אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ד › שאלה קמ

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ד · שאלה קמ

שאלה קלט

שני אחים שהיו דרים בשותפות בדירה אחת זמן רב וכל עסקיהם היו בשותפות ומת אחד מהם בלא בנים והיבם רוצה לחלוץ ליבמתו בכדי לעשות נחת רוח לנשמת אחיו המת זצ"ל אך דא עקתא שתצטרך החלוצה לעקור דירתה משם כמבואר בש"ע סימן קנ"ז וקשה מאד טילטולה דאיתתא מחמת כמה טעמים המבוארים בשאלה באורך והיא שעת הדחק גדול ונשאלתי לחוות דעי בזה:

תשובה גלוי וידוע כי דבר זה מחלוקת ישינה בין גדולי האחרונים ואא"ז מהר"ם מפדווא ז"ל ואא"ז מהר"ם מלובלין ז"ל צדדו להתיר והסמ"ע והב"ח צדדו לאיסור במעשה שהיה בק"ק לבוב וכפי הנראה עמדו דברי מהר"ם והסמ"ע לפני הגאון בעל משאת בנימין ז"ל והכריע להתיר ע"ש בסימן קי"ב אך ראיתי בספר באר שבע דף קי"ג שכתב לתמוה על מהר"ם מפדווא שעלה על דעתו להתיר לדור אפי' אם גייסי אהדדי לולא שביטל דעתו נגד דעת הרשב"א ז"ל הלא באבל רבתי בסוף פ"ב מפורש באר היטב שאסור לדור יחד בחצר אם לבו גס בה וז"ל וכן החולץ ליבמתו לא יפנה מפני שאין לבו גס בה וכיון דתלה הטעם מפני שאין לבו גס בה משמע בהדיא אבל אם לבו גס בה יפנה וגם על הרשב"א יש לתמוה למה נדחק להביא מהירושלמי דהא ראיה ברור' מאבל רבתי כו'. ולענ"ד אשתמטא מינייהו עכ"ל:

ולענ"ד ברור שהמה ראו הך דאבל רבתי ומשם איכא למידק איפכא מדנקט הטעם מפני שאין לבו גס בה ואם איתא דר"ל דאם לבו גס בה צריך לפנות הכי הוה ליה למימר אם אין לבו גס בה דהא מילתא דשכיח טובא שיהא לבו גס בה כי ישבו אחים יחד ודרך גדולתן כאחד אלא ע"כ דז"א דאע"ג שהם רגילין זה עם זה הרבה מ"מ בשביל הא לא מיקרי לבו גס בה כיון דמעולם לא היה להם אקרובי דעתא דרך ביאה וגרע טפי מארוסה דעלמא וכדאמרינן ביבמות דף ק"י יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כו' רבה אמר אפי' תימא ר"י ע"כ לא קאמר רבי יוסי אלא התם בארוס' דגייס בה אבל אשת אחיו מיבזיז בזיז מינה ע"ש הרי להדיא דאפי' התם שהיבם כונס אותה לשם אישות ופשיטא דמבזיז בזיז מינה ולכך נקיט בסתמא מפני שאין לבו גס בה דאף ע"ג דאפשר שגדלו יחד וגייסי אהדדי מ"מ כיון דלענין עסק אישות ודאי הוא מרוחק ממנ' בחיי בעלה וגם אחרי מותו הוא בוש ממנה ולכך לא יפנה:

וראיתי בשו"ת מהר"א בן חיים ורמז אליו אא"ז מהר"ם מלובלין ז"ל שכתב בסימן צ"א וז"ל אבל טעמא דמילתא דלא אסרו חכמים אלא באשה שכבר היתה נשואה עמו ויודעה ומכיר' היו ביניהם אקרובי דעת דביאה כו' ואע"ג דבארוסה נמי אסרו כל דגייסי מ"מ בחליצה אפי' דגייסי אהדדי לית להו אקרובי דעתא. ויש להביא ראיה לזה דאשכחן בגמרא דאפי' אחר יבום אין רגילות כ"כ שיבא אליה כדתנן בפרק ב"ש היבמה שאמרה כו' אבל אשת אחיו מיבזיז בזיז מינה כו' אלא שכתב וז"ל ואע"ג דהאי טעמא לאו דווקא לא אמרינן הכי אלא משום דאיהי אמרה לא נבעלתי ושוויתי' נפשי' ח"ד ולענין צרה אמרינן שם וכי מפני שאנו כופין ומבקשין נאסר צרתה וע"ד רש"י ז"ל אפי' תוך ל' אמרינן וכי מפני שאנו כופין לצרכה דשווי' נפשיה ח"ד צרתה לא מיתסר' דחזקה הכונס אשה בועל לאלתר אע"פ שהתוס' כתבו בענין אחר מ"מ נקטינן מיהא שהיבם אין דעתו קרובה כ"כ אצל היבמה דמיבזיז בזיז מינה כו' ולענ"ד אין צריך לזה דהתם שאני אף את"ל דמתירין צרתה אף תוך ל' היינו דוקא בכנסה לשם יבום בזה שפיר כתב רש"י דחזקת הכונס אשה כו' דהכל יודעין כלה למה נכנסת וכו' אבל היכא שאכתי לא כנסה עדיין פשיטא דאמרינן מיבזיז בזיז מינה וגדולה מזו אמרינן בפסחים דף ע"ב יבמתו נידה בעל פטור אף בסמוך לווסתה אף ע"ג דהו"ל לשיולה מ"מ יבמתו בזיז מינה ופרש"י בוש ממנה לשואלה אם סמוך לווסתה הוא הרי מבואר דאף ע"ג שחפץ לייבמה והא קמן דיבמה ובא עליה מ"מ אמרינן דבוש ממנה לדבר עמה על עסקי אישות ואמנם גם דברי מהארנ"ח א"ש דעכ"פ אנו צריכין לומר הך סברא דבזיז דאל"כ לא היה לנו לכוף ולבקש כלל דמה איכפת לן בהא דשוויתי' נפשי' ח"ד באמת תהיה אסורה אלא ודאי שאנו נותנין מקום לדבריו משום דבזיז וכן מבואר שם מדעת רש"י אם היא אומרת נבעלתי והוא אומר שלא בעל בתוך ל' צריכה חליצה והיינו משום דאמרינן דלמא מוקי אנפשיה וכן לדעת התוס' והרא"ש לענין צרתה ע"ש ואע"ג דלענין אשה דעלמא קי"ל כר"י דס"ל נסתרה לאלתר ומ"ש מהראנ"ח וז"ל ואע"ג דלר"י לא מפלגינן בהכי אלא מתני' ר"מ היא וכו' ע"ש כבר מבואר במהרי"ק סימן ק"ה שכתב אע"ג דר"י מוקי מתני' כר"מ וא"כ מסתמא הלכה כוותיה מ"מ רבא דהוא בתראה מוקי לה אפי' לר"י וכו' הרי מבואר דקי"ל כהך חילוקא דיבמתו בזיז מינה וכן מבואר באה"ע סימן קי"ז שפסק הרמ"א שאם שהה ל' יום א"צ לומר שלא בעל והקשה הח"מ דהא קי"ל כר"י והב"ש תירץ דרמ"א פסק כרבה דהיכא דאיכא טעם דלא בעיל כגון ההיא דיבמה דמבזיז בזיז כו' מבואר בזה דקי"ל כן להלכה ולפ"ז צריך ליישב דעת הרשב"א דסובר דיבמה היכא דגייסי אהדדי חיישינן וצ"ל דס"ל דאע"ג דסתמא דמלתא אמרינן דיבמתו בזיז מינה וגרע מארוסה מ"מ היכא דחזינן דגייסי אהדדי דמי לארוסה היכא דגייסי אהדדי ואדרבא י"ל דיבמה קרוב' לביאה טפי מארוסה כמ"ש התוספ' והרא"ש והמרדכי ביבמות דף מ"ב לענין אם מת היבם לאחר ג"ח אעפ"כ צריכה להמתין ג"ח מה"ט וכתבו לחלק בין הא דפרק ב"ש ובפסחים דאמרינן יבמתו בזיז מינה דהיינו לענין לאוקמי אנפשיה עד ל' יום אבל לענין גזירה שמא ישא אחותו כו' איכא למימר יבמתו קרובה לביאה טפי ונרא' שלזה כיוון בתשובת הראנ"ח שם אח"כ שכתב איברא דאח"כ אייתי בגמ' פ' החולץ דיש קירוב דעת ביבמ' והקשה מפרק ב"ש כו' ע"ש שנראה שיש ט"ס וחיסור לשון והפ"י בכתובות דף ט' ד"ה מאי לאו כו' כתב דכוונת התוספ' שם כיון דביבמה מוקי אנפשי' משום דבזיז מינה ה"ה בארוסה דבזיז מינה טפי כמ"ש תוס' פרק החולץ דיבמה קרובה לביאה טפי מארוסה עכ"ל:

והנה טעם החילוק בזה לא אתפרש שפיר ונלענ"ד דלענין אם נכנסה עמו בסתר שפיר מחלקינן בהכי דארוסה כיון דמעיקרא נתרצית להתקדש לו וגם עתה נכנסה עמו לחופה ומתייחדת עמו אמרינן אש בנעורת כו' משא"כ ביבמה שלא מרצונ' נתקדשה לו רק בע"כ דידה היא זקוקה לו והקנו אותה לו מן השמים סובר בדעתו דאולי הוא מאוס עלי' ומה שנבעלת לו אין זה ברצונה דמה אית לה למעבד כיון דמשמים קא רדפי לה ולכן אמרינן דאפשר מוקמי אנפשיה דמבזיז בזיז מינה וזה דוקא לענין אם נסתרה עמו משא"כ כשלא נסתרה עמו שפיר י"ל דיבמה קרובה טפי לביאה דיבמה דרמיא עליו הוא משא"כ בארוס' כיון שאין דרך שיתייחדו יחד ואפי' איסורא איכא דכלה בלא ברכ' ואפי' תימא כי חפץ בברכה ובדרך נשואין בא עלי' פשיטא שגם לזה אין לחוש וכמ"ש בתשובת הרמב"ן סימן קל"ה שאילו עשו נישואין אין דרכן של ב"א לזלזל ולעשות נשואין בענין שלא נקראו בני אדם כו' והובא בב"י סימן קמ"ט ע"ש ובלא"ה מבואר בכתובות דבגליל שאין דרך לייחד אין לחוש שנתייחדו כלל ע"ש ואפ"ה מצריכינן להמתין ג"ח בארוסה אטו נשואה א"כ כ"ש ביבמה דאפשר שנתייחד עמה ובא עליה ואף דלפי תקנת חז"ל דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה אסור לבא עליה בלא מאמר כמבואר בסי' קס"ו מ"מ שפיר אית לן למיגזר בזה אטו נשואה כמו בארוסה דגזרינן ולפ"ז י"ל דאף לסברת התוספ' בזה דכשלא נסתרה י"ל דיבמה קרובה טפי לביאה מארוסה היינו לענין אם תרווייהו לא גייסי אהדדי אז יש לחוש ביבמה טפי משום מצוה דרמיא משא"כ בארוסה אבל לענין אי גייסי אהדדי ודאי גם התוס' מודי' דארוס' גרע דבארוסה י"ל דאי חזינן להו דגייסי ומכירין זא"ז בקריצות וברמיזות אלמא דלפעמים שמתיחדין יחד וחיישינן שיבואו לידי הרגל דבר ג"כ דהא ידוע לו שכל חפצה בו דמעיקרא נתקדשה ברצונה ואליה תשוקתו משא"כ ביבמתו אף אי חזינן דגייסי בשאר דברים משום שזה דרכם מעולם להתעסק בשותפות וכיוצא מ"מ לא בשביל זה הוסר מסוה הבוש' מעליהם לבא לידי קירוב דבר דהא קים להו לחז"ל דיבמתו בזיז מינה ופשיטא בהא דיבמתו נידה בעל אפי' אי גייסי אהדדי בשאר דברים מ"מ א"א לחייבו קרבן דהמ"ל לשיול' אם היא סמוך לווסתה דעיקר מה דבזיז מינה הוא לענין קורבת שאר בשר וכן בהך דיבמה שאמרה לא נבעלתי לא מצינו בפוסקים לחלק דאי גייסי אהדדי אין כופין ומבקשין אלמא דבכל גווני אמרינן דבזיז מינה ומטעמא דכתיבנא דהא י"ל שנפשה בחלה בו ובע"כ זקוקה לו וא"כ מה בכך שהם יודעין ומכירין זא"ז דרך מו"מ להתעסקות יחד ומכ"ש לפמ"ש הב"ש סימן קס"ד אהא דאם מת היבם צריכה להמתין כו' דאפשר בזה"ז שכופין על חליצה א"צ להמתין ג"ח דהא אינו קרובה לביאה ולכאורה דבריו צ"ע דהא הך שיטה דכופין הוא שיטת ר"ת והרי התוספ' והרא"ש והמרדכי כתבו כן בשם ר"ת דמת היבם צריך להמתין ג"ח ודוחק לומר דר"ת כ"כ קודם שחזר בו והוא סובר דמצות יבום קודם אלא שאח"כ חזר בו ואפשר דאף שר"ת סובר דהיכא שאין מכוונין למצוה כופין מ"מ כיון דאם מכוין למצוה שפיר יכול לייבם מיקרי קרובה לביא' אך מ"מ דבר ברור הוא דבזה"ז שאין מנהג לייבם כלל ומרחיקין זה בכל עוז פשיטא שאין לחוש שמא עלה על דעתם מתחילה לשם ד"א וגייסי אהדדי בקורבה המביאה לידי זימה ומחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם שחולץ לה עתה והחליצ' מוכחת על תחילת מחשבתם דמעיקרא נמי לא הי' בדעתם להתקרב יחד והרשב"א שכתב לחוש בזה וכתב דמסתברא דאסור לשיטתו אזיל דס"ל דמצוה לייבם וא"כ שפיר יש לחוש לגייסי דידהו טפי מגייסי דארוסה משא"כ אנן לדידן וכבר האריכו בסברות אלו בתשובות הנ"ל עד שכמעט לא הניחו מקום להתגדר אולם זאת אדרוש ליישב מ"ש רבינו הב"ח בתשובה סימן ע"ח דאף דבזה"ז אין נוהגין ביבום אפי' שניהם רוצים ביבום היינו כשהם באים לב"ד אין אנו מחזיקין ידיהם אלא מוחין בידם אבל אם שניהם רוצים ביבום ואינם באים לב"ד אלא מעצמם הם מתקרבים יחד אין כח בידינו להענישם ולא להפרישם כו' והשתא שפיר יש לחוש דכשהיו ביחד לאחר מיתתו שמא אז היה דעת שניהם להתייבם לשם מצוה אז היה לבו גס בה ומצחק עמה כו' והנה מלבד כי דבריו אינם מוכרחין בזה שכתב כי אין בידינו כח לא להענישם ולא להפרישם לפי שיכולין לומר לשם מצוה נתכווינו דלא משמע הכי מדברי הפוסקים וסוגיא דעלמא ואם היה אחד בא לייבם הוה מחינן ליה מאה עוכלי בעוכלא וא"ל שהי' דעתם שייבם אותה בצנעה ודעתם לשם מצוה ז"א דהא לביאה דיבמה בעינן עדים כמ"ש לקמן וא"כ פשיטא שלא עלה על דעתם דבר זה דודאי לא מזדקקו להו עדים כלל:

אך בלא"ה נלענ"ד דאפי' תימא בכה"ג לא הוי מחינן בידייהו אי הוי עבדי עובדי בנפשיהו מ"מ כיון דע"כ אזיל ומודה דאי הוי ברירא לן מילתא דא היה בדעתם להתייבם ומעולם לא היה לבו גס בה לצחק עמה בדרך קריבה שפיר הי' מותר לדור עמה בחצר א"כ פשיטא דנאמן הוא ע"ז לומר לא צחקתי וכדאמרי' בעלמא ע"א נאמן באיסורין דאין זה בכלל דבר שבערוה דאין כאן רק איסור לאו כיון שלא בנה שוב לא יבנה ולהרמב"ם קרי ליה מדברי סופרים כמ"ש לקמן ומכ"ש בזה דאין אנו צריכין לעדותו לענין גוף האיסור רק משום חששא בעלמא שמא אם ידור עמה יפת בסתר לבם ובכה"ג פשיטא דמהימן שמעולם לא עלה על דעתם לייבם ולא צחקו זע"ז כלל דכל היכא דע"א מהימן בע"ד נמי מהימן אלא דבאמת צ"ע לכאורה מהא דאמרינן ביבמות דף ע"ז ומי מהימן והאמר ר"א אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא כו'. וכ' התוס' דהיינו היכא שהוא נוגע בדבר כגון יתר הישמעאלי שהיה צריך לאותו הוראה שהרי בת ישי נשא וכו' וא"כ בנ"ד נמי שהי' נוגע אפשר דלא מהימן. אך י"ל דהתם מיירי שמצד הסברא לא היינו יודעים דין זה כגון ההוא דעמוני ולא עמונית שלולי הקבל' לא היינו מחלקים בכך כדאמרינן התם דאקשי ליה כל הנך קושייתא אישתיק כו' ולכך אם הוא נוגע לא מהימן ודומיא דהכי הוא באינך דמייתי התוספ' שם משא"כ היכא שהדבר שקול דבכה"ג ע"א נאמן כמו שנאמן לברר חתיכות כשירות מתוך חתיכות טריפות אף במקום רוב טריפות כמ"ש הפ"י דף ס"ג דנאמן משום דאינו רק מברר הספק ואף ע"פ שהטבח נוגע בדבר נאמן הוא ומכ"ש היכא דאין כאן חשש בעלמא דנאמן אף ע"פ שהוא נוגע ומכ"ש היכא שהוא בעצמו העושה דבר זה וכמ"ש הרמב"ן ביבמות דף פ"ח ואת תפשוט מנדה וכו' ושמא אין בידינו לתקן עכשיו איכא למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהי' מעשה של עצמה מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בהך נאמנת אפי' לבעלה עכ"ל ועיין בפ"י בענין עיר שכבשוה כרכום דאיתא שם ואין אדם נאמן ע"י עצמו והקשה דהא כל מקום דע"א נאמן באירוסין אפי' הבע"ד עצמו נאמן ואדרבא עיקר הילפותא דא"א נאמן משום דכתיב וספרה לה כו' וא"כ לא שייך הך דינא אלא משום דרוב כותים פרוצים בעריות ואפשר דנקיט לה בהאי לישנא לאשמועינן דאף בעלה אין נאמן בה כו' ע"ש וא"כ בנ"ד דליכא רוב ולא שום סברא לומר שצחק עמה אדרבא הדעת נוטה שלא באו לידי גיחוך מעולם ומיבזיז בזיז מינה מה"ת לא יהי' נאמן ומכ"ש בזה דהוא מעשה של עצמו וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן:

ועוד נלענ"ד דאף לפי זה מה שכתבו התוס' והרמב"ן והרשב"א שם לתרץ הך דנדה בענין אחר היינו התם שאנו צריכין להאמינה על סיפרתה שתהא מותרת לבעלה משא"כ כאן דתרווייהו מידע ידעי ואמרי ברי לנו שלא היה בדעתינו להתייבם ולא צחקנו פשיטא דמהימנא וגדולה מזה אמרינן בכתובות בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אף ע"ג דהוי תרי ותרי מ"מ אם אומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדיה לא תצא ובפ"י שם הביא דברי הרשב"א בקידושין שכתב דאפילו אי תרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמי אחזקה מ"מ לגבי עצמן נאמנין בדיעבד וכתב הפ"י שיגע ומצא דעת קדושים שהרשב"א סובר דלא אזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר כו' משא"כ אם העובר אומר ברי לי נגד החזקה לא שייך לגביה שהוא מוזהר על הספק בודאי מחמת החזקה וכן מצאתי בחידושי מהרש"א ביבמות פרק האשה כו' ע"ש באורך ואף דהתם דוקא בדיעבד אמרינן הכי היינו משום דהתם איכא חזקה גמורה לאיסור חמור דא"א משא"כ כאן שאין כאן חזקה ולא איסור רק חשש איסור וגם דכל היכא דאיכא שעת הדחק כדיעבד דמי נראה דודאי מהני ברי דידהו:

וק"ו הדברים בנ"ד שזה החולץ יש לו אשה והיאך יעלה על דעת כי קרבות יחפצון ויעברו על חרגמ"ה ומי שבקינן להו והב"ח ז"ל הרגיש בזה וכתב ואפי' היה לו אשה ודבר זה ידוע במלכותינו אין נושאין ב' נשים מתקנת רגמ"ה ופשיטא אין לומר שהיה בדעתו לגרש את זו ולכנוס יבמתו דהא אין מגרשין בע"כ וא"כ היאך מצחק עמה על ספק גדול כזה מ"מ בהא איכא למימר דלא פלוג רבנן וכיון דהיכא דאין לו אשה חיישינן ללבו גס בה ואסור ה"ל היכא דיש לו אשה נמי אסור כו' נפלאתי דמאן הרגלים לומר לא פלוג בזה דאטו גזירה הוא דגזרו בה הא טעמא איתני בה משום דחזינן דלבו גס בה וא"כ ממילא דביש לו אשה ובמלכותינו שיש תקנת רגמ"ה אין לבו גס בה ומותר. ומ"ש וכ"נ מכל האחרוני' שהיו במלכותינו שהביא ההיא דתשובות הרשב"א לפסק הלכה ולא חילקו בין יש לו אשה לאין לו אשה אינה ראיה לענ"ד כיון דהדין תלוי במציאות דחזינן דגייסי וזה אינו רק אם החולץ פנוי אבל אם בעל אשה הוא אינו במציאות שיהיה לבו גס בה דרך קירוב אישות דאטו ברשיעי עסקינן ופשיטא שאין לומר שעלה על דעתו לגרש את אשתו ויכנוס זו כמ"ש הב"ח דהא אין מגרשין בע"כ ודלמא לא תתרצה אף בתרקבי דדינרי וגם י"ל לפי מ"ש הב"י בשם הר"ש בן הרשב"ץ ביבמה שנדרה או מצאה פתח לנדרה ולא אמרינן בזה כל יבמה שאין אני קורא בה יבמה יבא עליה בשעת נפילה כו' וכתב הב"ש סימן קס"ה דאם היה לו אשה בעת שנפלה לפניו הית' אסור' עליו מחמת תקנת ר"ג י"ל דגרע טפי דאין היתר לאיסור זה משא"כ איסור נדר יכול להתירה ע"ש:

והנה מדבריו נראה דטעם הב"ש בנודרת משום דיש היתר לאיסורה ולענ"ד צ"ע שהרי התוס' והרא"ש בריש יבמות הקשו דנידה תיאסר ליבם אע"פ שמטהרת אח"כ כמו אחות אשתו כו' ותירצו דלא דמי לאחות אשה ושאר עריות שהאיסור עומד על היבם טפי משאר ב"א אבל נדה לכ"ע אסורה ועוד תירצו התוס' דבאחות אשתו אין זה דרכי נועם אם תצטרך להמתין אבל נדה דרכי נועם דלבעלה נמי צריכ' להמתין ע"ש ואם איתא בפשיטות ה"ל לשנויי דנדה שאני שיש היתר לאיסורה אלא ודאי דז"א וס"ל דאחות אשה נמי מיקרי יש היתר לאיסורה אם תמות אשתו ואף ע"ג דיש חילוק מ"מ התוס' לא ס"ל לחלק בהכי וס"ל דבכל גווני מיקרי יש היתר לאיסורה אלמא דמ"מ אחות אשה אסורה לפי שאינה אסורה רק על היבם לבד משא"כ נידה ולפ"ז נודרת דמי לכאורה לאחות אשה שג"כ אינה אסורה רק על היבם לבד וגם לתירוץ הב' א"ל דגם זה אינו דרכי נועם שתצטרך להמתין עד שיזדקק לה יבם ותמצא פתח לנדרה ואפשר לדחות דהכא שהיא גרמה האיסור על עצמה לא איכפת לן בהכי וצ"ע. ומ"ש הרא"ש שם החילוק דנדה עומדת ליטבל וליטהר כדרך כל הנשים כו' מבואר למעיין שם שלא כתב זה אלא דלא תיקשה למה תהיה מותרת לחלוץ בעת נדתה הא קי"ל כל שאינו עולה ליבום כו' ע"ש אבל לענין החילוק בין אחות אשה שאסורה אע"פ שמתה אשתו אח"כ כתב כדברי התוס' דהטעם משום דנדה אסורה לכל ע"ש וצ"ע על הד"מ סימן קס"ה שכתב על דברי הר"ש הנ"ל שכיוצא בזה כתב הרא"ש ריש יבמות לענין יבמה שהיתה נדה בעת מיתת הבעל עד כאן לשונו והדבר צ"ע כמ"ש שאין זה ענין לדברי הרא"ש שם:

וראיתי בחידושי הרשב"א ריש יבמות שכתב הקשו בתוספות ליתני שש עשרה וכגון המגרש את אשתו כו' ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת כו' וה"ז כנודרת הנאה בחיי בעלה שחולץ וזו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה כיון שד"א גרס לה לאסור כו' ע"ש וחילוק זה א"ש לענין כל שאינו עולה ליבום אבל מ"מ ס"ס הא לא קרינן בה יבמה יבא עליה בשעת נפילה ואפשר דגם לענין זה שפיר מצינן לחלק בכה"ג דדוקא משום איסור ערוה דגופה אמרינן הכי אבל לא אם ד"א גרם לה לא איכפת לן מה שהי' אסור בשעת נפילה וצ"ע אך לענ"ד דלכך במצאה פתח לנדרה מתייבמת ע"פ מ"ש הרשב"א בפרק החולץ דהא דלר"ל בהפילה מתייבמת אף ע"ג דקי"ל כל יבמה שאין אני קורא כו' האי בשעת נפילה זקוקה היא אלא דרחמנא אמר עיין עליו לידע אם היא זקוקה אם לא וכיון שהפילה איגלי מלתא למפרע דזקוקה היתה ומ"מ אין זה דומה לנדה דנדה נמי אע"פ שבשעת נפילה לא נאסרה לגמרי מ"מ אף לכשתטבול ותטהר אין התירה רק מכאן ולהבא אבל אינו מועיל למפרע וא"כ אכתי בשעת נפילה היתה אסורה עליו בבירור ולכך הוצרכו התוס' לחלק דנדה אסורה לכל ולפ"ז היכא דהאיסור משום שיש לו אשה וחל עליו חרגמ"ה אף שיש לו היתר כשיגרש או תמות אשתו מ"מ כיון שלא נעקר למפרע דמי לאחות אשה ולפ"ז דברי הב"ש נכון לדינא ולא מטעמא דידיה:

ולכאורה י"ל לפום הך אוקימתא דמוקי בהחולץ דבסברא פליגי ור"ל ס"ל דתיגלי מלתא למפרע לא אמרינן א"כ כיון דקי"ל כר"ל בהא דהחולץ למעוברת איכא למימר נמי בנודרת אף שמצאה פתח לנדרה אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה כו' ותיגלי מלתא למפרע שנעקר הנדר וזקוקה היתה זה לא אמרינן והרשב"א לא כ"כ אלא להך אוקימתא דבקרא פליגי דר"ל סבר ובן אין לו עיין עליו ולפ"ז י"ל דשפיר אמרינן תיגלי למפרע אלא דלפי זה הו"ל להרשב"א לבאר לפום הך אוקימתא דתיגלי למפרע לא אמרינן היאך א"ש הך קושיא דלמה מתייבמת אחר נפילה נימא כל יבמה וע"כ לומר דהא דאמרינן תיגלי למפרע לא אמרינן היינו כשאנו דנין על הענין הנעשה אז כגון חליצת או ביאת מעוברת כיון שאז היה הדבר בספק לא מהני העשי' שעשה אז להתירה אף שעכשיו נתגלה שנעשה המעשה כהוגן משא"כ כשאין דנין על המעשה הנעשה בעת ההיא כלל רק שעכשיו אנו דנין אם היתה בשעת נפילה יבמה שנאסרה או לא בזה שפיר אמרינן תיגלי למפרע דמה בכך שלא הקיפה ידיעתינו הדבר ההיא אז קמי שמיא הוי גליא שלא יצאה זו מכלל שאר יבמות שאני קורא בה יבמה יבא עליה וזה דומה לאם היה לנו ספק בשעת נפילה אם גירש אחיו המת הערות שהיו נשיו אם לא יבאו עדים שגירש' דפשיטא שזו מותרת לייבם בלי פיקפוק וה"נ דכוותיה דהפילה או בנודרת הנאה דשפיר אמרינן תיגלי למפרע כיון שחכם עוקר נדר מעיקרו כנלע"ד:

ובר מן דין נראה דא"ש לפמ"ש הנימוקי יוסף שם בטעמא דלא אמרינן תיגלי מלתא למפרע דחיישינן דלמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוא ע"ש ולפ"ז גבי נודרת דנעקר הנדר למפרע בוודאי דאמרינן בכה"ג תיגלי מלתא למפרע ואף לפי מ"ש התוספ' החילוק בין הך דחלץ מעוברת לקידש א' משני אחיות דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע עתידות אפשר דבכה"ג שפיר מיקרי ראוי להתברר דגם בשעת נפיל' היה פתח זה וצ"ע לשיטת התוס' בזה:

אך לשיטת הנ"ל ודאי א"ש אלא שצריך ליישב להנ"י קושית הרשב"א דלמה אם הפילה מתייבמת לר"ל הא כל יבמה שאין אני קורא כו' דא"א לומר כמ"ש משום דאיגלאי למפרע שזקוקה ועומדת דמאן לימא לן שהיתה זקוקה אז שמא אז היתה ראוי לילד ולד גמור וד"א גרם לה להפיל כו' ומצאתי בחידושי הרשב"א ביבמות שם דף קי"א שכתב בטעמא דר"מ דקטן אין מייבם משום שמא ימצא סריס ובתר הכי שריא לי' שהרי אם יבא אליהו ויאמר דלאו סריס הוא שרי וכיון שכן הרי אני קורא בה יבמה יבא עליה דאיגלאי מילתא למפרע דלאו סריס הוא וה"ז כשאר הנשים שאסורות להתייבם עד שיעברו שלש חדשים ואפ"ה קרינן בה יבמה יבוא עליה וגדולה מזו אמרו רז"ל כו' עיין עליו ואפ"ה כשהפילה חולצת או מתייבמת ולא קרינן ביה כל יבמה כו' וטעמא דמלתא משום דלא אמר רחמנא אלא שיעיין עליו כו' ואפ"ה כשולדה שאינו של קיימא מותרת ולא משום דאיגלאי מלתא למפרע דאי מהאי טעמא לא היתה צריכה חליצה לאחר שהפילה דהא איגלי כו' אלא טעמא דר"ל משום דאמרה תורה עיין עליו שלא תתייבם עד שתדע אם תלד בן קיימא או לאו ואפי' אם יבא אליהו ויאמר לא משגחינן ביה וכ"ש הכא דאילו אתי אליהו משגחינן ביה עכ"ל ולכאורה זה סותר למ"ש בפרק החולץ דמטעם תיגלי למפרע אתי עלה ונראה דהרשב"א סובר דהחילוק בין הך לישנא דס"ל דפליגי בקרא אז אפי' אי הוי אמרינן תיגלי למפרע מ"מ לא מהני כיון דקרא אמר עיין עליו שלא תחלוץ ולא תתייבם עד שיתברר הדבר ולהך לישנא דבסברא פליגי ולא אמרינן תיגלי למפרע דשמא בשעת הויתה היא ראוי' לילד ולד קיימא מ"מ הך מילתא גופא דביאת מעוברת או חליצת מעוברת לא מהני היכא שעתידה לילד ולד קיימא הוא ג"כ מרבוייא דקרא מובן אין לו עיין עליו דאי לאו האי קרא הוי אמרינן דאי עובר אוסר או פוטר אותה מיבום וחליצה עד שיצא לאויר העולם וקאתי קרא למימרא דעיין עליו אם תלד בן קיימא אז אין בה דין חליצה ויבום וממילא אף שהפיל' אח"כ לא מהני המעשה שנעשה בעודה מעוברת דשמא היתה עתידה לילד ולד קיימא אבל מ"מ כל שהפילה עכשיו שפיר מותרת ליבם דאפי' תימא שהיתה עתידה אז לילד ולד של קיימא ואם הי' מייבם אז ל"ה מועיל מ"מ זה בכלל כל יבמה שאני קורא כו' דכיון דעכ"פ לע"ע הפילה והתור' לא אמרה שתפטר באם היא מעוברת ולד של קיימא רק שעדיין צ"ע עליו ואם לא יצא לאויר העולם חי עדיין זקוקה היא ושפיר איגלי למפרע דבשעת נפילה זקוקה היתה שהרי לא נפטר אז לגמרי עד שעת לידה שהוברר הדבר כנלע"ד ולפום מה דכתבנו אכתי הך מילתא דנודרת צריכה עיונא דאף ע"ג דאם מוצאת פתח נעקר הנדר מעיקרא מ"מ י"ל דלא שייך ביה תיגלי מלתא למפרע דהא אפי' לר"י דס"ל דאמרינן תיגלי מילתא כו' היינו משום דאילו אתי אליהו ואמר דהא דמיעברא אפולי מפלת בת חליצה ויבום היא ולא חיישי' דלמא השתא בר קיימא היא וד' גרם לה אלא מסתמא מעיקרא היה עומד לכך להיות נפל טמון ובזה י"ל דשפיר אמרינן איגלי מלתא דחסרון ידיעתינו אין מעכב וחוצץ כלל וכמו כן בההיא דקטן שמא ימצא סריס לר"מ שפיר כתב הרשב"א דאילו אתי אליהו כו' והשתא שהגדיל איגלי מלתא דלא סריס הוא משא"כ לענין נודרת כיון דעכ"פ השתא בשעת נפילה היא אסורה עליו תו לא מהני מה שעתה מצאה פתח ועקרה למפרע דהא בשעת מיתה עכ"פ היה הנדר בתקפו ולא שייך בזה אילו אתי אליהו דהא לאו טעותא דהדרי ממילא אלא ע"י מעשה ההתרה אנו עוקרין למפרע ואפשר דבכה"ג שייך שפיר לומר כל יבמה שאין אני קורא כו' איברא דלפי מ"ש לעיל בדברי הרשב"א והנ"י דאף שאז היתה מעותדת לילד ולד קיימא ולא היינו קורין בה יבמה כו' מ"מ כיון דאיסורה משום עיין עליו והרי באמת הפיל' ואמרינן גם בכה"ג איגלי מלתא א"כ י"ל דגם בנודרת שפיר י"ל איגלי מלתא. אך עדיין לא נתחוורו לי הדברים ככל הצורך בזה ועיין במשנה למלך פ"י מהלכות גירושין:

ומצאתי באשר"י פרק הנודר מן המבושל שהביא ירושלמי אילין נדרים מה את עביד לון כדשיל"מ כו' הא תנינן שהחכם עוקר הנדר מעיקרו כלומר וכיון שעקר אותו מעיקרא נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל"מ אמרי אינו עוקר אלא מכאן ולהב' כלומר עיקר העוקר מכאן ולהבא אע"פ שעקרו מעיקרא מ"מ היה אסור עד היום הוי דשיל"מ אך הכ"מ פרק ט"ו מהלכות מ"א מבואר בדבריו שמפרש כוונת הירושלמי להיפוך מדברי הרא"ש ז"ל דמה דקאמר דתני תמן זקן עוקר מעיקרו היינו דמה"ט הו"ל דשיל"מ והמנחת יעקב כלל ע"ד השיג עליו:

ולענ"ד פשוט דהרא"ש שפיר מפרש כן לפי גרסתו דגרס מסתברא מי עבדינן כדשיל"מ הא תני תמן כו' משא"כ לגרסת הרשב"א והר"ן שם וכן גרס הר"ן בפירוש האלפסי במסכ' ע"א מסתברא דעבדינן כדשיל"מ דתני תמן כו' ע"ש שמבואר דס"ל דאי עוקר למפרע הוי דשיל"מ ועיין בקרבן העדה שם ואין כאן מקומו להאריך. ובינותי בספרים ולא מצאתי תשובה זו בתשובת הרשב"ץ עצמו חלק ב' וכפי הנראה ט"ס נפל בב"י ושם בתשב"ץ כתב וז"ל אבל מצאה פתח לנדרה מתייבמת וא"ת אמאי לא אמרינן בה כל יבמה שאין אני קורא בה וכו' כבר הקשו התוספת אמאי נדה אינה פוטרת צרתה מה"ט והרבה תרוצים נאמרו בה והעולה מדבריהם היא שאינו דומה לאחות אשה דאסורה משום קורבה דעריות ומכאן אתה למד דהדברים ק"ו לנודרת הנאה מהיבם שאם נדה בשעת נפילה היא בת יבום לכשתטהר ק"ו בנודרת הנאה לכשיותר הנדר שאם לא היה לה היתר כלל אפי' אחר שהתיר לא היתה בת חליצה שכל העולה כו' עכ"ל הנה פתח בתירוץ דאחות אשה אסורה משום קורבה דעריות והיינו לומר דנדה שאני דאסורה לכל וכמ"ש התוספות והרא"ש וסיום דבריו ללמוד ק"ו לנודרת מנדה שבשעת נפילה היא בת יבום וזו סברא אחרת לא הוזכר בתוספות ורא"ש על ענין זה כמש"ל דהרא"ש לא כ"כ כ"א לענין כל שאינו עולה ליבום כו' ומצאתי ברמב"ן דף קכ"ג שכתב יבם קטן שבא על יבמה כו' ואף ע"ג דהשתא לאו בר הקמת שם הוא הואיל וכי גדול הוי בר הקמה כו' ה"נ יבמה שהיתה נדה בשעת נפילה ליבום הואיל ולשתטבול קרינן ביה יבמה יבא עלי' אינ' נאסרת ועוד דלא דמיא נדה לשאר עריות דשאר עריות לא תפסי בהו קידושין ונדה תפסי בה קידושין וכיון דתפסי בה קידושין קרינן ביה יבמה יבא עליה דביאה דיבם הוי קידושין אפי' בא עליה ולא נתכוין לקידושין אלא לביאה בעלמא ועוד שאם עבר ובא על יבמתו נדה קנאה הילכך קרינן בי' יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה דהא קנא' ואשתו היא ואם עבר ובא על שאר עריות לא קנאה הילכך לא קרינן בהו יבמה יבא עליה עכ"ל:

והנה לפי תירוצא קמא דהראב"ן עולה דברי הרשב"ץ כהוגן אך מה שלמד הראב"ן מהא דקטן אדרבה הרשב"א שם מפרש איפכא דרבא אתי לאוכוחי מזה דע"כ לא בענין בר הקמה כלל דאי ס"ד דבעינן בר הקמה מה בכך דאתי לכלל הקמה מ"מ השתא לאו בר הקמה הוא ומי איכא מידי דהשתא אסורה ולבתר שעתא שריא ע"ש וכן מבואר מדברי התוספות בריש יבמות דמפרש הכי וכתבו שאין זה דרכי נועם אם מחמת איסור שאינו בר הקמה תצטרך להמתין עד שיגדל ע"ש ומ"ש כיון דעבר ובא על יבמתו קנאה קרינן ביה יבמה כו' צ"ע דהיא גופא קשיא דנימא דנדה דינה כשאר עריות ואם עבר ובא עליה לא קנאה כמו בשאר עריות ולפי מ"ש בתירוץ הב' א"ש דנדה תפסי בה קידושין כדילפינן מותהי נדתה עליו ונראה ראיה לדבריו מהא דאמרינן ביבמות דף ך' גבי אלמנה לכ"ג אמר רב גידל מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קידושין ופירש"י הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל בחייבי כריתות לא תפסי קידושין ואפילו עבר ובא עליה האי יבם ונסבה לאו קיחה הוא כו' ועיין בחידושי הרשב"א שם ואף למסקנא דרבא דאמר גזירה ביאה ראשונה מ"מ אתי הני דרשא דר"ג לחייבי לאוין שיש עמהם עשה כו' ע"ש בתוספות ובחידושי הרשב"א ולקצר אני צריך ולפום הך תירוצא דהראב"ן א"ש בפשיטות בנודרת הנאה אם מצאה פתח מתייבמת דהא לא דמי לעריות כיון דתפסו בה קידושין ומכ"ש ביש לו אשה אף ע"ג דעובר על חרגמ"ה דהא עכ"פ תפסו קידושין אלא שצריך עיון מדברי התוספ' והרא"ש שלא כתבו לתרץ כן לענין נדה אלמא דס"ל הך סברא דהראב"ן. שוב עיינתי בספר בית מאיר סימן קס"ה הביא דברי הרשב"ץ וכתב דלמה שתלה טעם ההיתר משום שאינו דומה לאחות אשה דפסול' מחמת קורבה ה"ה והיא הטעם בחרם דרגמ"ה כו' ואני לא ידעתי מה טעם יש בדבר דאדרבה להך טעמא אינו דומה לנדה דאסור' לכל רק לאחות אשה דאינה אסורה רק לזה שיש לו אחותה. וגם בנודרת באמת צ"ע לפום הך תירוצא. ומ"ש דהך הוכחה דהרשב"ץ דאם לא היה לה היתר גם חליצה לא צריך כו' זה שייך גם בחרגמ"ה ז"א דודאי שפיר מיקרי עולה ליבום מטעם שכתב הרא"ש לענין נדה ולדעת הרשב"א משום שד"א גרם לו כמו גבי נודרת ומ"מ שפיר י"ל דכיון שאין אני קורא יבמה כו' אך מה שהקשה דהא מ"מ בת יבום היא דהא אם בא עליה קנאה ונדחק בדברי הרשב"א ריש יבמות ע"ש ובסימן קנ"ט כבר כתבתי דזה באמת דעת הראב"ן דכל היכא דאם בא עליה קנאה ותפסי קידושין קרינן ביה יבמה יבא וכו' ועיין ביש"ש יבמות פרק ב' דביאת כ"ג באלמנה אף היא אינה פטורה וצריכה חליצה וכדבריו מבואר בהרשב"א ר"פ החולץ ד"ה אי חליצת מעוברת כו' אע"ג דאיכא לאו ועשה בכ"ג באלמנה דעולה לחליצה אע"פ שאינו עולה ליבום ואם בעל לא קנאה וצריכ' חליצה התם נמי מרבויא דקרא כו' ובנודרת כתב הרשב"א כדברי' אלו וע"ש באורך וסובר כיון דמרבינן מיבמתו לענין אלמנה מן הנשואין דבעי חליצה א"כ ה"ה נודרת אך בענין חרגמ"ה ודאי צ"ע דנראה דלא עדיף משאר חייבי לאוין ועיין בסימן ס"ו בח"מ ס"ק י"ח ובב"ש ס"ק י"א דמשמע חרגמ"ה לענין גירושין בע"כ אין בו איסור דאורייתא וכן משמע בב"ש סימן קי"ז ס"ק ב' ובכמה דוכתי ובי"ד סימן רי"ח מבואר בשם תה"ד ורש"ל דבתקנה בחרם שפיר יש איסור דאורייתא מ"מ אין כאן רק איסור לאו וגם די"א דביבמה לא החמיר רגמ"ה וכמבואר באה"ע סימן א' והיוצא מזה אף שאין דין הב"ש מוכרח מ"מ הראיתי פנים לדבריו כאשר הארכתי לעיל וא"כ בנ"ד שזה היבם יש לו אשה פשיטא שלא יערב לבו לגשת לצחק עמה על דעת שייבם אותה בין בחיי אשתו או אח"כ ופשיטא שהם נאמנים לומר לא צחקנו דאין לך רגלים לדבר יותר מזה שלא עלה על דעתם שום קירוב בעולם ומכש"כ לפי מ"ש לעיל דהיכא דשניהם אומרים ברי לי אף היכא דאיכא חזקה מהימני לגבי דנפשייהו ומכ"ש בזה ובהכי א"ש מה שהקשו התוספ' בחולין ובנדה דהיכא ילפינן ספק טומאה ברה"ר טהור מסוטה דלמא שאני סוטה דאית לה חזקת היתר וכתב ע"ז בספר שב שמעת' פרק ז' דמסוטה לבועל ילפינן דהא לבועל אין כאן חזקת היתר כיון שנולד הספק בחזקת א"א ומ"מ בר"ה טהור ומזה ילפינן לספק טומאה בר"ה אף דליכא חזקת טהרה ולפי מ"ש א"ש דברי התוס' מסוטה לבועל ליכא למילף מידי דהא הסוטה והבועל תרווייהו אמרי ברי שלא בא עליה ולגבי דנפשייהו מהימני אף היכא דאיכא חזקה ומכ"ש היכא דליכא חזקה לאיסור אף דליכא חזקה להיתר מ"מ הברי דידהו מהני אלא שצ"ע בהא דר' זכריה שאמר המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי כו' ואמרו לו אין אדם מעיד על עצמו הרי מבואר דאף דתרווייהו אמרו ברי לי לא שבקוהו רבנן למידר עמה ולכאורה היה אפשר דדוקא גבי חזקה מהימני אבל לגבי רובא דעדיף מחזקה לא מהימני ובשבויה כיון דרוב פרוצים בעריות לא מהני ברי דידהו וכדאיתא בכתובות דף י"ג דפירש"י שם לזו יש עדים שנבעלה דכיון שנשבית לבין הנכרים והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה ואף לפי מש"ל דאף לגבי רוב מהני ברי כגון במקולין שיש רוב טריפות היינו כשהוא בא לברר המיעוט מתוך הרוב כגון ההוא דמקולין משא"כ גבי הך רוב דפרוצים בעריות דלא שייך זה ואף דלכאורה איפכא מסתברא דהא רוב דמקולין הוא איתא קמן ואפ"ה זה נאמן ומכ"ש שנאמן ברוב דליתא קמן וכה"ג כתב הגאון מהר"י ז"ל בנ"ב מ"מ במקום אחר הארכתי בזה וכתבתי טעם לדבר דכיון שאנו באין להחזיק בעדותו של זה מחמת הברי שהוא אומר צריך שיהיה מסייע לו מיעוט חזקה דאיתא קמן משא"כ ברובא דליתא קמן כיון שגם המיעוט ליתא קמן אין העד נאמן להחזיק המיעוט החלוש הזה והבאתי ראיות ברורות וה"נ בהא כיון דרוב נכרים פרוצים בעריות לא מהימנו בברי דידהו להכחיש הרוב אלא דבאמת ז"א דהא אמרינן בכל דוכתא בשבוי' י' הקילו ואפי' ע"א נאמן להתיר בה וע"כ שאין הרוב גמור וכ"כ בפ"י בתוס' ד"ה ואין אוסרין כו' דהא דהאמינו ע"א אע"ג דרוב פרוצי' בעריות מ"מ שאני שבוי' דמנוולה נפשה גבי שבאי וכ"כ בדף כ"ב ד"ה מאן דמתני כו' דהא דרוב פרוצים לא הוי רוב גמור דמדאוריית' סמכינן אהא דשבוי' מנוולה נפשה גבי שבאי ועוד דרוב דזנות הוי רוב התלוי במעשה אלא דמדרבנן עשאוהו כרוב וע"ש בדף י"ג ד"ה השבתני כתב דרוב פרוצים הוי רובא דרובא כו' ועכ"פ צ"ע דלמה לא מהני ברי דידהו נגד רוב זה שאינו רק מדרבנן דהא אפילו לגבי חזקה שהיא דאורייתא מהני שלא תצא ומכ"ש לגבי דרבנן ואפשר דאלמוה רבנן להאי רובא דליהוי כדאורייתא ואע"ג דאמרינן בשבויה הקילו מ"מ לענין ברי דידהו לא הקילו ואפשר שהוא מטעמא שכתב הפ"י בריש סוגיא דפ"פ דאף דבע"ד מהימן בספק חלב ספק שומן כיון שהספק בגופא לא מהימני כדאשכחן בשבוי' דע"א נאמן בה שלא זינתה והיא עצמה לא מהימנא ומ"מ צ"ל דהך רובא אלים להו טפי מחזקה דהא בשנים אומרים מת מיקל מהאי טעמא ששניהם אומרים ברי אף ע"פ שספק בגופה וצ"ע גם צ"ע בהא דמיבעיא ליה אהא דקאמר אעפ"כ ייחד לה בית בחצירו כו' מהו לעשות בגרושה כן התם הוא דבשבוי' הקילו כו' דבשבוי' דעלמא נמי הוי מצינו למבעיא דאפשר שע"כ לא הותר לו לעשות כן אלא לפי שגם הוא טען ברי שלא נתייחדו עמה עכו"ם ואע"פ שלא האמינוהו מ"מ לענין חששא בעלמא הקילו ע"י שלא נתייחד עמה משא"כ בשבוי' דעלמא שהוא אינו יודע ואם יבא עליה ודאי אסורא עביד ומכ"ש דאסור בגרושה ואפשר דרש"י ס"ל דכיון שלא האמינוהו על עדותו שוב אין לחלק בכך ועכ"פ יש ללמוד מזה דדוקא היכא דאיכא רובא כי האי דרוב פרוצות הוצרכנו להקל משום דבשבוי' הקילו ובגרושה נמי כיון שהיא מן הנשואין וכבר נתקרב עמה דרך אישות או באירוסין וגייסי אהדדי דרך חיבה וקריבה של אישות אבל בנ"ד דאין כאן רוב ואין כאן קירוב חיבה דרך אישות כלל רק שנבדה מלבינו שמא היה רצונם להתקרב לענ"ד דבר ברור דמהני ברי דידהו בכה"ג שמעולם לא נתקרבו ומה"ת לגרוע חזקת כשרות דידהו ולע"ד שהדברים מוכרחים מצד עצמם שאם באנו לחוש לזה א"כ אף אנו נאמר דיבם ויבמתו דגייסי אהדדי לא מהני חליצה דידהו דכיון דאסרינן להו לדור יחד שלא יבוא עליה שאינו רק איסור לאו למה לא נחוש טפי שמא כבר בא עליה והרי היא א"א וקא שרינן א"א לעלמא ע"י חליצה וע"כ לומר דכיון שלא ראינו שנתייחדו יחד אע"פ שראינו דגייסי אין חוששין וכמו נתגרשה מן האירוסין וחזינן דגייסי דחיישינן דוקא כשראינו שנתייחדו יחד הא לאו הכי מי הימנינן להו שלא נתייחדו היבם והיבמה לעולם ולא איכפת לן אי גייסו דרך חיבה ובקרבת אישות א"כ ק"ו הדברים אי לא חזינן להו דגייסי דרך קרבת אישות דלא ניחוש לה דלמא גייסו ונאמנין ע"ז:

והנה אף שהדברים ברורים לענ"ד אוסיף אומץ להביא ראיה ברורה מהא דאמרינן ביבמות דף ק"ב א"ר יהודה אמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת להנשא לאחד מן האחים ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם טעמא דלא חזינן כו' וע"ש שיש כמה שיטות ולדעת הב"י בבדק הבית בחד תירוצא אפי' לא חזינן כלל נפסלת על האחין וכן משמע פשיטות הגירס' שלפנינו ולפי גירסת הרי"ף ושאר מפרשים חיישינן שמא כיונה היא ולא פסולה על האחין בכוונת חד סגי והשתא תיקשי דכיון שהגדיל' בין האחין הא ודאי דגייסי בה טובה והא קמן שרגילה עמהם כ"כ עד שלפעמים חולצת סנדל לאחד מהם תשמיש העבד לרבו כמבואר בקידושין דף ך"ב כיצד בחזקה התיר לו מנעלו כו' ובעובדא דמר זוטרא שם שילף לו מסאני כו' ובכתובות דף צ"ו כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל כו' אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה כו' ובהגמ"יי פ' י"ב מהלכ' שבת כתב ושמעתי שכ' הרא"ש מסאנברק שרבו הר"מ צוה לשפחה לילך עם בחורים לחלוץ מנעליהם בליל שבת כדי שתקח הנר להאיר לעצמה כו' והביאו המג"א סימן רע"ו משמע שהיו משתמשים תשמיש זה ועיין באה"ע סימן ק"א בדין היתר רחיצה משפחות ועכ"פ ודאי דגייסי טובא כדמשמע לישנא הגדילה בין האחים וכה"ג אמרינן בסוטה חורגה הגדילה בין האחין מותרת ולא חיישינן דמחלף להו באחותייהו בביאה ושוב אסורה על הנשאר ואפי' לפ"ד הש"ג שאכתוב לקמן דאף ביבמה כשבא עליה בלא עדים אינה נקנית לו מ"מ הא ודאי דאפסולי על האחין נפסלת אף בביא' בלא עדים ודוחק לומר דכיון דאיכא יבמין טובא עדיף כמ"ש לקמן בשם התה"ד אלא נראה ברור דאף דגייסי טובא ל"ח להרגל דבר כלל וא"כ ה"נ אע"ג דגייס בה לא חיישינן שמא יבא עליה אחר החליצה ואין לחלק דדוקא לענין שתהיה נפסלת על האחין שאינו רק דרבנן לא חיישינן משא"כ חשש שיבא על החליצה שהוא בלאו ז"א דעכ"פ טפי ה"ל למינקט חששא דביאה שלזה לא צריך כוונה כלל לפסול על האחין ממה דנקט חליצת סנדל דבעי כוונה דידה עכ"פ ומכ"ש דקשה לדעת הרש"ל שאכתוב לקמן דס"ל דביאה קונה ביבמה אף בלא עדים דודאי איכא איסורא דאורייתא אם תנשא לא' מהם לאחר שבא עליה אחר אלא ודאי בגייסי כי האי ל"ח דס"ס הא לא חזינן שנתקרבה לאחד מהם בחיבה דרך אישות אבל חליצת הסנדל שפיר חיישינן כיון שהגדילו עמהם והם משתמשין בה אפשר שתעשה גם תשמיש זה דחליצת הסנדל לאחד מהם ואהא קאמר דאי לא חזינן לא חיישינן ומכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דביאה על החליצה מד"ס כשניות כמ"ש לקמן א"כ יש ללמוד משם כמו דהתם לא חיישינן שמא בעל ונפסלה על האחין ה"נ לא חיישינן שמא ע"י דירה בחצירו יבא לידי הרגל דבר כיון דגם זה אינו אלא מדרבנן ולרווחא דמילתא אמינא לבאר זה באורך:

הנה דעת הרמב"ם פ"א מהל' יבום דחליצה ליבם אינו אלא מד"ס כשניות וכן בס' המצות שלו לא מנה לאו זה כיון שלא בנה כו' וכ' ה"ה דס"ל דקרא אסמכתא בעלמא היא אבל אינו רק איסור דרבנן אלא שהקשה עליו מלשון הש"ס ע"ש וכתב שהרמב"ן מנה ללאו זה וכן הוא באמת בספר המצות ובס' מגילת אסתר השיב בעד הרמב"ם שאינו חושב דקדוקי מצוה ולענ"ד ז"א דאין זה ענין לדקדוקי מצוה אי דרשינן ליה ללאו גמור ועיין בבה"ג שמבואר מדבריו דס"ל דעובר בלאו דלא יבנה ומ"מ לא לא חשב אותו במנין הלאוין אך דברי הרמב"ם בלא"ה א"ל דאזיל לשיטתו בחיבורו שאינו אלא מד"ס ואין נלע"ד לפרש לפי דאתי מדרשא קרי ליה ד"ס כדאיתא ריש הל' אישות גבי קידושי כסף דהמעיין יראה להדיא דס"ל דהאי ד"ס גמור הוא כשניות וטעמא קא יהיב דמשמת אחיו בלא וולד נסתלק איסור ערוה כו' (ועיין במשנה למלך פ"א מהל' אישות בהגה שם כתב המגיה עיין בהל' יבום שה"ה כתב שהרמב"ן השיגו בזה עכ"ל ובאמת אמרו דהמ"ל שם קאי על הכונס יבמתו, ובזה לא השיגו דהא באמת גרסת הראשונים חד אמר בעשה, רק לענין חליצה בזה ס"ל להרמב"ן שהוא בלאו דלא כהרמב"ם בזה):. והנה הטור והמחבר בסימן קס"ב כתבו גבי החולץ דהיא וצרותיה עליו ועל האחין בעשה וכבר תמה הב"י כי לא מצינו שום עשה בזה וכן תמה בלח"מ וכתב שט"ס הוא בטור ולענ"ד י"ל לפי מה דאיתא בחדושי הרמב"ן יבמות דף י"א בהג"ה שם בשם ר"י ראשון שכתב חד אמר בעשה פירשו ר"ג ור"ב ז"ל דעשה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואינו נ"ל דהאי אחליצה קאי ולאו גמור הוא כו' ולפ"ז י"ל דהט"ו ס"ל כרבינו גרשון ורבינו ברוך ומפרשי דהעשה הוא שיבנה הבית שיש לו לבנות קודם שיעשה מעשה לסתור הבנין דהיינו החליצה אבל לא אח"כ שעשה מעשה לחלוץ ולא בנה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא וכעין זה פירש הרמב"ן לפי שיטת רש"י דפירש דהעשה כשכבר הוא בית א' בונה כו' אף ע"ג דכתיב לא יבנה קודם שיעשה מעשה בלשון לאו דרשינן ככה יעשה לאיש שלא יבנה אותו בית אחד שהיה לו לבנות ומשמע ולא שנים עשה מיקרי דלית בה לאו ע"ש. אך מצאתי ברבינו ירוחם נתיב ך"ה ח"א שכתב החולץ ליבמתו החליצה והצרה שלה אסורה עליו ועל האחים בעשה פירוש בעשה דבית א' הוא בונה ולא ב' בתים ושוב כתב החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחים דמה"ת זקוקה היא לאחין שלא היתה אסורה על אותו שחלץ לה אלא באיסור עשה כמ"ש למעלה כו' עכ"ל הרי דנקט איסור עשה מהא דבית א' הוא בונה וזה תימא לכאורה דמה ענין בית א' הוא בונה דשייך ביבום לאסור עליו בעשה כשחלץ לה ולכאורה י"ל לפי מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דיבמות דף מ"א החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה העיקר בזה כשחלץ אדם לאשת אחיו הרי כאילו היתה אשתו וגרשה וכל החיובים שהם בקרובת אשה כשגרשה הם בקרובות חליצתו כו' וא"כ י"ל דאף כשחלץ נמי שייך לומר בית א' הוא בונה דהא הוי כאלו נשאה וגרשה אבל באמת דנראה שהרמב"ם כ"כ על המשנה שהם דברי ר"ע ואמרינן התם דר"ע סבר דאמר קרא בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו:

(ונפלאתי על הנמוקי יוסף שם דמייתי תירוץ קמא תני קרובת גרושתו דהא משמע דתירוצא בתרא עיקר כדקאמר רחב"א משמיה דר"י ה"ט דר"ע ע"ש ובחידושי הרי"ף ומפרשיו כתבתי ליישב קצת) אבל באמת לא קיי"ל הכי דהא קיי"ל אחות חליצה מדברי סופרים והרמב"ם בחבורו פ"א כתב ג"כ דהקרובות אסורות על החולץ כו'. כללו של דבר הרי היא כאשתו שגרשה כו' ומסיים בה וכל האיסורין האילו מדבריהם אך בירושלמי איכא פלוגתא אם חליצה פטור או חליצה קנין ובחידושי הרשב"א דף ק"ט הביא דברי הירושלמי ואף דשם איתא לר' יוחנן חליצה הוא פטור והכא אליבא דר"י קיימינן מ"מ הא התם נמי קאמר שחייבין עליו משום אשתו של מת וז"א לפום סוגיא דש"ס דידן ובפ"ק דיבמות מבואר בירושלמי שיש בזה חלוקי דעות אליבא דר"י ע"ש ובפ"ג ונראה שסובר אע"ג דמקרי קנין והוא בכלל שאינו בונה ב' בתים מ"מ לא אסרינן בשביל זה קרובתה דלא אסרה תורה אלא אחות אשתו ממש וא"כ שפיר הוי עשה גם בחליצה משום דאינו בונה ב' בתים ויותר נראה דר"ל כיון דדרשינן בית א' הוא בונה הכי דרשינן בית אחד הוא בונה קודם שיעשה מעשה והראה שאינו חפץ לבנות אבל אם לא בנה אז שוב לא יבנה והוי לאו הבא מכלל עשה וכמש"ל ולדבריהם א"ש מה דקשה לרשב"א סוף פרק ר"ג דלר"י גופיה ל"ל דתני לאוין כו' ולפי דבריהם א"ש דכולה בחייבי עשה קמיירי והא דנקט בש"ס לאוין משום דחייבי עשה נמי לפעמים חייבי לאוין קרי להו ומכ"ש למאן דס"ל כר' ישבב דמדמי לר"ע חייבי עשה לחייבי לאוין לענין תפיסת קדושין ואמנם כדי ליישב דעת הרמב"ם שפסק שאין כאן איסור דאורייתא כלל בחליצה צ"ל דס"ל כיון דפסקינן כר"י אע"ג דרש"י ס"ל כר"ל כתב הרי"ף דכיון דפליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת וקי"ל בפלוגתא דרב אשי ורבינא הלכה כדברי המיקל והשתא ס"ל להרמב"ם דאי ס"ד דהך דרשא דאשר לא בנה שוב לא יבנה דרשה גמורה היא א"כ מ"ט דהך מ"ד דסבר בעשה דהא לאו נמי איכא דכיון שלא בנה כו' וכמ"ש התוס' לגרסת ר"ח ור"ת דגם בביאה שייך לומר לגבי צרתה כיון שלא בנאה כו' אלא ע"כ דלא ס"ל הך דרש' כלל וכיון דאנן קי"ל בפלוגתא זו דר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל ואמרינן דמ"ד בעשה ס"ל כר"י אלמא דליכא אלא עשה והעשה הוא להרמב"ם יבמה יבא עליה ולא על חברתה ועשה זו ליתא כ"א בכונס את יבמתו אבל אם חלץ לה דלא שייכא עשה זו לא הוי לדידהו כ"א איסור דרבנן בעלמא ומסתייעא נמי הדין סברא מהאי דאיתא ביבמות דף מ"א רב ור"ח דאמרי מתה אשתו מותר ביבמתו כו' אמר רבא מ"ט משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה כו' אמאי לא אמרת ליה ר"א הוא כו' אבל היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמר הדר אמר אין והתניא ר"א אומר כו' ע"ש וקי"ל כרב ולכאורה קשה דנימא כיון שלא בנה שוב לא יבנה ומה בכך שהותרה בשעת נפילה כיון דס"ס השתא מיהת לא בנה ובתור' סתמא כתיב אשר לא יבנה ונימא דכיון שלא בנה שוב לא יבנה ואטו אשר לא יבנה בשעת נפילה כתיב דהא על שעת נפיל' בלא"ה אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה וא"ל דהוא מה"ט דאשר לא יבנה כיון שלא בנה כו' ז"א דמההיא ליכא למשמע לאו לבדו והתם אמרינן דהיא כאשת אח וא"ל כיון דאמרינן כיון שלא בנה ממילא אהדרי' לאסורא קמא דז"א כדמוכח בפ"ק דף י"א דאי דרשינן כיון שלא בנה אין כאן רק לאו ולא אמרינן אהדרי' לאסורא ונראה דבאמת היינו טעמא דר"א דס"ל דמתה אשתו יבמתו חולצת ולא מתייבמת משום דדריש כיון שלא בנה וכן הוא בספרי הובא בילקוט ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה ר"א אומר אשר לא בנה ולא עתיד לבנותו רבי יהושע אומר ככה יעשה בדבר שמעשה מעכב א"ל ר"ע משם ראיה כו' ונראה דר"א דריש ככה דקרא אכולה קרא קאי ועכובא והיינו דאם לא בנה שוב לא יבנה וגם אם לא עשה כסדר מעכב ור"י נמי ס"ל כוותיה בהא דככה עכובא בדבר של מעשה ואהא פליג ר"ע דלא בעינן רק מעשה באיש אבל רקיקה לא מעכב' וקאי אמ"ש בספרי לעיל מיניה פלוגתא דר"א ור"ע בלא רקקה ע"ש וכן איתא בש"ס דר"א דרש דבר שהוא מעשה כו' ואנן לא קי"ל כר"א בהא דדריש ככה על אשר לא יבנה למימרא דאשר לא בנה ולא עתיד לבנות אלא ככה לא קאי רק לעכוב' במעשה חליצ' לבד ולכך אם מתה אשתו מותר ביבמתו דלא איכפת לן במה שהיתה אסור' עליו בעוד אשתו קיימת כיון דבשעת נפילה הוי קרינן בה יבמה יבא עליה ובזה א"ש סוגית הש"ס דמייתי הך דרשה דכיון שלא בנה די"ל דקאי למ"ד שם דפליג על רב וס"ל דרבנן לא פליגי אר"א בהא ומודו ליה במתה אשתו שאסור ביבמתו אבל אנן קי"ל כרב כמבואר בפוסקים וממילא דלא דרשינן הך דרשא דכיון שלא בנה כלל אלא שצ"ע דהא בדף יו"ד אמרינן. איתביה ר"י לר"ל החולץ ליבמתו כו'. בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו כו' וכן בדף נ"ג קאמר בשלמא לר"י דאמר כולה ביתא בלאו קאי כו'. הרי מבואר דאליבא דר"מ קאמר הש"ס הך לאו דלא יבנה וא"כ א"א לומר דאתי כמ"ד מתה אשתו אסור ביבמתו שהרי ר"י ס"ל מותר ומה"ט פסק הרי"ף כרב דר"י קאי כוותי' כדקאמר התם דף כ"ז מתה שניה מותר בראשונה כו' משום דה"ל יבמה שהותרה כו' ע"ש:

אך לענ"ד אין ראיית הרי"ף מוכרחת כ"כ דר"י יסבור כרב דמצינן למימר דהתם בזיק' דרבנן מיירי אלא שיגזור משום קידושין דאורייתא והלכך במתה ראשונה דבשעת נפילה היתה מותרת אף ע"פ שנאסרה אח"כ מחמת זיקה כיון דאף בקידושין דאורייתא אין שם רק לאו דכיון שלא בנה לא גזרינן משא"כ במתה שניה דבקידושין דאורייתא כה"ג הוי כא"א שלא במקום מצוה כיון שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הלכך גבי זיקה כה"ג גזרינן אטו קידושין אבל מ"מ בקידושין גמורים לא אמרינן יבמה שהותרה כלל אלא אמרינן כיון שלא בנה דאל"כ ה"ל לחשוב נמי ר"י בהדי רב בהא דמתה אשתו כו' אלא ודאי דהך דר"י גבי מתה ראשונה לא מכרטא דאיכא למימר דוקא בזיקה אמרינן הכי דיבמה שהותרה ונאסרה בזיקה חזרה להיתרה וכן מצאתי בבה"ג דף ס"א שכתב וכן אמר ר"י אם מתה שניה מותר בראשונה דבעידנא דנפיל קמיה אחות זקוקתו ובזיקה בעלמא היא דקאסרה לה אחותה עליו כו' ע"ש אע"ג דבלא"ה איהו פוסק כרב מ"מ כתב הכי בדר"י משום דלא מכרעא מלתא בדר"י כמ"ש:

אך ראיתי בחידושי הרשב"א דף מ"א שכתב אהא דמתה אשתו מותר ביבמתו טעמא דמלתא כיון דמשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר לאסור בה משום אשת אח וכדקי"ל החולץ ליבמתו לא הוא ולא האחים חייבים כו' ומה"ט דקאמר ר"י דמי איכא מידי דמעיקרה הותרה לו והשתא קאי באיסור א"א כו'. וא"ת מ"מ קאי עלה בלא יבנה לא היא דאמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה אותה בחליצה או שיבם אחת מהם כו' הא כשנדחית ממילא בקדושי אחותה לא וכדקאמר ר"י בירושלמי על הא מתניתין אמר ר"י זו דברי ר"א כו' ובגמרא נמי משמע דר"י גופא ס"ל כרב בהאי מדאפליגו רב ור"י בשני יבמות שנפלו לפני יבם א' כו' ע"ש שהאריך והנה מ"ש לחלק בין נדחת ע"י שיבם לאחת מהם ובין נדחית ע"י קידושי אחותה לא ס"ל להרמב"ם דכיון שנאמר דמחמת שיבם לאחת מהם ואדחי' היא קרינן ביה כיון שלא בנה מה"ת לא נאמר כן כשנדחית ע"י קדושי אחותה דהא סתמא אמרינן כיון שלא בנה יהיה מאיזה טעם שיהיה אלא ודאי לא דרשינן ליה כלל להך מ"ד וכמ"ש. וממ"ש דר"י גופיה ס"ל כרב כבר כתבתי דמש"ס דידן אין הכרע וגם מהירושלמי איכא לאדחויא דאף ע"ג דאההיא מתניתין אמרינן שם הכי אבל בירושלמי ר"פ ד' אחים מייתי ג"כ הא מלתא והתם משמע לפום חד נוסחא דר"י לא ס"ל הכי למאי דקאמר שם בשם ר"י טעם אחיות איני יודע מה הם ע"ש בקרבן העדה (ופירש פני משה לע"א אין בידי) וקצת יש להביא ראיה מהירושלמי להרמב"ם דאפי' איסור לאו אין בו דבפ"ק דיבמות קאמר אתפלגין ר"י ור"ל ר"י אמר הוא אינו חייב על החליצה כו' ומשמע שם דמאן דפטר אף מלאו פטר וגם מדברי הירושלמי פרק ר"ג יש סיוע לדברי הרמב"ם ממה דאיתא התם הבא על חליצתו פסלה כו' ע"ש ובקרבן העדה, ומ"ש התוספות דף יו"ד בש"ס שם דבקדושין הכל מודים כו' דרך בנין בית אסרה תורה משמע דאם בעל לוקה באמת ז"א שלא נמצא כן בש"ס וצריך להגי' כמו שהגיה אא"ז מהר"מ ז"ל:

והנה כבר כתבתי שהרמב"ן מונה זה בין לאוין הך לאו דלא יבנה וכן ראיתי בספר יראים אך הסמ"ג וסמ"ק לא חשבוהו ובספר החינוך פרשת כי תצא כתב בפירוש כדברי הרמב"ם שאין בזה איסור אלא מד"ס כשניות ולפ"ז יש לצדד להתיר בנ"ד כיון שדעת רש"י דדוקא בגרושה לכהן או נשאת היא דאסור וכ"כ הסמ"ג כפירוש רש"י דכל אלה מדבר בכהן ואין לנו ראי' בישראל שיאסר לדור עמה בחצר א' לפרש"י עכ"ל וכן נראה דעת הטור והר"ת והרא"ש וכמ"ש הב"י שהם סוברים דמותרת לדור עמו במבוי כל שלא נישאת ולפ"ז גם בחצר יש להתיר כשנזהרים שיהי' אחרים עמהם כמ"ש הר"ן (וע"ש דמייתי מהירושלמי ויש מפקפקין על ראייתו ולא רציתי להאריך בדבר שהאריכו כל האחרונים ולא מסקי אלא כדמסיק כו') וכ"כ הר"ן בשם הרמ"ך שתמה על הרמב"ם דבלא נשאת מה איכפת לן אם תדור בשכונתו הא לא יעשה איסורא בביאתו וה"ה כ' שהרמב"ם גורס כן בש"ס לא תדור בחצירו מנוסחות רבותינו הראשונים לא משמע כן כדאיתא בבה"ג והרי"ף וראב"ן ג"כ הנוסחא שלפנינו לא תנשא בשכונתו משמע מזה כדברי רש"י דדוקא לא תנשא אבל בעודה פנויה שרי' אף ע"ג דאיכא אסור' דרבנן וכן מבואר בכתובות וכתב שהוא פשוט להתיר דלא כמו שטעה בדבר:

ואמנם הרמב"ם כתב וכן מי שגירש את אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבאו לידי זנות והמשנה למלך שם כתב דע"כ לדידן ליכא חילוק בין נזהרים שיהי' אחרים עמהם כו' דהא גרסתו לא תדור בחצירו ואם נזהרים שרי א"כ כי פשיט לאיבעיא דאיבעי להתירא פשיט לה וכאן מנ"ל ע"ש כו' ובאמת הוא ז"ל נמשך אחר דברי ה"ה דס"ל שהרמב"ם גרס הכי בש"ס אבל לענ"ד דהרמב"ם לא כתב הך דינא ע"פ ש"ס שלנו כ"א ע"פ מסכת דאבל רבתי דאיתא שם המגרש את אשתו לא ישרה עמה לא במבוי ולא בחצר אם היה מבוי של שניהם הופך פתחו לצד אחר אם היה חצר של שניהם מפנה כו' וכן בלשון הירושלמי דגיטין שהביא הרשב"א המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותו חצר ולא באותו מבוי ונראה דלצדדין קתני באשת ישראל לא תדור עמו בחצר ובאשת כהן לא תדור במבוי ומ"מ צ"ע על הרמב"ם שהשמיט דין המבואר בש"ס שלא תנשא בשכונתו ונראה שזה כוונת ה"ה שכתב ולפי גרסתינו יש להוסיף על דברי רבינו שלא תנשא בשכונתו והמ"ל כתב שאינו מבין דבריו ולענ"ד כוונתו דאם גם הרמב"ם גרס כפי גרסתינו רק הך דינא שלא תדור בחצירו למד ממקום אחר א"כ צריך להוסיף בדבריו הך דינא שלא תנשא בשכונתו ולענ"ד שזה כוונת הספרי שהביא הילקוט והרב המגיד פ"א מהל' גירושין ויצאה מביתו מלמד שהאשה יוצא' מלפני האיש והלכה והיתה לאיש אחר שלא תנשא עמו בשכונה עכ"ל והכוונה דויצאה מביתו דמיירי בעודה פנויה אז אינו יוצאת רק מביתו שלא תדור עמו בחצר ואח"כ נאמר והלכה ר"ל שצריכה להתרחק ממנו קצת, אימת והיתה לאיש אחר היינו כשרוצה להנשא צריכה להתרחק יותר שלא תדור עמו בשכונה ובודאי דאסמכתא בעלמא הוא רק דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ומדברי המגיה במ"ל פ' כ"א מהל' א"ב משמע דבנשאת הוי דאורייתא ואין נראה לענ"ד. ולפי מ"ש אין הכרח כלל דליתסר אף בנזהרים שיהיו אחרים עמהם אלא מלתא כפשטא דהיינו כסתם דירה דעלמא:

והנה המראנ"ח בתשובה והפר"ח ריש הלכ' גיטין ומחו' הגאון החסיד ז"ל בספר כתובה כתבו בטעם הרמב"ם דאזיל לשיטתו דס"ל דבביאת זנות עובר משום לא יהיה קדש ואיכא איסורא דאורייתא אף באשת ישראל שלא נשאת. והשתא י"ל כיון דהך מילתא שלא תדור בחצירו אינו רק חששא דרבנן שמא יבואו לידי הרגל דבר א"כ יש לסמוך על דעת הרמב"ם והסמ"ג וסמ"ק וספר החינוך דחליצה אף אם בא עליה ליכא איסורא רק מד"ס והירושלמי מסייע להו וא"כ יש להקל בזה כמו באשת ישראל שנתגרשה ואף דהרמב"ם מחמיר גם באשת ישראל שנתגרשה י"ל דמודה בהא דהתם לטעמיה דס"ל דהוי איסור דאורייתא משום קדשה. משא"כ בזה י"ל דאפי' קדשה לא הוי לפמש"ל בטעם הרמב"ן דס"ל חליצה מד"ס משום דכיון דמשעת נפילה שריא ליה שוב אין לאוסרה עליו מחמת חליצה וכלשון הירושלמי כבר נראה לפטור בה וה"נ דכוותיה ומכש"כ דא"ש לפי מ"ש דהרמב"ם מדמה חליצה למתה אשתו שמותר ביבמתו והרמב"ם שם סובר דכשמתה רצה חולץ רצה מייבם ולא פקע שם יבום מינה במה שהיתה פטורה ע"י קידושי אחותה וא"כ ה"ה נמי דליפקע לגמרי במה שחלץ לה. אלא שהחליצה מועלת שהיא פטורה ממנו ורשאית להנשא לאחר וכדאיתא בירושלמי שהחליצה פיטור ולפ"ז אם בא עליה יבם אחר שחלץ לה אין כאן איסור משום לא תהיה קדשה כלל רק איסור מד"ס כשניות שגזרו חכמים לפי שנראה כבא על אשת אח שלא במקום מצוה וא"כ אדרבה הך ביאת חליצה קיל טפי מביאת זנות דאשה דעלמא ואף ע"ג דהתוס' סוברים דבאיסור קל כגון גרושה לכהן יש להחמיר טפי מאם נשאת דמזהיר זהיר באיסור א"א מ"מ היינו דווקא באיסורי דאורייתא אבל אם אין כאן רק מדרבנן לבד פשיטא דיש להקל בחששא דעלמא שמא יבא לידי זנות שהיא דרבנן מבשבויה ע"ש ואפי' תימא דהרמב"ם סובר דאף באיסורי דרבנן לא תדור בחצר דאין איסור דאורייתא בקדשה כ"א במכינה עצמה לכך כמבואר בקצת פוסקים עיין בריב"ש סימן שצ"ח ובמקום אחר הארכתי בזה (ועיין בכ"מ פ' ט"ו מהלכות א"ב תשובת מהרא"י בנו של הרמב"ם דלגבי מלקות דידיה לא בעי הכנה רק לגבי דידה ע"ש) מ"מ הא כבר כתבתי שדעת רוב הפוסקים לחלוק בזה על הרמב"ם ודוקא באיסורא דאורייתא החמירו וכמש"ל וא"ל כיון שאנו צריכין לסמוך בזה על הרמב"ם דמשוי חליצה לאיסור דרבנן אם כן הרי הרמב"ם גופיה סובר דאף בדרבנן אסור והוי כעושה מקולי ב"ש ומקולי ב"ה דז"א דהיינו דוקא היכא דסתרי אהדדי כדאיתא בעירובין ובחולין ואם אמנם שלא הייתי סומך ע"ז לעשות מעשה בידוע שלבו גס בה כארוסה שביהודה מ"מ פשוט דבנידון שלנו שאין לבו גס בה בדרך קירוב כלל ואנו צריכין לחוש שמא לבו גס בה ונעלם מאתנו ועי"ז יש לחוש שמא באיזה זמן יבואו לידי הרגל דבר. פשיטא דשפיר חזו לאצטרופי הני טעמי דכתיבנא שלא להחמיר בדבר ובפרט דהוי קצת כשעת הדחק כמבואר בלשון השאלה ועתה אשימה פני לדברי שארי ידיד נפשי הרב החריף ובקי המופלג בתורה מוהר"ר אהרן פרענקיל נ"י אשר השיב ידו ראשונה ובהתירא קא מהפך והוא אשר העירני ועוררני לחוות דעי בנדון זה אף שהיה קשה מאד בעיני להכניס ראשי בין הרים גדולים ובפרט בענין זה שראש המדברים הוא המאור עינינו הרשב"א ז"ל וידוע מאמר הירושלמי בגיטין רבי כד הוה בעי מקשיי' על ד"ר יוסי אמר אנן עלוביי' מקשינן על דר"י שכשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין כך בין דורינו לדורו של ר"י אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי כשם שבין זהב לעפר כך בין דורינו לדורו של אבא עכ"ל ויותר ממה שכתב כאן בכפל כפליים יש לנו לומר בין דורינו לדור תלמיד תלמידי הרשב"א ז"ל אך אהבתו אלצני ודחקני למלאות רצונו ובפרט שכוונתו לשם שמים וגם כי האיש החלוץ ידעתיו בשם כי הוא ת"ח מופלג וירא ה' מרבים אצתי לרוץ דרך מצותם וכמאמר חז"ל תיתי לי דכי אתי לקמאי צורבא מרבנן לדינא לא מזיגנא כו':

והנה קראתי ושניתי בדברי שארי ידידי הנ"ל וראיתי דבריו טובים ונכוחים ואף כי מחלישות כחי ידי רפות חזקתי זרועותי לסלסל ולפלפל בקצת דבריו לכבודו והנה פתח דבריו יאיר פקפק על מ"ש אא"ז מהר"מ מפדווא כפירוש הירושלמי דמיירי בגייסי וע"ז כתב דלא מסתבר כיון דמאמר עכ"פ קונה במקצת הוי כקידושין דרבנן וגייסי ואני אומר שאין זה מן התימא שהרי הרב אומר כן הרשב"א גופיה שכתב בראש דבריו שיש לחלק בין ארוס ליבם ולכאורה מה חילוק יש בזה דהא היבמה זקוקה לו ליבם כמו ארוסה לארוס ומה לי ארוסה משום קידושין דידיה או זקוקה ליבם משום קידושין דאחיו וא"ל דהחילוק הוא דביבמה אין הכרח שיבואו לידי קירוב דהא אפשר שיחלוץ לה משא"כ בארוסה דמעיקרא אדעתא דהכי נתארסה לו עד שתנשא ותבעל לו דא"כ מאי מייתי הרשב"א ראיה מהירושלמי אין הכרח רק לומר דהיכא דלא גייסי אע"פ שעשה בה מאמר לא יפנה ודייקינן מינה הא אי גייסי אהדדי אז אם עשה מאמר יפנה משום דחזינן שאין דעתם לחלוץ ומנ"ל להרשב"א לענין אם לא עשה בה מאמר אלא ודאי דהרשב"א ס"ל כיון דקי"ל מצות יבום קודמת ממילא אף שלא עשה בה מאמר סתמא לאו לחליצה עומדת רק ליבום וכיון דגייסי אהדדי כארוסה שביהודה מה יתן ומה יוסיף המאמר שהרי אינו קונה קנין גמור ואף דין אירוסין אין לו א"כ אינו מוסיף על החזקה כ"א שהמאמר מורה לנו דגייסי אהדדי לשם קירוב אישות והרי בלא"ה הא חזינן להו דגייסי אהדדי ואין אנו צריכין למופת המאמר בזה ולכך שפיר למד הרשב"א משם כיון דבעש' מאמר אסור משום דגייסי ה"נ בלא עשה מאמר ולפי"ז מ"ש הרשב"א בראש דבריו שיש לחלק בין ארוס ליבם לאו משום דביבם אפשר בחליצה דמשום הא לא אריא כיון דמצות יבום קודמת רק החילוק דאירוסין כיון דגייסי הו"ל כנשואה משא"כ ביבמה אפשר לא מהני גייסי דבזיז מינה וכמש"ל ואע"ג דהיא זקוקה לו מ"מ הוי כמשודכת לו דאף דגייסי אהדדי טובא מ"מ לא חיישינן כמ"ש בתשובה המיוחסת להרמב"ן במשודך שנכנס להתייחד עם משודכת לאכול עמה ונתייחד עמה לילה ויום אפ"ה כל זמן שלא ראינו שבעל לא חיישינן ליה והובא בב"י סימן קמ"ט ובדברי הרמ"א בהג"ה ועיין בב"ש שם דמהרמב"ן נראה דאפילו בעל כו' והדין עמו ומ"מ מבואר ג"כ ברמב"ן דכל שלא ראינו שבעל אין חוששין וה"נ כיון דבזיז מינה אין דינה כארוסה גמורה אלא כמשודכת דלא חיישינן שבעל והרשב"א לא הסכים לחילוק זה כך הוא ביאור דברי הרשב"א וממילא דא"ש דברי אא"ז מהר"מ מפדווא ע"פ דברי הרשב"א עצמם שהי' מחזיק במעוז החילוק בין ארוס ליבם דיבם לא חיישינן דבעל משום דגייסי וממילא דאף בעשה מאמר הדין כן שאין הפרש בין עשה מאמר או לשאין המאמר קונה ואע"פ שמורה לנו שנתקרבו יחד בלא"ה ידעינן בהו דגייסי טפי ואין זה ענין לנתקדש קידושין דרבנן וגייסי כלל אמנם דברי הרשב"א הם תמוהים בעיני לפי מה שנרא' מדבריו דמיירי בגייסי טובי עד דמדמה לה לארוסה שביהודה והרי בארוסה שביהודה אמרינן לענין הבחנה חוץ מארוסה שביהודה דחיישינן שמא בעל וכן לענין טענות בתולים וכל מילי חשבינן לארוסה שביהודה כבעולה א"כ הו"ל להשיב להשואל עד שאתה שואלני על הדירה יחד תשאל אם סגי לה בחליצה דשמא בעל וצריכה גט והנה לפי מ"ש הב"ש סימן קס"ו שאף ביבמה אין הקנין נגמר בביאה אם לא היה יחוד לפני עדים דאז אין כאן קידושין דאורייתא רק מדרבנן ולא חיישינן בזה שמא יאמרו כו' א"כ י"ל דגם לענין הך חששא דלא תסגי בחליצה לא חיישינן כיון דאפילו אם בעל בלא עדים אין כאן קידושין דאורייתא אך דז"א דהא הבחנה נמי דרבנן כמבואר בסימן י"ג ואפ"ה חששו לארוסה שביהודה ואפשר דבהבחנה החמירו טפי כדמשמע שם אמנם מה שהוציא הב"ש כן מדברי הש"ג בשם ריא"ז. וכן במ"ל הלכות יבום כתב להסתפק אם צריך עדי' והביא דברי הש"ג. ולכאורה יש לפרש דברי הש"ג דאדרבא מדאורייתא קנין גמור הוא אפילו בלא עדים רק מדרבנן צריך עדים ומ"ש שכשם שקידושין וגירושין צריך עדים כו' היינו מדרבנן וראיתי ביש"ש פרק ב' סימן ק"ה כתב בשניהם מודים שבעל פשיטא שפוטרה בגט אפילו ליכא עדים שנתייחדה ודלא כריא"ז ולענ"ד צ"ע דנהי דנימא שנאמנת בזה הואיל ובידם שיתיחדו לפני עדים ואח"כ יגרשנה מ"מ איך היא נעשית א"א על פיהם להרוג את הבא עליה ואפשר לומר דכיון שכבר הוחזקה ע"פ שוב סוקלין אח"כ וכמ"ש הרמב"ם והארכתי בזה במקום אחר אך דמ"מ קשה דהא בכל קידושין בעינן עדים משום דמחייב לאחריני דילפינן דבר דבר מממון ואף שויה אנפשיה ח"ד אין כאן כמו בקידושין דעלמא כשהם מודים שנתקדשו בינם לבין עצמם כמבואר בסימן מ"ב ואדרבא צ"ע מאין הרגלים לעשות אף בקידושין דרבנן בזה דהא בכל קידושין בלא עדים אינו כלום וראיתי בשער המלך שהביא מדברי התוספות והריטב"א בקידושין דף י"ב דמבואר מדבריהם דגם ביבמה בעינן עדים וכ"כ בספר בית מאיר וכתב שהדברים ברורים בטעמם דאין דבר שבערוה פחות משנים דהיינו חיובא לאחריני להעניש על ביאתה מיתה כו' ע"ש. ובדעת היש"ש נלענ"ד דסובר דדוקא בקידושין דמקשינן הוי' ליציאה ובגירושין כתיב ערות דבר וילפינן דבר דבר מממון דהיינו מאותו צד ממון שיש בו חיובא לאחריני כמ"ש הרשב"א בקידושין אבל ביאה דיבמה שאינה מתורת קידושין דעלמא דלא בעינן דעתו ודעתה כלל ואין כסף ושטר גומרין בה לא מקשינן לגט כלל ועיין בר"פ הבע"י יבמה בהעראה יליף ביאה ביאה מח"ל ואשה לבעלה יליף קיחה קיחה ובתוספות שם הקשו דנילף מיבמה ותירצו דאינו מופנה לגז"ש ע"ש וממילא דהודאה לגביה נפשייהו מהני כמו בכל התורה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי דדוקא בקידושין מקשינן הכי לענין חלות הקידושין כמ"ש הרשב"א אבל ביבום שפיר מהני אף בינו לבין עצמו. וכן משמע לכאו' מהא דאמרי' ביבמות דף ק"ה חלצה בינו לבינה כו' מנא ידעינן ומשני ועדים רואין מבחוץ משמע דמטעם שאין נאמנים אתינן עלה הא אלו היו נאמנים שפיר מהני והרי חליצה נמי דבר שבערוה הוא כמבואר במרדכי דיבמות פרק מ"ח ולפי זה מ"ש הב"ש ראיה ליבום מחליצה דבעי עדים צ"ע דגבי חליצה גופיה לא בעינן עדים רק לענין נאמנות. אך צ"ע דמאי פריך מנא ידעינן דלמא טעמא הואיל ובידם לחלוץ וכדאמרינן התם בב"ב הואיל ובידו לגרשה וא"ל דקשיא ליה למאי מסיק התם זיל חייש לה דז"א דהתם טעמא אם איתא דגרשה קלא אית למלתא משא"כ כאן דנאמר דסגי בחליצה בינו לבינה. וראיתי בחידושי הרשב"א שכתב וז"ל מנא ידעינן כלומר אע"פ ששניהם מודים חוששין לה כו' וכדאמרינן בי"נ בעל שאמר גרשתי כו' עכ"ל וצ"ע דהתם מיירי באומר גרשה בפני עדים ודוחק לומר דהרשב"א ס"ל דצריך עדים והא דאמר בינו לבינה היינו שאין עדים לפנינו וכיון שהם אומרים שהיו שם עדות יש לחוש לה אך לישנא לא משמע הכי וגם מהא דמיבעי ליה דלמא מעשה שחלצן בבית האסורים כו' ע"ש. ואפשר לומר דאף דלא בעינן עדים מ"מ רגילות היא שיהיה שם עדים וכדאמרינן שם דף ק"א תאסק לזירזא דקני לאצטרופי בי' חמשה כי היכא דליפרסם מלתא וכן נראה נמי גבי גט דאמרינן קלא אית למלתא אף ע"פ שצריך להיות עדים מ"מ הא קי"ל כתב בכתב ידו כשר בדיעבד אלא נראה כיון דמ"מ רגילות הוא שיגרש בפני עדים חיישינן למלתא וגם י"ל גבי חליצה שאין זה מיגו שיחלוץ עתה כמ"ש התוס' דף ק"י ד"ה לאחר ל' כו' שהוא מתבייש בב"ד לחלוץ לה שתריק בפניו ע"ש משא"כ כששניהם אומרים שנבעלה יש בידם לייחד ולגרש וא"ל א"כ גם גבי חליצה יהיה נאמנים במיגו זו ז"א דאין זה מיגו שאינו רוצה דליפוק עליה קלא דנתיב נשי והדר מגרש להו ולכך ניחא ליה טפי לומר שחלצה ממנו וכה"ג איתא בש"ס דנדרים דף א' אילו היית יודע שיאמר עליך כך ווסתו של פלוני לגרש נשיו כו' ע"ש וצ"ע. ובנמוקי יוסף אהך דמנא ידעינן כתב משום דבר שבערוה וגם אייתי מב"ב וארכבי אתרי רוכשי ובחידושי על הרי"ף ביארתי בזה:

ונחזור לענין דאם נימא דביאת יבמה א"צ עדים ה"ל להרשב"א למיחש שמא כבר בא עליה ואפי' אם נאמר שצריך עדים עכ"פ הוי קידושין דרבנן להב"ש ולכן נראה דאף דהרשב"א סובר והביא מהירושלמי דמיירי בארוסה שביהודה מ"מ עובדא דידיה לא מיירי בהכי דהוה גייסי כולי האי עד שהיו מתייחדין והרשב"א לא נקיט מהירושל' ראי' ברורה רק לסמך בעלמא. וכאשר האריך בזה מהראנ"ח בהא דקשיא ליה דמאי מייתי מאמר ע"ש ומ"ש ידידי הנ"ל דבאבל רבתי ליתא הך דעכ"פ שעשה בה מאמר מהראנ"ח כתב דהברייתא דהירושלמי סובר דמצות חליצה קודמת הילכך אין רבותא בלא מאמר ובאבל רבתי סבר דמצות יבום קדם והוא נכון. ומ"ש דבאבל רבתי גרס ב"ש אומרים. ראיתי במסכת קטנות שהוגהו ע"י הגאון החסיד מהר"א מווילנא זצ"ל דלא גרס ב"ש אומרים ראיתי ולכאורה יש סיוע לזה דהא ס"ל לא יגרש אדם את אשתו אלא מצא בה ערות דבר וא"כ איך אמרו שלא ידור עמה בחצר דהא בכה"ג מזוהמת היא בעיניו ומותרת לשמשו כשפחה כמ"ש התוספות והוא מהירושלמי גבי המגרש אשתו ולנה בפונדקי דקאמר ב"ש כדעתהון דאמר לא יגרש אשתו כו' מזוהמת מלפניו היא ואינו חשיד עליה כו' ותיכף אח"כ מייתי שם בירושלמי הך מילתא דהמגרש אשתו לא תדור כו' שוב ראיתי שהשבות יעקב הביאו בהגהות מ"ל פרק כ"א מהל' א"ב הרגיש בזה וכתב משום לא פלוג ולא ידעתי איך שייך לא פלוג דגזירה מעיקרא ליתא כיון דכל מגרש צריך ערות דבר ומ"ש המגיה שם ונדחק לחלק בין הך דלנה עמו כו' לא נהירא לענ"ד. ועיין בב"ש סימן ז' ס"ק ט"ז וסימן קי"ז שכן דעת הפוסקים בזה והוא מדברי התוספות וזוכרני שזה ימים רבים שהקשיתי מזה על מ"ש התוס' בגיטין דף י"ח ד"ה הנהו קא כו' וא"ת למ"ד משום בת אחותו בזה"ז למה כותבין זמן כו' א"נ שלא יאמרו זינתה אחר גירושין ויחזירנה כו' ולכאורה מה"ת לחוש לזה דכיון שהוא ידע האמת שזינתה מאוסה בעיניו ואינו חשוד עליה שיחזירנה כו'. ואין לחלק בזה בין בת אחותו לאשה דעלמא ועיין באשר"י שם שכתב דהני טעמי שייכים בכל הנשים שאינו רוצה שתיאסר עליו וכמדומה שכתבתי במקום א' תירוץ ע"ז וכעת אינו עולה על זכרונו. ומ"ש ידידי הנ"ל על קו' מהר"מ מפדווא דאף אי אינו קונה אינה אלא ארוסה דז"א דהרשב"א לשיטתו שאם הי' קונה הוי כנשואה כמ"ש בחידושינו דף כ"ט ובתשו' סי' שנ"ח דמתורץ קו' התו' גבי ויעשה זה מאמר כו' עכ"ד:

ובאמת שהרשב"א בחידושיו בדף מ"א דברי המתחיל עוד אני חוזר למשנתינו האריך בענין הזה אבל בדברי הירושלמי אין לו מקום לפי המבואר בדברי הרשב"א דאי אמרינן שקונה קנין גמור היינו שהיא כנשואה ממש ואי בעי לאפוקי לה בגיטא סגי ליה כמו דנקט ר"א בש"ס לא תימא כו' א"כ מאי האי דסיים הירושלמי שאין המאמר קונה קנין גמור דהא פשיטא כיון דבדין החולץ ליבמתו קא עסיק אם היה קונה קנין גמור חליצה מאי שיאטי' הכא. ולכן נראה עיקר דודאי לס"ד שתהיה ככנוסה אלא דהוי ס"ד שתהיה כארוסה ולזה אמר שאינו קונה ק"ג דלא תימא שקונה ק"ג:

ואני תמה על מה שהוצרך להביא מהרשב"א שהרי מהר"מ מפדווא גופיה מייתי שם דרבא סובר דספק נשואה הוי רק שהתוס' כתבו דלית הלכתא כוותיה ודברי הר"ן בכתובות שכתב דרבא מתרץ אליבא דב"ש דהוי ספק נשואה אבל לב"ה אפילו אירוסין אינו עושה ע"ש וא"כ בפשיטות ה"ל לאקשויי על מהרמ"פ הנ"ל דלמא אה"נ קאמר שאין המאמר קונה ק"ג דלא תימא שקונ' ק"ג והוי ספק נשואה כדס"ל לרבא אליבא דב"ש קמ"ל הברייתא דלא קי"ל כוותייהו בהא ואי הוי אמרינן הכי א"ש נמי לישנא שאין המאמר כו' אע"ג דנקט במלתיה החולץ כו' מ"מ שפיר הוה ס"ד דמאמר קונה ק"ג והוי ספק נשואה ובעי חליצה מספיקא ומזה נראה דמהר"פ לא ניחא ליה לפרושי דברייתא נקט מלתיה ממה דס"ד אליבא דב"ש דהא תפסינן לה להלכתא וסתמא כב"ה אתיא ולא שייך למנקט לאפוקי ממה דס"ד אליבא דב"ש ומכש"כ לפי מש"ל דלא מצי אתיא כב"ש וא"כ ע"כ דאתי לאשמועינן דלא תימא דהוי ק"ג ודינה כארוסה לזה קאמר לא יפנה שאין המאמר קונה ושפיר קא דאם נזהרים שיהיו אחרים עמהם שרי בשעת הדחק וכעת אין קשיא ליה למהרמ"פ דאי לא גייסי מה בכך שהיא ארוסה כו' ומ"מ נראה דמהר"פ שרוצה לפרש בגייסי לאו כגוונא דארוסה שביהוד' ממש אלא בגייסי דש"ס שהוא דומה קצת לארוסה שביהודה וכמש"ל בדברי הרשב"א ואין להאריך:

שוב ראיתי בדברי אא"ז מהר"מ מלובלין ז"ל שכתב ג"כ על דברי הירושלמי שהביא הרשב"א דאפשר דלא מתניא ברייתא זו אלא למ"ד מצות יבום קודם אבל היכא דלא היה בדעת החולץ מעולם לכנוס כו' ועוד דמנ"ל למידק כו' ע"ש ועוד נ"ל לתמוה על הרשב"א שכתב וכיון דמייתי עליו החולץ כו' וקאמר ארוסה שביהוד' כו' מבואר מדבריו דמפרש מאי דקאמר בזמן שנשאו הא לא נשאו לא ר"ל אם נתגרשה מן הנשואין אז אסורה לדור אבל נתגרשה מן האירוסין לא ופירוש זה מוכרח לכאורה דקאמר והארוסה שביהודה כנשואה היא והיינו לומר כיון דהוי כנתגרשה מן הנשואין:

אך לפ"ז תמוה מאי דקאמר ובכהנת אע"פ שלא נשאת דכיון דבנתגרשה מן האירוסין מיירי וטעמא משום דאין לבו גס בה מה לי כהנת דהיינו אשת כהן מה לי אשת ישראל כיון דמטעם שאין לבו גס בה אתינן עלה וא"ל דכיון דאיכא איסור לאו החמירו אף בנתגרש' מן האירוסין דשמא אעפ"כ יבא עליה ז"א דהא במגרש אשתו ולנה בפונדקו ג"כ לא חיישינן במן האירוסין אע"פ שיש שם איסור חמור וגם דלפ"ז בחולץ אמאי לא יפנה לפי מ"ש הרשב"א דהוי כארוסה ומה בכך הא מ"מ איכא איסור לאו אלא ע"כ כיון שאין לבו גס בה אין לחלק ומזה היה נראה כמבואר מדברי הר"ן דמפרש בד"א בזמן שנשאו ר"ל שעכשיו נשאת לבעל ויש בזה איסור חמור דא"א הא לא נשאו לא ר"ל שעדיין פנוי' היא שריא לדור בחצר ואהא שפיר קאמר דבכהנת אף ע"פ שלא נשאו דהא מ"מ יש איסור לאו דגרושה לכהן וכדברי הר"ן מוכח באבל רבתי דבתר הא דבזמן שנשאו כו' קתני בד"א מן הנשואין הא מן האירוסין לא אלמא דמעיקרא מיירי לענין נשואין של עכשיו אלא דלפ"ז תמוה מה שסיים הירושלמי דארוסה שביהודה כנשואה היא דהא הך נשאו לאו נשואין ממש קאמרינן דה"ה אם נתארסה אסור' לדור כיון שנאסרה משום א"א ומה לי ארוסה שביהודה או ארוסה שבמקום אחר ובאמת הר"ן לא הזכיר סיום דברי הירושלמי בזה דארוסה שביהודה כו' ואפשר שלא היה בגרסתו אבל הגרסא שלפנינו תמוה דאיתא ובכהנת אע"פ שלא נשאו והארוסה שביהודה כו' ודברים אלו אין להם קישור כלל ואם באנו ליישבם ע"ד שיטת הרשב"א צ"ל בדוחק דבכהנת משום מעלת יוחסין החמירו לאסור אף בנתגרשה מן האירוסין ולא משמע הכי ויותר נראה שחסר בבא זו השניה באבל רבתי וצ"ל כמ"ש שם ובכהנת אע"פ שלא נשאו בד"א מן הנשואין הא מן האירוסין לא וארוסה שביהודה כו' והשתא א"ש הכל ובתשובות הרשב"א העתיק כמו שהוא בירושלמי שלפנינו וצ"ע:

ומ"ש ידידי הנ"ל שיש כאן צד היתר מחמת שאשתו משמרתו והאריך בדברי פח"ח וכבר שאריך בזה בשו"ת מהרא"ש בן חיים והביא שם מהא דארמלתא לא תשרי בר בי רב באושפיז' שכתב הרמב"ם דמותר באשתו עמו והאריך בזה והראה פנים לכאן ולכאן ואינו בדין שיניף המקצר ומ"מ סוף דבריו שם כתב וז"ל מעתה בהתאסף יחד כל הטעמים הנזכרים דאעיקרא דדינא אין האיסור ברור ואם ת"ל שהוא אסור אפשר שהאזהרה להיות אחרי' עמהם מועלת והרשב"א שהוא אבי האיסור בדין החלוץ והחליצה ולא נמצא לפוסק אחר הוא מקיל בענין היחוד כשיש שם נכנס ויוצא (ר"ל שהרשב"א בתשובה בענין ש"מ שגירש כל שיהיו שם נכנסין ויוצאין המצילין מידי יחוד ואפי' שתעמוד בקבע כו' דמייתי שם מהראנ"ח) ואף גם זאת שמתחלה היה דעתם לחלוץ נראה דשרי הנה ערכתי מילין ודקדוקים קלים לקיימו של היתר מדאגה מדבר ודוחק השעה מן החצירות והבתים מצד השריפה אשר שרף ה' ואף שזה ימים על שאלה כזו לא מלאני לבי להקל מפני שלא היה שם שעת הדחק כו' וכיון דמבואר בשאלה שהוא שעת הדחק אם תפרד זו מביתו א"כ דמי לנידון מהראנ"ח ויש להקל כשהם נזהרים שיהיו אחרים עמהם אלא שיש לעיין דהתם כבר חלצה אבל הכא שעדיין לא חלצה אפשר שאין כאן דחק ובאמת לא תחלוץ ואז שרי כמ"ש מהרמ"פ והרמ"א ויש סיוע לדבריהם מהא דיבמה הגדיל' בין האחין שהבאתי לעיל דמשמע דשפיר דמי למעבד הכי וא"ל דההיא דחכמים דאמרי מצות יבום קודמת דיבמה יבא עליה מ"מ ז"א דהא ר"י אמר רב קאמר לה ואינהו ס"ל כאבא שאול כדאיתא דף ל"ט ומ"מ יש לדחוק דבזמן הש"ס שאני דהא מצי למעבד בהיתרא אי בעי מייבם לא שביק היתר כו' ומייחד עדים משא"כ בזה"ז ומ"ש ידידי הנ"ל דאף קודם חליצה אם יבא עליה יעבור על חרגמ"ה להרמ"א שפסק דאף במקום יבום נהגו חרגמ"ה אין נלענ"ד דדווקא כשמייבם אותה ולוקח אותה להיות לו לאשה אבל כאן שהחשש שמא יבא עליה בצנעה ולא ע"ד תשבו כעין תדורו לא שייך חרגמ"ה דאף שביבמה בביאה לחוד קנאה והוי כאשתו היינו דווקא ביחוד בעדים כמש"ל ואף לרש"ל דלא בעי עדים מ"מ עיקר חרגמ"ה על קביעות שתי נשים ולא ע"ד עראי כה"ג. ומכ"ש מ"ש ידידי הנ"ל דבזה"ז דאיכא חרגמ"ה ליכא למיחש דלמא בעל וז"א דכיון דהחשש הוא שבעל בצנעה בלא עדים אין בזה משום חרגמ"ה אך כבר כתבתי שאין לחוש שמא בעל כלל דא"כ לא תהני ליה החליצה כלל וגם מה"ת לומר שבעל בלא מאמר ומכ"ש בזה שידוע לכל שמעולם לא עלה על לב האיש והאשה לייבם רק לחלוץ והא דגייסי ידוע לנו מאיזה צד בא להם ומה"ת לחוש שיעלה על דעתם דבר זה ומתמיה לרבים ומכ"ש שיעלה על דעתם שתתייבם במקום שיש לו אשה ותהיה לו ג"כ לאשה דהא אפי' אם רצו לא שבקינן להו וכ"כ הב"ח ומ"ש משום לא פלוג כבר כתבתי לעיל דכיון דלאו גזירא היא אלא טעמא משום דגס בה ובכה"ג לא שייך הך טעמא וכן מצאתי בדברי ידידי הנ"ל שכתב בענין זה ודאתאן עלה שתשב עמו בלא חליצה נראה דאף מהפוסקים משמע שאם שניהם מרוצים לישב כך אין כופין אותם וכן משמע מפשטא דש"ס דוקא תבע הוא או היא מ"מ כיון שלבם לשמים לעשות נחת רוח לנפש המת כדברי המקובלים וגם הב"ש הזכיר בסימן קס"ה בשם הזוהר דמצוה בחליצה אין לנו לעכב על ידם ועיין בב"י סימן הנ"ל בשם מ"כ שכתב ועוד דמצוה הוא על היבם לחלוץ או לייבם ומ"ש משאר מצות. עוד אחרת הוא מה שיש לצדד בנ"ד לפי מ"ש הר"ן בשם הר"י דגרושת ישראל שנשאת לאחר ונתגרשה מותרת לדור עם הראשון במבוי דבמחזיר גרושתו אם בעל ולא קידש אינו לוקה והב"ש כתב דאין זה שיטות הרמב"ם דהא בגרושה לכהן נמי ס"ל דאינו לוקה ואפ"ה לא תדור במבוי ולע"ד אין מזה הכרע דאפשר גרושה לכהן שהוא פסול יוחסין החמירו טפי וכמש"ל:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה