בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ד · שאלה קלו
שאלה אשה א' עגונה מק"ק קופיל שהוגבה עדות שנמצא הרוג סמוך לק"ק הנ"ל עם מטלטלין ובגדיו סמוך לק"ק הנ"ל ומההרוג כבר נאכל הראש ולא נשאר רק עצם הקדקוד וגם הגוף לא נמצא רק השדרה וצלעות בני מעים תלוין רק עדים הכירו הבגדים בט"ע וקצת סימנים ותוכן הענין יתבאר מתוך התשובה והעני' באתה הלום מתנפלת להוציא לאור משפטה דמוע תדמע מאין הפוגות לחמול על טל ילדותה ואף כי כחוש חילאי ומרתתן ידאי וטובא איכא דרמיין עלאי אפס כי עז הפצרתה והפצרת הב"ד משם ולא יכולתי לאטום אוזן ולפטור עצמי מרחם על עלובה זו גלל כן הרימותי ידי לבאר בדרך קצרה מה שנלע"ד בשריותא דהך איתת':
תשובה ראשון תחלה נאמר בענין התרת האשה ע"י סימני כלים וט"ע בכלים באנו למחלוקת הפוסקים אי חיישינן לשאלה וכבר הארכתי בכמה תשובות בענין זה והעליתי שהרבה מגדולי הראשונים והאחרונים תופסים להקל בחשש זה והרשב"א כאחד מהם ועתה זיכני ה' ובא לידי חידושי הריטב"א על יבמות ובדברי קדשו כתוב וז"ל ואבא כליו בחיוורי וסומקי ולעולם לא חיישינן לשאלה וכן הלכתא דלשאלה לא חיישינן עכ"ל. הרי תנא דמסייע לגאונים המקילין בחשש שאלה ומכ"ש בזה דליכא מאן דפליג דלא חיישינן לשאלה לפי העדות שהעיד מו' ישראל שהאופינטשי שנמצא אצל ההרוג הוא השאילה לו והכירה בט"ע וסימנים ואין השואל רשאי להשאיל ובפרט בזה דודאי המשאיל הוה קפיד עלה טובא רק מחמלתו על האיש הזה שנסעו עמו בצוותא בימי שלג וקור והיה מחוסר בגדים ומחמלתו עליו שאל לו האופינטשי דלשתזיב מן צינתא והבטיחו שבחזירתו לק"ק קרעמניץ יביא האופינטשי הנ"ל עמו בחזר' (שהאיש הזה מקופיל היה מלמד בק"ק קרעמניץ ונסע לביתו על חנוכה וקרוב לביתו נסע ביחידות עם העגלן ערל ונאבד האיש וכשתפסו העגלן שחט בלילה את עצמו) פשיטא שלא היה עושה כזאת להשאילה לאיש אחר והוא דבר ידוע לכל כמבואר בגיטין דף כ"ט דאמר ר"ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל כו' א"ל ר' יוחנן זו אפי' תינוקת של בית רבן יודעין אותה ופרש"י זו אפי' כו' דאם השאילו לו לצורך אחרים השאילה לו דאין השואל רשאי להשאיל ונמצ' זה עובר על דעתו ומקניטו עכ"ל:
ובאמת שצ"ע לענ"ד דלכאורה י"ל דאע"ג דאין לו רשות להשאיל לאחרים לעשות בו המלאכה ששאלה זה דלצורך אחרים לא השאילה מ"מ היה אפשר לומר דשפיר מצי לממסר לחברי' בתורת שליחות שהוא יחזיר לבעלים ומעשה קוף בעלמא קעביד להיות מוליך החפץ וע"ז לא קפיד וא"כ טובא אשמועינן מתני' דאף בתורת שליחות לא ישלחנו ביד אחר משום שאין רצונו כו' ואגופא דלישנא דר"ל דנקט הרבות' שאין רשאי להשאיל שפיר קשיא ליה לר"י זו תינוקת כו' אבל על ר"י גופא קשיא דמשום הא לא היה צריך לפרש המשנה בענין אחר ממה דמפרש ר"ל דהא שפיר מתוקמא לענין ממונא ולא לענין גיטא ושליחות אתי לאשמועינן ולולי דברי רש"י היה אפשר לומר דבין לר"י ובין לר"ל שאלה ושליחות שוים הם דאמלאכה אין לו קפידא דמה איכפת לו מי שנהנה בעשיית המלאכה בחפץ זה אם הוא או ישאילו לאחר מרצונו אך עיקר הקפידא הוא על מסירת החפץ והוצאתו מרשות לרשות אחר לפי שאין רצונו כו' ור"י פריך לי' זו תינוקת כו' שהכל יודעין שאין רשאי למסור לאחר דסברא פשוטה היא אין רצוני ולכך הוצרך לאוקימתא דבגיטא מיירי מתני' אבל לפי משמעות לשון רש"י דמה דקאמר ר"י זו תינוקת היינו דהסברא פשוטה שלא השאילו לצורך אחרים וא"כ למה נקט ר"ל במלתיה אין השואל רשאי להשאיל טפי ה"ל למנקט חזרת החפץ ע"י שליח וגם ר"י לא הוה נייד מפירושא דר"ל דלענין ממונא מיירי רבי ושליחות אתי לאשמועינן שאין תינוקת כו' יודעין זה וא"כ דברי רש"י צ"ע וגם רש"י בב"מ אההיא דר"ל דאין השואל כו' כתב רש"י ז"ל וז"ל בגיטין תנן השולח גט כו' ואמר ר"ל עלה כאן שנה רבי כו' דבכולהו שייך למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ל ולשון זה משמע דאדרבא שליחות פשיטא טפי משאלה ולכן כתב רש"י דבכולהו שייך לומר אין רצוני ר"ל דר"ל אתי לאשמועינן דאף בדרך שאלה נמי שייך הך טעמא דקאמר רבי במתני' גבי שליחות והיינו משום דהוה ס"ד כיון שהשאילו והשכירו תו לא קפיד שיבא ליד אחר קמ"ל ר"ל דגם בשאלה ושכירות אסור וילפינן משליחות ומה שאמר כאן שנה רבי כו' ר"ל שממה ששנה ר' כאן גבי שליחות ממנו נקח ג"כ לדין שאלה ושכירו' דגם בזה י"ל הך טעמא דאין רצוני כו' ונראה דר"ל הוה קשיא ליה מתני' דגלי לן טעמא דלא ישלחנו ביד אחר משום דאין רצוני כו' ומשמע ליה דודאי לאו לענין דין חיוב ופטור מיירי אלא דאפי' אם הוא פטור משום דמסרה לבן דעת מ"מ אסור לשליח משום אין רצוני כו'. ולכאו' ל"צ האי טעמא דהא מסתברא דאסור שאם יאבד אצל זה יפטר ובאמת לא מהימן ליה בשבועה ואף דבשביל זה ס"ל שאין לחייבו ממון מ"מ עכ"פ אסור לעשות כן שיש בזה העברת דעת בעלים דשמא זה לא מהימן ליה בשבועה אך אי הוה תלינן טעמא משום דלכתחלה אסור משום דאת מהימן כו' י"ל דדוקא בש"ח דפטור מגניבה ואבידה דשכיח דמתרמי וא"כ אסרינן לכתחלה דלמא יפטר זה בשבועת גניבה ואבידה ולא מהימן לי' משא"כ בשאלה ושכירות כיון דבגניבה ואבידה חייב ואונסין לא שכיח א"כ אין לנו לאסור לכתחלה משום חששא דלא שכיח שזה יפטר עצמו בשבועה בטענת אונס וא"כ י"ל דבשאלה ושכירות שפיר שרי להשאיל ולהשכיר לאחר לכתחלה ואם יופסד באמת ישלם ולכן נקט רבי טעמא דאין רצוני כו' ולא מהני ליה תשלומין דכ"א רוצה בקב שלו ואסור גם בשאלה ושכירות והיינו דאמר ר"ל כאן שנה רבי כו' ר"ל מה שהוסיף בטעמא דאין רצוני כו' הוא לאשמועינן שיש איסור גם בשאלה ושכירות ולא בשליחות דוקא וזה כוונת רש"י בב"מ שכתב דבכולה שייך למימר אין רצוני כו' ור"ל דאע"ג דלפי טעמא דאת מהימן לי כו' היה מקום לחלק לענין לכתחלה בין שליחות לשאלה ושכירות מ"מ לטעמא דנקט תנא לאסור לכתחלה משום אין רצוני שפיר שייך אף בשאלה ושכירות:
והשתא א"ש מ"ש רש"י בגיטין זו אפי' תינוקות כו' דלא לצורך אחרים השאילו לו ור"ל דמ"מ מה דחדית לן רבי בטעמ' דאין רצוני הוא אך למותר דאע"ג שאין שייכות בזה לאסור לכתחלה משום את מהימן כו' מ"מ יש סברא לאסור משום שלא השאילה לצורך אחרים ותינוקת של בית רבן יודעין אלא זימנין דאפי' גיטא כו' ומש"ה קתני לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר דהיינו אשתו דשמא לא ימסור שליח השני דברים כהווייתן כמ"ש רש"י שם וא"ל דאכתי מצינן למימר לדמתני' לענין ממון מתניא ואשמועינן בהך טעמא דאין רצונו כו' דאפי' שואל אסור לשלחה ביד שליח דבזה ליתא להנך תרתי טעמי דמטעם דאת מהימנת לא שייך כיון דשאול הוא ואפי' אם תאנס יתחייב לשלם ומתה מחמת מלאכה לא שכיח והך סברא שלא לצורך אחרים השאילה נמי לא שייך בזה שאינה משאילה רק שהוא משלחה בחזרה ליד הבעלים על ידי אחר ולזה הוצרכנו לטעמא דאין רצוני כו'. אך גם זה אינו דבכהאי גוונא ודאי מסתבר דאסור לעשות שהרי זה יהיה שומר חנם וגרועי גרעי לשמירתו ואע"ג דהוא יתחייב לשלם מ"מ שמא הבעלים רצונם בגוף החפץ ולא מסרוה רק ע"ד שישמור שמירה מעולה כשואל ומה בכך שמוסרה לבן דעת מ"מ אסור לכתחלה לגרוע שמירתו וזה היה סברא פשוטה להש"ס טפי ולכך נקט ר"ל אין השואל רשאי להשאיל דאין כאן גריעות שמירה ואמר ליה ר"י דזו תינוקות כו' דגם זה אין רבותא שהרי לא השאילה לצורך אחרים כן נראה ליישב דברי רש"י ז"ל קצת ומ"ש הערני בני החריף ושנון האברך מוה' חיים ליבוש שי':
והנה הארכתי בזה משום דלכאורה בנ"ד שאנו תולין ההיתר דלא ניחוש לשאלה משום דהאופינטשי היתה שאולה בידו ואין השואל רשאי להשאיל ואכתי למיחש מיבעי שמא זה השואל אתרמי ליה שלא היה דעתו לחזור לק"ק קרעמניץ ובכדי לעמוד באמונתו להחזיר האופינטשי ליד המשאיל שלחה ע"י אחר ואותו אחר הוא שנהרג שלפי משמעות לשון רש"י הנ"ל משמע לכאורה דדוקא להשאיל אינו רשאי לפי שלא לצורך אחרים השאילו לו משא"כ בדרך שליחות שפיר מצי למסור ליד אחר אך לפי מ"ש ז"א דהא ממתני' מוכח דאפי' בדרך שליחות אסור לשלוח ביד אחר וא"ל דבמתני' כיון שגם זה השליח הראשון אינו שואל בזה אסור משום שאין רצונו כו' לפי דלא מהימן ליה בשבועה גם ז"א ע"פ מ"ש לפרש בסוגיא מוכחא מלתא דלפום הך טעמא דאין רצוני כו' אף בכה"ג אסור אפי' בדרך שליחות ומלתא דפשיטא הוא דאסור לגרוע שמירתו ולכך לא מוקמי לי' ר"י ור"ל למתני' דאתי לאשמועינן בטעמא דאין רצוני דאפי' בכה"ג אסור דגם הא מילי דסברא נינהו וא"כ בנ"ד אין לנו לחוש לשאלה ולא לשליחות דלא חיישינן דעבד איסורא:
והנה דבר זה שאמרנו דבדבר השאול בידו לא חיישינן לשאלה משום דאין השואל רשאי להשאיל נפתח ברבוות' וכבר האריך בהיתר זה בשו"ת צ"צ סי' ק"ו וכתב שיש להתיר ע"פ עדות העד שהעיד שמשרת של הפרוץ שמצא ההרוג הביא לו הסידורל שמצא אצלו והסידוריל היה שלו שהשאיל לבעל האשה מטעם דלא חיישינן לשאלה כיון דאין השואל רשאי להשאיל כו' והביאו הב"ש בקצרה ס"ס ק"ע וע"ש שכתב דליכא למימר לאו כ"ע דינא גמירי ולא ידעו הא דאין השואל רשאי להשאיל דז"א דהא א"ל ר"י זו אפי' תינוקת כו' משמע בהדיא דכ"ע גמירי דין זה ע"ש והנה לא העיר במה שכתבנו דלפי דבריו שם שכתב בטעמא דתינוקת יודעין לפי שלא השאילה לצורך אחרים היה מקום לחוש שמסר לאחר הסידוריל להחזירו לבעליו ולא בדרך שאלה אך לפי מ"ש נראין הדברים דגם להא ליכא למיחש כלל ומכ"ש בנ"ד כפי מה שהגיד לפני העד מו' ישראל שהשאילה לו ע"ד שאחר חנוכה שיחזיר לק"ק קרעמניץ יביאנה אתו עמו ועשה כן לפי שהיה כמעט ערום רק בלייבל קצר ויהיה לו האופינטשי להתעטף בדרך חזרתו וא"כ מעולם לא עלה על דעתו שיתרצה המשאיל שישלחנה ביד אחר ודיינינן שמסתמא לא עבר על דעתו לשלחה ביד אחר ובפרט באיש הזה שהיה מלמד תינוקת בק"ק קרעמניץ ומחמת שהוא איזה פרסאות והמה יומי דמפגרי ביה נתרצו לו הבעה"ב שיסע אל ביתו על חנוכה ובודאי שהיה מוכן לשוב על אתר אחר חנוכה בכדי שלא יהיה התינוקת בטלים ואנו צריכים לתלות בסיב' רחוקה שנזדמנו שהוצרך לילך למרחוק והאופינטשי שלח בחזרה ע"י אחר כולי האי לא חיישינן:
ואמנם עדיין אנו צריכין לברר מזה שיש לפקפק בעדות זה שזה מעיד שהשאיל לו האופינטשי והרי הוא נוגע בדבר ונוגע פסול לעדות ואע"ג דהצ"צ בסי' הנ"ל מתיר מהאי טעמא שהעד אמר שהשאיל לו הסידוריל שם בעובד' דידיה כבר היה הסידוריל בידו שמסר לו המשרת של הפרוץ ואי בעי שתיק ולא אמר מידי מן הסידורל רק שהוא מגיד זאת בשביל התרת האשה שהוא היה המשאיל הסידורל לבעל האשה ועתה נמצא אצל ההרוג הזה וסימנ' מלת' שזה ההרוג הוא בעל האשה וכל כה"ג שיש לו מגו לאו נוגע בעדות הוא וכדאיתא בקידושין דף מ"ג דפריך הני נוגעין בעדותן הם ואמרינן דלאו נוגעין נינהו מגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה כו' משא"כ בנ"ד דהאפינטשי הוא ביד אנשי העיר שמצאו אותה אצל ההרוג כשאומר שהוא השאילה ה"ל נוגע ואע"פ שאמר בסוף שהוא נותנה במתנה לכבוד המת מ"מ יש לחוש שמא בתחלת עדותו היה בדעתו שתוחזר לו ע"י אמירתו ולכן אף שגם אח"כ כשאמר שנותן במתנה עודנו מחזיק בדבורו שאמר תחלה עביד אינש לאחזוקי דבוריה ואין סילוק בנגיעה מועיל אא"כ סילק עצמו קודם שהעיד ועיין בח"מ סי' ל"ג בש"ך ס"ק בשם בעה"ע בקרוב ונתרחק דאמרינן דעביד לאחזוקי דבוריה:
אך נראה לענ"ד דבנ"ד אין לחוש לזה מכמה טעמים ומתחלה אבאר דבעיקר חששא דנוגע פסול י"ל דבעדות אשה כיון דאקילו בה רבנן שאפי' היא עצמה מהימנא וכן קרובים נאמנים גם בנוגע יש להכשיר וכבר עמד בזה מופת דורינו הגאון ז"ל בשו"ת נ"ב סי' כ"ז והאריך בזה ומ"ש שם להקשות מגר שאמר נתגיירתי כו' כבר כתבתי בתשו' לדחוק דהתם אם אין מאמינים לו שנתגייר ממילא שעדיין הוא עכו"ם ולא מהני ביה מלתא דעל"ג שהרי אפי' בעדות אשה לא הכשירו כ"א מסל"ת דוקא אע"ג דהוה מלתא דעל"ג. ולכאורה נראה להביא ראיה דנוגע כשר לעדות אשה מדאמרינן ביבמות דף צ"ד ודף קי"ח אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו והרמב"ם הל' יבום כתב טעמא שמא עיניו נתן בה. ולכאורה ל"ל הך טעמא דת"ל דלא מהימן דכיון שהוא אומר שהוא היבם וכשמייבם יהיה נכנס לנחלת אחיו עי"ז ולא מהימן משום נוגע וכה"ג מייתי בנ"ב ראיה ממ"ש הב"ש בשם הש"ג דבן בעלה נאמן ע"ש. ומצאתי בשו"ת ח"צ סי' צ"ד שכתב להוכיח מזה דלא אמרינן נוגע מחמת ירושה דהא משמע דוקא ליבם אינו נאמן הא אם היא אחותה נאמן ולא אמרינן דנוגע מחמת ירושה ע"ש:
אך באמת י"ל דאי מהאי טעמא הוה אתינן לה דלכך לא מהימן מת אחי לפי שנוגע מחמת ירושה אכתי הוה מצי לאשכוחי דמהימן היכא שידוע שלא נשאר ממנו כל מאומה ואין כאן צד נגיעה כלל ומדקאמר סתמא משמע דבכל גוני לא מהימן ולכך הוצרך הרמב"ם לומר הטעם משום שמא עיניו נתן בה ובהכי נמי מדחייא ראיית הנ"ב מההיא דבן בעלה דהתם לא בא אלא לומר דאע"ג דבנשים בכה"ג לא מהימנא מ"מ בזכרים כה"ג מהימן ובאמת היכא דליכא חששא דנוגע משום ירושה וא"ל דאדרבה נידוק לאיסור' בנוגע דהא חזינן דחמש נשים אין מעידים משום דרוצים לקלקלה וכן היבם אינו מעיד משום שמא עיניו נתן בה אלמא היכא דאיכא צד נגיעה פסול להעיד ז"א דהך נשים דה' דחיישינן לקלקולה משום קנאה בירך חברתה וסניא לה משום דאכלה לגרסנא שפיר חשדנה לה וכדאמרינן בעלמא מאה מיתות ולא קנאה אחת וכן בעניו נשיא כתבו התוס' והרא"ש ביבמות דף צ"ד דגדולה שנאת השונאים מאהבת האוהבים וה"נ לענין חששא דנגיעה טפי יש לחוש לחשש שנאה מלחוש לחשש נגיעה של הנאת ממון:
ועוד נראה דודאי אם היה צריך ליתן מקום לדבריו שע"י שאומר שהאופינטשי שלו שהשאיל לזה היה נאמן שתוחזר לו ודאי איכא חשדא דנגיעת ממון אבל כיון דבאמת לענין שיחזירו לו האופינטשי אין בדבריו כלום שאינו נאמן להוציא מיד האשה והיתומים ואפי' בסימנים כמבואר בח"מ סי' רצ"ז דבעינן שלא יהיה אמוד ועוד כמה תנאים ואף שיהיו כל התנאים סיים שם שבזה"ז אין מוציאין באומדן דעת של הדיין וא"כ בזה י"ל דאסוחי מסח דעתיה מיניה ולא עלה על דעתו שיוציא האופינטשי ע"פ דבורו שאומר כי שאול נשאל מעמו ואין ספק שלא עלה על לבו לשם דבר אחר רק לתועלת התרת האשה וסופו מוכיח על תחלתו שנתן האופינטשי במתנה לכבוד המת:
אמנם בשו"ת נ"ב שם העיר ממ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ח דגבי נוגע אע"ג דפלגינן דבוריה שלא להאמינו מה שאומר לטובת עצמו מ"מ חיישינן שמא משקר ואומר כן בשביל טובת עצמו ע"ש. והנה הש"ך שם הסכים למ"ש המרדכי לפרש הא דבר בינתוס דזה העיד לדידי אוזיף בריבותא ומפרש המרדכי דלא שקל מידי וע"ש שהשיג על הריב"ש שחולק על המרדכי בזה ואני הצעיר בתשובה א' בענין עגונה מלקאטש שם באתי במשפט על ענין זה ובררתי הדברים כשמלה והראיתי לדעת הריב"ש דודאי היכא שיש לחוש שהדעת טועה דמגו דזכי לחבריה בעדות זה זכי נמי לנפשיה נוגע הוי וכההיא דתנו מנה לעניי עירי דיש לחוש דסובר דמטי ליה הנאה ממילא ע"י זכי' בני עירו משא"כ בהא דלדידי אוזיף בריבתא אין ס' בדבר שלא עלה על דעתו שבשביל זה יתחייב זה להחזיר לו הריבית שנתן וגלוי הוא לכל שאינו מעיד לעצמו שאם ירצה לתבוע אותו בטענתה זו שלקח ממנו ריבית יהיה פטור בשבועה ודבורא ממילא מפליג שאין דבריו רק להעיד על פסלותו של זה ובאריס שאני שעדותו והנאתו מקושרים יחד ולא מינתחי מהדדי וישבתי גם שאר ראיותיו וקצרתי פה שבנ"ד נר' בעליל שזה המעיד לא עלה על לבו להוצי' האופינטשי ותחלת ביאתו לב"ד עיקרו בשביל התרת האשה היה וגם אמר סימנים מבחוץ טרם ראה אותה ואפשר שהם סימנים מובהקים ואפי' תימא דהוו סימנים אמצעים מ"מ י"ל דשני סימנים אמצעים מהני וגם לפי מה שאמר ה"ה מו' ישראל בפני ראיתי מתוך הדברים שלא חשב שתוחזר לו לפי שהי' צריכה להקבר עם המת ובפרט שהיתה מלוכלכת בדם ודינא הוא שכל הרוג קוברין אותו בבגדיו שמא נבלע בהם מדם הנפש ומכ"ש היכא שהבגד מלוכלך בדם וכמבואר ביו"ד סימן שס"ד ועיין בא"ח סי' שי"א במה שהקשו האחרונים דגבי דהע"ה למה הוצרכו לככר או תינוק דה"ל לטלטלו אגב בגדיו ובתוס' שבת תירץ בשם גדול א' דכיון דדוד מת ע"י דאפחית דרגא מתותי' היה צריך ליקבר בבגדיו כדאיתא בסי' שס"ד בשם מהרי"ל ע"ש וא"כ פשיטא דבנ"ד שידוע לזה שזה נפל שדוד ונהרג שלא עלה על דעתו שיתבע את האופינטשי ע"י שיאמר שנתן בתורת שאלה ואם אמנם באמת יש להסתפק בהך דינא דהרוג קוברין אותו בבגדיו אם היה לבוש בבגדים שאולים מה דינו ולכאורה נראה דאין לאסור דבר שאינו שלו וכדאמרינן ביבמות דף ס"ו בההיא אצטלא דפרסה אמיתנא דקניא מיתנא משום דהוא שלו ואע"ג דהאשה נוטלתן מ"מ ה"ל מחוסר גוביינא והקדש מפקיע מידי שעבוד הא לא"ה אין נאסר ועיין בסנהדרין דף)(אך י"ל דלפי הטעם שכתבו בהרוג דנקברין בבגדיו משום שמא נבלע בו דם הנפש מסתברא דאף אם הבגדים שאולים יש לקברו בהם וצ"ע אם צריך לפרוע להמשאיל מנכסי המת שאף שצריך קבורה מ"מ מצי היורשים למימר הרי שלך לפניך ועלי' דידי' רמי לקובר' ויש לצדד בזה וקצרתי שבנ"ד אין לדיין אלא מה שעיניו רואים ובאבנת' דלבא תליא שלא בא זה כ"א ע"ד להועיל להתרת האשה וגם באשה גופא אמרינן דוקא באמרה תנו לי כתובתי אבל באמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה ונותנים כתובתה מפני שעיקר דבריה ע"ד נשואין היא באה ואפי' באמרה תני לי כתובתי והתירוני מיבעי' ליה ולהרמב"ם אף בזה תנשא וא"כ אע"פ שי"ל שבע"א שיש לו צד נגיעה לעצמו י"ל שעיקרו אדעתיה דנפשיה קאתי מ"מ בזה שנראין הדברים שע"ד להתיר האשה בא אין לחוש ומכ"ש בזה שמה שאמר שנותן במתנה האופינטשי לכבוד המת בדבור אחד נאמר עם העדות שהעיד מתחלה על הכרתה אין לנו לומר שמתחלה אמר משום שרצה להוציא לעצמו ובאותו דבור עצמו נמלך ונסתלק ממנה ואעפ"כ גם אח"כ מחזיק בדבורו הראשון כולי האי לית לן למיחש ובפרט שאמר בה סימנים קודם שראה אותה כמש"ל מסתמא קושטא קאמר:
וגם נראה דאפי' דנוגע פסול לעדות האשה מ"מ נראה כיון שאחר שנסתלק הוא מחזיק בדבריו אין לחוש ולומר שמשום כסופא עביד לאחזוקי דבורא דאף לפי מ"ש הש"מ בסי' ל"ג בדעת בעה"ע דאין חילוק בין נפסק הדין או לא ובכל גוונא אמרינן כשהיה קרוב בשעת העדות והעיד ופסלוהו לעדות ונתרחק אין מועיל עדותו שני' נראה שלא נאמרו הדברים אלא בד"מ שבין אדם לחבירו שבעלי הריב תובעים ממנו שיעיד להם מה שיודע ועביד לאחזוקי דבוריה משא"כ בזה שהוא מרצונו אומר הענין כמות שהוא בלי הכרח כלל גם אחר שנסתלק וגם כי לפי דבריו גם מתחלה לא היה דעתו ליתן עיניו בזה להוציא האופינטשי משא"כ שם שבשעת עדות הראשון ודאי שהיה נוגע ועוד שהרי דעת הר"ן ורבינו ירוחם מבואר להדיא דאף בנוטל שכר להעיד והעיד ונפסל עדותו כשהחזיר השכר וחזר והעיד כשר ועיין בשו"ת מ"ב סי' צ"ח שהביא דבריהם והכי קי"ל בעדות שהעידו שלא בפניו שחוזרין ומגידין בפניו כמבואר בח"מ סי' כ"ח בשם ר' מנחם הארוך וכן מבואר מדברי בעה"ע שהביא הב"י שם וכבר עמדתי ע"ז בק"א לשו"ת ב"ח החדשות שלכאורה דברי בעה"ע סותרין זא"ז ממ"ש לענין שלא בפניו דחוזרין ומקבלין וגבי קרוב ונתרחק כתב דאין מקבלין וכתבתי שם דצ"ע דהתם טעמא משום דנפסק הדין ע"ש שהארכתי בזה ואח"כ נדפס ס' קצה"ח וכ' ג"כ כמ"ש וכן בשו"ת נ"ב צידד לומר דגם הש"ך מודה דבעינן נפסק הדין וכתב שכן משמע מהש"ך ול' בעה"ע ע"ש ובספר בית מאיר כתב דלענין עדות אשה כיון דהוא מלתא דעל"ג לא משקרי עדיף טפי הך סברא ממה שנאמר דעביד לאחזוקי דבורא דודאי חש אדם יותר שלא יהא נתפס בשקרו ממה שחושש על חזרת דבריו שבקל יוכל לדחות ולומר אין רצוני להעיד כמה פעמים והביא ראיה לזה מדברי התוס' ביבמות דף קי"ז שהקשו דנתיר לחמותה כשנשאת הכלה כו' ואם נאמר דעביד לאחזוקי דבוריה לק"מ דדלמא עתה נתוודע לה שבעלה מת ולכך נשאת ומה שאומרת גם עתה שחמיה מת משום דמחזקת דבריה אלא ע"כ דבמלתא דעל"ג לא אמרינן הכי ושפיר הקשו התוס' עכ"ד ולכאורה היה מקום לומר דבאמת דעת בעה"ע בזה לתרץ קושיית התוס' דמה"ט אין מתירין חמותה לאחר שנשאת הכלה משום דאמרינן דלמא מחזקת דבורה ובהכי מתרצא נמי קושיא אחריתי שהקשו התוס' ביבמות דף קי"ט ע"ב ד"ה מ"ט דר"א תימא לר"י אמאי לא פליג ר"א כו' ואי ר"א איירי לבתר דאינסבא צרה מ"מ ליפלוג גבי ההיא דמת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא וחמותה אסורה ור"א לא אסר כיון שנשאת הכלה כו' ולפי שיטת בעה"ע א"ש דהכא שפיר ס"ל לר"א דהיכא דאינסבה צרה גם חברתה שריא דהא לא מקלקלה נפשה משא"כ גבי ההיא דמת בעלי וחמי אע"ג דאינסבא מ"מ חמותה אסורה דאיהי לא מקלקלה נפשה כלל דשמא בשעה שהעידה לא בעלה ולא חמיה מת ולכן רצתה לקלקלה ואע"ג דחזינן השתא שנישאת היינו לפי שנודע לה שמת בעלה או שלח לה גט ואינה מקלקלת עצמה כלל ומ"מ עדיין עומדת בדבורה לגבי חמותה לומר שמת חמוה ג"כ משום דעבידא לאחזוקי דבור' ולק"מ קושית התוספות והתוס' לשיטתם שתירצו שם בדף קי"ז דיש לחוש שתנשא חמותה קודם הכלה הקשו כאן שפיר דהא אם נימא דר"א מתיר משום דאינסבה צרה ולא מקלקלא נפשה ע"כ דלית ליה הך חששא דאם כן גם בצרה נמי ניחוש לה שמא תנשא היא קודם דמינסבא חברתה שאמרה שמת בעלה אלא ודאי דלא חיישינן לזה לר"א וא"כ גבי כלה כיון שנשאת ולא תחזור להיות כלתה תהיה חמותה מותרת ולא ניחוש שתנשא חמותה קודם לה משא"כ לפי מ"ש אליבא דבעה"ע לא תליא הא בהא דהכא ממילא היא מותרת כיון דאינסבא צרה ע"כ שהבעל מת משא"כ שם אפשר שהיא מותרת וחמותה בעלה חי ואסורה ואע"ג דהשתא אינה עתידה להיות כלתה לעולם מחזקת דבורה ואפי' ר"א מודה התם דחמותה אסורה:
אך בעיקר הדבר שכתב הבית מאיר להוכיח מהתוספות נראה שי"א דהתוספות שפיר קשיא להו דלמה לא נתיר חמותה כשנשאת הכלה דא"ל משום דלמא עתה נתוודע לה שמת בעלה ומחזקת דבורה גם על חמיה זה אינו דמעיקרא בשעה שאמרה מת חמיה וחשדינן לה שאומרת לקלקלה מה קסברה שהרי נפשה יודעת שלא נתיר על פי דבורה רק עד שתעשה היא מעשה ותנשא ואם כי ממה נפשך אם לא יתוודע לה שמת בעלה גם היא לא תנשא וגם חמותה לא תנשא ולא תתקלקל כלל ואם היא יושבת ומצפה שימות הבעל או יגרשנה ותנש' א"כ למה לה לקלקל לחמותה בחנם שהרי לא תחזור להיות חמותה עוד וא"כ לא שייך בזה הך דהחזקת דבור כלל ועיין בירושלמי גבי הא דצרתה אסורה אמור מעתה שאף על עצמה לא תהיה נאמנת מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת מעתה אפי' על צרתה תהא נאמנת אמר ר' הילא חוזר לקלקול ראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה עכ"ל והביאו ה"ה הרי מבואר דכל שיודעת שלא עשו דבריה כלום אומרת אמת אלא שלא רצו להתיר צרה שלא לחזור לקלקול וא"כ גם כאן אם לא נתיר חמותה עד שתנשא היא אין כאן חשש שמא אומרת מתחלה לשם קלקול כלל אם לא שנאמר שמא תטעה לומר שחמותה תהיה מותרת ע"י עדותה בסתם ולכך שיקרה בחחלה ועכשיו מחזקת דיבורה ודבר זה יש להעמיס בכוונת התוספות במ"ש דמ"מ יש לחוש שתנשא חמותה קודם הכלה והיא מתכוונת לכך כו' והדברים כפשוטן הם דחוקים קצת ולפי מ"ש י"ל שר"ל שיש לחוש שתטעה לומר שחמותה תהיה מותרת קודם שתנשא היא וע"ז היא מתכוונ' בכדי לאסרה ולכך לא רצו להתיר אף שעתה נשאת משום שמחזק' דבורה וכמ"ש. אך הלשון שכתבו בתחלה דמ"מ יש לחוש כו' דחוק קצת וגם מדברי התוספות שהבאתי לעיל גבי הא דר"א מוכח שהדברים כפשטן דאל"כ לא הוו מקשי התוספות מידי דלפלוג ר"א כו' וכמש"ל:
וראיתי לאא"ז מהרש"א שם בדף קי"ט ע"ב בתוס' ד"ה מ"ט דר"א על מ"ש התוספות מ"מ לפלוג בההיא דמת בעלי ואח"כ חמי דאמאי לא קשיא להו דלפלוג ברישא דמתניתין דקתני מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה דהך לא מתרצ' בתירוץ ר"י דהא הך אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה כו' ע"ש וכוונת דבריו דנהי דר"א מיירי דאינסבא לצרה ולא קשיא מהא מתני' דה' נשים אין מעידים וקחשיב צרתה דהתם בלא אינסב' צרה מ"מ בהך מתני' דקתני תנשא וצרתה אסורה משמע דאסורה אף לבתר נשואיה של זו דלא מתרצ' בתירוץ ר"י דדוקא מת בעלי ואח"כ חמי שפיר מחלק דלכך לא פליג ר"א משום דהתם מתכוונ' היא להעיד לחבירתה ולכך לא מהני אע"ג דאינסב' משא"כ בהא דתנשא וצרתה אסורה שבאה להעיד על עצמה הו"ל לר"א לאיפלוגי בהא ולמימר דכיון דנשאת שריא צרתה כן צ"ל בכוונת דבריו והוא תמוה דהא באמת הש"ס מייתי הברייתא דפליג ר"א בהא וקאמר כיון שהותרה לינשא הותרה צרתה ולהך צד איבעי' דדוקא אינסב' צרתה בעינן מפרש הש"ס הואיל והותרה ונשאת וצ"ל דכוונתו דלמאי דס"ד דלא ידע הך ברייתא הו"ל למפשט ממתני' איפכא מדלא פליג ר"א בהא וכן צ"ל בקושית התוס' בתחלת דבריהם שהקשו דלפלוג בהא דה' נשים כו' דאס"ד דלא ידע הברייתא פריך וגם בירושלמי פשיט לה מהא דלא פליג ר"א במתני' ונראה דלא שמיע ליה ברייתא דמייתי בש"ס דידן וגם בתירוץ אא"ז מהרש"א שכתב דרישא י"ל באינסב' לישראל וי"ל בגיט' אתאי צ"ע כיון דאליבא דתנא דמתני' דינ' הכי שצרתה אסורה אף באינסב' לכהן ע"כ דלכך נקט סתמא למימר' דבכל גווני אף בנשאת לכהן דינ' הכי ועלה ה"ל לר"א לפלוגי ולומר דבנשאת לכהן צרתה מותרת וכמו דבאמת קאמר בברייתא דמותרת ושם באמת מוקמינן דדווקא בנשאת לכהן מתיר ר"א אבל ת"ק בין דמתני' בין דברייתא ודאי בכל גווני מיירי וא"כ בס"ד ה"ל לדיוקי מדלא פליג ר"א למימר דבנשאת לכהן אין הדין כן וגם מ"ש דבמת בעלי ואח"כ חמי ל"ל משום דבגיט' אתאי הוא כו' ע"ש לכאורה מ"ש התם דבגיט' אתאי הוא מיותר דהתם אף אם ל"ל בגיט' אתאי כגון שנשאת לכהן מ"מ ל"ל דטעמא משום דלא מקלקל' נפשה דהא י"ל דקושט' קאמרה מת בעלי או נודע לה אח"כ שכן האמת ומה שאמרה מת חמי הוא שקר לקלקל לחמותה וע"כ מ"ש התוס' דלר"א אין לאסור כשתנשא הכלה היינו משום דלא תחזור להיות כלתה וכמ"ש מהרש"א דדווקא בצרה משום צערה דגופ' חיישינן אף היכא שאין עתידה לחזור להיות צרתה כגון דאתאי בגיט' משא"כ בכלה וחמותה לא מקלקל' רק כשעתידה להיות כלתה וכ"כ בק"א למהרח"ש ובמשנה למלך פי"ג מה"ג ועיין ברש"י באיבעי' דחמותה לאחר מכאן אלא שעדיין צ"ע דכיון דע"כ מהאי טעמא אתינן עלה לפי שאין עתידה להיות כלתה עוד א"כ לרבנן נמי תשתרי ומהרש"א ז"ל קיצר בדבר וכבר כתבתי לעיל דבאמת התוס' לעיל כתבו ליישב זה משום דחיישינן שמא תנשא החמותה קודם שתנשא הכלה ומ"מ לר"א ליכא למימר הכי דהא גבי צרה מתיר משום דלא מקלקל' נפשה ולא חייש שמא תנשא קודם הצרה וה"נ גבי חמותה לא ה"ל למיחש אלא דלפ"ז יש לתמוה דהא אמרינן ר"א לדבריהם כו' אודו לי מיהת דהיכא דאינסיב מנסבינן לה ורבנן תמות נפשה עם פלשתים קעבדה וצ"ל דמשום שנאה ישינה היא מקלקלה נפשה כדי לקלקל לחברתה ול"ל כול' האי לימא דטעמא דחיישינן שמא תנשא קודם שתנשא הצרה וכמו דחיישינן בהא דחמותה לאסרה אף אחר שתנשא הכלה משום שמא תנשא קודם כמ"ש התוס' וצ"ל דע"כ לא אמרינן דחיישי' שמא תנשא קודם אלא היכא שההיתר הוא מחמת שאין עתידה להיות כלתה אז חיישינן דלמא זו תנשא קודם ולא יתברר לנו עדותה כלל דדלמא לקלקל לחמותה אמרה הכי ולכך אסרו אף לכשתנשא הכלה דהא אף לכשתנשא אין הכרח דקושט' אמרה דאימור באמת מת בעלה או בגיט' אתאי ומקלקלת לחמותה משום שנאה ישינה ולכן אף דבכה"ג הוי שרינן לה גזרינן דלמא תנשא קודם משא"כ היכא שההיתר תלוי משום דלא מקלקל' נפשה כגון ההיא דנתיבמו דאי שקרא קאמרה קמקלקלה נפשה בנשואי' ליבם מחמת זה שפיר מתירין אותה ולא חיישינן דלמא תנשא קודם ולא מיבעי בההיא דנתיבמו כיון דבליכא בנים ואיכא יבמים מיירי א"כ ע"כ אין מקום לומר שתנשא קודם שהרי אין מקום להתירם רק ליבמים ולהם הם מותרים אלא אפי' גבי אשה וצרתה אם נשאת היא יש להתיר לצרתה משום דלא מקלקלה נפשה ולא חיישינן שמא תנשא צרתה קודם כיון דהשתא דנשאת ודאי אתברר לן דקושטא אמרה דמת בעלה וממילא דגם צרת' מותר' לר"א דס"ל דלא מקלקל' נפשה וחבירתה ועכ"פ הדר' קושי לדוכתא דמאי קשיא להו להתוס' דלפלוג ר"א במת בעלי אח"כ חמי דהא בפשיטות י"ל דמודה ר"א בההיא כיון דליכא הוכחה ממה שנשאת מדקלקלה נפשה רק משום שלא תחזור להיות כלתה בזה מודה ר"א לרבנן דחיישינן שמא תנשא קודם ולא דמי לכאן בנתיבמו דלא גזרינן לר"א דכאן מחמת לא מקלקל' נפשה אתינן עלה לא גזרינן וצ"ע:
אך בעיקר דברי מהרש"א בזה אני מתפלא מאד שנראה שהבין בדברי התוס' שתירוצם בזה היא לקושיא השניה לשיטת דאינסיב צרה בעינן לר"א דלפלוג במת חמי וע"ז תירצו לחלק דהתם מתכוונת להעיד לחברתה כמבואר למעיין בדברים וכן נראה שהבין התוי"ט שלא העתיק רק קושית התוס' השני' וכתב ע"ז תירוץ התוס' ואני תמה מה ראו הגאונים הללו ז"ל לפרש כן ולדבריהם יפלא שהרי התוס' מעיקר' הקשו מהך דה' נשים כו' וכתבו ואי ר"א איירי באינסב' כו' ור"ל דבהך צד האיבעי' דלר"א צרה מעידה לחברתה תיקשי מהך דה' נשים ואפי' את"ל כהך צד איבעי' דבאינסב' מיירי מ"מ תיקשי מהך דמת חמי ואי תירוצם הוא על הקושיא השני' דהיינו אהך צד דאינסב' א"כ אכתי נשארה הקושיא הראשונה במקומה בהך צד איבעי' דצרה מעידה דלמא לא פליג ר"א במתני' דה' נשים דהא התם נמי באה בשביל עצמה וחברתה ממילא תשתרי ופשיטא שאין לחלק בין אמרה סתם מת בעלי ובין אם באה הצרה לב"ד והביאה חברתה עמה להעיד לה שמת בעליהם ועוד אם איתא דאיכא לפלוגי בהכי לר"א ה"ל לפלוגי את"ק דנקט סתם שצרתה אינה מעידה דמשמע דבכל גווני אין מעידה וגם שהרי בל' התוס' בתירוצם כתבו צרתה ויבמתה ולא הזכירו בתירוצם מענין כלה וחמותה כלל (ובתיו"ט ראיתי שהוגה וכן הכלה והגה זו אינה מדייקת כלל) והאמת יורה דרכו שהתוס' באו לתרץ קושייתם הראשונה ממתני' דה' נשים וע"ז כתבו דהתם כיון שהצרה או היבמה באה להעיד על חברתה אין לה להיות נאמנת אפי' לר"א כו' וכוונת חילוקם הוא דהיכא שבאמירתה לחוד משתריא חברתה באה בשביל חברתה מיקרי אע"ג שהעדות מועיל גם לעצמה כגון גבי צרה מ"מ י"ל שזו עיקר עדותה בשביל חברתה הוא ובהא משתרי' ולית לן למשרי ע"פ עדותה דסניא לה משא"כ בעדות שני יבמות שאינה מותרת ע"פ עדותה של זו לבד שמה בכך שזו אומרת בעלה מת בזה לא הותרה זו שהרי אפשר שבעלה חי ועיקר היתירה הוא ע"פ עצמה שאומרת שבעלה מת וצריכה עדות זו לעצמה וכיון שעיקר העדות בזה לעצמה שפיר אנו לוקחין ממנו לצרף להיתר האחרת ואין זו כלל מתכוונת להעיד לחברתה כיון שאין העדות הזה מספיק לחברתה אם לא שחברתה תעיד לעצמה על מיתת בעלה ואלמלא עדות חברתה שמעידה לעצמה לא הי' לה תועלת בהגדת יבמתה לחוד לכן אין זה בכלל מתכוונת להעיד לחברתה משא"כ בעדות צרתה אע"פ שמועיל לעצמה ג"כ מ"מ כיון שהעדות הזה לבדו מספיק להתיר את חברתה מתכוונת להעיד לחברתה מיקרי כך נלענ"ד כוונת התוס' בחילוק הזה רק שתפסו בקצרה ואע"ג דמברייתא דמייתי לקמן אמר הואיל והותרה צרתה כו' מוכח דר"א מתיר אף בכה"ג מ"מ התוס' השתא כתבו בס"ד דלכך לא מייתי ממתני' דלא פליג ר"א משום דאיכא לפלוגי ולמימר דר"א מודה בהא והדברים ברורים בס"ד:
שוב מצאתי סעד לדברי בתוס' הרא"ש על יבמות שנדפס מקרוב נקרא לשון חכמים וכתב שם בלשון זה הקשה הר"י אמאי ל"פ ר"א בהא דהכל נאמנין כו' וי"ל דסד"א דרבא דר"א ל"פ אלא הכא שאין מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא מועלת עדותה לצרה כיון שגם היא אמרה שמת בעלה אבל כשהם שתי צרות מבית א' וכשמעידה על עצמה מעידה נמי על חברתה בהא מודה ר"א ובמסקנא מייתי לי' מברייתא דאפי' בשתי צרות מבית אחד פליג ר"א עכ"ל. ולענ"ד שכוונת דבריו הם על הדרך שכתבתי אלא שהסברתי הענין מפורש יותר:
והנה בדף קי"ז בהא דאמרינן משום דאמרינן לא בעלה מיית כו' כתב מהרש"א דליכא לאקשויי דהומ"ל דא"נ מיית בעלה אלא דלא מיית חמוה וכגון דאיכא יבם דמקלקל לחמותה דלא ליצטערן אחר שתתיבם ליבם שהוא בנה דמדקתני תנשא משמע לשוק בלא חליצה והיינו ע"כ בליכא יבם עכ"ל. ואין זה מוכרח כ"כ דהא הא דמבעי' ליה חמותה לאחר מכאן היינו משום דלשון חמותה משמע בהווה שהיא עתה חמותה וא"כ י"ל דהא דקתני וחמותה אסורה ר"ל היכא דאיכא עתה חמותה בהווה שאם אף לפי אמירתה מת בעלי מ"מ עדיין היא חמותה ע"י שזקוקה ליבם היא אסורה ובזה היה נלענ"ד לפרש לשון הירושלמי ביבמות אמרה מת בעלי ואח"כ חמי כו' ותהא נאמנת לומר מת חמי לא כן סברינן מימר כשם שאינן נאמנות עליו כך היא אינה נאמנת עליהן אמר ר' חנינא תפתר שהיה חמיה כן וסיימה עכ"ל. והמפרשים נבוכו בביאור דברים אלו ולע"ד נראה כוונת הירושלמי דקאמר למה לא תהא נאמנת לומר מת חמי לא כן סברינן מימר כשם כו' ר"ל ומדלא אמרינן הכי ש"מ מהך מתני' הך דינא דכשם שאינן נאמנים כו' (ואע"ג דלעיל מייתי להך וקאמר תני כשם שאינן נאמנים כו' רוצה לדייק מהך מתני' הך דינא וכה"ג אשכחן טוב' בתלמוד דקאמר ש"מ כו' אף שהדין אתמר בברייתא) וע"ז קאמר א"ר חנינא תפתר כו' ויש כאן ט"ס וכצ"ל תפתר שהיה לחמוה בן שהוא מיבמה ולכן אינה נאמנת דאע"ג דאמרה מת בעלי מ"מ היא פסולה להעיד לה שעדיין היא חמותה מחמת היבם וכדברי אא"ז מהרש"א ז"ל ולא ס"ל להירושלמי מה דקאמר בש"ס דידן לא בעל מיית כו' ובזה יש ליישב מה שהקשו על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו איבעי' דש"ס בחמותה הבאה לאחר מכאן ולפי מ"ש י"ל דס"ל כיון דבש"ס דידן בעי למפשט מהא דמת בעלי ואח"כ חמי ודחי לה ואשכחן בירושלמי דמפרש מתני' דווקא בכה"ג שעדיין היא חמותה ע"י שזקוקה ליבום ואם כן מכ"ש שאין לחוש בחמותה דלאחר מכאן ויש לנו לתפוס כפשיטותא דהירושלמי כיון דבש"ס דידן מספקא ליה ולכך נקטו בסתם דין חמותה וכלתה שאין מעידים זו לזו והיינו כשהיא עדיין חמותה בהווה ועיין ברמב"ם שהשמיט ג"כ הדין דמת בעלי ואח"כ חמי ולפי מ"ש יש ליישב וקצרתי:
והנה במשנה למלך פי"ג מה"ג כתב שיש לפרש הא דדחי משום דרגיש לה צער' היינו משום שנאה ישינה ואע"פ שעתה מת בעלה מ"מ אינה נאמנת ולענ"ד מדברי התוס' מוכח דאין לפרש כן דנהי דמדברי התוס' דף קי"ז אין ראיה דהתם מיירי בס"ד דש"ס דבעי למפשט חמותה לאחר מכאן ול"ל הך סברא דרגיש לה צער' מ"מ מדברי התוספות דף קי"ח שהבאתי דקשיא להו דלפלוג ר"א בהא דמת חמי ואם נימא דלפום דחוייא משום דרגיש צער' שפיר אמרינן דמשום שנאה קדומה אע"פ שעתה אינה חמותה אם כן שפיר י"ל דמודה ר"א בהא דהא למקלקל' נפשה ליכא רק משום שאין עתידה להיות חמותה שפיר ס"ל לפסול משום דרגיש צערא ואמנם י"ל דע"כ לא שייכא הך סבר' דרגש צערה ופסול משום שנאה קדומה אלא לר"י דס"ל דהטעם משום דמגלה לברה ומשום הך צערא מסק' אדעת' משא"כ לרבנן דהטעם משום כמים הפנים כו' ואיהו סניא לה משום דאכלה לגירסנ' מסתבר' דכל שנתפרדה החבילה גם שנאתם וקנאתם אבדה והאויבים שבו להיות אוהבים. ובזה יש ליישב קושיא מהרח"ש והמ"ל דהאי דקא פשיט לחמותה לאחר מכאן לוקמ' כרבנן ולפי מ"ש א"ש וקצרתי ועפי"ז יש מקום לפתר דברי הירושלמי הנ"ל דקאמר לא כן סברי מימר כשם שהן אינן נאמנות כו' דה"פ דהירושלמי קשיא ליה כקושיית התוספות דהא כשתנשא הכלה יש להתיר לחמותה דהא לא תחזור להיות חמותה עוד או כמ"ש רש"י כיון דזו אומרת מת בעלי ממילא אין כאן חמותה אך שהיה מקום לומר דמשום שנאה ישינה פסולה דרגיש צער' אך דזה שייך אליבא דר"י דמוסיף כלה והיינו מטעם דמגלה לברה והשנאה קבועה אף לאחר זמן משא"כ לרבנן שכולן פסולין זה לזה משום כמים הפנים א"כ אין לומר שנאה קדומה כלל ושפיר תיקשי שתהא נאמנת לומר מת חמי דהא מת בעלי קאמרה ומכ"ש אם תנשא ששוב אין עתידה להיות חמותה ולזה נשמר הירושלמי שלא תאמר דמשום שנאה ישינה פסולה לזה קאמר לא כן סברין מימר כשם שאינן נאמנים כו' והיינו מלתיהון דרבנן ולדידהו אין לחוש רק לשנאה ההווה עכשיו וכיון דהשתא ידעה דלא תיכלי' לגירסנ' פסקה השנאה ואין כאן כמים הפנים כלל ולזה משני תפתר כגון שהיה בן לחמיה ומייבמה והוא כמ"ש מהרש"א ז"ל וממילא דא"ש דאע"ג דקאמרה מת בעלי מ"מ אסורה שהרי היא חמותה מחמת היבם ואף שהוא קצת ע"ד פלפול והראשון נכון יותר בפירוש הירושלמי מ"מ הדברים נכונים מצד עצמם לפענ"ד:
ודאתאן עלה אי אמרינן עביד לאחזוקי דבוריה כבר כתבתי שהבית מאיר כתב ראייתו מהתוס' וכבר כתבתי מה שיש בזה די וגם יש מקום לומר דהתם דאיכא חזקה דמלתא דעל"ג עדיפ' משניחוש לאחזוקי דבור' וכמ"ש הבית מאיר שם משא"כ בנ"ד שמה שהעיד זה שהאופינטשי הוא השאיל לו אין זה מלתא דעל"ג כלל ואם כן שוב י"ל דחיישינן לאחזוקי דבור' ואמנם לפי"ז צריך ליתן טעם בהא דסמכינן בענינים אלו להכיר ע"י סימני גוף או סימני כלים וכיוצא ע"י ע"א ואפי' קרוב כו' דהא הך מלתא לא על"ג הוא והרי כל הספרים מלאים מזה ומעשים בכל יום להתיר ע"י ע"א שמעיד שמכיר בסימנים או בט"ע אף שאין זה מלתא דעל"ג וקשה לומר דגם זה הוי מלתא דעל"ג דשמא יבא הבעל ויתברר שלא היה אמת עדות העד שכליו היו במקום פלוני וכבר עמדו בזה האחרונים בענין מפ"ע ובכאן י"ל עפ"י סברת התוספ' דחולין שמחזירין שט"ח בסימנים נגד חזקה שאין אנו מוציאין בסימנים רק מחזיקין השט"ח ואם אח"כ זה מוציא בו ממון אינו נגד החזקה וגם כאן מה שזה אומר שמכיר בט"ע ובסימנים שזו האופינטשי השאולה אינו נגד חזקת חי וחזקת א"א כלל שאין אנו דנין עתה ע"ז וכיון שהוא נאמן ע"ז ממילא אנו אומרים שהאיש הזה הוא בעל האשה מחמת שניכר הכלים שלו ועדיין צ"ע בזה וגם במ"ש לעיל דנראין דברי הריב"ש דגם בנוגע פלגינן דבוריה כיון שאינו יכול לזכות מחמת טענתו מה שמעיד לעצמו לכאורה ג"כ לא מהני בנ"ד דהתם בבר בינתוס אמרינן דהוה כאומר שנתן ריבית ואינו אומר למי נתן משא"כ כאן אם נימא דהוה כאומר זה האופינטשי הוא שאולה ואינו אומר ממי הוא שאולה מ"מ אין כאן היתר דנהי שלא השאיל' לאחר מ"מ שמא החזיר' האיש ששאל ממנו וזהו שהלך בדרך הזה ונהרג אך לענ"ד ז"א דאע"ג דפלגינן דבורי' היינו לומ' שע"ז שמעיד לטובת עצמו אין תורת עדות עליו אבל מ"מ אין הענין משתנה ובתשו' א' הארכתי בענין זה ונלענ"ד כיון דבלא"ה הרבה גדולים שדעתם דלא חיישינן לשאלה בכל גווני אלא בכדי לחזק מוסדות ההיתר מצרפינן שפיר הך מלתא דאין השואל רשאי להשאיל וכמש"ל ג"כ בשם הצ"צ וכ"כ בשו"ת חינוך ב"י בשם הגאון מוה' אברהם ברודא וכן הביאו בשו"ת מדברי הב"י בתשובותיו שכ"כ על עובדא דמהר"ם בתשובת מיימוני בעכו"ם שהיה מוליך י' ליטרין כו' ע"ש ובפרט שניכרין דברי אמת וסופו הוכיח שאמר שנותן במתנה פשיטא דבכה"ג אין להחמיר משום דאחזוקי דבור' חששא בעלמא הוא ואין לנו לחוש לחומר' כזאת לענין חשש חיישינן לשאלה שהרבה מקילין בפשיטות ומכ"ש בזה שאין להחמיר בפרט במקום עיגון גדול:
ועוד יש לצרף לזה מה שנזכר בגב"ע שנמצא אצל ההרוג טלית של מצוה דכה"ג כתב מהרי"ט דלא חיישינן לשאלה ואף בטלית גדול ששואלין אותו לפעמים משום דניחא לאינש כו' היינו שיתפלל בו במקומו אבל אין דרך להשאיל לחבירו לצאת בו לדרך והרי אמרו בנמצא בו כלאים שא"צ לפושטו דגדול כבוד הבריות דגנאי הוא לישב בלא טלית וגם שהעיד מהר"י שראה אצלו לעמפליך קטנים משולשים על חוט שהכין לעצמו להדליק בהם נרות חנוכה ואותם נמצאו אצל ההרוג והוא הכירם בט"ע ואף שבמקום אחר פלפלתי בענין כלים שלא שבעתן העין אי מהני ט"ע מ"מ בזה שאינו רגיל ומצוי כזה והיה דבר מחודש אצלו מסתבר דמהני ט"ע וגם מצד הענין עצמו דלא שכיח כזה הוי סימן גם נזכר בגב"ע ששמש החבורה שמצא ההרוג מצא סמוך לו מיצל שהיה מלוכלך בשמן על הפיקס ועל הווערך ובחיי בעל האשה ראה המיצל שלו שהי' כן וגם כתוב שם שמצא הטלית ושטריימל ושני זוג תפילין אלא שלא נזכר בגב"ע שהכירו אותם בט"ע שהם של בעל האשה רק בגב"ע שנשלח לידי מקרוב נכתב בתוכו שהוכר הטלית בט"ע שהוא בודאי של בעל האשה וכתב כתבתי שכתבו דטלית לא מישלי אינשי ומכ"ש בצירוף שאר דברים שהוכרו שאין לחוש שהשאיל הכל וכבר כתבו דלשאלת כל בגדיו לא חיישינן ואף שהם נתנו הטעם משום דלא שביק נפשי' ערטילאי מ"מ בזה נמי כמעט כל הבגדים שלו הוכרו וגם יש מי שכתב דלשאלת כמה כלים לא חיישינן (עיין בשו"ת שאגת ארי' וקול שחל שכ"כ וכתב זכר לדבר מהא דאמרינן בגיטין פרק הזורק תרי ותלת מקומות לא מישלי אינשי וע"ש שכתב ג"כ על דברי הב"ח שחשש לחליפין וכבר האריכו האחרונים ולענ"ד דכל כה"ג דנ"ד שכל איש מבין יודע שענין רחוק הוא אין לחוש וכמו דחזינן שהכריעו בש"ס גבי כיס וארנקי דלא מישלי משום דמנחשי ומזייפי כמו כן כל מה שהענין רחוק מאוד אין לתלות בו להחמיר. ובתשוב' כתבתי ג"כ בענין זה וקצרתי כאן וגם בשו"ת הגאון בעל מג"ש בכת"י מצאתי שכתב בשם החכם מוה' בנימין יצ"ו אב"ד דק"ק פוזנן דקבלה בידו מפי סופרים או ספרים דבשנים או ג' בגדים לא חיישינן לשאלה ועיין בשו"ת גאונים בתראי סי' כ"א) וגם נראה דכיון דאיכא עכ"פ ב' כלים דמישלי. יש להקל אף לפי מ"ש בשם הב"י דלמ"ד סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מישלי דב' כלים הו"ל כשני סימנים אמצעים שיש פוסקים דס"ל דה"ל כסימן מובהק וכיון דהב"י מדמי חשש שאלה לסימנים יש לדמותם גם לענין זה וכבר הארכתי בכמה תשובות בענינים אלו וכתבתי שהנ"ב הקשה על שיטה זו דא"כ מאי קדחי בש"ס בעידי אוכף שהרי אם תאמר סימנים דרבנן לא מהני עידי אוכף דאיכא חשש שאלה וכתבתי ליישב בכמה גווני מעתה ראיתי שיש ליישב בפשיטות דהש"ס קאמר לא שאילי אינשי אוכפ' דמסקב לחמרי' ובטבעת וארנקי אמרינן משום דמזייפי ומשום דמנחשי ופשיטא שאין לומר בענין זה זו דומה לזו דודאי איכא דלא שכיח כלל ויש שהוא ג"כ לא שכיח אבל מ"מ אינו רחוק כ"כ ולפי"ז י"ל דאע"ג דכלים דלא מישלי כגון כיס וארנקי חיישינן בהו אי נימא סימנים דרבנן משום דמאי דאמרינן דלא מישלי אינו רק משום בעלמא דלמא מזייפי או דמנחשי ומ"מ זמנין דמתרמי ומשאיל וכמו סימנים דאע"ג דלא שכיח כולי האי סימנים כסימנים מ"מ זמנין דמתרמי ולכך הוי סימנים דרבנן לענין אבידה דמדאוריית' בסימנים אמצעים חיישינן דמתרמי משא"כ בשאלת אוכף שהוא מאומד הדעת שאינו משאיל אותו משום דמסקב לחמריה והוא מלתא דלא שכיח כלל שישאיל משום הפסד חמורו זה הו"ל כמו סימנים מובהקים דמהני מדאורייתא כיון שלא שכיח כלל שיהיה כיוצא בו וה"נ שאלת אוכף דלא שכיח כלל לא חיישינן לשאלה לכ"ע אף למ"ד סימנין דרבנן כנלע"ד:
ויצא לנו מזה היכא שאומדן דעת הוא דשאלת כלים כי הני לא שכיחי כלל אין לנו לחוש אף אם סימנים דרבנן ועיין בח"מ סימן ע"ב לענין כלים העשוים להשאיל ולהשכיר דלדעת הרמב"ם סתם כלים אינם עשוים להשאיל מלבד כלים שתחלת עשייתן לכך ולהרי"ף ור"ת כל כלי שמקפידין עליו מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין עשוי להשאיל ושאר כלים דרכן להשאיל והוא שיהי' בעל החפץ רגיל כו' ע"ש דבאומד הדעת תליא מלתא ולכן הוציאו האחרונים מסברתם כמה כלים שלא ניחוש בהם לשאלה וכגוונא דנ"ד שזה השאיל לו מחמלתו עליו האופינטשי להיות לו כסות בקרה והבטיחו שיביאנה אתו עמו בשובו בחזרה אין ספק שרחוק מאד לומר שהשאילה לאחר או דאתרמי ליה אורחא לילך בדרך למרחוק והניח המעמד שלו ומסרה לאיש זה להחזירה להמשאיל וכבר כתבתי לעיל דגם בדרך שליחות אסור לשואל למסרה ליד אחר וגם הטלית טערקיש עם עטרה כסף בלאשקי לפי מה שנראה מהענין שהיה איש עני אין ספק שהיה יקר אצלו מאד וקרי ליה מאני מכבדותי' ולא היה משאילו לאחר שיצא עמו לדרך והוא ישאר ערום ממצוה זו וכיון דהוא לא שכיח כלל שוב הו"ל כאוכפ' דלא חיישינן לשאלה אף אם נימא סימנים דרבנן. סוף דבר נלענ"ד שאין להחמיר בענין זה מצד חשש שאלה ואפי' המחמירים בחשש שאלה מודים בנ"ד שאין לחוש וכמ"ש וכבר האריכו בזה כמה אחרונים בתשובות אם יש מקום לחוש לגניבה ואבידה ומכירה והעלו דלא חיישינן בכה"ג וגם אני כתבתי בענין זה הרבה ומכש"כ בזה שמבואר בגב"ע שידוע שאיש הזה היה שם בדרך הזה שנמצא ההרוג ואעפ"י שמ"ש בשם המבי"ט דבכה"ג שנודע שזה הלך בדרך הזה אזל ליה חששא דאורייתא נראה דלא שייך בנ"ד שנמצא בבקעה שאין דרך מפולש לרבים לעבור דרך שם וע"כ שזה הובא לשם שלא מרצונו ונהרג א"כ י"ל דשמא אחר הוא שהובא לשם ומ"ש בשו"ת ח"צ סי' קל"ד להמציא קולא בענין זה מחמת שאין שיירות מצויות באותו מקום הוא תמוה כמ"ש במקום אחר מ"מ כיון שנמצא ההרוג סמוך לאותו כפר שראוהו שמה בעת נסיעתו שהוא רק כמו רבע פרסה ממקום ההוא ונתלוה עם העכו"ם בדרך יחידי טפי יש לתלות דהיינו ההוא דעל ונכנס בסכנה ונתחייב בנפשו וכמ"ש בע"א אין מתלוין עם העכו"ם כו' וסימנים מוכיחין ואין לנו לתלות באחר ששאל ממנו כלים אלו ובא לשם ונהרג וכבר האריך בענין זה הגאון מהר"א אלפנדרי ז"ל בסדר אליהו רבא וזוטא בדף כ"ז ע"ב והביא שם דברי מהרי"ו בתשובה סי' ע"ט שיש להתיר כיון שנמצא חלל באותו דרך שהיה אותו היהודי הולך בודאי ומטעם צירוף הוכחות ושם לא היה סימנים טובים כו' וכן הביא מתשובת מהראנ"ח ומהרש"ך וכמה תשובות ועיין בשו"ת אור נעלם נדפס תשובת הגאון בעל פ"י ז"ל וע"ש בפירוש שו"ת מהרי"ו וכתבתי מזה בתשובה אחרת ואחר אחרון אני בא וזו הלכה העלה הגאון מופת דורנו בשו"ת נ"ב סוף סימן ל"ז וז"ל ולכן נלענ"ד שמי שעזב אשתו עגונה והלך למה"י כו' אבל במי שישב עם אשתו והלך לסחורה ע"ד לחזור ולא חזר שעכ"פ איתרע חזקת א"א שתיכף נולד לנו ספק מיתה על האיש הזה ודאי יש להקל בכלים דלא מושלי וביחוד שכאן נמצאו דברים רבים במספרם כו' עכ"ל וק"ו הדברים בנ"ד שידוע שזה הלך לשוב אל ביתו וכבר היה סמוך לעירו ונתלוה עם עכו"ם בדרך ההוא שאצל המקום שנמצא ההרוג שם והוכרו כמה כלים דלא מושלי שיש לדון להקל בזה בלי פקפוק:
אמנם מה שעומד לנגדנו בענין זה הוא מה שמבואר מהגב"ע שהאופינטשי לא היה לבוש בו ההרוג בעת מציאותו רק סמוך לההרוג היתה מונחת ובזה כתב הב"ש ס"ק ס"ט דאם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי י"ל הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו לאם נמצא פירות סמוך לכלי עכ"ל. ואמנם כבר כתבתי בתשובה שמבואר מתשובת האחרונים דלא חשו לה והבאתי שם שו"ת מ"ב סי' מ"ד ושו"ת כנ"ס סי' נ' וכן מבואר משו"ת צ"צ שהבאתי לעיל ולכאורה הי' אפשר לומר דגם הב"ש מודה בנ"ד דלכאורה מ"ש הב"ש דאין לדמות לנמצא פירות סמוך לכלי י"ל דס"ל לחלק דהתם יש קצת הוכחה שהפירות נפלו מן הכלי כמבואר שם משא"כ בארנקי אין הוכחה אחרת שזו הארנקי הי' ביד ההרוג הסמוך לו ולפ"ז י"ל דהדבר ברור בהך דינא דכלי ולפניו פירות אם הדבר ידוע שראובן אבד כלי שהיו בתוכו זיתים ועתה נמצא כלי זו שהוכרה ע"י סימנים ולפני' זיתים שאין ספק דלא אמרינן שאדם אחר עבר כאן ואבד פירות הללו המונחים כאן והפירות שהיו בתוך הכלי נאבדו קודם או אח"כ ובודאי אמרינן שהפירות המונחים כאן הן הן הפירות שהיו מתחלה בתוך הכלי ועדיף טפי ממקצת פירות בתוך הכלי או הוכחה אחרת ולפ"ז הדבר ברור שאם ראינו אדם אחד לבוש בגדים אלו ונאבד מאתנו האדם בבגדים אלו ושוב נמצא אדם ואצלו הבגדים שאין מכירין אותם שהמה הבגדים שהיה האדם שראינו לבוש בהם פשיטא דאמרינן שזה האדם הנמצא הוא האדם שהיה מעוטף בבגדי' אלו והופשטו מעליו והונחו סמוך לו ולא חיישינן שמא אחרינא הוא שאינו בעל הבגדים שהוא בא לכאן והופשטו בגדיו והוטל כאן אצל בגדים של האיש שראינוהו לבוש ועדיף טפי מאבידת פירות בכלי שאפשר שאחר אבד כאן פירות בלא כלי משא"כ בזה דודאי לא מסתבר שבא לכאן גברא שליח ערטילאי ונפל שדוד במקום הזה ואתה צ"ל שבא אחר לכאן והופשטו הבגדים ממנו במקום הזה ונטלו מכאן ובגדים של אדם הזה שראינוהו היו מונחים כאן מקדם או אח"כ הדבר ברור שאין חוששין לזה כלל וממילא אם הם כלים דלא מושלי ואנו יודעים שכלים האלו של בעל האשה הם מסתבר' שאין לחוש לתלותם באחר כלל וע"כ לא קאמר הב"ש אלא במצא ארנקי סמוך לו דאז י"ל דזה הארנקי נאבד כאן מיד בעליו החי ואח"כ בא איש אחר לכאן ומת או נהרג וגם זה צ"ע כיון דקי"ל דלנפילה לא חיישינן דאל"כ בפשיטות היה לנו לחוש אף בכלים דלא מושלי וא"כ ע"כ שבעל הארנקי הוא אשר ישנו פה סמוך להארנקי:
שוב ראיתי שדברי הב"ש הנאמרים פה כבר כתבם הוא ז"ל בעצמו בתשוב' הנדפסת בשו"ת חינוך בית יהודא סי' קל"א כ' וז"ל כי כל הסימנים הנאמרים בש"ס ופוסקים איירי כשנמצא הרוג והוא לבוש בבגדים כו' אבל בעובד' דידן דמצאו ערום כאשר יצא מבטן אמו ומצאו בגדים ג"כ אע"פ שמצאו קרוב להרוג מ"מ מאן יימר להתיר בכה"ג דהא בודאי לכ"ע אם מצאו בגדיו לבד ולא שום הרוג אטו מתירין אשת בעל של בגדים אלו אף אם הם בגדים דלא מושלי וכן בכה"ג שמא היו הבגדים מונחים במקום הזה מאז ומקדם וזה נהרג במקום שהיו הבגדים מונחים שם ובזה לא דק גם החכם שהתיר מחמת האוכף שקורין זאטל עכ"ל ור"ל שהגאון מוה' אברהם ברודא שם בתשובה שלפני זה כתב להתיר מחמת הכרת האוכף דאף דאיתרע חזקתי' דאוכף לא שאילו שהרי העד העיד ששאל את האוכף מאיש אחר מ"מ אין לחוש לשאלה דאיך ניחוש דעבר אדרבנן שאין השואל רשאי להשאיל כו' (ובאמת צ"ע דמלשון השאלה שם משמע שהאוכף לא הי' אצלו ומשמע שם שנמצא אצל הרוצח עם הסוס ורסן גם צ"ע דמשמע בח"מ סי' ע"ב דבכלי' דלא מושלי אף אי אתרמי דהשאיל לא איתרע חזקתי' ויש לחלק דבזה יש לומר כשם שהשאילו לו כך השאיל לאחרי' אי לאו משום דאין השואל כו' ואמנם לפי מה שיש מפרשים הך דאוכפא לא שאילי ר"ל שאין שכיח שיהא שואל אוכף מחבירו ולאו על המשאיל קאי כ"א על השואל פשיטא שיש לומר דאף שזה שאל לעצמו מחמת צורך גדול שהי' לו לא חייש לפסיד' דחמרי' מ"מ לא שכיח שאחרים ישאלו ממנו ומ"מ י"ל דעדיפ' קאמר דהא אין השואל כו') עכ"ל וע"ז השיב הב"ש דליתא כיון שלא נמצא רק קרוב לו ותשוב' זו כתב הב"ש על עובד' שאירע בשנת תנ"ד שהמדפיס המהדור' בתרא הוסיף דברים אלו בב"ש ע"פ דבריו הנ"ל בתשוב' ועכ"פ מבואר דגם בבגדים ס"ל להחמיר בקרוב לו. ובאמת מה שהביא ראיה מנמצא בגדים בלי הרוג פשיטא דלאו ראיה הוא כלל כמבואר למעיין והנה מ"ש הב"ש שאין לדמות למצא כלי ולפניו פירות דשם י"ל דהפירות של אחר שהרי אין אנו מוציאין הפירות מחזקתן עי"ז כיון שלא הוחזקו לנו מעולם שהי' לשום אדם מציאות הכלי מחזיק לנו שהפירות יהיו של בעל הכלי מחמת קורבה משא"כ בכיס אצל ההרוג שאם תרצה להחזיק ע"י מציאת הכיס שזהו האיש ההרוג הרי אתה מוציא מחזקת חי וחזקת א"א ואין קורב' מוציא מחזקו' אלו דהא אפי' רוב אינו מוציא מחזקו' אלו כדקי"ל במשאל"ס כ"ש קורבא ובתשו' א' הארכתי בענין קורב' אם מועיל להתיר ואמנם נר' דבזה שעכ"פ ע"י הכלי' דלא מושלי הנמצאים פה מתברר שאדם זה בעל האשה הי' במקום הזה שהרי אין אנו חוששין שמסר כליו לאחר ואיך נאמר שהיו מונחים פה מאז ומקדם אם לא באמצעות האיש הזה ואם נאמר שפשטם כאן והלך לו. זה כ"ש טפי ממה דלא אמרינן לא מושלי שאיך יאבד את שלו לדעת וע"כ שחוששין שמא היה כאן ובע"כ הופשטו ממנו והוא אזל לעלמא. בכה"ג ודאי אזל לי' חשש דאורייתא ועדיף טפי ממ"ש בשם המבי"ט ז"ל ומדאורייתא ודאי דאזלינן בתר קורב ואמרינן שזה ההרוג הוא בעל הבגדים הללו וא"כ אף להב"ש אין מקום להחמיר רק מדרבנן וכמו משאל"ס אע"ג דרוב' נמלטים ולפ"ז י"ל דאף להב"ש אין להחמיר בכה"ג רק בנמצא בדרך שהשיירות מצויות שם משא"כ במקום שאין רגל אדם מצוי וזה ע"כ היה שם גם הב"ש מודה דאין לחוש ועיין בשו"ת ח"צ סי' קל"ד שהבאתי לעיל ושם הביא דברי הרא"ש דבעגונה יש להקל טפי דבגט יוכל לכתוב אחר משא"כ במיתה דאיכא עגונה נראה שגם הב"ש יודה להקל בזה:
ובתשובה אחרת כתבתי שגם בעל קצה"ח בח"מ סי' רס"ב הביא דברי הב"ש אלו וכתב לא ידענא מאי פשיטותא כו' והביא ראיה מאבני מרקוליס והארכתי בזה גם בארתי הך דגברא חרוכה ופסתא דידא דשדי' כו' ושם הבאתי שהגאון מהר"ל אבד"ק קראקא נכדו של הב"ח וחרגו של הט"ז כתב להתיר בזה והביא מהך דכלי ולפניו פירות והט"ז הסכים ע"ז וכתב יפה כיון להלכ' בני חורגי כו' ואין פנאי מסכים להעתיק מ"ש שם וכיון דעכ"פ גם הב"ש אין מחמיר מדאורייתא ומכ"ש במקום שאין השיירות מצויות י"ל דמודה להתיר והרבה גדולים לא חשו לחומרא זו ואין מחלקים בין נמצא עליו ממש או אצלו וגם בנ"ד איכא עוד חדא למעליות' בגב"ע שנשלח לי מקרוב שנמצא ברגלי ההרוג פוזמקאות קטנים שקורין קאפציס והאשה אמרה לאיש אחד שיש לה בית יד שקורין האנטשקע וואס ער האט בעצמו גארביט וגם הקאפציס שעל רגליו הם מעשי ידיו די איגני ארביט של ההאנטשיקע אונ אזו איין פאל וויא דיא האנטשיקע ולקח האיש הנ"ל הבית יד והניח אצל הקאפציס הנ"ל לדמות אותם איז גוועזין פינקט אזו איין פאל אונ אזו איין ארביט עכ"ד העד. והנה אם היה הכרה בפוזמקאות אלו בט"ע אפי' תימא דבפוזמקאות כאלו חיישינן לשאלה מ"מ פשיטא שאין לחוש לשאלה דיחיד כזאת שזה שאל לזה פוזמקאות אלו והובא למקום הזה שפשטו מבעל האשה את האופינטשי ושאר מטלטלין ונהרג שם ואמנם מלשון העד נראה שלא היה היכר בט"ע רק ע"י הדימוי וכבר הארכתי בתשוב' אחת הרבה בענין זה אם יש להתיר בענין עגונה מחמת הדימוי והבאתי שם דברי הפוסקים בהא דמדמין בשטרות וגם בספרי בית אפרים סי' ל"ו ס"ק כתבתי מזה והבאתיו שם מדברי הח"צ בתשובה ונראה דבכה"ג דהכא שיש לפנינו בלא"ה הוכחות רבות מחמת קורב' דמוכח מבגדים אלו שהם בודאי לבושי בעל האשה שיש לצרף מציאת הפוזמקאות הנ"ל שהי' ההרוג לבוש בהם להוציא מידי ספיקו של הב"ש ואין לפקפק בדבר דשמא נסעו יחד בעל האשה ועוד אחד והשאיל בעל האשה לזה את פוזמקאות שלו וזה נהרג ובעל האשה פשטו בגדיו וניצול נראה דאין לחוש לזה כיון שזה ראינוהו נוסע עם הערל יחידי בדרך הזה קרוב למקום מציאת ההרוג וא"כ נצטרך לומר דלמא גם אחר מעלמא אתא ונתחבר עמו או שזה לא נסע לביתו בעת ההיא ומצא איש א' שנתלוה עמו וחזר למקום ההוא עם האיש האחר וזה נהרג והוא נשאר חי ונמלט פשיטא דלא חיישינן להא ובפרט שבכל הסביבות לא נשמע שח"ו נהרג שום יהודי ולשמא נתלוה עם העכו"ם והשאיל לו הקאפציס שלו לזה פשיטא שאין לחוש ג"כ דאף דאיתרע ליה חזק' דלא עבר אינש אדרבנן שאין מתלוין כו' דהא קמן שעבר ע"ז מ"מ לא חיישינן שישאיל לו כליו וכמבואר בח"מ סי' ע"ב שתלוי בראות עינים אם הוא רגיל אצל בעל החפץ ולמימר שמא הי' רגיל עמו נראה שאין לחוש וכן מוכח משו"ת ב"י בהא דכתב על תשובת מהר"מ ששלח' אחותו יוד ליטרין כו' כתב דשם בלא"ה י"ל מחמת אין רצוני שיהא פקדוני כו' ואם איתא הא עדיין יש לחוש דלמא הוה רגיל להפקיד גבי' אלא ודאי דבסתמ' לא חיישינן וראיתי בשו"ת חינוך ב"י סי' שהגאון מהר"א ברודא הקשה זה על הב"י ולענ"ד לק"מ ועיין בשו"ת ב"ח החדשות סימן ו' וקצרתי. ועוד נלענ"ד ברור דכיון שהיו ימות הקור מעת שנאבד בו עד עת מציאותו סברא הוא דלא שביק נכסי' ומושיל לאחריני שהרי אנו אומרים שגם הוא החזיק בדרך ועיין בב"מ גבי שוכר בית ונפל ביתו של משכיר שיכול להוציאו אע"פ שלא הודיעו דא"ל לא עדיפת מנאי ע"ש וא"כ י"ל בכה"ג ה"ל כדברים שאין עשוין להשאיל שהרי בזה הולכין הכל לפי הענין ולחוש שמא היו לו אחרים פשיטא שאין לנו לגבב חומרות וכל הבא להחמיר מחמת חששות רחוקות כאלו שהם מיעוטא דמיעוטא אין רוח חכמים נוחה הימנו ולכן נלענ"ד שיש לסמוך בזה על דברי הגדולים בתשובותיהם שהתירו בענינים האלו משום עגונ' ותנאי דברינו קודם למעשה אם יסכימו להתירא דהך אתתא אשת ר' חיים ב"ר יחזקאל מק"ק קופיל אזי אתתא שריא לאנסובי וישבו ב"ד של שלשה ויתירו אותה כדין הנשאת בע"א ואם לאו הרי דברי אלה בטילים ולא יעשו רושם כלל שאין רצוני להכניס ראשי בדבר ערוה החמורה אי ליכא דממטי להו שיבא מכשורא ואי דרו דורא דלינא ואמינא מה דקאמינ' דברי זעירא מן חברייא:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד והנה מצאתי בין הגב"ע אגרת קטן שחתום עליו בעל האשה אשר הכין לו לשלוח לדוד זוגתו וא' מעיד שיש לו סימנים בכתב שהוא כת"י בעל האשה והיה סעד גדול בהיתר הנ"ל אך לא ראיתי בכל הגב"ע שנזכר דבר ממציאת האיגרת אם נמצא בבגדיו או על הארץ סמוך לו ואמנם אף בנמצא בבגדיו יש מקום לדבר בזה כיון דחיישינן לשאלת הבגד י"ל שלא הקפיד ליקח האיגרת הלז משם כיון שאינו דבר שהיא צריך אליו ואפי' נמצא בבגדיו כתב שמקפיד עליו פקפקתי בזה די"ל דע"י שאלת הבגד שכחו כמו דחיישינן בגט שהשאיל הארנקי ושכח אע"ג דמסתמא השליח מקפיד על הגט והארכתי בתשובה אך כבר כתבתי מה שנלע"ד שיש בו די בהיתר זה ולכן לא חזרתי לחקור על דברי האגרת הזאת: