בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ד · שאלה קלד
שאלה ממדינות וואלחיי וזה תופסה איש אחד נפטר וחיים לן שבק ובנים לא היו לו כו' אבל זאת ידוע ע"פ נשים בקיאים שאשתו נתעברה מבעלה הנ"ל והוכר הולד עודנו בחיי בעלה ולערך שבעה חדשים אחר מיתת הבעל ילדה ולד ויהי בהקשותה בלדתה אזי שמו מגמתם על היולדת ושכחו מני הילד והיו מונח במקום הצינה ואחר כך כאשר שבה רוחה של היולדת חזרו פניהם אל הילד והנה מת והמילדת אמרה שהי' חי במעי אמה ואפשר משום הצינה מת אבל יצא חי לאויר העולם וכעת נשאר לבעלה אח קטן וצריכה לעגן כמה שנים עד יגדל הנער ויהיה ראוי לחלוץ ועוד יש בההוא עובדא שבעת הנשואין היו רכים בשנים ולא נודע אם היה הגיע החתן לי"ג שנים ויום אחד בשעת הקידושין רק עפ"י אבי החתן שאמר שהגיע ולא הודע בלתי אביו וכו' והנה נפלו בזה כמה ספיקות האחת אי סמכינן בהכרת נשים לסמוך עליהם להעמיד הוולד בחזקת כלו חדשיו הב' אי נאמנת המילדות באמרה שהרגישה במעי אמה שהיה חי בעת שיצא לאויר העולם. הג' אם האב נאמן שהגיע בנו ביום חתונתו לי"ג שנים ויום אחד גם אם יש לספק אם עדיין לא היו לו שערות אז ואף בעת פטירתו לא נודע אם היו לו שערות ויש כאן מקום עיגון גדול ושאל השואל להורות אם יש לה תקנה מן התורה להתירה לעלמא בלא חליצה ושכמ"ה:
תשובה ראיתי את פתגם המעשה. ואשר נגזר עליו מאב בחכמה אבן הראשה. חוטר מגזע החכמה. ונצר משרשי הענוה והקדושה ה"ה כבוד מחותני ידיד ד' וידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר מענדיל נ"י האב"ד דק"ק ראוונע ולפי רוב הענוה שלח ידו בשלומי ותשובתו הרמתה. אשר הראה את גדלו וידו החזקה ורעם גבורותיו לפוצץ הררי עד וכל דבר הקשה ועשה דרך בקשה כי נפשו חשקה למהוי אנא זעירא במנינא ולדידי חזי לאצטרופי מתוך חומר הנושא ונפשי יודעת מיעוט ערכי הן אנכי איש צעיר באלפי מנשה ורבבות אפרים ומעט מהיות משה איכה ארעה איכה ארביץ עם האיל המנגח נגבה וצפונה תיש בעל קרנים ברוחו פי שנים אבל מה אעשה כי יפקוד עלי איש על העדה גבר בכולא לתורה ולתעודה מייחל למלקוש אמרי פי. אי לזאת אף כי הדבר אין בי. אמרתי אקיימה מאמר ר"י ויודע אני בעצמי שאיני כהן מורה בפרט לפצות פה בעסק יבמה ששקולה כדבר ערוה החמורה. אשוע ואומר הנני ומשמי קדשו יענני. להנחותי הדרך הסלולה והכבוש' ויאיר עיני במאור תורתו הקדושה:
הנה בדבר הספק האחד בב"י בשם תשובת הרא"ש כתב דא"נ אשה לחברתה שכלו חדשי הולד והב"י והד"מ כתבו שזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אם נאמן ע"א לומר ניתן לו בן במה"י והב"ש הקשה דהא בלא"ה הרא"ש סובר דע"א ביבמה אינו נאמן וגם רמי דברי הטור אההדי וכבר עמד ע"ז בפרישה וכתב דניתן לו בן במה"י שאני דהוי מילתא דעל"ג והב"ש הקשה מדברי הראב"ד ולע"ד כוונת הדרישה דבאמת הטור חלק בזה על הראב"ד וס"ל דגם זה מיקרי על"ג וכן מבואר מחידושי הרמב"ן בב"ב דף קל"ד ע"ש אך תימא על הדרישה שהרי בסימן קנ"ח אף במת יבמך דודאי הוי על"ג פסק דא"נ ועוד דגם בבעלך ואח"כ בנך שכתב בדרישה דלא הוי על"ג מי מת תחלה מדברי רש"י בש"ס דמפרש האיבעיא גם בכה"ג מבואר דלטעמא דעל"ג שפיר מהימן בכה"ג ואם כן הרא"ש דס"ל התם דא"נ גם בניתן לו בן לא מהימן וכ"כ בד"מ סימן קנ"ח להדיא וא"כ דברי הטור קשיין אהדדי. ומ"ש הב"ש דמיירי בהלך הוא ואשתו למדה"י ורוב מתעברות מסייע צ"ע דלשון הרמב"ם משמע דלא מיירי בכה"ג וגם תימא שהרי הרא"ש שם ובבכורות ס"ל דלא אמרינן חזקה מסייע למיעוט (ואע"פ שבחולין הביא הרא"ש דברי ר"ח בסתם מ"מ משמע דס"ל לדינא כמ"ש ביבמות ובבכורות) וא"כ מ"ש הטור לדינא מתני' דהלכה צרתה למדה"י לא תנשא היינו מטעם דהוי רובא דתלי במעשה וכתירוץ האחד בתוספות דף קי"ט דסוגיא דהכא אליבא דרבה ע"ש וא"כ אין כאן רוב מסייע דהא הוי רובא דתלי במעשה. וא"ל דאע"ג דלא מיקרי רובא להתיר על ידו מ"מ מהני לסייע לע"א ז"א דהא הב"ש כתב דאף חזקה מסייע לא מהני אע"ג דחזקה מהני בעלמא וא"כ מכ"ש רובא דתלי במעשה ואם נאמר דס"ל כתירוץ הב' בתוספות דע"כ לא מיקרי תלי במעשה כי אם בבהמה אבל לא באדם א"כ לא הו"ל לפסוק מתני' דהלכה צרתה דהא ס"ל דאין חזקה מסייע למיעוט אליבא דרבנן וכ"כ בשו"ת הריב"ש סימן תק"ט להדיא דלפירוש התוספות שפירשו דאפילו לרבא מתני' ר"מ הוא כו' אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו מותרת לשוק בלא חליצה כו' עכ"ל וכן בחידושי הרמב"ן כתב מתחלה הטעם שפסקו הרי"ף ושאר גדולים הא מתני' משום דהוי רובא דתלי במעשה ואח"כ מצא לר"ה גאון דמפרש דרבא מתרץ גם אליבא דרבנן משום חזקה מסייע למיעוט וא"כ דברי הטור ממ"נ קשיין ודוחק לומר דהטור פליג בהא על הרא"ש וס"ל דחזקה מסייע למיעוט אף לדידן וכן נראה מדברי הטור בי"ד סימן שט"ז שפסק דחלב פוטר ע"ש. (ומצאתי ביש"ש שתמה על הטור שפסק למתני' והוא נגד הרא"ש ובהרא"ש משמע דלא פסק למתני' ואעפ"י שהביא הסוגיא דפריך ותחלוץ בתוך ט' כו' היינו משום דיש בזה נ"מ אף לדידן ודוחק לומר דמשום רובא דתלי במעשה אתי עלה דהא הרא"ש שם לא הזכיר מזה כלל ע"ש). ועוד קשה דאפילו לסברא דחזקה מסייע למיעוט מ"מ הו"ל כפלגא ופלגא וא"כ אין כאן רוב מסייע לעד וא"ל דפלגא ופלגא נמי עד אחד מהימן ז"א דהא אפילו חזקה מסייע להעד ס"ל להב"ש דלא מהני ומכ"ש פלגא ופלגא וטעמא משום דכיון דדבר שבערוה הוא לא מהני ע"א בלא דיוק שלה למ"ד אין ע"א נאמן ביבמה ונראה דה"ט דהרא"ש דס"ל דא"נ לומר שכלו לו חדשיו אע"ג דרוב בני קיימ' משום דסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ולא מהני ע"א וכן משמע מדברי הב"ש גופא ס"ס קנ"ו שכתב דהתוספות שכתבו דהאשה נאמנת לומר ניתן לי בן משום דרוב מתעברות היינו לס"ד אבל למסקנא דחוששין למיעוט א"נ וא"כ להרא"ש דס"ל דכל שהאשה א"נ ע"א נמי לא מהימן א"כ גם סיוע הרוב לא מהני לדידיה דחוששין למיעוט המצטרף לחזקה כמו דחיישינן באשה גופה האומרת ניתן לי בן וא"כ דברי הטור צ"ע. גם מ"ש הב"ש דלהרא"ש אינו מועיל עד מסייע לחזקה בשו"ת מהרי"ו סי' פ"ח כתב דמהני ומ"ש התוס' והרא"ש דחיישינן דמכוון לקלקלה היינו משום דאסהיד מלתא יתירתא דאל"כ למה נאמן בעדות אשה להתירה לעלמא או ביבמה להתירה לשוק אמאי לא חיישינן דמכוון לקלקלה כו' ע"ש. ודבריו תמוהים בעיני דעדות אשה לעלמא היינו משום דאיכא נמי דיוקא דידה וכן ביבמה להתירה לשוק למאן דס"ל דסמכינן אטעמא דמלתא דעל"ג לא משקר וממילא לא חיישינן לקלקלה משא"כ התוספות והרא"ש קיימי התם למ"ד דסובר התם דאין ע"א נאמן ביבמה משום דבעינן דיוקא דידה וכיון דסניא ליה לא דייקא וסומכת על העד והוא מכוון לקלקלה ולכן מעיד לה שמת הבן קודם ולא מהימן וזה מיירי אפילו באין ידוע לנו כלל ממיתת הבן משום דבעד ליכא מגו וכ"ש היכא שבלא העד ידוע לנו ממיתת שניהם שאין ע"א נאמן לומר שמת קודם ל' אין ע"א נאמן ביבמה משום דלא דייקא ואע"ג דבזה ליכא ריעותא דמסהיד מלתא יתירתא כלל שהרי אין כאן שפת יתר כלל אפ"ה לא מהימן דאין סומכין על עדות ע"א בלא דיוק דאשה וזה מוכרח דאל"כ הוי להו לתוס' והרא"ש לחלק בפשיטות בין אשה עצמה לעד דבאשה אין כאן מלתא יתירתא וסמכינן על החזקה כיון דמה שאומרת בעלי שפיר דייק' משא"כ בעד דמחמת דאמר מלתא יתירתא חיישינן לקלקולא ולא מהני עדות דמת בעלה כלל ואף שי"ל דגם בזה שפיר דייקא אמיתת הבעל עכ"פ משמע מדבריהם דאי לאו משום מגו אין להאמין לאשה שקדם מיתת בנה משום סברא דסניא ליה ולא מהני חזקת היתר לשוק לחוד ואם כן ה"ה בע"א כל דליכא מיגו לא מהני ליה סיוע חזקת היתר כיון דליכא דיוק דידה תדע דאל"כ למה ליה לדחוקי בעידי הזמה הוה ליה למימר דהתם מיירי בידוע שמתו שניהם אלא שעד אחד אמר מת בעלך ואח"כ בנך דבכה"ג שפיר מהימן דליכא שפת יתר משא"כ האיבעי' מיירי באין ידוע שמתו וחיישינן למילתא יתירת' דאמר דילמ' מכווין לקלקלה ולא מיבעי' למה דמשמע מהתוספות דגם האיבעי' דמת בעלך ואח"כ בנך אלא אפילו להרא"ש דעיקר האיבעי' במת יבמך מ"מ ר"ש דפשוט ממתני' דבעלך ואח"כ בנך נאמן וע"כ דלא ס"ל הך חששא דמשום מלתא יתירת' חיישינן דמשקר וא"כ מאי ראיה מייתי להאיבעי' דמת יבמך דהתם חזקת זקוקה איכא משא"כ כאן איכא חזקה להיפוך ודוחק לומר דלר"ש הוי פשיט' ליה הך סבר' דמחמת מילתא יתירת' חיישינן לקלקול' וא"כ ממילא דלא מהני חזקה וע"כ טעמא דשריות' דבעלך ואח"כ בנך משום דהוי על"ג או דגם בזה אשה דייקא וא"כ ה"ה למת יבמך דנאמן דהמעיין יראה מפשיטות דבריהם דלא נחתי כלל להך סברא דמילתא יתירת' ועיקר טעמם משום דליכא מגו וליכא דיוק' דידה תו ע"א לא מהימן ביבמה אף היכא שיש חזקת היתר. ואמנם דברי הרא"ש שכתב דבבעלך ואח"כ בנך לא קמבעי' ליה כלל זה צ"ע ואבאר לקמן בזה:
והנה הרב הגאון אב"ד דק"ק ראווני אשר השיב ידו ראשונה בזה כתב ראיה דחזקה מסייע לעד מהני מדברי התוס' ביבמות דף קי"ט שכתבו דמיירי ביש עדים שמתו שניהם ואפ"ה בריש' איהי מהימנ' ומכ"ש ע"א. ונפלאתי ע"ז דלדבריו סותרים התוספות עצמם זא"ז דהא בדף צ"ד כתבו התוס' דהאשה נאמנת משום מגו ואם יש עדים אין כאן מגו כלל. אך הדבר ברור דדברי התוספות הם אמורים בס"ד דאין חוששין למיעוט וכמ"ש הב"ש ס"ס קנ"ו ואז בע"כ צ"ל דמיירי באיכא עדים דאל"כ תיקשי ליה למקשן אמתני' הקודמת דניתן לי בן ולכן תרצו דהיה סובר דמיירי באיכא עדים ולדידיה באמת צ"ל דטעמא משום דעל"ג או לא ס"ל הך סבר' דסני' ליה לא דייקא והלכך בהלכה היא ובנה דאיכא חזקה לשוק שפיר מהימנ' משא"כ בניתן לי בן דליכא חזקה לשוק לא מהימנ' דלא המנוהו חכמים לענין יבום כמו שאינה נאמנת לומר מת יבמי וכמ"ש הרמב"ם בטעמא דמילתא ולפום סברת המקשן שם באמת אין מקום להאיבעי' דע"א ביבמה להתירה לעלמא דמוכח מהך מתני' דאם אמרה בעלי ואח"כ הוא נאמנת דמכ"ש דע"א נאמן וכקושית התוס' דהא ליכא למימר כמ"ש שם הטעם משום מגו כיון דע"כ דמיירי ביש עדים משא"כ לפי המסקנא דחוששין למיעוט המסייע לחזקה א"כ אתיא מתני' דניתן לי בן במה"י כפשט' דהא אם אומרת ניתן לי בן במה"י ועדיין קיים אינה נאמנות וא"כ לית לה מגו בלא"ה אעפ"י שאין שם עדים כלל וא"כ רישא נמי בליכא עדים מיירי ומהימנ' מטעם מגו אבל בע"א דליכא מגו מיבעי' לן דילמ' אין ע"א נאמן כיון דליכא דיוקא דידה אעד לחוד לא סמכינן אף במקום חזקת היתר:
איברא שדברי התוס' בזה שכתבו דמיירי שיש עדים שמתו שניהם הוא תמוה מאד דכיון שיש עדים שמתו הרי הם מעידין לפנינו שאשה זו ניתן לה בן במה"י אלא שהם מעידין שמת אח"כ ואין ידוע להם אם מת קוד' הבעל או אח"כ וא"כ היינו ריש' דהלך בנה למה"י דאטו בהלכה היא ובנה למה"י מיירי שהב"ד ראו זאת הבן טרם יצא שם הדבר ידוע ופשוט שהי' ידוע בעדים שיצאה משם עם בן והיתה בחזקת היתר לשוק וא"כ אף שלא יצאה משם עם בן כיון שעדים לפנינו שילדה בן מה הפרש יש בין אם זה יולד שם או במקום אחר עכ"פ ידוע עפ"י עדים אלו ששם במקו' עמידתה היתה בחזקת היתר לשוק פעם אחת אלא שנולד לנו ספק מחמת המיתה ואם נימא דאזלינן בספק זה לחומר' גם בהלכה עם בנה למה נאמנת הא עלתה ידוע לנו בעדים שמתו ואית לן למיזל לחומר'. ובדוחק י"ל דבהלכה היא ובנה שעת יציאתה עשה רושם בחזקה דלשוק שפיר אנו מעמידין אותה בחזקה זו שהיה ידוע לנו מקדם משא"כ בניתן לה בן במה"י אם היו העדים מעידים לנו לידת הבן בפ"ע ודאי דדמי להלכה היא ובנה. אבל כיון שבשעה שמעידין על לידת הבן באותו דבור עצמו הם מעידים על מיתתו ונולד הספק אם מת קודם אין לנו על מה להשען כיון שהיציאה כביאה ששבה ריקנית לכאן ואנו מחזיקין אותה כשעת יציאתה והנך עדים שמעידין שבאמצע הפרק הולידה וקברה אין מעלים ומורידין כלל:
ובהכי א"ש מה שהקשה הגאון אב"ד דק"ק הנ"ל על התוספות הנ"ל מיבמות דף ל"א בנפל הבית כו' ולפי מ"ש א"ש דהתם שידוע לנו כאן מלידת הבן והיתה לפנינו בחזקת היתר לשוק ועתה איתיליד ריעות' בהמתיר דהיינו הבן שהיינו מחזיקין על ידו האשה בחזקת היתר נודע לנו שמת ואיתרעי חזקה דידה דשמא מת קודם הבעל בזה קי"ל התם דאין סומכין על החזקה וחולצת לחומר' משא"כ כאן דהלכה בלא בן וניתן לה בן במה"י ומת כיון שאנו הולכין בתר חזקה על שעת יציאתה ולא דיינינן בתר סהדותייהו דסהדי כיון שמעידין תיכף על מיתתו ואמרי' דל עדים מהכא ומחזיקינן אותה כמות שהיתה מוחזקת לפנינו בשעת יציאתה מכאן שהיתה מותרת ליבם הרי באותו החזקה לא איתיליד ריעותא לפנינו ושפיר אזלינן בתרה להקל אף בלי חליצה כלל ומ"ש הרב הנ"ל בשם הט"ז והגאון מוהר"ר העשיל ז"ל דקשיא להו במת בעלך ואח"כ מת בנך בלא הע"א נמי תהיה מותרת מטעם חזקה כו'. תמהתי כי לא נמצא כן בדבריהם רק הגאון מוהר"ר העשיל הקשה דלמה לא יועיל ע"א כיון שיש כאן חזקת היתר ג"כ ע"ש והיינו משום דבלא העד אין קושי' שתהיה מותרת מטעם החזקה דודאי יש לנו לומר שתחלוץ לחומרא וכההוא דנפל עליו הבית כו' אבל הא קא קשיא ליה נהי דנימא סניא ליה ואין לסמוך על דיוק דידה מ"מ העד יהא נאמן מצד עצמו כיון דמסייע ליה חזקת היתר וע"ז כתב דאין כאן חזקת היתר כיון שהוא מעיד שמת כו' ע"ש בט"ז. ובאמת תימא על הגדולים הללו שהדברים מבוארים בבעל המאור והרמב"ן במלחמות דבעל המאור ס"ל דכל שיש עדים שמתו שניהם הו"ל כאלו בא העד לאפוקי מחזקת איסור כו' (ונראה דחזקת איסור דנקט לאו דווקא אלא ר"ל דכל שעכ"פ ידוע לנו שזה שאנו מחזיקין ההיתר ע"י מת אזדא ליה חזקת היתר לשוק וקרוב להיות חזקת איסור דשמא מת קודם) והרמב"ן סובר דאכתי יש כאן חזקת היתר כמבואר בדף ל"א דאמרינן אשה זו בחזקת היתר רק דחולצת לחומר' ומ"מ מבואר מהרמב"ן שם דאף עפ"י שאין עדים שמתו שניהם רק שנודע לנו עפ"י אותו העד עצמו נמי מבטלינן חזקת היתר לענין זה שתהיה צריכה חליצה לחומר' וכן מבואר מדברי הרשב"א והנ"י והוא כדברי הגאון מוהר"ר העשיל ז"ל בט"ז שם ע"ש. ועיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א ביבמות דף קי"ט שכתבו לתרץ קושית התוספות בענין אחר דכיון שבאה היא ולא בא בנה עמה ולא שמענו שיש לה בן עדיין חזקתה עמה כו' ע"ש. והדברים צ"ע רב לע"ד:
שוב ראיתי שאא"ז מהרש"א הניח בצ"ע על התוספות דלמה במת בני ואח"כ בעלי נאמנת דהא אין כאן מגו ולפי ענ"ד כמ"ש דהתוספות ס"ל דלהך ס"ד דבתוספות באמת אין הטעם רק משום חזקה דשעת יציאה ואע"ג דנודע אח"כ ע"י העדים ששוב ניתן לה בן מ"מ הרי שוברם עמם שהם עצמם מעידין באותו דבור שמת ובכה"ג מעמידין אותה על חזקה הראשונה בין לענין לשוק ובין ליבם ואף עפ"י שזה דוחק מ"מ לפום סברת המקשן בע"כ צריך לדחוק ולומר סברא זו ולמסקנ' באמת אין אנו צריכין לסבר' זו אלא מיירי באין כאן עדים ומ"מ אינה נאמנת לומר ניתן לי בן במה"י אע"ג דאיכא רוב נשים כו' כיון דאיכא מיעוט המפילות והו"ל פלג' ופלג' לא מהימנ' אלא שעדיין צריך ביאור דלמה ברישא באומרת ניתן לי בן במה"י ומת בני ואח"כ בעלי נאמנת דלמה תהיה נאמנת דהא אין לה מגו לומר לא ניתן לי בן דהא הרוב מתנגד לזה וכן הקשו הרמב"ן והרשב"א ולזה כיון ג"כ הב"ש סימן קנ"ז אלא שלשונו שם הוא מגומגם קצת ע"ש וא"ל דהיינו טעמא דמהימנא כיון שהיא אומרת ברי וכמ"ש הרא"ש בכתובות סוגיא דפ"פ בשם רבינו יונה לענין אם אומרת נאנסתי והביא ראיה מרוב פסולים ע"ש דא"כ תיקשי סיפא דלמה אינה נאמנת נהי דהוי פלגא ופלגא מ"מ היה לנו להאמינה מחמת ברי שלה א"ו דעדות ביבמה שאני דחשיב דבר שבערוה ואי לאו דייק' לא מהימנא וכיון דרחמ' ליה או סניא ליה לא דייק' וכמבואר בש"ס שם וא"כ קשה מברישא למה נאמנת. וראיתי להרב הנ"ל שכתב ליישב דברישא מחמת חזקה דייקי הוי פלגא ופלגא ומש"ה נאמנת דמסייע לה חזקת יבום משא"כ בסיפא משום סניא ליה לא דייק' והלכך אע"ג דהוי פלגא ופלגא לא מהימני ולענ"ד צ"ע דאכתי קשה ללישנא קמא דהוי מיבעי' ליה דילמא משום דרחמ' ליה לא דייקא ומה שנאמנת לומר מת בעלי להתיבם היינו משום דבשביל דרחמ' ליה לא משקר' במזיד אבל מ"מ לא דייקא והו"ל לפשוט ממתני' דמת בני ואח"כ בעלי נאמנת אלמא דשפיר איכא חזקה בכה"ג דדייק' ואדפשיט ממתני' דאמרו לה מת בנך כו' דאיכא לדחוי' בעידי הזמה כמבואר ברא"ש שם דה"ה דמצי לדחוי' הפשיטות דל"ק בכה"ג הו"ל לפשוט מהך מתניתין דליכא לדחויי ולא מידי גם מ"ש דחזקה דדייק' מסייע למיעוט מפילות לע"ד ז"א דלא שייך סמוך מיעוט' לחזקה אלא כששניהם בסוג אחד כגון התם דמחמת החזקה אמרינן דאשה זו מן המיעוט כיון דהחזקה היא ג"כ מסוג זה שהוחזקה זו באין לה בנים אמרינן שעדיין לא יצאה מחזקתה והיא ממיעוט המפילות משא"כ בזה שאם אומרת לא ניתן לי בן הרי דברים אלו נגד הרוב ממש ואע"ג דחזקה דייקא מ"מ הרי חזקה זו עומדת נגד הרוב ממש ובכה"ג רובא עדיף ועיין בחידושי הרשב"א דף קי"ט ובמקום אחר הארכתי בזה בדברי רש"י בחולין דף פ"ה ואין פנאי להאריך אלא שהיה אפשר לומר להיפוך דחזקה דיבום מסייע למיעוט דמפילות ושפיר הוי מהימנ' אם היתה אומרת לא ניתן לי בן משום חזקת דייקא ואע"ג דבסיפא אם אמרה בני ואח"כ בעלי אינה נאמנת היינו משום דהוא שכיון שהוא נגד החזקה שהיתה מוחזקת באיסור ליבם לא רצו חכמים להאמינה אעפ"י שהאמינה להוציא מחזקת א"א משום עגונה וכמ"ש התוס' משא"כ ברישא שאין שם רק פלגא ופלגא שפיר נאמנת משום דייקא אלא דמ"מ תיקשי כמ"ש דהא הש"ס מיבעי' ליה דילמא משום דרחמא ליה לא דייקא וא"כ קשה כנ"ל:
ולכן נלענ"ד עפ"י מ"ש בבכורות דרובא דתלי במעשה לא הוה רובא רק דבאדם לא הוי תלוי במעשה דממילא נזקק לאשתו וכמ"ש התוספות בתירוץ ב' וטעמ' משום דמה בכך שיש כאן רוב מ"מ הא הרוב אינו מבורר שהרי אנו מסופקים אם נעשה המעשה ההוא שרוב בא על ידו והלכך באדם דסתם ב"א הם נזקקין לנשותיהם הוי כרוב מבורר אך דזה שייך בסתם איש ואשתו הדרים יחד אמרינן דסתמא דמלתא הוא נזקק לה והרוב מתעברות ויולדות והלכך שפיר פריך בהלכה צרתה למה"י דנימא הלך אחר רוב נשים כו' דאין לנו לבדות מלבנו שפירשו זה מזה כלל משא"כ אם היה ידוע לנו שאחר שבאו שניהם למה"י נפרדו זה מזה זה לצפון וזה לדרום פשיטא דבכה"ג ל"ש לומר רוב נשים מתעברות והאשה נאמנת ע"ז לומר שלא היה בעלה אצלה דאטו ברוקה דבהדי הדדי תפיסו והלא דבר הרגיל שלפעמים הבעל מדעתו עביד פרישה וילך לנוע ולשוט אחר פרנסתו או להרווחה ולא שייך רוב בזה כיון שלפי דבריו אין כאן מקום לרוב כלל ובכה"ג שפיר מהימנא ועיין במרדכי דקידושין בענין שליח שקידש וטעה ואמר לי כיון שלפי דבריו אין חזקת איסור כלל ע"ש ולפי זה י"ל דאף אם אמרה שהיו דרים ביחד ואומרת לא ניתן לי בן שפיר מהימנא דהא יש לה מגו דאי בעי אמרה שלא היה כאן רוב מעולם רק בעלה הלך בדרך למרחוק והלכך כי אמרה שהיה עמה ואפ"ה לא נתעברה שפיר מהימנ' וא"ל שאינה נאמנת במגו לפי שטענת' נגד הרוב ז"א דהא איכא נמי חזקה והו"ל פלגא ופלגא והלכך שפיר נאמנת במגו וכן נראה מפשיטות דברי הפוסקים דאע"ג דבהלכה צרתה חוששין שמא ניתן לה בן מ"מ אם באה היא ואמרה מת בעלי ולא ניתן לי בן שם במה"י אין חוששין לה כלל ומתיבמת וכדמשמע מפשיטות הסוגיא והמשנה מת בעלי תתיבם ולא חילקו בין אם היה עמה במה"י או לא. ונראה לענ"ד שהוא מטעם שכתבתי והלכך כיון דבלא ניתן לה בן מהימנא ה"ה אם אומרת ניתן לי ומת בני ואח"כ בעלי ג"כ נאמנת:
ונחזור על הראשונות כדי ליישב דברי הטור. נראה לפי ענ"ד עפ"י מ"ש התוס' והרא"ש אהא דאמרינן הא לא תיבעי לך דאפי' איהי מהימנא והקשו דהא בבני ואח"כ בעלי אינה נאמנת ותירצו בתירוץ הב' כיון דעכ"פ מהימנ' לומר מת בעלי ותתייבם ול"ח שתשקר בשביל דרחמ' ליה כ"ש שיהא ע"א נאמן אפילו במת בנך ואח"כ בעלך דאיהי לא מהימנ' וע"א נאמן דעדיף מינה לענין זה ע"ש. ותירוץ זה הביאו הרמב"ן והרשב"א בשם הראב"ד ז"ל והקשו עליו דלרחומי יותר מבעל ל"ח ועוד דחיישי' לקלקול' די"ג דבר שבה ומש"ה תנן תתיבם אבל לא דייק' אלא במיתת הבעל ומכי ידעה דמת לא איכפת לה אם מת בנה ראשון משום דרחמ' ליה כו' לפיכך הסכימו לתירוץ האחד של התוספות דאיבעי' באומר העד מת בעלך לחוד ורבותא קאמרי כו' ע"ש, ולמדנו מזה דלפי תירוץ התוס' והרא"ש בתירוץ הב' וכן דעת הראב"ד צ"ל דאי לא אמרינן הך סברא משום דרחמ' ליה לא דייקא אין להאמינה גם על אמירתה שמת הבעל דאהבת היבם מקלקלת השורה ומשקרת לומר מת בעלי אע"פ שאין ידוע לה בבירור שמת ומזה הוכיח הש"ס בלישנא בתרא דל"א הך סבר' דרחמ' ליה דאל"כ למה נאמנת לומר מת בעלי ואתיבם ולפי זה צ"ל הא דלא פשיט הש"ס דלעלמא שריא ע"י ע"א ול"א משום דסניא ליה לא דייקא מדחזינן דמהימנ' לומר מת בעלי שתנשא לשוק היכי שיש לה בנים דבאמת ז"א כיון שיש לה בנים פשיט' דלא מסק' אדעתה שנאת היבם כלל כיון שיש לה בנים מה"ת תחוש שמא ימות הבן ותפול לפני יבם רק היכא דמת בנה ג"כ שפיר שייכא הך סברא דסניא ליה ואפ"ה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ בני וכבר הקשו כן התוספות והרא"ש ותרצו דהתם נאמנת מטעם מגו ולכן בע"א דליכא מגו דלא מהימן משום דסני' ליה לא דייקא ולפי זה מ"ש הב"ש להכריח דלא מהני חזקה מסייע לעד מדלא מהימן לומר מת בעלך ואח"כ בנך ולפי מ"ש אי"כ הכרח כלל די"ל דשפיר מהני חזקה מסייע והתם ה"ט שא"נ כלל להוציא אשה מחזקת א"א דמחמת דסני' ליה ליבם תו לא דייקא לענין מיתת הבעל גופיה כלל וע"א א"נ לומר מת בעלך כ"א היכי דשייך לומר דייקא וזה ברור:
והנה ביש"ש כתב בשיטות הרמב"ם דניתן לו בן מהני דדווקא ניתן לו בן דלא בא לעקור החזקה בהכי והוי כאלו אמר מת יבמך דמהימן אעפ"י שמוחזק באח לפי שלא עקר החזקה משא"כ היכי שמוחזק בלא בנים והעד אומר שיש לו בנים אין ע"א נאמן להכחיש החזקה ע"ש. ולדעת הרא"ש דס"ל שא"נ לומר מת יבמך צ"ל דגם זה מיקרי בא לעקור החזקה כיון שהיה לו להיבם חזקת חי הרי העד בא להוציאו מחזקת חי וכיון דאיהי לא דייקא משום דסני' ליבם אין ע"א נאמן ולפי זה צדקו דברי הטור דבסימן קנ"ח פסק כהרא"ש דא"נ לומר מת יבמך לפי שבא לעקור החזקה וכן א"נ לומר מת בעלך ואח"כ בנך אע"ג דלא בא לעקור החזקה דלשוק אדרבה מסייע ליה מ"מ התם טעמא אחרינא איכא דכיון דלא דייקי על מיתת הבעל שוב ע"א א"נ במה שבא לעקור חזקת א"א משא"כ בניתן לה בן שפיר ע"א מהימן דאין כאן עקירת חזקה כלל ואע"ג דחליצה הוי דבר שבערוה מ"מ כיון דאיכא ע"א מהני עכ"פ דיוקא זוטא דהאשה אלא במת יבמך או בעלך ואח"כ בנך כיון דאיתחזק איסורא דא"א או חזקת חיות דיבם בעינן דיוקא רבה כל היכי דליתי חזקה דייקא ומרע לחזקת א"א משא"כ היכי שאינו בא לעקור החזקה שפיר מהני דיוקא זוטא דידה להתיר ואין פסקי הטור סותרים זה את זה כלל:
אלא שגוף סברת היש"ש צ"ע דמה בכך שאינו עוקר חזקה שהיינו מחזיקים עד עכשיו אלא אומר שנתחדש דבר להיתר מ"מ בכלל איתחזק איסורא הוא ולא מהימן וכמו טבל שמעיד עליו שהופרש ממנו תרומה או על אשה שמת בעלה במדה"י. ולכאורה היה אפשר לחלק בדבר דאשה שמעיד לה שמת בעלה במדה"י גם בהיותו במדה"י עדיין הוא מוחזק אצלינו בחזקת חי וממילא דאיכא איסורא דא"א משא"כ בזה שמיד שהלך למדה"י לא הוי שייכ' חזקה גבי מה שהיינו מוחזקים בו שאין לו בנים שהרי הדבר ידוע לנו שאפשר שישא שם אשה ויוליד בנים ואדרבא אית לן לאוקמי האי גברא בחזקת ישראל הכשרים דמסתמא לא היה יושב בטל ממצות פריה ורביה כיון שבנים לא היו לו ומסתמא נשא שם אשה ורוב נשים מתעברות ויולדות. אלא שצ"ע דהא בהא דהלכה צרתה למדה"י כו' משמע דאם לא הלכה צרתה עמה ל"ח שמא נשא אשה במדה"י. ולכאורה קשה דלמה לא מוקמינן ליה בחזקת כשרות שנשא אשה והוליד ומצאתי ביש"ש שכתב שיש מדקדקין מלשון רש"י דאם הלך בלא אשה חוששין מאחר שאסור להיות בלא אשה ואפילו חכמים הראשונים היו מזמינים להם נשים כדאיתא פרק החולץ וא"כ י"ל בודאי נשא ואיכא למיחש שהוליד עמה ולא נהירא דדוקא האי צרתה קאמר הא לצרה אחריתי בשום ענין אין חוששין כו' וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז ובאמת הא מילתא טעמא בעי דלמה לא ניחוש לה למלתא ואפשר לומר דבלא הלכה צרתה עמה אע"ג דמוקמינן לה בחזקת כשרות אין זה רק חזקה דאתיא מכח רובא שרוב ב"א המה כשרים ואיכא מיעוטא דלא חיישי להכי או שיודעים בנפשם שאינם ראויים להוליד ולהא דאסור לעמוד בלא אשה לא חיישי כולי האי שאינו רק מדרבנן והלכך כיון דאיכא נמי מיעוטא דמפילות הנך שני מיעוטים עומדים נגד הרוב והו"ל כפלגא ופלגא שהרי י"ל דהוא מן המיעוט שלא נשא שם אשה כלל ואת"ל נשא שמא לא ילדה או הפילה וכל שיש כאן שני מיעוטים המסתלקים מן הרוב כפלגא ופלגא חשבינן ליה וכדאמרינן בברכות דף נ"ג מיעוטא לכשפים כו' ובמקום אחר הארכתי בזה ולפי זה אתי שפיר דברי הטור שפסק דנאמן לומר ניתן לי בן במדינת הים שהתם מסייע ליה חזקת כשרות דהאיש שבודאי נשא שם אשה והוליד וכסברת היש"ש בזה משא"כ במת בעלך ואח"כ בנך דלא מהימן על עדות מיתת הבעל כיון דאיהו לא דייקא וכמ"ש כנלענ"ד:
ועפ"ז זכיתי להבין דברי הרא"ש במ"ש דלא מבעיא ליה אלא במת יבמך אבל במת בעלך ואח"כ בנך פשיטא ליה דע"א לא מהימן אע"ג דאיהו מהימנא משום דלית לה מגו כו'. וזה תימא דלהך צד האיבעיא דמת יבמך נאמן ולא משגחינן בדיוק דידה מה"ת לא יהא נאמן במת בעלך ואח"כ בנך נהי דלית ליה מגו לא גרע ממת יבמך דליכא מגו ואפ"ה נאמן משום מלתא דעל"ג וכבר עמד בזה מהרש"ל ביש"ש והרבה גדולים ומה שכתבו לתרץ בזה משום דמה שאמר העד מת בנך הוא מילתא יתירתא והוי ריעותא וכ"כ בשו"ת מהרי"ו הביאו הט"ז ג"כ תמוה דמנ"ל להרא"ש להמציא סברא זו שאין הכרח לזה כלל בש"ס וכן מדברי הרמב"ן והרשב"א נראה דלא ס"ל כלל הך סבר' גם התי' הב' שכתב מהרש"ל צ"ע וכתב שם בעצמו דכל זה איננו שוה לו דכמו כן איכא למבעיא במת בעלך ואח"כ בנך כמו במת יבמך וכן נראה מדברי התוס'. וכדי ליישב דברי הרא"ש על נכון צריך אני לבאר תחלה פירוש הסוגיא לשיטת רש"י דמפרש דמבעיא ליה במת בעלך ואח"כ בנך ומבעיא ליה דילמא כיון דלא דייק' לא מהימן ולכאורה קשה דמה אנו צריכין לדיוק שלה דבזה יש לסמוך על אמירת העד לחוד דהא בלא אמירתו שמת בנה היתה בחזקת היתר ועיקר עדותו שמת בעלה ומה שהוסיף במיתת בנה אינו מעלה ומוריד וא"כ מה בכך דסניא ליבם ולא דייקא מי מת ראשון:
ואמנם כבר נתחבטו בדבר זה הגאונים הט"ז והגאון מהר"ם אם חזקת ההיתר נגרע ע"י העד שהודיע ממיתת הבן וכבר עמדו בזה אבות העולם בעל המאור והרמב"ן במלחמות שם ובחדושיו ובחדושי הרשב"א ובנ"י וע"ש בדבריהם בזה ולכאורה משיטת רש"י מוכרח ג"כ דבכה"ג הוי כאתחזק חזקת יבום ע"פ העד גופיה שאומר שמת הבן. אך לענ"ד נהפוך הוא לפי דקשיא לי על רש"י שפירש דמיבעיא לי' בבעלך ואח"כ בנך דמהימן משום מלתא דעל"ג וכן הוא באמת דר"ש פשיט מבעלך ואח"כ בנך דמהימן ולכאורה לא מסתבר כלל לומר שזה הוי מילתא דעל"ג דמאן מפיס לידע איזה מת ראשון וכ"כ להדיא בחדושי הרמב"ן שם דזה אינו מלתא דעל"ג כ"כ ע"ש. ולכן נלע"ד דרש"י סובר דהכי קמבעיא ליה דאי הוי טעמא משום דייקא א"כ אמרינן כיון דעד זה בא להתירה לעלמא והוא סניא ליבם לא דייקא כלל בגוף העדות שאמר מת בעלה דבאמת כאשר שמעה ממיתת בנה היא מתיראת מיבם לכן ניחא לה בעדות זה שאומר מת בעלה ואח"כ בנה והלכך לא מהימן העד על גוף מיתת הבעל כלל משא"כ לטעם על"ג א"כ שפיר העד נאמן על מה שמעיד שמת בעלה והלכך אע"ג דמה שמעיד שאח"כ מת בנה לא הוי על"ג לא איכפת לן בהכי וכמ"ש דמה שהוסיף במיתת בנה אינו מעלה ומוריד ובלא אמירתו מת בנה נמי היינו מתירין אותה כך הוא שיטת רש"י ז"ל. ומבואר לפ"ז דמיבעיא ליה היכא שבא להתירה לעלמא דילמא הטעם משום דייקא ואז אינו נאמן בעיקר העדות דמיתת בעלה דבמה שהוסיף להודיע ממיתת בנה גרע מאילו לא העיד ממיתת הבן כלל שאז היתה מדייקת אחריו שלא היה עולה על דעתה משנאת היבם כיון שיש לו בן משא"כ עתה שהודיע לה ממיתת הבן עוררה איבת היבם ותו לא דייקא כלל בעדות זה ועיין בדברי הרמב"ן במלחמות בזה ואהא קשיא ליה להרא"ש כיון דאיהי מהימנא באמירתה בעלי ואח"כ בני אלמא דלא משקרא משום שנאה ול"א דילמא נודע לה ממיתת הבן והלכך משקרא במיתת הבעל וא"כ יהא העד ג"כ נאמן כמש"ל לענין דרחמ' ליה וחזר והקשה עוד דאף במת יבמך ראוי להתיר כיון דע"כ לא סניא ליה וגם מטעם חזקת זקוקה ליבם לא איכפת לן גבי עד דעדיף מאשה עצמה לענין זה ולכן ס"ל להרא"ש הסברא להיפוך דודאי ל"א כלל דמחמת סברא דמסני סני ליבם לא דייקא בעיקר מיתת בעלה דז"א דודאי דייקא לידע שמת בעלה (וכמ"ש הרמב"ן וכ"כ הגאון מוה' העשיל ז"ל דבשביל דסניא ליבם לא תקלקל עצמה מן הבעל) אלא שאינה משימה על לב לדייק מי מת תחלה וסומכת בזה על העד דכיון שע"י העד נודע לנו ממיתת הבן צריך בירור איזה מת תחלה וכל שלא נתברר ע"י דיוק דידה לא מהני עדות העד אך האשה עצמה אע"פ שא"נ בזה מטעם דיוק דידה מ"מ נאמנת בזה מטעם מגו אבל העד דלית ליה מגו א"נ מצד עדותו לא שייך בזה דייקא והלכך שפיר כתב הרא"ש דבמת בעלך ואח"כ בנך פשיטא ליה לבעל האיבעיא דא"נ כיון שאנו צריכין לומר דמחמת סני' ליה אכתי בעיקר העדות דייקא שפיר אלא דמ"מ צריך בירור מי מת ראשון א"כ אין מקום למבעי בבעלך ואח"כ בנך דהא לא עביד לאיגלויי וגם מגו אין כאן גבי עד וכיון שצריך בירור מי מת ראשון וזה לא על"ג כלל ע"כ דבעל האיבעיא פשיטא ליה דלא מהימן רק במת יבמך מיבעיא ליה דהוי מילתא דעל"ג ממש ופשיט ר"ש דשפיר דייקא אף בכה"ג וא"כ כ"ש במת יבמך דהוי נמי על"ג והרא"ש פוסק לדינא דאדחי לה הא דר"ש וממילא דבבעלך ואח"כ בנך פשיטא דלא מהימן ומה שהכריחו להרא"ש לומר דלהעד ליכא מגו ולא קאמר דגם בעד שייך מגו רק האיבעיא במת יבמך י"ל דמפשיטות דר"ש מוכח דבמת בעלך ואח"כ בנך ליכא מגו לעד כלל וכ"כ המגי' בט"ז שם וגם א"ל דגם בעד שייך מגו רק אי אמרינן טעמא דדייק' לא מהני מגו כמ"ש הרמב"ן ונ"י דכיון דליכא דיוק דידה והרי נתגלה לנו שמת בנה ע"ש משום דס"ל להרא"ש דז"א דא"כ אף היא אינה נאמנת שהרי י"ל דאינה מדייקת ומה מועיל המגו דהא עכ"פ נתגלה לנו מיתת בנה אע"כ כיון שלא נתגלה לנו כ"א על פיו אמרינן הפה שאסר א"כ בעד נמי נימא הכי דבזה א"צ לדיוק דידה ונאמן בלא דיוק אלא ע"כ דלית ליה מגו ואנו צריכין לדיוק דידה גבי העד והלכך אין מקום להאמין לע"א בבעלך ואח"כ בנך כיון שנתגלה שמתו שניהם שוב צריך בירור מי מת ראשון ואין ע"א נאמן לברר זה דלאו מילתא דעל"ג הוא וגם איהי לא דייקא ופשיט ר"ש דשפיר מהני עדות ע"א אפי' בכה"ג והדברים נכונים וברורים בכוונת הרא"ש בס"ד:
וראיתי בד' הגאון אב"ד דק"ק הנ"ל שהק' על רש"י ביבמות דף קי"ח שכ' דאי ודאי סני' לי' מותרת ליבם דהא אף בלא דיבור' דידה נמי לא תתיבם משום דרוב נשים כו' וכדאמרי' בהלכה צרתה כו' ולענ"ד א"ש כמ"ש דאיהי עצמה שבאה ממה"י ואומר' לא ניתן לי בן אין חוששין לרוב מתעברות כיון שטוענת ברי שלא נתעברה והרוב אינו מבורר שהרי יוכל להיות שבעלה לא הי' עמה במדינה וכמש"ל וכן נראה מדברי כל הפוסקים דלעולם א"ח לאשה שבאה ממה"י ואמרה מת בעלי ומתירין אותה ליבם וכבר כתבתי שנתקשו בזה הרמב"ן והרשב"א ותירצו דכיון שיצאה בלא בנים וחזרה בלא בנים לא יצאת זו מחזקתה הראשונה עכ"ל והיינו כיון שבאה לפנינו בלא בנים והיא אומרת שלא היו לה ג"כ במה"י או שהיו לה ומתו הרי נאמנת נגד הרוב מתעברות ואפשר שהיא מטעמא דכתיבנ' משא"כ בהלכה צרתה שאינה לפנינו שפיר למיחש מבעי' שמא ילדה שם כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות:
וראיתי בתוס' ביבמות דף ל"ז דאין סבר' כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עיברו ומתו בעליהן דהרוב מעוברות ולקמן הוא דאמר לה גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למה"י עכ"ל נראה כוונת דבריהם דהתם מיירי בכל גווני אפי' לא שהתה צרתה כאן עם בעלה כלל והלכה עמו למדה"י ובכה"ג שפיר אמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות ולפ"ז צ"ל בהא דקאמר התם דלכך לא תתיבם משום דאיכא רובא לשוק וחזקה לא עדיף מרוב' ולכאורה כיון דמתני' בכל גווני מיירי א"כ מיירי נמי אף היכא ששהת' עם בעלה כאן כמה שנים ואח"כ הלכה עמו למה"י ושהתה שם קצת עד שנודע שמת הבעל ובכה"ג ליכא רובא ולפמ"ש התוס' שם דלאו דווקא קאמר חזקה לא עדיף כי רוב' דאפי' עדיף הא ר"מ חייש למיעוטא א"כ א"ש אף בכה"ג ששהתה כאן:
אך לפמ"ש הפוסקים דלהך תירוצא הסוגיא אליבא דרבנן ומשום סמוך כו' לכאורה צ"ע ואפשר דגם להך תירוצא מ"מ אף ששהתה לא מיקרי מיעוט רק פלגא ופלגא ובשביל חזקה ליבום לא שרינן לה דהא איכא לאסתפוקי שמא ילדה צרתה אח"כ וכאיתיליד ריעות' בחזקה זו דמי וצ"ע. ולפ"ז מ"ש התוס' ושאר מפרשים אהא דניתן לי בן במה"י דנימא רוב נשים כו' היינו נמי משום דבכל גווני מיירי מתני' אבל בשהתה כמה שנים ולא ילדה אזדא לה הך רובא דרוב מתעברות ויולדת וצ"ע על הפוסקים שלא הזכירו מזה כלל:
וראיתי בדברי אא"ז הגאון מהר"מ מלובלין ז"ל בחדושיו שכתב בפירוש דברי התוס' דגבי הלך בעלה וצרתה אין שום אדם רואה שום ריעותא דאע"ג דהלכה מכאן ולא היתה מעוברת שמא אח"כ נפקדה ונתעברה ממנו אבל הכ' דאנו רואין דלא הוכר שום עוברה אין סבר' כלל לומר כו' עכ"ל. ואני תמה שהרי לפי מה שרצו התוס' לומר דיש להחזיקה כמעוברת מן הראשון לפי שרוב נשים מתעברות ויולדות א"כ איכא תרי רובא שהיא מן הראשון רוב מתעברות ורוב לט' ילדן רק מחמת חזקת יבום ורוב שעוברה ניכר לשליש ימים חשבינן ליה כספיק' וע"ז כתבו התוס' דאין סבר' כלל כו' וא"כ א"ל שהוא מטעם שלא הוכר עוברה דמסתיי' שנסתור בו הרוב דלט' ילדן ואכתי נשאר הרוב מתעברות ואם נאמר דרוב זה שעוברה ניכר לשליש ימים הוא סותר הני תרי רובא דבכל רוב אמרינן שאינו רק אם הי' העובר ניכר לשליש ימיו א"כ א"צ כלל להך סברא שכתבו דמחמת ששהו עם בעליהן כו' ונראה כוונתו דכאן שאנו דנין על שעת מיתת הבעל וכיון דאז לא הוכר העובר יש לנו לומר שהיא ריקנית בשעת מיתה כאשר היתה זו זה כמה שנים ששהתה עם בעלה משא"כ התם אע"ג דאם אנו דנין על שעת ההליכה א"א להחזיקה במעוברת כיון שלא הוכר עוברה מ"מ ממה שלא הי' היכר עובר בשעת הליכה אין זה מגרע רק על ההוא שעת' גופא ואמרינן דאח"כ נפקדה ונתעברה במדה"י ואפשר לענ"ד לומר בכוונת התוס' דודאי אך רובא דמתעברות ויולדת אינו מכריח שהיא מן הראשון דווקא רק מצד הזמן שיש לנו לומר דמסתמא לא יצאה זו מרוב שנתעברות ויולדת וממילא כל מה שאתה יכול להקדים לאוקמי ארוב' יש להקדים וממילא י"ל דבשעת מיתת הבעל היתה זו מהרוב ומסתמא היתה מעוברת ואין כאן חזקה ליבום שהרי הרוב סתר אותה והרי זו כחזקה שלא נתבררה בשעתה דהא בכל פעם שאנו רוצין להעמידה בחזקת יבם י"ל שמא עכשיו היא מעוברת מחמת הרוב ואע"ג דאח"כ איגלאי מילתא שלא היתה מעוברת באותו פעם מ"מ כיון שלא נתבררה בשעתה לאו חזקה היא וכיון דאין כאן חזקת יבום שוב שפיר אמרינן רוב לט' ילדן כו' דהא לא שייך סמוך מיעוט' כו' וע"ז כתבו התוס' דאין סברא לומר בנשים ששהו עם בעליהן כו' ולכן בשעת מיתת בעלה שפיר אנו מחזיקין אותה בחזקה ליבם שהרי מת בעלה ולא חזינן סימנא שהיא מעוברת משא"כ בהלך בעלה וצרתה למה"י אע"ג דבשעת הילוך היתה ריקנית והיא בחזקה ליבום מ"מ הך רובא דמתעברות היא רוב מתמיד בכל יום ואינו מתקלקל מחמת הזמן שעבר והלכך אמרינן ביה רוב' וחזקה רובא עדיף אי לאו משום סמוך כו' כדאמר התם אבל כאן שאנו באין לסתור החזקה ורוצים לומר דאין כאן חזקה כלל מחמת רוב זה. זה לא אמרינן כיון דהא קמן ששהתה הרבה ולא נתעברה ולא היתה בכלל הרוב אין תולין לומר שבזמן מועט קודם מיתה נכנסה אל הרוב ולכן לא ניכר העובר ונאמר עי"ז שאין כאן חזקת יבום כנלע"ד:
ודאתינן עלה בנ"ד אין נ"מ בזה דודאי איכא רובא כיון שהיתה מעוברת לפנינו וילדה אית לן למימר מדאורייתא שהוא מן הרוב שהם בני קיימא וכיון דאין כאן רק חשש דרבנן ע"א נאמן. אלא שלע"ד יש לעיין בדבר זה הרבה דאע"פ שהתוס' והרא"ש כתבו בכמה דוכתי דהוי רובא שיולדת ולד קיימא אלא שחששו למיעוט המצוי מ"מ מדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות מאכלות אסורות ופרק י"ט מהל' אה"ט וכבר הארכתי בזה בתשו' אחת (עיין בחבורי בית אפרים בקונטרס התשובות סי' ב' וסי' ג' תמצא דברים אלו מבוארי' באריכות משם תדרשנו) ע"ש שבארתי באורך שיטת הרמב"ם ז"ל. ואמנם צ"ע שיטת הרא"ש ז"ל שמבואר בדבריו בכמה דוכתי דס"ל דרוב וולדות בני קיימא וא"כ איך כתב בתשובה שאינה נאמנת לומר שכלו חדשיו משמע שזה היה דבר מבורר בהיתה מעוברת רק שנסתפק לנו אם כלו חדשים ובזה פשיטא דאיכא רובא שרוב הם יולדות בני קיימא וא"כ נהי דבעדות זה דכלו חדשים אין כאן מילתא דעל"ג ולדעת הרמב"ם ודעימי' עיקר טעמא משום מילתא דעל"ג הוא ולדעת הרא"ש גם דייקא לא שייך ביבמה משום דסני לי' מ"מ מ"ט אינה נאמנת משום רובא דהא אפי' חזקת יבום ליכא נגדו דכיון שהיתה מעוברת איתרע לה רובא כמ"ש התוס' שם:
וראיתי בדברי הרב הנ"ל שכתב דהרא"ש מיירי בלא גמרו סימניו ובאמת אין זה במשמע בדברי הרא"ש כלל. ומה שנלע"ד בדברי הרא"ש דס"ל כיון דפסקינן כרשב"ג רק היכא דלא אפשר עבדינן כרבנן א"כ כל כמה דאפשר דהיינו שלא נישאת לכהן לא אזלינן בתר הך רובא כלל וכרשב"ג והיינו משום דמיעוט מצוי הוא כי האי הוי ספק גמור ואפי' מדאורייתא דהא רשב"ג מקראי יליף לה וכיון שבזה גזרה חכמת התורה שלא לילך אחר הרוב וולדות של קיימא ממילא הוי כאלו אין כאן רוב כלל ולכן ע"א לא מהימן. אך יש לעיין לפי מאי דמשמע מהתוס' והרא"ש בכמה דוכתי דגם לרשב"ג גופ' מדאורייתא אזלינן בתר רוב רק מדרבנן חשש למיעוט המצוי כמו משאל"ס וגוסס וא"כ י"ל דכיון דאין בזה כ"א איסור' דרבנן שחששו למיעוט המצוי שוב ע"א נאמן אלא שצ"ע על התוס' והראש דלפי דבריהם דמהאי טעמא אם אשת כהן אינה חולצת משום דאזלינן בתר רובא רק לכתחלה אסרינן מדרבנן משום מיעוט המצוי כמו משאל"ס א"כ מ"ט אסרינן בוולדות הנשחטין בתוך ח' ימים אפי' בדיעבד דהא לענין אשת כהן וכן במשאל"ס אנו מקילים בדיעבד וסומכין על הרוב ולמה יצא העגל הזה מכלל רוב וולדות שנאסור אותו אף בדיעבד. והנה בתי' קושיא זו הרחבתי הדבור בתשובה הנ"ל ע"ש ואא"ז הגאון בספר ת"ש סי' ט"ו כתב שזה טעם הגאונים שכתב הב"י דס"ל להתיר גם בבהמה והא דאמרי ר"פ ור"ה ברי' דר"י השתא לא אכלינן מיניה חומרא שהחמירו על עצמם ולדעת כל הפוסקים החולקים ואוסרים אף בדיעבד צריך לחלק דשאני דיעבד דהוצאה מבעלה מדיעבד דממון וזה דוחק לענ"ד לפרש כן אליבא דהפוסקים המחמירים:
והנה בתשובה הנ"ל הבאתי דברי הרמב"ם בהלכות נחלות דאפי' תינוק בן יום א' ולא כלו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת ה"ז נוחל ומנחיל והארכתי שם לפרש שיטות הרמב"ם וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש דרך עיוני כעת בענין זה הלום ראיתי בספר קצות החשן ח"ב סי' רע"ו שכתב ראיה להרמב"ם מב"ב דף קמ"ב דאמרינן המחזיק בראשונה לא קנה אע"ג דשמעה בו שהפילה ע"ש ודבריו תמוהים דהתם קיימינן דמזכה לעובר קנה או דבירושה הבאה ממילא קני שפיר אמרינן דאע"ג דהפילה אח"כ מ"מ המחזיק קודם שהפילה לא קני כיון דאז היה העובר חי שפיר זוכה בנכסים אע"פ שאח"כ הפילה אותו ומת כל איש חי מעותד למות ובשביל זה לא נגרע זכותו כל עוד נשמתו באפו ועובר כילוד דמי משא"כ לפי מאי דקי"ל דעובר לא קני אף בירושה מאליו כדעת רבא וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם ביבמות פרק אלמנה ואע"פ שדעת הראב"ד והרא"ש שם דירושה הבאה מאליו קני אין זה דעת הרמב"ם בהל' תרומות עיין בב"י סי' של"א א"כ אין כאן תורת ירושה כ"א כשיצא לאויר העולם וא"כ שפיר י"ל דאין לו דין זכיה בנכסי' כ"א כשיכול לחיות. אבל אם לא כלו לו חדשיו הרי הוא כנפל טמון וחייו אינם חיים וכדאמרינן בעובר היכא דמיית ברישא אע"ג דהוי עובד' ופרכס מידי דהוי אזנב הלטאה כו' וה"נ בבן חי דאמרינן הרי הוא כאבן כו' לאו בר ירושה הוא:
ואמנם אפי' להרא"ש והראב"ד דס"ל דעובר בר ירושה הוא מ"מ י"ל דעדיף טפי מנולד לח' דהתם בשעת זכי' חי היה ואפשר שלא היתה מעותדת כלל שתפיל ואע"ג שהפילה אח"כ מ"מ בשעה שבאה לו הירושה היה עליו שם בר קיימא ואיגלי מילתא למפרע לא אמרינן וכמ"ש שם אח"כ בשם הנימוקי יוסף לענין חליצה משא"כ אם כבר נולד לח' ובשעה שמתה אמו לא היה עליו שם בר קיימא אינו בר ירושה וגרע מגוסס שהוא כחי לכל דבר ומיעוטן לחיים משא"כ בבן ח' ושלא כדת השיג על הסמ"ע וכתב שהתוס' סוברים כהרמב"ם. וז"א שדברי התוס' הם אמורים לענין עובר דבר ירושה הוא וירש בשעת עבורה בזה לא איכפת לן מה שהפילה ומה שהקשה בקצה"ח שם על הרמב"ם והתוס' מהא דבעי יש בגר בקבר כו' ומי קילדה והאמר שמואל אין בין נערות כו' ומאי קושיא דילמא מיירי שנולד לה' חדשים ויותר וחי אחר אמו איזה ימים ומנחיל לאחים מן האב ע"ש והנה על התוס' פשיטא דלק"מ כמ"ש דבירושה הבאה בשעה שהוא חשוב כמת ליכא למ"ד דבר ירושה הוא ומכ"ש דהך האיבעי' התם בעי לה רבא ולדידי' איכא למימר דאפי' עובר לאו בר ירושה הוא. אך בלא"ה שם לא שייך זכי' כלל בשעה שהיה עובר שהרי ההעמדה בדין היה אחר הלידה וא"כ הדבר פשוט דלאו בר ירושה הוא וחייו אינם חיים. אך דאפי' להרמב"ם ולפי מ"ש דכל שיצא חי לאויר העולם שפיר הוי בר ירושה ג"כ לק"מ דהא התם אין חיוב קנס עד העמדה בדין משבגרה וכיון שמתה קודם שבגרה ומבעי' ליה אי דבנה הוי ע"כ דהיינו שממנין לו אפטרופס לתבוע המאנס את הקנס וא"כ פשיטא דלא מצינן כה"ג שאין חייו רק חיי שעה ואין אפוטרופסים למתים דפשיטא דלא מוקמינן אפוטרופס שיתבע עבורו ע"מ שירשנו האחים מן האב ואפי' אם עמד אחד ותבע בשבילו לדין אין זה כלום ואפי' בגוסס דעת כמה פוסקים דלא מצי משוי שליח ודין אפוטרפוס ל"ש בזה וכמ"ש:
גם מ"ש בקצה"ח בשם הרמב"ן והרשב"א פרק אלמנה דנפל לאו בר ירושה הוא ליתא כלל דלא מיירי התם רק לענין עובר ע"ש ומ"ש בשם חדושי הרמב"ן דמפרש הא דתני הפילה אשתו היינו שיצא הפדחת ואח"כ מת ע"ש בפרק אלמנה לכה"ג ולשון הפילה אשתו לא משמע כהרמב"ן כו' ע"ש. הנה בפ' אלמנה לא הזכיר מזה רק בחדושיו לב"ב ושם אדרבה כתב להיפוך דלאו נפל ממש אלא שכלו חדשיו ולא הוציא הפדחת חי דמההוא שעתא דמת אביו קני לרב ששת (ר"ל דשם כתב דאפי' לר"ש ממש אם הפילה אגלאי מלתא שלא קנה מעולם) ואח"כ מייתי הירושלמי בפרק החולץ דר"י אמר דאע"ג דלשמואל זכין לעוברין מיד והוא שיצא ראשו ורובו בחייו ומקשו עלה מהא דשמעו שהפילה אשתו וקאמר שם ר"י בן אלעזר משום יאוש בעלים וכתב הרמב"ן ע"ז ויש לנו סיוע במקצת דבעינן בן קיימא בסוף ובבן ח' שנולד חי קתני בתוספתא דאינו נוחל ומנחיל כו' וה"ה בבטן אמו אע"פ שהוא חי כיון שאין סופו לצאת בחיים כדפרישית עכ"ל וכוונתו מבוארת דס"ל דאף מ"ד דס"ל דעובר זוכה ליורש דוקא כשהיה סופו לצאת במלאות לו תשעה ירחי לידה ואז אע"פ שאירע איזה סיבה שמת בשעת לידה כיון דעכ"פ חזינן כי השלים ימיו ובא עד קיצו אלא שאיזה חולי וקישוי לידה גרם שמת מ"מ בשעה שמת אביו שפיר היה ראוי לירש ובר ירושה הוא משא"כ היכי שהפילה קודם זמנו איגלאי מילתא שלא היה ראוי להיות בר ירושה כלל והך דהפילה אשתו מיירי דלאו נפל ממש אלא מיירי שכלו חדשיו ולכן שפיר הוי בר ירושה בשעת עבור ומיירי שלא הוציא הפדחת חי דאל"כ לא שייך לומר עליו שם נפל כלל ומ"מ שפיר אית ליה זכיה למפרע ואהא מייתי מירושלמי דהחולץ דקאמר דבעינן שיצא ראשו ורובו מחיים כו' ר"ל ונהי דבש"ס דילן משמע דאפי' הפילה א"ש למ"ד זכין לעוברין (דהא הך שינויא דמשני בירושלמי משום יאוש בעלים היינו שינויא דרבא דמשני משום דרפויי מרפיא כו' משמע דלמ"ד מזכה לעובר קנה א"צ לזה) מ"מ עכ"פ יש ללמוד דבר קיימא לבסוף בעינן והיינו שהפילה אותו כשגמרו ט' ירחי לידה ואינו נפל ממש ולכן כתב הרמב"ן ויש לנו סיוע במקצת דבעינן כו' ר"ל דאע"ג דלא מצינן לפרש דברי הש"ס דידן דסובר ממש כהירושלמי מ"מ סיוע קצת יש דבעינן בר קיימא לבסוף והיינו דסיים בה ובבן ח' כו' וה"ה בבטן אמו אע"פ שהוא חי כיון שאין סופו לצאת בחיים כדפרישית ור"ל דגם מהתוספתא מוכח הכי דאם נולד לח' אין לו זכייה וא"כ אף העובר אין לו זכיה כלל שהיה סופו להוולד כשהוא עדיין בן ח' משא"כ כשנולד לט' דבשעה שהיה עיבור היה סופו לצאת בחיים וזה שיצא מת מחמת קישוי לידה אינו מזיק כמ"ש ובקצה"ח נראה שהגי' בדברי הרמב"ן והוציא, הפדחת חי והיינו מחמת סוף דברי הרמב"ן שהביא מהירושלמי וליתא דודאי הש"ס דידן אין סובר בזה כהירושלמי דהא מבואר דלמ"ד קנה א"צ לשינוי' דמרפיא אלא הביא לקצת סיוע וכמבואר בדבריו ז"ל להדי':
איברא דדברי הנ"י שם בב"ב צ"ע שכתב ומשנתינו דאמרינן יטול ופרישנא בש"מ כו' ומיהו דוקא כשכלו חדשיו ויצא רוב ראשו הוא דאמרינן דזכה מעתה למפרע וכדאיתא בירושלמי שמואל אמר כו' משמע דלא אמר אפי' מ"ד זכין אלא כשהוא בן קיימ' לבסוף כו' ע"ש. ונראה שר"ל דגם כאן לענין זיכוי דש"מ לבנו אין לומר דמהני כ"א כשכלו חדשיו ויצא רוב ראשו כיון דבירושלמי קאמר כה"ג אליבא דשמואל דאמר זכין א"כ אף דאנן קי"ל דאין זכין רק בש"מ שלא תטרף דעתו עכ"פ מדין זכי' אליבא דשמואל בירושלמי אך ממה שהעתיק לשון הרמב"ם בזה משמע שר"ל דהכי הוא דעת הרמב"ן וז"א כמ"ש גם ברמב"ן ליתא כלל הך מלתא שחידש הנ"י לענין מתנות ש"מ לעובר שהוא בנו לומר דבעינן שיצא ראשו ורובו מחיים רק לענין מ"ד זכין לעוברין כ"כ גם צ"ע דבסמ"ע כתב בשם הנ"י הטעם דבעינן בן קיימא דאז דוקא דעתו קרובה אליו ע"ש ובנ"י משמע דלאו מהאי טעמא אתי עלה אלא משום דדוקא כשיצא חי מצו לתקן כה"ג שהרי לא היה סופן לחיות והוי כליתי' בעולם אלא ודאי כמ"ש הרמב"ן בטעמא דמילתא למאן דאמר מזכה לעובר קנה ע"ש:
אך הרמב"ן ביבמות פרק אלמנה כתב ודוקא בש"מ ולא שזוכה עכשיו אלא כשנולד זוכה כעין ירושה וגם זה סותר להנ"י שסובר שזוכה למפרע. גם צ"ע בדברי הנ"י שם שכתב וכיון דפסק תלמוד הלכתא בכל הני תלת משמיה דרבא ש"מ דזכה בה עובר כו' אבל הכא בכל ירושה הבאה מאליו קנה ומיהו ה"נ אינו זוכה אלא כשיצא לאויר עולם וכשכלו חדשיו וכהרי"ף ז"ל בפרק אלמנה לכה"ג עכ"ל ובאמת ז"א דדעת הרי"ף שם להיפוך דאפי' בירושה לא קני ועיין בחידושי הרמב"ן דב"ב שם ואפשר שט"ס הוא וצ"ל וכ"כ רמב"ן ז"ל בפרק אלמנה וקאי אדין זכיה לעובר במתנת ש"מ דבזה כתב הרמב"ן שם דאינו זוכה עכשיו אלא לכשנולד כו' וצ"ע:
ועכ"פ למדנו מדברי הרמב"ן ז"ל דיש חילוק בין הפילה לט' ובין הפילה לח' דאם הפילה לח' איגלי מילתא שלא קנה מעולם ואע"ג דאנן קי"ל כר"ל דס"ל החולץ למעוברת והפילה לא אמרינן תיגלי מילתא למפרע מ"מ י"ל דהא דק"ל כר"ל לאו מחמת אוקמת' דפליגי בסברא דבהא שפיר אמרינן תיגלי מילתא למפרע דמסתמא גם מעיקר' סופו לצאת לח' חדשים רק משום דקי"ל כר"ל בהא דדריש ובן אין לו עיין עליו ואע"פ דגם גבי נחלה דרשינן אין לו עיין עליו כמש"ל מ"מ ס"ל דודאי לא אתי לרבוי' גבי יבום דפוטר עובר דנימ' דגם לענין נחלה מרבה דעובר יורש דהא גם ר"ל מודה דאם הפילה אח"כ איגלי מילתא למפרע שהיתה זקוקה ליבום ולכך איתא במתני' שם דאם אין הוולד של קיימ' יקיים ואפי' מקרבן פטורה כמ"ש הרמב"ן והרשב"א שם בטעמא דמילתא דאמרינן עיין עליו בעיונא בעלמא שלא תחלוץ ולא תתיבם ולא תנשא עד שנדע מה יהא בסופה אם הוזקקה אי לא וכשהפילה כבר נודע שהוזקקה משא"כ בעודנה מעוברת שלא נודע אין חליצתה וביאתה כלום וא"כ זה שייך דווקא לענין יבום משא"כ לענין ירושה כל דבתר הכי אגלי מלת' שלא היה ראוי לבא בן קיימא לאויר העולם לאו בר זכי' וירושה הוא כלל למפרע וכן איתא בירושלמי אהא דאמר שמואל זכין לעוברין והוא שיצא ראשו ורובו בחיים דלמתנית' החולץ ונמצאת מעוברת כמה דאת אמר כאן למפרע לא נגעה בה חליצה הכא כן הוא למפרע הוא שיזכה ור"ל לענין אם נמצא הוולד של קיימא וכמו כן גם אם אינו של קיימא דלמפרע הוזקקה ליבום אך אליבא דר"ל דאל"כ לר"ל יבמה שהפילה האיך מתייבמת דכל שבשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה כו' כמ"ש הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דגם לר"ל אמרינן דאיגלי מילתא דמעיקרא זקוקה הוה אך לפום הך לישנא דבסברא פליגי באמת תיקשי קושיא זו כיון דתיגלי מילתא למפרע לא אמרינן א"כ אף אם הפילה אח"כ למה אמר במתני' יקיים כיון דבההוא שעתא מעוברת הוי וגם דאם כנסה בעודה מעוברת אע"פ שהפילה אח"כ יתחייב קרבן והתוס' הרגישו בזה וכתבו בשם ר"י דאפ"ה לא מחייב מידי דהוי אהא דיבם קטן שבא על גדולה תגדלנו ולא הבנתי תירוצם בזה דמה ענין זה לזה ואם כוונתם למאי דאמרינן התם מי איכא מידי דהשתא אסורה ליה שאני התם דמקרא דכי ישבו מוכח דאפי' לאו בר הקמת שם הוא שרי' ליה וצ"ע וכבר הארכתי בתשובה אחרת בזה ובאה בדפוס בספרי בית אפרים:
והעולה ממה שהארכנו בתשובה הנ"ל דלהרמב"ם כל שיצא חי לאויר העולם פוטר מן היבום אע"פ שאין עתיד לחיות ומדברי שאר פוסקים נראה דדוקא ראוי להתקיים בעינן וכל כמה דלא חי ל' יום איכא ספיקא דאורייתא לרשב"ג וכל מ"ש שם אינו מעלה ארוכה לדעת הרא"ש שמבוא' מדבריו פרק החולץ וכמה דוכתי שאינו רק מדרבנן וז"ל בפרק החולץ ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת כו' ע"ש נראה שכוונתו דלמאי דחיישינן מדרבנן למיעוט המצוי ממילא איכא חשש ספק יבמה לשוק שהוא איסור דאורייתא משא"כ אם היתה חולצת לא היה כאן רק חשש חליצה שהוא מדרבנן ומצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' י"ח שכתב לפרש כן דברי הרא"ש אבל מ"ש לפרש דברי הרי"ף ג"כ דאין כאן רק ספיקא דרבנן אף לרשב"ג אני תמה דנהי שנדחוק לפרש כן בדברי הרי"ף, ביבמות מ"מ הרי דברי הרי"ף במסכת שבת מפורשין להדי' דספיקא דאורייתא הוא אף לרשב"ג וכמ"ש בתשובה הנ"ל ולפ"ז צ"ל הא דס"ל להרא"ש דאין ע"א נאמן לומר שכלו חדשיו משום דכיון דהיכא דאפשר פסקינן הילכתא כרשב"ג דחושש למיעוט המצוי מדרבנן עכ"פ ואין סומכין בזה על הרוב וממילא דגם ע"א לא מהני כיון דהוי דבר שבערוה ולא דמי לסרכו' שחששו למיעוט המצוי להאמינו לע"א דבשאר איסורין ע"א נאמן משא"כ בדבר שבערוה ולפי זה מכ"ש לפי מ"ש דאיכא דעות דלרשב"ג הוי ספיקא דאורייתא ואנן היכא דאפשר חיישינן לדרשב"ג א"כ פשיטא דאין עד אחד נאמן בזה:
אמנם לפענ"ד י"ל לשיטת הרא"ש בזה דלפי מה דאמרינן בשבת דפיהק ומת כ"ע מודו דהוי נפל כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי ודעת הרז"ה דחלה הוי כנפל מן הגג ורמב"ן ורבינו יונה חולקי' עליו בזה והנה הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום פיהק ומת שיהא בו ס' דאוריית' וכתבתי בתשובה הנ"ל שנראה ברור דהרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף רבו כתירוץ הרמב"ן כו' ע"ש באורך אך למאן דס"ל דהלכתא כאביי דפיהק ומת הוי נפל אפי' לרבנן ואפי' באשת כהן חולצת נר' דבכה"ג ודאי הוי ס' דאוריי' שהרי התו' בחד תירוצא כתבו לרשב"ג משום גזיר' דפיהוק ומת משמע דפיהק ומת ודאי חשש דאוריית' למ"ד דפיהק ומת רבנן מודו בה וטעמייהו משום דפיהק ומת ודאי ריעותא הוי וגם י"ל דס"ל דבכה"ג מעיקרא אין כאן רוב כלל דהך מילתא גופא דס"ל לרבנן דרוב וולדות הם בני קיימא אע"ג די"ל דאותן וולדות המתים תוך ל' לאו בני קיימא נינהו בע"כ צ"ל דהכי קים להו לרבנן דאף וולדות המתים בתוך ל' רובם כלו להם חדשיהם ואין מיתתם מחמת שנולדות טרם מלאות ימי מרוקיהן רק מתים מיתה טבעית מחמת התחדשות איזה סיבה וחולי וכל זה במת מחמת איזה סיבה וחולי ידיעה אבל אם מת מיתה פתאמיות שפיהק ומת מאן לימא לן דהנך מרוב שכלו חדשיהם דאדרבה הנך רובם לא כלו או פלגא ופלגא הוי והנה בדברי הרא"ש פרק החולץ מבואר דבפיהק ומת אפי' רבנן מודו דנפל הוא וכמ"ש התוס' שם ובכמה דוכתי ולפ"ז נראה דהוי חשש דאורייתא ואפי' באשת כהן חולצת וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' תמ"ו להדיא הביאו הב"י סי' קנ"ו וכ"כ היש"ש פ' החולץ ותימא לענ"ד על הטור וש"ע שסתמו כדעת הרי"ף והרמב"ם נגד דעת הרא"ש שכתב להדיא דבפיהק ומת מודו רבנן וכך הוא דעת רבינו יונה והרז"ה רק דבחלה ס"ל להרז"ה דהוי כאכלו ארי ורבינו יונה סובר אף בחלה דינו כפיהק וחולצת אף באשת כהן וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת דף קל"ו וצ"ע ועיין בריב"ש שכתב בשם רש"י דחלה כפיהק דמי והביאו הב"ש והעתיק בקצרה ובריב"ש מבואר שסובר שנראה כן מפירש"י שכתב גבי נפל מן הגג כו' מיתה הבאה עליו ממקום אחר ואין זה דקדוק כ"כ דאפשר דחולי נמי מיתה הבאה ממקום אחר קרי ליה שלא מחמת שיכול והריון ולידה ואדרבא משמע מרש"י דמפרש פיהק היינו שלא היה לו רק חיות מועט משעת לידתו משמע דחלה ומת כאכלו ארי דמי. גם מבואר מדברי הריב"ש בשם הרא"ש דחלה לפיהק דמי אע"פ שלא מצאתי כן בדברי הרא"ש עדותו נאמנה על זה ועכ"פ מבואר דפיהק ודאי הוי ספיקא דאורייתא וכן מצאתי בדברי אא"ז הגאון בתשובת סי' ט"ו שכתב להדיא דפיהק הוי ספק דאורייתא וכן משמע מהתוס' וכתב שיש להחמיר אף בחלה ומת להצריך חליצה אף באשת כהן ומ"ש שם בשם התוס' בבכורות כ"כ התוס' ג"כ בחולין ובהג"א שם ע"ש. ולפ"ז א"ש דברי הרא"ש בתשובה דאין אשה נאמנת לומר שכלו חדשיו די"ל דבפיהק ומת מיירי דאיתרע ליה רובא ומכ"ש דא"ש לפי מ"ש הריב"ש בשמו דס"ל דחלה כפיהק דמי א"כ א"ש בפשיטות אף במת מחמת חולי:
ולפ"ז לשיטת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דס"ל דגם בפיהק ומת באשת כהן אינה חולצת דאין כאן רק חשש דרבנן א"כ שפיר י"ל דע"א מהימן והרא"ש לשיטתו דס"ל פיהק ומת הוי ספק דאורייתא ומכ"ש בזה שיש ג"כ סיבה שאנו יכולין לתלות בה דהיינו שי"ל שמת מחמת צינה ואפשר דזה דומה לנפל מן הגג וכמ"ש הגאב"ד דק"ק ראווני ואע"פ שאין הנידון דומה דהתם הדבר ברור שהמיתה באה עליו ממקום אחר משא"כ בזה שיש מקום לומר שהוא נפל טמון ולא היה ראוי לחיות כלל אף בלא סיבת הצינה שהרי הנשים מסופקים בזה. אך יש לצדד כיון דזו היתה מעוברת ורוב נשים המתעברות הם יולדות עת נשי כל ואינם משגרים העובר טרם תגיע עת לדתנה וא"כ י"ל שגם זו כאחת מהם רק שמת מחמת שגברה עליו הצינה וע"כ לא קאמרינן דאף לרבנן ספיקא הוי אלא בודאי פיהק ומת דאיכא למימר דהנך מיתתם מחמת שלא כלו חדשיהם דהא עכ"פ איכא מיעוטא בעלמא שלא כלו חדשיהם א"כ הך ריעותא שפיהק ומת מורה ע"ז דוולד זה הוא ממיעוט זה משא"כ היכא שיש ספק שמא לא אתיליד ריעותא כלל:
וקצת יש לסייע סברא זו ממ"ש הרא"ש בתשובה הביאה הב"י לענין אם יש הכחשה בעדים שיש עדים שאומרים שחי' פחות מל' יום וכתב דאזלינן בתר רוב נולדים שהם בני קיימא ולפי מ"ש דבפיהק או חלה לא אזלינן בתר רובא א"כ עדיין היה מקום לחוש דשמא ידוע שחלה או פיהק דמהתוס' משמע דלאו דווק' בשעת לידה שייך פיהק אלא ה"ה כל תוך ל' יום כדמוכח מדבריהם ממה שהביאו גירסת בה"ג בפיהק תוך ל' וגם הרמב"ן במלחמות הביא זה ע"ש. ולכאורה י"ל דהרא"ש ר"ל דנהי שיעידו העדים שהיו כך מ"מ הרי שנים מכחישים אותם ותרי ותרי ספיקא דרבנן וגם רוב נולדים מסייע לאלו השנים שאומרים שחי' ל' ולא מת כדרך נפל דבכה"ג אם פיהק ומת יש להקל. אך מהב"ש שם נראה דדוקא היכא שגמרו שערותיו וצפרניו דאזל ליה חשש דאורייתא ולפי מ"ש צ"ע דאכתי ניחוש שמא פיהק ומת ואז הוה ליה תרי ותרי. אך לענ"ד י"ל דדוקא בסי' מ"ז משום חומרא א"א אמרינן תצא דתרי ותרי ספיקא דרבנן משא"כ כאן וגם דמסייע ליה רובא וא"כ שפיר מיירי אף אם הכת הב' אומרת שלא גמרו ע"ש ולמדנו לפי דרכינו דבספק אם פיהק או מת ע"י ד"א יש להקל דמסייע ליה רובא וא"כ יש ראיה למ"ש בנ"ד דאיכא למיתלי שמת מחמת צינה לא תלינן לומר שפיהק ומת ויצאה מהרוב אלא מוקמינן ליה ארובא דלאו נפל הוא ומחמת צינה מת אך קצת צ"ע בחידושי הרשב"א ביבמות דף קי"ט דמחלק בין שמא הפילה לשמא תפיל ואח"כ הקשה מההיא דב"ב דמייתי משור שנגח כו' ומיעוט מפילות ע"ש שתירץ כיון שהוולד איתרע ליה חיישינן ע"ש והתם נמי איכא למיתלי דמחמת נגיחה הוי וצ"ע. ומ"מ כיון דבלא"ה דעת הרי"ף והרמב"ם וכמה פוסקים דאין לחלק בין פיהק ומת לנפל מן הגג שפיר איכא למסמך בנ"ד אמה שאומרים הנשים שהמה מסופקים שמא מחמת שעברה עליו הצינה מת ושפיר דמי אף למאן דמחמיר בפיהק ומת מ"מ בנידון זה דאיכא ספיקא שפיר דמי וכמש"ל ל אך עדיין יש לפקפק אם נאמנות הנשים מועיל לומר שהשכיבו הילד במקום הצינה דהא קי"ל בסנהדרין דף ע"ז שאם כפתו והביאו למקום צינה חייב ע"ש בתוס' ולאו כל כמינייהו לומר שעשו כן למשוי נפשייהו רשעים ואע"פ שמתנצלים לומר שעשו כן בשביל שהיו טרודין בסכנות היולדת מ"מ אפי' אם היתה היולדת מסתכנת ממש עי"ז שהיו משגיחים בתקנת הולד אפ"ה לא היו להם לעשות כן כדאמרינן יצא ראשו אין נוגעים בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ומכ"ש שקרוב הדבר שאף אם היו מניחים הילד במקום שלא היה בו סכנת צינה ברגע זו לא היתה היולדת מסתכנת יותר ומ"מ נראה דשפיר מהימני דלאו נשי דינא גמירי וסברי דחיוב רמי עלייהו לתת לב מיד על היולדות ואין משגיחין בוולד וגם דהא מצי לתרוצי נפשייהו דלא הוי מסקי אדעתייהו שיתקרר וימות בעוד שהיו עסוקין לעשות תרופה להיולדת ושוגגים נינהו בדבר זה שהניחו הילד כך עד שיצטנן ויצא נפשו ואפילו אם היו אומרים שעשו כן במתכוון היה אפשר לומר דפלגינן דבורא וכמו בהרגתיו ומכ"ש בזה שנראה שהם אומרים כך או שיכולין להתנצל כן דשפיר מהימני:
ובדבר הספק השני דכיון דנמצא השתא מת נימא דכך יולדתו הרחיב הדבור בזה הגאב"ד דק"ק הנ"ל בכמה סוגיות בש"ס וגם אני הארכתי בזה בכמה תשובות והיום סמכוני באשישות לא אוכל לצאת ולבא בארוכה ואחר אחרון אני בא מה שהביא הגאב"ד דק"ק הנ"ל ראיה ממה דקיי"ל בסי' קס"ד דאפי' בפיהק ומת דאיכא ריעותא אפ"ה לא איתרע רובא ואזלינן בתר רוב וולדות וכשיטות הפוסקים המכריעים להקל בחזקה דאתיא מרובא נגד חזקה דהשתא כו' ואני תמה דודאי הרי"ף דס"ל דפיהק וחלה חדא מילתא היא אביי ורבא בהא פליגי דאביי סבר דפיהוק וחולי הוי ריעותא להחזיקו בנפל וכמ"ש הרמב"ן במלחמת דאביי אורחא דמלתא דנפל נקט שחולי קל ממית אותו פתאום לכן הדעת נוטה שהפסק חיותו גורם לו חולי אבל מת בידי אדם אין מוכיח לנפל והלכך מדחיא הא דאביי מהא דאתמר מת בתוך ל' כו' דאלמא במת נמי פליגי ולא בנהרג דוקא ע"ש ורבא ס"ל דמה שפיהק או חלה אינו סימן לנפל כלל דגם בבר קיימא יוכל להיות שיחלה או ימות פתאום ואין הפרש בזה בין נפל מן הגג או אכלו ארי והרז"ה דסובר דדוקא חלה אינו ריעותא דגם בבר קיימא אפשר שבא לידי חולי ומת ודוקא פיהק ומת הוי ריעותא באמת ס"ל דאף באשת כהן בפיהק חולצת ולדעת רבינו יונה והרא"ש לפי מ"ש הריב"ש בשמו גם בחלה הדין כן דמחשב ריעותא בזה כמו פיהק אבל אין מי שסובר דאע"ג דאיכא ריעותא לא איתרע רובא דהא ודאי דריעותא מרע רובא בכל דוכתי:
אך בנ"ד נראה שאם נתפוס כדעת הרי"ף דמיקל אף בפיהק וס"ל דהך דאביי אדחי' ליה א"כ אין מקום להחמיר בזה רק שנבא עליו מכח חזקה דהשתא ולומר כיון דהשתא מת מסתמא נולד מת נלע"ד שאין מקום לחומרא זו כלל אף לדעת המחמירין בגבינות דהתם שאני כיון דהשתא טרפה לפנינו חוששין לה שמא כבר נטרפה שאין להעמידה על הרוב שהם בחזקת כשרות שהרי הא קמן שזו יצאה מהרוב שהרי טריפה לפניך וא"כ יש לחוש שמא זה זמן רב שיצאה מהרוב משא"כ בזה שמה שפיהק ומת אין בזה כדי להרעות כח הרוב ובשביל הא לא נפיק מכלל בן קיימא אם היה ידוע לנו שהיה חי בשעת לידה א"כ אין לנו לחוש מדהשתא מת בשעת לידה נמי מת הי' ז"א דא"כ ע"י חזקה זו אתה בא לגרוע כח הרוב וז"א דרובא וחזקה רובא עדיף וטפי אית לן למימר שוולד זה מהרוב שהם בני קיימא והשתא הוא דמת ולא נגרע מעולם כח הרוב כלל ויש לזה ראיות הרבה ולא להאריך כעת כי הדברים ברורים לענ"ד (ומ"ש הגאון אב"ד דק"ק הנ"ל להקשות דאיך יליף רשב"ג מקרא כיון דמדאורייתא אפי' אינו בן ל' סגי דאזלינן בתר רובא כבר כתבתי בזה לעיל בשיטת הרמב"ם אך בלא"ה לק"מ לפי מ"ש התוס' והמפרשים דעיקר מילתא דרשב"ג לקולא איתמר לענין בן שמונה ודאי דס"ל לרשב"ג דכל ששהה ל' מהני דאמרינן אישתהי ורבנן פליגי וס"ל דאפי' ל' לא מהני:
אך שאנו צריכין למודעי אם נסמוך בזה על שיטת הרי"ף כיון שלדעת רבים מגדולי האחרונים בפיהק ס"ל דאף באשת כהן חולצת ודעת כמה פוסקים דאף בחלה דינא הכי ואא"ז בתשו' כתב שיש להחמיר בחלה ומת כדעת הפוסקים הנ"ל דס"ל דאורייתא הוא ואפי' באשת כהן חולצת (וע"ש דמסתפק בבהמה שחלתה ושחטוה ומביא ראיה מהרמב"ן במלחמות שכתב וכן הדעת נוטה כו' ולא הבנתי ראייתו דכוונת הרמב"ן ג"כ כיון דחזינן שמת ע"י חולי זה אמרינן מסברא שנפל היה והפסק חיותו גרם לו חולי זה אבל אם חלה ולא מת אלא שחטוהו או נפל מן הגג אע"פ שחלה אפשר שאין זה ריעותא כלל) כו' ע"ש א"כ מכ"ש בנ"ד דאיכא נמי לאסתפוקי שמא מעיקרא בשעת לידה מת הוי שיש לנו לחוש לזה כיון שאפי' נאמר שחי היה בשעת לידה הרי פיהק ומת ואיתרע ליה רובא. ומ"מ נראה לצדד מחמת שהיה ספק שמת ע"י צינה א"כ יש לנו לומר שמעולם לא יצא מן הרוב וא"כ מסתמא חי היה בשעת לידה והשתא הוא דמת מחמת צינה כדי שלא לגרוע כח הרוב וכמש"ל וראיתי בדברי הגאב"ד דק"ק הנ"ל שכתב ג"כ דהכא שהם מסופקים שמא מחמת צינה יש להקל אף למאן דסובר דע"י ריעותא דהשתא איתרע רובא משום דזה שע"י סיבה לא נקרא ריעותא אלא שהביא ראיה לזה מדעת הפוסקים המקילין בספק נהרג תוך ג' ימים ול"א דמעיקרא נהרג:
הנה חילוק זה נכון למ"ש הט"ז בטעם סתירת חזקה קמייתא משום דאע"ג דאית ליה חזקת חיים מ"מ אדם מעותד למות משא"כ להריגה אינה מעותד שפיר י"ל דעד השתא לא נפיק מחזקת חי וכ"כ בשו"ת נ"ב סי' אבל מ"מ אין זה ענין לנ"ד שלא היה כאן חזקת חי עדיין והוא גופא מספקא לן דלמא לא בא לחזקת חי כלל אלא נולד מת ולא שייך בזה רובא דדילמא אותם וולדות הנולדים ממש באמת אינם בכלל הרוב שהם בני קיימא וזה כאחד מהם ועיין במ"א הל' י"ט סי' תקכ"ו שכתב ג"כ לחלק בין אם חי או מת (ולדבריו קשה מהש"ס גופיה דמייתי התם דפריך מימהל היכי מהלינן ומאי קושיא דרשב"ג לענין אם מת מיירי גם מ"ש מאה"ע סי' קנ"ו י"ל דאע"ג דמצרכינן חליצה היינו מטעם שלא יבואו להקל בערוה וכמ"ש התוס' בחולין ובבכורות אבל באשת כהן הא קי"ל דאינה חולצת והיינו משום דאזלינן בתר רובא וה"ה לענין קבורת נפל ואפשר דס"ל דגם בזה יש להחמיר שלא יבא להקל בערוה וצ"ע גם בשו"ת ב"ח החדשות סי' ד' לענין קבורת נפל בי"ט ב' קצת דבריו תמוהים ע"ש) והתם בנולד חי מיירי המג"א ואפ"ה ע"ל לחלק כיון דמת לפנינו. וכבר הארכתי בזה לעיל ומכ"ש באיכא לאסתפוקי שמא נולד מת דלא שייך לומר רוב נולדים בני קיימא שהרי י"ל דכל שנולד מת מסתמא שגרתו אמו בלא עתו וע"כ לצדד בזה כמש"ל דעל שעת ההריון גופא אנו דנין דרוב נשים הרות הם יולדת ולד חי ואין לנו לחוש לאשה זו לומר שיצאה מן הרוב וילדה וולד מת ומה שמת עכשיו אבידה מדעת היא לפי שהניחוהו מבלי כסות בקרה ונצטנן ומת ולא איתרע רובא:
ומה שאני חוכך בזה הוא לפי מה שמבואר בלשון השאלה שלפי עדות הנשים הוכר הוולד עודנו בחיי בעלה ולערך שבעה חדשים אחר מיתת בעלה ילדה כו' נראה מזו שמזה שפטו שהוולד כלו לו חדשיו כיון שכבר הוכר בחיי בעלה ולפ"ז צ"ע אם יש לסמוך על עדותן שהרי אין הכרת העובר בפחות מג' חדשים וכיון שזו שהתה עוד ז' חדשים וא"כ ע"כ לומר דאשתהי ודעת התוס' וקצת פוסקים דלא קי"ל כרבה תוספאה דס"ל הך סברא דאשתהי ואפי' לדעת רוב הפוסקים דס"ל דקי"ל לרבה בהא דאמרינן משתהי מ"מ אין זה רק מועט לבד וכמבואר בשו"ת הריב"ש סי' תמ"ו להדיא וא"כ כיון שדבריהם בזה הוא נגד הרוב לא מהימני שהרי לא הכשרנו עדותם אלא מחמת סיוע הרוב והרי לפי דבריהם הוא מתנגד לרוב:
איברא שהרא"ש סי' ד' ס"ק י"א כתב שרגילות הוא עתה להוליד בחדש העשירי וכ"כ הב"ש שם בשמו וכתב שכ"כ הב"י סי' קע"ח בתשובה שהביא שם. ולע"ד זה צ"ע שנראה שכיון למ"ש שם שהבעל ראה סימנים כו' ודרך האשה הי' ללדת סוף ט' חדשים ולפעמים שוהא עד חודש העשירי כו' ע"ש ואין מזה ראיה דאע"פ שהבעל היה סובר כן מ"מ אפשר שחשב משעה שטבלה ובאמת נתעברה אח"כ כי לא פירש ממנה רק השואל כתב בנוסח השאלה אומדן דעת הבעל ע"ש ואפי' תימא דהבעל ידע שאשתו זו הולידה בחדש הי' ע"י שבעל ופירש מ"מ לא יצא דבר אשה זו על כל הנשים לומר דמלתא דשכיחא שתלד בעשירי בשביל עדות האיש הזה על אשתו שהיה דרכה כן וגם התוס' דס"ל דלא אמרי' אשתהי כלל יודו בזה דלפעמים מתרמי דמשתהי אלא דהו' מיעוטא דמיעוטא ולא תלינן בהכי ומ"מ כיון דהח"מ העיד שרגילות עתה להוליד בחדש העשירי עדותו נאמנה מאוד ועיין בשו"ת נ"ב חלק אה"ע סי' מ"ש בזה וא"כ בנ"ד שפיר י"ל דמהימני דהא אע"פ שהכרת העובר הוא לג' חדשים מ"מ כיון שהלידה הי' קרוב לז' עדיין לא יצאה מכלל י' חדשים דשכיח דמשתהי עד זמן ההוא ומ"מ צ"ע דאף לפי דברי הח"מ י"ל דאע"ג דלא חיישינן בזה לזנות אף בעידי כיעור מאחר שרגילות להוליד בחודש הי' אבל מ"מ אין זה מיעוט לבד דרובא דנשי בט' ילדן ואין דרכן להמשך עד סוף העשירי אלא דהוא מיעוט דשכיח ולענין שלא לחוש לזנות שפיר תלינן ביה ומכ"ש אם לפי דברי הנשים היה היכר העובר זמן מה מקודם מיתת הבעל א"כ נצטרך לומר דאשתהי עד חודש הי"א ובכה"ג י"ל דלא מהימני ובפרט דאיכא דעות דלא אמרינן משתהי כלל גם יש לעיין אם יש לסמוך על הכרת העובר לומר מחמת זה שכלו חדשיו שהרי רש"י בשבת דף קל"ו כתב דקים ליה שכלו חדשיו שעברו ט' חדשים מששימשה עד שילדתו ולא שימשה כל ימי עבורה כו' וכ"כ שאר הפוסקים דלא מיקרי כלו חדשיו אא"כ בעל ופירש והב"ש סי' קנ"ו ס"ק ד' הוסיף לומר דאף אם אינו בכאן י"ל דחיישי' שמא בא אצלה ושמא בא ע"י שם כמ"ש סי' ד'. ולע"ד ז"א דודאי לא חיישינן למלתא כ"א לענין לאוקמי הוולד בחזקת כשרות ולא תלינן בזנות אע"פ שהוא דבר זר אבל לענין כלו חדשיו כיון שהלך בדרך למרחוק ל"ח שחזר בצנעה ובעל וכבר הקשה מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט"ו על דברי הגאון מהא דאמרינן במכות דל"ח לגמלא פרחא וכ"כ התוס' ביבמות ולכך כתב דלא אמרה אלא באב דהימני' רחמנא מצי למימר דאתי בצנעה או ע"י שם כו' ומייתי שם מדברי הרמב"ם פ"ט מה"ג שכתב שאין חוששין שמא בסתר בא שאין דרך ב"א לבא בצנעה וכתב דאפשר דוקא לענין גט אמרינן הכי דהוה מידע נפשיה להודיע לכל שקיים תנאו אבל כשאין סבה זו עשוים ב"א לבא בצנעה שמא מתירא מחמת חוב או מחמת ערבון כו' ע"ש ומ"מ נראה מדבריו שאין חוששין לזה כ"א באב דהתורה האמינתו אבל בלא"ה אין לעשות חששא זו אך לדברי הר"ח והראב"ד בסי' קמ"ד דס"ל גבי גט חוששין שמא בא בסתר צ"ע:
ומצאתי ביש"ש פרק הערל שכתב דס"ל דשאני התם דחיישינן שמא בא בצנעה אפי' הי' תוך העיר ולא בא עליה כלל סגי אבל לומר שמא בא בצנעה ובעל ל"א דודאי קלא אית ליה כו' ע"ש וכן מבואר ברשב"א ביבמות שבעל ופירש והלך למה"י כו' ולפי שבנ"ד אין נ"מ בזה לפי שנראה מל' השאלה שהבעל מת בעירו ולא פירש ממנה כלל רק עיקר מה שתולין בכלו חדשיו הוא מחמת הכרת העובר לכן קצרתי בזה ועכ"פ מדברי הפוסקים נראה שאין שום מופת חותך לומר שכלו חדשיו כ"א מחמת שבעל ופירש מיד ולא אישתמט חד מהפוסקים דלימא דכלו חדשיו ע"י הכרת העיבור ובטור כתב להדיא ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אלי' אח"כ כו' והב"י כתב שפשוט הוא והלבוש כתב כלשון הטור משמע דליכא סימנא אחריני בהא מלתא ולכאורה באמת צריך טעם למה לא נסמוך על הכרת העובר להוכיח מחמת זה דכלו חדשיו ואפשר לומר בטעמא דמלתא לפי מאי דאמרינן בנדה דף ח' וכמה הכרת העובר סומכוס אמר משום ר"מ שלש חדשים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ויהי כמשלש חדשים כו' זכר לדבר קרא כתיב וראיה גדולה היא משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' ופירש"י דילדה לז' שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים. וראיתי לאא"ז מהרש"א ז"ל שם שכתב יראה מפירושו דסומכוס בכל גווני בין ביולדת לט' ובין ביולדת לז' קאמר ג' חדשים שלימים אלא דליכא ראיה ליולדת בז' דשמא אזלינן לשליש חדשי העיבור דיולדין לט' דהו"ל שליש עיבורה ג' חדשים שלימים או נימא דניזיל בתר שליש עובר דידה דהיינו ב"ח ושליש כו' ע"ש ולכאורה נראה מזה דגם היולדת לז' הוי הכרת עובר בג"ח שלימים. אבל לפי זה צ"ע מה דסיים רש"י קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים ופשוט שאין ר"ל דלפי שרוב נשים הכרת העובר שלהם היא בג"ח גם של יולדת בז' הוא כן דז"א דאיך נתלה יולדת לז' ביולדת לט' האי לשליש ימיה והאי לשליש ימיה וגם דהו"ל למימר קמ"ל שהכרת העובר שלה כרוב נשים ולישנא דאזלינן כו' נראה שר"ל דהוי ס"ד דיולדת לז' הכרת העובר שלה לענין סילוק דמיה הוי לשליש ימיה קמ"ל דלענין סילוק דמיה אזלינן בתר רוב נשים אף ביולדת לז' והיינו דנקט זכר לדבר כיון שאין ראיה מהכתוב רק לענין יולדות לט' וסומכוס כולל בדין בדבריו אף לענין יולדת לז'. ומ"ש רש"י שמא ניכר עוברה כו' ר"ל דשמא בזה מיקרי הכרת העובר לענין סילוק דמיה לשליש ימיה דהיינו ב"ח ושליש ואע"פ שלשון דחוק. בע"כ דחוק ומוקי נפשיה שהרי בסנהדרין דף ס"ט אמרינן ש"מ יולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימיה דאי ס"ד עובר ניכר לשליש ימיה ל"ל ג' בתרי ותילתא סגי ופרש"י דאפילו אשתו היתה יולדת לז' אינו ניכר בפחות מג"ח דאי לשליש ימיה ניכר בתרי ותילתא סגי. ונ"מ לאשה שלא שהתה כו' א"ל לעולם אימא לך עוברה ניכר לשליש ימיה זיל בתר רובא ופירש"י דבבן סורר להכי לא מיפטר דלא קרינן ביה ראוי דאזלינן בתר רוב נשים שיולדת לט' ואין עוברה ניכר בפחות מג"ח ע"ש נראה מזה דמאי דאמרינן אזלינן בתר רוב נשים היינו לענין דינא אבל מ"מ לענין דרך הנשים אמרינן דיולדת לז' חלוקה בהכרת עוברה מיולדת לט' ואפשר דמש"ה נקט רש"י בנדה לשון שמא ניכר עוברה משום דפלוגתא דאמוראי היא בסנהדרין ולמ"ד דס"ל דביולדת לז' ג"כ הכרתה בג"ח א"כ י"ל דהוי ס"ד דיולדת לז' שמא ניכר עוברה כו' ומה שסיים אזלינן בתר רוב נשים היינו אף למ"ד דבאמת כן הוא דיולדת לז' ניכר עוברה לב"ח ושליש מ"מ לדינא הלך אחר רוב נשים ומ"ש מהרש"א שם שדברי רש"י בחומש הוא עפ"י המדרש בב"ר דאיכא מאן דפליג על סומכוס אבל מל' הרא"מ פר' וישב נראה שאין חולקין וסומכוס נמי מודה ביולדת לז' דהוכר עוברה לשליש ימיה ואין נר' כן מסוגיא דהכא ופ' החולץ אלא דבכל גווני בעי ג' חדשים לסומכוס עכ"ל נראה מלשון זה דס"ל דלסומכוס אף ביולדת לז' אין העובר ניכר עד ג"ח ולע"ד בזה הדין עם הרא"ם שהרי הדברים מבוארים בסוגיא דבן סורר דבעי לאתויי מדר' כרוספדאי דיולדת לז' נמי אינו ניכר עד ג"ח ודחי לה דהתם הטעם משום דאזלינן בתר רובא וה"ה לענין סילוק דמים במעוברת מה"ט אתינן עלה וכמ"ש רש"י בהדי' ודברי הגאון בספר נזר הקודש שם שהסכים לדברי אא"ז מהרש"א נ"ע בזה שלפי ענ"ד פשיטות הסוגי' דסנהדרין היא כדברי הרא"מ וכן נראה מהירושלמי ר"פ החולץ דקאמר אלא כן אנו קיימין שבא עליה אחר ארבעים יום והוכר עוברה אחר נו"ן יום הרי יש כאן שלימים לראשון ומקוטעין לשני ופירש בפני משה שם כלומר אם ילדה לט' יש כאן ספק אם הוא בן ט' לראשון או שהם ז' מקוטעין לשני והוכר עוברה לשליש ימיה שהוא חמשים יום ועיין בתוספותיו שם שמכאן ראיה לפסק מהר"י מינץ בזה ואין להאריך:
ועכ"פ לפי מ"ש דלענין הכרת עובר אזלינן בתר חדשי הריון דיולדת לט' עוברה ניכר לג"ח ויולדת לז' עוברה ניכר לב"ח ושליש רק דאנן אזלינן בתר רוב נשים שיולדת לט' אם כן א"ש הא דקי"ל דהיכא דבעינן שיהא ידוע לנו שכלו לו חדשיו ואם אין ידוע חוששין לו שמא בר תמני' הוא שפיר כתבו הפוסקים דלא משכחת לה כ"א כשבעל ופירש שאף אם ילדה ששה חדשים אחר הכרת העובר אין לסמוך ע"ז כלל דאע"ג דהיכא דילדה לו"ח אחר הכרת העובר אית לן למימר דהעובר ניכר לשליש ימיה דהיינו לג"ח מ"מ כיון דאין שיעור להכרת העובר שוה בכל הנשים דהא ביולדת לז' היא ניכר לשליש ימיה דהיינו לב' חדשים ושליש א"כ י"ל דנפל אין שיעור להכרתו כלל וכמו שהוא נולד קודם זמנו כן הוא ניכר קודם זמנו ואפשר שיוכר בב"ח והאי בר תמני' היא וגם אפשר לומר דשמא האי בר תמני' הוא או בר ז' ומחצה והכרתו בזה היא לשליש ימיה דהיינו ב"ח וכ' יום או ב"ח וט"ו יום וכיוצא בו ומה שהולידה אותו ששה חדשים אחר ההכרה האי אשתהויי אשתהי כו' יום או ט"ו יום במעי אמו ואע"ג דאשתהי אינו רק מיעוט' היינו בוולד בן קיימא שכח החיוני שבו גורם שלא להיות עצור במעי אמו יותר ממה שראוי להיות שם וע"כ הוא נולד על הרוב בזמנו ומיעוט' דמשתהי משא"כ שאם הולד אינו ראוי להתקיים אפשר שמשתהה הרבה שהרי הוא כאבן שאין לו הופכין וא"ל דאם כן גם בכלו לו חדשיו ניחוש ליה הכי דשמא האי בר תמניא היא ואשתהי במעי אמו עוד חדש יותר וע"כ דכיון דרובם לא משתהי ל"ח ליה דאיכא תרי רובא חדא שרוב יולדת וולד קיימא וגם כיון שכלו חדשיו רובא דלא מישתהי. אבל ז"א דא"כ תיקשי לפי מה שכתבו דכלו חדשיו מהני אע"ג דלא נגמר בשערות וצפרניו דהא איתרע רובא דרוב נולדים לט' נגמרו סימניהם וא"כ איכא למיחוש דהאי בר תמני' הוא ואישתהי אע"כ דז"א דכלו חדשיו דהיינו שנולד לט"ח גמורים הוי סימן מובהק שהוא בן קיימא ואין חוששין לאשתהי כלל כיון שבעל ופירש ולידתה הוא מכוין לסוף ט' ירחים לא תלינן במידי אחרינא וכה"ג אמרינן במכות דף כ"ג. בג' מקומות הופיע רוח הקודש בב"ד של שם דכתיב ויכר יהודה כו' דילמ' יהודה דחשיב יומי וירחי ואתרמי דחזינן מחזיקינן כו' וה"נ דכוותיה כיון שהדבר מכוון שהולידה לט' חדשים שלימים מיום הביאה לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא שיהיה נפל ואשתהה ואתרמי מלתא ואשתהה עד ט' חדשים מצומצמי' ולכן צ"ע ונלענ"ד מ"ש הב"ש סימן קנ"ו ס"ק ה' דלהרמב"ן שפירא גרים כו' וכ"כ הרשב"ץ לענין מקוטעין דהא אפשר גם הרמב"ם מודה לזה דבזה"ז שפיר תוכל לילד למקוטעין אלא דכיון דלענין יבום בעינן שיהא מוכח' מילתא דנולד לט' ולא מחמת הרוב לכן בעינן ט"ח גמורים דאל"כ חיישינן דילמא אשתהי קצת במעי אמו וכמ"ש:
ודברי הב"י בשם הר"ש בן הרשב"ץ הם בשו"ת הרשב"ץ סי' תקנ"ג באורך וכתב דפלוגתא הוא אי יולדת לט' יולדת למקוטעין והנסיון מאמת דברי הא' ראוי לסמוך עליו וכך סברת הרמב"ן לענין אבלות דאפי' יולדת למקוטעין מתאבלין עליו כו' ואף עפ"י שהרמב"ם בהלכות חליצה ובהלכות אבילות כתב ט"ח שלימים כיון שהחוש והנסיון מכחיש זה ומצינו שאף רז"ל במחלוקת הוא אצלם ובעלי התוספות נתעוררו לומר שזה היה בדורות ראשונים אין סומכין על דבריו בזה כו' עכ"ל. ולפי ענ"ד י"ל בכוונת הרמב"ם כמ"ש אך הריב"ש סי' תמ"ו האריך בזה ג"כ בענין יולדת לט' אם יולדת למקוטעין וכתב דאין ראיה מהחוש שי"ל שילדה מטבילות הקודמים או בר ז' ואישתהי ע"ש. ואח"כ הביא דברי הרמב"ן לענין אבילות וכתב הרוצה להקל ולהתירה בלא חליצה הנה לו עמוד נכון הרמב"ן ז"ל שהוא כדאי לסמוך ולהשען עליו וכ"ש אם היא שעת הדחק שהיבם קטן או שהוא במה"י והמחמיר להצריכה חליצה לכתחלה לחוש לדברי כלם תע"ב עכ"ל ושם בתשובה שאח"ז האריך ג"כ בנידון זה וכתב שם על דברי הרי"ט שאפשר שהרי"ט לא אמר אלא שבזה"ז אפשר שתלד למקוטעין ולא יהא נפל אבל לא אמר שבשיעור הזה יצא מכלל ספק נפל אף אם מת תוך שלשים כאלו כלו לו ט"ח שלימים כו' עכ"ל וכוונתו דלפעמים אף בזה"ז אף שנכנס לחודש ט' נפל הוי אעפ"י שלפעמים אינו נפל ספיקא הוי ולפי מ"ש י"ל הטעם משום דבכה"ג אמרינן אשתהי ונכנס לחודש ט' אבל באמת בר תמניא היא וכמש"ל מדברי הירושלמי פרק החולץ נוצר לז' ונולד לט' הוי נפל ואין להאריך: