בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ג · שאלה קכו
אשה הטוענת לבעלה בפני ב"ד ישען על ביתו ולא יעמוד והוא מכחישה והנדוניא עדיין ביד שליש מה דינו אם יש ליתנו לבעל או לא:
תשובה מתחילה אבאר הא דאיתא באה"ע סי' קי"ד שאינה נאמנת בטענה זו רק לכופו להוציא אבל לא לענין הכתוב' והב"ש הקשה דבסי' י"ז לענין אומר' גרשתני כ' די"א דנאמנת פלוגתא אף לענין הכתובה ודינים אלו שוים ולמה סתם כאן והרב המשיב ראשונה רוצה לתרץ דשאני התם שמה שנוטלת מחמת מדרש כתובה דלכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי ולא מצד שנאמנת לענין הכתובה משא"כ כאן דאפשר לענין הגט נאמנת ולא לענין הכתובה דמה שנשאת לאחר אינו בהכרח ליטול כתובה דשמא משקרת במה שאומרת שאין לו גבורות אנשים ואפ"ה שפיר קא מינסבא ושוב כ' דאפשר אי משקרת ה"ל גט מעושה שלא כדין. ולענ"ד לא כיון יפה דאטו מחמת זה שנשאת לאחר היא נוטלת כתובה דאמרי' מסתמא קושטא קאמרה דז"א שהרי נותנין לה הכתובה מיד אף שאפשר שלא תנשא כל ימיה רק דאנן הכי קאמרינן דכל שראוי לינשא לאחר מחויב ליתן לה כתובה יהיה מאיזה טעם שיהיה תנאי שבממון קיים הלכך כיון שכופין אותו להוציאה והיא רשאה לינשא לאחר מחוייב ליתן לה כתובתה כמו בגרשתני ואם נאמר דאף על פי שסומכין על החזקה דאינה מעיזה לענין איסור מ"מ אין סומכין לענין ממון ואדעתה דהכי לא כתב לה שתפקיע עצמה ממנו בשאט נפש בחנם והיינו טעמא דבסימן קנ"ד אינה נאמנת לענין הכתובה א"כ גם בגרשתני ראוי להיות כן וכן הוא להדיא בשו"ת הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ד מקום מוצא דין זה שבטוענת אינו יכול אינה נאמנת כ' שם כההיא דאומרת גרשתני דנהי דמהימנא להפקיע איסור א"א משום חזקה דאין מעיזה מ"מ אין כח לב"ד להוציא ממון כיון שעומד וצווח שלא גרשה ולא דמי לאומרת מת בעלי דהתם אין אדם מכחישה ומספר כתובה נלמד לכשתנשאי כו' ע"ש באורך הרי מבואר להדיא דאדרבא בהך דטוענת אינו יכול מייתי ראיה מגרשתני א"כ מאן דסבירא ליה בגרשתני דנוטלת כתובה ה"ה בטענה זו וכן ביאר הרמ"א עצמו בדרכי משה בסימן קנ"ב דלמאי דמבואר בסי' קנ"ד באינו יכול דאין לה כתובה הוא הדין בגרשתני דשוין הם:
אלא שבאמת תימא על הרא"ש שסותר דברי עצמו בכלל הנ"ל סי' בטענת אינו יכול דעיקר כתובה יהבינן לה ממדרש כתובה לכשתנשאי כו' וכן נדוני' שהכניסה לו אבל תוספות לא. ומצאתי במשנה למלך פ' מהל' אישות שהקשה כן וכן בס' גבורת אנשים לבעל ש"ך ז"ל הקשה כן וגם הקשה קושית הב"ש על הרמ"א ע"ש באורך. אמנם באמת יותר תימה לי על הטור סי' קנ"ד שמתחלה כ' שאין לה כתובה ותיכף אח"ז הביא תשובת הרא"ש דמבואר דעיקר כתובה מגבינן לה וגם גוף הטעם שאינה נוטלת כתובה נעלם ממני ואף שהבעל עומד וצווח ג"כ זאת אשתי ואיה ספר כריתות שנתתי לה ואפ"ה אין משגיחין בדבריו כלל משום דאית לה חזקה וא"ל דאית ליה חזקת ממון דאפילו רוב לא מהני להוציא ממון כ"ש חזקה ז"א דהא נאמנת לגבי איסור ואף דאיכא חזקת א"א נגדה ואפ"ה נאמנת ולא אמרינן חזקה נגד חזקה וספיקא מיהא הוי וע"כ דטעמא משום דכל החזקות שאמרו חכמים מחמת סברא היא סותרת לחזקה אחרת ודוקא לגבי חזקה שמעמידין הדבר שלא יצא מחזקתו הראשונה כהא דילפינן מויצא הכהן מן הבית וכגון חזקת הגוף וחזקת ממון שייך לומר חזקה נגד חזקה שכשם שאתה אומר שנעמיד הגוף בחזקתו שמסתמא לא יצא מחזקה הראשונה אדרבה נעמיד הממון שלא יצא מחזקתו הראשונה משא"כ החזקות ששיערו חכמים שמסתמא לא פרע ולא שייך לומר דנימא שהממון לא יצא מחזקתו דכיון שאמת הוא שלא פרע ממילא מחוייב לפרעו וה"ה בחזקה דאין אשה מעיזה לא משגיחינן בחזקת אשת איש והיא הדין בחזקת ממון שאין להשגיח בזה כיון ששיערו חכמים דאין מעיזה והאמת אתה וסברא זו מבוארת להדיא במהרי"ק:
גם מ"ש הרב המשיב דכיון דאין נוטלת כתובה אף על גב דאיכ' תנאי כתובה כ"ש נדוני' דל"ש תנאי כתובה בנדוני' וכ"כ רוב האחרונים בתשובותיהם ודלא כרבותינו בעלי התוס' עכ"ל לא כיוון יפה דבכל דוכתי מבואר להדיא דנדוני' עדיף מתנאי כתובה בכל מקום שמחויב ליתן לה כתובה כ"ש שצריך ליתן הנדוני' וכן מבואר בשו"ת הרא"ש שהבאתי ולדעת האומרים שאינה ככתובה דינה כחוב בעלמא ועדיף מכתובה עיין בה"ה פ' ט"ז דאישות ואין מן הצורך להאריך בזה ומ"ש דלפי מ"ש רמ"א די"א בדורות הללו שרבו הפריצות אינה נאמנת לכופו להוציא וא"כ אם לא רצתה לישב עמו כדין מורדת דיינינן לה ליתא כלל וכמבואר להדיא במקור הדין שהוא מתשובת מהר"מ שבמרדכי והוא מתשובת מיימוני השייכים לס' נשים ושם מסיים בה אלא יעשו דרך בקשה וכן מבואר ג"כ במהר"מ ב"ב הקטענים דפוס קרימונה סי' רע"א ומשם נראה דאע"פ שיש קצת סברא ואמתל' דמשקרת אפ"ה לא יעשו רק דרך בקשה ולא בכפייה להיות תחתיו וכ"כ בד"מ סימן קנ"ד בשם תשובות מיי' דבדורות הללו אין נאמנת אלא עושין דרך בקשה ועיין ביש"ש יבמות פרק הבע"י סי' ל"ח דאפשר אף דרך בקשה לא יעשו כ"א היכא שיש אמתל' במקצת ע"ש נראה שר"ל שאפילו אין מבקשין ממנה שתחזור לדור עמו כ"א אם יתפייס מעצמו ומ"ש שמהתוס' דף ס"ג ד"ה אבל כו' דקושית התוס' קאי אף להמפרשים דבאומרת מאיס עלי לא כייפינן להיות תחתיו וכן מבואר במפורשים הקדמונים דכל היכא דשייך לומר עיני' נתנה כו' כופין אותה להיות תחתיו וא"כ לא הוי מורדת ומ"ש הרמ"א דכל מקום שאין כופין להוציא מ"מ אין כופין שתחזור לו עד שיעשו פשרה מוצא הדין הוא מהרמב"ם וכ' הלח"מ דבלא קים ליה מיירי והילכך כיון שאין טוען ברי לא כייפינן לה משא"כ בקים ליה אין להוציא ממון מחזקתו כיון שטוען ברי ודוקא בלא קים ליה אין כח בידינו להפסיד ממונה כמורדת זהו כלל דבריו:
והרבה עיקם עלינו את הדרך להוציא דברי הרמ"א מפשטן וכבר הוכחתי ממקום מוצא הדין דעושין דרך בקשה דווקא וכן מבואר ממ"ש הרשב"א בתשובה הביאה הב"י דלהירושלמי דמפרש מתני' דאינו יכול א"כ למשנה אחרונה דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר אינה נאמנת ואין כופין להוציא כו' ע"ש ואפ"ה קתני דיעשו דרך בקשה דהיינו יעשה סעודה ויפייס כמ"ש בירושלמי וביאר הרמב"ם פי"ד דאישות דהיינו שמבקשין ועושין פשרה כפי כח הדין ע"ש בה"ה וא"כ מוכח דאף היכא דחוששין לעיניה נתנה באחר אפ"ה אין כופין אותה להיות עמה ומ"ש דהרמב"ם והרמ"א מיירי דווקא דלא קים ליה כלפי לייא דבקים ליה דמן הדין ראוי להאמינה כאומרת גרשתני אלא שחוששין לפרוצות בדורות הללו די לנו בזה שאין כופין אותו אבל מאין הרגלים לכוף אותה ולהפסידה כתובתה בחנם דשמא אינה פרוצה וקושטא קאמרה. ומ"ש הלח"מ דמיירי דלא קים ליה היינו משום דבטענה דקים ליה היא נאמנת כמו בגרשתני ואדרבא מדבריו מבואר להדיא דלעולם אין כופין אותה ע"ש שכתב ובהכי סליק שפיר התירוצים שכתבתי למעלה בעד רבינו ור"ל שבפ' י"ד הל' ט"ז כ' הרמב"ם איש ואשתו שבאו לב"ד הוא אומר מורדת עלי והיא אומרת לא כי או להיפך כו' מבקשין ועושין פשרה וקשי' ליה מההיא דגרשתני דמדמה ש"ס לטענת א"י ולכן כ' דבשלמא טענת א"י לפי מאי דס"ד דיורה הקץ קים ליה דמי לגרשתני דתרווייהו מעוות לא יוכל לתקן הלכך אי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מעיזה אבל טענה דמרוחק ממנה הרי אפשר לו לחזור ולהתפייס ולא שייך אינה מעיזה הלכך עושין פשרה הרי מבואר דאף בכה"ג עושין דרך בקשה אף דקים ליה אלא שאין כופין אותו אבל לדידה וודאי דלא כייפינן אף בטענה דקים ליה ולא שייך מעיזה ואמנם תי' הלח"מ לא נהירא שהרי הטור והש"ע כתבו ג"כ דברי הרמב"ם בסי' ע"ז וע"ש מ"ש הב"ש והפרישה והש"ך. ולענ"ד י"ל דהרמב"ם סבירא ליה דטענת אלו דאינו יכול ויורה כחץ כולהו דווקא מהני אחר עשר שנים ובאה מחמת טענה והלכך קודם י' שנים עושין פשרה והיינו שכ' בפ' ט"ו הל' ט"ו שאומרים לה ראוי שתשהי עם בעלך י' שנים ובכה"ג נמי מיירי בפ' י"ד וזה אין לדמות לגרשתני דאף דנאמין לו מ"מ לא עדיפ' מיניה כמ"ש ה"ה פט"ו הלכה י' ואף שי"ל דווקא ביורה כחץ צריכה לבא מחמת טענה משא"כ כשטוענת שאינו יכול לבעול ועיין במשנה למלך הלכה ט"ז ובספר גבורות אנשים דהרבה פוסקים ס"ל דבעינן באה מחמת טענה דווקא אף בטוענת שאינו יכול לבעול ואמנם לפ"ז צ"ע דמתני' דסוף נדרים ממ"נ במאי מיירי ויש ליישב:
ומאי דמייתי הרב המשיב בתשובה מהרי"ו סי' כ"ב שכ' דמותר המעות שביד הנאמן ינתנו לו הרי כ' מהרי"ו שם שמ"מ ימצו הדין כדי שלא יעקים הדין עליו ויקח המעות ויוציאה מביתו והמשיב השמיט דבריו אלו וגם השמיט מ"ש במהרי"ו שם קודם דמוכח' מלתא שאביה הסית לה כה"ג כתב מהר"מ שיש לה דין מורדת לכן כ' דמסקנא דמילתא מותר המעות שביד הנאמן ינתנו לו כו' אלמא דווקא בכה"ג מפקינן מינה אף מה שהכניסה משא"כ בנ"ד דאפשר האמת אתה ומשום חששא דאיכא נמי פרוצות אין לנו לדונה כמורדת שיקח אף נדוניא שלה. וגם מ"ש הרב המשיב דנדוניא שביד שליש בחזקת הבעל קאי כמבואר בסימן נ"ג שגג בזה שגגה גדולה דאפילו תימא דכדין מורדת דיינינן לה מ"מ לא גריע ממורדת האומרת מאיס עלי באמתל' שאינה מבוררת (ומכ"ש לפמ"ש לקמן דכה"ג מיקרי מבוררת) דמבואר בח"מ וב"ש סי' ע"ז דמעות נדן שלה אם תפסה מהני תפיסתה וכאן שהוא ביד שליש שהונח מתחלה בחזקת הזוג השליש תופס בחזקת שניהם וחשוב כאלו שניהם מוחזקין בו ואין לו להוציא השלישות מת"י עד שיתברר הדין עם מי כדאיתא בריש ב"מ ובדף ל"ז גבי שנים שהפקידו אצל א' ואע"ג דגבי מורדת תפיסת עצמה בעינן אבל תפיסת שליח אפי' תפס אביה בשבילה לא מהני כדאיתא בח"מ וב"ש סימן ע"ז נ"ל דזה אינו דהתם טעמא משום דהוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים וזה דווקא בתפס אחר שנולד הספק משא"כ כאן דבשעה שתפס בשביל שניהם לא היה חוב לשום אחד מהם ובשעה שנולד הס' דיינינן ליה כשניהם אדוקי' בו לפנינו וכיון דודאי איכא רמאי יהא מונח ומכ"ש כאן דמעולם לא בא ליד הבעל דאז אף אם היה הדין דאף דתפסה מוציאין מידה מ"מ כאן אין להוציא מיד השליש ואף על גב דמבואר בסימן נ"ג ס"ק י"א בשם מהרי"ל דבהשליש לטובת הזוג שירוויח לטובת הזוג ומתה הבת בתוך הזמן זכה הבעל וב"ש סימן ע"ז מדמה דיני מורדת להתם נראה ברור ופשוט דהתם לאו משום דבחזקת הבעל וברשותו ממש קאי להיות קרוי מוחזק לגבי האשה דהא ודאי ליתא דהרי הונח לשמה כמו לשמו ולטובת שניהם הוא מוחזק אלא דהתם בסימן נ"ג אנו דנין אם עכ"פ כבר יצא מרשות האב לענין שיהא יכול לטעון שכיון שלא נהנית בתו א"צ ליתן לו כלל שעדיין לא יצא מרשותו אהא קאמר מהרי"ל כיון שהניח אדעתא להרוויח לטובת הזוג כבר אסח אב דעתיה מיניה ויצא מרשותו וחזקת האשה לא שייך כאן כיון שמתה ואין אנו דנין רק לענין חזרת המעות לאב ובזה מיירי גם הב"ש סימן ע"ז במקום דתפיסה לא מהני לה רק אם היינו דנין שהוא בחזקת האב לא היה צריך ליתן ע"ז כתב דאם הוא ביד שליש דמי לסימן נ"ג אבל היכא שאנו באים לדון שיהא המעות ג"כ בחזקת האשה במקום דמהני תפיסתה פשיטא שהשליש הוא התופס בשביל שניהם (וחב לאחרים לא שייך כאן כמ"ש) וכדברי אלה מצאתי להדיא בשו"ת מהרי"ל עצמו סימן ס"א דכה"ג הוי הנדוניא בחזקת שניהם וחשובי כאוחזין ומוחזקין בה ומבואר שם דאף אם לא היה כתוב שהשליש יחזיק בחזקת שניהם מ"מ הוא בחזקת שניהם כיון שכתבו ע"ש שניהם:
ודרך אגב ראיתי שמ"ש הב"ש בשם מהרי"ל שיש שלשה חלוקים כו' דמהר"מ בתשובות מיימוני בהשליש לזמן ובמרדכי שכ' יחלוקו מיירי שהשליש סתם אין נלענ"ד דהמעיין במהרי"ל שכתב ולא דמי נמי למ"ש רבינו ברוך במרדכי דיחלוקו דנלענ"ד דמיירי בכה"ג דהוי שליש סתמא ולא נתברר לחזקת הזוג ולטובתו אבל האי שליש דידן כו' ואין כוונתו כלל לחלק בין נידון דהמרדכי למהר"מ לנידון דידיה דהתם שלא הונח המעות שיעשה בהם השליש לטובת הזוג עסקא הוי כאלו לא יצא מרשות האב משא"כ היכא שהונח ליד השליש לעסוק לטובת הזוג כבר יצאו מרשות האב ואסח דעתיה מינייהו והב"ש הבין בכוונת מהרי"ל שיש חילוק בין הושלש לזמן קצוב להושלש סתמא והמעיין במהרי"ל יראה שלא כיון לזה ובאמת שמהר"מ ומרדכי פליגי בזה וכן מבואר בתה"ד סי' שכ"א וכתב דטעמא דהמרדכי הוא משום דלא ברירא ליה אי חשיב כגבה הבעל במה שהוציא מת"י ליד שליש או לא אלא שהניח בצ"ע כיון דנתן במתנה ודאי לחתנו אף על גב דאיכא אומדנ' ספק לא תבטל מתנה וודאית ע"ש. לפי ענ"ד י"ל דבזה מודה המרדכי למהר"מ דביד שליש לא חשיב כגבוי רק דלכך יחלוקו משום דכיון דרש"י פליג על ר"ת הוי ספיקא דדינא כמבואר במרדכי שם וכיון שאין שם מוחזק יחלוקו ומהר"מ אף על גב שכתב דהוי פלוגתא דרבוותא ואין להוציא ממון כתב דהאב קרוי מוחזק כיון שנמסר להנאמן ליתן לו אחר שנה ובתוך הזמן אין שום תפיסת יד בהם וכל שלא הגיע הזמן הוא בחזקת מרא קמא דהיינו האב ומצי למימר קים לי כר"ת והחתן מקרי מוציא ועליו הראיה ובאמת שסברא זו לומר דבכה"ג מקרי מוחזק מחודשת היא ובח"מ כתב בס"ק י"ד דהחצי ודאי מהדרינן להאב אף לדעת המרדכי והחצי השניה נחלקו תשובות ר"י והמרדכי ומאחר דשניהם אונס מוחזקין יחלוקו ויטול הבעל רביע והאב ג' רביעית (ומ"ש בשם תשובות ר"י וכן בתה"ד איתא תשובות ר' יהודה והוא ט"ס וצ"ל ר"מ) ולענ"ד דבריו תמוהים ויבואר אי"ה בסוף קונטרס זה:
ונחזור לענין דבנ"ד אין להוציא מיד השליש שהוא תופס בשביל האשה כמו בשביל הבעל והלכך אף אם היה נ"ד כטוענת מאיס עלי באמתל' שאין מבוררת אין ליתן המעות לו לבד. ואמנם לפי ענ"ד דבנ"ד אף אם היה הבעל תופס ועומד במעות הנדוניא היה מחויב להחזיר מה שהכניסה שהרי מהר"מ היה דן דינא דמתיבת' ואנו נוהגין אחריו כמבואר בסימן ע"ז ואף ע"ג דבטענת מאיס עלי אמתל' מבוררת בעינן נראה דדווקא היכא שיכולה לברר משא"כ כאן שאינה יכולה לברר טענתה מה תעש' עוד הרי העיזה פניה ואמרה לו בב"ד ומה לה לעשות עוד ומדינא מהימנ' רק משום חששא דפרוצות כל כה"ג מבוררת מקרי. ועוד נראה דמ"ש הח"מ והב"ש דבעינן שתהיה מבוררת ע"י עדים אין נראה כלל ועיקר כהב"ח בזה ומה שדקדק הח"מ מלשון הגמרא בשם מהר"מ שכתב אמתל' מבוררת וניכרת לטובי העיר וחכמיה למה הוא מאיס עליה אין נ"ל דקדוק כלל שכוונתו שחכמי העיר יכירו וידעו שמחמת מעשים אלו ראוי הוא למאוס בו שלפעמים אף עפ"י שנותנת אמתלא שמחמת זה מואסת בו מ"מ אינם רק מילי דכדי לבטלה דעתה אצל כל אדם וכמ"ש במהרי"ו סימן. במה שטענה שמבזבז ממונו בשחוק כ' שאם כדבריה כאלו יכולה לטעון מאיס עלי לא הנחת כו' ואין נ"ל שזהו אמתלא (ועיין בד"מ שכתב שזו אמתלא גמורה היא משמע אע"פ שאינה מבוררת בעדים ואפשר דמ"מ צריכה לברר בעדים ובמהרי"ו מיירי שאף אם תברר בעדים לא מהני צ"ע) ובכה"ג מיירי מהר"מ וכן נראה ממ"ש בהג"מ הלכות אישות פי"ד אות ה' וז"ל כתבו התוספות דלא מציא אמרה מאיס עלי אלא בטענה כל דהו שאינו מתקבל כשאר כל אדם (ר"ל שצריכה שתאמר עכ"פ טעם כל דהו מה דבר מגונה מצאה שאינו מתקבל עליה ומאסה בו) וגם תקנת הקהלות כך היא הטוענת עלי מאיס בלא טענה אינו חייב כו' וכ"פ מורי רבינו שיחי' בתשובה שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדברי' וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה כו' מלשון זה משמע דלא בעינן רק שתהא טענה הגונה שראוי למאוס בו מחמת זה שאם אינה אומרת אמתל' כלל אם כן זדון לבה השיאה לבגוד בבעלה או אחרים הסיתו אותה בכה"ג אין לתקן דינא דמתיבתה. שוב ראיתי בהג"מ אות למ"ד שכתב ותשובה זו מצאתי כ"י הר"ר פרץ הכהן בספר העיטור שלו על ראובן כו' עד סוף התשובה ושלום מאיר ב"ב זלה"ה ע"ש באורך דנראה מבואר דמאיס בלא אמתלא היינו הך דינא דהסתת קרוביה דחד מילתא הוא כיון שאמתל' שלה אינה הגונה מסתמא מחמת הסתה וע"ש שכתב תקנת הקהלות גבי הסתה. ונראה שהן הן הדברים שכתב בהגהות אות ה' בשם תקנת הקהלות אלא שקיצר ולפי מ"ש הב"ש צ"ל דתרי מילי נינהו תקנת הקהלות היתה בלא טענה מבוררת בעדים מהני תפיס' ובהכי מיירי הא דאות ה' ומ"ש שם דמה שתפסה למזונותיה לא מפקינן מינה היינו אם תפסה ממה שהכניסה ובאות למ"ד הוא תקנה אחרת דהיכא דמוכחא מילתא דמסיתים לה אף תפיסה לא מהני וכ"ז אינו במשמע והמעיין ירא וישפוט דחד דינא אית להו וחד מילתא הוא ובאות למ"ד לכאורה משמע שם אחר כך דאף במורדת מחמת הסתה מהני תפיסתה שהרי כתב חצי הקרקע שלא התנה לה לא יחזיר לה אחרי שאין מורדת רק מחמת הסתה בהא לא איתא דינא דמתיבת' לאהדורי מאי דעייל' משמע דתפיסתה מהני אף בכה"ג וכ"נ ממ"ש שם שראוי שלא לעשות תקנה שיחזירו לה הנכסים כו' ע"ש ומשמע דמיירי שמוחזק בכל אלא שאם הקנה לה חצי הממון ובגדים בב"ד חשוב צריך ליתן לה ע"פ הקנין שאם יבגוד בה יתן לזה (וצ"ע בתחלת התשובה שכתב שתובע אשתו וממונו ע"ש):
ואמנם רמ"א בסימן ע"ז כתב דבטוענת מאיס עלי בלא אמתלא מבוררת מוציאין ממנה אף אם תפסה ממה שהכניסה וכן תפסו בפשיטות הח"מ והב"ש ולענ"ד זה צ"ע שאף על פי שבתשובת מהרי"ו סימן כ"ב כתב וז"ל וכ"ש הכא שיש לו קטטה עם חמיו ומוכחא מילתא קצת שהוא מסית אותה וכתב מהר"מ היכא שאביו כו' ומפקינן מינה אפילו מנצ"ב שהכניסה לו עיין במרדכי ובהגמי"י מבואר שאפילו תפסה מפקינן כו' נראה שמזה למד להך דינא ולענ"ד צ"ע על מהרי"ו דבמרדכי והג"מ לא נמצא כן אדרבא משמע להיפוך כמ"ש וכ"נ מדברי הרא"ש והטור בשם מהר"מ שכתבו דכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר אף מה שהכניסה משמע דמ"מ אין מוציאין ממנה אם תפסה כיון דלדינא דמתיבתא לעולם הדין שמוציאין ממנה ונותנין לו א"כ אף שאין לדון דינ' דמתיבתא כשרואין ערמה מ"מ מאי דתפסה לא מפקינן מינה שהרי אף במורדת דבעינ' ליה דעת פוסקים דלא מפקינן מינה אם תפסה א"כ ה"ה בטוענת מאיס עלי ותפסה שאין להוציא ממון וכ"ש היכא שאינו מבורר כ"כ שיש ערמה בדבר וכן משמע מדברי מהרי"ו גופיה שכתב שם לבסוף וז"ל מסקנא דמלתא מותר המעות שביד הנאמן ינתנו לו משמע דמה שבידה לא מפקינן מינה ודוחק ליישב לשונו באופן אחר וע"כ לומר דאף על גב דכתב מתחלה דאף מאי דתפסה מפקינן מינה היינו היכא שהדבר ברור שע"י הסתה הוא משא"כ בנ"ד שאינו ברור רק דמוכחא מילתא קצת בזה מודה מהרי"ו שאין להוציא ממון וע"ש דמבואר שהיה בנידון שאמתלאות שלה אינם ברורים ומהרי"ו שם כתב שאינם כלום וגם מוכחא מלתא קצת שהוא מחמת הסתה אפ"ה לא כתב רק דמותר המעות שביד הנאמן ינתנו לו משמע דמה שתפסה לא מפקינן מינה ודוחק לומר דבתפסה לא מיירי התם כלל ועיין סי' קל"ז שכתב וז"ל אפ"ה אם טוענת שאינה יכולה לקבל כו' ונותנת טעם ואמתלא שניכר שיש ממש בדברי' כו' דאפילו אשה שישבה תחת בעלה ואמרה מאיס עלי כו' ע"ש וגם מב"י סי' ע"ז מוכח דס"ל דמה שתפסה לא מפקינן והך דנראה שהוא ערמה וטענה בלא אמתלא חד דינא נינהו שהרי אחר שכתב דברי הגה"מ דדווקא בטוענת ונותנת אמתלא כו' אבל מה שתפסה למזונותיה כו' כתב וכ"כ המרדכי והרא"ש בשם הר"מ ז"ל וכתבו רבינו בסימן זה לקמן עכ"ל מבואר מדבריו דס"ל שמ"ש לקמן וכשהיה רואה ערמה כו' היינו הך דינא שכתב בהגמי"י אלמא דמהני תפיסה אף בערמה וכן מהר"מ מטיקטין ס"פ אף על פי במרדכי שכתב מהר"מ יהבינן כוליה לדידיה מה שהכניסה כו' כתב דלקמן בהגה' מרדכי כתב דאי תפסה לא מפקינן מינה אלמא דחד דינא אית להו אמנם לכאורה לפי מ"ש ס"פ אף על פי וז"ל סוף דבר נדוניא דהנעלה ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לרשות הבעל ועיין בב"ח ובח"מ בסוף הסימן (ובאמת שתיבות לרשות הבעל הוא ט"ס וצ"ל לדברי הכל וכ"כ בשו"ת שבות יעקב סימן ק"ז שכן הוא בהגהות אשר"י וכן הוא להדיא בשו"ת מהר"מ ב"ב הקטנים סימן צ"ד ומ"ש בשבות יעקב שע"כ שהמרדכי קיצר בדברי מהר"מ ובשו"ת מהר"מ עצמו סימן הנ"ל וכוונת מהר"מ שכתבו שדעתו כהרי"ף והגאונים לדון דינא דמתיבת' אמנם לענין מה שתפסה מפקינן לד"ה ר"ל אף להחולקים על דינא דמתיבת' וכן פירש רש"י שם. וגם הגאון מהרי"ל מקראקא כתב דהוא הדין לא תפסה עיין שם בשם רש"ל:
איברא שצ"ע דהא במרדכי פרק החולץ מייתי תשובות ראבי"ה לענין יבמה זקנה וכתב שם בשם תשובות גאון דנדוניא אית לה כיון דאתקינו רבנן בתראי במורדת למשקל כל מאי דתפסה מיניה דבעל ומייתי גיטא לאלתר כו' ולעיל מיניה נמי מייתי תשובות מהר"מ שדנה כדין מורדת למשקל מאי דתפסה ועיין בהגמי"י פ"א מהלכות יבום שהביא ג"כ דברי ראבי"ה בשם גאון וז"ל סוף דבריו דאי ממרדה לית לה כתובתה אלא נדוניא דתפסה ככל תקנת נשואה המורדת על בעלה כתקנת רבנן סבוראי הרי מבואר דס"ל דתקנתא דמתיבת' בתפסה דווקא אם כן מ"ש מהר"מ במורדת מחמת הסתה אין ראוי לדון דינא דמתיבת' ע"כ דמוציאין אף בלא תפסה. ואחר העיון נראה דמהר"מ ודאי ס"ל דתקנתה דמתיבתא אף בלא תפסה וכן מבואר להדיא בהרי"ף וכן הוא בהגמי"י פרק י"ד מהלכות אישות אלא שיש גאונים דס"ל דתפסה דווקא בעינן ואפשר דלכך כתב מהר"מ דמאי דתפסה לא מפקינן מינה לד"ה כיון דקצת גאונים ס"ל דתפסה בעינן ומ"ש בפרק החולץ בשם מהר"מ דנדוניית' שקלה מאי דתפסה י"ל דהתם לא קאמר רק דאף על גב דתפסה מוציאין ממנה מה שיש בידה משל בעלה אבל נדוניתה שקלה אף על גב דלא תפסה אבל בתשובות ראבי"ה א"א לומר כן ועיין בתה"ד סימן ר"כ שאם אינה חפיצה בחליצה מפני שהיא בושה בדבר או מפני דסני' לה וקשה עליה להיות שפלה ונכנעת דכה"ג מפורש שם במרדכי בשם מהר"מ דאית לה נדוניתה מה שהכניסה לו הכל אבל אי ידעינן בהאי איתת' לפי אומדנא דעתינו שאינה רוצה לחלוץ אינה אלא בשביל הממון דבכה"ג כתב מהר"מ במורדת דמאיס עלי יהבינן כולה לבעל ומשמע שם דאף בתפסה מוציאין ממנה. וראיתי ביש"ש פרק החולץ סי' י"ט שכתב בשם מהרי"ל שהשיב דבלא טענה ואמתלא יש להעמיד הדין על דינא דמתיבת' ודווקא היכא דתפסה אבל היכא דיש ערמה מוציאין מידה הכל ע"ש וזה נראה כדעת האחרונים שמחלקים בין טענת מאיס עלי בלא אמתלא ובין היכא שנראה שיש ערמה דאז אפילו תפסה לא מהני:
ואמנם לענין לברר בעדי' כבר כתבתי שא"צ לברר רק שלפי אומדן דעתינו אומרת הדברים מקירות לבה ולא מחכמה ומערמה וכן מוכח לפי ענ"ד ממ"ש הרבה פוסקים דאין לדון דינ' דמתיבתא לענין לכופו להוצי' שאל"כ כל הנשים תצאן אם יתנו עיניהם באחר ואם איתא דבעינן שתברר האמתל' אף לענין ממון א"כ יש לכוף גם להוצי' דל"ש ה"ט כיון שמבררת בעדים וע"כ כמ"ש הלכך אף דלענין ממון יהבינן לה מ"מ אין לכופו לגרש מחמת זה דאם נכוף אותו יש לחוש לכל הנשים דלפעמים ציד בפיה לרמות שלא נרגיש בערמתה וא"כ בנ"ד כיון שא"א לברר הדבר ויש רגלים לדבר מחמת חזקה דאין מעיזה ובשביל חשש' דפריצות אין להוציא הממון מיד השליש ליתנו לבעל ולכאורה נראה להכריח כן מתשוב' הרא"ש כלל מ"ג סימן א' שכתב באשה שטוענת שאין לו גבורת אנשים ורוצה גט וכתובתה וגם באה מחמת טענה מורדת ורוצה נדוני' וכתב דאינה נאמנת דאין לה חזקה דאינה מעיזה כיון שתובעת הכתובה אבל מ"מ טענת מורדת דייני לה דינ' דמתיבת' להחזיר לה מה שהכניסה ואף אי ליתנייהו חייב הבעל והרי הרא"ש גופא כתב בסימן ה' בשם מהר"מ שצריכה ליתן אמתל' למה אינו מקובל עליה ואם כן איזה אמתלא יש לה שבשביל זה נדון לה דינא דמתיבת' ומה שטוענת שאין לו גבורת אנשים הא אין מאמינים לה כיון שתובעת כתובה אע"כ כיון שהיא אומרת אמתל' הגונה אע"פ שאינה יכולה לברר ע"פ עדים. ועיין בב"י בשם תשובת הרשב"א שכתב שצריך שיכיר מתוך דבריה שהוא מאיס בעיניה כמו שאמרה נראה שא"צ הבירור בעדים רק כשאנו מכירין שבתום לבבה אומרת שנפשה בחלה סגי בו והב"י כתב ע"ז שזה כדעת ר"מ ומ"ש הב"י בסימן קנ"ד בשם האגודה בענין האשה שטוענת על בעלה שהוא רועה זונות שצריכה לברר בעדים והוא באגודה פ' הבע"י התם לענין לכופו להוציא מיירי ועוד יש לחלק ואין להאריך. (וצ"ע מ"ש הב"י בשם הר"ש בן הרשב"ץ שכתב דבנותנ' אמתלא כפה לגרש והרא"ש כתב שלא היה מהר"מ כופה לגרש ע"ש בסימן ע"ז). והנה הרא"ש כתב שמהר"מ נהג שקודם שצוה להחזיר לה מה שהכניסה היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כו' ובתשובות מהר"מ גופיה שהביא בהג"מ אות למ"ד כתב שראוי לנדות המסיתין משמע שהנידוי הוא עונש על המסיתין. ומדברי הרא"ש נראה שצוה להחרים משמע שמטילין חרם עליה דשמא מחמת הסתה אומרת כן ומסתמא הרא"ש בקי בדברי מהר"מ רבו טפי מינן ואולי במקום אחר כתב מהר"מ כן ועיין בב"ח שהקשה דהא מהרי"ו השביע את האשה וכתב לחלק ולענ"ד המעיין במהרי"ו שלמראה עיניו שפט בנידון שהיה לפניו כמבואר שם שנתחבט הרבה בענין זה ולכך הטיל עליו שבועה כמבואר בח"מ סימן פ"ז שהדיין יכול להשביע אף על פי שאין חיוב שבועה מן הדין אם לפי ראות עיניו חושש לערמת הבע"ד ע"ש גם מ"ש הב"ח דאף שאמתל' אמת מ"מ צוה מהר"מ להחרים אין נראה לענ"ד דכיון שהאמת אתה שמדותיו מגונות כמו שאמרה ולפי ראות עינינו איש כזה ראוי למאוס בו מה"ת לא נאמין לה שמאוס עליו ואף דאיכא כמה רקים ופוחזים שנשותיהם שרוין עמהם בשלוה וכמ"ש הב"ח מ"מ אף אם נחשוד אותה שהשיאוהו ויכלו לה אנשי שלומה להפרד מחברתו כי נבל הוא ונבלה עמו ומחמת זה נבזה בעיניו נמאס אין בכך כלום ודוקא היכא שיש לחוש שמא אע"פ שלפי ראות עינינו לא מחכמה וערמה שואלת גט ממנו מ"מ שמא ציד בפה לרמות אותנו דמה"ט אין כופין לגרש כמש"ל הלכך אף לענין ממון מ"מ סומכין על אומדן דעתינו מ"מ ליתר שאת אנו מצוין להחרים ע"ז אבל היכא שיודעין שדבריו אמת מהיכי תיתי לא נעמוד אותה בחזקות כשרות שרצונה להתפרד ממנו שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסור ומחמת מיאוס. שוב ראיתי שהב"ח מסיק כן לדעת מהרש"ל רק בקיצור הדינים אינו פוסק כן:
ועכ"פ בנ"ד נראה גם כן שיש לפסוק להטיל עליה חרם אם אינה מערמת וטוענת שקר ואז אין להוציא הנדוני' מתחת יד השליש עד שיעשו פשרה כיון דמדינא בלא"ה מחמת חזקה רק משום חששא דפריצות ולכך בהטלת חרם די שלא להוציא הממון מיד השליש לבעל ובפרט לצירוף הטעמים שכתבתי ומכ"ש דהגאון הש"ך שדא נרגא בהך דאין להאמין בזה"ז שיש פרוצות וכתבו שכל האחרונים בתשובותיהם לא חשו להך סברא ע"ש. ומחדש נדפס ספר ונקרא שמו ספר כתובה להגאון אב"ד דק"ק פפד"מ וראיתי בקונטרס אה"ע ס"ס ע"ז שתמה על הב"ש מה שנראה מדבריו דכל שאינה יכולה לברר הדברים שטוענת עליו והוא מכחיש אפ"ה מהני תפיסה בנדוני' וע"ז כתב דליתא דכה"ג למה יועיל תפיסה בעדים ואפי' היתה תפיסה בנדוני' קודם הקטטא ודווקא היכא שהדברים שטוענת עליו ידועים או שמודה בהם אלא שאינה מבורר אם ראוי שתשנא אותו מחמת זה בזה מהני תפיסה דהו"ל כטוען הבעל שמא משום דיכול להיות שבאמת מאיס בעיני' ומדמי לטוען על שטר א"י אם נפרעתי פטור הלו' שטוען ברי שפרע כמבואר בסי' נ"ט ופ"ב בק"מ אף דמעות השטר הוי כתפיסה בעדים והלכך דווקא בתפסה ברשות הבעל או קודם שנולד הקטט ביניהם ולא אח"כ עכ"ד בקצר' ולענ"ד לא נהירא וכדמוכח מתשובות הרא"ש שכתבתי לעיל בטענה שאין לו גבורת אנשים שבאה ג"כ מחמת טענת מורדת וכתב שיש לדון לה דינא דמתיבתא אף דלא שייך חזקה דאינה מעיזה כיון שתובעת כתובה גם כן מכל מקום לא גריעא ממורדת וכן נראה מדברי מהר"מ שכתב דווקא במורדת מחמת הסתת אביה ואמה וכה"ג ואם איתא תיפו' ליה כיון שאין שמץ דבר גנאי נשמע בו נמי מפקינן מינה הכל וכן מוכח מתשובות מהרי"ו סימן כ"ב שהבאתי שנראה שמשם מקור דינו של הרמ"א דאפילו בתפסה מפקינן מינה מבואר משם דאף על גב דשם הבעל מכחישה מה שאומרת דבא עליה בנדתה אפ"ה לא כתב דמוציאין ממנה רק משום שיש לו קצת קטט' עם חמיה ומוכחא מילתא שמסית אותה ואף בזה כתבתי דמשמעות מסקנת דבריו דמותר המעות שביד הנאמן ינתנו לו משמע דמה דתפסה אין להוציא כיון שאין ידוע בבירור שע"י הסתה הוא רק דמוכחא מלתא קצת ומחמת זה אין כח להוציא מה שתפסה אלמא דאף על גב שלא נתברר טענתה מ"מ לא מפקינן מינה מה דתפסה א"ו דלא מיירי מהר"מ בגוונא שטענתה מתבררת על ידי עדים או שמודה רק שמסתפקים אם מאיס בעיני' מחמת זה דאדרבא א"צ הדבר להתברר כלל ועיקר הדבר תלוי באומדן דעתינו אם מואסת בו באמת או לא שהרי אף לשיטת הגאון אם יש עדים על הטענה מ"מ צריך לאומדן דעת לענין אם מואסת בו מחמת זה אם כן י"ל דאף דאין עדים הולכין אחר אומדנא ואם אמתלא שלה מבוררת דנין בזה דינא דמתיבתא להוציא ממנו אף אם תפס הוא אבל אם תפסה היא אף שהיה תפיסה בעדים מ"מ כל כה"ג כיון שאין אנו צריכין ליזקק להוציא מיד הבעל אנו מעמידין הדבר על דינא דמתיבתא וכמש"ל בשם מהרי"ל משא"כ בלא תפיסה אין אנו נזקקין לדון דינא דמתיבתא להוציא מיד הבעל וכבר כתבתי לעיל שנראה מראבי"ה דתקנת הגאונים אינה רק בתפס. עוד כתב הגאון הנ"ל שם לתרץ הא דבמורדת בעינה ליה לא כתב רמ"א דלא מהני תפיסה ובמורדת מחמת הסתה כתב דלא מהני תפיסה ולזה כתב דבאמת מאיס עלי היינו שאומרת אינה חפיצה אף בכתובה ומוחלת הכל אלא דמ"מ צריך לה נצ"ב שלה מדינא דמתיבתא דאגב צערה קאמרה ובאמת לא מחלה הלכך כשהיא מורדת מחמת הסתה הרי מחלה ולא מהני התפיסה וע"ש שהאריך דדוקא במוחלת הכתובה יכולה לטעון מאיס עלי אבל בשואלת גט לבד כו' ולפענ"ד הא ליתא דרש"י לא כ"כ לפי מאי דמיירי בלא אמתלא מבוררת לדבריו משא"כ לפמ"ש מהר"ם וכן הוא דעת רמ"א שצריך שתתן אמתלא לדבריו א"כ א"צ כלל לומר איני חפיצה לא בו ולא בכתובתו וזה מבואר למעיין בפוסקים עיין בס"ס ע"ז בקיצור דינים מהב"ח אות ה':
וכבר כתבתי מה שנלענ"ד לענין דינא ושלום על דייני ישראל דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:
ועיין בח"מ סי' נ"ג ס"ק י"ד כתב דהחצי ודאי אהדרינן לאב אף לדעת המרדכי והחצי השניה נחלקו ר"י והמרדכי ומאחר דאין מוחזקין שניהם יחלוקו ויטול הבעל רביע והאב ג' רביעית ולענ"ד דבריו תמוהים בזה דבשלמא אי המרדכי מדינא קאמר יחלוקו שפיר אבל המרדכי באמת מספיקא הוא דקאמר יחלוקו דס"ל דשמא לא אסח האב דעתיה (דאין זה מוציא ממון מחזקתו וכמ"ש ולכך יחלוקו דאיכא פלוגתא דרבוותא ואין מוחזק) ועכ"פ מודה הוא למהר"ם דבחזקת הבעל קאי דאל"כ איכא ס"ס דלמא אסח דעתיה ואפי' לא אסח שמא הלכה כרש"י א"ו דס"ל דבחזקת הבעל קאי ולכך אית לן למיפסק כר"ת אלא משום דאיכא ספיקא יחלוקו ולפ"ז צ"ל דס"ל דאין מוציאין ממון מחזקתו בס"ס ודיינינן יחלוקו וא"ל דהמרדכי פשיטא ליה מלתא כר"ת אכתי קשה א"כ לדידן דמספקא לן ולפי דעת רש"י הכל לבעל וא"כ נימא איפכא דהחצי מהדרינן לבעל אף להמרדכי ובחצי השניה מחולק רש"י ויטול הבעל ג' חלקים וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי נשאר הדין כדעת המרדכי דיחלוקו. אמנם נ"ל כמ"ש דהמרדכי ס"ל דל"ש כאן חזמ"ק וגם עתה אין א' מהם מוחזק הלכך יחלוקו ומהר"ם ס"ל דשייך כאן חזמ"ק ולא שייך לומר על החצי השני ס"ס דשמא הלכה דאיכא חזמ"ק ושמא כר"ת דז"א דתרווייהו צריכי אהדדי ואין זה ס"ס כלל: