בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ג
שאלה פ
באשה אחת עגונה מק"ק סטאשוב ושמה שפרה בת אהרן כו' ותורף השאלה ותשובת גאוני זמנינו כבר נדפס בשו"ת כתר כהונה סימן ע"ו באריכות והגאונים ההם שלחו דבריהם אלי לחוות דעתי ג"כ בזה מה שנלענ"ד:
תשובה הלא ידעו מתי אהלה של תורה. ויקשה מהם דבר ערוה החמורה. אף כי יפליא בין דם לדם. או לכל אשר יבטא האדם. בשבועה ונזירות. קלות וחמורות. יביע אומר ויחוה דעתו. והוא שב מידיעתו. יכתוב ידו על ספר ומילין יחוק אולם אם הנושא אליו דבר שבערוה ינוע ויעמוד מרחוק. וכל דבר הקשה. כגון זו וכיוצא בה שיש בהם ספק גירושין ונעלם מעיני אישה. מדעתו עביד פרישה. גזירה שמא יטה מדרך סלולה וכבושה ומזקנים אתבונן. כי יתחמץ לבבם וכליותם ישתונן. כי יהיה להם דבר שבערוה בא אליהם. הם נמנעים ומושכין את ידיהם אם לא מצאו הלכה ברורה. כאחותו שהיא אסורה. ומדקדקים בה כחוט השערה. ואם מדת חכמים כך הוא מה יענה. קצר רוח חכמה ובינה. ובפרט בענין עמוק מי ימצאנו. אף כי אנכי אעננו. אפרים הוא הצעיר. ומן חברייא זעיר. תמן מתלין מתלייא. ארייוותא קדמיכון ואתון שאלון לתעליא. האם רועה אוילים ישית לבו לעדרים בין מעונות אריות הררי נמרים. שה רזה איך יבקר. בין זאבי ערב גר לבקר. חדודי המלתעות. ואנכי תולעת. איך אעלה על במתי החכמה. בין ארזי הלבנון רמי הקומה. ובין כוכבים אשים קיני ואליהם אשים דברתי השמאילי או הימיני. אפס כי עז הפצרת רבים וגדולים. קדישי עליונים אנשי השם מעולם. בקשו פני ובשפתם כבדוני. בכתבי מליצותם קדמוני. והם הרהיבוני לילך בגדולות ובנפלאות ממני. ואומר עם קיני. את אשר מן השמים יורוני:
עיקרא דהא מילתא בגיטין פ' מי שאחזו אמר רב כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו שקלינן וטרינן עלה דמלתא ומסקינן דתנאי הוא דתניא אמר רשב"ג בד"א בחרש מעיקרו אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והם חותמין ובדף ע"ב אמרינן ת"כ דרב אשי כתב סופר לשמה כו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו. קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב ע"כ ולכן פסקו כל הפוסקים דלא כרב כהנא ומבואר מזה דאפי' מדאורייתא אינו גט שהרי קתני הגט בטל וכן מבואר בב"י סי' ק"ך שכתב דכיון דקתני הגט בטל מדאורייתא הוא אך לענ"ד מדברי התוס' בעירובין דף י"ג מבואר דאינו רק פסול מדרבנן שהרי כתבו שם וז"ל ומיהו קשיא דלגבי גט אפי' בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפי' כתבו סופר לשמה בלא ציווי הבעל פסול לגרש בו דתניא כתב סופר לשמה כו' הרי הוא פסול כו' והתם פסול משום דלא חשיב לשמה ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה דהא מכשרינן כתיבת חש"ו כו' וי"ל דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן וגבי סוטה לא שייך לפסול מדאורייתא דכל שלא נכתב ע"פ ציווי הבעל לא חשיב לשמה ופסול מדאורייתא רק התוס' כתבו כן למאי דקאמר התם רב פפא אליבא דמ"ד מוחקין מן התורה פרשת סוטה אע"ג דאין מגילתה כשרה להשקות אחרת משום דתורה דסתמא מיכתבא שפיר מחקינן וא"כ מוכח דסתמא לשמה חשיב עכ"פ בכה"ג בכותב ע"ד כן שאם יצטרך ימחוק ממנה ולפי דבריו צ"ל דבגט כה"ג אין פסול רק מדרבנן משא"כ למאי דקי"ל דאין מוחקין לה מן התורה א"כ צ"ל דבסתמא אף בכה"ג פסול מדאורייתא דהא בסוטה ל"ש דרבנן ואפ"ה פסול וא"כ פשיטא דבגט נמי פסול מדאורייתא די"ל דטעמא דאין מוחקין כמ"ש שם ד"ה עשי' דהטעם משום דבעינן כתיבה לשם אלה דז"א שע"כ לא כתבו התוס' כן אלא לרנב"י אבל ר"פ דמשמע מדבריו דלמ"ד מגילתה כשרה להשקות אחרת פשיטא דמוחקין מה"ת אלמא דס"ל דלא בעינן כתיבה לשם אלה רק העיקר תלוי בכתיבה לשם אשה זו ואם כתב סתם אע"פ שכתב ע"ד שאם יצטרך כו' ל"ה לשמה וה"ה בגט. אך נראה דעכ"פ מוכח מדברי התוס' שלא הי' בגרסתם הגט בטל רק הגט פסול דאל"כ לא הוה מתרצא הך ברייתא אליבא דרב יוסף לפום הך תירוצא דהתוס' דס"ל דגט וסוטה דא ודא אחת היא וא"כ י"ל אע"ג דבסוטה אין מוחקין לה מה"ת וגם בגט כה"ג בטל הוא משום דסתמא כה"ג לא מיקרי לשמה וכמ"ש רב יוסף בגיטין מ"מ היינו דוקא בכה"ג שלא נכתב לשם אשה זו עכ"פ משא"כ בכתב סופר לשמה שבאמת נכתב לשם אשה זו אלא שלא נכתב בציווי הבעל כיון דלא בעינן שליחות בכתיבה אין כאן פסול מדאורייתא רק מדרבנן בלבד ולכך נקט בברייתא הגט פסול וכמ"ש שכך היא גרסת התוס':
ובזה יש ליישב מ"ש הב"ש בסי' ק"ך סק"ז דלשיטת התוס' דס"ל דא"צ שליחות רק משום דאם לא שמע הסופר מפיו הוי כאילו כתב סתם ולא לשמה א"כ אינו פסול אלא מדרבנן ובר"י סי' קכ"ג כתב דלפירושם קשה למה בברייתא זו הגט בטל הא ל"ה אלא חשש בעלמא ומדרבנן ע"ש ובס' בית מאיר ראיתי שכתב בסי' ק"ך על הב"ש שם דמנ"ל הא דאף מטעם לשמה פסול מדאורייתא ותדע דהא נובע מהברייתא דקתני הגט בטל כו' ובמחכ"ת לפי שעה אשתמיט לי' דברי הב"ש סי' קכ"ג שהרגיש בעצמו להקשות מן הברייתא אף דמ"מ אם נאמר כמו דמסתבר ליה להב"ש דאי לא בעינן שליחות בכתיבה אין פסול רק מדרבנן לק"מ קושיית הב"ש דבאמת גירסת התוס' בברייתא זו פסול ולא בטל וכמ"ש ומה"ט גופא דלא בעינן שליחות בכתיבה וגם מ"ש לשיטת הרמב"ן דבעינן שליחות בכתיבה לענ"ד זה אינו וכמ"ש לקמן:
והנה התוס' בעירובין שם כתבו וז"ל א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל ולפום הך תירוצא נראה דס"ל לפסול הגט מדאורייתא וסברא זו כתבו התוס' ג"כ בגיטין דף כ' ולכאורה צ"ע דהא אמרינן קולו לאפוקי מדר"כ אלמא דאפי' אם כתב בכ"י לסופר לא מהני וקולי דוקא בעינן ולפי דברי התוס' דטעמא משום קפידא דבעל וכל שכותב בכ"י הא קמן דלא קפיד ופשיטא דעדיף מסתמא דסוטה דאמרינן דכלשמה דמי ועל התוס' בגיטין לק"מ דהתוס' שם לא הביאו מברייתא דכתב סופר לשמה כלל וא"כ י"ל דע"כ ל"ק להו אלא ממתניתין דהכותב טופסי גיטין דלא משמע ליה דר"א ב"ר יאשיה ובר פלוגתי' פליג בהא כיון דהש"ס פריך ול"ל לר"א כתב לגרש כו' ומסתמא לא פליגי בכולהו מתני' דהאי פירקא אבל אברייתא שפיר י"ל דפליג משא"כ לפמ"ש התוס' בעירובין להקשות מהך ברייתא דכתב סופר לשמה א"כ משמע דס"ל דלא מסתבר דלפלוג אברייתא זו ג"כ א"כ מה הועילו בתירוצא דבגט הבעל מקפיד דאכתי איך מצינו לפרושי הא דקתני עד שישמע קולו לאפוקי מדר"כ דהא קמן דניחא ליה לבעל שיכתוב גט זה ואפ"ה לא חשיב לשמה כל שלא שמע קולו ומכ"ש בסתמא כההיא דסוטה דלא מהני ודוחק לומר דמההיא דכתב הסופר כו' שפיר מסתבר להו דגם ר"א ב"ר יאשיה ותנא קמא לא פליג עליה מה שאין כן בהך דעד שישמעו קולו דאתי לאפוקי מדר"כ והרי רשב"ג קאי כוותיה דר"כ וס"ל דכ"י מהני והיינו משום דבגילוי דעת דניחא ליה סגי ואם כן י"ל דגם ר"א בר' יאשי' ות"ק ס"ל בהא כרשב"ג ולכך במה שפיר מוחקין מה"ת לפי שאין הכהן מקפיד אך זה דחוק דהא משמע בש"ס דטעמא דרשב"ג דכתיבה כדבור דמי. אך האמת יורה דרכו שהתוס' לטעמייהו שם בגיטין דף ע"ב ד"ה קולו שמבואר מדבריהם דגם בגט ברצוי בעלמא סגי והא דקאמר קולו לאפוקי מדר"כ היינו בחרש דוקא דבכה"ג מסתבר ליה למעוטי ע"ש וא"כ בפקח באמת מהני ע"י כתב רק דוקא בכתב בלא ציווי כלל אז הגט בטל משום שיש לומר שהוא מקפיד ואתי שפיר בפשיטות דברי התוס' בעירובין גם לפום הך תירוצא דהנך תנאי דסוטה לא פליגי אהך ברייתא כלל:
ונפלאתי על הט"ז סוף סי' קכ"א והב"ש שם סק"ט ששניהם לדבר א' נתכוונו להשיג על הב"ח שכתב דמהני כ"י בחרש שכנס ברמיזה דכ"י עדיף מהרכנה כמ"ש התוס' וע"ז השיגו דהתוס' לא כתבו כן אלא לרב יוסף אבל למסקנא דאמרינן לאפוקי מדר"כ רמיזה עדיף מכ"י ע"ש וזה תמוה דהא להדיא מבואר מהתו' דף ע"ב ד"ה קולו דגם למסקנא לא ממעט אלא חרש דוקא ולא ס"ל להתוס' כלל הך סברא דהרכנה שהוא מראה בגופו עדיף ע"ש וזה כשיטת הרמב"ם דמחלק בין נשתתק לחרש אבל כת"י והרכנה שוים ומ"ש הט"ז מדברי הרשב"א והרא"ש ודאי דלדבריהם כן הוא דכ"י גרע מהרכנה אבל הב"ח שם קאי לשיטת הרמב"ם כמ"ש שם והיכא דכתב חרש כו' נראה דאפי' לשיטת הרמב"ם כו' אבל בחרש מעיקרו כו' ראה דכ"ש דכ"י דמהני ור"ל לשיטת הרמב"ם וכן מבוא' להדיא בדבריו סימן ק"ך ד"ה והרמב"ם כתב כו' אבל כשנשאה כשהוא חרש דינו שוה לנשתתק ואלם ומהני כת"י לדעתו דהרכנת הראש וכת"י שוין עכ"ל ואע"ג דבסימן קכ"א כתב שכן כתבו התוס' ד"ה אמר ר"י כו' הדין עמו בזה דלהך שיטה דהברייתא לא ממעט דר"כ כ"א בחרש דוקא ממילא שיש לנו לומר דבאלם או פקח כת"י עדיף טפי. וגם בלא"ה אם איתא דס"ל להתוספות דלהמסקנא יש מעלה יותר בהרכנה מכת"י אם כן איך הקשו בפשיטות דתיקשי לר"כ ממתניתין דל"ל יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי דהא ודאי לא מצי לאקשויי הכי דשמא גם ר"כ ס"ל דהרכנה עדיף משום דמראה בגופו רק דגם בכת"י מהני ואדרבה הו"ל להתוספות להקשות על ר"י דפריך מאי קמ"ל תנינא כו' דדלמא אשמעינן דכתב נמי מהני וכמו שבאמת הקשה הרשב"א אלא ודאי דהתוס' לא נחתי להך סברא דהרכנה עדיפא כלל ובין לס"ד בין למסקנא כ"י עדיף מהרכנה אלא דמ"מ היכא דלא מהני הרכנה כגון בנשאת כשהוא פקח או ביבמתו גם כת"י לא מהני והיינו האי דאמרינן קולו לאפוקי מדר"כ אבל בנשאת כשהוא חרש דמהני הרכנה גם כת"י מהני דהא טעמא דהרכנה דמהני באלם משום דקים לן שנתרצה סגי בהכי וה"ה לענין כת"י נהי דל"ה כדיבור מ"מ רצוי מיהא הוי וכשם שכנס ברמיזה או בכת"י כך מוציא ברמיזה וכ"י דשוים הם וכן מבואר מדברי התו' דעירובין הנ"ל דכל שאין הבעל מקפיד סגי בהכי רק בחרש שנשא כשהוא פקח או ביבמתו ל"מ כת"י לחשבו בר דעת לסמוך על כתיבתו וכן מבואר בחידושי הרשב"א בשם התוספות ואין להאריך:
היוצא לנו מזה לענין דינא לשיטת התוספות בעירובין לשינוי קמא דהתוספות אפי' אם כתב הסופר וחתמו העדים לשמה מדעתם בלא ציווי הבעל ואח"כ נתנוהו לו וגירש מהני מדאורייתא ואין פסול אלא מדרבנן ולתירוץ הב' עכ"פ היכא דידעינן שאין הבעל מקפיד סגי בהכי וכ"כ הרשב"א והר"ן בשם התוספות דבפקח מהני כת"י ולא בעינן שישמעו קולו דוקא אלא שהרשב"א כתב על זה דבתוספתא לא משמע הכי כו' וכדברי סה"ת בזה וכן הר"ן כתב שיש להחמיר ע"פ התוספתא אבל הרמב"ן הביא דברי התוס' בפשיטות דפיקח ששלח כ"ו כותבין ונותנין ע"ש בחידושיו ולא הזכיר מדברי התוספתא כלל ונ"ל מדבריו דס"ל כהתוס' בהא. וכך מטין לענ"ד דברי הרי"ף ורש"י ז"ל שכתבו לאפוקי מדר"כ דאמר לעיל חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כו' ואם באמת בא למעט גם בפקח דלא מהני הו"ל לפרושי מדר"כ דס"ל דמתוך הכתב הוי כדיבור מעליא ומדנקט לישנא דר"כ חרש שיכול לדבר כו' משמע דס"ל כשיטת התוספות דלא ממעט רק חרש דוקא. וקצת יש להביא ראיה דשיטת רש"י בזה דדוקא חרש ל"מ כת"י אבל בפקח מהני ממה דאיתא בירושלמי ריש קידושין והביאו הרי"ף שכתבו על קידושי שטר הדא דתימא שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא וכתב על זה מחו' ושארי הגאון החסיד מו' פנחס הורוויץ בספרו ספר המקנה דלפי מה שנראה מדברי רש"י דהמקדש בשטר אין צריך אמירה אם כן אין כאן הוכחה דדלמא באמת צריך שיהיה בשטר שוה פרוטה אלא שנפקא מינה שאם בא בתורת קידושי שטר אין צריך אמירה ולזה כתב דזה אמר דכיון דכתב בשטר הוה אמינא מקודשת הוה ליה כאמירה לגבי קידושי כסף ג"כ וכדעת הפוסקים דדבור מתוך הכתב מהני ע"ש ובק"א שם. אלא דלפי זה צריך עיון שהרי הפוסקים הביאו מהירושלמי דסבירא ליה דבכת"י ל"מ אפי' בפקח ואם כן לשיטת הירושלמי גופי' תיקשי דהא נפקא מינה לענין אמירה אף באמת לא מכרעא מילתא מהירושלמי כמו שכתבו לקמן אלא שלעניות דעתי נראה דבלאו הכי לא קשה מידי דהא דבעינן בגיטין וקידושין אמירה לא בעינן אמירה ממש בשעת קידושין דאפילו עסוקין באותו ענין מהני ודוקא נתן הוא ואמרה היא מספקא לן דשמא הוי בכלל כי יקח ולא תקח אבל אם לא אמרה היא ועסוקין באותו ענין אף על פי שנתן אחר כך בשתיקה באופן שנרגש שנתינה זו לשם קידושין מהני ואם כן פשיטא דבכהאי גוונא שנתן לה שטר שוה פרוטה וכתב לה הרי את מקודשת לי אין לך עסוקין באותו ענין גדול מזה כמו אם נתן לה דינר כסף וחקק עליו תיבות אלו והיא מבינה בהם דנראה דשפיר מהני והו' קידושין בפשיטות. ואפשר דבאמת מהאי טעמא דעת הפוסקים בקידושין בשטר וגירושין אין צריך אמירה מדאורייתא ודעת הטור והר"ן שהביא בב"ש סי' קל"ו דסבירא ליה דבלא אמירה הגט בטל מדאורייתא יש לומר בטעמייהו כמו שכתב הפ"י דף ה' ע"ב דבור המתחיל אמר שמואל בקי' כו' משום דכתיב ונתן כו' ושלחה מביתו משמע שלאחר הנתינה צריך לשלחה מביתו והיינו שצ"ל הז"ג כו' עי"ש ולפי שאינו מענינינו קצרתי ואמנם בשיטת רש"י נראה בלאו הכי כמו שכתבתי דכת"י מהני בפקח דלא ממעט רק חרש דוקא:
ולכאורה היה נראה להביא ראיה לשיטה זו דכת"י והרכנה חד מלתא היא מהא דאמרינן התם וחרש מעיקרו לא כשם שכונס ברמיזה והוצרך לשנויא באורחא רחיקא דמיירי ביבמתו ואם איתא לסברת הירושלמי דהרכנה עדיף מכת"י מאי דוחקיה לימא דמיירי שקידש בהרכנה דלא מהני לאפוקי על ידי כת"י דהרכנה עדיף מכת"י ואף לר"כ דסבירא ליה כת"י מהני מכל מקום היינו בפקח ונתחרש אבל בחרש מעיקרו שקידש על ידי הרכנה אינו מוציא על ידי כת"י אלא על כרחך דהרכנה וכת"י שוים אך יש לדחות דודאי הא דאמרינן דהרכנה עדיף מכת"י לאו לומר דמהרכנה מוכח טפי שהוא בן דעת דז"א שהרי עינינו הרואות שיותר יש להרגיש כח השכלי על ידי כ"י מעל ידי הרכנת ראשו רק דהנך פוסקים סבירא להו דצריך אמירה בפה וכל שמראה בגופו הרי הוא כאלו אמר בפה מה שאין כאן בכת"י ולכך אפי' בפקח לא מהני כיון שאין כאן שמיעת קול ולפי זה לר"כ דאמר דמהני כת"י בפקח ונתחרש על כל פנים אלמא דסבירא להו דאין צריך שמיעת קול והוראה בגופו ואם כן פריך שפיר גם בחרש מעיקרו כו' דמה בכך שכנס על ידי הרכנה פשוט דשפיר יכול להוציא ע"י כת"י:
ואמנם הרשב"א בלאו הכי הקשה אהא דפריך מאי קמשמע לן תנינא דדלמא הוה ס"ד דהרכנה עדיף ותירץ דהשתא לא סבירא ליה הכי למקשה ומאן דמתרץ למאי דס"ל מתרץ ליה עכ"ל ולפי זה גם בהא דפריך וחרש מעיקרו כו' יש לומר דלסברת המקשה קאמר אלא שזה דוחק שהוצרך להאריך ולתרץ בכמה אוקימתות דמיירי ביבמתו ונפלה מאחיו פקח כו' והיה יכול לרפאות על נקלה דמיירי שקידש בהרכנה דלא מהני כת"י וכמו שהוא באמת דעת הט"ז והב"ש החולקים על הב"ח אך מה שכתבתי הוא נכון בשיטת הפוסקים אלו ולפי מה שכתבתי יש ליישב גם כן קצת קושית הרשב"א דרב יוסף סבירא ליה דאי הוה אתי ר"כ לאשמעינן רבותא דלא בעינן שמיעת קול והוראה בגופו מאי שנא חרש דנקט דהא אי נימא דבעינן שמיעת קול כל אפיא שוין ובין חרש בין פקח לא מהני כת"י ואם כן הוה ליה למנקט סתם דעל ידי כתב הוי הגדה מעליא וממילא ידעינן דכולהו שוין בהא ועל כרחך דר"כ נקט חרש לרבותא לאשמעינן דכיון שיכול לדבר מתוך הכתב דעתא צילתא אית ליה ואהא פריך שפיר מאי קמשמע לן תנינא דאפי' הרכנה מהני לזה וכל שכן כת"י דעדיף טפי להבחין על ידו שזה המגרש יודע להבחין בין טוב לרע ואם כן מאי רבותא קמשמע לן בהא דנקט דינו כחרש דוקא כן נראה לעניות דעתי:
ואמנם כדי ליישב קושית התוספות וגם קושית הרשב"א הי' נלע"ד דהנה מה שכתבו התוס' דהוה ליה לאקשויי דהא אפי' הרכנה מהני בחרש הכוונה בזה דאף ע"ג דחרש שומע מה שאומרים לו מכל מקום שייך גבי' הרכנה שכותבין לו והוא מבין בכתב ומרכין ראשו ולפי מה שהיה דעת רב יוסף שאין חילוק בין אלם או חרש דבתרווייהו דעתא צילתא אית ליה ואם נימא כסברת הירושלמי מתפרשא מילתא דר"כ דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ר"ל שכותבין לו והוא מרכין בראשו כו' דכיון דמרכין בראשו היינו דבור מתוך הכתב דמהני ולכן פריך ליה ר"י מאי קמשמע לן תנינא דמה לי הרכנה מתוך אמירה או מתוך כתיבה ועל זה אמר ר"ז אלם קאמרת כו' רצה לומר דבאלם שהוא כפקח מהני הרכנה דידי' מה שאין כן בחרש לא מהני הרכנה דידיה כיון שיש לחוש שדעתו משובשת ומה שהוא מדבר מתוך כת"י עצמו מהני לחשבו כפקח. ועוד נלענ"ד ליישב קושיית התוס' וקושיית הרשב"א ויתיישב גם כן מה דקשה אהא דמייתי ר"ז בברייתא חרש המדבר ואינו שומע כו' דאינו ענין לכאן דהא הך דר"כ בחרש שאינו שומע ואינו מדבר איירי כמ"ש רש"י ואפשר דנקט הכא סיום לשון הברייתא זה וזה הרי הם כפקחין כו':
אך נלענ"ד ליישב בפשיטות יותר דלכאורה קשה למה יועיל מה שמדבר מתוך הכתב דהא קי"ל חש"ו אינם בני שליחות כלל ואם כן איך הבעל שהוא חרש יכול לעשות שליח ואף את"ל דלכתיבה לא בעינן שליחות כדעת הפוסקים דסבירא להו הכי מ"מ לנתינה ודאי שליחות בעינן והרי קי"ל דאינו שומע ואינו מדבר כקטן דמי וצ"ל כמו שכתב רש"י דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב הוא כפקח ובר שליחות הוא ולפי זה קשה דלמה נקט ר"כ הדין לענין גט דהוה ל"ל בסתם חרש שי"ל מתוך הכתב ה"ה כפקח לכל דבריו וממילא ידענו דיכול לגרש ג"כ וע"כ דאתי לאשמועינן נמי דין הגט דאע"ג דאינו שומע קולו ממש מהני:
ולפ"ז מתפרש מלתא דר"כ שאם יכול לדבר מתוך כ"י כו' דלאו במגרש ע"י כתב מיירי רק לענין נתינת הגט מיירי וה"ק שאם י"ל מתוך כתב זהו בדיקה גמורה שפקח הוא ואז כותבין ונותנין גט לאשתו ולא בא לאשמועינן דכתב בדיקה גמורה הוא דההיא לאו דוקא לענין גט אלא לכל הדברים כגון מקח וכיוצא בו הדין כן רק דאשמועינן דלא בעינן שמיעת קול ודלא כתנא דברייתא דלקמן וע"ז מקשה ר"י מאי קמ"ל תנינא דהרכנה מהני ומוכח מינה דלא בעינן שמיעת קול וכקושיית התוס' דף ע"ב אהא דקאמר קולו לאפוקי מדר"כ דהא לאפוקי ממתניתין נמי הוא ומשני ר"ז אלם קאמרת ור"ל כתירוץ התוס' שם דדוקא חרש מסתבר ליה למעוטי ואם כן קמשמע לן ר"כ דגם בחרש מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב להוציא מחזקת חרשותו ויכול ליתן גם כן גט על ידי כת"י או הרכנה כמו אלם כן נראה לעניות דעתי על דעת שיטת התוס' דסבירא להו דהרכנה לא עדיף מכת"י רק עיקר החילוק הוא בין אלם או חרש:
ונלענ"ד לפרש כל הסוגיא ומתחלה אבאר מ"ש התוס' בזה אמר ר"ז כו' דפשיטא ליה דגבי גט א"צ הגדה בפה כו' אבל לר"כ דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש אם כן דבור מעליא הוא כו' ולכאורה צ"ע דאף לר"כ מנא ליה דדבור מעליא הוא דלמא בחינה מעלייתא הוא כמו הרכנה באלם וכיון שידוע שנתרצה די בכך ונ"ל ביאור הדברים דבאמת כללא הוא בכל מקום דחרש שא"מ ואינו שומע דינו כשוטה וקטן והיא אחד מן ההלכות המקובלת בידינו ואם כן איך נתיר לו כשיכול לכתוב נגד ההלכה. אך באמת ר"כ סבירא ליה שע"כ לא קבלו אלא בא"ש ואינו מדבר וכיון שזה יכול לדבר מתוך הכתב חי מדבר קרינן ביה והיינו דנקט לה ר"כ בהאי לישנא חרש שיכול לדבר ולא קא' סתם חרש היודע לכתוב כו' והך דהוה כשוטה לא איתמר אלא כשאינו מדבר דוקא. וכן בירושלמי תירץ אהא דפריך ממתניתין דנתחרש לא יוציא עולמית קיימינן כשאינו יכול לכתוב ור"ל דאם יכול לכתוב לאו בכלל חרש הוא (אך ש"ס דידן לא ניחא להו לאוקמי בהכי משום דלישנא דעולמית אשמעינן אע"ג דיכול לכתוב) וזה כוונת התוס' גם כן דלר"כ דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש אם כן דבור מעליא הוא ר"ל דאם לא כן לא יצאו מכלל חרש שא"ש וא"מ אלא ע"כ דע"י הכתב נחשב כמדבר ממש. וכן נראה לעניות דעתי מדברי הרשב"א שכתב אבל על רב מקשה כו' שע"י כך הוציאו מכלל חרש והוי כמדבר וא"ש א"כ דבור מתוך הכתב דבור הוא כו' ע"ש הרי מבואר כמ"ש. והשתא א"ש דר"י היה סובר דודאי כתב לא חשיב דבור רק שהוא בחינה מעליא כמו הרכנה ושמיעת קול לא בעינן ואהא פריך מאי קמשמע לן תנינא דהרכנה מהני ולא בעינן שמיעת קול וקאמר לו ר"ז אלם קאמרת ר"ל דממתניתין לא מוכח כ"א שיש רצוי על ידי הרכנה ומהני ליה מה שאין כן ר"כ דמיירי בחרש אשמועינן דדבור גמור הוא מה שהוא יכול לדבר על ידי הכתב דאם לא כן הרי הוא כשוטה ולכך מייתי עלה מברייתא דמדבר וא"ש זהו חרש כו' וזה וזה הם כפקחין כו' ר"ל דר"כ סבירא ליה דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב דינו כחרש דברייתא שהוא מדבר וא"ש שדינו כפקח מה שאין כן הרכנה פשיטא דלא מהני בחרש לומר דהוי כמדבר ושומע כיון שיכול לדבר ולשמוע על ידי הרכנה דדוקא כתב י"ל דהוה כדבור אבל הרכנה אינו אלא רצוי לבד ועל זה פריך לרב כיון דלדידיה הגדה מעליא הוא דהא על ידי הגדה בכתב חשבינן ליה לחרש שאינו מדבר כמדבר אם כן איך אמרינן פרט לאלם ומשני דהתם כתיב מפיהם והלכך נהי דע"י כתב חשיב כדבור מ"מ אינו ענין להגדה בפה והשתא א"ש הא דפריך מהא דקתני כשם שבודקין כו' לרב דוקא דבלא רב ל"ק דהא יכול להגיד על ידי הרכנה כדקתני כשם שבודקין כו' דהוה אמרינן דודאי בר עדות הוא רק דלא מיקרי הגדה לענין ק"ש כמ"ש התוס'. ואין להקשות דבאמת מנ"ל דאתי למעוטי אלם דלמא אתי למעוטי חרש גמור ז"א דחרש שפסול לעדות פשיטא שאין מקום לק"ש וגם דהרי הוא כשוטה שאינו מביא קרבן על מה שעשה בעת שטותו משא"כ לרב דסבירא ליה דחרש שפיר הוי בר עדות אם כן קשה מנ"ל למעוטי אלם כלל דלמא לא בא הכתוב רק למעט חרש בכה"ג שכשר לעדות כגון שיכול לדבר מתוך הכתב וא"ל דמסתבר ליה דבכה"ג אין למעוטי כלל א"כ מכ"ש שאין למעט אלם וע"כ דמשום דכתיב מפיהם כו' א"כ קשה דהתם קתני כשם שבודקין כו':
ובהכי א"ש מה דקשה לכאורה אליבא דר"כ דלדידיה אם כותבין לחרש שא"ל מתוך הכתב נכתוב גט כו' והוא מרכין בראשו נמי כשר א"כ למה נקט במתניתין מלתיה בנשתתק הא מצי למנקט רבותא טפי דאפי' בחרש מהני הרכנה היכא דהוא כפקח מחמת שמדבר מתוך הכתב ומכ"ש באלם ולפמ"ש א"ש דדא ודא אחת היא דחרש המדבר מתוך הכתב היינו חרש המדבר וא"ש ואלם היינו שומע ואינו מדבר וס"ל לתנא דמתני' דשניהם שוין דהא אידי ואידי הם כפקחין ונקט נשתתק וה"ה לאידך אך מה דמשמע מדברי הפוסקים דחרש שא"מ וא"ש אינו מוציא ברמיזה ומשמע אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב וכתבו לו והרכין לא מהני וכן נראה לכאורה דהא אמר ר"י אמר רב חלוקין עליו חביריו על רשב"ג ואמרינן מהא דנתחרש לא יוציא עולמית מאי עולמית אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב ולפ"ז מבואר דלדידן דקי"ל דלא כר"כ והיינו דלא כרשב"ג רק כרבנן דפליגי עליה גם בהרכנה לא מהני וצ"ע דהתינח לשיטת התוספות דמאי דמסקינן דלא כר"כ היינו שאין זה מוציאו מחזקת חרשותו ואם כן פשיטא דאף הרכנה לא מהני אבל לשיטת סה"ת וש"פ דסבירא להו דממעט מדר"כ משום דקולו דוקא בעינן והא דהרכנה מהני היינו משום דהרכנה היינו שמיעת קול א"כ י"ל דאע"ג דבהא דס"ל לר"כ דמתוך הכתב הוי דיבור מעליא לא קי"ל כוותיה מ"מ בהא דסבירא ליה כיון דמדבר מתוך הכתב הוי כפקח לא אשכחן דפליג עליה משום דאע"ג דשמיעת קול לא מיקרי מ"מ מיחשב כדבור לענין זה שיהיה דינו כחרש המדבר ואינו שומע ואם כן למה לא יהיה יכול להוציא ע"י הרכנה הא הרכנה היינו שמיעת קול. וא"ל דרבנן דרשב"ג באמת סבירא להו דאף להוציא מחזקת חרשותו ל"מ ע"י כתב ז"א דנהי דרבנן פליגי בהא ארשב"ג דהא ר"כ קאי כוותיה. ואף על גב דלענין שמיעת קול לא קי"ל כר"כ היינו משום דסתם גמרא אמר לאפוקי מדר"כ אבל משום דרבנן פליגי אין לפסוק משום זה דלא כר"כ ואם כן למה כתבו הפוסקים בפשיטות דחרש שכנס כשהוא פקח או ביבמתו אינו מוציא ברמיזה דהא בחרש כה"ג שיכול לדבר מתוך הכתב נראה דלשיטת הפוסקים דסבירא להו דהרכנה הוי כשמיעת קול שפיר הוא מוציא ברמיזה ולכאורה זה צ"ע גדול:
איברא שלולי דברי הרא"ש ז"ל שכתב הטעם בהרכנה משום שמראה בגופו הייתי אומר דה"ט דהרכנה הוי כשמיעת קול דכיון שהם אומרים לו בפה והוא מרכין ע"ז בראשו ה"ז כאילו אמר הוא בעצמו וכל כה"ג שפיר מהני הרכנה משא"כ הרכנה ע"י כת"י אע"ג דכת"י מועיל לחשבו מחמת זה כפקח מ"מ מה שזה מרכין על הכת"י לא הוה רק ככתיבה ואנן עכ"פ אמירה בעינן והרי אין כאן אמירה לא מצד המבקשים ממנו ליתן גט ולא מצד הבעל וכל כה"ג שאין כאן אמירה כלל לא מהני אבל היכא דאיכא אמירה הרכנה דידיה כאילו אמר דמי כדאמרינן בשבועות דהעונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי ואע"ג דהתם עונה אמן בפיו מ"מ לענין זה אין נפקא מינה אם עונה אמן בפיו או מרכין בראשו שנודע לנו עי"ז שהוא מסכים על אמירה דהני וה"ז כאומר בעצמו אבל בחרש שאינו שומע וכותבין לו ל"מ הרכנה דהא ליכא דבור כלל. ועפי"ז יש ליתן תבלין לדברי מחו' הגאון החסיד מהור"ר פנחס שכתב שאם הכותב חרש יכול הבעל לומר בפה וכותב לו מה שהוא אומר כדמוכח ממתניתין דהכל כשרין ולכאורה מה מועיל אמירתו בפה שהרי הסופר אינו שומע מה שאומר הבעל ולפמ"ש יש לומר כיון דחזינן דהרכנה על אמירה מהני והרכנה על כתיבת ידו לא מהני אלמא דעל כל פנים אמירה בפה בעינן וכיון שהבעל מוציא דבורו בפה שפיר דמי:
אלא שיש לעיין דאטו מי כתיב בקרא אומר הבעל דנימא אמירה בפה בעינן. בקרא וכתב כתיב ואפ"ה אמרינן דבעינן שישמעו קולו אלמא דבלא שמיעת קול הוי כאלו כותב בלא שליחות הבעל ואינו נותן לב לכתוב לשמה וכמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ג אהא דאמרינן עד שיאמר לסופר כו' וא"כ מה יושיענו זה שהבעל מרחש בשפותיה והוא חרש לא ישמע ואיך יתן לב לכתוב לשמה כל ששומע אין לו מהבעל בעצמו רק מפי כתבו. אך באמת בלאו הכי יש לתמוה למאי דאמרינן דלא בעינן שליחות בכתיבה רק הטעם משום לשמה א"כ לא יועיל כת"י דבעל שעיני הסופר רואות שהבעל רוצה לגרשה וכבר כתבתי שהתוס' בעירובין נראה דגרסי פסול והיינו דאינו פסול רק מדרבנן. ומצאתי בהגהת סמ"ק מהלכות גירושין שכתב ראיה דבעינן שליחות בכתיבה מפ' מי שאחזו דבעינן שישמעו קול הבעל שיאמר לסופר כתוב ואע"ג דכתב סופר לשמה אינו מועיל בלא ציווי הבעל ואפי' עשה שליח לסופר וכתב אליו כתב אינו מוכח כדמוכח התם ואע"ג דגם זה דחקו התוס' לתרץ כדי לקיים פירוש ראשון שינויא דחיקא הוא למבין כו' ובתוס' שלפנינו לא מצאתי זה ואפשר שכיון לדברי התוס' בעירובין ויותר נראה שכוונתו לתוס' שאנץ:
ואמנם טפי יש להקשות על מ"ש הרא"ש דלמנות שליח לגרש יכול למנות בכתב אבל למנות שליח לכתוב ולחתום לא מהני וכן בסמ"ק ג"כ ולא ביארו החילוק ונלענ"ד ע"פ מ"ש התוס' והרא"ש בטעמא דמלתא דמהני שליח לקבלה באשה ובאיש לגרש משום כיון דאיכא גילוי דעת שנתרצה זכות הוא לו וממילא נעשה לו שליח כדין זכיה שהוא מתורת שליח ויכול זה להיות נעשה שליח מעצמו וכמ"ש האשר"י בקידושין בהא דדלמא ארצויי ארצי קמיה כו' שאם גילה דעתו לשדכו כו' ולפי"ז א"ש דודאי במינוי שליח לגירושין או שליח לקבלה בגילוי דעתא סגי וזה נעשה שליח מאליו משא"כ בכתיבה אין הענין תלוי בשליחות כלל אלא כל שזה עושה במצות הבעל הוא חשוב לשמה ואם לאו לא חשבינן ליה לשמה וא"כ כיון שימנו ע"י הכתב ואין עליו תורת שליחות רק שהוא נחשב לגילוי דעת שחפץ שיכתבו לו גט וזה עומד ונעשה שליח מעצמו בתורת זכיה וכל שהוא עושה מעצמו אין שם לשמה עליו דלא חשיב לשמה כ"א בעושה בתורת מצווה מפי הבעל ולא זולת. ולפי"ז א"ש בסופר חרש כיון שהוא מצווה ועומד מפי הבעל אלא שהוא קשה לשמוע ומודיע ע"י כתב שהוא מצווה עליו לכתוב גט אין זה דומה לכתב בעלמא שאינו רק גילוי מלתא שחפץ בו כיון שאינו שומע מפיו ממש כתיבתו אינו עושה רושם כ"כ בלב הסופר שיתן לב לכתוב לשמה משא"כ בחרש שיודע שהבעל אומר שיכתוב לו שהרי עומד ע"ג ומרחש בשפתיו אלא דאודניה הוא דכאיב ליה ומודיעו ע"י כתב בכה"ג שפיר כותב לשמה:
ואך לענ"ד הראיה שהביא מחו' הגאון נ"י אינו מכרעת דהא י"ל דלדידן דקי"ל דלא כר"כ באמת מיירי הא דחרש יכול לכתוב גט כגון שצוה לו בעודו פקח ונתחרש וטפי מסתבר לאוקמי בהכי ממאי דנוקמא דמיירי שהבעל אומר בפיו אע"ג דהאי לא ידע מאי קאמר מ"מ הוא עושה את שלו ואומר לכתוב גט וגם כותב לו בכתב ולדידי קשה איפכא דלמה כתבו הפוסקים בסתם כסוגיית הש"ס התם דבעינן גדול עע"ג דהא בחרש בכה"ג שיודע לכתוב גט אין לך יכול לדבר מתוך הכתב גדול מזה וא"כ אליבא דר"כ לא צריך מידי ואף דלא קי"ל כר"כ מ"מ כבר כתבתי דלפי שיטת הפוסקים דס"ל דאפי' פקח אינו יכול לכתוב בכת"י א"כ הא דאמרינן קולו לאפוקי מדר"כ לא ממעט כ"א דבעינן שמיעת קול מפי הבעל אבל לענין הא דדבור מתוך הכתב מהני לחרש למשויה כפקח לא אשכחן דמפיק לה מיניה וא"כ בסופר כה"ג ודאי דמהני ודינו כאלם שהוא פקח לכל דבר וכשר לכתיבת הגט אף בלא עומד ע"ג ולכאורה היה אפשר לומר דהפוסקים ס"ל דבחרש בלא"ה לא קי"ל כר"כ כיון דרבנן פליגי עליה דרשב"ג ואין הלכה כרשב"ג בברייתא:
אך דלענ"ד אין הכרח כ"כ ממתניתין דקתני נתחרש לא יוציא עולמית דמשמע אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב די"ל דהתם נמי הוה טעמא משום דבעינן שישמע קולו וכיון דנתחרש קודם שאמר לסופר ולעדים תו לא יוציא עולמית אבל אם אמר לסופר ולעדים קודם שנתחרש כיון שעדיין יכול לדבר מתוך הכתב הרי הוא כפקח ושפיר יכול להוציא. אך י"ל דז"א דא"א דהוה כפקח רק דפומיה הוא דכאיב ליה אכתי קשה אמאי קתני לא יוציאה עולמית דהא ה"ל כאלם ויכול להוציא ע"י הרכנה אלא לפמש"ל דדוקא על אמירה מהני הרכנה אבל על כת"י ל"מ הרכנה אין הכרח ממתניתין דבחרש כיון שאינו שומע אין הרכנה מועלת לו אבל מ"מ הרי הוא כפקח ונ"מ באם צוה לסופר ולעדים קודם שנתחרש או אם הבעל פקח וסופר חרש שא"צ גדול עע"ג וכמ"ש וצ"ע על הפוסקים דס"ל דאף בפקח ל"מ כת"י ואפ"ה פסקו דגם בחרש צריך גדול עע"ג וכמ"ש ואפשר לומר דאע"פ שכותב גט ע"י שכותבין לו שיכתוב גט לאשה פלונית מ"מ לא מיקרי פקח בשביל זה שיהיה הוא יכול להוציא את אשתו דאפשר דאע"ג דמסברי ליה וסבר מ"מ דיבור השייך לעצמו אינו בר דעת שיהיה יכול לצוות לאחרים מתוך הכתב ובכה"ג מיירי מתני' ור"כ לא קאמר אלא היכא שהוא בן דעת כ"כ שכותב ענינים שלו כגון שכותב לסופר ולעדים לכתוב גט כה"ג ס"ל דחשבינן לי' בן דעת דהא חזינן שיודע לסדר ענינים שלו בטוב רק פומא הוא דכאיב לי' וצ"ע:
ובאמת מ"ש מחותני הגאון נ"י ראיה ממתני' צ"ע דהא הרכנה ודאי דמהני לכ"ע כיון דמראה בגופו וא"כ מי גרע סופר חרש מבעל חרש שאם היה בר דעת שפיר יכול לגרש ע"י הרכנה כמבואר להדיא בנשתתק ואם כן מה בכך שהסופר חרש דהא מה שאינו בן דעת לא איכפת לן כיון שגדול עע"ג רק מחמת שמיעת קול והרי הרכנה דבעל כשמיעת קול הוא וכן לענין גדול עע"ג שמלמדו ומזהירו לעשות לשמה פשיטה דע"י הרכנה הוא וכן מבואר בסה"ת הל' גיטין אמר ר"ה והוא שגדול עע"ג ואומר להם ברמיזה שיעשו כך וכך לשם גירושי אשת פ' כו' ע"ש וצ"ל דס"ל דאע"ג דלענין עע"ג שייך לומר שמרמז לו לעשות לשמה היינו אחר שכבר הכין עצמו לכתוב גט לזה מועיל רמיזה משא"כ על תחלת הענין לומר שרמזו לו שיכתוב גט לאשתו זהו דבר קשה שיוכל להסבירו ע"י רמיזה ולכך ס"ל להגאון נ"י דמיירי ע"י כת"י. אלא שעדיין יש פתחון פה לומר דמיירי שהחרש כותב לבעל אכתוב גט לאשתך והוא מרכין לו בראשו דהוי כשמיעת קול שלא יהא אם הבעל אלם דמהני הרכנה דידיה אך לפמ"ש דלמ"ד דאין כת"י מועיל אף הרכנה על כת"י אין מועיל דאמירה עכ"פ בעינן או שיאמר הבעל או שיאמרו לו וירכין ראשו ומזה הוציא מחותני הגאון הנ"ל דכל שהוא אומר בפיו ג"כ אלא שמודיע ע"י כתב שפיר דמי:
אך לענ"ד היה אפשר לומר דבאמת לכאורה קשה מאי טעמא לא יועיל בפקח כתב ידו וכמו שכתבתי לעיל דהא לנתינת הגט מועיל מה שממנה שליח בכתב ולמה לא יועיל על הכתיבה ג"כ. ומ"ש לעיל לתרץ דהתם נעשה שליח מעצמו מה שאין כן כאן דמשום לשמה נגעו בה ל"מ מה שנעשה מעצמו דלשמה ל"ה אלא בציווי הבעל זה צ"ע שהרי נראה מדברי הרשב"א בגיטין דף כ"ג בטעמא דכל שלא צוה הבעל לא חשבינן לכוונתן לשמה כוונה מעליא אע"פ שמתכוין לשם אשה זו דכיון שלא צוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה כו' וכן נראה מדברי שאר פוסקים א"כ מה בכך שזה עומד מעצמו ונעשה שליח ע"י גילוי דעת של בעל דניחא ליה דהא מכל מקום צוה הבעל בכתב ואטו משום שלא אמר בפיו לא יתנו לב לכתוב לשמה וכבר כתבתי שכן הקשה בהגהת סמ"ק לכן נראה דהך דינא דפקח שכתב אינו מועיל אינו מטעם פסולו של חרש דבחרש הוי פסול שעל ידי כת"י אין מוציאין אותו מחזקת חרש וגבי פקח הטעם כיון שהיה יכול לדבר בפיו והוא עצר כח הדבור ובא במכתב לאמר אין הסופר נותן לב לכתוב לשמה שאומר בלבו מסתמא אין לבו ככתבו דאם כן מימר הוי אמר. ומצאתי סעד לדברי בשו"ת כת"י רבינו הגאון מהר"י בעהמ"ח מג"ש שכותב לענין אם מהני בקידושין רמיזה וכתב דהרכנה מהני כמו אמירה ולא בעינן שמיעת קול דוקא והא דלא קי"ל כר"כ משום דלא ידעינן ע"י כתב אם מבין בטוב כמ"ש התוספ' כו' אך לפי הפוסקים דאפי' בפקח לא מהני כתב קשה כיון דלא בעינן בפה ולחד שינויא דהרא"ש שם פסול אפי' מדאורייתא וכמו שהאריך הב"י סימן ק"ך וצ"ל דכתיבה אפי' בפקח דלא ידעינן שנתרצה ממש דלמא כתב כך ולא נתרצה ממש דכיון שאינו מראה בגופו ממש אין זה ראיה שנתרצה ושמא כתב ולא מלבו דאין נקרא מוציא שקר אא"כ מדבר בפיו או מראה בגופו דאמרינן אי לאו דנתרצה ממש לא היה משקר אבל כתיבה אפי' כותב בלא לב לא מיקרי משקר עכ"ל הגאון ז"ל וכן מצאתי בספר בני יעקב דף קנ"ד ע"ב שכתב בשם חידושי תלמיד הרשב"א כת"י שכתב בשם הרמ"ה גם כן דבפקח ל"מ דכיון דהרי יכול לדבר איכא למימר דמשטה הוא אם כן איכא למיחש לטרופי דדעתא עכ"ד ולכאורה. צ"ע דהא משמע מהפוסקי' דאף בכותב שלא בפני הסופר ועדים ל"מ ובשלמא לפמ"ש מהר"י ז"ל א"ש דאע"ג שלא היה אפשר באופן אחר מכל מקום לא מהני כתיבה דבכתיבה אין הכרח שנתרצה בכל לבו אך לפי טעמא של רבינו הרמ"ה ז"ל קשה דהתינח כשהוא עם הסופר ועדים במקום אחד משא"כ אם הוא בריחוק מקום מה"ת לתלות שמשטה הוא או טירוף הדעת ומדברי הפוסקים הסוברים דבפקח לא מהני כת"י ס"ל דאפי' בשלח כת"י ממדינת הים הדין כן כמבואר מדבריהם וצ"ל דרמ"ה לא ס"ל הכי וצ"ל דגם בכהאי גונא אמרינן דהו"ל למיתי ולמימר להו כתבו גט כו' והכתב אינו מוכיח שבלב שלם הוא והלכך ל"מ. ולפ"ז א"ש בפשיטות קושיית הגאון ממתניתין דהכל כשרים לכתוב כו' דהתם חרשותו של זה גרמה לו לבעל שהוצרך להודיעו ע"י כתב ופשיטא דבכהאי גונא לא תלינן כלל במשטה או טירוף הדעת דמאי אית ליה למעבד ויצא לנו מזה קולה גדולה לנ"ד דבנ"ד כסופר חרש דמי דמאי אית ליה למעבד כיון שסגור ביד אדונים קשים וגלוי וידוע לכל שבענין שהיה בעל אשה זו ל"ש לומר דהו"ל למיתי לקמן לצוות לכתוב גט ואין לנו לחוש לומר שמא משטה או שמא מתוך טירוף הדעת רק ככתבו כן לבו ומרוצה ברצון גמור וכ"ע מודו בכה"ג דשפיר דמי ליתן גט ע"י שכתב תנו גט כו':
העולה מזה שכתבנו דאיכא דעות הרבה דס"ל להתיר בפקח ע"י כת"י שכן נראה מדעת הרי"ף ורש"י והרמב"ם ובעה"ע וכן כתבו הפוסקים בשם התוס' וכן דעת הרמב"ן בחידושיו ומהרד"ך בתשובותיו ושאר פוסקים האחרונים סמכו עלה דמלתא במקום עיגון וכמו שכתב בס' ג"פ דבמקום עיגון יש לסמוך אמקילין חדא כי פשטא דגמרא דידן הכי משמע ותו דגדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והעיטור ורש"י והתוספות לא חשו להתוספתא ומכשרי בכת"י ותו שיש לצדד דאפי' מאן דחייש לתוספתא היינו שלא במקום עיגון כתירוץ ב' דהרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם כו' וע"ש שהביא בשם המבי"ט גדולה מזו להקל במקום עיגון גם בעדים שכתבו לעדים וסופר שהבעל מינה אותם כו' מטעם שכתב הרמב"ם דכת"י מהני ומטעם מ"ש הר"ן שדעתו מסכמת לדעת הרא"ה כו' ע"ש והג"פ שם תמה עליו שלקח קולי שניהם (ולענ"ד היה אפשר לומר דע"כ לא סבירא להו להפוסקים דכת"י לא מהני אלא לענין דל"ה כאמירת הבעל גופיה אבל התם שהבעל אמר בפה אלא שעדים כתבו לעדים אין זה ענין לשמיעת קול כלל רק לפלוגתת הרא"ה והר"ן גם צריך עיון מטעם מפיהם ולא מפי כתבם ואין בידי שו"ת מבי"ט לעיין בו) אבל לענין פלוגתא דכתיבת יד הסכים בפשיטות להקל במקום עיגון:
ועוד נלענ"ד דבאמת לכאורה צ"ע בהא דפסקו הפוסקים דלא כר"כ משום דאמרינן קולו לאפוקי מדר"כ וכמ"ש הרי"ף ע"ז אלמא דלית הלכתא כוותייהו ולכאורה מאי אולמא הך ברייתא מברייתא דלעיל דבהדיא קתני בה חרש לא הלכו בו אחר כת"י לגיטין וגם ר"י אמר לעיל חולקין עליו חביריו על רשב"ג. ואפשר לומר דמשום הא לא אריא כיון דאיכא מאן דאמר הלכה כרשב"ג אף בברייתא וגם שי"ל דר"כ פליג עם ר"י בהא דר"כ ס"ל דרשב"ג מפרש מלתיה דת"ק וממתניתין דנתחרש לא יוציא עולמית איכא לדחויי כדדחי הש"ס ולכך מייתי מדקאמר לאפוקי מדר"כ וסתמא דהש"ס ק"ל משמע דלית הלכתא הכי בהא דאכתי איכא לאקשוי' דמנא לן למידק מהאי לישנא דאין הל' כן דהא כי האי לישנא קאמר לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו ואפ"ה פסקו הרב' פוסקי' דמודה ר"י באומר אמרו וכן כתב הרא"ש בגיטין דף פ"ו בשם הר"י שכתב ותימא על הגאון ר"ח שפסק הלכה כר"י ממה שתירץ רב אשי מתניתין כו' דאם העמיד המשנה כר"י בשביל זה לא פסק הלכה כמותו ושמא טעמו כו' הרי מבואר שאין הכרח כלל מלשון זה לענין פסק הלכה. וראיתי בפני יהושע שהקשה כן וכתב וז"ל אף שאין דרכי לכתוב מה שנוגע לפסק הלכה עכ"ז לא אוכל להתאפק ומלתא דתמוה מדכר דכירנא שכל הפוסקים פסקו דלא כר"כ משום ר"א דבתראה הוא מסיק לאפוקי מדר"כ וקשיא לי טובא כו' מ"ש מאומר אמרו כו' ע"ש וכדי ליישב זה היה נלענ"ד לפי המבואר באשר"י שם שהגאון לא פסק לגמרי כוותיה בין לקולא בין לחומרא לפסול באומר אמרו כו' אלא לחוש לדברי שניהם כו' ע"ש וכן כתב בסה"ת הלכך אומר רבינו יצחק ב"ש שיש להחמיר ולפסול אומר אמרו כדמשמע בפ' מ"ש ישמעו לאפוקי ממאן דמכשר אומר אמרו ושמא הלכה כן וגם לפסול חתם סופר ועוד דשמא הלכה כשמואל וכולהו אמוראי דמכשרי בהמקבל אומר אמרו א"כ חרש שוטה וקטן פסול עכ"ל ולפ"ז יש לומר דגם בהא דפליגי הפוסקים הלכתא דלא כר"כ גם כן לא פסקו כן לגמרי כיון דר"כ ס"ל כרשב"ג ומשמע דרב יוסף ור"ז ס"ל כוותיה ואע"ג דאמר ר"י חלוקים עליו חביריו על רשב"ג מכל מקום אין הכרח דפסק דלא כוותיה וכמ"ש בפ"י הלכך חזר הדין דספיקא הוי אם מועיל דבור מתוך הכתב או לא גם כן. וראיתי שהב"ש ס"ק ח' כתב כמו שכתבתי וז"ל גם י"ל להני פוסקים דלא פסקו כברייתא זו לענין אומר אמרו י"ל דלא קיימא לן כברייתא זו גם לענין כתיבת חרש לכן כתב בש"ג דהוי ספק מגורשת עכ"ל ורמז בקצרה למ"ש. ואמנם מה שכתב בשם ש"ג דהוי ספק מגורשת אני תמה דבש"ג לא הזכיר דין חרש גמור כלל רק לענין חרש המדבר ואינו שומע או האלם ששומע ואינו מדבר וכתב שם דבכהאי גונא כותבין ונותנין ע"פ כת"י. ומ"ש דאם שלח להם בכתבו ע"י אחרים הרי זה ספק מגורשת לאו מהאי טעמא אתי עלה רק דס"ל דכשנותן הכתב מיד ליד ממש הוי כאמירה מה שא"כ היכא ששולח ע"י אחרים ס"ל דהוי כאומר אמרו ובאומר אמרו ס"ל להש"ג שם בשם ריא"ז דהוי ספק מגורשת ועיין בבית יוסף מ"ש על דברי הקונטרסים בשם הרי"א ולענ"ד אין זה הכוונה ודברי הקונטרסים הם דברי הש"ג אלו והרי"א הוא ר"ת רבינו ישעיה אחרון והכוונה בזה כמ"ש (ומצאתי בבני יעקב שהרגיש בזה וכתב שגם מהריט"צ כ"כ אבל אין שום פוסק שסובר כן ומ"מ יש לגמגם בדינו דהרד"ך כו' ע"ש) והנה דעת הרי"ף ור"ח דבאומר אמרו הגט בטל ולכן מכשירין בחתם סופר ועד אבל דעת הר"י וסה"ת והרשב"א והרא"ש והר"ן וסמ"ג וסמ"ק וטור והמרדכי והכל בו וכן דעת כל האחרונים דספיקא הוי ולכן פסלו חתם סופר ועד ולזה נוטה גם דעת הרמב"ם וגם בדעת ר"ח כתב סה"ת ושאר פוסקים דלא פסקו כן אלא לחומרא והמרדכי כ"כ גם בדעת הרי"ף ועיין בב"י סי' ק"ל והטור בסוף סימן ק"ך כן כתב בשם הרמ"ה דאומר אמרו הוי ספק וכתב על זה שרב אלפס כתב דאינו גט כלל וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכן כתב בב"י שם שדעת הרי"ף כר"י דהגט בטל אפי' באומר אמרו ולא חשו לדשמואל כו' ואני תמה שהרי הרא"ש פרק המגרש הביא דברי ר"י דל"ה רק ספק לבד ומבואר שם דסבירא ליה כוותיה וכן מבואר בב"י גופיה סימן ק"ל ומצאתי ביש"ש גיטין פרק האומר סימן י"ד שתמה על הטור בזה:
ועכ"פ נמצינו למדין דלשיטת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים דפסקינן לדינא אפומייהו כולהו ס"ל דאומר אמרו ספיקא הוה ומינה נמי לענין חרש שכתב בכת"י אף על גב דקתני בברייתא הגט בטל עד שישמעו קולו ואמרינן עלה לאפוקי מדר"כ אין הכרח לפסוק כן להלכה כמש"ל רק דמספיקא מחמרינן בהא וכיון דלדעת התוספות בעירובין אף הברייתא גופא לא פסלה רק מדרבנן ולדעת הרא"ש בתירוץ הב' גם כן אין מקום פסול רק מדרבנן והרבה פוסקים מגדולי הראשונים דס"ל להכשיר בפקח ע"י כת"י ובפשיטות דברי הש"ס ואף לדברי המחמירים איכא למימר שטעמם כמ"ש הרמ"ה מדלא אמר בפיו יש לחוש למשטה או לטירוף הדעת ואף אם ירחק ממנו המקום אם אין ידוע לנו האמתלא והסיבה למה לא בא בעצמו לגרש או היה לו לכתוב גט שם ולשלוח אין הסופר נותן לב כל כך לכתוב לשמה דמימר אמר דלמא משטה הוא או לפי שעה נטרפה דעתו וכיון דסתם אשה לאו לגירושין קיימא סתמא לאו לשמה הוא כמו שכתבו הפוסקים משא"כ בזה שגלוי לכל העולם שא"א בשום אופן שיבא לביתו וגם לכתוב שם גט ולשלוח לא היה יכול אף שנראה מהעתק האגרת השניה שהיה אפשר שיכתוב שם גט מכל מקום לפי דעתי שהיה רחוק שיכתוב שם גט וישלח לכאן דמאן ציית ליה דעקר סיכי ומשכניה ורהיט רק שהיה אפשר שלפני היהודים דשם ימנה כדת סופר ועדים ואם כן ס"ס יעשה שליח לכתיבה וחתימה וגם עתה כדבר הזה כן עשה ואף שי"ל דאכתי היה יכול לכתוב שם גט כדת ולמנות שליח על הנתינה במדינה זו והיה שולח על ידי הב"ד מכל מקום קרוב הדבר כי איש מלחמה ידיו ורגליו אסורים מלעשות גדולה או קטנה בלי ידיעת ראש הממונה עליו ומורא עלה על ראשו כי לא ירשה אותו לעשות כן ואף שהקפאטין כתב בפעם שניה שבודאי היה עושה כן כו' הוא אחרי אשר נעתר לבקשת היהודים דק"ק סטאשוב אשר מצאו חן בעיניו אבל במה יתרצה עבד אל אדוניו ובודאי הסופר לא יקשה בעיניו על זה כי ישכיל ויבין שמחמת אונס לא יוכל לבא וגם שם לא יוכל לעשות מאומה ושפיר יתן לב לכתוב לשמה. ועוד נלענ"ד לצדד לפי מה שמבואר בתוספות ושאר פוסקים הטעם משום שאין הסופר נותן לב לכתוב לשמה והוי ככותב סתמא וכיון דסתם אשה לאו לגירושין קיימא כשלא לשמה חשיב וזה שיטת רוב הפוסקים אם כן י"ל דבמומר שהרחיק נדוד והנה הוא הולך למות בכהאי גונא סתמא לגירושין קיימא ואע"ג דסתמא ממש לא מהני מ"מ בזה מהני ודאי מה שמגלה דעתו בכתב שרוצה בגירושין לאפוקי מכלל סתמא ופקח ישראל שאני דכיון דסתמא לאו לגירושין קיימא לא מהני גילוי דעתו בכתב עד שיאמר בפה משא"כ במומר כזה דהדעת נותנת שכתבו ולבו שוין וסתמא כי האי לגירושין הוא ושפיר מועיל כ"י לכתוב גט ע"י ולפי שעדיין לא נתחוור לי כל הצורך ולאפס הפנאי לא נתתי לבי ועיני לברר הדבר על בוריו (כי צריך עיון שבתשובת רד"ך שהיה עובדא דידיה גם כן במומר ולא העיר בזה ואין תשובת רד"ך בידי) אעפ"כ כתבתי לסניף בעלמא:
ומ"מ ע"פ הדברים אשר כתבתי יש למתק סברת מחותני הגאון החסיד נ"י שכתב דכיון דאיכא נמי אמירה מהני ולכאורה טעמא בעי ולפי מ"ש אתי שפיר כיון דעיקר טעמא משום דאשה לאו לגירושין קיימא וסבירא לן כהתוס' דאף שגילה דעתו בכתב לא מהני ותולה אותו באיזה דבר ואין הדברים נכנסים ללב הסופר לקבל הדברים שנתרצה הבעל ברצוי גמור כ"א כאשר יאמר בפה והלכך היכא שהבעל אומר בפה מה שכתב בספר והדברים מתאמתין לאמתו על ידי הכתב יצאה זו מכלל סתמא שהרי הבעל בפיו מלא אומר שרוצה לכתוב לה גט וכיון שהסופר יודע אמתת הדברים שהבעל אומר בפה אף על פי שנודע לו דבר זה ע"י כתב סגי בהכי. אלא דקשיא ליה למחותני הגאון הנ"ל מדברי הרמב"ן שכתב דממנה עדים שלא בפניהם לא מהני משום דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו עכ"ל ואם כן קשה דהכי נמי נימא כיון שעכ"פ הבעל אמר בפה מה בכך שנתוודעו לו על ידי עדים דלא יהא גדולה כ"י של הבעל מהעדאת עדים ולזה כתב דנראה דבכתב גם הרמב"ן מודה וס"ל דעדיף מעדים דכל שלא שמע מפי הבעל אינו מכוין לבו להיות במקומו של הבעל ולכתוב לשמה משא"כ בזה שרואה כ"י של הבעל אע"פ שאינו נחשב כהרכנה להיות כהודה בפה מ"מ מתברר לו הידיעה ומתאמת לו יותר בראותו כתב הבעל יותר מע"י עדים כך הוא כוונת הגאון נ"י והדברים מוכרחים שהרי דעת הרמב"ן גופיה דמהני ע"י כתב וכתב בשם התוס' דברים ששלח כ"י ממדה"י כתבו כו' כותבין ונותנין ולא בעי שמיעה מפיו ממש אלמא דכת"י עדיף מהעדאת עדים דאף אם ממנה בכת"י שלא בפניו מהני אע"ג דלא מהני ע"י עדים משום שהסופר למראה עיניו אותו הכ"י עצמו של הבעל ועי"ז הוא מתעורר להחזיק לכתוב לשמה משא"כ באומר אמרו לסופר שהדבור של הבעל פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך כי אם על הגדת העדים והלכך אינו עומד במקום הבעל ממש ואם כן י"ל דאף למאן דס"ל דכת"י לא חשיב כדבור ממש לומר דהוי כאמר כתבו מ"מ הרי באמת הוציא הבעל בפיו ומבט בשפתיו לכתב גט והסופר רואה כת"י הבעל עצמו שאמר כן ושפיר עומד במקום הבעל משא"כ באומר אמרו כיון דמילי לא ממסרן לשליח ואינם נעשים שלוחים להיות במקום הבעל רק שהם מגידים לו מה ששמעו מפי הבעל לאו עלייהו סמיך כ"כ ולא חשיב לשמה שע"פ דבור העדים אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל ממש מה שאין כן כשמגיע לידם כ"י של הבעל ממש הם עומדים במקומו אחרי אשר נתוודע להם מפי כתבו שהוציא הדברים מן השפה ולחוץ והם כותבין וחותמין לשמה:
ועוד נראה לפענ"ד לפי מה שכתב הג"פ בשם המבי"ט דאפשר לומר בטעם הפוסקים דבפקח לא מהני כת"י משום דמסתמא פקח כותב כן שלא בפניהם ויש לחוש שנשתנה דעתו אבל בפקח שקבל עליו בשבועה שלא יחזור יודו הר"ת והרא"ש כו' ע"ש. ולפ"ז צ"ל דדוקא בכתב חוששין שמא ישתנה דעתו משא"כ אם אמר בפיו אמרינן כיון שכבר הוציא הדברים מפיו וגמר אומר ולא ינחם עוד ולפ"ז א"ש חילוק הגאון נ"י דהיכא שהבעל אומר בפיו כולי עלמא מודו דמהני דהא ליכא למיחש לאקרורי דעתא כיון דבאמת הוי אמירה אלא שהודע הדברים בכתב אך לפ"ז צריך עיון דהא במומר לעולם חיישינן שביטל ואין תקנה במה שעושה שליח לכתוב גט ולחתום אם לא כשיעשו שליח לקבלה תחלה. ומצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קי"ד שהעלה גם כן דבמקום עיגון יש להקל ע"י כתב אלא שחוכך להחמיר אף במקום עיגון מחשש ביטול כדמשמע מתשובת מהרי"ל אע"ג דבתשובת ב"ח מיקל במקום עיגון במומר שעשה שליח להולכה בלבד וכן משמע בשו"ת תמים דעים מכל מקום אינהו מיירי בגט כתוב כבר ומסרו ליד שלוחו ל"ח שבטלוהו משא"כ בנ"ד גרע טפי כיון שמצוה רק ע"פ שיכתבו ויתנו בקל יוכל לבטלו. וגם אין לצדד כיון דאין רגל יהודי כו' דהא מבואר מדברי הר"ן דמהני ביטול ע"י אגרת וכת"י כו' ע"ש באורך וגם בתשובה שאח"ז כתב בשם הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל שלא רצה להכריע למעשה אמר שלא ראה מרבותיו שסדרו גט ע"פ צוואת הבעל שהרחיק נדוד כו' כו' ע"ש ותשובת הגאון בעל שבות יעקב נדפסה גם כן בשו"ת חינוך בית יהודה סימן קל"ח והביא שם תשובת מהרי"ל ומהרי"ו ותה"ד ומהר"מ מלובלין דבמומר חיישינן שיבטל כו' וצריך לעשות כמבואר בסד"ג כו' ע"ש גם איתא שם תשובה מהגאון החסיד מוהר"ר שמואל ז"ל האב"ד דק"ק פראנקפורט דמיין שצידד שם צדדים מחמת תשובת מהרד"ך ואח"כ כתב ומה אעשה שמהרד"ך עצמו בחי' הנ"ל כתב שכ"כ להלכה ולא למעשה כו' ולדידי נמי קשה על דברי מהרד"ך דלומד דין פקח דמהני בכ"י מדין נשתתק דלמא שאני נשתתק דיהודי כשר הוא ולא אתי לבטל השלוחים שלא להרבות ממזרים בישראל מה שאין כן במומר והרי מהרמ"ט מיקל ג"כ בשעת הדחק למנות סופר ועדים ושליח בכת"י אך משמע מדבריו חילוק בין נשתתק לפיקח דאיכא למיחש קודם שיכתבו נשתנה דעתו כו' וע"ש שהאריך ומסקנתו שצריך לילך למקום שהמומר שם לכתוב הגט כו' ובאם שלא יתרצה המומר ולא ירצה שיהיה הגט שם כו' אז מיקרי שעת הדחק ומשום תקנת עיגון הנני מסכים להכשיר ע"י שיבטל כל מודעות ויאמר לסופר כו' עכ"ל משמע שבל"ז לא הי' מתיר וא"כ מה נעשה בנ"ד שחסרו כל אלה הדבר צריך לפנים:
עוד אנו צריכין למודעי דלכאורה אם הבעל צוה לאחד שיכתוב לפלוני שיהיה סופר ולפ' ולפ' שיהיו עדים אי מהני דהא אפי' תימא דכתב אמירה ממש הוא מ"מ פשיטא דהוי כאומר אמרו לפ' דמה לי כתבו לפ' או אמרו לפ' וא"כ בנ"ד פשיטא דהוי כאומר אמרו ולדעת קצת פוסקים הגט בטל ולרוב הפוסקים עכ"פ ספק מגורשת היא. וראיתי שהרב המאה"ג החסיד המפורסם מוה' ישראל נ"י אשר פתח בהצלה תחלה הרגיש בזה וכתב דלא יהא חתימתו רק גילוי מלתא שרצון הבעל לגרש את אשתו כו' ואני תמה על פה קדוש יאמר דבר זה שהרי כמה כרכורים כרכרו הפוסקים אם כת"י מהני כדבור ורוב גדולי הפוסקים סוברים דל"מ ואע"פ שהעלינו להקל במקום עיגון בכת"י מ"מ לא בשביל זה נעשה מעשה להקל בגילוי מלתא שחפץ לגרש. ועוד דאפי' תימא דגילוי מלתא מהני בזה מ"מ הרי על גוף האגרת חתם עצמו האדון וכתב בתוכו שזה ביקש ממנו לכתוב להקהל שיתנו גט לאשתו וע"ז חתם את עצמו הבעל ולא יחפוץ כי אם בהגלות לבו שכדברי האדון כן הוא וכן נראה ממה שחתמו עוד שנים עמו ואינם רק כבאים להודיע שדברי האדון בזה הם אמיתים וא"כ פשיטא דהוה כאומר אמרו ונראה דאף מ"ד דאומר אמרו הוה ספיקא אין הדברים אמורים אלא בישראל אבל בעכו"ם כה"ג אפילו ספיקא לא הוי אפילו אם יש שני עדים שאמר לעכו"ם אמרו לפלוני כו' ל"מ שהרי הרמב"ן כתב טעמא דפסול באומר אמרו משום דאין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל כל שלא שמעו מפיו והקשה הרא"ה דמנ"ל דטעמא דר"י משום דמילי לא מימסרו לשליח דלמא טעמא דר"י משום דבעינן שישמעו מפיו ותירץ הר"ן דאם איתא דמילי ממסרן לשליח כיון דשליח של אדם כמותו כשהסופר והעדים שומעין מפי השליח הרי הוא כשומע מפי הבעל הלכך ע"כ מאי דפסול ר"י באומר אמרו משום דמילי ממסרן לשליח הוא עכ"ל ולפ"ז אם זה שהבעל אומר לו אמרו הוא עכו"ם ואין עכו"ם נעשה שליח להיות כמותו של הבעל אפילו תימא דמילי ממסרן לשליח מה שהם שומעין מפי השליח עכו"ם ל"ה כשומע מפי הבעל ואינם עומדים במקומו כלל אך לפי דברי הרא"ה והר"ן דס"ל דממנה שליח שלא בפניו מהני ודוקא באומר אמרו מדעתיכם פליגי ולפ"ז כאן שמינה לשלוחים קהל דק"ק סטאשוב כאומר אמרו לפ' דמי והוא ממנה שליח שלא בפניו דלהרא"ה והר"ן בכה"ג שפיר עומדים במקום הבעל ואם כן אנו צריכים לאחוז בזה קולי שניהם דכת"י מהני וממנה שליח שלא בפניו מהני. ובאמת בס' ג"פ הביא בשם המבי"ט שכתב להקל בעדים שכתבו לסופר ולעדים שהבעל מינה אותם והוא ז"ל כתב שדבריו תמוהים שלקח קולי שניהם כו' ומסיק דאפילו במקום עיגון אפילו לא נתגרשה לא תנשא רק אם נשאת ל"ת משום דהוה ס"ל ספק אם הלכה כר"י דפוסל באומר אמרו או כשמואל דמכשיר וכבר כתבתי דספק זה ל"ש הכא כיון דעכו"ם הוא ל"מ גבי' הא דמילי מימסרן לשליח דלאו בר שליחות הוא ולא נשאר לנו רק הספק דלמא כהרא"ה והר"ן וכבר כתבתי בשם מהרד"ך שאין לסמוך ע"ז אפילו בשעת הדחק ועיין בס' בני יעקב כתב ג"כ שדברי המבי"ט תמוהים בזה. גם צ"ע לענ"ד כפי משמעות לשון השאלה שהבעל לא כתב שום דבר רק חתימתו לבד ועוד שני יהודים חתמו עמו ועל גוף האגרת חתום האדון וכותב בו כמדבר בעדו שהלזה בא לבקש ממנו לכתוב שיתנו גט וחתימת הבעל וריעיו מלתא באנפי' נפשיה הוא שהרי אין להם קישור וסמיכות אל גוף האגרת שהוא דברים היוצאין מת"י האדון והוי כאילו חתם א"ע אטיוטא ואין זה ענין כלל למדבר מתוך הכתב שיתנו גט לאשתו דהתם הוא כותב וחותם משא"כ כאן דאפילו תימא דחתימתו זו בסתם מרמז רמוזי שעיניו נתן בגירושין מ"מ דיינו אם נכשיר הרכנה לבד וכתב לבד ולא שנכשיר בפקח רמיזה בכתב והרי הרבה פוסקים הסוברים שבעינן שליחות בכתיבה והרי אין כאן שליחות אלא אפילו לדעת הפוסקים דלא בעינן שליחות ציוו מיהו בעינן והרי אין ציוו כלל ומה שחתם עצמו אינו רק הוראה שמרוצה על אגרת האדון שכתב בשמו כן וכמ"ש. ומכ"ש שאין מקום לפ"ז שכתב מחו' הגאון נ"י דאמירה בפה וכתיבה מהני ושוב גמגם בדבר לשיטת הרמב"ן וכתב דאפשר דבכה"ג גם הרמב"ן מודה דמהני מה שמודיעו ע"י כתב וכבר כתבתי לעיל ביאור הדברים וזה היה נכון אם היה כאן כתיבה ממש משא"כ בזה שאינו רק גילוי מלתא מה זה מועיל יותר מן הגילוי דעת שגילה דעתו לפני העדים שיאמרו לפלוני כו' ואפשר לצדד דלפי הסברא שכתבתי לעיל דדבור שעל ידי העדים פורח באויר וליתא קמן משא"כ גילוי דעת שע"י החתימה שעיני הסופר רואים אך דמ"מ אין על מה שנסמך וכמ"ש דאף אם נאמר שזה מיקרי גילוי דעת אין כאן גילוי דעת רק על הא מלתא גופא שהוא וחביריו מעידין שאמת הענין אשר כתב האדון וכמו נוסח הגט שהוא כותב בלשון אנא פלוני והעדים חתומים למטה ועיין סימן קמ"ד וזולת זה לא ידעתי מקום לחתימות אילו שאין כתוב לפניהם שום דבר רק באו עה"ח אחר שחתם האדון וגוף האגרת כפי הנראה מהשאלה ששאל ממנו אם היה ידועה כו' בכן שרייב איך ווידר אוב מען האט איר נאך קיין גט גיגעבין בעט איך זייער חז מן זאל איר גט געבין בלי עיכוב ולהשיב לי תשובה על ידי הב"ד המוקדם וע"ז חתם א"ע הקאפיטאן וכפי הנראה מלשון הזה הקאפיטאן הוא השואל והמבקש באגרת שיתנו לה גט אלא שהוא חתם א"ע ג"כ ועוד שנים עמו שביקש מהם ג"כ ולא ידענו אהייא קאי אין זה רק כמגלה דעתו שיודע מזה שהקאפיטאן מבקש שיתנו גט ואין זה כלום ואע"פ שבהאגרת הראשון מן הקאפיטאן היה מבואר שהוא ביקש ממנו שיכתוב להם שיתנו לה גט מלתא דפשיטא שאין בו ממש כלל כיון שלא היה עליו חתימתו רק האגרת מהאדון בלבד אין לנו לדון על דברי האגרת הראשון כלל רק על דברי האגרת השני היה חתימתו עליו ויש לדון ג"כ בלשון שכתב שם אז מען זאל איר גט געבין בלשון נסתר והרי זה כאומר השומע קולו יכתוב גט כו' וא"כ נראה דאף אם נפרש שחתימתו היה שהוא ביקש מהאדון לכתוב כנ"ל אין זה רק כאומר אמרו מדעתיכם שהרי לא פרט הסופר והעדים שיהיה אפשר לומר שהוא ממנה שליח שלא בפניו רק סתם ואמר מען זאל שרייבין איין גט:
גם צריך לעיין בנדון זה שכתב אז מען זאל איר גט געבין בלי עיכוב ולהשיב לי תשובה על הב"ד המוקדם דשמא הוה כמטיל תנאי בדבר שיתנו לה בלי עיכוב דוקא וכיון שנתעכב הדבר בערך שלשה שנים אינו רוצה בכך שהרי באגרת הראשון כתב טעמים לדבריו מחמת שהוא חולה ומומר מי יודע אם יהיה יכול לשוב לביתו להתראות עמה עוד ואולי תוכל להצליח אם עוד תהי' לאיש כו' וכיון שעבר זמן רב שמא הוא במקום קרוב שמצפה לשוב לביתו ונמלך שלא ליתן גט ופשיטא שאין לומר לפי שלא הזכיר בה לשון תנאי ולא עשה בכל דיני תנאי דמה שמצוה לשלוח אינו יכול לעבור אף על פי שלא התנה בדיני תנאי כמ"ש הרשב"א והר"ן והביאו הב"ש סימן קמ"ד ואין לדמות זה למה דאיתא שם בסעיף ה' בהג"ה דאם לא נתנו לה מיד אחר יב"ח אלא זמן רב אח"כ אע"פ שהעיכוב היה מצד האשה אפ"ה הוי גט ובלבד שהבעל חי מ"מ הרי כתב הב"ש שם דל"ד לאם אמר לאחר שבוע ואחרו מן הזמן שאמר דהוי ספק מגורשת משום דשם הגביל זמן אימתי שיכתבו הגט אבל כאן לא היה כוונתו אלא שלא יכתבו קודם יב"ח ואחר יב"ח אין זמן לדבר עכ"ל ואם כן בנ"ד שאמר שיתנו בלי עיכוב ויכתבו לו תשובה על הב"ד המוקדם נראה דדמי להגביל זמן וגרע מיניה דהתם אף ע"ג דאיחר מ"מ גם השתא לאחר שבוע הוא כמבואר בכ"מ שהביא הב"ש סקי"א משא"כ כאן שהוא אמר לתת בלי עיכוב ויכתבו לו תשובה על הב"ד המוקדם ולא נעשה כדבר הזה כ"א עברו שלשה שנים בזה נראה שא אם היה כאן ורוצה לילך למרחקים ואמר תנו גט לאשתי בלי עיכוב וכתבו לי כו' שאם לא עשו כדבריו אינו כלום ועיין בב"י שנראה שגם על ההיא עובדה שכתב רמ"א נראה שהיה קצת פקפוק אלא שכתב שהרי בן בולאט עשה מעשה להתיר וגם הם ז"ל התירו בכנופי' וא"כ בנ"ד שאין דומה בטעמא לההיא דהתם ודמי לההיא דסעיף ה' נראה שאין מקום להקל ועיין בב"ח שביאר יותר דהתם לא הגביל זמן לכתיבה רק הגביל זמן לביאתו אם לא אבוא תוך יב"ח אבל על הכתיבה לא הקפיד אימת שתהיה. ובאמת קשה לפי"ז על מ"ש הרמב"ם והובא בסימן קמ"א דמשמע דגם אם אמר לה תנהו ביום פ' יכול לאחר והב"ש באמת מפרש שם דגם שם אם נתן אחר כך פסול אלא דאם נתן קודם אינו גט ודלא כב"ח ובאמת בטור מבואר שם להדי' דמפרש דברי הרמב"ם דיכול לאחר ועיין במל"מ בהלכות גירושין שכתב ג"כ כדברי הב"ש והט"ז בסימן קמ"א כתב כהטור דאם אמר תנהו היום יכול ליתנו למחר וצ"ע דהא בלאחר שבוע כתב הרמב"ם להדי' דאם איחר הזמן פסול וכמ"ש הב"ש והמל"מ:
אך לענ"ד נראה אחר שהתבוננתי בדברי הרא"ש ס"פ מ"ש נראה מדבריו דודאי כל האומר סתם אחר שבוע דהיינו תיכף אחר כלות השבוע ואין לנו לפרש דהך אחר השבוע הוא הזמן שאחר שבוע דהיינו שנה רק מפרשינן כפשוטו דהיינו תיכף בכלות השבוע נמצא דאין זמן קבוע שלא אמר כן רק שלא יקדים ליתן קודם שבוע אבל אחר השבוע יכול ליתן מיד רק דלשיטת רש"י דמפרש אם לא באתי א"כ קשה למה אמר אחר שבוע הול"ל אם באתי בתוך שבוע אלא ע"כ שכוונתו על הזמן שנקרא אחר שבוע משא"כ לפר"ח דמיירי בנתן גט שתתגרש לאחר שבוע שהוא לא היה יכול לומר בענין אחר שיהיה נאות למשפט הלשון כ"א באופן זה וא"כ מה"ת נאמר שהיה כוונתו לזמן הנקרא אחר השבוע רק מפרשינן כפשוטו ולכן שפט הרא"ש שגרסתו ברמב"ם הוא הנכון דלפמ"ש הטור וה"ה דלהרמב"ם ג"כ יכול ליתן מיד א"כ קשה מנ"ל שאם אחרו הזמן שפסול דהא אית לן למימר שכוונתו לכתוב אחר השבוע מיד וה"ה זמן רב אח"כ שאין הכוונה להגבלת זמן אלא ע"כ דהרמב"ם ס"ל דהך לאחר שבוע היינו הגבלת זמן היינו על זמן הנקרא אחר שבוע ולכן כיון שמגביל זמן שוב אין לאחר יותר ויש הכרח לזה דע"כ כוונתו על הגבלת זמן דאל"כ הול"ל בכלות השבוע כתבו כו' ומדקאמר אחר השבוע מכלל שכוונתו על הגבלת זמן ולכך ס"ל דקודם זמן זה אין לכתוב משום דס"ל דכל שאומר על איזה זמן חוששין שמא אין כוונתו רק על סוף הזמן דלא מקדים כו'. וזה מבואר בסימן קמ"ה סעיף ב' ה"ז גיטך מהיום כו' יש להסתפק שמא אין דעתו אלא מסוף היום כו' והב"ש שם הקשה בסק"ה מאם אמר כתבו לאחר שבוע דכותבין מיד לאחר השבוע ולא אמרינן דכיון דכל השנה בכלל אחר השבוע כוונתו על סוף השנה עכ"ל. ולפמ"ש א"ש דלדעת הרא"ש אליבא דהרמב"ם באמת כן הוא דכל דמגביל איזה זמן חוששין שמא כוונתו על סוף הזמן ולכך ס"ל באומר אחר שבוע לא יכתבו אלא בכלות שנה אחר שבוע וזהו פי' דברי הרמב"ם אין כותבין ונותנין אלא עד שנה שלאחר השבוע והיינו בכלות השנה והרא"ש משיג ע"ז וכתב שיכתבו מיד אחר השבוע משום דהרא"ש ס"ל דכל כה"ג לא מפרשינן שר"ל אחר שבוע היינו זמן הנקרא אחר שבוע דהיינו שנה רק ר"ל כשיהיה אחר שבוע יכתבו וא"כ משם והלאה כל יומא זמנו הוא ולכן כתב הרא"ש על דברי הרמב"ם שגם זה לא יתכן שאם אמר אחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע מפני שאין זה הגבלת זמן וא"כ ממילא שאף אם איחר הרבה אין בכך כלום כנלענ"ד פי' דברי הרא"ש. אך הטור וה"ה ס"ל דודאי גם להרמב"ם הך שאמר אחר שבוע הגבלת זמן הוא דאל"כ הוה ליה למימר בכלות השבוע אך מה שגורס ברמב"ם ומפרש דלא יכתוב עד אחר שנה אחר השבוע זה אינו דנהי דהך אחר שבוע כוונתו לזמן הנקרא אחר שבוע דהיינו שנה מ"מ כל אותו הזמן יכולין לכתוב דהיינו מראשית השנה עד אחרית השנה וא"צ להמתין שיכלה הזמן ההיא רק הכוונה על כל משך הזמן ההוא זהו ההפרש שיש בין פי' הרא"ש ברמב"ם ובין פי' הטור וה"ה והב"י בדבריו אבל מ"מ תרווייהו מודים דלהרמב"ם ס"ל דיש הכרח שהוא הגבלת זמן דאל"כ הול"ל בכלות השבוע. ולפ"ז א"ש מה שהקשה הב"ש ומל"מ דלפי מ"ש הטור ושאר מפורשים באומר תנוהו ביום פ' יכול לאחר אם כן למה באחר השבוע אם איחר אחר השנה ה"ז פסול ולפמ"ש א"ש דדוקא בלאחר שבוע שהרי ע"כ כוונתו להגבלת זמן דאל"כ הול"ל בכלות השבוע וא"כ אם איתא שאף אם מאחר הזמן נמי שפיר דמי א"כ הדק"ל למה אמר אחר שבוע דמאי הגבלת זמן יש כאן כיון שתיכף בכלות השבוע יכול ליתן כל אימת שירצה והל"ל בכלות השבוע אלא ע"כ שכוונתו להגביל הזמן דמכאן ואילך לא יתנו ואע"פ שי"ל דכוונתו סתם לאחר שבוע וא"כ לעולם לאחר שבוע היא וכמ"ש בכ"מ ובבד"ה מ"מ כיון דאיכא למשמע מיניה שכוונתו להגביל זמן הוא פסול עכ"פ ולהר"ן הוי ספק מגורשת משא"כ תנהו לה ביום פ' אף על פי שמגביל זמן מ"מ י"ל שהגבלת זמן זה אינו רק שלא יקדים ומשום דלא מקדים אינש כו' וכמ"ש הב"ח והט"ז אבל לאחר הזמן שפיר יש בידו ולאחר השבוע שאני שכל עיקרו של הגבלת הזמן הוא שלא יאחר דאל"כ הול"ל בכלות השבוע כנלענ"ד נכון ליישב קושיות הב"ש והמל"מ:
ולפ"ז י"ל דגם בנ"ד שכתב שיתנו לה בלי עיכוב הוי כאומר תנהו לה ביום פ' דאמרינן שלא נתכוון לומר ביום פ' דוקא אלא שלא יקדים אבל מיום פ' ואילך שפיר דמי וה"נ כאן מה שאמר בלי עיכוב אין הכוונה שאם יתעכב לא יתנו רק כדרך לשון ב"א שלא יתעכבו ויתנו לה אשור הייא כי היכא דמישלם צערה ומשם ואילך הם יכולים ליתן באיזה זמן שיהיה אך כבר כתבתי שדעת הב"ש והמל"מ להרמב"ם באומר ביום פ' הגט פסול וכן מבואר בתשו' הרשב"א שהביא הב"י סימן קכ"ז מי שצוה לכתוב ולחתום גט לאשתו ביום פ' כו' ונתאחר הכתיבה ולא כתבו לה באותו יום אם הכוונה שצוה לכתוב הגט בר"ח ניסן הגט פסול וז"פ עכ"ל. ונראה מזה דס"ל דאומר ביום פ' הוה כאומר לאחר שבת דפסול להרמב"ם ויש סיוע להרמב"ם בזה דפוסל אחר שבת אם איחרוהו עוד מדברי הירושלמי בגיטין בפ' מ"ש ועיין בקרבן העדה שם ואין להאריך. ומ"מ אפשר לצדד כיון דאמירת בלי עיכוב בלשון ב"א הוא לזרוזיה בעלמא ולא על הזמן קאמר רק ר"ל שלא יהיה מוחה ומעכב בדבר א"כ שפיר דמי ליתן אף שנתאחר עד עתה אלא דהלשון שאמר אח"כ ולהשיב לו תשובה על הב"ד המוקדם נראה שהיה חפץ בזריזות הזמן גם כן אלא דמ"מ אפשר שהיה חפץ שיעשה בקדימה ובזריזות אבל מ"מ לא היה זה בדרך תנאי שיתנו תיכף אלא אף שיתאחר הדבר שלא נתן לא עכב וכעת לא מצאתי גילוי לענין זה וצ"ע:
ועוד יש לעיין במה שאומר שישובו לו תשובה על הב"ד המוקדם אם הוא ג"כ תנאי בשליחות הזה והרי א"א לקיימו עתה כי מי יודע איה איפא הוא או דלמא מלתא באנפיה נפשיה קאמר שהוא מבקש ג"כ שיכתבו לו תשובה אבל אין זה תולה בנתינת הגט כלל שאף אם לא יהיה רצונם להשיב לו ג"כ אין זה מעכב על נתינת הגט ולכאור' יש ללמוד דבר זה מהא דאמרינן בביצה דף כ' ההוא גברא דא"ל הבו ת' זוזי לפ' ולנסיב ברתי אמר ר"פ ת' זוזי שקיל וברתא אי בעי נסיב כו' והנה לפמ"ש שם בעהמ"א בטעמא דמלתא לפי שהוא תנאי שקדמו מעשה ואינו תנאי א"כ בנ"ד שפיר מהני דהא בשליח לא בעינן דיני תנאי כמש"ל מדברי הרשב"א והר"ן וכן מבואר במלחמות שם בשם רב אחאי משבחא ז"ל. אך באמת דעת הרי"ף בב"ב פ' מ"ש וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן במלחמות והראב"ד דעיקר הטעם לפי שאין זה תלוי בזה וכ"כ בסמ"ג וטור וש"ע שהרי זה כמי שנתן לו מתנות כל איזה מהם שירצה יקח וא"כ ה"נ ר"ל דשני ענינים קאמר ולא תלאן זה בזה. אך י"ל דשאני התם שכ"א הוא ענין בפ"ע שאין צוואה זו שישא הבת ענין לצוואה זו שצווה ליתן לו ת' זהו' ואמרינן שלא תלאן זה בזה כלל משא"כ כאן דמה שאמר ותכתבו ל' תשובה כו' הוא על אותו ענין של הגט עצמו וזולת זה אין לו ענין כלל וכיון דע"כ עליה קאי א"כ איכא למימר דקפידא הוי ודוקא באותו ענין צוה ליתן הגט ואשכחן כה"ג דקפיד עלה כדאמרינן בגיטין דף כ"ד והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופרש"י והתוס' דשליח לא מיקרי אלא הראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך כו' הא קמן דאיכא קפידא לאינשי בהכי שיהיה השליח ראוי שיחזור לו תשובה ואם כן בזה שכתב בהדיא מסתמא קפיד עלה ואין ראויה פוטר שאפשר שתלה ענין הנתינה בזה שיכתבו לו תשובה על הב"ד המוקדם ואם לא ירצו לעשות כן או לא יוכלו לא יכתבו ויתנו וגם דסברא הוא שאם יהיה לו תשובה שכבר ניתן הגט ונתפרדה החבילה ביום ההוא יאבדו עשתונותיו ומחשבתו אשר חשב לחזור אל ביתו זו אשתו ויבחר לנפשו דרך אחר ובאם לא ירצו בתשובה אזי אין רצונו כלל שיתנו גט בלעדו כיון דבלא"ה ישוב על עקב לדעת מה יעשה בה או יגרש בעצמו או ישלים עמה ופשיטה דבכה"ג איכא למימר דחד מלתא קאמר ותנאי הוי:
אך מדברי הרמ"א בהג"ה בח"מ סימן רנ"ג שכתב האומר תנו ק' זוזי לבתי ותקנה בהם חגורה ומתה נותנין ליורשיו דהוי כאילו אמר ב' צוואות ואע"פ שא"א לקיים לקנות בהם חגורה מ"מ מתנה ראשונה קיימת משמע דאף בכה"ג דחד ענינא הוא אפ"ה אמרינן שלא תלה זה בזה כלל. אמנם דברי רמ"א בזה תמוהים וכמ"ש בספר קצות החושן שם דהא אדרבא שתה"ד שם כתב וז"ל אמנם בסמ"ג מפרש טעמא כו' משום דהיכא כא דקאמר הבו ת' זוז ולנסוב ברתי ר"ל שתי צוואות כו' ולפ"ז נ"ד חד צוואה הוא ולא אזלינן בתר תפוס לשון ראשון עכ"ל הרי מבואר להיפך ממ"ש רמ"א בשמו דבכה"ג הוי כאילו אמר ב' צוואות. ומ"ש שם קצות החושן דמ"מ נוכל לקיים פסקא דהרמ"א ע"פ טעם הראשון דתה"ד משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כו' לא נהירא לענ"ד דע"כ לא כתב התה"ד שם הטעם דדעתו של אדם קרובה אלא כלפי מ"ש שם שי"ל אומדנא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה היא וכמו דעובדא דא"ז שהקצה מעות ליתומה להשיאה ונפטרה כו' דהתם אומדנא גדולה היא שלא כוון לעשות במעות זה אלא חפצי שמים ולא ליתנם במתנה לאינשי בעלמא משא"כ בנ"ד דאמרינן דעתו של אדם קרובה כו' ונוכל לומר דודאי גמר להקנות הק' ליטרין בלי תנאי ומה שצוה שתקנה בהם חגורה כדי להראות לה חבה שבשעת פטירתו זוכר על תכשיטין עכ"ל. ור"ל דהא אין כאן אומדנא שנתן ע"מ שתעשה לעצמה תכשיט דאל"כ למה פיזר מעותיו דז"א די"ל דדעתו קרובה ונתן סתם כדרך כל הנותנין ומחמת אמירתו שאמר שתקנה כו' איו זה רק דרך חיבה כו' אך דכ"ז אם נימא דלעולם פלגינן דיבורא אע"ג דחד צוואה הוא לא תלינן בתנאי משא"כ למאי דמייתי מהסמ"ג דכל כה"ג דחד צוואה הוא הוי כתנאי א"כ גם בזה אין לנו לומר שלשם חיבה קאמר אלא אמרינן דהוי תנאי וכמו התם דאי לאו דהיכא דקאמר הבו ת' זוזי ולנסוב ברתי י"ל דשני מתנות הם היינו אומרים שתנאי הוא וה"נ דכוותיה אמרינן דתנאי הוא אלא שצריך להבין למה באמת נותן לזה דין צוואה א' דלמה לא נאמר דגם כאן שני צוואות הם בחדא מה שמצוה שיתנו לה וגם מה שמצוה שתיקנה לעצמה חגורה ומאן לימא לן שתלאן זה בזה ונראה דס"ל דדוקא התם שהצוואה השניה אינו תלוי בראשונה כלל משא"כ כאן דודאי מה שאמר ותקנה כו' אין לדברים אלו קיום מבלעדי הצוואה שצוה ליתן לה ק' ליטרין ואי לא הא לא קיימא הא ואע"פ שהראשונה אפשר לה בלא השני' לא פלגינן להו ואמרינן דהוי כמו תנאי:
ולפי"ז יש ללמוד בנ"ד דכיון דמה שכתב שיכתבו לו שנגמר ענין הגט על הב"ד הקודם אין לו ענין מבלעדי מה שאמר שיתנו לה גט א"כ חד צוואה הוא וכל שא"א להתקיים ענין השני גם הראשון אין לו קיום ואין ליתן הגט כיון שא"א לכתוב תשובה ואע"ג דמ"ש על הב"ד הקודם א"ל דאין קפידא מחמת זה דודאי הקודם אחר קבלת הגט. מ"מ בזה שאנו יודעין שבודאי אינו שם ואנו מסופקים אולי עודנו חי באיזה מקום ואין בידינו לקיים הדבר הזה לכתוב לשם להשיב לו שנעשה רצונו וניתן הגט דלמא אדעתא דהכי שלא יבא לו ידיעה לא צווה ליתן ומכ"ש לפמ"ש שדעת התוס' ובעהמ"א דגם התם בביצה הטעם משום מעשה קודם לתנאי ובשליח לא שייך זה וכמש"ל וצע"ג:
והנה מ"ש לעיל דיש לחוש לפי שאמר בלי עיכוב דמשמע שיתנו תיכף וכיון שנשתהה אפשר שאין ליתן כמ"ש הרמב"ם לענין אחר שבוע לכאורה יש להביא ראיה מדברי הרשב"א בתשובה הביאה הב"י סי' קמ"ד שכתב בראובן שכתב גט לאשתו והפקידו ביד שליש ואמר אל תתנהו לה עד שנה והלך ראובן ואחר ג' חדשים כתב לשליש שיתן הגט לאשתו משיראה כתב זה מהו שיתננו לה כיון דליכא למיחש לשמא פייס שהרי ביטל כל מודעי כו' תשובה כזה גט ואין כאן חשש כו' ע"ש ולכאורה משמע שהשליח לא עשה כאשר כתב הבעל ליתן לה מיד אלא החמיצו הדין עד ששאלו את פי הרשב"א אם ליתן לה אם לאו והרשב"א השיב בפשיטות כזה גט והיינו שרשאי ליתן לה אלמא דלא קפיד הרשב"א אהא שלא קיים השליח ככתבו של הבעל ליתן מיד ולא חשש לומר שמא הבעל מקפיד שיתנו מיד ואם לא יתקיים כפי כתבו שוב לא יתן אח"כ עד שנה כמו שציוה קודם אלא אמרינן שלא כתב זה רק לזריזות בעלמא ומ"ש אם יתאחר זמן מה אין קפידה ויכול ליתנו גם אח"כ. וד"ל דבאמת מיירי שהכתב לא הי' עדיין למראה עיני השליח כלל רק שהובא הכתב לפני המורה ושאל להרשב"א אם יתננו לה השליח ע"י שיראו לו את הכתב או לא דפשטא דלישנא משמע שהכתב הגיע ליד השליח וראה מ"ש לו הבעל רק שהוא שאל את פי המורה כדת מה לעשות אם ליתן ע"פ הכתב ההוא אם לא וע"ז הביא הרשב"א דשפיר דמי ליתנו לה ע"פ הכתב ההוא וא"כ ע"כ דמה שנתאחר הזמן לאו מלתא הוא:
אך דמ"מ צ"ע דהתם כתב הרשב"א שאין לחוש לשמא פייס וביטל הגט כיון שציוה ליתן לה מיד כו' ע"ש משא"כ כאן שציוה לכתוב וליתן לה מיד ולהשיב לו תשובה על הב"ד המוקדם ועתה שהוא רואה שלא השיבו לו תשובה נפשו יודעת כי לא נעשה מעשה ואדרבא הרי השיבו לשם שאינם רוצים לעשות פה מאומה רק שהוא יעמוד לפני הב"ד הסמוך שם והם יורוהו כדת מה לעשות א"כ יש לחוש שחזר בו וביטל השליחות הראשון לגמרי וכמבואר בגיטין דף י"ח בתוס' ורשב"א ושאר פוסקים שם דכל זמן שלא נחתם הגט טפי איכא למיחש שמא פייס ואצ"ל שיש מקום לחוש לזה כ"ז שלא נכתב הגט עדיין שקבל יכול לבטל השליחות בדבור בעלמא. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן ס"ו באומר שיכתבו ויתנו לה הגט ולא תתגרש בו אלא לאחר שנה או שנתיים כו' ועוד דנפיק חורבא דזימנין שיבטל הגט בתוך דבריו במקום שילך עם בני אדם והוא לא ישים לב באותן המלות דלאו כולי עלמא בקיאי בדברי ביטול ובמלואות הימים תנשא לאחר ונמצאת א"א יוצאות לעלמא בגט בטל כו' ע"ש וא"כ כ"ש כאן שעדיין לא נכתוב כלל אלא שי"ל דמהרי"ט לא כ"כ כ"א לענין לכתחלה משא"כ במקום עיגון כנ"ד אין לחוש לזה:
אך ראיתי בשו"ת שב יעקב חלק אה"ע סי' ל"ה במי שנפסק דינו להוליכו על הגאלא שבמדה"י וצוה לסופר לכתוב גט כתב שם וז"ל וספק הד' שמא חזר וביטל השליחות הן מה שצוה להסופר או להעדים או לשליח אף דבש"ס אמרינן באומר כתבו כו' או ביוצא בקולר או במפרש במדה"י יכתבו ויתנו התם איירי שיכתבו ויתנו הגט בזמן קרוב דל"ח שיחזור מיד אבל כאן שכבר עברו וחלפו ד' שנים מיום שצוה מי יודע מה יולד יום שנוטה לדעת אחרת ומתחרט על הראשונות וביטל השליחות כו' אבל גם זה אין חששא הואיל דהעדים מעידים שקיבל עליו בשבועה חמורה עד"ר כו' בכן אם ידוע להב"ד שמה שהשבועה נעשה ג"כ ע"ז שלא יבטל השליחות שעשה ודאי ל"ח שחזר וביטל ע"כ. הרי מבואר שהיה מקום עיגון גדול ואעפ"כ לא מצא לה תקנה מחשש ביטול רק ע"י השבועה וא"כ בנ"ד שאין כאן שבועה ועברו ג"ש וגם הוא מומר דודאי יש לחוש לזה וכמש"ל משו"ת שבות יעקב ושו"ת חינוך ב"י אלא שצ"ע על השב יעקב שכתב דהך דיוצא בקולר כו' היינו בזמן קרוב אבל בזמן רחוק חוששין שמא אח"כ רוח אחרת עמו שאין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב ולחתום גט לאשתו ונתאחר הדבר ימים שנים או שנמצא הגט בטל כו' אין כותבין זמן שאמר הבעל כו' והובא בטור וש"ע סי' קכ"ז הרי מבואר דאף כשאמר לכתוב ונתאחר כמה שנים כותבין אח"כ ואין חוששין שמא ביטל בינתיים ודינו כמו בשולח גט לאשתו שיכול השליח ליתנו בחזקת שלא ביטל כמבואר סי' קמ"א וצ"ל דהרמב"ם מיירי כגון שידוע שלא ביטל כגון שנשבע או שמודה שלא ביטל וכמ"ש הרשב"א בתשו' והתם לא קעסיק אלא לענין כתיבת הזמן והוא דחוק ועכ"פ כאן שלא נשבע כלל וגם הוא מומר ודאי יש לחוש כמ"ש:
ועוד יש לפקפק בזה שנראה שאין כאן שליחות כלל לפי שכל שליח שלא נתרצה בשעה ששמע השליחות השליחות בטל ואף אם אח"כ הוא חוזר ורוצה לעשות השליחות לא מהני וכן מבואר ממ"ש בסדר הגט של ר"מ ר' יוזפ' בסד"ג אות כ"ג גט שניתן מיד הבעל ליד השליח שבעת עשיית השליח יאמר השליח בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה וראיתי בשו"ת ש"י סי' הנ"ל שכתב שדין זה לא נמצא בטור וש"ע בדיני שליחות כו' ובודאי כתב רק לרווחא דמלתא ולדינא אינו מעכב כגון שמזמינים אותו בשביל זה להיות שם עם הבעל והעדים וכתב שטעות הוא שיצא לו לרב המסדר ממ"ש סי' קס"א סעיף כ"ו ושם קאי על המשלח שא"צ להקנות בקנין רק יאמר בלב שלם אמרתי כו' וגם א"א לתלות שט"ס נפל בסדר הגט וצ"ל יאמר הבעל שהרי גם באות ס"א כתב כן ושם מיירי שהבעל הלך לו אלא ודאי שהרב המסדר הי' סובר דקאי שם בסי' קס"א על השליח וז"א דעל המשלח קאי וכן מבואר גם בהל' מכירה ע"ש ודבריו נכונים אך עם כל זה אין הדברים אמורים אלא לענין שא"צ השליח להוציא בשפתיו שנתרצה לשליחות זה אלא בסתמא קיבל השליחות עליו וכמ"ש השב יעקב אבל אם בפירוש לא נתרצה בשליחות פשיטא דלא מהני מה שעמד אח"כ מעצמו ועשה השליחות ודבר זה מבואר בגיטין דף ס"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי כו' אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת משום דעקרי' שליח לשליחות לגמרי דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא ופירש"י דכיון דעקר לשליחות לקבלה אי נמי אמליך ואמטיי' ניהלה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קיבל עליו להיות שליח להוליך כו' ע"ש וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בחידושי הרשב"א שם שכתב ואע"ג דמטי גיטא לידה לא מיגרשה דהו"ל כטלי גיטך מעג"ק דהא לא שקלה לי' לא מבעל ולא משליח הבעל עכ"ל. וא"כ פשיטא דבנ"ד דהוה עובדא שאחר שהגיע הכתב לראשי הקהל דק"ק סטאשוב שהם יתנו הגט דחו אותו באמת הבנין שבידם והשיבו לו תשובה שאם רוצה שיוגמר ענין הגט אזי יובא לפני הב"ד הסמוך וכתורה יעשו. הרי הדבר מפורש שעקרו שליחותם ושוב אינו מועיל מה שמתרצים עתה להיות שליח כיון שהשיבו לו שאין רצונם להיות שלוחו ע"ד זה וכיון שבטל מינוי השליחות הראשון סר כחם והיו כאחד האדם ואין רשאים לכתוב גט וליתן כלל ואני רואה הדברים ק"ו דהתם עכ"פ חזינן שהבעל רצונו לגרש ואיכא למימר כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרוש כל היכא דמגרשה כמבואר שם ואפ"ה אמרינן דכיון דעקר לשליחות גם הבעל לא חידש השליחות כלל ומכ"ש כאן שאפשר שכאשר הגיע הדברים לאזנו שאין רצונם לכתוב גט וליתן רק הראו לו דרך אחר פג לבו ואינו רוצה לעשות כן כי לא תהיה תפארתו על דרך הזה או שבאמת נתרצה בזה והלך לב"ד הסמוך לכתוב גט שם וא"כ פשיטא שהשליחות שלהם נתבטל לגמרי וכיון דלא אסתייע מלתא שיגיע לה גט משם ושליחות קמא אזדא ליה לא מהני מה שירצו להיות שלוחים מעצמם הן לענין הכתיבה והן לענין הנתינה כמו שביארנו: