אור ברסלב

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ב

חלק א

הקדמה

אמר אפרים דבר זה נשאל לחכמים בנוסח הברכה שתיקנו חז"ל בברכת אירוסין והתיר לנו הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין שלמה שינו הסדר והקדימו חופה לקידושין ואם נפשך לומר בשביל חתימת הברכה בא"י מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין היא גופא קשיא למה הקדימו ואין לומר שקדושת עמו ישראל היה על דרך זה שקדמו החופה תחלה ואח"כ הקידושין זו קשה מן הראשונה חדא דהיכא אשכחן הכי ולכשתמצא לומר שכן היה הלא יפלא למה נשתנו סדרי יוצר בראשית בקדשו את עמו ישראל אחר שהושיבם באפריון:

והר"ן פ"ק דכתובות כתב ופירוש על ידי חופה וקידושין אע"פ שהקידושין קודמין לחופה היינו על ידי חופה וקידושין שקדמו להם וכתב בספר העיטור שעיקר הנוסחא היא על ידי חופה בקידושין בבי"ת אלא מפני שהדייקנים קוראים לבי"ת ההיא רפה מפני שהיא סמוכה לה"א לפי שאותיות יהו"א מרפות בג"ד כפ"ת טעו הסופרים וכתבוה בי"ת עכ"ל:

והנה פירוש הראשון הוא דחוק וגם מ"ש שהנוסחא צ"ל בבי"ת כתב מהר"ם שם באנשי שם שברוב הספרים הנוסחא בוא"ו ומ"ש הוא ז"ל ליישב ע"ד דאמרינן מקדש ישראל והזמנים כו' הוא תמוה מאד ע"ש:

ואשר אני אחזה בצדק פנים מסבירות להלכה ואגדה אען ואומר עפ"י מה שאמרו חז"ל בפסיקתא רבתי פסקא ויהי ביום כלות משה וז"ל ד"א מה כתיב למעלה מן הענין ברכת כהנים יברכך ה' אמר ר"י דסכנין למה הדבר דומה למלך שקדש את בתו ועשה לה קידושין גדולים כו' כך כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל בסיני עשה לה פומבי גדולה כמ"ש וכל העם רואים את הקולות ולא היה אלא דוגמת קידושין כמ"ש לך אל העם וקדשתם ושלטה בהם עין הרע ונשתברו הלוחות כיון שבאו ועשו את המשכן נתן להם הקב"ה את הברכות תחלה כדי שלא תשלוט בהם עין הרע לפיכך כתיב תחלה יברכך ה' ואחר כך ויהי כו' עכ"ל:

ולכאורה יש כאן מקום עיון מה שנראה מהפסיקתא שמתן תורה לישראל בסיני לא היה אלא דוגמת קידושין והרי אנו אומרים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין שמזה מבואר שמ"ת היה דוגמת חופה וכ"כ המפורשים שכפיית ההר כגיגית היה דוגמת החופה. אפס כי אא"ז מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות פ"ק דכתובות כתב דהקידושין הוא נתינת התורה כמ"ש א"ת מורשה אלא מאורסה ובחופה הוא יחוד שכינתו עמנו במקדש כמ"ש ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה יום שנתחנך המשכן ודוק עכ"ל. ותניא דמסייע לי' מדברי הפסיקתא אלו שנראה משם גם כן שהחופה היה בהשראת שכינה במשכן. וכן איתא שם בפסיקתא קודם לזה דודי ירד לגנו אל תהי קורא כן אלא לגנינו ויהי ביום כלות משה כלת כתיב אמר ר"י דסכנין בשם ר' לוי ביום שנכנסה כלה לחופתה (ועיין במדרש תנחומא ומ"ש בפרישתי שם) אך דעת המפורשים והביאם ג"כ בספר כתובה בפ"ק דכתובות דכפיית ההר היה דוגמת החופה ובין כך ובין כך קשה מ"ש בנוסח הברכה שאם תאמר שבאמת היה כן שקדמה החופה תחלה תיקשה על מה עשה ה' ככה. ובכדי להגיע לישוב אקדים מ"ש מחותני הגאון החסיד ז"ל בהקדמת ספר המקנה שיש מפורשים שכתבו שהקידושין היה בביזת מצרים והים כמ"ש תורי זהב כו' וי"מ שהקידושין היו על ידי הלוחות כדאיתא במדרש שמשה שבר הלוחות אמר מוטב תדין כפנויה כו' וכתב הוא ז"ל דשניהם אמת דלכאורה קשה אהא דקאמר תדין כפנויה דממ"נ אם היה שליח להולכה לא היה צריך לשבור הלוחות שהרי בעת עשיית העגל היו כפנויה ואם הי' כשליח לקבלה מה תועלת בשבירת הלוחות שכבר נחשבו כא"א משעת הקבלה (ומצאנו שהקשה כן גם בספר יפ"ת ע"ש) ולכן כתב שדברי המפורשים צדקו יחדיו שהקידושין היה בביזת מצרים ע"ת לקבל הלוחות כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו' וכיון שנשברו הלוחות נתבטלו הקידושין למפרע ונדונית כפנוי' ואח"כ היו קידושין חדשים על ידי לוחות שניות עכ"ד פח"ח ולדבריו נ"ל דאע"פ שכבר קבלו התורה על הר סיני מ"מ זה לא היה רק דברים בעלמא ועיקר התנאי היה על קבלת הלוחות ואפשר שרמז לו במ"ש תעבדון את האלקים על ההר הזה רמז ללוחות דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים וע"ד שדרשו חז"ל בפסוק לדעת מה זה כו'. ועתה תחזה כי נוסח הברכה עולה כהוגן דודאי הקב"ה לא הפך הסדר והקדים הקידושין תחלה בביזת מצרים ע"ת שקיבלו הלוחות ואחר כך היה החופה על ידי כפיית ההר כגיגית אך כשלא קיבלו הלוחות הראשונות ונשתברו נתבטלו הקידושין הללו שעל ידי ביזת מצרים ולא נשארה רק החופה לבדה שאין תנאי בחופה ואחר כך נתחדשו הקידושין בלוחות שניות וממילא נתהפך הסדר וקדמה החופה לקידושין ושפיר אמרינן מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין והוא כפתור ופרח בעזה"י:

ונראה שיש לנוסח ברכה זו רמז בכתוב בפרשת וזאת הברכה אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ובס' כתובה כתב לפרש אף חובב עמים שהחזיר עליהם התורה אף על פי כן כל קדושיו הקידושין נעשו על ידיך בשעה שהם תוכו לרגליך במעמד הר סיני שכפה עליהם הר כגיגית כמ"ש רש"י שם וגבי החופה כתיב בידיך מפני שהחופה אין נעשית על ידי שליח אבל התורה שהם הקידושין נעשים ע"י שליח עכ"ל ולפי' ז"ל דמפרש כל קדושיו על החופה קשה למה אפקי לחופה בלשון קידושין ולא בלשון נישואין אבל לפי דרכנו יומתק הענין שהכתוב מסדר והולך סדר הקידושין והחופה ומתחלה אמר כל קדושיו בידיך דהיינו הקידושין היו ע"י ביזת מצרים ע"ד שאמר הכתוב ושלחתי את ידי כו' ונתתי את חן העם בעיני מצרים כו' ואח"כ אמר והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך דהיינו במעמד הר סיני ששם תווך אותם לרגלי ההר ישא הי' שם נשואין מדברותיך מדברי הקב"ה בעצמו דנשואין ע"י שליח לא מהני ואחר כך אמר תורה צוה לנו משה מורשה דהיינו מאורסה שהיה דוגמת אירוסין שהקידושין ראשונים נתבטלו על ידי שבירת הלוחות הראשונות ושב שנית לקדשם ע"י משה רבינו ציר נאמן בקבלת התורה ובלוחות שניות הרי שתחלה אמר ישא מדברותיך שהוא ענין הנשואין ושוב חזר לענין אירוסין תורה צוה לנו משה מאורס"ה ועד"ז תיקנו גם כן בנוסח הברכה על ידי חופה וקידושין שבאמת שכך עלה הענין שקדמה החופה תחלה:

ומ"מ אנן שפיר עבדינן לקדש תחלה קודם החופה לפי המחשבה שעלה לפניו יתברך להקדים הקידושין תחלה כדכתיב כל קדושיו בידך:

ובזה א"ש מה שתקנו מקדש עמו ישראל כו' כיון שיש כאן חופה כבר יש כאן נשואין אך לפי מ"ש א"ש לפי מ"ש בשאלות תשובות משאת בנימין והביאו הב"ש באה"ע סימן ס"ד שחופה קודם קידושין לא מהני למשוי' נשואה. ולכן אף על פי שהיה כאן חופה גם כן לא הועילה רק נשארו בדוגמת אירוסין לבד:

ובזה מיושב מ"ש בסוף ספר פרשת דרכים שהעלה מסוגי' דיומא דקדושת ישראל לא היה רק אירוסין עד שנבנה בית הבחירה ולכאורה הוא סותר למ"ש המפורשים שכפיית ההר היה כענין חופה וכן מורה נוסח הברכה ולפי מ"ש א"ש דמ"מ נשארו בדוגמת אירוסין רק שאחר הלוחות שניות שהיו הקידושין נעשו הנשואין על ידי המשכן או בנין בית הבחירה ואמנם לכאורה יקשה במ"ש ז"ל דכפיית הר כגיגית היה דוגמת חופה שהרי היה באונס וחופה באונס לאו כלום הוא ואם נאמר שבאמת לא היה החופה על ידי כפיית ההר רק במשכן וכמ"ש מהרש"א ז"ל אם כן יקשה עלינו נוסח הברכה שמקדימין חופה לקידושין. ולולי דבריהם ז"ל היה נראה לפענ"ד דא"ש על פי מ"ש בתרגום יונתן בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים שבעת יציאת מצרים נשאו אותם עננים למקום בה"מ ואכלו שם פסחיהם עכ"ל ע"ש:

והנה מבואר בש"ס ובאה"ע דהבאה לביתו מיקרי חופה ובזה יש לכוון במקרא ואשא אתכם כו' ר"ל שהיה ענין נישואין והיינו ואביא אתכם אלי שהיא הבאה לביתו דמיקרי חופה ואחר כך אמר והיה אם שמוע כו' והייתם לי סגולה כו' שמ"ש והייתם היינו ענין קידושין הנעשה על ידי קבלת התורה ע"ד ויצאה והיתה ולכן אמר והייתם לי משום דבקידושין בעינן ידים מוכיחות ועד"ז כתב במג"ע וארשתיך לי כו' ומבואר גם כן שהכתוב מקדים הנשואין שהוא החופה לקידושין כנוסח הברכה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא:

ובהכי א"ש מה שהקשינו לעיל דכיון שהיו הקידושין בביזת מצרים מה הועיל בשבירת הלוחות שהרי התנאי היה תעבדון את האלקים על ההר הזה וכיון שקבלו הדברות על הר סיני הרי נתקיים התנאי ולפי מ"ש ע"פ מה שמבואר באה"ע ריש סימן ך"ז בב"ש שם דעת הפוסקים במקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתנם בע"כ לא הוי נתינה ולפי"ז הרי לא נתקיים התנאי בקבלת התורה על הר סיני דנתינה בע"כ הוא ול"ש נתינה:

ובזה יש ליישב מה שדרשו חז"ל במגילה ששלחה אסתר לחכמים לדעת מה זה שמא עברו על עשרת הדברות שבלוחות דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים ולכאורה תמוה מאד למה הקפידה דווקא על מה שכתוב בלוחות שהרי קבלת עשרת הדברות היה בסיני ולפי מ"ש א"ש דהתם קודם שקבלוה בימי אחשורוש היה מודעא רבה על קבלת התורה בסיני אך הלוחות קיבלו אחר כך ברצונם הטוב ולכן חרדו כל החרדה הזאת שמא עברו על הלוחות כו' ועדיין אנו צריכין למודעי לפי מ"ש הב"ש שם לחלק בין אם היא מתנה התנאי ע"מ שתתן לי מאתים זוז אז אמרינן דנתינה בע"כ לא הוי נתינה משא"כ אם הוא התנה ע"מ שאתן לך שפיר הוי נתינה ומצאתי סברא זו בדברי הר"ן פ"ג דשבועות גבי הא דאמרינן ולא מתנה לעשיר כו' וכן אתה אומר בדיני ממונות שדי נתונה לך ע"מ אם איני נותן לך מאה מנה מכאן ועד יום פלוני רצה ליתן והלא לא רצה לקבל לא קנה השדה שלא נתכוון אלא על מה שבידו לעשות כו' וההיא דפרק מי שאחזו ע"מ שתתני לי ר' זוז נתנה בע"כ אינה מגורשת גיטין שאני כו' ועוד דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהיו נתונים. (מדעתי משמע כצ"ל) ממך משמע הרמב"ן ז"ל עכ"ל. ואם כן בזה שהקב"ה הוא דאתני בקידושין ע"מ שיקבלו את התורה ואם כן אף שקיבלו בע"כ שפיר הוי קיום התנאי ונתקיימו הקידושין ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מה הועיל משה בתקנתו לשבור הלוחות שידונו כפנוי' הא אכתי הקידושין קיימין וגם קשה לפי"ז במה דאמרינן מכאן מודעא רבא לאורייתא דמה בכך שהיו אנוסים דהא קי"ל נתינה בע"כ כה"ג שהוא התנה הוי נתינה איברא שי"ל שאע"פ שלענין הקידושין שפיר י"ל דנתקיים התנאי על ידי נתינה בע"כ מ"מ נראה דאותן המאתים זוז לא קנה בע"כ אלא שלענין התנאי מהני שלא נתכוון זה אלא על מה שבידו לעשות והרי עשה וכדמייתי שם הר"ן מהא דאי לא מפייסנא לך כו' ולפי"ז לענין קבלת התורה עצמה שהיו אנוסים שפיר מהני טענת המודעא אבל מ"ש ידונו כפנוי' קשי' וגם יש לדקדק במה שאמר ואל ידונו כא"א דא"א מה שיאטי' הכא והו"ל לומר ואל ידונו כארוסה כיון דמצד כפיית הר כגיגית אין דינם כא"א כיון שהיה באונס וגם זה כביר הקשיתי על דברי המדרש ויחל משה את פני ה' אלקיו אמר משה רבש"ע לי צוית אנכי ה' אלקיך וקשה שאם היה דעתו לרצות שלא יענשו על הקבלה במעמד הר סיני היה לו לבא בטענת מודעא ואפשר לומר דלזה לא הועיל טענת מודעא כיון שע"ז היא משבעה מצות בני נח אם כן גם טענת לי צוית בעלה וע"כ לומר דאי מטעם ז' מצות בני נח אתינן עלה לא היו חייבים ע"ז לפי מה דאמרינן בסנהדרין מלמד שאוו לאלהות הרבה ואם כן יש לומר שהיה דעתם לעבוד בשתוף וב"נ אינן מצווין על השתוף ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא שהיה יכול לבא מדין מודעא:

אך באותה שאמרו מכאן מודעא כו' הקשו המפורשים דהא קי"ל תלוהו וזבין הוא ועיין בספר כתובה דף ח' מ"ש בזה והאלגזי תירץ דתלוהו וזבין היינו שנותן מעות מיד אז אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני אבל מתן שכר המצות הא אמרינן היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולכן לא מהני כשהוא באונס ולענ"ד נראה דבשביל זה שפיר היה מועיל טענת אונס דאף שנאמר דזוזי בעין בעינן היינו בבשר ודם שאין בהבטחתו כלום דשמא לא יהיה סיפק בידו לעשות וכל אשראי ספק אתי דשמא לא יעמוד בדבורו אבל בהבטחת השי"ת כתיב אני ה' נאמן לשלם שכר ומילי דהקב"ה כמאן דעביד דמי וע"ד שכתב בשל"ה עתידין צדיקים שיאמרו שירה לע"ל שנאמר תשורו מראש אמנה ופירש שהם יאמרו שירה על ההבטחות שהבטיח להם כאלו כבר נתקיימו וזהו אמרו לעתיד לבא ר"ל על מה שבטח לבם שיבא וע"ז אמרו שנאמר תשורו כו' שמחמת אמנה גדולה שלהם הם אומרים שירה ע"ז ויותר היה נראה לומר כיון שמה שהיה צריך לבא עליהם בכפי' לפי שהיו יראים מיראת העונש א"כ גם הבטחת השכר ג"כ לא היה מועיל להכריח דעתם שיהיה הקבלה ברצון ואמנם נלפענ"ד דא"ש ע"פ מה דלכאורה יש לדקדק בהא דאמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני דודאי לאו מילתא דפסיקא הוא שיש לך אדם שחפיציו חביבין עליו שאינו רוצה ליתנם במחיר בש"א ואע"פ שאונסים אותו למכרם אינו נותן מדעתו רק בע"כ ולא גמר ומקני ונראה דא"ש עפ"י מ"ש בתשובה בחלק הלז סי' קכ"ב שהר"ן והריטב"א הקשו לפי מה דאמרינן בקידושין דברים שבלב אינם דברים אם כן למה לא מהני תלוהו ויהיב דהא חזינן שנותן החפץ ואע"ג דבלבי' לא ניחא לי' דברים שבלב הוא ותירצו דכי אמרינן דברים שבלב א"ד היינו בדברים שבלבו לבד אבל דברים שבלבו ובלב כל אדם שהכל יודעין שאינו נותן ברצון רק מחמת אונס הוי דברים וכ"כ התוספות ושאר פוסקים דבאומדנא דמוכח הוי דברים ולפ"ז א"ש בתלוהו וזבין אע"פ שיש לך אדם שאין דעתו להיות גומר ומקנה מ"מ כיון דעכ"פ טובא איכא דגמרי ומקני אגב אונסא וזוזי ממיל' דשוב מהני מטעם דאף אם זה אין דעתו להקנות דברים שבלב לבד הוא דלב כל אדם אינו יודע אם זה דעתו להקנות אם לאו ולא הוי אומדנא דמוכח ושפיר הוי דברים:

ובזה יש ליישב קושיית הרשב"א דבקידושין מוכיח מהא דיקריב אותו לענין דברים שבלב ובב"ב יליף מזה דאגב אונסי וזוזי גמר ומקני ולפי מ"ש א"ש דהא בהא תליא וקצרתי:

ומעתה א"ש בפשיטות מה שהקשו דהיאך נאמר דהוי מודעא דהא הוי ליה תלוהו וזבין דזה אינו דמידי הוא טעמא דכיון דאיכא למימר גמר ומקני שוב אף אם אין לבו עליו הוי דברים שבלב וזה שייך בבני אדם שאין אחד יודע מה שבלב חבירו אבל לגבי הקדוש ברוך הוא שהוא יודע מחשבות ויצרי מעללי איש פשיטא דאף הדברים שבלב כאמירה להדיוט דמי. ואיתא במדרש הובא בילקוט ויפתוהו בפיהם כו' שאמרו נעשה ונשמע ולבם לא נכון עמו ואף על פי כן והוא רחום כו' ולכן אף שהיה כאן הבטחת שכר וגם אמרו בפה מלא רוצה אני מכל מקום כיון שהקדוש ברוך הוא היה יודע מחשבות לבם שאינו כן הך אמירה מידי מששא אית ביה ואינו דומה לתלוהו וזבין כלל ובזה יובן מאמר הכתוב פרשת ואתחנן ותאמרו הן הראנו כו' ויאמר ה' אלי שמעתי קול העם הזה בדברם אלי היטיבו אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כו' והענין הוא שמשה רבינו שלא ידע מחשבות לבם ראה דבריהם נכוחים וטובים ועל זה אמר לו הקדוש ברוך הוא שמעתי כו' היטיבו אשר דברו שדבורם באמת טוב הוא אך מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כו' ר"ל שגם לבבם דהיינו שני יצרים יצר טוב ויצה"ר יסכימו גם יחד לדבור הזה ליראה אותי כו' והוא נכון מאד:

אמנם הגאון בספר כתובה כתב דלכך לא הוי תלוהו וזבין משום דנתינת התורה היה אפילו שלא על מנת לקבל פרס שהיה דוגמת חופה וקי"ל אין תנאי בחופה כו' ע"ש אך אכתי קשיא לי שהרי התוספות בב"ב דף מ"ח הקשו בהא דיקריב אותו נימא דהוי תלוהו ויהיב ותירצו דכל דבר שהוא מחויב לעשות מדינא הוה כמו מכר כו' ע"ש ולפי זה לפי מה דקי"ל כותבין אגרת מרד על ארוסה אם כן לדעת המפורשים שהקידושין היו בביזת מצרים ממילא דמתן תורה שהוא דוגמת נשואין הו"ל כמו תלוהו וזבין ואפשר לומר שהוא ז"ל לשיטתו בפתיחה לקידושין שהקידושין של ביזת מצרים היה מה שהיו עתידין לקבל הלוחות אח"כ וכיון שעדיין לא נתקיים התנאי לא נגמרו הקידושין ואין דינם כארוסה גמורה לענין כתיבת אגרת מרד שהרי הקידושין תלוים ועומדים עד קיום התנאי:

ויש ללמוד מזה דין חדש דאף על פי שכותבין אגרת מרד על ארוסה מכל מקום אם הקידושין על תנאי אף שביד המקדש לקיים התנאי אין כותבין שהרי כאן ביד הקדוש ברוך הוא לקיים התנאי וליתן הלוחות ואף שלא יקבלו רק באונס מהני דהיכא דהוא התנה מהני נתינה בע"כ לקיום התנאי כמ"ש לעיל:

ועפ"י זה נבא לכלל ישוב בהא דקשיא לן בדברי המדרש דקאמר ידונו כפנויה שהרי אף עפ"י כן זיקת קידושין יש כאן על ידי התורה אף שהיה באונס מהני לקיום התנאי (אם לא שנאמר שעיקר התנאי לא היה רק על הלוחות וכמ"ש לעיל וצ"ע) וגם מ"ש ואל ידונו כא"א דהול"ל כארוסה כיון דהלוחות אינם רק אירוסין ונראה לבאר ע"פ מ"ש אא"ז הגאון בספר לב אריה ששמע מהג' מהור"ר שאול ז"ל האב"ד דק"ק בראד פירוש הכתוב הן ישלח איש אשתו הישוב אליו עוד ואת זנית ריעים רבים ושוב אלי נאום ה' שפירושו על פי מה דקי"ל לענין מחזיר גרושתו נשאת אסורה לחזור לו זינתה מותרת לחזור וזה שאמר הכתוב ואת זנית ריעים רבים דהיינו זנות לבד לכן שוב אלי כו' ודברי פי חכם חן ומכל מקום יש לתמוה לפי זה בהא דאיתא ביומא אמר ר"י גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה שנאמר הן ישלח כו' וקשה מה לא תעשה יש כאן שהרי בזנות אין כאן לא תעשה אך באמת פשיטא דקרא מיירי בזנות שקודם גירושין וכמ"ש הכתוב אי' ספר כריתות אמכם ואם כן יש בזה לאו דסוטה שנטמאה וקאמר הן ישלח כו' הישוב אליו עוד משום לאו דמחזיר גרושתו ואת זנית כו' ומכל מקום צריך להבין מה ענין החילוק בין נשואין לזנות בעובדי ע"ז ונראה דאתי שפיר דביומא שם אמרינן גדולה תשובה שמגעת עד כה"כ ועיין בע"י שגירסתו ר"י אמר עד ולא עד בכלל ומי אמר ר"י הכי והאמר ר"י גדולה תשובה שדוחה לא תעשה כו' כאן ביחיד כאן בצבור והנה קושית הש"ס בזה אינו מובן ועיין מה שכתוב בזה אא"ז המהרש"א ז"ל וגם הקשו המפרשים דלשני' ליה כאן מאהבה כאן מיראה וכדמשני לעיל:

ונראה לפרש על מה שאמרו בסנהדרין דף ס"ג אחרים אומרים אלמלא ואו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם כליה אמר לו רשב"י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך שאוו לאלהות הרבה ולכאורה אין מובן מה היקל רבי שמעון בן יוחאי ועיין במהרש"א דלרשב"י שהאחד הנמצא נתן כחו לאלהים רבים ועזב את הארץ כו' ושמעתי לפרש דיש שני מיני עובדי ע"ז האחד שהוא מאמין בלב ע"ז ומחזיקה לאלהות והשני הוא דניחא ליה בהפקירא ונפקא מינה שאותו שסובר שיש ממש בעבודה זרה אינו מחליפה כלל באחרת כדכתיב ההימיר גוי אלהים מה שאין כן זה שרוצה בהפקר היום עובד זו ולמחר מחליפה באחרת אם תמצא חן בעיניו שיש בה הפקר יותר והנה אמרינן בסנהדרין דף ס"ג ע"ב אמר ר"י אמר רב יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש ולא עבדו אלא להתיר להם עריות בפרהסיא ובזה אתי שפיר דקאמר רשב"י שאוו לאלהות הרבה וסימנא מלתא שלא היו מאמינים בעבודה זרה כלל רק פנים אחרת להתיר להם עריות בפרהסיא ובזה יש לימוד זכות גדול על ישראל ע"כ שמעתי זה כביר מפי ידיד נפשי הרב הגדול החריף ובקי מוהר"ר מרדכי נ"י מ"מ דק"ק זאמושץ וכעת בק"ק לבוב מחותני ודפח"ח ואמנם דברי ר"י דאמר יודעין היו ישראל לא נאמר על מעשה העגל רק על מה שעבדו עבודה זרה בסוף בית ראשון כמבואר שם דפריך מדכתיב כזכור בניהם מזבחותם ומשני בתר דאביקו ביה כו' ע"ש:

ועפ"י זה יובן ענין הכתוב הן ישלח כו' שהוא תמוה איך התחיל לדמות למשלח אשתו והמקרא צווח אי' ספר כריתות אמכם ובסנהדרין דף ק"ה אמרינן על פסוק (ירמיה ח') מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת אמר רב תשובה נצחת השיבו ישראל לנביא כו' שמואל אמר אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה כלום יש להם זה על זה אמר הקדוש ברוך הוא לנביא לך אמור להם אי ספר כריתות כו' ועיין שם ברי"ף שכתב ליישב דלא תיקשי ממ"ש בירמיה ג' משבה ישראל שלחתיה ואתן ספר כריתותיה אליה כו' ע"ש (ומלתא אגב אורחא אמינא לגלויי מלתא בפירוש רש"י שם פסוק ואו הראית אשר עשתה משבה כו' ופירש רש"י תשובה נצחת ומוכחת בימי יאשיהו כו' ואין מבין מה שכתוב לפרש מלת תשובה נצחת ומוכחת ולקמן סימן ח' איתא תשובה נצחת ופירש רש"י שם משובת עולם כמו נצח שם ישנו במקרא מלת נצחת ומה ראה רש"י להעתיקו לכאן וגם מלת ומוכחת אין לו ביאור אך אמת הוא דלעיל מיניה כתיב הנה דברת ותעשי הרעות ותוכל ופירש"י הנה דברת בפיך לא נבא עוד אליך כו' ותוכל ונצחת למרוד וגם זה תמוה דמה נצחון שייך במרידה זו אך האמת יורה דרכו שטעות סופר נפל ברש"י וסמי מכאן הציון שמציין פסוק וא"ו (שהוא"ו ההוא היה ב' של תיבת בתשובה ונתחלף לוא"ו והתי"ו נתחלף למ"ם ועשו ממנו תיבת משובה) וכצ"ל ונצחת למרוד בתשובה נצחת ומוכחת ואחר כך צריך לציין פסוק וא"ו בימי יאשיהו כו' והמעיין יראה כי עתה דברי רש"י מסודרים על סדר הפסוק כדרכו וענין תשובה נצחת הוא על דרך הגמרא דלעיל תשובה נצחת השיבו כו' וכדכתיב נמי לבתר הכי שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה כו' ועיין ברי"ף בזה ואפשר דלדבריהם קאמר הכי וקצרתי והוא ברור ומצוה להגיה ולתקן בספרי הדפוס) אך לפי מה שכתבתי תרווייהו איתנייהו פעמים שדומה לשלוחין ונשאת לאחר ופעמים שדומה לזנות שאם עובד עבודה זרה שבדעתו שיש בה ממש הרי פרישתו מהקדוש ברוך הוא כאשה הפורשת מבעלה לגמרי דרך גירושין ונושאת איש אחר לפי שאז גם השם מבדילו לרעה ומשלח אותו לגמרי מה שאין כן מי שאינו עובד עבודה זרה רק על דרך זנות לתיאבון והפקר לבד אין כאן גירושין ונשואין רק כיושבת תחת בעלה ותחת אישה תקח את זרים דרך זנות בעלמא למלאות תאותה וזה שאמר הכתוב הן ישלח כו' רצה לומר אם היה חטא של עבדות עבודה זרה שלכם על דרך זה של גירושין ונשואין הישוב אליה עוד אך באמת אינו כן רק ואת זנית דרך זנות בעלמא וסימן לדבר שהרי זנית רעים רבים שאין זה דרך עובד עבודה זרה דקבלי' עליה באלהים רק העושה דרך זנות והפקר לבד ולכן שוב אלי נאום ה' ואמנם מתוך התשובה יש מקום להבחין באיזה אופן היה עשיית החטא שאם עושה תשובה מאהבה מוכח מתוכו שלא עשה מתחלה רק הפקר למעשה נערות כי מי שלהוט אחר בולמס של עבודה זרה לשם אלהות ליתא בחזרה ותשובה מאהבה שהטינא שבלבו מפעפע בו ולחלוחית אמונת עבודה זרה שהאמין תחלה נשאר קיים בו ותשובה מאהבה הרי היא דבקות בה' כדכתיב לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו ואמר הכתוב כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור כו' ואתם הדבקים בה' כו' וא"א לו רק לעשות תשובה מיראה כדאשכחן בפרעה כשלקה אמר ה' הצדיק מה שאין כן מי שמתחלה לא עשה על דרך אמונה רק לתאוה יבקש נפרד זה אפשר לו להיות חוזר בלב ונפש ולעשות תשובה מאהבה ובזה יובן הא דקאמר התם ביומא רבי חמא בר חנינא רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובותיכם ומשני כאן מאהבה כאן מיראה ופירוש רש"י דמעיקרא שובבים אתם מעלה אני עליכם כאלו תחלת החטא על ידי שטות ונערות ולפי זה אין מובן כל כך מאי דמשני כאן מאהבה כאן מיראה ועיין מהרש"א שם ולפי דברינו אלה יומתק הענין דהכי פירושו כאן מאהבה שאז נאמר בו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם דודאי תחלת החטא על כרחך היה דרך שטות ונערות דבהפקירא ניחא ליה ולא לאמונה מה שאין כן בתשובה מיראה אמר ארפא משובתם מכאן ולהבא לבד דבשעת מעשה אפשר שהיה דרך אמונה רק מחמת יראת העונש הוא חוזר ובזה מבואר ג"כ מ"ש שם גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד דהיינו בתשובה מאהבה משא"כ בתשובה מיראה אז עד ולא עד בכלל כדאשכחן גבי מנשה שחתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד ובזה אמרתי לדרוש כמין חומר הא דפריך שם והאמר ר"י גדולה תשובה שדוחה כו' והוא גרסת עין יעקב שם וקצרתי והמשכיל יבין כי הדברים עתיקים:

והנה הש"ס שם משני כאן ביחיד כאן בצבור ויובן ע"פ מ"ש בספר צפנת פענח על התורה שחיבר הגאון מהר"י מטראני ז"ל בפרשת דברים לפרש מה שאמר אי ספר כריתות אמכם כלומר כלום יצאתם ממנו ע"י גירושין בגט למה"ד למי שקידש אשה ע"מ שלא תזנה שאם זינתה הופקעו הקידושין למפרע ונעקרו לגמרי ומעתה לא נאסרה אם זינתה כו' אף הקב"ה כשלקח לו לעם היה ע"מ שיקבלו אלהותו ולא יזנו אחר ע"ז ואחר שעבדו ע"ז נתבטל התנאי דומה למ"ש בלוחות ששיבר מרע"ה ולזה אמר אי ספר כריתות שלא פטרתי ע"י גט כי בפשעכם שלחה אמכם שנתבטלו קידושין הראשונים ע"ש שהאריך ודברי פח"ח:

ואמנם זה שייך בצבור אבל ביחיד פשיטא שאפס מקום לומר שבשביל היחיד יהיה ביטול למפרע ובזה י"ל בפ' שלח שאמר מרע"ה והמתה את כל העם הזה כאיש אחד לפי שאם ח"ו הצבור מרדו נידונים כפנויה שזינתה ואינם חייבים מיתה כמו אם היחיד מרד ובזה יבא על נכון דברי המדרש שאמר מוטב ידונו כפנויה כו' משום שאם היה מביא הלוחות לישראל והיו מקבלים אותם ברצון לא היה מקום לבטל קידושין הראשונים שהיו תלוים ועומדים על תנאי זה וכיון שנתקיימו הקידושין שוב גם כפיית ההר שהיה דוגמת החופה מהני ולא מהני המודעא לבטל כמש"ל דהא קי"ל כותבין אגרת מרד על ארוסה והו"ל הכפייה מדינא ושוב ה"ל כתלוה וזבין ואם לא ירצו לקבלם איגלאי מילתא שהיה בדעתם להחזיק הע"ז לשם ממש ולכך א"א להם לעשות תשובה מאהבה ולכרות ברית חדשה ע"י הלוחות וא"כ יש לדונם כאשת איש כלומר כאלו ח"ו עבדו ע"ז דוגמת נשואין ודביקות לאיש אחר ולכן שבר הלוחות וידונו כפנויה כלומר כאלו עודם פנויה גם עתה ע"י ביטול הקידושין למפרע ומ"מ נשואין לאחר אין כאן ומובטח היה שיחזור הקב"ה ויתרצה ברחמים ויתפייס בתחנונים לשוש לטוב עליהם ולקדש עמו ישראל בקדושתו ויש לנו ת"ל עוד דברים נאים ומתוקנים והמה בכתובים ואין זה מקומם אפס הואיל ומצינו בכל מקום קדמה תורה שבכתב לתורה שבע"פ לקטתי מקרא מועט וקצת דברי אגדה שיש להם מבוא בהלכות אילו אשר בחלק הזה חלק אבן העזר אשר יצא ראשון מדלתי ביתי בית אפרים:

וראיתי עצמי מחויב בדבר להציע לרבים כי יפלא מהם דבר באיזה מקומות של שבחים ותוארים. פעמים שבאו דרך קצרה להורים ומורים. וכל איש מבין יודע כן יעריך ערך כבודם ותפארתם והודם. גדלה עלי ביתר שאת ויתר עז וחס ליה לזרעא דאבא לזלזל בשיעורי דרבנן אשר תפארת להם מן האדם. אפס כי בהעתקות אשר נשארו שמורים תחת ידי פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה וכך ניתן למכבש הדפוס והכל לפי רוב העונה והעת המוכשר להעתיק זמנין סדורא נקיט ואתי ומקרי וכתב שופרי שבחי וזמנין נקט בקצורי מתחיל בשבח ומסיים בציון תיבת וכו' (ובמקום שבא בדפוס תיבת כ"ש הוא טעות וצ"ל תיבת כו') ולמחזי אתי דאכתי לא סימינהו לכולהי שבחי ולשון יאמר איש ואיש לפי שכלו יהולל וישתבח ויתפאר. כדבר המליצה אל תסתכל בקנקן כו' ואין בצע בהרבות תואר. כי כ"א נידון במשוער שבו הגדול לפי גדלו ותפארתו חכמתו בחוץ תרונה. ויקר רוח איש תבונה לכף זכות ידינני ולצדק יכריעני וטרם צאתי אפרוש את כפי ואכרע בהודאה לאל הרועה אותי מעודי. אשר חיזק ידי. שמח לבי ויגל כבודי. בראותי את פתגם המעשה אשר נעשה בחלק הזה חלק אבן העזר כי רבה היא. יעלה במאה ועוד יש מהם אשר ישבו שנים רבות צרורות ועגונות. כבולות וכבונות וקידושי בנות ועל עלמות אשר נקבו בשמות במטיב גירושין ושלוחים. ובספק מונחים ספק על שני שמות המצטרפין וקריאות ומכונות. וספק יבמה ונפשה עגומה מאחר שלא זכתה להבנות. ובעוד לא הגעתי לעשרים. בעזה"י פתחתי שערים. לדופקי בתשובה וגם עד זקנה ושיבה אעתיר עתירה יחזק ידי הרפה לפתוח יד בתשובה. כאשר עד כה עזרני ובמרחב ענני ויהי עמדי בדרך הלכתי שקדתי ואהיה בודד. קמתי ואתעודד לשקוד על תקנת בנות ישראל וטל ילדותם. ושוממות אבלותם. כי ארכו שנותם. ופתחתי למוסרם. ובעזה"י יגעתי ומצאתי היתר לאיסורם. ובהסכמה עלה מחבירים מקשיבים. למדים ומשיבים על כן קדמתי לפתוח ראשון בחלק הזה ואחריו יבואו שאר חלקי השלחן ערוך וגם המה בעזרת השם יתברך חבילות תשובות ספונות וחשובות. נשאלין במה שלצבור צורך בהם להלכה למעשה מובטחני כי ימצאו חן בעיני אלהים ואדם. ויתנו עליו מהודם. והרוצה להשיב יבא וישיב. אך לא בכדי שיחלוט העין כ"א אחר אשר בלבבו לב מבין מאזין ומקשיב כי תמצא ידו די השיב. יקראני ואענהו ולא יבול עליהו ועוד נשתייר בקולמס דברים לרצות מקום יש בראש הספר בהקדמה כוללת ברצות השם דברי זעירא מן חברייא מדרס לפרושים. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.

שאלה מח

תשובה לכבוד מוהר"ר הרב כו' וכעת הוא אב"ד דפ"ק יצ"ו:

שלום לכבוד אהו' ידידי הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסם מוהר"ר אריה ליב תאומים נ"י:

הגדתי היום להאדון נ"י כי הגיעני קונטרסו הא דשדר לן מר חורפה בעסק קדושין וראיתי דבריו טובים ונכוחים איברא חזינא כי הוא מן הנמנעים ומושכים ידיהם מלחוות דעת להלכה למעשה כו' לא שמתי עיני ולבי במ"ש מכ"ת בגופה של עדות ולא יצאתי אלא לדון בדבר החדש שחידש כ"ת בנידון הקדושין כשיכולה לנתק החליט לומר דלהרמב"ם שכתב כן לגבי קנין דקנה מהני נמי גבי קדושין. ולענ"ד י"ל דאף אם נא' דבקנין מהני מכל מקום גבי קדושין אינו כן. ומתחלה אען ואומר לדברי מכ"ת הגע עצמך בגט היכא שאחזה במקצת הגט וידו אוחזת בעקב הגט והוא אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו והיא יכולה לנתק את המקצת שבידו ולהביאה אצלה נימא דמגורשת דבזה לא שייך כריתות בעינן שהוא אינו יכול לנתקו והיא קנתה כיון דיכולה לנתק קנתה אותו כמו גבי קנין ולענ"ד ברור דאינה מגורשת וע"כ לא אמרו אלא במשיחה בידו דכיון שאינו יכול לנתק הגט ע"י המשיחה לא אגד גביה וגט הא כוליה בידה היא משא"כ היכא שאוחז בגוף הגט נהי דליכא טעמא דכריתות כיון שאין יכול לנתקו מ"מ כיון שאין הגט כולו בידה רק דנימא דקנתה אותו מחמת שיכולה לנתקו הא לאו כלום הוא דעיקר נתינת הגט מכחו בעינן ומה"ט לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע ולא עדיף מה שיכולה לנתקו ואם באמת נתקה המקצת שביד הבעל לא מהני ואף הפוסקים לענין קפצה ידה דמהני נ"ל שיודו בזה ואין לחלק ולומר דאע"ג דאם היינו אומרים שמה שהקונה יכול לנתק אינו עושה קנין אז בגט אף אם באמת נתקה מיד הבעל לא מהני כיון שזה מכחה מכל מקום אפשר דלשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דקני הואיל ויכול לנתקו א"כ בגט מיד שנתן לה באופן שהיה יכולה לנתק מקרי ונתן בידה ולאו כטלי גיטך הוא שהרי כל הקנין נעשה מכח נתינתו אבל לענ"ד ז"א דעיקר טעמא היא דכיון שיכול לנתק אמרינן רואין כאלו עשה מעשה ונתק והביא אצלו וא"כ בגט דניתוק שלה באמת לא מהני לא אמרינן רואין בכה"ג ועכ"פ יצא לנו מזה שאם אוחז במקצת מגוף הגט מפסיל דלא קרינן ביה ונתן בידה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע ומעתה לענין קדושין שדעת מהרי"ל בתשובה סימן ח' דטלי קדושיך מע"ג קרקע נמי לאו כלום הוא יעו"ש באורך ובשם מהרש"ך כתב הב"ש דהוי ס' קדושין עכ"פ א"כ הא קמן דאף שנאמר שלדעת הרמב"ם מהני יכול לנתק בקנין מכירה וכה"ג מכל מקום אין להחליט הדין ללמוד משם לענין קדושין דאע"ג דלא דמי לגט לענין הא דכריתות בעינן מכל מקום י"ל דבעינן ונתן בידה כמו בגט:

ועוד אמינא בה טעמא דאם אוחז במקצת הגט לא מהני ומשם יש ללמוד לקדושין ע"פ מה דאיתא בירו' פ"ק דגיטין איש ואשה שהיה תפוסין בגט היא אומרת זכיתי כו' א"ל ד"ה הוא הכא אפילו כולה בידה וחוט אחד בידו אינו גט דכתיב בידה עד שיה' כולו בידה ולכאורה צ"ע דלמה שביק בירושלמי טעמא דנקט בש"ס דידן משום דכריתות בעינן וכן קשה להיפך ודוחק לומר דשוו בדינא ולא שוו בטעמא וגם קשה על הירושלמי דמה טעם יש בה משום דבעינן כולו בידה דילמא קרא לא קפיד רק ונתן אגופו של גט אבל המשיחה הקשורה בו שאינו מגוף הגט אין בו קפידא ואם נאמר דכיון שהמשיחה קשור בגט כגופיה דמי א"כ אף דאין יכול לנתקו נמי לא תהיה מגורשת כיון שאין כולו בידה ודוחק לומר שהירו' פליג בהא אש"ס דילן דקאמר ר"ח אם אינו יכול לנתקו מגורשת ומשמע אף דגם היא אין יכולה לנתק המשיחה גם קשה מאי דקאמר וחוט א' בידו דמאי א' דקאמר והל"ל וחוט בידו כלישנא דש"ס דידן. ולכן נלענ"ד דש"ס דידן והירושלמי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דודאי בש"ס דילן דמיירי שהגט כולו בידה רק שמשיחה קשור בו והבעל אוחז בו ובכה"ג באמת ל"ש טעמא דירושלמי דבעינן שיהיה כולו בידה דבאמת כן הוא ולכן יש חילוק בדבר באם יכול לנתקו דאז פסול מטעמא דכריתות בעינן משא"כ הירושלמי מיירי שידו אוחזת בגוף הגט בשוליו בגוונא דאיירי ביה התם האיש ואשה שהיו תפוסין בגט וקאמר שאפילו רק חוט א' ור"ל משהו ממנו כמלא החוט לבד (או חוט א' ר"ל שורה א' וכלישנא דש"ס תלי ליה ביני חיטי) בידו אפ"ה פסול כיון שאין כולו בידה. ולפ"ז כיון דמהך טעמא אתינן עלה אף שהיה יכולה לנתק המקצת שבידו לאו כלום הוא דבעינן שיתן כולו לידה (ומאי דקאמר אפילו כולו בידה כו' כיון דאין בידו אלא משהו לבד כולו בידה קרי ליה) ומצאתי בלח"מ פ"ה מהל' מכירה שכתב על דברי הרמב"ם קשה דגט נמי היכא דמשיחה בידה ויכולה לנתקו תהיה מגורשת וי"ל דשאני התם דכתיב ונתן בידה משמע דיהא הגט בידה כו' ע"ש ולפמ"ש מבואר דמחמת האי טעמא דכתיב ונתן בידה לאו דוקא יכולה לנתקו ע"י משיחה לא מהני דאפילו רוב הגט בידה ויכולה לנתק השאר לא מהני דהא אין כולו בידה ופשוט לענ"ד דלא אמרינן לענין זה רואין כאלו ניתקה כולה לידה אלא נתינת כל הגט לידה ממש בעינן ולא אמרינן הואיל ולפ"ז ה"ה בקדושין דלענין דבעינן ונתן בידה שפיר יש לומר שהוקש הויה ליציאה ואינו כלום כל שהוא רוצה לקדשה בכל החפץ דנימא דהואיל ויכולה לנתקה הוי כאלו בא לידה אלא לא מהני כמו גבי גט דלענין הא דבעינן ונתן בידה מהני היקשא כמבואר בהפוסקים הנ"ל דס"ל דטלי קדושיך מע"ג קרקע לא מהני מהך טעמא:

והנה כ"ת הביא דברי הש"ך שמחלק בין קני ע"מ להקנות והאריך בביאור דבריו ליתן תבלין לחילוק זה דלענין שאר קנינים לא מהני יכול לנתקו דכמאן דפסיק דמי משא"כ לענין חליפין כשלא תפס גע"ג שלא גמר להקנות לו המקצת לבד שהרי לא יוכל לקנות על ידו והלכך ל"א ביה כמאן דפסיק וקונה הכל מטעם שיכול לנתקו עכ"ד בקצרה. ולענ"ד צ"ע דלפ"ז גבי מציאה נמי כיון שדעת המוציא לקנות כולו ע"י הגבהת אותו המקצת ולא ניחא ליה לקנות המקצת שתופס בלבד א"כ לא נימא ביה כמאן דפסיק דמי ויקנה הכל וא"ל דכיון דתפיס ביה בע"כ קונה לו אף שאין בדעתו לקנות ז"א כמבואר בתוס' דב"ב דף נ"ד ד"ה אדעתה דציבי ובדברי הרשב"ם שם גבי לקנות את חברתה ועיין במ"ל פי"ז מהלכות גזילה ובמחנה אפרים שהאריך בזה. ולענ"ד מוכח מדוכתי טובי דכל שאין דעתו לזכות לא זכי א"ו דטעם החילוק היא דבמכר וכה"ג כיון שדעתו לקנות באמת כל הכלי לא גמרה קנייתו עד דמטו כוליה לידו ולא מהני מה שהוא יכול לנתקו כיון שבאמת רוצה כל החפץ וכיון דלא אזלינן בכה"ג בתר הואיל ויכול לנתקו ממילא הוה כהא דאמרינן בב"ב דף מ' כור בשלשי' אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה ואמרינן שם בדף ק"ו טעמא אף אליבא דשמואל דעביד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח שיוכל לחזור בהם עם גמר משיכת כל המקח והלכך אף שיכול לנתק לא מהני דהכי עביד רבנן כדי שלא יוכל לחזור עד שימשוך ממש וכיון שלא תיקנו קנין משיכה רק בכה"ג גם לענין מציאה אינו קנין רק בכה"ג משא"כ לענין חליפין דאין בדעתו לקנות הכלי כלל דהא הדר סודר למאריה ואפילו נתינת ממון לא בעינן רק נתינת כלי דמה"ט קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ הלכך לענין זה שיהא נחשב כאילו מסר לו כלי שפיר חשבינן ליה כיון שאחז במקצת ובידו לנתקו דעל גוף החפץ לא איכפת ליה כלל אם יגמור כל המשיכה לגמרי כיון דבלא"ה הדר למאריה:

ולפ"ז חילוק השני שחילק הש"ך בין דעת אחרת מקנה לכאורה קשה על התוספות בכתובות דף ע"ב ד"ה ואי לא מצי לאהדורי כו' מכל מקום קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אע"ג דיכול לנתקו דדוקא לענין הגט אמרינן כו' אבל גבי זכיה אשכחן בפ"ק דב"מ טלית שחציו ע"ג קרקע כו' דלא קני וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה"ה דאינו מגרע זכיית האחר כו' וקשה מאי ראיה מההוא דב"מ דאין דעת אחרת מקנה משא"כ לענין חיוב אונסין בגניבה אזלינן בתר קנין שהוא קונה במכירה בכה"ג ואפילו תימא דגבי חיוב אונסין בגניבה כיון שאין כאן דעת אחרת מקנה בעינן קנין שיקנה במציאה בכה"ג מ"מ זה שייך דווקא לענין הקונה שיקנה ע"י שהוא יכול לנתקו יש לחלק בין דעת אחרת מקנה משא"כ שם דאיירי להיפוך שיגיע זכיית אחר עי"ז שיכול לנתקו אפשר דשפיר הוא מגרע כחו כמו שיש בו מועיל שיקנה היכא שדעת אחרת מקנה כמו כן נוכל לומר שזה מגרע זכות האחר הרוצה לקנות ונשאר בחזקת מי שהוא בידו ויכול לנתקו ואפשר דמה"ט באמת כתב התוס' שם ועוד דלכל הפחות קונה מחצה כמו ב' שהגביהו מציאה כו' ע"ש ואפשר עוד דאע"ג דהתוס' לא ס"ל לחלק בכך מ"מ הרמב"ם סבירא ליה דיש חילוק בזה אמנם לענ"ד תימא דאף בדעת אחרת מקנה איך אפשר שיקנה מחמת הואיל שהרי הרמב"ם גופ' בדין המשיכה כתב בפ"ד מהל' מכירה וכ"כ בש"ע דבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה ומשכו הלוקח לרשותו או לסימט' כגון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קונה והראב"ד השיג עליו דהא קי"ל כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה ופירש ה"ה והל"מ שם דכיון שכבר משך את כולה ברשות שאין המשיכה מועיל אז כיון שהוציא מקצת החפץ לרשות שהמשיכה קונה סגי יעו"ש והשתא תיקשי דהך משיכה כולה בר"ה ל"ל כלל דהא כיון שמשך ממקצת לרשותו קנה הכל מטעם הואיל ויכול לנתקו ולהביאו אצלו דלא גרע מה שהוא מקצתו עדיין ברשות המוכר מאם היו בידו של מוכר ממש שקנה הלוקח כשתפס במקצתו מחמת שיכול לנתקו כו' א"ו דאף בכה"ג שדעת אחרת מקנה לא קני כל הכלי מחמת הואיל ומכ"ש לפי מה שנראה מדברי הסמ"ע סימן קצ"ח דבאמת צריך למשוך כל החפץ מר"ה לסימטא ולא ישאר ממנו בר"ה כלום אלא דסד"א דצריך למושכו בסימטא כדי כולו מראשו לסופו קמ"ל דלא אלא כיון דעכ"פ כבר משכו ע"פ כולו בר"ה סגי בהכי אבל מ"מ צריך למושכו כולו לסימטא ע"ש בס"ק ו' ובס"ק ך' ולפ"ז פשיטא דמוכחה מילתא טפי דהואיל ויכול לנתקו ל"א. ואמנם לענ"ד זה תימה דלשון הרמב"ם מורה להדיא דבמשיכה מקצתו לסימטא סגי בהכי אף שמקצתו השני עדיין בר"ה וכ"נ מדברי ה"ה ומאי דמייתי ראיה מהא דאמרינן עד שימשכנו מר"ה לסימטא וכן מדברי הרמב"ן בסוגיא דהיה מגרר ויוצא והתם לא מיירי אלא לענין שא"צ למושכו בסימטא עצמה וכמבואר להדיא בדברי הרמב"ן והובא בש"ס כתובות צ"ל דה"ה סבירא ליה כיון דלא בעינן משיכה בסימטא עצמה ממילא דאף במשיכה מקצתה לסימטא סגי כל שמשך בר"ה ע"פ כולה וצ"ע:

ועכ"פ מוכרח דל"א הואיל ויכול לנתקו סגי במשיכת מקצת החפץ לבד ולפי חילוק בתרא דהש"ך צ"ל דדברי הרמב"ם בזה כפשטן דכל שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה והיינו מה"ט גופא הואיל ויכול לנתקו וכיוצא בזה כתבתי בתשובה א' זה כמה שנים שפירוש שפי' ה"ה שצריך שימשוך עכ"פ כולה בר"ה צ"ע שי"ל דדעת הרמב"ם דדוקא דכיון דקפיד שיקנה במשיכה משיכת כולה בעינן ולכך פליגי דווקא בספינה דכיון דקפיד שיקנה במשיכה כדי שיהא בידו לחזור בו ה"נ דקפיד שימשכנה כולה דווקא מה"ט גופא ודברי הש"ס שם יש ליישב ואין להאריך פה וכ"כ הרא"ש שם דדוקא בספינה אבל במטלטלין במשיכה כל דהו סגי. ואמנם לפי חילוק בתר' דהש"ך יש בזה כדי ליתן טעם לדברי הרמב"ם דסגי ליה במשיכת המקצת משום דקני לכוליה הואיל ויכול לנתקו:

ואמנם קשה טובא בהא דאמרינן בשבת דף צ"ב דפליגי חזקיה ור"י אם אגד כלי שמיה אגד ופריך עלה מברייתא דהגונב כיס בשבת כו' ואי אמרת אגד כלי שמיה אגד איסור גניבה קדים לאיסור שבת ומוקי בנסכ' והשתא קשה נהי דבנסכא מיירי מ"מ כיון דמשך מקצתו מתחייב משום גניבה דקני ליה כולי' לפי דברי הרמב"ם הנ"ל וא"ל דשאני התם דבגניבה מיירי שאין שם דעת אחרת מקנה ול"א הך סברא הואיל ובידו לנתקו והלכך אינו קונה כ"א במשיכת הכלי דווקא ז"א דבאמת משמע בש"ס דכל שעושה מעשה בחפץ שהוא קונה על ידו במקח וממכר הוי קנין חשוב גבי גנב להתחייב על ידו באונסין ועיין בתוס' בכתובות דף ל"ב ד"ה ובר"ה דלפירוש ר"י להתחייב באונסין קיל טפי יע"ש ומכ"ש דקשה לפי מה שנראה מדברי הסמ"ע סימן רע"א דאפילו במציאה נמי מהני היכא שיכול לנתקו:

וכדי לתרץ זה צריך אני לבאר מה שיש להקשות לכאורה לפי מה שנראה מדברי ה"ה וכ"כ להדיא בלח"מ פ"ד מהל' מכירה לדעת הרמב"ם דאין משיכה מועלת בכליו של מוכר ולפ"ז קשה טובא דמאי פריך הש"ס בשבת איסור גניבה קדים כו' דהא הכיס לא קנה כיון שמקצתו בפנים וא"כ אף המעות שכבר יצא לחוץ לא קני דהא הוי כמשיכה בכליו של מוכר ועיין בדברי הרשב"א שם ומסוגיא זו הביא הרמב"ן בב"ב והרא"ש והריטב"א בב"מ גבי משוך קופה זו ראיה לדברי הרמב"ן דמשיכה מועלת בכליו של מוכר ועכ"פ לפמ"ש ה"ה והלח"מ דהרמב"ם ס"ל דלא מהני לכאורה סוגיא זו הוי תיובתיה. ואמינא לתרץ בחדא מחתא ומתחלה אבאר שמ"ש הרמב"ם באחז במקצת הכלי בעינן שיכול לנתק כולו קנה אין הדברים אמורים אלא היכא שאוחז בגוף הכלי עצמו שרוצה לקנות דכיון שהמקצת בידו יכול לנתק כולו הוי כאילו תופס כולו דלא מהני ואף בקנין חליפין דווקא כשנותן לו מגוף הכלי אלא שאין בו גע"ג אבל כשאינו נותן לו רק המשיחה שהסודר קשור בו נלע"ד דודאי לא מהני אף להרמב"ם ודלא כמשמע מלח"מ שהבאתי לעיל ומכ"ש במקח וממכר בכה"ג דהא לא אשכחן קנין מוסירה כ"א בבהמה דווקא (וכ"כ התוס' והפוסקים דלא אשכחן קנין מוסירה כ"א בב"ח ובספינה דממילא אזלי יעו"ש) דאורחיה בהכי להקנות לחבירו ע"י מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו משא"כ בשאר מטלטלין דל"ש זה ודאי דלא קני בתפיסת חוט הקשור בבגד וכה"ג כיון שאינו אוחז בבגד עצמו וראיה לזה מהא דאמרינן בב"מ א' רוכב חמור וא' תפיס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה וקאמר ר' אבוהו דאפילו כוליה מוסירה קני הואיל ויכול לנתקו אצלו הא קמן דר"א סבירא ליה הואיל ויכול לנתקו מילתא הוא ואפ"ה בחמור גופיה לא קני ולא מידי אף ע"ג דע"י המוסירה יכול לנתק החמור ולהביאו אצלו א"ו כיון דבחמור לא תפיש מידי ל"א הואיל ויכול לנתקו ע"י המוסירה. והנה צריך להבין בהא דמוקי התם בנסכא וקשה דהא מה שתופס בידו עכ"פ קונה להתחייב באונסין וכמו דקי"ל לענין מציאה דמה שתופס בידו קנה וא"כ לענין זה ודאי איסור גניבה קדים והאיך קאמר פטור דמשמע דלא מחייב כלל וצ"ל דבאמת מיירי שאינו תופס רק קצת מן הכיס לבד שהנסכא אינה מגע' רק עד החצי או יותר אבל לא עד שוליו ממש. ולפ"ז א"ש נמי מה שהקשיתי דנהי דמיירי בנסכא מ"מ כיון דמשך מקצתו קנה לכוליה וא"כ איסור גניבה קדים ולפמ"ש א"ש דמידי הוא טעמא להרמב"ם אלא משום הואיל ויכול לנתקו וזה לא נאמר רק באוחז בגוף החפץ משא"כ בזה שלא ידבק בידו מאומה מן החפץ רק שיכול לנתקו ולמושכו לחוץ ע"י תפיסתו בכיס וזה לא אמרינן כמש"ל משא"כ בס"ד דבמעות מיירי פריך שפיר איסור גניבה קדים וא"ל דהוי משיכה בכליו של מוכר ז"א דגוף הכיס אע"פ שמקצתו בפניו מ"מ מאחר שזה תפיס ועומד בכיס עצמו במשיכת מקצתו סגי ליה וקני ליה ומשיכה בכליו דידיה מקרי וקני להמעות שיצא לחוץ ושפיר פריך איסור גניבה קדים:

ודע שדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' גניבה תמוהים שהשמיט אוקמתת הש"ס דמיירי בנסכא אע"פ שפי' אגד כלי שמיה אגד וגם מ"ש דאפקיה לר"ה ועוד כמה קושית שהרגיש בהם הלח"מ ובתשובה א' ישבתי דבר דבר על אופניו ושם העירותי בצדק על דברי ה"ה מ"ש שם ודעת רש"י כרבינו כו' ובאמת לענ"ד נהפוך הוא וכתבתי שם דהרמב"ם אזיל באוקימתת הש"ס דסנהדרין דקאמר והלכתא דשדינהו בנהרא ועפי"ז ישבתי שם כל הקושיות לנכון ותמהתי על דברי הרמ"א והסמ"ע בסימן שנ"א בזה וגם הקושיא דלעיל למאי דפסק במשיכה מקצתו סגי וגם אם נאמר דאין משיכה מועלת בכליו דמוכר ישבתי שם הכל לאמתתן של דברים בס"ד ולפי שהדברים ארוכים לא ראיתי להעתיקם פה גם ואמנם מ"ש בכאן ע"פ דרכינו הנ"ל נראה נכון בס"ד. ואמנם נלענ"ד דאף שנאמר שמ"ש הרמב"ם במשך מקצתו מר"ה דקני היינו דלא כה"ה דבעינן שימשוך כולה עכ"פ ברשות שאין המשיכה מועלת אלא אף אם לא עשה רק זו בלבד שמשך מקצתו לר"ה קנה מכל מקום אין מזה ראיה שיקנה באחז מקצת הכלי באופן שיכול לנתקו די"ל דווקא במשך מקצתה דע"י המשיכה שמשך מקצת החפץ לסימטא נייד כולו ונעקר ממקומו. וכיון דעביד מעשה בכל החפץ קנה משא"כ היכא שלא משכו והוציאו ממקומו כלל י"ל דאע"ג שאחז במקצתו ובידו לנתקו כולו לאו כלום הוא דבאידך פלגא לאו מידי עביד. ובענין מ"ש מכ"ת בההוא דמנה אין כאן הדברים מבוארים במהרי"ט בחידושיו להרי"ף להדיא ע"ש ושם ביאר להדיא ג"כ דהך דאם יכול לנתקו ל"ש רק גבי גירושין מטעמא דכריתות בעינן אבל בקדושין לא אמרינן הך סברא דאגיד גביה וההוא דמהרי"ט בתשובה א"ש לפמ"ש לעיל דשניהם אדוקין לא קרינן ביה ונתן בידה אף גבי קדושין ולדוגמא נקט הך דגיטין גבי ומשיחה בידו וגם מה שהאריך מר אי אמרינן בכה"ג מקיש הויה ליציאה תמהני שלא העיר מדברי הר"ן גבי מקדש במחובר לקרקע דלענין קדושי כסף לא מקשינן הויה ליציאה וכן מבואר מדברי הר"ן ר"פ האומר גבי מקדש לאחר למ"ד יום בשם הירושלמי ובחידושי הארכתי בזה:

דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

שאלה מט

שעתיה תרמיניה. למאן דחריפא סכיני'. ה"ה כבוד אהו' הרב כ"ש מו' יוזפא נ"י. קונטריסו דמכ"ת הגיעני כפול שני כתבים הבאים כאחד ראשון ושני בקודש על דברת האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני ועמדה ונשאת ונותנת אמתלא לדבריה וכבר באו הדברים ברוב ענין בדברי מכ"ת מראה פנים לכל צד כמראה האופן ואנכי כעת מוטרד מכל צד ואין פנאי לנסך כל דברי קדשו בכור המבחן ולכן שמתי פני אל הקונטרס הראשון נוח לי ולכשאפנה גם מזה לא אניח ידי וזה החלי:

ראשון תחלה נאמר אשר פלפל מכ"ת בחכמה על דברי הרמב"ם בהלכות א"ב וגם הביא ראיה להב"ש דלא כמהרי"ק לענ"ד לכאורה להביא ראיה למהרי"ק מהרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' שכתב א"צ ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א הוחז' כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אף ע"פ שעיקר האיסור בע"א והכ"מ שם כתב שהרמב"ם למד זה מדאמרינן ע"א נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר והוא תמוה דאין זה ענין לכאן שלוקין ע"פ איסור שהוחזק בע"א והדבר ברור דהרמב"ם יליף לה מהירושלמי דנזיר ששם מבוארין כל דבריו להדיא וכ"כ הרמב"ן ג"כ בהלכות נזירות פ"ט הלכה י"ז והכ"מ הראה מקומו להירושלמי שוב מצאתי במ"ל פ"ג מה' שגגות שהקשה כן על הכ"מ ע"ש וכן מבואר ג"כ בירושלמי דסוטה פ"ו הלכה ב' וכן בסוף פ"א מהא"ב הלכה ך"ב כתב גם כן המקנא לאשתו ונסתרה כו' אע"פ שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בו זונה והוא נלמד גם כן מהירושלמי דסוטה הנ"ל ששם מבואר כדברי הרמב"ם ותימה על מפרשי הרמב"ם שלא הזכירו שמקור הדין מהירושלמי דסוטה ונזיר כנ"ל ותימא על המ"ל שלא העיר בזה ומעתה דברי הרמב"ם בסוף פ"א דא"ב לכאורה סותרים זא"ז בתכ"ד שבהלכה ך"ב כתב דין המקנא לאשתו דאע"פ שעיקר העדות ע"פ ע"א כבר הוחזקה בו זונה ובהלכה ך"ג כתב האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנש' לו אם זינתה אינה נסקלת ע"פ עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם לכאורה מי גרע מה שהוחזקה ע"פ האב שהתורה האמינתו מנאמנות ע"א גבי סוטה ושאר איסורין דאמרינן שגוף האיסור די לו שיתחזק ע"פ ע"א וקי"ל דכ"מ דע"א מהימן קרוב נמי מהימן כמבואר בכ"ד ומכ"ש בזה שהתורה האמינתו להאב. ובינותי בספרים ומצאתי שהגאון בפ"י בקידושין דף ס"ג הרגיש בזה אלא שהביא ממרחק לחמו מדברי הרמב"ם דהלכות סנהדרין הנ"ל וטפי ה"ל לאקשויי דברי הרמב"ם במקומו אהדדי ואמנם בק"א כתב גם כן להקשות דלמה יהיה ע"א נאמן על גרושה או זונה לפוסלה מכהונ' ולכן מתרץ דמיירי שידוע שנזרק לה גט וא"י אם קרוב לו ובזונה משכחת לה שנבעלה בודאי אלא שא"י אם לכשר או לפסול והע"א מברר שהיה גרושה או זונה ובכה"ג נאמן כשנים משא"כ האב שבא להוציאה מחזקת פנויה אין לך בו אלא חידושו ע"ש הנה מ"ש הפ"י לצייר דע"א נאמן שהיה זונה כגון בידוע שנבעלה כו' לענ"ד ליתא דפשוט דכוונת הרמב"ם כמ"ש בהא"ב שקינא לאשתו ונסתרה בפני ב' וע"א מעיד שנבעלה שכן הוא בירושלמי שמשם מקור הדין של הרמב"ם גם מ"ש הפ"י בגירושין לצייר בספק קרוב לה צ"ע דהא ע"כ לא מצי מיירי בב' כיתי עדים מכחישין דא"כ מה יתן ומה יוסיף הע"א שמעיד גם כן קרוב לה וע"כ מיירי בכת א' והרי בכה"ג כתב מהר"ם בתשובת מיימוני דאין הקדושין או הגירושין כלום והביאו הב"ש בשם הג"מ סוף גיטין ואמנם הרשב"א חולק עיין בפ"י קידושין בק"א דף ח' ובמ"א הארכתי בזה ואמנם בלא"ה יש לצייר שהיה תנאי בגירושין וכה"ג באופן שהגירושין נתחזקו ע"י ע"א ואין להאריך ועכ"פ תי' הפ"י אינו מחוור בשיטת הרמב"ם שהרי בההיא דקינא לה ונסתרה נמי חידוש הוא שחידשה תורה להאמין ע"א מועד אין בה ואי לאו קרא לא היה נאמן ע"א על הטומאה וזה מבואר מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה ואף שיש לדחות ולומר דגם בזה טעמא רבא איכא כיון דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ועיין במ"ל שם ועדיף משאר ע"א באיסורין דעלמא מ"מ בנזיר כתב הרמב"ם בהלכות נזירות אם נהג נזירות ע"פ ע"א דהיינו שאמר לו בפני נדרת בנזירות ושתק ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה אע"פ שעיקר הנזירות בע"א ונראה דבגרושה שכתב הרמב"ם בהלכ' סנהדרין נמי בכה"ג מיירי שאמר לה ע"א גרושה את ושתקה ואם כן מ"ש דע"י האב אין סוקלין אמנם מ"מ י"ל דשאני התם כיון דבע"ד שותק שתיקה כהודאה דמיה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי משא"כ באב שבא להוציאה מחזקת פנויה וגזירת הכתוב הוא מלתא בלא טעמא אין לך בו אלא חידושו. אלא דלפי זה פשיטא תיקשי דהא בהיא אמרה נתקדשתי גם כן פסק דאין סוקלין ואדרבא הא פשיטא טפי כמבואר בש"ס דגם רב אסי מודה ואם כן קשה דהא בנזיר מהך טעמא דהוחזק ע"י שתיקה כהודאתו לקי ק"ו בזה שאמרה בהדיא ואם נפשך לומר שאני התם דאיכא הודאה וחד סהדא גם כן א"כ יצא לנו מזה דאם ע"א אומר לאשה את מקודשת ושתקה וזינתה אח"כ סוקלין ובאמרה נתקדשתי להדיא אין סוקלין וכל זה אינו במשמע ולכן היה נראה לומר דהרמב"ם ס"ל כסברת מהרי"ק דאף ע"ג דמלקין על החזקה לחוד בלי צירוף ראיה ואומדנא מ"מ אין סוקלין ושורפין ע"ז ולפיכך אע"פ שכתב הרמב"ם דלוקין ע"י חזקה דאתחזק ע"פ ע"א מ"מ באב שאמר קדשתי בתי או אם היא אמרה נתקדשתי אין סוקלין ומ"ש הרמב"ם גבי קידשתי דאין סוקלין עד שיבואו עדים או שהוחזק היינו חזקה שנזכר מקודם לפני זה גבי איש ואשה שבאו ממה"י. ואמנם המ"ש כתב דמהרמב"ם וטור לא משמע כמהרי"ק והדין עמו לכאורה שהרי הוכחת מהרי"ק מדפלגינהו למלקין וסוקלין לתרי בבא ואם כן הרמב"ם וטור דנקטינהו בחד בבא ש"מ דס"ל דחד דינא אית להו ועוד שהרמב"ם פ"ב מהלכות אישות הלכה כ"ב דהאי אינו נאמן כ"א לקרבן ולנדרים כו' ולא למכות ולא לעונשין והיינו כתני' כוותיה דרב חסדא וע"כ דזה ג"כ מיירי שהאב אמר קודם מעשה דאל"כ מאי קאמר ר"ח אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמיה אלמא דבחד גוונא מיירי ועיין בתוס' שכתבו להיפך ובפ"י שם. ובאמת לפי מה שהעתי' מכ"ת בשם מהרי"ק דמלקין על החזקות אף בלא ראיה כלל רק שהחזקה נצמח מפיהם והוחזק הדבר בעיר למ"ד יום מלקין עליה ולפי זה היה קשה על מהרי"ק מהא דר"ח דהאב אינו נאמן למכות ולעונשין ובזה אזדא ליה תי' הפ"י דנאמנות חידוש הוא שמוציאה מחזקת פנויה והא הוי תיובתא דמשמע שהאב אינו נאמן כלל למכות ולעונשין אף אם אינו אומר נגד החזקה וקשה מ"ט יגרע מע"א דעלמא וד"ל דהתם מיירי שלא נתחזק למ"ד יום ע"פ האב ועיינתי במהרי"ק וראיתי שלא נזכר בדבריו חזקה דלמ"ד יום כלל וגם נלענ"ד שלא מיירי בחזקה הנצמחת ע"י אמירת בע"ד רק דהתם הוה עובדא דידיה שזו הוחזקה זמן רב לארוסה וע"ז כתב דאע"פ שאין אתנו ראיה שנהגו זה עם זה כבעל ואשתו מ"מ למלקות לא בעינן אלא מכיון שאנו מוחזקין שזו ארוסתו של פלוני מלקין עליה ור"ל דאף ע"ג שאין אנו יודעין מחמת מה אנו מוחזקין בכך מ"מ מסתמא היה הדבר ידוע אז כשנתארסה בפומבי ומאז נצמחה החזקה זאת ואמרינן שמסתמא היו אז עדים כשרים כדת משה ולפיכך הוחזקה זו לא"א מאז עד עתה מה שא"כ היכא שהחזקה זאת ידוע לנו מבטן מי יצא כגון ע"פ עצמם או ע"א דעלמא באמת י"ל דמודה מהרי"ק דאף למלקות לא מהני כההיא דרב חסדא ואמנם עדיין אין זה מעלה ארוכה לדעת הרמב"ם דמשוה מלקות למיתה ומחלק בין עדות האב לע"א והנה מכ"ת כתב דמהרמב"ם משמע דאף חזקה שאין עמה ראיה כלל רק שנתחזק הדבר בעיר על פיהם שלשים יום די וכ"כ ג"כ בשם הב"ש ולבבי לא כן ידמה ולענ"ד שגם הרמב"ם שכתב אם הוחזקה בעיר למ"ד יום שזו אשתו כו' ר"ל שהם מתנהגין כדרך איש ואשתו וכמ"ש בתחלה מי שהוחזק בשאר בשר כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו כו' ראיה לזה ממכה אביו ואמו כו' והתם במכה אביו מיירי שיש ראיה ואומדנא שראינוהו נוהג כבן עם אביו וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון ודוקא כשיש ראיה ואומדנא אמנם מאי דנקיט הרמב"ם הוא אומר זאת אשתי בסיפא ולא כתב כן ברישא נלענ"ד דברישא מיירי כשהם ניכרים לנו ומוחזקים בעינינו ובעיני כל שזו אחותו כו' ע"י שראינו אותם נוהגים זה עם זה באחוה דמלקין וסוקלין על החזקה זו דמסתמא חזקה זו אמיתית הוא וכמש"ל במהרי"ק ואח"כ חידש לנו הרמב"ם במי שבאו ממה"י שלא ידענו אותם מתמול שלשום כלל בכה"ג בעינן שיאמרו גם כן זו אשתי כו' ויתחזק ע"י מנהג אישות למ"ד יום ובלא אמירתם רק מחמת אומדנא לחוד אין לדונם דלא אזלינן בתר אומדנא בדיני נפשות וכיון שידוע לנו מה שהוחזקנו אותם היה ע"פ אומדן דעת לבד שהרי א"א לומר בזה שמה שהוחזקנו אותם היה מחמת שנתברר לנו אז שהרי מארץ רחוקה באו ואין מכיר אותם משא"כ כשאמרו זו אשתי כו' אז בצירוף האומדן דעת שפיר הורגין וכאילו איכא עדים דמי ודוגמא לדבר מצינו שכתב מהרש"א בב"ק ר"פ שור שנגח את הפרה דאע"ג דלחייב קנס סהדי דוקא בעינן מ"מ איכא אומדן דעת בצירוף הודאות בע"ד חשבינן ליה כאיכא עדים וחייב ואע"פ שאין הנדון דומה כ"כ וגם כי שם דברי אא"ז תמוהים כמ"ש במ"א מ"מ כאן עדיף טפי והוי כמו חזקה דאתיא מכח רובא דרוב האומרים זו אשתי כו' ומתנהגים כדרך אישות יש כאן צד אישות מה שאין כן בלא אמירה וכמ"ש בשו"ת פ"י ואין להאריך ואם כן מ"ש הרמב"ם גבי אמרה נתקדשתי דאין סוקלין עד שתתחזק אין ר"ל שתוחזק למ"ד יום וסגי בהכי לחוד אלא עד שתוחזק ר"ל דבכה"ג דוקא הורגין אם הוחזקה למקודשת דאמרינן מסתמא אתחזק קלא ע"י ראיה ברורה או שהוחזקה למ"ד יום עם איש אחד דבצירוף האומדנא סוקלין ושורפין אבל אם אין כאן רק אמירה לחוד אף שנמשכה האמירה זו למ"ד יום מ"מ אין בו מועיל ועכ"פ דעת הרמב"ם ג"כ דאין די באמירה לחוד וכן מצאתי ראיתי בשו"ת פ"י חאה"ע סימן א' יעו"ש שהאריך למה גבי איש ואשתו נקט למ"ד יום וגבי שאר בשר לא הזכיר מזה והשיג על הב"ח כמ"ש מכ"ת ובאמת לפמ"ש אין זה דקדוק כ"כ וגם בתשובה אודות העגונה מאוסטרה כתבתי גם כן ליישב זה ע"ש ובשו"ת נ"ב חאה"ע סימן נ"ד מפרש גם כן דברי הרמב"ם כמ"ש דהוחזקו שכתב הרמב"ם היינו התנהגות כאיש ואשתו אלא שכתב דלכך בעינן אמירה משום דאל"כ אמרינן שמא היה תנאי בנשואין ולפמ"ש לקמן ז"א ואין כאן מקום לחוש לתנאי כיון שקיבלו התראה וגם בב"ש לא ראיתי שיאמר דלהרמב"ם די באמירה לבד. וע"פ מה שבררתי דברי הרמב"ם דבפ"א דא"ב בחזקה מכח מנהג עולם קמיירי יש ליישב דברי הרמב"ם שהקשיתי לעיל דפסק כל שהוחזק ע"י ע"א מועיל החזקה ואפ"ה כתב שהאב אינו נאמן שי"ל דע"כ לא הימנוהו לע"א להחזיק איזה דבר רק היכא שמתחלה נעשה הענין בלא שני עדים רק בע"א כגון בחלב שאפשר שאין כאן יודע שהוא חלב רק זה וכן בזונה דהיינו שהעד הזה הוא עד טומאה ואפשר שאין כאן אחר או בגרושה למאי דפסק הרמב"ם דעדי חתימה נמי כרתי ואם מסרו לה בינו לבינה כתב בכ"י גם כן כשר אם כן אפשר שאין כאן יודע ועד רק זה בלבד הלכך מהימן להחזיק משא"כ באב שאמר קדשתי את בתי שא"א שלא היו שם עדים בשעת הקידושין דאף מ"ד ע"ח נמי כרתי מ"מ י"ל דפוסל כתב ידו בקידושין כמבואר בנ"י פד"א והובא באה"ע סי' ל"ב והלכך אמרינן דלענין עונשין כיון שעכ"פ היו שם עדים לא האמינה תורה לאב לחוד להענישה על ידו עד שיתברר בעדים ועוד שאפילו תימא דכתב בכ"י כשר או אם מסר לו שטר בע"ח בינו לבינו ואם כן לא היו כאן עדים מ"מ כיון שיכול האב לברר הדבר ע"י השטר בע"ח או בכ"י לא הימנוה לאב בדבורא לחוד לענוש אותה ולענ"ד סברא נכונה היא ואמנם יש מקום לומר דמאי דקאמר הרמב"ם דהאב נאמן לקרבן ולנדרים אבל לא למכות מיירי בגוונא דע"א בעלמא לא מהימן כגון במכחישו והאב מהימן והלכך לעונשין לא מהימן וכמ"ש הרמב"ם בהלכות סנהדרין דאם הכחיש העד בשעת מעשה אינו לוקה ובהכי א"ש מ"ש התוספות דף ס"ד ד"ה נאמן לנדרים שכתבו תימא מאי אריא אב אפי' אחר נמי כו' ומשמע מדבריהם שאין נאמנותו רק מדרבנן ומרמב"ם משמע שנאמן מן התורה ואם כן י"ל דהוא כשנים ואפילו אתי חד וקא מכחיש ליה דאחר לא מהימן אי איכא דקמכחיש ליה והאב מהימן ועוד הארכתי במקום אחר:

דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שנית להרב הנ"ל על ענין הנ"ל הנה מ"ש דאחרי דרחמנא המניה לאב אף נגד ע"א א"כ אמאי לא נקבע האיסור למכות ולעונשין כו' אני תמה דפשיטא דיש חילוק בין לנדרים וקרבן ובין מכות ועונשין אלא דהוה קשיא לן דלא גרע מע"א וע"ז אמרתי דבאמת דינו כע"א היכא שאין מי שיכחישנו אלא דלנדרים וקרבן מהימן אף אי א' מכחיש ליה ומ"ש דע"כ צריך לבא לתי' הפ"י דהאב בא להוציא מחזקת פנויה חידוש הוא ובאמת ז"א דלענ"ד י"ל דאין זה מוציא כ"כ מחזקת פנויה כיון דבידו לקדשה אע"ג דלקמן מסיק דלאו מטעם דבידו רק דרחמנא הימניה היינו לענין שאין בידו לאסרה סתם ועיין בספר כתובה בתוס' דף כ"ב ופ"י בקידושין משא"כ חזקת פנויה אזדא לה כיון שבידו לקדשה עכשיו ולפמ"ש א"ש דהאב נאמן אף שהיא מכחשת אותו אפ"ה נאמן אבל מ"מ אין סוקלין על ידו דלהא לא הימנוה ומעיקרא לא הוקבע איסורא עפ"י האב בכה"ג למכות ולעונשין:

ומ"ש מכ"ת והאריך לפרש דברי תוס' תמהני שהאריך ללא צורך שהרי הדבר מבואר בדברי אא"ז מהרש"א ואנא קאימנא להך שיטתא דהאב מהימן מן התורה ול"ד לשבויה:

ומ"ש מכ"ת דלהרמב"ם בלא"ה לק"מ אפילו אחר נמי דהא תרי בעינן לענ"ד יראה דבאמת בחד סגי מדינא דע"א נאמן באיסורין וחזקת קטנות אין כאן דעשויה להשתנות וכמ"ש הפ"י והלכך בע"א ואמר קודם מעשה שזה בן י"ג שנה שומעין לו ודאי והוקבע עפ"י ע"א רק בהלכה כ"ג מיירי הרמב"ם בלאחר מעשה שנדר וכה"ג או לחליצה וכה"ג בזה אין ע"א נאמן וא"כ קשה לכאורה דקודם מעשה מאי אריא אב אפילו אחר נמי ולזה ביארתי דמיירי במכחישו דבכה"ג האב מהימן לנדרים ולקרבן:

ומ"ש מכ"ת בענין תשובת מהר"מ דהפ"י כתב טעמא דאוקמה אחזקת פנויה וליתא דטעמא משום מקדש בלא עדים ובאמת בתשובת מהר"מ מבואר דאוקמה אחזקת פנויה עיין בשו"ת נ"ב ובמ"א הארכתי:

ומ"ש דלכך לא צייר הפ"י באמר גרושה ושתקה משום דקי"ל כרבא והא נמי דבר שבערוה הוא ליתא דדוקא באומר שנשבית ורוצה לפסול הבנים או לומר ב"ג או שבא להוציאה מבעלה אבל באומר סתם על אשה גרושה ושתקה שפיר ע"א יכול לאסור כמו בשאר איסור ואין זה בכלל דבר שבערוה:

ומ"ש גבי סוטה דלמא מטעם ספק דאורייתא לחומרא אסורה על בעלה ליתא דהיא טוענת ברי לי והיה לו להאמינה אי לאו משום דאיכא ספיקא ובזה א"ש מה שהקשה דל"ל קרא ת"ל דע"א נאמן כיון דאיתרע החזקה ולפי מ"ש ליתא דכיון דאיכא הכחשת האשה אין ע"א נאמן ומ"ש דבהך דנזיר שאני כיון דאיכא ע"א ושתיקת בע"ד ובע"א שאמר לאשה מקודשת את אמרינן אין דבר שבערוה כו' כבר כתבתי שי"מ דהתם מיירי דוקא היכא ששתיקת בע"ד אינה כהודאה ולדבריו עיקר החילוק הוא דבנזיר אע"פ שמוציא מחזקה מ"מ אינו דבר שבערוה ומהימן ע"א משא"כ בזה שהוא דבר שבערוה ולהפ"י עיקר חילוק מחמת שמוציא מחזקה ומ"ש דבנזיר נענש ע"פ עצמו מטעם דאמירה היינו קבלה והא ליתא דמה זה ענין לקבלה ואין זה רק הודאה לבד. ומ"ש שהוא בידו מ"מ בשביל זה אין לנו ללקות עליו. ומ"ש דלמה לא יהא ע"א נאמן על השני' כבר ביארתי שהרמב"ם מיירי שהשעה צריכה עתה לכך ובכה"ג אין ע"א נאמן על השני' כבר ביארתי שהרמב"ם מיירי שהשעה צריכה עתה לכך ובכה"ג אין ע"א נאמן כ"א קודם מעשה דוקא ואין להאריך:

דברי ידידו הק' אפרים

שאלה נ

תשובה על תשובת הגאון מוהר"ר יחזקאל נ"י מפראג בעסק קידושין שהשיב לי ולב"ד הרב כו' מוהר"ר שמואל מרגליות נ"י אשר כעת אב"ד בק"ק סטריא והקרמיז ונדפסה בק"א לשו"ת ב"ח החדשות ובספר הגאון ז"ל בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא:

הנה בתשובתו כתב לתרץ דברי הרמב"ם דלכך בעינן נודע בשעת קידושין דאל"כ הוי כמקדש בלא עדים. הנה אף כי סברא זו נכונה היא לא תמלט מהיות עליה קושיות רבות. חדא מסוגיא דהכא דאמרינן בה ההוא דקדיש בפרומא דשכרא כו' אבל הכא משום כסופא הוא דקאמר הכי כו' וכתב הריטב"א דאי גילה בעה"ב דעתיה דניחא ליה זכה אידך מהשתא ומיקדשה בהו כו' ולא מיקדשה עד שימחול לו בפירוש כו' ושלא כדעת רבותינו ז"ל ועיין בב"ח סימן כ"ח דמפרש דדעת רבותיו הוא דאי איכא גילוי דעת דניחא ליה למפרע הוה קידושין היכא דליכא למיתלי דמשום כסופא קאמר הכי וכ' ע"ז דהכי קי"ל (הן אמת דלענ"ד מדברי הריטב"א משמע להדיא דלא כיוון לזה במ"ש שלא כדעת רבותינו ז"ל כמבואר להמעיין שם אבל עכ"פ דעת הב"ח כן הוא) ואף הב"ש לא חלק עליו אלא משום דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש ולא אמרינן דמהני הגילוי דעת למפרע ולפי הסברא הנ"ל בלא"ה אין מקום לומר דליהוי קידושין למפרע דמה בכך שבא עתה ונתרצה וגילה דעתו דלמפרע ניחא ליה מ"מ העדים לא ידעו אז אם יתרצה ויהא ניחא ליה למפרע וא"כ הוי כמקדש בלי עדים ולא ליהוי קידושין אף אם באמת נתרצה:

אמנם באמת זה יש לתרץ דלכאורה קושית הב"ש על הב"ח הוא תמיה קיימת דהא לא קי"ל כרבא. ובאמת המעיין יראה לעינים דהב"ח עצמו הקשה מתחלה דמאי מהני גילוי דעת דניחא ליה למפרע הא מ"מ היה בשעת הקידושין גזל בידו וע"ז תי' דלכך מפרש רש"י שעושה שכר ומחצית שכר ותוס' פירשו דשוויה שליח. אמנם הטור והרמב"ם משמע מדבריהם דלא מיירי בדשוויה שליח לכך כתב דמיירי דשקיל שלא מדעת דבר פחות וקס"ד דמקדש שאין בעה"ב מקפיד וכיון שאמר בעה"ב אמאי לא תיתב מהאי חריפא גלי אדעתיה שאינו מקפיד עליה וקאמר רבא דמשום כסופא אמר ולעולם מקפיד עליו וא"כ מ"ש בסוף דלא כהריטב"א היינו משום דמשמע ליה מהריטב"א דמיירי ג"כ בדבר פחות דהא מיירי בפרומא דשכרא וע"ז קאמר הב"ח דכיון דהוא דבר פחות שהיה המקדש סבר דלא יקפיד עליו ועוד דניחא ליה לאינש דלעביד מצוה בממוניה ועתה באמת גילה דעתו דניחא ליה שפיר הוי קידושין למפרע דהא גם העדים סבורים כן שלא יקפיד בעה"ב ע"ז ואעפ"כ קאמר רבא היכא דאמר משום כסופא אמרינן דלעולם מקפיד עליו אבל היכא דאיכא גילוי דעת דניחא ליה שפיר הוי קידושין למפרע דאז ניחא ליה וכן העדים היה דעתם על כך:

והשתא ניחא נמי קושית הב"ש מהא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש דשאני הכא שהוא סובר שאין בעה"ב מקפיד וגם מידי דמצוה הוא כנ"ל והוי הדין כמ"ש הש"ך בח"מ סימן שנ"ח כמ"ש בתשובתו הראשונה לתרץ דברי הרמב"ם ע"ש וכ"כ הגאון נ"י ג"כ בתשובתו שאמר לתרץ כן דברי הרמב"ם ע"ש. אמנם אעפ"כ יקשה ממ"ש הח"מ והב"ש בשותף החולק שלא לדעת חבירו ובא ונתרצה אם נאמר איגלאי מילתא למפרע שבשלו קידש ולפי הנ"ל הוי כמקדש בלא עדים ואפשר דגם בשותף דמי לדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו:

אמנם יש להקשות ע"ז דהיאך כ' הרא"ש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אם בא האב ונתרצה הוי קידושין למפרע דה"ל כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושייך וכ"כ הר"ן דכיון דנתרצה א"כ זכות הוא לו וזכין שלא בפניו ולפי הנ"ל איך אפשר להיות קידושין למפרע הא עידי הקידושין לא ידעו אם נתרצה האב אם לא אלא כששמעו שנתרצה אח"כ אז ידעינן דניחא ליה למפרע אך י"ל דגם הרא"ש שם לא כ"כ אלא למ"ד חוששין שמא נתרצה האב כמבואר שם שכ' זה אהא דאמר רבינא אפילו למ"ד חוששין כו' ואם כן שפיר מסקו העדים אדעתייהו דדילמא ניחא ליה לאב ויבא ויתרצה וכן מבואר בר"ן אבל למאי דקיי"ל אין חוששין שמא נתרצה האב אפילו בא ונתרצה לא הוי קידושין למפרע חדא דהוי כמקדש בלי עדים ועוד דלהך מ"ד לא אמרינן דזכות הוא לאב כ"כ דהא אם לא שמענו שנתרצה אין אנו חוששין לזה. ובזה מתורץ קושית הב"ש סי' ל"ז ס"ק י"ח על הש"ע דאמאי סתם כדעת הרמ"ה דהקידושין לא חזו אלא משעת שמיעה ולפי הנ"ל ניחא דאליבא דהלכתא גם הרא"ש מודה דאף אם נתרצה לא מהני למפרע. ובאמת יש מקום לומר תי' אחר על הנ"ל והוא דנלענ"ד היכא דבאמת אין העדים יודעים כלל אם הכסף אינו שלו רק דאיכא סהדי אחרינא ע"ז ועתה בא בעה"ב וגילה דעתו דלמפרע ניחא ליה או שנתגלה שכבר היה יאוש קודם הקידושין א"כ אין שייך לומר כיון דהנך עידי הקידושין לא ידעו מזה לא הוי קידושין הא ליתא דאינהו לא ידעו אם היא גזל כלל. ולפי"ז י"ל דבכה"ג מיירי הב"ח והח"מ והב"ש. אך דלפי"ז הדרא קושיא לדוכתיה על הרמב"ם דלמה נקט ונודע אפילו לא נודע נמי אם לא היו עדים יודעים מהגזל הוי קידושין:

אמנם נלענ"ד דהן אמת שגם הב"ש סימן ל"א ס"ק ו' כ' ג"כ דאם אין ידוע לעדים שש"פ במקום אחר הוי כמקדש בלי עדים וליכא אלא חשש קידושין משום דהעדים מסופקים שמא ש"פ במקום אחר ומשמע אע"ג דהעדים מסופקים מ"מ הוי חשש קידושין. ובס"ק י"א כתב ג"כ דאף לשיטת הרמב"ם אין כאן חשש קדושין דאורייתא דהא אפילו אם יוודע שש"פ במקום אחר מכל מקום בשעת הקידושין לא היה ידוע להעדים והיינו כמ"ש הב"ש סימן ך"ט ס"ק ט' בשם הגהות מיימוני ומרדכי סוף גיטין דאם ספק להעדים הוי כמקדש בלא עדים ואפשר דס"ל דאפ"ה הוי חשש קידושין מדרבנן:

אמנם אין הדבר מוכרע דנלפע"ד דהנך לא מיקרי מקדש בלא עדים דדוקא בס' על גוף הקידושין אם באו לידו כלל אז שפיר אמרינן כיון שנדמה להם כשנפלו קרוב לו אע"ג שבאמת היה קרוב לה מכל מקום ע"ז ליכא עדים ומה לי אם לא היו עדים כלל או דסברי שהם קרוב לו וכן למהר"מ אף בס' הדין כן אבל אם שפיר ראו שהגיעו הקידושין לידה ואיתרע לה חזקת פנויה טובא רק דסבורין היו שכסף קידושין אינו שלו וא"כ כיון דבאמת הוא שלו ויש עדים על דבר זה שפיר ילפינן דבר דבר ממון ומקודשת ולא הוי חצי דבר כיון דכל כת ראו מה שאפשר להם לראות אז כמ"ש התוס' בב"ק דף ע':

ונלפע"ד ראיה לזה מהא דפסק הרמב"ם דאין שליח הקידושין צריך עדים ואף הראב"ד לא השיג עליו אלא דהיאך נאמינהו בהודאתו הא מחייב לאחריני וקושי' זו מתרץ הרא"ש ע"ש אבל הכא דאיכא עדים על דבר זה גם הראב"ד מודה ואע"פ שהר"ן כתב דאי אמרה על דבר שאינו ש"פ לדידי שוה לי לא מהני אם אין העדים יודעין שדרכה להתייקר בו משום דהוי כמקדש בלי עדים דלא מהני אע"פ ששניהם מודים עכ"ל שאני התם דאין עדים כלל על זה רק שהיא אומרת כן וכיון דמחייבה לאחריני לא מהימנא וכדאמרינן גם כן לענין הן הן שלוחין כו' דאפילו הוא מודה שקבלה הכסף לא מהני ע"ש. ולפ"ז מ"ש לעיל דאם בא וגילה דעתו דניחא ליה מהני למפרע וכן בשאר דוכתי שכתבתי לעיל אע"ג דמחייב לאחריני צ"ל דגילוי מילתא בעלמא היא דהא אף אם לא בא כלל היינו חוששין דילמא ניחא ליה בהכי וצ"ע אבל היכא דאיכא עדים מנ"ל דלא מהני. וחזינן להפ"י דף י"ב ד"ה ולאו משום שכתב כדברי הב"ש דכיון דהעדים לא ידעו אם ש"פ הרי לא ראו דבר ברור ואנן דבר דבר ילפינן דבעינן דבר ברור כו' ותימא דהא דאמרינן בהמגרש דילפינן דבר דבר מה להלן דבר ברור כו' היינו לומר דבקל' בעלמא לא מפקינן דשמא שקר הוא אבל הכא אין לך דבר ברור יותר מזה (וגם התם לא קי"ל כן) ומ"ש הפ"י דאף אם נאמר בכת אחת הוי ספיקא דאורייתא מכל מקום שאני התם דספק בקידושין גופייהו כו' משא"כ הכא שהספק מעלמא ולא רמיא על העדים כו' לענ"ד לכאורה איפכא מסתבר דהכא כיון שמעשה הקידושין נגמר בעדים רק שהס' מעלמא וכיון שנתברר הוי קידושין גמורים. ומ"ש דאפילו אם יבואו עדים אכתי הו"ל חצי דבר כבר כתבתי דליתא שהרי ראו מה שיכולין לראות כמ"ש התוספות ואפילו לשיטת הרי"ף שהביאו התוספות בב"ק מכל מקום הכא נמי אהני סהדותייהו דקידושין לענין אם לא יהיו עדים שהיה יאוש צריכה להחזיר המעות כדרב חסדא דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים כו' רצה מזה גובה כו' ואולי דלפי זה שפיר כתב הפ"י לענין שמא ש"פ דהוי חצי דבר כיון שאם לא תרצה להחזיר המעות אין כאן מצות השבה דהא אין כאן ש"פ (ומ"מ יש למצוא נ"מ ואין להאריך) ועכ"פ בנ"ד לכ"ע לא הוי חצי דבר שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סימן מ"ג שכתב וז"ל ולא דמי למקדש בפחות מש"פ דחיישינן שמא ש"פ במדי אע"ג דאין העדים יכולין להעיד באותה שעה שנתקדשה ולא חשיב מקדש בלי עדים דאותם העדים מעידים שנתרצה לקדש בתמרה ולכך אגלאי מילתא דש"פ במדי הו"ל קידושין גמורים כו' כדכתב הר"ן שם עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דהשתא לא ידעו העדים שש"פ מ"מ אם עתה נתברר הדבר בעדים מהני ולא הוי חצי דבר. ואף לפי מ"ש הפ"י בגיטין דף ס"ג מכל מקום היינו דווקא לר"ע אבל לרבנן כולה דבר הוא. ובזה יש לתמוה על הפ"י בסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דבעינן דווקא שאמר לה צאי וקבלי לפני עידי הקידושין דאל"כ הוי חצי דבר ותי' התוספות בגיטין לא שייך כו' ותימא שהתוספות בגיטין לא תירצו כן אלא אליבא דר"ע אבל אליבא דרבנן כיון שראו מה שיכולין לראות אז סגי. ואע"פ שאין ראיה מהך דמהרי"ט לנ"ד דהתם עכ"פ העדים היו סבורים שמא ש"פ במדי אבל הכא כסבורין העדים שאין הכסף שלו כלל הוי כאילו אין עדים כלל על הקידושין:

אמנם אתנו רוח אחרת בזה דלא מבעיא אם נאמר סתמא לאו יאוש בעלים סבירא ליה להרמב"ם אם כן אף דבאמת היה יאוש קודם הקידושין והעדים גם כן ידעו מזה אכתי לא מהני דכיון דהאשה לא ידעה אם נתיאשו אם לאו לא סמכה דעתה וסבורה שתצטרך להחזיר דהא סתמא לאו יאוש בעלים וכמ"ש הב"ש סימן ק"ט לענין מתנה ע"מ להחזיר ועוד י"ל כיון שאדם יודע שאין מקדשין בגזילה וגמר ונתן לשם פקדון כיון דאיהו לא ידע אם היה שם יאוש אלא אפילו אם נאמר סתמ' יאוש בעלים אפ"ה שפיר פסק הרמב"ם דלא הוי קדושין כיון דזימנין לא הוי יאוש כגון בבעלים מרדפין או שהבעלים לא ידעו עדיין שהוא גנב אצלם עד השתא כמ"ש במלחמות בהגוזל לענין תקנת השוק ע"ש ובאמת אנן קי"ל במקדש בשט"ח דאחרים אע"פ שיש סברא לומר לא שביק לדידהו ומחל לאחריני מ"מ חוששת דילמא מחיל כיון שעכ"פ יוכל להיות בשום אופן שלא יגיע כסף קדושין לידה לא סמכה דעתה ולכך בעינן הכא דווקא נודע שנתייאש דאל"כ אכתי לא סמכה דעתא דהכא תרווייהו גווגי דהרמב"ן איתניהו חדא דילמא בעלים מרדפין אחריו ועוד דילמא הבעלים לא ידעו עדיין בגניבה ולכך בלא נודע אינה מקודשת וכן בגזל אע"פ שאין לה לחוש שמא לא ידעו הבעלים מכל מקום היא חוששת שמא מרדפין אחריו לאפוקי בעובדא דרבא שבפניו חטף מידא דחבריה שאין לה לחוש כמ"ש הפ"י שם ע"ש ולפ"ז ודאי סמכה דעתה דכיון דגזילה בודאי ידעו הבעלים דהא מידם הוא גוזל וגם ליכא למימר שמא בעלים מרדפין אחריו ולכך הוצרך רבא לומר לית דחש לדר"ש כו' ולפ"ז בעינן דווקא נודע בשעת קדושין שנתיאשו דאל"כ בשעת הקדושין לא סמכה דעתה ואינה מקודשת כמו בקידשה בחוב דאחרים דפשוט דאף ע"ג אם באמת לא מחל החוב וגבתה אותו מן הלוה אפ"ה לא מהני ולא אמרינן בכה"ג איגלאי מילתא למפרע וה"ה הכא מאי מהני לן הא דבאמת היה יאוש בשעת מעשה מ"מ איהו לא ידעה ולא סמכה דעתה ולפ"ז בהנך דאייתינן לעיל דמקודשת למפרע צ"ל או כמ"ש דהתם כיון דדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו הוא א"כ גם היא אסקיה אדעתה וסברא שימחול בודאי וא"כ סמכה דעתה או י"ל דמיירי דאיהי לא ידעה כלל שהדבר שאינו שלו (אך דאעפ"כ צ"ל לכאורה כן מחמת הסברא שכתבתי למעלה דאדם יודע שאין כו' דהא איהו ידע דלאו דידיה הוא) ולפ"ז לכאורה גם ע"ז קשה כנ"ל מה איריא ונודע דנקט אפילו לא נודע אם האשה לא ידעה מקודשת. אך דלפמ"ש הב"ש דהכא ע"כ בגילה לה שהוא גנוב מיירי ניחא. אמנם לפי מה שהשגנו בקונטרס הראשון על הב"ש צ"ל דכיון דנודע שהוא גנוב אינה מקודשת דלא סמכה דעתה בלא ידעה נמי אינה מקודשת כיון שאילו ידעה לא היה רצונה להתקדש בזה והדבר צ"ע:

שנית השיג עלינו על היסוד המונח בדברינו דיאוש לשון הפקר הוא והוי הפקר גמור וע"ז השיג מש"ס דב"ק דאי שמעינן דאייאוש משלם ארבעה וחמשה. ולענ"ד משום הא לא אריא דהא ביארנו שם דהיינו דווקא כשידע הגזלן שנתיאש אז קני ליה חצירו הא לא"ה לא וא"כ שפיר קאמר התם ודילמא דשמעינן ליה דאיאוש ואפ"ה לא הוי הפקר דהגזלן לא זכה בו ואין דינו רק כיאוש בעלמא ואע"פ שכתבנו דהרמב"ם חולק וס"ל דאפילו בכה"ג קני ליה חצירו ע"כ לא קאמרינן התם אלא למאי דקיימינן התם דסתמא הוי יאוש בעלים אלא דלא אסקי אדעתיה שיתיאשו בפירוש וא"כ כיון דזימנין מקרי ואמר דעתיה עליו וקני ליה חצירו כמו התם דהוי מילתא דשכיח קצת שימצאו מטמונויות של אמוריים כמבואר בשיטה מקובצ' אבל הכא דהש"ס פריך אליבא דר"א דאמר סתמא לאו יאוש בעלים תדע כו' וע"ז פריך דילמא לעולם סתמא לאו יאוש בעלים והתם דשמעינן דאיאוש א"כ הא ודאי דלא אסקי אדעתיה שיתיאשו כלל דהא סתמא לאו ליאוש קאי. וא"כ אין כוונתו לזכות ולא קני ליה חצירו אפילו להרמב"ם ולכך בדבר שיש בו סימן אמרינן בב"מ אף ע"ג דשמעינן דאיאוש לבסוף לא מהני משום דבאיסורא אתי לידיה ואע"ג דביאוש בפירוש אין חילוק בין באיסור לבהיתרה דבהפקר הוא היינו משום דבדבר שיש בו סימן לא שכיח דמייאש ולא קני ליה ההפקר כנ"ל. אמנם דהוי קשיא לי על מ"ש דלרש"י הא דבעבד יאוש הוי כהפקר הוא ביאוש בפירוש מהא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ב לעולם שמואל דאמר לטובה והא דקאמר מישן אין בה משום עבדות שמואל לטעמיה מדאמר המפקיר עבדו כו' וכ' רש"י שם משום דיאוש הוי כהפקר ולפי הנ"ל צ"ל דהתם ג"כ נתיאשו מהם בפירוש. ועפ"ז היה מתורץ קושית התוס' בהחולץ שהקשו אהא דקאמר כל האומר מבית חשמונאי כו' הא הוי בכלל המפקיר עבדו כו' ולפי הנ"ל י"ל דהתם בבית חשמונאי לא נתיאשו מהם בפירוש אמנם זהו דוחק לומר דמהנך עבדים שנשתלחו למישן ידוע שבעליהן נתיאשו מהם בפירוש. ע"כ נלפע"ד דלענין עבד גם רש"י מודה לסברת התוס' דהיכא דלא הוי הפקר רק יאוש סתם אפ"ה אין רשות לרבו עליו מיקרי כמ"ש התוס' בב"ק וזה מבואר ומדויק בלשון רש"י שם בקדושין שכתב שמואל לטעמיה דאמר עבד שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד והני נמי כיון שגזלוהו ונתיאשו מהם כו' ולשונו לכאורה תמוה בהא דנקט סיפא דמילתא דשמואל הא לרש"י הוי ממש הך דינא דשמואל אע"כ כמ"ש דהכא כיון דלא הוי רק יאוש גרידא א"כ ליכא למילף מדשמואל רק מדקאמר עבד שאין לרבו כו' ובכל דוכתא כתב רש"י יאוש הוי הפקר רק בדף ל"ט ע"ב גבי אמרו לפני רבו נתיאשתי מפלוני עבדי מהו כו' (ולהגאון אישתמיט מיניה הך סוגיא) כ' רש"י יאוש לשון הפקר הוא משום דהתם מיירי בעבד שלא נשבה כלל ולא ברח רק הוא בביתו ולא שייך בכה"ג יאוש כיון שהוא בביתו לכך כתב רש"י דהוא לשון הפקר. מיהו באמת אף אם נאמר דרש"י ס"ל דיאוש לא מהני בעבד רק הפקר אפ"ה אין קושיתו מההוא דהתם דשאני התם שגם שבעלים נשבו עמהם ובכה"ג לא ס"ד דלא מייאש ואפקורי מפקיר ליה ואפילו עומד וצווח נעשה כמו שצווח על ביתו שנפל והוי הפקר ממילא וכמ"ש התוס' בב"מ בעובדא דר' ישמעאל בר יוסי אהא דאמרינן גיגית נח וקדירה אפקורי מפקיר ליה בלבו כו' ע"ש ור"ל דהוה אומדנא דמוכח וא"כ ה"נ דכוותי' וגם דהא כבר נשתקע שם הבעלים מהם ואפילו בקרקע בכה"ג מהני יאוש ואי הוי אמרינן הכי דלרש"י הפקר גמור הוא הוה ניחא יותר בנזיר דף ס"ב לפרש"י ע"ש דמעיקרא הוי ס"ד כיון דברח וסתמא הוי יאוש בעלים להמפקיר עבדו דמי. אבל למסקנא ס"ל שאני ברח אע"ג דסתמא הוה יאוש בעלים כמ"ש התוס' שם מ"מ לא הוה רק יאוש כדי. אבל מפקיר שאני כשיטת רש"י דדוקא בהפקר או ביאוש בפירוש שהוא לשון הפקר הא סתמא מיקרי רשות לרבו עליו ולא יצא לחירות:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה