בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א
רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה א
שלום לכבוד אהו' ידידי הרב הה"ג כ"ש מוהר"ר נפתלי הירץ נ"י לנצח. אחד"ש הגיעני מכתב כ"ת אומר מעין המאורע בקהלתו באיש אחד שהי' מתגורר שם בערך י"ב שנה ונשתדך עם בתולה אחת והוגד לכ"ת שזה האיש הגיד לפני כמה אנשים שיש לו אשה ובת אחת והחזיק בדבריו זמן רב ועתה בא האיש לכ"ת והגיד לפניו ששקר ענה ומעולם לא הי' לו אשה רק מחמת הבושה שכבר בא בימים בן שלשים שנה ועדיין הוא פנוי ומחמת כן אמר שיש לו אשה, וכתב כ"ת ביש לדון באמתלא זו כי להסיר מסוה הבושה הי' די לו שיאמר שהוא אלמן וגם הוסיף לומר שיש לו בת אחת הימנה שהוא ללא צורך. וכסברא זו כתב בשו"ת נ"ב טעם לדברי הרא"ה באומרת נתקדשתי לפלוני כו'. ושוב כתב לצדד לפי מה שכתב בשער המלך להסתפק בהא דאמרינן שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אם הוא מטעם הודאת בע"ד לא הי' מועיל אלא בב"ד כמו מודה במקצת דהא רש"י בקידושין דף ס"ה כתב דמכי הוא זה ילפינן הודאת בע"ד וע"כ משום נדר והיינו שיכול לקנוס עצמו בחומרות יתירות וכאן לא שייך זה דהא יש בדבר משום ביטול פ"ו ובוודאי לא אמרו חכמים שיקנוס עצמו כו' ע"כ תורף דברי מכ"ת בקצרה. והנה מ"ש דמשום הודאת בע"ד אינו מועיל אלא בב"ד אני תמה דהא עיקר הודאת בע"ד לענין ממון מועיל אף שלא בב"ד היכא דליכא טענת השטאה או השבעה ועיקר החילוק שם בין הודאה בב"ד או לא לענין דלא מצי טעין משטה ע"ש בסימן פ"ו ובש"ך שם באורך. והך טעמא שכתב בשער המלך בשם המ"צ לפי שיכול לקנוס עצמו הוא תימא בעיני דא"כ אף היכא ששנה את הידוע וגלוי לכל כגון האומר על אשתו שהוא אחותו וגלוי לכל שהוא שקר נמי נימא דהוי קונס את עצמו ומעשה דאברהם ויצחק יוכיח. ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר על אשתו שתהא לו כאחותו שהיא אסורה. אבל כשיש לו אמתלא כיון שאין דבריו לבטלה שהרי הי' לו צורך בדבר להגיד כן לא אמרינן נעשה כאומר כו'. ובמעשה דאברהם ויצחק הי' אמתלא טובה כמו שאמר כי אמרתי רק אין יראת אלקים כו'. ועיין בשו"ת אא"ז רמ"א סימן בי"ת ולפ"ז הדבר תלוי בפלוגתא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואין זה במשמע. והדבר פשוט היכא שהוא שקר מוחלט לגמרי שאין איסור חל עליו משום שקונס עצמו רק היכא שיש עכ"פ מקום ספק בדבר אז אמרינן שוי' נפשיה ח"ד. ואף שיש עדים נגדו אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והיינו היכא שאפשר. להיות שהעדים משקרים והוא אומר אמת. הגע עצמך הי' מונח לפניו בשר בהמה כשרה ואמר שזה בשר חזיר נימא שיאסר עליו שזה קונס עצמו ואוסר עליו כבשר חזיר וכל כיוצא בזה הא ודאי ליתא. והרשב"א בתשובה שהביא במ"צ והריב"ש שהביא ב"י ב סימן ר"ה מיירי בקונס עצמו להדיא אם אעשה כך יהי' פתי פת כותי כו' והוא לשון חכמים שידוע הכוונה שמתפיס בדברים אלו. וע"ז כתב הריב"ש שהוא על עצמו כב"ד ויכול לקנוס עצמו באותן חומרות אבל אין זה ענין להא דשוי' נפשי' ח"ד דמיירי דוקא היכא שעכ"פ יוכל להיות שהאמת אתו וע"כ דמטעם שהוא נאמן על עצמו אתינן עלה. ויותר תימא על המ"צ שכתב על תשובת הרשב"א שהביא ביו"ד סימן א' במי שאמר לא שחטתי דהרשב"א לטעמי' דס"ל שיכול לקנוס עצמו כו' ובאמת נהפוך הוא דהרשב"א כתב להדיא דיחיד א יכול לקנוס עצמו אא"כ מתפיס בדבר הנדור או בדבר האסור ולע"ה כדי שלא יקל ראשו ע"ש. ומ"ש מכ"ת דכאן אין יכול לקנוס עצמו משום ביטול פ"ו סברתו נכונה לענ"ד ואפשר שזה דעת התוס' רי"ד. והר"ן בתירוץ האחרון בנדרים שהביא בשער המלך שם שכתבו דכיון דאגידא בי' ומשעבדא לי' לא אמרינן שוי' נפשי' ח"ד והיינו משום דכל כה"ג לאו כל כמיניה לקנוס עצמו להיות חב לאחרים וצ"ע על שער המלך שם שכתב על מהרי"ט שהקשה על התוס' רי"ד וכתב שכפי הנראה שדעתו שהוא משום נדר כו'. ומש"ה קשיא לי' למהרי"ט שפיר מהנאת תשמישך כו' ולפענ"ד דאי ס"ל כמ"צ דהטעם משום דיכול לקנוס עצמו אדרבה דברי התוס' רי"ד עולים יפה. וגם כי דעת מהרי"ט להדיא בחלק אה"ע דע"כ אינו מטעם נדר דאל"כ מאי הקשו התוספות לרבא בקידושין דף ס"ו דהא רבא מדין ערוה מיירי ולא מדין נדר דאיתא בשאלה ע"ש. וכן מוכח מהתוס' והפוסקים שפלפלו בהך דאומרת טמאה אני לך נימא שויה נפשיה ח"ד ואי מתורת נדר נגעו בה א"כ לענין זה מועיל הפרת הבעל ומטעם נאמנות לא מועיל ולא מהימנא שלא תהא נותנת עיני' כו' ונלענ"ד ברור דטעמא דמלתא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכן מבואר בש"ג פ"ב דכתובות בשם ריא"ז ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה כו' דאדם נאמן על עצמו כו' ע"ש והביאו במשנה למלך פ"ט מהלכות אישות וכתב מזה ראיה להרשב"א ע"ש וכ"כ בקצה"ח סימן ל"ד ע"ש:
אמנם כן נלענ"ד לצדד בזה להקל לפי מ"ש המשנה למלך שם להוכיח ממ"ש מהרא"י בכתביו סימן רכ"ח דכל היכא דעדים מכחישין אותו והוא חזר מדבריו חזרתו חזרה אף אם לא נתן אמתלא לדבריו אלא שאמר בתחלה שקר ענה בלי שום טעם. וכתב דאף הרשב"א וריא"ז שכתבו דעדים המכחישים לא מהני במקום דשויה נפשיה ח"ד יודו לזה כיון דאיכא עדים המסייעים לחזרתו שפיר מועיל חזרתו ולכאורה הך מילתא טעמא בעי כיון דאי ליכא עדים אנו תופשין דבריו הראשונים לעיקר וחזרתו אינו מועלת א"כ אף עדים לא יועילו כיון שהוא נאמן על עצמו בדבריו הראשונים יותר מעדים והכי קי"לן ב סימן ע"ט באומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע לא מהני אף שאומר נזכרתי שלויתי ופרעתי. ע"ש בש"ך בשם הנ"י והריב"ש והיינו לפי שאנו סומכין על דבריו הראשונים שאמר לא לויתי שהוא כאומר לא פרעתי ואף שחוזר אח"כ ואיכא עדים דמסייעים ליה לא מהני, ולכן נלענ"ד לחלק דוודאי לענין ממון דקיי"לן דהודאת בע"ד כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכיון שכבר נתחייב לחבירו שוב חזרתו כמאן דליתא דמי. והכי קיי"לן ב סימן פ' דמחיוב לפטור אינו חוזר וטוען טענה הסותרת לטענה הראשונ' והחוב מחמת טענה הראשונה הוא ברור ומועיל יותר מעדים משא"כ לענין איסור לא שייך הודאת בע"ד רק שהוא נאמן על עצמו ואין אנו תופשין הדבר בבירור שהוא כך רק שאנו מאמינין למה שהוא העיד על עצמו. ואם חוזר בו ואומר שלא כך היה אלא בענין אחר ג"כ יש להאמינו על עצמו ומה"ת נאמין לקול האות הראשון ולא לקול האחרון והדבר שקול אצלינו ואסרינן ליה מספקא ולכן בממון שעל הודאתו לחיוב נאמן מטעם הודאת בע"ד ועל אמירתו לפטור אין לסמוך כלל והילכך אף עדים לא מהני. משא"כ בהא דשויה נפשיה ח"ד אם חוזר בו אין אנו אוסרין עליו בתורת וודאי ותופשין דבריו הראשונים עיקר אלא מתורת ספק דשמא דבריו הראשונים עיקר ומה שחוזר בו שקורי קא משקר ולכן אי איכא עדים המסייעים לחזרתו שפיר מהני להוציא אותנו מידי ספק זה. ולפ"ז נראה בנידון דידן שהאיסור הוא משום תקנת רגמ"ה ומבואר בד"מ סימן א' שאחר אלף החמישי אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר וכל ספק ופלוגתא אזלינן לקולא והביאו הב"ש ע"ש וא"כ לפי מ"ש דהא דשוי' נפשי' ח"ד כשחוזר בו אין איסור רק מחמת ספק איסורא לחומרא ובכה"ג שאינו אלא מנהג יש להקל בספיקו. וגם יש לצדד ולומר דהך אמתלא אינה גרועה דמה שלא אמר שהוא אלמן ג"כ מדאגה מדבר שיפצרו בו לקחת אשה ולקיים מצות פ"ו ושבת ולכך אמר שיש לו אשה ובת וכל כמה דאגידא בי' לא מצי למינסב אחריתי. וגם קשים גירושין מחמת שכבר יש לו בת עמה ואפילו תימא שלא הי' צריך לומר שיש לו בת מ"מ בשביל שאמר מילתא יתירתא לאחזוקי שיקרא לא נגרע כח האמתלא ומ"ש מכ"ת בשם הגאון נ"ב ז"ל עיינתי שם שכתב וז"ל ואמתלא זו מהני לענין שצריכה לומר א"א אני אבל אכתי לא היתה צריכה לומר שנתקדשה לפלוני וא"כ נגד זכותו שהודית לית לה אמתלא לכן לא מהני אמתל' שלה גם נגד האיסור כו' משמע שלא בא לגרוע כח האמתלא בשביל שאמרה שפת יתר שנתקדשה לפלוני רק משום שנגד זכותו אין לה אמתלא וממילא בטלה גם האמתלא שכנגד האיסור. וזה מוכרח בדברי הרא"ה שכתב הטעם שכבר הודית לו ולאו כל כמינה לחוב לו אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מועיל האמתלא. וע"כ לא כתבו הפוסקים לבטל האמתלא אלא בלבשה בגדי נידה וכיוצא דעבד' מעשה אבל דיבורא מקרי ואמר כדי לאחזוקי שיקרא. ועיין מ"ש אא"ז בת"ש סימן א' ס"ק ע"ו שהביא שם בשם נימוקי מהר"מ מריזבורק באחד שאמר על בתו שהיא ממזרת וגרשה מביתו בטענה זו ואח"כ החזירה באמתלא דנאמן והרי התם נמי לא הי' צריך למיעבד מילתא יתירתא שגרשה מביתו. אך אפשר לומר דהתם אמר אמתלא גם על מעשה גירושין וכן משמע בדברי אא"ז הת"ש שם שכתב דאפילו מעשה עבדי לכוונת איזה ערמה היכא שצריך למעשה וע"ז הביא דברי מהר"מ הנ"ל. אך לענ"ד סתימת לשונו משמע שלא נתן אמתלא על המעשה וא"כ המעשה מילתא יתירתא הוא ואפ"ה מהני. ואע"ג דבעלמא היכא דעביד מעשה לא מהני אמתלא יש לומר דדווקא היכא שהמעשה הוא מורה מעצמו על ענין זה שאמר כגון לבישת בגדי נידותה שהוא סימן טומאה בלא אמירה כלל וכגון טבח שעשה סימן כו' שדרך לעשות סימן כזה שהוא מורה שנטרפה בהמה זו. אבל היכא שהמעשה מצד עצמו אין בו הוראה על ענין זה כגון התם דאטו בשביל שגרשה מביתו נאמר שזה מורה שהיא ממזרת וכו' עיקר הדבר בשביל אמירתו שאמר שהיא ממזרת וכל שנותן אמתלא על אמירתו אנו תולין לומר שמה שגרשה מביתו עבד לאחזוקי דבוריה. וה"נ בנ"ד מה שהוסיף לומר שיש לו בת אין מגרע כח האמתלא על אמירתו שהי' לו אשה ומה שאמר שיש לו בת משום זה הדיבור לבד אין כאן שויה אנפשיה ח"ד וא"צ אמתלא ע"ז משא"כ בההיא דהרא"ה שגם על התוס' שהוסיפה לומר לפלוני צריך אמתלא כיון שהי' לזכות אותו פלוני. אך שלפענ"ד מה שדקדק הגאון בנ"ב על דברי הרא"ה דהא גם בממון יכול לטעון השטאה או השבעה שזהו ג"כ אמתלא אע"פ שחב לחברו כו' א"ש בפשיטות דהתם אין זה סתירה לדבריו הראשונים כלל דבשעת הודאה גופא לא היינו תופשין זה לדבר ברור כיון שהיה מקום לתלות שהוא אומר כן דרך השטאה או השבעה. ואע"ג דמשטה אי לא טעין לא טענינן לי' היינו משום ריעותא שהלה תובעו הרי הודית בפני עדים והוא אינו משיב שמשטה הי' לכך לא טענינן לי'. אבל הא ודאי שמשטה אין הספק מחמת טענתו דוקא דבלא טענתו יש ספק לב"ד וגם ליורשים טענינן משטה ע"ש והיינו משום שכך דרך העולם להודות לפעמים דרך השטאה או השבעה. משא"כ באומרת נתקדשה דמהיכי תיתי יעלה על הדעת שאומרת כן מחמת איזה אמתלא ואנו מחזיקים הדבר מיד לודאי שזכה אותו פלוני במקחו שוב אין מועיל אמתלא שלה להוציא מידו. וכן בממון כה"ג כל שלא היה מקום לאמתלא בשעת הודאה עצמה רק שאומר אמתלא מצד אחר אע"פ שהוא אמתלא טובה לא מהני דהאמתלא לא מהני רק להחזיק זכותו ולא להוציא מזכות חבירו וכל שהודה בסתם ולא הי' מקום לחוש לאמתלא הוי כאילו כבר זכה חבירו והוא רוצה להוציא מידו ע"י האמתלא שאומר ולאו כל כמיניה שוב מצאתי בקצה"ח סימן פ' שהביא שם תשו' מהר"ש הלוי שמדמה טענת השטאה להך דהרא"ה ובעל קצה"ח ני' כתב לחלק ביניהם על הדרך שכתבתי. ומ"ש הוא מבואר יותר:
והנה מכ"ת חוכך להחמיר בזה מטעם דכל שהוחזק למ"ד יום לא מהני אמתלא כמ"ש הב"ש ב סימן י"ט ומלקין ושורפין על החזקה. ולכאורה נראה לענ"ד לצדד להקל עפ"י מ"ש רמ"א בתשובה סימן ב' דהך דמלקין וסוקלין על החזקה מיירי שהוחזקו בכך מפי אחרים. אבל כשהחזקו על פיו כגון בנידות לא מיקרי חזקה (ומ"ש שם בתשובת רמ"א ואין לחלק ולומר דלעולם גבי נידה כו' הוא ט"ס וצ"ל ואפשר לחלק ולומר כמבואר למעיין שם דמסקנתו הוי הכי) וכתב ראי' ממ"ש בכתובות מעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי כו' לימים עמדה וקדשה עצמה כו' דלשון זה משמע אע"פ שהוחזקה למקודשת ימים רבים מהני אמתלא. וגם הביא ראי' מיצחק אבינו בשנותו את טעמו לפני אבימלך כו' ע"ש. והרי ביצחק כתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך כו' ע"ש הרי דאף אחר למ"ד יום מהני אמתלא ואע"ג דמה שמפרש דמיירי בקידושין שהוחזקו מפי אחרים לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והש"ע מ"מ י"ל דהתם מיירי שהוחזקו עפ"י המנהג וההרגל שרואים אותה העולם שנוהגת בו דרך כן. וכן מבואר באורך בשו"ת פני יהושוע בחלק אה"ע סימן א' שכתב ג"כ דלימים עמדה וקדשה לימים רבים משמע. ומפרש ג"כ דהרמב"ם מיירי בכה"ג. וע"ש שכתב דגם דברי הב"ח יש לפרש דעכ"פ בעינן חזקה עפ"י המנהג ע"ש ועיין במהרי"ק סימן פ"ז שכתב ג"כ דבעינן חזקה שינהגו כאיש ואשתו אלא דמחלק בין מיתה למלקות ובתשובה א' הארכתי בזה ומ"מ איהו מיירי שם שהיינו מוחזקים בה שהיא ארוסתו של פלוני ולא מפי עצמה לבד. ולכך ס"ל דלמלקות סגי בחזקה זו משא"כ היכא שלא הוחזק רק מפי עצמו וודאי דבעינן שינהגו מנהג אישות אף לענין מלקות אבל בדבורא לבד לא מיקרי חזקה וא"כ כיון שדינו של הב"ש אינו מוחלט במנהג וכה"ג דהכא יש להקל:
ועוד נלפענ"ד כי מקום יש לסלק שני החששות. היינו החשש חזרה בלא אמתלא וחשש חזקה. ומתחלה אבאר מה שיש לדון בענין זה דחרגמ"ה. לפי מ"ש הב"ש ב סימן ט"ו. וכ"כ בריש סימן קנ"ח דע"א אינו נאמן לומר לאחד שמתה אשתו כיון דאיתחזק איסורא עד אחד לא מהימן. וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו במעשים בכל יום שאחד נוסע עם אשתו למרחקים ואם בגפו יבא ויאמר שמתה אשתו ושאין לו אשה אחרת ואין פוצה פה ומצפצף לעכב על ידו עד כי יתברר הדבר ויבואו עדים שהאמת אתו דהא כל היכא דאיתחזק איסורא בע"ד לא מהימן להתיר כ"א היכא שבידו לתקנו כמבואר בפוסקים. ונלענ"ד דהיינו טעמא משום דע"כ לא כתבו הפוסקים דאיתחזק איסורא בע"ד לא מהימן כ"א היכא שבידו לתקנו אלא לגבי דאחרים דהוי לגבייהו כע"א דעלמא שאינו נאמן נגד החזקה וגרע מיניה שהוא נוגע. משא"כ לגבי' דנפשיה כיון שהוא טוען שיודע שנעשה מעשה שנסתלקה החזקה שפיר הוא יכול להתירו לעצמו ואין מעכבין על ידו. וזה מבואר ג"כ ממ"ש הפ"י בסוגיא דשנים אומרים מת בשם הרשב"א ואא"ז מהרש"א ז"ל דברי מהני נגד החזקה. ולפ"ז א"ש לפי מ"ש בשם תשובות הלכות קטנות ששתי נשים אשכנזיות מותרות להנשא לאיש אחד ספדדי שחרגמ"ה לא היה על האשה רק על האיש. והשתא א"ש דבע"א שפיר כתב הב"ש דאינו נאמן נגד החזקה כיון שהוא אינו יודע רק ע"פי העד משא"כ היכא דאיהו גופא יודע לגבי דנפשיה מהני ברי דידיה נגד החזקה ועל האשה אין כאן עון אשר חטא כלל דאפילו אם שקורי משקר הא בדידה לא גזור כלל. ובאמת גם בדינא דהב"ש צ"ע די"ל דשפיר מהימן ע"א משום דהוה מילתא דעבידא לגלויי ומהרמב"ם משמע דאף בעדות אשה עיקר הטעם משום דהוה מילתא דעבידא לגלויי. ומה שהוצרכנו לומר מתוך חומר לפי שהאמינו אפי' עד מפי עד ואפילו עבד כו' ואף דבשו"ת נ"ב שדא ביה נרגא מיבמות דף מ"ו באחד שאמר נתגיירתי כו' ומחלק בין היכא דאיתחזק איסורא היינו דוקא התם לפי שהוא נוגע. ואמנם גם בזה יש לדחות ראיית הגאון ז"ל דהתם כיון שאין מאמינים לו שנתגייר ממילא הוא עכו"ם ועכו"ם אין נאמן אף במילתא דעבידא לגלויי והארכתי בזה במקום אחר. וע"ש בנ"ב שהביא מבכור ומקה"ח דמהימן משום מילתא דעל"ג דבבכור הוה מילתא דרבנן ובקה"ח לא איתחזק איסורא וא"כ נראה דלענין חרגמ"ה דעתה אינו רק מנהג ולא עדיף ממילתא דרבנן ושפיר מהימן ע"א משום מילתא דעבידא לגלויי ואף לפי מ"ש הגאון בנ"ב לצרף שני הטעמים דמשום דאשה דייקא מיקרי מילתא דעל"ג. משא"כ היכא דלא שייך דייקא לא מיקרי מילתא דעל"ג שאינו עתיד להתגלות בוודאי ע"ש. מ"מ נראה דאף הוא מודה דבאשה שפיר הוה מילתא דעל"ג אף דלא שייך דייקא משום דמ"מ איהו מירתת לפי שאשה דרכה לחזור על בעל נעוריה והוא מעוררות לויתן ועינה ולבה כל הימים על שארה כסותה ועונתה מבעל נעוריה ומתיירא פן תחזור אחריו ותגלה חרפתו בקהל רב. ודוקא לענין להתיר א"א לעלמא הוצרכנו לומר מתוך חומר כו' וגם כי יש דעת הסוברים דמילתא דעל"ג מהני בכל גווני. וא"כ שפיר עד אחד נאמן. וכמדומה שאינו נוהגין עתה לדקדק בזה כלל, כי מי שבא אליו כתב מאוהבו ממרחקים שמתה אשתו נושא אשה על פיו ואין מדקדקין אחריו למחות בידו כלל. ועכ"פ אמת נכון שהמנהג להשיא לאיש שאומר שמתה אשתו או גרשה ואין בודקין אחריו. ובאמת לפי הנ"ל שכתבתי צ"ע באומר גירשתי למה יהיה נאמן טרם חקור דבר דהא לא על"ג שהרי יכול להכחישה. ודוקא באשה אמרינן חזקה אינה מעיזה אבל הוא באשתו מעיז ומעיז ואפשר שגם בזה י"ל שתוכל לברר שהיתה במקום פלוני מאז ועד עתה והגירושין צריכה להיות בב"ד ויתבדה ויאחז וצ"ע. ולפי טעם זה משום מילתא דעל"ג עדיין צ"ע אף אם נאמר שמחמת זה ע"א נאמן מ"מ אפשר שהוא אינו נאמן כיון שהוא נוגע בדבר וכדאמרינן בקידושין נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס וא"כ ה"נ י"ל אף אם לגבי דנפשיה מהימן מטעם שאומר ברי לי מ"מ אינו נאמן לגבי דידה דגרע מעד דעלמא. ומ"מ י"ל דשפיר אתתא שרי' על פיו דכיון שהוא עצמו עושה מעשה לא חשדינן ליה שיעבור על חרגמ"ה ומוקמינן ליה בחזקת כשרות ובכה"ג מעיקרא לא הטיל רגמ"ה חרם עליו כיון שבתום לבבה ובנקיון כפה נשאת לו שסומכת על דבריו שהוא פנוי ומהימן לה כבי תרי כי יש בזה משום תקנת עגונות כשיזדמן לה בעל הגון לה שתהיה חוששת שמא יש לו אשה במדינה אחרת ובדברא לא שכיחא לחפש ולחקור דרכים וא"ל דאף אם לא הודע אליו מ"מ יש עלי' עונש שוגג או מוטעה מידי דהוה אאוכל חלב בשוגג דז"א דהכא מעיקרא לא גזור רגמ"ה על השוגגת וממילא שאין איסור בדבר כלל. ומכ"ש לפי מה שדחיתי ראיית הגאון מהך דעכו"ם שאמר נתגיירתי ממילא דאף נוגע מהימן במילתא דעל"ג כמ"ש שם מהא דאמרינן שאני התם דהא שמואל וב"ד קיים ע"ש ובב"ש ר"ס קנ"ח נראה שראייתו ממ"ש הרמב"ם שאין האיש נאמן לומר מת אחי ואייבם כו' ולפי מ"ש יש לדחות וצ"ע:
ומעתה נשובה ונחקורה בנ"ד הנה כבר כתבתי דאומר ברי לי מהני נגד החזקה. וכן מבואר בשו"ת רמ"א שכתב מדאמרינן בעלה לוקה עליה ולא אמרינן היא לוקה מכלל דהיא אינה לוקה לפי שהוא אומרת ברי לי שטהורה אני ואף בלא אמתלא מהימנא לגביה דנפשה מ"מ נלע"נד דדוקא היכא שבשעה שהתרו בה לא קבלה עליה התראה ואמרה כי טהורה היא משא"כ אם קבלה התראה והתירה עצמה למיתה תו לא מהימנא אח"כ וכמ"ש הפ"י שם בכתובו' ובק"א שם ע"ש. ולפ"ז א"ש בפשיטות הא דמלקין ושורפין על החזקה דהתם הא קמן שהיתרו בהם וקיבלו התראה ובכה"ג חזקה אלימתא הוא ותו לא מהני חזרה דידהו אלא שיש לעיין בזה דא"כ איך כתבו הרמב"ן והרשב"א להוכיח דבלבשה בגדי נדה אין מועיל אמתלא מדלקי עלה דהא י"ל דשאני התם שהתירו עצמם למלקות ולא אמרו אמתלא. אך לענ"ד אדרבה מזה נראה שגם הם מפרשים כמ"ש הרמ"א דהוא לוקה אבל היא אינה לוקה והיינו שהוא לא קבלה ההתראה ולפ"ז מדייקים שפיר דאם איתא דבאמתלא שרי ליה לבא עליה א"כ איך לקי עלה הא אפשר שהוא תאמר אמתלא אע"כ דבלבישת בגדי נדה לא מהני אמתלא לגביה דידיה ולגבי דידה מהני שפיר חזרתה אף בלא אמתלא דהא בלבישת בגדי נדה אין אמתלא מועלת וא"כ נראה דבלא אמתלא ובאמתלא שוים הם. וא"כ בנ"ד נמי לגביה דנפשיה מהימן אף שאין לו אמתלא. ומכ"ש שבאמת אומר אמתלא אלא שהוא אמתלא גרוע ולא גרע מלבשה בגדי נדה דהיא אינה לוקה אפילו תימא עכ"פ בעינן אמתלא מ"מ הרי לגבי מעשה דלבישת בגדי נידה האמתלא גרועה ומהני ע"י ברי דידה וא"כ ה"נ מהני ברי דידיה. אלא שיש לדחות לפי מ"ש הרמ"א שם דאפשר דלא מיבעיא קאמר דלא מיבעיא הוא דלוקה כו' וכ"כ אא"ז ז"ל בבכ"ש דהוא אף באמירה לוקה ע"ש (ודבריו צ"ע בזה עיין בשו"ת פ"י ובמקום אחר הארכתי) ואף דהפ"י בשם הרשב"א ומהרש"א כתב דברי מהני נגד חזקה היינו בגוונא דהתם שאין כאן סתירה לדבריו הראשונים רק מחמת שהיינו מוחזקין בה שהיא א"א נאמנת לגבי נפשה לומר ברי לי שמת משא"כ היכא שבאה לחזור ולומר מבדה הייתי אף לגבי דנפשה לא מהימנא בלא אמתלא ולפי"ז אין ראי' מהא דנהגינן להתיר כשאומר מתה אשתי אע"ג דאיתחזק איסורא לפי שאין כאן סתירה לדבריו הראשונים משא"כ היכא שבא לסתור דבריו לא מהני כ"א באמתלא טובה ואף היכא דלא איתחזק איסורא כ"א על פיו שייך שוי' אנפשי' ח"ד אף שלא הוחזק שלשים יום כמבואר בסוגיא דפ"פ ודוכתי טובא. וכן מוכח בהך דכתובות דע"כ בלא הוחזק מיירי דאי בהוחזק אף אמתלא לא מהני להב"ש אך עדיין יש פתחון פה לומר דהתם בסוגיא דפ"פ מיירי שעדיין עומד בדיבורו ולא חזר בו כלל. ובהך דחזר ואמרה פנוי' אני שפיר בעינן אמתלא דאל"כ אף דהוי מהימנא בחזרתה לגבי דנפשה מ"מ כיון שבאמירתה מקודשת אני שוי' ח"ד שוב האיש אסור לישא אותה דאנן לא מהימנינן לה על חזרתה בלא אמתלא. וא"כ בנ"ד שלגבי דנפשי' מהני חזרתו ולגבי דידה לא גזור רגמ"ה שפיר שרי לאינסובי:
ולפי מ"ש מצאתי טעם נכון למ"ש לעיל בשם המ"ל דהיכא דאיכא עדים מועיל החזרה וכתבתי לעיל דהך מילתא טעמא בעי ולפמ"ש הטעם ברור דבנידון דהרשב"א דמיירי לגבי דנפשי' שהוא מותר לאכול מבהמה זו ואין הענין נוגע לאחרים כלל בלא"ה מותר ע"י חזרתו וא"צ לעדים כלל דלגבי נפשי' מועיל ברי שלו. ובנידון מהרא"י והש"ג נמי אתי שפיר דלגבי אחרים אעדים סמכינן ולגבי דידי' שרי כיון דאיהו גופי' הדר בי'. וקצת יש ליתן תבלין לדבר זה מדאמרינן בכריתות ד' י"ג אמרו לו נטמאת כו' אמר רב יוסף לא אמרה ר"י אלא בינו לבין עצמו ולעצמו. ופרש"י לא אמר ר"י שהוא טהור ונאמן לאכול טהרות אלא בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתי לזלזולי בטהרות ולעצמו נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע בהם דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכיל. וא"כ אפילו תימא דדבורו הראשון כאלו היו עדים בדבר מ"מ כיון דהיא עתה מכחיש נאמן על עצמו כמו דמהימן התם לאכול הטהרות שהוא נוגע בהם ואף שלא היתרו לו כ"א בינו לבין עצמו היינו כיון שיש עדים נגדו ואתי לזלזולי בטהרות כמ"ש רש"י משא"כ בזה שמעיקרא לא נאסר רק ע"פ דבורי' וגם אפשר דחמירא להו זילזולא דטהרות טפי דאל"כ הא קיי"לן כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין כו'. ומצאתי בדברי אא"ז בבכ"ש ביבמות שמסתפק בעדים שהעידו על דבר שהוא אסור ואחד יודע שהוא מותר. וכתב שזה תלוי בפלוגתת הראב"ד והרמב"ם וכתב טעם הרמב"ם משום כל מקום שאסרו חכמים כו' (וצ"ע שלא הביא בזה משו"ת הרמ"א סימן ב') וכעת אין הפנאי עמדי לעמוד על דבריו. ועכ"פ יש סיוע גדול מזה לנידון שלפנינו שנאמן להתיר עצמו כל שהוא יודע שהאמת אתו. אמנם אפילו אם נאמר דכל דשוי' נפשי' ח"ד לא מצי הדר בי' אפילו לגבי דנפשי'. מ"מ יש כאן צד היתר אחרי שהדבר מבואר שמאמינין למי שאומר שמתה אשתו לישא אחרת וכן משמע להדיא בשו"ת צ"צ ועבודת הגרשוני שהוא עצמו נאמן בענין זה. וא"כ אית ליה מיגו דאי בעי הוה אמר שמתה אשתו והי' נאמן בכך השתא נמי שחוזר בו נאמן במיגו. אך לפ"ז צ"ע בהא דכתובות דהוצרך לשנויי כגון שנתנה אמתלא לדבריה אלמא דבלא אמתלא לא מהימנא אע"ג דאית לה מיגו דאי בעי הוה אמרה מת בעלה ואפשר לומר דאין זה מגו דבשלמא לפי טענתה דהשתא אם יבוא אחד ויאמר שהוא בעלה בידה להכחישה ולומר לא נתקדשתי לך מעולם ומהימנא משא"כ אם תטעון מת בעלי הוא יראה מדאגה מדבר פן יבוא הבעל וכחשה בפני' יענה. וא"ל דאף בזה תוכל להכחישו ולומר שאינו בעלה שא"ל חזקה אינה מעיזה דא"כ איך אומרת השתא פנוי' אני מ"מ אין כאן מיגו דנהי דלא מהימן לגבי דנפשי' לומר שהוא בעלה מ"מ נאמן לומר שלא מת בעלה של אשה זו כלל. ופלגינן דיבורי' לענין זה וא"כ אם יבוא אחד ויאמר שהוא בעלה יהי' נחשב כעד אחד שלא מת בעלה והיא מוכחשת במה שאומרת מת ולא יועיל עדותה שמת כלל. כמבואר באה"ע באשה שאומרת מת בעלי וע"א אומר לא מת ולכך ניחא לה לומר שאינה א"א כלל שאז אף אם יבוא אחד ויאמר אני בעלך אינו נאמן כשהוא מכחישתו אלא שלפ"ז הדבר תלוי בפלוגתת הריב"ש והמרדכי בהך דלדידי אוזיף בריביתא. ובתשובה אחרת הארכתי בדברי הש"ך והאו"ת שם ולקצר אני צריך. והנה בנימוקי יוסף כתב וז"ל ומיהו הבעל אינו נאמן להעיד על עצמו ולומר אני הוא. ועיין בח"מ סימן ע"א שכתב דקאי על זה שבא ואומר אני הוא בעלה הראשון ע"ש וצ"ל דס"ל דהיכא שהוא נוגע לא פלגינן דיבורא. אך לכאור' צ"ע כיון שכבר נישאת א"כ תצא מזה ומזה ואין כאן צד נגיעה שהיא אסור' לחזור לו ומ"מ אפשר שיש כאן צד נגיעה שלפי דבריו הנכ סימן שהי' נמצא תחת ידה שלו הם. וע"ש ברי"ו שהטעם משום נוגע ואמנם רמ"א מפרש דברי הנ"י בענין אחר דקאי על בעל השני ולדברי י"ל דבעל ראשון שפיר מהימן או משום דגם בנוגע אמרינן פלגינן דיבור' או כיון שנישאת לא חשבינן נוגע. אמנם בהך דאמרה מקודשת אני אם נימא דבנוגע לא פלגינן דיבורא שפיר מיחשב מיגו דאי בעי אמרה מת בעלי ואם יבא הוא יכולה מכחשתו שלא זהו בעלה דממ"נ אם יבא קודם שתנשא הרי הוא נוגע ולא פלגינן דיבורא. ואם יבא אחר שתנשא שאז לא מיחשב נוגע מ"מ אפילו אם נפלג דיבורא הוי כאשה שאמרה מת בעלי ונשאת ואח"כ בא עד כשר דל"ת דאף הרמב"ם שסובר אם נישאת תצא היינו שבא העד קודם שנישאת ע"ש ואמנם כן י"ל דבכה"ג שאומרת שנתקדשה ואינה אומרת למי נתקדשה אפשר לומר דלא מהימנא כלל לומר מת בעלי דהא לא שייך בזה מתוך חומר כו' כיון שיכולה מכחשתו ולומר שלאחר נתקדשה ולכולי האי לא חיישא שיבוא הבעל ויברר בעדי קידושין וגם שמא יודעת בעצמה שכבר מתו עדי קידושין וא"א לברר. וא"ל שלא תוכל להעיז דז"א דלאחר קידושין או נישואין לאחר שפיר מעיזה ומעיזה. וא"ל דמעיקרא מירתתא לומר מת בעלי שמא יבוא ולא תוכל להעיז. דז"א כמו באומרת גרשתני דאמרינן שלא בפניו מעיזה ואינה חוששת שאם יבא לא תוכל להעיז ם וגם י"ל דע"כ לא אמרינן אינה מעיזה אלא לענין גירושין. אבל לומר לו שאינה בעלה לא הוי העזה כולי האי דהרי אפשר דבאמת אינה מכרת אותו וכדאמרינן בב"מ בעובדא דמרי בר איסק א"ל לא ידענא לך א"ל שפיר קאמר לך דתניא ויכר יוסף כו' ע"ש וצ"ע. ועוד י"ל הא דלא משני בכתובות שנאמנת במיגו דמת בעלי משום דמשמע ליה להמקשן לשון וחזרה ואמרה כו' דמיירי שלא הי' שהייה הרבה בין אמירתה א"א אני לחזרתה רק שהי' אחר כ"ד ולכך אין לה מיגו דמת בעלי דמאין יתוודע לה בעת ההוא שמת בעלה. ובהכי א"ש מה דקשה לכאורה כיון דמשמע ליה לשון וחזרה היינו לאחר זמן א"כ אפילו זמן רב במשמע וא"כ מאי משני כגון שנתנה אמתלא דהא לאחר למ"ד יום לא מהני אמתלא לדעת הב"ש. ועכ"פ הו"ל למימר כגון שחזרה בתוך למ"ד ונתנה אמתלא. אך לפי מ"ש א"ש דעיקר קושית המקשן הוא משום דמשמע ליה דוחזרה היינו באותו מעמד דאל"כ בלא"ה לא פריך מידי דהא יש לומר דנאמנת במיגו דמת בעלי ולכך משני בפשיטות כגון שנתנה אמתלא ואין להאריך:
ובענין זה אי מועיל מיגו במקום דשוי' נפשה ח"ד הארכתי הרבה בתשו' א' ושם הבאתי דברי הש"ך ב סימן פ"ב בשם הר"ש מקינון במ"ש מיגו לא מהני רק תכ"ד שמבואר שם דס"ל דמיגו מהני במקום דשוי' נפשה ח"ד. וגם הבאתי דברי מחו' הגאון החסיד בספר כתובה ובספר המקנה הל' קידושין סימן מ"ז וגם הבאתי שם דברי הנ"י בב"ב פרק י"נ גבי אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי ודברי הרמב"ן במלחמות בקידושין במי שאמר בשעת מיתתו יש לי אחי' כו' והרחבתי הדיבור בכל זה והעליתי שם דהיכא שהדבור אינו רק לחובה או לתועלת עצמו יכול לחזור בו מחובה לזכות היכא דאית ליה מיגו וכגון ההיא שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דהא אין כאן גדר עדות כלל רק בע"ד ובכה"ג שאינו בגדר עדות ואית ליה מיגו טוען וחוזר וטוען. אבל היכא שהדבור נוגע לאחרים בין מדברים הנוגעים בממון בין מדברים הנוגעים באיסור כגון בההוא דאמר יש לי בנים והיה נאמן ע"ז שוב אינו נאמן לסתור דבריו הראשונים. וכן ההוא דב"ב אמר זה בני כו' אף דאית ליה מיגו כיון שהוא לחוב לאחריני אין המיגו מועיל לחזור מדבריו הראשונים. ועדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות שאני דאין זה הכחשה לדבריהם הראשונים אלא שנותנים אמתלא לדבריהם למה חתמו בראשונה ונאמנים הם במיגו על האמתלא שלהם. ועוד הארכתי שם בדברי הר"ן בתשובה סימן מ"ז ושם ביארתי כי לכאורה דברי הר"ש מקינון הם תמוהים דדוקא באמרה גרושה אני שייך מיגו ולא בחזרה ואמרה פנוי' אני וכתבתי שם ישוב הדברים ומחמת הנחיצה לא העתקתי רק איך שיהי' למדנו מדברי הר"ש מקינון והש"ך דמהני מיגו אף היכא דשוי' נפשה ח"ד וכן נראה לכאורה דמה בכך דמעיקרא שוי' נפשה ח"ד הא בנותנת אמתלא ג"כ עתה היא באה לעקור דבריה הראשונים שעשתה נפשה ח"ד ולא עלה על לבינו שום ספק בדבר ואפ"ה מהני עקירה דידה ונאמנות בכך לתפוש לשון אחרון לפי שהי' אומרה דברים של טעם שהי' מגלה לנו שלא אסרה איסר על נפשה רק שפתי' נעות לחפאות דברים אשר לא כן לפי שהשעה צריכה לכך. וא"כ היכא שיש לה מיגו שהיתה טוענת טענה שנאמנת בה והוא ששקר דברה מתחילה יש לנו להאמינה מחמת המיגו. אע"פ שאין כאן אמתלא מ"מ מחמת המיגו אמרינן דמסתמא הי' לה איזה טעם כמוס עמה שהוצרכה לומר שקר זה אע"פ שאין הטעם מבואר בפנינו מ"מ המיגו שיש לה הוי כרגלים לדבר שהאמת אתה בזה וא"כ מיגו ואמתלא שוים דבתרווייהו לא איכפת לן במה דשויה נפשה ח"ד ומכ"ש לפי מה שכתבתי מדברי המשנה למלך פ"ט דאישות דהיכא דעדים מסייעו לחזרה מהני. ואע"ג דבקידושין ד' ס"ד פליגו רבי ורבנן אי מה לי לשקר כעדים דמי אי כחזקה דמי ואף מאן דס"ל דכחזקה דמי היינו דוקא משום שהוא דבר שבידו למפטרי' בגיטא כמ"ש הר"ן שם דמהאי טעמא הלכה כר' אע"ג דלא אפשיטא האיבעיא אי אמרינן מיגו במקום חזקה מ"מ י"ל דעכ"פ לא גרע מחזקה ודוקא לגבי חזקה אמרינן דלא עקרה חזקה. אבל עכ"פ לענין זה מהני שיהא מסייעו בחזרתו להאמינו בזה דהא בעלמא מהימנינן ליה במיגו כמו דמהימן בעדים דא"ל דכיון שאדם נאמן על עצמו יותר מעדים גם מיגו לא מהני דהוי כמיגו במקום עדים דא"כ גם עדים לא הוי מהני לחזרה אלא ודאי דז"א דמ"מ איכא למיתלי דבריו הראשונים שאמר כן מחמת איזה האמתלא שאינה גלוי' לנו (ואף לפי מה שכתבתי לעיל בטעם דמהני עדים לחזרה היה אפשר לחלק אך אין נלענ"ד לחלק ביניהם ומסתברא דלענין זה מיגו כעדים דמי) ועיין שיטה מקובצת לב"ב פרק י"נ דאהך קושיא שכתב הנ"י דהא אית ליה מיגו דאי בעי יהיב לכולי נכ סימן מתרץ בע"א ממ"ש הנ"י וא"כ משמע מדבריו דמהימן במיגו לחזור מהודאתו. וכבר כתבתי דאף הנ"י לא קאמר אלא התם לפי שדבורו מחייב ומזכה לאחריני וזה נלענ"ד ג"כ בפירוש דברי הר"ן בכתובו' שאם אמרה נתקדשתי לפלוני לא מהימנא בשום מיגו דלא כל הימנה לחוב לו והיינו דכיון שהדבר נוגע לאחרים לא מהני מיגו לחזור מהודאתו אף בדברי הרא"ה ליתא הלשון שכתב הר"ן בשום מיגו רק כתב דלא מהני אמתלא וכבר עמדו בזה האחרונים ועיין בח"מ וב"ש שכתבו שיש בזה מיגו דגרשתני ובאמת י"ל דגרשתני אינה מיגו דהא פסלה נפשה מכהונה ויש פלפול בזה ולקצר אני צריך וכ"ז אפילו במיגו לחזור מהודאתו בלא אמתלא כלל משא"כ בזה שעכ"פ אומר אמתלא אלא שאנו מגמגמים אם כה"ג מיקרי אמתלא טובה שתהא יכולה לחזור מחמתה לבד מ"מ בזה כ"ע מודו דהמיגו מסייעו להחזיק כח האמתלא ומה שאמר מלתא יתירתא אינו אלא להחזיק דבריו. ומכ"ש לפי מש"ל לצדד דאפשר שהוא אמתלא טובה א"כ לית לן להחמיר כולי האי ולפי מה שבררנו שיש כאן מיגו א"כ אין להחמיר ג"כ בשביל שהוחזק למ"ד יום דהא אף היכא דאיכא חזקת א"א גמור' אמרינן מיגו וכמ"ש בנ"ב סימן. ומוכח הכי מגיטין ד' ס"ד אי אמרה קמאי דידי לגירושין כו' (וביבמות אמרינן מיגו טובא לגבי חזקת א"א אלא דשם י"ל דחזקה דדייקא מרע לחזקה דא"א ואף שבאו"ת בכללי מיגו העתיק דלא אמרינן מיגו במקום חזקת א"א ועיינתי בכה"ג וראיתי שכתב וז"ל מיגו להוציא מחזקת א"א בעדות ברורה לא אמרינן מהריב"ל ורבינו ב"י באה"ע סימן קנ"ו לדעת הרשב"ם ורבינו ירוחם ומדבריו שם מוכח דלדעת הרמב"ם אין ללמוד זה עכ"ל) וכוונתו מבוארת למ"ש שם דדוקא במוחזק באחים אז מהימן יש לו בנים אבל אם ידוע בעדים שיש לו אחים וא"כ היא בחזקה ליבום עפ"י עדות ברורה לא אמרינן מיגו ועיין בב"י סימן קנ"ז בשם רי"ו ונראה שכוונתם בזה ליישב הא דהקשו הפוסקים שם דהאיך אמרינן כאן מיגו ובעלמא מספקא לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה. ולזה באו לתרץ דהכא שמה שהוחזקה ליבום אינו מצד שהיה מתחלה עדות ברורה רק מעיקרא בחזקה אתינן עלה שפיר מהימנה במיגו ועכ"פ מבואר מזה דכל שאין החזקה מחמת עדות ברורה שפיר אמרינן מיגו. וא"כ פשיטא בנ"ד שהחזיקה בזה אינו צד עדות ברורה דאמרינן מיגו ואפילו למאן דפסיק התם כר"נ וס"ל דלא אמרינן מיגו דעקרה חזקה לגמרי כגון דמוחזק באחי ואומר אין לי אחים ומדמי ג"כ חזקה זו לשאר חזקות דמספקא לן אי אמרינן מיגו כמבואר בדברי הרא"ש בקידושין מ"מ מודה בזה כיון שאינה חזקה רק שנצמח מפיו לבד ועל ידי אמירתו לבד הוחזק שפיר מהני מיגו לכ"ע. ובאמת דברי הרא"ש בזה ושאר מפורשים שכתבו לדמות הך דקידושין להך דב"ב צ"ע שהרי י"ל דשאני התם דחזקה מצד סברא הוא דחזקה אין אדם פורע וכיון דמגו נמי מצד סברא הוא דמה לו לשקר אמרינן מאי אולמי האי סברא מהאי סברא משא"כ חזקה דמעיקרא דהיינו שאין לב"ד הנולד וההשתנות כההוא דויצא הכהן כו' אפשר דשפיר מהני מיגו דסברא הוא שכך אירע הענין במקרה שנשתנה. וכה"ג חילק מהרי"ק ומהרי"ט בתשובה לענין הא דאמרינן בעלמא לאוקומי חזקה נגד חזקה. ואמנם נראה כוונת הרא"ש בזה דס"ל דהתם שהיה מוחזק באחים והוא אומר אין לי אחים ואנו רוצים להאמינו ע"ז במיגו כמיגו במקום חזקה מצד סברא דמי דבשלמא אם היה אומר שיש לו אחים ומתו או יש לו בנים אין זה רק כסותר החזקה דמעיקרא שהיתה מוחזקת ליבום אבל כשהוא מוחזק באחים והיינו שהוחזק כן זמן רב וע"י המנהג ההרגל ועתה הוא אומר שאין לו ובא לעקור דבר זה שהיינו מוחזקין בו מצד אומדן הדעת גם זה חזקה מצד סברא הוא ולא מהימן במיגו ועיין בדברי אא"ז בבכ"ש בקידושין שהשיג על הב"ש שהקשה על ראיי' הרמב"ם ממכה אביו ואמו והוא מהירושלמי דא"כ הוה ליה למילף בש"ס דידן דאזלינין בתר חזקה וע"ז כתב שאין הנידון דומה דהתם הדבר ידוע בבירור וספק שמא נשתנה אח"כ אבל בההוא דמלקין כו' הוא דבר שאין ידוע בבירור אלא מחמת אומדנא מחזיקין שהוא כך ע"ש ונראה שר"ל די"ל חזקה זו שהוא מצד סברא ואומדנא עדיף. ולפ"ז גם בנ"ד דהוחזק זמן רב וחזקה דמחמת אומדנא הוא ולא נימא בו מיגו לדעת הרא"ש אבל כבר כתבנו דחזקה דהכא שאינה רק מפיו לכך גרע טפי וכמ"ש הרא"ש בתשובה וכן משמע חילוק זה במהרי"ק ועיין בספר קרן אור שהביא שם תשובת אא"ז הגאון בעל ת"ש ותשובת הגאון בעל פ"י ז"ל בענין מיגו במקום חזקה ומצאתי שם בדברי הגאון בעל פ"י שכתב שם ג"כ חילוק זה דהיכא דאין החזקה רק מפי עצמו שפיר אמרינן מגו במקום חזקה ושמחתי ועכ"פ אין לדמות הך החזקה לחזקה דאין אדם פורע שהוא חזקה אלימתא שמוציאין ממון על פיו משא"כ כאן דאפילו תימא דספקא אי חזקה כי האי עדיפא או מיגו ספיקא לקולא. וגם דעת כמה פוסקי' דהאי בעיא נפשטה בדוכתא אחריתי דאמרינן מיגו במקום חזקה ועוד נלענ"ד דע"כ לא מספקא לן אלא היכא דאע"ג דנימא מיגו מ"מ החזקה בדוכתא קיימא כגון ההוא דאין אדם פורע שהרי אי אפשר לומר דחזקה זו מעיקרא טעותא הוי וכן בההוא דקידושין אע"ג דמחמת המיגו אמרינן דחזקה דאחים מעיקרא בטעות הוי מ"מ אדרבה גרע טפי שבאנו לסתור במיגו זו ולעקור החזקה לגמרי וכמ"ש הרא"ש שם משא"כ בנ"ד שזה באמת אומר אמתלא אלא שאנו מפקפקים באמתלא זו החזק הוא הרפה וע"י המיגו אנו מחזקים האמתלא לומר שכדבריו כן הוא והחזקה שהחזקנו ע"י דבריו הראשוני' בטעות הי' שלא אמר כן רק מחמת האמתלא אין זה דומה למיגו במקום חזקה כלל. וכה"ג כתב המרדכי הנ"ל פ"ג דקידושין מתשו' מהר"מ בענין השליח שלא אמר מקודשת לי דאע"ג דעד אחד לא מהימן היכא דאיתחזק איסורא היינו דוקא היכא שגם לדברי העד עכ"פ ג"כ אתחזק משא"כ היכא שלדברי העד מעיקרא לא איתחזק כלל ע"ש. וה"נ לענין מיגו י"ל כה"ג וזה י"ל טעם רמ"א ופ"י דמבואר מדבריהם דאף בחזקה דלמ"ד יום מהני אמתלא משום דע"י האמתלא אנו עוקרין החזקה למפרע ואמרינן שהוחזק בטעות והב"ש סבירא ליה דאין לעקור החזקה מחמת האמתלא. אבל היכא דאיכא נמי מיגו נראה דגם הב"ש מודה דע"י המיגו אנו אומרים שהאמתל' אמת והחזקה מעיקרא ליתא ובנידון זה שהוא דרבנן נראה שאין להחמיר בכה"ג שיש מיגו ואמתלא אף שאין האמתלא טובה כל כך ומכ"ש שיש מקום לומר שהאמתלא טובה ואין לומר בזה ספיקא לחומר' כיון דרק מנהג הוא וכד"ס שספיקו להקל כמ"ש הב"ש בשם הד"מ להדיא וגם כי חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לו ממצות פ"ו ושבת שהוא דאורייתא. ואדרבה אית לן למיזל לחומרא בספיקא דאורייתא ומכ"ש כשהוא בעצמו כן שעדיין הוא פנוי ומוטל עליו מצות פ"ו ושבת איך נבטלם ממנו ע"י ספיקא דידן במידי דרבנן ומ"מ נראה שיש לאיים עליו בב"ד ולהודיעו חומר חרגמ"ה הכל לפי מה שהוא אדם ואם כה יאמר כי בצדק אמרי פיו כי פנוי הוא לא נחשדו ישראל על כך ובפרט שהוא ג"כ מילתא דעל"ג כמש"ל כנלע"ד וה' ירום קרנו ישוה עליו הוד והדר. בקודש נאדר. דברי אוהב בא בחיבה ותדיר זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:
שאלה ב
שאלה באיש אחד שאירע לו חולי ורקבון בביצה השמאלית שלו בעודנו נער קטן והיה מסוכן מאוד. ושאלו לרופאים ואמרו שאין לו תקנה עד שיחתכו הביצה וכן עשו לו וכעת הגדיל ונפשו בשאלתו אם מותר לבוא בקהל ישראל. ונשאלתי מחכם מופלג אחד שצידד בזה בכחא דהיתרא וביקש ממנו לחוות דעי בזה תשובה עיקרא דהא מילתא תליא באשלי רברבי דאמרינן ביבמות אמר ר"י בנו של ר"י ב"ב שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה ס"ד אלא הרי הוא כסריס חמה וכשר ודעת ר"ת וסייעתו דריב"ב מיירי אף בידי אדם. והרמב"ן וסייעתו סוברים דריב"ב מיירי בידי שמים דווקא. והנה הרמב"ן נשען בזה על דברי בה"ג שכתב וז"ל וה"מ כ"ש בידי אדם אבל בידי שמים כשר אמר רבא דיקא נמי כו'. למימרא דפצוע ממעי אמו כשר והיכא דכי איתיילד בחדא ביצה הוא דהוא כשר דתניא אמר ר"י בנו כו'. והיכי דמי פצוע דכה כדתנן פצוע דכה כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהן כו'. ומזה מבואר דמפרש דברי ר"י דווקא שנולד כך ממעי אמו וצריכין אנו לדחוק לפי"ז הא דנקט דאתיילד בחדא ביצה הוא לאו דוקא דה"ה אם נולד בלא ביצים כלל אלא משום דלא שכיח שהוא נולד ושני הבצים יהיו חסרים וכמו שנדחקו בדברי הש"ס בזה ואני תמה מאוד דמלבד שהדוחק הגדול מבואר ובפרט בדברי בה"ג דדינא קא בעי לאשמעינן דממעי אמו כשר אף שנחסרו הביצים לגמרי והו"ל למינקט בהדיא דאף בשני בצים כשר בכה"ג ולא הו"ל לסתום כ"כ במקום דאיכא למיטעי. ובשלמא בעדות של ר"י ששמע בכרם י"ל דנקט הכי לפי ששמע אז על עובדא כזו דאיקלע קמייהו אבל פוסק וודאי צריך לפרש דבריו בכל כה"ג אף גם זאת תמה אקרא על מה שבאו לכלל ישוב בהא דנקט ביצה אחד משום דשכיח נקט דהתינח לשיטת הש"ג בשם ריא"ז דבי"ש היינו שנולד כך ממעי אמו. משא"כ לפי מ"ש רש"י דאף ע"י רעמים וברד מיקרי בי"ש והוא דעת כל הפוסקים וגם רוב הפוסקים סוברים דגם ע"י חולי מיקרי בי"ש וכמ"ש לקמן א"כ מאי פסקא דנקט ביצה א' דאטו רעמים וברד או חולי בביצה א' שכיח דשלטי ובשניהם לא שכיח דדבר ברור הוא ששניהם מקרה א' להם ואין יתרון לשנים מן האחד לעמוד נגד חמת המציק אשר כונן להשחית אותם. ולפי הגירסא דירושלמי דאיתא שם ר"י אומר כו' כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד. וזהו סריס חמה כו' איכא למימר דבא להשמיענו דאפילו יש לו ביצה אחת מ"מ אינו מוליד ונ"מ דצריך לחזור על בניו כו' ומ"מ הוי כסריס חמה וכשר לבוא בקהל כיון דבי"ש הוא וה"ה לחסרו שניהם דפשיטא דאינו מוליד ומ"מ כשר. אבל לפי גרסת ש"ס דילן דליתא בדברי ר"י הא מילתא דאינו מוליד א"כ מדנקיט ביצה א' משמע דאם חסרו שניהם אין דינו כסריס חמה וא"כ ע"כ דבידי אדם מיירי. ולולי דברי קדשו דהרמב"ן היה אפשר לומר דלענין פציעת ביצה שפיר מסתבר לחלק בין בי"ש ובין בני אדם. דאם נולד בביצה אחת אפשר דהדרא בריא והפצוע מתרפא משא"כ בידי אדם ומה דאיתא בספרי פ"ד חוזר יבואר לקמן משא"כ אם ניטלו הבצים לגמרי דוודאי ליתא בחזרה אף אם הוא בי"ש א"כ אין לחלק בזה בין בידי אדם ב"ש ואדרבה היה אפשר לומר דחסרה אחת בי"ש גרע טפי שלא היה מוכשר מעולם להזריע כדרך כל הארץ שמולידים זרע ע"י שני בצים משא"כ היכא שניטלו אח"כ אפשר שאין חדרי הזרע מתקלקלין ע"י נטילת ביצה וכמ"ש ר"ת וסייעתו דטובא איכא דמולידין ע"י נטילת ביצה אחת. ולכן קאמר בה"ג דאף אי אתיילד בחד ביצה הוי דינא שהוא כסריס חמה וכשר. וה"ה כשניטלה דהכי קים להו דניטלה לגמרי אינו מבטל זריעתו והיכי דמי פ"ד כגון שנפצעו כו'. ולפ"ז אפשר דאם חסרו שני הביצים אפילו נולד חסר הוא פסול דע"כ לא מכשרינן בנולד כך אלא בפצוע משום דבי"ש חוזר להכשירו וכדכתיבנא. וקצת סיוע יש לדברי מסוף דברי בה"ג שם שכתב פ"ד וכ"ש סריס אדם כו' ואם קדם לייבם קנה ואסור לקיימה ומוציאה בגט ואפילו ניקבו ביציו או נימוקו בצים או חסרו בצים או שניקבה ביצה או שנימוק' ביצה אחת לא יבא בקהל ה' עכ"ל. עיניך הרואות דלענין ביצה א' נקט ניקבה ונימוקה ואלו חסרה שיירה וזה משמע דס"ל דחסרון ביצה א' אינו פוסל ואפילו חסרון במקצת אינו פוסל כל שאינו דרך פציעה ואפילו תימא דדווקא חסרה כולה אינו פוסל וכמ"ש ר"ת לדמות לטחול מ"מ כיון שבכלל שחסרה הוי נמי חסרה כולה ובכה"ג ס"ל להכשיר כדברי ר"י בנו של ר"י. ולכך השמיט חסרה אחד וראיתי בשאלתות דרב אחאי גאון פ' כי תצא דשם איתא ככל לשון בה"ג מרישא לסיפא רק במקום שכתב בבה"ג והיכא דכי איתיילד איתא שם והיכא דלית ליה אלא חד ביצה כו'. ולשון זה אפשר לפרש אפילו בידי אדם ומה דמסיים שם ואפילו אחד מהן ואפילו ניקבה ואפילו נימוקה וחסרה עכ"ל. הך חסרה י"ל שחסרה מקצת ממנה וכמ"ש רש"י לפרש ואפילו חסרה וניקבה היינו נקב מפולש בלא חסרון וכמ"ש הפוסקים ז"ל אבל חסרה כולה אף בידי אדם כשר וצ"ע והרי"ף ז"ל הביא הברייתא כצורתה. והרא"ש ז"ל כתב בדעתו דמשמע דפליגי רבנן ור"י בנו של ריב"ב והלכה כרבנן וכ"כ הנ"י בדעת הרי"ף ולפענ"ד צ"ע דוודאי אם נאמר דפליגי מסתבר לומר דהרי"ף דעתו לפסוק כרבנן אבל באמת אין הכרע כלל לומר דפליגי אלא או דסבירא ליה דר"י דווקא בנטילה לגמרי מכשיר וכדעת ר"ת או דר"י בי"ש ובהכי א"ש מה שהביא הרי"ף דברי ר"י בסתם והו"ל לפרושי דלית הילכתא כוותיה דכיון דמתניתין דכרמא הוא איכא למיטעי ולפי מ"ש דלא פליגי א"ש. ומצאתי בספר הזכות להרמב"ן ז"ל שהביא שם דברי הראב"ד ז"ל שמשיג על הרי"ף ומשמעות השגתו דה"ל לפרושי דהלכה כר"י בזה ואפילו בידי אדם שמעשים בכל יום בב"א שלוקים בביצה אחד והרופא חותכה והם מולידין. והרמב"ן מגן שם בעד הרי"ף. וכתב שאחרים מפרשים (דברי הרי"ף) דר"י לא פליג את"ק דמודה ר"י בניקבה ונימוקה אבל ניטלה לגמרי מכשיר כו' ואנו תפוסים מבה"ג דר"י בידי שמים קאמר כו'. ועכשיו נתברר דעת רבינו בהלכות שכתב הברייתא סתם] ולא פסק בה הלכה שאין ר"י חולק כלום אלא עדות העד ומקבלין ממנו עכ"ל מבואר כמ"ש. ונראה דהרא"ש סובר דאם היה הרי"ף מפרש דר"י מיירי בי"ש ג"כ היה לו לבאר זה ומכ"ש אם הי' סובר כר"ת וכמ"ש שם דמידי דבעי טעמא הוא אבל לפי דברי הרמב"ן נהפוך הוא דאם איתא דס"ל דפליגי הי' לו לפרש הלכה כמאן וכמו שהקשה הראב"ד אלא ע"כ דרי"ף סובר דלא פליגי. ולפ"ז אפשר דהרי"ף סובר כר"ת שדוחק לפרש דמיירי בי"ש דהא הרי"ף מייתי בתר הכי הא דאמר שמואל בי"ש כשר ומשמע אפילו בתרווייהו וא"כ ל"ל לאתויי הא כלל ואע"פ שי"ל שדרך הרי"ף לכתוב הברייתא כצורת' כל שאינו סותרת הדין וכיון דהוצרך לאתויי הברייתא לאשמעינן דאפי' ניקבו כו' אייתי נמי האי דר"י מ"מ הא גופא קשיא דמה חדית לן שמואל במה דאמר פ"ד בי"ש כשר. ומ"ש דממתניתין דכרמא שמיע ליה הכי מ"מ ה"ל למימר בסתמא הלכה כר"י וכעין זה מקשינן בכמה דוכתי גנבא גנובי כו'. וע"כ לומר דמהך דר"י לא שמעינן רק היכא שחסר לגמרי בי"ש והוה ס"ד דפצוע גרע טפי ואפי' בי"ש פסול וכראיית ר"ת מטחול קמ"ל דגם בפצוע הדין כן. ובהכי א"ש לדידהו מה שקשה לכאורה למה מייתי דרבא דקאמר דיקא נמי דקרינן פצוע וכן הא דאמרינן תנא לא יבא ממזר כו' אמילתיה דשמואל וה"ל למימר כך אמילתיה דר"י ולפי מ"ש, א"ש דר"י מיירי לענין חסר לגמרי דמסתבר טפי להכשיר ורבא מייתי סיעתי' דפצוע נמי הדין וכן מוכח בהיקשא דממזר. אלא דלפי"ז איכא למימר דקושטא דמילתא הכי דחסר לגמרי כשר טפי מפצוע ואפילו בידי אדם מפלגינן בהכי. ועכ"פ לפי מ"ש אין הכרח בדעת בה"ג והרי"ף ז"ל שיחלוקו על ר"ת בזה. אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל בביאור שחולקים על ר"ת וסייעתו וכ"כ הנ"י בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל וכן משמע דעת ה"ה ז"ל. וכבר כתבתי שמה שכתבו ליישב הא דנקט ביצה אחת משום דלא שכיח שיחסרו שניהם הוא דחוק מאוד גם יש לתמוה לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו אלא ביצה אחת מתחלת יצירתו משמע צ"ע. דא"כ מאי פריך סריס חמה ס"ד דמאי קשיא ליה דהא קושטא דמלתיה הכי הוא. ומ"ש בנ"י לישב זה משום דסריס חמה משמע מתחלת ברייתו כדאמרינן לקמן שהוא לקוי ממעי אמו לכאורה תמוה. ונראה כוונתו לפי מ"ש רש"י דע"י רעמים וברד הוה בי"ש ולדעת כמה פוסקים אף מחמת חולי הוה בי"ש, וא"כ פריך שפיר דלמה נקט סריס חמה דהא בנידון זה כשר אף אם לא חסר ממעי אמו רק שנחסר אח"כ בי"ש. אך לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו אלא ביצה אחת מתחלת יצירתו משמע אין מקום לישוב זה דהא שפיר קרי ליה סריס. ולפי דבריו צ"ל כמ"ש הנ"י אח"כ ועוד דסריס חמה אין בו חסרון אבר. ומ"מ צ"ע כיון דעיקר הא דמיקרי סריס חמה היינו משום דלא זרחה עליו השמש שעה א' בכשרות א"כ מהיכי תיתי לא יהיו שייכות לקרות זה שחסר ביצה ונעשה סריס ע"י זה סריס חמה ועיקר שם סריס הוא לפי שאין לאיש גבורתו הן מחמת חסרון אבר או ד"א הגורם לו ופשטא דמילתא הוא לפי מה ששנינו שם אמר ר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ כו' סריס חמה לא חולץ הרי דסריס חמה הוי הפוכא דסריס אדם. וכיון דפריך סריס חמה ס"ד משמע דזה באמת סריס אדם הוא. ועלה משני אימא הרי הוא כסריס כו'. וגם צ"ע לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו מתחלת יצירתו משמע דלמה באמת נקט ר"י הכי שהרי אף אם באמת נולד אח"כ בי"ש הדין כן. ולדעת הרמב"ן גופא אפילו ע"י חולי כבי"ש דמי וכמ"ש לקמן:
ומ"ש הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א דבירושלמי איתא דר"י בי"ש איירי הנה התוס' דקדוקו בדבריהם דמשמע בירושלמי למסקנא דר"י בידי אדם מיירי והיינו משום דמעיקרא בעי לאוקמי הברייתא דבי"ש כשר כר"י ולבסוף מסיק דתרוייהו כרבנן ע"ש אך הרמב"ן בספר הזכות מייתי כל לשון הירושלמי בזה וכתב דמפורשת הוא דר"י בפ"ד בי"ש מיירי אלא דרב אחא מהדר לאוקמי תרתי מתניתא דכי קאמרי רבנן אפילו נקבו אפילו נימוקו כגון שהעלתה ביצה שלו חטטין ומי מחמיר בה (בירושלמי שלפנינו איתא מי מחכך בה וכן העתיקו פוסקים אחרים וכן משמע מלשון שאח"כ ומי מסית) מפני שהוא בידי אדם. כלומר מחמת חולי ולא מתחלת ברייתו ומפני שהוא בי"ש דמאליו בא לו והיינו דקרינן ליה באידך ברייתא בי"ש ועלה קתני בין בידי אדם ובין בי"ש פסול והך מתנית' אחריתי דקתני בידי שמים כשר כגון שנולד פצוע כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דלמסקנא לא פליגי רבנן עם ר"י דלתרווייהו נולד כך כשר ובידי אדם פסול ולא משמע כן בירושלמי דקאמר בשם כמה אמוראים הלכה כר"י כו'. מכלל דפליג כמ"ש הראב"ד ודוחק לומר דלפי דברי רב אחא באמת לא פליגי. גם צ"ע לפי מה דכתב הרמב"ן בשם הרמב"ם להכשיר כל בי"ש ואפילו ע"י חולי וחטטין וכן הדברים מטין כו' וע"כ לומר דאע"ג דבמסקנת הירושלמי מוקמינן הא בכה"ג וזהו מחלוקת שבין ר"י לרבנן דבנולד לד"ה כשר ובנכרת ע"י אדם לד"ה פסול. כי פליגי ע"י חולי וחטטין וה"ל לר"י למימר שמעתי שע"י חולי וחטטין כשר. איברא שלענ"ד בלא"ה דברי הירושלמי צריכין ביאור מ"ש הוי בעיין מימר מאן דמר בי"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב מאן דמר בי"ש פסול רבנן כו'. ובאמת לא נזכר בדבריהם פלוגתא בזה ואדרבה גם מדברי רבנן נשמע דבידי אדם מיירי דוקא מדנקט כל שנפצע ביציו ולא נקט כל שביציו מפוצעים וכמו דדייק רבא מדקרינן פצוע כו'. ולכן נלענ"ד בביאור דבר הירושלמי עפ"י מה דאיתא בתוספתא דיבמות פרק יו"ד אחר דברי ר"י בנו של ריב"ב קאמר אמר ר' יוסי מעשה באחד בכפר מנדין שעלה לראש זית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאלו את ר' יוחנן ב"נ אמר להם עד שאתם שואלים שתתייבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה שנפסלה מן הכהונה ופסולה מלאכול בתרומה עכ"ל. הנה מבואר למעיין דר"י לפלוגי אדר"י אתא מפסקא דר"י ב"נ דאפילו בנפצע בביצה אחד פסול. ולכאורה תיקשי מנ"ל לר"י לאפלוגי אדר' ישמעאל מעובדא דר"נ ב"י דלמא כששמע ר"י מהחכמים בכרם היינו כשהוא בי"ש ועובדא דר"י ב"י בידי אדם הוא. וע"כ לומר דס"ל לר"י דליכא לפלוגי בהא בין בי"ש ובין בידי אדם כלל ור' ישמעאל ס"ל דלא פליג פסקא דריב"נ על עדותו מחכמים בכרם דהתם בידי אדם והכא בידי שמים. וא"כ א"ש הא דקאמר הווי סברי מימר דהא דתני בידי שמים כשר ר"י כו' ולפי הס"ד דהירושלמי הי' צ"ל דדוקא בביצה א' יש לחלק בין בידי אדם לי"ש ולכך נקט ביצה א' דוקא. ולזה קאמר רב אחא דאיכא לאוקמי כולה כרבנן משום דאיכא תרי גווני בי"ש. שהפצעים באים ע"י חיכוך בחטטים אלו ואידך גווני שנולד כך זהו בי"ש גמור דכשר אף שנפצעו שניהם ולפ"ז כי בעינן לאוקמא מילתא דר"י ששמע בכרם ע"כ דלא מיירי בי"ש דהיינו שנולד כך דא"כ לא הוה פריך ליה ר"י ממעשה דריב"נ. דהא בי"ש כה"ג כ"ע מודו דכשר אפילו בשני הביצים וע"כ דמיירי בידי אדם ואפילו בשעלתה חטטין נמי בידי אדם מיקרי ואפ"ה מכשיר. ולהכי שפיר פריך ליה ר"י מעובדא דריב"ל ולפ"ז אי קי"ל כר"י בנו של ר"י ב"ב בהא אפילו בידי אדם נמי כשר ובשלמא לפי הס"ד שלא היה יודע לפרש הברייתא דבי"ש פסול דמיקרי בי"ש כשעלתה חטטין והי' סובר דבי"ש היינו שנולד כך ואפ"ה פסול והכי ס"ל לר"י ולכך פריך לר' ישמעאל מעובד' דר"י ב"נ דס"ל דאין חילוק בין בי"ש לבידי אדם כלל. ור' ישמעאל ס"ל דלענין ביצה א' שפיר יש חילוק בין בידי אדם לבידי שמים. דבשביל חסרון ביצה א' לא הוה סריס גמור ואע"פ שאינו מוליד מ"מ הוה כסריס חמה. משא"כ כשחסרו שניהם אע"פ שנולד כך מ"מ כיון שחסר כל עיקר כלי הזרע אין להכשירו. או אפשר דגם בחסר שניהם מכשיר רק דלא שכיח כמ"ש הרמב"ן. ולכן שפיר רוצה לאוקמא הברייתא דמכשיר בי"ש כר"י וברייתא דפסול כרבנן. משא"כ אליבא דרב אחא דאמר כולה רבנן ובנולד כך אפילו רבנן מכשרי. וא"כ במאי פליג ר"י על ר' ישמעאל וע"כ דר"י מכשיר בכל גווני אפילו בידי אדם דליכא למימר דר' ישמעאל לא מכשיר כ"א כשנכרת ע"י חטטין וס"ל דבכה"ג בידי שמים מיקרי. ור"י פליג עליו ומדמי ליה לנפצעו ביציו ע"י נפילה שאפילו באחת פסולה דפשיטא דכל זה אינו במשמע בדברי ר' ישמעאל ור"י כלל. ואין להאריך. ועכ"פ מפשיטות דברי התוספתא למדנו דר' ישמעאל אף בידי אדם מכשיר מדמייתי עלה ר"י מהא דנפל מראש הזית. גם מבואר דלא מחלקינן בין ניטלו לנפצעו וכמ"ש ר"ת ז"ל דהא עובדא דר"י ב"נ בנפצע א' מביציו מיירי. גם מוכח שהבין ר"י בדברי ר' ישמעאל דשריותא דידי' משום שאין החסרון רק א' מביציו לבד ולכך מייתי מהאי דנפצעו אחת מביציו. ואילו לדברי הרמב"ן ודעימי' ר"י בי"ש מיירי ולאו דווק' נקט אחת מביציו. ולדבריהם צ"ל דר"י לא קאי כלל על ר' ישמעאל רק מילת' באנפי' נפשי' קאמר דפסול בנפצע א' מהן שבדברי ת"ק שם בתוספת' לא נזכר זה דפסול אפילו בי"א וזה דוחק גדול שלמה הפסיק באמצע בדברי ר"י כיון דמילת' אחריתי הוא דמיירי בי"ש. ולפי דברי ר"ת י"ל דתלמוד' דידן דלא הזכיר בדברי ר' ישמעאל שאינו מוליד וזהו גירסת הספרי שפיר י"ל דלא פליג את"ק וס"ל דנפצעה גרע מניטלה דבניטלה יש לו רפואה ואפשר שמוליד ולא ס"ל כהברייתא דתוספתא דר"י דפליג אר' ישמעאל משא"כ התוספתא ס"ל כירושלמי דגרס בדברי ר' ישמעאל שאינו מוליד (אעפ"י שבתוספתא שלפנינו לית' אפשר שנשמט זה מחמת ט"ס) ולפי"ז ס"ל דאין לחלק בין נפצעה לניטלה כדמשמע מדברי ר"ת. ולהכי מייתי שפיר מעובדא דריב"נ. ומ"מ ס"ל לר"ת דהילכתא כר' ישמעאל בזה דמתניתין דכרמא הוא. וגם בירושלמי דעת האמוראים) לפסוק כר"י ויותר נראה לשיטת ר"ת דכיון דת"ק לא הזכיר הדין רק בשניהם ע"ז קאמר ר' ישמעאל להכשיר בניטלה א' ור"י קאמר לפסול בנפצעה א'. וכ"א מה דשמיע ליה קאמר ולא פליגי כלל ולפי דברי הרמב"ן דר"י בי"ש ולאו דווקא אחת ור"י בא לאשמעינן בנפצעה בידי אדם אפילו אחת פסול ואחת מביציו הוא דווקא דהא כל עיקר שאלתם מהו שתתייבם לפי שלא נפצעה רק אחת ועלה השיב להם דפסול מתרומה כו'. וזה דוחק גדול כיון שבדברי ר"י א' דווקא. גם בדברי ר' ישמעאל יש לנו לומר דאחת דווקא הוא. גם יש לתמוה לפי שיטתם הא דאמר בירושלמי דאמר שמואל אם יבוא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו דאם איתא דבי"ש קאמר לא הו"ל למינקט האי לישנא כלל אלא הו"ל למימר אם יבוא לפני פצוע או ניטל בי"ש אני מכשירו וכלישנא דאמר שמואל בתלמודא דידן פ"ד בידי שמים כשר ומדדייק בלישנא בעל ביצה אחת משמע ודאי דדווקא קאמר. גם לפי דבריהם לא ידעתי לפרש הל' דקאמר בירושלמי ובלבד של ימין. ואפילו לפי הגירסא ובלבד שלימין והוא תיבה א' צ"ע אם לא שנפרש דדווקא אם הם שלימים בשעת נטילה אבל אם נפצעו בתחלה ואח"כ ניטלה פסול וכמ"ש הרא"ש והטור אך מדברי הרמב"ן גופי' משמע דגירסתו של ימין וצ"ע:
אך עדיין אנו צריכין למודעי ליישב על שיטת ר"ת מה שהקשה הרא"ש דלפי מ"ש הירושלמי דאינו מוליד א"כ ע"כ דבי"ש איירי דאי בידי אדם הא לא גרע מגובתא דש"ז דאסתתם וכו' והנה הרא"ש בהא עובדא דגובתא כתב וז"ל וע"י חולי ולקוי בא ולא ממילא דלא גרע מכ"ש בידי שמים דאינו מוליד וכשר עכ"ל. ואזיל לשיטתו דס"ל דע"י חולי לא הוי כבידי שמים. אבל לשיטת רוב הפוסקים הסוברים דע"י חולי כבי"ש דמי הדבר צריך ביאור דהא כל בי"ש כשר והרא"ש בתשובה כלל ל"ג סימן ד' הבי' ראי' מירושלמי הזה דכל בי"ש אע"פ שאינו מוליד כשר וכתב וההוא עובד' דאיסתתם גובתא כו' איכא למפרק דאיסתתם בידי אדם ע"י מכה עכ"ל. ומשמע דס"ל דאפשר שיסתתם גובתא ע"י אדם. שהכה בגיד וזה קרוי בידי אדם. ונלענ"ד שחסר תיבה א' בדברי הרא"ש וצ"ל דאיסתתם ע"י אדם או ע"י מכה. ור"ל ע"י חולי וליקוי (וכמ"ש באשירי) אמנם מדברי מהר"א ממיץ נראה דס"ל דא"א שיסתם ע"י אדם שהרי כתב ע"ז אההוא עובדא דגובתא שאין לפסול האדם הזה משום פסול פצוע דכא שהרי סתימא זו שנסתם שבילו בי"ש היתה ואמר שמואל פ"ד בידי שמים כשר כו'. אלמא דס"ל דא"א שיסתם ע"י אדם. וכבר כתבתי בתשובה א' שי"ל בדעת הרא"מ דאע"פי דשלט בו ידי אדם שהכה אותו במקום זה מ"מ כיון דסתימה זו שנסתם השביל לא חלו בה ידי אדם רק מחמת המכה עלה קרום שסתם אותו הרי זה כמחמת חולי שדינו כבי"ש. וא"כ כדי ליישב הך עובדא צריכין אנו לומר כמ"ש הרא"מ דהך עובדא לא נאמרה לענין לפסול האיש לבוא בקהל רק לענין הבן הנולד לאשתו דכיון שהוא אינו ראוי להוליד הבן ממזר ע"ש. ולפי"ז לא ק"מ על ר"ת דר"ת קאי בשיטת תלמידו וא"כ לא קשה מהך עובדא דגובתא כלל דשפיר י"ל דמה שאינו מוליד אינו פוסל כלל בין בידי אדם בין בי"ש. והרא"ש גופו בתשובה הנ"ל הביא בסוף דבריו דברי הסמ"ג דלעיל ונסתייע מזה להכשיר האיש בקהל ע"ש. אך הרא"מ סובר גם בניקב הגיד פסול היינו שהבן פסול דהוי ממזר אבל האיש עצמו כשר. והטור כתב דהלשון משמע כן וכן דעת הב"י ע"ש ופשיטא דלא מסתבר לפרש הך דניקב פסול הוא לענין האיש ועובדא דגובתא הוא לענין הבנים כדפירש הרא"מ דהא משמע וודאי דתרווייהו בחד ענינא מיירי. והילכך כיון דהך דניקב פסול על האיש קאי. גם הך עובדא על האיש גופא קאי ומיירי באמת היכא שנסתם ע"י אדם כמ"ש הרא"ש. וא"כ אם נתפוס להלכה בהך עובדא כדעת הטור והב"י א"כ גם בהא דניטל ביצה א' בידי אדם אין להכשיר כיון דמבואר בירושלמי דאינו מוליד וכדברי הרא"ש ז"ל אך לענ"ד נראה ליישב דהך עובדא דגובתא נראה דמיירי דהיכא דניקב ונפסל ואח"כ נסתתם וע"י סתימה זו נסתם הגובת' של ש"ז ואפיק במקום קטנים. ובזה היה סובר רב ביבי לאכשורי דהא עכ"פ יש כאן סתימה וקיימ"ל ניקב ונסתם כשר וע"ז קאמר רב פפא דז"א דכיון שלא במקומו לא מבשלא אין זה בכלל פסול החוזר להכשרו דדווקא כשחזר לכמות שהיה. אבל כיון שסתימה זו מקולקלת לענינה שע"י זה הזרע הולך דרך עקלתון ואינה מתבשלת כראוי אין סתימה זו מועלת כלל. ולקמן אבאר בלשון הסמ"ג והב"ח בזה. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הרא"מ בספר יראים והביאו הסמ"ג ג"כ דהאיך אפשר לומר שהוא כרות שפכה כו' דהא בבכורות אמרינן ב' נקבים יש כו' ניקב מזה לזה ונמצא עקר ול"ג ונמצא כרות שפכה כו' והפוסקים לא כתבו בישוב קושיא זו כלל ואפשר דמהאי טעמא השמיט הרי"ף. ודוחק לומר משום דלא שכיח וכמ"ש הרמב"ן בספר הזכות כיון דאמרינן בש"ס דאיתרמי' עובדא הכי ואפשר דס"ל דמדחיא הא מלתא דרבי פפי מקמי ש"ס דבכורות דס"ל דמשום האי לא מיפסיל. ואם בשביל ללמד דחוששין על הבנים זה מלתא דלא שכיחא שיקח אשה ותוליד ע"י זנות דזנות דא"א לא שכיח וכיון דאינו נפסל ע"י זה רק דאינו מוליד השמיט הרי"ף ז"ל אך לפ"ז י"ל דהפוסקים החולקים על הרא"מ ונקטו הסוגיא כפשטה דניקב פסול לבוא בקהל ס"ל דודאי אין לדמות ניקב הכא להך דבכורות דהכא בניקב הגיד גופי' נקב מפולש מיירי ובכה"ג יש עליו שם כ"ש משא"כ בבכורות דמיירי שקליפת שום המפסיק בין שביל השתן לשביל הזרע ניקב מזה לזה בזה אין לו דין כרות שפכה רק שנעשה עקר. ואין מקום להקשות רק מסוגיא דבכורות אעובדא דגובתא דהתם החשש לפי שניקב מזה לזה דלא מסתבר שיהא נקרא כרות שפכה מחמת סתימת גובתא דש"ז רק החשש כיון דאפיק במקום קטנים ע"כ שניקב מזה לזה ובהא ודאי איכ' לאקשויי מבכורו' דאמרינן התם דעקר הוא דהוי ולא כ"ש. ולפי מ"ש דעובדא דגובתא מיירי שמתחלה ניקב הגיד נקב מפולש באופן שנפסל על ידו ואח"כ נסתם וע"י סתימה זו איסתתם גובתא דש"ז ובזה אמר דסתימה זו לא מהני א"כ א"ש נמי הך דבכורות דהתם לא נעשה נקב בגיד גופי' כלל אך מדברי רש"י שכתב סבר לאכשורי שאין כאן לא פצוע כו' לא משמע כן. אך נלפענ"ד דאפילו תימא דהתם כיון שניקב שביל הזרע מיפסל והיינו משום דבכה"ג נכרת הגיד קרינן ביה דאין חילוק בין אם נכרת כולו או מקצתו אלא כיון שנכרת באופן שנתקלקל מהלך הזרע בכלל כ"ש הוא וכדאמרינן התם שע"י כריתה שופך ושלא ע"י כריתה מקלח ולכך פסול כההוא דגובתא מ"מ לענין ניטל ביצה א' כיון דר"י שמע בכרם שמה שהקפידה תורה בביצים דווקא על שניהם הקפידה וע"כ קיבלו כך מהלכה או מאיזה לימוד שיש ע"ז א"כ לא איכפת לן שאינו מוליד כיון דמ"מ לא מיקרי כרות הביצים כ"א בשנים ולא באחד. משא"כ בגובתא דשפיר יש כאן כריתה דנקיבה כריתה הוא וכיון דרב פפי אמר שלא במקומה לא מבשלה ממיל' דע"י כריתה שופך ואינו מקלח וכ"ש מיקרי ועיין בבכורות דף מ"ד אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך. ר"י אומר כל שנמרחו אשכיו כו'. והכ"מ פ"ח מהל' ביאת המקדש כתב בשיטת הרמב"ם דאין לו אלא ביצה אחת היינו מתחלת ברייתו אבל בנימוחו אשכיו לא מיפסל עד שימוחו שתיהם ואע"ג דבקרא כתיב מרוח אשך בלשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ע"ש ולפ"ז אפשר דקים להו לחכמינו ז"ל ללמוד משם לכאן דג"כ לא מיפסל כ"א בשניהם. ואע"ג דחסר ביצה א' פסול התם אף מתחלת ברייתו משא"כ לענין פסול קהל שלא פסלה תורה כ"א כשבא ע"י אדם ואמרינן מסתמא לא הקפידה תורה כ"א כשסיבת הפסול הוא בשניהם כמו התם דלענין הפסול שבידי אדם שפיר ילפינן להו מהדדי ולכן בביצה א' אף בידי אדם כשר אע"ג דאינו מוליד דאין הפסול בשביל שאינו מוליד כלל וכמו סריס חמה כשר. אך צ"ע על הכ"מ דשם בש"ס קאמר קשיא ליה לר"י חסר אשך מבעיא ליה ולכך מפרש שנמרחו אשכיו משמע דבפירוש תיבת אשך אם פירושו שלא נשאר אשך או קאי על חד אשך בלחוד לא פליג עם הת"ק. ואפשר דהש"ס קיצר בדבר ובוודאי בהא פליגי רק דבא לפרושי למה נייד ר"י מלפרש מרוח היינו חסרון ע"ש:
אמנם הרמב"ם שם פ"ז לענין מעוך ונתוק וכרות כתב דאפילו באחת מהן פסול ולפ"ז צ"ל דנמרחו גרע ממעוך כו' ובעינן שניהם דווקא וא"כ כאן דבכרות מיירי אין ללמדו ממירוח דהתם ובאמת צ"ע לפי דברי הכ"מ מה ראה הרמב"ם לחלק בין הפרקים דאי משמע ליה מלשון ר"י דקאמר שנמרחו אשכיו לשון רבים דאתרווייהו קאי א"כ מנ"ל לענין מעוך כו' דבחד מיפסל. ואפשר דלא מסתבר ליה להקל בכרות אחד מהם דלא גרע מחסר מתחלת ברייתו וממילא דה"ה למעוך ונתוק. משא"כ נמרחו אשכיו שהוא ע"י חולי דווקא תרווייהו בעינן וצ"ע:
וצ"ע לפענ"ד על הרמב"ן שכתב דלכך נקט ר"י ביצה א' משום דחסר שניהם לא שכיח דהא חזינן התם בבכורות דקתני אין לו בצים אין לו אלא ביצה א' זהו מרוח כו' וכיון דחזינן לענין מומין דנקט תנא לאשמעינן דינא דאין לו ביצים אע"ג דלא איצטרך ליה אלא דרך לא זו אף זו מכ"ש כיון דה"ל לתנא למינקט לרבותא אפילו באין לו בצים כשר בי"ש ומכ"ש בביצה א'. וא"ל דהרמב"ן מפרש דהתם מיירי בחסרון ע"י אדם ודלא כהכ"מ א"כ מוכח דשפיר מתפרש לישנא דאין לו אלא ביצה א' גם בניטל ע' אדם ודלא כמ"ש הרמב"ן דהך לישנא מתחלת יצירתו משמע. וע"ש דף מ"ב דנקט ג"כ במתניתין אין לו בצים כו' לענין מומי בהמה ושם מיירי לענין חסרון מתחלה וע"ש בתוס' דף מ"ג ד"ה הא איכא יבלת ואין להאריך:
ונלענ"ד להביא ראיה לדברי ר"ח דר"י מיירי בידי אדם מדברי הספרי פ' כי תצא דאיתא התם פצוע דכא אין לי אלא כולו מקצתו מנין תלמוד לומר וכרות שפכה כל שנכרת הגיד אמר ר"י בנו של ר"י ב"ב שמעתי בכרם וכו'. ומשמע דהכי פירושו דת"ק מייתי ראיה דאף מקצתו דהיינו ביצה א' פסול מכרות שפכה דפירושו שנכרת הגיד דשם ע"כ אין לפרש שנכרת רגלו דא"כ לא שייך לא יבוא דלאו בר ביאה הוא כלל. וע"כ דגם מקצתו בכלל כרות שפכה הוא ה"ה לענין פ"ד גם במקצתו הדין כן ועלה קאי ר"י וקאמר דמקצתו היינו ביצה א' כשר דלא מיקרי כה"ג פ"ד כלל אלא כסריס חמה הוא ואין עליו שם פ"ד עד שיהא לקוי בשניהם כן נלפענ"ד בפירוש הספרי והובא בילקוט ג"כ ע"ש העולה ממ"ש דמדברי בה"ג אין הכרע כ"כ. וגם מסתימת לשון הרי"ף אין מוכרע שדעתו להחמיר. אולם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרא"ה ז"ל הם מחמירים בזה וכן הוא דעת הרמב"ם. וכ"נ דעת הה"מ וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל בפסקיו (ואעפ"י שבנימוקי יוסף קא חשיב הרא"ש בין המקילין אפשר שכוונתו על הרא"ש מלוניל. אך בב"ח כתב על דברי הנ"י שבפסקי הרא"ש לא הכריע ולפיכך לא הזכיר הטור דעת הרא"ש מזה ע"ש). וכן משמע קצת דעת הטור. אולם דעת ר"ת והר"י והראב"ד ור"ש הזקן והסמ"ג והמרדכי והאגודה שהביאו דבריהם בסתם דעתם להתיר. וכן הש"ג בשם ריא"ז כתב שר"ת מכשיר בזה ואין חולק עליו וכבר כתבתי דפשטא דתלמודא משמע הכי. ובספר התרומה הל' חליצה כתב וז"ל וכן סומכין העולם על אידך דעכו"ם ביבנה דתניא פרק הערל אמר ר"י כו' וע"ז סומכין העולם להכשיר בני אדם הניתוקון. שכורתין מהם ביצה א' אע"ג דמתניתא פליגא עלי' כו' אע"פ שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה והעתיק דבריו בסמ"ג הל' חליצה. מבואר מזה דסוגיא דעלמא הכי הוה. וגם הרא"ש בתשובה כלל ל"ג סימן ד' כתב בפשיטות וז"ל ואפילו ע"י אדם נחתכה ממנו ביצה שמאל כשר כדמוכח בירושלמי ושאלתות עכ"ל. ואפשר שלזה כיון הנ"י. אלא שנראה דבפסקיו חזר בו וס"ל דהירושלמי מיירי בידי שמים. וכן משמע בתשובה שם שאחר התשובה הנ"ל במ"ש דההוא עובדא דגובתא ע"י אדם אלא דאפשר לפי מ"ש אח"כ ומיהו בספר המצות מפרש כו' לפי"ז שפיר מצינו לפרושי הירושלמי דקאי ג"כ על בידי אדם וכדכתיבנא לעיל שוב עיינתי בדברי גדול האחרונים מהרש"ל ביש"ש יבמות סימן חי"ת שכתב על דברי הרא"ש והריטב"א ז"ל וחלילה שר"ת ור"י ור"ש הזקן שהי' בקי בכל הירושלמי יותר מכל אשר שמענו לא ידעו ולא ראו הירושלמי שהוא כנגדם ויביאו ראי' מתחלת דבריו ואל סופו לא יגיעו חלילה וחלילה כי מה שאמר הירושלמי הוא ס"ד דתלמודא וכו'. ומה שהקשה הרא"ש מאחר דאינו מוליד מכל. לומר דלאו דווקא קאמר דאינו מוליד לעולם אלא בחזקת שאינו מוליד וכו' והנה הרבה חולקים על ר"ת כו' ותימא על דבריהם שהם רוצים לחלוק על עובדא דמייתי ר"ת והו בנמצ' לעשו' ממזרים בישראל הלא ר"י לקמן גבי טומטום אין הלכה' כמותו לפי שמכחיש המעש' שהוליד כו' ואפי' את"ל שפי' ר"ת אינו אמת כו' מ"מ נרא' דאין פוסל אלא מי שנכרת כדי שלא יוליד או ע"י חולי שהי' כבר בביציו שהי' בהכרח להכריתו. אבל לא שכורתים עכשיו הרופאים מחמת האבן או מחמת שבירת הגוף ויודעים לתקן הדבר היטיב ובבירור שיוליד ואינם מקלקלים החוטין כו' אין בידינו לפוסלו. וגם הרמב"ם לא עלה בדעתו לחלוק ע"ז כו' ע"ש. והנה מ"ש דהירושלמי דקאמר אינו מוליד לאו לעולם קאמר כו'. לענ"ד בפשיטות י"ל דאינו מוליד בלא רפואה. אבל מ"מ ע"י רפואה שפיר מוליד תדע שהרי מדמי ליה לסריס חמה דאמרינן שכן במינו מתרפאין באלכסנדריא כו'. ומ"ש דע"י חולי שהי' כבר בביציו גרע צ"ע דהוא גופא ב סימן שאח"כ כתב להקל בזה יותר דהוי כבי"ש. ואפשר דכאן מיירי בלא שלט קלקול כלל בבצים רק איזה כאב לבד ועי"ז הוכרח להכרית ביצה א' דבזה אין אומרים דמסתמא הרופא תיקן היטב כיון שהוכרח לכרות מחמת כי גדל הכאב בביצה עצמה הי' מוכרח לעשות לפי ענין הכאב אף שהי' צריך לקלקל בשביל זה שבילי הזרע. ובסימן שאח"כ מיירי שהחולי בבצים היינו רקבון והמסה דבזה מה שהוא צריך לכורתו הוי כבי"ש כיון דעיקרו ע"י חולי והמסה. ולקמן אבאר בזה עוד. ורבינו הגדול הפ"ח ז"ל כתב דהסומך על המתירין אין למחות על ידו אלא שעדיין לבי מהסס כיון שאא"ז רמ"א ז"ל כתב שיש לתפוס כדעת המחמירין שהן רוב מנין ורוב בנין. ואעפ"י שכתבתי שמדברי בה"ג והרי"ף אין מוכרח. והרא"ש כתב שיש לפסוק כהתוס' נגד הרמב"ם מ"מ כיון שהגדולים הרא"ש ונ"י והבאים אחריהם חלקו עליהם מי ירום ראש לעשות מעשה בזה בתחלה. אך נקוט מיהא דספיקא הוי ומוטה כלפי היתר. שוב ראיתי בספר קרבן העדה הביא דברי התוספתא נכתב קצת ממ"ש. ויש לעיין בדבריו ולקצר אני צריך. ובסוף דבריו כתב וז"ל ובתשובת שאלה הארכתי להכשיר בעל ביצה א' ע"ש. ושמעתי מהרבה בני אדם שהם ניטולי ביצה ע"י הרופאים והולידו בנים הרבה עכ"ל:
ועתה אבוא לבאר בענין פ"ד מחמת חולי אי דמי לבי"ש או לא והנה הרמב"ם והרמב"ן וכן דעת הסמ"ג ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה וכן נראה מדברי הרשב"א ומדברי הנ"י דע"י חולי כבי"ש דמי. וכ"כ הר"ע ברטנורה בפירוש המשנה אך הרא"ש כתב דע"י חולי כבידי אדם הוא ולמד כן מלשון רש"י דמפרש בי"ש היינו ע"י רעמים וברק או במעי אמו דמשמע שע"י חולי פסול וכתב שכן משמע מהירושלמי. והנה מ"ש רש"י בד"ה סריס חמה ס"ד דסריס בי"ש ע"י חולי היא כבר כתב אא"ז מהרש"א ז"ל דהיינו שהוא ע"י חולי ממעי אמו והביא דבריו החכם המשיב נ"י וכתב שגם דברי רש"י בדף ך' יש לפרש כן. ובאמת שכ"כ הב"ח שיש לפרש דברי רש"י כן. ואמנם מלשון רש"י דף ך' שכתב ולא מחמת חולי נסתרס מאליו ולא נקט ולא ממעי אמו נסתרס מאליו שזהו עיקר החילוק שסריס אדם חולץ לפי שהי' לו שעת הכושר ולאפוקי סריס חמה שלא ראה שעה בכשרות וכ"כ התוספות שם מזה. נראה דרש"י בא לתרץ דקדוק לשון הבריית' דנקט סריס אדם ובאמת אף בסריס בי"ש כגון ע"י חולה או רעמים וכיוצא הדין כן כיון שהחולי בא אח"כ והי' לו שעת הכושר לזה בא רש"י לומר דלהכי נקט סריס אדם משום סיפא דאסור לקיימן משום לא יבוא כו'. ואילו בי"ש נהי דבא אח"כ שפיר חולץ וחולצין מ"מ אין כאן לאו וזהו שכתב רש"י שנסתרס ע"י אדם ולא מחמת חולי כו' הוה בלאו ואע"ג דבדף ע"ט בדברי ר"נ צ"ל דסריס אדם לאו דווקא דהא התם לא מיירי מענין לאו. מ"מ למסקנא שם י"ל דאשמעינן דמחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר לר"ע. וכיון דברייתא זו יש ליישב בפשיטות דבדווק' נקט סריס אדם לכך כתב רש"י כן. ואפשר דגם הב"ח שכתב ומיהו יש לדחות דלאו מחמת חולי שאירע קאמר אלא ר"ל מחמת חולי כל הגוף ממעי אמו כו' לא קאי רק על דברי רש"י בד"ה סריס חמה ס"ד ולא על דברי רש"י שבדף ך' שהבי' שם. וכן משמע מהב"ש שמפרש כן דברי הב"ח.. ומ"ש התוס' ביבמות ד' ך' פירוש סריס אדם לאפוקי בי"ש שלא הי' לו שעת הכושר לא באו לחלוק על רש"י בענין מחמת חולי אלא שבאו לומר דפירוש סריס אדם מתפרש כפשטי' דבזה חולץ וחולצין. משא"כ בי"ש דלפעמים יש לו שה"כ. והכי אמרינן בדף פ' ע"ב קתני סריס דומי' דאיילונית מה איילונית בידי שמים אף סריס בידי שמים כו'. והתם פירושו ממעי אמו ולכך ניחא ליה לתנא למינקט לישנ' דסריס אדם וכמו דנקט ר"ע ולא בשביל סיפ' נקטינין. ומ"ש הרא"ש דכן משמע מהירושלמי הנה הרמב"ן אחר שהבי' דברי הירושלמי דהרי שעלתה חטטין כו' הבי' דברי הרמב"ם שמכשיר בחולי וחטטין וכתב שכן הדברים מטין והיינו משום דמהירושלמי לא משמע מידי אדרב' משמע להיפך שהרי כתב מי מחכך או מסיית בה ור"ל משהו' מחכך או מסיית ג"כ מלשון חיכוך וסיתות ועי"ז נעשה הפצוע בידי שמים כה"ג הו"ל כמו בידי אדם אבל הי' בי"ש גמור ולא חלו בו ידים כלל לא גרע חולי ששלט בו משמים מן רעמים וברד. ולענ"ד ע"כ לומר כן דאל"כ אין טעם לדבר כלל להתיר אם ממרום שלח אש ותאכל בקצה אשכיו ובין אם האחז האור במדורת בית המוקד והחזיקה במבושיו ותלהט סביב. ובשלמא לפי דברי הש"ג והוא בשם הראי"ז דמפרש בידי שמים היינו ממעי אמו שפיר י"ל דכל שנולד כך שאני משא"כ לפי מ"ש רש"י דגם ע"י רעמים וברד הוי בי"ש הדבר מחוסר הבנה וע"כ דס"ל דמדכתיב פצוע או ממזר ילפינן דווק' דאיתעביד מעשה בידי אדם ואף אם נפל סכין או אש ועשה רושם פצוע וחבורה מ"מ נפילה זו גרם לה מעשה ידי אדם משא"כ רעם וברד שירדו על גבי איש שאין סיבה זו רק מן השמים לבד. וא"כ למה יגרע מחמת חולי שלא נעשה בזה מעשה ידי אדם כלל. ולפי דברי הרא"ש צ"ל מחמת חולי כיון דסיבת החולי על הרוב ע"י אדם ואפילו אם שלט שם חולי מחמת חולי הגוף מ"מ חולי הגוף נמי תולין במאכל ובמשתה וכבידי אדם דמי אבל לפענ"ד הוא דוחק לומר דמחמת זה מיקרי בידי אדם וגם דהא הרבה חולאים בא מפאת שינוי האוירים המתהווים לפרקים ויארע ג"כ שיהא סיבת החולי מקול נתנו רעמים ונבעת מהם וכן הרבה סיבות כיוצ' בזה שלא ע"י אדם כלל. ולפענ"ד נראה בשיטת רש"י דס"ל דוודאי אם נולד שם פצוע ומכה טרי' שניתן לרופא לרפאו ולמרח לה רטיה ומרוח זה פוט' אות' לגמרי עד כי ישוב הבשר החי לקדמותו ולא נשאר רושם כלל פשיטא דאין ע"ז דין פ"ד כלל. ומעשים בכל יום בנערים קטנים המנוגעים ומדוכאים בשחין פורח אבעבועות ובהגיע תור הרפואה לא ישאר רושם והצרוע אשר בו הנגע לא יכירנו עוד מקומו ואין קפידא אם הוא בגיד ובבצים כלל. והא דאמרינן בספרי פצוע דכה חוזר והוא מהל' רופאים משמע דאע"ג דחוזר מ"מ פסול משום פ"ד נראה דלא מיירי בפצוע כה"ג שהפצע חוזר לאיתנו ושבה כבשרו דבכה"ג אין בכלל פ"ד כלל רק מיירי וודאי באופן שהפצוע הוא מום קבוע ולא יעבור לעד לעולם שכבר קרם העור מלמעלה ובמקום הזה נשאר פצוע וצלקת רק שמהל' רופאים הוא שהפצוע חוזר להכשר דהיינו להיות מוליד ואפשר לרופאים לתקנו שלא יושחת זרעו אבל וודאי אי אפשר להם להעלות ארוכה לחסרון הבשר כל שהפצוע נקבע בו ע"י אדם וזהו הנקרא פ"ד. ולכן בפ"ד בידי שמים דכשר פירש"י דהיינו מחמת רעמים וברד או ממעי אמו דבכה"ג שפיר הפצוע הוא קיים לעד לעולם והוא חבורה שאינה חוזרת. אבל אם נעשה פצוע בגיד או בבצים ע"י חולי פשיטא דלא שכיח כלל שמעצמו חולי יהיו מכה בלתי סרה ע"י תחבושת ורטי' ולפעמים מתרפ' מעצמו ומעשים בכל יום שעולים חטטים בגיד ומתרפאים ע"י רטי' או רחיצה וכיוצא ולית דחש לה להפרישו מאשתו אפילו בעוד נגעו בו ואי אית' נימא דכל שעלו חטטין הרי נעשה פ"ד ואע"פ שחזר לקדמותו הכי גמירי דפ"ד חוזר כמ"ש בספרי שהביאו הפוסקים אלא ע"כ דז"א דכה"ג שיוכל הבשר להשיב כבראשונה אין לפקפק כלל שאין שם פ"ד עליו כלל רק היכ' שהפצוע הוא חבורה שאינה חוזרת אז מיקרי פ"ד וכל שאינו חוזר להכשירו ע"י רופאים דהיינו שיהי' זרעו בו כהוגן הוא באיסור לא יבוא פ"ד ואע"ג דבניקב ונסתם אמרינן היכא עבדינן מייתי שערתא כו' ועיין בפירש"י שם דמשמע שע"י תרופה זו גם הבשר מעלה ארוכה וחוזר לקדמותו ואפ"ה בעוד הנקב בו קודם סתימה מקרי כרות שפכה ז"א דהתם כיון שהקפידה שלא יהיה שופך ע"י כריתה ולכן שפיר פסול בעוד הנקב בו כדאמרינן ניקב פסול מפני שהו' שותת משא"כ לענין פצוע שסופו להעלות ארוכה מעיקרא אין שם פצוע עליו כלל ולכן אפילו קודם שעלה ארוכה כשר. ונלענ"ד דגם הרא"ש מודה בזה לדינא דכל פצוע שרפואתו קרובה לבוא אין שם פצוע עליו כלל. ולכך מוכיח מרש"י דע"י חולי כידי אדם רק דהרא"ש ס"ל דאפשר שגם ע"י חולי יפצע הגיד או הביצים באופן שלא יהי' ארוכה למחלתו. ולפי מ"ש ס"ל לרש"י דמסתמא דמלתא כל פצוע הבא ע"י חולי קרוב הדבר דהדר חלים ולכן לא מיקרי פצוע כלל. ולפ"ז בנכרת הגיד או הביצים ע"י חולי כמ"ש הרמב"ם שהמסה אותן השחין או כרתן גם רש"י מודה דע"י חולי כבי"ש דמי דהא לא שלט בהם יד אדם כלל ומה לי ע"י רעמים או ע"י חולי כיון שנעשה כן הדבר מעצמו כך כנלענ"ד ברור בדעת רש"י:
והב"ח מסיק ג"כ לענין הלכה כבי"ש הוא וכן משמע הסכמת הב"ש וכן בפר"ח י"ד סימן ל"ו לענין צמקה ריאה כתב דבצמקה ע"י חולי תלוי בפלוגתת הרא"ש והרמב"ם וכתב דלדינא עיקר כהרמב"ם ע"ש ובפליתי שם כתב דלא דמי לכאן דהכא גזירת הכתוב הוא משא"כ בצמקה דהכל תלוי אי הדרא ברי ודוחק לומר כיון דמצינו בפצוע דכה להרא"ש ע"י חולי מיקרי בידי אדם ה"ה כאן כו' ע"ש. ואא"ז בת"ש כתב ג"כ דהרא"ש מודה התם דבפצוע דכה שאני שהחולי ע"י גרמת גופו בא לו ע"ש. ולענ"ד וודאי דכוונת פ"ח הוא דלהרא"ש מה דקאמר אף פ"ד בידי אדם נכלל בזה גם מחמת חולי א"כ גם בידי אדם האמור גבי צמקה יש בכלל אף מחמת חולי אך לפענ"ד בכלל בי"ש הוי ג"כ מחמת חולי וראי' מדאמרינן בסנהדרין ד' ע"ח הכל מודים בגוסס בידי שמים שחייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כו' גוסס בי"ש לא איתעביד בי' מעשה כו' ע"ש הרי מבואר דמחמת חולי קרי לי' בי"ש. ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' רוצח ובביאורי מהרא"ש לסמ"ג ד'. וגם מבואר דמחמת חולי היינו לא אתעביד בי' מעשה. ואע"ג דביבמות ד' פ' אמרינן סריס דומיא דאיילונית מה איילונית בי"ש וכו'. והתם פירושו שנולד כך דהא בעינן שלא היתה לו שעת הכושר התם לאו דווקא נקט אלא ר"ל לאפוקי סריס אדם שהי' לו שעת הכושר והך בי"ש ר"ל סריס חמה. משא"כ היכא שאין קפידא בשעת הכושר ואף ע"י רעמים וכה"ג כשר גם ע"י חולי כשר דהא לא אתעביד מעשה בידי אדם:
ולפ"ז מה שמבואר בדברי החכם המשיב נ"י שיש ספק אם בשעה שהוצרך רופא לכרות הביצה כבר הגיע לגדר נתמסמס והוא בשר שהרופא גוררו ורואין אותו כאילו אינו והוה כניטל מחמת חולי א"כ יש מקום להתיר משום ס"ס חדא שמא כבר נתמסמס מחמת חולי ומחמ' חולי קייל"ן כבי"ש דמי ואת"ל שעדיין לא הגיע לגדר נתמסמס שמא הלכה כר"ת וסייעתו דניטל ביצה השמאלית כשר אף אם ניטל בידי אדם ואע"ג דמהריב"ל ח"ג סימן צ"א כתב דאע"ג דהוה כעין ס"ס ספק ניטלה ביצה השמאלית כשר ואת"ל פסול דלמא ע"י חולי כבי"ש. מ"מ כיון דכתב המרדכי דבכמה מקומות אזלינן אפי' בס"ס לחומרא יש מקום לומר דאפי' נשאת תצא אלא דלאו מילתא הוא דהאיך נכוף להוציא דהוי גט מעושה אליבא דכמה רבוות' כו' ע"ש הרי דאפי' וודאי ע"י חולי אין דעתו להקל בס"ס. ומהריב"ל אזיל לשיטתו שכתב שרבו החולקים על סברת ר"ת ומחמת האי פלוגת' לחוד היה מקום לומר דאפילו ניסת תצא כו'. ובכה"ג שרבו האוסרים על המתירים לא מצרפינן לס"ס כלל כמבואר בש"ך סימן פ"ד. ועיין בספר מנחת יעקב בכללי ס"ס. ולכך כתב מהריב"ל דהוי כעין ס"ס ומהאי טעמא נמי חש לסברת המרדכי דאיכא דוכת' דמחמירין בס"ס אע"ג דבכמה דוכתי איהו גופי' מיקל בס"ס אפילו באיסור א"א וכיוצא ולא חש לסברא זו וכמ"ש מהרי"ט בחלק י"ד סימן א' שהרב הגדול מהריב"ל הביא דברי המרדכי בתשובותיו ופעם מניח ופעם חושש להם אין ולאו ורפי' בידיה כו'. והיינו משום דבמקום דלא מחשב ליה ס"ס גמור חש לסברת המרדכי בזה. וכן סיים מהרי"ט שם שאותן המקומות שהזכיר רבינו ברוך להעיר שלא כל הדברים שווים כו' ע"ש. וגם כי ס"ס דהמהריב"ל שני הספיקות מחמת פלוגת' דרבוותא דכה"ג איכא דיעות דלא מחשב ס"ס כמ"ש בכללי מ"י ע"ש: