אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ג › שאלה קכה

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ג · שאלה קכה

שאלה קכד

ע"ד השאלה באחד שגירש את אשתו ובשעה שקיפל המסדר הגט ביטל בפני עדים דהיינו ע"א שמע איך בין מבטל ושוב קפץ ממנו ולא רצה לשמוע יותר והעד השני שמע שאמר איך בין מבטל דעם גט ביז שפעטיר:

תשובה לולי שאיני כדאי להכניס ראשי בדבר ערוה החמורה וכמוני היום לא חזי לאצטרופי בצירוף דרבנן כי היכי דלימטייהו שיבא מכשור'. ולא מלאני לבי להקל עליה מתוך חומר שהחמירו האי קולא דאתי לידי חומרא. ולולי זאת הייתי אומר שיש כמה טעמים להתירה לעלמא והיה אפשר לסמוך עליהם במקום עיגון גדול. והוא דכבר ידוע שדעת רוב הפוסקים הוא שגופו של גט אין מועיל בו ביטול כלל וכיון דכאן ע"כ קאי אביטול גוף הגט דכיון דהגט כבר נגמר והוא בעצמו היה הנותן ע"כ דכוונתו היה לבטל גוף הגט וזה לא מהני. אכן הרמב"ם כתב בפ"ו מה' גירושין הל' ק"א וז"ל השולח גט ביד שליח וביטל הגט ה"ז חוזר ומגרש בו כשירצה שלא ביטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות ולפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם וכן אם פירש בשעה שביטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אין מגרש בו לעולם עכ"ל. וזה תלוי בחילוף הגרסאות וה"ה הביא שדעת התוס' והרמב"ן והרשב"א הוא לגרוס בש"ס גיטא גופיה מי קא מבטיל לומר שאפילו ביטל הגט ממש לאו כל כמיניה וכתב שכולם כתבו לחוש בדבר וסיים ושומר נפשו ירחק ממנה:

ונלפע"ד שגירסת התוס' יש לפרש להרמב"ם דהש"ס ה"ק נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופא מי קא מיבטל ר"ל שבאמת לא ביטל רק השליחות לבד וע"י ביטול השליחות אין הגט מתבטל משום זה אבל אם ביטל גוף הגט בטל הוא. ומדברי הר"י בעל התוספות שכתב הרשב"א לעיל דף י"ח נראה שדעתו מסכמת ג"כ להרמב"ם דאיתא שם אמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן שמא פייס ופירש ר"ת דפירושו הוא שמא פייס וביטל את הגט דמ"מ הרי חזר ונתנה לו אחר עשרה ימים וכיון שכן יכול הוא לגרש בו דהא קי"ל כר"נ דאמר חוזר ומגרש בו ותי' ר"י ז"ל דהתם לא ביטל הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גירסת הספרים כו' ואמנם לפ"ז הדבר תמוה דהא אפילו אם אמר בפירוש גט שנתתי לך בטל הוא וכה"ג אמרינן שאין כוונתו על גוף הגט רק על השליחות ואנן ניקום ונימא דאפילו ששמענו שום גילוי דעת שרוצה לבטלו נחוש שמא ביטלו גופו של גט ממש ודי בזה שהיינו אומרים שיש לחוש שמא ביטל השליחות ועוד דהוא גופא טעמא בעי' שנפרש דבריו שביטל רק השליחות ולא הגט עצמו ואדרבא אמרינן לעיל דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה אף כי יש לדחות דדווקא להזמין לו גט ולהניחו בכיסו אין עושה כן אבל כיון שכבר הגט מוכן בידו אינו מבטלו ואפשר שגם עתה דעתו לגרשה אלא שאינו חפץ בשליחתו של זה מ"מ מאן לימא לן שלא ביטל הגט עצמו אמנם מתוך דברי הרשב"א שם דף י"ח יש ליישב זה שהרי הקשה דבעובדא דגידל דאמר ברוך הטוב והמטיב ניחוש שמא נתפייס וביטל הגט ותירץ דהתם כיון דגידל גופי' מודה דלא בטליה בפירוש וגלוי דעתא בלחוד הוא דאיכא וכי אמרינן ליחוש שמא פייס היינו שמא יבא הבעל ויערער לומר שפייס אבל אם לא משום ערעורו של בעל אנן לא חיישינן ע"ש ולפ"ז ניחא דהכא כיון שהבעל עצמו חוזר ומגרש בו א"כ שוב אין לחוש לערעורו שיאמר שהיתה כוונתו על ביטול הגט עצמו שכיון שהוא אומר שלא היתה כוונתו רק על השליחות שהרי הוא מגרש אנן לא חיישינן למילתא:

איברא שיש להקשות דאכתי איך ס"ד לפרש דחיישינן דפייס וביטל גופו של גט אליבא דר"ל והא מדקאמר אהא דחוזר ומגרש בו ואינו יכול לבטל גופו של גט אבל יש לדחות דהא בפרק האומר פריך אדר"ל ממתני' דהשולח ומשני שאני התם דכל כמה דלא מטו גיטא לידיה דבור ודבור הוא וכמ"ש הריטב"א שם דשאני נתינת דמים ליד האשה שכל מעשה הקידושין עשוי ולא מחוסר מעשה הוא דלא הדרי ממילא חיילי משא"כ בשולח גט ע"י שליח שהוא מחוסר מעשה הנתינה של הגט ליד האשה ולפ"ז י"ל דאפילו לר"ל דס"ל התם דאינה חוזרת משום דאינו מחוסר מעשה כלל משא"כ ביטול גופו של גט לא מיקרי מעשה כיון שלא הגיע ליד האשה וזה פשוט ומבואר בתוס' בד"ה רב ששת אמר אין חוזר ומגרש בו:

והנה לפ"ז דברי התוס' צריכין ביאור במאי דקשה להו דהאיך ניחוש שמא פייס וביטל הגט הא קי"ל דחוזר ומגרש בו ולכאורה אין זו קושי' כ"כ אם נאמר דר"ל בהא כר"ש ס"ל ואם קושייתם אהא דפריך בפרק כל הגט בההוא דאמר לשליח לא תיתבי' ניהלה עד תלתין יומין כו' וניחוש שמא פייס דמפרש ר"ת שמא ביטל הגט התם אין אנו צריכין לומר שביטל גופו של גט כיון דע"י שליח מיירי ושפיר יש להקשות דשמא פייס וביטל השליחות עכ"פ כיון דלא מיירי התם שהוא עצמו חוזר ונותנו לה וצ"ל דעיקר קושית התוס' הוא דלמה ליה לר"י למימר אי איתא דפייס כו' ותיפוק ליה דקי"ל חוזר ומגרש בו ואהא תי' ר"י דר' יוחנן הוצרך לזה משום חששא דשמא ביטל גופו של גט. ועפ"ז ניחא לפע"ד מה שיש לדקדק לכאורה הא דנקט שמא פייס ולא נקט בפשיטות שמא ביטל לכן נראה דר' יוחנן ס"ל דהא ודאי כל שמקבל השליחות בודאי לא פייס דע"י פייס ודאי הוא מבטל הגט עצמו משום דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה ואפילו בס"ד שם אמר דאותיביה בכיסתי' דאי מפייסה תפייס אבל שלא ע"י פיוס ודעתו עליו לגרשה אלא שאין חפץ עוד בשליח זה אינו מבטל גופו של גט ואין לחוש שמא פייס וביטל גופו של גט דאם איתא דפייס קלא אית ליה למילתא והיינו נמי טעמא דר"נ דסבירא ליה דלא ביטל הגט עצמו דכל שמבטל הגט עצמו ע"י פיוס הוא וכל שפייס ושקטה המריבה ביניהם קלא אית לה למילתא. וא"כ זכינו לדין דאפילו להרמב"ם דסבירא ליה ביטול גופו של גט מהני מ"מ כל שיש לנו לפרש בדבריו שלא היה כוונתו על גט עצמו אנו מפרשים כן דהא אפילו באומר בהדיא ביטול הגט אנו מפרשים כוונתו על השליחות והיינו מטעם שכתבנו דבאמת אינו מבטל גוף הגט אם לא ע"י פיוס ואם איתא דפייס קלא אית לה למילתא. או כפי פשטא דמילתא דכיון דדי לו בביטול השליחות למה לעשות יתר על כן ולבטל גופו של גט:

ועוד יש ליתן בדבר לפי מ"ש הפני יהושיע בד"ה מאי דתימא דמוקמינן הגט על חזקתו דמעיקרא בחזקת שלא נתבטל ולפי זה יותר יש לנו לומר דכוונתו היה על השליחות וא"ל דאית לן לאוקמי גם השליח אחזקה שלא נתבטל הא ליתא דבשלמא גבי גט אם נאמר שבטלו אם כן הרי הוא כחרס ופסול מלגרש בו לעולם ואין להוציאו מחזקתו מה שא"כ בזה שעתה אין זה חפץ בשליחתו אין הדבר יוצא מחזקתו ולפי מ"ש לקמן יבואר הדבר יותר (ועוד דע"י ביטול גופו של גט ממילא נתבטל גם השליחות מה שא"כ בביטול השליחות) והשתא בנ"ד כל הנך טעמי שייך לומר כאן שלא שמע רק איך בין מבטל הגט שא"א לפרש השליחות מ"מ אין זה ידים מוכיחות דאגט קאי ואדרבא יש כאן ידים מוכיחות להיפוך דכיון שקודם הנתינה היה והוא בעצמו היה נותן הגט לאיזה ענין נפרש שביטל גופו של גט כיון שבידו הוא שלא ליתנו כלל ואיזהו אונס יש לו שמחמתו מוכרח ליתן הגט עד שנאמר שבעבור זה ביטלו הרי אם היה רוצה לא היה נותנו כלל וגם כיון שלא פייס אין לנו לומר שביטל גופו של גט וכמש"ל וגם דאין לנו להוציא הגט מחזקתו שכבר היה וע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא היכא דאמר להדיא גט זה בטל והוא עדיין ביד הבעל שא"א לפרשו בשום אופן רק על הגט עצמו משא"כ כאן שיש לפרש דבריו שכוונתו הוא איך בין מבטל רצוני מפני רצון אחרים ונותן הגט וכה"ג כדרך שב"א רגילין לספר זע"ז וגם הוא מאותו ענין של נתינת הגט משא"כ ביטול הגט אפשר דלא מיקרי עסוקין באותו ענין דאדרבא הם עסוקין בנתינת הגט ולא בביטולו ומדברי הרא"ש פ"ק דקידושין מבואר להדיא דאם היו מדברים בעסקי קדושין שתתקדש לו ואח"כ אמר הרי את מקודשת אף על פי שלא אמר לי מהני והיינו משום דכל כה"ג אפי' בנתן לה בשתיקה מהני ובזה אני תמה על הפ"י שם שהקשה דאמאי הוצרך לאוקמי דשמואל באמר לי לימא דמיירי בעסוקין באותו ענין ותימא דבהא אין אנו צריכין למילתא דשמואל דמשנה מפורשת הוא היה מדבר עמה וכו' ובשלמא למאי דמוקמינן מילתא דשמואל באמר לי איכא למימר דאדרבא שמואל משמיענו דידים שא"מ אינן ידים משא"כ בא"ע אבל בנידון דהכא שהיה עסוק בנתינת הגט אדרבא יש לנו לומר שגם הדבור הזה לא היה לסתור המעשה והנה לפי מה שאבאר לקמן אי"ה דבטול גופו של גט הוא מטעמא שעוקר למפרע דבורו שצוה לכתוב הגט וא"כ כיון שעתה אין עסוקין בענין כתיבת הגט רק בענין נתינתו ויש לדמותו קצת למ"ש הריטב"א בפ"ק דקידושין דאם היה מדבר קודם לכן בענין נזירות ולא בענין תענית ואחר כ"ד שפסקו מדבורם אמר אהא דהשתא מוכחא מילתא לנזירות טפי מתענית והוי ידים שא"מ ובנידון דידן אפילו בידים מוכיחות יש להסתפק אם יועיל שהרי בפ"ק דנדרים בעי ר"פ יש יד לקידושין או אין יד לקידושין ואע"פ שהרשב"א והר"ן שם כתבו דלכך מספקא ליה משום דשמא ליכא למילף מנדרים דשאני נדרים דחמירי דבדבור גרידא חיילי משא"כ קידושין דבעי מעשה ואם כן בביטול הגט נמי כיון דבדיבורא מיבטל לנדרים דמי הא ליתא דהא דבביטול סגי בדבור לאו משום חומרא דידיה הוא אלא משום דאתי דבור ומבטל דבור משא"כ בנדרים ונזירות שיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב אבל באמת יש לתמוה על הרשב"א והר"ן דא"כ מאי קבעי הש"ס אח"כ אם יש יד לפיאה או לצדקה מי אמרינן דאיתקש כו' ומאי מספקא ליה הא אף את"ל אין יד לקידושין היינו משום דקידושין בעי מעשה משא"כ פיאה וצדקה דבדבור גרידא סגי ויש לנו ללמוד במה מצינו מנדרים ולפירוש התוספות והרא"ש ניחא שפירשו דבאמת אין ללמוד במה מצינו מנדרים דחידוש הוא רק בקידושין מספקא ליה דאסר לה אכ"ע כהקדש ולפיכך אפשר שיש יד ואין לומר דגם הרשב"א והר"ן סבירא להו גם כסברת התוס' והרא"ש דה"ט דקידושין משום דהוה כהקדש אלא דמספקא ליה שמא יש לחלק בין נדרים לקידושין דאפילו תימא יש יד לקידושין אפ"ה שפיר שייך למיבעי גבי פיאה דשמא בקידושין היא דיש יד משום דהוי כהקדש. ואמנם גם על התוס' קשה שכתבו דהך בעיא דפיאה הוא באת"ל אין יד לקידושין והרי לשיטתם בקידושין טעמא אחריני איכא דהוי כהקדש וצריך לדחוק ולומר דאם יש יד לקידושין אע"ג דלא איתקיש מכ"ש פיאה דדמי יותר להקדש דבדבורא בעלמא חייל וא"כ לפי זה כ"ע מודים דה"ט דמספקא ליה בקידושין משום דאמר לה כהקדש וא"כ בביטול הגט אין לנו ללמוד מנדרים כלל:

איברא דהפני יהושיע בקידושין הקשה על דברי התוספות הללו דא"כ מאי קאמר רב פפא מכלל דס"ל לשמואל ידים שא"מ כו' הא ע"כ מוכרח דשמואל באמר לי מיירי דאם כן בהרי את מאורסת כו' אפילו ידים מוכיחות לא מהני ע"ש שהאריך בזה ולענ"ד דהתוס' לא כתבו שם כן אלא לרבא אבל לאביי דס"ל דאפילו ידים שא"מ הוויין ידים עכ"ל דטעמא דידים כמבואר בנדרים דסבירא ליה דרבנן ור"י בגיטין פליגי בהא וסבירא ליה כרבנן בגיטין ולפ"ז ע"כ מוכרח דסבירא ליה דבכל דוכתא ילפינן מנדרים אפילו בגיטין וכדומה וא"כ שפיר ר"פ דסבירא ליה כשמואל דידים שא"מ הווין ידים. אבל עדיין צ"ע לפמ"ש התוס' דבגיטין ה"ט דמהני יד לכ"ע משום הלשונות הכתובים בגט והוי דבור מוכיח אלא דיליף דכי היכי דפליגי ר"י ורבנן אי בעי שיהא מוכח מתוך הגט הלכך בנדרים דגלי בהו ידות הוי פליגי ר"י ורבנן בידים שא"מ וא"כ מבואר דסבירא ליה דאפילו למ"ד ידים שא"מ מהני מ"מ לא ילפינן בכל דוכתי במה מצינו מנדרים והרשב"א והר"ן כו' דגט שאני דאיכא נתינת הגט ליד האשה אבל בקידושין הא לחברתה לא יהיב מידי וכוונתה בזה מבואר דאף לפי מה שהביאו לעיל מיניה דפלוגתא דרבנן ור"י בגיטין הוא משום דאיכא למימר דבדבורא מגרש לה ולא בגיטין ולענין זה לא שייך הך טעמא דאיתא לעיל דאין אדם מגרש אשת חבירו ע"ז כתבו דכיון דאיכא מעשה דנתינת הגט הוי טפי מיד והוי עיקר מוכיח דלא בדבורא מגרש לה רק בגט הזה שנותן לה:

ולולי דבריהם היה נלענ"ד לחלק דהרי בנזיר אמרינן דאע"ג דנזיר עובר לפניו ופריך ודילמא לפוטרו מקרבנותיו ומשני דאמר בלבו ופירשו רש"י ותוס' דכיון שאמר בפיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מגלה אדבורו דאהא נזיר קאמר. והשתא י"ל דבנודר או בנזירות דבדעתו לחוד הוא תליא וכיון שמחשבתו ניכרת מתוך דבורו שפיר מהני יד. והוא הדין בגט כיון דלא בעינן דעתה אבל בקידושין דעתה דידה מה בכך שמחשבתו ניכרת מתוך דבורו:

ואמנם י"ל דהמפורשים לשיטתייהו אזלי דפירשו דהך בעיא דואת מיירי שזו שקבלה נעשית שליח לחברתה וא"כ לא בעינן דעתה כיון שכבר גילתה דעתה ועשתה לחברתה שליח ולא תלי רק בדעתיה אבל לשיטת הרמב"ם דמפרש דמיירי שאותה שאמר לה ואת זו היא שקיבלה הקידושין אלא מ"מ אין כאן מעשה כלל דעיקר קבלתה היא בשביל חברתה וכמבואר בלח"מ שם שפיר כנ"ל אלא דעדיין קשה מפיאה כנ"ל ועוד דגם בגיטין י"ל דבעינן דבר ברור לעדים וכמ"ש לקמן אי"ה:

והנה יש בזה מקום תימא על הטור והש"ע באה"ע סימן ל"ו ס"ט שכתבו בהך בעיא דר"פ כפירוש הרמב"ם ולא הזכירו כלל מדעת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן דאף כשלא קיבלה היא כלל רק חברתה ואמר לה ואת הוי ספק קידושין. וביותר תימה על הטור שלא יזכור כלל דעת אביו. ולכאורה היה אפשר ליישב עפ"י מ"ש המשנה למלך פ"ז מהל' אישות הלכה כ' להסתפק באומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקידשה בספק קידושין וצידד שם לומר דזהו הוי שינוי בשליחות ואינה מקודשת כלל ולפ"ז כיון דבעיא איש יד בקידושין עלתה בתיקו וא"א לאשכוחי רק בדשויתה לחברתה שליח והוי שינוי בשליחות שלא היה רצונה רק שתקבל ממנו קידושין גמורים אבל עדיין אין זה מספיק שעדיין היה לבאר כיון דנ"מ טובא לענין דינא. ולפמ"ש עכ"פ מדברי הר"ן שכתב דבקידושין אזלינן לחומרא נפשט ספיקו של המשנה למלך ואפשר לחלק לפמ"ש דאפשר דאיכא קפידא דמשלח שהוא היה רוצה בקידושי תורה שאם יבא אחר ויקדשנה שלא יהא קידושין תופסין בה א"כ באשה העושה שליח לא שייך זה וצ"ע ואין כאן מקומו:

ונחזור לנדון שלפנינו דכאן אע"פ שעסוקין באותו ענין מ"מ לא עדיף מיד מוכיח כמש"ל ובביטול הגט אין ללמוד מידות דנדרים כיון דלא איתקוש וקידושין שאני דהוי כהקדש. ואמנם נראה דאפילו לפי שיטת הרשב"א והר"ן דלעיל נראה דכי אמרינן למילף מנדרים היינו היכא שהוא אומר דבר חדש שאינו סותר שום דבור משא"כ במבטל הגט דאמרינן אתי דבור ומבטל דבור היינו דווקא דבור גמור אבל כשאין הדיבור נגמר רק שהוא ע"י ידים מוכיחים ל"א אתי דבור גרוע ומבטל דבור טוב וה"ט דאביי דס"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא אע"ג דבעלמא סבירא ליה דאפי' ידים שא"מ הוויין ידים ולכאורה משמע דגילוי דעתא הוי טפי מידים שא"מ דגילוי דעתא הוא שאנו מבינים כוונתו באר היטב שלא עלתה ע"ד לשם דבר אחר רק לבטל הגט משא"כ בידים שא"מ שיש לפרש כוונתו על ד"א אלא שהלשון מוכיח קצת יותר על ענין זה וכמבואר בדברי המפורשים וזהו טעמא של רבא דסובר דגילוי דעתא מילתא הוא ובידים שא"מ סבירא ליה דאינן ידים ואביי סבירא ליה דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא משום דלא אתי גילוי דעתא ומבטל דבור:

ומצאתי און לי בשו"ת ב"ח כ"י שכתב ג"כ דאין כח באומדנא דלבא וגילוי דעתא לבטל מעשה הגט שכבר נעשה בסתם דר"י ור"ל פליגי בקידושין מודו דאפילו דבור לא אתי ומבטל מעשה כ"ש דלא אתי גילוי דעתא ומבטל מעשה הגט ואע"ג דכל כמה דלא מטא הגט לידה לאו גמר מעשה הוא מ"מ לגבי גילוי דעת חשיב מעשה והכי איתא לגבי טומאה דמחשבה אינה מוציאה מידי מעשה כו' ולפ"ז י"ל דאפילו לגבי ידים מוכיחות חשיב הגט כמעשה ואפי' הרמב"ם דסבירא ליה שיכול לבטל גופו של גט בידים מוכיחות מודה ודווקא בדבור גמור יכול לבטל וראיה לזה ממ"ש הרמב"ן דביטול הגט בעינן בפני שנים דווקא משום דלא אתי דבור גרוע דשלא בפניו ומבטל דבור בפניו ולכך בעי שנים וא"כ ה"ה כאן דהדבור גרוע הוא לגמרי ויש לפרשו בפנים אחרים דלא מבטל דבור ומעשה הגט:

ועוד נראה לצדד ולומר דהכא לא הוי ידים מוכיחות כלל שהרי יש לפרש דבריו שהיה רוצה לומר שמבטל כל המודעות שמסר והוא מאתו ענין ממש שעסוקין בו עתה ואין לומר דהרי כבר ביטל כל המודעות בפני הב"ד ז"א חדא דאם העדים לא היו שם או לא שמעו שביטל המודעות אם כן אין כאן ידים מוכיחות כלל להעדים והעדים צריכין שיעידו דבר ברור וכמ"ש הפ"י בפ"ק דקידושין ד"ה א"ל ר"פ לאביי והכא בביטול הגט נמי בעינן שנים מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים וכמ"ש המגי' במ"ל פ"ו מהל' גירושין הל' י"ח דאליבא דר"ט הוי טעמא משום דבר שבערוה אמנם בזה יש לפקפק הרבה. אך דנלע"ד דאפילו אם היו העדים שם בשעה שביטל המודעות מ"מ אפשר לצדד דאין זה ידים מוכיחות דכל שאין הלשון מוכיח מצד עצמו אע"פ שהוא מוכרח מצד עצמו שפירושו כן מחמת ענין אחר אין זה ידים מוכיחות וכמ"ש מהר"י מטראני ז"ל בתשובה סימן קל"ח והביא ראיה מהא דאיתא בנדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ופירש"י דאמר על הככר הרי עלי והמינו ופריך ודילמא המינו דאכילנא קאמר ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי קרבן מוכח דלא בעי למיכליה שהרי אסרו עליו אלא כיון דזה הלשון דהיינו בעצמו לא מוכח דהוי יד לא מהני אע"פ שדבר אחר מוכיח עליו ולא דמי לנזיר עובר דאהא לשון קצר וכו' וכ"כ הר"ן בריש הפרק גבי ע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט כו' עכ"ל וכלשון הזה ג"כ כ' מהרי"ט ז"ל בחידושיו להרי"ף בקידושין אלא שבאמת יש לי לפקפק על ראייתו דאפילו לפי פירש"י דקאמר כנדרי רשעים הריני עלי והמינו בהדי הדדי מ"מ במה שאסר עליו הככר בנזירות ובקרבן אין זה אוסר על נפשו דהרי יכול לאוכלו ובאמת יתחייב נזירות וקרבן ובאמת הוא נשבע דאכילנא ויתחייב נזירות וקרבן וע"כ מוכרח לומר כן דאם איתא שכבר הככר עליו באיסור לא היתה יכולה לחול וכמ"ש הר"ן דף י"ח בשם הירושלמי דאין שבועה חל על נדר אלא דבאמת בלא"ה יש להקשות לשיטת רש"י דהיאך ס"ד דהמינו דאכילנא קאמר כיון שהוא עסוק באותו ענין שלא יאכלנו וכל שעסוקין באותו ענין ודאי יש לנו לומר דלא אכילנא קאמר ואפשר שדעתו שגם בהריני ועלי נמי דאכילנא קאמר אבל מדברי הרא"ש משמע דבהני לא שייך למימר דאכילנא שהרי הוא מפרש שאמר כ"א בפ"ע וכגון שהיה ככר מונח לפניו ואמר ועלי וא"כ למה לא פריך רק אהמינו הו"ל להקשות על שלפניו:

ומשום זה היה נלע"ד דכוונת רש"י הוא דפריך דילמא דאכילנא משמע טפי דיותר יש לפרש כוונתו שבועה שאוכל הימנו וכן נראה מדברי הרשב"א שכ' אהא דפריך ודילמא דאכילנא ואיכא למידק אה"נ י"ל דמשמע דכולה מתני' דומיא דנזיר קתני דאסר חפצא וכ"כ הרא"ש ז"ל ואע"פ שהם מפרשים דלאו בהדי אהדדי אמרינהו מ"מ מבואר מדבריהם שהקושיא הוא דיותר י"ל דאכילנא ודלא כפי' הר"ן שכ' דקושית הש"ס דכיון דאיכא למימר דאכילנא א"כ הו"ל ידים שא"מ וא"כ אף לשיטת רש"י אין דינו של מהרי"ט ז"ל מוכרח ומכ"ש לפי שיטות הרמב"ם והר"ן והרא"ש והרשב"א ובאמת פלוגתא הוא בירושלמי דשמואל אמר מתני' לצדדין הוא זעירי אמר כו' והביאו הרשב"א ז"ל וא"כ הש"ס פריך שפיר אליבא דשמואל ואין להאריך בזה ומ"ש ראיה מהר"ן שכ' בראש הפרק דאין זה י"מ דאיהו הוא דמגרשה רק שהענין מוכיח כן בעצמו יש לדחות קצת. אבל מ"מ יש לנו רב מובהק שסובר דכה"ג לאו ידים מוכיחות נינהו וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק עכ"פ:

ואמנם לכאורה יש להקשות על סברתו מהא דקאמר בריש נזיר הרי עלי ציפרין כו' ודילמא ציפורי מצורע קאמר ופירשו התוס' דיותר יש לנו לומר דכוונתו על צפורי מצורע משום דנזירות טריחא להו מילתא וחמור עליו לקבל ומשני כשנזיר עובר לפניו אלמא כשיש הוכחה אחרת אע"פ שהלשון אינו מוכיח כן אפ"ה הוי ידים והתם לא שייך מ"ש מהרי"ט דאהא לשון קצר שדרך ב"א לקצר כנודע דלשון אהא מורה על שינוי גופא כו' וכן יש להקשות עוד מן הסוגיא דהתם ואין להאריך:

ועוד היה נלע"ד דהכא אפילו ידים שא"מ אין כאן והעד הזה אינו בתורת עדות כלל דע"כ לא קאמרינן דיד מהני אלא כגון הרי את מקודשת ולא אמר לי או דאמר ואת כדבעי בנדרים ושאר ידות האמורים שם שבכולם העדים שמעו סוף דבורו אלא שהוא שתק ולא אמר יותר ואז הוי יד מהני משא"כ כאן שהעד לא שמע רק אהריני מבטל אלא שהעד הלך ממנו באמצע הדבור כל כי האי גוונא אינו בתורת עדות כלל והא ראיה שבאמת אמר בדבור הזה ביז שפעטיר והוא דבור הסותר הביטול כמו שיתבאר אי"ה וכה"ג יוכל להיות שיאמר עוד כמה דברים סותרים למה שהוא סובר בכוונתו ואין זה מעיד על דבר ברור כך נלענ"ד לכאורה. אבל לכאורה אין כל זה מספיק אפילו נימא דזה הוי ידים שא"מ ואין בעדותו כלום מ"מ עדיין מידי ערעור לא יצאנו שהרי הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין כתב וז"ל שלח הגט ביד שנים הרי זה יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו היו עשרה משביטלו בפני א' מהם בטל הגט ופירש הב"ח סי' קמ"א דגם הרמב"ם ס"ל דאף בשליחות ל"א שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק דהרמב"ם בביטול גוף הגט מיירי ולכך אפילו משביטל בפני א' מהם הגט בטל וא"כ בנ"ד שביטל גופו של גט אפילו בע"א סגי ואין לחלק ולומר דשאני התם שביטלו בפני א' מהשלוחים הא ליתא דמה יתן ומה יוסיף שגם זה שליח כיון דאמרינן דלא בטלה השליחות כולה דס"ל דבביטול גופו של גט בחד סגי. אבל לכאורה הדבר מתמיה דהא הרמב"ם לעיל מיניה פסק דביטול בפני שנים בעינן וע"כ לומר דס"ל דלבטל השליחות שנים בעינן ולבטל גוף הגט בחד סגי והוא לכאורה מילתא בלא טעמא דאם נימא דס"ל דלכך לא מהני ע"א משום דאיכא למימר מה כח ב"ד יפה אפילו לרבי וכמ"ש התוס' בהשולח אם כן בביטל גוף הגט לפני א' מהשלוחים הרי שאר השלוחים יכולין ליתן הגט ושייך מה כח ב"ד יפה ואי ס"ל דטעמא דר"נ דבעינן ב' משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכמ"ש החכם המגיה במ"ל שכן הוא אליבא דר"נ גם בביטול הגט שייך לומר כן ואפשר ליתן טעם לחלק בדבר עפ"י מ"ש הפ"י בהשולח דלכאורה הכא אע"פ שהוא דבר שבערוה מ"מ אשה זו בחזקת איסור א"א קיימא והביטול הוא בא לקיים חזקה זו ולכך אפילו ע"א ראוי להיות נאמן ע"ש ואם כן י"ל דהך סברא לא שייך אלא במבטל גופו של גט שאז עוקר דבורו הראשון למפרע וכמ"ש לעיל והרי הוא מסייע לחזקת א"א דאכתי איתרע לה חזקת א"א ע"י גט זה שכתב לה וכמ"ש הפ"י בדף ק"ח גבי השולח גט ממדינת הים. ואיך שיהא טעמא דהך מילתא יש לפרש היטב דברי הרמב"ם שכתב משבטלו בפני א' מהם בטל הגט. ולפי שיטת הב"ח הו"ל לפרש שביטל בפירוש ואמר שיהא בטל מלהיות גט. לכך נראה דכבר כתבתי דטעמא דמילתא דלא אמרינן שמבטל הגט עצמו הוא משום דאע"ג דאנן לישנא דמהני ביה קאמרינן משום שדעתו לבטלו וכיון דדי לו בביטול השליחות למה יבטל הגט גופו משא"כ היכא שביטל רק בפני ע"א א"כ אין מועיל לבטל השליחות דלביטול השליחות שנים בעינן א"כ ע"כ לישנא דמהני ביה הוא לבטל הגט עצמו. וזהו שדקדק הרמב"ם משביטלו בפני אחד מהם ע"כ דאין כוונתו על השליחות ולכך בטל הגט. אמנם דעת הראב"ד והר"ן לפרש דהרמב"ם סובר דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה והיינו משום דקשיא להו דאפילו נימא דבביטול גופו של גט מיירי מ"מ עכ"פ שנים בעינן אלא ע"כ הטעם משום דהשלוחים כגוף אחד הם וכשביטל בפני אחד הוה כאלו ביטל בפני כולם. ולפי דברי הב"ח הו"ל להרמב"ם להשמיענו הך רבותא שאם ביטל גופו של גט בפני א' יהיה מי שיהיה מהני וכן נראה שהוא שיטת רוב הפוסקים בדעת הרמב"ם:

אמנם לרווחא דמילתא אומר אני שלענ"ד שגם לשיטת הב"ח כפי מש"ל מ"מ בנ"ד אפילו ע"א אין כאן דאע"פ שביטל גוף הגט עד לאחר זמן מ"מ יכול ליתנו אחר כך כשמתרצה שהרי רש"י כתב אהא דקאמרינן ולא אמרינן לצעורה קא מכווין ופירש"י שאין בדעתו לבטלו רק לצעורה חודש או חדשים. והקשה הרשב"א דסוף סוף צריך להמתין עד שיצוה הבעל ליתנו ובשלמא לר"ש ניחא דאי לאו לצעורה אינו חוזר ומגרש בו כלל משא"כ אי לצעורה מכווין יכול לחזור ולגרש בו משא"כ לר"נ קשה דהא בלא"ה אם הבעל רוצה חוזר ומגרש בו כו' אלמא דאפילו לר"ש דס"ל דמבטל גופו של גט מ"מ היכא דאינו מבטלו לגמרי רק על חודש או ב' יכול לחזור ולגרש בו ואמנם ראיה זו יש לדחות דהרשב"א ה"ק דאפילו לר"ש דמבטל גופו של גט היינו דווקא היכא דלא שייך לצעורה משא"כ היכא דשייך לצעורה אז אמרינן דבאמת לא ביטל גופו של גט כלל רק השליחות כדי לצערה. אבל בנ"ד דע"כ כוונתו על גופו של גט כיון שביטלו אינו יכול לגרש בו דאחר שנפסל איך יחזור ויוכשר:

אבל אחר העיון נראה ברור שאין כאן חשש דלכאורה הא דפסק הרמב"ם דגופו של גט יכול להתבטל הוא קצת כהלכתא בלא טעמא דהא ע"כ לא פליגי ר"י ור"ל אלא אי דבור מבטל דבור אבל מעשה הגט איך יתבטל על ידי דבור וכמו שהאריכו בזה הרמב"ן והרשב"א והר"ן. ואמנם התוספות כתבו דר"ש ס"ל דכל כמה דלא אתי הגט ליד האשה לאו גמר מעשה הוא. והנה הא ודאי דגוף כתיבת הגט אין בידו לבטלו לכ"ע וביאור הדברים הוא כמ"ש הריטב"א פרק האומר וז"ל וקשיא ליה לרבינו היכי קס"ד מעיקרא לדמויי הא דר"נ שהגט נכתב ונחתם כראוי וא"א לבטלו לחזרת האשה שעדיין לא תפסו בה קידושין והא דר"נ הוי כאשה שחזרה ואח"כ נתרצתה שיכול לחזור ולקדשה באותו כסף עצמו תירץ דהוי ס"ד דכיון שאומר לעדים כתבו וחתמו גט ותנו ובשליחותו עשאוהו והוי לשמה דכל כמה דלא מטא גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט לומר שתבטל שליחתו למפרע והוי כאלו עשאוהו מדעתם ולא הוי לשמה ואנן אמרינן כיון שנכתב ונחתם על פיו והוי לשמה תו לא אפשר לבטלו שלא יהא לשמה עכ"ל. ונראה דלדבריו הש"ס משני מי סברת שכשחוזר בו עתה עוקר דבור הראשון למפרע אלא כשחוזר בו מהשתא הוא דבטיל ואם כן א"א שיתבטל רק שליחות השליח אבל גוף הגט דמי לס"ת שכתבו לשמה שא"א שלא יהא לשמה ועיין ברשב"א דקידושין דוק ותשכח וכן מבואר בר"ן בגיטין וכן כוונת התוס' אליבא דר"ש וכ"ז לפי גרסתם ולפי גרסת הרמב"ם למסקנא נמי כן הוא כמ"ש הריטב"א בס"ד דהש"ס דעתה שאומר שיהא בטל עוקר שליחתו למפרע מה שאמר שיכתוב לשמה ולפ"ז בנ"ד שהוא אומר שיהא בטל עד לאחר זמן ובדעתו ליתנו אח"כ אם כן חזינן שאין בדעתו לעקור השליחות למפרע דהא בדעתו ליתנו עדיין אלא שרוצה לבטלו מעתה ועד איזה זמן וביטול כזה אינו מועיל לכ"ע. ודבריו אלו הם ברורים וקילורים לעינים בס"ד:

ולפום ריהטא יש להביא ראיה להרמב"ם לפי מ"ש בכוונת דבריו מהא דהשולח דקאמר אביי מנא אמינא לה מההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כו' ורבא אמר לך אטו התם לבטולי גיטא קבעי כו' וכן קאמר התם בההוא דאמר אי לא נסיבנא כו' ומעתה קשה לדעת הפוסקים דעל גופו של גט אינו מועיל ביטול דהא התם כבר הגט בידה ומה הוא יכול לבטל עכשיו ומכ"ש בגילוי דעת וצ"ל לדבריהם כמ"ש הריטב"א בקידושין דהא דאמרינן אמר לעדים ראו גט זה כו' לאו למימרא דמצי מבטל לגיטא גופו אלא דסד"א כיון דאמר כנסי שט"ח זה בטולי בטליה שלא תהיה נתינה זו לשם גירושין כו' וכ"כ הר"ן בגיטין וכ"כ הרשב"א בההוא דאמר לעדים כו' וכעין זה יתפרש גם כאן דכל שהוא מבטל הוא מבטל הנתינה לשם גירושין ועוקר הדבור שאמר אז ליהוי גיטא ואף ע"ג דהגירושין אין תלוין באמירה כלל דהא אף בנתן בשתיקה מהני במדבר על עסקי גיטה דעיקר האמירה הוא שלא נאמר שלא נתנו לשם כריתות אלא לשם שטר וכה"ג וכמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות גירושין וכ"כ הרשב"א בגיטין והפוסקים ומבואר מדבריהם דבאמירה דגט א"צ ידים מוכיחות כלל צריך לדחוק ולומר שבביטולו של עתה הוא עוקר הדבור לגמרי וחשיב כאלו לא היה שם אמירה כלל ולא דבר על עסקי גיטה אלא היה נתינה סתם ודמי ממש למקדש אשה לאחר שלשים יום וחזרה בתוך למ"ד יום דאמר ר"י דחוזרת. אך קשה דאכתי מאי מייתי מהא דאמר שמואל לא שמיה מתיא דדילמא שמואל כר"ל ס"ל דאינה חוזרת והכא נתינת הגט ליד האשה כמו התם שהיה נתינת המעות ליד האשה ובשלמא לשיטת הרמב"ם דס"ל דיכול לבטל גופו של גט ניחא די"ל דאפילו ר"ל מודה בזה דדווקא בנתינת המעות ליד האשה דאיהו גופי' יהיב המעות ליד האשה לא אתי דבור ומבטל מעשה זו משא"כ בביטול הגט שעוקר הדבור למפרע מה שצוה לכתוב לשמה האי דיבורא דלית ביה מעשה הוא שאע"פ שנעשה מעשה ע"פ מ"מ איהו לא עביד מידי רק דבורא בעלמא משא"כ לדידהו שעוקר הדבור שאמר בשעת נתינה הוא דומה ממש למקדש לאחר שלשים יום ואין מקום לחלק ביניהם:

ועוד יש ראיה להרמב"ם מהא דקאמר בגיטין דף פ"ח דפריך ודילמא אמלוכי אמליך ופירש"י דשמא ביטל הגט וחזר בו ורוצה ליתנו והקשו התוספות דלר"נ דאמר חוזר ומגרש בו מאי איכא למימר ולשיטת הרמב"ם ניחא דאיכא למיחוש לביטול גופו של גט אמנם דברי התוספות תמוהים בעיני דנהי דלר"נ א"ש מ"מ לר"ש תיקשי מתני'. שוב ראיתי שהפ"י הקשה כן וכתב משום דרב אשי משני עלה משמע דאליבא דהלכתא הוא. אך התוספות כתבו דכל שלא נכתב כולו מודה ר"נ וטעמא כמ"ש התוספות בדף ל"ח דשמא התם לא נחתם ולא חשיב גמר מעשה וכך הם דברי הרשב"א בדף י"ח. ואמנם לענ"ד י"ל בטעמא דמלתא עפ"י מה דקי"ל דבחד גופא לא פלגינן דיבורא וכיון שזה אמר כתבו גט לאשתי ובאמצע הכתיבה חזר בו וא"כ על מה שמכאן ולהבא ודאי מועיל ביטולו כיון שלא נעשה מעשה עדיין ואם כן כשחצי הדבור מתבטל לא שייך לומר שיועיל הדבור למה שכבר נכתב. ובהכי ניחא מאי דקשיא לכאורה בהא דקאמר רבי שמעון בן גמליאל סובר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכאורה אין ענין עדות שבטלה מקצתה לכאן כמבואר בחידושי הרמב"ן והר"ן אלא נראה דה"פ כיון דבדבור אחד אמר לכל העשרה כתבו גט לאשתי וכיון שביטל למקצתם א"כ נתבטל כל הדבר לגמרי שהרי הוא עוקר עתה דבורו הראשון למפרע מה שאמר להם כתבו והשתא לפ"ז אין אנו צריכין למה שנדחק רש"י לפרש ההוא דקאמר ה"נ מסתברא אמר לזה בפ"ע כו' אא"ב בעידי הולכה שפיר כו' ופרש"י שאמר לאחד מהם וחזר ואמר לחבירו הנה מסרתי גט לפלוני כו' דבפשיטות י"ל שבאמת היו שניהם ביחד רק שאמר לזה בפ"ע הולך גט לאשתי ולזה בפ"ע הולך גט לאשתי דאז לא שייך האי טעמא שכתבתי שנתבטל הדבור כיון שלא בדבור אחד נאמר להם והכי משמע פשטא דלישנא דברייתא משא"כ אי מיירי בעידי כתיבה והוי טעמא משום דצריכא ביה עשרה למשלפה א"כ דהך ברייתא לאו כשהיו ביחד מיירי ולכן מקשה מי מצטרפי:

אבל לכאורה יש להקשות שהרי התוס' בגיטין דף כ"ג כתבו דכתיבה בגט לאו משום שליחות הוא דוכתב קאי אסופר רק שצריך לצוות משום דבעינן לשמה והרשב"א שם ביאר יותר שאם יכתבו בלא צוואת הבעל לא יתנו כ"כ לב לכתוב לשמה ויכתבו סתם וקי"ל דסתמו כשלא לשמה דמי כו' ע"ש וא"כ לפ"ז נהי שמתבטל הדבור ע"י שאמר לשנים אל תכתבו ואין הדבור מועיל לחצאין מ"מ סוף סוף אי אזלי הנך וכתבי ויהבי ע"י צוואת הבעל הם כותבין ומכוונים לכתוב לשמה והיה אפשר לדחות דעכ"פ בנתינה שליחות בעינן וכיון שהדבור מתבטל א"כ אי אזלי ויהבי לאו שפיר יהבי אלא דהלח"מ כ' להרמב"ם דמיירי שלא ביטל השליחות אלא העדים לבד ועפי"ז היה אפשר ליישב דברי הרמב"ם שם ואין להאריך:

והנה לעיל הבאתי קושית הרשב"א על רש"י שפירש דלצעורא היינו חודש או ב' ועל זה הקשה דהא לר"נ חוזר ומגרש אין נ"מ בזה ובאמת נלע"ד לפמ"ש הרשב"א לעיל דף י"ח דחששא דשמא פייס היינו דביטל הגט ואיכא למיחש משום פירות דאף שחוזר ומגרש בו פירות אינו מפסיד מחמת גט זה ודמי כאילו קרע גט זה ונתן לה אח"כ גט אחר שלא הפסיד פירות משעת כתיבת הגט הראשון ודר"נ דאמר חוזר ומגרש בו דווקא בו ביום דליכא פירות וא"כ לפ"ז היכא דלא מכוין רק לצעורה ודעתו לגרשה אלא שמעכב ומצערה איזה זמן בכה"ג אין לו לבעל פירות משעת חתימה וכמ"ש התוס' בד"ה אנחיה בכיסתיה דדוקא היכא דאי מפייסה תפייס מודה ר"ל הא לא"ה יש לבעל פירות עד שעת החתימה ותו לא וא"כ אין לגרש בו אפילו אחר כמה ימים משא"כ כשנאמר שמבטלו לגמרי א"כ יש לו פירות והוי מוקדם ואין להקשות לפמ"ש הרשב"א דאפשר דמוקדם שנתנו לשליח כשר א"כ אפילו שהה איזה ימים אחר הביטול לא איכפת לן כיון דעל ידי שליח מיירי י"ל דס"ל להרשב"א דלישנא דחוזר ומגרש בו היינו אם הבעל בעצמו לקחו מן השליח אפ"ה יכול לגרש בו דאז ליכא קלא ולכך הוצרך לומר דבו ביום מיירי אלא דאי קשיא הא קשיא דלמה לי לדחוקי בדר"נ הא אנן קיימא לן יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכן תמה עליה בפני יהושע:

ואמנם י"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו שכ' דלר"י אמרינן דמסתמא ביום שנכתב נמסר אלא דבגט ע"י שליח יש לו קול וכ' דלפ"ז אי איתרמי שלא נמסר בזמן כתיבתו יש ליתנו ע"י שליח ולכך הוצרך הרשב"א לומר שמגרש בו ביום דאל"כ עדיין יש לחוש לפירות שיסברו שביום שנכתב נמסר ותגבה האשה שלא כדין והכא במגרש הוא עצמו מיירי כמש"ל. אך דעדיין אין זה מעלה ארוכה לפרש בזה דברי רש"י שהרי רש"י ס"ל התם דכיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה אמרינן אייתי ראיה כו' וא"כ לר"י אין חשש פירות כלל. ואמנם אינו מוכרח שרש"י יסבור דקי"ל כר"י שהרי הר"ן והרשב"א הביאו דעת העיטור שפוסק דטעמא משום פירות ואמנם לתרץ דברי הרשב"א שלא תיקשי קושית הפ"י אין אני צריך לזה דנראה דהרשב"א לא כ' חששא דפירות אלא משום דקאי התם אליבא דר"ל ואליבא דר"ש דס"ל דאין חשש רק משום פירות אבל משום שמא יחפה אין חשש דזנות לא שכיחא משא"כ לר' יהודה בלא"ה יש לחוש שמא פייס וביטל הגט ושוב פסול לגרש בו אף על גב דליכא חששא דפירות מ"מ כיון דמוקדם הוא פסול מלגרש בו משום שמא יחפה וכמו כל מוקדם דעלמא דפסול ולכך הוצרך לומר דר"נ בו ביום מיירי ודלא כהפ"י שכתב שהרשב"א אגב חורפיה ושיטפיה נדחק בזה וכבר כתבתי ב' דרכים נכונים ליישב דברי הרשב"א בזה:

ומעתה נשוב לעיקר הדין דלכאורה נראה מוכרח דאף במבטל גופו של גט לזמן יכול הוא לחזור וליתנו וכמש"ל שנראה כן ממ"ש הרשב"א דדברי רש"י נכונים אליבא דרב ששת דס"ל דאין חוזר ומגרש בו ואם נאמר שלא ביטלו רק לחדש בלבד חוזר ומגרש בו ומה שכתבתי לדחות משום דאי לצעורה אף ר"ש מודה דאין מבטל גופו של גט רק השליחות הא ליתא שהרי הרשב"א כ' להביא ראיה דע"כ ביטול גופו של גט לא מהני דהא שמעתי' כולה בביטול של גט מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי כו' וההוא ודאי גופו של גט מבטל דהא לא קאמר שליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר ר"נ דחוזר ומגרש בו עכ"ל. והנה באמת יש ב' דרכים בזה חדא דאין כוונתו רק על השליחות ואידך דבאמת כוונתו על גוף הגט אלא דממילא מתבטל גם השליחות אלא שלגוף הגט אין מועיל ביטול ולא חל הביטול רק על השליחות והרשב"א בירר דרך זה לעצמו כמבואר דס"ל אפי' אמר להדיא על הגט השליחות מתבטל ובהא פליגי ר"ש ור"נ וא"כ לפי מה שסובר הרשב"א לעולם אין לנו להוציא דבריו מפשטן שאגט קאי והרי לר"ש מהני ביטול גופו של גט ואפ"ה אמרינן דלצעורה מכוון ואין דעתו רק לבטלו חדש או שתים ויש לדחות ולומר דבאמת מתני' דקתני גט שנתתי לך בטל הוא שפיר שייך לפרושי אשליחות וכדמשמע מלשון הרשב"א הנ"ל ועוד שרש"י כתב להדיא שלא היה כוונתו לבטלו רק לצערה בעלמא חדש או חדשים ונראה שבא לתרץ בזה קושית התוס' היאך נאמר שאינו בטל והלא הוא עומד וצווח ולקמן מבואר דבאמת בטל שתי לשונות במשמע לישנא דמעיקרא ולישנא דלהבא רק דבגט כיון דחזינן שחפץ לבטלו אמרינן דלישנא דמהני קאמר ולכן כ' רש"י דבאמת י"ל שאין כוונתו לבטלו רק לצערה חדש או חדשים וכוונתו ללישנא דמעיקרא שהוא שבטל מכבר וא"כ ממילא קושית הרשב"א לק"מ ולזה כיון גם אחי החריף מוה' געציל נ"י וא"כ בנ"ד שאמר אני מבטל שהוא להדיא לישנא דלהבא אין כאן מקום לדון כוונתו לצעורה רק לביטול גמור אלא דבאמת נראה דלא מהני ומטעם שכתבתי דכיון שאינו רוצה לעקור דבורו למפרע אין הביטול מועיל ועוד נראה שאין זה רק במטיל תנאי בדבר שהגט יהא בטל עד לאחר זמן מה ר"ל שלא יועיל להתירה איזה זמן וכיון שכבר חלפו עברו זמנים טוב' שוב בחזקת היתר עומדת וא"כ יש כאן הרבה צדדים וספיקות בכל עד ועד:

איברא שהדבר צריך עיון אם נעשה מזה ספק ספיקא לומר דנשאר רק ע"א אף על פי שכתבתי דהעיקר כסברת הפוסקים דאף בביטול גוף הגט שנים בעינן מ"מ עדיין יש להסתפק דאיכא למימר טעמא דמלתא משום דחד לא מהימן ועיין בפ"י מ"ש בזה ודמי לאשתך זנתה בע"א דקאמר רבא בקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפ"ה נאמר התם דאי מהימן ליה צריך לאפוקי וכ"כ כל הפוסקים אלא שבאמת יש בזה חילוקים רבים. והדברים ארוכים לא ראיתי לפלפל בזה. ובאמת יש מקום לומר דאף אי מהימן לאשה לעצמה או למי שרוצה לישא אותה ודעתו סומכת בבירור שהיה שם ביטול מ"מ כיון דמדינא א"צ להאמינו כלל א"כ בשעה שאמר הביטול לפני העד מיד אפקעינהו רבנן לקידושין מינה וכמ"ש התוס' דגם אליבא דרבי כשמבטל לפני א' שייך מה כח ב"ד יפה וכ"כ הרשב"א ואפילו לר"נ כן הוא ודברי החכם המגי' במ"ל הם שלא בדקדוק וא"כ אדרבא יש כאן ספק דשמא אינה בחזקת א"א כלל:

ועוד י"ל שאילו לא היה כאן רק ע"א לבד אין לנו להאמינו דמשויה נפשיה רשיעא שהרי יש חרם ר"ת אל העומדים שם ויודעים איזה פסול שיגידו קודם נתינת הגט וכמו שמודיע המסדר קודם הנתינה ואמנם אין לצדד ולומר דאפי' אם היו כאן שני עדים גמורי' מ"מ הרי עברו על חרם ר"ת ופסולים להעיד ז"א חדא דהא קי"ל דאין נפסל מדאורייתא אלא בעובר עבירה שיש בה מלקות וההוא דהכא עבירה שאין בו מלקות הוא שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ולא נפסלו מדאורייתא. ועוד שהרי דעת מהרש"ך דלא נפסלו לאותו עדות עצמה וכמ"ש מהרי"ט ואע"פ דמותיב תיובת' אנפשי' ממ"ש התוס' בחולין דהשוחט בשבת שחיטתו פסולה מטעם מומר לחלל שבת הוא מפרק לה משום דבשעה שהתחיל כדי נטילת נשמה כבר נעשה מומר וגמר שחיטה בפסול הוא:

ואמנם מהרי"ט כ' דאין פרוקו נכון דבתחלת השחיטה אף על פי שהוא עושה חבורה הרי הוא מקלקל ודווקא בשחיטה חשיב תיקון שמוציא מיד אמ"ה ומכשירו לאכילה וכמ"ש התוס' דף ק"ו. ולענ"ד דברי מהרש"ך נכונים בזה דכיון דנטילת נשמה הוא אתחלתה דשחיטה אע"פ שהתיקון בא ע"י גמר שחיטה מ"מ הכשר שחיטה מקרי והרי הוא מחלל שבת בנטילת נשמה דהוי מקלקל ע"מ לתקן וכמו דחשיב למילה תיקון גברא אע"פ דמל ולא פרע כאילו לא מל. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ועוד דהא ר"ש אית ליה מקלקל בחבורה חייב ובש"ס קאמר ונסבין חברייא למימר ר"י הוא ושפיר מקשין התוס' דהא ע"כ ר"י הוא דאי ר"ש שחיטה אסורה הוא. אמנם באמת דעת הרבה פוסקים דבאותה שחיטה לא נעשה מומר. ומה שהביא מהרי"ט שם ראיה דהא אפי' בתוך כ"ד שקודם לעדות שהוזם פסול נראה לכאורה דל"ש זה בנ"ד דהרי באמת בשעה ששמעו העדות לא היו פסולים כלל ואינם עוברים על החרם אלא אחרי שומע את דברי האלה ורואין את נתינת הגט ומכחידין תחת לשונם. ואמנם יפה כ' מהרי"ט דהא דבעינן תחלתן וסופן בכשרות ובשעת הגדת העדות כבר הם פסולים. ואפילו לפמ"ש הש"ך סימן ל"ד דפסול מחמת עבירה שחזר בתשובה כשר מכל מקום כשהוא פסול בשעה שמעיד אף דבשעת ראיה כשר היה ליכא למ"ד דכשר להעיד. ואמנם כבר כתבתי שאין כאן פסול רק מדבריהם ועוד דהרי אפשר להם להתנצל שלא ידעו ולא הבינו ענין החרם מה הוא ואפילו הם אומרים שהבינו היטב מ"מ בכה"ג אמרינן פלגינן דבורי' וכבר כתב בזה מהרי"ט וגם אני הארכתי בזה ואין כאן מקומו:

ונראה שדבר זה דומה למ"ש המרדכי פרק שבועות העדות במעשה שהקהל נתנו חרם בב"ה שכל היודע עדות יעיד קודם שיצאו מחצר בה"כ ולאחר זמן באו עדים שהיו בבה"כ ואמרו לא שמנו על לבינו אז להעיד ועתה נזכרנו להשיב דמקבלין עדותן וכ"כ בש"ע סימן ך"ט. איברא דצ"ע על ראיות המרדכי שהביא מההוא דכתובות דרב אשי אסהיד לר"כ אע"ג דאמר מתחלה לא ידענ' ובאמת יש להשיב דהתם כיון שלא עפ"י החרם היה שפיר הוא יכול לחזור ולהגיד דמתחלה לא שם על לבו היטב ולא נזכר משא"כ כששמעו החרם ולא הגידו דבשבועה אינו יכול לטעון שכחתי וכמבואר בסימן ל"ד. ובהג"א פרק שבועות העדות כתב בשם א"ז עפ"י פירש"י שם דיש ספק דשמא שתיקתו כפירה היא והרבה יש לי להאריך בענין זה רק שלפי שבנ"ד כתבתי שיכולין להתנצל שלא שמו לב לדברי המסדר ואפשר שכבר הלכו משם באותו שעה ואפי' היו שם לא הטו אוזן לדברי המסדר וספרו בדברים אחרים כי כן ארחות ב"א שבאים לראות הענין משא"כ בההוא דהתם דכרוז' קרי בחיל בבה"כ שאין לנו לומר כי כמו פתן חרש יאטם אזנו ואם כן אין כאן מקום להתיר זה ואף על פי שיש לי לפלפל הרבה בזה לא ראיתי להאריך:

ומעתה נשי' לב לענין גוף הביטול שדעת רוב הפוסקים שאינו יכול לבטל גופו של גט וס' תרומה וסמ"ג אף על פי שנראה מדעתם להחמיר בביטול גופו של גט מ"מ ס"ל דאינו יכול לבטל כ"א בפני הסופר ועדים כמבואר בהמרדכי בהשולח. ואמנם באמת יש תימה כיון שהגט כבר נכתב ונחתם וכבר עשו העדים שליחותן ושוב כזרים נחשבו לו לכל דבר ומאי טיבות' כשמבטל בפניהם מאם ביטל שלא בפניהם וצ"ל דס"ל כמש"ל בשם הריטב"א דבאמת ע"י ביטולו הוא עוקר דבורו הראשון למפרע שאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולכך צריך להיות בפני הסופר והעדים דווקא כמו קודם הכתיבה. ובהכי ניחא מ"ש המרדכי בשם סה"ת שכתב ואפילו רבי מודה שאין מבטל כ"א אותו שדבר אליו ואי אזלי וכתבו שפיר הוי גט אלמא לאחר שאמר להם לעשות אין יכול לבטל שלא בפניהם דכבר כתבתי טעמא דרשב"ג משום דכיון דבדבור אחד אמר לכל העשרה כתבו גט וכיון שזה עיקר דבורו הראשון למפרע א"א שיתחלק הדבור לחצאין ובטל כולו ואהא פליג רבי וס"ל דאף על פי שהדבור נעקר מ"מ לא עדיף מאלו בטלו בפירוש שלא בפניהם שאינו יכול כיון שכבר אמר להם לעשות מעשה ולא מהני רק לאותם שמבטל בפניהם ששליחות מתבטל מעתה וכמ"ש התוס' בהאומר דאפי' ר"ל דס"ל לא אתי דבור ומבטל דבור מ"מ אם ביטל בפניו אין יכול להיות שליח בע"כ:

ולכאורה יש להביא ראיה לדבריהם מהא דקאמר ר"ש אותיבו קרי באודנייהו וכתבו ליה והקשה הרשב"א דאכתי יבטלנו שלא בפניהם דהא קי"ל בטל מבוטל ולפי שיטתם לא ק"מ דכיון שצוה לכתוב ולחתום לא מהני ביטול שלא בפניהם ואף על פי שעדיין אפשר לו לבטל הנתינה מ"מ לזה מועיל הביטול מודעה בשעת נתינה. אמנם דודי הגאון נ"י הקשה לדעת סה"ת מהא דקאמר חדא כרשב"ג דאי כרבי כי מטמרי מאי הוי ומאי קושיא הא אף לרבי אין הביטול מועיל שלא בפניהם אלא שהוא הקשה כן אם נאמר כיון שעשאן שלוחים על הכתיבה (ובאמת שכן מבואר בשו"ת רמ"א סימן ק"ה שאביא בסמוך) ג"כ אף הנתינה אינו יכול לבטל אלא בפניהם והוכיח מזה דגם סה"ת מודה שיכול לבטל הנתינה עכ"פ ולענ"ד כדבריו כן הוא אלא שאעפ"כ אין זה מספיק דדילמא כפוהו לבטל מודעה בשעת הנתינה וכמ"ש במרדכי שם אח"כ להקשות אההוא דאותיבו קרי כו' דלמה לא כפאו לבטל מודעי בשעת הנתינה ע"ש ולפי מ"ש י"ל כן היה שם באמת ואם כן מנ"ל להש"ס להוכיח דס"ל כרשב"ג. ולכאורה היה אפשר לומר דע"כ לא קאמר סה"ת אלא בגט שניתן מרצונו משא"כ בגט מעושה אף על גב דצוה לסופר ולעדים ע"י כפי' ואמרינן דמשום מצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומגרש ול"א דמחמת אונס' הוא דעבד אלא תלינן דמסתמא בחזקת כשרות הוא משא"כ כשמבטלו אע"פ שהוא שלא בפניהם חזינן דאינו רוצה לשמוע דברי חכמים וסופו מוכיח על תחילתו שלא היה ברצון רק מחמת אונס קאמר ואינו גט משא"כ לרשב"ג דאפקינהו לקידושין מיניה משום דמה כח ב"ד יפה אלא דמדברי סה"ת לא משמע כן שכתב דההוא דרב יהודה ורב ששת בבטלו בפניהם מיירי ותיפוק ליה דהתם נמי בגט מעושה מיירי ואפילו שלא בפניהם הוי ביטול ועכ"ל דס"ל דלא מהני כלל אף בגט מעושה דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו אלא השתא הוא דאיתרע שאין רוצה לשמוע דברי חכמים וצ"ל דהש"ס ס"ל דהך עובדא דרבה בב"ח עשאו שלוחי' גם על הנתינה ושוב לא היה שם ביטול מודעי. אך קשה על סה"ת דלדבריו מאי הקשה הש"ס על ר"נ והא קי"ל כר"י דאמר חוזרת ומאי קושיא דילמא טעמא דר"נ משום דשלא בפני הסופר והעדים אינו יכול לבטל גוף הגט והש"ס לא משני אלא דגופו של גט לא בטלו ותיפוק ליה דאפילו ביטל גוף הגט לא מהני וצ"ל דר"ש מודה נמי בכהאי גוונא דחוזר ומגרש וכדמשמע מדבריו שכתב דהך עובדא דר' שמעון בפניהם הוי מבואר דשלא בפניהם אפילו לר' שמעון חוזר ומגרש:

ועדיין חל עלינו לבאר שיטת סה"ת והסמ"ג דס"ל דכל שאמר לסופר ולעדים לעשות מעשה אפילו שלא כתבו ולא חתמו והמעשה לא נעשה עדיין מ"מ אינו יכול לבטל ולכאורה יפלא דמי עדיף מאם נתן לשליח הגט דעשה קצת מעשה וצוה לו לגרש את אשתו שהוא עיקר המעשה כדאיתא בקידושין ואפ"ה אמרינן שיכול לחזור בו וכן אם שלח שלוחו לקדש או לתרום שיכול לחזור בו מטעם דאתי דבור האחרון ומבטל דבור קמא וה"נ יש לנו לומר כן ונלפע"ד ברור בזה כמש"ל דכיון דלא בעינן שליחות בכתיבה וחתימה אלא עיקר הטעם משום דאם יכתבו בלי צוואת הבעל לא יתנו לב לכתוב לשמה ואם כן כיון שסוף סוף הם ע"פ ציווי הבעל כותבין וכוונתם לשמה מה בכך שהוא ביטל שלא בפניהם כיון דלאו מטעם שליחות קאתינן עלה:

איברא דלפ"ז צ"ע מ"ש לעיל דאמאי לאחר שנגמר יש חילוק בין בפניהם לשלא בפניהם דאם נאמר דיכול לבטל בפניהם ואע"פ שכבר נגמר הגט ומה בכך שהוא מבטלו עתה כיון שכבר כתבו וחתמו ע"פ ציוויו והוי לשמה ע"כ דביטל גופו של גט מטעמא אחרינא הוא דכיון שהוא אומר שיובטל הרי הוא כחרס לגמרי וא"כ שלא בפניהם נמי ומה יתן ומה יוסיף שהסופר והעדים שם כיון שכבר עשו שליחותן והרי הם כשאר אנשים דעלמא וכדי לבאר כ"ז על נכון אמרתי להעתיק כאן מקצת לשון המרדכי בשם סה"ת ואז בין תבין אשר לפניך להיכן דעתו נוטה. וז"ל המרדכי גרסינן בעירובין כו' והשתא לפי גירסא אחרת שיכול לבטל הגט מה מועיל ביטול מודעה בשעת נתינה דהא ר"י ור"ש עשו גט אחר לאחר ביטול הגט דסבורים דאין חוזר ומגרש בו ולא עשו ביטול מודעי ונ"ל דמצי למימר דלאחר שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום אינו יכול לבטל שלא בפניהם כו' ואם קודם שנגמר הגט ביטל בפניהם אין מועיל ביטול מודעי ולכך ר"י ור"ש אצרכוה גיטא אחרינא שהבעל ביטל להעדים עצמו קודם שנגמר אבל אחר שנגמר שנכתב ונחתם אינו יכול לבטל הגט בפ"ע שלא בפניהם (ובאמת תיבת אינו לענ"ד הוא משגגת המדפיס שבאמת בספרים ראשונים כתוב יכול לבטל וכמו שיבואר לקמן אלא שהמדפיס רצה להגיה ע"פ גדולת מרדכי והתחיל בהגה"ה ולא סיים כמ"ש לקמן) ולגירסא דגט גופא מי קא בטיל דמשמע דגט גופא יכול לבטל ובזה מועיל מודעי כו' עד עכ"ל סה"ת והנה בגדולת מרדכי כ' וז"ל שנכתב ונחתם יכול לבטל ט"ס וצ"ל אינו יכול לבטל הגט עצמו כ"א הנתינה אפילו שלא בפניהם אפילו לגירסא דגט גופיה מי קא בטלין משמע כו' וכן מצאתי ג"כ מוגה בשם הגאון מוהרמ"א ז"ל וכדי שלא יהא כהלכתא בלא טעמא צריך אני לבאר ג"כ טעמו של הגאון שהוכרח להגי' וזה כי ג' חלוקים בענין ביטול מודעי כו' והאריך בזה וכסבור הייתי לומר שאילו הדברים לא יצאו מפי הגאון רמ"א ז"ל ומי יודע מבטן מי יצאו הדברים ותלה באילן גדול ובעל ג"מ הביא דברי הג"ה זו בשם רמ"א דחקו לומר כך וכתב מה שכתב:

אבל אחר רואי בשו"ת רמ"א ס' ק"ה שנשאל ליתן טעם להגהתו והשיב לשואלו דבר כלשון הג"מ ממש ונראה בעין שמתשובה זו העתיק בג"מ אות באות ומי יבא אחרי המלך הגאון מוהרמ"א ז"ל ואעפ"כ לא אוכל לעצור במילין וכי כי הא מילתא נימא אינש קמי' רבינו ולא נשתוק ולא אמנע מלחוות דעתי הקלושה בזה כי הי' נלפע"ד שגירסת הספרים הראשונים שהביא רמ"א שכתב שם אבל לאחר שנגמר יכול לבטל הגט בפ"ע שלא בפניהם וגירסת דגט גופיה מי קא בטיל הוא עיקר ומ"ש רמ"א ע"ז דאם יכול לבטל הגט א"כ מאי מהני אח"כ הביטול כי זה הוא עיקר הקושי' של סה"ת לולי דברי הגאון הייתי אומר דלק"מ שבאמת דעת סה"ת הוא דאע"ג שביטל גוף הגט מ"מ כיון שאח"כ ביטל מודעה אתי דבור האחרון שביטל המודעה ומבטל דבור של ביטול הגט ועיקר הוכחתו הי' דאם נאמר דביטול מודעי מועיל אחר ביטול הגט א"כ ר"י ור"ש למה עשו גט אחר היה להם לעשות ביטול מודעי וע"ז כבר תירץ כיון שביטל בפני אותן העדים עצמן קודם שנגמר הגט שוב אין מועיל ביטול מודעי אבל אם ביטל הגט אפילו שלא בפניהם הוא מבוטל רק דבזה סגי בביטול מודעי ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוק למ"ש לעיל דפלוגתא דר"י ור"ש לענין חוזר ומגרש בו בביטול בפני הסופר והעדים מיירי אלא מיירי בפשטא דמילתא שביטל בפני השליח לבד ואם ביטל גופו של גט לאחר שנכתב לפני הסופר והעדים לכאורה אפילו ביטול מודעה אינו מועיל וכן מבואר ממ"ש המרדכי אח"כ דאי בטלו אחר שנגמר הגט או קודם שאמר להעדים לחתום ולסופר לכתוב אמר כל שאצוה לעשות גט לא יועיל ואני מבטל הכל בזה לא יועיל ביטול מודעה. ואמנם דבר זה תמיה דאם אמר כל שאצוה לעשות גט לא יועיל זהו מסירת מודעה גמורה האמורה בכל מקום וע"ז אמרו שיבטל מודעות וכמבואר בדברי הרמב"ם פ"ו מהלכ' גירושין הל' י"ט וכ' וכ"נ שהוא דעת הסה"ת דא"כ אכתי לא סגי בביטול מודעה בשעת נתינה א"ו תיבת לא הוא ט"ס וכן מצאתי בגד"מ שכתב שביש ספרים מילת לא נמחק וכ"נ שהיה גרסת הגאון רמ"א שכ' שקודם כתיבת הגט לא יוכל לבטל גוף הגט מאחר שאינו בעולם רק הנתינה וא"כ ע"כ דל"ג מלת לא וכיון שכן י"ל דאפי' אם ביטלו בפניהם אחר כתיבת וחתימת הגט אפ"ה מועיל ביטול מודעי דלענין ביטול הגט אחר שנגמר אין חילוק בין בפניהם לשלא בפניהם וכן מוכח לכאורה דאל"כ תיקשי למה סגי בביטול מודעה בשעת נתינה דהא יש לחוש לביטול גוף הגט בפניהם שהרי סה"ת כתב דלכך סגי בב"מ בשעת נתינה משום דאם אמר להם עצמם קודם שיתחילו לכתוב או קודם שיגמרוהו בזה לא חציפי סהדי לעשותו אחר ששמע בקולו הרי מבואר דלא קאמר רק משום דלא חציפי סהדי לעשותו והיינו משום שהגט עדיין בידם אבל אם כבר נגמר והוא ביד הבעל שפיר יש מקום לזה אע"כ דבב"מ סגי כנלענ"ד שיטת סה"ת לולי דברת קודש של הגאון רמ"א דסבירא ליה דאף לאחר שנגמר אינו יכול לבטל גוף הגט כ"א בפניהם ואז אפילו ביטול מודעי לא מהני. ולפמ"ש יש חומרא מצד אחד דאף בביטול גוף הגט שלא בפניהם בעי ב"מ וקולא מצד אחד דאפילו בביטול בפניהם לאחר שנגמר מהני ב"מ:

ואמנם בגוף הדין אין כאן חומרא שגם לרמ"א צריך ביטול מודעה באם ביטל שלא בפניהם אחר שנגמר אלא דטעמא דידיה משום דהנתינה בטילה ולפמ"ש גוף הגט בטל אלא דעכ"פ מהני ב"מ (שוב בא לידי סה"ת וראיתי ששם הגירסא ג"כ אינו יכול לבטל הגט עצמו שלא בפניהם לגרסא דגט גופא מי איבטל כו' ונלע"ד שאין כאן רק חסרון וא"ו וכצ"ל ולגירסא דגט גופא כו' משמע שיכול לבטל גט גופא ובזה מועיל ביטול מודעה קצרו של דבר שדעת סה"ת היא ששלש חלוקים בדבר אם ביטל בפניהם בין קודם שנכתב או אחר שנכתב מועיל הביטול ואף ביטול מודעה ל"מ וה"ט דר"י ור"ש שהצריכו גט אחר דוקא לפי שהיה הביטול בפניהם ואם ביטל שלא בפניהם אז יש חילוק דאחר שצוה להם לחתום ועדיין לא נכתב אין הביטול מודעה כלל אפילו לרבי דסבירא ליה בטלו מבוטל היינו דווקא אחר שנכתב אבל קודם שנכתב אין הביטול מועיל כלל שלא בפניהם ולאחר שנכתב הגט אז לגירסא דגט גופא עי קא בטיל שפיר יכול לבטל הגט אלא שמ"מ מועיל בו ביטול מודעה כיון שהיה הביטול שלא בפניהם והיינו מה שאנו נוהגין לבטל מודעה בשעת נתינה תו ליכא למיחוש רק לשמא ביטל בפניהם ולהאי לא חיישינן דאז לא חציפי לעשותו לאחר ששמע ביטולו ע"ש היטב. וגם מ"ש במרדכי או קודם שאמר לעדים דיש במרדכי תוס' דברם אינם בסה"ת שלפנינו ושם הגירסא או קודם שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ומבטל אין מועיל ביטולו רק לעדים עצמם ולסופר עד כאן לשונו):

אמנם בש"ג הביא לשון שכתב אחר שהביא דעת סה"ת שלאחר שאמר לסופר ולהעדים שוב אינו יכול לבטל שלא בפניהם סיים בה לפיכך אם קודם שנגמר הגט או אחר שנגמר בטלו הבעל לפניהם אז אין מועיל ב"מ וא"כ מבואר להדיא דלא כמ"ש וגם בב"י הביא דברי הסמ"ג אלו וכן מבואר בהגמיי' פ"ו וע"ש. שוב בא לידי ספר סמ"ג וראיתי בהל' גירושין שמשם העתיקו הג"מ והש"ג שאחר שכתב דברי סהת"כ (ור"ל היינו סה"ת) שאינו יכול לבטל גופו של גט אלא אחר שנכתב וע"כ דשלא בפניהם מיירי דאי בפניהם אפילו קודם שנגמר יכול לבטל א"ו שלא בפניהם מיירי ואפ"ה אחר שנכתב יכול לבטל וכ"כ בביאור מהר"א שטיין להדיא שאפילו שלא בפניהם יכול לבטל אחר שנגמר לדברי סה"ת ע"ש. ועכ"פ באם לאחר שנגמר ביטל גופו של גט לא מצאתי גילוי דעת לומר דסבירא ליה לבעה"ת דשלא בפניהם לא הוי ביטול כלל רק שמועיל ב"מ וא"כ בנ"ד ששוב לא הי' ביטול מודעה אח"כ אפילו סה"ת מודה דבטל הגט ומה שנתנו אח"כ לא מהני שהרי לפמ"ש פלוגתא דר"י ור"ש באם ביטל שלא בפניהם ואהא קאמרינן דאם בטליה לגוף הגט אין חוזר ומגרש בו לפום גרסא זו אפילו לר"נ:

וגם מ"ש רמ"א דכל שמבטל קודם שנגמר שלא בפני הסופר והעדים אף לבטל הנתינה אין ביכולתו לכאורה לא משמע הכי מסה"ת ומצאתי בשו"ת הרשב"ץ סי' א' שכתב אמי שרצה לומר דסה"ת אפילו ביטול מודעי לא הוצרך כשמבטל גוף הגט שלא בפניהם ובאמת שזה הפריז על המדה שהיה סובר דאפילו בביטול אחר שנגמר א"צ ב"מ ובזה מודה רמ"א) וכ' דמאן דאמר הכי לא ח"ש לקמחי' שלא נאמר דברים אלו אלא אם ביטל שלא בפניהם קודם שנגמר חתימת הגט לא הוי ביטול והגט כשר בב"מ כו' אבל שלא יצטרך בב"מ למודעה שנמסרה שלא בפני עידי הגט ישתקע הדבר כו' מבואר להדיא דאפילו קודם שנגמר יכול לבטל הנתינה ובעי ב"מ:

והנה כבוד דודי הגאון נ"י העמיק הרחיב שיש לצדד ולומר שלא היתה כוונתו של הבעל רק על הנתינה לבד ואע"ג שלא היה שם ב"מ אח"כ מבואר בריב"ש דבנתינה שנותנו אח"כ בתורת גירושין סגי ע"ש סי' רל"ב ואע"ג דהרמב"ם סבירא ליה דיכול למסור מודעה על הכתיבה העתידה לבא היינו שמבטל מעכשיו ולאחר שיוכתב ע"ש ודברים ברור' הם בזה כי כן כוונת הריב"ש וכן מבואר להדיא בדבריו בסי' תפ"ב שכתב הטעם לפסק הרמב"ם במסירת מודעה על הגט שאינו גט לגמרי וגבי חליצה חליצה פסולה מיקרי דהחילוק הוא דגבי גט שאם ביטל לגוף הגט אחר כתיבה פסול לעולם א"כ הרי הוא כאילו אמר הריני מבטלו מעכשיו ולאחר שיוכתב אלא דעכ"פ ביטול מודעי מהני אע"פ שאם יבטלו אחר שנכתב לא מהני ב"מ כיון שכבר נתבטל אבל בחליצה אם אומר כל חליצה שאחלוץ תהיה בטילה אין בדבריו כלום דאתי מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים כו' ע"ש והביאו הב"י סי' קס"ט ובכ"מ פ"ד מהל' חליצה בקצרה ולפ"ז בנתינה זו של הגט דמי ממש לחליצה דאתי מעשה הנתינה ומבטל למודעא שמסר על הנתינה אמנם לפמ"ש הוא ראיה לסתור שהרי גבי חליצה אעפ"כ חליצה פסולה היא והיינו מטעם שכתב הריב"ש שם דאף שהוא מבטלו סתם אמרינן שהוא אנוס על החליצה דאל"כ מה לחלוץ ומשיצטרך לבטל קודם לא יחליץ ולא יבטל ודינה כדין חליצה מעושית דפסולה וא"כ גם כאן למה ליה ליתן הגט ולבטל אע"כ שאיזה אונס יש לו ואע"פ שאנחנו אין יודעין מאונס שיש לו איברא שאני תמה על הריב"ש שכ"כ לדעת הרמב"ם והרי הרמב"ם פ"י מהלכ' מכירה כתב וז"ל בד"א במוסר כו' אבל במתנה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס המתנה בטילה שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה:

ועוד שלפענ"ד שדברי הריב"ש אינם מוסכמים לדעת הרבה פוסקים וכמ"ש בשו"ת הרשב"ץ סי' א' ד"ה וראיתי בקונטריסי התשובות כו' דאם נמסרה בין כתיבה לנתינה סגי בעשיוהו וארצי וכיון שנתן הגט מידו לידה הא ארצי ודחה דבריו איברא שיש לחלק ולומר דהתם שאמר גט זה שאתן אני אתן אותו שלא ברצון וא"כ אין מעשה הנתינה מוכיח שנותן ברצון שהרי להדיא אמר שיתן אותו רק שלא ברצון משא"כ כשאומר לבטל נתינת הגט או החליצה שכוונתו שלא יהא בתורת גירושין או שהחליצה זו לא תועיל להתיר. וחילוק זה מוכרח ג"כ מדברי הריב"ש שבסי' קכ"ז צלל במים אדירים לחתור היתר לפי שהעדים אמרו שלא היה שם ביטול מודעה אח"כ ולא כתב דבנתינה לחוד סגי אלא שמדברי הרשב"ץ משמע דבכל גוני בעינן ב"מ וכן משמע מדברי הרשב"א בתשובה שהביא הב"י סוף סי' קמ"א שכתב אבל זה שמסר מודעה לבטל הגט כל שימסרנו ליד שליח לקבלה כל שמבטל כל מודעות שמס' הכל בטל כו' משמע דמה שנתן לבד בלתי ב"מ לא הי' מועיל ואע"פ ששם אמר כל גט שאתן ליד שליח לקבלה אני מבטל ויש לפרשו ג"כ שלא יהא בתורת גירושין:

והנה דודי הגאון נ"י בעצמו פקפק בדבר בנ"ד דשמא כיון שאמר אני מבטל ממילא נשמע שנתינתו אינו ברצון ובהא לא מהני מה שנותן אח"כ אם לא שיאמר רוצה אני אלא שצידד לומר כיון שנתנו לו מעות כ"ע מודים שצריך שיכירו באונסו אף בגט וכמ"ש הריב"ש ואף שהמ"ל כתב דלמאן דס"ל דאף אם האונס שקר המודעה קיימת לא מהני מה שקיבל מעות הא ליתא דטעמם הוא כמ"ש הרשב"א בגיטין דסתמא יש לו אונס בסתר וכיון שקיבל מעות ממילא אמרינן שאין לו אונס כלל אף בסתר וכסברת הריב"ש ודפח"ח אלא שבא להעמיד כן ע"פ שיטות הרא"ש והטור דכיון דבזביני כתב הטעם משום דמקבל זוזי גמר ומקני ומה שמסר מודעה שיכול לבטל המקח כשיהיה לו מעות וא"כ כמו לשיטת הריב"ש כן הוא לשיטת הרא"ש דאמרינן שנותן ברצון כדי לקבל מעות ומה שמוסר מודעה הוא כדי להוציא לעז אחר כך ולצערה ולענ"ד אין הדמיון עולה יפה דהרא"ש ה"ק דגילוי מלתא בעלמא היא דהיינו שאף בלא אונס כלל כיון שמגלה דעתו שאינו רוצה להקנות או לגרש בכל לבו סגי וכמש"ל לשון הרמב"ם משא"כ בזביני שמקבל מעות דאמרינן גמר ומקני ולעולם אין אנו מאמינים שיש לו אונס בסתר אלא מן הסתם אמרינן שאין לו שום אונס ואפ"ה לא מהני במתנה דלא שייך גמר ומקנה ואינו נותן בלב שלם אלא בשביל שאינו יכול להשיב פניו ריקם וכיון שמגלה דעתו שאין לבו ופיו שוין די בזה וכן נלענ"ד מבואר ממ"ש הרא"ש ז"ל בתוספותיו לב"ב הובא לשונו בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' י"ו שכתב וז"ל הקשה ר"מ ז"ל על שפירש רשב"ם ור"ת גילוי מלתא דאי לא הוי אנוס מי דחקו ליתן גט ומתנה כו' וקשה לפירושם דילמא אנסוהו זוזי שנותנין לו קרובי האשה לגרשה וגם על המתנה אינו אנוס אונס גמור אלא אדם גדול ביקש ממנו שיתן לו מתנה ואינו רשאי להשיב פניו או שאומר לו המקבל מתנה תן לי חפץ זה עתה שאני צריך לו עתה ואני אתן לך כפלים פעם אחרת ע"כ ונראה שמזה למד הרא"ש ז"ל לומר דאפ"ה הוי אכתי אין הגט זה ומתנה זו כלום כיון שהוא עכ"פ גילה דעתו שאין לבו להקנות וכן משמע מדברי הרא"ש בהשולח שכתב ואפילו אם האונס שאמר היה שקר מ"מ הרי אומר שאינו חפץ בגט וכ"כ רי"ו בשם רבינו יונה. ובדוחק יש לפרש דמ"ש והרי אומר שאינו חפץ בגט היינו מטעם שיש לו איזה אונס בסתר וכסברת הרשב"א ז"ל אבל לא מיחוור ופשטא דמילתא משמע דאינה וס"ל דגילוי מילתא בעלמא הוא היינו כיון שמגלה דעתו הוי כאילו ביטלו בפירוש כל גט שיכתוב ולא מטעם אונס כלל וכמבואר בהגהות מרדכי פרק חזקת הבתים שכתב בשם ריב"ם דגילוי מלתא הוי ולכך אפילו בלא אונס יש לנו לכתוב שהרי יכול לבטל גט ומתנה בלא אונס כדאשכחן בפרק השולח ע"ש והבי' ראיה ממתנת' טמירתא וכן הוא בדברי הרא"ש ורי"ו וכן מורים בפשיטות דברי הרמב"ם בפ"ו דגירושין ופ"י מה' מכירה דעיקר טעמא משום שיכול לבטל הכתיבה העתידה או הנתינה של מתנה העתידה ואע"פ שהריב"ש כתב בטעם הרמב"ם שמבטל כתיבת הגט העתיד לבא הוא משום דמבטלו מעכשיו ולאחר שיוכתב כבר כתבתי והוכחתי לעיל שא"א לומר כן דאם כן איך כתב הרמב"ם בפשיטות שאם מסר מודעא קודם מתנה אף על פי שאינו אנוס המתנה בטילה ולומר דטעמא דהרמב"ם הוא במתנה כמו שכתב הריב"ש במודעות החליצה שכיון שהוא מבטלה ע"כ שיש לו איזה אונס דאל"כ לא יבטל ולא יחלוץ ז"א במשמע בדברי הרמב"ם שכ' שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת כו' וע"ש וכבר כתב הריב"ש שם לחלק בין גט לחליצה בחילוק אחר נכון והביאו בכ"מ וכ"נ מדברי הריב"ש עצמו ס"ס רל"ב שכ' אצ"ל שהרבה מן המחברים כתבו שאפי' נמצא שהאונס שתלה בו מודעתו שקר אפ"ה מודעתו קיימת דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון שיכול לבטלו אפילו בלא אונס כדעת הרמב"ם כו' וכ"מ מדברי ה"ה פ"ו מהלכות גירושין הלכה כ"ו ועיין בלח"מ שם. ועוד נ"ל להוכיח כן מדברי הר"ן שגם הוא מהסוברים דאם האונס שאמר שקר אפ"ה מהני הביטול וע"כ אין טעמו כמ"ש הרשב"א ז"ל שאם אינו אנוס למה הוא מגרש א"ו אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו ותולה בדבר אחר שלפי טעם זה אם אומר בפירוש שאין לו שום אונס כלל רק שהוא רוצה ליתן גט והוא מבטלו מעתה היה אפשר לומר דכיון שחזר וצוה לכתוב עשאן שלוחים וכמ"ש הרמב"ן בפרק חזקת והביאו ב"י סימן קל"ה וכת' הר"ן ע"ז וכן נמי אם תלה מודעתו בדבר שאין בו אונס אפ"ה מבטל גיטי' ומתנתיה ואע"פ שנראה מדברי הרמב"ן ז"ל דכל שתלה מודעתו בדבר שאין בו אונס אינו כלום וכמ"ש עיקר. וכן מכוונים דברי הרמב"ם ז"ל:

ובאמת המעיין בדברי הרמב"ן יראה שלא כתב אלא שאין פסול של גט אלא בשביל שהוא נאמן באונסו וכתב על דברי הרמב"ם שכתב ואם אמר כל גט שאכתוב מכאן עד ק' שנה בטל וזה וודאי אפשר דמסתמא נימא דאנוס הוא אבל אם פירש שאינו אנוס ומבטל לפי דעתו כשר כדברי הרא"ש ז"ל וכן הרשב"א כתב על דברי הרמב"ם וזה דבר ברור דאע"ג כו' ונלענ"ד שלא בא לפרש דברי הרמב"ם ז"ל אלא שכתבו דבכה"ג דאפשר שהוא אנוס והדין דין אמת וכנראה מדברי הר"ן ז"ל אלא שצל"ע על דברי ה"ה שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל וזה אמת ואין בו בית מיחוש (שוב ראיתי שדברים אלו כתב הרמב"ן במסכת גיטין ומבואר בדברי הריב"ש סימן רל"ב שכ' וכן חזר והודה הרמב"ן בפרק השולח להרמב"ם שכל המבטל בעתיד ואפילו בלא אונס מודעה היא) דמשמע מדבריו שהרמב"ן עם הרמב"ם השוו בדינים הללו וזהו נראה שהוא כדרך הריב"ש סימן תפ"ב לדעת הרמב"ם בחילוק הא' אבל דברי הר"ן אינם מורים כן. ועוד שנלע"ד שיש עוד חידוש בדברי הר"ן שכתב אע"פ שתלה מודעתו בדבר שאינו אונס המודעא קיימת ר"ל שבאמת לא כיחש להעדים כלל אלא שאמר להם האמת שאני אנוס מחמת דבר פלוני ובאמת שאותו דבר לא מיקרי אונס אפ"ה המודעה קיימת אע"פ שאמר לו שיש לו אונס בסתר אלא שהוא סובר שגם זה הוא אונס מכל מקום הרי גילה דעתו שחפץ בביטולו ואינו נותן בלב שלם:

והשתא ניחא מ"ש הר"ן דמדברי הרמב"ן משמע דבכה"ג לא הוי מודעה כמ"ש הב"י בשמו והנ"י פרק חזקת ונראה שכוון בזה למ"ש אהא דלא כתבינן מודעה אלא אמאן דלא צאת דינא וכתב דבגיטא ומתנתא דלא ידעינן באונסיה פליגי ואף ע"ג דאנו מאמינים לו על האונס דגילוי מלתא הוא אפ"ה הא בי דינא קאי ואמרינן זיל קים עליה בדינא וכיון שיכול לשמוט מן האונס אין זה מודעה ואביי ורבא ס"ל דכיון דאי בעי לא צאית אונס הוא וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם עכ"פ מבואר דכל שתלה בדבר ואותו דבר אינו אונס אין המודעה כלום והר"ן חולק ע"ז וס"ל דאכתי גילוי מלתא הוא שאינו נותן בלב שלם ודעת הרשב"א נלפענ"ד דבכיוצא בזה שכתבתי ס"ל כדעת הרמב"ן דדווקא באומר שקר וכחש להעדים אז אמרינן מסתמא יש לו איזה אונס דאל"כ למה מגרש אבל באם שהוא טועה וסובר שזה אונס אין כאן גילוי דעת שיש לו איזה אונס אחר ואפשר דאף בכה"ג ס"ל שאנו אומרים שיודע שאין זה אונס רק שמכחש להעדים ומכסה אונס גמור שיש לו ותולה אותו בדבר אחר והראשון נראה יותר. לכן אני תמה על הרשב"ץ שכתב שם בדין שמסר מודעה שהוא אונס מחמת אביו והוכיח שם דגם זה לא מיקרי אונס ואעפ"כ בעי ביטול מודעא כדעת האחרונים והביא ג"כ דברי הרשב"א בהשולח ולפמ"ש אפשר דהרשב"א בנדון זה כהרמב"ן ס"ל. אכן מדברי הרשב"ץ מבואר שם שהוא מסכים עם האומרים דאפילו אין שם אונס כלל כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בגירושין סגי ולפי שיטות הללו הדין עם המ"ל בזה דאף שקיבל מעות מ"מ כיון דלא הוי כזביני ממש שהרי אין דמים לאשה וכמ"ש הריב"ש שם א"כ לא הוי גמר ומקני ובגילוי דעת לחוד בטל הגט:

אמנם ראיתי בשו"ת מהרי"ט ז"ל סי' ל"א במי שנאנס למכור בפחות משוויה בעינן שיכירו באונסו והבי' ראיה מדברי הריב"ש הללו וכתב וכ"ז אפילו לא כאן ב"מ כו' ולא הזכיר שום חילוק ע"ז אמנם מ"ש שם וכן הסכים הר"ר דראן במעשה הגט ההוא בסימן א' לכאורה מזה היה ראיה דאפילו לדעת האומרים דלא כהרמב"ן וגם הרשב"ץ כ"א מהם אפילו בקיבל דמים מודה. אבל אחר העיון נלפע"ד דמהרי"ט אגב חורפיה ושיטפיה כ"כ כי נראה שהרשב"ץ שם סובר דכל שקיבל מעות הוי כזביני ממש כאילו לקח כל דמי שווייה של המכר ואפילו כשידוע באונסו רק שלא מסר מודעא אמרינן דגמר ומקני וזה מבואר למעיין שם וכן הוא להדיא בשאלות תשובות בנו הרשב"ש ז"ל:

שוב ראיתי הרי"ו חלק חוה נתיב כ"ד שכתב' וז"ל וכתב הרא"ש בתשובה אע"פ שמדין התלמוד נראה כך דאין צריכין העדים לידע אונסו חלילה כי לא נעשה כפשע הזה מיד השופטים אשר שפטו את ישראל דא"כ לא שבקית חיי לכל בריה שכל אדם שאומר לאשתו ה"ז גיטיך ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכשתתן יביא עדים שקודם לכן ביטל הגט בפניהם וחלילה מעשות זאת אם לא יתן אמתלא לדבריו מאחר שלא ידעו האונס וכ"כ לגבי מתנה כי דינם שוה וכתבתיה במשרים עכ"ל הרי להדיא דמדין התלמוד אף בכה"ג שאין לו אונס ומקבל מעות אפ"ה אמרינן דמדין התלמוד מהני המודעה רק שלא נעשה כן מעשה דא"כ לא שבקית כו' ובאמת הדברים מתמיהים דכיון דמדין התלמוד הוא כן וכי משום לא שבקית חיי שרינן א"א לעלמא ונראה שמ"ש חלילה מעשות זאת כו' היינו שלכתחלה אין העדים רשאין לעשות כן לכתוב מודעה אם לא שיתן אמתלא לדבריו וכ"נ קצת מלשונו במשרים שכתב וכן אם מחל לחבירו אלף זוז וקודם לכן מסר מודעה היא בטילה לכן אין לבטלה מאחר שלא ידעו העדים באונס נותן או מוחל זולתי מה יתן אמתלא לדבריו עכ"ל והיה לו לומר לכן אינה בטילה ולשון אין לבטלה משמע שאין לעשות דבר שתהיה בטילה עי"ז. ועדיין הדברים צע"ג וחפשתי בתשובות הרא"ש ולא מצאתי דברים אלו וגם מ"ש בכלל בדין ה' בענין פשרה אין לכוין לזה וצ"ע:

ובאמת לכאורה יש להוכיח דאפילו בשקיל זוזי שייך לומר גילוי מלתא דאלת"ה אלא כיון דשקיל זוזי אמרינן שמחמת זה גירשה ואין כאן גילוי מלתא א"כ תיקשי שהרי התוס' כתבו דהא דנפטר משאר כסות ועונה אין זה כקיבל דמים משום שברצון היה נותן זה אם לא היה מגרשה וא"כ לפ"ז תיקשי מאי פריך גילוי מילתא בעלמא דשמא אין לו אונס כלל רק שאין לו עתה ליתן שאר וכו' ומטעם זה הוא מגרשה ורוצה לבטל הגירושין כשיהא לו. אמנם דבר זה צ"ע לכאורה על פירוש הרשב"ם ז"ל והוא כעין קושית הרא"ש שהבאתי לעיל דדילמא אנסוהו זוזי שנותנין לו קרובי האשה לגרשה:

שוב בא לידי שו"ת מהרח"ש וראיתי שבקונטרס מודעא ואונס העמיק הרחיב הדברים וראיתי שהניח ג"כ דברי רי"ו בצ"ע כמש"ל וגם נראה מדבריו שהרמב"ן רוצה להשוות הרמב"ם עם הרשב"ם והבי' ג"כ דברי הריב"ש בסימן תפ"ב והקשה ע"ז כמש"ל מהרמב"ם דפ"י מהל' מכירה וכתב דאפשר דהם מפרשים מ"ש אע"פ שאינו אנוס היינו דלא ידעינן באונסיה ומ"ש שאין הולכין אלא אחר גילוי דעת כו' פירושו דכיון דאינו רוצה להקנות בכל לבו אנוס הוא ע"כ דכ"ז אינו במשמע. ולענ"ד דאפילו בדוחק א"א להעמיד פירוש זה בלשון הרמב"ם פ"ה מהל' זכיה ומתנה שכ' כבר ביארנו שהמוסר מודעא ואח"כ נותן המתנה בטילה אע"פ שאין זה אונס שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן הואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה מתנתו בטילה לפיכך מי שהיה הדברים מוכיחין כו' ע"ש. עוד כתב מהרח"ש שדעת הרשב"א בהשולח הוא כהרשב"ם והניח בצ"ע מה שהשוה הנ"י בב"ב דעת הרשב"א בשם רבינו יונה לדעת הרמב"ם והביא דברי הגמיי' פ"י מהל' מכירה בשם ר"י והאריך בזה סוף דבר כתב בדף ל"ה ע"ג ובדף ל"ז ע"ב שדברי הריב"ש אינם אלא לפי מה שתופס עיקר דפירוש גילוי מילתא הוא לו שהוא אנוס אבל להמפורשים דכיון דלא גמר בלבו אף בלא אונס כלל הוי מודעה אף שקיבל דמים לא מהני להפוסקים דאף בקרקע בעי שיתן לו כל שוויה והוא כדברי המ"ל אלא שהמ"ל סתם וכתב דלהפוסקים אף במודעה שקר הוי מודעה לא מהני מה דשקיל זוזי ובאמת לא תלי רק בפירוש הסוגיא כנ"ל:

ומעתה נבוא לבאר דברי הריב"ש בסימן קכ"ז וקושית המ"ל עליו אחרי שנציע דמה שאמר אני נותנו בכח יש בלשון הזה שני מיני מודעה חדא שאין מאמינים אותו על האונס משום דגילוי מילתא הוא ועוד שי"ל דלעולם אין אנו מאמינים לו שיש לו אונס כל שאין אונסו ידוע והא דפריך גילוי מלתא הוא היינו דבלשון שהוא אונס יש בלשון הזה ביטול על הגט גם כן וכמו שצ"ל כן לשיטת הרא"ש וסייעתו עיין מהרח"ש במ"ש ליישב קושית מהרש"ך ז"ל ומתחלה פלפל בדברי הריב"ש באם נאמר שאין להאמינו על האונס (ועוד י"ל שהיה סובר שאין במשמעות לשון הזה אונס וכמ"ש מתחלה רק כוונתו שאין נותנו בלב שלם וגילוי מלתא הוא וזה נראה יותר ממ"ש אח"כ ועוד י"ל שאף אם היינו כו') רק שהוא ביטול על הגט ולזה כתב הריב"ש דעכ"פ אין זה ביטול על הכתיבה רק על הנתינה לבד וא"כ חוזר ומגרש בו. ושוב כתב ועוד י"ל שאף אם היינו אומרים שהלשון שאמר שנותנו בכח יהיה כוונתו שהוא אנוס ומוסר מודעה ע"ז עדיין אינו כלום כיון שקיבל מעות צריך לידע באונסו כו' וא"כ אין כאן מודעה ולא היה צריך לבטל מודעה בזה אמנם כבר אמר הן על הביטול מודעות כו' ומזה הוציא המ"ל דמתחלה הוא מצדד לומר דאף בלא ב"מ כלל סגי ולכן הקשה דאף לאחר כתיבה כיון דאמר אנוס הוא הוי כאילו ביטל ר"ל הנתינה וא"כ עכ"פ בעינן ב"מ. ובדוחק י"ל שמתחלה שכתב לצדד שלא ביטל רק הנתינה ובאמת ע"י ב"מ מיירי כמ"ש אח"כ שהיה שם ב"מ וכן משמע מסוף דבריו בענין העדים שאמרו שלא היה מסירת מודעה כתב וגם שאמר לדודו קודם הנתינה אני נותנו בכח גם מפני לשון זה לא היה צריך ב"מ שכבר ביאר דבריו הוא עצמו מה היתה כוונתו:

אמנם י"ל דהריב"ש אזיל לשיטתו בסי' תפ"ב שכתב דלהרמב"ם דמהני ביטול לעתיד היינו שמבטל מעכשיו ולאחר שיוכתב אבל בלא"ה אמרינן שהמעשה שאח"כ מבטל דבריו הראשונים וא"כ בכאן אף שביטל אתי מעשה הנתינה אח"כ ומבטל וא"צ בזה לביטול מודעה וצ"ע בדברי הריב"ש שם במ"ש וגם מה שאמר לדודו כו' שהרי אף אם היתה מודעה גמורה יכול הוא לבטלה כ"ש שיכול לבאר כוונתו. ובאמת לפמ"ש הרמב"ם אם ביטל גופו של גט תו לא מהני ב"מ וצ"ל דקאי השתא לפמ"ש למעלה שלא היה כוונתו רק על הנתינה ועפ"ז היה אפשר לומר דלק"מ קושיית המ"ל דה"ק הריב"ש מתחלה כתב שיכול לבאר כוונתו שלא היתה כוונתו לבטל והביא ראיה מנדרים וע"ז כתב ועוד שנראה ברור דלא קאי רק על הנתינה וא"כ פשוט דצריך לבאר כוונתו שהרי אפילו מסר מודעה בפירוש יכול לבטלה כמ"ש אחר כך אבל אין זה במשמעות הלשון שלא היה לו לסתום רק לפרש:

ואמנם המ"ל הקשה על הראיה מנדרים שהם דברים שבינו לבין קונו משא"כ הכא כיון שביטל הכתיבה שוב אין לו תקנה לדעת הרמב"ם ובאמת שהתשב"ץ בסימן א' האריך בדבר זה וכתב דא"ת דשאני נדר משום שהוא איסור התלוי בגופו כו' הא ליתא דהא בירושלמי איתא דאין חשוד לקלקלה בידי שמים אלא שגם הוא כתב שם דבנדרים י"ל דאיכא מיגו דמתשל עליה ה"נ איתא להאי מגו דאי בעי מבטל למודעה ונראה שלפמ"ש אח"כ שאין חשוד לקלקלה ל"צ לה"ט וכן י"ל דאיכא מגו הואיל ובידו לגרשה ובאמת יכתבו גט אחר ולפי שאין זה צריך לענין לא אאריך בזה:

ולענין עיקר הדין לכאורה יש כאן ס"ס לקולא חדא דדילמא קי"ל כהרשב"א שדעתו בתשובה דאפילו בגיטין אי שקיל זוזי הוי כזביני ממש אפילו היה שם אונס דכל שלא מסר מודעה אמרינן דגמר ומגרש כמו במכירה ממש וא"כ מכ"ש היכא דאין אונס ידוע רק מסירת מודעה בלבד ודברי הרשב"א בתשובה הבי' מהר"ם אשכנזי סימן י"ו ומהרח"ש בקונטרס הנ"ל וכן מבואר בדבריו בתשובה שהבי' ב"י סימן קל"ד ומהרח"ש כתב שלדעת רבינו יונה דבקרקע אע"פ שלא נתן כל שוויה משום דאין אונאה לקרקעות ג"כ ס"ל דגם בגט מהני מעות וכ"כ שגם דעת הרשב"ץ הוא כן וכן דעת בנו הרשב"ש אמנם דעת הרבה פוסקים להיפוך כמ"ש בתשובה מהר"ם אשכנזי ע"ש והריב"ש מכללם דאין דמים לאשה מ"מ עדיין יש לספק דילמא העיקר כהמפורשים דגילוי דעת מילתא היינו שאנו מאמינים באונסו ואם כן כל דשקיל זוזי לאו גילוי מלתא הוא וכמ"ש הריב"ש ואמנם בנ"ד שאמר בפי' אני מבטל אף אם נדון אותו על הנתינה ואף אם נאמר דהוי כזביני ממש מ"מ לדעת הפוסקים דמהני ביטול בדבר העתיד א"כ אין הנתינה שאח"כ מבטלת המודעה ואע"פ שהריב"ש סי' תפ"ב מפרש גם דעת הרמב"ם כן כ"כ דמדברי הרמב"ם פ"י מהל' מכירה ופ"ה מהל' זכיה מבואר שביטול מועיל בדבר העתיד וכ"כ הריב"ש סימן רל"ב שהרמב"ן הודה לדברי הרמב"ם שמועיל ביטול בדבר העתיד ונראה שמוכרח כן שהרי הרמב"ן שם כתב שזה אמת ואין בו בית מיחוש על דברי הרמב"ם ולדידיה א"א לומר שמבטלו מעכשיו ולאחר שיוכתב וכמ"ש הריב"ש בדעת הרמב"ם שהרי הרמב"ן שם סובר דאין יכול לבטל גופו של גט כלל:

ובדברי הריב"ש בסימן רל"ב צ"ע שכתב ואע"פ שאין אונס זה לבדו מספיק לעשותו גט מעושה מ"מ כשמסר מודעה תחלה אף אם נאמר שאין מודעה מועלת אלא ע"י אונס אפ"ה קצת אונס מועיל להחשיבו מודעה וראיה לדבר ממתנתא טמירתה ואצ"ל שהרבה מן המחברים כתבו דאף אם תלה מודעתו בדבר שאינו אמת המודעא קיימת כו' עיין בב"י סימן קמ"א ולפמש"ל אין זו קושיא דאפילו הנך דס"ל הכי י"ל דטעמם כמ"ש הרשב"א ז"ל דמסתמא יש לו איזה אונס ומכסהו לפני עדים משא"כ כשתולה בדבר שאינו אונס אלא שהוא טועה וסובר שגם זה הוא אונס וכמש"ל ובאמת צריך ליישב דברי הרמב"ן שכתבתי בההוא דלא כתבינן מודעה אלא אמאן דלא ציית כו' מהאי דמתנתא טמירתא דמשמע דבכה"ג הוי מודעה וצ"ל דס"ל כמ"ש בהג"מ פרק חזקת דמה שהוא רוצה לקדש אשה הוא אונס גדול ודלא כהריב"ש דס"ל דאין זה אונס:

והנה דודי הגאון נ"י האריך בתשובתו ליישב דברי הרמב"ם מ"ש בקידושין במי שאנסוהו לקדש קידושיו קידושין ולא הזכיר דבעינן רוצה אני וע"ז כתב דבעירכין מבואר דהא דבעינן רוצה אני היינו היכא דאיכא חשש מודע' הן וראיתי שכן הקשה הלח"מ על הרמב"ם אבל אחר העיון אין זה מעלה ארוכה שהרי בעירכין מיירי באותו שכופין אותו להוציא כדאיתא במשנה שם וכן בג"נ כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמרינן בב"ב דשאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' גירושין הלכך שפיר הוי סגי אם כופין אותו עד שיתן דאז משום דמצוה לשמוע כו' לא היה צריך שיאמר רוצה אני אלא בנתינה לחוד הוי סגי ומדקתני עד שיאמר רוצה אני ש"מ דמחשש מודעה אמרו כן אבל באנסוהו לקדש לעולם אימא לך דבעינן רוצה אני דאף על גב שדינו כתלוהו וזבין מ"מ בתלוהו וזבין גופיה נמי בעינן רוצה אני וכמ"ש הלח"מ מש"ס דב"ק ע"ש וצ"ע ולפי שבגוף הנושא והנוגע לדינא כבר הארכתי בכל הצורך וכעת הקיפו עלי יחד ענינים אחרים שאיני בן חורין להפטר מהם אמרתי עת לקצר דברי זעירא:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה