אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ג › שאלה קכג

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ג · שאלה קכג

שאלה קכב

שאלה שליח הביא גט לאשה אחת עם הרשאה מקויימת וקודם נתינת הגט קראו הב"ד ההרשאה וימצא כתוב בזה"ל והגט שנעשה עליו כו' שליח כו' נכתב ונחתם שנת חמשת אלפים חמש מאות לבריאות עולם ונחסר תיבות ושבעים ושלש והבעל הלך לדרכו ונשאלתי לחוות דעי בזה:

תשובה לכאורה דבר זה יש ללמוד מפשיטות דברי הרמ"א בסי' קמ"א סעיף כ"ד שכתב שאם נמצאו עידי ההרשאה פסולין נתבטל כל השליחות כו' ולא דמי לשאר פסולי הרשאה כו' מבואר דבשאר פסולי הרשאה לא איכפת לן ולא נתבטל השליחות מחמת פסול שטר ההרשאה וכ"כ להדיא בד"מ וז"ל אבל אם אירע פסול אחר בהרשאה אין השליחות בטל משום זה אלא הוי כמי שאין לו הרשאה וכבר נתבאר דינו למעלה ומבואר שם דבשעת הדחק נותנין הגט בלא הרשאה והב"ש שם ס"ק ל"ג כתב אהא דאם עדים פסולין נתבטל כו' אע"ג דכשאין בידו הרשאה נאמן לומר שהוא ש"ה בכה"ג שנעשה לפני פסולין גרע טפי כו' ולכאורה נראה דלא נתבטל אלא השליחות ואם חזר והביא הרשאה אחרת כשר הגט אלא שבד"מ בשם ס"ג כתב דהגט פסול ואפשר משום דמוכח דמסדר הגט היה ע"ה כו' עכ"ל ודבריו תמוהים לענ"ד שהרי הד"מ כתב על דברי ס"ג וז"ל ונראה דדווקא כשאירע פסול בעדים אז כל השליחות בטל משום דעידי הרשאה הם עידי השליחות ר"ל שהבעל ממנה שליח בפניהם ולכן כל השליחות בטל כו' ע"ש וכן דייק רמ"א בהג"ה וכתב ושבפניהם עשה הבעל לשליח כו' ואם כן פשיטא דבכה"ג בטל השליחות שהרי צריך שיהיה עדים בעת מינוי השליחות לפי דעת הרא"ש וכיון דהשליחות בטל מעיקרא מחמת פסול העדים ממילא דגם הגט פסול אף אם ימנה הבעל אותו עתה מחדש לפני עדים שהרי הוא מוקדם כמבואר בב"ש לעיל בשם הר"ן דאם לא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה לשלוח ע"י שליח וכ"כ הרמ"א שנהגו להחמיר ולכתוב אחר וזה דעת בעל ס"ג שפסלו הגט גם כן ורמ"א סתם וכתב דנתבטל השליחות וממילא הכי הוא שצריך לכתוב גט אחר משום מוקדם ומשום דנ"מ אם היה מקום קרוב שיכול לחזור השליח אל הבעל וימנה אותו שליח מחדש באותו יום עצמו דליכא חשש מוקדם לכך נקט רק ביטול השליחות לחוד ועכ"פ מ"ש הב"ש דנעשה לפני פסולין גרע טפי דהוי כמכחישין אותו כו' לא מסתבר כלל והדבר מבואר כמ"ש דמטעם דאין כאן עדים בשעת מינוי השליחות אתי עלה. ומה שיש לעיין בזה דלכאורה י"ל דדווקא בנמצא פסול בהרשאה שלא בסימני הגט אבל בזה שנמצא הפסול בסימני הגט הכתוב בהרשאה אם כן הרי עידי הרשאה מכחישין אותו ודמי למ"ש בב"י ובש"ע סעיף למ"ד בשם מהר"א מזרחי בכתוב בהרשאה שהוא שליח קבלה והוא אומר שהוא שליח להולכה ע"ש שכתב שהגט פסול לפי שנראה שהב"ד היה ע"ה כו' והד"מ שם הקשה דאמאי נחזיק הב"ד לטועין כשהשליח מכחישן נימא דהשליח משקר והבעל עשאו שליח לקבלה והולכה כיון דאם היה השליח אומר כן היתה ההרשאה כשרה והב"ש ג"כ כתב די"ל שהב"ד לא היה ע"ה רק שכתבו ליפוי כח ומ"מ כשאין השליח אומר כן לא טענינן אנחנו ע"ש (וראיתי בספר בית מאיר שכתב על דברי הד"מ שכתב דכיון שמוכחש ע"י העדים במה שאומר שאינו ש"ק הוי פסול לעדות ובמה נאמן לומר בפ"נ ע"ש ובמחכ"ת לא עיין יפה שקו' הד"מ הוא על מה שפסל הגט לפי שדן אותם לב"ד הדיוטות דז"א דמצינן למימר שנעשה ליפוי כח ואף שהשליח אומר כן הוא משקר ואם כן אם הבעל רוצה לגרש בגט זה בעצמו או מוסרו לשליח אחר שהיה בשעת כתיבה וחתימה שפיר דמי שאין לפסול הגט משום ב"ד הדיוטות וכן מבואר למעיין בד"מ) אך אני תמה דלפי דברי הד"מ והב"ש דברי המ"ב בשם הרא"מ הם סותרים זא"ז מרישא לסיפא שהרי התחיל וכתב וכך נראה לומר בנדון זה שהב"ד ע"ה היה וחשבו שיש ביד הבעל למנות ש"ק וליפוי כח נתכוונו ע"ש הרי מבואר דגם אם אמרינן דליפוי כח נתכוונו אין זה אלא מפני שהם ע"ה וחסרון ידיעתם שסברו שאפשר שהבעל עושה ש"ק ולכך עשו יפוי כח ופשיטא דלא מסתבר לומר דדוקא היכא שהשליח מכחיש דאז אנו תולין שרצו לעשותו לש"ק ודאי אז חשבינן להו כהדיוטות משא"כ אם לא החליטו זה לודאי רק לספק ועשו ליפוי כח לא חשבי' להו כהדיוטות פשיטא שז"א דודאי שגגתם בזה עולה זדון ואין לך חסירי מדע יותר מזה ויש לחוש לכמה פסולים שעשו בו מחסרון ידיעתם ופשיטא שאין לדמות זה לדין השוחט שאומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל כו' כמבואר למעיין (וכך מבואר להדיא מדברי הרא"ש בתשובה שהביא הטור שם שממנה רצה הרא"מ ללמוד היתר לנ"ד וכתב ואפילו את"ל שהיה ע"ה ולא ידע זה שאין הבעל עושה ש"ק למה לנו לתלות בחזרה י"ל דליפות כחו נתכווין כו' ע"ש) ועוד שהרי שפתי הרא"מ ברור מללו שכשבא לדון להכשיר הגט מטעם יפוי כח כתב שאותו ב"ד ע"ה היו וא"כ איך סיים בה שלפי שמכחי' השליח פסל השליחות גם פסל הגט לפי שהב"ד הם ע"ה ולכן נלענ"ד דמ"ש שם בסוף דברי המ"ב גם פסל הגט עצמו מכיון שהיו ע"ה כוונתו בזה לומר שהרא"מ הוסיף עוד טעם מחודש לפסול הגט עצמו לפי שהב"ד היו ע"ה כו' ולפי טעם זה באמת אין לחלק באמירת השליח דאפילו אם יאמר השליח שנעשה שליח לקבלה גם כן פסול מטעם זה כיון דמ"מ הבית דין היו ע"ה שנסתפקו שמא הבעל יכול למנות ש"ק וכן מבואר להדיא מלשונו שכתב מכיון שהיו ע"ה שלא ידעו אם יכול הבעל למנות ש"ק אם לאו דכל כה"ג אין לסמוך עליהם כו' ע"ש ונפלאתי על אא"ז רמ"א ונמשך אחריו הב"ש שהבינו דלפי מסקנת הרא"מ נמי אם היה השליח אומר שנעשה לקבלה ג"כ הי' מכשיר הגט והשליחות כמו שכתב שם תחלה אחר כך אמר שאם השליח הזה כו' וליתא דמ"ש גם פסל הגט כו' הוא לשון קצר. ור"ל שעוד הוסיף לפסול הגט מטעם ע"ה ולטעם זה באמת נפסל בכל ענין ולפי שאינו לשון הרא"מ עצמו רק לשון איזה תלמיד וקיצר בלשונו ודחיק ומוקי נפשיה ובאמת נראה דהיכא שהשליח אומר שלא נעשה רק שליח להולכה היה מקום להקל יותר ולומר שהב"ד לא דייקי לישנא ונקטי קבלה בלשון הולכה או שנפל ט"ס ולא דקדקו ומ"מ אין זה ב"ד טועין שהבעל עושה ש"ק משא"כ אם השליח אומר שכן הוא שהיה גם ש"ק שוב אין ללמוד זכות עליהם רק מחסרון ידיעה אך מדברי הרא"מ מבואר דכל שהשליח אומר שהוא שליח להולכה לבד הוי הכחשת עדים ואין תולין בגמגום או בט"ס ואף ע"ג דבתשובת הרא"ש שם כתב גם כן שיש לתלות בט"ס אין לתלות בחזרה דאדם יודע שאין בידו לעשות ש"ק ואם כן ה"נ נימא דודאי ב"ד יודעין שאין הבעל עושה ש"ק ויש לתלות בט"ס ואע"ג דלפי מ"ש הרא"ש ואת"ל שהיו ע"ה כו' אם כן י"ל דלמסקנת הרא"ש אין לתלות בט"ס כל היכא דאיכא למימר שטעה בדבר משנה והלכך הוצרך לצדד עפ"י מסקנת דברי הרא"ש דאזלינן בתר יפוי כח אך עדיין יש פ"פ לומר דע"כ לא קאמר הרא"ש ואת"ל שהיו ע"ה משום דלענין הבעל לחוד י"ל כן דשמא הי' ע"ה ומה"ת לתלות בט"ס משא"כ ב"ד כיון דבעלמ' אין לנו לחוש לב"ד טועין גם כאן נימא דמלתא דמספקא להרא"ש בבעל פשיטא ליה לענין הב"ד שתולין בט"ס וא"צ לומר יפוי כח שאז ע"כ חשבינן להו ב"ד טועין ואפשר ס"ל להרא"מ דדוקא התם שביאר בשטר שעשאו שליח להולכה ושוב י"ל דמ"ש אח"כ שהוא ש"ק הוא ט"ס דמצרפינן ליה סברא דאדם יודע אבל כשאין זכר לשליחות להולכ' כלל אין לתלות בט"ס אך מדברי הרא"מ נראה דמעיקרא לא אסיק אדעתיה לחלק בהכי דאל"כ אין ללמוד משם גם לענין הך מלתא דיפוי כח כמ"ש שם אחר כך ועוד שאותו שטר עצמו כו' משמע דאף אם לא נחלק בהכי מכל מקום לא רצה הרא"מ ללמוד מהרא"ש רק לענין סוף דבריו דליפוי כח אבל לא מראש דבריו דתולין בט"ס ונלענ"ד דסבירא ליה דדוקא כה"ג דהרא"ש י"ל דשכיח קצת שמחמת שהיה נחפז ללכת השמיט הבעל או אמר והסופר השמיט זה אבל כפי לשון השטר שליחות דבעובדא דהרא"מ דאיתא שם ובא פלוני וגירש לאשתו פ' ואמר לו התקבל גט זה לאשתי פלונית והרי היא מותרת לכל אדם אין מקום כלל לתלות בט"ס כולי האי וגם כי השטר הוא לשון הב"ד עצמו דודאי דייקי שאמר בלשון הזה ממש ואין מקום לתלות בט"ס כלל ולכך פסלו הרא"מ:

ולפ"ז נראה בנ"ד לא דמי לההיא דתשובת הרא"מ רק לההיא דתשו' הרא"ש דודאי לא יעלה על דעת שום אדם שהבעל נותן הרשאה לגרש אשתו בגט שנכתב לפני ע"ג שנה ובודאי תלינן בט"ס אפילו אם כבר נעשה נתינת הגט מיד השליח והגט נאבד ואינו לפנינו ואנו מוצאין בהרשאה שכתוב בה שנותן הרשאה לגרש בגט שנכתב בתוכו חמשת אלפים ת"ק לבד ומכ"ש בזה שהשליח מביא הגט לפנינו שניתן עליו ההרשאה וכתוב בו כתיקנו שיש לתלות בט"ס שבהרשאה וגדולה מזו מבואר בשו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע סימן פ"ב בהרשאה שנכתב בה ששם המגרש פלוני בן שמעון והמגרש שמו פ' בן שמעון וכן נכתב בגט וכתב דלהא ליכא למיחוש דודאי לא מכחיש שטר השליחות לעד הזה דאפשר שהכל אמת כו' ולא עוד אלא שראוי לדון אותו בט"ס וקרוב לזה מצינו בפ"ב דמציעא אבוה דר"פ איתאביד ליה חמרא כו' מסתברא דלא מייתי אינש חובתיה לנפשיה שמעינן מהא אע"ג דקי"ל כיון שהגיד ואלו כבר אמרו שהוא רמאי עם כל זה מכח הסברא אנו אומרים שטעו ולא שייך בזה כיון שהגיד כו' וכמ"ש הרי"ף והרמב"ן ובנ"ד נמי אין לך סברא גדולה מזו שהיו שולחין הגט וכתבו בן ראובן ושטר השליחות בן שמעון אלא שנכרים דברי אמת שט"ס היה ואין כאן אלא גילוי מלתא בעלמא ובודאי דנאמן ותלינן בט"ס וכיוצא בזה נמצא בתשובה להרא"ש על הרשאה שהיה כתוב וקנינה מן מוהר"ר ר' יונה כו' ע"ש אע"ג שצירף טעמים מ"מ למדנו מדבריו דהיכא דאיכא למימר ולתלות בט"ס ואגב הסופר טעו העדים ג"כ לחתום ולא דקדקו היטב במה שחתמו וא"כ בנ"ד נמי כו' ע"ש ועל מ"ש מתחלה דאפשר שהכל אמת שפלוני בן שמעון עשה גם כן שליח לעד הזה לגט אחר וגט של זה נאבד כו' ז"א לפי מש"ל בשם הרא"מ כיון דהשליח עצמו אומר כן ונראה דעיקר סמיכת הרכד"מ בזה על הטעם דתלינן בט"ס וכן מבואר בסוף דבריו שם ע"ש ומזה נקח לנ"ד שנראה שקל וחומר הדברים שיש לתלות בכה"ג בט"ס:

וראיתי בספר דברי אמת להגאון מהור"ר יצחק בכ"ר דוד ז"ל שכתב בשו"ת סימן ד' לדחות ראיית מהרשד"ם דס"ל דשאני התם שהיו תכ"ד וכמ"ש בספר אסיפת זקנים בשם הרשב"א ובתכ"ד יכולין לומר מבודין היינו אלא דהכא סד"א דלא להני אף בתכ"ד די"ל מפני אימתו של זה חזר קמ"ל דע"י האומדנא דלא מייתי חובתה לנפשיה נאמן להגיד ולא מפני אימתו של זה אמר ונמצא בנ"ד שכבר עברו ימים שעידי הרשאה חתמו ואח"כ אומרים שטעו בדבר דלא עבידי למיטעי כיון שהגיד כו' עיין שם. ונפלאתי שכ"כ בפשיטות דהתם תכ"ד הוה ולפי זה אין כאן שייכות להא דכיון שהגיד כלל והרי רש"י והרי"ף והרא"ש כתבו להדיא והני ודאי מטעי קטעו ולית ביה משום חוזר ומגיד אלמא דאפילו לאחר כ"ד מהני באומדנא כי האי דלית ביה משום כיון שהגיד כו' והטעם מבואר ברש"י דאמרי' שכך היה דעתם לומר מתחלה ואם כן היינו הגדה קמייתא גופה ולא שייך בזה שחוזר ומגיד וכן מבואר להדיא בטור וש"ע ח"מ סימן כ"ט מבואר שם דאפילו אחר כ"ד ואפילו אינו טעות שמצוי לטעות לית ביה משום חוזר ומגיד ומ"ש בשם א"ז בשם הרשב"א עיינתי שם וראיתי שכתב בשם הריטב"א שהקשה דאפילו חוזרים ומגידים מאי הוי כיון דתכ"ד הדרי בהו ויש לומר דהתם שחזרו מעצמם אבל הכא שחזרו מחמת אימתו כו' ע"ש וגם בבדק הבית סימן כ"ט העתיק זה בשם הריטב"א ונראה דלא פליג לדינא על הפוסקים שלמדו מכאן לענין חוזר ומגיד וגם הוא ז"ל מודה דכיון דחזינן דמהני הך אומדנא דמחמת זה אמרינן שאין כאן חזרה רק כן היה דעתו מתחלה ממילא דגם אחר כ"ד יכול לחזור דאין זה חזרה רק גילוי מלתא מה היה דעתו מתחלה וטעותא הוא דהדרא ועיין בתשובת מיימוני להלכות אישות סימן ג' בענין השליח לקדש וטעה ואמר לי ע"ש שכתב חד טעמא ורגלים לדבר יש שהוא כדבריו שהרי מתחלה בירר עדים לקדש לראובן כו' ועוד דחזקה שליח עושה שליחותו כו' ואין לך רגלים לדבר וחזקה שליח כו' יותר מנ"ד דידוע לכל שהובררו להיות עדים על הרשאה על גט הנכתב עתה שנת תקע"ג ומהימנו לומר שטעו וכיון דמהימנו פשיטא דלית ביה משום חוזר ומגיד וכמ"ש דבטעות לא מיקרי חוזר ומגיד:

והנה אם ט"ס כזה מיקרי מצוי לטעות או אינו מצוי יש ללמוד דבר זה מדברי הריב"ש סימן שפ"ב בשטר חליצה שכתוב בו ק"ד לפרט והיה שנת קל"ד וכתב שם וכ"ת ט"ס היה ששכחו אם כן לעולם לא נמצא עדים פסולין מפני הקדמת זמן שלעולם נתלה בטעותם כו' ואע"פ שאם ידענו בודאי שטעו לא נפסלו אפילו במידי דאורחייהו למידק כו' אפילו אין לתלות שנעשה בטעות בני אדם במידי דלאו אורחיה למידק כו' והד"מ והסמ"ע בסימן מ"ג הביאו בקצרה דברי הריב"ש אלו. ומבואר בריב"ש שם דאפילו העדים אומרים טעינו אין נאמנים להכשיר השטר וכ"כ הש"ך (וראיתי באו"ת שכתב דאין ראיה מהריב"ש דמיירי שאין העדים לפנינו וליתא דאע"ג דנדון שלו מיירי שאין העדים לפנינו מ"מ ביאר בדבריו דאף אם הם לפנינו ואומרים שטעו אין נאמנים ע"ש שכתב וז"ל אבל לומר טעינו במאי דאורחייהו למידק כדי להכשיר השטר פסול נראה שאינם נאמנים וכ"ש כשאינם לפנינו כו' ע"ש) ומ"מ נראה דהריב"ש מודה בנ"ד שהטעות ברור וידוע לכל שהרשאה זו נכתבה על גט זה וגם שהרי עידי הגט מוזכרים בהרשאה והם לא היו בזמן ההוא בעולם וכה"ג אמרי' בגיטין דף כ"ז כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוב"ש כו' ואמרינן שם דלא חיישינן דלמא אתרמי שמיא כשמא ועדים כעדים וגם דהא דנ"ד י"ל טעמא דהרשד"ם דלא מייתי אינש חובה לנפשיה וכבר כתבתי שמדברי הרא"ש מבואר שתולין בט"ס ומ"ש אח"כ ואת"ל שהבעל ע"ה כו' היינו משום שרצה להמציא היתר אם תאמר דטפי יש לתלות בד"א משנתלה בט"ס אבל לדינא גם טעם הראשון אמת ואפילו תימא דלא סמיך על טעם הראשון היינו משום שיש מקום לומר שהבעל ע"ה היה ואם כן אזדא ליה טעמא דאדם יודע כו' אבל בנ"ד דלא שייך לתלות לפי שהיו ע"ה דזו תינוקת של בית רבן יודעין שגט הנכתב בשנת ת"ק פסול לגרש בו בשנת תקע"ג ובלא"ה לא יעלה על דעת בן אדם לחוש שהי' גט מעת ההיא מונח בקופס' ואתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וכיון שכן הדבר ברור לדעת הרא"ש דתולין בכה"ג בט"ס וכשר וגם הריב"ש נראה שלא החליט סברתו וחזר וכתב ועוד שאפילו אם היינו אומרים כן בעדים אין לומר כן בדיינים דבי דינא מידק דייקי כו':

וראיתי בשו"ת הר"ן סימן ע"ז שנשאלה מלפניו שאלה זו של הריב"ש מחכם אחר איש ריבו של הריב"ש בדין זה ודעת החכם היה להכשיר דודאי מוכחא מלתא ששכחת הסופר היה שדלג מנין הלמ"ד כו' והר"ן הסכים עמו להכשיר מטעם דשטר מוקדם גבי מב"ח שאין העדים פסולין כשטעו בדבר שהם עשוים לטעות ומעתה כיון שאנו מאמינים במ"ש בשטר כל שטעו בדבר שעשוים לטעות הרי נתברר לנו שהחליצה נעשית כהוגן וראוי שנשיא אותה ואף דאיכא למיחוש שמא יחפה במלקות דיבמה לשוק ולפירות נמי איכא למיחש כו' ואעפ"כ אינו דומה לגט כו' דכיון שאינה מתגרשת אלא בו וזה אין עליו תורת גט ושטר נמצא שלא נתגרשה כלל אבל כאן החליצה התירתה וכיון שאנו מאמינים בה כדמוכח ההיא דשט"ח המוקדמין שגובה מב"ח נמצאת אשה זו מותרת כו' ומ"מ אם הדבר יזדמן שיתוקן המעשה ב"ד קודם שתנשא הנה מה טוב ואם לאו אין ראוי לעגנה בשביל זה עכ"ל הרי מבואר מדברי הר"ן דכה"ג הוי שפיר טעות דעבידי למיטעי ודלא כהריב"ש ז"ל וע"ש בשו"ת הריב"ש סימן שפ"ה שהחכם ר' חסדאי סבור שאין שייך ביבמה זנות ופירות ולכן תמה על הריב"ש שכתב שהעדים פסולים שחתמו שקר דמה להם לשקר והלא הקדמה זו אינה מעלה ומורידה והריב"ש השיב לו באריכות דודאי איכא חשש פירי ביבמה ע"ש. ולפי זה י"ל בנ"ד כיון שאין הקדמה זו מעלה ומורידה מודה להחכם ר"ח דאמרינן מה להם לשקר וכיון שאין מקום לתת שם פסול עליהם שפיר תלינן בטעות אף לסברתו דכה"ג לא מיקרי עביד למיטעי ועיין בדברי החכם ר"ח שם שכתב דאדרבא היא הנותנת שטעו ולא חתמו שקר דודאי האשה שואלת הגט לראות כו' ודברים אלו מטין לדברי הרשד"ם שכתבתי דאומדנא הוא דלא מייתי חובתה לנפשיה (ולכאורה מדברי הרא"ש בתשובה לענין אם כתב ברביעי בך' לחודש שהביא הטור סימן ת"ך נראה דדוקא בקביעות החודש תלינן דטעה אף על גב דאחר רובו של חודש לא עביד דטעה מ"מ בזה שע"כ טעה כו' כמבואר שם ומדלא תלי טעמא משום דאמרינן שהשמיט הסופר תיבת אחד ויש לדחות דחדא מתרי טעמי נקט ועוד י"ל דהתם כיון שמנין המועט כותבין תחלה א"כ כך היה צריך לכתוב אחד ועשרי' כמבואר בטור ואם כן צ"ל שהשמיט גם וא"ו מן תיבת ועשרים ולהשמיט מקצת תיבה לא עביד דטעי ולכך מסתבר ליה טפי למתלי טעמא שטעה בקביעות אבל להשמיט תיבות שלימים שפיר תלינן כמש"ל מתשובת הרא"ש שבסימן קמ"א כמש"ל) ועפ"י דברי הר"ן אלו שהבאתי יתבאר דמ"ש בתה"ד בכתבי' סימן וא"ו להחמיר בגט שדילג בו ומאתים וכתב לחלק בין מ"ש הרא"ש בתשובה להכשיר בכתב ברביעי בעשרים משום דמוכח ט"ס מיניה ובי' משא"כ בזה שאין הוכחה מגוף הגט אף על גב דמוכח מבחוץ לפי רוב השנים דע"כ דילוג יש כאן לא דמי למוכח מיניה ובי' והובא חילוק זה באחרונים סימן מ"ג לענין שטרות ג"כ ולכאורה אין החילוק מובן אך לפי דברי הר"ן א"ש דודאי היכא דהוא טעות דמוכח אין כאן חשש על גוף המעשה דמ"מ גוף המעשה אמת אלא שהשטר מתבטל מחמת שטר אם הוא מוקדם כיון שיש בו חשש טריפת לקוחות פסלוהו חכמים והלכך היכא שהטעות מוכח מתוכו הרי זה כאלו נכתב כהוגן ואין לקרוא עליו שם מוקדם כיון שהזמן העיקרי הוא מוכח מתוכו (וע"ש בתשובת הרא"ש באורך דאין חשש שיסברו על הזמן המוקדם שהוא העיקר דע"כ לומר דברביעי הוא הוא העיקר ע"ש) משא"כ היכא שאין מוכח מתוך הגט עצמו נמצא שמפאת כתיבתו יש בו הקדמת זמן ופסול אלא שאתה בא להכשירו מחמת הוכחה מבחוץ מ"מ בגט אין בו זמן כהוגן רק זמן מוקדם ואף שעל שנים רבות אין חשש טריפת לקוחות שלא היו האנשים האלה בעולם לא פלוג רבנן וכמ"ש בתה"ד שם סימן י"ט וז"ל מ"ש דלמוקדם זה ליכא למיחוש לחיפוי ולא לפירי לפי רוב השנים כו' הגע עצמך א"כ מוקדם בשט"ח כה"ג אמאי יפסל כו' אלא ע"כ לא פלוג רבנן במוקדמין דהוי כי חוכא ואטלול' שאם הקדים יו"ד שנים פסול והקדים אלף שנים כשר עכ"ל ומזה מבואר דגם תה"ד דמחמיר בזה אינו אלא במקום שיש לתת שם מוקדם עליו מחשש טריפת לקוחות משא"כ היכא דליכא האי חששא אין מקום לחלק בין מוכח מתוכו או מוכח מבחוץ כיון דסוף כל סוף ט"ס דמוכח הוא דודאי הרשאה זו לא נכתבה על גט שלפני ע"ג שנה וכיון שיש כאן ט"ס וחשש חיפוי או טריפת לקוחות אין כאן אף אם נתפוס הענין ככתבו פשיטא דליכא למיחש למידי וגדולה מזו מצאנו דעת רבותינו בעלי התוס' דאף בגט עצמו אם שינה בדבר שא"צ לכותבו אינו מזיק ובכאן פשיטא דמה שכותבין בהרשאה שהוא על גט שנכתב בשנה פ' הוא אך למותר ולרווחא בעלמא וכיון שהוא דבר שא"צ לכותבו וכמו שהוא נכתב לפנינו גם כן אין כאן ריעותא פשיטא דכשר:

ומצאתי בשו"ת מהר"מ מינץ שהאריך גם כן בענין זה של התה"ד וכתב ג"כ החילוק היכא דמוכח מתוך השטר אם לא שנאמר דהכא גם כן מוכח מתוכו מאחר דדילג הרבה שנים למה יעשה כן לדעת דליכא חשש חיפוי ופירי דהאי גברא לא היה קודם מאתים לכך יש לדונו כשוכח כו' מה תאמר שמא האי גברא לא כתב גיטא רק נכתב לפני מאתים שנה כו' לא חיישינן כדאמר בב"מ ובגיטין מ"ד דלמא אתרמי שמא כשמא וא"ת דהכא יש קצת רגלים לדבר דהאי גיטא של איש אחר וניתן לפני מאתים שנה ז"א הא איתא שם בתוספות שאין מכירין מי הוא היוסף ב"ש אבל הכא בעובדא דידן מכירין האי גברא ואומרים לזה האיש חתמנו אז ודאי לא חיישינן דלמא אחרמי וא"ת הא פסול משום שנראה כמזוייף מתוכו כו' ז"א דזה לא מיקרי מזוייף דליכא חשש פסול כדאיתא בתוס' כו' ואם הוא דכשר לכתוב הפרט קטן לא פסול משום דילוג מאתים ם דהא איתא בתוספות דאין פסול כשמשנה מה שא"צ לכתוב כו' ע"ש (ובש"ך ריש סימן מ"ג הביא קצת מזה וכתב שכן עיקר כו' ע"ש) ויש ללמוד ממנו כמה דברים שעולים למה שכתבתי בעזה"י וע"ש שקצת דעתו נוטה להתיר בדיעבד בלא גט שני וגם בתה"ד אעפ"י שהוא מחמיר בענין זה כתב שם בסימן כ"א דאיכא כמה דקדוקים להקל ואם דחיתי אותו היינו להחמיר ולתת גט אבל כולי האי דנימא תצא לא ברירה לי דחיותי כ"כ ע"ש ועוד נלענ"ד דכה"ג דנ"ד נמי אין הוכחה מבחוץ רק מתוך ההרשאה עצמה דבשלמא ההיא דתה"ד מצד הגט עצמו אין כאן הוכחה שהרי הוא דבר שאפשר ואינו רחוק שימצא עכשיו שטר שנכתב לפני שנים רבות ומאן מפיס מתוך השטר עצמו אם נכתב עתה או זה זמן רב אבל בהרשאה זו הכתובה לפני שכתוב בה זמן כתיבתה בשנה זו וימצא כתוב שעושה אותו עתה שליח לגרש אשתו בגט שנכתב לפני ע"ג שנה אין מי שיעלה על לב שהדברים כפשטן שהשליח והעדים והב"ד המקיימין השטר יעשו דברים של בטלה ומוכח מתוכו שהוא ט"ס ועדיפא מהא דכתב הרא"ש בתשובה דאדם יודע שאין הבעל עושה שליח לקבלה כמש"ל יש לומר דשמא הבעל ע"ה מה שאין כן כאן בלאו הכי העיקר כמ"ש דבזה אין חילוק בין מוכח מתוכו או מבחוץ כלל:

והנה הך חששא שכתב מהר"מ מינץ שמא הגט נכתב לפני מאתים נזכר גם כן בריב"ש סי' שפ"ה שכתב לחכם ר' חסדאי ז"ל וז"ל ומ"ש שיש לחוש ששטר זה נעשה בזמנו לאשה אחרת ששמה כשמה ושם היבם ובעלה כשם אלו זה ודאי אמת כו' וספק זה עוררוהו בברצלונה לרבינו הרב ר' נסים ז"ל והודה בו להצריך בדיקה אם ימצא שם מי ששמה כשמה ושמו כשמו מן הזמן ההוא והלאה כו' והובא בבית יוסף אבן העזר סימן קס"ט והריב"ש שם הוסיף בזה וכתב דזה עדיף מהוחזקו דעלמא ששטר מוכיח שלא נכתב על זו כ"א על אחרת אף על גב דלא הוחזקו ויוצא מתחת ידה של זו הוה כודאי העידו על האחרת ולא נתלה הטעות בעדים עכ"ל ולפי"ז נראה דדווקא התם שחסר פרט הלמ"ד ואינו זמן רחוק ואפשר בבדיקה מזמן ההוא משא"כ בזמן רחוק חוששין שמא של אחרת הוא וס"ל כמ"ש מהר"מ מינץ דהכא רגלים לדבר דהאי גיט' נכתב לפני מאתים כו' והוא סברת הריב"ש אך נראה דבנ"ד לא שייך הך חששא כלל שהרי השליח גיטו בידו לפנינו ולולי ההרשאה היה נאמן ליתנו ליד האשה וגם מביא לפנינו הרשאה שכתוב בה שנעשה שליח לגרש בגט אלא שנזכר בתוכו סימני הגט שנכתב ה' אלפים ת"ק וגט הזה לא נמסר ליד השליח הזה כלל א"כ איך נאמר רגלים לדבר דקאי על גט הנכתב זמן רב שהרי יש לנו להאמין לשליח שלא נמסר לו גט כזה וגם שטר מוכיח אין כאן דאדרבא השטר מוכיח להיפך שהרי זמן ההרשאה נכתב כתיקנו ואין לחוש שיעשו דברים של בטלה שיעשו הרשאה לגרש אשה בגט שלא היה בעולמו של בעל ואשה זו כלל ופשוט דגם הריב"ש מודה שאין בזה חשש וגם כי השליח עומד וצווח שלא נמסר לידו גט אחר רק זה שלפנינו וכיון דדינא הוא שהוא נאמן על השליחות שנמסר בו לגרש בו ממילא דודאי נאמן ע"ז שלא נמסר לידו רק גט זה ועליו נמסר לו ההרשאה וכל שאנו מאמינין לשליח שכדבריו כן הוא שנמסר לו גט זה והרשאה זו ותו לא אין כאן בית מיחוש לומר שהרשאה הוא על גט אחר וע"כ ט"ס הוא בהרשאה ולא דמי לעובדא דהרא"מ שהביא הב"י דהתם ליכא למיתלי בט"ס רק שהב"ד טעו בדין כמש"ל וא"כ המעשה כנ"ל שביד השליח שנכתב בו שהוא ש"ק הוא מכחיש דברי השליח שהוא שליח הולכה משא"כ בנ"ד דאין כאן הכחשה שנמסר לו גט אחר והשליח נאמן ע"ז ואף על גב שלפ"ז אנו צריכין לתלות בט"ס טפי יש לנו לתלות בט"ס מלהוציא השליח מחזקת נאמנותו דהא הימנוהו רבנן בערך שליחות הגט והוא נאמן גם ע"ז שנתנו לו הרשאה זאת וט"ס יש בה כיון שהוא נאמן בלעדה ובגט גופי' שינוי בדבר שא"צ לכותבו אינו פוסל וכמ"ש וכל זה לרווחא דמלתא אבל באמת בנ"ד א"צ לכל זה שהרי דבר זה יכול להתברר ע"פ הב"ד ושאר העומדים שם שזה נעשה שליח מבעל זה לאשה זו לגרשה בגט זה והרשאה ג"כ נכתבה על גט זה ולא על גט אחר ומלתא דפשיט' הוא שאנו תולין בט"ס וכמ"ש בסי' מ"ט מדברי תשובת הרא"ש דכל שמתברר שהוא ט"ס כשר השטר ומכ"ש בזה שלגוף השליחות אין אנו צריכין להשטר כלל רק שלא נאמר שגרע כחו ע"י השטר ולזה פשיט' דמהני הבירור שהוא ט"ס וכל שמתברר מפי הב"ד או שאר אנשים שהיו במעמד אין כאן בית מיחוש אפי' לפי מ"ש הריב"ש שהעדים אין נאמנים לומר טעינו ומכ"ש לפי מש"ל העדים בעצמם נאמנים כמ"ש הר"ן (ועיין באו"ת סימן מ"ג נראה שמכניס ג"כ לדברי הר"ן וקצת משמע כן מדברי הב"י באע"ה סי' קס"ט שהעיקר כהר"ן וכן נראה מהריב"ש שחלקו עליו כמה חכמים) וגם מטעמא דהרשד"ם דבכה"ג דאיכא אומדנא שטעות הי' דלא מייתי חובתיה לית ביה משום חוזר ומגיד ומכ"ש היכא שידוע לכל שעל גט זה נמסר דאיכא תרתי אין לחוש כלל:

ומצאתי בשו"ת מהרי"ל סי' צ"ח במעשה שהיה זמן ההרשאה שמונים וזמן הגט היה שמונים ואחת ומהרז"ך שם דן לומר שאין פסול בזה משום מזוייף מתוכו דדמי לשינה מקום הלידה שאין נפסל בדיעבד כשמשנה מה שא"צ לכתוב וה"נ כיון שא"צ ההרשאה כו' ומהרי"ל השיב לו וכתב שאין ספק שההרשאה פסולה ודנתי אם ישלחנו בלא הרשאה הואיל וכולהו רבוותא כתבו שא"צ מדינא אלא דבסמ"ג כתב וצריך להתיישב בדבר כו' ואפשר בכה"ג מודו הסמ"ג והאגודה מפני העיגון א"נ היה אפשר לעשות שליחות שמה אל דייני' וישלחו הרשאה אחרת כו' ע"ש ולכאורה צ"ע שלא צידד להתיר בזה מתשו' הרא"ש שהביא הטור סי' קכ"ו היכא דע"כ טעה שהדברים מכחישין זא"ז הגט כשר וא"כ כ"ש בהרשאה דזמן הרשאה הוא שנת פ' ונכתב בתוכה שנמסר לו גט שנכתב ונחתם בשנת פ"א ואין לך סתירה גדולה מזו ומדבריהם משמע דמחמת הסתירה מועיל ואין מיקרי מזוייף מתוכו ובאמת הרא"ש שם בתשו' כלל מ"ה כתב דלא דמי למזוייף מתוכו דדוקא היכא שיוכל לבא לידי קלקול לסמוך על עדים עכו"ם או קרובים אבל אם יש ט"ס בגט שאין ריעותא וקלקול יכול לבא ממנו לא מיפסיל בהכי עכ"ל וא"כ מכ"ש בהרשאה שנמצא ט"ס בדברים סותרים שאין חשש ריעותא וקילקול כלל ואפשר לומר דס"ל דלא דמי להא דהרא"ש דהתם כיון דע"כ טעה שהרי דבריו סותרי' שכתוב ברביעי בשבת והוא היה כ"א ואח"כ כתוב ך' ובימי השבוע לא עבידי דטעו וע"כ דטעה בקביעות ימי החודש משא"כ בנדון דמהרי"ל אע"ג דדברי ההרשאה סותרין שזמנה בשנת פ' וכתוב בה שנמסר לו גט שנכתב ונחתם בשנת פ"א וע"כ דאיכא טעות בחד מינייהו מ"מ הא י"ל שהטעות הוא בזמן של הגט ותיבת ואחת הוא מיותר והגט שניתן עליו ההרשאה ג"כ ניתן בשנת שמונים וא"כ ההרשאה זו אינה על גט זה שהוא עתה ביד השליח (וגם זה צ"ע דנראה דטפי יש לתלות שהשמיט הסופר תיבה אחת בזמן ההרשאה מלתלות שכתב תיבה אחת יותר בזמן הגט דטפי שכיח שישמיט תיבה מלכתוב תיבה יתירה) ולפי"ז קשה במ"ש א"נ היה אפשר שהדיינים ישלחו הרשאה אחרת דמשמע דאותן הדיינים שחתומים על הרשאה הראשונה ישלחו אחרת דכיון דחיישינן שבראשונה הי' עיקר הזמן שמונים א"כ אין חוזרין ומגידין שהרשהו בשנת פ"א וא"ל די"ל דחזר והרשהו גם בשנת קפ"א ז"א דזה הכחשה לדברי השליח שאומר שהורשה רק פעם א' ויש לדחות לפי המבואר שם ששליח זה היה שליח ג"כ בשנה דאשתקד על גט מאיש זה אלא שנפסל מחמת חסרון כינוי האב בערא וגם בזה יש לפקפק אך בפשיטות י"ל דודאי כה"ג לא מיקרי חוזרין ומגידין דבשלמא אם כתוב בראשונה גם זמן הגט ק"פ אז ר"ל כששולחין הרשאה על קפ"א הוה חוזרין ומגידין או סתירה לדברי השליח אבל כיון שנכתב הזמן של הגט קפ"א רק מחמת סתירת זמן הרשאה חוששין שמא נפל טעות בזמן הגט עכ"פ חוזרין ומגידין אין כאן וא"כ נראה דק"ו הדברים בנ"ד דהתם אף שיש ספק אם יש טעות בזמן הגט או בזמן ההרשאה לא הוי חוזרין ומגידין ומכ"ש בנ"ד דודאי אין טעות בזמן ההרשאה ובזמן הגט ספק קרוב לו דאי שנפל בו טעות שהרי אינו עולה על הדעת שימסור לו גט כתוב זה ע"ג שנה וירשה עליו שליח זה שיתנו לאשתו וגם נראה דזה הוי כנפילה דיחיד דלא חיישינן ליה דהא ע"כ אנו צריכין לומר שהגט המונח זה זמן רב שנכתב לשם יוסף כו' נתגלגל הדבר ובא ליד יוסף כו' זה ומסרו לשליח שימסרנו לאשתו ובכה"ג דהוי כמו חשש נפילה דיחיד ל"ח לי' ודעת הח"צ ללמוד שאלה דיחיד מנפילה דיחיד וה"ה כאן אם באנו לתפוס הדברי' ככתבם צ"ל דאתרמויי אתרמוי הכי ואין לך אומדנ' דמוכח יותר בזה דטעותא הוא ועכ"פ ספיקא הוי וכ"ע מודים בכי הא דחוזרין ומגידין:

העולה ממה שכתבנו שאין לפסול השלוחים בזה ועיין בשו"ת מהרי"ט צהלין סי' ושו"ת צ"צ סי' ק"י ושו"ת עבודת הגרשוני סי' ל"ח וכן בספר דברי אמת כתב בשם שו"ת כרם שלמה להכשיר והך דנ"ד עדיף מענינ' דידהו שהיה טעות בסימנים עידי הגט וכה"ג וכן נדון דמהרשד"ם שהיה הטעות בהרשאה בשם אבי המגרש ובהאי ליכא שום רגלים לדבר מתוך השטר עצמו שהוא טעות שהרי יכול להיות בפשיטות שבאמת כן הוא משא"כ נ"ד שי"ל דהוי מוכח מתוך ההרשאה עצמה שטעות הוא שמוקצה מן הדעת לומר שהענין הוא כמות שהוא נכתב וכיון שע"כ טעות יש כאן שפיר דמי שיכתבו הרשאה אחרת ונלענ"ד שטוב הדבר שהעדים יכתבו הרשאה אחרת אך יזהרו בלשון ההרשאה לפי שצריכה שינוי מנוסח הרשאה אחרת לפי שיהיה נכתבת שלא ביומו של הגט והב"ד שיהיו בשעת נתינת הגט יתנו עידיהן ויצדיקו ההרשאה דמעיקרא ויכתבו בלשון במותב תלתא כו' ולפנינו עשה הבעל שליח את פ' על הגט שנכתב ביום פ' כו' בפני עדים פ' ופ' וידעו בבירור כי ההרשאה החתומה בעדים פ' ופ' בקיום שלנו ח"מ נכתבה על הגט שמסר פב"פ ביום פ' כו' והסופר השמיט בשורה פ' שני תיבות היינו תיבות שבעים ושלש ולרווחא דמלתא צווינו לעדים שיתנו מחדש כח הרשאה לשליח כתובה כתיקנה והבעל שבמקום האשה יסדרו נתינת הגט מיד השליח להאשה ע"פ ההרשאה וכתב זה בלי שום פקפוק וגמגום והנה רשמתי ראשי דברים שבכתב הב"ד והב"ד יבינו לאשורו לכלכל הדברים במשפט הלשון וכל טצדקי דאפשר למעבד עבדינן בגיטין משום חומר א"א וכדאשכחן בהא דאתקין שמואל בגיטא כו' מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוחנן ופירש"י אף על גב דקיימי לן כר' יהודה משום חומר אשת איש בעינן למיפק אליבא דכולי עלמא ע"ש:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה