אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ג › שאלה קכב

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ג · שאלה קכב

שאלה קכא

שאלה איש פלוני וכהן הוא היה שכיב מרע והוה תקיף ליה עלמא טובא ונכנסו דייני העיר אצלו לחלות פניו שיתן גט לאשתו ע"ת דאם לא מתי כו' והשיב בזה"ל יוא אובו. איך וויל אז איך וועל גיזונד ווערין זאל איך דיא ברירה האבין וויא איך וועל וועלין והשיבו לו יהא כדבריך אבל אין לנו לשנות נוסח הגט ונתינתו ונכתב הגט כדינו ובהגיע המסדר לתנאי דאם מתי ואם לא מתי אמר הש"מ בזה"ל איך האב דאך אייך גיזאגט אז איך וועל גיזונד ווערין זאל איך דיא ברירה האבין וויא איך וועל וועלין והשיבו הדיינים יוא אבר דער נוסח הגט מיז אזו גיין וסידר הדברים כסדר הכתוב בהל' גיטין וניתן הגט ושוב חזר לבריאתו וכמה ימים משחזר לבריאתו לא גילה דעתו אם לרחק או לקרב ועתה רוצה לדור עמה ואומר כי מעולם לא היה דעתו לגרש רק שכוונתו היה לאיים על חותנו שלא סילק הנדן שפסק לבתו בשלימות ועתה עמד השואל ושאל אם יש כאן בית מיחוש לפוסלה עליו מחמת הגט או לא:

תשובה נלענ"ד למצוא עזר ותרופה. לכהן שדעתו. יפה ואזני שמעה שנפתח ברבוותא אבל אותיותיהם לא ראיתי ויודע אין אתי מה שנמנו וגמרו וענו ואמרו והערוני רעיוני. לומר עם קני את אשר מן השמים יורוני ואתנהל לעטי. לרגל המלאכה אשר לפני ואף כי צעיר אנכי לימים ראיתי עצמי מחויב בדבר לקיים כדבר האמור ומבשרך אל תתעלם שארי הנה. למען השיבה אל בעל נעורים ולא יכרת מעונה למפסלה מכהונה והגם כי הענין עמוק ומי ימצאנו. כי חזק הוא ממנו אף כן אנכי אעננו. ויש אשר נמנעין ומושכין את ידיהם ילדות היתה בי ואמרתי לדין לפניהם אם דברי ייטבו בעיניהם יסמכו את ידיהם אם כה יאמרו שמועה זו נאה מפיהם לו תצא הוראה ואם יחזו במראה ולא בחידות. כי תמר תמרורים בתמרוריתה עומדת. מי יאמר נואש לדבריהם ולא יענה אמן אחריהם. ובה' בטחתי שיאיר עיני. ועל הדין ועל האמת יעמידני. ואשר דעי כי המחמיר ותולה בוא"ו דכתיב אאופתה קסבר ריחה מילתא וריחו כטעמו ונימוקו עמו. דדריש חספא בוא"ו דואשה לא יקבל שכר על הפרישה כי לא הותרה הוצאה שלא לצורך ואף כי אנכי היום רק אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינם ומדאגה מדבר גזרה שמא ישבור הזוג ויצאה חנם. אציע צדדי ההיתר אשר ממקור הש"ס והפוסקים נובע מעיינם. וראשון לציון הנה הנם:

מתחלה אבאר מה שיש לצדד בנ"ד שאחר שהשיבו לו הדיינים הן אבל נוסח הגט צריך להיות באופן זה דווקא והקשיב לקולם ואמר סתם אם לא מתי לא יהא גט לא משגחינן בדיבורא קמא כלל ותפוס לשון אחרון ואע"פ שי"ל שעל סמך תשובת הדיינים שהבטיחוהו שיהא גמר ונתן ואמר שלא יהא גט ולבו לא נכון עמו לא איכפת לן בהא כלל כיון שפיו סותר הדברים שבלב פשיטא דלא הוי דברים והא דאמרינן בריש זבחים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה היינו דווקא בסתם כגון שוחט לשם פסח וסתמא או כההוא דאיתא בח"מ סימן רכ"א בשם הנ"י דאם היה קציצה ביניהם וחזר א' ושוב משכו סתם אמרינן ודאי על דעת קציצה ראשונה קנו וכ"כ הב"ש בסימן כ"ט משא"כ אם פי' וסותר מה שאמר תחלה מבואר בדוכתי טובי דדבורו האחרון שאמר בשעת מעשה עיקר ואף ע"ג דאומדנא הוא שבלבו למה שאמר תחלה אפ"ה אמרינן דדברים שבלב נינהו וכדמוכח בקידושין דף נו"ן דמייתי רבא ראיה דדברים שבלב אינם דברים מהא דתני' יקריב אותו כופין אותו עד שיאמר אמר רוצה אני ודחי דילמא אנן סהדי דניחא ליה בכפרה והרשב"א שם הקשה ג"כ דילמא שאני התם דאגב אונסא גמר ומקני ותי' דחדא מתרי טעמא נקט אלמא דהא דאמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו אף בלביה לא ניחא ליה לגמרי ולא גמר ומקני אפ"ה אמרינן דברים שבלב אינם דברים וה"ה בנ"ד אף אם היה אומר שמה שאמר לא יהא גט היה כוונתו ע"ד ראשונה שאם ירצה יהיה גט אפ"ה אינו כלום:

איברא שבשו"ת פנים מאירות ח"א סימן נ"ג כתב דדוקא כגון ההוא דזבין אדעתא למיסק כו' דבעיקר זביני הם פיו ולבו שווין אלא שבלבו היה להטיל תנאי המבטלו בזה אמרינן שאינם דברים וכן בהא דסבור הייתי שהוא כהנת כו' אבל הכא שבגוף הקידושין אמר שלשחוק והיתול נתכווין ומעולם לא נתכוין לקדושין שפיר הוי דברים ע"ש שהאריך מ"מ נראה דמודה בנ"ד שהרי לא היתה כוונתו היפוך הדבור לגמרי רק שאם ירצה כשיבריא יהא גט והוי כתנאי דהתם ועוד שגוף דברי הפמ"א תמוהים שהרי מההוא דיקריב אותו דמייתי הש"ס מוכח דאף בכה"ג נמי ס"ל לרבא דלא הוי דברים ומצאתי בשו"ת שב יעקב חלק אה"ע סימן כ' בתשובת הגאון מוהר"ר הילמן ז"ל שהשיג על הפמ"א בזה. ואחר העיון היה נלפע"ד שיש פתחון פה לקיים דברי הפמ"א ואדרבה לכאורה דבריו מוכרחים דאלת"ה תיקשי קושית הרשב"א שהבאתי לעיל דמנ"ל לרבא להוכיח מיקריב דילמא טעמא משום דאגב אונסא גמר ומקני ותי' הרשב"א דחוק וגם הגאון מוהר"ם בתשובה הנ"ל הקשה כן משמיה דנפשיה וגם קשה מה שהקשה הלח"מ פ"ד מהל' אישות דלמה לא דחי הש"ס בב"ב דמייתי מיניה סייעתא לר"ה נימא שאני התם שאמר רוצה אני וכך נראה דלכאורה באמת כופין עד שיאמר רוצה אני אמירה דידיה ל"ל כיון שכופין אותו שימסור לידם הקרבן שפיר גמר ומקני אגב אונסא וצ"ל דהא ודאי אגב אונסא מקני אלא דמ"מ לאו ברצון הוא מקנה רק מחמת אונס אלא דבזביני מהני כיון דעכ"פ גמר ומקני משא"כ גבי קרבן דכתיב ביה לרצון מה מועיל מה שגמר ומקני סוף סוף לאו לרצונו קרינן ביה שהרי מה שמוסר לידם הקרבן מחמת אונס הוא ועוד דלרצונו ל"ל כלל כיון דכתיב יקריב שכופין אותו ממילא גמר ומקני מחמת אונס לא מהני והיינו דקאמר יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וא"כ שוב אע"ג שבלבו שמחמת אונס הוא מקנה הוי דברים שבלב אינם דברים וניחא טפי הא דמוכיח ר"ה דאגב אונסה גמר ומקני דלפ"ז בגוף המעשה פיו ולבו שוין ואף שבלבו שמקנה מחמת אונס הרי אומר בפיו רוצה אני והוי דברים שבלב ואינם דברים משא"כ אם נימא דלא גמר ומקנה אע"ג דדברים שבלב נינהו מ"מ לא מהני אף ע"ג דאמר רוצה אני כיון שלבו חלוק מפיו בעיקר הדבר כסברת הפמ"א וממילא דלק"מ קו' הלח"מ דנימא שאני התם דאמר רוצה אני דז"א דעיקר הדבר מאמירה לא שייך גבי קרבן דכתיב לרצונו משא"כ בזביני כיון דאגב אנסיה גמר ומקני מה לי אמר רוצה אני או לא. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שבפ' י"ד מהל' מעשה הקרבנות הצריך רוצה אני ובפ"י מהל' מכירה לא הצריך רוצה אני וכן בה' אישות ותמה הלח"מ דבש"ס מדמי להו להדדי ולפמ"ש א"ש בס"ד:

אך קשה אהא דדחי ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה דא"כ רוצה אני ל"ל וצ"ל דה"ק דאמרינן דאף על גב דמתחלה לא היה רוצה אמרינן מה שאומר רוצה אני אינו מחמת אונס אלא מחמת דניחא ליה בכפרה וכן מבואר בפ"י והשתא בנ"ד נמי להא דמי שבעיקר הדבר פיו ולבו שוין ואף שמרצונו לא היה אומר כן רק לפי שלא רצה להמרות פי הדיינים שאמרו לו שנוסח הגט צריך להיות כן מ"מ לא עדיף מאונס שאף שבלבו שמחמת אונס הוא מקנה ואנן לרצונו בעינן אפ"ה כיון שאמר רוצה לרצונו קרינן ביה וכ"ש שלא היה כאן אונס בדבור וגם לא היה לגמרי חלוק מפיו רק כעין תנאי וכמ"ש. ומצאתי ענין כזה בשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' י"ג שכתב בש"מ שאמר לו ליתן גט ואמר שכך יעשה אמנם קצת מטלטלין ינתנו לאמו ואמרו שלא יתלה נתינת הגט בנתינת המטלטלין אלא יתן גט בלא תנאי והבטיחהו לעשות כן ונתן גט סתם וע"ז השיב דאע"ג דנראה דקפיד בהכי מ"מ לא כפליה לתנאי כו' ומכ"ש שכבר הוציאו מלבו ואמרו לו שלא יתלה כו' וסמך על הבטחתם וה"ל לאתנויי בשעת נתינה כו' והא נמי להא דמיה:

ועוד נראה דבנ"ד ממ"נ אם אזלינן בתר מחשבתו ומה שבלבו וכנראה מדברי התוס' בשבועות דף כ"ו שחילקו בין ת"ח לע"ה דבע"ה שדינין ליה במשקר והחמירו שלא יקל ראש בנדרים ואמנם התוס' בפסקים והר"ן בקידושין והרשב"א בנדרים ובשבועות חולקים ע"ז וכן דעת הריטב"א וכן מוכרח לע"ד מסוגיא דקדושין ואין להאריך שאף לפי דעת התוספות לא שייך לומר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי אומר שמעולם לא היה בלבו לגרש לכשיבריא רק שאמר כן לאיים על חותנו ואם לא אזלינן הרי אמר שלא יהא גט אבל מכל מקום יש לעיין בנ"ד ומתחלה אבאר מה שנלע"ד לתמוה לכאורה לפמ"ש התוס' בכריתות ר"פ אמרו לו שהקשו בההוא דאמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב דהיאך מחייב ר"מ הא חייבי חטאות אין ממשכנין אותם והוא מרצונו לא יביא ותירצו דהתם שאני דלא ניחא ליה בכפרה משא"כ כאן דניחא ליה אלא שסבור שאינו חייב כפרה ממשכנים וכוונתם מבוארת דבכל חייבי חטאת אפשר דאע"ג דהשתא אינו רוצה וישהה איזה זמן מ"מ לא יפשע שלא להביא לגמרי וכשישים על לבו יביא משא"כ כאן שלפי דבריו אינו מחויב כלל ולעולם לא יביא והשתא תימא דהא בב"ב דף מ"ח הקשו התוס' אהא דמייתי מיקריב הא ר"ה תלוהו וזבין קאמר תלוהו ויהיב לא קאמר והך תלוה ויהיב הוא ורוצה ר"י לתרץ דכיון שהוא מחויב כפרה תלוהו וזבין חשבינן ליה:

והשתא בהך דאמרו לו תיקשי ממ"נ למה ממשכנין אם יודע שמחויב כפרה רק שמשקר במזיד א"כ הוי כשאר חייבי חטאת דאין ממשכנין דכשישים על לבו יביא וע"כ כמ"ש התוספות דלכך אין ממשכנין לפי שהוא סבור שאין מחויב כפרה אם כן שוב הו"ל כתלוהו ויהיב ומאי מהני כפיה. ולכן נלענ"ד ליישב שהמפורשים הקשו דמ"ט בתלוהו ויהיב או בגט מעושה אינו כלום הא קי"ל דברים שבלב אינם דברים ותי' הריטב"א בקידושין דדוקא דברים שבלב בלבד אינם דברים. משא"כ היכי שהם דברים שבלבו ולב כל אדם שכל העולם יודעין שהדבר כן משום אומדנא דמוכח שפיר הוי דברים ולפ"ז א"ש בההוא דר"מ דשפיר ממשכנין דהרי אנן מספקינן אם שקורי משקר במזיד או שמא הוא שוגג וסובר שא"צ כפרה הלכך שפיר כייפינן ליה אולי יתעצל מלהביא דשמא ליביה אנסיה וסובר שלא אכל ואפ"ה שפיר מהני כפיה אע"ג דשמא בליביה לא ניחא ליה והוי כתלוהו ויהיב ז"א דהוי דברים שבלב וא"ל דהוי דברים שבלבו ולב כל אדם ז"א דאדרבא בלב כל אדם הוא להיפוך שמאמינים להעדים שאומרים בבירור שאכל רק אשתמוטי משתמיט מלהביא קרבן ולכך הוא משקר וכיון שאומר רוצה אני אז בלב כל אדם דודאי גמר למיקני גם בלב וא"כ אף אם האמת אינו כן רק ששוגג הוא וא"כ לא גמר למיקני מחמת אונס מ"מ רק בלבו הוא כן אבל כל אדם כסבורים הם שניחא ליה ודברים שבלבו אינם דברים וא"ל דאכתי תיקשי למאי דבעי הש"ס למימר דדברים שבלב הוי דברים והתם טעמא משום דאנן סהדי דניחא ליה דתהוי כפרה א"כ אכתי תיקשי מ"ט מחייב ר"מ הא התם לא שייך אנן סהדי כו' כיון דסבר דא"צ כפרה כלל וגם א"ל משום דברים שבלב דהא השתא קיימינן דהוי דברים וא"כ דילמא בלביה לא ניחא ליה וכן קשה בהך דמייתי התם הבא לי מן החלון כו' ודחי דילמא שאני התם דלפטרא נפשיה מקרבן קאתי והלכך חשדינן ליה במשקר:

וקשה מה בכך דמשקר הא חייבי חטאת אין ממשכנין אותם כקושית התוספת בכריתות וא"כ קשה ממ"נ אם האמת אתו הרי פטור מקרבן למאי דס"ל דהוי דברים ואי משקר א"כ למה ממשכנין. ולענ"ד נראה ליישב דבאמת איכא ב' קראי דכופין חד' אמר ולא אפריש וחד' אפריש ולא אקריב והא שכופין אותו להפריש לא נפקא מיקריב רק מועשית והתם לא כתיב לרצונו כלל ואם כן שפיר מחייבין ליה להפריש עכ"פ ולא הוי כתלוהו ויהיב משום שהוא מדינא כמ"ש התוס' שם בב"ב ועכ"פ מבואר ממ"ש שיש חילוק בין דברים שבלבו בלבד ובין מה שבלבו ובלב כ"א וכן מבואר בח"מ סי' ר"ז ובדוכתי טובא דבאומדנא דמוכח דברים שבלב נמי הוי דברים וא"ל דהיכא דמשמעות הלשון הוא בהיפך מכוונת לבו לעולם לא הוי דברים אף באומדנא דמוכח ז"א דהא בתלוהו ויהיב קי"ל דאינו כלום וכבר כתבתי דטעמא משום דאומדנא דמוכח הוא ואע"ג שאמר רוצה אני בהדיה לא מהני:

איברא שיש לחלק שאני התם דאנן סהדי דלא גמר והקנה כיון דאנוס הוא משא"כ היכא שהדבר ברצון כדת אין אונס ולא שייך הקנאה בכ"ד מהיכי תיתי ניזיל בתר איפכא ולתפוס עיקר מה שבלבו ולא מה שבפיו וכן מבואר בשו"ת הרשב"א סימן תל"ז דלעולם אזלינן בתר משמעות לשונו ולא בתר מחשבתו כלל איברא שצ"ע לפמ"ש הר"ן בקידושין בשם ר"ת דההוא דמס' כלה בעובדא דר"ע שהיה נשבע ומבטל בלבו היינו לפי שאמרו לו היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על רבותיך וכן הנצרך לברר ולהוכיח שהוא כדבריו הוי כעין אונס ודמי לההיא דנודרין להרגין וכיוצא בזה כתבו התוס' בנדרים דף כ"ח א"כ י"ל דנ"ד נמי להא דמיא שלפי שאמרו לו שא"א לשנות נוסח נתינת הגט לא היה יכול לעבור על דעתם ולומר סתם והוי כפירש:

ואמנם הרמב"ן שם חולק ע"ז וס"ל דגם התם הוציא בשפתים בלחש אבל בתר מחשבתו לא אזלינן ואף להר"ן יש לחלק ולומר דלא דמי לדהכא כיון שכאן הגילוי דעת היה קודם הנתינה ובשעת הנתינה אמר להדיא לא יהא גט ואפ"ה אם הוי דיינינן ליה כגילוי דעתה נמי לאו כלום הוא דאפילו למ"ד מילתא הוא הא אינו רק לבטל הגט ולא לקיימו ומכ"ש דקי"ל כמ"ד לאו מילתא הוא ועיין בשו"ת זקיני הגאון מהר"מ מלובלין סימן קכ"ב ובשו"ת ב"ח החדשות שנדפסו ע"י ע"ש סימן צ' וצ"א ובמקום אחר הארכתי בזה ופה אקצר ומ"ש הטור בסימן קל"ה בשם הרמ"ה דדווקא באמר לעדים מעיקרא שלא בפני האשה ראו גט שאני נותן לאשתי אז אע"פ שאמר לה כנסי שט"ח זה לא אמרינן שביטלו אח"כ משא"כ באמר לעדים מתחלה בפניו דלא שייך משום כסיפא אמרינן דודאי בטולה בטליה כו' ע"ש זה מורה ג"כ כמ"ש ובנ"ד בגמר דבריו נתפס והגט אינו כלום ועיין בשו"ת פנים מאירות סימן הנ"ל ובשו"ת שב יעקב הנ"ל מה שהשיב המחבר שם באופן שנראה שבנ"ד אין לחוש וכתבתי כ"ז ע"פ הנוסח שסדרתי ע"פ אופן המעשה בשאלה כפי הרשום בזכרוני מהג"ע שהובא לי אשתקד ונאבד ממני ואולי היה המעשה בשינוי ממ"ש ותשובתי סובבת על אופן המעשה המסודר בשאלה לבד ומעתה אבא לבאר שאר צדדי ההיתר:

גלוי וידוע הסכמת הפוסקים רובם ככולם דבדאורייתא קי"ל אין ברירה ובדרבנן יש ברירה וטעמא דמלתא משום דמספקא לן אי יש ברירה או לא הלכך בדאורייתא מחמירינן למימר אין ברירה ובדרבנן מקילינן ואמרינן יש ברירה ומה"ט פסק הרמב"ם בפ' מה' גירושין דאם אמר לאיזה שארצה אגרש הוי ספק גירושין וכן ביאר הר"ן ריש פרק כל הגט ואי הוי אמרינן אפילו בדאורייתא אין ברירה אפילו ריח הגט אין בו כמבואר שם דרב אסי אמר כולם פסולין חוץ מן האחרון ופרש"י דלחומרא אמרינן יש ברירה ור"י אמר אף אחרון אינו פוסל ומותרת לכהונה משום דס"ל אין ברירה ולפ"ז אם נאמר אין ברירה אף לקולא אין כאן מקום לחוש אבל אם נימא דיש ברירה א"כ הוי כשאר תנאי שאם נתקיים התנאי ה"ז גט ואם לאו מותרת לבעלה כהן כדין שאר גט על תנאי ולא נתקיים ולפ"ז אם היינו צריכין לדון בענין שתיכף שעמד מחליו פירש שיחתו שאינו רוצה בגט לא היה מקום לספק דבין אם יש ברירה או אין ברירה אתתא שריא לבעלה וזה פשוט אך הדבר קשה כאן לפי שכשעמד מחליו ולא גילה דעתו ואיכא לספוקי אי מהני מאי דקאמר השתא לא ניחא לי והנה גבי ע"מ שירצה אבא שלש מחלוקת בדבר אם היינו ע"מ שיאמר או ע"מ שישתוק או ע"מ שלא ימחה וכ' הב"ש באה"ע סימן ל"ח שיש לחוש לכל הפירושים לחומרא ע"ש בשם רי"ו וא"כ גם כאן אם היינו אומרים יש ברירה א"כ כיון ששתק ולא גילה דעתו שאין רצונו בגט חל הגט אם נימא דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק אבל אין ברירה אף לקולא אין הגט כלום:

ואולם לכאורה אין כאן צד להקל אף אם היינו אומרים אין ברירה דא"כ גט ש"מ היכי משכחת לה הא מבואר בש"ס דבברירה תליה מלתא וכבר נתחבטו הגאונים קמאי ובתראי בזה בשלמא לשיטות הפוסקים דס"ל דדווקא במהיום דמה היא באותן הימים מוכח ברירה ה"ט דאין כאן שעה מבוררת שיחול הגט וא"כ למאי דנהיגינן לומר מעכשיו אין כאן ברירה אבל באמת דעת הפוסקים שאבאר לקמן דבמעכשיו הוי נמי כאומר מעת שאני בעולם ועוד דלרש"י תלוי בברירה מטעם אחר דכיון שאין התנאי תלוי רק במי שחייו ומותו תלויין בידו וכן הסכימו התוס' מההוא דע"מ שירצה אבא דתלוי ליה הש"ס בברירה וא"כ גט ש"מ מ"ט מהני כלל והפני יהושיע יהיב בה טעמא בפרק מי שאחזו ודבריו צ"ע:

והנה הרמב"ן כתב דדווקא במתנה על שני דברים שייך ברירה אבל במתנה על דבר אחד לא ובהכי א"ש ההוא דאתקון שמואל בגיטא דש"מ וההוא דע"מ שירצה אבא כיון שהרצון עשוי להשתנות שפיר אנו צריכין לברירה ולכאורה צ"ע על דבריו מהא דב"ק דף ס"ט גבי כל שילקטו העניים היום יהא הפקר אמרינן דתלוי בברירה אע"ג דאינו מתנה אלא על דבר אחד ואינו תלוי ברצון רק במעשה דבכה"ג א"צ לברירה וצ"ל דה"ט משום דכיון דלא הוברר איזה פירות ילקטו יותר מדינם שעל אלו כוונתו שיהא הפקר וכשלקטו אנו צריכין לומר הוברר הדבר שעל פירות האלו חל ההפקר מתחלה וכמו בב' לוגין שאני עתיד להפריש ולפ"ז לא היה צריך הרמב"ן לומר דהא דאמרינן בעירובין הריני מערב לכל שבתות השנה רציתי אלך דתלוי ברירה משום שתלוי ברצון ובפשיטות הו"ל למימר כיון שאנו צריכין לומר הוברר על איזה שבת דעכשיו שרוצה הוברר הדבר שעל שבת זה קנה לו עירובו בין השמשות ורש"י בב"ק שם כ' דכי לקטן אמרינן הוברר כו' ואע"פ שאין בעה"ב יודע בשחרית שמא לא ילקטו יתר על דינם נראה שכ"כ כדי שלא תיקשי דהא דמי לתנאי וכן כ' שאין בעה"ב יודע כו' וכיון שאין דעתו סומכת שיתקיים אדרבא טפי הוי ניחא לן שלא ילקטו יותר לא דמי לתנאי ולפמ"ש א"צ לזה דשפיר תלוי בברירה לענין הפירות איזהו פירות היו עומדין להיות הפקר:

והנה להרמב"ן הא דבר"פ כל הגט אמרינן מהא דלכי מייתי הוי גיטא מוכח דיש ברירה ה"ט דכיון דמיירי באומר מעת שאני בעולם אין השעה מבוררת לידיעה וצריך ברירה ולפ"ז בנ"ד לשיטת הרמב"ן נמי הוי אמרינן יש ברירה כיון שהוא על דבר אחד ואע"פ שתלה הדבר ברצון כ' הרמב"ן שם דלמ"ד ע"מ שירצה היינו שלא ימחה לא שייך ברירה ויבואר לקמן אי"ה טעמא דמילתא איברא שהרמב"ן לא כתב זה דמתנה על דבר אחד לא שייך ברירה לדבר ברור והעלה בצ"ע טעמא דמלתא דנהגין בגט ש"מ ואע"ג דהרמב"ן במי שאחזו גרס כגירסת הרי"ף וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובכל הגט כ' דלמ"ד מגורשת לכל דבר א"כ הא דאומר מהיום אינו כאומר מעת שאני בעולם והוי שעה מבוררת שחל מיד ואע"ג שתלה התנאי במיתה לא תלי בברירה כיון שמתנה על דבר אחד אפ"ה סיים הרמב"ן שצ"ע ובדיקה בדברי הגאונים ז"ל והנה התוס' כתבו דבדבר העומד להתברר כגון בגט ש"מ שבודאי יתברר אם יחיה או ימות יש ברירה וכ"כ המרדכי בפ' מי שאחזו בשם ספר התרומה דמה"ט נהוג גבן גט ש"מ ולא חיישינן לברירה וכ"כ הר"ן שדברי התוס' מחוורין יותר וגם ביש"ש ב"ק הסכים לזה ומבואר מדבריה' דלאיזה שארצה אגרש לא חשיב עומד להתברר דשמא לא ירצה לגרש שום א' מהם ובב' לוגין דחיישינן שמא לא יבא לידי הפרש' לעולם וכן גבי מעשר מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דאמרינן שמא לא יעלה לעולם וא"כ אינו עומד להתברר ולפ"ז בנ"ד נראה דלא חשוב עומד להתברר כיון דעכ"פ איכא תנאי דאם ימות יהא גט ואם לא ימות יהא כמו שירצה וא"כ התנאי דאם לא ימות אינו עומד להתברר בודאי דשמא ימות ויהא גט בלא"ה ואנחנו לא נדע אם לא היה מת אם היה מתרצה או לא וכיון שאינו עומד להתברר בודאי תלוי בדין ברירה ודווקא לענין גט ש"מ שעומד להתברר אין תלוי בברירה:

ונלענ"ד ראיה לדברי ממ"ש אא"ז מהרש"א בגיטין דף ק"ה ע"ב ד"ה ר"י שכתב דהתוס' אזלי לשיטתם שפירשו לקמן לר"י דמוקי לה במי שאחזו באומר מעת שאני בעולם ולא בדרך תנאי אם ימות או אם לא ימות אלא שעה א' קודם מיתתו יהא הגט חל ואותה שעה אינה מבוררת והשתא אין כאן דבר עומד להתברר בודאי אם יחיה או ימות כמו לר' יוסי כו' והפני יהושיע תמה בזה ומסיק דגם זה עומד להתברר וכ"כ בפ' מי שאחזו דגם השעה עומד להתברר דכשמת אנו יודעין שהרגע הסמוכה למיתה היא השעה שראוי הגט לחול וכמו שהמיתה מתבררת כן השעה מתבררת ולענ"ד שהדין עם אא"ז בזה ושפתיו ברור מללו שאין זה עומד להתברר בודאי דאנן בעינן שאותו הספק שמתברר לנו עתה היה מתחלה ראוי להתברר בודאי וכאן. אין השעה ראוי להתברר בודאי דשמא לא ימות כלל וכיון שאפשר שיהיה נולד ענין שלא יהא הספק שראוי להסתפק עתיד להתברר תלוי בברירה וכן מורים לענ"ד דברי מהרש"א במי שאחזו שכ' בדף ע"ג ע"ב ד"ה תנא כתב שלא רצו להקשות על רש"י מלא מת כלל דזה יתברר בודאי אם יחיה או ימות אבל אם מת או לא מת מאותו חולי אפשר דלא יתברר לעולם אם ימות מחולי זה או לא והיינו כמ"ש דשמא לא ימות כלל אלא שמ"ש דמדברי ר' יוסי דס"ל ג"כ דשמא חל מעת שהוא בעולם כמ"ש התוס' שם בזה הדין עם הפ"י ואין להאריך עוד שלענ"ד דברי התוס' תמוהים דלמה נאמר כיון שאין השעה מבוררת וידיעה צריך ברירה דל"ד לב' לוגין דהתם אנו צריכין לומר שעתה בשעת שתיה עומד לכך שאלו הב' לוגין שנפרשו היו עומדים לכך מתחלה משא"כ הכ' דאין אנו צריכין לומר דבשעת הנתינה הוברר שהיה ראוי למות משעה זו דשעת נתינה אינה מעלה ומורדת כיון שעיקר חלות הגט אינו עתה וא"כ אין זה ברירה כלל רק גילוי מילתא בעלמא דכשמת אמרינן דאגלאי מילתא למפרע שרגע זו היתה סמוכה למיתה שבה היה ראוי לחול הגט וכיוצא בזו היה נראה מהתוס' בביצה דכל שבודאי עתיד החכם לבוא לרוח זה הוי כאילו כבר בא חכם דהוי גילוי מילתא אם לא היכא שיכול לבא מתוך התחום לשני הרוחות שכיוצא בזה כתב הפ"י במי שאחזו אלא שכתב דזה הוי דבר העומד להתברר ולענ"ד כמ"ש דל"ש בזה ברירה כלל דגילוי מילתא בעלמא הוי. וגם מ"ש שם לתרץ דברי רש"י דלכך בימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת משום דאין ברירה הוי הטעם משום שאין זה עומד להתברר. לא ידעתי הא אחר רגע זו הדבר מתברר שלא חל הגט עדיין שלא היתה רגע הסמוכה למיתה וגם הוא גילוי מילתא וכמ"ש וצ"ע לפום ריהטא ואין הפנאי מסכים כראוי לעיין:

ועכ"פ אני לומד מדברי אא"ז הנ"ל דכל כה"ג מיקרי דבר שאינו עומד להתברר וה"נ בנ"ד. איברא דלכאורה יש לחלק דהתם שפיר י"ל שמא לא ימות ולא יבוא הספק לידי בירור משא"כ כאן אין לומר שמא ימות ויהא גט בלא"ה ולא יתברר אם לא ימות היאך היה רוצה משום דלא חיישינן לזה כדאיתא בגיטין דף כ"ח דאפילו זקן או חולה נותנו לו בחזקת שהוא קיים. אבל ז"א דמבואר שם דלשמא ימות חיישינן א"כ בשעת מעשה אינו עומד להתברר ושפיר תלוי בברירה:

והנה לפי דעת מהרש"א דזה אינו עומד להתברר א"כ לפי דעת הפוסקים דסבירא להו דמעכשיו הוי נמי כאומר מעת שאני בעולם א"כ אין תי' התוס' מספיק לומר דמשום כך מהני גיטא דש"מ ונ"ל דס"ל כמ"ש דזהו גילוי מילתא לבד ולא נשאר לנו רק לומר דתלוי בברירה משום טעמא דרש"י שאין התנאי בידו זהו עומד להתברר אמנם לולי דברי רבותינו הייתי אומר לתרץ דלא תיקשי מהך דמה הוא באותן הימים אהא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ ממילא א"ש מנהגא. ומתחלה אבאר שנלפע"ד דל"ש ברירה אלא אם מתחדש בדבר ענין שלא היה עד עתה שצריכין אנו לומר הוברר שכן היה מתחלה כגון הרי זו גיטך אם מתי מחולי זה שכיון שתלה הגירושין במיתה והוא ענין שלא היה כן עד עתה בזה צריכין אנו לומר הוברר הדבר שמתחלה הי' עומד להיות כן משא"כ כשהתנאי הוא על אופן שלא יתחדש דבר אין אנו צריכין לברירה כלל וכן מבואר בשאגת אריה שאביא דבריו לקמן דכל שהתנאי בשב ואל תעשה כגון באם לא תמות וכה"ג ל"ש ברירה אלא שהביא ראיה מדברי הרמב"ן שכתב אמרינן ע"מ שירצה אבא היינו שלא ימחה אינו תלוי בדין ברירה לזה יש לדחות ולומר דכוונת הרמב"ן הוא לשיטתו שם דבמתנה על ד"א ל"ש ברירה רק ברצון שהוא מסור ללב וזהו דוקא אם בעינן שיאמר אין שזהו תלוי ברצון אבל בע"מ שלא ימחה אין תלוי ברצון וכל שלא מיחה נתקיים התנאי מ"מ מצד הסברא נראה כמ"ש ולפ"ז י"ל דהא דמתנה אם לא מתי לא יהא גט ר"ל שיתבטל הגט כמבואר ר"פ השולח דכל לשון להביא שפיר הוי ביטול הגט:

ולפ"ז גבי הא דמה הוא באותן הימים שתלה גוף הגירושין במיתה שאומר ה"ז גיטך אם מתי מחולי זה כיון שאין הגירושין חלים כלל אם לא שיתחדש ענין המיתה וזה אין בידו שפיר תלי' בברירה משא"כ הא דאתקין שמואל דהכא קאמר לה אם מתי יהא גט ר"ל ישאר גט זה בתוקפו כבראשונה ואם לאו לא יהא גט ר"ל שיהא הגט בטל נמצא שאין התנאי בגירושין רק בביטול הגט וה"ז כמבטל גט ע"ת אם מתי לא יהא בטל ואם לא מתי יהא בטל ובזה ל"ש לומר אין ברירה ולא נתבטל הגט כלל ז"א כיון שתלה התנאי מהביטול באם לא ימות אלא יעמוד חי וכל כה"ג שהוא שב וא"ת ל"ש ברירה כלל וא"ש נמי מה שהקשו התוס' דשמואל אדשמואל דהא שמואל לית ליה ברירה בס' ביצה ולפמ"ש ניחא:

ואמנם זה נכון לדעת הרמב"ם וסייעתו שיכול לבטל גופו של גט אבל לדעת התוס' וסייעתו צ"ע כיון שגופו של גט אינו יכול לבטל אם שייך לומר שמבטל הנתינה מתורת גירושין ולפי"ז לכאורה בנ"ד אם נפרש הרצון שלא ימחה וישתוק א"כ אין ברירה כיון דשב וא"ת הוא אלא שמהתוס' מוכח דאף בע"מ שלא ימחה שייך ברירה שהרי בגיטין ובעירובין הקשו אהא דמסיק ר' יוסף דלר"ש אין ברירה הא בההוא דע"מ שירצה אבא ס"ל לר"ש ברירה והוצרכו לומר דרב יוסף סבירא ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ואם איתא נימא דר"י לשיטתו בקידושין דף ס"ג דסבירא ליה דע"מ שירצה היינו שלא ימחה א"ו סבירא ליה דאף בשלא ימחה שייך ברירה ואפילו תימא דלא שייך ברירה י"ל טעמא כמ"ש הפ"י בקידושין דבלאו ברירה נמי אמרינן דמסתמא אם היה יודע לא היה מוחה וא"כ אפשר שזהו טעמא של הרמב"ן ג"כ אבל בנ"ד שתלה הדבר ברצון לא שייך זה ושפיר תלוי אי יש ברירה או אין ברירה אף אם נימא דהוי ע"מ שלא ימחה ומכ"ש אם נימא דהוי ע"מ שיאמר אין דאז אפילו אם יש ברירה אין לחוש כיון דלא אמר אין בשום פעם:

אמנם לכאורה צ"ע דמ"מ יש מקום לאסור שמא בשום פעם יאמר אין וכמ"ש בפוסקים במקדש ע"מ שיאמר אין או ע"מ שירצה אליבא דהרמב"ם וסייעתו אף שלא אמר אין מקודשת מספק דכיון שהתנאי בקום ועשה לא נתבטל לעולם ויש לחוש שלא יאמר אין אבל באמת הא ליתא דדוקא התם שתולה בדעת אחרים ואין בידו לקיימו חששו לזה משא"כ בנ"ד שתלה בדעת עצמו דבודאי לא יקלקל עצמו כמבואר באה"ע סי' קמ"ג בתנאי שבידה לקיימו בשב וא"ת מותרת להנשא ואין חוששין שמא תבטלנו שבודאי לא תקלקל עצמה ואפי' למאי שהביא שם בסט"ז דעת הרשב"א וסבירא ליה דאף בכה"ג לכתחלה לא תנשא לא קאמר אלא משום חומרא דא"א כמבואר בדברי ה"ה פ"ח מהל' גירושין דשהא תעבור על התנאי ונמצא גט בטל ובניה ממזרים (אמנם ברשב"א פ' המגרש מבואר דאיכא סברא להיפוך דמתוך חומרא א"א מזדהרין טפי ע"ש) ועוד דאפילו התם היינו דלכתחלה לא תנשא אבל בדיעבד עכ"פ לא תצא והכא כדיעבד דמי ועוד שדעת הרבה פוסקים בסוף סימן קמ"ד דאף באומר מעכשיו או ע"מ כ"ז שלא נתקיים התנאי והוא בידם שיתקיים או לא יתקיים אם נתרצו שניהם יכולין לבטל הגט ולדעת הבעל העיטור הבעל לבדו יכול לבטלו ואפילו להמחמירין שם יש להתיר כאן מטעמי' הנ"ל ולשיטת הרמב"ן דס"ל דהיינו ע"מ שלא ימחה לכאורה גם כן כל אימת שמוחה נתבטל הגט ואע"ג דגבי ע"מ שישתוק מיד ששתק נתקיים התנאי ולא הוי כתנאי דשב וא"ת כיון שהוציאו בלשון מעשה כמ"ש הר"ן מ"מ אם נימא דע"מ שירצה היינו שלא ימחה דינו כשב וא"ת ממש אף ע"ג שהוציאו בלשון ריצוי וכיון שמוחה פעם אחת נתבטל הגט:

איברא דהא ליתא דלהרמב"ן ודאי אי אינו יכול לבטל הגט במחאה דהשתא בנ"ד שאמר אז איך וועל גזונד ווערין כו' דהוי כקובע זמן לתנאי וכוונתו לתחלת הזמן שיעמוד מחליו וכל תנאי דאם לא מתי מיד שעומד מתבטל הגט כמבואר בסימן קמ"ה וכן בכל דוכתי אמרי' דכוונתו לתחלת הזמן שמתנה עליו וא"כ כיון שבתחלת הזמן לא מיחה אף שאומר אח"כ איני רוצה אין בו מועיל כמו באומר ע"מ שלא ימחה אבא בתוך שלשים יום הוי מקודשת וה"ה הכא הוי גט וכן לשיטת הרא"ש והטור מיד ששתק נתקיים התנאי אבל להרמב"ם והרשב"א פשיטא דאין מקום לגט לחול אם יאמר אח"כ אין דכיון דבתחלת הזמן לא אמר אין אף שאמר אח"כ אין לא מהני כלל כיון שלא נתקיים התנאי כמו שהתנה וא"כ אף בלא הטעמים שכתבתי לעיל שריא לנו לשיטות הרמב"ם והרשב"א:

ועוד דבלא"ה כתב הכ"מ והב"י דלהרמב"ם אחר שעת שמיעה אנו הולכין ואם שתק אז אף אם אמר אחר כך אין לא מהני והפני יהושיע נתן תבלין לדבריו דכיון דמוכח מגיטין דטעמא דמלתא משום ברירה אם כן ע"כ דבשעת שמיעה תליא מילתא דאההוא שעתא שייך למימר הוברר הדבר שכן היה דעתו אלו שמע בשעת קידושין ע"ש שמחמת סברא זו האריך לתמוה על הפוסקים דס"ל אף במיחה בשעת קידושין מהני מאי דאמר אח"כ אין. ובאמת נלפע"ד ליישב דהא דאמרינן דע"מ שירצה אבא תלוי בברירה אין הטעם דאמרינן הוברר אלו ידע האב בשעת בעילה היה מתרצה דכיון דאז לא ידע האב כלל ס"ל דלא שייך ברירה וקצת משמע כן מעירובין דף פ"ב הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני וכבר הבאתי ראיה זו בקונטרס אחרים שלנו לשו"ת ב"ח החדשות ע"ש ואף ע"פ שיש לדחות ולחלק דהתם אע"ג שנימא שהוברר אלו ידע היה מתרצה מ"מ השתא מיהת לא כיון לקנות שביתה רק במקומו משא"כ כאן שהבן יודע שהאב אינו יודע רק שמתנה שיהיו הקדושין באופן שיהא לאב לרצון וכמ"ש לקמן הלכך כיון שהוברר שאלו ידע היה מתרצה סגי מ"מ נראה בדעת הפוסקים הנ"ל דסבירא להו דבאמת אין אנו צריכין לדין ע"י כלל אם היה יודע בשעת בעולה או היה מוחה דלא איכפת לן בהא כמו באם אמר לאיזה שארצה אגרש שהרי לפנינו שעתה הוא מסופק ופוסח על שתי הסעיפים אלא כך אנו דנין על המעשה אם הוא לעמוד ולהתקיים ע"י שיתקיים התנאי או לא והיינו דאמרינן ברירה שמעתה הוברר הדבר שמתחלה לכך היה עומד שתתקיים המעשה והלכך בע"מ שירצה שהוא תנאי בלבד כיון שנתרצה עכשיו אמרינן שהוברר הדבר שמתחלה היה ראוי שתתקיים התנאי ע"י שיאמר אין. והשתא שפיר כתבו דאעפ"י שמתחלה מוחה מ"מ הוא הטיל התנאי בקום ועשה שיאמר אין וכיון שאמר אין אח"כ ג"כ מתקיים התנאי ושפיר הוברר הדבר שמתחילתו היה התנאי עומד להתקיים והמעשה קיים. אמנם רש"י בגיטין כתב דאמרינן הוברר הדבר שמשעת בעילה רצה האב ולדידי' באמת צ"ל דכל שמוחה פעם אחת תו לא מהני אין וכדעת קצת פוסקים אבל לשאר פוסקים י"ל דס"ל כמ"ש וגם מה שתמה הפ"י עוד שם דלהרמב"ם וסייעתו דבעינן שיאמר אין איך פסקו להך מתני' כיון דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ולהפוסקים דע"מ שישתוק ניחא דאף בלא טעמא דברירה אמרינן כן דאלו ידע היה שותק וכמ"ש התוס' דשאני מחוסר שתיקה ממחוסר אמירה ע"ש:

נראה לפענ"ד דס"ל להרמב"ם דבתנאי ע"מ שיאמר הן אינו תלוי בברירה כלל דאפילו אי אמרינן יש ברירה הוברר הדבר שאלו ידע היה אומר הן מ"מ השתא מיהא הא לא ידע ולא אמר הן בשעת מעשה א"ו דהא ליתא שהרי לא התנה שיאמר הן בשעת מעשה רק התנה שיאמר הן כשישמע ואם כן מה לנו לדין אלו היה יודע בשעת מעשה אם אומר הן כיון שנתקיים תנאה שהתנה סגי. ומה בכך שאין התנאי בידו. והא דקאמרינן דע"מ שירצה אבא תלוי בדין ברירה היינו אם נימא דהיא ע"מ שישתוק ולהך מ"ד מפרשינן ע"מ שירצה אבא הוי כאומר שמקדש באופן אם הם לרצון לאביו וע"מ שירצה אינו לשון עתיד אלא לשון הוה הלכך בעינן שיתברר הדבר למפרע בשתיקתו דעכשיו אנו דנין שמסתמא הם לו לרצון ואלו ידע בשעת מעשה גם כן היה מתרצה בהם משא"כ אם נאמר דהיינו ע"מ שיאמר הן אם כן ע"כ תנאי דלהבא הוא כאומר כתנאי שאם ישמע יאמר הן והוי כתנאי דע"מ שתתן לי מאתים זוז ואע"פ שאין בידו. ולקמן אכתוב אי"ה ישוב אחר בשיטת הרמב"ם, ומעתה כיון דהך מילתא אי ע"מ שירצה היינו שיאמר אין או שישתוק או שלא ימחה תליא באשלי רברבי אם כן יש כאן מקום להתיר אשה זו לבעלה משום ספק ספיקא חדא דדילמא אין ברירה ואת"ל יש ברירה דילמא בעינן דווקא שיאמר אין וכיון שלא אמר אין הרי לא נתקיים התנאי ואין כאן גירושין כלל ושפיר הוא מתהפך דילמא בעינן דוקא שיאמר אין ואפילו תימא דבשתיקה סגי דלמא אין ברירה דבעל מנת שישתוק נמי אמרינן אין ברירה:

אולם אני אדרוש לפי מ"ש מהרש"ל ביש"ש בב"ק בדיני ברירה בשיטות הרמב"ם דאין ברירה בדאורייתא אפילו לקול' ולא משום ספק וראייתו מהא שפסק הרמב"ם גבי אחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל ולא אמרינן המע"ה ומהא דפסק הרמב"ם גבי מעשר שאם חלקו אפילו גדיים נגד גדיים אמרינן אין ברירה ופטור ממעשר בהמה והלכך מ"ש הרמב"ם גבי לאיזה שארצה אגרש הוי ספק גירושין הוא ט"ס דהא אין ברירה דאפילו נימא לקולא אלא דריח הגט מיהא הוי ע"כ דבריו בקצרה ולפי זה לשיטות מהרש"ל אין כאן ס"ס דאפילו נימא דאין ברירה ריח הגט מיהא הוי:

ודאתאין עלה צריך אני לבאר דברי מהרש"ל שהב"ש והפ"י השיגו על מהרש"ל דטעמא דמחזירין ביובל משום מצות ויובל הוא וכן בג"פ כתב דאישתמיט ממהרש"ל הא דקאמר ואי אשמעינן שדה ה"א לחומרא אלמא דלא אמרינן המע"ה וז"א לענ"ד דודאי מהרש"ל לא העלים עיניו מניה בעידנא דעסיק ביה ומפרש לפירש"י דהא דמקיים מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא. ומ"ש הפ"י לפרש גם הרמב"ם כוונתו כן דמחזירין לקיים מצות יובל לבד ובזה כתב הפ"י סוף פ' השולח לפרש דברי הרמב"ם שכתב האחים מחזירים זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה דהיינו שכ"א מחזיק משא"כ בבכור ובמיבם אשת אחיו שפיר כתב הרמב"ם דמחזירין לגמרי דמתנה קרי' רחמנה ומתנה חוזרת ביובל ומשיג על ברכת הזבח דמפרש חלקו ביובל הוא מלתא באנפי נפשיה דליתא וכן ראיתי בספר מים חיים להפר"ח שמשיג על בה"ז בזה ואין נלענ"ד מ"ש הפ"י שיש חילוק בין אחין ובין בכור דבזה מחזירין לגמרי ובזה הדר שקלי' כדמעיקרא דהא הרמב"ם כתב וכן בכור משמע דחד דינא אית ליה ועוד שהרי בסוף פ' יש בכור אליבא דר"מ ור"א הוא דקאמר מתנה קריא רחמנא אבל רבנן ס"ל דירושה נינהו דמקיש חלק בכור לחלק פשוט וכן מבואר בפי' המשנה להרמב"ם ופסק כחכמים דהנך אין חוזרין ביובל ולפ"ז קשה איך פסק בחבורו דחוזרין ביובל לכן נלענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם משום דבש"ס פריך התם אדרבי יוחנן דאמרי מחזירין ממתני' דקתני ואלו שאין חוזרין הבכור כו' ומשני מאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה ומפרש הרמב"ם דהיינו שאין מבטלין החלוקה לגמרי ויחזרו ויחלוקו שנית אלא החלוקה קיימת רק שמחליפין החלקים של זה לזה וכ"כ הכ"מ ובאמת אין חילוק בזה בין חלק בכור לחלק פשוט דגם בחלק פשוט אין מבטלין החלוקה רק שמחליפין וזהו כוונת הרמב"ם גם כן במ"ש לא תבטל חלוקתן מכמות שהיה ר"ל שאין חוזרין וחולקין מחדש ואולי יגיע לכ"א מחצה מחלק זה ומחצה מחלק זה דבאמת חלוקה ראשונה לא בטלה רק שצריכין להחזיר משום דלקוחות נינהו ושייך מצות יובל דאי הוה אמרינן ירושה הוא ויורש כי האי נמי מהדר משום דמתנה קריא רחמנא א"כ היתה החלוקה בטילה לגמרי וצריך לחלוק מחדש וה"ט דר"א דס"ל כולם חוזרים ביובל וקאמר בש"ס דחוזרין לבטלה משום דמתנה ונקט הרמב"ם לישני דהש"ס לא תבטל כו' וזה ברור לענ"ד בדעת הרמב"ם. גם מ"ש הפ"י שם דמיושב עפ"י דבריו קושית התוס' שהקשו דילמא להכי קריא רחמנא בכור להחזיר ביובל דבריו תמוהים דקושית התוס' הוא להיפוך אם נימא דאין חוזרין מטעם זה דמתנה קריא דאליבא דר"מ מתנה אינה כמכר ואינה חוזרת ומבואר למעיין שם שאין דברי הפ"י מובנים בזה כלל:

ולפ"ז מוכח דדעת מהרש"ל דכיון דמחליפין לגמרי אמאי לא נימא המע"ה ומ"ש הפ"י ריש כל הגט לדחות עוד דל"ש המע"ה בקרקע שהיא בחזקת בעלים ואף על גב דלר"י ק"פ כקה"ג מ"מ לא הוי מוחזק כמו גבי משכיר ושוכר דבתר חזקת מרא קמא אזלינן. דבריו תמוהים דהתם ודאי אין לשוכר בגוף הקרקע כלום משא"כ כאן המוחזק יכול לטעון איני לוקח רק יורש שזהו חלק המגיע לי משעה ראשונה וגוף הקרקע שלי ואיני צריך להחזיר ואידך הוי המע"ה וגם בספר ג"פ כתב דלכך לא אמרינן כאן המע"ה משום דיורשי' אין נקראי' מוחזקים זה ע"ז כמ"ש ולכאורה פשט הדברי' נראין כמהרש"ל וגם מה שדחו הב"ש והפ"י והג"פ ראיית מהרש"ל ממעשר משום דאף אי ספיקא הוי ספיקא לאו בר עשורי הוא לענ"ד דבריהם תמוהין דודאי היכי שהספק בגוף הבהמה אם חייבת במעשר שפיר פטרינן ליה דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק משא"כ כשאין הספק בגוף הבהמה דאם יש ברירה בודאי חייבת במעשר אלא דאנן מספקא לן ספק דחסרון ידיעה הלכתא כמאן דכה"ג אית לן למיזל לחומרא כשאר כל ספק דאורייתא וראיה ברורה לזה מהא דאמרינן בבכורות דף נ"ז לגבי מעשר דס"ל לר' יוחנן אין ברירה ופטור ממעשר ואזדא ר"י לטעמיה דאמר מחזירין זה לזה ביובל וצריכא כו' ואי אשמועינן שדה לחומרא כו' אלמא דאי אמרינן דספיקא הוי לר"י היה לנו לחייבו במעשר דל"ש בזה ספיקא לאו בר עשורי הוא כמ"ש:

ותימה על הפ"י דבביצה דף ל"ט פריך וסבר ר"נ יש ברירה והתנן האחין והשותפין ע"כ וכתב הפ"י שם הא דלא משני דדוקא בתחומין דרבנן ס"ל לר"נ יש ברירה ז"א דלענין מעשר קול' הוא ואין סברא להקל בדאורייתא משום ברירה וסותר דברי עצמו שכתב בגיטין דבמעשר שפיר מקלינן מספיקא גם מ"ש שם דהא קלבון מדרבנן הוא ג"כ צ"ע דר"נ שם לא קאי רק אמעשר בהמה כדאמר אפילו חלקו גדיים כו' ולענין קלבון דווקא בחלקו בכספים תלי' מלתא וא"כ מנ"ל דלר"נ חייבין בקלבון ואע"ג דקאמר כשחייבין בקלבון כו' משמע דלא משכחת לה שיהי' פטור משניהם הא ליתא דבהדיא אמרינן בבכורות פעמים שחייבין בזה ובזה פעמים שפטורין כגון חלקו בבהמות כו'. ועוד קשה דבעירובין קאמר רבא לר"נ מאן האי תנא דלית ליה ברירה בדרבנן כו' אשתיק ולימא ליה תנא דבי איו הוא לא שמיע ליה משמע דר"נ ס"ל יש ברירה בדרבנן גם אני תמה מ"ש הפ"י דמרש"י משמע דקלבון דרבנן ואמת שמשמע כן ממ"ש רש"י והטילו חכמים ב' קלבונות אבל צ"ע דבירושלמי דשקלים מבואר דר"מ דס"ל ב' קלבונות ס"ל דקלבון דבר תורה גם ק' דלמה נקט רש"י כר"מ ולא כחכמים דסגי בקלבון אחד וגם דלענ"ד אע"ג דלענין מעשר בחלקו גדיים אם נימא דיש ברירה הוי כתפיסת הבית לחייב במעשר מ"מ לענין קלבון דווקא כשעדיין לא חלקו כלל. אבל כיון שחלקו אפילו כספים נגד כספים אם חזרו ונשתתפו לא חזרה תפיסת הבית למקומם כן משמע לענ"ד בש"ס:

אבל ראיתי שאא"ז מהרש"א שם כ' ג"כ אהא דכ' רש"י במתני' דקסבר תנא יש ברירה להחמיר הקשה דא"כ תיקשי אדר"נ דס"ל אין ברירה להקל לפטור ממעשר בהמה וכתב די"ל דהו"ל חומרא דאתי לידי קול' לפוטרו מקלבון מבואר דס"ל דגם לענין קלבון תלוי בזה מ"מ במח"כ תירוצו לא נהירא לענ"ד דמ"מ איך נקל בספק דאוריי' דמעשר בהמה משום דילמא אתי לאקולי בקלבון ועוד דאטו ברוקי דאהדדי תפיתו ולגבי מעשר אית למיזל להחמיר דיש ברירה ולגבי קלבון איפכא וכולהו לחיובא. ואמנם קושיתו צריכה רבה וגם הפ"י הקשה בכיוצא בזה על ר"י דס"ל אין ברירה ממתני' דהכא והמפורשים כרגלי כל אדם היינו כרגלי הממלא דאם נימא כפרש"י ניח' לר"י דאיהו נמי מספקא ליה ולחומרא אמר אין ברירה ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא ולא להקל. ודבריו תמוהים דהא ר"י ס"ל בפרק כל הגט דאף אחרון אינו פוסל משום דס"ל אין ברירה אף להקל. ואולי י"ל לפמ"ש התוס' שם דשאני התם דכתיב וכתב לה א"כ י"ל דבעלמא מחמיר אבל אין נראה כך מהש"ס אלא דלר"י אין ברירה אף להקל וכן מוכח מהתוס' דב"ק שהקשו בדף ס"ט דמאי אולמא סתמא דשמעתין מסתמא דהלוקח יין ואם איתא הא באמת לר"י ספיקא הוי והתוס' שם בתרוצם הביאו ג"כ הך סברא דהא דאחרון אינו פוסל היינו משום וכתב לה ואפ"ה הוצרכו לחלק בין היכא דמברר דבריו ולא ניחא להו למימר דבאמת מספקי ליה בסתמי הי' מינייהו עדיף:

אבל באמת י"ל על קושית התוס' לפי מה דאיתא שם דר"י כסתם יחידאה לא אמר דאי איכא סתמא דאתי כרבנן עדיפא ליה א"כ טפי ניחא ליה למיסמך אסתמא דאתיא כרבים ר' ור' יוסי ור"ש דרבים נינהו לגבי ר"מ (ועוד דהלכתא כוותיה דר"י ור' יוסי לגבי ר"מ והך כלל' נמי אמרה בעירובין דף מ"ו) ולא ס"ל דטעמייהו משום שמא יבקע הנוד ובהכי מתרצא נמי קושי' פ"י מסת' מתניתין בביצה דהך מתניתין ודאי כר"מ אתיא מדס"ל להחמיר ברירה בדרבנן ואף על גב דאיכא תרי סתמא אין הפרש כדאמרינן קדושין דף נ"ו מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא אמנם קו' מהרש"א אדר"נ צ"ע וא"ל דר"נ סבר כמ"ד אין ברירה ומתניתין כמ"ד יש ברירה דא"כ מאי פריך וסבר ר"נ יש ברירה ומהיכן הוכיח דר"נ ס"ל כמתני' דנדרים דהמודר מותר למלאות מבור של עולי בבל דילמא פירושי קא מפרש למתני' דלא תפלוג עליה בהא דקאמר בירא דשותפי נינהו אבל מ"מ אתי כמ"ד יש ברירה ואיהו דידיה אמר כמ"ד אין ברירה (והפ"י מפרש דהוכחת הש"ס דס"ל כרגלי מי שנתמלאו לו מוכח דס"ל יש ברירה ולכן הקשה דלמא ר"נ דווקא בתחומין דרבנן ס"ל הכי ותימה עליו דמבואר למעיין דאמודר קאי הש"ס וכן פרש"י להדיא בסוף דהקושי' ממודר דהיא דאורייתא ואין מקום לקושייתינו:

ואולם נלע"ד לומר כפי אשר כתב מהרש"ל דבדאורייתא אין ברירה אף לקולא ובדרבנן יש ברירה אף לחומרא כמ"ש הפ"י בביצה דף ל"ח (וביש"ש אין שם משמעות דיש ברירה להחמיר אלא דבאמת י"ל כן לשטתו דודאי השוו מדותיהם ויבואר לקמן אי"ה) ולפ"ז י"ל דזהו שיטת ר"נ ג"כ ולק"מ. ועיין בתוי"ט פסחים בכמה משניות שפלפל בדיני ברירה ואין להאריך:

ומה שתמה הפ"י עוד בגיטין שם על מהרש"ל דלמה פסק דהוי ריח הגט ופסולה לכהונה הא איסור כהונה נמי דאורייתא הוא ואית לן למיזל לקול' ולמימר דאין ברירה להכשיר לכהונה אני תמה על תמיהתו שהעלים העין מתחלת דברי מהרש"ל שם בדף ע"ד שכתב וז"ל ועוד מסקינן אמר רב כל הנך פסולים כו' וטעמא דידיה משום דהוי כריח הגט דפ' המגרש כו' ואסמכוהו אקרא וגרושה כו' והיינו כשיטת הרמב"ם פ"י מהל' גירושין דאינו רק מדרבנן וכ"כ להדיא ביש"ש שם דף מ"ב ע"ב שכתב דלר"י דמפרש טעמיה דרב בפ' בית כור משום דיש ברירה א"כ קשה דרב אדרב דהכא מודה דהגט פסול וטעמא הוי משום דאין ברירה כדקאמר הש"ס ומה שפוסל לכהונה משום חומר בעלמא דהוי כריח הגט כו' ע"ש אלמא דמדאורייתא מחזי חזי' ורבנן הוא דפסלוהו לכהונה ומכ"ש לפמ"ש הפ"י דלרש"ל יש ברירה מדרבנן להחמיר ומשמע ליה להפ"י הכי דכיון דס"ל דאין ברירה בדאורייתא לקול' אלמא דמלתא ברירא ולית בה ספיקא כלל במלתא דאין ברירה וא"כ מדוע מקילינן בדרבנן למימר דיש ברירה ע"כ דמדת חכמים כן הוא למימר יש ברירה ולכך פסולה לכהונה מדרבנן ור"י ס"ל דאפילו מדרבנן ל"א ברירה להחמיר עכ"פ וכן מוכח לענ"ד דהא שמואל ס"ל אין ברירה בההוא דביצה דאפילו חביות אסורה ואמאי קאמר שמואל דפסול לכהונה גבי לאיזה שארצה אגרש ולפמ"ש התוס' לחלק אליבא דשמואל בין היכי שמדבר דברים הוי ניחא דבלאיזה שארצה אגרש מברר דבריו משא"כ לפמ"ש התוס' דהחילוק הוא בין דאתקין שמואל בגיטא דש"מ ובין ההוא דאם מתי משום דהתם עומד להתברר א"כ בההוא דלאיזה שארצה אגרש דג"כ אינו עומד להתברר דשמא לא ירצה לגרש א' מהם. וכן לפמ"ש התוס' דס"ל לשמואל לחלק בין תולה בדעת אחרים א"כ לאיזה שארצה הא הוי תולה בדעת עצמו ואפ"ה קאמר שמואל דפסולה לכהונה דהוה ריח הגט עכ"פ א"ו אף על גב דאין ברירה מ"מ הוה ריח הגט וכמו אינך בבי דרישא דאף על גב דלית בהו נדנוד ספק גירושין דאוריי' ואם בא אחר וקידשה אפילו גט א"צ ואפ"ה ס"ל לרב ושמואל דהוי ריח הגט ואף דרב ס"ל יש ברירה וכן רב אסי מספקא ליה בברירה וא"כ מ"ש הרי"ף דקי"ל לפסול כיון דרב ושמואל ורב אסי בחדא שיטה קיימי ופליגי אדר"י ולשיטת מהרש"ל הא י"ל דרב ור"א מטעם יש ברירה פסול לה וכיון דלשיטת מהרש"ל קי"ל דאין ברירה אף לקולא א"כ יש לנו לפסוק כר"י ואע"ג דלשמואל ס"ל דאע"ג דאין ברירה פסול מ"מ ר"י ושמואל הלכה כר"י ומ"מ נ"ל אע"ג דרב ודאי ס"ל יש ברירה מ"מ הכא לאו מה"ט אתי עלה דהא אפילו באינך בבי קמאי ס"ל דהוי ריח הגט הלכך אף אי הוי אתי מתני' כמ"ד אין ברירה ודאי ג"כ ס"ל דהוי ריח הגט וכן בדרב אסי אין הכרח לומר דטעמא דידיה משום ספיקא הוי וכמ"ש הרשב"א דהא כתבו התוס' דבגט שאני דכתיב וכתב כו' וכן כתבו התוספות לר' מאיר דס"ל כר"א בהא דמחצה יורשין אלא טעמא דידיה נמי משום דאית ביה ריח הגט טפי מאינך קמאי הלכך פסקינן כוותייהו לגבי ר' יוחנן:

הנה בררתי דעת מהרש"ל דלא תיקשי עליה מה שהשיגו עליו הנך רבוותא ולפ"ז בנ"ד אית לן למימר דהוי ריח הגט עכ"פ אף אם נימא אין ברירה וא"כ אין כאן ס"ס להקל אבל אחר העיון הא ליתא דבכה"ג הוי שפיר ס"ס כמבואר בש"ך י"ד סימן ק"י בדיני ס"ס דכל היכא דאיכא ס"ס שמותר מן התורה אלא שחד ספק אסור מדרבנן ולחד ספק מדרבנן נמי שרי כגון דגים מלוחים דאיכא ס"ס שמא לא נמלחו עם טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן אע"ג דכה"ג אסור מדרבנן מ"מ איכא נמי חדא ספיקא בדרבנן שמא לא נמלחו וא"כ כיון דלשיטת הרמב"ם דבעינן שיאמר אין אין מקום לאסור אף מדרבנן ואף אם נימא דלא כשיטתיה מכל מקום אי אין ברירה אין איסור רק מדרבנן שפיר שרי משום ספק ספיקא:

איברא שעדיין צ"ע דבהך ספיקא דבעינן שיאמר אין נמי יש חשש מדרבנן דדילמא אמר אין ואע"ג דטוען ברי לי שלא אמרת הן וכיון דלא איתחזק איסור בע"ד מהימן ז"א שהרי בכתובות דף כ"ז קי"ל דבשבוי' אין אדם נאמן ע"י עצמו ואין לחלק דשאני התם דאיתליד ריעותא דשבויה וכ"כ הרא"ה לחלק בין הא דאיהי ובעלה אפילו במסל"ת לא מהימנין בשבוי' ולכהונה מעלין ע"פ עצמו דשאני התם דליכא חזקה לפסלות אבל הכא דאיכא חזקה לפסלות איהי ובעלה לא מהימנין ז"א שהרי התוס' שם תירצו משום דמעלה עשו ביוחסין משמע אף היכא דליכא ריעותא לא מהימן משום מעלה ביוחסין והר"ן כ' ב' התירוצים ע"ש וגם קשה לי לפמ"ש הפ"י בההוא שאין אדם מעיד ע"י עצמו ע"ז כ' דאף על גב דבכל איסורין שבתורה בע"ד מהימן שאני הכא דרוב נכרים פרוצי' בעריות ולפי"ז מאי הקשו התוס' מההוא דיוחנן אוכל חלות דדילמא שבויה שאני. לכן נראה דהתוס' ס"ל כמ"ש הפ"י דלאחזוקי נפשיה בכהני אין להאמינו כ"כ דרובא דעלמא לאו כהני נינהו וכל דפריש מרובא פריש ורובא עדיף מחזקה ואפ"ה מסל"ת מהימן בתרומה ומש"ה קשי' להו אההוא דשבויה ואהא כתבו דטעמא משום מעלה כו' משא"כ היכא דליכא ריעותא ולא רובא רק ספק השקול בע"ד מהימן אף ביוחסין וע"כ צ"ל כן לפמ"ש הפ"י שם בההוא שאין אדם מעיד על עצמו אע"ג דבכל איסורין שבתורה בע"ד מהימן שאני הכא דרוב נכרים פרוצים בעריות ולפי"ז מה הקשו התוספות מהך דיוחנן אוכל חלות וע"כ כמ"ש דבתרומה נמי איכא רוב ומ"ש הפ"י דהתוס' לא ס"ל הך סברא ע"ש בדף ק"ד בקל יש לדחות ועיין בר"ן שכ' תי' התוס' ותי' הרא"ה:

ועוד נראה דבנ"ד אין לנו לחוש שמא יאמר הן דבכל מילתא דתנאי קי"ל דמילתא דקום ועשה צריך לברר שקיים התנאי אף אם אמר שקיים התנאי אינו נאמן אף להקל וא"ל משום דמעלה דיוחסין חיישינן אף על גב דסמכינן ע"ז באיסור א"א אין נראה והתם ה"ט דבעלה לא מהימן לומר ששמר אותה כראוי ולא זזה ידו מתוך ידה דזהו קום ועשה הוא ולא סמכינן עלה והוא עצמה אינה נאמנת לומר לא נטמאת דהוי שב ואל תעשה משום דאין הדבר בידה חיישינן שמא אתנוסי היא דאיתנסה ואסורה לבעלה כהן ואף על גב דבכל התורה כולה בע"ד מהימן באיסורין ולא מחלקינן בהכי שאני הכא דאיכא הנך טעמא דלעיל או משום מעל' או משום ריעותא דאיתיליד אבל היכא שהתנאי בקום ועשה והוא בידו שלא לקיימו אך משום מעלה דיוחסין לא גזרו בה דלא עדיף מתנאי דקידושין דאפילו עומד וצווח שקיים תנאו לא חיישינן ליה ושריא:

ועוד נ"ל שיש כאן מקום לצדד להתיר ע"פ מ"ש הריטב"א בעירובין דף ל"ז דדווקא כשצריכין לדון למפרע שייך ברירה ולא להבא ע"ש וכ"כ בר"ש פ"ט ממעשר שני וכן מבואר בשו"ת הריב"ש סימן רכ"ח:

ומעתה בנ"ד כיון שאמר סתם אז איך ועל כו' ולא ביחן דבריו אם כוונתו לכשירצה יחול הגט למפרע או שיחול מאותה שעה שירצה ואילך ועכ"פ כוונתו שיחול הגט באופן המועיל א"כ אין לפרש שיחתו על למפרע שאין ברירה ואם אנו דנין להבא אפי' ריח הגט אין כאן כיון שקרעו הגט תיכף אחר הנתינה אין כאן מקום לחוש כמו במגרש שיחול לאחר ל' יום ובתוך ל' נקרע הגט דאינו כלום רק כשהמגרש סבור היה שלא נקרע הגט שבאמת נלפע"ד שהדיינים לא יפה עשו במה שקרעו הגט כמבואר בפוסקים שדעת מהר"מ והרא"ש והטור דאף באומר מעכשיו מגורשת ואינה מגורשת בימים שבנתים דשמא אינו חל רק מעת שהוא בעולם דהיינו שעה הסמוכה למיתה והב"ח והב"ש כתבו דאף הרמב"ם מודה היכא שתלאו במיתה ולפי"ז אין ראוי לקרוע גט שכ"מ רק אחר מיתה אם לא כשאומר בהדיא שיחול מיד משעה זו וכמבואר כ"ז בפוסקים וא"כ כיון שמהדין שלא לקרוע הגט וגם מסתמא לא אסיק המגרש אדעתי' שיקרע הגט וכוונתו היה שאם ירצה יהא גט אף דבנ"ד אי לא אסיק אדעתי' הך מילתא דלמפרע אין ברירה למימר כיון דידע דפסקינן אין ברירה למפרע מסתמא היה כוונתו להבא דבכל כי האי מילתא ל"ש לומר אדם יודע רק כך אנו אומרים שהרי ודאי כוונתו היה שיהא גט באופן המועיל וכאן דלא משכחת ליה רק באופן זה דלהבא הכי מפרשינן ליה וכיון שנקרע הגט אחר הנתינה שוב אין מקום לחוש:

ומצאתי בשו"ת שאגת אריה סימן שכ' לפרש בזה דברי הרמב"ם דפסק כמתניתין בע"מ שירצה אבא אע"ג דקי"ל אין ברירה משום דמתניתין בקידושי כסף מיירי והתנאי אינו אלא שיחולו הקידושין להבא משא"כ הריני בועלך דמייתי בגיטין התם ע"כ צ"ל שירצה שיחולו למפרע דלהבא א"א שיחולו דההוא שעתא הביאה ליתא בעולם וכיון דעל למפרע קאי שפיר תלוי בדין ברירה ע"ש באורך והדברים ק"ו דהא בע"מ שירצה אבא אף על גב דע"מ כמעכשיו הוא בסתמא מחמת דלמפרע אין ברירה אנו דנין דבריו על להבא כמו שהוכחתי מהרמב"ם כ"ש בנ"ד דלא קאמר ע"מ דאמרינן להבא קאמר. וע"ש בשאגת אריה שדבריו מגומגמים מ"ש וא"ת כיון דלא קי"ל כמ"ד האומר ע"מ כו' ואפילו בלהבא ש"ד ואין לדבריו מובן ומצאתי בלוח הטעות שט"ס הוא ותיקן שם הדברים. אלא שצ"ע ממ"ש הרשב"א בתשובה הביאה הב"י באה"ע סימן קמ"א שאפשר אם אמרה לעשרה כל מי מהם שירצה הבעל ליתן לו הגט יהא שלוחי לקבלה שנאמר בזה אין ברירה בענין לאיזה שארצה אגרש קשה הא לא בעינן שיחול למפרע רק שיחול השליחות משעה שירצה ואז הרי הוברר וכההיא דמלמדין אותו כל מי שיגיע לולב לידו יהא לו במתנה דמינה מייתי השאגת אריה ראיה דלהבא אין ברירה וכ"כ במהרי"ט חלק ח"מ סימן ך"ג ותימה על מהרי"ט שפלפל בדברי רשב"א אלו ולא שת לבו גם לזאת דהא לא דמי לאיזה שארצה אגרש דהתם בעינן הוברר למפרע בשעת כתיבה:

איברא שיש לחלק דאם אמרה לא' אם ירצה ליתן לך תהא שלוחי מודה דמהני אבל היכא שאמרה לעשרה כיון שרצה הבעל לא' בעינן למימר הוברר שמתחלה הי' זה ראוי להתמנות ונתמנה ע"פ דבורו והרי לא היה מבורר אז ע"י דכשהגיע לידו הוברר שזכה עפ"י דבורו של זה וא"ל דהוי כמתנה לאחר ל' יום הנ"ל מי לא מצי למנות שליח שיחולו לאחר זמן וע"כ לומר דמ"מ בעינן שיהא מבורר בשעת מינוי השליחות וההיא דמלמדין כו' י"ל דבמתנה לאו דווקא ור"ל שהיא מפקירו וכן משמע בירושלמי דסוכה שם אלא שצ"ע בהא דמייתי מהרי"ט מדאמרינן דדוד היה מלוה גבי שאול כו' ועוד דבאמר לעשרה כתבו גט לאשתי א' כותב וב' חותמין דהוי כאילו אמר כל בי' חלתא מינייכו דבעי למיכתבי וליתבי ול"א דשמא אין ברירה ומתחלה לא היה אלו ראוין לשליחות זה (וכ"כ הרשב"א בעשתה י' שלוחים בב"א כל שהגיע ליד אחד מהם מגורשת דהוי כאמרה כל מי מכם שירצה להיות שליח לילך אצל הבעל לקבל הגט ולא שייך בזה ברירה ומה לי כל מי מכם שירצה או כל מי שירצה הבעל) וצריך לחלק דשאני התם דבאמת נתמנו לשלוחים מיד וכל הקודם בשליחות זה זכה משא"כ כשלא מינה לשליח אלא מי שירצה הבעל והשאר מעולם לא נעשו שלוחים שייך ברירה אבל מכל מקום נראה דדמי לכל השומע קולי יכתוב גט וכה"ג דאמרי' יכתבו ויחתמו ויתנו ואע"ג דלא הוברר מי הוא זה שמתמנה להיות שליח וצ"ע. ואיך שיהיה לא שבקינן פשיטתיה דכל הפוסקים ומפרשים משום מאי דקשי' לן בדברי הרשב"א וכפי מה שעולה בזכרוני הרשב"א גופי' בתשובות מכונות תולדות אדם כו' דעל להבא לא שייך ברירה ומייתי התם בהא דבית בביתי מכור לך וכו' ואין הספר בידי כעת (ושוב בא לידי הספר וראיתי שם בסי' פ"ב שכ' לחלק דכיון שא"צ ברירה לקיומו של המכר שפיר מתקיים ע"ש, ובמקום אחר לענין למפרע גובה כתבתי בזה) ונ"ל ראיה ג"כ מנזיר דף ל"א שור שחור שיצא מבית ראשון יהא הקדש ויצא לבן בש"א הקדש ובה"א אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון כו' ולא פליגי אלא בהקדש טעות הא לא"ה מהני ול"א אין ברירה כמו גבי מעשר דקאמר מעשר זה יהא מחולל על סלע שיעלה בידי מן הכיס דאמרינן דתלי בדין ברירה (ואף לאביי בנזיר דמשני תני שעלתה מ"מ לאו בהאי טעמא אתי עלה ע"ש) א"ו דשאני הך דמעשר דבעינן שיחול החילול למפרע שמותר לאכול מיד משא"כ לענין הקדש דאמרינן לכשיעלה יחול ההקדש איברא שצ"ע על השאגת אריה לפמ"ש שם דהרמב"ם מספקא ליה בדיני ברירה א"כ איך כ' דלכך כתב הרמב"ם מקודשת משום דהוי קידושין להבא דמוכח' מילתא דלא למפרע קאמר כיון דאין ברירה הא מספקא ליה אי יש ברירה ג"כ למפרע וא"כ הו"ל למימר דלענין למפרע הוי ספק קידושין ומשעה שירצה ולהבא הוי ודאי קידושין ובשלמא לדידי לק"מ שכתבתי הדברים לפי דעת מהרש"ל דס"ל להרמב"ם אין ברירה אף לקול' אבל לפמ"ש הוא להרמב"ם כדעת הר"ן דהוי ספק קשה הדבר לאומרו:

איברא שנלפע"ד שדבריו נכונים לפי מאי דקי"ל גבי מי שיש לו שתי כתות בנות וכה"ג דלא מחית אינש נפשיה לספיקא ואמרינן דלדבר ברור נתכווין ולא לדבר שיש בו ספיקא ולפי"ז כיון דאנן קי"ל דספיקא הוי אמרינן דלא נחית נפשיה בהכי ולדבר ברור כיון שיחולו מכאן ולהבא ומכ"ש בנ"ד שלא ביחן דבריו לומר לישנא דלמפרע שיש לנו לומר שנתכווין לדבר ברור שיחול הגט ודאי וזה א"א אם לא שיחול משעה שירצה ואילך:

איברא דלפי"ז קשה על המ"ל שמסופק במי ששלח שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקידשה קדושי ספק אם נימא דהוי שינוי מדעת המשלח או לא ואמאי לא פשיט לה מהא דקי"ל כר' יוסי דלא מחית אינש נפשיה לספיק' ואפ"ה איהו גופי' אמרינן שלא נתכווין אלא לקידושי ודאי וא"כ כשאמר לשליח לקדש על קידושי ודאי נתכוין ואחר העיון נ"ל שהדין עמו דלכאורה אני תמה דהכא פסקינן כר' יוסי ובנדרים דף י"ט איתא סתם נדרים להחמיר ומייתי ברייתא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור כו' דפליגי ר"י ור"ש אי מעייל נפשיה לספיקא ומסיק דדווקא בנזיר דספיקא חמיר ודאי אמרינן דלא מעייל נפשיה לספיקא וכן מבואר ממ"ש הרמב"ם כמ"ש הלח"מ בהלכות נזירות ואם כן איך פסק הרמב"ם כר"י ולכאורה היה אפשר לומר דשאני הך דב' כתות בנות דבהך דיבורא דמקדש לה לא מעייל נפשיה לספיקא משא"כ בההוא דהריני נזיר אם יש בכרי כו' דבגוף הדיבור אין בו ספק אלא שאח"כ נולד ספק מחמת שנגנב בזה אנו צריכין לומר טעמא משום דספיקא חמיר לא היה בדעתו רק לודאי שאם יוולד איזה ספק לא יחול הנדר אלא דמש"ס התם מוכח דאין לחלק שהרי התם מקשה מהא דקתני התם אנשי גליל מותרים שאין מכירים בתרומת הלשכה הא מכירין אסור ואהא משני דשאני נזיר דספיקא חמור מודאי ואם כן מבואר דאפילו בספק בדבור עצמו מעייל נפשיה לספיקא אם אינו חמור מודאי ויש לדחות דהתם הספק בדבור זה אם כוונתו לתרומת הגורן או לתרומת הלשכה שפיר אמרינן דאסור שהרי מתחלה הכניס עצמו לספק הזה שבין אם נאמר דלתרומת הלשכה או לתרומת הגורן עכ"פ הוא אמר לשון מסופק משא"כ בב' כתות בנות כיון שי"ל שכיון לגדולה שבכולן ואין בלשונו ספק רק שפתיו ברור מללו אין לנו לתלות בו ספק לומר דלהשנית כיון שגם היא גדולה מצעירה שאחריה כיון שלפי זה אין לשונו ברור ומחית לספיקא ובכל זה לא הונח לי עד שמצאתי בהרשב"א לנדרים שהקשה כן ותי' דגבי ב' כתות בנות נמי ספיקא חמור מודאי ובספיקא כולן אסורות לו עיין שם. ולפי זה א"ש האי דמ"ל דהתם נמי אין ספיקא חמור הלכך אי לאו משום דאיכא למימר דהוי שינוי מדעת המשלח היו תופסין הקידושין:

ולפ"ז בנ"ד נמי ספיקא חמור מודאי דהא אכתי אגידה ביה וא"א למינסב אחריתי שגם חייב במזונות כדין כל מגורשת ואינה מגורשת וגם זו נאסרת עליו ונמצא שמחמת גט זה הוא קרח מכאן ומכאן ובכה"ג ודאי דלא מחית לספיקא ולא היה הכוונה משיחול למפרע רק להבא. ומצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק ח"מ סימן כ"ג שכתב באחד שזיכה לחותניו דאי אמרינן אין ברירה לא זכו חותניו הבאים לאחר מכאן והלכך אם קדמו אלו שהיו בשעת מעשה ותפסו אין אותן חותניו הבאים לאחר מכאן יכולין להוציא מידם וכתב דאי לאו ספיק' דברירה ספק אחר אין כאן ול"ש לומר לא מחית אינש נפשיה לספיקא דלא דמי לב' כתי בנות ולא לעד שיגיע דכאן אם נאמר שלכולם קאמר אין ספק שכולם קרואין חותניו הלכך דווקא מספיקא דאין ברירה זכו אלו שתפסו וצ"ע דאפילו לא תפסו נמי אית לן למימר דאלו זכו דלא מחית לספיקא דכיון שאח"כ אינם יכולין לזכות בודאי רק בספק לבד דשמא אין ברירה ואין יכולין לזכות אית לן לומר דלדבר הברור נתכווין דהיינו אותן שישנו פה עמנו היום שזוכים בודאי וליכא למימר כיון דאין ספיקו חמור מודאי לא שייך לא מחית כו' דא"כ לא הוי צריך לחלק משום דאם נאמר שלכול' קאמר כו' ולהדיא מבואר שם דאין חילוק בין ממוניה לגופיה דאי גופיה לא מעייל ממוניה נמי לא מעייל לספיקא ואפשר לומר דשאני הת' כגון מקדיש חייתו ובהמתו או אם כותב בהמתו אם הכוי בכלל שפיר אמרינן דלא מעייל ממוניה לספיקא משא"כ הכא שאין הספק על הממון רק שהספק מי הוא הזוכה לא שייך לא מעייל כו' ועוד נראה דה"ק דחותניו ודאי כולם בכלל ואם כן א"א להוציאם מהכלל מחמת דנימא לא מחית כו' שהרי מכל מקום המה נכללים בכלל הלשון ואין כאן ספק רק שמא אינם זוכים משום דאין ברירה:

והנה כל מה שכתבנו סובב הכל כפי היסוד המונח בדברי דאי אמרינן אין ברירה בטלה המעשה לגמרי ולרש"ל הוי ריח הגט אולם התו' בעירובין ד' ל"ז ד"ה מבואר בדבריהם בתירוץ הראשון כמ"ש דאי אמרינן אין ברירה אין התרומה חלה כלל גבי אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש ואף כהן אינו יכול לשתותו כולו דהוי טבל וכן גבי ב' רמונים אם אמר אם ירבו גשמים יהא זה תרומה כו' דלמ"ד אין ברירה לא חלה התרומה כלל וכ"כ הר"ש במסכת דמאי וכ"כ התוספ' בסוכה ובדוכתי טובי דהך אם ירדו גשמים למאן דאית ליה ברירה קאמר אלא דבתירוצא בתרא בעירובין מבואר דס"ל דאי אין ברירה הוי ספיקא איזהו ב' לוגין חלה עליהם שם תרומה והלכך בהך דב' רמונים או בתרומות כרי בתוכו משום טעמא דאין ברירה לחוד היה כהן יכול לאכול הכל אע"ג דלא הוברר איזה הוא תרומה מ"מ חל שם תרומה ולכאורה נראה כן ממ"ש רש"י בכמה דוכתי בההוא ד' לוגין שאני עתיד להפריש שמפרשים דלמ"ד אין ברירה חיישינן שמא שותה התרומה ויניח החולין משמע דשם תרומה מיהא חל עליו אלא דמ"מ אינו יכול לשתות דשמא אותן ב' לוגין שמפריש לח עליהם היתה הכוונה מתחלה רק על ב' לוגין אחרים שכבר שתה וכיון דאינו מפריש אותם שאמר הרי שתה טבל למפרע (ומ"ש רש"י ששותה תרומה אין ר"ל תרומה ממש דכיון שאני עתיד להפריש קאמר לא הוקבע לשם תרומה כ"א אותן שמפריש לבד) ולפי זה כהן יכול לשתות הכל אף אי אין ברירה ולפי זה הא מילתא דאין ברירה ספיקא בלחוד הוא דשמא נתברר האמת למפרע או שמא לא נתברר ול"א דהמעשה בטל מתחילתו מחמת זה א"כ י"ל דה"ט דבדאורייתא אמרינן אין ברירה ובדרבנן יש ברירה דלאו משום דמספקינן בדינא דשמא קי"ל יש ברירה י"ל דבאמת ס"ל אין ברירה לגמרי אלא דבדאורייתא מחמירין ואמרי' דשמא מתחלה לא היה ראוי להיות כך אבל בדרבנן מקילין ואמרינן דשמא מתחלה כך היה ראוי להיות ולכך פסק הרמב"ם בלאיזה שארצה אגרש דהוי ספק גירושין ויש להסתפק דשמא מתחלה היה ראוי לשם זה והכי ס"ל לרב ושמואל דאף אחרון אינו פוסל אע"ג דס"ל אין ברירה ור"י ס"ל דכיון דאין בריר' פסול לגמרי דכל המעשה בטל וכתי' קמא דהתוספות בעירובין ושאר דוכתי דס"ל דאי אין ברירה אין התרומה חל כלל (ולכך ס"ל לר"י גבי עירוב כדתני איו דאין ברירה אע"ג דעירוב דרבנן מ"מ כיון שמתחלתו הונח על הספק אינו כלום) והא דס"ל בביצה אף חביות אסורה אע"ג דספק הוא דשמא זהו חלקו המגיע משעה ראשונה כבר כתב השאגת אריה סימן צ' דחביות ה"ט דהוי דשיל"מ ע"ש שהאריך וע"ש בפ"י והא דקאמר דאזדא לטעמיה מהאחין שחלקו ר"ל דמשם ראיה עכ"פ דאין ברירה אבל מ"מ ה"א לחומרא דווקא כדקאמר שם דאי אשמעינן שדה ה"א לחומרא דווקא ולכן פוסק באמת הרמב"ם כן גבי האחים שחלקו דאף ע"ג שיש ספק שמא זהו חלקו המגיעו או לא מ"מ לחומרא צריך להחזיר משום מצות יובל וקושית רש"ל דאית לן למימר הממע"ה יש לדחות דאע"ג דבממון אמרי' הכי מ"מ כיון דפתיך ביה איסורא לא אמרינן הכי וכההוא דספק לקט לקט (ולא ס"ל להרמב"ם תקנתא דרש"י למימר דהדר שקליה כדמעיקרא) ועיין בשו"ת מהרי"ט ובכנה"ג ואו"ת סימן כ"ה בקונטריס התפיסות שהאריכו בזה ואין כאן מקומו והאריך בזה ובמעשר שפיר פטרינן ליה אף ע"ג שיש ספק שמא זהו חלקו המגיע מ"מ ספק מעשר פטור ויש לחלק בין זה לספיקא דדינא שכתבתי לעיל שיש לחייבו וכן מבואר להדיא דעת התוספות דגיטין דף מ"ח שכתבו דכיון דאין ברירה איכא לספוקי שמא נתחלף לגמרי חלקו של זה לזה או המקצת והוכיחו כן מבכורות ועוד דוכתי ואיכא למימר נמי שמא הגיע לו חלקו המגיע וצ"ע על רש"י בגיטין ובב"ק שכתב הטעם דאמרינן שמא חלק שנטל זה היה ראוי לאחים והחליפו ובדף מ"ח פירש דבכל חטה חצי טבל וחצי חולין משום דאין ברירה ולכך יכול להפריש מיניה ובי' ע"ש ומפשט' דמילתא דמעשר בהמה משמע כרש"י ועיין בר"ש פ"ו דדמאי בשם הירושלמי בחלקו בעמרים מודה רשב"ג דכל קלח של שותפות משמע כפירש"י וכיון שכן דהא דאין ברירה היינו דלא אמרינן שודאי הוברר אבל מ"מ יש ספק שמא הוברר הדבר לאמיתו אם כן בנ"ד נמי ספק גירושין מיהא הוי אף אם נימא אין ברירה ואין כאן ס"ס אבל באמת הא ליתא דמ"מ יש לספק שמא בעי שיאמר אין ושמא לא נתברר הדבר וא"ל דאי נימא דבשתיקה לחוד סגי הוי ס"ס להחמיר שמא יש ברירה ואת"ל אין ברירה שמא מ"מ נתברר ז"א דשם ספק חד הוא שמא נתברר או לא וכן מבואר ממ"ש הרמב"ם על איזה שארצה אגרש דהוי ספק אלמא דלעולם חד ספיקא הוא:

ולכאורה צ"ע ממ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות שכינים לפי מה שהביא בכ"מ שם דהריב"ש גרס שיכול לכופו לסתום חלונו א"כ מוכח דלגמרי לקוחות הן אף לקולא וכדעת מהרש"ל אבל יש לדחות כמ"ש הפוסקים דהא לא תלי בברירה רק אי אמרי' שע"מ כן חלקו ע"ש וכ"כ היש"ש גופיה סוף דבר בין כפי מ"ש בטעמא דאין ברירה משום ספיקא ובין לפי מ"ש מהרש"ל אין כאן מקום להחמיר. ובאמת שלענ"ד תימה לפי דברי מהרש"ל א"כ מאי צריך הש"ס לומר דאי אשמועינן שדה האחד לחומרא כו' ותיפוק ליה דהא שמואל נמי אין ברירה ס"ל וס"ל דאחין שחלקו לקוחות הן ואפ"ה ס"ל דהוי ריח הגט וא"כ שפיר צריך ר' יוחנן למימר דאף אחרון אינו פוסל לאפוקי משמואל והיש"ש שם כתב דאף רב אין ברירה ס"ל מדפוסל הגט ואפ"ה ס"ל שפסול לכהונה לחומרא מדרבנן דהוי ריח הגט וא"כ פשיטא שהוצרך ר"י להשמיענו דאינו פוסל ולפמ"ש א"ש די"ל דאע"ג דשמואל נמי ס"ל לקוחות הם היינו מספ' דשמא החליפו ובאמת דמ"מ א"צ להחזיר ביובל כיון דספקא הוא הממע"ה לכך קאמר דאזדא לטעמיה דאיהו ס"ל דמחזירין ביובל אלמא דלאו ספיקא הוא אלא דמ"מ אפשר לדחות דהוי אמינא לחומר' משום מצות יובל איצטרך למימר נמי גבי גט אבל שיטת רש"ל צ"ע:

ויצא לנו מזה דבנ"ד יש ס"ס דילמא בעינן שיאמר הן ואת"ל דבשתיקה סגי מ"מ דילמא אין ברירה אלא שמ"מ לבי נוקפי לפמ"ש דלהרמב"ן אין בע"מ שלא ימחה משום ברירה משום דבשב וא"ת יש ברירה לכ"ע או משום דהוי מתנה על ד"א ואין תלוי ברצון וא"כ אין כאן רק ס' אחד לבד דלהרמב"ן יש להחמיר ולהרמב"ם וסייעתו יש להקל ואע"פ שכבר כתבתי שגם הרמב"ן לא העלה לדבר ברור והניח בצ"ע וגם רבו החולקין על הרמב"ן בזה דס"ל דבמתנה על ד"א לא שייך ברירה וגם כי י"ל דהרמב"ן נמי ס"ל דע"מ שלא ימחה הוי תלוי ברצון אלא בההוא דע"מ שירצה אבא אם נימא דהוי ע"מ שלא ימחה בלאו טעמא דברירה אמרינן מסתמא אילו שמע בשעת מעשה לא היה מוחה וכמש"ל בשם הפ"י וא"כ בנ"ד שפיר איכא ס"ס מ"מ אני מגמגם לומר דל"ש בנ"ד כלל לתלות בברירה שהרי רש"י כתב טעמא דמילתא דלא דמי תנאי דגט שכ"מ לשאר תנאים דלא אמרינן ברירה ר"ל דלמה לן למימר שהוברר הדבר שעומד משעה ראשונה לכך דאפילו תימא שאינו עומד משעה ראשונה לכך מ"מ כיון שעתה נתקיים כמו שהתנה תיסגי בכך כמו ע"מ שתתני לו ר' זוז וה"ה הכא לכי מיית מהני שהרי נתקיים כמו שהתנה ול"ד לאיזה שארצה אגרש או שתצא בפתח תחילה דהתם שאני דבעינן שיהא הדבר מבורר בשעת מעשה דהיינו כתובה לאיזה אשה דאל"כ לא הוי לשמה משא"כ בתנאי דנתנה לכן פירוש דדווקא בתנאי שבידו לקיים ודעתו סומכות עליהם שיתקיים והיינו נמי טעמא דע"מ שירצה אבא כמ"ש התוספות והרמב"ן לשיטת רש"י שם וכ"ז בתנאי שתלה באחרים אבל התולה ברצון עצמו בזה אין אנו צריכין לומר שהוברר הדבר למפרע אלא הוי כשאר תנאים שהתנה אם ירצה לקיים נתינה זו יהא גט ואם ירצה לא יהא גט וכיון שרצה ונתקיים התנאי חל הגט ואף על גב דלענין ברירה גרע תולה בדעת עצמו מתולה בדעת אחרים היינו דווקא היכי דלא דמי לתנאי שצריך שיתברר למפרע כגון לא זה שארצה אגרש בזה שפיר י"ל דטפי אית ביה למימר אין ברירה דאיך נאמר שהוברר למפרע הא גילה דעתו שעתה פוסח על ב' סעיפים משא"כ היכא דלא צריך למימר הוברר הדבר למפרע כגון תנאי דשעת נתינה רק משום דבתנאי שביד אחרים אין דעתו סומכות שיתקיים התנאי א"כ כיון שתלה ברצון עצמו בקיום התנאי סגי ואע"פ שכיון שעתה פוסח על ב' סעיפים א"כ לא שייך למימר סומכות שיתקיים התנאי בודאי שהרי הוא מסופק מ"מ נ"ל דכל כה"ג לאו ברירה הוא והא דאמרינן בעירובין הריני מערב לכל שבתות השנה רציתי אלך כו' דתולה ברצון עצמו הוא שאני התם דבשבת עצמו לא קנה עירוב וצריכין אנו לומר שהוברר למפרע שגם ביה"ש רצה בזה וקנה שביתה ועוד דאין השבת מבורר והוי כמ"ש התוספות גבי מעת שאני בעולם דכיון שאין השעה מבוררת וידועה צריך ברירה משא"כ הכא וראי' לזה נלענ"ד מהא דאמרינן בקידושין דף י"ט גבי יעוד דלרבנן דס"ל מעות ראשונות לקידושין ניתנו אז הוי כאילו נתן המעות ע"מ לכשירצה אח"כ ויאמר בסוף שש הרי את מקודשת לי יחולו הקידושין למפרע ולפיכך אם קידשה אבי' בתוך הזמן לאחר אינם קידושין והש"ס מדמי לה להתם למקדש מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה תוך ל' דמקודשת לראשון דהכי קאמר לה מעתה נתחלו אי בעינא בהו לאחר ל' יום אע"ג דהתם תלה הדבר בזמן דממילא אתי וא"צ לגלות דעתו וגבי יעוד צריך שיאמר בסוף שש הרי את מקודשת לי והוי כאומר הרי את מקודשת לי מעכשיו וכשאומר אין לאחר ל' אפ"ה כשאמר אין לבסוף שפיר מקודשת מעכשיו הרי מבואר דאף בע"מ שארצה ואומר הן ל"ש ברירה דהא אנן קי"ל התם כרבנן ואף ר' יוסי בר' יהודה לא קאמר אלא משום דס"ל מעות הראשונות לאו לקידושין וא"כ מכ"ש אם נימא דמה שאמר לכשארצה היינו לכשאשתוק ולא אחזיר בי למחות דלא אמרינן ברירה ודמי למקדש מעכשיו לאחר ל' יום והיינו נמי טעמא דהרמב"ן דאם אמרינן דהוי ע"מ שלא ימחה לא שייך ברירה כיון שא"צ שיתחדש דבר ובהגיע הזמן ששמע האב ולא מיחה ממילא חלים כמו מעכשיו ולאחר למ"ד והיינו כמ"ש דבשב וא"ת לא תלוי מידי בברירה (אבל מ"מ יש לחלק דאף על גב דבמעכשיו ולאחר ל' יכול לחזור בו סתמא דמילתא סמכה דעתי' שלא יחזור בו וכמו שרוצה עתה כן ירצה לאחר זמן משא"כ בע"מ שלא ימחה אבא שאין דעתו סומכת דשמא ימחה לכשישמע) ועכ"פ כשתלה הדבר בברירה אף בהתנה הרי את מקודשת לי לכשאומר אין לאחר ל' תתקדש מעכשיו אף אי אין ברירה הוי קידושין כדמוכח מקדושי יעוד וכן יש להוכיח לענ"ד מהא דאיתא בכתובות דף ע"ט גבי שטר מברחת דכותבין לו מהיום ולכשארצה ומבואר ברמב"ם פ"ב מה' אישות דמפרש דלא חלה המתנה עד שתאמר אין וכ' ה"ה דאזיל לשטתו דע"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין וכ"כ הר"ן דזה ע"ד המפרשים עד שיאמר אין ואז חלה המתנה למפרע וא"כ התם נמי נימא כיון דאין ברירה לא חלה המתנה כלל א"ו כמ"ש:

איברא שצ"ע מהא דאיתא בב"מ פרק המפקיד נעשה כאומר לו לכשתרצה תשלימני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו ולפ"ז ק' דאכתי היכא קא קני כיון שתלה הקנין ברצון חבירו כשירצה לשלם לו ול"ד לאומר לאשה ע"מ שתתן לי ר' זוז דהרי באמת הקשה הרמב"ן בגיטין ג"כ בזה על רש"י שכתב דכל תנאי שאין בידו לברירה דמי א"כ ע"מ שתתן לו ר' זוז נמי ותי' דתנאי שביד האשה לקיים כתנאי שבידו דמי וסמיך עלה וזה לא שייך הכא דמאין הרגלים לומר שסומך דעתו שודאי ישלם ולא ירצה לישבע וכן יש להקשות לפמ"ש התוס' דכל שאין השעה מבוררת צריך ברירה א"כ קשה הא דקאמר שם בלישנא בתרא נעשה כאומר לו לכשתרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך סמוך לגניבתה והיכי קני הא אין השעה מבוררת וידועה:

ואמנם זה היה אפשר לתרץ דעד כאן לא כתבו התוספות דבעינן שעה מבוררת אלא התם דבאמת הגט מתחיל מעכשיו ואינו נגמר עד שעה א' קודם למיתה כמ"ש הרא"ש והטור שם דהא דאמרינן מהיום אם מתי הוי כאומר מעת שאני בעולם היינו דמתחיל מהיום ואינו נגמר עד שעה קודם למיתה ואף להתוס' שכ' שם דמהיום פירושו מחיים ע"כ צ"ל כן שהרי הריטב"א והמפורשים כ' בשמם דבנותן גט לאשה ואומר לא תתגרשי בו אלא לאחר ל' הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע ואינה מגורשת כלל (ולפי מאי דאיתא בתוספות שלפנינו בכתובות דף פ"ו מוכח דברשותה בעינן אבל מ"מ מגורשת) ולפ"ז צ"ל דאע"ג דעיקר חלות הגט אינו אלא אח"כ מ"מ כיון דמתחיל מעכשיו שפיר שייך ביה ברירה וכיון דאין השעה מבוררת לא מהני משא"כ התם בסמוך לגניבתה קנויה לך דלא מיירי במעכשיו וכיון שאינו חל עד אותו שעה אע"ג דאינה מבוררת שפיר אמרי' דקני כשיגיע אותו הזמן שקצב לו:

ובזה נלענ"ד ליישב קושית התוס' שם שהקשו דאמאי לא נאמר דהוי כאומר מעכשיו סמוך לגניבתה דאז קני אפילו עומדת באגם כדאמר ר"י במשוך פרה זו ותקנה מעכשיו ולאחר ל' ולפמ"ש ניחא דא"א לומר דהוי כמעכשיו וסמוך לגניבה דאז לא קני כלל כיון דאין השעה מבוררת וכמ"ש אלא שקשה לענ"ד דהיאך אפשר לומר דמעת שאני בעולם היינו דמתחיל מעכשיו ואינו נגמר אלא לאחר ל' דאל"ה הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע הא בקידושין דף ס' מבואר דאף לר"י דס"ל מעכשיו ולאחר ל' שיורא הוי מ"מ גבי גיטא שיורא דמשייר בה לאו כלום. אמנם י"ל דהתוס' לשיטתייהו דס"ל שם דפירושא דמילתא הוא כיון דמשייר ואין השיור נגמר אלא לאחר מיתה לאו כלום אבל כשהשיור נגמר קודם מהני וכן מבואר יותר ברשב"א וריטב"א שם בשם הירושלמי דהקידושין מתחילין מעכשיו והולכין ונגמרין כל ל' יום וכ"ז לשיטת התוס' דהא דגט שכ"מ היינו שהשעה אינה מבוררת אבל לפי שיטת רש"י וכ"כ התוס' דמוכח מע"מ שירצה אבא דכל שהוא תלוי ביד אחרים אין ברירה קשה מההוא דלכשתרצה תשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ואפשר דשאני התם דבאמת איהו לא אמר הכי רק שאנו דיינינן כן מחמת אומדנא דדעתא והוי כלב ב"ד מתנה כמ"ש בש"מ בשם הרשב"א הלכך אע"ג דאין ברירה מ"מ שפיר נקנה לו הכפל וכמו דלא חיישינן בזה משום אסמכתא דאמרינן ודאי גמר ומקני ה"ה לברירה נמי ל"ח וצ"ע ותבנא לדינא שנראה דכל היכא שאומר לכשארצה לאח"ז ל"ש ברירה וא"כ בנ"ד אם נימא דבשתיקה סגי אפילו אם אין ברירה נמי מהני משום דתלה ברצונו ועוד שיש לחוש למ"ש דבשב וא"ת כל שאין שם ענין מתחדש ל"א ברירה אמנם בנ"י בב"ק פ' המניח כ' אהא דקאמר במתכוין לזכות בחרסים דבסתמא לא חיישינן למימר דלא אפקרינהו עד דזכו בהו דאז אגלאי מילתא דלא אפקרינהו כלל ולא אמרינן במאי דלא זכה מיהא הוברר הדבר דאפקרינהו דבדאורייתא ל"א ברירה והא דאוריית' הוא כו' מבואר דס"ל דאף בשב וא"ת נמי שייך ברירה שכ' דאע"ג דלא זכו בהו וחזינן דמפקיר להו ל"א דמסתמא מעיקרא נמי אפקיר להו אלא ל"א הוברר הלכך אי מזקי מכאן ואילך חייב דהוי כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונסו. ואמנם אני תמה במ"ש דבדאורייתא אין ברירה והא דאורייתא הוא הא לפי מה שמבואר לעיל הא דבדאורייתא אין ברירה משום ספיקא ואית לן למיזל לקולא לנתבע ולמפטרי למימר יש ברירה. ולכאורה זה נוטה לדעת מהרש"ל דס"ל אף לקולא אין ברירה ולענ"ד היה אפשר דהתם איכא למימר הוכיח סופו על תחילתו כמו ביאוש שלא מדעת ועדיף מיניה דהתם אע"ג דאי ידע הוי מייאש מ"מ השתא מיהא לא ידע ולא מייאש ולכך ס"ל לאביי דלא הוי יאוש וע"ש בש"מ פ' אלו מציאות בשם הראב"ד שכ' וק' דאטו אביי ורבא בדיני ברירה פליגי ויש למבין להפליגו מדיני ברירה עכ"ל וביאור הדברים נ"ל דאפילו אביי דס"ל לא הוי ייאוש היינו משום דלא ידע וא"כ השתא מיהא הא לא אייאש וכמש"ל מהא דעירובין דפ"ב דפריך שם ש"מ אין ברירה ומשני הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני וכן לרבא דס"ל הוי יאוש לאו מטעם הוברר אתינן עלה רק מטעם הוכיח סופו על תחלתו ואף בלא ברירה יש לנו לומר דמסתמא אם ידע ג"כ היה מפקיר כיון שהוא דבר שאין בו סימן ואין להאריך עוד בזה:

וגם הלום ראיתי שמש"ל דלהבא לא שייך ברירה מהא דבית בביתי מכור לך כו' איכא למישדי ביה נרגא כיון דיד בעהש"ט על התחתונה נותן לו הקטן ומראהו כחוש וגרוע א"כ הוי כדבר ברור אבל עדיין יש לפקפק שהרי אם נפל א' מהם מראהו נפל א"כ ע"כ דמשום ספיקא אתינן עלה ול"א דלעולם אזלינן בתר הגרוע אבל באמת נראה דבלא"ה אין ראיה ע"פ מה שביארו התוס' בעירובין דף נ"ט דקאמר הכל מודים היכא דאמר יקדשו ארבעים מתוך פ' דקדשי כו' מ"ס לקרבן גדול קא מכווין הקשו הא ר"י בלא"ה ס"ל אין ברירה ואומר ר"י דל"ש ברירה דקדשים היכא דאיתניהו בתערובתן וכ"כ התוס' במנחות ובתוס' רי"ד דף נ"א ביארו יותר וכ' הכל מודים כו' כיון שלא סימן איזה מהם קידש כולם בס' מקודשת ולומר זו אני רוצה והוברר הדבר שזו קידש שכיון שבעת הקידושין היה ספק מה ברירה י"ל שלא ידע איזה קידש בודאי אם היה אומר איזה שארצה היום או מחר היה יכול לסמוך אברירה אבל זה שקידש מתחלה מס' שלא בירר איזהו קידש אין לומר שם ברירה עכ"ל. וא"כ ממילא רווחא לן שמעתתא דבית בבית כו' כיון שלא תלה הדבר בבירור שאח"כ ל"ש ברירה. ואולם בדברי הריטב"א כתוב לאסור וז"ל וצע"ג דאי אמרינן ברירה קידושין שאינם מסורים לביאה מתחלתן נינהו (ונראה שאין זה מדברי הריטב"א רק איזה הג"ה ובדפוס ברלין נרשם בעיגול ע"ש) והפ"י שם עירב דברי התוס' רי"ד עם הריטב"א והיו לאחדים בידו וכתב שהריטב"א מתחלה העלה בצ"ע ואח"כ כ' היכא דלא תלה בבירור ל"ש ברירה ולכן כתב דהריטב"א נחית לחלק בין א' מבנותיך ובין א' מכם ע"ש ובאמת ליתא אלא כמ"ש גם מה שהקשה שם דמאי פריך ממתני' דקדשתי את בתי הגדולה דילמא מיירי באומר א' מבנותיך שתרצה שתלוי בברירה ור"מ לטעמא דיש ברירה ור"י לטעמיה דאין ברירה וה"ל קידושין שאין מסורין לביאה נמי לא הוי קדושין כלל כיון דאין ברירה (ובזה נדחה מ"ש שם ליישב שיטת ר' סעדיה ע"ש) בההוא דלאיזה שארצה אגרש איברא דלפמ"ש לעיל בשם התוס' דעירובין בתירוצא בתרא דמ"מ חלה מיהא שם תרומה אלא בספיקא בלחוד הוי וע"כ ההוא דלאיזה שארצה אגרש שאני דלא הוי לשמה יש ליישב דבריו ועיין בלח"מ פ"ח מהלכות תמידין ומוספין:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה