אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ג › שאלה קכא

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ג · שאלה קכא

שאלה קכ

קנקן כו' ה"ה אהו' ש"ב ומחו' כו' מוהר"ר משה זאב וואלף נ"י לנצח:

אותיותיך ראיתי וחדאי נפשי בפלפולך ליישר חילך והנה במה שחזרת על דבריך הראשונים תשובתך כבר חרוטה על לוח לבי אולם מנעתי פרי עטי כי טרידנא טוב' מכמה עסקים דלא מצינו לאשתמוטי והדברים ארוכים וגם אמינא לא אפגרוך מלימודך למיהדר למיגמר בעתיקא ואולם לכבודך אמרתי להשיבך במה שיצאת לדון בדבר החדש בענין גט בע"כ על ידי שליח ורצית להבי' ראיה מדברי הרמב"ם במ"ש שאין מרבים על המכר וכ' הלח"מ דכיון שהתנה שיתן לו לזמן וכך כך והמכר חוזר וק' דהא הוי תנאי שאי אפשר לקיימו על ידי שליח דהא אין שליח לדבר עבירה א"ו דהמעשה קיים:

ושגית בזה שגיאה גדולה דתנאי שא"א לקיימו על ידי שליח היינו שאין המעשה יכול להעשות ע"י השליח כגון חליצה או קידושי ביאה וכה"ג משא"כ במכר כיון שענין המכר יכול הוא לעשות על ידי שליח שפיר מועיל בו תנאי. והוא פשוט ואין להאריך וע"ש בתוספות בכתובות שכ' הסברא בזה דכיון שאין המעשה בידו לעשותה ע"י שליח לאו כל כמיניה למירמי בי' תנאה משא"כ מעשה שבידו לעשות ע"י שליח וכ"כ התוס' להדיא בגיטין דף פ"ד ד"ה ע"מ שתעלו לרקיע (וע"ש שכתב כי היכי דילפינן בפ' מצות חליצה כו' וכוונתיה לההיא דכתובות) כו' דבתנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע"י שליח או אינו יוכל לעשות כלל ואין לטעות ולחלק דשאני התם שיכול לשלוח גט ע"י שליח בתנאי זה משא"כ הכא שאינו יכול לעשות שליח למכור בתנאי דאם מעכשיו בכך ואם לזמן בכך כיון שהוא דבר עבירה הדבר פשוט דז"א כיון שעל כל פנים יכול הוא למכור ע"י שליח שפיר יכול להטיל בו תנאי וכמו שהסבירו התוספות וגם כיון דבשעה שמתנה עדיין אין כאן איסור כלל רק לכשיגיע הזמן ליתן לו כך וכך יהא איסור שפיר יכול לעשות שליח וגם דהא אין כאן רק רבית דרבנן ובכה"ג אפשר דיש שליח לדבר עבירה ועכ"פ המעשה קיים כמ"ש לקמן ומבלעדי זאת נראה דבנידון דהרמב"ם אף שאר משפט התנאים לא בעינן וכההיא דאמרינן בב"מ גבי מתנה ש"ח דאע"פ שמתנה עמ"ש בתורה לא איכפת ליה דמעיקרא לא שיעבד נפשיה וע"ש בפרש"י וה"ה כאן ואף לפמ"ש התוס' בר"פ אע"פ וחלקו על רש"י בזה וס"ל טעמא דמקודשת אף על פי שלא קידשה כ"א באופן זה משום דכל תנאי לא היה בו כדי לבטל המעשה אי לאו דילפינן מב"ג כו' וא"כ דומיא בעיא מ"מ מודים דאין זה דומה לתנאי דעלמא ואין זה צריך משפטי התנאים דהרי עיקר המכירה בנתינת הדמים תלוי וכל שלא נתן לו כמו שהסכימה דעת המוכר לא התחיל המכר כלל ואכתי ברשותו קיימא ואם אמר לכשתתן לזמן פ' יהא מכור מעכשיו לא בעינן משפטי התנאים להרמב"ם:

ומ"ש ראיה מח"מ סי' קצ"ה בקנין בשבת דמה שעשוי עשוי והבאתי דברי קצה"ח שהקשה דאין שליח לד"ע וכ' שהוא מטעם זכיה ומדין עבד וכתבת דבה"ע כ' בהדיא שהוא מדין שליחות וע"כ דהמעשה קיים אודיעך שסברא זו לאו דידיה ורבינו הגדול מהרי"ט חתו' עליו בחלק חו"מ סימן כ"א שכתב דכל ק"ס שהעדים קונין בו מדין זכיה הוא שנותנין הסודר למקנה בעד הקונה דזכות הוא לו דומי' דעבד כנעני דתנן בכסף ע"י אחרים כו' ואמנם מ"ש בקצה"ח דמהני אפילו בעכו"ם כיון דא"צ שליחות וממילא קונה ע"י הסודר של העדים כו' אלא שיכתבו וקנה הכותי והוא קונה על ידי הסודר של העדים כו' ושגגה הוא בידו דקי"ל אין זכיה לעכו"ם ואף על פי שמזכה לו ע"י ישראל אחר לא מהני כמבואר בש"ס דב"מ דף ע"א וכ"פ הרמב"ם והש"ע סי' רמ"ג להדיא דאין ישראל זוכה לעכו"ם כו' וע"ש במהרי"ט דמייתי ראיה מדברי התוס' שכ' דאין לכתוב וקנינא דאין שליחות וזכיה לנכרי כו' אלמא דקנין העדים כטעם זכיה הוא וגם הביא שם דברי בעה"ע ולפ"ז פשוט דאף שכ' בעה"ע דעבדי שליחותי' דקונה כו' הוא היכא שישנו בתורת שליחות אבל באמת הקנין מועיל אף שאינו בתורת שליחות דהיינו בקטן וכה"ג מ"מ מהני בתורת זכיה שהעדים הם זוכים לעצמם מהמקנה בשביל הקונה ואם כן פשיטא דאין ראיה מהך דאם קנו בשבת קנו:

ואמנם באמת א"צ לזה כלל והקצ"ח שכתב משם ראי' דאין בזה שליחות לא עיין יפה דע"כ לא אמרינן אשלד"ע אלא באומר לעשות בשבת אבל בזה אף שהקונה אמר להם בפירוש שיהי' הן שלוחיו הן עדיו לעשות מ"מ אם לא אמר להם בפי' שיעשו בשבת אין בזה משום שלד"ע וכמבואר במ"ל בפ"ג מהל' גניבה וכ"כ בנ"ב סי' פ' אות ק"כ וע"ש בסי' ע"ח וגם דהא דנימא באיסור דרבנן אשלד"ע ספוקי מספקא ליה למהרי"ט הביאו המ"ל בפ"ב מהל' רוצח ואיכא למימר דאפ"ת דאין שלד"ע גם בדרבנן ולא מחייב שולחו דאיסור קל הוא מ"מ המעשה קיים:

ומ"ש כי אירע כו' אלין פטטייא לאו דאורייתא והי ניהו מילי דכדיב' וח"ו להאמין כזאת על ישראל קדושי' המה יביטו ויראו מעשים אשר לא יעשה כאלה ליתנו יד לפה אנכי היודע אם יקרה כה כמשפט הזה איש אחד יחטא כל העדה תקצוף חמת למו כדמות חמת נחש וגם יתנוהו אל המהפכת ואל הצנוק וכי יקח אשה בשאט נפש מפרישין אותו מביתו וכופין אותו בשוטים עד שיגרש וגם אש עצורה לנו לחוש לדברי התוס' ז"ל אשר דבריהם מאירים וכן מורה שיטות הש"ס וסברא נמי איכא דכיון דקי"ל אשלד"ע א"כ פשיטא שהמעשה בטל כיון שלא בא ליד האשה ע"י שליח וכמ"ש לקמן ואטו מפני שאנו מדמין נעשה מעשה בא"א להקל ובפרט אחרי ראינו דברי הגאון מופת דורינו מוהר"י לנדא שהלכה כמותו בכל מקום מי לא יחוש לדבריו ואילו הקושיות והדמיונות כולם כקש ישא רוח. ונפלאתי על מ"ש שאירע כו' אתמהה איך שלחו איש חרמי ולא עשו בו שפטי' וגם לא תאמין כי הותרה האשה בהוראת ב"ד וברשות אב"ד דק"ק הגאון נ"י בודאי העלימו הענין ממנו ומעליו הדבר יגונב על בלי הוגד לו כי נעשה בע"כ באופן שעבר על חרגמ"ה ובודאי הוי מחי ליה בסילוא דלא מבעי דמא והיה כופה אותו ליתן גט אחר ברצון. ומ"ש ראיה ברורה ממ"ש בש"ע דשליח דקדושין אינו יכול למנות שליח כו' דע כי אתי היתה ראיה זו זה ימי' כבירי' וראיתי שכתבי הגאון מהומברג שכתב ראיה זו בשם בנו וגם דודי הגאון נ"י זכורני שכתב באיגרת שכ' תשובה על ענין זה והביא ראיה מדברי הקדוש מרדוש וגוף תשובתו לא ראיתי אבל ידעתי שהעלה שח"ו להקל בזה ובתשובה אחרת הארכתי בזה (עיין בתשובה להגאב"ד דק"ק ראווני בסי'):

והנה לכאורה יש לתמוה על הפוסקים דשליח אינו עושה שליח בקידושין לפמ"ש הרא"ש בפ' הא"מ והכי פסקינן בש"ע דגילה דעתו לשדכן לשדך לו אשה פ' והלך וקידשה לו מקודשת בלי מינוי השליחות כלל דכיון שגילה דעתו שזכות הוא לו יכול הוא להיות שליח מעצמו דזכין לאדם שלא מדעתו ולפ"ז למה לא יהא השליח יכול לעשות שליח אחר לקדש אותה אשה נהי דנימא דמתורת שליחות לא מהני דמילי לא מימסרן לשליח מכל מקום זה השני יכול להיות שליח מעצמו כיון דגלי דעתיה דניחא ליה וצ"ל דדווקא שזה שגילה דעתו לפנינו הוא יכול להעשות שליח אף שלא מינה אותו לשליח משא"כ אחר לא מצי למשוי נפשיה שליח ואמנם בתה"ד סי' תל"ז ובפסקים סימן (מ"ג כ' דגם אינש דעלמא מהני ע"ש בשם א"ז ואף בש"ע סי' ק"מ החולקין חולקין מטעם אחר) דשמא לא בזה ברר כי אינו לכבודו שיקדש ע"י זה וכה"ג ודוקא גבי גירושין אמרינן דמסתמא לא קפיד כיון שרוצה לגרשה אינו מקפיד על ידי מי שיהיה משא"כ בקידושין וזה נראה פי' דברי הירושלמי בגיטין דקאמר בגיטין ביד כל אדם מצוי לגרש' קידושין אין ביד כל אדם מצוי לקדש ור"ל דבגיטין אינו מקפיד ומצוי הוא שמגרש ע"י כל אדם ואינו מקפיד יהיה מי שיהיה משא"כ בקידושין כיון דלקרובה ליה קאתי אינו רצונו שיהא כ"א ע"י זה דווקא ולכך קאמר דאין ביד אדם מצוי לקדש רק ע"י זה שעשאו שליח והלכך אינו עושה שליח:

וראיתי בפני משה שכתב לפרש דבקדושין אין ביד כל אדם מצוי לקדש שצריך לפייסה ולדבר על לבה אם תתרצה והלכך אפשר שלא היה דעתו לעשות שליח כ"א לראשון כו' ולפי דבריו פשיטא דקשי' אהא דפסקינן דשליח עושה שליח בגיטין אף לדידן והכי נהגינן ואמאי כיון דאיכא השתא חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ אפילו תימא דאם עבר השליח וגירש בע"כ מה שעשה עשוי מ"מ אית לן למימר דהבעל קפיד שלא לעשות שליח כ"א לראשון שהראשון נוח לו לרצותה ולדבר על לבה שתקבל ברצון. וראיתי בקרבן העדה שכתב ג"כ לפרש דקדושין צריך מדעתה דווקא וז"א כמ"ש דא"כ בגירושין לדידן נמי גם מ"ש לפרש מטעמא דמילי נינהו וכמ"ש המרדכי אני תמה דא"כ הא דקאמר ברי' השולח בירושלמי שם לענין שליח עושה שליח לביטול הגט אין תדמונין לגירושין כו' פשיטא דלענין זה דאין ביד כל אדם מצוי לקדש ל"ד לקידושין דהא יכול לבטל בע"כ ולקושטא דמלתא ודאי לגירושין דמי דע"כ לא הוצרך הקדוש לומר דבקדושין הוי מילי דאולי לא תאבה האשה אלא משום דאיכא מסירת טבעת ודמי למסירת הגט דלאו מילי נינהו משא"כ בביטול הגט שאין כאן רק מילי לבד ולכן העיקר כמ"ש דבקדושין כיון דלקרובה קאתי קפיד הבעל (וגם מאן דלא ס"ל משום בזיון דבעל אפשר דמודה בקידושין וכמ"ש בקרבן העדה סברא זו ג"כ ע"ש) וא"כ ה"ה לענין ביטול הגט ג"כ אפשר דקפיד לבל יודע לאיש ששלח גט ומבטלו הלכך מספקא ליה אי דמי לגירושין או לקדושין:

ואמנם באמת צל"ע על הירושלמי דלמה לא יעשה השליח שליח לענין ביטול הגט אף על גב דמילי נינהו כיון דבאמת מועיל ביטול הגט אף שלא בפני השליח ואף דאתי' כרשב"ג דס"ל בטלו אינו מבוטל וכמ"ש בקרבן העדה שם מ"מ כיון דטעמא דרשב"ג משום מה כח ב"ד יפה והיינו משום דאיכא תקנת ר"ג הזקן דתיקן שלא יבטל כ"א בפני השליח משום תקנת ממזרות או עגונות והיינו דדילמא לא ידעה בביטול הגט וכיון דעכ"פ נודע לשליח ביטול הגט מה לי ע"י שליח או ע"י אחר אין טעם לדבר לתקן שיפקעו הקידושין ולמשוי בעילתו בעילת זנות בכה"ג דלא שייך תקנת ממזרים או עגונות. ולפמ"ש יש ליישב קצת דכיון דקפיד הבעל שהשליח הזה יבטל ולא אחר משום שחושש משום בזיונו או שמא השני יתעצל עד שיגיע לידה אמרינן שלא היה בדעתו לבטל כ"א ע"י זה דווקא ואם לאו לא ניחא ליה בביטול הגט כלל וצ"ע ולפי שאין כאן מקומו לא ראיתי להאריך בזה ובחבורינו לקידושין בדין שליח עושה שליח בקידושין הארכתי בדברי המרדכי והירושלמי ובדברי הד"מ בזה וגם בדברי השבות יעקב חלק ב' עיין שם שדבריו מהופכין וגם תמהתי על קצת דבריו וידי רפות להעתיקן מ"ש בזה כי עת לקצר:

ועתה באתי על מ"ש על ראיות הנ"ב מהרמב"ם דס"ל כתי' הב' דהתוס' שהרי הרמב"ם פוסק דבעל לוקה א' וע"ז כתבת דיוכל להיות דהרמב"ם ס"ל דהגמרא אליבא דאביי דהא גם לתירוץ הראשון לא אתי אליבא דהלכתא דהא הוי התראת ספק והתוס' ס"ל לאו שמיה התראה כמ"ש היבין שמועה והבאת בשם ספר לשון למודי' שתמה עליו דהא התוס' קיימו אדרבא ורבא פסק כר"י בר מתלת ע"ז כתבת דהתוס' בשבת כתבו שזה הכלל אינו רק בדינים הנוהגים בזמן הזה ומלקות ומיתה לא נהוג ואם כן שפיר מצי למיפסק כר"ל וזה טעות דודאי היה דין מלקות נוהג בזמניהם בא"י שהיו שם סמוכין אף בזמן אביי ורבא כמבואר בריש סנהדרין דאף בזמן האמוראים היו סמוכים ועיין בגיטין דף פ"ח אביי אשכחהו לר' יוסף כו' שלוחתייהו קא עבדינן אלמא שהיו אז סמוכים בא"י דאלו עכשיו שאין סמוכין אף בא"י צ"ל שלוחתייהו דקמאי קא עבדינן כמ"ש התוס' שם ועיין בב"ק ר"פ החובל רבא לטעמיה כו' והרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין כתב מלקין בזה"ז בכל מקום מן התורה בפני ג' סמוכים כו' ע"ש רק ד"נ בטלו מ' שנה קודם החורבן כדאיתא בש"ס וברמב"ם שם פי"ד ואין לפני שו"ת הרלב"ח אשר האריכו למעניתם בקונטריס הסמיכה וכן לענין קידוש החדש סמוכים בעינן וכמ"ש הרמב"ם ספ"ה מהלכות קידוש החדש וגם בימי רבא היו מקדשין ע"פ הראיה וכדאיתא בר"ה רבא הוי רגיל דיתיב בתעניתא תרי יומי זימנא חדא אישתכח כוותיה ואז בימי רבא היה הלל הנשיא האחרון שתיקן החשבון:

וגם במה שהבאת דברי התוס' בשבת הנה במקום אחר הארכתי בדין הזמנה מילתא ושם כתבתי דלכאורה משמע מדברי התוספות דסנהדרין דהך כללא נוהג בכל מקום שהרי כתב שם בדף מ"ז ע"ב מ"ט כו' האמר ר"י עריפה אוסרתה ורבא הא פסק כר"י בר מתלת הרי דאף במה שאינו נוהג עכשיו איתמר הך כללא וא"ל לפי שיש ללמוד משום לענין הזמנה מילתא הוי כנוהג בזה"ז אין סברא כלל דאם כן גם בהא דשבת איכא לאשכוחי נ"מ לענין בזה"ז גם כן. ועוד דהא התוס' מתרצים דה"נ פריך הש"ס דרבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה דהזמנה לאו מילתא היא לטעמא דס"ל עריפה אוסרה ולפי התוס' בשבת מנ"ל להקשות דילמא בע"ע גופא ספוקי מספקא ליה ולכך גמר מע"א דלאו מילתא הוא וממילא דס"ל הכי גם בע"ע כו' והארכתי שם וגם תמהתי על התוספות דהא ש"ס ערוך הוא בכריתות דף כ"ה דרבא ס"ל דלאחר עריפה מיתסרא ולמה הוצרכו להביא ראיה מהא דפסק כר"י בר מתלת דאיכא לדחויה כנ"ל וגם איכא לדחויה כיון דר' ינאי רביה דר"י וחברייא ס"ל כר"ל הכי ס"ל לרבא גם כן וכמו שבאמת פסק הרמב"ם וטפי הוי"ל לאתויי ש"ס ערוך וגם בפשיטות מצי לאקשויי דמאי פריך הש"ס על רבא דילמא בהא כר"י ס"ל כו' וגם תמהתי על הרשב"א בחידושי קידושין ואין כאן מקומו. ועכ"פ מבואר דלא ברירא להתוס' הך מילתא אי פסק כן בכל דוכתי אף בדברים הנוהגין בזה"ז או לאו ואמנם מ"מ איכא לדחויי דהתוס' בכתובות בהא כהתוספ' בשבת ס"ל דלא איתמר אלא בדברים הנוהגים וס"ל דרבא פוסק דל"ש התראה כהלכתא ולפיכך מקשין התוס' דהו"ל לאוכיח' מהא דעדים זוממין לא בעי התראה:

ואמנם באמת דברי היבין שמועה בזה שמעתי ולא אבין דאפי' תימא דהתוספות ס"ל להלכה דל"ש התראה ואף לפי מה שהוספת תבלין דאף רבא ס"ל הכי מ"מ אין מקום קושיא על רבא דאמר תדע כו' ולא קאמר תדע דהא הוי התראת ספק משום דאיהו בעי לאוכוחי דליכא מאן דפליג וכ"ע מודו בהא דע"ז ל"צ התראה ולכך הוצרך לדיוקי מחמת הך סברא נתרי בהו אימת דאף מאן דסובר שמיה התראה מודו בהא ועיינתי ביבין שמועה שם וראיתי בכלל קע"ט בגמר דבריו והרגיש בזה. ואמנם אני תמה יותר דאף דנימא הלכתא ל"ש התראה וגם רבא גופיה הכי ס"ל מ"מ כיון דרבא קאי התם אדר"א דקאמר ע"ז א"צ התראה דבא לתרץ אליבא דר"י דמתרץ כאן בהתרו בו והוי קשיא לדידיה בע"ז נימא כל הלוקה אינו משלם ולדידיה הוא דמשני ר"א דלאו בני התראה נינהו ועלה קאמר רבא תדע כו' וא"כ כיון דלר"י קיימינן לא הוי מצי למימר מטעם התראת ספק דהא ר"י ס"ל דשמיה התראה וכל עיקרא דהך מילתא לר"י איתמר. ואפשר לומר בכוונת התוספות דהא ודאי אע"ג דע"ז לאו בני התראה נינהו מ"מ איכא בהו מלקות משום דקרא כתיב והיה אם בן הכות כו' אלא דרבנן מוקי להאי קרא לב"ג וב"ח ור"מ ס"ל דאכל זוממין קאי דהא ח"מ דלוקין ומשלמין וטעמא דמוקי רבנן המלקות אב"ג וב"ח משום דהיכא דאיכא ממון טפי מסתבר שלא להלקותו כיון שהמלקות שבעדים זוממין אינם מן הדין כ"כ שהרי הם בלא התראה והלכך אמרינן מה שאמרה תורה גבי והיה אם בן הכות כו' כדי רשעתו למימרא דאין אתה מחייבו משום רשעות רק אחת לבד היינו דבב"ג חייב מלקות אבל בזוממין דממון מחייב אף על גב דבע"ז חדשה תורה דלילקי אף בלא התראה מ"מ חיוב המלקות אינו בדין כ"כ כמו דין הממון והילכך קשיא להו להתוס' דל"ל למימר דלא משכחת התראה כלל תיפוק ליה דאפילו אי אשכחן התראה מ"מ אינו רק התראת ספק ואף ע"ג דלר"י קיימינן דס"ל שמה התראה מ"מ אינו דין גמור כ"כ כמו הממון ואית לן לאוקמי הך דסמיך ליה ארבעים יכנו למימרא דלקי ולא משלם היכא דהמלקות הם באים מחמת התראת ודאי ולא מחמת התראת ספק ואף על גב דבעלמא קי"ל דשמה התראה היינו ללקות עליו היכא דליכא חיוב אחר שבא עליו בדין גמור וכמו לפי מאי דקאמר השתא דא"צ התראה מטעם אחר אע"ג דס"ד מלקות דכתיבי בע"ז היינו ללקות אף בלא התראה מ"מ טפי מסתבר דהיכא דאיכא חיוב ממון לא לילקי ואם כן ה"ה לענין התראת ספק ואהא תירצו דאין כאן התראת ספק כלל ואף על פי שזה דחוק וי"ל דלמאן דס"ל שמיה התראה אין חילוק בין התראות ספק לודאי כלל בשום מקום משא"כ לענין מלקו' דע"ז בלא התראה ודאי חידוש הוא שפיר מסתבר דלא לקי כ"א היכא דליכא לענשו בד"א מ"מ כתבתי זה ליישב דברי התוספות שהם תמוהים הרבה ודחקו ומוקמי נפשייהו. ולפי זה היה יוצא לנו דין חדש דאף לר"י דס"ל דלקי ולא משלם היינו דווקא היכא דלקי מחמת התראת ודאי אבל היכא דהוי התראת ספק אע"ג דשמיה התראה מ"מ משלם ואינו לוקה ועפ"ז אפשר לומר כמה פרפראות בש"ס. ואמנם אין לבנות יסוד ע"ז שלא נמצא כן בשום מקום ובתוס' צ"ל דקושטא דמילתא נקטי דאין זה התראת ספק כל שהמותרה בעצמו יודע ואה"נ דמצי למימר דקאמר למ"ד שמיה התראה דבלא"ה הוו מצי לדחויי דשפיר משכחת התראה ודאי כשעדים המזימין בעצמם מתרים בהם אלא דקושטא נקטי דכה"ג התראת ודאי הוא. וגם במה שהבאת מהך דחולין דרבא ס"ל ל"ש התראה ראיתי שערורי' שמה שכתבת דגם לרש"י שמחק הגירסא מ"מ בתר הכי במילתא דרבא כתב רש"י עצמו דהיינו משום דלאו התראה הוא ע"כ לשונך בזה ולא עיינת יפה בסוגיא דלפי דעת רש"י שמחק הגירסא וס"ל דמחמת שהוא מח"ז הנ"ל ששא"ר ולא שייך שחיטה אם כן אף במילתא דרבא א"א לפרש דטעמא משום התראת ספק דאפילו אי הוי ודאי מ"מ אין כאן חיוב כלל בלא זריקת הדם ופשוט דמאי דנקט רש"י טעמא משום התראה הוא נמשך אחר הפירוש שכתב רש"י מתחלה משום התראת ספק אבל לרש"י גופיה דס"ל שהוא משובש ודאי דס"ל דטעמיה דרבא משום מח"ז ואם כן אין הכרע בדברי רבא לענין התראת ספק:

אמנם תמהני עד שאתה מפקפק בדברי היבין שמועה והלשון למודים תמה על עצמך שהרי התוספות והמפורשים פירשו דבעל לוקה שתים אף על הקידושין ואם כן קשה שהרי לגירסא זו דקאמר רבא בחולין טעמא משום התראת ספק דל"ש התראה ואיך משכחת לה דלילקי על הקידושין ודוחק לאוקמי הך דרבא במקדש בביאה דווקא. ולכן נלפענ"ד דאף להך גירסא צ"ל היכא שהספק בעצמו של המותרה כגון בטלו ולא בטלו ואנן הכי מתרין ביה שאם יבטל ילקה בהא פליגי אי שמיה התראה אבל היכא שספק תלוי באחרים כ"ע מודים דל"ש התראה שקרוב לודאי שהאחרים לא ירצו לעשות איסור שיושלם עי"ז עבירת הלאו של זה והוי כאלו אין כאן התראה כלל וגדולה מזו כתבו התוס' בב"ק דף מ"ד ובכתובות ובסנהדרין גבי זורק אבן לגו דכיון דהמותרה בעצמו א"י למי יכה לא הוי התראה אף למ"ד שמיה התראה ואע"פ שהתוספות בחולין דף יו"ד בהא דקאמר וכ"ת דבדקינן ליה כו' כתבו דאף דהוי התראת ספק שמא קסבר שמיה התראה וקשה דהא מ"מ כיון דהוי ספק למותרה עצמו ל"ש התראה (ולקמן אכתוב זה שהשיב לנו הגאון שאגת אריה ז"ל בזה) ונראה דהתוס' ס"ל דודאי איכא מ"ד דשמה התראה אף בכה"ג מ"מ נראה דהיכא שיש ספק למותרה והוא ספק השקול בכה"ג שפיר מצינו למימר דשמה התראה משא"כ היכא שהוא תלוי באחרים שיעשו איסור התראת ספק כי האי לכ"ע ל"ש התראה שקרוב הדבר שלא יגמור האיסור כלל. ומעתה בההוא דחולין שפיר קאמר רבא כיון דכל כמה דלא זרק הדם לא משתרי הבשר שפיר הוי התראת ספק ולא מבעיא אם השוחט ישראל דשחיטה בזר כשירה והזריקה אינו אלא בכהן וא"כ פשיטא דבכה"ג ל"ש התראה דקרוב לודאי שכהן לא ירצה לזרוק הדם מח"ז אלא אפילו בשוחט כהן נמי לא בדידיה תליה מילתא ומסתמא לא יניחוהו אחיו הכהנים לזרוק דם מח"ז ע"ג המזבח דמה"ט כתבו התוספות שם דל"א לר"ש דכזרוק דמי כיון שאסור לזרוק משא"כ בהך דבעל לוקה שתים אע"ג דגם בזה בדעת האשה תלי' מילתא מ"מ כיון שנתקדשה לו קרוב הדבר שנפתה לבה להזדקק לו (ואף ע"ג דאמרינן ביבמות דף פ"ה אלמנה לכ"ג הוא מרגילה לפי שזרעה פסול כו' ע"ש מ"מ כאן שנתקדשה לו קרוב הדבר יותר שנפתה לבה ותבעל לו) והלכך אין זה בכלל התרא' ספק לומר שמא לא יבא לידי ביאה ושפיר הוי התראה. ומצאתי שאא"ז בתשובה סימן ט"ז ס"ק ב' שנים שוחטים או ב' דהוי גרע מהתראת ספק די"ל סבור הייתי ואומדן דעתי היה שחבירו לא יגמור שחיטתו כדי שלא נעבור שנינו כו' ע"ש ולפ"ז ה"ה גבי קדשים כיון דכל כמה דלא מזדריק דם לא מישתרי בשר אפילו אם בא אחד וזרק לא נתחייב השוחט משום או"ב וכמ"ש:

ולפי הך סברא שכתבתי דדוקא היכי שתלוי באחרים ויש איסור בדבר ליכא למ"ד דל"ש התראה י"ל דא"ש נמי הך דכהן שאמר צא וקדש לי אשה גרושה דלכאורה לפי סברת התוס' גבי זרק אבן לגו כל שהמותרה בעצמו אינו יודע לאו התראה היא לכ"ע וא"כ היכא קאמר הכא דמחייב שולחו דהא התראה כי האי כ"ע מודים דלאו שמיה התראה דהא המותרה בעצמו א"י לאו התראה דאולי לא ישמע לו השליח. אך לפי הסברא שכתבתי דאף דנימא דמ"ד שמיה התראה אף בס' למותרה סובר כן וכמו דמוכח מדברי התוס' דחולין א"כ א"ש גם הכא דהא הכא שליח לאו בר חיובא הוא וגם לפני עור אינו עובר בקידושין כיון דאינו לוקה עד שיבעול ולא עבר השליח מידי וכמ"ש הריטב"א שם וא"כ אין כאן אומדנא שלא יעשה השליח והתראתו ס' כי האי שמה התראה וא"ל דהא ע"כ יש איסור בקידושין דהא אמרינן שיש בקידושין אלו עבירה א"כ שוב השליח עובר לפ"ע י"ל דכשבועל אגלאי מילתא למפרע שנעשה איסור בקידושין ונתחייב עליהם מלקות הילכך שייך לומר אשלד"ע משא"כ לגבי השליח שיעבור לפ"ע להך תירוצא דכשבעל הוא שלוקה ודאי אינו עובר דבשעה שקידש אין איסור אימתי ניעור האיסור כשבעל השליח לא נתן מכשול לפניו והתוס' שם שכ' דעובר על לפ"ע היינו בס"ד שהיו סבורים שיש איסור בקידושין לחוד אליבא דאביי דקידש לוקה ע"ז כ' דמ"מ השליח לאו בר חיובא הוא מה שאין כן לפמ"ש דאתי כרבא אין כאן לפ"ע כלל:

ולכאורה יש לעיין בדברי התוס' לפי מאי דס"ד דלרבא אם בעל אינו לוקה רק א' ועל הקידושין לא לקי מידי א"כ למה הקשו וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד כו' לא לקי בפשיטות הוי ליה לאקשוי דהא אין כאן דבר עבירה כלל לרבא ומכ"ש דקשה לתירוץ הב' דמשמע לכאורה דכוונתם דאף דנימא דלעולם לא לקי על הקידושין מ"מ נ"מ אם חלין כו' מה"ת לא יחולו הא אין כאן עבירה כלל וצ"ל דהתוס' ס"ל דאע"ג דרבא קאמר קידש אינו לוקה היינו דווקא דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא והלכך אמרינן אשלד"ע. אך א"א לומר שיש איסור דאורייתא בקידושין כיון דמ"מ אמרה תורה לא יקח אלא דהמלקות תלינהו בחילול דע"כ ז"א דהא בסוטה דף מ"ד אמרינן ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג כו' לימא דלא כריה"ג אפ"ת כריה"ג כדרבא דאמר אינו חייב עד שיבעול כו' אלמא דאפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דהא לריה"ג אפילו שח בין תפלה כו' חוזר מעורכי מלחמה רק איסורא דרבנן איכא וכמ"ש התוס' סברא זו בשאר חייבי לאוין ביבמות דף י' ד"ה לר"י כו' דאפילו אביי כו' ל"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן דשמא יבעול כו':

ומצאתי בשער המלך הל' שהביא דברי התוס' דיבמות ותמה ע"ז וגם על מ"ש בש"מ בשם מ"ה דאיכא איסורא דא"כ קשה מש"ס דסוטה דהא מוקי כריה"ג דאיהו ס"ל אפילו באיסור דרבנן חוזר מעורכי מלחמה ולענ"ד לק"מ דהא ברייתא דלא לקחה פרט לאלמנה כו' אקרא קאי ושפיר בעי קרא למעוטי דזה אינו חוזר מחמת לקיחת אשה וגם מחמת עבירות שבידו אינו חוזר מדאורייתא דלאו עבירה היא ולדידן דגזרו רבנן איסור בדבר בודאי דחוזר מחמת עבירות שבידו והוא פשוט וכעין זה כ' המ"ל ליישב דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד גבי בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקים ובמ"א כתבתי בזה. ולפ"ז צ"ל דאף באיסור דרבנן אמרינן אשלד"ע ומהרי"ט נסתפק בזה הביאו המ"ל בהל' רוצח וכמש"ל ולפיכך לא מצי התוס' לאקשויי רק דאין נ"מ כיון דאינו לוקה וא"ל דלמה הוצרכו התוס' לומר דנ"מ לענין חלות הקידושין כיון דע"כ הך דקאמר מחייב שולחו הוא לאו דוקא דהא לא לקי א"כ נימא דנ"מ לענין איסורא ז"א דקמי שמייא גליה ודוחק דנ"מ לענין דמיקרי לי' עבריינא וגם י"ל דסברא דאף למ"ד דאי בעי עביד כו' מ"מ איסור' איכא על המשלח ולכך הקשו דמאי נ"מ כיון דאינו לוקה ותי' דנ"מ לענין אם בעל אחר כך לוקה על הקידושין אמנם מ"ש כדמוכח בתמורה הוא תימה לפי זה דהתם פריך אדרבא דאמר אי עביד לא מהני מדחזינן דאלמנה לכ"ג תפסי קידושין וקשה דממ"נ אם אין בקידושין רק איסור דרבנן אם כן מה"ת יפקיעו הקידושין דהתם בדאורייתא מיירי רבא דאי עביד לא מהני ואם נימא כיון דכתב לא יקח איכא איסור דאורייתא בקידושין א"כ מאין הוכיחו דכשבעל לוקה על הקידושין:

ואמנם י"ל דהתוס' ס"ל דבשלמא אם נאמר דכשבעל לוקה אף על הקידושין א"כ לא יקח היא לאו בפ"ע אלא שחיוב המלקות שבו בביאה תלי רחמנא ובהא קאמר לא יקח משום לא יחלל אבל באמת הוא לאו על הקידושין הלכך יש איסור דאורייתא אף בקידושין משא"כ אם נאמר בעל לוקה א' ולא יקח אינו לאו כלל לעצמו על קידושין אלא חד לאו היא על ביאת כ"ג באלמנה א"כ אין בקידושין לבד איסור דאורייתא כלל ולא פריך מידי מכ"ג באלמנה אע"כ דלרבא כשבעל לוקה על הקידושין והתי' הב' דהתוס' ס"ל דשפיר מצינו למימר דאינו לוקה על הקידושין ואפ"ה א"ש הך דתמורה דאע"ג דלא לקי מ"מ כיון דרבא קאמר לא יקח מ"ט משום לא יחלל הרי שבהדיא אסרה תורה קיחה דהיינו קידושין כיון שיכול לבא לידי חילול א"כ הוי בכלל מילתא דא"ר ל"ת כן היה נראה לכאורה בפי' דברי התוס'. אבל כבר כתבתי דהך דסוטה היא ראיה מכרעת שאין בקידושין איסור דאורייתא כלל. וצ"ל דאע"ג דהשתא בקידושין לחוד ליכא איסורא מ"מ כשבועל אח"כ אגלאי מילתא למפרע שהיו בקידושין איסור לאו והלכך נקרא זה שלד"ע וגם בתמורה פריך שפיר דלפקעו קידושין למפרע דהא אגלאי מילתא שנעשה באיסור ובהכי ניחא דדייק הא דיש קידושין בכ"ג באלמנה ממתני' דכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הוולד הולך אחר הפגום ולא דייק מהרבה משניות הקודמין שמבואר דקידושין תופסין בכ"ג באלמנה ואנקוט חדא ביבמות איסור מצוה ואיסור קדושה אלמנה לכ"ג וכאלה רבות אלא דהוי מצי לדחויי דהא מיירי בקידושין לחוד ואין בהם משום מילתא דא"ר לא תעביד וכמו דלא פריך משאר חייבי לאוין משא"כ בהך דקתני הולד הולך אחר הפגום שפיר קשיא ליה דאגלאי מילתא למפרע שהיו הקידושין באיסור שהרי כשבעל לוקה אף על הקידושין ואף דאיכא מתני' דמוכח מינייהו דבבעל נמי הקידושין קיימין מ"מ נקט הך דמפרשי טפי:

ועתה נחזור למ"ש דתי' הא' דהתוס' ג"כ אינו רק אם נאמר התראת ס' שמה התראה. ואומר אני דהכא אזיל שפיר אף למ"ד ל"ש התראה דהא בעי למימר נ"מ דלהך מ"ד אי השליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ואם כן שפיר יש נ"מ בזה שאף על פי שהרמב"ן והריטב"א כתבו דכה"ג התראת ספק הוא שמא לא יבעול מ"מ שפיר משכחת לה כשמתרין בו בשעת ביאה אם תבעול תעבור ותלקה שתים דאז התראת ודאי היא ואע"ג דגבי ביטלו ולא ביטלו אמרינן דהוי התראת ס' הא פירש"י שם דהיינו משום דבעינן התראה בשעת מעשה שעובר על אזהרתו ומדמי לה לשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ע"ש משא"כ כאן כך אמרה התורה שכשיבעול יתחייב שתים על הקידושין שקדמו להם ועל הביאה א"כ הו"ל אזהרה בשעה שעובר על הלאו ואעפ"כ למ"ד אי בעי עביד כו' לא מתחייב שולחו כיון דעל העשה שאתה מחייבו היה אפשר לשליח שלא לעשותו אע"פ שהחיוב נתגלגל אח"כ ע"י עצמו שבעל ונתחייב שתים מ"מ אמרינן אשלד"ע על הקידושין ולא מחייב שולחו ואמנם אפ"ת דלשיטת רש"י שם אף בגווני דהכא חשיב התראת ס' מ"מ א"ש דברי התוס' בב"מ עפמ"ש הריטב"א בחידושיו למכות בשם התוס' והרמב"ן ושאר מפורשים דעיקר כגירסת הספרים דלמאן דתני ביטלו ולא ביטלו הוי התראת ודאי וע"ש דמחלק בין ההוא דסכרות דשאני הכא דבביטול עשה שניתק בו ל"ת ונתל' בו מלקות של ל"ת מגופו של ל"ת הוא חשיב לענין ההתראה כי עיקרו של לאו זה תלאו הכתוב בעשה זו למלקות ועוד כ' שם בשם ר"מ ז"ל שהסביר הענין דהוי כמתרין בו בשעת התחלת עקירת הלאו כו' יעו"ש ולפ"ז פשוט דכשמתרין בו בשעת בעילה דהוי התראת ודאי כמו גבי ביטלו ולא ביטלו וכמ"ש לפי מה שהסביר הרמ"א שם דהלאו הוא כהתחלת עבירה והעשה כגמר העבירה ושפיר מתרין בו בשעת התחלת עבירה אע"פ שלא נגמר אלא לבסוף א"כ בהא נמי מצינן לאתרויי ביה בשעת קידושין שהוא ההתחלה אע"פ שלא נגמר עד שעת ביאה וזה דומה למעביר ד"א בר"ה או למוציא חפץ מרה"י לר"ה שמתחיל בו בשעת עבירה שאם יעשה הנחה יתחייב וה"נ דכוותיה:

ואמנם לפ"ז גם בההוא בשוחט או"ב בקדשים נמי נימא דמתרין בו בשעת שחיטה שאם יזרוק הדם יתחייב משום או"ב דה"נ אפשר כיון דזריקה היא המכשרת את השחיטה כגמר עבירה דמיא ויש לחלק קצת. אמנם בלא"ה הריטב"א הסכים דהנכון כפי' הראשון דכל שמתרין בו בשעת ביטול העשה התראת ודאי הוא ומהני ביה התראה וכ"כ הרמב"ן בס' הזכות שאע"פ שמהירושלמי משמע דההתראה בשעה שעובר הלאו בעינן מ"מ הכריע מהא דאמרינן אי קטליה קים ליה בדרבה מיניה דלמאי דתני ביטלו חיוביה דלאו בשעה שעובר העשה הוא וכ"כ הריטב"א שם גבי הא דאי קטליה קלב"מ כו' שזו ראיה לגירסת הספרים דלא כפירש"י ז"ל אלא חיוב המלקות בשעת ביטול העשה הוא נגמר ובא עליו שהיא נדון למפרע על שעת עבירת הלאו כו' ע"ש ולפ"ז א"ש בהא דחולין דקאמר רבא התראת ס' ל"ש התראה דשם כשמתרין בו בשעת שחיטה ודאי דהתראת ס' הוא שמא לא יזרוק וה"ל שחיטה שא"ר ואף כשמתרין בו בשעת זריקה נלע"ד דל"ד ללאו הניתק לעשה לפמ"ש הריטב"א בטעמא דמילתא כיון שנתלה בו מלקותו של ל"ת מגופו של לאו הוא חשיב הלכך הוי כמתרין בו בשעת עבירת הלאו משא"כ בזה דלאו דאו"ב לא תלאו הכ' בזריקה כלל וכשמתרה אותו בשעת זריקה לא מיקרי התראה בשעת עבירות הלאו. והוא פשוט לענ"ד:

והשתא א"ש הא דלוקה באלמנה לכ"ג אם בעל גם על הקידושין משום דמתרין בו בשעת ביאה דאז התראה ודאי הוא וכיון דמלקות דקידושין בביאה תלינהו רחמנא ודאי דמיקרי התראה בשעת עבירת הלאו לפי שיטת התוס' שכ' הריטב"א בשמם שהסכימו לגירסת הספרים דלא כרש"י בזה (ואע"פ שבתוספות במכות מבואר שהסכימו לפירש"י דלמ"ד קיימו לא הוי התראת ספק דדיינינן ליה כמו שהוא עכשיו והביאו ראיה מנזיר ועיין בגיטין דף ל"ג ד"ה ואפקיעונהו מ"מ ודאי הריטב"א עדותו נאמנה מאד שהתוס' ס"ל כגירסת הספרים והתוספת שלפנינו לא באו אלא ליישב שיטת רש"י או שמא תוס' אחרים הם) ואע"ג דגם רש"י פי' שם בקידושין דבעל לוקה שתים אע"ג דרש"י ס"ל דכה"ג שאין מתרין בשעת עבירת הלאו התראת ס' הוא מ"מ רש"י לשיטתו דס"ל בחולין בהא דקאמר רבא טעמיה משום התראת ס' הוא גירסא משובשת וא"כ ממילא קם דינא דאף רבא ס"ל דשמיה התראה דאיהו פסק כר"י בר מתלת ע"ש ובאמת תימה על הריטב"א בב"מ ובקידושין שכ' דאע"ג דהוי התראת ס' אתי' כמ"ד שמיה התראה והרי איהו גופיה הסכים במכות לגירסת הספרים שם ויותר קשה על הרמב"ן הביאו בש"מ דהוי התראת ס' למ"ד ביטלו כו' והרי בחידושיו למכות הסכים להיפוך ושמא באו ליישב אף לפי שיטת רש"י ואין להאריך:

והנה לכאורה בלא"ה אין הכרע מהך דחולין שיסבור רבא דל"ש התראה אף לפי גירסת הספרים שם דהא ודאי אף על גב דקאמר ואזדא רבא לטעמיה מכל מקום רבא לנפשיה לא ס"ל הכי להלכתא דהא אנן קי"ל ששא"ר שמה שחיטה אלא אליבא דר"ש הוא דקאמר רבא הכי וכמ"ש רש"י ולפ"ז גם הא דהתראת ס' ל"ש התראה הכי קים ליה לרבא דר"ש הכי ס"ל אבל רבא גופיה ודאי ס"ל להלכה דשמיה התראה. אך יש להוכיח לכאורה דר"ש ס"ל שמיה התראה מהא דאמרינן בע"א דף ס"ח ר"ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור לא מצטרפי וכ' התוס' דהיינו דאמרינן במעילה דר"ש דקאמר אין מצטרפין היינו שא"צ צירוף היינו דווקא בעינייהו בלא תערובות משא"כ בע"ז מיירי ששניהם נתערבו בהיתר דבכה"ג לא קאמר ר"ש כ"ש למכות כו' ע"ש ולפ"ז ק' דא"כ דלר"ש מועיל ג"כ ביטול א"כ אכתי קשה הך דמעילה ומה ילקה עליהם דהא אמר ר"ל בזבחים דף ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן כו' פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו וא"כ מה בכך דכ"ש למכות הא מ"מ בטל חד בחבריה ולא ידעינן משום הי מינייהו מתרים ביה וכדאמרינן התם ש"מ ל"ש התראה אע"כ שסובר שמיה התראה מיהו יש לדחות דהתם מיירי שלא בללן רק אכלן בזא"ז בתוך כא"פ וגם יש ליישב עפמ"ש רבינו ברוך שם דכל שמתרין בו אע"ג דלא ידוע משום הי מינייהו לא הוי התראת ס' ועיין בשבת דף פ"ט ואין להאריך:

והנה בשבת דף ד' ד"ה קודם כו' הקשו התוס' היכי אתי לידי חיוב סקילה הא התראת ס' הוא ולכאורה קשה ג"כ מאי קושיא דילמא רב ביבי ס"ל דשמיה התראה וגם תימה לי מ"ש התוס' דשמא היה בדעתו לרדותה קודם ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה דאטו התראת ס' מטעם דשמא אינו רצונו לעבור איסור אתינן עלה שדנין אותו לכף זכות ששכח ההתראה דהא אפילו בהכה את זה כו' אמרינן דהתראת ס' הוא ועוד דלפי דברי התוס' א"כ גם בשוחט או מעביר ד"א וכה"ג נימא שלא היה בדעתו לגמור המעשה ואח"כ שכח ההתראה וגמר המעשה:

וראיתי שאא"ז מהרש"א כ' דהו"ל להקשות במתני' דכלל גדול דחשיב אופה ותירוץ דשם מצינן לפרושי דמיירי באופה להדיא כו' ואכתי קשה דגם בשאר מלאכות שיש שהות במעשה נימא הכי והא ודאי ליתא דכל שהתרו בו והתיר עצמו למיתה בשעה שמתחיל לעבור ל"א דהוי התראת ס' ויהיה כמשיב ידו אלא כיון שהתחיל יגמור אותה וע"כ ל"א דהוי התראת ס' אלא כשצריך לעשות מעשה אחר ומדברי רבא בתירוצו משמע לכאורה דיש חילוק בין היכא דמחוסר מעשה דהוי התראת ס' משא"כ בזה שאין מחוסר מעשה אפילו. ולענ"ד אפילו אם הוא תלוי במעשה כל שהתחיל בה אע"פ שהוא צריך לעשות גמר המעשה שפיר הוי התראה ודאי ובדברי אא"ז מהר"מ מלובלין ראיתי אהא שכ' התוספת דמה שלא רדה שמא שכח ר"ל דאם היתה התראה שירדה שמא שכח שאל"כ דברים אילו למותר ור"ל דודאי כיון דהתראות ס' הוא אצ"ל שמא שכח אלא ל"ש התראה כמש"ל. ואני תמה דאם הו"מ למימר שהתרה שירדה אם כן משכחת לה שהתרו בו קרוב לשעת גמר אפייתו דאין סברא לומר שכח:

אמנם באמת אין זה סברא כלל שהתרו בו שירדה כיון דעיקר ריבויה על מעשה אופה הוא ואין התראה על עבירת הלאו בעינן וכמש"ל בשם רש"י במכות דמה שאינו רודה עבירה שאין בה מעשה הוא ועל כן שנתרה בו שאם ירדה יתחייב על המעשה שהדביק הפת בתנור וזה אינו מועיל:

ואמנם כבר כתבתי דבנדון כזה ודאי יש לחייבו אם התרה בו בשעת התחלת המעשה וכמ"ש הריטב"א בשם הר"מ ז"ל דכל עבירה מתרין בשעת התחלת עבירת הלאו ומ"מ ל"א דשמא לא היה בדעתו לגמור רק ששכח ההתראה וגדולה מזו כתב התוספת במכות דף כ' ע"ב ד"ה לא צריכא כו' דכיון דהתחיל לעבור תכ"ד להתראה ל"ש אישתלי וכדמוכח פי' יוחסין גבי ה' אלמנות בזא"ז דחייב אכל חדא וחדא כו':

והנה בהך סברא דשמא שכח ההתראה יש לפלפל הרבה והנה מצינו בשבועות דף ל"ו דקאמר רב אחא בר הונא כו' פגע בהו רב כהנא א"ל הזיד בשבועות הפקדון והתרו בו מאי לפירש"י דבשבועות העדות ליכא למיבעי הך איבעיא משום דאין התראות ודאי דמי יודע אם יודעין לו עדות והתוספת הקשו ע"ז דאין נראה דלא חשיב ס' כיון דלמותרה אין ס' דהא בעדים זוממין כו' והא דלא בעי הזיד בשבועות העדות דא"א לידע אם הם מזידין שיכולין לומר שכחנו עכ"ל ולכאורה בלא"ה ק' על רש"י ז"ל לפי מה שנראה מדברי התוס' דהא משום התראת ס' נגעו בה וא"כ עדיין קשה דהא מרא דאיבעיא זו הוא ר"כ ור"כ הוא דאמר בחולין אתיה מהורג את הנפש כו' וכ"ת דבדקינן ליה כו' וכ' התו' דאע"ג דהו"ל התראת ס' שמא קסבר דשמיה התראה כו' ולפ"ז שוב הו"ל למיבעי גם בשבועות העדות ודוחק לומר דאף ע"ג דאיהו ס"ל דשמיה התראה מ"מ נקט בעייתו לכ"ע דז"א דהו"ל למינקט הא בעיא בתרווייהו (ואע"ג דתרי רב כהנא הוי חדא שהיה תלמיד חבר לרב וכדאמרינן א"ל ר"כ ור"א לרב וכמ"ש התוספת בר"פ המוכר את הבית וחדא בתרא שהיה בזמן רב אשי מ"מ משמע לי דההיא דשבועות הוא ר"כ בתרא שפלפל עם תלמידי רבה וגם ההוא דחולין הוא נזכר בסוף אמוראים הנזכרים שם אחרונים):

ואמנם כבר כתבתי דבלא"ה בההוא דחולין לפמ"ש התוספת כשהס' למותרה לכ"ע ל"ש התראה. והנה הגאון בעל שאגת אריה ז"ל בתשובתו שהשיב לנו כמו י"ג שנים הרגיש בזה וכ' דהתוס' ה"ק דהש"ס ר"ל דשמא לא אזלינן בתר רובא רק דהתראת ס' הוי התראה אף בכה"ג. והנה נשתייר עוד דברים רבים בקולמס ובכל ענין וענין שכתבתי יש לי לפלפל הרבה כשערות ראשי כו' ומחיה חיים יחלימך ויחייך. ולטובה יכתבך ויחתמך כנפשך ונפש ש"ב המתעלס באהבתך ודורש"ת וטובתך:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה