בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ג · שאלה קיח
שאלה טל אורות מאור חדש. לביש מדא מדות בד קודש ה"ה אהובי שארי ידיד נפשי ולבי החריף ובקי בחדרי תורה ועל דרכיו נוגה אורה כש"ת מוה' מאיר הלוי איש הורוויץ יחיה לנצח ישב בצלצח:
אחד"ש הגיעני דבריך הנעימים ללמוד סניגוריא על דבריך הראשונים ואבוא בקצרה כי מ"ש בראשונה וחזרת ושנית דכיון שהסופר מקנה הקולמוס לבעל אין לו מה למשוך וקונה בכסף כההוא דנתנה לבלן והארכת בזה והנה אגב חורפך ושיטפך רהיט לך כי נראה בעליל מכל הפוסקים שגם בגט השכירות משתלם לבסוף וכן המנהג ואין פוצה פה ומצפצף ולדבריך היה צריך להקדים נתינת השכר להסופר לקנות ממנו מלאכת הכתיבה בכסף לפי שאין כאן מה למשוך ויהיה קנוי לבעל מיד שלא יוכל לחזור בו דבכה"ג מיירי הך דנתנה לבלן שמקדים לו שכרו וקונה בכסף כיון דלא מחסר משיכה אבל כיון שאין הכסף נתון אלא אחר הכתיבה ולפעמים גם אחר הנתינה שלוקח בהקפה לשלם אח"כ וכמ"ש בג"פ א"כ פרשת הכסף אשר אמרת באזני שהוא קונה אין לו מקום בזה כלל דלא מיבעיא אם נותן אחר הנתינה שאינו כלום אלא אפילו אם יתן אחר כתיבה אין בו תועלת לקנות מלאכת הכתיבה אם נימא אומן קונה בשבח כלי דודאי אין הכוונה שהסופר קונה אותיות הפורחות באויר וע"י הכסף הוא מקנה אותם לבעל רק הכוונה שהוא קונה בגוף הגט נגד שבחו וכבר ביארתי באריכות דאיכא דסבר שקונה גוף הכלי ואיכא דסבר שקונה בכלי נגד השבח. והוא כאית ליה שותפות בגויה דכלי ע"י השבח אבל עכ"פ אין השבח נקנה בפ"ע ואין קנין נתפס בו כלל וא"כ לא שייך שאין מה למשוך דמשיכת גוף הכלי הוא הקנין ואין קנין כסף מועיל בזה וגם כי למה הוא לו אחרי שהסופר מוסרו לידו נקנה במשיכה ואף אם תאמר שאין לסופר בגט כלום רק מלאכת הכתיבה שהוא דבר שאין חל עליו משיכה וצריך קנין כסף א"כ הקנאת הקולמוס קודם הכתיבה הוא אך למותר ואטרוחי בכדי שאף שהקולמוס של הסופר אחר הכתיבה כשמוסר הגט לבעל והוא נותן שכרו נקנה לו מלאכת הכתיבה ע"י כסף שכרו כיון דלא שייכא ביה משיכה ואע"פ שהוא יכול למשוך הקולמוס קודם כתיבה אין זה מעכב בקנינו כיון דהשתא מיהו אין למשוך והקונה ספר מיד הסופר הוא קונה הכל אף שנכתב בקסת וקולמוס הסופר ולא עשה בו דבר קודם כתיבה ומכ"ש לפי מ"ש דבאמת עיקר משיכת הקולמוס אף לר"ת אין בו תועלת לקנות המלאכה כלל רק שלא יוכל לחזור בו וכיון שכבר מלאכתו עשויה מה איכפת לן בכלים אם נמשכו או לא וכו' אם נימא שקנין הסופר באותיות פורחות אף באמת ז"א דודאי הסופר קונה בגוף הגט נגד מלאכת הכתיבה וא"כ שפיר שייכא ביה משיכה כשאר מטלטלין והרי הוא כמו שותף בכלי ואם נפשך לומר שיש להקנות הקולמוס שלא יהיה כאן מה למשוך ולתת השכר מיד קודם הכתיבה כדי שבשעת כתיבה יהיה מלאכת הכתיבה של הבעל אתמיה כי זה לא שמענו להקדים השכר קודם הכתיבה כלל:
ועוד אם באנו לידי מדה זו פשיטא שא"צ להקנות קולמוס כלל שהרי בלא"ה לא אמרינן בזה אומן קונה בשבח כלי כמ"ש הש"ג הביאו הש"ך ח"מ סימן ש"ו וכ"כ זקינך מחו' הגאון החסיד ז"ל בספר המקנה דף מ"ח וטעמא קטעים דלא הוי דשב"ל כיון שקיבל שכרו ואין דעתו שום לקנות השבח כלל ע"ש (ומ"ש שהיה לי להשיגך מדברי הראשונים דקולמוס של הבעל כשר אבל כבר כתבתי דבקולמוס של אחרים לא שייכה משיכה כו' אודיעך דרכי כשאין הענין נוגע כ"כ למעשה ואין הזמן מוכשר לשים עין יפה ולעמוד על פרק השואל בכל פרט ופרט אני מעולל פרט ואחת או שתים אני נוטל לסלסל ולפלפל בהם ואיני שם על לב על הפרט הנושר ולבא במשפט על כל נעלם שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין ולא מפסיקין הארכתי בזה למען הראותך כי בהיותך נחפז להשי' לא ירדת לעומק של דברים וכתבת מה שכתבת ומובטחני בשכלך הזך כי תשמע ותאמר אמת:
אך בעיקר הדבר אשר תפשת בפשיטות להנחה קיימת דכשאין לו למשוך קונה במעות והראית מקום לעיין בשטה מקובצת ב"מ וממקום שבאת שם מבואר להיפך שמ"ש שם בשם הריטב"א לפרש דברי רש"י מבואר שהיה לו גרסא אחרת ברש"י. ובאמת הדברים תמוהים מה שמפרש שנותן לו השכירות אחר הרחיצה והוא תמוה דא"כ אף בספר כה"ג ודאי דזוכה בשכרו. ואמנם בלא"ה מבואר במשנה דמעילה אע"פ שלא רחץ מעל וכן הוא להדיא ברש"י שלפנינו והריטב"א לנפשיה כתב דהנכון דשכירות מרחץ הו"ל שכירות קרקע דנקנה בכסף אבל מידי אחריתי דשכירות מטלטלין דחסר משיכה לא מעל עד דמשך ע"ש וכך הם דברי התוספות שהקשו דהיא חזקה ותירצו דשכירות קרקע נקנה בכסף ולפי דבריהם לא תלי מידי בהא שאין לו מה למשוך ומה דקאמר לא מחסרה משיכה ר"ל שאין חסר לבעה"ב הנותן הפרוטה לבלן קנין של משיכה דשפיר קונה לו בכסף כיון דשכירות קרקע הוא וכהאי לישנא הביאו התוספות שם אח"ז מש"ס דע"ז בזונה כותית דלא מחסרה משיכה ובאמת שם בגמרא איתא דלא קניא במשיכה אך לפי שהכוונה שא"צ משיכה שקונה בכסף לכך לא דייקי לישנא ונקטי דלא מחסרה משיכה אך מל' רש"י שלפנינו לכאורה משמע הכי שכתב משום דשכירות גמורה היא בנתינת הפרוטה ואין יכול לחזור בו שאין כאן מה למשוך ויש אתי מקום לפרש דגם כוונת רש"י כן הוא דשכירות גמורה היא בנתינת הפרוטה כדין כל שכירות קרקע ואינו יכול לחזור בו:
ומ"ש שאין מה למשוך היא ביאור דברי הש"ס דנקט דלא מחסרה משיכה דהיינו שאין כאן דבר שיצטרך לקנות ע"י קנין משיכה דכל קנינו הוא לרחוץ במרחץ והוא נקנה בכסף לאפוקי סופר או שאר אומנות שיש כאן דבר לדון בו קנין משיכה וכ"ז שלא משך הדבר ההוא לא נגמר קנינו ולא מעל אך בתשו' מיימונית הל' קנין סימן ה' והמרדכי והג"א דב"מ לענין הפקעת קדושת בכור ביחנו דבריהם דטעמא דבלן משום דלא שייכא ביה משיכה ונראה שהבינו דברי רש"י כפשטן ובתה"ד בפסקים סימן ע"ר ובכתבים סימן קס"ז הביא דברי הא"ז וכתב שם בטעמא דמהר"מ שלא סמך על קנין כסף משום דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ובר משיכה הוא ע"ש ולענ"ד מהר"מ לאו מהאי טעמא אתי עלה אלא ס"ל דכיון דקנין עכו"ם במשיכה דוקא אפילו א"א במשיכה אינו קונה בכסף ובלן שאני דשכירות קרקע הוא וכמ"ש התוספות והריטב"א ז"ל:
וראיתי בקצה"ח סימן קצ"ד שכתב שם על דברי הט"ז שחולק על הסמ"ע דס"ל דשכירות קרקע מעכו"ם נקנה בכסף לחוד שיש ראיה להסמ"ע מדברי התוספות שכתבו טעמא דשכירות קרקע נקנה בכסף ושם כתבו דלר"י בבלן עכו"ם מיירי ע"ש. ואני תמה עליו דהך דינא שכתבו הפוסקים להצריך שטר ג"כ הוא מטעם דסתם עכו"ם אנס הוא ולא סמכה דעתיה עד שיכתוב שטר ולא נאמרו הדברים אלא כשידם תקיפה אבל מתני' דבלן בזמן שהשנים כתיקונן וישראל שרוין על אדמתם פשיטא שהכסף לבד היה קונה כדת של תורה. וגם י"ל דשכירות מרחץ שאני שאינו אלא לשעה קלה לבד ודקאמר התם הרי מרחץ פתוחה לפניך כו' ודמי למה שמבואר שם לענין קנין מטלטלין בעכו"ם דלא חיישינן לאנס כיון שמיד נקח אותם לבורח כמ"ש בסמ"ע ס"ק:
ודברי ההג"א בב"מ הם תמוהים בעיני שכתב כיון דגוף העובר אינו יכול למשוך כו' דהא גבי בלן נמי יכול לקיים בחליפין דשכירות קרקע נקנה בחליפין כו' ע"ש ונפלאתי דתלי תניא בדלא תניא דהא דעת התוספות גבי עובדא דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה כו' דאין שכירות קרקע נקנה בחליפין וכן דעת קצת פוסקים כמבואר בח"מ סימן קצ"ה אך כסף מהני לכ"ע ותלמוד ערוך הוא בב"ק ובב"מ דשכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שהקרקע נקנית בקנינים אלו ולאו משום אין למשוך אתינן עלה ואפי' בעציץ נקוב אינו מועיל משיכה לזרעים שבתוכה רק בדרכים שקרקע נקנית בהם ואפילו היכא דלא שייכא משיכה כלל אין ללמוד מבלן דשכירות קרקע ומכ"ש כי הבו דלא לוסיף עלה ללמוד מזה כשיש שייכות משיכה ע"י דבר אחר כגון העובר ע"י בהמה כפותה דאין מקום ללמוד מבלן דמה בכך דנימא דיכול לקיים בחליפין כיון שמתקיים נמי שפיר ע"י כסף דודאי שכירות קרקע נקנה בו וגם הלום ראיתי דבר תמוה בקצוה"ח סימן ר"ט סעיף ז' הביא דברי התה"ד וכתב וז"ל ומ"ש תה"ד דא"ז סבר עובר לאו ירך אמו ואין לו מה למשוך קשה דהא בב"מ בעי לה משוך פרה זו לקנות כלים כו' ויותר נראה דס"ל לא"ז כו' אע"ג דיוכל למושכו ע"י הפרה אזלינן בתר עיקר המכירה ובמח"כ אישתמיטתיה מקור דברי התה"ד בשם א"ז שהוא מהמרדכי והג"א ובהג"א מבואר כן להדיא שכתב ומשיכת האם אינו מועלת לעובר אלא בכפותה ומטעם חצר ואע"ג דאי כפתה ומשכה הוי קנה לעובר אפ"ה הואיל וגוף העובר אינו יכול למשוך אלא ע"י משיכה דבהמה המעות קונות דהא גבי בלן כו' ע"ש ומכ"ש שיש להפליא יותר במה דסיים בקצוה"ח שם דלפי זה אפילו למ"ד עובר ירך אמו דודאי מהני משיכת הפרה לעוברה אזלינן בתר עיקר המכירה והוא העובר וליתא במשיכה עכ"ל והוא תמוה דודאי אי עובר ירך אמו הוא אף אי אזלינן בתר עיקר המכירה יש כאן משיכת העובר הנמכר שהרי הוא חלק מהבהמה וכמוכר לו מקצת בהמה דכשמושך קונה מחמת שמושך אותו חלק עצמו הנמכר לו משא"כ אם עובר לאו ירך אמו דאז הוו ככלים שע"ג בהמה שע"י משיכת הבהמה רוצים לקנות הכלים וכ"כ להדיא במרדכי שם בשם הא"ז שכתב שמשיכת האם אינו מועיל לעובר דהא ר"ת ז"ל גופיה פסק דעובר לאו ירך אמו הוא וכמאן דמנחא בדקולא דמיא עכ"ל, ומדברי בעל קצוה"ח נראה שהבין דמ"ש התה"ד משום דעובר לאו ירך אמו טעמיה דנפשיה קאמר וליתא אלא הם דברי האור זרוע בעצמו והם נכונים:
ודאתאן עלה מבואר משיטת התוס' והריטב"א דלא ס"ל הך דא"ז. וכן נלענ"ד מפורש יוצא מדברי הטור ח"מ סי' של"ג שאחר שהביא דברי ר"ת באם משך כלי אומנות כו' בד"א שיכולין לחזור בהם כ"ז שלא משך כלי אומנות וכן בדבר דלא שייכא ביה משיכה כו' ונראה שר"ל ע"ד המבואר בש"ס שם פשתנו להעלו' מן המשרה דאפשר במלאכה כזו א"צ לכלים כלל ולא שייך ביה משיכה וקאמר דבכה"ג יכול לחזור בו ונראה מדברי הטור דבלא משך כלי אומנות או לא שייכה משיכה שוה קבלן לשכיר יום בזה שיכול לחזור בו ואין הפרש ביניהם כ"א במה דשייכה ביה משיכה ומשך ודון מיניה דגם בנותן מעות בשעת שכירות נמי שוה קבלן לשכיר דאי לא שייכא משיכה יכול קבלן לחזור כמו שכיר דקי"ל דחוזר אף שנתן מקודם. (ומ"ש בש"מ בשם הריטב"א בנתן שכר א"י לחזור ועיין בקצה"ח דס"ל דחד מלתא הוא עם קנין וצ"ע) וכמ"ש מהרי"ק והביאו בש"ע דאם אית' דגם בזה יש חילוק ביניהם לא ה"ל להטור לסתום אלא לפרש אלא דבכל גווני קאמר כיון דעכ"פ אין כאן משיכה אין תועלת מה דלא שייכא ביה משיכה ואפילו הקדים השכר יכול לחזור בו כמו שכיר והיינו כשיטת התוס' והריטב"א:
ולכאורה נראה דממקומו הוא מוכרע דהא בש"ס פריך והא בעי לממשך תספורת ובפשיטות ה"ל לשנויי דמיירי ששכרו לספר שיגלחנו בתער של בעה"ב ומי לחצו לומר דמיירי שהשכירות באופן שיגלחנו בתער השכירה עד שהוצרך לשנויי בדוחק דמיירי בספר נכרי אלא ע"כ דבכל גווני לא קנה במעות אך באמת אין מזה הוכחה רק לדבריך שכתבת שהדבר תלוי בכלי האומנות ואם כל הכלים שהמלאכה נעשית בהם הם של בעה"ב לא שייך ביה משיכה אבל אנכי לא כן עמדי שלענ"ד אפי' לשיטת הא"ז אין זה כ"א בכה"ג שאין כאן שייכות משיכה כלל בענין זה כגון רחיצת המרחץ או כגון ההוא דבכו' שהעובר שאנו דנין עליו אינו בעולם ולא שייכה משיכה בגופה ממש קנין מעט משא"כ בספר וכיוצא אף שעושה מלאכה בכליו של בעה"ב מ"מ אין בכלל אין לו מה למשוך כיון שטכסיס מלאכה זו היא צריכה להעשות ע"י כלי ואין הכרח שתעשה בכליו של בעה"ב אדרבא רגילות הוא שתעשה המלאכ' ע"י כליו של אומן ושייכא ביה משיכה אין חיוב קנין המשיכה מתבטל בשביל שעתה הכלים של בעה"ב (וגם י"ל דגם אם הבעלים נותנין לו הכלים שיעשה בהם המלאכה הוי כהשאיל לו וקנוי לאומן על ההוא שעתא של עשיית המלאכה ושפיר מיקרי שייכא בי' משיכה ויש לדחות קצת) ומש"ה לא הוי מצי לאוקמי הך דתספורת בכה"ג דגם בכליו של בעה"ב שייכה משיכה קרינן ביה ולפ"ז מוכח דגם הא"ז אזיל ומודה דבכה"ג שדרך לעשות בכלי אע"פ שהוא של בעה"ב נמי שייכא ביה משיכה קרינן ביה ואין נקנה בכסף:
וראיתי בדבריך הראשונים שכתבת שהעירו בזה הפ"י והבית מאיר לענין האשה ועיינתי בדבריהם וראיתי כי הטיבו אשר דברו דהפ"י כתב שם אהא דאמרי' והכא איהו כתבה ליה במה קנאתו דהא מעות אינו קונות וע"ז כתב דהכתיבה שאין בו ממש ולא שייך משיכה כ"ע מודו דמעות קונות והיינו משום דהתם שגוף הקלף של הבעל ולפי מה דס"ד הסופר עושה מלאכת הכתיבה ע"ד האשה א"כ פשיטא שאין לו קנין בגוף של הבעל עצמן רק המלאכה כמות שהיא הוא מקנה לאשה וא"כ פשיטא דלית ביה קנין משיכה דאפילו תימא דמצי קני מלאכת הכתיבה במשיכת הקלף מ"מ הרי החלף אינו של סופר אלא של הבעל ומשני דאקנו ליה רבנן המעות והסופר אדעת' דבעל קא עביד והבעל קני ליה אגב הקלף ואי משום אומן קונה בשבח כלי כבר הארכתי בזה בתשובתי ויותר נראה דמיירי שהאשה נותנת שכר הסופר מיד דאל"כ הרי בשעת כתיבה אין כאן קנין מעות כלל (אך שם בתירוץ קמא דהפ"י משמע שמתנת אח"כ ע"ש בתי' שיכולה לחזור בה ולומר שאינה רוצה לשלם שכר הכתיבה ע"ש וקצרתי) ובבית מאיר כתב מ"מ האשה שהיא רוצה בכתיבת הגט היא קונה מן הסופר במעות בלא משיכה כו' ע"ש דמיירי למ"ד אין אומן קונה א"כ אף כשנותנת לו האשה המעות לבסוף היא קונה מלאכת הכתיבה שהרי אין מה למשוך ומעיקר' נמי אדעת' למשקל אגריה מן האשה עביד אך מ"ש דאין לו מה למשוך קונה במעות דומיא דשכירות מרחץ דפרק הזהב וע"ש בתוס' עכ"ל הוא תמוה שבתוס' מבואר להיפך כמ"ש ואפשר שגם כוונתו לומר דבתוס' לא משמע כן:
והנה דברי הר"ת ז"ל דבמשיכת כלי אומנות א"י לחזור עמדו בו הראשונים ז"ל ובש"מ כתב בשם הריטב"א שהוא כהלכתא בלא טעמא דהאיך זכה זה באומן שלא יחזור בו במשיכת כלי אומנתו כו' ולדידי קשי' לי מהא דאמרינן פרק השואל עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה ועיין בדברי התוס' והרא"ש שם בשם הראב"ד הקשה דנוקמא שלא התחילו עדיין ותירץ דא"כ קדמה שאלת פרה לשאלת בעלים כו' ולפי שיטת ר"ת ה"ל לאוקמי בפשיטות שהשאיל עצמו עם פרתו לעשות הוא בעצמו מלאכה ובמשיכת הפרה ה"ל כמושך כלי אומנתו שאז נקנה גם גופו של המשאיל וגופו ושאלת פרתו באים כאחד ממש וא"צ לאוקמא בקיימא בחצירו כו' או דא"ל את גופך כו' ואפשר לומר דלדברי רב המנונא שם דף צ"ח דאמר עד שתהא פרה וחורש בה לק"מ דלדידיה ע"כ מתוקמא מתני' בכה"ג ששאל אותו לחרוש פרתו עם השאולה וה"ל שאל עמה ממש אבל למאי דדחי דר"ה מברייתא ושם בברייתא קתני ג"כ שאל עמה ומיירי שהוא נשאל למלאכה אחרת ובכה"ג שאינו כלי אומנתו פשיטא שאין שאלת הבעלים למלאכה אחרת תלוי' במשיכת הפרה וע"כ לאוקמי בהנך גווני דמוקי בש"ס ולכך מוקי נמי מתניתין בכה"ג:
והנה בהג"א שם כתב בשם הא"ז דמשמע מהכא דאומר הריני שאול לך א"י לחזור בו עד שיעשה לו אותה מלאכה וכגון לדבר האבד דאל"כ לא גרע מפועל ובהג"א דב"מ דף ע"ט כתב בשמו דאם אמר הריני מקבל עלי לעשות כך וכך א"י לחזור ורפיה בידי עד כאן לשונו ומדברי הרמב"ן והרשב"א בריש השוכר את האומנים הביאם בשיטה מקובצת שכתבו שכשם שקרקע נקנית בחזקה ומטלטלין במשיכה וכן שכירת קרקע או מטלטלין כך שכירות פועלים בתחלת מלאכה ע"ש וכ"כ בנ"י נראה מדבריהם דעכ"פ התחלת המלאכה קנין גמור הוא אך מדברי הנ"י ריש השואל דלענין שיהיה נקרא בעליו עמו באמירא בעלמא יחשוב כשואל דבתשו' שארית ישראל כתב שאין כאן ענין לקנין אחר (ומשמע מזה דלא ס"ל כהריטב"א דבקנין א"י לחזור דאל"כ בפרה נמי נימא דמתחיל משעת אמיר' דכתיב שארית ישראל ואי משום דשייך קנין משיכה משאיל גופי' נמי שייך קנין משיכה אלא ע"כ דגם בקנין יכול לחזור ולכן כיון שאין קנין אחר שא"י לחזור שפיר קרוי נישאל באמירה לבד) וטעמא שתיקנו הקנין בתחילת המלאכה נלענ"ד לפי מ"ש בש"מ בב"מ דף צ"ט בשם הריטב"א אהא דבקע בו קנאו דתקנתא דרבנן הוא מפני ת"ה שלא יהא אדם משאיל או משכיר כלים לחבירו ואחר שיתחיל במלאכתו יחזור בו ויניח מלאכתו מותחלת וכ"כ הריטב"א בקידושין ונראה דמה"ט התקין גם בפועליו תחלת מלאכה לקנין קצת אבל מדינא דאורייתא לא משתעבד באמירה וכדאמרינן גבי מתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים בעלמא ואפילו קבלן לא משתעבד והתחיל במלאכה שידן עה"ת משום תקנת דרבנן נגעו בה:
אמנם נראה דאם שוכר לעצמו ומקבל כסף שפיר מהני מדין ע"ע שנקנה בכסף ובשטר ואע"ג דע"ע גופו קנוי מ"מ שכירות ליומא נמי ממכר הוא וכמו שהשוו שכירות קרקע למכירתה כך יש להשוות שכירות אדם למכירתו וכן מבואר מדברי הרמב"ם פי"ג מהל' מכירה דפועל אין לו אונאה לפי שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה וכבר כתבתי מזה בתשובתי הראשונה והנה במשנה למלך פ"ה מהל' טוען כתב על דברי הראב"ד שם דמייתי מהא דשתים חבלת בי אף על גב דאדם איתקוש לקרקע וה"ה שם כתב דדוקא עבד כנעני כו' וע"ז הקשה המ"ל מדברי הרמב"ם דהל' מכירה כו' ושמא יאמר דהתם דוקא איתמר כו' ע"ש שר"ל דדוקא היכא שהוא משכיר עצמו דחשיב כמכירה לזמן בזה יש לדונו דין עבד והביאו באו"ת ס"ס צ"ה אך שם הביא ראיה מהא דקידושין דקאמר השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע ופריך ממון בעלמא הוא ומשני גופו קנוי וקשה דאף אם אין גופו קנוי הא תבעו שעבוד על אדם דהוי כקרקע וא"כ הוא ש"ק אלא ע"כ דדוקא ע"ע דגופו קא קנוי איתקוש לעבד כנעני אבל אי אין גופו קנוי לא איתקש לעבד כנעני ע"ש. ונפלאתי דלפ"ז איך נתיישבו לו דברי הרמב"ם בפועל לענין אונאה שנותן עליו דין עבד דהא פועל ודאי אין גופו קנוי דאי גופו קנוי לא מצי למימר באפי תרי זיל ואין גרעונו מחיל כמבואר בקידושין דף ט"ז ולענין פועל אינו כן. ועיין בר"ן דקדושין גבי השבע לי שלא נמכרת בע"ע שכ' דהא דאמרי' גופו קנוי הוא לפי שרבו מוסר לו שפחה וא"כ פשיטא דפועל אין גופו קנוי וע"ש בדף י"ז בד"ה חלה:
אך באמת מה שהקשה דאף אם אין גופו קנוי הוי שעבוד אדם שהוא כקרקע לענ"ד לק"מ דגם בקרקע אם אין התביעה על גוף הקרקע ששניהם מודים שהקרקע הוא של ראובן ושמעון אוכל פירות בנכיית' או באריסות ומחולקים כמה שנים יש לו לאכול פירות השדה נראה דאין זה תביעת קרקע רק תביעת פירות שזה לא איכפת ליה בקרקע רק שיזכה בהם לאחר קצירתם מן הקרקע ולכן אם הוא מודה במקצת חייב שבועה וה"נ אם ע"ע אין גופו קנוי אין תביעתו רק על מעשה ידי אדם ולא שעבוד הגוף על האדם רק כשיעשה פעולתו הרי הוא שלו וזהו מטלטלין הוא ומשני דגופו קנוי והוי כקרקע לפירותיה. וגם מ"ש דע"ע איתקש לעבד כנעני לא ידעתי מנ"ל דהא דנקנה בכסף ילפינן מכסף מקנתו רק לענין שטר אמרינן לא תצא כצאת העבדים אבל נקנה בקנין עבדים ואדרבא אין ע"ע נקנה בחזקה דממעטינן והתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה וא"כ ע"ע לא הוקש לעבד כנעני כלל ולכאורה מסתב' בזה כהש"ך כיון דגלי קרא בעבד כנעני דהוקש לקרקע ילפינן מיניה דאדם הוי כקרקע ולכן שפיר כתב הרמב"ם דפועל אין בו אונאה כדין עבדים דאף על פי שאין גופו קנוי מ"מ ילפינן מיניה כל שיש בו ענין שעבוד הוי דינו כקרקע ומ"מ לענין חבלה שאין ענינו לשעבוד לית לן למילף מעבד כנעני ואין לו דין קרקע והראב"ד ס"ל דלכל מילי הוי כקרקע ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דמחלק בין פועל לקבלן וכבר כתבתי בזה בתשובתי על דברי ה"ה והמ"ל ולפי מ"ש י"ל דהרמב"ם ס"ל דלענין גוף הקנין אין חילוק בין שכיר יום לקבלן דגם בקבלן שייכה ביה מכירה דמה לי שמוכר עצמו לזמן או לעשות מלאכה זו ואף שיכול לדחות לזמן שירצה מ"מ חיובא רמי עליה לפי שמכר עצמו למלאכתו של זה ומ"מ לענין דין אונאה הם חלוקין זה מזה אף על גב דהרמב"ם סובר דקונה ע"ע אין בו אונאה ולכך כתב בפועל דהוי כקונה לזמן ועבדים אין להם אונאה מ"מ מכירה של קבלן לא דמי למכירה של ע"ע ופועל דבשלמא ע"ע עיקר דינם על מכירת עצמם ושעבוד גופו כמה נתאנה במכירה זו וכן בשכיר לזמן שאין כאן מלאכה מסויימת והאנאה חלה על מה שהשכיר גופו לזמן שהוא שוה יותר או פחות ובכה"ג ילפינן מדין עבדים משא"כ בקבלן שהם דנין על המלאכה ידועה ששכרו לארוג בגד בב' זוזים ואינו שוה כ"כ ועל שווי המלאכה אנו דנין הרי דינו כמטלטלין שיש בשכירתם ומכירתם דין אונאה ולענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם למעיין שם וא"צ לחילוק התה"ד ומיושב קושיות ה"ה שם:
והנה בהא דאמרינן דקבלן אין לו דין עבד כתב הסמ"ע בסימן רכ"ז בטעמא לפי שיכול לעשות אימת שירצה וכן מבואר בהגהות מיי' ולענ"ד אין זה מעלה ארוכה וכמ"ש דהא ס"ס מכר עצמו וחייב את גופו לעשות מלאכה זו וגם בשוכר לזמן אף על פי שלא סיים הזמן רק שחייב עצמו לעשות עמו כ"כ ימים בסתם ורשות בידו לבחור לו איזה זמן שירצה מ"מ נראה דלא נפיק בזה מדין פועל:
ולענ"ד י"ל בקבלן כיון שהשכירות הוא על מלאכה זו אין כאן קפידא רק שתהיה מלאכתו של בעה"ב עשויה בין ע"י זה או ע"י אחר וא"כ לא שייך לתת עליו תורת עבד שהרי בידו שלא לעשות בעצמו כיון שהעיקר מה שנשתעבד הוא על המלאכה משא"כ בפועל לזמן שהעיקר השעבוד הוא על גופו דין עבד יש לו ועדיין צ"ע בקבלן שהתנה עמו שיעשה בעצמו המלאכה וכן בפועל שהתנה שיוכל להעמיד אחר במקומו כשירצה ויותר נראה כיון דהא דיכול לחזור היינו מגזה"כ כי לי בני ישראל עבדים דכוותיה ממעטינן ולא עבדים לעבדים דענין עבדי ה' לקבל כל אשר יצוה ולא על ענינים פרטים וכה"ג קרוי עבדות משא"כ כשאין צריך לקבל עליו כל אשר יצוה רק ענין פרטי שהתנה עמו אינו בכלל עבדות וזהו כוונת רש"י שכתב שאין זה עבד אלא לעצמו ר"ל דענין פרטי ההוא אין שייך עליו תורת עבדות למה שעושה לגרמיה הוא דעביד:
וראיתי בספר כתובה בר"פ נערה שנתפתתה שכתב על קושיות התוס' שם הפלת את שיני כו' דת"ל דאין נשבעים על העבדים וכתב הוא ז"ל דלהתוס' דדווקא עבדים אתקשו לקרקעות אם כן כשיאמר שיצא בשן ועיין הו"ל כפירת ב"ח דלא איתקש לקרקע ואין מקום לקושייתם ע"ש וכ"כ בספר קצוה"ח בסימן צ"ה ומ"ש בספר כתובה שם דלהרמב"ם תביעה הבאה מכח קרקע הו"ל כקרקע ה"נ אפילו שעתה הוא תביעת ב"ח מ"מ תחלת התביעה מכח עבדות לענ"ד צ"ע שאין הנדון דומה דהתם התביעה הוא כי הזיקו בקרקע ומחמת זה תובע דמי הזיקו ואזלינן בתר עיקר התביעה שמחמת זה נצמח תביעת הממון אבל בכאן מה בכך שהיה עבד מ"מ כעת אין תביעתו רק שזה מעכב ב"ח תחת ידו ומשתעבד בו ומה מקום לחלוק בין ב"ח לעבד שיצא לחירות ע"י גט שחרור או שן ועין ובא אחד ומשתעבד בו וזה כופר ואומר שהוא עבדו מכבר דפשיטא דכפירת ב"ח הוא ולא דמי להא דאמרי' בקידושין דף כ"ח דמבואר שם באומר השבע לי שאין עבדי אתה דאי לאו משום גלגול שבועה לא היה צריך לישבע ע"ז דאין נשבעים על העבדים דהתם מיירי שאין לו ראייה שהיה עבדו רק הוא תובע שהוא עבדו ואז אין הנתבע צריך לישבע על תביעה שהוא עבד משא"כ בזה שהוא להפוך שהתביעה הוא שמחזיק בב"ח שפיר יש בזה חיוב שבועה איבר' דקשיא לי טובא שהרי לפי שיטה זו שהיא שיטת התוס' בקידושין דדווקא עבד כנעני איתקש לקרקעות אם כן צריכים אנו ליישב סוגיא דקידושין השבע לי שלא נמכרת בע"ע דפריך כיון דגופו קנוי היינו קרקע והביאו הש"ך וצ"ל כמ"ש הר"ן בקידושין ובשבועות דלא מטעם דאיתקש לקרקע אלא דאין חיוב שבועה כ"א על תביעת ממון אבל לא על תביעת גוף והא דפריך היינו קרקע ר"ל דמאי רבותא כמו שעל קרקע חייב על ידי גלגול כמו כן על תביעות גוף ע"ש וא"כ מ"ש הגאון ז"ל דלשיטת התוס' דב"ח לא איתקש אין מקום לקושייתם קשה טובא דאדרבא לפי שיטה זו צ"ל דעכ"פ על תביעות גוף אין חיוב שבועה בין שהוא עבד בין שהוא ב"ח וכיון שזה תובעו שמחזיק בגופו להיות לו עבד עולם, וכמ"ש התוספות דלכך א"צ יחוד כלי שהרי העבד תובע את גופו ע"ז אין חיוב שבועה ואדרבא יגדל התימה דלא מיתרצה בתירוץ התוס' דס"ל נשבעים על העבדים דמה בכך דהתם שאינו תובע גופו רק שאחד תובע לחבירו על עבד משא"כ בתובע גופו וכמ"ש הר"ן וא"ל דאף על גב דאין נשבעים על תביעת גוף מ"מ קרבן שבועה שפיר מייתי ודווקא לענין עבדים הוקשו התוס' דאפילו מאן דדריש רבויא ומרבה קרקעות לשבועה פוטר מקרבן שבועה דדריש מכל כו' משא"כ לענין תביעת גוף י"ל דקרבן שבועה חייב אף על גב דאין נשבעין. אך ז"א דהא טעמא דאין נשבעים על תביעת גוף משום דחיוב שבועה גבי תביעת ממון כתיב' וא"כ פשיטא דגם קרבן שבועה אין לחייב דלא כתיב רק על תביעת ממון וכן מבואר בשבועות שם דבעינן מעין הפרט דהיינו גזל ותשומת יד שהוא ממון ולפי מ"ש לעיל דלאו דווקא עבד כנעני איתקוש לקרקעות דכל שהוא בענין עבדות ילפינן מעבד כנעני דאיתקו' לקרקעות א"ש סוגיא דקידושין בפשיטות וא"צ לסברת הר"ן דעל תביעת גוף לא מחייב אבל לפי מה דמשמע מדברי התוס' בקידושין ובמגילה דעבד כנעני דווקא איתקש וכן דעת הריטב"א אם כן ע"כ צ"ל בסוגיא דקידושין כמ"ש הר"ן א"כ תיקשי דברי הש"ס בכתובות וכן מבואר במשנה בשבועות דבטענו הפלת את שיני מחמת קנס אתאין עלה ותיפוק ליה דעל תביעות גוף אין לחייב שבועה:
איברא דבגוף הקושיא שהקשה הגאון ז"ל וכ"כ בספר קצוה"ח דאם ב"ח אינו כקרקע גם מעוכב ג"ש אינו כקרקע והו"ל כפירת ב"ח לענ"ד דברי התוס' נכונים ע"פ המבואר בתוס' דב"ק דף ל"ג דבכל קנסי' לא זכי עד שעת העמדה בדין והא דבעבד זוכה בשחרורו לאלתר היינו משום דגלי קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו והיינו למאן דס"ל אין צריך גט שחרור משא"כ למ"ד צריך ג"ש קסבר שיוצא בעינו ושינו ולא גלי קרא והו"ל כשאר קנסות ואינו זוכה עד שעת העמדה בדין כן מתבאר מדברי התוספות שם ולפי זה שפיר הקשו התוספות דכיון דלר"ש קיימינן דס"ל צריך גט ולדידיה אין העבד זוכה בעצמו מיד עד אחר העמדה בדין ואם כן תביעת העבד הוא להפקיע מעליו דין עבדות ממש ולהוציאו לחירות וכמ"ש וזה כופר הו"ל כפירת עבד ולא כפירת ב"ח וכמו אם תובעו הפקדתי בידך עבד שסמיתי עינו ולא עמדתי בדין עדיין וזה כופר דהו"ל כפירת עבד כיון שלא נסתלק שם עבדות מעליו עד אחר העמדה בדין ואתי שפיר במה דסמכו קושייתם בזה למה שכתבו לעיל מיניה דר"ש סבר דצריך גט שחרור. אך הנני מוסיף להפליא שהתוס' לכאורה הם סותרים דברי עצמם תכ"ד שבתחלת דבריהם כתבו וא"ת מה יחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד שהפיל שינו קנה העבד בעצמו דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כשהפיל שינו כדאמרינן במרובה דף ע"ד כו' וכוונת דבריהם בזה למ"ש תחת שינו ולא תחת שינו ועינו וכמו שביארו הדברים בב"מ דף ל"ג שהבאתי לעיל ואם כן האיך חזרו וכתבו דא"ל שיוצא בשינו כו' (ומ"ש דמוכח בב"ק דמאן דאית ליה כו' הוא ט"ס וצ"ל דמוכח בגיטין) דר"ש ס"ל דצריך גט והרי מבואר מדברי התוספות דלעיל דאי אמרינן צריך גט לדידיה לא דרשינן כלל תחת שינו ולא תחת שינו ועינו אלא באמת יוצא בשניהם ולא זכה בעצמו כלל עד אחר העמדה בדין וא"כ שוב שפיר משכחת לה יחוד כלי ולכאורה י"ל דבאמת בגיטין מיבעי' ליה במעוכב גט אם יש לו קנס כו' ולהך צד איבעי' דאין לו שפיר דרשינן גם לדידיה ולא תחת שינו ועינו וא"כ שפיר גלי קרא דזוכה בעצמו ומ"ש התוס' דמוכח כמאן דסבר נותן דמי עינו סבר דאין צריך ג"ש היינו להך צד האיבעיא דיש לו קנס וקנסו לרבו דז"א דעכ"פ ממ"נ לא קשה קושיית התוספות לפי מה שנראה מדבריהם דאי אמרינן שלא זכה בעצמו שייך יחוד כלי לקנס וא"כ בהך צד דאם צריך ג"ש לא דרשינן תחת שינו ועינו דלא גלי קרא ואם כן מתוקמא בפשיטות ע"י יחוד כלי. ולהך צד אף שצריך ג"ש שפיר דרשינן הכי וגלי קרא משמשתחרר מיד אם כן דין הוא שנותן לו דמי עינו אף שנאמר צריך ג"ש וא"כ י"ל כמ"ש התוספות שהפיל שינו גם סימא עינו ומייחד הכלי על דמי עינו דאע"פ שצריך ג"ש מ"מ צריך לשלם דמי עינו ולא מצינו למפשט האיבעיא דבכל צד אתי שפיר פירוש' דמתניתין ודברי התוספות בזה תמוהים לענ"ד וצ"ע:
שוב ראיתי ליישב דברי התוספות דכוונתם דבתחלה כתבו וא"ת מה יחוד כלי כו' דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כו' היינו משום דאי לא הוי אמרינן שזוכה בעצמו שפיר מצינן למימר דשייך יחוד כלי ע"ז שיהיה מחויב לשחררו ולהוציא גוף העבד מתחת ידו ואפשר דאף יחוד כלי אין צריך בזה כיון שעדיין גופו של עבד הוא כבוש תחת ידו עד שישחררנו אלא דהתוספות עכשיו לא נחתי להכי כיון דהשתא ס"ל דזוכה בעצמו א"כ לא מיבעיא בלא יחוד כלי שאין כאן דבר שיחול התביעה עליו כיון שזכה בעצמו אלא אפילו יחוד כלי לא שייך שאין לו על מה שיחול אחרי שזכה בעצמו וע"ז כתבו וא"ל כגון שהפיל שינו כו' דר"ש אית ליה דצריך ג"ש ולזה תירצו וי"ל דסימא עינו א"צ יחוד כו' ע"ש ר"ל דהשתא דאתינן להכי דמאן דאית ליה נותן דמי עינו ס"ל דא"צ ג"ש ור"ש דס"ל צריך יוצא בעינו ושינו והיינו דלא זכה בעצמו ממילא דאפילו יחוד א"צ שאין לך יחוד גדול מזה שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ומדויק היטב לשון זה דלכאורה אינו מובן אחרי שכתבו בתחלת דבריהם שהעבד זוכה לעצמו איך כתבו שתובע גופו דמה תביעת גופו יש כאן אלא הוא הדבר אשר דברתי דמעיקרא לא אסקי אדעתייהו דזה שזוכה בעצמו מתלי תלי וקאי בהך פלוגתא אם צריך ג"ש ולכן הקשו דאפילו יחוד כלי לא שייך והשתא כתבו למאי דקיימינן דאי צריך ג"ש אינו נותן לו דמי עינו תו אפילו יחוד כלי לא צריך שהרי יש כאן תביעת גוף העבד ג"כ ועיין בב"מ דף מ"ח בד"ה תשומת יד ששם כתבו התוספות גם כן כדבריהם בכתובות אלא שבקושייתם נקטו בקצרה ובתירוצם שם שכתבו וי"ל דשפיר צריך יחוד ששואל גופו בשעובדו שכובש ואינו משחררו והוא מבואר ע"פ מ"ש דכיון דס"ל צריך ג"ש ממילא שעדיין יש לו תביעה על גוף העבד וא"כ מה דקשיא לן על דברי התוספות זה בעצמו כוונת תירוצו אלא שקיצר במובן:
ואמנם במה שכתבו התוספות דאי א"צ ג"ש מצינן לאוקמי שהפיל כו' ויחוד כלי על דמי עינו צ"ע לענ"ד דא"כ אמאי פטר ליה משום קנס דאי מודה מיפטר דהא בב"ק דף ק"ה אמרי' דאם אמר ש"ח אני עליו חייב שכבר פטר עצמו מגניבה ואבידה כו' אע"ג דהא קאים כיון דאי מיגנב ממון כפר ליה ולפי זה ה"נ יתחייב על כפירת דמי עינו שייחד לו כלי דהא דמי עינו או מעשה ידיו שוב לא קנס הוא אלא ממון גמור אחר שכבר יצא לחירות ע"י שינוי ואין לך אלא לומר משום דאי הוי מודה על הפלת שן הוה מיפטר משום מודה בקנס ושוב ממילא פטור על דמי עינו ע"ז ר"ל כיון דאילו אתו עדים על נפילת שן היה מתחייב דמי עין אם לא כפרו והשתא דכפר ליה אפילו אם יבאו עדים על הפלת שן יהיה פטור א"כ נימא דממונא דכפר ליה בהא דכפר דמי עינו או מעשה ידיו וגם קשה דמנ"ל למעוטי כה"ג מוכחש דילמא דוקא באם עיקר הדבר שאנו רוצים לחייבו עליו הוא קנס ואי הוה מודה ביה הוה פטור ממעטינן ליה מוכחש משא"כ בזה שעל מה שאנו מחייבין אותו קרבן אינו קנס אלא שהיה בידו להודות על ד"א והיה פטור גם מזה שהוא ממון ואם היו עדים על הפלת שן לא הוה מצי פטר עצמו בהודאת סימת עין מנ"ל לפטור כה"ג וצריך לומר כיון דעכ"פ מצי פטר נפשיה ע"י הודאת של הפלת שן אינו בכלל וכחש וצ"ע:
ועכ"פ מבואר דקושי' התוספות דהוי תביעת עבד הוא נכון לפי מה שהקדימו שר"ש ס"ל צריך ג"ש וארווח לן בזה קושיות מחו' זקינך הגאון שי' בספר מחנה לוי במסכת שבועות שהקשה למאי דמדייק ר"פ מדלא קתני גנבת את עבדי דאין נשבעין על עבדים וא"כ תיקשי שם קושיות התוספות דל"ל למימר טעמא משום קנס ולפי מ"ש א"ש דקושית התוספות לר"ש אבל במתניתין לק"מ דמצינן למימר דאתיא כמ"ד א"צ ג"ש וא"כ גלי קרא דזכה בעצמו מיד והו"ל תביעת ב"ח ובמאי דכתיבנא נראה דא"ש מ"ש התוספות בב"ק דף מ"ב ע"ב בד"ה אלא אמר רב אשי כו' וא"ת מה דוחקו לתרץ כו' אבל אטעם דהמית ע"פ ע"א וגבי טעמא דמתכוין לא שייך למימר דילמא אית ליה טעמא אחריתי דטעמי' חשובין הם כו' וזה צ"ע דנהי דטעם מתכוין טעם חשוב הוא אבל טעמא דהמית קרי לעיל זוטרי וקאמר שדי וטרי כו' ממונא ע"ש ונראה דהתוספות שם כתבו דגם על ע"א מצי למיפרך מודה בקנס הוא דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע כו' ועיין במהר"ם שיף ובחידושי הרשב"א שיש מי שדעתו לפר' כן דבכהאי גוונא לא מיקרי מרשיע עצמו והרשב"א האריך בזה:
ולכאורה לפי שיטת הרמב"ם דתבעו דמי קרקע אין כאן חיוב שבועה א"כ כיון דאדם איתק' לקרקע אין כאן חיוב שבועה וא"כ אפילו תימא דבכה"ג לא נחשב מרשיע את עצמו מ"מ א"א לפרש כן כיון שאין בזה חיוב שבועה אך י"ל דממ"נ להרמב"ם ב"ח לא איתק' לקרקע ולהראב"ד תבעו דמי קרקע אינו כקרקע אך זה א"ש בדרשא דר"א נקי מח"כ דמיירי בב"ח משא"כ בדרשא דר"ע נקי מדמי עבד אין מקום לאוקימתא זו אליבא דהרמב"ם דס"ל דמי קרקע הם כקרקע ועבד ודאי כקרקע הוא ואין מקום לשבועה וא"א לאוקמא בע"א כלל ודו"ק אך לפי מה דאיתא בגיטין דר"ע ס"ל יוצא בשן ועין צריך ג"ש ובעי למימר התם דאפ"ה קנסו לרבו א"כ אכתי א"כ לאוקמי נקי מדמי עבד בכה"ג דהוא ע"פ ע"א ושפיר הוי בעי שבועה דמעוכב ג"ש לא הוי כקרקע וכה"ג כתב בספר כתובה בהא דהמית שורך את עבדי דאיכא לאוקמי במעוכב ג"ש ע"ש וזה א"ש אף למה דכתיבנא דלמ"ד צריך ג"ש אינו זוכה בעצמו עד אחר העמדה בדין ועד שעת העמדה בדין הוי כקרקע דמשום הא לא איריא דשפיר מצינא לאוקמ' דמיירי בעבד כה"ג באמת שכבר עמד בדין וזכה לעצמו ומ"מ הוא מחוסר ג"ש וקנסו לרבו וכיון דזכה לעצמו בשביל שמחוסר ג"ש לא חשיב כקרקע אך באמת מ"ש הגאון ז"ל לאוקמא מתניתין בהמית עבדי במעוכב ג"ש צ"ע לענ"ד דהא התם מיירי דליכא עדים כלל דקטלי' שהרי קתני זה אומר לא המית ובכה"ג ס"ל לר"י בב"ק דף מ"ג שאין השור בסקילה ואין הבעלים משלמין שלשים שקלים וע"כ מיירי שתבעו דמי' וקמ"ל דאפ"ה פטור דאין משתלם ע"פ עצמו כדאמרינן התם גבי עבד דאי אתו סהדי ואסהידו דקטל כו' היכא דליכא עדים לא משלם דמי' וא"כ א"א לאוקמי במעוכב ג"ש אפילו להך צד איבעיא דקנסו לרבו משום דמסתבר דדוקא במקום דאיכא קנס דכל כמה דלא קיבל ג"ש אדון קרינן ביה ומ"מ לענין תביעת דמי' לבד במקום דליכא קנס כגון בזה שכבר עמד בדין וזכה בעצמו נראה שהדמים הם שלו כמו מעשה ידיו ודוקא בעבד גמור הדמים לרבו אבל לא בזה שעמד בדין וזכה שצריך רבו לתת לו ג"ש מה"ת יזכה רבו בדמי שויו וצ"ע ובזה יש לדחות גם מ"ש מחו' הגאון נ"י בספר מחנה לוי לתרץ הקושיא מהמית שורך את עבדי על שיטת הרמב"ם משום דקנס אינו דומה לדמי קרקע כיון שאינו נגד השווי של עבד רק מחמת קנס ע"ש ודפח"ח אך לפמ"ש ז"א דמעיקרא אין שם רק תביעת דמים לבד שהרי אין השור בסקילה ואין כאן קנס כלל והירושלמי דמוקי במוכה שחין לא ס"ל דר"ל דהכי באמת ס"ל לר' יוחנן בש"ס דילן דלא כריש לקיש לענין שלא בכוונה ואפשר דילפינן מיניה נמי לענין היכא דליכא עדים:
ולעיקר הקושיא על שיטת הרמב"ם בדמי קרקע כקרקע מהך מתניתין דהמית שורך עבדי היה נלענ"ד לפמ"ש התוס' נקי מדמי עבד היינו שלשים של עבד אבל דמים משלם וכן דעת הרמב"ם פרק יו"ד מה' נזקי ממון דתם שהמית את עבד שלא בכוונה אע"פ שפטור מכופר משלם חצי דמים מגופו ע"ש. ונראה דבכה"ג למ"ד פ"נ ממונא דינא הוא דאם כפר זה שיתחייב שבועה אף להרמב"ם דסבר דדמים הבאים מחמת קרקע הרי הם כקרקע אין זה כ"א בתובע לו ממון שחייב לו בשביל היזק קרקע משא"כ היכא שתובע ממנו חפץ שהחליף עמו על קרקע פשיטא דגם הרמב"ם מודה דאין זה כתובע קרקע אע"פ שבא מחמת קרקע כיון שהתביעה הוא על דבר המטלטל המסוים שזכה בו לא איכפת לן אם נצמח מכח קרקע דהשתא מיהא דבר מסוים הוא תובעו ואם כן בתם דקיימא לן כר' עקיבא דזכה בו מיד בשעת הנזק וכשהוא תובע אותו הוא תובע השור תם הזה להשתלם מגופו תו לא איכפת לן מה שגרם התביעה הוא ע"י עבד ולפי זה י"ל דשפיר מתוקמי מתני' בכה"ג דהשור תם והוא תובע את גוף השור ושפיר היה חייב עליו שבועה וקרבן שבועה רק משום דאין משלם ע"פ עצמו וא"ל דא"כ ל"ל שהוא קנס מחמת למ"ד של עבד ת"ל שהוא קנס מחמת שהשור תם ופ"נ קנסא אך ז"א דודאי מהמנת לחוד לא קשיא דמצינא לאוקמא כר"א אליבא דמאן דמחייב משביע עדי קרקע רק דממתניתין דלא קתני גנבת את עבדי מוכח דפטור והך הוכחה ר"פ קאמר ליה והש"ס דחי דמהא ליכא למשמע מיני' ולפ"ז לדידן דקיי"ל קנסא נקטינן כמסקנא דמהא ליכא למשמע מיני' ושפיר י"ל דמתניתין חייב בקרקע ואין קושיא רק אליבא דר"פ דמוכיח ממתני' דפטור (וכן מבואר הקושיא בספר מחנה לוי) ור"פ הא ס"ל פ"נ ממונא ולדידיה שפיר מתוקמא מתניתין בתם דמגופו משתלם ולא שייך בזה דמי קרקע:
ולפ"ז נדחה מ"ש לעיל דלא מצי לאוקמא נקי מדמי עבד מהמית ע"פ ע"א משום דליכא חיוב שבועה דהוי דמי עבד ולפום מה דכתיבנא השתא ליתא כיון דבתם מיירי דזוכה בגופו לא מיקרי דמי עבד שיהיה פטור משבועה שהרי הוא תובעו גוף השור והרי זה כחליפיו וכמש"ל:
ולכאורה יש ראיה להרמב"ם דדמי קרקע כקרקע מהא דקאמר ר"פ מתניתין נמי דיקא דלא קתני גנבת את עבדי וקשה הא מתני' כרבנן דר"ש דס"ל סתם גניבה ייאוש בעלים וא"כ למ"ד ייאוש כדי קני אין כאן תביעה רק על הדמים ומה בכך דאין נשבעים על כפירת ש"ק דהא אין כאן תביעה על העבד דקני ליה בייאוש וצ"ל כשיטת הרמב"ם דאף דמי קרקע כקרקע הוא וא"ש ואפשר לומר כיון דר"פ משמיה דרבא אמרה ורבא ס"ל ייאוש כדי לא קני כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ס"ז ע"ב ולפי זה א"ש הא דשבועות דר"פ משמיה דרבא אמר מתניתין נמי דיקא ור' פפא משמיה דרבא אמר אימא סיפא כו' משום דבב"ק אמרינן דרבא מוכיח דיאוש לא קני ופריך והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן דחברי' איבעית אימא הדר ביה כו'. ולפי"ז ר"ל דר"פ אליבא דרבא קאי בהך סברא דרבא דיאוש קני וא"כ רק דמים הוא חייב לו ואינם כקרקע והיינו דמרבה ליה בזה הכלל ובאמת שאין מזה קושיא לר"י דס"ל דאין נשבעים על שעבוד קרקעות משום דהכא לא בעבד ממש כ"א בדמי עבד מרבה ליה אך דמ"מ אין כאן סיוע לר"י והיינו דקאמר אלא מהא ליכא למשמע מינה ומיושב היטב קושיית מהריב"ל שהביא אא"ז מהרש"א ז"ל אהא דקאמר דליכא למשמע מיני' דהא אורחא הוא דזה הכלל לרבויי אתי וכאן לא זו אף זו עיין שם ולפי מ"ש נכון מאוד דר"פ דהוי ס"ל דלא מרבינן ליה בזה הכלל שפיר מייתי סייעת' לר"י דע"כ לומר דיאוש כדי לא קני וא"כ הו"ל ש"ק משא"כ לר"פ דקאמר דזה הכלל לרבויי אתי אף דליכא סייעתא מכל מקום אין סיוע גם להיפך דמצינו למימר דמרבי ליה משום דיאוש קני ואין כאן רק דמי עבד לבד וליכא למשמע מיניה:
וראיתי בספר כתובה שכתב לענין המית שורך את עבדי דאף על גב שיחד לו כלי מ"מ כיון שבא מתביעת קרקע הרי הוא כקרקע ומה שהביא ראיה מיחד כלי לקנס לא הבנתי דהתם אי מודה מיפטר ופקע ליה היחוד כלי שיחד לקנסו וקנס אין כאן כלי אין כאן משא"כ בקרקע לאו מהאי טעמא אתינן עלה ושפיר מצינו למימר דכל שיש לו תביעה על דמים הבאים מחמת קרקע וייחד לו כלי מטלטלין הוי אמנם לענ"ד יש להביא ראיה דהנה מ"ש דאי יאוש כדי קני יש כאן תביעה על הדמים לכאורה צ"ע דזה א"ש לפי מ"ש רש"י בגיטין דשבאי גופא קני ליה אחר יאוש בחזקה של עבדות הלבישו הנעילו כו' אבל לפי מ"ש התוס' שם דאינו קונה בחזקה רק של כיבוש מלחמה א"כ זה הגונב לא קני ליה כלל ומ"מ הועיל בו היאוש שהעבד יוצא לחירות וזה אפילו למ"ד יאוש כדי לא קני משום דהו"ל כיאוש וש"ר שהעבד מוחזק בעצמו כמ"ש בפ"י שם וא"כ כיון שהגונב לא קנאו רק דמ"מ חייב לשלם על שעת גניבה וא"כ מה שאינו יכול להחזירו משום שיצא לחירות הו"ל היזק שאינו ניכר ויכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ לא מצי למיתני גנבת את עבדי דבכה"ג אין כאן חיוב תשלומין ובכה"ג לא ממונא כפר ליה. ודוחק לומר דקשי' דהו"ל למיתני בגוונא שבעלים מרדפי' דליכא יאוש וא"ל דמיירי שאין העבד בעין בידו דלא מצי אמר לו הש"ל דז"א דא"כ אין כאן קרבן שבועה בלא יחוד כלי כלל וא"כ מאי קאמר אין נשבעין על קרקעות דהא דגנבת את עבדי אין כאן תביעה רק על דמי עבד וע"ז מייחד לו כלי והוה כמטלטלין אלא ע"כ לומר דכה"ג נמי תביעת קרקע מיקרי וכסברת הגאון ז"ל:
איברא דיש לדחות לפי מה דאמרינן בב"ק דף ק"ה בגזל חמץ ועעה"פ ונשבע עליו אף על גב דהשתא הא מנח קמי' ועפרא הוא מ"מ כיון דאי מיגנב בעי לשלומי ליה ממונא כפר ליה ע"ש ולפי זה שפיר מתוקמא הכי שהעבד בעין ביד הגנב ואף על גב דהשתא מצי א"ל הש"ל מ"מ כיון דאי ליתא מתחייב לשלומי ממונא כפר ליה וחייב קרבן שבועה אך באמת זהו לרבה דמפשט פשיטא ליה משא"כ לרבא קאמר התם דמיבעיא ליה וא"כ איך דייק רבא מהא דלא קתני גנבת את עבדי דאין נשבעין כו' דהא מצינו למימר דמטעם דמצי אמר הש"ל אתינן עלה ולא ממונא כפר ליה ועפי"ז יש לתרץ ג"כ קושיית מהריב"ל בהא דקאמר אלא מהא ליכא למשמע מיניה ודעת לנבון נקל ובלא"ה בפשיטות י"ל דעבדא כמטלטלי דמי וא"כ שפיר מרבה ליה וקצרתי:
ומקום אתי לומר דבלא"ה לא קשי' מ"ש דהו"ל היזק שאינו ניכר ומצי אמר ליה הש"ל לפי מה דאמרינן בקידושין דף ס"ב הנותן פרוטה לשפחתו כו' מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת ע"ש א"כ י"ל דבכה"ג שינוי גמור הוא דהיזק גמור ולא שייך בכה"ג לומר הש"ל כיון דמעיקר' בהמה והשתא דעת אחרת והו"ל כגונב טלה ונעשה איל ואפילו למאן דפליג התם י"ל דמודה הכא דהרי זה כגוזל בהמה ומראה לו על אדם שיש בו דעת אלא שצ"ע אף דקונה ביאוש שזוכה בעצמו מ"מ למ"ד מפקיר צריך ג"ש א"כ חשוב דעת אחרת קודם שיגיע הג"ש לידו וגם צ"ע אם יש בזה חיוב תשלומין מחמת שע"י גניבתו נתייאש זה ויצא לחירות. ולכאורה י"ל דלא מתחייב בכה"ג רק משום דינא דגרמי אך ז"א שהוא באמת נתחייב על שעת גניבה ואף שזה גרם במה שנתייאש שא"א בהשבה ולא מצי א"ל הש"ל מ"מ סוף סוף הוא מתחייב בהשבה כעין שגזל ומכ"ש שהגזלן בעצמו הוא המסבב זה שע"י נתייאש ויצא לחירות וקצרתי:
והנה יש לי מקום עיון במה שכתב הגאון ז"ל בספר הפלאה ליישב הא דלא הוקשו התוס' מהמית את עבדי משום דס"ל דמיירי במעוכב גט וקנסו לרבו ומעוכב גט לא הוי כקרקע ואין התביעה מכח קרקע כו' ע"ש ולדידי קשי' לי לפי"ז דא"כ איך דייק ר"פ התם הא דלא קתני גנבת את עבדי משום דאין נשבעין על קרקעות דהא ודאי דאין הקושי' ליתני גנבת עבדי רק מחמת דברישא בהמית מחלק בין המית שורך שורי בין המית עבדי ולכן קשי' לי' דליתני סיפא דאפילו בעבדי הדין כן דבלא"ה אין קושי' דמנ"ל דס"ל דנשבעין על הקרקעות וממילא מה לי שורי ומה לי עבדי אלא ע"כ מכח רישא קפריך דמפליג בינייהו. וא"כ אכתי קשי' דליתני גנבתי את עבדי כיון דבמעוכב ג"ש מיירי ומעוכב ג"ש לא איתקש לקרקע ואפשר לומר דלענין המית שפיר מפרשינן במעוכב גט ותובע קנס משא"כ בגניבה כיון דמעוכב ג"ש הוא אין זה תביעת ממון כיון דלא שוי לדידיה מידי רק שזוכה בקנסו וחבלתו אין זה רק גורם לממון והתם קיימינן לר"ש דגל"מ לאו כממון דמי וקצת יש לחלק ביניהם וקצרתי:
והנה יצאתי מגדר הענין לחיבת הקודש המכשיר ונחזור למ"ש דעת הראב"ד והסכים עמו הש"ך דאפילו ב"ח איתקש לקרקע ובפשיטות דברי הש"ס מוכח דעכ"פ ע"פ הוי כקרקע ולכן כתב הרמב"ם הטעם בפועל שאין לו אונאה לפי שעבדים אין להם דין אונאה וכבר כתבתי לעיל דברי התה"ד שכתב טעמא דהרמב"ם דמחלק בזה בין פועל לקבלן משום דפועל יש לו דין עבד לענין חזרה אבל לא קבלן ועיינתי בתה"ד סימן שי"ח וראיתי שהקשה דהא לא אשכחן רק בעבדים כנענים דהוקשו לקרקעות ושוב מייתי מש"ס דקידושין דגם בע"ע אמרינן הכי ולפי זה נראה דשכירות פועלים הוא נגמר בכסף ובשטר כמו קרקע או מדין עבדים דהא גם ע"ע נקנה בכסף ובשטר רק חזקה ממעט בקידושין משום דכתיב והתנחלתם אותם. וכסף ושטר ילפינן מדכתיב לא תצא כו' אבל נקנה בקנין עבדים. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דאין אונאה בקנין ע"ע ג"כ כיון שהקנין שלהם הוא כקנין של עבד כנעני א"כ אין דין אונאה בקנינו כמו בעבד כנעני:
ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ג"כ מודה להתוס' והר"ן דע"ע לא איתקש רק לענין דין אונאה לבד אבל בקבלן לכאורה לדעת הרמב"ם לא דמי לעבדים וכן מבואר לענין חזרה דשאני בין שכירות לקבלנים וא"כ י"ל דדינו חלוק גם לענין קנין הקבלן שאינו נקנה בכסף וכבר כתבתי בתשובתי ביישוב דברי ה"ה הלכות מכירה במה שהקשה על הרמב"ם בדין קבלן אך לענ"ד בשיטת הרמב"ם דקשיא ליה לה"ה דהא פוסק אין אומן קונה בש"כ ולענ"ד א"ש דאי אמרינן אין אומן כו' אם כן אמרינן דשכירות הוא ושוב שייכא מכירה בגופיה וכמ"ש הרמב"ם לענין שכיר דהוי כמוכר עצמו לזמן גם בקבלן שייך מכירה דכיון שקיבל על עצמו מלאכה זו הרי מכר עצמו מה לי למלאכה מה לי לזמן ואף שיוכל לדחות המלאכה לזמן שירצה מ"מ ס"ס חיובא דרמי עליה לעשותה עכ"פ הוא לפי שמוכר עצמו למלאכתו של זה ואף לפי מש"ל בטעמא דיכול לעשותה ע"י אחר מ"מ השתא מיהא חייב א"ע שיעשה הוא המלאכה והך חיובא יכול הוא לחייב א"ע בכסף או בשטר כדין מוכר עצמו וילפינן ליה מע"ע דשכיר קריא רחמנא וחילוק הרמב"ם בין פועל לקבלן נלענ"ד דס"ל דאף ע"ג דפועל דמי לע"ע שאין בו אונאה קבלן לא דמי דבשלמא בע"ע עיקר הדין שביניהם על מכירת עצמו ושעבוד גופו כמה נתאנה עליו ובזה אין בו דין אונאה אבל בקבלן שחל דיני אונאה על שיווי מלאכת הכלי ששכרו לארוג בב' זהו' ואינו שוה כ"כ הרי דינו כמטלטלין שיש בשכירותם ומכירתם דין אונאה:
והשתא לפי זה דברי ר"ת ברורים ונכונים מטעמם דר"ת קאי אהא דנתן פרוטה לספר מעל אם משך תספורת ושפיר כתב דאינו יכול לחזור דבאמת שכירות של גוף הספר נקנה לו בכסף רק התספורת שהוא מטלטלין בעי לממשך ומזה למד ר"ת גם לענין סופר וכיוצא בו היכא שנותן לו פרוטה על שכרו דאז נקנה הגוף רק שלא נגמר שכירות הכלי ע"י כסף מהני ביה משיכה. ולפי הצעה זו תזכה בדבריך תזכה בשפטיך דכל שעושה המלאכה בכלי של בעה"ב מהני כסף דאינו יכול לחזור בו ולאו מטעמך דליכא מידי לממשך אלא מטעם דע"כ לא צריך משיכה בכלי אומנות אלא משום שהשכירות הוא על שניהם על האדם ועל הכלים והכלים צריכים קנין משיכה אבל אם השכירות הוא ע"ד לעשות מלאכה בכליו של בעה"ב או שהוא מלאכה שא"צ כלים כלל שפיר סגי על שכירות האדם לבד קנין כסף שהוא גומר בקבלן שא"י לחזור בו רק הפועל חוזר בו משום גזה"כ אך מפשיטות ל' הפוסקים נראה דדברי ר"ת אמורים אף היכא דליכא נתינת כסף כלל אפ"ה אינו יכול לחזור אם משך הכלי אומנות וכן נראה מדברי הטור והרמ"א בסימן של"ג ולענ"ד צריך עיון בזה דאפשר דגם ר"ת לא קאמר אלא דומיא דהך דנתנה לספר וכדכתיבנא:
ולפי מ"ש בפירוש דברי ר"ת נראה לעמוד על כוונת הסמ"ג הביאו הגמי"י והמרדכי בשם שכתב על ר"ת דאינו דומה דלא גרע מע"ע שמגרע בפדיונו ויוצא כו' וכ"כ הרא"ש בפ' הזהב על דברי ר"ת דאם הוא שכיר יום אע"פ שנגמר קנין השכירות יכול לחזור כמו ע"ע שמגרע פדיונו ויוצא. ולכאורה הדברים אינם מובנים דהא הא דפועל יכול לחזור לאו מטעם גרעון כסף אתינן עלה רק משום דכתיב כי לי בני ישראל כו'. ובתשובת מיימוני בשם מהר"מ כתב וז"ל דמה"ט אמרינן דפועל יכול לחזור כו' דילפינן ליה מע"ע שיוצא בגירעון כסף דכל קולי ע"ע יהבינן עליה מק"ו דהשתא ע"ע דעבד איסורא על כי לי ב"י עבדים ע"ש ובאמת בש"ס ב"ק וב"מ לא כלל הך טעמא דגרעון כסף אלא משום כי לי ב"י עבדים ולכן כיון שדין הפועל שיכול לחזור בו תו לא הוי עבד שהרי לדעת עצמו הוא עושה שבידו לחזור:
ולפמ"ש נראה דא"ש ויובן ג"כ ע"פ זה הא דקשה לכאורה הא דאמרינן ע"ע עבד איסורא כי לי ב"י עבדים ולפ"ז ע"כ הא דיוצא בגרעון כסף לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה אע"פ שבידו לגרע ולצאת ודוקא בשיכול לחזור בו בטל ממנו שם עבד אבל אם צריך ליתן כסף כשחוזר בו עבד הוי ועובר משום כי לי ב"י כו' ולפ"ז צ"ל אע"ג דבעלמא אמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ שא"ה דגלי קרא. והשתא א"ש לפמ"ש בפ"י דברי ר"ת דבאמת שכירות אדם נקנה בכסף דהיינו הפרוטה שנתן לספר מדין עבדים ואין המשיכה בזה רק להקנות הכלי אומנות ואז אין יכול לחזור בו והשתא לא תיקשי מהאי דפועל יכול לחזור משום כי לי ב"י עבדים דהתם אין שם קנין עבד רק התחלת מלאכה בלבד משא"כ היכא שנעשה קנין גמור שקונה בעבדים מה בכך שנאמר דכיון דא"י לחזור איכא איסורא דהא גבי עבד נמי עביד איסורא ומ"מ אינו יכול לחזור וכאן שקיבל כסף מדין קנין עבדים נגעו בה וע"ז השיב ר"י דהא ליתא דאע"ג שקיבל הפרוטה שפיר יכול לחזור וכסף ישיב לבעליו דלא גרע מע"ע שמגרע פדיונו ולכן שפיר יכול לחזור בו וגם מ"ש מהר"ם דילפינן ליה מע"ע ר"ל דאפילו בכה"ג שנגמר השכירו' ע"י כסף ילפינן מע"ע שיוצא בגירעון אבל אם לא נגמר השכירות ע"י כסף באמת לא צריך לגירעון כלל אלא שפיר חוזר בו משום כי לי ב"י:
ולפ"ז צ"ע מ"ש בש"ע בשם מהרי"ק דאפילו הקדים שכרו יכול לחזור והמעות חוב עליו דנימא בכה"ג שקונה בכסף ואינו קונה עצמו בלא כסף אך נראה דודאי א"א לומר שיש לו כל דין ע"ע שהרי ע"ע אינו נוהג אלא בזמן היובל ומ"מ שפיר ילפינן מיניה לענין קנין הפועל שיהיה קנוי בכסף אבל מ"מ אין לנו לתפוס הקנין באיסור אלא אמרינן שיכול לחזור בו ואז אין לו דין עבד דאם נימא שאינו יכול לחזור איכא איסורא ולענין זה ל"ל למילף מע"ע דאע"ג דעבד איסורא מהני כיון דע"ע אינו נוהג בזה"ז:
שוב ראיתי בקצה"ח סימן של"ג שכתב ג"כ בזה על דברי מהרי"ק ע"ש ולענ"ד כמ"ש גם מ"ש שם על דברי התוספות ב"מ דף יו"ד דהא ע"ע נמי יוצא קודם זמנו בגרעון ז"א כמ"ש דהא קמן דמה שיוצא בגירעון לא מפיק ליה מאיסורא דלי ב"י כו' (ואף שאין ע"ע נוהג בזה"ז מכל מקום כיון שאם היה נוהג עבדות הוא זה קפיד רחמנא עלה) רק היכא דמצי למיהדר ביה כהאי גוונא לא דמי לעבד וכמ"ש:
ולפי הצעה זו דלר"ת גוף שכירות אדם מטעם קנין כסף נגעו בו תצדק בדבריך כו' דכל שעושה המלאכה בכליו של בעה"ב מהני כסף דאינו יכול לחזור בו ולאו מטעמך דליכא מידי לממשך אלא מטעמא דע"כ לא צריך משיכה בכלי אומנות אלא משום שהשכירות הוא על שניהם על האדם ועל הכלים והכלים צריכין קנין משיכה אבל אם השכירות הוא ע"ד לעשות המלאכה בכליו של בעה"ב או. שהוא מלאכה שאין צריך כלים כלל שפיר סגי על שכירות האדם לבד קנין כסף שהוא גומר בקבלן שאינו יכול לחזור בו רק הפועל חוזר משום גזה"כ אך מפשיטות לשון הפוסקים נראה דדברי ר"ת אמורים אף היכא דליכא נתינת כסף כלל אפ"ה אינו יכול לחזור אם משך כלי אומנות וכן נראה מדברי הטור והרמ"א בסימן של"ג ולענ"ד צ"ע בזה דאפשר דגם ר"ת לא קאמר אלא דומיא דהך דנתנה לספר וכדכתיבנא:
והנה על מ"ש דפשיטא דאין משיכת כלי אומנות מועיל שיקנה שכר כתיבה ע"ז כתבתי שנראה לך דמהני דע"י משיכת כלי אומנות הוא מקנה ומשכיר גופו לבעה"ב לעבודת מלאכה זו וכמ"ש במחנה אפרים ליישב דברי הריטב"א לענין קנין דלא הוי קנין דברים שמקנה גופו כדין עבדים וכתבת והארכת בזה ונפלאתי עליך שבאת לדמות הנושאין דקנין חליפין הוא המועיל בכ"מ לשעבוד הגוף לחייב עצמו באיזה קנין למשיכת כלי אומנות שאין בו שייכות קנין הגוף כלל וגם בזה אין כן הסכמת הפוסקים ועיין במ"ל הל' עבדים דע"ע אין נקנה בחליפין מדברי התוס' ע"ש ועל הראשונים שכתב ר"ת שאינו יכול לחזור תמהו עליו והריטב"א כתב שהוא כהלכתא בלא טעמא ואתה בא להוסיף עליהם לא הלכתא ולא טעמא איכא וכבר הארכתי בתשובתי לברר דלא אמרינן לענין זה ידו כיד בעה"ב גבי קבלן ומהאי טעמא מספקא לי אי אומן קונה בש"כ הלוואה היא וטעמא משום דהבעה"ב אין לו קנין בשבח המחודש עד שיבא לידו והוא כמוכרו לו ומה יושיענו זה שמשך כליו הלא לא משך ידו לומר שתהיה קנויה לו ואינו מועיל רק לענין יכול לחזור בו דזה שמושך הכלים הוא גמר של השכירות וכמ"ש הרא"ש שם אבל מ"מ לא נתחדש קנין הגוף מחמת זה ואדרבא מדברי ר"ח מוכח איפכא שאם איתא דע"ע גופו קנוי אדרבא הוא יכול לחזור בו מטעמא כי לי ב"י כו' כמו פועל וראיתי שהרגשת בזה ורצית לחתור היבשה דאף שגופו קנה מ"מ לא שייך עבדי הם כיון שיכול לעשות באיזה זמן שירצה ותלית תני' בדלא תניא בודאי אם הקנה גופו פשיטא דעבד לעבדים הוא על אותו זמן או אותו העת שהקנה עצמו למלאכה רק שלפי שיכול לעשות בכל זמן שירצה זה האות שאינו קנין הגוף ואינו רק עבד לעצמו ובדידיה קא טרח וכדאשכחן לענין שבת דכל שרשות בידו לעשות המלאכה אימת שירצה לאו שליחות דישראל קא עביד אלא בדידי' קטרח שהרי אין הכרח שיעשהו היום דוקא אבל אם היה עליו שם קנין הגוף בשעת עשיית מלאכה פשיטא שאין מקום לומר בדידי' קא טרח שהרי אנו אומרין שגופו קנוי לבעה"ב בעת עשיית המלאכה וא"כ מה שאינו יכול לחזור הוא הוראה שאין גופו קנוי רק אדעתא דנפשיה קא עביד וא"כ מאין יקנה בעה"ב את השבח כלי ואמנם באמת מ"ש שגופו קנוי ליתא כמש"ל דבפועל ודאי דלא שייך גופו קנוי דא"כ לא הוי מצי מחיל בע"פ וכדאיתא בקדושין וכ"כ התוס' בב"מ דמותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע כו' וכן מבואר בב"מ דף צ"ט אמר שמואל בע"ע דלא קנוי ליה גופו וכ"כ כל הפוסקים והתוס' שם כתבו דהא דבפ"ק דקדושין אמרינן גופו קנוי היינו לענין שאין גרעון מחול אם מחיל בע"פ ע"ש הרי מבואר דגם ע"ע גופיה אין ידו כיד רבו רק לענין דלא מיקרי תופס לבע"ח אמרינן דידו כיד בעה"ב וכן מצאתי בספר תמים דעים להראב"ד בסימן ל"ט במסכת גיטין ע"ש שמבואר כן להדיא:
ומ"ש בשם המחנה אפרים נראה שאין ר"ל גוף הקנין רק שעבוד הגוף לעשות הדבר ההוא ולא הוי קנין דברים (ואין פנאי לעיין בספר הנ"ל) ומ"מ בשביל זה אין קנין לבעה"ב שנאמר שגופו קנוי בעת עשיית מלאכה זו דהא אפילו ע"ע אין גופו ממש קנוי וא"כ בשכיר יום דאדעתא דבעה"ב קא עביד פשיטא ליה דאין זוכה בשבח כלי רק בקבלנתו מספקא ליה דאע"פ שהוא מחויב לעשות מלאכה זו לצורך הבעה"ב מ"מ לא שעבד נפשיה רק לכשיגמור המלאכה יקנה אותה לבעה"ב בעד סכום כך וכך (ובאמת שצ"ע דהא באמת שאין האומן יכול לעכב השבח לעצמו כשירצה כמבואר במרדכי ובתה"ד סי' שי"ט ועיין ביש"ש ב"ק ולכאורה נימא דאף דמעיקרא אדעתא דהכי עביד שכשיתנו לו שכרו יתן השבח לבעה"ב מכל מקום ה"ל דשלב"ל ואפשר דקים להו לחז"ל דבהא סמכו דעתייהו וגמרו ומקנו וקצרתי:
והנה התוספות בקידושין דף י"ז ד"ה חלה כתבו דמלמד תינוקת שחלה אין לדמותו לע"ע דע"ע גופו קנוי לאדונו כו' ע"ש נראה ברור שאין ר"ל קנין הגוף ממש כמש"ל דמבואר להדיא דלא שייך קנין הגוף בע"ע ואין קנינו אלא שצריך ג"ש ואין גרעונו מחול ובר"ן בקידושין ושבועות גבי ההוא דהשבע לי כו' כתב גופו קנוי שרבו מוסר לו שפחה כנענית ע"ש אך שכוונתו שגופו קנוי לו למעשה ידיו כדאמרינן בגיטין לענין שבאי קני ליה למעשה ידיו ע"ש וכ"כ בתשו' מיימנות הל' קנין סימן כ"ט וכוונת החילוק הוא דבע"ע שקונה הגוף למעשה ידיו הרי זה כקונה דקל לפירות מהיום עד אחר ו' שנים ואם לא עשה הדקל פירות בתוך הזמן אעפ"כ הדקל חוזר לבעל הדקל אחר ו' שנים משא"כ אם עושה עמו קנין שישלים לו מה שיעלה פירות של ו' שנים פשיטא שא"צ לשלם הפירות שלא עשה וכמו כן במלמד ששוכר אותו ללמוד משך שנה אין קנינו על גופו של המלמד כי אם על הלימוד הוא משלם לו ואין לו ליטול מה שלא למד וזה ג"כ כוונת הריטב"א בקידושין והוצרכתי לזה לפי שראיתי בש"ך סימן של"ג האריך בזה ונראה מדבריו דמחלק בין ע"ע שיקנה גופו בכסף ושטר וחזקה (מ"ש חזקה אגב שיטפיה נקט שאין ע"ע נקנה בחזקה) ולכן כתב דבפועל שהשכיר עצמו לכל מלאכה מ"מ כיון דגופו אין קנוי כו' ע"ש:
ולענ"ד ז"א דגם פועל שמשכיר עצמו לבעה"ב לזמן שיהיה כל מעשה ידיו שלו זהו דין ע"ע ממש ומה לי קנאו בכסף ובשטר ומה לי לא קנאו אם הוא בענין שאין הבעה"ב יכול לחזור בו ונלע"ד שגם התשב"ץ שהביא הש"ך שם כיון לזה אע"ג שכתב ה"מ גבי ע"ע שפרעו כל שכרו מתחלה כו' נ"ל דאינו בא לחלק מצד הקדמת השכר רק ר"ל שיש חילוק בין קנין לשכירות דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו בשוכר הנאת הדבר ההוא דאע"ג דאמרינן שכירות ליומא ממכר הוא כתב הנ"י פרק הזהב בשם הר"ן דהיינו לענין להשתמש בו כל ימי שכירתו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל כו' וכ"כ הריב"ש ועיין ש"ך סימן שי"ג סימן מ"א וכיון שההנאה בא בהמשך הזמן אין לו עליו כי אם לפי חשבון משא"כ בקנין שאינו קונה ההנאה רק קונה גוף הדבר להנאה שתצמח ממנו ובזה לא שייך שישתלם לבסוף שהרי הגוף הוא בעין עתה ומה לי שקונה לעולם או על זמן ולכן הוא משתלם מיד וזה כוונת דבריו מ"ש דה"מ גבי ע"ע שפרעו כל שכרו מתחלה בשעה שקנה אותו ר"ל ואין זה שכירות של הפעולה שזה משתלם לבסוף רק הוא כסף מקנתו ואין שום חוב ממון עליו ר"ל שעל העבד אין שום חוב ממון מחמת הכסף שקיבל שהרי הוא היה תמורת מה שהקנה עצמו למעשה ידיו דבשכירות דעלמא אם יקדים לו שכרו הרי השכר חוב עליו עד שיעשה המלאכה ההוא ששכרו לכך מה שא"כ בזה שאין כאן שום חוב ממון שהוא תמורת הגוף שהקנה לו למעשה ידיו והיינו דכתב עלה התשב"ץ כדאמרינן ע"ע גופו קנוי כו' אבל מלמד שהוא כשכיר יום כו' ע"ש וזהו ג"כ כוונת הגמ"ר שהביא הש"ך וגם דברי מהר"ם דמחלק בין הקדים שכרו יש ליישב שכוונתו ע"ד שכתבתי בפירוש דברי התשב"ץ ונראה שדברי התשב"ץ בזה הם דברי מהר"ם רבו והן הן הדברים אשר כתבתי אך בלשון הרא"ש בב"מ בשם מהר"ם צ"ע קצת וגם דמבואר בתירוץ מיימוני לפסוק חילוק זה במלמד שחלה ואפשר לומר בדברי מהר"ם דא"ש על פי מ"ש הפוסקים בענין שכירות בית דאם הקדים השכר מסתמא נתרצה אף שיארע אונס עיין בש"ך סימן של"ד סק"ב ועיין בש"ך סימן של"ג ס"ק מ"ז בשם מהר"מ דס"ל דגם בפועל גופיה קנוי כמו ע"ע:
ועל מ"ש בתשובתי ראיה מהא דבעי למפשט דאין אומן קונה בש"כ מהנותן טליתו לאומן דעובר בב"ת ואם איתא לוקמא במשיכת כלי אומנות דאז אינו קונה וכתבת דמשיכה הוא קנין דרבנן והתם מיירי לענין דאורייתא עיין בב"ק דף ע"ט בתוספות ד"ה נתנו כו' דאי מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אינו יכול לחזור בו כמו נתנו לבלן כו' ע"ש ובאמת מ"ש כמו נתנה לבלן הוא תמוה בעיני דהא אליבא דר"י מיירי בבלן נכרי אבל בספר לא מעל עד דמשיך משום דלדידיה בנכרי הוי משיכה קנין דאורייתא כמ"ש התוספות בב"מ באורך ועיין בתוספות דע"ז דף ס"ג ומ"ש מדברי הב"י באה"ע כבר מבואר באחרונים פלפולים הרבה וגם אנכי חזון הרביתי בעניני' אלו אך בהא כ"ע מודו דכיון דנימא דע"י משיכה דכלי אומנות קני גופו מדרבנן א"כ מעיקרא לא אדעתיה דנפשיה קא עביד אלא אדעתא דבעה"ב ואף מדאורייתא לא זכי האומן בש"כ:
ובאמת שלענ"ד צ"ע על הרמ"א שהביא הך דינא דר"ת דמשיכה בכלי אומנות מהני שלא יוכל לחזור בו דבש"ס התם דמבואר דבמשיכת תספורת אינו יכול לחזור קאי התם אליבא דר"ל דס"ל דמשיכה הוי קנין ד"ת אבל לר"י דס"ל מעות קונים משיכה לא מהני מדאורייתא אלא שא"צ ג"כ דהא דתספורת קנוי במעות אע"פ שלא משך ואף ע"פ שתקנו חכמים משיכה מ"מ מעל דלענין שכירות מטלטלין לא תקנו דהא לא שייך שלא יאמר לו נשרפו כו' כיון שהגוף שלו ודאי טרח ומציל כמבואר בח"מ סימן קצ"ח סעיף וא"ו ע"ש ואם כן לדידן דקיימא לן כר"י דמעות קונה משיכת כלי אומנות מה טיבה דאם יש עמה כסף א"צ למשיכה דשפיר קונה התספורת בכסף ואם אין עמה כסף מנ"ל שיועיל קנין משיכה כיון שלא תיקנו בשכירות מטלטלין קנין משיכה כלל ואם כן קשה על הר"י והטור והרא"ש שפסקו כר"י ואיך כתבו להך דינא וצ"ל דאינהו ס"ל כדעת הסוברים דגם בשכירות מטלטלין תיקנו משיכה ועיין בנ"י פרק השואל ובש"ג שם והא דמהני לענין מעילה משום דכיון דמדאורייתא מהני מעות הרשות ביד המוכר להשתמש בהם כמ"ש בב"מ דף מ"ג והרא"ש דף מ"ט שיש לחלק בכך וגם י"ל כמ"ש בש"מ בשם הרשב"א דלענין מעילה דאורייתא לא תיקנו אבל לענין הדיוט שפיר תיקנו משיכה בשכירות מטלטלין הלכך פסקו דבמשיכת כלי אומנות דמהני ולפי זה קשה על הרמ"א סימן קצ"ח כתב הב"י דעת האומר דלשכירות מטלטלין לא תקנו משיכה ורמ"א לא הזכיר שום חולק משמע שמסכים לדעה זו להלכה וכן הסמ"ע והש"ך שם סתמו הדברים ובסימן של"ג כתב הרמ"א דעת ר"ת דמהני משיכת כלי אומנות והש"ך שם כתב שכן עיקר ולפי זה הו"ל לכתוב לענין שכירות מטלטלין דלא תיקנו בכסף אלא במשיכה דהא בהא תליא וכדכתיבנא אך י"ל דמ"ש הב"י סי' קצ"ח דשכירות מטלטלין נקנה בכסף היינו בכסף גם כן שהרי בסי' ש"ז כתב להדיא דמהני משיכה וכן מבואר בתוס' ורא"ש ושאר פוסקים ובב"י סימן ש"ז הביא דברי הנ"י שכתב בשם הרשב"א דלא מהני רק משיכה וכתב שהסכימו האחרונים ואעפ"כ הביא בש"ע סימן קצ"ח דעת הרמב"ן והר"ן ורי"ו וצ"ל דגם לדידהו מהני משיכה אלא דס"ל דגם כסף מהני ובאמת שצ"ע כיון שמועיל בו קנין כסף וצ"ל כיון שהוצרכו לתקן משיכה שיהיה קנין לענין מכירה ממילא תיקנוהו גם לענין שכירות דקיל ממכירה ואם כן שפיר כתב רמ"א סימן ר"ח דמשך כלי אומנות מהני כיון דמשיכה בשכירות מטלטלין מהני לכ"ע אלא דגם כסף מהני ביה וצ"ע:
ומ"ש עוד על ראיה הנ"ל דהא בלא"ה הוי מצי לאוקמי בצמר וסמנין דחד דאז אין אומן קונה בש"כ אלא בחדא מכולהו אוקימתא נקט עכ"ד ולענ"ד דטעמא דצמר וסממנין דבע"ה הוא משום דצבע אגר ידיה הוא דשקיל וכבר כתבתי בתשובתי החילוק בין זה לנותן עצים לחרש כו' ועתה ראיתי שהחילוק הוא מבואר לפי מה דאמרינן לקמן דאגרא לביטשא וע"ש בתוספות שהביאו דברי רש"י בב"מ שכתב מיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטישות כו' ומזה נראה בענין קבלנות הוא שמקבל שום דבר לתקנו ולהשביחו וזה מקבל שכרו בזה שייך אומן קונה בש"כ משא"כ כשאין ענין השכירות שיתקן וישביח רק שזה נעשה מלאכה זו בחפץ זה ולא איכפת ליה לפועל אם יהיה כאן שבח מחמת מלאכה זו או לא אין לו קנין בשבח כלל אם השביח דמעיקרא לא נחית אדעתא להשביח דוקא רק אדעתא דאגרא נחית בין ישביח או לא ולפי זה החילוק מבואר בנותן עצים לחרש הוא קבליה לתקן ממנו כלי ולעשות בו שבח ושפיר אמרינן ביה אומן קונה וכן בצמר דבעה"ב וסממנים דאומן שזה נותן לו הצמר להשביחו ולצבעו בסממנים האומן קונה השבח משא"כ בצמר וסממנים של בעה"ב שאין לצבע רק לעשות בו בישול היורה ולא איכפת ליה אם ישביח ע"י סממנים אלו או לא ישביח שאינו מוטל עליו רק לעשות כדרך בישולו וסממנים דבעה"ב הן הגורמים השבח שיש עתה אבל איהו לא איכפת ליה בהכי רק שכיר בעלמא הוא על גוף המלאכה וזה שכירות מיקרי ובזה א"ש נמי דקאמר סוף סוף למאי יהביה ניהליה לרכוכי כיון דרככיה היינו שנוי ולכאורה היינו נמי צמר וסממנים דבעה"ב ולפי מ"ש א"ש דמעיקרא ניתן ע"ד שישביחו על ידי הריכוך ואם לא היה הריכוך שלו מועיל להשביחו לא היה שכרו וכיון דנחית ע"ד שישביחנו שפיר שייך לומר אומן קונה וכמו נתן עצים לחרש ומדוייק לישנא דס"ס למאי יהביה ניהליה ועיין בב"מ דף קי"ב ברש"י שם בגרדא דסרבלא שאם היה מניחה היתה מתקיימת ביותר ואם כן מעיקרא לא ע"ד להשביח נחית ואהא קאמר דס"ס למאי יהביה ניהליה כו' ומעיקרא ע"ד להשביח נחית וזה ברור לענ"ד והשתא א"ש מה שהקשית דנוקמא בצמר וסממנים דבעה"ב דלפי מ"ש הך אוקימתא דאגרא לביטשא חד ענינא הוא עם צמר וסממנים דבעה"ב וניחא ליה טפי לאוקמי בהכי מלאוקמי בצבע לפי שהלשון הנותן טליתו לאומן וגומרה כו' לא משמע בצבע שדרך התנא למיתני הנותן צמר לצבע כו' ומסתבר ליה טפי באגרא לביטשא ומ"מ דא ודא אחת היא ובזאת תדע כי צדקו דברי במה שכתבתי על קצוה"ח בהך דקונם מ"י שכתב שם דאוסרת משום דאומן קונה וע"ז כתבתי דליתא דהא הו"ל צמר וסממנים דבעה"ב וע"ז כתבת דדמי לנותן עצים לחרש דאפילו מעשה רבה היא וכי ייטב גרדא דסרבלא לרכוכיא מאופה כו' ובאמת שז"א דמ"ל פת מ"ל בישול צמר וסממנים ונתת דבריך לשיעורין כי טוב בעיניך גרדא דסרבלא לרכוכי' מבישול צמר וסממנים אבל לא ממעשה אופה ואופה למדין לענין מלאכת שבת מבישול סממנין שיש בו גם כן בישול פת ופשיטא דמלאכת פת הוא מעשה הדיוט ולא כן צביעת צמר בסממנים לענין מלאכת חה"מ כמבואר שם במו"ק דף י"ג ולא צמר מבית הצבע כו' ועיין במ"א סימן שהב"י כתב הטעם שיאמרו שהאומן תקנו במועד ועיין בשבת דף ק"מ לכסכוסי כתניתא לרכוכיה קא מכוין ושפיר דמי וכן לענין חה"מ חשיב מלאכת הדיוט כמבואר בהלכות חה"מ וצ"ל דלרכוכי' בגרדא דסרבלא מעשה אומן הוא ואמנם לפי מ"ש עיקר החילוק הוא אם שכירות האומן הוא רק לעשות המלאכה ולא איכפת ליה אם ישביח או לאו אין לו קנין בשבח כלל וכמו בטישת הסרבל או נתינת הצמר ליורה וכמו כן בזה נתינת הפת לתנור הוא מלאכת האשה ולא איכפת לה בשבח כלל ולא שייך גבה קנין כלל דשבחא ממילא קאתא ולא נחתה לאפות אדעתא לקנות בשבח כי כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים שתיקנו שבע מלאכות אלו לבעלה ואם כן לא שייך בזה קנין שבח כלי וגם נראה כיון דע"פ תקנות חכמים היא שתיקנו שהיא חייבת בד' מלאכות אלו הו"ל כהקדים שכרו והיינו נמי מטעמא שלא ע"ד השבח נחית וכמש"ל וקצרתי:
ומ"ש על מה שכתבתי דקושית קצוה"ח לק"מ דמ"מ אסור לו ליהנות בחנם כו' וע"ז כתבת דהא לא אסרה רק החפץ הנעשה ואינה שלה ונפלאתי עליך דהא כשאומרת קונם מ"י היינו הנאת מ"י כדאיתא בנדרים דף נ"ז שאסור בחליפיהן דהיינו מה שניתן לה בשכר מ"י אע"פ שאינה נהנה ממ"י עצמם וכ"ש דאסור ליהנות ממ"י עצמם אף ע"פ שהקנית לו הדבר שעשתה מכל מקום השכר המגיע בעד זה הוא נהנה ממנו לאסור וע"ש בר"ן בשם ר"י ז"ל שאסור במעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ועיין בחידושי הרשב"א שם:
ומ"ש ליישב קושיית התוס' בכתובות דף נ"ט דלימא יפר שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וע"ז תירצת ע"פ דברי הר"ן דאין מפר עד שיחול הנדר אלא דגירושין לאו בדידה תליא דשמא יגרשנה בעלה וא"כ משום שמא תאמר א"נ הו"ל לא חל הנדר עכ"ד בקצרה ודברים ערבו עלי מאד אך נפלאתי שלא הזכרת מחידושי הרשב"א שכתב שרבינו יונה ז"ל גופיה הקשה מהא דשמא יגרשנה ותירץ דכיון דלא תלתה נדרה בתנאי ונדרה מהשתא אלא שהנדר נדחה מכח השעבוד עד שיגרשנה אלא שהרשב"א מקשה עלה דהא בס"ד הוי בעי למימר באומרת יקדשו ידי לאחר שאתגרש ועל זה יש לומר כדברי הר"ן דלאו בדידה תליא ולפ"ז שוב מקשין התוס' שפיר למסקנא שנדרה מהשתא ונדחה מכח השעבוד דל"ל שמא יגרשנה לימא שמא תאמר א"נ ואיני עושה אך מ"ש בשם הר"ן דתולה בגירושין חל הנדר מיקרי לא דקדקת היטב בכוונת הר"ן שלא בא אלא לומר לסברא דרבינו יונה דכיון שא"א להנצל מענוי נפש מצי מפר ולכן גבי הריני נזירה לאחר שאתגרש שאינה יכולה להנצל מזה שהרי אפשר שיגרשנה שפיר מיקרי נדרי ענוי נפש משא"כ לענין קונם מ"י שאין כאן נדרי ענוי נפש כלל וגם דברים שבינו לבינה אינה כיון דבעודה תחתיו לא חייל אלא אחר שיגרשנה ואז פשיטא שאין זה דברים שבינו לבינה. ואמנם הר"ן בכתובות כתב דאפשר כמו דלענין ענוי נפש דמצי מיפר כיון דהשתא מיהו א"א היא כה"ג נמי אמרינן בדברים שבינו לבינה ע"ש שלא החליט הדברים שיש לחלק כמ"ש אבל עכ"פ מ"ש בשם הר"ן אין זה כוונתו כלל וגם מצד הסברא כיון שהיא הנודרת ואין בידה שיחול לא חל הנדר מיקרי מחמת שבידו ואם נפשך לומר כיון שהוא המיפר בתר דידיה אזלינן בפשיטות יש לנו לומר כיון דכל עיקר שאין הנדר חל עתה הוא מחמת קושי השעבוד של הבעל וכיון שהוא רוצה להפר עתה אנו רואין כאלו מוחל השעבוד שיחול הנדר ומצי להפר דלזכותו השעבוד מעכב אבל לא לחובתו שמחמת זה לא יהיה בידו להפר ומצאתי שהרא"ה והריטב"א כתבו ע"ד זה ושמחתי:
ואשר כתבת על מ"ש על דברי הש"ך ס"ק ע"ב דמתני' דאומנין ש"ש בשליחא דאגרתא דז"א דהא בשטרות ש"ש פטור וע"ז תמהת שרוצה דמי הנייר וגם דאגרתא לאו דוקא דאף בשולח חפיצים יקרים לא שייך אומן קונה יפה כוונת ודבריך כינים לפי קיצור דברי הש"ך שכתב בסתם או בשליחא דאגרתא כדמוקי בהש"ס ואם הדברים ככתבן מרפסין איגרי דהש"ס דב"ק מוקי הכי הך דבעו מר"ש קבלנות עובר וכו' אבל מתני' דקתני כל האומנין כו' איך יאמר הש"ך דמיירי בשליחות שהוא דבר שאין לו שחר כי שליח אומן יקרא ומי סני ליה למימר כל השלוחין בשכר וגם כי אין מקום למ"ש שם טלי את שלך ודייק מינה הא גמרתיו כו' וכל הסוגיא שם וגם הא דקאמר דתליה בפלוגתא דר"מ ור"י גבי שוכר ע"ש ברש"י ותוס' דמדמי אומן לשוכר ולענין שליח נראה דכ"ע מודים דמתני' הוא בב"ב נשברה החביות נשברה לסרסור וקיי"ל הכי בש"ע סימן קפ"ה ודוקא גבי אומן י"ל דלא הוי ש"ש שאינו נוטל רק שכר פעולה משא"כ בשליח שאם יאבד קודם שיעשה השליחות יפסיד שכר שליחות בהאי הנאה שיטול שכירותו הו"ל ש"ש וכמו בסרסור דהוי ש"ש מהאי טעמא בהליכתה כמבואר בסימן קפ"ה והא דמשמע בב"מ דף נ"ח גבי בני העיר ששלחו שקליהן דנשבעין ונוטלין שכרם וכן מבואר שם באשר"י ובש"ע סימן ס"א מבואר דאם שמר כראוי אינו מפסיד שכר שליחות אך ז"א דהיינו דוקא בשמר כראוי ונאנס וזה מבואר מדפריך התם נהי דבגניבה ואבידה לא מחייבין דהקדשות הוא אגרייהו מיהו לפסידו ופירשו שם שהרי נשתעבדו לשומרם מגניבה ואבידה וע"מ כן היו נוטלין שכרן והרי לא השלימו מלאכתן ולכאורה צ"ע כיון דהקדשות הוא מעיקרא לא נשתעבד אדעתא דגניבה ואבידה וצ"ל דכל נוטל שכר לשמור מקבל להיות שומר מגניבה ואבידה אלא שגזה"כ לפוטרו גבי הקדש ומכל מקום שכרו הפסיד אך אכתי קשה מנ"ל לשוויה ש"ש דהא י"ל דהשכר אינו רק שכר שליחות לבד ולא שכר שמירה וא"ל דלמאי דקי"ל כר"י דשוכר כש"ש בכל גווני הוי ש"ש אף שעיקר שכרו על השליחות דבש"ס מדמי אומן לשוכר ובאומן נמי שכר פעולה הוא נוטל ז"א דאכתי תיקשי דדחיק לאוקמי נגנבו בליסטים כו' ור"י אמר ר"ש היא ונימא דאתיא כר"מ דס"ל שוכר כש"ח וא"כ ה"ה שליח דלא שייך בזה בהאי הנאה דתפסיה אאגריה דהא השקלים הם צריכין ליתן ללשכה ואח"כ נוטלין השכר מבני העיר ולא תפס אאגרייהו כלל וא"כ הו"ל לאוקמי כר"מ דהא התם קאמר ואבע"א כדמחליף רבה ב"א כו' ופירש"י דמהדר לאוקמי כר"מ משום דסתם מתני' ר"מ ע"ש ולכן נראה כמש"ל גבי שליח אפילו ר"מ מודה דהוי כש"ש ומשתעבד הוא לשמור מגניבה ואבידה ושפיר פריך דליפסוד אגרייהו וכתבתי זה להתלמד במקום אחר דבלא"ה אין מקום למעיין בסוגיא לפרש אומן שליח וברור לענ"ד דהש"ך שיגרא דלישנא דהש"ס נקט ור"ל כדמוקי התם בשליחא דאגרתא ה"נ מיירי שהיה צריך לתקן באגרת שהוא סופר אומן ונתן לו האגרת ונאבד הוא עליו ש"ש ולא שייך בזה שבח כלי באגרת. אך מ"ש דדלמא דמי ניירא בעלמא משלם ליה מימר שפיר קאמרת דאפשר שלזה כיון הש"ך אך מ"מ דחוק הוא וטפי הו"ל למימר בנאבד קודם שתיקנו ועשה בו שבח ואפשר דמסיפא דקתני טול את שלך משמע ליה דבנאבד אחר שתיקנו מיירי:
והנה חפשתי אחר ספר מחנה אפרים וראיתי שהאריך בענינים אלו וקצתם יש להשיב עליהם ממ"ש אך אין הפנאי כעת לעמוד על דבריו והנה הארכתי להשתעשע עמך מענין לענין ישמע חכם ויוסיף לקח. ויערב עליו המקח. וה' יתן מפיו חכמה ותבונה לישא וליתן באמונה. דברי שארך הק' אפרים: