אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ג › שאלה קיז

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ג · שאלה קיז

שאלה קטז

אור המאיר. חכמתו תאיר:

אור חדש יונק מגדולי הקדש. ילכו יונקותיו עד מלאות מקום אבותיו. ה"ה כבוד אהו' שארי ידיד נפשי ולבי ה"ה החריף ושנון בקי בחדרי התורה כש"ת מוה' מאיר נ"י הלוי הורוויץ:

אחד"ש מאז נמצאו דבריך הייתי משתוקק לשים עיני על פניני אמריך כאשר על התשובה מראש הבטחתיך ואחר עבור המועד חפצתי להשיבך ולא עלתה בידי מחמת טרדא דמצוה לשקוד על תקנות עגונה אחת אשר ארכו שנותיו ומיד שגמרתי חשתי ולא התמהמהתי לעיין בקונטרסיך ואם אמנם כי אין הזמן מסכים לירד לעומק הדין אמרתי אשיבך על מה שיצאת לדון בדבר חדש בענין הקנאת הקולמוס וכלי כתיבה לבעל ונתת טעם לדבר משום דעי"ז קונה הבעל מלאכת הכתיבה שהוא של הסופר למ"ד אומן קונה בשבח כלי כמ"ש הפ"י ועוד מחברים וע"י קניית הקולמוס וכלי כתיבה הבעל קונה כמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ח והארכתי בזה:

אהו' בני את קולך שמעתי מתהלך בקן קולמסך יישיר חילך כי אמרת דבר חכמה. אבל אמרתי אשר אאהב אוכיח ואגלה אזנך כי קרבת המרוחקים בזרוע עוזך ובין חזרה לקנין נתחלף לך שר"ת לא אמר אלא שאינו יכול לחזור בו אבל גוף מלאכת הכתיבה שאינו בעולם אדם איך יזכה במשיכת כלי הכתיבה. ואפילו במושך גוף הדבר שלבל"ע כגון משוך פרה זו לקנות אחר למ"ד לא קנה ועוד שאפילו מושך כלי לקנותה לעשותה מלאכה בעצמה מסתפק הריטב"א אם קונה במשיכה ואם אין שם קנין הגוף רק לפירות פשיטא ליה דלא מהני רק מצד תקנת חכמים יעיין בריטב"א קידושין דף מ"ז גבי השואל קורדם כו' ומכ"ש שאין מועיל משיכה בכה"ג שיחזירם לאומן לעשות המלאכה והוא יקנה אותה ואם כן בב"מ דף מ"ח דמיירי לענין דאורייתא אין משיכת תספורת מועיל לקנות כיון שאין חפץ בקנין הגוף אין משיכה מועיל לקנין וגם דקנין לא שייך במלאכת תספורת ואין ללמוד משם רק דבמשיכת כלי המלאכה נגמר הקנין השכירות שלא יוכל לחזור בו אבל שיקנה על ידי משיכה זו המלאכה אשר יעשה בכלים אלו זו לא שמענו:

ולפום ריהטא חפצתי צדקך כיון דעל ידי משיכה נגמר הקנין השכירות שאין יוכל לחזור בו הוי ידו כיד הבעלים ולא אמרינן ביה שקונה בשבח כלי. אך ז"א דא"כ אף אם יכול לחזור בו נימא דהוי ידו כיד בעה"ב וכדאמרינן בב"מ דף יו"ד כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעה"ב:

ועוד דא"כ גם בדבר האבוד או בקנין לדעת הריטב"א שגם קבלן אינו יכול לחזור בו נימא דבכה"ג אין אומן קונה וכ"ת ה"נ ז"א דא"כ לוקמי מתני' דהנותן טליתו בהכי כגון שמשך כלי אומנתו או בקנין ול"ל לדחוקי דאגרי לביטשה ומכ"ש לפמ"ש הריטב"א הביאו בש"מ פרק האומנים דכשמשך האומן חפץ של בעה"ב נשתעבד ואינו יכול לחזור וא"כ מתני' דהנותן טליתו אין האומן יכול לחזור בו ולא קני ורב ששת י"ל דמיירי בעושה בבית בעה"ב וגם תיקשי בהא דרב אסי בב"ק ע"ש א"ו דדווקא בפועל שכיר יום אמרינן ידו כיד בעה"ב ומה"ט גופא יכול לחזור בו שזה עבודת עבד משא"כ קבלן אם משך כלי אומנות ס"ל לר"ת דאינו יכול לחזור משום דאין ידו כיד בעה"ב ולית ביה משום עבודת עבד ולכן שפיר נ"ל ג"כ שקונה בשבח כלי אע"פ שאינו יכול לחזור ועיין בב"מ דף ע"ז בהא דקאמר וכ"ת שאני בין שכירות לקבלנות כו' ובפירש"י שם דקבלן אינו עבד אלא לעצמו והכי מסקינן לחלק בין שכירות לקבלנות ובשכירות לא מספקא לן אם שכיר קונה דהא ידו כיד בעה"ב רק לענין קבלן מיבעיא לי' ועיין ברמב"ם פי"ג מה' מכירה דמחלק בין שכירות לקבלנות לענין אונאה ושם במ"ל נראה שהבין בדברי ה"ה דקשיא ליה כיון דאין אומן קונה דמי לשכירות שכ' הרמב"ם טעמא דהוי כקונה עבדים לזמן ולכן כ' שמהר"א נתן טעם לדבר כו' ונכון הוא ע"ש וז"א שכוונת ה"ה דכיון שאין אומן קונה אין בקבלנות דין מכר כלל ולא דמי לשכירות דמכר ליומא הוא וכ"כ הריטב"א בב"מ הובא בש"מ דף נ"ה ע"ש אבל דין עבד מודה ה"ה דליתא בקבלנות אף אם אין אומן קונה ומכ"ש אם נימא אומן קונה ועיין בסמ"ע סימן רכ"ז ואפשר דהמ"ל משמע ליה מלשון ה"ה שסיים וקבלנות הוא כשכירות לענין ב"ת ומשמע ליה שר"ל כמו דהתם דמי קבלנות לשכירות ה"נ וז"א שכוונתו דהתם לענין ב"ת מדמינן ליה לשכירות משום דאין אומן קונה ואם כן אין כאן מכר אפילו ליומא ועיין במרדכי פרק הזהב וקצרתי:

ונפלאתי על מ"ש בקצה"ח סימן ש"ו בהא דקונם מעשה ידי דתליא בהא דאומן קונה בשבח כלי ולענ"ד ז"א דמעשה ידיו אינו קבלנות רק כמו שכירות שמשועבדת לבעלה ולא שייך בזה אומן קונה וגם מה דמייתי מרש"י שצריכה לטחון כו' קשה דהא כ"ע מודים בצמר וסימנים דחד והתם נמי הקמח והעצים וכל העשוי למלאכה הכל של הבעל וקושיא לענ"ד לק"מ דמכל מקום אסור ליהנות ממה שעשתה בחנם כיון שמלאכה זו נוטלין עליו שכר וכיון שאחר עשיה הוי דבר שיש בו ממש שפיר חל הקונם:

וראיתי לשארי הגאון בעל חוות דעת בספרו תורת גיטין שהדפיס מחדש שכ' על הג"פ דאישתמיטתיה דברי הש"מ ב"ק בשם הרשב"א שהביא בשם הראב"ד לחלק בין הא דצמר וסימנים דחד להא דרב אסי נתן שידה כו' דגבי צמר סימנים עבדי לשבחא וה"נ הדין עבדא לשבחה. ונפלאתי דודאי כוונת הראב"ד דבצמר אין פעולת האומן ניכרת דמעשה הדיוט הוא וצובע שכיר בעלמא הוא רק השבח סימני' ניכרין בו משא"כ בעצים דמעשה ידי אומן ניכרת בו ואומונתו זהו סימני' וכיוצא בזה כתבו הרמב"ן והרשב"א ביבמות דף ק"י גבי טול דינר כו' דאיכא למימר דשייך ביה שחכמתו מכר לו ומ"ש הראב"ד אבל עצים דלא צריכי לסימנים לישנא קיטא הוא דאפי' צריכי מ"מ אומנתו של אומן כאילו הוסיף סימנים משלו והוי כנשתתף עם הבעה"ב ולכך היכא דיהבי לרכוכי דהיינו שבחא שייך אומן קונה שחכמתו עמדה לו לדעת מה יעשה בו לתקנו ולרככו עד שהשביח וא"כ גבי סופר פשיטא דהדיו אינו משביח רק מצד אומנתו של הסופר ומה בכך שהבעל נתן קלף ודיו גם הסופר נתן חלקו שאימן ידיו בכתיבה שהוא סימנים שלו וכיון שגזל חלקו של הסופר לא קרינן בי' וכתב ומצאתי בס' המקנה דף מ"ח שכ' די"ל דאף בסימנים דבעה"ב מ"מ איכא שבח מחמת מעשה ידיו של האומן כו' ע"ש וצ"ע בדברי רש"י שם גם מ"ש לשיטת הב"ש הם דברים צ"ע לענ"ד וקצרתי:

שוב ראיתי בג"פ שכ' בצמר וסימנים דחד הוי כמו נעיצת מסמר לר"א דאינו מעשה גדול ולא קני בשבח כלי כו' וראייתו מנעיצת מסמר צ"ע לענ"ד דהתם לא מיירי מתשלומי השבח רק מתשלומי דמי הכלי שמסר לו בעה"ב וגם לענין השבח יש לחלק בין נשבר בשעת נעיצה כמו בהקדיחו בשעת נפילה אבל לא מיירי כלל לענין השבח ואין משם הכרח לחלק בין מעשה רבה לזוטא ואפשר גם הג"פ כוונתו כמ"ש דמעשה זוטא שהוא מלאכת הדיוט אין פעולתו ניכרת שנאמר שיקנה בשבח. אך ראייתו צ"ע ובג"פ רמז לדברי התה"ד סימן ש"ט ושם נראה שהחילוק הוא בין אם עשה שינוי הקונה כו' וצ"ל דבצמר אף שנשתנה מ"מ השינוי אינו מחמת מלאכתו של אומן רק מחמת סימנים דבעה"ב משא"כ בעצים ועשאן כלי שהחרש יעשהו במקוצעות ובמחוגה שהשינוי צורה עיקרא מחמת מלאכתו של אומן וצ"ע לענ"ד מ"ש בתה"ד שם תחלה דאין אומן קונה רק בשבח ולא בגוף ולפי האי טעמא נ"ל שהקנין הוא בגוף וכן משמע בש"מ ב"ק בשם רבינו יהונתן דאם נתן עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקם אשתכח דקנאם בשינוי מעשה אם שבחן כו' ע"ש:

ואמנם צריך להבין דמה ס"ד לומר שנקנה הגוף דבשלמא השבח שפיר י"ל דקני ליה אע"ג דאדעתא דבעה"ב קעביד מ"מ כיון דאכתי בעה"ב לא קני קני איהו בשינוי מעשה ולא דמי לעודר בנכסי הגר כמ"ש בש"מ ב"מ דף יו"ד בשם הרא"ש גבי המגביה מציאה לחבירו דל"ד לעודר דאין מתכווין לזכות כלל משא"כ בזה שעכ"פ הוא מתכווין לזכות וזהו לענין השבח שהוא דבר מחודש משא"כ העצים והצמר שלא היה ברשות האומן מעולם ולא נחית אדעתא לקנותו במה יצאו מרשות בעה"ב שיזכה בהם האומן. והיה נלענ"ד לחלק בדבר לפמ"ש בב"ש סימן ל"ה במקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחליף ואז הוי גזל בידו אבל בדבר שאין קפידא ויש להשליח להחליף לא הוי גזל ע"ש ונראה דמשמע ליה הכי מהא דח"מ סימן שנ"ט דבדבר שאינו מקפיד עליו יכול לקחת לעצמו כשיש תמורת הדבר בעין בידו ואע"ג דהתם מיירי שרוצה לתת יפה ממנו ס"ל דאין לחלק בין יפה או לא דמ"מ בכלל זה נהנה וזה לא חסר ואף לפי דעת הגאון בספר המקנה דלא כהב"ש בזה וכתב דלא משמע כן בח"מ סי' קפ"ג י"ל דהתם כיון דשלח בשביל עצמו ודאי קפיד אם יחליף אבל סתמא כשאין קפידא שפיר דמי ועיין בב"מ דאמרינן זוזי כמאן דפלגי דמי ולאו דווקא זוזי ה"ה כל דבר שמינו מצוי והוא שוה כמותו כדאמרינן דף נ"ב גבי ההיא אריסא כו' דא"ל אנא שקלי כישא את שקיל כישא. כישא כי כישא ואף דיש לדחות ולחלק בין שותפין דעכ"פ אית ליה חולקא בגוויה משא"כ אם אין לו חלק כלל מסתברא שאין חילוק בדבר דהא מ"מ זה נהנה וזה לא חסר וע"ש בב"ק גבי דר בחצר:

אך י"ל דמ"מ לא קני רק השבח לבד דבשלמא השבח שהוא דבר מחודש אע"ג שי"ל דאדעתא דבעה"ב קעביד מכל מקום כיון דבעה"ב לא קני קני איהו בשינוי מעשה ולא דמי לעודר בנכסי הגר כמ"ש בש"מ ב"מ דף יו"ד בשם הרא"ש גבי המגביה מציאה לחבירו דל"ד לעודר בנכסי הגר דאינו מתכווין לזכות כלל משא"כ בזה שעכ"פ הוא מתכווין לזכות אבל העצים או הצמר שלא היה ברשות האומן מעולם ולא נחית אדעתא לקנותו לא יצאו מרשות בעה"ב ואע"ג דאיתעביד בהו שינוי מעשה הרי זה שינוי נעשה על פיו של בעה"ב ולא קני:

וראיתי בספר קצה"ח סימן ש"ו הביא דברי הר"ש הלוי שחקר בזה אי אמרינן אומן קונה אם קונה בגוף הכלי ע"ש שהאריך והעלה בפשיטות דהשבח והכלי מתהפכים איברא דנעלם ממנו דברי התה"ד סימן ש"ט כו' ושוב הביא דברי הריטב"א פרק האומנין ודברי הרמב"ן וכ' וז"ל איברא דאיכא למידק על דבריהם דהא לפמ"ש אינו זוכה בגוף כמבואר מתה"ד כו' א"כ מאי מייתי מהא דכל האומנין כו' ע"ש בקצה"ח. ובאמת שקושיא זו על הרמב"ן נתקשיתי עליו זה כביר מידי עברי בש"ך ח"מ סימן ע"ב ותמהתי ג"כ על מ"ש הש"ך לאוקמי בשליחא דאגרתא די"ל דאפילו פשע פטור כדין שטרות וגם דא"א לומר כן שהרי שנינו וכולן שאמרו טול את שלך כו' ובש"ס מדייק הא אמר גמרתיו כו' ובפשיטות הול"ל דמיירי כגוונא דרב אסי שנתן שידה כו' לנעוץ בהם מסמר כו' דבהכי מיירי מתני' דב"ק כשקלקל במזיד והזיקו והכא מיירי לענין גניבה ואבידה ואונסין וגם מ"ש הש"ך שם ואדרבא מכאן ראיה דאל"כ מאי פליגי אי אומן קונה בשבח כלי כו' הא מ"מ הוי ש"ש כו' תמהני דודאי אין עולה על הדעת דלפי שהוא ש"ש הוא יכול לקדש בו אשה אנן הכי קאמרינן כיון דמחמת שקונה משכון מגזרת הכתוב דולך תהיה כו' ומחמת זה יכול לקדש בו אשה ולקנות כו' מהאי טעמא נעשה עליה ש"ש ומ"מ מחמת זה אין הכרח שיתתייב עליו באונסין שהרי אפילו כשחייב באונסין מ"מ אינו שלו לענין להקדישו ולקדש בו וכמ"ש התוס' בחולין דף מ' וכן מבואר בכמה דוכתי ועל כרחך דבמשכון שיכול לקדש בו הוא משום גזה"כ דרחמנא אמר ולך כו' וא"כ כמו כן נוכל לומר דאע"פ שאין עליו חיוב מצד שמירתו כלל מכל מקום יכול לקדש מחמת גזה"כ ועיין בש"ך בתחלת הס"ק שם ששם כבר כתב ראיה זו שאם אינו קונה קנין גמור למה יהא יכול לקדש כו' ע"ש ואפשר לומר דרש"י לטעמיה בחולין דף מ' שכתב לא מבעיא הגביהה והרביצה דהוי כשלו כו' וסבירא ליה דמחמת חיוב אונסין אנו דנין אותו כשלו א"כ טפי מסתבר לומר דחייב באונסין ולכך קריא רחמנא ולך תהיה כו' דכל שאפשר לקרב הסברא שלא נצטרך לומר גזה"כ מקרבינן וגם בשאר דברי הש"ך שם קשיא טובא וקצרתי:

אך הלום ראיתי בגוף התשובה של מהר"ש הלוי ועמדתי משתומם על המראה מה ראה הגאון בעל קצות החשן ז"ל על ככה שהעתיק קצת מהתשובה ולא הביט לפניו ולאחריו והפסיק הקריאה באמצע התשובה ולא שהה כדי לגמור את כולה וכ' שנעלם ממהר"ש הלוי דברי התה"ד סימן ש"ט וכו' שהרי מהר"ש הלוי כתב שם דעות הפוסקים דאומן קונה וכ' עלה ואע"ג דבתה"ד סימן ש"ט כ' וז"ל ואשר"י כ' פ"ב דקידושין בשם ר"ת כו' ולמה שנסתפק החבר החשוב למ"ד אומן קונה אם רוצה לומר שקונה הכלי ונחשב שלו כו' עד ובאומרו שהשבח שלו ר"ל הכלי שלו דהשבח והכלי הם מתהפכין ומה שהביא מהרמב"ן במלחמותיו גבי מלוה על המשכון כו' וגם מה שהביא מחדושי הריטב"א ב"מ כו' ומה שהביא הרב בתה"ד סימן ש"ט צריך לדקדק אם השביח הצורף החגורה דבמרדכי פ"ב דף כ' שהשיב ר"ש לר"ב כו' הנה אני בדקתי בכל המרדכי ולא מצאתיו ומה שהביא ראיה מל' רש"י כו' וע"ש שהאריך וכ' דרבינו שמחה שהביא התה"ד ס"ל שקונה רק השבח ולדעתו רש"י והרא"ש אזלי בשיטה זו אבל הריטב"א והרמב"ן שהביאו מהך דאומן קונה לראיה לענין מלוה על המשכון דג"כ אינו ש"ש ע"כ דס"ל דקונה גוף הכלי ומייתי ראיה דכמו באומן שקונה גוף הכלי אעפ"כ אין קנינו קנין גמור דהרי חייב להחזירו לבעליו אינו חייב ה"נ במשכון ע"ש ונפלאתי על בעל קצה"ח ז"ל שדילג בתשובה זו ראשה וסופה ונקט מציעתא ונראה שלא היה לפניו תשובת מהר"ש הלוי ז"ל רק מה שהובא בלשונו באיזה ספר ולכן כ' מה שכתב:

ומ"ש בקצה"ח שם ליישב דברי הרמב"ן והריטב"א דמשמע להו הך דהאומנין ש"ש היינו גם לענין השבח שיפסיד השכירות כדין ש"ש אבל לא באונסין ע"ש הנה מלבד שהוא דוחק גם אין מקום לומר כן דהא קתני סיפא אם אמר טול שלך והבא מעות ש"ח ואם נפרש דמיירי לענין השכירות למה הוא ש"ח ומחויב לשלם שכרו בגניבה ואבידה דהא נהי דלא הוי ש"ש מטעם תפיס ליה אאגריה מ"מ מטעם שהשכר הוא בעד השבח הקנוי לאומן ושלו נגנב או נאבד ומאי אית ליה גביה בעה"ב ועיין בתשובת מהר"ש הלוי שם שהאריך הרבה בדין זה אם נאנס מיד האומן אם מפסיד שכרו ודעתו דלמ"ד אומן קונה מפסיד שכרו אף למאי דמדמי לה למלוה על המשכון משום דבמשכון מציאות ההלוואה היתה בעולם משא"כ גבי אומן מה שראוי להיות מלוה על בעל הכלי האומן זוכה בו והוא שלו אם כן כשהפסיד הכלי הפסיד הלוואתו שהוא שכירתו הנתון בכלי כו' ע"ש וכן נראה מדאמרינן דאינו עובר בבל תלין דההוא שעתא שמחזירו הוא כמוכרו לו והלוואה היא ולא שכירות ואם נאמר שעל אונסין מתחייב בשכירות א"כ אם נאנס יש לו לעבור על בל תלין גם כן וכשמחזירו לבעלים אינו עובר אתמהה וא"ל דגם על אונסין אינו עובר בב"ת דמה שנאנס חשוב כאילו החזיר לבעליו פשיטא דליתא כיון דחיוב שכירות הבעלים כשמחזיר לו הלוואה חשוב שזה מכר לו שבחו ואיך נאמר כן באונסין כיון דאינו נותן לו דבר וע"כ דבתורת שכירות אתינן עלה וא"כ גם כשמחזיר לו נימא דל מכירה מהכא ומחויב לו בתורת שכירות ועובר בב"ת אלא ודאי דליתא ואי אומן קונה אז אם נאנס פטור משכירות וא"כ ע"כ שדעת הרמב"ן והריטב"א שע"י השבח שלו יש לו זכיה בגוף הכלי:

ולכאורה נראה שגם דברי הרמב"ם מטין לומר שאם אומן קונה הוא קונה בגוף הכלי שהרי כתב בפרק י' מהל' שכירות וז"ל אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו כו' וכן אם אמר האומן הילך דמי צמרך כו' שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה עכ"ל והעתיקו דבריו בטור וש"ע סימן ש"ו. וגם הלום ראיתי מילתא דתמיהה בקצה"ח שם להשיג על הש"ך שכתב דמיירי דאיכא שבחא רק שבעה"ב אינו רוצה להטריח למכור וחפץ דמי צמרו במזומנין כו' וע"ז הקשה דהא גם במזיק ממש א"צ ליתן במזומנים דהשתא אי אית ליה כמה נבלות כו' וא"כ מאי ס"ד דשומעין לו ע"ש ונפלאתי שלא נתן לב לסוף דברי הש"ך שכתב שם וא"כ אם היינו שומעין לו עושין כר"מ דשינוי קונה גבי אומן כו' ע"ש וא"כ לא דמי למזיק שלא קנה בשינוי כמ"ש התוס' בב"ק דף י"א ובב"מ דף צ"ז ע"ש ומ"ש בקצה"ח שם דהרמב"ם וש"ע מיירי שהבעה"ב אינו רוצה ליתן מעות משלו בעד היציאות או השבח ולכן טוען אדרבא תן לי בעד הצמר מה ששוה תחלה ומשמע מדבריו לפ"ז א"צ לתירוץ הש"ך וליתא דס"ס מאי נ"מ ימכרו הצמר ויקח זה דמי הצמר וזה המותר ועל כרחך שהבעה"ב רוצה להטיל הטרחא על הצובע שהוא אינו רוצה להטריח למכור וא"כ שמא כוונת הש"ך כן. אך באמת ז"א רק הש"ך כוונתו כמ"ש דסד"א דשומעין לו משום דקני האומן בשינוי רק שעשו תקנה שלא נקנה בשינוי לטובת בעל הכלי ולכן אם בעל הכלי אומר איני רוצה בתקנה זו סד"א דשומעין לו קמ"ל דהאומן לא קני בשינוי דהא אינו מתכווין לקנותו וטענה זו שכתב בעל קצה"ח שיטעון איני רוצה להוציא מעות שלי לשלם לך בעד היציאה לא ס"ל להש"ך דמ"מ אין מוטל על הצובע יותר רק לפ"ע חלקו דהיינו דבמה דאזקיה דין מזיק יש לו ומסלקו בצמר כפי מה שהיה שוה תחלה ומה שישאר הוא שלו בעד היציאה דבשביל שזה נשתתף עמו בע"כ אין יכול לגלגל עליו גם חלקו ולחייבו שיסלקנו בדמים וכן מוכח מהא דשדה שאינ' עשויה ליטע דמצי א"ל עקור אילנך וזיל אבל לא מצי למימר בעקירת אילנך איני רוצה דמכחשי בארעא כמבואר שם ואם תרצה היציאה אני אומר תן לי דמי שדה שלי כיון שבאת להשתתף עמי בע"כ ודוחק לומר דגם התם משום תקנתא היא וגם מ"ש בקצה"ח בדעת הראב"ד צ"ע וקצרתי:

אך מה שצ"ע בדברי הרמב"ם וטור וש"ע דבסיפא גבי אומן אמר כו' סיים בה לפי שאין אומן קונה בשבח כלי שעשה משמע דמ"ד אומן קונה שפיר הוי מצי אומן למימר הילך דמי צמרך ובאמת ז"א דודאי א"ל שהאומן רוצה לזכות בשבח היתר על היציאה פשיטא דליתא שהרי מעיקרא הכי אתקין דאף ע"ג דשינה מ"מ השבח של בעה"ב ואין נותן לו רק יציאה שיעור שבח ואפילו כשנאמר דאומן קונה דהא ר"י דמתני' הוא ומ"ד אומן קונה לא פליג עליו וזה מבואר דהא מרישא דהקדיחתו יורה בעי הש"ס לסייע למ"ד אומן קונה ואפ"ה פליגי בסיפא דר"י ס"ל דהשבח של בעה"ב ולא איכפת לן בהא דאומן קונה משום קנסא או תקנה וא"כ אטו בשביל שזה טוען שרוצה להחזיק הצמר ולתת לו דמים וטענתו שלא כדין שהרי לא קנה גוף הצמר בשינוי בשביל זה נאמר שיזכה בשבח ודאי דליתא ועוד דא"כ מנ"ל להש"ס בדף צ"ה להוכיח דר"מ ס"ל שינוי קונה דדילמא לא קני רק דס"ל אומן קונה וכדמוקי לדר"מ גבי קידושין ויש לדחות דמשמע ליה דנותן לו דמי צמרו בין בע"כ דבעה"ב ובין בע"כ דאומן וא"כ ע"כ מטעם שינוי קונה אתינן עלה ומצאתי בש"מ ב"ק שכ"כ בשם הרשב"א דהו"ל לאוקמא דר"מ משום דס"ל אומן קונה דכל ששינה מדעת בעלים לא ע"ד להשביח לבעה"ב צבען אלא להשביח לעצמו (ומ"ש דכל ששינה כו' נראה שכ"כ משום דבדף צ"ט כ' דהא דאומן קונה הוא כשקלקלו לאחר שהשביחן שאין דעתו להשביח לבעה"ב לחייב עצמו וכן ג"כ דעתו להשביח לעצמו כנגד שכרו בלא קלקול אבל לכ"ע כשלא קלקלו אינה קונה כל שבחו שלדעת שיהא של בעל הכלי הוא מתקנו ומשביחו עכ"ל והלכך הוצרך לכתוב כאן דכל ששינה כו') ותירץ דלא בעי לאוקמי הכי משום דרבא אסיק בפלוגתא דעשה לי שירים דכ"ע אין אומן קונה:

ועוד י"ל מדקתני נותן דמי צמרו מיבעי ליה והצבע נוטל בו כדי שבחו או שמא שמין לו ובעל הצמר מסלקו בדמים כו' עכ"ל אך בלא זה מוכח בש"ס דהא לא תליא בפלוגתא דאומן קונה כלל וא"כ מ"ש הרמב"ם טעמא משום שאין אומן קונה לכאורה הוא אך למותר. ולכאורה אפשר לומר לפי מאי דאמרינן בב"מ דף י"ז בשלשה מקומות שנה ר"י אסור לאדם שיהנה ממון חבירו שלא מדעתו וחשיב חד הא דלצבוע אדום ופירש"י שאם נאמר שיתן דמי צמרו ויקח השבח לעצמו א"כ זה נהנה בממון חבירו שהביא מן השוק וטרח בו ע"ש ובתוס' ונראה דהא אזלא כמ"ד אין אומן קונה דאי אומן קונה אין זה נהנה משל חבירו אלא משלו הוא נהנה ואע"פ שבא על ידי חבירו לא איכפת לן. אך לפ"ז מה דדחי התם דטעמא משום דקא משנה וידו על התחתונה ופירשו משום קנסא א"כ צ"ל דאין חילוק בין אם אומן קונה או לא וא"כ י"ל דבס"ד דש"ס דבעי לאוקמי הקדיחתו יורה כמ"ד אומן קונה הוי ס"ל טעמא דסיפא משום דקא משני כו' וקנסא הוא משא"כ הרמב"ם דנקט בלישניה איני רוצה בתקנה כו' וכן בפירוש המשניות שכ' שתקנה הוא לשניהם נראה דס"ל דהך דחויה הוא ועיקר כרבי יוחנן דווקא טעמא דר"י משום דאסור לאדם כו' וזהו מן התקנה שהתקינו בו כמ"ש התוס' שם א"כ שפיר תלי טעמא משום דאין אומן קונה דאל"כ לא שייך תקנה זו דהא אינו נהנה משל חבירו רק משלו מה שקנה בשבח כלי כך נ"ל לכאורה בשיטת הרמב"ם אך בב"ק דף ק"ב מבואר דהא דקי"ל כר"י מטעם כל המשנה אתינן עלה וכן מבואר מדברי התוס' דב"מ דהך דר"י לא קאי במסקנא ע"ש:

ולכן נלפענ"ד דהרמב"ם סובר דאי אומן קונה אז הוא קונה בגוף הכלי וא"כ הא דאמרינן דכל המשנה ידו על התחתונה ודאי שאינו לענין להוציא את שלו מתחת ידו רק שאם שינה וצריך להוציא ידו עה"ת וא"כ הא דקנסינן בלצבוע אדום היינו כשאומן רוצה שהבעה"ב יחזיק הצמר לעצמו ואם כן בא להוציא שכרו או שבחו מבעה"ב אמרינן ידו על התחתונה משא"כ אם האומן רוצה להחזיק הצמר לעצמו עד שיתן לו שכרו ואם לאו רוצה ליתן דמי הצמר אז כיון דבדין קני האומן לצמר ע"י השבח אם כן אי קנסינן ליה הרי אנו מוציאין מת"י מה שזכה בדין וזה לא אמרינן ולכך הוצרך הרמב"ם לטעמא דאין אומן קונה והלכך אף בכה"ג שהאומן רוצה ליתן דמי הצמר אין שומעין לו:

אך זהו א"ש אם נימא שקונה בגוף הכלי משא"כ אם נאמר שאין זה קנין הגוף רק בשבח לבד. אם כן טענתו שהוא רוצה ליקח הצמר לעצמו לאו כלום הוא דמה"ת נכריח לבעה"ב למכור את שלו וא"כ ממילא דקם דינא לקנסו דידו עה"ת אף למ"ד אומן קונה אע"כ דס"ל דהוי קנין בגוף וכמש"ל בדעת הרמב"ן והריטב"א ז"ל. וגם מוכח מזה כהש"ך דשפיר נ"מ בטענתייהו על מי מוטל טורח המכירה דאל"כ קשה היאך אפשר לומר דאי אומן קונה שפיר יכול לומר טול דמי צמרך כו' דאם כן להך מ"ד לא משכחת האי דינא דאם השבח יתר כו' דהא לעולם יאמר האומן כן ליקח הצמר וימכרנו ויתן לזה דמי הצמר ומותיר יחזיק לעצמו ואיך קאמר ר"י אם היציאה כו' וכן בההוא דצבען כעור לכ"ע אלא ע"כ דהך דינא שפיר כשהאומן אין רוצה לטרוח במכירת הצמר אז דינא הוא דידו על התחתונה אף למ"ד אומן קונה ולמ"ד אין אומן קונה אף אי בעי אומן למיתב דמי הצמר אין שומעין לו כנלענ"ד:

והשתא דאיכא רבוותא טובי דסבירא להו דהא דאומן קונה היינו קנין בגוף חובה עלינו לתת תבלין לדברים אלו דלכאורה במאי קני לצמר ועצים דבעה"ב כמש"ל. וכבר כתב התה"ד דבמרדכי הכריח דאין קונה בגוף דהא אם רוצה לעכבו לעצמו אינו רשאי (ומ"ש בשו"ת מהר"ש הלוי שלא מצא זה במרדכי הנה היש"ש בב"ק העתיק זה ממרדכי דבני ריינוס וגם באו"ה כלל נ"ח שם איתא תשובה זו שהביא המרדכי ומ"ש ביש"ש בשם תשובת הר"ש ראיה משום דאין בו אונאה אפילו שוה דינר והוא נותן שכרו פשוט לא הבנתי ראיה זו דאם כן גם על קניית השבח גופיה נימא הכי א"ו ז"א דעל תנאי השכירות אין כאן אונאה שכל האומנין נשכרין במקח זה ומה שהכלי שוה יותר הנה מגוף הצמר או העצים הוא של בעה"ב וצריך להחזיר עכ"פ מה שקיבל או הם או תמורתם ואין כאן אונאה כלל) וכבר כתבתי לעיל בשם הרשב"א דמה"ט סובר דאע"ג דאומן קונה בשבח כלי לא קני רק נגד שכרו אבל לא נגד שבחו אם לא קלקל דאדעתא דבעה"ב עביד ובקלקל אף נגד שבחו א"צ לשלם דלא זיכה לבעה"ב מתחלה ע"ד שיתחייב ומדברי שאר פוסקים לא משמע כן אלא דעכ"פ קני נגד השבח. וגם צ"ע על שיטת הרשב"א מאי פריך מברייתא דעבר על בל תלין ומדרב ששת דילמא דווקא לחייב עצמו אין דעתו להשביח לצורך בעל הכלי אבל בלא קלקל כולי שבחא ע"ד בעל הכלי קעביד ושפיר עובר בב"ת ומאן פליג ליה בין כנגד שכרו או כנגד שבחו א"ו דאי אמרינן אומן קונה היינו שקונה בכלי כנגד השבח עד שיתן לו שכרו כמ"ש הרא"ש שם ומ"ש בקצה"ח דאם כן יהא רשאי לעכבו לעצמו ואי משום פסיקת השכירות הא קי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לק"מ כמש"ל בשם הריטב"א דמיד שמשך נתחייב לו הבעה"ב שכירתו והוא מחויב ומשועבד לעשות לו כלי ולמסור אותה לידו בעד שכירות זה ויכול לחייב עצמו אף בדשלב"ל:

אך לפי ענ"ד יש לי לחדש בזה דבר על דרך אחרת ומתחלה אבאר ליישב מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם פ"י מהלכות שכירות והטור שכתבו בהקדיחתו יורה משלם דמי צמרו דהוי ליה למימר שהקדיחתו בשעת נפילה דאל"כ צריך לשלם גם השבח ועיין ש"ך שכן הקשה גם התוי"ט. ומ"ש הש"ך ליישב שלשון הפוסקים כלשון המשנה הוא דהפוסקים צריכין לפרש ולא לסתום. ולכן נראה לענ"ד ע"פ מ"ש בשו"ת מהר"ש הלוי שם ליישב דעת הרא"ש בתשובה שהקשו עליו מש"ס הלזו (הביאו בקצה"ח ס"ק ומהר"ש הלוי תירץ דהש"ס לא בעי למיפשט בעיין מהכא. ובאמת אם נימא חזותא לאו מילתא א"צ לשלם השבח ושפיר תני דמי צמרו לבד ע"ש. ואם כן שפיר כתב הרמב"ם שאין נותן לו רק דמי צמרו שאפילו הקדיחתו לאחר נפילה א"צ ליתן יותר דדילמא חזותא לאו מילתא היא והוא קולא לנתבע. אך לענ"ד נראה דאף אי אמרינן חזותא לאו מילתא הוא מ"מ אם מזיק לחבירו צמר צבוע והעביר הצבע שהוא מחויב לשלם לו מה שהוזל מחמת זה ואין אומרים בכיוצא בזה הרי שלך לפניך דהיזק ניכר הוא ולכן אם אין אומן קונה משום דאדעתא דבעה"ב עביד וקני ליה בעה"ב אגב צמרו ושוב הקדיחתו אחר נפילה מחויב האומן לשלם ושפיר פריך הש"ס אף למ"ד חזותא לאו מילתא הוא אבל אם אומן קונה א"צ לשלם לו דאע"ג דחזותא לאו מילתא הוא ואין קנין האומן נתפס בו כיון שאין לו בצמר כלום רק בסימנים לבד ולכך בצבע קוף מצי למימר לית לך גבאי לפי שקנין חזותא לבד אינו תופס שהוא דבר שאין בו ממש והצמר אינו שלו ואם כן לא שייך קנין לאומן מחמת הצבע ואם הזיקו בעה"ב או אחר וקלקל הצבע היה פטור מ"מ עכ"פ בעה"ב לא קני בשבח מידי ולכך א"צ לשלם רק דמי צמרו לחוד ולכן בהך דינא דהרא"ש שנתן טבלא להאומן לצייר ואסרה עליו שפיר כתב הרא"ש דאף אי אומן קונה מ"מ אין לצייר בצבע כלום (ונ"ל שחסר תיבה אחת וצ"ל אין לצייר בצבע כלום בכלי או שצ"ל אין לצייר בכלי כלום אך אף אם עיקר הנוסחא כמות שהוא נמי א"ש דכיון דחזותא לאו מילתא היא הוי כאין לו כלום) כנלענ"ד ברור בדעת הרא"ש:

אמנם צ"ע במ"ש הרא"ש וז"ל ואפילו היה האומן קונה בשבח כלי היינו היכא שיש ממשות בשבח כגון שנותן עצים ותיקן כלי אבל הכא לא עשה אומן אלא ציירה בסימנים ואין בזה ממש דאיבעי' לן אם יש שבח סימנים כו' וחילוק זה צ"ע לענ"ד דהא גם בנתן עצים ותיקן כלי נמי נראה שאין ממשות בשבח כיון שהחומר הוא הדבר שהיה תחלה אלא שהאומן חברו יחד במסמרים או כסף והתיכו ועשאו דמות כלי ואין כאן ממש בשבח רק שינוי צורה בלבד ואיך יזכה עי"ז בגוף הכלי דהיינו העצים או הכסף של בעה"ב ע"י מלאכתו מלאכת אומן שאע"פ שהוא שוה יותר עתה מ"מ אין כאן ממש שנתן האומן בתוך הכלי להשתתף עמו רק מה שנעשה תבנית כלי וג"כ נימא שאין קנין לאומן בשבח הזה לומר מחמת זה שהוא שותף ואית ליה חולקה בגויה דגוף הכלי וכיון שדבר שאין בו ממש הוא לבד אין קנין נתפס בו אין מקום לומר אומן קונה רק שנוטל שכרו או מה שההנהו. ולכן נלענ"ד דמ"ד אומן קונה ס"ל דודאי אמרינן דעתו של אומן שהוא רוצה שיזכה בשבח שיעשה ולא יצא מת"י עד שעה שיחזירנה לבעלים ויקבל שכרו וכה"ג כתבו הרמב"ן ושאר פוסקים לענין אם אמר הילך במתנה יכול לחזור דאמרינן דעתיה שמה שהוא שלו לא יצא מת"י ורשותו עד שעה שיבא ליד המקבל וכמו כן כאן שהוא עסוק להשביח ולהתגדר במלאכתו רוצה שיומשך זכותו בדבר ההוא עד שעה שיגיע ליד המקבל והלכך כיון דא"א שיזכה בשבח לבד שהוא צורה בלא חומר לכן אמרינן דבמשיכה שמושך חפצו של בעה"ב דעתו שיהא קנוי לו לזמן עד שיגמור מלאכתו ויחזירו לבעלים וגם בעה"ב על דעת כן נותן לו והלכך שפיר הוא קונה בשבח במעשה ידיו אף שאין ממש בשבח ההוא כיון שגם הגולם הוא קנוי לו לזמן ההוא וכמבואר בסימן רי"ב בקונה קרקע לזמן שעושה כל חפצו כאדם העושה בשלו (ואע"ג דשם איתא שיוכל להרוס כו' וכאן אם הזיק החפץ שנתן לו בעה"ב הוא חייב לשלם לק"מ דהתם כבר נתן הדמים עבור המקח שקנה לזמן וא"צ לשלם מחמת שהזיק לחבירו כיון שע"ד זה נתן המעות שיהא כשלו ואם מפני שאחר כלות הזמן מחויב להחזיר אז בקרקע שהארץ לעולם עומדת ואפילו בגזלן אומר הש"ל אלא שמחויב לשלם ההיזק וכאן אין צריך לשלם דמעשה שהזיק קנינו הוא שהזיק ובהגיע זמן השבה שפיר מקרי חזרה בקרקע משא"כ כאן דאף שהוא קנוי לו לזמן שהוא בידו ועושה בו מלאכתו מ"מ מתחייב הוא להחזיר לו אשר מסר לידו או כיוצא בו או דמי שוי' רק שחפץ הזה שעושה בו המלאכה הוא קנוי לו לעת הזאת ולכן אם קלקל גוף החפץ שלקח מיד הבעה"ב חייב בדמים שהרי ניתן לו ע"מ להחזיר ולא למתנה גמורה) ולקמן אבאר יותר:

והא דאמרינן דאומנין ש"ש משום דתפיס ליה אאגרי' א"ש אפילו למ"ד אומן קונה וגוף החפץ קנוי לו לזמן אנו צריכין לטעמא דתפיס אאגרי' או י"ל כיון דלמ"ד אומן קונה הוי ש"ש משום שיכול לקדש בו אשה הא לא"ה לא הוי ש"ש דהא קי"ל לוקח פרה לשלשים יום אינו רק ש"ח כמבואר בסימן שמ"ו ואם כן ה"ה כאן שאינו רק קנין לזמן וממילא דא"ש הא דקנו ליה בעלים ולא הוי דשלב"ל כיון שקנה גוף החפץ ובכלות הזמן הוא צריך להחזיר לבעליו וממילא דאגבו קני נמי מה שהשביח ע"י שנעשה כלי ואזד' ליה ראיית המרדכי בשם ר"ש שאם בא לעכבוי' לעצמו אינו רשאי דודאי הכין הוא דאחר גמר מלאכה כלתה קנינו ורשות ביד בעלים לתובעו שיחזור לו ואם לא ירצה האומן למסור לו כמות שהוא כלי שלם ומקלקלו ומחזיר לבעלי' העצים שמסר לו באמת הוא פטור אבל כל כמה שלא הגיע זמן חזרתו לבעלים יש לו קנין בגוף גם כן. ולפי זה י"ל דזהו דעת הרמב"ן והריטב"א דמדמי קניית משכון להא דאומן קונה דבאומן כיון דאין קנייתו רק לזמן אינו רק ש"ש א"כ גם במלוה על המשכון אין כאן קנין גמור רק לזמן לבד עד שיגיע עת פדיון והלכך מה שקונה משכון אינו רק שיוכל לקדש בו והוי ש"ש אבל מ"מ אין כאן חיוב אונסין. ועפ"ז יש ליישב דברי הר"ן בשבועות שכתב על הרמב"ן במלחמות לתרץ דברי הגאונים בטוען על המשכון צריך שבועה ממה שהקשו עליהם מהך דהנותן טליתו לאומן כו' דל"מ אם אומן קונה כו' ועל זה כתב הר"ן דהא משכון גם כן אמרינן דב"ח קונה וטפי קני במלוה על המשכון לדעת רש"י דחייב באונסין מה שא"כ אומן דאינו אלא ש"ש ע"ש והביאו הש"ך סי' פ"ט והוא כמש"ל על דברי הרמב"ן והריטב"א דמתניתין דהאומנין ש"ש ע"כ דלהך מ"ד אומן קונה לא מיירי משבח ולענין השבח גופיה כיון דאומן קונה רק שהוא כחוזר ומוכרו מה"ת נאמר דלא מיקרי טוען אגופיה:

והנה בקצה"ח פירש דברי הר"ן שר"ל דהא דאומן קונה אינו קנין גמור כמ"ש לענין בע"ח קונה משכון ע"ש ולענ"ד לא עלה זה ע"ד הר"ן דאם אמרו כן גבי משכון שאין קנינו רק מגזה"כ שפיר אפשר לחלק בקנינו אבל איך נאמר זה לענין קניית אומן שהוא מצד הסברא שאינו קנין רק לקדושי אשה ולפוטרו לבעה"ב מב"ת ולהיזקו ומ"מ לענין חיוב אונסין שיצטרך לשלם שכרו אינו קנוי לו ואם איתא דלענין זה אין קנינו קנין גמור מי מכריחנו לעשותו קנין גמור לענין קידושין וב"ת דחמירי טובא ועוד דמאי פריך מהנותן טליתו על רב אסי ודחוק לאוקמי דר"ש בשליחא דאגר' דבפשיטות הו"מ למימר דרב אסי דווקא לענין תשלומין קאמר ולא לענין ב"ת כיון שנתת דבריך לשיעורין וכבר כתבתי דברי הר"ן מתפרשים היטב דמתחלה כתב שאם תאמר כיון דאומן קונה הוי כטוען אגופיה א"כ גם אם משכון קונה נימא דהוי טען אגופיה ושוב כתב דאדרבא טפי קני במלוה על המשכון לחייבו באונסין אלמא דחשיב ליה קנין גמור ולא כמו קנין וזמן ואם כן פשיטא דלא הוי כטעין אגופיה אפילו בשכרו שנגד השבח דהא קנין השבח בפ"ע אינו קנין כלל בכלי דאין ממש בשבח לחוד ואם נרצה לומר דהוי טעין אגופיה על כרחך אנו צריכין לומר לפי שיש לו קנין בכלי ואם כן קנין הכלי שאינו רק לזמן לבד לא הוי טעין אגופיה ומכל שכן קנין דאומן ואתי שפיר נמי קושית הפני יהושע בההוא דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש"ו דלמ"ד אומן קונה א"כ הא קטן אקנויי לא מקנה ולפמ"ש י"ל כיון דמחזירו לבעליו כלתה לו זמן קנינו ממילא ואין אנו צריכין להקנאתו כלל וא"ש ומ"ש רש"י לענין ב"ת דהוי כחוזר ומוכרו לו לא שצריך מסירה גמורה דא"כ היה צ"ל משוך וקני וכל דיני קנין א"ו דליתא רק דכיון שקנה הוא ואח"כ חוזר הקנין למרא קמא הוי כחוזר ומוכרו לו:

ואמנם במשכון כה"ג מבואר מדברי הריטב"א בקידושין דף י"ט דכשמחזיר המשכון צריך הקנאה ע"ש שכ' שאם יש ביד ראובן משכון של שמעון ומת שמעון אינו יכול למוחלו לבנים כשהם קטנים ואע"פ שהחזירו להם לא זכו דכיון דקני ליה כשותף הוא בו וצריך בר זכיה לזכות בהקנאתו וכיון דחזינן דאמה עבריה קטנה זוכה במשכון שמחזירין לה שמעינן דקטן אית ליה זכיה כו'. ע"ש ומחילה דנקט לאו דוקא דהא שם באמה עברי' הוא מקדשה בפרוטה זו וחשיב כאלו נותנת לו הפרוטה ומ"מ כתב דאין לה יד לזכות במשכון ומזה איפכא בקטן שקנה משכון אם לא הגיע לעונת הפעוטות או אם הגיע לדינא דאורייתא דאקנויי לא מקני אין מועיל למה שנותן לו דמי המשכון והוא מחזירו לידו דהקנאה בעינן וקטן לאו בר הקנאה הוא וצדקו דברי הר"ן דהך דקניית משכון הוי קנין טפי שצריך לחזור ולהקנותו ללוה ולכך שפיר י"ל דכל כמה שלא חזר והקנה אותו אם נאנס שלו נאנס ואין הלוה צריך לשלם לו משא"כ הא דאין קונה שדינו בקנין לזמן וחוזר מאליו בלא הקנאה ואין חל עליו חיוב אונסין לומר כיון שקנה אותו הרי שלו נאנס ומחויב לשלם תמורתן לבעלים אלא לא חשבינן ליה כדידיה לדונו כשאר לוקח לזמן שאין עליו רק חיוב פשיעה לבד וכאן הוי ש"ש משום דתפיס ליה אאגריה (ולפמ"ש הרמב"ן הובא בש"מ ב"מ דלוקח לזמן הוי ש"ש כדין שוכר ע"ש ר"פ השואל צ"ל דטעמא דתפיס אאגרי' הוא למ"ד אין אומן קונה או בגוונא דליכא שבחא) וא"כ כיון דבמשכון לא חשיב ליה טעין אגופי' מכ"ש בזה שקנינו חוזר מאליו וקנין השבח בפ"ע אין קנינו נתפס כלל רק ע"י זכותו שבכלי והכלי לא מחשב דידיה דהא חזינן דפטור מאונסין. והדברים ברורים לפענ"ד:

איברא שצ"ע לענ"ד דהוא גופא קשיא כיון שהרמב"ם פוסק בקונה קרקע לזמן בונה והורס ועושה כל חפצו כאדם העושה בשלו א"כ אפילו בידים יכול לעשות דחשיב דידיה וא"כ למה באמת לא יתחייב באונסין אך לפי"ז קשה הא שכתבו הטור וש"ע דלוקח בהמה לשלשים יום הוי ש"ח דהתם שכבר נתן דמי מכירתה אפילו בפרה לא יתחייב דהאי רשאי הוא אפילו לקלקל בידים וכבר עמד בזה בקצה"ח סימן שמ"ו ונלענ"ד דא"ש לפי מה דקי"ל קרקע אינה נגזלת ולעולם אומר לו הש"ל ואפילו חפר בה בורות כו' מ"מ אינו משלם דמי קרקע רק דמי ההיזק כמבואר בסימן משא"כ במטלטלין אם הזיקן היזק ניכר שוב אינו יכול לומר הש"ל דהא והשיב את הגזילה כעין שגזל בעינן וליכא ומכ"ש היכא דליתנייהו כלל שאין כאן השבה ומשם נלמד לכל מקום שהוא מחויב בהשבה והנה במוכר לזמן קצוב ודאי שזה מתחייב בשעה שמושך שאחר זמן ישיבנו לבעליו וכמו שואל לזמן וכן בקרקע ע"ד כן הוא מחזיק בה ומתחייב בהשבתה אחר הזמן ובתוך הזמן הרי ע"ד קנה שיהא שלו בזמן ההוא ויכול לעשות כחפצו ולכן בקרקע שפיר יכול לבנות ולהרוס ואחר זמן כשמחזיר הוי השבה מעליא כמו בגזל אלא דבגזל צריך לשלם מה שקלקל ובזה א"צ דבקנין בא לידו משא"כ במטלטלין אף שקנה בעת ההוא וכדידיה דמי מ"מ הרי נתחייב בהשבה ואם קלקל עד שנשתנה אין כאן השבה ומכ"ש אם נאבד לגמרי בפשיעה דאע"ג דלא התנה ע"מ שתחזיר מ"מ נתחייב הוא בהשבה שאין המעשה תלוי בזה שבתנאי ע"מ להחזיר מתבטל המעשה ולכן אפילו אם אירעו אונס המעשה בטל משא"כ במוכר לזמן קצוב שלא תלאו בתנאי ולכן באונס אין המעשה מתבטל (וע"ש בקצה"ח שכ"כ על דברי הב"ח והדין עמו בזה) ומ"מ לא נפטר מחיוב השבה וכל שנאבד בפשיעות לא קיים מה שהוטל עליו ונתחייב בו ומחויב לשלם אבל באנוס פטור שזה לא קיבל על עצמו להשיב אם יאנס והאונס היינו השבה דידיה כמבואר בפוסקים ותנאי שאני והוא נכון. אלא דלפ"ז אין הכרח למ"ש בפירוש דברי הר"ן דקנין אומן גרע שהרי אין עליו חיוב אונסין ולפמ"ש י"ל דבאומן יש לחייבו באונסין אע"ג דבכל קונה לזמן פטור משום דהתם ששילם דמי קנייתו והוא שלו בזמן ההוא אלא שאתה מחייבו משום חיוב חזרה בזה האונס נחשב חזרה משא"כ באומן שאם נאמר שקנוי לו ע"כ שהוא מתחייב בדמי תמורתו וכמש"ל וא"כ אם אירעו אונס אע"פ שפטור מחזרה מ"מ מה שנתחייב התמורה מחויב לשלם דשלו נאנס. ואפשר לומר דגם בזה דאמרינן דבמשיכתן קני האומן למה שמסר לו בעה"ב ג"כ לא עלתה דעתו לשם דבר אחר תמורתו אלא הכוונה כולה כמות שהוא האמת שהוא מושך לקנות ימי היותה אצלו ומתחייב להחזירו כלי מתוקן וא"כ הו"ל כקונה לזמן ממש שאין לחייבו רק האונס כחזרה ואמרי' שלו נאנס כיון שאם בא לחזור צריך להקנות כמש"ל משא"כ היכא שא"צ להקנות רק שהקנין הוא חוזר מעצמו שפיר יש לומר דכל שנאנס הוי ליה כחזרה ועיין במ"ל הל' זכיה מ"ש על דברי הרא"ש דסוכה וקצרתי:

והארכתי בזה לפי שראיתי לבעל קצה"ח שכ' לתרץ קושית הפ"י בגיטין דחש"ו שקונה בשבח הכתיבה לאו בר אקנויי הוא ע"פ דברי הר"ן שאין האומן קונה ק"ג כמו במשכון וכבר הארכתי לעיל שאין זה ענין למשכון וגם במשכון גופא לא נמצא שיסבור הר"ן סברא זו ומדבריו נראה דס"ל דבמשכון אפילו בשעת הלוואה ק"ג הוא ומכ"ש לרש"י דס"ל דחייב באונסין מה"ת לבדות מלבינו לומר לענין אומן שאינו קנין גמור ולומר דלענין זה מקרי קנין ולענין זה לא הוי קנין בלא סברת הלב וגם מ"ש כיון דע"כ צריך להחזיר לו כשיתן לו השכירות לפי שאינו ק"ג לא איכפת לן בהקנאת האחר כלל לענ"ד צ"ע חדא דמה שמתחייב להחזיר ע"י שיתן לו מה שפסק אין זה תלויה בק"ג או אינו גמור ויותר נראה כמש"ל דמשתעבד ומתחייב לבעה"ב אף בדשלב"ל שיתן כשיבא לעולם ומ"מ בעינן שיהא בר הקנאה דוקא בההוא שעתה וגם מה דפשיטא ליה התם דבמשכון א"צ בר הקנאה כבר הבאתי דברי הריטב"א בקידושין שכתב להדיא דצריך בר הקנאה ובענין קושית הפ"י כתבתי זה כביר דלא שייך בזה אומן קונה בשבח שהרי לאו בר אקנויי הוא וא"כ שבתו זה קלקולו ובכה"ג לא קני והארכתי בזה בחדושי ועתה ראיתי שדבר מזה בג"פ ע"ש וגם י"ל לפי דעת רש"י בפרק הפועלים ועוד פוסקים דשכירות קטן הוי דאבוהו עיין במחנה אפרים סימן וא"כ לק"מ ועוד יש ליישב בכמה גווני. וגם במ"ש דקנין לזמן א"צ לחזור ולהקנות ולכאורה מהרא"ש בסוכה נראה שאין קנין הגוף חוזר אם לא שיחזור ויקנה וכמו דמוכח מהא דלא ליתיב אינש לינוקא כו' (ויש מקום לומר דקנין דאומן נמי אינו קנין הגוף רק קנין פירות שקונה כדי לעשות מלאכתו להשביחו ולקנות השבח שעליו ועפי"ז י"ל בכמה דברים דכתיבנא לעיל) ויש לי אריכות בזה וכבר עמדו בזה בספר מחנה אפרים ובקצה"ח ועיין במחנה אפרים נראה שדעתו דלוקח לשלשים יום אינו רק קנין פירות ועיין ברמב"ם פרק מהל' מכירה והראב"ד וה"ה שם ומ"ל ומה שרוצים לדמות לאחריך לפלוני לכאורה זה שמוכר לזמן קצוב דמי לאחריך לעצמי דלא מהני מכירתו אך הרמב"ם י"ל דלטעמו אזיל דמפרש הא דאמרינן בב"ב אבל לעצמו לא בענין אחר וכמבואר בפרק ועיין בש"ע סימן רמ"ח אבל הטור והרמ"א מפרשים כפשוטו דלעצמו לא מהני מכירת המקבל מתנה גם הטור ורמ"א שם סימן רמ"ח כתבו במוכר לעשרה שנים לא' אין לשני כו' ולפמ"ש רשב"ם דווקא באחרים די"ל שר"ל מה שישאר אחריך משא"כ בזמן קצוב ומחוורתא כמ"ש ה"ה שם דמוכר לזמן קצוב מיובל ילפינן לה ולפי זה אפשר דבקרקע שפיר חוזר מעצמו אף בלא קנין כמו ביובל שחוזר מעצמו ומ"מ מכירה היא לשעתו משא"כ במטלטלין אפשר דכל שיצאו מרשות בעליו פעם אחת שוב אין חוזרין לרשותו כ"א ע"י קנין ועיין בר"ן דנדרים דף ק"ט ולקצר אני צריך:

ועתה אני בא בדבריך דמלבד מה שכתבתי דא"א לומר דלכך מקנין הכלי כתיבה משום קנין מלאכת הכתיבה משום דאין חזרה לקנין אך בלא"ה אין מקום לומר כן דא"כ הקנאה זו שמקנין הכלי כתיבה לבעל למה דהא במשיכה בעלמא בלא כוונה לקנות סגי ועיין בסמ"ע סימן של"ג דמשך כלי אומנות אפילו החזיר אח"כ מהני לענין שלא יוכל לחזור ואדרבא נראה דגריע גרעי' אפי' לענין דין חזרה דדווקא במשך הקולמוס שלא לקנותו רק לגמור קנין השכירות שישתעבד לו הפועל ס"ל לר"ת דמהני משא"כ במושך ע"ד לקנות הקולמוס עצמו ויצא מרשות הפועל במשיכה זו ונכנס לרשות המושך אין זה מחייב הפועל כלל לעשות המלאכה רק שזה קנה כלי המלאכה מחמת משיכתו אבל לא שישתעבד הפועל וזה פשוט ומכ"ש שאין תועלת במה שקנה הקולמוס שנקנה מלאכת הכתב דאפילו אם נתן לו הבעל הנייר ודיו והקולמוס משלו ממש בשביל זה לא קנה הבעל מלאכת הכתיבה למ"ד אומן קונה כו' וכמו נתן עצים לחרש כו' ונתן לו כלי המלאכה משום הא לא נפיק מכללא דאומן קונה בשבח כלי ולא דמי לצמר וסממנים דחד וכמש"ל באורך ולפום ריהטא נראה לענ"ד דהך הקנאה דכלי כתיבה אינו אלא טיב גיטין משום חומר א"א כיון דהרבה פוסקים ס"ל דוכתב אבעל קאי ובעינן שליחות בכתיבה אף על פי ששליחות נגמר בדברי הענין מתחזק כשהבעל בעצמו מוסר לו הקולמוס וכלי כתיבה שלו שזה מורה שכותב בשליחותו וכענין שנהגו במי שא"י לחתום שמוסר הקולמוס ויותר ניכר ענין השליחות כשהקולמוס וכלי כתיבה הם שלו אבל בדיעבד אין קפידא ועל דרך זה כתבו הפוסקים בעושה שליח להקנות לו בקנין להודיע שגמר בלבו וכמבואר בסימן קמ"א סעיף כ"ו ובסדר הגט אע"ג דמדינא אין צריך כלל ויש לי ראיות וקצרתי כעת דברי שארו הד"ש באהבה זעירא דמן חברייא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה