אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ג › שאלה קיד

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ג · שאלה קיד

שאלה קיג

משיב דברים נכוחים. ערבים כעולות מחים. כריח השדה מריחים. ה"ה כבוד אהו' מחו' ידיד עליון הרב הגאון הגדול החריף הבקי המפורסם כש"ת מוה' מנחם מענדיל נ"י לנצח:

אחד"ש כל"ש נמצאו דבריו אשר ערך בנידון הגט בע"כ (ואוכלי') והנה הדבר אשר כבר עבר דבר שפתים עצה וגבורה אך למותר מה דהוה הוה ואין לנו לראות אלא את המעשה הצריכה לשעתה אי אהנו מעשיו או לא ובמה דסיים מכ"ת אפתח והנה מכ"ת הביא ראיה מגיטין בהא דלא תלקט לעני ולפ"ז אדרבה מדברי התוספת שהוצרכו לתרץ משום דכתיב תעזוב אותם מוכח איפכא אך לענ"ד ההוא דהתם אינו ענין לשלד"ע כלל דע"כ לא אמרינן הכא דאין שלד"ע אלא אם גוף המעשה היא העבירה משא"כ היכא שהמעשה אשר יעשה אין בו איסור רק שהעבירה הוא שאסור לו לאיש הזה להיות שליח על מעשה זו אם נימא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני גם בזה מהני השליחות כיון דעל גוף הלקיטה אין כאן איסור רק האיסור שלא להיות נעשה שליח לחבירו דוגמא למ"ש חז"ל אשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה והלכך כיון דאי עביד מהני שפיר הוה זכי לחבריה בלקיטה זו אי לאו דכתיב תעזוב אותם וכמ"ש התוספות וזה מבואר דהא בכהן שאמר לישראל צא וקדש כו' או באמר לאשה אקפי לי קטן דאמרינן כיון דשליח לאו בר חיובא מחייב שלוחו אע"ג דהשליח הוא מוזהר שלא לעשות השליחות מחמת לפני עור כמ"ש התוס' שם ואפ"ה אין השליחות מתבטל בשביל כן כיון דמצד העבירה שפיר חל השליחות רק מצד שאסור לו לעשות השליחות ובזה לא אמרינן אין שלד"ע וכן בכל הני דאמרי' יש שלד"ע כגון מעילה ושחוטי חוץ וטביחה אע"ג דרבי רחמנא מ"מ בעינן שלא יתערב איסור אחר וא"כ נימא דדוקא היכא שאין על השליח משום לפני עור כגון שיכול לעשות בעצמו או ע"י אחר שסיפק בידו לעשות משא"כ בקאי בתרי עברי נהרא שיש בו משום לפני עור מתבטל השליחות ובאמת מוכח בש"ע ופוסקים שאין לחלק בכך וע"כ כמ"ש דלא איכפת לן בעבירה של גוף השליחות כלל רק אם העבירה בגוף המעשה:

וראיתי בפ"י כתובות דף פ"ד כתב הטעם דתופס לבע"ח לא מהני שליח דהוי ד"ע שאם לא יתפוס זה נפסוק הדין שינתנו לכושל שבהם ואין שלד"ע ולענ"ד ז"א מטעם שכתבתי דאין מעשה התפיסה בעצמה עבירה כלל שהרי אם הבע"ח בעצמו היה תופס אין כאן דררא דאיסורא כלל רק העבירה הוא על שליחותו של זה ובכה"ג לא אמרינן אין שלד"ע כלל ומצאתי בקצה"ח סימן ק"ה שהביא ג"כ דברי הפ"י והשיג עליו דהיכא דאין העבירה על המשלח רק על שליח לא אמרינן אין שלד"ע ודוקא כגון כהן שאמר צא וקדש כו' דעבירת המשלח הוא ומביא ראיה מהך דגיטין גבי לא תלקט שמדברי התוס' מוכח דעל עבירת שליח לא אמרינן אין שלד"ע ע"ש ובאמת מצינו גבי צא והרוג הנפש והשולח בעירה וכל הני דקידושין שהוא עבירת השליח ואמרינן אין שלד"ע ואפשר כוונתו כמ"ש דהיכא שהוא עבירת השליח דהיינו שאין המעשה אסור רק השליחות אסור לא אמרינן אין שלד"ע שיתבטל השליחות בשביל זה אלא דלפי זה לכאורה דברי הפ"י נכונים לדינא ולאו מטעמיה אלא דכיון שיש בזה דבר עבירה אית לן למימר דאי עביד לא מהני ובגיטין א"ש דשם קיימו התוס' למ"ד אי עביד מהני משא"כ אנן לדידן דקי"ל כמ"ד לא מהני א"כ י"ל דמה"ט לא מהני תופס לבע"ח אלא דלפ"ז הדק"ל דבכל הני דאמרינן בהו יש שלד"ע יש איסור על השליח לעשות השליחות זה משום דעבר אלפני עור וא"כ נימא דאי עביד לא מהני ולכן נלענ"ד דודאי כל היכא דאמרינן יש שליחות הרי יד השליח כיד המשלח ואנו דנין כאלו יד המשלח עשתה זאת ולפ"ז ל"ש לומר על עבירת השליח אי עביד לא מהני דבאמת אין מעשה זו של השליח רק של המשלח ואע"ג דהשליח עבר מחמת זה על לפני עור א"א למהדר עובדא מחמת זה והרי זה כאומר צא והרוג הנפש וכיוצא דא"א לומר דאי עביד לא מהני דהאיסור ליתא בחזרה וה"נ דכוותה דהך עובדא דעביד שליח היא כאילו עשאה המשלח בגרמתו של שליח. וליתא בחזרה משא"כ בהא דלא תלקט שהוזהר על הדבר בעצמו שלא ילקט לעני פשיטא דשפיר תלוי בפלוגתא דאי עביד לא מהני אך בהא דתופס לבע"ח ולעני שאינו ענין כלל לא לשלד"ע ולא להא דאי עביד לא מהני דע"כ לא שייך למימר הכי אלא אם עכ"פ יש כאן דבר עבירה בקיום השליחות ואף אם נאמר שהשליחות מועיל מידי עבירה לא יצאנו משא"כ בזה שאם נאמר שיש שליחות וידו כיד הבעלים דהוי כאילו הבעלים בעצמם הם התופסים והרי הם רשאים לתפוס ואין כאן דבר עבירה כלל וא"כ אדרבה אמרינן שלוחו של אדם כמותו כמו בכל התורה ויש שליחות ואין עבירה כלל והדברים ברורים לענ"ד ובעיקר טעמא דתופס לבע"ח לא מהני שליח אבאר לקמן בזה:

אך בלא"ה נלענ"ד שאין ראיה מהתוספות דגיטין שלא תירצו משום דאין שלד"ע דא"כ אכתי קשה למ"ד מעני לעני מחלוקת ליזכי לנפשיה ולמה יתנו לעני הנמצא ראשון וכן הקשו באמת המפורשים אך דא"ש לפי מה דאמרינן ביומא דף ל"ו דפליגי ר"ע וריה"ג אי תעזוב השתא משמע והוי ליה לאו הניתק לעשה שהזהירה התורה לא תלקט ואם עבר וליקט מחויב לעזוב אותם לעני ולגר וכן פסק הרמב"ם וכתב דאם אבד או נשרף לוקה וא"כ כיון דדרשינן לא תלקט בשביל העני ועבר בלאו ותיקון הלאו הוא תעזוב אותם והך תעזוב אותם פירושא שיניח לעניים אחרים כמו שמתפרש פשיטו של קרא לפי מה דאמרינן תעזוב השתא משמע שאם לקט הוא מחויב להניח לעניים א"א לחצאין ומתפרש ג"כ ע"ז הדרך כשלקט בשביל העני צריך לתקן הלאו לעזבו לעני ולגר א"כ אין חילוק בין הוא עצמו עני או לאו וא"ש טפי תירוץ התוס' שכתבו משום דכתיב תעזוב אותם דקושית התוספות אליבא דאביי דס"ל אי עביד מהני ואביי מתרץ התם ביומא תעזוב השתא משמע ולפיכך צריך ליתן לעני אחר משא"כ אם נימא משום אין שלד"ע היה יכול לזכות בעצמו אם הוא עני:

ועפ"ז יש לישב עוד בסוגי' שם ואין להאריך הלום ראיתי להגאון בעל נ"ב ז"ל בחאה"ע סי' ב' שכתב דלפי סברת הרא"ש בתופס לבע"ח אפילו עשאו שליח לא מהני משום דלאו כל כמיניה למשויה שליח לחוב לאחריני ובזה אמרתי דין חדש דאף קודם חרגמ"ה א"א לגרש בע"כ על ידי שליח דא"א לשוי' שליח לחוב האשה כו' ע"ש והדברים מתמיהים מאד מכמה מקומות ולהדיא אמרינן בגיטין דף יו"ד בשליח בע"כ דבגירושין איתא ועיין דף כ"ב ועל גוף הסברא יש לתמוה דלפי"ז גט על ידי שליח היכא משכחת לה שהרי סתמא דמלתא חוב הוא לה ואפילו היתה צווחת להתגרש וא"כ איך זה נעשה שליח לחוב לה ואף שעתה קיבלה הגט ברצונה מ"מ נימא דעתה הוא דיהבא דעתה להתגרש וכמ"ש הנ"ב שם ג"כ ועיין בתוס' בשם הירושלמי וא"כ בשעת שליחות היה חוב לה ולאו כל כמיניה לשוי' שליח וא"כ לא משכחת לה רק בעמדה שם בשעה שעשה זה לשליח ונתרצית והדבר ברור שז"א ומתניתין היא המביא גט ממדה"י וכל הש"ס מלא מזה שיכול לעשות שליח גט בלא ידיעתה ומעשים בכל יום אלא ודאי שז"א דודאי שפיר מצי משוי שליח אף לחובתה וכדי לבאר מה בין זה לתופס לבע"ח צריך אני לבאר מ"ש בש"ע ח"מ סימן קכ"ה דבמתנה אפילו עשאו שליח לקבל המתנה לא אמרי' תן כזכי והוא מדברי הטור והב"י לא כתב מקום ומוצא לדין זה ובבאר הגולה כתב שהוא ממתניתין אם אמר אי אפשי כו' ובאמת אין זה ראיה כלל דהא להדיא אמר אי אפשי וטפי הו"ל לאתויי מהש"ס התם דאי הולך לאו כזכי הוה עקירה לשליחות דידה וכמ"ש הסמ"ע וגם זה צ"ע והפ"י הביא דברי הש"ע וכתב ולא ידעתי מאין הוציא זה דלכל הטעמים שכתבו הקדמונים דבמתנה תן לאו כזכי משמע דבעשאו שליח לא שייכי הנך טעמי עכ"ל ע"ש בגיטין דף י"א:

אך לענ"ד ברור שמקור הדין נובע מהירושלמי פ' האומר התקבל דקאמר ר"ז בעי קומו ר' מנא אף אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ע"ש וביאר הדברים הוא דס"ל להירושלמי דע"כ לא ילפינן בכל התורה שלוחו שא"כ אלא שזה נעשה כיד הבעלים בדבר שהוא שלו כגון לתרום ולשחוט פסח ולקדש ולגרש משא"כ לעשות שליח לקבל איזה דבר מחבירו מה שעדיין אינו שלו אין ע"ז שם שליחות כלל ואף על גב דבגט היא עושה שליח לקבלה תמן התורה זיכתה לה כו' לפי"ז צ"ל בהא דאשכחן במתנה שמהני זיכוי על ידי אחר וזכיה מתורת שליחות אלמא דמהני שיהיה נעשה שליח על דבר שאינו שלו היינו היכא שאין שליחות זה לחוב לשום אדם הוי כנעשה שליח על דבר שלו כיון שזה רוצה לזכותו במתנה משא"כ בהולך כיון שבלשון הולך לא נכלל זכיה רק מצד שזה עשאו שליח לזכות והדבר חוב לנותן שלא יוכל לחזור בו אז לא מהני שליחות דידיה וא"צ למ"ש הסמ"ע דהולך הוי עקירה אלא אף רבי דס"ל בגט לא יחזור מ"מ במתנה מודה דחוזר דלאו כל כמיניה של המקבל לעשות זה לשליח על דבר שאינו שלו לחוב לנותן שלא יוכל לחזור בו ולפ"ז א"ש גם גבי תופס לבע"ח שאין מועיל שליחות דכל כמה דלא תפיס לאו דידיה הוא ואין אדם עושה שליח לקבל מה שאינו שלו לחוב באחרים ובתורת זכיה נמי לא מצי אתי לחוב לאחריני והן הן דברי הרא"ש דבתופס לבע"ח לאו כל כמיניה למשוי שליח לחוב לאחריני ומה שהקשה הפ"י הא אשכחן שליחות לחוב לאחריני בגירושין וקידושין כו' לק"מ דבאמת גם הרא"ש מודה בזה דיש בזה תורת שליחות דלא גרע מאומר לחבירו צא והרוג את הנפש או השולח את הבעירה וכה"ג דאי לאו דאין שלד"ע הוה אמרינן שלוחו של אדם כמותו וכן הוא באמת לשמאי וכן בטביחה ושליחות יד ע"י שליח אף ע"ג שהוא חוב לאחרים מ"מ אמרינן שלוחו של אדם כמותו ואין נראה לחלק בזה רק הרא"ש רוצה לומר במקום שזה בא לזכות בדבר שאינו שלו והוא חוב לאחרים לא מצי האי למשויה שליח שיזכה בשבילו בדבר זה ושאני גט לקבלה שיכול השליח לקבל ואין יכול להחזיר דכיון שזכתה לה תורה הו"ל כשליח לקבל דבר שלה ואינו כחוב לאחרים כלל משא"כ כששולח לקבל דבר שאינו שלו הוי חוב אם בא לזכות בתורת שליחות של זה ואינו כלום ולפ"ז כיון דגלי לן קרא בגט שיכול לגרשה בע"כ אין בזה דין חוב כלל שזה זכתה לו תורה לגרשה בע"כ והרי הוא בזה כאדם העושה בשלו ושפיר הוא יכול לעשו' שליח ועוד דהא דעוש' שליח ילפינן מושלח' והא דמגרש' ע"כ נמי מושלחה נ"ל דמשמע אף בע"כ וכמ"ש בהגהת פרישה ובב"ח שם כ' דכיון דגבי גט גלי קרא והיה אם לא תמצא חן בעיניו כו' שאין מוציא אלא לרצונו מכלל דבדיד' אף בע"כ נראה דלא ניחא ליה להב"ח למימר דושלחה היינו בע"כ ולענ"ד פשוט דמוכח מדגלי קרא גבי אונס לא יוכל לשלחה כו' והתם נמי מדעתה יכול לגרשה אלא ודאי דבע"כ קאמר מכלל דבעלמא אפילו בע"כ ואין להאריך ולפי מ"ש בטעמא דהרא"ש דלא מהני שליח גבי תופס לבע"ח יש מקום ליישב מה שהקשו התוס' על רש"י בב"מ דס"ל דמהני עשאו שליח מעובדא דיימר בר חשו והרא"ש הקשה גם כן ממתניתין דקתני ואמר תנה לי כו' ע"ש ולפי מ"ש י"ל בהא דיימר בר חשו דהתם אמרינן דאי לא תפיס ינתנו ליורשים או לכושל רק אם תפס הבע"ח לא מפקינן מיניה ולפי זה כל כמה דלא תפס לאו דידיה הוא ואין חל ע"ז תורת שליחות כלל דהוה כעושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ואין כאן לדון רק מתורת זכייה דהיינו בשעה שהוא תופס יועיל תפיסתו בשביל חבירו וזה לא מהני שהרי הוא חב לאחרים ולפי זה א"ש גם במתניתין דקתני תנה לי וקס"ד דהטעם משום דהמגבי' מ"ל לק"ח ואף על גב דעשאו שליח מ"מ לא מהני שליחות בדבר שאינו שלו משא"כ בהאי דתופס לבע"ח שפירש"י שיש לו נושים הרבה ואחד מבקשו לתפוס קודם ע"ז שפיר כת' רש"י שלא עשאו הנושה שליח דאם עשאו שליח מהני וטעמא דמלתא שהרי כבר כתבתי בשם הירושלמי דבגט מהני כיון שמקבלת דבר שלה ור"ל דאי הוי יד השליח כיד האשה ממש ואע"פ שזה אמר הולך והיינו שיגיע ליד האשה מ"מ כיון דשפיר חל שליחות שלה לקבלה הוי כאלו קיבלה האשה בעצמה ולפי זה גבי נושים הרבה כל כמה דלא תפיס חד מינייהו ברשותא דכולהו קאי וגם לזה המשלח יש לו חלק בו לפ"ע החוב המגיע לו וע"ז בודאי שפיר מועיל השליחות שהרי הוא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלו ולענין זה הוי יד השליח כיד הבעלים ואנו דנין כאלו הבעלים בעצמם הם התופסים ואם כן אף לענין שאר הממון שתפס אע"ג שלענין זה לא חל השליחות מ"מ שפיר מועיל תפיסתו דאמרינן ביה מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה דלענין זה החלק הו"ל כאלו הוא הבעלים וזוכה בו לעצמו ולענין השאר זכה בו ג"כ לבעלים מטעם מיגו ושפיר כתב רש"י בזה דמהני אם עשאו שליח:

וראיתי בקצה"ח סימן קפ"ב הביא גם כן דברי הנ"ב בזה וכ' דדמי למ"ש בש"ע סימן ק"ה אם אמר הלוה זכה כו' לענ"ד יש לדחות דמיונו רק הסברא אמת כיון שהתורה נתנה לו רשות לגרש בע"כ יכול לעשות שליח וכמש"ל ותופס לבע"ח שאני שעושה שליחו על דבר שאינו שלו וכמש"ל מדברי הירושלמי ובהכי א"ש גם מ"ש קודם לזה לדחות דברי הנ"ב במה שדחה ראיות הגאון מהמבורג משחרור ומפירות שביעית משום דהו"ל שלוחו של העבד ושל המתקדשת וע"ז כתב שז"א לפי מ"ש התוספ' בב"מ דף ע"ב דנהי שאם היה העכו"ם מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהת שאינו מפקירין אלא בא לזכות ללוה ע"י זה אין לו כח לזכות כו' ולפי מ"ש א"ש דדברי התוס' הם דברי הירושלמי שאין מועיל שליחותו של זה בממון שאינו שלו אלא הוא נעשה שלוחו של המזכה לזכות לזה ומ"מ א"ש גבי שחרור דהתורה זיכתה לעבד שיעשה שליח לקבל גיטו כמבואר בקידושין דף כ"ג דאף לרשב"א דאיהו גופיה לא מצי לקבל גיטיה שליח משוי דילפינן לה לה מאשה אם כן פשיטא דשליח העבד הוא כמו שליח הגט דאשה ובהכי א"ש גם מעשה דהי' נשים שקידש בפירות שביעית משום דבשליחות קידושין שהתורה זיכתה אותה לעשות שליח לקבל קידושין הוי כעושה שליח על דבר שהוא שלה ומ"ש בקצה"ח שם ליישב הא דפירות שביעית ע"פ דברי רש"י בב"מ דף י"ח בשנים שגנבו דאף אם הוא שלד"ע אמרינן מיגו דזכי כו' הוא תמוה דהתם בב' שגנבו שגם השליח בעצמו עושה איסור אמרינן מיגו דזכי לנפשיה מה שא"כ בזה דאיהו לא עבדה איסור' כמ"ש בנ"ב דהא אין איסור לקוח מפירות שביעית. לצורך אכילה ועיקר ביטול השליחות הוא מצד שעבירה הוא ביד המשלח ובזה אין השליחות מועיל אע"פ שזיכה לעצמו דאיהו בהיתרא זכי משא"כ לגבי אחרים הוי שלד"ע:

ועוד י"ל דהתם הכי קאמרינן מיגו דמועיל הגבהה זו לגבי דנפשיה שהרי אם נאמר שהגבהתו לדעת חבירו אינו מועיל אם כן הו"ל כחציו מונח ע"ג קרקע ולא קנה כלל וכיון דמהני לענין שיועיל הגבהתו לענין קניות עצמו הוא מועיל ג"כ לענין שיקנה חבירו משא"כ בזה שהפירות שבכלכלה המגיעים לחלקה לא אגידו בפירות המגיעים לחלק האחרות ול"ש מיגו דזכי לנפשיה ועיין באו"ת סימן ק"ה במ"ש על הש"ך בענין אם חייב גם לתופס ע"ש ועיין בשיטה מקובצת ב"מ בסוגיא דראה אותן רצין שכתב בשם הר"ן לענין חצר דא"א לומר מטעם שליחות שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון וגם למ"ד המגביה מציאה לחבירו ק"ח אינו מתורת שליחות רק משום מגו דזכי כו' ודברים אילו הובאו בנ"י שם בשם הר"ן בקצרה ע"ש וצ"ל דמ"ש התוספות דבמציאה והפקר יכול לזכות היינו משום מיגו דזכי כו' ולקצר אני צריך:

והנה לכאורה בלא"ה יש פקפוק על מ"ש הנ"ב לתרץ משחרור ששם אינו שליח האדון רק שליח העבד ומטעם זכיה דזה ניחא לשיטת התוספות משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דאינו רק שליח להולכה רק דהשליח זכה בגט זה לענין דלא מצי למהדר ביה כיון דהוא עצמו אמר תן גלי דעתיה שאין זה חובתו ואין זה בכלל תופס לבע"ח וכמ"ש הפ"י גבי כל האומר תן כו'. וא"ל שלעולם הוא נעשה שליח לקבלה רק דהוה כמטיל תנאי שלא יהא גט עד דלימטיה לידיה כיון דאמר תנו וכן משמע מדברי הפ"י במ"ש בשיטת הרי"ף אך לענ"ד צ"ע שהרי התוס' לקמן דף מ"ה ע"ב כתבו דכל כה"ג הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע ואף לפי מ"ש שם בתשובה הב' דהוי כקבלה אריכת' היינו דוקא היכא שמתגרשת עכ"פ בעודו ביד השליח כגון התם דקאמר עד דמטית למתא מחסיא מה שא"כ היכא שהתנה שיגיע לידה דוקא נפיק לי' מכלל שליחות לקבלה ועוד י"ל דאם איתא שזה נעשה שליח לקבל אף תנאו אינו כלום דכיון דאין שלד"ע ולא מצי לקיומי ע"י שליח לא מהני ביה תנאה דל"ד לתנאי דבני גד כו' וכדאי' בכתו' דף ע"ד ומכ"ש לפמ"ש במ"א דלשיטת הרי"ף זכיה לאו מטעם שליחות א"כ ע"כ שהוא שלוחו של אדון להולכה אך לכאורה י"ל כמ"ש הרשב"א פ' השולח דאחזוקי אינשי בעוברי עשה לא מחזקינן ומסתמא עביד ליה נייח נפשיה שהוא חייב לו על גמולו לשחררו והרי הוא כמוכרו לו ואינו עובר ע"ש בדף ל"ח וכ"כ בקצה"ח אך דבאמת ז"א דהתינח לרבנן דס"ל זכות הוא לעבד שפיר איכא למימר שחייב לו על גמולו לשחררו משא"כ לר"מ דס"ל חוב הוא לעבד הגמול הוא גומל אליו לרדפו עד חובה ולשלם לו רעה תחת טובה וא"כ האיך קתני דלא יחזיר משמע בהגיע לידו מהני נימא דנתבטל השליחות וכן מקשה הנ"ב לנפשיה דמתרץ שנעשה שליח העבד שהרי לר"מ ל"ש זה והנ"ב כתב דר"מ ס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות ומתרצא נמי קושיא זו לשיטת הרי"ף והרמב"ם:

אך דלפ"ז יש להקשות טפי שהרי התוס' הקשו כיון דתן במתנה לאו כזכי ולמה בשחרור אמרינן דהוה כזכי ותירצו דאי לא דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה משחררו ודומה לחוב דאמרי' בי' תן כזכי והפ"י הקשה ע"ז דהא במתנה נמי אמרינן אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה והניח בצ"ע ובאמת כבר הרגיש הרא"ש בזה בסוף פירקין ותירץ דמתנה דרך ליתן לאוהבו אע"ג דלא עביד ליה נייח נפשיה משא"כ בעבד דאי לאו דעביד נייח נפשיה טובא לא הוה משחרר ליה ועדיין צריך ביאור כי הדברים סתומים ואני אפרש דבשלמא במתנה אע"ג דמסתמא עביד ליה קצת נייח נפשו עד שנעשה אוהבו מ"מ אין זה חוב עליו עד שיתן לו מהון ביתו באהבה משא"כ בשחרור דלא מחזקינן ליה בעובר בעשה וע"כ לומר דעביד ליה נפשיה טובא עד שהוא חייב לו על כך לשלם גמולו ולעשות עמו בטובה ולשחררו וא"כ פשיטא דדמי לחוב ואמרי' ביה תן כזכי והשתא תיקשי ל"ל לר"מ למימר דלכך יכול לחזור משום דחוב הוא לעבד דאפילו תימא זכות הוא לעבד מכל מקום לא אמרינן תן כזכי דהא דמי למתנה שהרי לר"מ דס"ל דאין עובר בעשה וא"כ אצ"ל דעביד ליה נייח נפשיה שיהא כחוב והנה לשיטת הרמב"ן שתירץ לקמן דלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום לא תחנם ולפי"ז לר"מ דס"ל חוב הוא לעבד ע"כ דלא אסרה תורה רק לסלק השעבוד מעל העבד ואעפ"כ עדיין מותר בשפחה כמ"ש התוס' לקמן דף מ"ב ועיין בפ"י לקמן דף ל"ח ד"ה מיתיבי שכתב ג"כ דאיכא למימר דאין איסור רק לסלק השעבוד וא"כ שפיר הוצרך ר"מ למימר טעמיה דחוב הוא לעבד דאי הוה כזכות היה עובר בעשה כיון דשייך לא תחנם והיינו מוכרחים לומר דעביד ליה נייח נפשיה ודומה לפרעון חוב וא"כ דינא הוא דלא יחזור ולכך הוצרך לטעם חוב אבל לשיטת הרשב"א קשיא כנ"ל וגם צריך ישוב מה שהקשה הפ"י לעיל דף י"ב דלמה צ"ל בגיטין טעמיא דחוב הוא לה תיפוק ליה דאפילו אי הוה זכות מכל מקום תן שלו לאו כזכי כיון דל"ש לומר דעבדה ליה נייח נפשיה בשביל כך מגרשה:

ונלענ"ד ליישב דלכאורה צריך להבין לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמטא לידיה דוקא בעינן ולפי"ז קשה אמאי לא יחזור הא אמרינן בפ' השולח בגט שביטל חוזר ומגרש בו דנהי דביטל לשליחותיה דשליח גט גופא מי קא מבטל וכתבו התוס' שם דהיינו שאין כוונתו רק לבטל השליחות אבל מ"מ יכול לבטל הגט מעצמו וכן הוא שיטת הרמב"ם וכתבו המפרשים טעמא משום דכיון דסגי ליה בביטול השליחות אמרינן שלא היתה כוונתו רק על השליחות לבד ולא על הגט עצמו ולפי"ז קשה אמאי לא יחזור וא"ל דמחמת תן כזכי לא מצי למהדר או תופס לבע"ח כס"ד דש"ס ולפי"ז חזירתו על השליחות לא מהני מידי א"כ אדרבה נימא שהגט עצמו בטל שהרי הוא יכול לבטל הגט עצמו כיון דמטו לידה בעינן וכ"כ הרמב"ם דכל היכא דליכא ביטל השליחות הגט עצמו בטל וצ"ל דדוקא התם דמיירי שאמר גט זה בטל הוא יש לדון כוונתו על שניהם או על הגט או על השליחות ולכן היכא דבביטל השליחות לא סגי ליה אמרי' שמבטל הגט עצמו משא"כ כאן דמיירי בל' חזרה שאומר בפירוש שהוא חוזר בו מן השליחות ולא כלל בלשונו ביטול הגט עצמו אבל באומר לשון הכולל ביטל הגט עצמו ודאי דמהני ואחרי הודיע כל זאת נראה ברור דלר"מ דסבר לעולם בהם תעבודו רשות בלא"ה הוה אמרינן תן כזכי בשחרור אי לאו משום דחוב הוא לעבד דלכאורה יש לתרץ קו' התוס' דהא שחרור כמתנה ומ"ט אמרינן בי' תן כזכי ולפמ"ש לק"מ דהרי הרמב"ן והרשב"א וכל המפורשים כתבו טעמא דבמתנה תן לאו כזכי משום דכיון דמדעתיה יהיב רוצה הוא ליתן באופן שיהא בידו לימלך ולחזור בו כשירצה וכ"ז במתנה משא"כ בשחרור שפיר אמרינן שנותן לשליח ואומר לו תן וכוונתו זכי דכיון דבלשון תן נכלל ל' זכות ג"כ וזה הוציא מת"י היה לו לפרושי וא"ל דאמדינן דעתי' שאין נותן באופן זה שא"י לחזור בו ז"א דבשחרור אם ירצה לחזור הרי בידו לבטל הגט שחרור עצמו כיון דגיטא לא הוה עד דמטי לידיה דעכ"פ עתה שרוצה לחזור בו מהשליחות לא מהני דתן כוונתו זכי אך י"ל דשפיר מקשו התוספות דכיון דקי"ל דעובר בעשה א"כ ע"כ שאינו שלוחו של האדון רק שלוחו של העבד וכיון שאמר לו תן כזכי הוא משוחרר תיכף ואף גופו של גט אינו יכול לבטל ושוב היה לנו לומר דמסתמא אין כוונתו זכי ואינו גט כלל או להיפך כיון דעכ"פ דעתו לשחררו וא"א כ"א באופן זה שיהיה שליח לקבלה וישתחרר מיד מסתמא ע"ד כן נתן לו וא"כ אפילו לאחר מיתה יתנו. וע"כ צ"ל כתי' התוספות דאמרינן אי לאו דעביד ליה נייח נפשה כו' ואינו עובר בעשה ושפיר י"ל שנעשה שלוחו של האדון להולכה ולכן לא הוה גיטא עד דמטי לידיה וכשיטת הרי"ף ז"ל:

ולפ"ז לא תיקשי כנ"ל דלר"מ דס"ל רשות ע"כ הוצרך לומר טעמא דחוב הוא לעבד דבלאו האי טעמא דעביד ליה נייח נפשי' ל"ד למתנה דאמרינן שנתן לו באופן שלא יוכל לבטל השליחות דאין כאן אומדן דעתא שנותן לו באופן שיוכל לחזור בו דכיון דלדידיה רשות הוא ול"ש אין שלד"ע ושפיר נעשה שלוחו של האדון להולכה ובידו לבטל גוף הגט כשירצה ול"ד למתנה ושפיר אמרינן ביה תן כזכי וגם קו' הפ"י לק"מ דשפיר אצטריך בגט טעמא דחוב דאי הוה אמרינן תן כזכי לענין שלא יוכל לחזור מהשליחות כיון שבידו לבטל גוף הגט כשירצה לא דמי למתנה והדברים ברורים לפי עניות דעתי כפתור ופרח:

והנה בקצה"ח שם כתב ראיה מהאי דקי"ל דבקידושין אינו יכול למנות שליח אחר תחתיו והוא מדברי המרדכי בשם הקדוש מרדו"ש שכתב טעמא משום דמילי נינהו ואף על גב דבגירושין ל"ה מילי שאני קידושין שאין המעשה נגמר במסירת הקידושין דאולי לא תאבה האשה משא"כ בגירושין שיכול לגרש בע"כ ע"ש ולפי"ז כיון שאנו נוהגין בגט שיהיה השליח עושה שליח מוכח דהשליח המגרש בע"כ הגירושין קיימין אף בזה"ז שיש חרגמ"ה דאל"כ אף בגיטין הו"ל מילי עכ"ד והנה זכורני שזה ימים כביר כתב לי דודי מ"ו הגאון המפו' ז"ל באגרת שכתב ראיה זו בתשובה א' שכתב על ענין כזה ולפום רהיטא ה"א שראיה זו חזקה וקשה כברזל אבל אחר העיון ראיתי שאין מזה ראיה כלל ומתחלה אבאר דלכאורה לפי סברת הקדוש בזה א"כ בנותן גט לשליח ואמר לו שיגרשנה ברצונה נימא דבזה אין השליח עושה שליח דמילי' נינהו שמא לא תאבה האשה וא"ל דאה"נ ז"א דמשנה שלימה שנינו ואם אמר טול ממנה חפץ פ' לא ישלחנה בידה אחר שאין רצוני כו' אלמא דאי לאו האי טעמא וכגון היכא דנפקא לאפיי ויהבה ליה כו' הוי מצי למשוי שליח ולא אמרינן דמילי נינהו שמא לא תקן לו האשה החפץ וע"כ צ"ל דע"כ לא אמרינן דכל שלא נגמר המעשה מילי נינהו אלא דוקא בעכבה שאינה מן האיש כגון בקידושין שאין הדבור תלוי בו כלל שפיר הוי מילי משא"כ היכא דבדידיה תליא מלתא דאי בעי הוה מגרש לה בלא תנאה אף ע"פ שעתה הטיל תנאי בדבר ואם כן לא נגמר המעשה מ"מ כיון שבאמת יכול הוא לגרש בע"כ בלא תנאי לאו מילי נינהו:

והנה בטעמי' דמלתי' דאם נעשה שלד"ע השליחות בטל צ"ל משום דכיון דאין שלד"ע ולא מתחייב שולחו משום דדברי הרב כו' וכסבור היה שלא ישמע לו וכמ"ש הסמ"ע אם כן אמרינן שבאמת אם היה יודע שישמע לו לא היה עושהו שליח כלל והוי שליחות בטעות ואף דהוא אמר נתכוונתי אף אם ישמע לי להוי שליחות לא מהימנינן ליה דאומדנא הוא שאין אדם רוצה לעבור על איסור ולא מהימן למשוי נפשיה רשיעא ולקמן אבאר יותר מזה ומעתה אין מקום קושיא מהא דפסקינן בגירושין שליח עושה שליח אע"פ שאין השליח יכול לגרש בע"כ לית לן בה שהרי באמת אם היינו יורדים לסוף דעתו של המגרש שהוא עושהו שליח בשאט נפש אף לעבור על חרגמ"ה שפיר היה הגט גט אלא דאנן לא מהימנינן ליה ואמרינן דאף אם אומר שרצונו בכך בפיו ידבר ולבו לא כן עמו כדי שלא יעבור על חרגמ"ה ואם כן מה שאין המעשה נגמר שאין השליח יכול לגרש בע"כ אין זה רק כמטיל תנאי בדבר שלא יגרשה רק מרצונה וכל כה"ג אף ע"פ שאפשר שלא יגמר המעשה על ידי שליח דאולי לא תאבה האשה לית לן בה וכמו שהוכחתי מהך דטול ממנה חפץ כו' ואמנם אפילו תימא דאם אין שלד"ע אין המעשה קיים מצד שהשליחות מתבטל והוי כשולח על ידי חש"ו דלאו בני שליחות נינהו שאינו כלום וכן הדעת נוטה ואם כן אף אם היה דעת המגרש לגרש אף בע"כ אין השליח יכול לעשות דאין שלד"ע מכל מקום אמינא בה טעמא לחלק בין ההיא דטול ממנה חפץ ובין הך דקידושין דאין שליח עושה שליח דע"כ לא אמרינן דכל שיוכל להיות שלא יהיה נגמר הוי מילי אלא היכא שהשליחות מצד עצמו נכון לקיים וידו כיד הבעלים בזה אלא שגם הבעלים בעצמם לאו סמיא בידי' לגמור הענין שהוא תלוי בדעת אחרים כגון בקידוש דבאמת יד השליח כיד הבעלים אלא שגם האיש בעצמו אין בידו לקדש בע"כ של האשה הלכך הו"ל מילי משא"כ בההיא דטול ממנה חפץ פ' שעל אופן זה דוקא שולחו כיון שהוא מצווה ועומד מפי הבעל שלא יגרש רק אם תתן לו החפץ ואם לאו אין כאן שליחות כלל מחמת זה ל"ה מילי דאנן לא דיינין על אופן הביטול השליחות כלל כ"א על אופן קיום השליחות כל שהוא יכול לגמור המעשה שנשלח עליו אף שיש ספק שמא לא יגמר המעשה מצד שאם יעשנה יתבטל השליחות לית לן בה כיון שאין כאן ביטול מצד המעשה עצמה לאו מילי נינהו וכמו דלא אמרינן בגירושין דאכתי מילי נינהו שהרי ביד הבעל לבטל ולחזור משליחותו ואמרינן בריש האומר דכל כמה דלא מטא ליד האשה לאו מעשה הוא אלא ודאי דז"א דכיון דכל כמה שאין כאן ביטול שליחות בידו לגמור שליחותו לאו מילי נינהו ה"נ דכוותי' לענין אם יש ענין שיתבטל השליחות בצד מה מ"מ משום הא לא הוי מילי ומעתה א"ש גם הא דקי"ל בגירושין דשליח עושה שליח אע"ג שאין ביד השליח לגרש בע"כ משום דמה שאין השליח יכול לגרש בע"כ אינו סיבת המעשה עצמו רק שאם יגרשנה בע"כ יהי' כאן ביטול השליחות ואנו אין צריכין לדון כ"א כשיעשה על אופן שלא יתבטל שליחותו יוגמר המעשה כראוי וכנכון ול"ה מילי ודוקא בקידושין שיש ספק שמא מצד המעשה לא יוכל לגמר שליחותו אף שיהיה ידו כיד בעלים ודעת לנבון נקל כי הדברים עמוקים ונכונים וקלורין לעינים בס"ד. ובענין אם שליח עושה שליח בקידושין הארכתי במקום אחר והבאתי שם דברי בעה"ט במאמר שלישות ודברי הירושלמי ר"פ השולח ואין כאן מקומו:

ומה שנלענ"ד לצדד בזה לדינא שאף אם נאמר לתפוס עיקר כמ"ש הגאון בנ"ב שהשליחות בטל כמ"ש התוס' לענין קידושין מ"מ י"ל דבנ"ד לא בטל שהרי כתבו התוס' דבשוגג אין שלד"ע וכאן שעשה השליח על פי הוראת הבית דין שהתירו לזה המגרש שיגרש בעל כרחה ומחמת זה לא עלה על לב השליח שיהיה איסור בדבר ואין לך שוגג גדול מזה וכמ"ש התוס' בסנהדרין בסוגי' דשקול הדעת וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' קפ"ט דאם הורו לה ב"ד בטעות ונשאת על פיהם הוי כאנוסה והוכיח זה ממיכל בת שאול ופסקה בש"ע סי' ב' סי"ז ומ"ש הב"ש דמ"ש מנשאת ע"פ ב' עדים י"ל דהרשב"א לשיטתו ביבמות דף צ"ה שכתב הטעם בב' עדים ג"כ משום דלא דייקא וכו' ולא משום שמא יאמרו ואע"ג דרמ"א סובר טעמא דתצא מזה ומזה שמא יאמרו כו' ועיין בב"ש סי' קנ"ט וסי' ט"ז שפוסק כהרא"ש אך דז"א דאף לשיטת הרא"ש הטעם משום קנס חיישינן שמא יאמרו גירש כו' וכמבואר בפוסקים משא"כ היכא דליכא קנס ל"ש זה ואע"ג דדעת מהרי"ק אינו כן מ"מ העיקר כהרשב"א ומהרי"ק לא היה לפניו דברי הרשב"א הללו ואע"ג דבסי' י' תירץ הרשב"א הך דפלטי דדוד נביא היה כו' מ"מ בסי' קי"ט ואלף קפ"ט לא מסתברא ליה הכי ובמ"א כתבתי עוד מזה ועיין במ"ל פי"א מה"ג מ"ש על ראיית הרא"ש בשם הר"י מאורליינ"ש הביא ראיה מעובדא דאירוסין דאביי דלשיטת א"ז דבשוגג לא קנסו א"כ אין ראיה דהתם שוגג היה שעשה עפ"י הוראת אביי ובתשובת סי' הארכתי וכתבתי ליישב קו' הנ"ל דשם גרע טפי אם עשה ע"פ הוראה בטעות מן שוגג שלא ידע כלל שיש איסור אך בנ"ד נראה ודאי דעשה עפ"י ב"ד בהוראה שלהם שוגג גמור הוא ואמרינן גבי אין שלד"ע וראיתי בספר קצה"ח סי' שמ"ב שכתב וז"ל וראיה ברורה דאפילו בלא ידע שליח אין שלד"ע מב"ק דף מ"ב הוסיף לו רצועה א' כו' דטעה דיינא גופיה וא"א דבלא ידע יש שלד"ע אמאי שליח ב"ד גולה כיון שהב"ד הם המשלחים ואע"ג דהמשלח נמי לא ידע כו' ע"ש ולענ"ד אין כאן ראיה כלל דאע"ג דודאי אם עושה ע"פ ב"ד מיקרי שוגג כמש"ל ומכ"ש בזה שהכל בטעות מ"מ אין זה ענין לשליח שוגג בדבר עבירה דענין שליחות הוא שזה מצוה לשליח לעשות כך וכך והמשלח הוא המצוה וזה מקיים את פקודתו ועשה עפ"י ציווי וזר לא עבר בתוכם משא"כ אם ראובן אומר לשמעון כי יהודה ציוה שתלך ותכה את לוי והלך והכה אותו ובאמת שקר ענה בו ראובן כי מעולם לא יצאו הדברים מפי יהודה לעשות כן הדבר פשוט שאין מקום לומר על ראובן שהוא המשלח שהרי באמת הוא לא שלחו רק שהוא דבר סרה על יודא ושמעון שוגג הוא שהיה סבור שהוא עושה בשליחותו של יודא ובאמת אין הדבר כן ועכ"פ שלוחו של ראובן לא מיקרי כיון שראובן אמר ציווי זה בשם יודא ולא עשה יד השליח כידו כלל וגם השליח לא עשה ע"ד ראובן כלל כ"א על דעת יודא. ואם כן מכ"ש בזה שהב"ד אין כוונתם שזה השליח יעשה ע"פ פקודתם כי הם המדברים להשליח זה שיכה לזה שכן צוה לו המלך הקב"ה וזה המכה הוא שוגג שהוא סובר שהוא מכה בהיתר לפי שהוא שלוחו דרחמנא ובאמת אין הדבר כן רק שהדיין הממונה הטעה אותו אבל מעולם לא היה דעת המכה לעשות בשליחות הדיין רק בשליחות השם ולכן הוא שוגג בדבר וחייב גלות וז"ב:

ובזה היה אפשר ליישב גם מה שהקשה הנ"י על התוספות מפלוגתא דשמאי הזקן דהא יואב שוגג הוה ולפי מה שכתב י"ל שהתוס' סוברים דע"כ הך סוגיא דקידושין לא סבירא ליה דיואב שוגג הוה דאל"כ אין משם ראיה לשלד"ע כלל דכיון דגם יואב ידע שיש איסור להרוג הנפש רק שהיה סבור שאעפ"כ יש לו לעשות ע"פ מימר דרחמנא איש לא ימרה את פיך ואכין ורקין לא דרש א"כ אין זה כעושה בשליחות דוד כלל רק כאלו עושה בצויו ובכה"ג אין בזה דין שלד"ע:

וקצת יש ראיה לזה מיבמות דקאמר התם איש אמו ואביו תיראו כו' מאי לאו דאמר ליה שחוט ליה בשל לי ולכאורה קשה כיון דבכה"ג ל"ש אין שלד"ע שהרי הוא מחויב לשמוע לו ול"ש דברי הרב ודברי התלמיד כו' ואם כן בכה"ג האב חייב על חילול שבת ואם כן שוב הוי אין עושה מעשה עמך ואינו מחויב לשמוע לו כלל אע"כ דבכה"ג שתחלת עשייתו הוא לקיים ציווי דרחמנ' וה"ז כאלו אינו עושה ע"פ שליחות האב כלל אלא שיש לדחות דהתם ודאי דהוה ס"ד דרשאי לעשות כן משום דאתי עשה דכיבוד אב ודחי ל"ת דחילול שבת ממילא אין כאן איסור כלל לא על הבן ולא על האב שזה כלל גדול בתורה דעשה דחי ל"ת וכה"ג כתבו התוס' בשם הירושלמי שיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש וכ"כ לענין מצה של טבל ולא אמרינן דהוי מצוה הבא בעבירה דכיון שהעשה דוחה ל"ת אין כאן עבירה כלל וה"ה לענין זה אמרי' דנדחה האיסור לגמרי ואע"ג דאלו עביד האב גופיה חילול שבת חייב מ"מ כל שבנו עושה ע"פ ציוויו ואתי עשה דכבוד ודחי ליה אין כאן עבירה כלל ואם כן גם בההיא דיואב א"ש שאף אם נאמר שלפי דעת יואב שהיה צריך לעשות מצות המלך אין זה כאלו עושה בציווי הש"י רק בשליחות דוד כיון דסוף סוף ע"פ שליחותו של דוד ובציויו עושה מה שעושה שפיר שייך בזה דין שלד"ע ולפי דעת יואב דלא דריש אכין ורקין גם דוד לא הוה מתחייב כלל כיון שזה ציוי התורה לשמוע למלך אף בדבר עבירה ממילא העבירה נדחית לגמרי מ"מ כיון שבאמת אין הדבר כן ויואב טעה בזה שהיה סובר שמות' לו לעשות שליחותו של דוד ובאמת יש איסור בזה שוב הדבר תלוי בדין שלד"ע בשוגג ושפיר הוכיח הנ"י מכאן דאף בשוגג ס"ל לחכמים דפליגי על שמאי דאין שלד"ע:

שוב ראיתי במקראות גדולות פ' קדושים בפי' החזקוני שם שכ' ועדיין תיקשי דכתיב ונשיא בעמך כו' ואם אביו ואמו אומרים לו לחלל שבת אינו מחויב לכבדם וי"ל דמיירי בשבות דרבנן דאתיא כבוד אב כו' והוא תמוה מאד דודאי קרא לאו למיעוטי שבות שגזרו חכמים אתי ואם ר"ל דקרא אסמכתא מ"מ הוא נגד הש"ס דמוקי לה באיסור דאורייתא ובעל אמרי נועם שם והוא חידושים מלוקטים מרבותינו בעלי התוספות כתב וז"ל ואכתי קשה אמאי אצטריך לסמוך ת"ל מונשיא בעמך כו' וי"ל דאין שלד"ע ולא עביד מידי וישמע לו קמ"ל מהר"י נ"י וגם זה צ"ע והעיקר לפי ענ"ד כדכתיבנא שוב מצאתי בסמ"ג עשין קי"ב כתב תניא יכול אומר לו אביו היטמא כו' ולמדנו מכאן שבדיבור לעבור לא מחשב רשע דדברי הרב כו' שאם היה נחשב בדיבור פשיטא שלא ישמע לו ולא היה צריך פסוק לזה ולא מצינו עונש בדיבור אלא למסית בלבד שדיבר לאחד לעבוד עכ"ל:

ובעיקר קושיא הנ"י כבר כתב מהר"י בתשובה דמ"ש הנ"י דיואב סובר שכדין הורגו ז"א דלא היה לו להאמין על זה שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים וכו' אך לפי ענ"ד נראה דתרי גווני ביטול שליחות איכא חדא מצד המשלך שאפשר שהיה סובר שלא ישמע לו כיון דדברי הרב כו' ואידך מצד השליח כיון דמן הדין אין לו לעשות כן דדברי הרב כו' ועתה שעושה הוה כעושה על דעת עצמו ולא ע"ד משלחו ולכן ס"ל התוס' דכשהשליח שוגג אין כאן ביטול שליחות לא מצד המשלח שהרי יודע שיעשה כיון שהוא סבור שאין כאן עבירה וגם מצד השליח כיון שא"י שיש איסור הרי בתום לבבו ונקיון כפו עושה כן ע"ד המשלחו ולכן שפיר יש שלד"ע ולכן שפיר הקשה הנ"י מהא דיואב שאע"פ שמן הדין לא היה לו להאמינו שחייב מיתה מ"מ כיון דבאמת היה נאמן לו דוד ליואב שזה עשה מרד וחייב מיתה שפיר עשה ע"ד המלך וציוויו וגם מצד המשלח אין כאן התנצלות שהיה סובר שלא ישמע לו כיון שבאמת לא דנו לדוד בידי אדם רק בידי שמים והרי קמי שמיא גליא שרצונו של דוד היה שישמע לו יואב להרוג אורי' ועלתה בידו ועיין בטורי אבן במגילה גבי הא דקאמר מורד במלכות הוא ולא צריך למדייניה דמבואר שם דמורד אין צריך עדים והתראה והא דאמרינן היה לו לדונו בסנהדרין היינו לברר אם זה נקרא מרד אם לא וא"כ יואב שהאמין למכתבו היה סבור שבאמת דנו בסנהדרין וחייבו אותו כמורד ואף שלא היה בפני בע"ד מ"מ גבי מורד לא צריך למדייניה בפניו כלל כדמשמע מהא דויחגרו איש חרבו דגבי נבל עיין שם ולפי זה הוי יואב שוגג גמור ומכ"ש למאי דאמרינן בסנהדרין דלא דריש אכין ורקין דהוה שוגג:

אך לפי ענ"ד לתרץ קושית הנ"י דדוקא היכא שהמשלח מזיד והשליח שוגג שפיר אמרי' כיון שהשליח לא ידע אם כן בודאי ישמע לו והו"ל כאלו עשה המשלח בידים והמשלח מזיד הוא וחייב מה שא"כ אם גם המשלח שוגג אם כן אפילו נאמר דהוה כאלו המשלח עשה מ"מ הרי המשלח גופיא הוא שוגג בדבר אלא דמ"מ הוא מתחייב על שגגתו שעולה זדון שטעה בהוראה או שהיה לו לדקדק היטב בכדי להבדיל בין האסור ובין המותר אם כן דבר זה רמי על השליח גם כן שהיה לו לדקדק ומאי אולמיה דשליח ממשלח ושוב הדרינן לכללא דאף בשוגג יש שלד"ע ואע"ג דגם גבי מעילה כתבו התוס' כן והתם גם בעה"ב שוגג הוא ועל השוגג אנו מחייבין אותו י"ל דהתם מסתבר טפי לחייב למשלח משום ששגגתו עולה זדון כיון דידע דאיכא גביה מידי דהקדש הו"ל ליזהר ולא נזהר אבל השליח שלא ידע אותו מאומה בבית מה"ת לחייבו ובהכי א"ש מה שהקשה אא"ז מהרש"א דסד"א דבדבר עבירה קנסינן למשלח ובנ"ב דתינח בטביחה אבל במעילה לאו מטעם שליחות כו' ומאי טעמא קנסיה רחמנא למשלח ולא לשליח עכ"ל ולפמ"ש א"ש דגבי מעילה יש לקנוס טפי למשלח שהוא גזבר ההקד' וכן אמרינן להדי' בחגיגה דף יו"ד שליח עניא מאי קעביד כו' ע"ש ולפ"ז בהא דדוד י"ל שגם דוד שגג בדין וסבור שהוא מורד ונידון בדין שמים כמזיד לפי שהיה לו לדקדק בדבר וא"כ אם נימא דבמזיד אין שלד"ע אז אע"פ שיואב ג"כ שוגג היה מ"מ לענין דין שמים לשוגג אין לעשות המעשה שעושה השליח כהמשלח שהיה לו לדקדק בדבר אם לעשות או לא ושוב ל"ש ואותו הרגת שאין לנו לדון מה שהרג השליח כאלו הרגו הוא ומזה מוכיח שמאי דבכל גווני יש שליח לדבר עבירה:

והנה בנ"ב כתב דאם השליח שוגג לכ"ע בטל השליחות דהוה שליחות בטעות ע"ש ונלענ"ד דז"א דא"כ בכהן שמקדש גרושה ולא ידע שהיא גרושה וכן שאר חייבי לאוין נימא דהוה קידושי טעות כמו גבי מומין ונדרים ולהדי' אמרינן דבחייבי לאוין ולא הכיר בה אף כתובה יש להן והר"ן כתב החילוק דבנדרים ומומין ודאי אינו מתפייס משא"כ באיסור סברא שמתפייס וערב עליו המקח ע"ש וצ"ל דמה"ט נמי לא אמרינן שהקידושין הם קידושי טעות אלא אמרינן דמסתמא כיון שלא נתן לבבו לחקור זאת לידע אם יש כאן איסור מסתמא באמת ערב עליו המקח באיזה אופן שיהיה בין באיסור בין בהיתר ועיין בר"ן שם וא"כ נראה דה"ה לענין השליח כיון שעשה השליחות בסתם ולא נתן לב לחקור מסתמא נתרצה להיות שליח בכל אופן שיהיה אלא שעדיין צ"ע בהא דיואב שעשה כן בטעות שלא היה דורש אכין ורקין ובכה"ג ודאי אונס כדאמרינן בהוריות שאם הורו ב"ד וחזרו בהם אם הלך למדה"י או אפילו היה בדעתו לילך למדה"י הו"ל עשה ע"פ שגגתו בהוראה וכיון שיואב היה אז במלחמה לא היה לו לחזור על בתי דינין לידע שמא טעה בסברתו ואפשר לחלק דשאני היכא שעכ"פ שאל פי הב"ד והורו לו לעשות מעשה ואע"ג שחזרו בהם לזה לא היה צריך לחוש כיון שהיה בהול לילך למדה"י משא"כ היכא שטעה מסברת עצמו שגגת תלמוד עולה זדון והכא יואב טעה מסברת עצמו והיה לו לישאל פי הסנהדרין ולכן אע"פ שעשה בטעות מ"מ אין מקום לבטל השליחות בשביל זה:

ולפ"ז לכאורה בנ"ד אם עשה השליחות מפי ב"ד ויש טעות בהורא' שפיר הוי שליחות בטעות אם יעשה כן ע"פ חכם מפורסם בהוראה ובתר בי דינא לא דיינן ואין לך אלא שופט שבעיר וכמ"ש הרשב"א גבי הא דפלטי כיון שעשתה ע"פ הוראת ב"ד של שאול כו' אך י"ל דבכה"ג שעושה ע"פ הורא' ב"ד ויש לו דין אנוס בדבר זה לא מיקרי שליחות בטעות כיון שאין עליו שום עון אשר חטא כלל דאונס רחמנא פטריה והרי הוא השליחות בכוונה רצויה שהרי אף אם הב"ד טעו אין הקולר תלוי בצווארו משא"כ אם הוא שוגג בענין דעכ"פ חל עליו עונשו של שוגג אע"פ שלא ידע ואשם מ"מ כיון שאינו אנוס הוא חייב בד"ש ובד"מ אדם מועד לעולם בין שוגג כו' שפיר י"ל דהוי שליחות בטעות שאין רצונו בשליחות זה משא"כ באנוס דלא איכפת ליה כלל בקיום השליחות דס"ס אין עליו אשם כלל וא"כ בנ"ד אין כאן ביטול בשליחות כלל וצ"ע:

ועל דרך הפלפול נלענ"ד להביא ראיה דבכה"ג שטועה בדין לא בטל השליחות מהא דאמרינן בריש ב"מ ל"צ דנקיט זוזי מתרווייהו כו' ופרש"י דגבי מקח וממכר נמי החלוקה יכולה להיות אמת דאימור לשניהם נתרצה המוכר ולכאורה קשה דאיך שייך לומר דהחלוקה אמת מחמת זה דבשלמא במציאה שפיר אמרינן שאף על פי שכ"א אומר אני מצאתיה היינו לפי שכ"א מדמה בנפשו שהגביה כמעט רגע קודם לחבירו ובאמת בהדדי אגבוה משא"כ לענין רצוי המוכר שלפי טענותם ודאי א' כפה המוכר לקבל המעות וגם המוכר בעצמו אומר כן ואיך נבדה מלבינו שלשניהם נתרצה מה שלא עלה על דעת המוכר והלוקחים אין בהם מגיד זאת וגם קשה דלמה נקטי הש"ס טעמא דמציאה דאימור תרווייהו כו' ומקח וממכר שבקי וטפי הו"ל לפרושי טעמא דמקח וממכר שאינו פשוט כ"כ ולכן נלענ"ד ע"פ מ"ש הב"י סי' ר"ה דכל שאנסוהו למכור ושתק וקיבל הדמים רוצה אני קרינן ביה ועיין בלח"מ הלכות מכירה ולפי"ז נראה דאם שתק בשעת משיכה נמי כן הוא והוה כאומר רוצה אני ולפ"ז י"ל דאע"ג דמעיקרא קיבל הדמים מאחד מהם באונס מ"מ אח"כ בשעת משיכה שבאו לקנות הטלית במשיכה תרווייהו בהדדי אגבוה והמוכר שתק והוי כאומר רוצה אני ולכך שפיר קאמר הש"ס אימור תרווייהו כו' שהוא כולל מציאה ומקח וממכר ולפ"ז קשה לפי שיטת הרמב"ם שכתב כל המפציר בחבירו למכור לו חפץ כו' עובר בלא תחמוד ומבואר בה"ה שם דהיינו אף באומר רוצה אני שאז המקח קיים מ"מ עובר בלא תחמוד והאיסור נגמר בשעת גמר הקנין ולפי"ז קשה דהא לקמן בהא דהמגביה מציאה כו' אמרינן דלמא במקח וממכר כתב בש"מ בשם המפרשים דהא במקח נמי הגבהה כולה בעינן ותירצו דבמקח שפיר אמרינן דקנה חבירו שכ"א נעשה שליח לחבירו בהגבהה זו ודוקא במציאה מספקא לן דהוי חב לאחרים ע"ש ולפ"ז אכתי תיקשי היכי משכחת לה שהחלוקה תהיה אמת במקח וא"ל דלשניהם נתרצה המוכר כיון שע"כ לומר שקנו בהגבהת שניהם וזה נעשה שליח לזה והרי אינו יכול להעשות שליח שאע"פ דהוה כאומר רוצה אני מ"מ נגמר אז האיסור דלא תחמוד ע"ז שנתן הדמים בע"כ ואין שלד"ע והמעשה בטל וצ"ל כיון דקי"ל דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע והשליח שוגג ובכה"ג שפיר מהני השליחות וא"כ מוכח אף דבכה"ג ששוגג בדין ולא אסיק אדעתיה שיש איסור בדבר לא אמרינן דהוי שליח בטעות כלל:

אך מ"ש בקצה"ח סימן קפ"ב בעושה שליח סתם לגרש ושליח מדעתיה דנפשיה נתן בע"כ דבזה עיקר השליחות לא בטל כיון דכבר נעשה שלוחו לגירושין וחרם ר"ג גבי גירושין אינו אלא כמו איסור אחר וכמו עשאו שליח בסתם לטביחה והלך ושחט בשבת שכתב המ"ל דהשליחות לא בטל ע"ש ודבריו תמוהים מאד דבכה"ג שעשאו שליח בסתם לגרש והשליח מדעת עצמו גירש בע"כ אין ספק שהוא משנה מדעת המשלח דאנן סהדי דאדעתא שתקבל הגט ברצון עשאו שליח ומעולם לא עלה על לבו שתתגרש בע"כ ויעבור על חרגמ"ה ואפשר דאפילו בלא חרגמ"ה נמי בטל השליחות בכה"ג דסתמא דמלתא לא היה דעתו לגרש בע"כ ומכ"ש בזיווג ראשון וגם אפשר דאיכא בזה משום בזיון דבעל כשמגרש בע"כ ולא היה דעתו בשליחות זה כי אם לגרשה מרצונה ולפי שנ"ד נראה שבפירוש עשאו שליח לגרש בע"כ לא הארכתי בזה:

והנה בחידושי' כתבתי שיש סברא לומר דדוקא במזיד המעשה בטל לפי דאמרינן כסבור היה שלא ישמע לו משא"כ בשוגג אפילו תימא דגם בשוגג אין שלד"ע מגזירת הכתוב דהוי ליה שני כתובים כו' מ"מ הא דהשליחות בטל במזיד סברא בעלמא הוא ובשוגג דל"ש הך סברא לא בטל השליחות כלל ובזה כתבתי ליישב כמה ענינים שפלפלו בהם הגאון מהר"י הלוי ז"ל והגאון נ"ב והארכתי בזה וא"כ בנ"ד אין מקום לבטל השליחות כלל:

ועוד יש לצדד לפי מה דמשמע מהחלקת מחוקק סימן ס"ו ס"ק י"ח ומדברי הב"ש שם ס"ק י"א דחרגמ"ה אין בו איסור דאורייתא וא"כ לדעת כמה פוסקים באיסור דרבנן יש שלד"ע והנ"ב מחליט שם לומר דאיסור דאורייתא הוא ובאמת ז"א מוכרח ולא רציתי להאריך בזה כיון דבלא"ה משמע דאף בדרבנן יש שלד"ע וכמ"ש המ"ל בה' רוצח ואין להביא ראיה מהא דקי"ל בש"ע ח"מ סי' קצ"ה בקנו קנין בשבת דאף ע"פ שעשו עבירה קנו ומשמע דאף אם קנו העדים בסודר שלהם שכך הורגלו כמ"ש בסעיף ג' מדברי הרא"ש אפ"ה מהני אף ע"ג דקנין העדים מטעם שליחות הוא וע"כ דבדרבנן יש שלד"ע יש לדחות דהתם הם שלוחי הקונה והם זוכים בשבילו ואיסור קנין בשבת הוא מצד המקנה שאסור להקנות בשבת וכמו אין מקדישין כו' דהאיסור מצד המקדיש אלא דבאמת ז"א דגם מצד הקונה איכא איסור כדמשמע בירושלמי הדין דכנסין ארמלין כו' שלא יהא נראה כקונה קנין משמע שהאיסור מצידו שהוא קונה וגם דהא גם מעכו"ם אסור לקנות בשבת ועיין בעירובין פ' הדר כל מיקני ביתא אסור בשבתא:

אך באמת מ"מ אין משם ראיה כלל דאפילו תימא דגם בעדים דינא הכי מ"מ הקונה לא אמר להם שיעשו הקנין בשבת וזה שעשו הקנין בשבת הוא מדעת עצמן ובכה"ג לא אמרינן אין שלד"ע כמבואר בטור הל' גניבה הביאו המ"ל ע"ש ובקצה"ח הכריח מזה דקנין העדים לאו מטעם שליחות הוא אלא מדין עבד ואין צורך לזה. ולענין דינא אם גירש ע"י שליח בע"כ במקום שעובר על חרגמ"ה קשה להכניס ראש בין הרים גדולים וגם ק' לאסור איסור על המגרש שלא ישא אשה ולמשדי עליה גודא רבא רק מחמת חומר אשת איש נראה שאין לה להנשא עד שתקבל גט אחר ברצון ועל זה יש לכוף כאגמון ראשו שיתן לה גט אחר כמבואר בפוסקים:

ומ"ש כ"ת בפי' דברי התוס' בתמורה צ"ע דא"כ אכתי תיקשי אף לתי' התוס' דהא עדיין יש נ"מ בנשבע שלא למכור וגם בלא"ה מ"ש התוס' דאיתקש גירושין כו' צ"ע דהא אשכחן נשטטית לא יוציא עולמית וכהנה רבות ולמה לא נימא דאיתקש גירושין למיתה אלא ודאי דז"א דאין לנו להקיש אלא בענין הגירושין דהיינו אם נחליט שהם גירושין גמורים אלא שיש ספק אם הם גומרים וכיוצא בזה יש ללמוד מהיקש משא"כ אם ע"ז אנו דנין אם יש כאן גירושין אם לא אין ללמוד מהיקש זה כלל דלא איתקש אלא גירושין וזה לא מיקרי גירושין כלל וא"כ באונס דאמר רחמנא לא יגרש ואי עביד לא מהני אין לנו ללמוד מהיקש כלל דהרי אין כאן גירושין וכמו נשתטית וכיוצא בזה דאע"ג דמיתה מועיל גירושין אין מועילין ואשר אני אחזה לך בפי' דברי התוס' דבאמת צריך להבין בדברי הש"ס דקאמר דלאביי ניחא דאינו לוקה משום דלא מהני שהרי צריך להחזירה. ולכאורה נראה דמה שצריך להחזירה אחר הגירושין אין זה בכלל לא מהני דזה שהוא מחזירה אין בזה ביטול העבירה שעבר בשעת גירושין ופנים חדשות בא לכאן שחזר ונשאה וכי שייך למימר דלא לקי דהא דלא אהני מעשיו היינו אם יש כאן ביטול בענין הגירושין גופייהו משא"כ אם הגירושין הם גומרים בפ"ע אלא דאקרקפתא דגברא רמי לקיים ולו תהיה לאשה למה יפטור בזה ממלקות על איסורא דעבד בגירושין ונ"ל דבאמת זה מיקרי ביטול בענין הגירושין גופייהו כיון דענין גירושין איתקש למיתה שהבעל מוציאה מרשותו לגמרי ותו לא אגיד' ביה כלל להחזירה לרשותו ולפ"ז כיון דכאן גזרה תורה שצריך להחזירה ממילא דזה מיקרי ביטול בענין הגירושין ממש דכל גירושין הוא שלוח לכל ימיו וזה אינו כן ולכן א"ש לאביי דלא לקי דהא לא אהנו מעשיו היינו הגירושין להיות ככל גירושין דעלמא דליתא בחזרה דאיתקש למיתה ובזה מבוארים דברי התוס' שכתבו בשלמא לאביי ניחא דמש"ה לא לקי דלא מהני מעשיו ולפ"ז צ"ל דגם לאביי גבי אונס משמע ליה פשטא דקרא דלו תהיה לאשה לא יוכל שלחה דלא מהני הגירושין אע"ג דבעלמא אי עביד מהני הכא ל"מ ומה"ט לא לקי וע"ז קשי' להו א"כ לחייב הבא עליה כו' וע"ז כתבו דבאמת איתקש גירושין למיתה לענין זה שמוציאה מרשות הבעל ומיהו להכי לא מהני שאין שילוח זה לכל ימיו כו' ור"ל דודאי הגירושין עצמם מועילים להוציא מרשות הבעל כמו מיתה אלא שלענין זה אין מועילים כאן גבי אונס שיהא השלוח לכל ימיו כמו גירושין דעלמא ולכן לא לקי כיון דלא אהני גירושין דידיה ומה לי דלא אהני כלל או לא אהני למקצתו כיון דאשתני דיניה משאר גירושין דעלמא. ואח"ז כתבו דלא אסיק אדעתיה כו' ומש"ה פריך לרב' נהי דלא מהני לילקי כצ"ל וא"ל דא"כ אכתי לרבא ה"ל לאקשויי דאם בא עליה קודם גירושין לא יתחייב עליה וכהן למה מחזירה ז"א דהא למאי דמסיק רבא כל ימיו בעמוד והחזר קאי באמת א"ש ועיקר קושיית התוס' הוא. בס"ד דהש"ס וטפי ניחא ליה לא תקשויי מרישא דאם ישראל מחזיר ואינו לוקה והא דאם בא אחר עליה קודם גירושין כו' אינו מפורש במשנה ולכך פריך אמאי לא לקי. ועוד נלענ"ד דאף אם נאמר שקו' התוס' בזה אליבא דרבא נמי אתי שפיר ומתחלה אבאר מה שהקשיתי מנשתטית וכיוצא בו דאין הגירושין מועילין אע"ג דאיתקש למיתה דבאמת החילוק מבואר דכל שהגירושין אינם כלום אין כאן היקש שלא הקישה התורה אלא במקום שיש גירושין וכיון שנשתטית היא משלחה וחוזרת מעיקרא לא חלו הגירושין כלל משא"כ בהא דאמר רבא אי עביד לא מהני סברא בעלמא היא כיון שזה האיש מלאו לבו לעשות כן לעבור על דברי תורה לא הועילו מעשיו ולא אמר רבא בטלו מעשיו אי עביד אלא דלא מהני ר"ל דודאי ל"ש ביטול על המעשה שעשה רק שמה שכיון בזה בעל המעשה להועיל בזה אין בו מועיל כיון שרוצה לעבור על מימרא דרחמנא ולפ"ז בגירושין דאונס אע"ג דעבר על לאו פשיטא שאין לבטל גוף הגירושין בשביל זה ולומר שלא חלו כלל רק שאנו אומרים שלא עשו פעולת הגירושין שבכ"מ מועילין להוציאה מרשות הבעל ובזה שהוא באיסור אין פועלים פעולתם וכן בהא דאלמנה לכהן גדול פריך דהוי ליה למימר שלא יפעלו פעולת הקידושין כיון שבקידושין אלו עבר אמימרא דרחמנא:

והשתא א"ש תירוץ התוס' בזה דאיתקוש גירושין למיתה כיון שבאמת אין כאן ביטול בעצמותן של גירושין אלו רק שנאמר שלא יפעלו מאומה בהא אית לן להקיש למיתה דמה מיתה מוציאה מרשות הבעל כו' אך דמ"מ אין לנו לבטל בשביל היקש זה סברא דאי עביד לא מהני ובאמת נימא דבטלו הגירושין אך דבאמת קרא כתיב לא יוכל שלחה כל ימיו ומצינן לפרושי הקפידה שהקפידה התורה שלא יהא שילוח לכל ימיו ואי עביד לא מהני ואין השילוח מועיל לכל ימיו וצריך להחזירה ודאי שיש לנו לפרש כן משנאמר שבטלו גוף הגירושין ומ"מ כיון דרבא ס"ל דאע"ג דלא מהני מ"מ לקי גם בזה לקי כיון דעכ"פ המעשה השילוח שמשלחה היא שילוח לכל ימיו והוה ס"ד דאין זה ניתק לעשה ועיקר הלאו הוא על השילוח וכל שמשלחה ממילא שהוא מוציאה מרשותו לגמרי ומיקרי שילוח לכל ימיו ולקי עליה וממילא לא שילוחו לכל ימיו וצריך להחזירה וכל זה לענין אונס דכיון שיש לומר דלא מהני במה ששילחה לכל ימיו די בזה שלא הועילו מעשיו וצריך להחזירה משא"כ בנשבע שלא לגרש שאין קפידא על הגירושין של כל ימיו רק הקפידא על הגירושין עצמה בשעה שנותן הגט בזה באמת אמרינן דלא מהני ובטלו הגירושין גופייהו ול"ש בזה היקש גט למיתה כנ"ל:

אך צ"ע במה דקאמר התם ורבא אמר לך אי לאו דכ' רחמנא כל ימיו כו' ולפמ"ש בלא"ה צריך למכתב כל ימיו דאל"כ הוה לן למימר דאי עביד לא מהני ובטלו הגירושין לגמרי וצריך לומר דבאמת גם אי כתב כל ימיו קודם לא יוכל שלחה נמי הוה מפרשינן דהך לא יוכל שלחה שאח"כ אינו מבטל הגירושין לגמרי אלא קאי אשלפניו ולו תהיה לאשה כל ימיו לא יוכל שלחה דהיינו שבעמוד והחזיר ומ"מ שפיר לקי כיון שאין כאן עשה אחר הלאו ומדכתב כל ימיו אחר לא יוכל שלחה מוכח דהוה לאו ניתק לעשה וכמ"ש התוס' בד"ה אמר לך רבא ע"ש וקצת צ"ע לענ"ד דלמה הוצרכו התוס' לדחוק מכח הקישא דגירושין למיתה ת"ל כיון דאין כאן רק איסור לאו דלא יוכל שלחה וכיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין כדילפינן לקמן מלא יקח ולא יחלל א"כ יש לנו לומר דאיתקש יציאה להויה כמו דקידושין תופסין בחייבי לאוין אף שיש איסור לאו כמו כן בגירושין ואע"ג דאכתי לא אייתי הש"ס הא דלא יקח כו' מ"מ ודאי ידע דקידושין תופסין בחייבי לאוין ואפשר שהתוס' כתבו כן משום דאיתקש למיתה דבהכי א"ש אף למ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כ"ז כתבתי לפום ריהטא ועוד חזון למועד שמור ב"נ לעיין בסוגיא דברי ידידו ד"ש ושלום תורתו:

זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה