אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ג › שאלה קיג

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ג · שאלה קיג

שאלה קיב

אלף שלומים. ועוז ותעצומים לראשי שמים. ה"ה מחו' הרב הה"ג החריף ובקי המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יצחק הלוי נ"י האב"ד דק"ק אליק ונלוו עמו הרבנים המופלאים ומופלגים הדיינים המצויינים יושבי על מדין בק"ק הנ"ל ד' עליהם יחיו:

מכתבם הבהיר האיר אל עבר פני האותיות שאלוני בדבר הגט שהוא בא ע"י שליח ונתקלקל בדרך ונקרע בשני מקומות דהיינו בשם האשה רחל נפסק וניקב שם ברגל הרי"ש וכמעט שאין הרגל ניכר ובאות למ"ד של תיבת לכל אדם נפסק צוואר הלמ"ד הראשונה ואינו נוגע בתחתיתה דהיינו לכ"ף כפופה של הלמ"ד. ואני איני כדאי ששלחתם אלי ומה ענין פתחי אצל גיטין הכי יסמכו עלי כלוקח מן הפלטר או מן הסיטון אפס אחרי רואי במכתבם כי העיגון רב לא אוכל להתעלם כדרכי מעולם ת"ל לחפש זכות לפתח כבלי מוסרות עגונות וצרורות שלא יצאו חנם אלו ימי נערות ובפרט אחרי רואי כי נפתח ברבוותא כבוד מחו' הרב הגאון הגדול מופת הדור. המפורסם מוהר"ר מאיר נ"י מרא דאתרא הדין פתח בהצלה תחלה יורה יתיר וברור ענותנותו וכי היכא דלימטי שיבא מכשורא נתן עיניו בי לחוות דעי אף אני אשווע ואומר ואבא אחריו ומלאתי את דבריו ועם כי לחומר הנושא והנוגע בדבר שבערוה צריך גוף נקי ואני היום סמכוני באשישות ומוכ"ז אץ עלי ובא כיום תמים וזה וזה גורם להיות מקצר ועולה ואמינא אנקיט בידאי כל דהו הנוגע ושורש הדין הלא כה דברי בעזה"י:

מתחלה אבאר בענין חסר הרגל שבשם האשה ראיתי במכתב מחו' הגאבד"ק נ"י כי בדק ע"י תינוק דלא חכים וקרא האותיות כתקונם וא"כ לכאורה הדבר פשוט דודאי מהני בזה כמבואר בש"ע ומקורו מהתוספות בגיטין דף פ"ה וז"ל ומעשה היה בגט שלא היה ניכר היטב בין וא"ו ליו"ד שבא לפני רבינו אליהו והביא תינוק דלא חכים כו' וכן הוא במרדכי שם והביא ראיה ממנחות גבי תפילין. אך יש לעיין קצת לפמ"ש מהרי"ק והריב"ש הביאם בט"ז א"ח סי' ל"ב דהיכא דנשתנה צורת האות לגמרי לא מהני תינוק ואף דאינהו שם מיירי לענין אם אין היו"ד שבאל"ף נוגעת אל גוף הא' וכיוצא בזה מ"מ מבואר למעיין במהרי"ק דאין הפרש בזה דאף באותיות הפשוטות לא סמכינן אלא כגון וא"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיעה לאורך וא"ו או אם היא כשיעור יו"ד ולכך מועיל תינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וא"ו יש לה מדלא קראה יו"ד אבל היכא דפשיטא לן שאין האות כצורתה מה מועיל ראיות תינוק כו' וכן הריב"ש סי' ק"כ כתב דכל שאין פסולתה משום שדומה לאות אחרת אלא לפי שאין כתובה כהלכתה אין מועיל תינוק ולא אמרו קריאת תינוק כי אם על הספק לבד:

ולפ"ז צ"ע בנ"ד שלא נשאר רק כמין עוקץ קטן במקום רגל הרי"ש כעין קיצו של יו"ד אם מועיל תינוק בזה כיון שבלא קריאת התינוק למראה עינינו נשפוט שאין להאות הזה תמונת רי"ש הנהוגה אצלינו. אך יש לצדד בדבר ע"פ מ"ש התוס' במנחות דף כ"ט מעשה זו שהובא לפני רבינו אליהו ושם נאמר שהיתה הדל"ת של כדת קטנה כמעט כמו יו"ד והביא זה ג"כ בסמ"ג סוף הל' גירושין ושם איתא שהיתה הדל"ת קצת דומה ליו"ד והורה להביא תינוק כו' והביאו בהגמיי'. נראה מזה שענינו היה דומה לנידון דידן ואפ"ה הכשירו ע"י תינוק ונראה טעמא משום דבתמונת האותיות שהביא הב"י בא"ח סימן ל"ו איתא שם תמונת דל"ת ורי"ש גגה ארוך ויריכה קצר וכיון שהוא קצר אין שיעור לדבר ואפילו עוקץ קטן תמונת רי"ש יש לו וכן משמע ממ"ש הב"י באה"ע סי' קכ"ו מצאתי כתוב בס"ג אשכנזים כו' ומכאן מביא רבינו אליהו ראיה לגט שהיתה דל"ת של כדת קטנה ודומה ליו"ד כו' ועדיין צ"ע דאע"פ שתפס הלשון דרך קצרה שדומה ליו"ד מ"מ צ"ל שלא היה דומה ליו"ד ממש אלא שהיה מקום להסתפק בזה ולפמ"ש בב"י בא"ח שם הטעם שצריך שיהיה יריכה קצר שלא יהיה דומה לכ"ף פשיטא משמע הכוונה שלא יהיה ארוך קצת שידמה לכ"ף פשוטה ובכ"ף פשוטה תמונתה שהרגל כפלים מגגה אבל מ"מ קצר הרבה אפשר שאינו כמו תמונת רי"ש וכן משמע ממ"ש בתמונת אות יו"ד שיהיה לה רגל קטן ולא יהיה גדול פן ידמה לרי"ש כו' מבואר מזה שרגל הרי"ש צריך להיות גדול מרגל היו"ד וא"כ היכא שאנו רואין שעוקץ הנשאר ברי"ש הלזו איננו גדול מעוקץ היודי"ן הרגילין אע"פ שא"א לטעות בו בתמונת יו"ד מפני גגו הרחב מ"מ עכ"פ קלקול האות הוא שהרי עכ"פ אין כאן תמונת רי"ש ואין תינוק מועיל בזה וצריך הבחנה טובה בזה אם עכ"פ יש מקום לספק בעוקץ הלז שידמה בגדלו לרגל הרי"ש ולכאורה היה אפשר לומר דעובדא דרבינו אליהו מיירי שלפי מראית עינינו היה דומה ליו"ד ואפ"ה כיון שהתינוק קראו ד' הכשירו וכמ"ש בתה"ד סברות להכשיר היכא שאין היודי"ן של האלפי"ן ושיני"ן נוגעין באות והב"י והד"מ כתבו דבמקום עיגון יש להכשיר אף בתורף וכ"כ רמ"א בהג"ה סימן קכ"ה ומזה הביא הגאב"ד נ"י ראיה לנ"ד:

אבל לפע"ד א"א לומר כן דודאי כ"ע מודים היכי דנשתנה לצורה אחרת שאינה צורת האות כלל או שנדמה לאות אחר לא מהני קריאת תינוק והתה"ד לא קאמר אלא התם דהאות שלם לפנינו אלא שאינו מדובק כראוי אבל הוא סמוך מאד עד דלא שלטא ביה עינא דתינוק בהפסק שבין היודי"ן לגוף האותיות ובכה"ג סבירא ליה לתה"ד די"ל דשפיר מיקרי צורת אות עליה שהרי לא חסר מתמונתו כלל רק שאינו נוגע וכיון שתינוק דלא חכים אינו מרגיש בו כלבוד דמי וצורת האות מקרי רק דלא הוי כתיבה תמה לענין ס"ת ותפילין אבל בגט לא בעינן כתיבה תמה ע"ש בתה"ד סימן רל"ד ורל"ו ובפסקים סימן מ"ה ולכך הכריע הב"י להקל בזה במקום עיגון אבל כשיש חסרון ושינוי בגוף צורת האות אין זה מועיל מה שהתינוק קורא דהא ע"כ שהי' לו איזה הבחנה מחמת האותיות שלפניו אבל זולת זה מה יתבונן על תמונת האות יותר ממנו מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ועיין בתה"ד שנראה דעתו להחמיר בזה אף ביודי"ן שאין נוגעין רק שהב"י הכריע להקל במקום עיגון וכתה"ד הסכים הב"י:

אך לענ"ד נראה דאף אם נימא שאין קריאת תינוק מועיל בזה שנתקלקל צורת האות ונחסר משיעורו מ"מ שפיר חזי לאכשורי להאי גיטא ע"י שיור כמלא אות קטנה כדקי"ל בניקב רגל הימני של הא' וכמ"ש המרדכי דהאי שיעורא לאות הא' ודכוותיה דוקא אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד כגון ו' ז' כו' אין שיעורם כמלא אות קטנה דאדרבא כו' ע"ש הביאו הב"י בא"ח סי' ל"ב ודבריו מבוארים דבשלמא באות ה"א וכה"ג כל שנכתב מתחלה בתמונת ה"א ועדיין ירכיו קיימת שיש בו כמלא אות קטנה לא נסתלק צורתו מעליו ואין עליו תמונה של אות אחר שהרי הגג רחב כאשר היה בתחלה הלכך השיעור בשיור אות קטן משא"כ בפשיטות אם נשאר צורת יו"ד נסתלק מעליו צורת וא"ו ונכנס יו"ד במקומו הלכך לא סגי בלא תינוק וא"כ בנ"ד אף בלא קריאת תינוק אם נשתייר מן הרגל כמלא אות קטנה דהיינו כמין יו"ד לא נסתלקה צורת רי"ש מעליו. ועיין במרדכי שכתב וז"ל ומ"מ בפ' הבונה כו' ומה"ט י"ל דלא מצי למנקט לעיל בכל זה אותיות דניקב יריכו כו' אם נשתייר מלא אות קטנה דלא שייך בכל האותיות עכ"ל וס"ל דדוקא באות ה' שלא בשיור קטן בירך הה"א ניכר תורת ה"א עליו משא"כ באותיות אחרות. ומ"מ מבואר בדבריו שלא בא רק לומר דבפשיטות אינו מועיל שיור אבל מ"מ אזיל ומודה דהך תיקון דתינוק מועיל אף בכפיפות כיון שהתינוק קורא האות כמות שהוא אין קפידא אלא ששם לא הוצרכנו לזה דאף אם אין התינוק קורא מ"מ במלא האות קטנה מקרי האות ניכר ואם אין שם שיור כמלא אות אף על פי כן התינוק קורא הא יש לומר דשפיר דמי ואפשר דבכה"ג כיון דהיא מהאותיות כפופות והגג רחב כל שניטל הרגל ולא נשתייר אף כמלא אות פשיטא שאין האות כצורתה ולא מהני תיקון וכמש"ל מדברי מהרי"ק והריב"ש וכ"כ הב"י בפירוש דברי המרדכי במ"ש וכל הפשוטות יכול להיות דפסולות אפילו קרי ליה תינוק ופירש הב"י דר"ל דבכל הניכר ונראה לעין בפשוטות שלא נשתייר בו שיעור אות אפילו קרי ליה תינוק כו' לא משגיחין ביה וכן נראה מדברי הרמ"א בהגה"ה סט"ז נפסק א' מהאותיות הגי' הפשוטות משמע דבכפיפות לא מהני תיקון על ידי תינוק. (ועיין בשו"ת הרמ"א סימן דמפרש דברי המרדכי במ"ש וכל הפשוט כו' בע"א ממ"ש הב"י והוא דחוק קצת) וכ"כ הט"ז להדיא בשם המרדכי וכן מבואר מהד"מ שכתב דהמאירי חולק על המרדכי והטור סובר כהמאירי דאל"כ הו"ל לפרושי נפסק מהאותיות הפשוטות ולענ"ד שפיר י"ל בדעת המרדכי דקריאת תינוק ודאי מהני בכל האותיות דגם בכפופות אפשר שלא יסתלק מעלי' צורת האות לגמרי ויש לספק בו שמא צורתו עליה וקריאת התינוק מכריע בזה והמרדכי לא קאמר רק דשיור לא מהני בפשוטות ולקמן יתבאר מה שמחולק המרדכי עם המאירי לענין שיור כמלא אות אבל לענין אם מועיל תינוק בכפיפות לא פליגי וכן מבואר מדברי התוס' דמנחות וסמ"ג דלעיל שגם באות דל"ת מהני תיקון אבל כמלא אות לא מהני התם כיון דגם גג הדל"ת היה קטן ודומה ליו"ד ואין רשומו של הד' ניכר אם לא מחמת קריאת התינוק וגם דהתם מיירי שמתחלת הכתיבה היה כך וע"כ לא מהני כמלא אות אלא אם נכתב מתחלתו בכשרות ועתה נשתייר כמלא אות אמרינן שעדיין בתמונתו עמד משא"כ אם בתחלת הכתיבה נכתב כן אם אין התינוק קורא אותו כהוגן הרי לא היה עליה צורת אות מעולם ובנ"ד אם באנו להכשירו מחמת קריאת תינוק היה צריך שיש די בזה בהעוקץ הזה לספק מחמתו שיש בו תמונת רי"ש כראוי. ואף שהגט הובא לפני לכאן חדל אני לשפוט למראה עיני לומר כזה ראיתי ודרכי תמיד לסמוך בענין כזה על אחרים כגון סופרים מומחים ובקיאים שלבם שלם מפיהם בדבר יקרא אלי מהות הענין מה הוא ואני כותב על הספר שורת הדין הנלענ"ד וחזקתו בדק הגאבד"ק נ"י ודקדק בדבר שיש בו שיעור הראוי ולפמ"ש אם נשתייר מלא אות קטנה סגי אך לקמן אבאר שיש הרבה חולקים בזה ומכל מקום כיון שגם התינוק קראו כהלכתו ודאי דסגי בהכי ואני חושש בדבר שעד נתינת הגט שמא יהא הלוך וחסר יותר מכדי חסרונו שהוא בעת הראתו ועל הדיינים שיסדרו נתינת הגט מיד השליח להאשה עליהם מוטל לדקדק בזה ועכ"פ צריך שישתייר כמלא אות קטנה דבמקום עיגון כה"ג יש לסמוך על המרדכי והאחרונים הנמשכין אחריו:

ועוד יש בזה כדי לצרף דעת רבינו יואל שכתב במרדכי והג"א בשמו דיש להכשיר בדיעבד אף אם לא כתב שם איש ואשה כלל ע"י ע"מ וגם דדעת הפוסקים החולקים י"ל דאינו רק מדרבנן וכמ"ש הב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א וא"כ כיון דס"ל שהוא מדרבנן שפיר דמי לסמוך להתיר בשיור מלא אות במקום עיגון כה"ג ובמקום אחר הארכתי בביאור דברי התוס' בגיטין דף כ' ועיין בפ"י שם וכאן קצרתי שלענ"ד אפילו מאן דסבר דאף לדידן בעי ע"מ מדאורייתא מ"מ שפיר דמי לסמוך בכה"ג שהוא עיגון גדול על דעת המרדכי ודעימיה דסוגיא דעלמא כוותייהו:

ועתה נבא לדין על קלקול הלמ"ד של תיבת לכל אדם וכתב הגאב"ד נ"י דאע"פ שהתינוק קורא יפה לפי שהוא מצרף ראש הלמ"ד לתחלת האות ואם באנו לכסות חלק התחתון בודאי לא יוכל לקרות יפה וצידד להקל בזה דנראה דאף אם לא כתב תיבת לכל אדם הגט כשר דהוי ידים מוכיחות ועכ"פ בלא למ"ד יש להכשיר והרחיב הדברים ברוחב בינתו ולקמן אבאר בזה. ונלענ"ד להוסיף צד היתר שיש מקום לומר בנ"ד דשפיר חזי לאצטרופי חלק התחתון להעליון ומ"ש הט"ז בזה לאו דכ"ע הוא וכבר הארכתי בזה בהל' תפילין בתשובה שכתבתי להרב מוה' העשיל נ"י מן והנה הב"י כתב עד ולכך אין לפסול משום הקפת גויל:

ולפי דרכינו למדנו שדעת הרבה פוסקים מגדולי הראשונים דמהני קריאת התינוק לצרף האותיות כיון שההפסק הדק אינו מונע הקריאה לתינוק ואף בנכתב מתחלה במקום נקב ומכ"ש אם נכתב בכשרות ונפסק אח"כ ואע"פ שהמרדכי והב"י והבאים אחריהם לא נראה מדבריהם כן כדאי גדולי הראשונים שהזכרנו לסמוך עליהם במקום דחק ועיגון כה"ג אף אם הוא במקום תורף הגט ממש ומכ"ש במקום הרי את מותרת לכל אדם שדעת רוב גדולי הראשונים שאינו רק לשופרא דלישנא ומדינא לא צריך כלל וכמ"ש בעה"ע והרשב"א בשם הרי"ף שבנוסחתו ליתא ואף דבנוסחא שלפנינו כתוב כתב בעה"ע דהג"ה הוא ברי"ף וגם רש"י לא כתבו בנוסח שלו וכן מבואר בתוס' גיטין דף ק"ו וברשב"א שם שאף שר"ת הנהיג לכותבו משום דמשמע בש"ס דהוי רגילי בהכי מ"מ אין להוציא לעז כו' וכתב הב"י דמשמע מזה שאין כותבין אותו רק לרווחא דמילתא (ועיין בהגה"ת הטורים בד"פ שטעה בהבנת דברי התוס' שהביא הב"י) ונראה שזה דעת הרשב"א אע"פ שבדף פ"ה הביא דברי הרמב"ן כתב אח"כ ובודאי כך היה רגילות בגיטין וכדאמרינן כו' ר"ל אבל מ"מ בדיעבד אינו מעכב ולכך העתיק אח"כ נוסחת רש"י שלא נזכר שם הרי את מותרת כו' ולהדיא מבואר ברשב"א שם דף כ"ו שדעתו כהתוס' ובעה"ע וכן מבואר להדיא בדבריו בתשובה סימן אלף רמ"ה וכן ראיתי בראב"ן שלא הזכיר בנוסחא שלו והרי את כו' ומ"ש הב"י שמדברי הרמב"ם והרא"ש נראה דצריך לכותבו דחה אא"ז רמ"א בד"מ ובתשוב' סימן קכ"ו וקכ"ז וקכ"ח ע"ש בויכוח שעבר בינו לבין אא"ז מהר"י מפאדוויא ז"ל באורך וסוף דבר כתב אא"ז רמ"א שם. ולולי שמצאתי להרמב"ן שפוסלו הייתי אומר שיש איסור לחשוב על הקדמונים טועה ולהוציא לעז על גיטין הראשונים ודי בזה עכ"ל. (ועיין בשו"ת תה"ד סימן רל"ב מ"ש ליישב זה שנוהגין קצת חומרות בגיטין ואין חוששין להוצאת לעז משום דאפילו הסוברים להחמיר בגיטין שלא היו כותבין כך לא היו פסולין בפשיטות אלא שהיה לדקדק בהם כו' ע"ש ובפסקים סי' קמ"ג לענין אם צריך לכתוב והרי את כו' בשיטה א' שמבואר בדבריו דס"ל שאין להחמיר בזה כולי האי) ובסימן קכ"ז שם כתב הרמ"א שרק הענין מעכב ולא הל' רק הרמב"ן החמיר ואף הוא לא החליט הענין רק כתב וקרוב אני לומר כו' וכדברי התוס' דף כ"ו כתבו סה"ת וסמ"ג והגמיי' ובדעת הרא"ש לכאורה מוכח כהרמ"א שהרי הר"ן פרק כל הגט כתב שלכך השמיט הרי"ף הא דשמואל שצריך שיניח מקום הרי את כו' משום דפוסק כרמ"א דגזר טופס אטו תורף:

ולפ"ז קשה על הרא"ש דס"ל דבדיעבד לא גזרינן א"כ הו"ל למינקט הא דשמואל לאשמועינן דבזה יש קפידא אף בדיעבד אע"כ דסובר שאינו רק לשופרא דשטרא לבד. אך לכאורה ז"א דא"כ תיקשי על הר"ן מי הכריחו לטעם זה אליבא דהרי"ף כיון דהרי"ף ס"ל שא"צ לכתוב והרי את כו' אלא ודאי דז"א דהא טעמא שא"צ לכותבו משום דאיכא שאר לשונות בגט שעמידתם במקום והרי את כו' ועיקר מה שצריך לכתוב הוא הענין ואין קפידא בל' וא"כ גם מה שאמר שמואל צריך שיניח כו' הכוונה על הענין שיכווין לל' זה ולכך שפיר הוצרך הר"ן לומר טעם להשמטת הרי"ף משום דפוסק דנגזר טופס כו' ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתי' על הרא"ש למה השמיטו וצ"ל כיון דלכתחלה אפילו טופס גזרינן לא שייך האי לישנא כלל צריך שיניח כו' ולענין דיעבד פשיטא ליה שדינו כשאר תורף וא"כ מיהא ליכא למשמע מיניה. והנה לא מצינו בפי' בשום פוסק להחמיר בזה כ"א הרמב"ן ז"ל ואף הוא לא החליט לגמרי להחמיר באם נישאת וטעמו שמחמיר אע"פ שכבר כתב בגט למהך להתנסבא י"ל שלא התירה כ"א להנשא וה"ל כאומר חוץ מזנותך גופא הוא איבעיא דלא איפשטא בש"ס ולכך קי"ל דהוי ספק מגורשת וא"כ אפילו להרמב"ם שמספק עלינו הענין דשמא צריך לכותבו בגט לעכובא דל' להתנסבא אינו כולל כלל זנות א"כ הו"ל ס"ס בל' להתנסבא נכלל גם זנות וכמ"ש בעה"ע והרשב"א ואת"ל שלא נכלל בו זנות נמי מספיקא הוי דילמא האומר חוץ מזנותך הוי גיטא מעליא. ואע"ג דהיכא דאתחזק איסורא אפי' ס"ס אסור מ"מ הרי כתב הש"ך בסימן קיו"ד דהרשב"א מתיר אפילו באתחזק איסורא ממש ואף למאן דאוסר מ"מ בג' ספיקות שרי והפר"ח מתיר אפילו בב' ספיקות וכבר כתב הפ"י בק"א למסכת כתובות שגדולי האחרונים מספרדים בתשובותיהם מתירין בס"ס אפי' בחזקת איסור א"א ואף שהפ"י האריך להשיג על דבריהם מ"מ חזר והודה דלענין גירושין דליכא אלא חדא חזקה לאיסורא להרשב"א ליכא איסור דאורייתא רק דאסור מיהא מדרבנן וא"כ בכה"ג יש לסמוך על דעת הגדולים דלעיל להתיר ע"י קריאת התינוק שמצרף האות וגם לפי המבואר בשו"ת שב יעקב שם האריך הגאון פ"י בענין זה להשיג על חכמי הספרדים שמשתמשים בס"ס במקום חזקת איסור א"א והעלה טעמו לאיסורא אע"ג דס"ס עדיף מרובא או כי רובא ורובא עדיף מחזקה מכל מקום י"ל סמוך מיעוטא לחזקה דאף בס"ס שייך מיעוטא:

ונראה דבגווני דנ"ד שאין הס"ס במעשה כ"א בפלוגתא ובס' איבעיא נראה דבכה"ג לא שייך מיעוטא כלל ואף הפ"י מודה בזה וגם כי הגאון מוה' יהונתן בכרתי ופלתי הסכים לדעת חכמי ספרדים וכ' ברוך שבחר בהם ובמשנתם ובקונטריס כללי חזקה אשר לי בארתי בפרט הזה באורך וכאן אני מקצר ועולה דבנ"ד שהפוסקים רובם ככולם סוברים דהרי את אינו מעכב בגט רק הרמב"ן ז"ל מסתפק בדבר וכתב שקרוב בעיני שאף אם נישאת תצא וחלילה לנו להקל נגד מורא מקדשו וכבודו כי הוא יותר גדול ממה שכח הקולמוס יכול לסבול מ"מ בהא דאיכא למימר נמי דאין כאן חסרון אפילו באות הלמ"ד לפי שהוא מצטרף ע"י קריאת התינוק נראה שגם הרמב"ן מודה שאין להחמיר במקום עיגון. ולדידי צ"ע על מ"ש הרמב"ן בחידושיו טעמא למה הוצרכו לכתוב למהך משום דל' מותרת לכל אדם משמע שתהיה פנויה ומותרת לכל ולא שתנשא לאחד ותאסר לכולם ולהוציא מערעור זה כותבין שניהם אבל אם נאמר דלר"י אין כותבין אלא למהך להתנסבא למה לא אמרו לאשתרויי לכל גבר די תצייבין א"ו צריך למכתב והרי את מותרת כו' ועיין ברשב"א ולדידי צ"ע דאי משום הא לא אריא דלפום הך סברא שכתב הרמב"ן דלכך איצטריך להתנסבא לומר שתהיה מותרת גם להנשא לאיש אחד ותאסר לכולם וכ"כ הר"ן א"כ מאי קשיא ליה דהו"ל למינקט לאישתרויי הא אי הוי נקט הכי ה"א שתהיה פנויה מותרת לכל ולכך נקט להתנסבא לומר שתהיה מותרת להנשא לאיש אחד ותאסר לכולם ומ"מ אין להכריח מזה דלהתנסבא ממעט זנות וצ"ע:

והנה בעה"ע והרשב"א כתבו עוד ראיה שאין צריך והרי את מותרת דהא כתיב ביה ודין די יהווי ליכי מנאי גט פטורין כו' וה"ל כמאן דאמר הרי את מגורשת וגרסינן בקדושין הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ה"ז מגורשת ע"ש וא"כ אפשר דגם הרמב"ן מודה בזה היכי דכתב ביה הכי אלא שלשונו משמע דבכל גווני קאמר. שוב מצאתי בפר"ח הל' גיטין סימן קכ"ה ס"ק ל"ט שכתב שיש לחוש לדברי הרמב"ן להחמיר וה"ל ספק מגורשת ומיהו אי כתב בתר הכי ספר תרוכין כו' ה"ל כוהרי את מותרת לכל אדם דמהני לכ"ע ואפילו תימא דהרמב"ן פליג בהא וכמו שנראה מל' הרשב"א בחידושיו ומל' ה"ה אין טעם כלל לסברא זו כו' באופן שבזה אין לחו' לסברת הרמב"ן כי הוא סברא זרה והעיקר כדכתיבנא עכ"ל:

ומצאתי בספר ג"פ שכתב ג"כ שהעיטור והרשב"א כתבו ראיה זו משום דכתב ביה ספר תרוכין כו' ולא מצאתי מי שקרא ערעור על ראיה זו ולדינא מסיק שם דאם כבר נתגרשה והוא מקום עיגון שא"א להשיג גט אחר יכולין לסמוך על רוב הפוסקים ועוד דיש כאן ס"ס דהא אפילו באמר חוץ מזנותך הוא איבעיא דלא איפשטא כו' ושמחתי שכוונתי ת"ל לדעתו ז"ל ואף שהוא לא כתב להתיר כ"א בשכבר נתגרשה לענ"ד אין לחלק בכך דשעת הדחק גדול כנ"ד כדיעבד דמי וכמ"ש ב"ש בדוכתי טובי. וגם דהוא ז"ל מיירי היכא שלא כתב כלל הרי את מותרת כו' משא"כ כאן שהרי נכתב לפנינו אלא שיש הפסק בלמ"ד וכבר כתבתי דאיכא רבוותא טובי דמכשרי בהא וגם י"ל דמידי הוא טעמא אלא משום ערעור דבעל שיוכל לערער ולומר שהיתה הכוונה חוץ מזנות וכאן כיון שבאמת נכתב והרי את מותרת ע"פ ציווי הבעל אלא שיש הפסק בלמד למאי ניחו' לה ועוד י"ל דאף אם לא כתב תיבת לכל אדם אפשר דשרי אף להרמב"ן דלא גרע מאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאם עסוקין באותו ענין מקודשת וכאן אין לך עסוקין בא"ע גדול מזה והגאון אב"ד בהיתרא קא מהפך מטעם דאף אם לא כתב לכל אדם הו"ל ידים מוכיחות דהא ע"כ אין הכוונה שהיא מותרת לו לבדו שא"כ למה נותן לה הגט כלל כו' והאריך בזה אבל צ"ל כיון דמטעם דחיישינן שמא כיון לשייר זנות ולא התיר רק להתנסבא א"כ אף אם לא כתב לכל אדם מה יושיענו ידים מוכיחות אי עסוקין בא"ע דהא אין כאן מוכיח ישית יד על התרתו לזנות ועוד יש לפקפק בענין ידים מוכיחות לפמ"ש מהרי"ט ז"ל בתשובה סימן קל"ח דכל שאין הל' מוכיח מצד עצמו אע"פ שהוא מוכרח שפירושו כן מחמת ענין אחר אין זה ידים מוכיחות והביא ראיה מהא דאמרינן כנדרי רשעים כו' כגון דאמר הריני עלי והמינו ופריך דילמא ממנו דאכילנא קאמר ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי קרבן מוכח דלא בעי למיכלי' שהרי אסרו עליו אלא דכיון דזה הלשון דהמינו עצמו לא מוכח דהוי יד לא מהני אע"פ שדבר אחר מוכיח עליו כו' ע"כ וכ"כ מהרי"ט שם בחידושיו לקידושין ונ"ל נמי להא דמיא ע"ש שהביא ראיה ג"כ ממ"ש הר"ן בריש נדרים גבי גט דאין זה ידים מוכיחות דאיהו היא דמגרשה רק שענין מוכיח כן בעצמו:

אך לענ"ד יש לדחות ראייתו לפי פי' הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש שם ואף לפרש"י אינו מוכרח ואין כאן מקומו להאריך וקצת יש ראיה להיפוך ממ"ש בריש נזיר הרי עלי צפרין כו' ודלמא צפורי מצורע קאמר ופירשו התוס' דיותר יש לנו לומר שכוונתו על צפורי מצורע משום דנזירות טריחא ליה וחמיר עליו לקבל ומשני כשנזיר עובר לפניו משום דאהא לשון קצר שדרך ב"א לקצר ולשון הרי את מותרת משמע שבא לומר שעכשיו היא מותרת ממה שהיה אסור עליה עד עתה וא"כ שפיר הוי ידים מוכיחות:

אך לענ"ד צ"ע בדין זה אם לא כתב תיבת לכל אדם מהא דאמרינן בקידושין דף ה' אמר שמואל בקידושין כו' וכן בגירושין נתן לה ואמר הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכ"א ה"ז מגורשת ובעי ר"פ התם למימר דשמואל ס"ל ידים שא"מ הויין ידים ואפ"ה קאמר דוקא לכ"א וה"ל לאשמועינן דאף באמר הרי את מותרת לחוד נמי מהני אע"כ בדלא אמר לכל אדם אפילו ידים שאינם מוכיחות לא הוי ולפי זה צריך לומר דגרועי גרעיה כשאמר הרי את מותרת לחוד דהא קי"ל דבשעת נתינת הגט אף באומר ה"ז גיטך סגי ואפשר דאה"נ דאם אומר הרי את מותרת בלחוד יש בלשון הזה במשמע שהיא מותרת לאחר ואין חל עליה איסור אבל מ"מ האחר אינו מותר בה שלא הפקיע האיסור שחל על האחר מחמת שהיתה אשתו רק ממנה הפקיע האיסור וא"כ בכה"ג לא הוי גירושין דאין זה כריתות ואפשר לומר דלפי מאי דמסיק דאמר ליה א"כ ה"ה בגירושין מיירי דאמר ממנו וס"ל דידים שא"מ לא הוי ידים ובעינן מוכיחות דווקא נקט בלישניה הרי את מותרת לכל אדם דאע"ג בלא תיבת לכ"א נמי מהני דהוא י"מ נקט הכי לשופרא דלישנא אך לפי מאי דס"ד דבידים שא"מ מיירי שמואל א"כ הרי את מותרת לחוד סגי דלא שייך שופרא דלישנא כיון שבא להשמיענו דין לשונות הסתומים שצריך לפרשם ע"פ ידים שא"מ וצ"ע:

ולכאורה יש לפקפק בנ"ד אחרי אשר נהרס ונדש מגדל הפורח באויר והוא צואר הלמ"ד וכמות שהוא נכתב הוא נקרא הרי את מותרת בכ"א וטעות שהוא משנה משמעות הענין לגריעותא יש בו חומרא יתירה כמש"ל מהריב"ל ח"ג סימן ס"ט ע"ש. אך י"ל דזה לא מקרי שינוי הענין לגריעותא דכיון דאהיתרא קמהדר יש לפרשו שהיא מותרת בכל אדם שהם מותרים דהיינו נשים פנויות וזכר לדבר בבכורות דף ל"א בראשונה היה אומרים חבר ונעשה גבאי כו' חזרו לומר פירוש הרי הוא ככל אדם והיינו כל אדם הכשרים אף ע"ג דאיכא נמי פסולים על הרוב הוא מדבר וה"נ רוב נשים בחזקת פנויות עומדות וגם י"ל דהתם מיירי מהריב"ל היכא שנכתב בטעות משא"כ כאן שהכל יודעים שנכתב בכשרות והכוונה שתהיה מותרת לכ"א אלא שמחמת סיבה נתקלקל שהרי צוואר הלמד תלוי ועומד אין לחוש בזה לשינוי לגריעותא והוי כאלו יש ט"ס הניכר כגון שלא כתב שי"ן של תיבת בששי וכיוצא בזה שכתב המרדכי שא"צ קיום כיון שהוא ט"ס הניכר ומצאתי בשו"ת עבודת הגרשוני סימן מ"ם בענין שהיו"ד של אות אל"ף בתיבת אדם לא נגעה בגוף הא' ומדבריו מבואר להכשיר במקום עיגון בכה"ג אך רצה לצדד דאף שלא במקום עיגון הוה כשר דתיבת אדם הוי טופס כיון שא"צ לכתוב רק כדי לומר שמתירה גם לזנות אם כן אף אם לא נכתב תיבת אדם רק מותרת לכל הוה נמי משמע שמתירה לזנות עכ"ל:

ומדבריו משמע דעכ"פ דתיבת לכל הוי מן התורף אליבא דהרמב"ן וכ"נ לכאורה ממ"ש לעיל שהרמב"ן והר"ן כתבו דלכך איצטריך למהך להתנסבא דסד"א מ"ש הרי את היינו שרוצה שתהיה פנויה ומותרת לכל ואם נימא שא"צ תיבת לכ"א הו"ל לתקוני לכתוב הרי את מותרת לחוד דעכ"פ נלמוד מזה שמתירה אף לזנות וממילא שלא היה צריך לכתוב למהך להתנסבא אע"כ דבלא תיבת לכ"א אין כאן ידים מוכיחות ויש לדחות דתקנו לכתוב לכ"א משום שופרא דלישנא וכמ"ש הגאון אב"ד נ"י וממילא שהוצרכו לתקן לכתוב למהך להתנסבא:

שוב מצאתי בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע סימן פ"ה בעובדא שנתקלקל הרי"ש ממילת מותרת ונעשה ממנו תי"ו וכתב כמעט בכל החזיון הזה שיש להקל אף להרמב"ן משום ס"ס ספק שמא לא כיון לשייר בזנות ואת"ל כיון הא הוי איבעיא דלא איפשטא ואפילו נימא דס"ס לא מהני בחזקת איסור מ"מ בגט שנכתב מעקר' כהוגן ונתקלקל אח"כ הרי אנו רואין שלא שייר הבעל או הסופר וממילא הוא נכלל בכלל להתנסבא ואם כן שוב לא נחשב והרי את מותרת מן התורף וק"ו בנ"ד שאכתי ניכר לרוב ותינוק ג"כ קורא מותרת שיש לסמוך להקל עכ"ל:

ושמחתי כמוצא שלל רב שעכשיו יש לנו גאון מובהק עמוד גדול לסמוך עליו. אך מ"ש להוכיח דהרמב"ן מיירי דווקא היכי דאתי בעל ומערער דאל"כ איך כתב שקרוב לומר דאף אם נישאת תצא הא הוי ס"ס. אין נראה לענ"ד מלשון הרמב"ן בחידושיו וכן מבואר ממה שמסיים שם וקרוב אני לומר שאף אם נשאת תצא שזהו גופא של גט כו' אלמא דבהאי טעמא אתי עלה. ומה שהקשה דהוי ס"ס נראה לענ"ד דהרמב"ן סובר כיון שתיקנו חכמים שיכתוב הרי את כו' וזהו גופו של גט אם לא כתבו הו"ל משנה מטבע שטבעו חכמים בגיטין ונהי דלא קי"ל כר"מ מ"מ אף לרבנן דס"ל אין הוולד ממזר מ"מ תצא כמ"ש הרמב"ן שם דף פ"ו אהא דפריך והאיכא גט קרח התם תצא כו' ש"מ דכל גט דאמרינן ביה פסול אף שהוא פסול מדבריהם אם נישאת תצא כו' ע"ש באורך אלא שאחר כך הביא דעת ר"ה גאון דס"ל דבכה"ג לא תצא וכתב שבטלה דעתו אצל דעתו ז"ל ואפשר שלכך כתב וקרוב אני לומר כו' וגם אפשר דס"ל דלא מהני ס"ס היכא דאיתחזק איסורא אך לענ"ד בכה"ג שכל הגדולים חולקים על הרמב"ן והרמב"ן גופא לא החליט הדבר שפיר הוי ס"ס ומכ"ש במקום עיגון כגוונא דנ"ד ומכ"ש לפי מ"ש שיש בזה כדי לצרף דעת הגדולים דס"ל דגם בזה מהני קריאת תינוק ע"י צירוף החלק שלמעלה ולכן אף שיש בזה צד חומר איסור א"א צדדי ההיתר רבה עליו ומבטלו מכל הלין טעמא נלענ"ד שיש להכשיר גט זה וינתן בהסכמת חכמי העיר ואף כי השעה נחוצה עלי לחפש ולחקור בדוק היטב הדק אני סומך ידי על דברת כבוד מחותני הגאון האב"ד נ"י. חזינא לך מאיר מקמאי אומר מותר ומראה פנים. ולא עשיתי זאת אלא לפנים לענות על רב כי דבריו חביבים ונאמנים. ואמיץ כח ורב אונים יצילנו משגיונים:

דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד אחרי הדברים והאמת הביא לפני הציר הלז גופו של גט והצצתי וראיתי כי צוואר הלמד חלק ממנו נחלק בארכו לשנים ובמקום שנחלק אין שם רושם דיו כלל רק מקצת מן הצוואר בראשו שהוא שלם ופורח באויר ולפ"ז אין מקום לצדד כאשר כתבתי דהמאירי ודעימיא ס"ל דקריאות התינוק מצרף דאיהו מיירי שההפסק הוא כמין קו דק ולא שלטא ביה עינא של תינוק משא"כ בזה שההפסק הוא גדול כל רואיו יכירו כי הוא מובדל ומופרש לעצמו ואין קריאת תינוק מועיל בזה לכ"ע ועיין בשו"ת פ"י סימן א' אך אע"פ כן מזכה אני במקומי מחמת כל הלין טעמא דאמרן כדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק ועיגון כזה. גם הלום ראיתי עוד ראיה אחת אשר ממנו נקח דהאידנא נהוג עלמא דלא כהרמב"ן בזה שהרי הרמב"ן שם אחר שכתב וסוגיין דעלמא שכותבין הרי את כו' כתב וז"ל ומ"מ אני דן אם יש במשמעות להתנסבא ולא בזנות מה הועיל לר"י ודן אמרי בגט זה התירוהו בנשואין ובדבורא לכל אדם (ר"ל לזנות שהיא מותרת לכל אדם) ואם נאמר שהרי את בגיטא משמע דכתבינן ליה בתר ודן מ"מ למה כותבין למהך וס"ל דלישנא דגיטא היא אגרת שבוקין כו' ועוד דלשון מותרת לכ"א משמע שהיא פנויה כו' ע"ש ועכ"פ למדנו מדבריו דלפי שטתו דלהתנסבא אין זנות בכלל צריך למכתב הרי את מותרת בתר ודן כמ"ש הרמב"ן להדיא דכתבינן ליה בתר ודן וכיון שאנו נוהגין כן וכל טופסי גיטין שלנו כותבין והרי את כו' קודם ודין וגם למהך להתנסבא קודם ואין חוששין דילמא בדבור גרשה בין מזנות בין מנשואין ודקאמר ודן כו' היינו על נשואין לבד אע"כ כיון שכתבו אגרת שבוקין כו' סגי בהכי וכמ"ש בעה"ע והרשב"א והכי משמע גם מתשובה הא' של הרמב"ן אלא שתירוצו אינו מובן לי לפום ריהטא וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה