בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ג · שאלה קי
לכבוד אהובי מחותני ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם החריף ובקי פאר הדור כש"ת מוה"ר מאיר נ"י האב"ד דפה ק"ק יצ"ו:
אני איני כדאי ששלח אלי וענותו תרבני וחזי לאצטרופי אותי בצירוף דרבנן. והנה מ"ש מכ"ת מדברי רמ"א שכתב שאין נוהגין למנות שליח בכתב לפי ענ"ד י"ל דאפילו תימא דבכל שליחות מיירי מ"מ נראה דהיינו דוקא בממנה השליח על ידי כתב דבזה אפשר דלהפוסקים בסימן ק"ך דאפילו בפקח לא מהני כתב ידו לסופר שיכתוב כו' אף על גב דהרכנה מהני משום דמראה בגופו כמ"ש הרא"ש אם כן י"ל דגם לעשות שליח לגרש על ידי כתב לא מהני ואף הפוסקים שכתבו דמהני מה שממנה הבעל או האשה שליח שלא בפניו וכדמשמע בפרק כל הגט לפי גרסת הרי"ף היינו בממנה אותו בפה אף על פי שאין השליח שומע בקולו אף על גב דבממנה סופר ועדים שלא בפניהם לא מהני הטעם כמ"ש הרמב"ן משום דבעינן לשמה כו' אבל בדברים אחרים אדם עושה שליח שלא בפניו ע"ש משא"כ באם אין ממנה השליח בפה כלל כי אם בכתב דלהנך פוסקים דלא מהני אם כתב לסופר דבכתב לא מיקרי הגדה ה"ה לענין שליח לגרש ואף על גב דהרא"ש כתב לחלק בין ציוי הבעל על הכתיבה ועל החתימה ובין ציוי הבעל לשליח לגרש מכל מקום מדברי התוספות שם מבואר דלא סבירא ליה לחלק בכך שהרי הביאו ראיה מהא דאשה עושה שליח בלא שמיעת קולה לקבל גיטה לציווי הבעל לסופר ועדים עיין שם אלמא ס"ל דתרווייהו שוים הם אך התוס' ס"ל דאין חילוק בין הרכנה לכתב ולכן ס"ל דבכל גוונא מהני שליחות בלא שמיעת קול רק קולו דנקיט בברייתא ממעט חרש דוקא וממילא דלהפוסקים דנקטי לחומרא כהתוספתא דאף בפקח לא מהני כתב ומחלקין בין הרכנה דמרא' בגופו עדיף יש ללמוד מזה גם לשליחות הבעל והאשה לגרש ע"י כתב דלא מהני כיון דהתוס' ס"ל דשליחות לגרש עם שליחות לכתוב הם שוים והד"מ שכתב וע"ל סימן זה כתבתי דיש סוברין דאין למנות שליח על ידי כתב הוא ט"ס וצ"ל וע"ל סימן ק"ך כו' ור"ל דשם בד"מ האריך הביא הדעות שהביא הב"י שם דמינוי שליחות בכתב לא מהני ואם כן י"ל דה"ה לענין שליחות לגרש וע"ש בד"מ סימן ק"ך שכתב וז"ל כתב המרדכי ולפי זה אין אדם יכול לשלוח כתב ידו לב"ד במקום פלוני שיגרשו אשתו וכתבו התוספ' דאשה יכולה למנות שליח במקום אחר ע"י כתיבת וחתימת עדים אף על גב דאין השליח שומע קולה וע"ל סימן ק"מ וקמ"א עכ"ל וזה צ"ע דלדעת התוס' אף האיש יכול לשלוח כת"י לב"ד שיגרשו אשתו וכמ"ש ובאמת במרדכי כתב וז"ל והתוס' פסקו כו' וצ"ל דכוונת הרמ"א דלענין דינא שניהם אמת דאיכא לפלוגי ביניהם כמ"ש הרא"ש דציוי הבעל על כתיבה וחתימה שמיעת קולו בעינן או י"ל דמינוי על ידי כתב גרע מהיכא דממנה בפיו שלא בפניו והיינו דנקט בלישניה ע"י כתיבת וחתימת עדים ואף על גב שלדעת התוס' בכל גווני שרי מ"מ איהו לא נקט מינייהו רק מה דא"ש לדינא אף לדעת סה"ת ודעימיה דפסלו בפקח ע"י כתב ידו:
ועכ"פ בנ"ד דהוא ממנה את השליח בפה רק שאנו מודיעין הדבר לשליח על ידי כתב בכה"ג נראה דאין חולק בדבר ורמ"א התם קאי על הש"ע שהוא מדברי הרא"ש שמתיר למנות בכתבו על ידי עכו"ם את פלוני שיהיה שליח וע"ז שפיר כתב רמ"א דיש סוברין שאין למנות שליח על ידי כתב אבל בכה"ג דממנה בפה לא מיירי התם והיינו טעמא דלא הגיה הך יש אומרים בסעיף דהתם עיקרא דהך דינא שיכול לעשות שליח שלא בפניו אלא ודאי דגם הוא אזיל ומודה דשפיר יכול לעשות שליח שלא בפניו כמ"ש כל הפוסקים מדברי הש"ס רק שרמז הרמ"א שם לסעיף ל"ה לומר דשם מבואר דע"כ ע"י כתב יש סוברין דאין למנות שליח אבל למנות בפה שלא בפניו אין מי שחולק בדבר דמהני והרי דעת הרא"ה והר"ן דמהני ממנה שלא בפניו אף לענין סופר ועדים ודוקא באומר אמרו מדעתיכם ואף הרמב"ן דס"ל בסופר ועדים ל"מ הטעם משום שצריכין להיות במקום הבעל ולכתוב לשמה משא"כ בשליח לגרש כמבואר בדברי הרמב"ן והר"ן פרק כל הגט ופרק התקבל ומה דנקטי מלתייהו בשליח לקבלה לרבותא נקטי דאף בשליח לקבלה דסד"א דהו"ל מילי מ"מ מהני שלא בפניו ומכ"ש בשליח להולכה דמהני וזה דעת ה"ה שכתב ואף בשליח לקבלה כו' והוא מלשון הרמב"ן ס"פ התקבל והרא"ש נקט רבותא להיפך לפי מ"ש שם בתחלה דבפקח נמי לא מהני אם כותב לסופר אם כן היה אפשר לומר דשמיעת קול האיש דוקא בעינן לזה אמר דדוקא לענין כתיבה וחתימה בעינן שמיעת קולו וטעם החילוק בזה סתם הרא"ש ונראה דס"ל כסברת הרמב"ן דהתם משום דבעינן לשמה כו' ובמ"א ביארתי בדברי הרא"ש בזה:
ועכ"פ כגוונא דנ"ד שהאשה ממנה את השליח בפה לפני ב"ד אלא שהיא שלא בפני השליח אין לפקפק בדבר כלל דשפיר דמי למעבד כה"ג ואף ע"פ שהרי"ף החמיר שלא לעשות שליח לקבלה מ"מ ברור שלא עלה על דעתו להחמיר אף במקום עגון שהרי איכפל ואתי לאשמעינן כל דיני שליח לקבלה עם נוסחת השטרות ככל משפטם וע"כ שבא ללמדנו כדת מה לעשות במקום עגון שיש צורך לעשות שליח לקבלה דאל"כ לא היה מאריך כולי האי וכן מבואר למעיין בלשונו ז"ל:
אלא שעדיין אני צריך למודעי דנהי שמידי חומרת הר"ף יצאנו מ"מ מידי ערעור לא יצאנו שהרי עכ"פ צריך לתקן חששא דמהר"ף שחוש' שמא לא יתקיימו החתימות כראוי וחש' זה הוא חזק מאד בנ"ד כי איך יקיימו שם בלונדן חתימת עידי ההרשאה או דייני הקיום וכן להיפך כאשר ישלחו לכאן כתב מעשה ב"ד שקיבל הגט כראוי מי משלנו יודע ומכיר החתימות דלשם והב"ש בשם הט"ז כתב להדיא להתיר במקום דלא אפשר לעשות שליח לקבלה ולקיים החתימות דוקא אמנם לפי ענ"ד מצד החשש לפי שבמקום הנתינה אין מכיר חתימת עידי ההרשאה שעשאתו שליח לקבלה דבר פשוט הוא שאם הבית דין של מקום עמידת הבעל עשו מעשה ונמסר הגט לפניהם ליד השליח אין לחוש עוד בדבר כיון שהב"ד שבמקום האשה לא ישיאו אותה עד שתברר בפניהם שהיא עשאתו שליח לקבלה ואם כן על סמך זה יוכלו הב"ד שבמקום הנתינה למסור הגט ליד השליח כיון שבמקום עמידת האשה יתברר הדבר שעשאתו שליח ואם ירצו לחוש לעצמה שמא תלך האשה למקום אחר ותנשא שם או אף באותו מקום לא יהיה מי שימחה בידה שיסברו דמסתמא הכירו שם חתימת העדים מ"מ עדיין יוכלו לעשות תקנה לדבר לבאר באותו כתב שכותבין להודיע שהשליח קיבל הגט בפניהם ויפרשו דבריהם שלא תהיה ניתרת עד שתברר עשיית השליח בעדים וגדולה מזו כתב המרדכי בשם מהר"מ שהבעל יכול ליתן הגט ליד שליח האשה אע"ג דלא ידע אי הוה שלוחה ול"ח לב"ד טועין שישיאוה בלא עדים שעשאתו שליח לקבלה רק משום לעז יש להחמיר לברר השליחות מקודם כו' והביאו בד"מ ס"ק ה' ועיין בב"ש ס"ק יו"ד וכיון דא"צ בירור רק לכתחלה אם כן נראה דדוקא באין כאן עדים וראיה כלל אבל אם יש כתב חתום בפנינו בעדים אלא שלא נתקיימו החתימות נראה דסגי בהכי וא"צ לברר יותר ומכ"ש בעגון ושעת הדחק דכדיעבד דמי:
ובאמת צ"ע על הרי"ף שמחמיר מה"ט שמא לא יוכלו להתקיים החתימות כראוי שלא לעשות ש"ק כלל והרי יש תקנה לדבר כמ"ש שהב"ד שבמקום הנתינה המודיעים שנתקבל הגט ע"י שליח פלוני המה יפרשו בכתבם זה שלא תנשא האשה עד שתברר שם שעשאתו לזה שליח לקבלה. אך חשש השני בשביל כתב שנכתבו הב"ד שבפניהם קיבל השליח שמא לא יתקיימו אותן חתימות כראוי זה ודאי חשש גמור הוא ועיין בפריש' שמחלק דברי הטור לשני בבות ומפרש בבא ראשונה כמ"ש דהיינו שהג' דיינים שבמקום מסירת הבעל צריך שתהיה חתימתן ניכרת במקום האשה וע"ש שנתחבטו כל הפוסקים בלשון מהר"ף שכתב וצריך לקיים כל שלשה בגט ולענ"ד הדבר ברור שט"ס נפל בזה וצ"ל וצריך לקיים כל שלשה בג' דקיום שטרות בג' ור"ל דכל שלשה שבעיר זאת צריכים קיום מב"ד של ג' שבעיר אחרת והיה כתוב בג' עם ציון עליו וטעה הסופר והעתיק המלה בגט וסבירא ליה להר"ף דבכל דוכתא דמקיימה לדייני צריך לקיים כל השלשה ואע"ג שדעת הרשב"א ועוד פוסקים בח"מ סימן מ"ו דבתרי מגו תלתא סגי הר"ף לא סבירא ליה הכי אלא סבירא ליה דבעינן לקיים כל תלתא ומחמת חשש שמא לא יתקיימו כל הג' החמיר שלא לעשות שליח לקבלה כלל ועכ"פ בנ"ד לא יצאנו מחשש זה דאיך נתיר האשה ע"י הכתב מלונדן שאין עדים מצוין לקיימו בכאן:
והנה בזה צריכין אנו לסמוך על מ"ש הב"ש בשם הרשב"ץ דבמקום עיגון מקילין אפילו בשליח קבלה אם הביא שטר חתום מכ"ש אם יש עליו מעשה ב"ד אע"ג דא"י לקיים החתימות דקיום שטרות דרבנן וזה צ"ע לפי ענ"ד דהנה מ"ש הב"ש בשם הרשב"ץ הוא ט"ס וצ"ל הר"ש בן הרשב"ץ ועיקר טעמו משום דסבירא ליה דהרי"ף והרמב"ם סוברים דמעשה ב"ד אין צריך קיום כלל וכן כתב הב"ש בסימן קמ"ב ע"ש שנראה שכוונתו לתרץ קושית הט"ז שם שתמה על הך דינא ובאמת הט"ז שפיר קשיא ליה על תשובת הרשב"ץ שהביא הב"י שם דסבירא ליה בהחלט דקיום ב"ד צריך קיום רק דמיקל משום דקיום שטרות דרבנן ואהא שפיר קא ק"ל להט"ז ומ"מ הב"ש שפיר מתרץ דברי הרמ"א שמביא זה לפסק הלכה דסבירא ליה להקל מטעמא דכמה פוסקים סבירא להו דקיום ב"ד אין צריך קיום וכן מבואר מדברי הר"ש בן הרשב"ץ שהביא הב"י סי' קמ"א שכתב וז"ל ובזה אפשר לקיים דברי א"א ז"ל (ורומז בזה על תשובת הרשב"ץ אביו דמייתי הב"י סי' קמ"ב) אלא שלפי זה שכתבתי דוקא במעשה ב"ד ולפי מה שכתב א"א אף בשטר שאין בו מעשה ב"ד ולמעשה הייתי סומך כו' ע"ש ואם כן שפיר מתרץ הב"ש דעת הרמ"א שלכך מיקל משום דמיירי דאיכא מעשה ב"ד ואיכא דסבירא מעשה ב"ד א"צ קיום:
אך לענ"ד יש לדון בזה על דברי הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל במה שהוציא מהרי"ף והרמב"ם דסבירא ליה דמעשה ב"ד אין צריך קיום ממה שפירשו הך דעד ודיין מצטרפין לענין אם הדיין מעיד שבפניו בצירוף דיינים אחרים הועד שזה לוה מזה מנה וכן כתב בכ"מ בפ"ד מהלכות עדות שם באורך בשם הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל ע"ש ולענ"ד אין מזה הכרח כלל לומר דאין מעשה ב"ד צריך קיום דאפשר דגם אינהו אזלי ומודו דצריך קיום ואפ"ה לא ניחא להו לפרש הסוגיא בדרך זה משום דקשיא להו קושית הריטב"א שהביא הש"ך בסי' מ"ו דמה ס"ד דמצטרפין הא ליכא קיום על עדים השני אלא הדיין לחוד וכן הקשו הראשונים ז"ל כמ"ש בשיטה מקובצת בשמם ולא סבירא ליה הך סברא שכתב הריטב"א דלא שכיח שיזייף העדים וגם הדיינים דסברא דחוקה היא ולכך פירשו הסוגיא לענין עדות הלואה ובאמת הטור והש"ע כתבו גם כן הך דינא בסימן למ"ד וסבירא ליה דאע"ג דהך סברא דאמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא לענין קיום אתמר מכל מקום ילפינן מיניה גם לענין אם מעידין על ההלואה וא"כ גם דברי הרי"ף בפרק ג"פ באופן זה אך הרשב"א ז"ל הביאו בש"ע כתב גם כן שהרי"ף מפרש לה לענין עידי הלואה וכן נראה מדברי הרמב"ם כו' ומכל מקום עדיין י"ל משום דקשיא להו להרי"ף והרמב"ם קושית הריטב"א ושאר ראשונים לכך מפרשי לה דמיירי בעדות הלואה וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"א סימן קע"ג וז"ל והרי"ף והרמב"ם פירשו עד ודיין מצטרפין פי' רחוק בפרק ג"פ ומ"מ הדין אמת הוא דקיום ב"ד צריך קיום עכ"ל ומ"ש הר"ש בן הרשב"ץ דהירושלמי אומר דלא צריך קיום באמת שכ"כ גם הרשב"א בתשובה שהביא הב"י סי' מ"ז אבל זה תימא שהרי אדרבא בירושלמי שהביאו הר"ן ושאר גדולים בש"מ מבואר דאיסור ב"ד צריך קיום ובקרבן העדה עמד בזה ולענ"ד דהרשב"א והר"ש כוונתם בזה לדברי התוספתא דשביעית שהביא הר"ן ושאר מפרשים דאיתא שם דאין צריך קיום והוי גרסי לתוספתא זו בירושלמי דשביעית ואף שלפנינו ליתא שם בירושלמי אפשר שהיה כן בגרסתם או שהם מכנים התוספתא בשם הירושלמי והדבר מבואר בתשובת תשב"ץ שם אחר שהביא דברי הירושלמי בר"ה וסנהדרין כתב וכבר הוקשה להם לרבותינו בעלי התוס' ז"ל על הירושלמי מירושלמי אחר דבמסכת שביעית פרק בתרא תניא אין מעשה ב"ד צריך קיום אני אומר אפילו יהיה פירוש זה הירושלמי בפשיטות ויהיה חולק על הירושלמי האחר יש לנו לדחותן מהכרע דגמרא דידן כו' אבל הקושיא זאת כבר תירצה הרמב"ן וכתב שהירושלמי הוא כך ר"י אומר פרוזבול המקושר כו' עכ"ל וכל' הזה כתב ג"כ בח"ג סימן ט"ז וסי' כ"ב הרי להדיא כמ"ש:
ועכ"פ לדינא צ"ע כיון שמבואר מדעת כל הפוסקים דאף קיום ב"ד צריך קיום ומדברי הרי"ף והרמב"ם אין הכרע כלל לומר שיסברו שא"צ קיום אם כן קשה להקל בזה אף במקום עגון שאין לנו עמוד לסמוך עליו כלל:
שוב מצאתי בספר בני שמואל סימן מ"ו כתב גם כן על דברי הר"ש בן הרשב"ץ שהביא הכ"מ בהל' עדות שאין ראיה מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל וגם הוא תמה על הרשב"א דלעיל שכתב בשם הירושלמי להיפך ע"ש ואם אמרנו לסמוך על מה שנראה מתשובת התשב"ץ שמצדד להיתר משום דבעדות אשה הקילו שאפילו נשתתקו הב"ד ורמזו שהגט מקוים כשר ואע"ג דקי"ל מפיהם ולא מפי כתבם כו' לפי ענ"ד הדברים תמוהים וגם מה דמייתי ממ"ש הרמב"ן והרשב"א בהא דמצאו כתוב איש פלוני מת כו' הוא תמוה וע"ש בהגהת בנו הר"ש ז"ל שתמה עליו גם כן וכתב וי"ל כיון שע"פ דרכו של הרי"ף אין הירושלמי חולק עם גמרותינו וסובר שמעשה ב"ד אין צריך קיום כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דקיום דרבנן הוא כו' ע"ש וזה כדבריו דלעיל בתשו' וז"א כמ"ש ועיין ברשב"ש בסימן רס"ו ששם האריך קצת לפקפק בדברי אביו במה דמייתי מדברי הרשב"א בהא דמצאו כתוב איש פלוני מת כו' ע"ש וגם מהרשב"ץ גופיה נראה אף ע"פ שסמך בזה במקום עגון היינו אחרי שכבר נעשה מעשה להתיר האשה ולא היה אפשר בע"א כלל וכמ"ש בסימן כ"ב דאע"ג דרבנן אצריך לשליח הגט לומר בפ"נ שאני התם שיש תקנה בדבר כיון שהשליח מביאו יעמוד עליו אבל בשטר שליחות הנשלח אל השליח יש לסמוך על העדים החתומים על השטר כו' אבל לעשות מעשה בדבר לכתחילה גם הרשב"ץ מודה שהרי בח"א סימן קע"ג כתב וז"ל כי האשה שיש בידה מעשה ב"ד לא תוכל להנשא עד שיוכרו חתימת ידי הב"ד כו' והאריך להכריע בדבר דקיום ב"ד צריך קיום:
אמנם פקחתי עיני וראיתי בספר התרומה שכתב וז"ל ואע"פ שכתבתי שאין צריך הכרת חתימות ב"ד שניתן הגט בפניהם ליד שליח לקבלה כ"ז שלא יבא הבעל ויערער טוב להחתים אנשים טובים וחתומים ידועים שתהא חתימתם ניכרת יותר לרבים כי היכא דאי אתי בעל ומערער יהא נקל לקיים חתימתם וגם אם הבעל יודע לכתוב עוד טוב שיכתוב תחת חתימתן כך אני פלוני החתום כו' ע"ש והנה מ"ש ואע"פ שכתבתי כו' חפשתי ולא מצאתי שם ונראה שיש איזה איסור לשון וגם חילוף יש שם ע"ש וגם במרדכי סוף הלכות גיטין כתב בשם מכתב הר"י הזקן כדברי סה"ת ונלענ"ד שזה מקור דברי הר"ף כדרכו וכמבואר למעיין ולכן לא ביאר בדבריו בענין העדות שמוסרין ליד השליח שצריך שיהיו אנשים ידועים ודוקא לענין העדים החתומים על כתב השליחות הוצרך שיהיו אנשים ידועים כו' ע"ש בדברי הטור בשמו וכן מבואר ממ"ש הר"ף בהגהת סמ"ק וכ"כ הב"י בשם הא"ח בשם הגהת הר"ף שרבינו כתב כו' וטוב שיהיו אנשים ידועים כי הם יעידו בכת"י על נתינת הגט כו' והיינו כדברי סה"ת שלכתחלה יש לעשות כן והיינו היכא דאפשר אבל מ"מ ליכא עיכובא בשביל זה והיינו דכל זמן דליכא ערעור א"צ קיום כלל וזהו דלא כפי' הפרישה שפירש מ"ש הר"ף שאין אדם יכול לצאת ידי חובת נקי כו' הוא חלוק לשני בבות ובבא ראשונה היא שצריך שיהיו הדיינים שבמקום הנתינה ידועים בכל העולם וז"א דבשביל זה אין להחמיר כיון דליכא קפידא בדבר כ"א לרווחא דמילתא לבד ולפ"ז בנ"ד אין כאן בית מיחוש דמצד הדיינים שבמקום הנתינה אין להקפיד היכא דלא אפשר ומצד הדיינים שבמקום האשה שהיא עושה את זה לשליח שלה גם כן אין לחוש אף שלא יתברר להם השליחות בשעת נתינה כיון שכאן במקום האשה מתברר השליחו' היטב וכמש"ל:
וכן מצאתי בשו"ת התשב"ץ ח"ג סימן כ"ב בסופו שכתב וז"ל וכ"ש בנדון שלפניכם שהאשה הניתרת לינשא היא במקום שנעשה השליחות והוי קודם שתנשא מילתא דעל"ג שם אם שטר שליחות מזוייף הוא טפי מפלוני מת דלא הוי מלתא דעל"ג אלא אם יבא חי ואף אם הלה קיבל בלא שטר שלחות והעידו עדים שהיא מינתה אותו שליח היא מגורשת עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל שצ"ע לפע"ד דילמא החמיר הר"ף מחמת זה בענין שליחות לקבלה שהרי יש תקנה שיפרשו בכתב עדותן שיכתבו בו שנמסר הגט לשליח פלוני שלא יתירו האשה עד שתברר בעדים שנעשה פלוני זה שליח לקבלה ואפשר שחשש שמא זה לא נעשה שליח כלל ויקח גוף הגט וישלח ליד האשה ותנשא בו בלא כתב התרה ובאמת הבעל לא נתרצה רק באופן שיהיה זה שליח לקבלה דוקא אלא שגם בזה יש תקנה שיחזרו הב"ד ויקחו הגט מיד השליח ויקרעו אותו רק יתנו לו כתוב כנ"ל ואז אין מיחוש בדבר וצ"ע ועכ"פ בנ"ד שמבורר לפנינו שהיא עושה שליח את רבי מאיר שבלונדן לקבל הגט אז אם הב"ד דשם יצוו למסור הגט לידו בתורת שליחות לקבלה ויכתבו לכאן שקיבל הגט כמשפטו וחוקתו אע"פ שלא נוכל לקיים חתימת ב"ד אין בכך כלום ושפיר היא מותרת לינשא כיון שאין כאן ערעור הבעל:
אלא שעדיין אני חוכך בדבר זה שלענ"ד הסה"ת אזיל בזה בשיטת הרמב"ם פ"ז ופי"ב מהלכות גירושין שסובר דאשה שגיטה יוצא מתחת ידה מתירין אותה להנשא אע"פ שאין מכירין החתימות והביאו הטור בסי' קמ"ב וכתב שכ"כ הרמ"ה והב"י כתב שכן דעת הר"ן גם כן אבל חולק ע"ז וסובר אע"פ שלא קרא עליו ערעור יתקיים בחותמיו וכ"ד הרשב"א וכ"כ הריב"ש סי' שפ"ה שמעולם לא שמענו מי שנהג קולא זו למעשה להתיר אשה שהיתה בחזקת א"א בגט שבידה בלא קיום במקום שאין מצוין לקיימו ולא ראיתי לרמב"ן שיחלק בין אשה לשליח כי מ"ש בחידושיו גבי מתני' דהמביא גט בא"י דאשה א"צ קיום בלא ערעור בא"י היא אבל בח"ל דאין עדים מצויין לקיימו דקתני מתני' בשליח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו דמשמע אף בלא ערעור באשה נמי חיישינן וצריכה קיום קודם שתנשא כו' ונדון זה אין עדים מצוין לקיימו ואל תשיבנו ממה שאמרו השתא איהו לא מערער אנן ניקום ונערער דהתם בשנשאת הוא דאנן לא ניקום ונערער להוציאה מתחת בעלה אבל לחוש לא אמרו כו' עכ"ל וכן נראה גם כן מדברי רבינו ירוחם נתיב ו' ע"ש ומדברי הריב"ש מבואר דדוקא בשנשאת אבל בשלא נשאת אף בשעת הדחק אין להתיר ופשוט לענ"ד דלא עדיף יד שליח לקבלה מיד האשה עצמה ולא עדיף כתב התרה מב"ד מגט חתום בעדים ולהנך פוסקים דמצרכי קיום בכל גווני צריך ובש"ע סי' קמ"ב הביא ב' הדעות ולא הכריע וקצת משמע שנוטה להחמיר מדנקיט בלישניה ל' הריב"ש שלא שמענו מי שנהג קולא כזו וא"כ אין ראיה מסה"ת ומרדכי כלל שדבר ברור הוא שהם תופסין בזה כשיטת הרמב"ם ודעימיה ואנן מספקא לן להחמיר:
שוב מצאתי בשו"ת מהר"י בן לב ח"ב סי' א' שכתב באשה שהוחזקה א"א ויש בידה מעשה ב"ד איך נתגרשה מבעלה ואין עדים מצויין לקיים חתימת הדיינים וכתב דאיכא פלוגתא דרבוותא שהרמב"ם מתיר וה"ה הביא ראיות לדבריו והראב"ד והרשב"א והרמב"ן ביבמות ורבינו ירוחם מחמירין וכיון דרוב הפוסקי' הסכימו להראב"ד לא שבקינן הראב"ד ועבדינן כהרמב"ם ואשה הבאה וגיטה בידה צריך קיום וה"ה נמי באשה הבאה ומעשה ב"ד בידה צריך קיום דלא עדיף מעשה ב"ד מהגט ואע"ג דאיכא דס"ל דחתימת הדיינים לא צריך קיום כבר דחו זאת הסברא כו' ומאי דכתב בהגהת מרדכי וז"ל וה"ה אם שלחו ב"ד חתימתן שבאותו מקום שניתן שם הגט שבפניהם נתגרשה שמותרת לינשא אפילו אין מכירין החתימה כיון דליכא מערער עכ"ל אע"ג שכתב דבריו בסתמא ודאי דאזיל כפי שיטת הרמב"ם אבל לפי מה דמסקינן דסברת הראב"ד עיקר אית לן למימר דה"ה באשה הבאה ומעשה ב"ד בידה שאין מתירין להנשא עד שתקיים מעשה ב"ד בחותמיו ומי שירצה להקל יוכל לסמוך על סברת המקילים כי ראוים הם מקילין אלו לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק עכ"ל מהריב"ל:
אמנם גם מהריב"ל שהרשה למי שרוצה לסמוך על סברת המקילין אפשר שלא אמר רק בגוונא דהתם שכבר נעשה מעשה ב"ד בידה שנתגרשה אבל לעשות מעשה לכתחלה להקל צ"ע ואם אמנם שי"ל דכל שעת הדחק כגוונא דנ"ד כדיעבד דמי עדיין צ"ע דשמא עד כאן לא התיר הרמב"ם אלא באשה עצמה דאיכא נמי טעמא שאינה חשודה לקלקל עצמה ולכן בצירוף אידך טעמא דעדים החתומים כו' שרינן לה מה שאין כן בשליח המביא גט והיא לא ידעה דל"ש שאינה חשודה כו' והשליח לחוד לא מהני דאין דבר שבערוה פחות משנים ודוקא בשליח להולכה דהמנוהו רבנן והרמב"ם טעמא יהיב שאינה חשודה לקלקל את עצמה וזה ל"ש כי אם באומרת שנתגרשה בעצמה אבל על ידי שליח דאיהי גופא לא ידעה צ"ע אם יש לסמוך על טעם השני לחוד להתיר לפי שעדים החתומים כו' בלא ערעור שהרי לענין דיני ממונות לא קי"ל הכי דהא להוציא ממון מיתומים ולקוחות חיישינן לזיופא אע"ג דליכא ערעור וכע"ש התוס' בריש גיטין:
אמנם התוס' והמרדכי שם כתבו טעם החילוק בין מביא גט בא"י לנפרע מיתומים דבגט משום עגונא אקילו רבנן והרא"ש שם כתב דבלא ערעור ל"ח לזיופא לפי שהבעל אינו חשוד לקלקלה בי"ש והיא נמי לא תזייף לקלקל עצמה עכ"ל מבואר מזה דאף שהגט הובא על ידי שליח אפילו הכי ל"ח לזיופא אמנם הר"ן ז"ל כתב החילוק דמתני' ליכא למיגמר לפי שאין האשה ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה ועוד שמתוך חומר שהחמרת כו' ונאמנת כענין מה שהאמינוה לומר מת בעלי עכ"ל (ומדברי הריב"ש סי' שפ"ה מבואר שלשון זה הוא לשון הרמב"ן בחידוש' גיטין ובחידו' הרמב"ן שלפנינו לא מצאתי לשון זה) ומ"ש לפי שאין האשה ממונו של בעל כו' כבר שדא ביה נרגא הריב"ש בתשובה הנ"ל שכתב שהרי גם כאן יש חזקה דאיסורא ובספ"ק דב"מ משמע דחמיר איסורא מממונא כו' ועוד תינח לאשה עצמה שטוענת בברי שלא נמחה בידה אבל הבא לימלך אשה זו אסורה או מותרת והיא אצלינו בחזקת איסור וגם היא א"י בהיתרא איך נוציאנה מחזקת' ונתיר לו לישאנה עכ"ל והנה לפמ"ש אח"כ שהאשה טוענת בברי היה אפשר ליישב מ"ש דכאן איכא חזקה דאיסורא דלגבי חזקה דאיסורא מהני ברי כמ"ש בפ"י בסוגיא דשנים אומרי' מת משא"כ בחזקה דממונא דקי"ל דלא אמרי' ברי עדיף היכא דהשמא טוב דלא הו"ל למידע ולכך שפיר טענינן ליתומים ולקוחות מזויף אלא שיש לתמוה על מ"ש דהאשה טוענת ברי דהא באמת לאו בהכי מיירי שהרי השליח מביא גט ואין האשה יודעת כלל וגם מה שהקשה דמה מועיל טענת ברי של האשה כיון שהאיש הבא לישא אותה א"י היא קו' גדולה כמבואר בסוגי' דכתובו' דשניהם דוקא צריכין לומר ברי לי דאל"כ הבא עליה בחטאת קאי וה"ה כאן ושפיר הכריע הריב"ש שטעם השני שכתב שמתוך חומר היא עיקר ואם כן מוכח מזה דגם היכא שהגט על ידי שליח והאשה אינה יודעת שייכא הך סברא דמתוך חומר כו' והיינו דאמרינן דמסתמא אשה דייקא ומינסבא וכההיא דמת בעלי אך כ"ז בא"י שיש מצוים לקיימו אבל בח"ל שאין מצוים לקיימו דעת הריב"ש דלהרמב"ן צריך קיום אף באשה עצמה וכ"ש בשליח דל'"ש טעם הראשון של הרמב""ם שאין חשודה לקלקל עצמה וכן נראה דעת הטור אע"פ שהביא דעת הרמב"ם והרמ"ה באשה המביאה גיטה מ"מ כתב ברסי' קמ"א הא דבעינן ב' עדים שנמסר בפניהם מיירי כשאין מכירין חתימת העדים החתומים על הגט כו' ובב"ה שם תמה על הטור שהרי הטור גופי' בסי' קמ"ב סתם כהרמב"ם דלא בעי קיום והב"ח שם כתב דכשאין מכירין חתימת העדים החתומים בו אפילו היה ביד האשה לא הוי גט בלא עדי מסירה וכמ"ש הרשב"א ולפי"ז הא דקאמר הרמב"ם דכשהגט שלם ביד השליח א"צ עדים על הקבלה היינו דוקא כשמכירין חתימת העדים החתומים בו כו' עכ"ל ותמהני דלהרמב"ם א"צ הכרת חתימת העדים כלל והרשב"א באמת חולק על הרמב"ם וסובר דגם ביד האשה אין מועיל בלא קיום משא"כ להרמב"ם יש להאמין גם בזה לשליש מטעם מגו שהיה יכול למוסרו לאשה ועכ"פ דברי הטור צ"ע ולפי מ"ש י"ל דהטור ס"ל דדווקא באשה גופה דשייך לומר שאינה מקלקלת עצמה אז סגי בלא קיום משא"כ בגט שע"י שליח קבלה שהאשה עצמה אינה יודעת כלל אין מקום להקל בלא קיום דהא מה"ט הצריכו חז"ל דמביא גט בח"ל שיאמר בפ"נ כיון שאין עדים מצוין לקיימו אע"ג דליכא ערעור ולא ס"ל סברת הר"ן דמחלק בין שליח הולכה לשליח קבלה דשליח קבלה כיון שהוא גומר לגרש תו לא אתי ומערער אלא אדרבא בשליח לקבלה אין מועיל בפ"נ אלא או שיהא הגט מקוים יוצא מתחת ידו או שיביא עידי קבלה:
והנה הרמ"א סי' קמ"א סעיף י"ג כתב מיהו אם הגט מקוים בחותמיו מתח"י א"צ שתביא עדי מסירה בפנינו רק שאומרת שקיבלה בפני שנים כראוי וה"ה בשליח קבלה מן הבעל עכ"ל והוא ע"פ דברי הטור מבואר מזה דפוסק כן לדינא דגט מקוים בעינן אפילו בשליח קבלה ודלא כהר"ן ועיין בב"ש ס"ק ס"ז שכתב וכאן משמע דשליח המביא גט מותרת לישא אפילו אין מכירין החתימות אפילו מאן דמחמיר לקמן בסימן קמ"ב כשהיא עצמה מביאה גט שאינו מקוים מ"מ כשהשליח מביא מודה דמותרת לישא עכ"ל מבואר מזה דס"ל דשליח עדיף מאשה עצמה וצ"ל דהיינו משום דאין אדם חוטא כו' ובאמת ז"א דמאן דמצריך קיום אף אם הגט יוצא מת"י שליח לקבלה מצריך קיום ואדרבא אשה עצמה עדיף שאינה חשודה לקלקל עצמה וכמ"ש אלא עיקר החילוק הוא דבסי' קמ"א גבי שליח המביא גט בא"י מיירי ואז מותרת אפילו אין מכירין החתימות כיון דבאמת עדים מצוין לקיימו והשתא ליכא ערעור ל"ח לזיופא משום עגון אקילו או מתוך חומר אבל בסי' קמ"ב דמיירי בח"ל שאין מצוין לקיימו בזה ס"ל להראב"ד דאף באשה עצמה שגיטה בידה לא מהני בלא קיום אע"ג דשייך לומר שאין חשודה כו' ומכ"ש אם הוא ביד שליח וזה מבואר מדברי הריב"ש דלעיל סי' שפ"ה וזה ברור:
שוב מצאתי בספר בית מאיר שכתב ג"כ בישוב דברי הטור דס"ל לחלק בין אשה עצמה דל"ח לפי שאינה מקלקלת עצמה משא"כ בש"ק וע"כ לדעתו בזה גרע ש"ק שאינו נאמן עם אמירת בפ"נ כו' ע"ש ולענ"ד הטעם דבשליח להולכה הקילו חז"ל משום תקנת עגונות כיון שהבעל במדה"י ואינו רוצה לחזור אליה ואם לא נתיר ע"י נאמנות השליח ונסמוך על אמירתו בפ"נ מעגנא ויתבא משא"כ בשליח לקבלה שהגירושין מדעתה ומרצונה והיא התחילה לעשות שליח לקבלה אע"ג דלפעמים גם בזה יש חשש עיגון לא פליג רבנן וצריך עידי קבלה או עידי קיום הגט ועיין בבית מאיר רסי' קמ"ב מה שהקשה שם על הד"מ שכתב דמכל הפוסקים משמע דשליח לקבלה א"צ לומר בפ"נ שהרי דעת הטור או שיתקיים הגט או שתביא עידי מסירה ע"ש ולענ"ד י"ל דכוונת הד"מ דעכ"פ כ"ע מודו שאצ"ל בפ"נ אע"ג דל"ה מחד טעמא דלפי דעת הר"ן אצ"ל לפי שגמר לגרש ולפי דעת הטור ג"כ אצ"ל בפ"נ דממ"נ אם תקיים הגט א"צ לומר בפ"נ כדאי' רסי' קמ"ב ואם לא נתקיים א"כ צריך להביא עידי קבלה אע"פ שהגט יוצא מת"י וכיון שיש כאן עידי קבלה שקיבלו מן הבעל שוב אצ"ל בפ"נ דהבעל אינו חשוד לקלקלה וכמבואר בש"ע סי' קמ"ב סעיף י"ב ע"ש אך דל' הד"מ משמע דכל הפוסקי' דמשמע מדבריהם ששליח קבלה אצ"ל בפ"נ כולהו מטעמא דהר' אתו עלה וזה באמת צ"ע לפי משמעות דברי הטור דלעיל:
ואחרי הודיע כל זאת צ"ע לדינא בנ"ד כיון שדעת הראב"ד וכן משמע דעת הרמב"ן והרשב"א ורבינו ירוחם והריב"ש כולם כאחד עונים ואומרים דאף באשה שגיטה יוצא מתחת ידה לא תנשא בלא קיום וקצת משמע מהש"ע שנוטה להחמיר כדעתם ז"ל וכמ"ש הריב"ש שלא שמענו מי שנהג קולא זו וכיון שזה באשה עצמה כ"ש בשלוחה לקבלה שאין להתיר בלא קיום שי"ל שגם הרמב"ם מודה בזה וכן משמע להדיא מדברי הטור וא"כ אף ע"י מעשה ב"ד אין להקל וכמ"ש מתשו' מהריב"ל ואע"פ שמהריב"ל סיים בה שמי שירצה יוכל לסמוך להקל כבר כתבתי שצ"ע אם יאמר הרב כן לעשות מעשה לכתחלה וגם כי מהריב"ל מיירי באשה עצמה וע"י שליח אפשר דגרע טפי כמש"ל וכן מבואר מדברי הרשב"א בתשו' סי' אלף רכ"ח הביאה הב"י שכתב באשה שליח קבלה והגיע לידה ע"י אחר שהעיד שבפ"נ והגיע ליד שליח קבלה והביא שטר חתום בעדים שבא ליד ש"ק והוא מסרו להגיע לידו ואין אנו מכירין עידי השטר אבל הגט נתקיים בפנינו תשובה מסתברא שהגט כשר כו' לקיום לא ניחוש דהא איכא תרי דמקיימו ליה בחותמיו כו' מבואר מזה דלולי קיום הגט לא היה סומך על העדות שבשטר כלל כיון שאינו מקוים ואף שי"ל דהרשב"א לשיטתו דסובר אף באשה עצמה צריך קיום מ"מ נראה מדבריו דאף שהיה ברחוק מקום שהאשה היתה באושקה והבעל הלך לטולטילה אעפ"כ לולי הקיום לא היה מתיר ועוד יש לעיין בזה שאף לפי דעת הפוסקים דלא בעי קיום י"ל דדוקא באשה או שליח קבלה שגיטו בידו דבזה אמרינן ד"ת עדים החתומי' כו' כיון שזה המביא לנו הגט או השטר הוא טוען בברי שנמסר לידו מיד הבעל אמרינן לא חשיד אינש לזייף משא"כ בנ"ד שהמעשה ב"ד שנתקבל הגט לא יבא בידי אדם רק ע"י הב"ד דקביע במתא וזה הו"ל כמצאו כתוב בשטר פ' גירש את אשתו וחתומים עליו עדים או ב"ד שאין להקל בדבר בלא קיום ואפילו בעדות מיתה כתבו בסי' י"ז דעת הרבה פוסקים דבעי קיום ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ו גבי שטר קידושין בשוק דלא מהני בלא קיום משום דמה שאינו בידי שום אדם ל"ש לא חשיד לזיופי ע"ש ומצאתי בבעל העיטור דף ל"ט שכתב על הירושלמי דמצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו דל"ד לעדות שבכתב דההיא לאו הגדה היא ולא ידוע בעל הגדה דלא מצי למימר זה כתב ידי אבל היכא דידוע דמצינן למחקר כיון דראוי להגדה הא מקיימא לכתב ידן וכשר כו' עכ"ל ונראה שט"ס וצ"ל דלהוי מצי למימר זה כ"י ור"ל דהירושלמי מיירי באין ידוע לנו מי הוא החתום על השטר מאיזה מקום הוא בכדי שנוכל לומר שאפשר לקיים כת"י משא"כ היכא שידוע מי הוא אלא שכתוב עדותו בכתב סגי בקיום ומ"מ מבואר מדבריו שסובר ג"כ כדעת הפוסקים דאף בעדות מיתה אין להתיר בלא קיום ומכ"ש בגט דודאי קיום בעינן וכ"כ בבעה"ע דף ל"ה וז"ל ורבנן הוא דאצריך אפילו במקום דליכא ערעור כגון הנפרע שלא בפניו וזולתו דהא המביא גט ממד"ה וליכא ערעור ובעינן בפ"נ ובפ"נ במקום קיום ש"מ כדאמרינן כו' ע"ש וא"כ גם בכתב שליח לקבלה נראה להצריך קיום אע"ג דליכא ערעור ול"ל דשליח לקבלה שאני כמ"ש הר"ן כיון שהוא גומר לגרש שוב לא יבא ויערער דבאמת אף דליכא ערעור כלל נמי צריך קיום וכמו הנפרע שלא בפניו אף אם לא יבא לעולם לידי ערעור כגון שמת וכה"ג ומצאתי בפ"י ריש גיטין שהביא דברי הר"ן וכתב שזה לא יצדק אלא לשיטת התוס' שסוברים דעיקר החששא דהבעל יערער שלא כדין אבל לשיטת רש"י דחששא גמורה הוא קשה מ"ש שליח קבלה משליח הולכה וכתב הוא ז"ל הטעם כיון שנגמר הגירושין במדה"י תו ל"ח וכמו דל"ח בגיטין שניתנו במדה"י מיד הבעל ליד האשה ובאתה אח"כ לא"י דמותרת להנשא בדליכא ערעור וה"נ דכוותה עכ"ל ותמהני מ"ש ובאתה האשה אח"כ לא"י אליבא דמאן קאי דלשיטת הרמב"ם ודעימיה אף בח"ל גופא מותרת להנשא בליכא ערעור ולשיטת החולקים לא ידעתי מנ"ל דאם באת אח"כ לא"י דשריא ואם נפשך לומר לחלק דבאת לא"י מודים דשריא בלא קיום אם כן פשיטא דלא עדיף שליח קבלה מאשה עצמה דבח"ל עכ"פ קיום בעי ובק"א שם איהו גופיה שדי ביה נרגא וכתב טעמא אחרינא דעיקר החשש שמא השליח נתכווין לקלקלה וזה דוקא בשליח הולכה אבל בשליח לקבלה שעשאתו שליח ומהימן לה חזקה שליח עושה שליחתו ולא יתכוון לקלקלה כו' ע"ש ולפי"ז זה שייך דוקא בשליח לקבלה שלה אבל בכתב המובא לידה על ידי אחרים למיחש מבעי כמו בשליח הולכה דשמא מכוון לקלקלה ואין להקל בלא קיום:
וכבר כתבתי דלפום טעמא קמא דהרמב"ם דאינה חשודה לקלקל עצמה בשליח קבלה ל"ש זה ולפי מה שהוסיף הפ"י נופך דגם בשליח קבלה שייך נמי דאינו חשוד לקלקל מ"מ אם גם שליח זה אינו כאן רק יד עכו"ם באמצע המוליכין ומביאין על ידי הב"ד ואנחנו לא נדע אם מיד שלוחה לקבלה היתה זאת אין טעם לדבר להקל בלא קיום וע"ש בלח"מ פ"ז מה"ג שכתב שם דעיקר הטעם הוא משום דאין אשה מקלקלת עצמה דטעם השני שכתב הרמב"ם ועוד שהעדים החתומים כמי שנחקרה כו' כמו שנעמוד הגט בחזק' כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל כו' פשיטא דלא סגי בהך טעמא כלל דאף אי הוי כשליח מ"מ הא שליח נמי בח"ל צ"ל בפ"נ משום קיום ע"ש והדין עמו ומדברי הרמב"ם אלו מוכח דלא ס"ל כהר"ן שבאשה או ש"ק א"צ קיום לפי שגומר ומגרש דהא להדיא לאו מה"ט אתי עלה גבי אשה גופה וא"כ שפיר כתב הטור גבי שליח קבלה שצריך קיום אע"ג דבאשה גופה העתיק דברי הרמב"ם שא"צ קיום דדוקא גבי אשה שאינה חשודה לקלקל עצמה משא"כ גבי שליח שלה ולא ס"ל כסברת הפ"י בק"א אך לענ"ד י"ל בדעת הטור שכתב שאם לא נתקיים צריכה שתביא עדים שנמסר ליד השליח כראוי טעמא דידיה דאחרי שהעלה לדינא כדעת הרא"ש שהסכים להגאונים שהביא הרמב"ם דאם נמסר בינו לבינה פסול רק דהיכא שאין ידוע אם נמסר בע"מ סמכינן אעידי חתימ' ואמרינן דמסתמא נמסר מיד הבעל לידו כראוי כיון שהגט יוצא מת"י בע"ח אמרינן דמסתמא עביד כדין מסירת הגט שצריך למוסרו בעדים ולכן אפילו הבעל מערער ואומר שנתנו בינו לבינו אינו מועיל ערעורו כדמשמע מל' הרא"ש והטור שכ' רק שיאמר השליח הבעל נתן לי בפני ע"מ כו' משמע דאף שהבעל אינו אומר כן לא משגיחינן ביה וכן מבואר מדברי הטור סי' קל"ג שמא ימותו ע"מ ויבא הבעל ויערער לקלקלה לכך תקנו ע"ח וכשרואין חתם בו אמרינן שבודאי נמסר כראוי בע"מ עכ"ל וכן מבואר להדיא בדברי רבינו אפרים שהביא בעל המאור בפ' המגרש דאפילו הבעל מערער לאו כלום הוא אך זה דוקא בגט שנתקיים בחותמיו דאז אמרינן מסתמא לא היה הבעל מוציא הגט מת"י ליד השליח כיון שנתקיים או אפשר ומצוי להתקיים משא"כ בגט שאין מצוי להתקיים אע"ג דמחמת טענת מזויף גופיה ל"ח ליה בלא ערעור הבעל או מטעמיה דהרמב"ם או מטעמיה דהר"ן מ"מ שוב חיישינן שמא נתנו לשליח זה בלא ע"מ ובאמת לא נתנו לו לשם גירושין דעל גט כזה שאינו מצוי לקיימו לא קפיד עליה בעל להוציאו מתח"י דמימר אמר אי בעינא טעיננא מזויף והרי אין עדים המצוין לקיימו ולכך בעינן שיבואו עידי מסירה שמסרו לשליח בפניהם אבל באשה עצמה פשיטא שאין מוסר הגט לידה אף בגט שאינו מצוי לקיימו והלכך אף בגט שאינו מקוים נמי כשר דאמרינן מסתמא לאו זיוף הוא וממילא דמסתמא נתן לידה בהכשר כראוי לפני ע"מ כן נראה לכאורה בפי' דברי הטור ועיין בב"י סימן קל"ג וז"ל ומה שמזכירים התוספות והרא"ש עדים חתומים כו' היינו לומר שמכירים חתימת ידי העדים דאל"כ לא מחזקינן ליה שנמסר בהכשר כיון דאכתי לא נתקיי' בחותמיו וכ"כ רבינו בהדיא בסי' קמ"א גבי שליח לקבל' כו' עכ"ל מבואר מדבריו דס"ל דגם באשה עצמה דינא הכי שהרי בסימן קל"ג באשה עצמה מיירי ורוצה להעמיד זה בדברי התוספת והרא"ש גם כן אך בבד"ה סימן קמ"א חזר בו ואדרבא קשיא ליה על הטור שכ"כ גבי שליח שהרי אין הדין כן באשה עצמה לדעת הטור שהעתיק דברי הרמב"ם ולפמ"ש א"ש דיש חילוק בין אשה עצמה לשליח שלה:
שוב התבוננתי בדברי הטור וראיתי שקשה לפרש דבריו דמחלק בין אשה עצמה לשליח דבשליח בעינן קיום שהרי הטור העתיק דברי הרמב"ם שכתב וז"ל שליח קבלה שקיבל גט לאשה ושלחו לה בפני עדים והגיע הגט לידה ואינה יודעת אם בעל שלחה כו' ה"ז מגורשת בא הבעל וערער שלא נתנו יתקיים בחותמיו שהרי עדים מעידים שהגט שניתן לה יצא מתחת יד שלוחה כו' וכן הועתק בב"י לעיל בלשון זה וכתב בפרישה שם דטענת הבעל שלא נתנו היינו שהשליח בעצמו מצאו ולכך יתקיים בחותמיו דאל"כ נאמן במגו דמזויף ובספרי הרמב"ם איתא וערער שלא כתבו וגרסת הטור דגרס שלא נתנו הוא יותר נכון שלפי זאת הגירסא מתפרש מ"ש שהרי עדים מעידים כו' כפשוטו עכ"ל וזה תימא לענ"ד שהרי הרמב"ם בפי"ב מה"ג והביאו הטור ססימן קנ"ב ס"ל דאין הבעל יכול לומר ממני נפל אף דאית ליה מגו דמזויף ואף דהתם באשה עצמה מיירי מ"מ כבר כתב דדין שליח קבלה כדין האשה עצמה ובין האשה עצמה ובין שליח לקבלה שלה הכל נפילה דיחיד הוא ול"ח לטענה זו אף במקום מיגו ועיין בדברי ה"ה והלח"מ שם ואין להאריך שלענ"ד עיקר כגירסא זו שלפנינו בהרמב"ם וכן העתיק בש"ע וכן צריך להגיה בטור וכן מבואר מדברי הב"ש ס"ק פ"ה שכתב שאם מערער ואומר ממני נפל כתבתי לעיל דפליגי בזה הפוסקים עכ"ל איברא שלענ"ד מ"ש הב"ש דפליגי הפוסקים בזה וכוונתו למ"ש שם לעיל בס"ק י"ד דהרא"ש סובר דחיישינן לטענת ממני נפל וז"א שהרי הב"ש שם הביא דברי הטור בסי' קנ"ב שכתב בפשיטות שאינו יכול לומר ממני נפל וכתב די"ל כשהגט ביד האשה שאני וחילוק זה נכון לחלק בין ביד האשה ובין ביד שליח שאומר שהוא שלוחו להולכה משא"כ הוא ביד זה שנתברר לנו שהוא שלוחה לקבלה מה לי ידה מה לי יד שלוחה וכמ"ש בשם הרי"ף שהקבלן ידו כיד האשה עצמה לכל מילי:
ועכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם והטור דברישא שלא ערער הבעל הגט כשר אף שלא נתקיים בחותמיו ואם כן מבואר דאף בגט היוצא מתח"י שליח לקבלה א"צ קיום היכא שלא קרא עליו ערעור וא"ל דשאני הכא שהגט ביד האשה דז"א דודאי אין מקום לחלק בין אשה לשליח אלא היכא שהאשה אומרת שקבלתו בעצמה מיד הבעל משא"כ הכא שלא בא לידה אלא מיד השליח פשיטא דלא עדיף מאם הוא עדיין ביד השליח ואם היה אומרים דגט שקיבלו שליח צריך קיום גם בזה אין מקום כלל להכשיר בלא קיום אלא ודאי שז"א ואין חילוק להרמב"ם והטור בין האשה ובין שלוחה דבכל גוונא בלא ערעור א"צ קיום בחותמיו ואם כן דברי הטור שכתב מיהו הא דבעינן שתביא ע"מ היינו שלא נתקיים כו' הדברים צריכין ביאור ומחוורתא לענ"ד שדברי הטור אמורים במקום דאיכא ערעור שכבר ביררתי שכל שהגט חתום בעדים לפנינו אך דאתי בעל ומערער שלא מסר הגט רק בינו לבינה לא משגיחינן ביה ואמרינן דמסתמא נמסר כהלכתו וכמש"ל מדברי הטור סימן קל"ג ושאר פוסקים:
אך כל זה היכא שהשטר מקוים בחותמיו אבל אם אינו מקוים בחותמיו ודאי דמהימן הבעל לומר שלא מסרו לו רק בינו לבינו במגו דהוה אמר מזויף וכמו טענת לפקדון או על תנאי וכה"ג ואע"ג דהרא"ש כתב דבע"ח תלינן דמסתמא נעשה בהכשר גם בעידי מסירה דהכל יודעין שאין דבר שבערוה פחות משנים וא"א להתיר כי אם כשנמסר בפני שנים כו' מ"מ דבר פשוט הוא דבמגו מהימן ול"ה זה כמגו במקום עדים וכן מבואר ממ"ש הרמב"ן בספר הזכות סוף גיטין להקשות על סברת רבינו אפרים באם יש ע"ח אמרינן שבודאי נמסר בע"מ וז"ל ועוד אם בא וערער לומר סבור הייתי שהוא כשר ובינו לבינה מסרתי היכא לא משגחינן השתא משום חשש לשמה דסתם ספרי כו' ע"ש וכ"כ בספר המלחמות אלא שיש שם חסרון איזה תיבות ע"ש ולדעת הרא"ש צ"ל דהא עדיף דסברא היא שלא מסר בינו לבינה אך במקום דאיכא מגו פשיטא דמסתבר כסברת הרמב"ן דמהימן לומר טעיתי וסבור הייתי שהוא כשר ולכך שפיר יכול לערער בזה אם לא נתקיים בחותמיו ובזה א"ש דברי הטור שכתב במסר בינו לבינה פסול וע"ז כתב ומיהו הא דבעינן שתביא ע"מ כו' ר"ל אע"ג דפסול בלא ע"מ לא תימא דצריכה ע"מ בפנינו אם הבעל מערער שנתן בינו לבינו אלא דוקא היכא שלא נתקיים הגט דאז שפיר מועיל ערעור שלו במגו דמזויף אבל אם נתקיים הגט א"צ שתביא ע"מ בפנינו רק שיאמר השליח שקיבלו בפני שנים ר"ל ואז אפילו אם הבעל מכחיש השליח ואומר שנתנו לו בינו לבינו לא משגחינן ביה שאנו תולין שנמסר בעדים דהא ל"ל מיגו להבעל כיון שהגט מקוים וכדברי הטור בזה כן מבואר מדברי רבינו אפרים שהביא בעל המאור והרמב"ן בספר הזכות שכתב וז"ל אלא מיהו היכא דהוציא' גט ונתקיים בחותמיו סבר ר"א כיון דמעיקרא צריך ע"מ מימר אמרי דמידע ידעי להא מלתא ובע"מ מטא לידה וכ"ת א"ה אפילו ליכא ע"ח נמי כו' היינו דקאמר מרן ז"ל דאי מייתי ע"מ אתי בעל ומערער ומאי מערער דאמר איהי זייפתיה אבל בדאית בה ע"ח ומקוים בחותמיו אפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה דהא עדים החתומים על השטר כו' עכ"ל (ומה דמסיים דהא עדים החתומים כו' אע"ג דבמקוים מיירי מ"מ נקט הכא למימרי דעדות גמורה היא ולא מיקרי מפי כתבם וכמ"ש הרמב"ם) הנך רואה שדברי הטור בזה הן הן דברי רבינו אפרים ז"ל דמיירי לענין אי אתי בעל ומערער דלא משגחינן ביה והיינו במקוים דוקא וא"ש טפי לפמ"ש הב"ש בס"ק י"ב דמ"ש דאם הגט יוצא מתחת יד ש"ק א"צ עדים מיירי אף כשהבעל מכחישו דמיירי שמביא ממקום למקום דאז השליח נאמן ואם כן ע"ז קאי הטור ג"כ במ"ש דאף על גב דבינו לבינו פסול וא"כ אין ראיה מיציאת הגט מתח"י השליח דעדיין יש לבעל פתחון פה לערער שמסרו לו בינו לבינו ודוקא לענין טענת פקדון השליח מהימן דהא הימניה אבל מ"מ שפיר מצי למימר שלא היו עדים בשעת מסירה שהרי אף אם ימסרנו לאשה יכול לטעון כן לזה אמר דבאמת באינו מקוים צריכה שתביא ע"מ אם הבעל מערער אבל במקוים השליח נאמן לומר שנמסר לו בפני עדים ולא משגחינן בערעור הבעל:
ויותר נראה לפרש כפשוטו שהרי לכ"ע אם אין הגט מקוים אי אתי בעל ומערער דמזויף הוא צריך לקיימו בין שהוא ביד האשה או ביד שליח לקבלה אלא דבאמת אף שאין כאן עדים על קיום חתימת העדים רק שיש עדים שהבעל מסרו לידו של השליח או האשה סגי בהכי כיון דאין חשוד לקלקלו וכ"כ הטור בהדיא לקמן עשתה שליח לקבלה בעדים והגט יוצא מתח"י והבעל אומר מזויף הוא יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה וכ"כ לקמן סי' קנ"ב בגט היוצא מתחת ידי האשה שאם ערער הבעל לומר שנתנו ע"ת או פקדון או מזויף יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כו' והוא הכל מדברי הרמב"ם ולפ"ז דברי הטור מבוארים דמתחלה כתב בגט יוצא מתח"י ש"ק א"צ עדים ואח"כ כתב דלפמ"ש בסי' קל"ג דבינו לבינה פסול וע"ז כתב ומיהו הא דבעינן כו' ר"ל דלא תימא דהא דזמנין מצרכינן ע"מ הוא מה"ט דשמא לא מסר לו בעדים אלא בינו לבינו או היכא דאתי ומערער שלא מסר לו בע"מ לזה אמר הטור דז"א דאף על גב דבינו לבינו פסול מ"מ הא דבעינן שתבי' ע"מ לאו מה"ט הוא דבאמת לא בעינן ע"מ רק היכא שלא נתקיים ויש הכרח לקיימו מחמת ערעור הבעל מזויף או פקדון וכדומה בזה אנו מצריכין להביא ע"מ דזהו קיומו כיון שנמסר מיד הבעל אינו חשוד לקלקלה אבל אם הגט מקוים רק שניחוש שמא מסר בינו לבינו או שהבעל מערער כן בשביל זה א"צ לע"מ כלל שאנו תולין שנמסר כראוי ועיין בחידושי הרשב"א דף ד' שכתב וז"ל אלמא אפילו ר"ח מודה דעדים החתומים כו' כלומר שאם הלכו להם ע"מ ויצאו עליו עוררין יתקיים בחותמיו וכשר דכיון שנתקיים בחותמיו ויצא מידי מזויף אמרינן ודאי כדינו הגיע לידה בע"מ כו' עיין שם:
ולכאורה לשיטת הרשב"א גם בלא ערעור צריך קיום ואפשר דמיירי בגט המובא בח"ל שבלא עוררין הוא מתקיים על ידי בפ"נ וכשיש עוררין צריך קיום בחותמיו ועדיין צ"ע דלאיזה ענין נקט הרשב"א מלתיה דר"א ביש עוררין ונתקיים בחותמיו דהא עיקר מלתיה אינו רק לומר דמחמת ע"ח סמכינן אע"מ וגם בגט המתקיים על ידי בפ"נ כן הדין כמו בגט של עוררין ומתקיים בחותמיו וצ"ע ועיין בחידושי הרשב"א דף ס"ד מ"ש בהא דקבל ליה בעדים קודם שיקראנה די לו ובלבד שיקיים א"נ אף על פי שאינו מקוים אלא שאין הבעל טוען טענת מזויף אבל בטענת מזויף דלא עדיף שלוחה מינה כו' ולכאורה מתחלה כתב מקוים לסברת עצמו דלעיל שחולק על הרמב"ם וס"ל להצריך ואח"כ כתב לסברת הרמב"ם אמנם אח"כ כתב ר"א הוא כו' אבל אם היה שם עדים חתומים אפילו לר"א לא היו צריכין לעידי קבלה אלא אפילו ראוהו מקוים בידו נאמן וכדתנן אין העדים חותמין כו' אלמא אף לר"א בקיום חותמיו סגי דמסתמא כיון דלאו מזויף הוא כדין נמסר בידה בע"מ וכ"כ אח"כ לאו למימרא דכשיצא עכשיו מקוים כו' ואפשר שכ"כ הכל לשיטתו דמצריך קיום אף בלא ערעור אך דברי הטור נלענ"ד נכון כמ"ש:
והנה דברי הרמב"ם שהבאתי שכתב שליח קבלה ששלח הגט לאשה בפני ב' עדים ואינה יודעת אם בעלה שלחוה ע"י שליח קבלה שלה או שלוחו של בעל ה"ז מגורשת בא בעל וערער כו' ואין הדברים מובנים דמה הפרש בדבר מי שלחו ועיין בפרישה ובט"ז ובית מאיר מ"ש בזה ולא נתבררו דבריהם אצלי וגם מפרשי הרמב"ם לא אחד בהם שיהיה מורה מקור דברי הרמב"ם מאין מוצאם והאיר ה' את עיני ומצאתי שדברי הרמב"ם מקורם נובע ממקום קדוש הוא רבו הרי"ף ז"ל בתשובותיו סימן ך"ח דשם איתא הך עובדא שהבעל טוען מזויף ותלמוד א' הורה שהגט בטל מכמה פנים כו' ועוד שהרי הגט לא נתקיים בחותמיו וכיון שאין מתברר לה ולא לעדים ממי קבלו השליח אם מיד בעלה או שלוחו של בעלה אף על פי שיצא מתח"י בטל הוא וכ"ש שהשליח מודה שלא נעקר משליחות האשה ולא נתן לו הבעל גט אלא ע"ד שהוא שליח האשה והבעל טוען בכל זה שגט מזויף הוא וחלק עליו תלמיד אחר ואמר שכל גט שנמסר לאשה בע"מ והוא יוצא מתח"י הרי הוא כשר ל"ש נתקיים בחותמיו ול"ש הגיע לידה מיד שליחה או מיד שליח בעלה כו' השיב התלמיד הפוסל כו' שאין ע"מ מעלין אלא אם נתנו בפניהם לאשה או ליד שלוחה בפני ע"מ או מיד שליח בעלה אבל מיד שלוחה לא אם אין עדים שיאמרו בפנינו קיבל אע"פ שיתקיים בחותמיו אינו גט וכיון ששליח מודה שלא נעקר משליחות האשה ועדים מעידין שמסרוהו לאשה מיד שלוחה איתרע גיטא שאילו יצא מתחת ידה סתם היה קרוב לכשרות והיינו מעמידין הגט בחזקת שהגיע אליה מיד שליח בעלה אבל כיון שלא נעקר משליחותה והעדים מעידין הכין ולהאשה לא נתברר והאיש אומר מזויף ה"ז בטל מכמה פנים כו' ומה שאמרת ל"ש מיד שלוחה או שליח בעלה אינו נכון כו' דיד השליח כיד הבעל דשלוחו כמותו אבל שליח האשה שידו כידה אם אין שם עדים שיאמרו בפנינו קיבל מה תועלת יש בע"מ אף על פי שהגט יוצא מתחת ידה כיון שלא נתברר להם שהגיע לידה מיד בעלה או שלוחו של בעלה והרי"ף השיב שהגט בטל משום שהבעל טוען מזויף כו' (ועיין במ"מ שהעתיק קצת מתשובה זו אלא שיש קיצור בלשון השאלה והתשובה) וזו האשה שהגט יוצא מתח"י והעדים שהגיעו אותו לידה העידו ששליחה לקבלה נתנו להם שימסרו אותו אליה אילו אותו גט היה מתקיים בחותמיו לא היינו חוששין לדברי הבעל שאמר מזויף אלא השליח היה נאמן אלא שהבעל כוזב בכתיבת הגט לגמרי ולא היה מקוים בחותמיו ה"ז גט בטל ויפה הורה הפוסל והלכתא כוותיה ולא מטעמיה עכ"ל:
ועתה תחזה שמ"ש הרמב"ם והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה כו' היינו לפי שאין כאן ע"מ שנמסרה מיד הבעל ליד השליח לקבלה אלא שהיה מקום לומר כיון שכבר הגט תח"י האשה הרי אפשר שהבעל שלחו לה בתורת הולכה או שלוחו להולכה שלחו לה ובזה שפיר מועילין ע"מ אלו שהיה שם בשעה שמסר השליח השני ליד האשה ולא מפיו של זה אנו חיין שאומר שקיבלו בתורת קבלה אך כיון שעכ"פ לא נתברר זה להאשה ולא להעדים ואדרבא זה שמסר הגט ליד העדים אומר שבתורת קבלה בא לידו ומשנתינו היא זו שצריך שיאמר בפנינו קיבל לכך היה דעת אותו תלמיד שהגט פסול ואפילו בחותמיו אין מועיל דשמא נפל מהבעל ומצאו זה או שבא לידו בתורת פקדון וגם כי האשה עצמה אינה יודעת אם בא לידה מהבעל על ידי שליח לקבלה שלה דאפשר שאיש אחר מצאו ונתן לה לקלקלה ואף על פי שהעדים ראו הגט ביד שליח קבלה שלה מ"מ האשה גופא אינה יודעת באיזה אופן בא ליד זה שמסר לידה ולכן כתב הרמב"ם דאעפ"כ מגורשת כשאין שם ערעור אף בלא קיום וכשיש ערעור מהבעל מועיל הקיום דכל שהגט היה תחת יד שליח האשה שלם א"צ לעדים שיאמרו בפנינו קיבל כמ"ש הרי"ף שם ואף שלא נתברר זה להאשה שהיה הגט תח"י השליח שלה מ"מ כיון דאיכא עדים שידעו שהיה תח"י שלוחה לא איכפת לן בידיעתה כלל אך אם לא נתקיים שפיר מועיל טענת הבעל מזויף וכמ"ש הרי"ף שם ואין להאריך:
ויש ללמוד ממ"ש שדעת הרי"ף והרמב"ם והטור דכל שאין ערעור אף בגט שיוצא מתח"י שליח לקבלה האשה מגורשת אף שלא נתקיים בחותמיו ואין שם ע"מ מיד הבעל ליד השליח והרמב"ן בספר הזכות כתב ג"כ וז"ל שהרי הוא רואה מפורש בגמרא ובהלכו' שכל גט היוצא מתחת ידה של אשה בע"ח נשאת לכתחלה וכשיבא הבעל ויערער מקיימת אותו בחותמיו ודיו כו' ע"ש וזה דלא כמ"ש הריב"ש ומהריב"ל בדעת הרמב"ן ודוחק לפרש דמיירי היכא שמצויין לקיימו כגון בא"י אלא משמע דאפילו בח"ל נמי סגי בלא קיום בגט היוצא מתחת יד האשה ודין השליח כדין האשה עצמה וא"כ רבו הפוסקים הסוברים בגט האשה שא"צ קיום וכדאי הם לסמוך עליהם כמ"ש מהריב"ל אך עדיין לבי מהסס אם נכון הדבר לעשות מעשה לכתחלה כיון שדעת כמה גדולי הפוסקים הסוברים דלא תנש' בלא קיום וגם שאין זה דומה לההיא דהתם כמש"ל דכאן דמי לנמצא שטר בשוק וחתומים בו עדים שהאשה פלונית נתגרשה דאיכא למיחש טפי לזיופא כמ"ש הש"ך ואף על פי שיש עליו קיום ב"ד כבר כתבתי שקשה לסמוך ע"ז שדעת רוב הפוסקים דקיום ב"ד צריך קיום וכ"כ הב"י בסי' קנ"ב בשם התשב"ץ דאשה שיש בידה מעשה ב"ד שנתגרשה צריך קיום והבאתי לעיל וגם דעת הט"ז ס"ס קמ"ב להחמיר בהך מלתא שכתב הרמ"א שם ואע"פ שהיה מקוים בב"ד דכיון דקי"ל דקיום ב"ד צריך קיום מדרבנן א"כ מה בכך דד"ת עדים החתומין על השטר כו' דהא מה"ת גם בפ"נ א"צ לומר ואפ"ה אם לא אמר בפ"נ הגט פסול א"כ מה לי קיום עידי הגט עצמו מה לי חתימת דייני הקיום כיון שגם הם צריכין קיום כו' עיין שם:
ומצאתי בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ שהרגיש בזה וז"ל ועוד יש לפרש דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל ביבמות שכתבו דבגט לא מקילין יותר ממה שאמרו חכמים להצריך בפ"נ לא אמרו אלא בגט עצמו דסהדי אינהו משוי ליה גיטא אבל בשאר עדות שהשליח קיבל הגט כיון שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו' ורבנן הוא דאחמור וא"א בדרך אחרת הקילו בה שהגט שאפשר שיאמר בפ"נ ואפשר לתקן הדבר לא הקילו יותר אבל בנדון כזה יש בידו לתקן יותר למה נעגן האשה והיא מותרת מן התורה כו' עכ"ל והב"י קיצר לשון התשובה זו הבאה בארוכה ומ"מ לענ"ד קשה מאוד לסמוך על סברא זו בלא ראיה מבוררת ודברי רמ"א שפסק כן להלכה צריך ליישב כמ"ש הב"ש שיש לסמוך על הסובר דקיום ב"ד א"צ קיום וכבר כתבתי שזה צ"ע לדינא ואפשר שיש לסמוך קצת בזה על מ"ש הרשב"ץ בשם הרשב"א בתשובה שיש לחלק בין ב"ד קבוע דחתימת ב"ד קבוע א"צ קיום כיון שחתימתו ניכרת וידוע לא יבא לזייף ולפ"ז י"ל דב"ד שבק"ק לונדן קביעי וקיימי ואין חתימתן צריך קיום אך הרשב"ץ כתב שאינו מתוק וערב לו זה החילוק כלל שאם חששנו לזיוף בכל ענין יש לחוש כו' והחזיק במעוז תי' הרמב"ן שמתרץ הא דפרוזבול בענין אחר וסובר דקיום ב"ד צריך קיום עיין שם:
והנה מעת באו דברי הדרת כ"ת אנכי סמכוני באשישות לא אוכל לצאת ולבא ולהיות כי המלאכה מלאכת שמים משום תקנת עגונות שמתי פני לעיין בדבר וזאת תורת העולה על רוחי ולו משפט הבחירה אם ירא האדון וישפוט בעין שכלו כי במקום עגון כזה יש לעשות מעשה אף לכתחלה ולסמוך על דעת קצת פוסקים המקילין או אולי יש דרך מצוא שיתקיים חתימת הב"ד דשם מאנשי ק"ק לונדן הנוסעים ללייפסוג ושם יעידו על הקיום בפני אנשי קהלתינו והטוב בעיניו יעשה ואהיה נטפל למצות הדרת מכ"ת נ"י דברי מחו' ידידו לנצח:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: