בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ג · שאלה קז
שאלה בגט שנכתב ך"ג לירח טבת וכתב בו ברביעי בשבת בשלשה בעשרים יום לירח טבת ואחר שניתן הגט הציצו וראו כי נפל טעות בתיבת ועשרים שנכתב ב' במקום ו' מה דינו:
תשובה דבר זה יש ללמוד מדברי הרא"ש כלל מ"ה הובאה בטור אה"ע סי' קך"ו בגט שכתב ברביעי בך' יום לירח שבט ודילג בשבת וגם ביום רביעי היה אחד ועשרים לירח שבט וכתב הרא"ש שם דבשביל שדלג תיבת בשבת אין לפוסלו כי ברביעי אין לו פירוש אחר כ"א ברביעי בשבת כיון דכתיב בתרי' ך' יום לחודש והכי אמרינן בפ"ק דע"ז כו' וכ"ש בנידון זה שאין לפרש ברביעי אלא רביעי בשבת שהוא כשר עכ"ל ומכלל דבריו אתה למד שאם היה לתיבת ברביעי פי' אחר היה מקום לפוסלו בשביל הדלוג וא"כ מבואר דכל כה"ג שכתב ברביעי בעשרים יום אין לפרש בארבעה ועשרים בואו ולפרש שדילג מנין השבוע לגמרי ונקט מנינא דירחא אלא כיון דכתיב בתריה בך' כו' אתא ב' ופסקיה בסכינא חריפא והך ברביעי לחודיה קאי וע"כ מתפרש ברביעי בשבת שאין לו פירוש אחר וממילא שמעינן בנ"ד דכתיב בשלשה בעשרים אין לפרשו דהוי ככתוב ועשרים בואו העטוף וא"ל דשאני הך דהרא"ש דכתיב ביה ברביעי בעשרים וא"כ א"א לומר דהבית מתפרש כמו וא"ו דא"כ בארבעה ועשרים הוי כתוב ביה כמשפט הלשון שנראה מדברי הרא"ש שאין דקדוקו לפי שלשון רביעי נופל על מנין ימי השבוע דוקא רק בשביל דכתיב בתרי' בך' יום לחודש ואף על גב דבלשון הרא"ש שם איתא כיון דכתיב בתריה עשרים יום בלא בית מ"מ בלשון השאלה שם איתא בעשרים וכן הוא בנוסח הגט של הרא"ש ולאו דוקא נקט אח"כ עשרים אמנם הטוש"ע העתיקו גם בגוף הדין אם כתב ברביעי עשרים כו' וגם זה לאו דוקא ועיין בהגהת רמ"א סעיף ד' ובג"פ ס"ק י"ו ועיין בב"ש שכתב ומ"ש בעשרים אין חשש מוקדם כו' ואמנם אף אם נאמר דבגט שבא לפני הרא"ש היה כתוב עשרים נראה דכ"ש הוא אם כתב בעשרים ועיין לקמן מ"ש בשם הג"פ דאפילו אם כתב בארבעה עשרים כו' אמרינן דלחודיה קאי וראיתי בפרישה שכתב וז"ל ואני אומר עוד הוכחה דאי אחודש קאי הו"ל לכתוב בארבעה ולא ברביעי מ"ו עכ"ל הרי מבואר דהרא"ש לאו מה"ט אתי עלה אלא דא"א לפרשו דאחודש קאי כיון דכתיב בתריה בעשרים כו' וראיתי בס' ג"פ ס"ק ס"ג שכתב על דברי הפרישה שהם תמוהים דאם כתב בגט לירח פ' ודילג תיבת בשבת וגם תיבת בעשרים יום הגט פסול משום מוקדם כו' ע"ש ולענ"ד פשוט בכוונת הפרישה שר"ל דאף אם היה מקום לפרש דהך ברביעי אמספר ימי החודש ומצורף לאחריו ברביעי בעשרים ור"ל ועשרים והיינו לומר שנכתב בך"ד אעפ"כ אין לפרש כן שלא היה לו לכתוב ברביעי רק בארבעה ומדכתב ברביעי ש"מ שאינו מצורף לאחריו אלא בלחודיה קאי ופירושו רביעי בשבת וזה ברור:
איברא שעדיין צ"ע דלכאורה הוכחה זו אך למותר דמה בית מיחוש יש כאן אם נפרש שנכתב בך"ד לירח ואי משום שלא נכתב בגט מנין ימי השבוע אין זה פוסל דהא קי"ל כ' חודש שנה כו' כשר ואמנם גם דברי הרא"ש גופיה צריכין ביאור דמה חששא איכא אם היינו מפרשים דגם ברביעי אימי חודש קאי וא"ל דכיון דמעיקרא כתב ברביעי והיינו בחודש ושוב כתב בעשרים לחודש א"כ יש כאן סתירה בגט וע"ז כתב דכיון דכתוב בתריה בך' לירח אין לנו לפרש ברביעי דקאי גם אחודש לומר שיש סתירה תכ"ד אלא אין לו פי' אחר רק דקחי אשבת דז"א דאפילו אם היה כתוב בפי' ברביעי לירח בעשרים לירח לא היה כאן בית מיחוש דתפוס לשון אחרון ואמרינן שהתחיל לכותבו ברביעי והפסיק בינתיים עד יום עשרים לחודש וכדקי"ל בח"מ דהלך אחר התחתון אמנם אפשר לומר דבכה"ג ודאי יש לפסול דחיישינן כיון שהיה הפסק בינתיים כ"כ דלמא ביטל בינתיים או התחיל לכתוב לשם אחר וסיימו לשם זה כדאמרינן בגיטין דף פ"ח ודלמא אמלוכי אמליך כו' ע"ש ברש"י ותוספות דכיון דאיכא ריעותא יש לחוש לזה ולכך הוצרך הרא"ש לומר דברביעי אין לו פירוש אחר רק דקאי אשבת כיון דכתיב בתריה בעשרים לירח טפי יש לנו לתלות שדלג תיבת בשבת מלומר שמ"ש ברביעי קאי על החודש ומנין השבוע השמיט לגמרי ויותר נראה דהרא"ש ס"ל דכה"ג שנכתב ברביעי לירח בעשרים לירח הוא פסול דאכתי שייך שמא יחפה כמו באין בו זמן כלל ואף על גב שאם כתב בו שבוע שנה כו' כשר דאהני לשבוע דקמא כו' מ"מ זה גרע כיון שכתוב בו ב' זמנים ואין מבורר איזה העיקר גרע טפי ואף על גב דלענין ממון הלך אחר התחתון מ"מ לענין חיפוי ודאי לא קטלינן לה שתטעון דפרטא בחדא נכתב בט"ס ועיין מ"ש הב"ש סימן קכ"ז לענין גט מאוחר ואף לפמ"ש שם בשיטת הראב"ד דכיון שאין הזמן מבורר להדיא עליה להביא ראיה י"ל דהכא גרע כיון שבאמת גם זמן זה נכתב בגט להדיא אלא שיש בו סתירה בספיקא כי האי לא קטלינן לה ושייך חיפוי וגם י"ל שר"ל דאם היינו מסופקין אם ברביעי אשבת קאי ואם כן נכתב בך' לירח או אחודש קאי דהיינו שהוא בכ"ד לחודש היה פסול כיון שאין הזמן מבורר ולכן כתב דברביעי אין לו פי' אחר רק דאשבת קאי נמצא שזמן מבורר הוא כן יש ליישב דברי הרא"ש שהוצרך לומר דברביעי אין לו פי' אחר רק דאשבת קאי וא"ל בפשיטות שהוצרך לומר כן כלפי מ"ש אח"כ דמ"ש בו ך' והיה ך"א אין זה מוקדם כיון שידוע שרביעי בשבת היה ך"א כו' ולכך הוצרך מעיקרא להכריח דרביעי אשבת קאי זה טעות דע"כ לא הוצרך הרא"ש לזה אלא לפי שאנו מפרשין דרביעי אשבת קאי ולפי החשבון היה רביעי בשבת ך"א אבל אם היינו מפרשים שרביעי לאו אשבת קאי מנין לנו לומר שנכתב בך"א שהרי הובא ממרחקים ואין אתנו יודע אימתי נכתב רק מה שאנו מכירין מתוך זמן הכתוב בגט ולכך נראה שדברי הרא"ש מתפרשים ע"ד שכתבתי:
ועיין בג"פ שכתב דאפילו כתב בארבעה במקום ברביעי וכתב בתריה ך' יום לחודש כשר אף על גב דלכתחלה יש לו לכתוב ברביעי מ"מ אין לפרש בארבעה דר"ל ארבעה לחודש והגט מוקדם כיון דכתיב בתריה עשרים יום וגם אין לפרש דהגט מאוחר ויבואו לומר דהגט נכתב בך"ד לחודש דא"כ הול"ל בד' ועשרים בוי"ו מדכתיב עשרים בלא וי"ו משמע דד' הוא זמן השבוע ועשרים הוא זמן החודש עכ"ל הרי מבואר דאפילו אם לא כתב בעשרים בב' רק עשרים לבד וגם נכתב תיבת ארבעה שהוא לשון נופל על ימי החודש מ"מ מחמת חסרון הוא"ו במלת ועשרים דעתו להכשיר מכ"ש אם כתב בעשרים שלא היה מסתפק כלל לומר שנפרש דר"ל בארבעה ועשרים כיון שלא מצינו בשום מקום שבי"ת השמוש בדבר שדרכו למנות יתפרש זה עם זה ומצינו כיוצא בזה בח"מ סימן מ"ב אם כתב בו כסף בדינרי נותן לו כסף ששוה ב' דינרין זהב וע"ש בסמ"ע שהבי"ת עושה הבדל כו' ולא מפרשינן הב' כמו וא"ו לומר שפירושו כסף ודינרי ופשיטא שאין הטעם בזה משום יד בעה"ש עה"ת רק מצד משמעות הלשון כמבואר שם בש"ס ופוסקים ואף שיש לדחות דהתם מסתבר טפי לפרש שכוונתו ששוה ב' דינרי זהב מלפרש דהבית כמו וא"ו משא"כ כאן טפי יש לפרש הבי"ת כמו וא"ו כדי שלא יהיה סתירה וחזרה בשטר כדאיתא שם סעיף ה' כשאפשר לקיים שניהם מקיימין שניהם וכתב הסמ"ע דאפילו הקיום הוא בדוחק כו' אך באמת הש"ך חולק שם דהיכא דא"א ליישב אלא מדוחק זו לא שמענו וגם הסמ"ע מודה בגיטין שיש להחמיר כיון שיש כאן סתירה הוי כאלו אין בו זמן כלל ועוד דהא טעמיה משום דאין דרך הבריות לחזור תכ"ד והיינו לענין גוף עסק השטר אבל בענין הזמן טפי יש לתלות שאחד משני זמנים אלו נכתב בט"ס והרי באמת כן הוא שנכתב הבית בט"ס במקום וא"ו וכמו כן אפשר שיהיה טעות תיבה אחת בשלימותה או תיבת בשלשה או תיבת בך' וכיון דאפשר למיתלי בטעות אין לדחוק בקיום שניהם כלל אך לענ"ד אף מדוחק אין לפרש הבי"ת במקום וא"ו ועיין בקידושין לענין אם אמר בזו בזו בזו ובזבחי' לענין כזית כזית וכן בגיטין שאלו בשלומה לא חתם אלא על שאילת שלום ושאלו בשלומה חתם על הכל ע"ש בירושלמי דאיתא שזה תלוי בפלוגתא דר"מ ור"י לענין חטין שעורין וכוסמין ועיין בשבועות דף ל"ח ובתוספות שם ומבואר שאף בלא בי"ת פשטא דלישנא הוי דאם אין וא"ו המצטרפת הוי כל חד לחודיה ומכ"ש כשיש כאן אות בית המבדיל ביניהם וע"ש בקידושין דף מ"ו דאמר שם התקדשי לי ברמון באלון באגוז כו' ולקצר אני צריך:
ונפלאתי על מה ששמעתי בשם חכם אחד כי הבי"ת המשמשת בראש התיבה פירושה עם כמו הרק אך במשה דבר ה' פירושו עם משה ולכן כמו בשלשה ועשרים הוא"ו מצרפת שלשה עם עשרים כן שמוש אות הבית מן בעשרים יתפרש עם עשרים והכוונה שלשה עם עשרים עכ"ד ותמה אני אם אמרה שהרי דבר פשוט ומבואר שגם שם מה שמפרשים עם משה אין הכוונה שהקב"ה דבר עם משה ביחד רק שדבר אליו והך עם הוא כמו אל וכאילו אמר הרק אך אל משה דבר ה' ועד"ז שמעתי בשם הרב המובהק המנו' מוה' נפתלי ר לוי ז"ל מפ"ק לפרש דברי רש"י בפ' וישב ויתנכלו אותו כמו אתו עמו כלומר אליו שפירושו שמצינו במקרא עד בואו לדבר אתו וכן מצינו לא נעשה עמו דבר שפירושו עד בואו לדבר אליו וכן לא נעשה עמו פירושו אליו כמו כן הך אותו פירושו אליו ודפח"ח ושם באותה פרשה ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה פירושו על עבדי על משה ועיין פירש"י שם בעבדי אע"פ שאינו משה כו' והאריכות אך למותר דודאי בי"ת של במשה אינו בי"ת המצטרפת ומה שפירש"י עם משה היינו אל משה וכן גם בנו דבר שאינו בי"ת השמוש שפי' התרגום אף עמנא מליל פירושו אלינו דבר והגם שעל דרך דרש י"ל הרק אך במשה כו' לפי שאמרו חז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה והם אמרו שגם בנו דבר לפי שהיה להם מדרגת אספקלריא שאינה מאירה ובמדרגה זו אפשר ההתלבשות גם לנביאים אחרים כמ"ש דוד הע"ה רוח ה' דבר בי וכמ"ש בזה הדרשן אפיקי יהודה ועד"ז פרשתי בכתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך לפי שמרע"ה היה מתנבא לפעמים גם במדרגת שמיעת הנבואה מפי הגבורה ולא בדרך התלבשות רק כשאר נביאים וכמו שאמרו חז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר ולכן אמר שבא בעב הענן הוא מדרגה שמיעת הנבואה שיראו שיש לו מדרגה זו בדברי עמך דהיינו אליך וגם בך שהוא התלבשות יאמינו לעולם בנביאים הבאים אחריך שיש ג"כ מדרגת נבואה תתאה כזו והוא אצלי בכתובים באריכות אך גם עד"ז אינה בי"ת המצטרפת רק ר"ל שמתלבש בתוכו אבל בלא"ה אין עסקינו עתה בדרוש ומה יתרון לבעל הלשון הפשוט אם לא דרשנוהו כמשפט פשוטו והנה בענין א' גט א' שנמצא בתיבת בשנת נמצא תחתיה נקודה שחורה ונראה כמו ג' דכתב משיטה ופלפלו בדבר הגאונים מו' יושיע בעהמ"ח מג"ש והגאון מהר"מ אביו של הש"ך והגאון מו' זנוויל זכר כולם לברכה ונמצא אצלי תשובה בכת"י שכתב הגאון מהר"י למהר"מ ז"ל וז"ל ומ"מ הסברא זרה שדרשת במלת בשנת שמע בקולי איעצך לא תפרסמנה לאחרים כי לא ניחא למרי תורה לדרוש כן בגט ואמרתי מלתא דבדיחותא כי שכחת משנה שלימה אין דורשין בעריות בג' עכ"ל:
סוף דבר כי כל לשון תקום למשפט בדבר שבמנין אפילו על צד הדוחק אין לפרשו כי בא לחבר ולצרף למנין שלפניו אף אם נמצא והכה את רעהו באבן או באגרוף וכיוצא בזה אינו בי"ת המצרף אלא הוא בית הכלי שעושין בו הפעולה ואין לך במשמשים אות המצרף כ"א הוא"ו עיין בשיח יצחק ובאיכה ד' בלא יכלו יגעו בלבושיהם פירש"י עד אשר לא יכלו כו' וכן באבן יחייא כי תיבת בלא במקום עד אשר לא כו' וכן בתרגום ועל דלא יכלין למהוי כו' והוא מחובר לפסוק שאחריו סורו טמא כו' ע"ש ולא פירשוהו שהבי"ת במקום וא"ו ומתפרש כפשוטו ומכ"ש במנין הראוי להיו' וא"ו החבור אין הבית פוטר בו לומר שהוא במקום וא"ו ואמנם מה שיש לצדד בזה הוא שי"ל כיון דעכ"פ א"א לפרש שהכוונה דהך בשלשה הוא למנין אחר רק למנין החודש דכתיב בתריה כיון שכבר כתב ברביעי בשבת ואם כן יש לנו לפרש שהכוונה בשלשה לחודש וגם בעשרים לחודש ושניהם בצירוף הם שלשה ועשרים ואף שהוא גמגום הלשון מ"מ הכוונה אחת כשאנו כוללים שניהם יחד ונראה דהך מלתא תליא במה דאיתמר בשבועות דף ל"ח שבועה לא לך לא לך כו' ושאר סוגיות שהבאתי לעיל ועיין ברמב"ם ספ"ד מה' נדרים ובכ"מ שם שהרמב"ם סובר כגרסא שבספר ישן שהביאו התוספות בשבועות ופוסק כר"י דלא לך לא לך פרטא הוי וכדמוכח בזבחים גבי כזית כזית וכ"נ מדברי הרמב"ם וטוש"ע באה"ע גבי התקדשי לי בתמרא דדוקא בזו בזו ובזו הוי כללא וכן נראה מהך דשאלו בשלומה באה"ע סי' קמ"ד וא"כ פשיטא דגם בנ"ד אין לעשות כלל אחד משני זמנים הכתובים בשטר וכל חד פרטא הוי בפני עצמו וא"כ אין מקום לצדד להכשיר מחמת זה:
ועתה נבא לעיקר הדין שלכאורה לפי מה שכתב הרא"ש בתשובה הנ"ל שהיה כתוב ברביעי בך' לחודש ורביעי בשבת היה בך"א ונמצא שהקדים זמן הגט יום א' וכתב דליכא למיחש להכי כיון שידוע שר"ח היה ביום ה' וד' בשבת א"א להיות בך' כ"א בך"א תלינן בט"ס שלא היה זכור קביעות החודש ולא הוי מוקדם והכי חזינן בד"נ כו' וה"נ עכצ"ל שטעו בעבורו של חודש ואם זינתה בשלישי תיהרג שהרי העידו שברביעי נתגרשה הלכך ליכא למיחש בגט זה משום הקדמה כלל ואף על גב דאמרינן דאחר רובו של חודש לא עבידי דטעו הכא אין חילוק דע"כ טעה או בקביעות החודש או בין שלישי לרביעי ובימי השבוע לא עבידי דטעו הלכך ע"כ תלינן טעותו בקביעות החודש עכ"ל ומזה נקח ראיה גם לנ"ד כיון דכתיב ברביעי בשבת וע"פ קביעות ר"ח לא היה לא יום ג' ולא יום הך' ברביעי בשבת וע"כ לתלות בט"ס שכתב בי"ת במקום וא"ו אבל באמת ז"א דנראה דגם הרא"ש לא קאמר אלא שתולין בט"ס דהיינו שהסופר טעה ודילג תיבת בשבת דכיון שאנו מכירין סגנון הדבר בשביל דילוג תיבה אין לפוסלו וכן במ"ש בעשרים אנו תולין שהסופר טעה בעיבורא דירחא כיון שמוכח מתוכו שכ' הגט ברביעי בשבת והרביעי היה בך"א והיינו טעות מבחוץ דעביד סופר דטעי בהכי אבל לא שנתלה שכתב בשבוש בי"ת במקום וא"ו וזה מבואר מדברי הרא"ש שכתב שהרי ע"כ טעה או בקביעות החודש או בין שלישי לרביעי ובימי השבוע לא עבידי דטעו כו' ואם נאמר שאפשר לתלות שכתב הסופר בשבוש אם כן שפיר נוכל לומר שהיה צריך לכתוב בשלישי וכתב ברביעי ובזה ל"ש בימי השבוע לא עבידי דטעו דזה שייך לומר אם היינו אומרים שהסופר היה סובר שיום שעומד בו הוא רביעי ובאמת הוא שלישי ובזה אמרינן בימי שבוע לא עבידי דטעו אבל כשנאמר שהסופר ידע באיזה יום הוא רק שנזדקר טעות לפניו במכתב בזה אין לחלק בין שבוע לחודש ואם כן עדיין היה נשאר חשש שמא לא טעה בעבורו של חודש וכוון יפה מה שכ' בעשרים כיון שאחר רובו של חודש לא עביד אינש דטעי רק דטעי בכתיבתו שרצה לכתוב בשלישי ויצאה שגגה מתחת קולמסו וכתב ברביעי אלא ודאי דלהא ל"ח שיהא הסופר כותב בשבוש מה שצריך לכתוב בסגנון אחר וטפי יש לתלות שטעה בעבורו של חודש אף שהוא אחר רובו של חודש משנאמר שכתב בשבוש ברביעי במקום בשלישי רק שניחוש דטעי במנינא וסבור שהיום רביעי ואינו אלא שלישי ע"ז שפיר כתב דבימי השבוע החודש לא עבידי דטעו וכיון שבררנו מדברי הרא"ש שאין לתלות שכתב בשבוש אף שרחוק הוא גם כן לתלות שטעה בקביעות החודש לאחר שיצא רובו תלינן בהא מבשבוש סופר אף אנו נאמר בנ"ד שאין לתלות בשבוש רק בחזרה ואם היה בא גט כזה לפנינו היינו דנין שהתחיל לכתוב ברביעי בשבת בשלשה ושוב אמלוכי אמליך ונמשך הדבר עד יום עשרים שגמר בו כתיבת הגט ובכה"ג פסול כמש"ל מש"ס דגיטין דף פ"ח דפריך ודלמא אמלוכי אמליך דכל דחזינן ריעותא איכא למיחש להכי ואם כן כיון שאנו יודעין שבאמת הגט נכתב בך"ג ולפי משמעות הגט יש מקום לדון שלא נכתב רק בעשרים הוי מוקדם ופסול ודבר ברור הוא דבכה"ג אם זינתה באחד ועשרים או בשנים ועשרים לא קטלינן לה שהרי יש לה פתחון פה שתטעון כך דפרטא בתרא עיקר וא"ל דא"א לפרש בכה"ג שהתחיל לכתוב ברביעי בשבת בשלשה ושוב חזר והשלימו בב' דהא קביעות החודש היה ביום ב' וג' וא"כ הרביעי אינו רק ב' בחודש דז"א דהא בתחלת חודש שפיר אמרינן דטעי בעיבורא דירחא והיא סבור שמנין ימי החודש מתחילין מיום ב' ואפי' תימא שאין לתלות בשניהם טעות וחזרה מ"מ בזה אין זה תלויה בטעות כלל כיון שיום א' דר"ח היה בב' בפשיטות י"ל שמנה למנין מיום הראשון של ר"ח וכמו שהוא באמת דעת הרשב"א והמ"ל כתוב המנין ליום א' דר"ח כמבואר בב"י סי' קכ"ו וא"כ רביעי בשבת הי' ג' בחודש למנין יום א' דר"ח ושוב חזר בו ונמשך הדבר עד כ' וגם אפשר לומר שהתחיל לכותבו באיזו חודש שלפניו שהי' קביעתו כך כגון חודש אב שהיה קביעות ר"ח שלו ביום ב' וא"כ הד' בשבוע הוא ג' בחודש ונמשך הדבר ואחר עד עתה ואף שי"ל דלזמן רב כי האי ל"ח דהא הש"ס פריך בפשיטות ודלמא אמלוכי אמליך ופרש"י שמא בטלו בינתים וחזר ונתרצה וכלום חילוק בין זמן רב למעט ואפשר דגם לזמן רב חיישינן בכה"ג אך בלא"ה נכון כמ"ש דיש לחוש שמא כוונתו בג' לאותו חודש עצמו ונטר עד ך' בחוד' כך היינו דנין בגט זה וא"כ כפי האמת שאנו יודעין שלא כן הוא אלא נכתב בכ"ג א"כ יש לו דין מוקדם ועכ"פ דין אין בו זמן דהא אם זינתה בכ"א או כ"ב לא קטלינן לה וכבר כתב הרא"ש שם בתשובה זו וז"ל ואין לפוסלו משום שנכתב טעות בגט ואמרינן מודה ר"א במזוייף מתוכו שפסול היינו דווקא כי ההיא דשטרות העולים בערכאות כו' אבל אם יש שם ט"ס בגט שאין ריעותא וקלקול יכול לבוא ממנו לא מפסיל בהכי עכ"ל וא"כ בטעות כזה שריעותא וקלקול יכול לבוא ממנו בין לענין בת אחותו ובין לענין פירות אם תתפוס הפירות ותטעון שכבר נתגרשה כמשמעות הגט פשיטא דהוה עכ"פ כמזוייף מתוכו שפסול:
ואמנם כן נראה דאפילו תימא דתלינן שהסופר כתב בשיבוש היכא שיש הכרח מתוך הגט מ"מ אין זה מועיל בנ"ד להוכיח מדכתב רביעי בשבת שהבי"ת מתיבת בעשרים נכתב בשיבו' דכיון שאנו תולין שכתב שיבוש כמו כן י"ל שכתב כל תיבת בעשרים בשיבוש ופרטא קמא עיקר ברביעי בשבת בג' לירח ומנה ליום ראשון של חוד' שהיה בב' בשבת וא"כ יש כאן חשש מוקדם וצריכין אנו לומר דאע"ג דאות אחת דהיינו הבי"ת של בעשרים נכתב בשיבוש מ"מ אין לחוש שכתב תיבה שלימה בשיבוש מ"מ עדיין יש לחוש שמא לא כתבו בשיבוש רק רצה לעשות אותו מאוחר על יום כ' וגדולה מזו מצינו בב"ח אה"ע סי' קכ"ו שכתב לפרש דברי הרא"ש בתשובה ובימי השבוע לא שכיח דטעו דלכאורה מה בכך דטעה וכתב על יום ג' שהוא יום ד' דא"כ נכתב כדינו בכ' ואין כאן מוקדם ולכן כתב שר"ל דאין לחוש שהיה עומד בכתיבת הגט ביום ד' כ"א לחודש וטעה כסבור שהוא עומד ביום ה' ורצה להקדים יום א' וכתב יום אתמול שהוא לפי טעותו יום ד' וכ' לחודש וא"כ מוקדם הוא יום אחד וקאמר דלזה ל"ח דבימי השבוע לא טעי אינשי עכ"ל:
וראיתי בג"פ שכתב שהוא תמוה דאפילו תימא דהוה בכה"ג שחשב לעשותו מוקדם כו' והלא לפי האמת קושטא כ' יו' ד' ואין כאן חשש זנות ופירו' ואי משום שכתב כ' לחודש והי' יום כ"א אכתי אין כאן פסול כיון דכתוב בגט בד' בשבת וד' הוא כ"א מוכיח הדבר דמ"ש כ' לחודש טעה בעבורא דירחא כמ"ש הרא"ש עכ"ל ולענ"ד כוונת הב"ח בזה דכיון שהעדים חתמו ע"ז א"כ גם הם היו על כוונה זו לעשותו מוקדם והעדים פסולים כמ"ש התוס' אם לא כשאומרים טעינו כו' אמנם צ"ע אם יש לפסול העדים בכה"ג שלא נתקיימה מחשבתם ויותר נראה בכוונת הב"ח דודאי הגט הזה כשיבא לפנינו ונראה שיש סתירה בין יום השבוע לימי החודש ואחר רובו של חודש לא עבידי דטעי נדון שהטעות בימי השבוע והיה ביום ג' כ' לחודש ואם יבואו עדים שזינתה בג' לא קטלינן לה מחמת זה אבל מ"מ אם באנו לדון בהכשר הגט יש לחוש שמא באמת לא כן הוא רק שהיה בכ"א והסופר רצה להקדימו על כ' וא"ל דמה פעל בהקדמה זו כיון שכתב ברביעי בשבת זה היה לפי שטעה וסבור שהיום יום ה' וא"כ הוה מוקדם גמור שלפי מה שאנו דנין מתוך השטר נאמר שהיה ביום ג' כ' לחודש ובאמת היה בד' כ"א ואף על גב דבעלמא ל"ח שמא הקדים מ"מ הכא כיון דאתיליד ריעותא שיש סתירה מיניה ובי' חיישינן וחיישינן שמא סבור שהוא יום ה' ורצה להקדים ומ"ש הב"ח על דברי רש"ל שאין דבריו נראין אף על גב דרש"ל כתב לפרש דר"ל שלא תאמר שמא יהיה מוקדם שנכתב בד' ויטעו העולם שנכתב בג' וטעה בימי השבוע ויהיה מוקדם בטעות ע"כ אמר שלא יטעו בזה עכ"ל וגם להב"ח צ"ל כן שאם נבא לדון עליה כשזינתה בג' נפרש כן בגט שבגט נתגרשה אך לדברי רש"ל צ"ל דמ"ש הרא"ש דבימי השבוע לא טעו אינשי לא קאי על הסופר דהא אין החשש שהסופר טעה בימי שבוע דאדרבה צריכין אנו לומר דהסופר לא טעה רק בימי החודש והאמת הוא שנכתב בד' שהוא ך"א רק שהעולם יתלו בטעות של ימי השבוע וע"ז כתב דכיון דבימי השבוע לא טעו לא יטעו האנשים למתלי בהכי ובאמת שהוא דחוק לפרש דקאי על אנשים הטועים וגם דבהך ס"ד דהרא"ש דבימי השבוע שפיר מצי לטעות א"כ מאין הרגלים לחוש שהמעשה היה בך"א וטעה בעיבורא דירחא כיון שהוא בתר רובא של חודש וא"כ כמו שתולין האנשים שהטעות הי' בימי השבוע כמו כן י"ל שהיא האמת ולמה ניחוש חששא שאינו מצוי וממ"נ בין אם נאמר דבימי השבוע עבידי דטעו בין אם לא עבידי דטעו הגט כשר ואפשר לומר דבאמת השליח שהביא הגט לאשה הוא בירור הדברים שהגט נכתב ברביעי בשבת ך"א רק שהרא"ש הוצרך לברר הענין מתוך משמעות לשון הגט (ובהכי א"ש נמי מה שהקשיתי לעיל בדף ה' איברא שעדיין צ"ע בסופו שהרי הגט הובא ממרחקים כו' ולפמ"ש י"ל דאעפ"כ הוברר הדבר על ידי השליח) שכן הוא אמתת הדברים כאשר אמר השליח בע"פ ועיין פרישה שפי' אליבא דרש"ל דבימי שבוע לא טעו אינשי היינו שהב"ד לא ישמעו לטענתם להוציא מהלקוחות באמרה שלא היה טעות בימי החודש אחר רובו כ"א בימי שבוע כיון דגם בימי שבוע לא שכיח שטעו לא ישמעו לה הב"ד ולדבריו גם למסקנת הרא"ש לא מכרעא הך סבר' שבוע לא טעו הך סברא דאחר רובו של חודש לא טעו אלא דשקולים הם ומ"מ אין יכולין להוציא מלקוחות והט"ז מפרש דקאי אחשש זנות ולדבריו צ"ל דלמסקנת הרא"ש הך סברא דבימי השבוע לא טעו מכרעא סברא דאחר רובו של חודש ואם זינתה בג' תהרג ע"ש וכ"כ בג"פ בשם מהראנ"ח כדברי רש"ל ומהר"א ששון מוסיף והם כדברי הט"ז ונדחק במה שסיים הרא"ש ואין כאן הקדמה כלל ע"ש ולכן הב"ח כדי לצאת מידי דוחקים אלו פירש שהחשש בט"ס בימי השבוע ורצה להקדים וגם עלתה בידו שאף על פי שלפי מה שרצה להקדים טעה במ"ש בד' והיה צריך לכתוב בג' מ"מ מחשבתן מתקיי' שהרי אנו מפרשין שהיה ט"ס בימי השבוע והיה צריך לכתוב בג' וטעה וכתב בד' וא"כ הרי יש כאן הקדמה גמורה מחמת הסופר שודאי לא טעה אחר רוב החודש וידע שעומד בך"א והקדים ליום ך' ואנן ניזל בתר מנין ימי החודש שכתב והוא מוקדם גמור ע"ז כתב דבימי שבוע לא עביד דטעו ואם היה הסופר רוצה להקדים היה כותב יום ג' דלא תלינן שהיה עומד בד' בשבוע וסבור שהוא ב' בשבוע וא"ש בפשיטות מ"ש הרא"ש ואין כאן הקדמה כלל וכשר כנלענ"ד בדברי הב"ח:
ועכ"פ למדנו מדברי הב"ח שלולי שהמציא הרא"ש הך סברא דבימי שבוע לא טעו אינשי היינו חוששין שמא רצה הסופר להקדים וגם טעה בימי השבוע ואף על גב שי"ל בפשיטות שהסופר דילג תיבת ואחד או שטעה בקביע' דירחא אף אחר רובו מ"מ כיון שיש סתירה בגט חיישי' למלתא ובאמת זה מוכרח בש"ס בשטר שזמנו בשבת כו' שתולין במאוחר אבל היכא שכתב בזמנו כתבנוהו השטר פסול ועדים פסולין ומזה מדייק הריב"ש סימן שפ"ה דלא תלינן בדילוג כה"ג דא"כ נימא מוקדם הוא והיה ראוי לכתוב בי"א או כתב ושכחו וחסרו כו' ע"ש בריב"ש שיש שם ט"ז בדבריו ומזה נקח ראיה לנ"ד דאף על פי שי"ל שהבי"ת נכתב בשבוש במקום וא"ו מ"מ כיון שיש סתירה לפנינו למיחש מבעי שמא הסופר כתב ברביעי בשבת בג' שמנה ליום ראשון של ר"ח ורצה לאחרו על יום כתב וק"ו הדברים דהא במוקדם שהוא פסול והעדים פסולין חיישינן מחמת הריעותא הנמצא בגט ומכ"ש במאוחר שדעת רוב הפוסקים להכשיר שיש מקום לפרש כן בגט ממילא אין כאן הוכחה מתוך הגט שהבי"ת נכתב בשיבוש ואם זינתה בכ"ב לא קטלינן לה לפי שנפרש בגט שהיה כתיבתו ביום ג' לירח ועשאוה מאוחר עד כ' ועכ"פ מיום כ' ואילך מגורשת גמורה היא ולא קטלינן לה וכיון דהאמת הוא שנכתב בכ"ג הו"ל מוקדם ואפילו תימא שנתפוס הדבר בספק עכ"פ אין הזמן מבורר ולא קטלינן ובכה"ג ג"כ פסול כמ"ש מדברי הט"ז ומהר"א ששון בפירוש דברי הרא"ש:
והנה במ"ש שי"ל שמנה ליום הראשון של חודש יש פ"פ לבע"ד לחלוק דנהי שכן דעת הרשב"א והר"ן ועוד כמה פוסקים מ"מ כיון שפשוט המנהג למנות מיום ב' לחודש שמא נטעה לומר שסופר הכותב טופסי גיטין עשה שלא כמנהג והרי זה כעין שכתב מהרש"ל בפי' דברי הרא"ש שאין לחוש שהעולם יטעו לפרש שהסופר טעה בימי החודש כיון דבימי החודש לא טעו אבל באמת ז"א דהתם הכי קאמרינן כיון דע"כ טעה או בימי החודש או בימי השבוע יש לתלות טפי שטעה בעיבור חודש או אם שקולים הם לדברי הפרישה כמש"ל משא"כ בזה דע"כ אם לא נתלה שמנה ליום ראשון נצטרך לומר שכתב בשבוש וגם זה לא שכיח שהסופר והעדים המדקדקים אחריו יכתבו בשבוש ויתלו לומר דסופר דווקני' כתבה ומנה ליום ראשון או כסבור שלא היה ר"ח רק יום א' דהיינו יום ב' בלבד ושוב רצה לאחרו והרי זה כעין חשש הרא"ש לפי' הב"ח ועדיף מיניה כמש"ל וא"ל דגם זה רחוק שיהיה סבור שר"ח היה יום א' לבד דז"א שהרי כתב המרדכי בריש ר"ה על שטר שכתב בו בד' בשבת כ"ב לתשרי כו' ואם מפני שיש כאן ב' ימים איכא למימר כי בב' עבורים טעה ובג"פ כתב דגם דעת הרא"ש כן הוא כיון דס' דכה"ג דודאי טעה תלינן אף בתר רובו של חודש וה"ה אם הטעות בב' ימים אמרינן דטעה בב' עבורים ע"ש וא"כ גם בנ"ד פשיטא שי"ל שטעה וסבור שרביעי בשבת הוא ג' לחודש אלא שמ"מ נמלך לאחרו שיהיה התחלתו מיום כ' לחודש שבט וא"ל דודאי אין לתלות שרצה לאחרו כיון דלדעת הרמב"ם בגיטין מאוחרין נמי פסולין שהרי הב"ח פירש בדעת הרא"ש דאפילו שרצה להקדים חיישינן אף על גב שפסול לכ"ע:
ומצאתי בנחלת שבעה דף ז' ע"ב שכתב דבימי החודש לא יכתוב בבי"ת כי פתיחת הב' מורה על הידוע ואין נופל בלשון בי"ת ידועה בזה אח"ז כו' דלשון בו' ימים משמע שהוא תוך ששה ימים לחודש ואת"ל דליכא למיטעי שכבר אמר בששי בשבת וכמ"ש הרא"ש כו' דע"כ טעה א' וא"כ כ"ש הכא דליכא למיטעי שכבר אמר בד' בשבת מ"מ הייתי אומר שהתחיל הענין שלא נגמר עד בששה ימים לחודש כו' עכ"ל א"כ בנ"ד נוכל לפרש בפשיטות בג' ימים שבתוך העשרים באיזה ג' שיהיה ומכ"ש שי"ל כמ"ש שהתחיל הענין בג' ונמשך הענין ולא נגמר עד העשרים והוא כמש"ל ושמחתי:
וכ"ז לדעת הרא"ש דס"ל דכל שהטעות מוכח מתוך הגט יש להכשיר הוצרכנו לברר דאף לדידיה אפס מקום להכשיר אבל באמת כמה פוסקים חולקים על הרא"ש בזה ולכן הבי' רמ"א בסימן קכ"ו דעת הפוסלין והנה דעת הפוסלין הוא הריב"ש סימן קי"ז שכתב בגט שנכתב בו ג' בשבת י"ז אב והיה יום ג' י"ט אב וכתב הריב"ש דודאי מוקדם הוא ופסול כו' שעקר הזמן שכותבין בגט ושתקנו חכמים הוא ימי החודש שהוא מונה אם לזמן המלך או לבריאות העולם כמנהג שאנו מונין אבל באיזה יום מן השבת לא מעלה ולא מוריד ואפילו לא היה כתוב כלל לא היינו חוששין לו ואין זמן כתוב בתורה שיהיה לימי השבת כדאמרינן במסכת ר"ה חדא דשני בשבת לא אשכחן כו' עכ"ל:
ונלע"ד בכוונת דבריו בזה שבא לומר דלא תימא כיון דיום השבוע הוא מכוון אנו הולכין אחריו לזה אמר שז"א דעיקר הזמן ותקנת חכמים הוא על ימי החודש ואחריו אנו הולכין לענין זנות ופירות ואף שאנו מוצאין סתירה לזמן החודש מזמן השבוע אין זה מועיל כיון שזמן זה של השבת לא מעלה ולא מוריד אין לבנות עליו בנין לומר שנפל שגיאה בימי החודש ומכ"ש לפי מ"ש הפוסקים דכל דבר שא"צ לכותבו אם שינה בו לא עיכב פשיטא שאין ללמוד ממנו לשבש זמן הכתוב בשטר על ימי החודש שהוא העיקר ומדקדקין בו ביותר ולפי"ז פשוט דגם בנ"ד כיון שאין לנו ללמוד מן הכתוב ברביעי בשבת ודל הך מהכא רק שבאנו לדקדק בשני פרטים הכתובים על ימי החודש בין שתתפוס פרטא קמא לחוד בין פרטא בתרא לחוד הגט מוקדם ופסול והנה בג"פ רצה מתחלה להשוות דעת הרא"ש והריב"ש משום דבהך דהריב"ש הטעות בשני ימים ולא אמרינן דטעי בעבורא דירחא ושוב חזר בו וכתב דהרא"ש אף בשני ימים מכשיר וכמו דמכשיר בטעות אחר רוב החודש ולענ"ד מדברי הריב"ש מבואר דס"ל שאין להוכיח מזמן ימי השבת כלום וכמ"ש והרא"ש לא ס"ל הכי ולהריב"ש אף בהקדמת יום אחד פסול כיון שהוא אחר רובו של חודש ומזמן ימי השבת ליכא להוכיח מידי ועיין בריב"ש סימן שפ"ה שכתב ועוד דאפילו בחד שפורא דוקא עד רובא של חודש כו' וסוף דבר שעדות זו שהיבמה נחלצה פסול ואין להוציאה מחזקתה לעשות מעשה להתיר' לפי שאנו מדמין שזה נעשה בטעות ובשכחה וע"ש מה שחילק בין ההיא שכתב הר"י דאי שבק לכללא ונקט פרטא כו' וקצרתי:
והנה במרדכי ריש ר"ה כתב מעשה בשטר שהיה כתוב בו בד' בשבת ך"ב לתשרי והכשירו ר"א בר שמשון דאיכא למימר שטעה בשני עבורים ור"ת פסל אותו שטר ובתה"ד בכתבים סימן י"ב כתב בשם א"ז שר"ת ועוד שני גאונים עמו פסלו שטר שנכתב בו בך"ב והיה בך"ד כההיא דתשובת אשר"י כו' ע"ש והנה הב"י בח"מ הביא דעת המכשיר ורמ"א לא הגיה עליו כלום והש"ך שם כתב דאולי דוקא בגיטין נראה לו לרב להחמיר או שאני הכא בחודש תשרי ך"ב בו דהוא שמיני עצרת דע"כ השטר מאוחר ונראה טעמם דבתרי יומי לא אמרינן דטעו או בתר רובא דירחא לא אמרינן דטעו עכ"ל והנה דעת הרמ"א שכתב באה"ע דעת היש פוסלין מבואר דלאו מטעמא דבתרי יומי לא אמרינן דטעו שהרי כתב כן על עובדא דהרא"ש שאין הטעות רק ביום אחד וגם כי דבריו הם עפ"י הריב"ש כמבואר בד"מ שם והריב"ש לאו מהני טעמי אתי עלה אלא מטעמא דכתיבנא ואפילו אם היה קודם רובו של חודש היה פוסל כיון שאין הוכחה רק מימי השבוע שאינם עיקר הזמן ומ"מ מבואר שאף המכשיר בעובדא דהמרדכי לא הכשיר אלא משום שתולין שטעה בשני עיבורין דירחא וגם אחר רובו של חודש וניחא ליה הנך טעמי טפי מלומר שטעה במכתב ורצה לכתוב ך"ד וכתב ך"ב שהוא טעות קל ומוכחא מלתא טובא ואפילו תימא שהיה כתוב מפורש בשטר בארבעה ועשרים מ"מ מה"ת לא נאמר שטעו' נזדקר בקולמסו וכתב בשיבוש וכוונתו היה לכתוב בשנים אלא ודאי שאין תולין בזה כלל להכשיר אף בשטרות ואין לנו אלא לדרוש משמעות לשון השטר כמו שהוא לפנינו ולא לתלות בטעות הכתיבה:
ומצאתי עובדא זו של המרדכי דר"ה הובאה בראב"ן סי' מ"ח וז"ל שאילה זו נשאלה אלי מקלוניא מאת קרובי ר"א בר שמשון כו' וטעם המכשיר שם דאמרינן דטעה וסבר שיום ד' שאחר י"ט הוא כ"ב והראב"ן שם חולק דכיון שדבר גלוי שיום ד' כ"ד וחול ויום כ"ב הוא יו"ט ובדבר גלוי לא אמרינן דטעי וחכמי ריגנשבורג השיבו שנוכל לקיים המתנה בלא טעות שקר דאמרינן אילו הוו סהדי קמן דלמא הוי אמרי בד' בשבת שהוא ד' באלול הוה מעשה ותנאי היה שלא תחול המתנה עד כ"ב תשרי ולהכי כתבו כ"ב תשרי והראב"ן השיב ע"ז דדלמא אי הוו סהדי קמן הוו אמרי טעינן כו' והטועה שקרן הוא כו' ומה שאמרת שדבר התלוי בראות עינינו אין לתלות בטעות אלא בשקר (ר"ל שר"א השיב לו על מ"ש ראיה מא' אומר בה' כו' שבה' חמה במזרח דבדבר גלוי לא תלינן בטעות) אבל דבר התלוי בחשבון תלינן בטעות ולא בשקר אדרבא איפכא מסתברא דזימנין דאדם טועה בראיית עינים כו' ואפ"ה קתני שהטועה שקרן כו' ומקצת רבותינו שבצרפת דמכשרי מטעם דאיכ' למימר תנאה הוי ואיכ' למימר טעו' הוה ואוקי ממונא בחזק' מרי' כו' ר"ל ששם היה ש"מ על חוב והמכשירין השטר מתנה היו מחייבין את הלוה אע"פ שהיה לו שער מחילה לפי ששטר המתנה היה קודם ע"ש הרי מבואר שבין המכשירין ובין הפוסלין לא אחד הם שעלה על לבו לתלות בטעות ושבוש הסופר אף בשטרות שאין מדקדקין בכתיבתם כ"כ ומכ"ש בשטר מתנה שלכאורה לא היה לסופר לתת לב כ"כ לחוש לדקדוק הזמן ואפ"ה חפשו טעמים אחרים להכשיר אף שהם דחוקים הרבה ולא נתנו מקום לטעם זה שנכתב שלא בכוונה ונשתבש (עיין ראב"ן דגם שם איתא בד' בשבת כ"ב לחודש שנת תתצ"ג ומשמע שכן היה נוסח השטר לא בכתיבה תמה רק בגימטריאות ור"ת ואפ"ה לא שתו לב לתלות בט"ס) וגם מבואר כי טעם המכשירין שם בנ"ד נהפך לרועץ ולפסול בשטר דלפי דברי המכשירין שם שתולין לומר שנכתב בד' בשבת בחוד' הקודם ותנאי היה עד כ"ב תשרי א"כ הגע עצמך אם היה בא גט כזה שבנ"ד ממרחקים היינו דנין בו להכשיר שנכתב בד' בשבת בשלשה לחוד' ומנה ליום ראשון של ר"ח או שנכתב בחוד' אב שלפניו שהיה הקביעות דר"ח ביום ב' וד' בשבת הוא ג' בחוד' (וא"ל דלא תלינן על שנה שלפניו ז"א דהא בעובדא דהראב"ן נמי כתבו חכמי ריגנשבורג לתלות על אלול שנה שלפניו ובאמת מ"ש דהוי אמרי סהדי בד' בשבת שהוא ד' אלול כו' ומי סני להו למימר בד' בשבת שהוא ג' תשרי או י"ז תשרי שהוא גם כן ד' בשבת ותנאי היה שלא תחול עד כ"ב תשרי ונראה דסבירא ליה דאי הוי מפרשינן הכי א"כ אין כאן רמז למספר ימי החודש כלל משא"כ אי מפרשינן ליה אד' אלול הך בארבעה בשבת קאי גם על החודש שעומד בו בשעת כתיבה שהוא ד' בו ולפ"ז בנ"ד שכתוב בד' בשבת בשלשה יש לפרש בפשיטות טפי דהך בשלשה היינו בחוד' שעומד בו ותנאי היה שלא יחול עד עשרים בחוד' טבת כמבואר למעיין וא"כ אין לך מוקדם יותר מזה) ותנאי היה שלא יחול עד עשרים בחודש טבת וכיון שאנחנו יודעין שגט זה נכתב בכ"ג טבת והמכוון מהלשון הוא שנכתב קודם ה"ז מוקדם ופסול וגם לפמ"ש הראב"ן מקצת רבותינו שבצרפת דמכשרי מטעם דאיכא למימר תנאה הוי ואיכא למימר טעות ומספיקא כו' מבואר ג"כ דבגט לא הוי מכשרי כה"ג:
וראיתי באו"ת סי' מ"ג שהאריך קצת ובסוף דבריו כתב שלולי דברי הרמ"א שהריב"ש חולק על הרא"ש י"ל דל"פ דלהרא"ש י"ל דאף דליכא למיתלי בטעות חזרה הוא ואיזה דנכתב באחרונה הוא האמת ומה פסול יש בזה כו' ובעובד' דהריב"ש שהיה ידוע שנכתב בי"ט וכיון שנכתב ימי החודש בי"ז אב אחר ימי השבוע נדון אותו בחזרה וזה שקר ופסול וסיים וצ"ע כי נראה בגט הבא ולא נודע באמת באיזה יום נעשה אמרינן חזרה הוא עכ"ל ולפי דבריו בעובדא דנ"ד ודאי יש לפסול שהרי יש לדון אותו לחזרה אך מדברי הרא"ש נראה דלא ס"ל למיתלי בחזרה לפי שאין דרך הבריות לחזור תכ"ד כמש"ל מדברי הסמ"ע ואף שכתבתי לעיל דהש"ך פליג עליה וכן הסכים האו"ת היינו שאין לנו לקיים שניהם בפירו' דוחק אלא תלינן דחד מינייהו טעות ושקר ולכך הוצרך הרא"ש לומר דתלינן בעיבורא דירחא ומ"מ היכא דא"א לפרש ולתלות בטעות דרגילי למטעי כגון בעיבורא דירחא וכיוצא יש לפסול כיון שאין כאן זמן מבורר ואין ידוע איזה מהם שנפל בו הטעות והשקר ולכך כתב הרא"ש כיון דבימי שבוע לא שכיח דטעו מסתבר טפי שהטעות בימי החודש אף שהוא לאחר רובו של חודש ולהריב"ש בכל גוונא פסול כמ"ש שאין לנו להוכיח כלל מימי השבוע ועיין באו"ת שם שכתב טעם הריב"ש דלא מהני מוכח מתוכו להכשיר מוקדם בימי החודש דאולי ברוב ימים ושנים לא ירגישו הדיינים בהבדל שיש בין ימי החודש לימי השבוע וישכחו הקביעות ע"ש ובאמת הריב"ש לא מה"ט אתי עלה אלא מטעם שאין זמן השבוע עיקר וס"ל דטפי יש לתלות הטעות בזה ואנו תופסין הזמן של חודש ואין משגיחין בזמן השבוע כל עיקר ואם כן ממילא שכפי זמן החודש הוא מוקדם ומ"ש באו"ת שם דאין קושי' על המרדכי דהא אחר רובו של חודש וכן בתרי ירחא לא אמרינן דטעו דז"א דהא אמרינן שהוא מאוחר וכמה חדשים קודם לכן כתבו השטר וחשבו וטעו ובזה שפיר יכולין לטעות אף על אחר רובו של חודש וגם בתרי ירחי ע"ש שכ"כ גם כן הגאון בעל שבות יעקב ולענ"ד צ"ע דאם מטעם מאוחר אתי עלה לא היו צריכין לדחוק ליישב סתירת זמן השבוע והחודש דמה בכך שהם סותרים כיון דודאי השטר נכתב זמן רב קודם רק שיש ספק על איזה זמן אחרוהו אם על זמן השבוע שהוא בכ"ד או על זמן החודש שהוא כ"ב נפסל השטר ואפילו אם ת"ל דאף בכה"ג יש לחוש כיון דכוונת האחור היה על כ"ד ובשטר כתוב כ"ב לחודש וחוששין שמא ברוב הזמן ישכחו הקביעות ויגבה מכ"ב שלא כדין א"כ מה יושיענו זה שאנו תולין הטעות בעבירא דירחא ס"ס יש לחוש שאחרי שישכחו הקביעות לא ידעו שיש סתירה בשטר ויגבה מכ"ב שלא כדין א"כ מה קפידא דא יש בסתירת הזמנים הכתובים בשטר וגם כי סברת האו"ת בזה דכיון שכתבוהו קודם ואחרוהו על תשרי אין כאן גביה שלא כדין צ"ע דמה בכך דה"א מ"מ הלוה צוה לאחר הזמן עד ד' בשבת והוא כ"ד ובמה שטעו יגבה קודם ומה בכך שהכתיבה היתה קודם כיון שבאמת לא נשתעבד הלוה אלא משם ואילך אך לענ"ד מה שהקשה דמה בכך שטעו וכי בשביל שטעו אינו מוקדם הא לא פסלינן משום שעשו רשעות רק משום דאתי למגבי מזמן ראשון כו' לענ"ד לק"מ דהא אנן קי"ל דאם לא הקדימוהו בכונה השטר כשר עכ"פ לענין ב"ח ולענין זה מיירי הך עובדא שבמרדכי שעכ"פ אין השטר חספא לומר שהעדים חתמו שקר וכבר כתבתי שמבואר בראב"ן דהך עובדא הוה במתנה על חוב שהיה לו אצל איש אחר והלוה הוציא שטר מחילה שנכתבה בכ"ז חשוון וע"ז דנו שאין השטר כלום א"כ המחילה קיימת אבל אם יש מקום לשטר מתנה לחול המחילה שהיתה אחריו בטלה ע"ש באורך ועכ"פ מבואר מדברי האו"ת דהמכשיר במרדכי בעובדא זו ס"ל כריב"ש דלא מהני מה שמוכח מתוך השטר שטעו שיש לחוש שמא במשך הזמן ישכחו הקביעות ומה דמכשיר היא משום שתולין שנכתב קודם אלא שאיחרוהו ואין גבי' שלא כדין או כמ"ש דעכ"פ כשר לגבות מבנ"ח עכ"פ בנ"ד פשיט' שיש פסול אף לדעת המכשיר שם כיון דכאן אם ישכח הקביעות של ימי השבת ואין לנו הוכחה מימי השבת א"כ בזמנים שבימי החודש לבד איזה מהם שנתפוס הוא מוקדם לענין ב"ח ולענין פירות ואף שעתה אנו רואין שנכתב בטעות או בשיבוש וא"כ אין פסול לעדות מ"מ הגט פסול ול"ד לשטר דעכ"פ כשר לגבות מב"ח כיון שהעדים לא נפסלו דתלינן בטעות או כמ"ש באו"ת דכיון שאיחרוהו אין כאן גבי' שלא כדין וסברא זו מבוארת בשו"ת הר"ן בסופו סי' ע"ז על ענין שטר חליצה המבואר בריב"ש סי' שפ"ב שהיה צריך לכתוב קל"ד וכתב ק"ד וכתב הר"ן דכיון שהעדים טעו בדבר המצוי לטעות אנו מאמינים שמה שכתוב בשטר הוא אמת וגבי מבנ"ח וכשר השטר חליצה אע"ג דבגט פסול כה"ג היינו משום דאע"ג דמאמין בכל הכתוב בו מ"מ כיון שאין עושין בו מעשה שטר וכיון שאינה מתגרשת אלא בו וזה אין עליו תורת שטר וגט נמצא שלא נתגרשה כלל אבל כאן החליצה היא המתרת וכיון שאנו מאמינים בה כדמוכחא ההיא דשטר' מוקדמין כשר לגבות מבנ"ח נמצאת אשה זו מותרת וע"ש שהקשה ע"ז מפרוזבל המאוחר דפסול ותירץ ע"ז דגם בפרוזבל הפרוזבל עצמו הוא שמפקיע ולא ישיבת ב"ד כו' ולפיכך פסול לפי שהשטר הוא שעושה מעשה ואין בו דין שטר אבל כאן החליצה היא המתרת וסיים בה ומ"מ אם הדבר יזדמן שיתוקן המעשה ב"ד קודם שתנשא הנה מה טוב ואם לאו אין ראוי לעגנה בשביל זה ע"כ דברי הר"ן הנעימים והנכוחים ומדבריו למדנו דבגט כה"ג פסול אף במקום עגון כיון שהגט הוא המתיר לא מהני אע"ג דודאי תלינן בטעות ומאמינין בכל הכתוב ומוכחא מלתא כי ההיא דהתם כמ"ש שם בענין השאלה דודאי מוכחא מלתא דשכחת סופר היה שדלג מנין הלמ"ד שהרי בודאי כל בני העיר יודעים שבעלה היה בחיים היום ז' שנה ואם כן איך נחלצה בשנת ק"ד אלא ודאי שכחת סופר היה וכ"ז לא מהני לענין גט ואע"פ שמהרא"י בכתבים סי' י"א כתב שיש לחלק בין נידון דידיה שדלג המאתים לנדון דהרא"ש משום דבנדון דהרא"ש הטעות מוכח מיניה וביה מוקמינן הטעות שטעה בעבור החודש אבל כל היכא שאין הוכחה מתוך הגט עצמו לא תלינן בט"ס ואי משום דידוע לנו מבחוץ דע"כ דילוג יש כאן נראה דל"ד למוכח מיניה וביה עכ"ד:
והנה מדברי הר"ן לא נראה כן דודאי בכל גוונא תלינן בט"ס אף בהוכחה מבחוץ ומ"מ לא מהני כיון שבמשך הזמן לא ידעו מזה שבעלה היה חי ויוכל לבא לידי קלקול וממילא נראה דאף היכא דאיכא הוכחה מיניה וביה בשביל זמן השבת לא מהני דודאי דבר ברור הוא שברבות הזמן לא יהיו זכורים הקביעות כלל ואין להקשות מהא דאמרינן שטר שזמנו בשבת כו' דאמרינן שהוא מאוחר וכשר אף לטריפת לקוחות אף לר"י שם דסבירא ליה מאוחר פסול כדאמרינן התם הכל מודים שאם הזקקנו לעדותן של עדים ונמצא מכוונת כו' והתם מיירי שלא נכתב בפירוש בשבת או ביו"ד בתשרי רק ע"פ קביעות השנים כן הוא כמבואר שם ברשב"ם ותוס' ולפ"ז אכתי ניחוש לה שמא במשך הזמן ישכחו הקביעות ולא ירגישו שהוא מאוחר ופסול לר' יוסי אם לא כתב איחרנוהו ולכאורה מוכח מזה דכיון שמוכח האיחור מתוך השטר עצמו ע"י הקביעות כשר ול"ח שמא ישכחו הקביעות וקשה על הריב"ש לפי מה שפי' באו"ת דטעמ' דהריב"ש משום שמא ישכחו הקביעות אבל באמת ז"א דהתם מבואר הטעם דלר"י בכל שטר מאוחר דפסול משום דסבירא ליה כותבין שובר ונפיק מיניה חורבא דזמנין דאמר אירכס שטרא כו' ע"ש וזה דוקא בשטר מאוחר דעלמא משא"כ בשטר שזמנו בשבת לא נפיק מיניה חורבא כלל שהרי הלוה יטעון שהוא מאוחר ויוכל לברר טענתו מתוך השטר שזמנו בשבת בכה"ג הב"ד רמי אנפשייהו ומדכרי שע"פ הקביעות הזמן בשבת ואין כאן חורבא כלל וא"ל דאכתי ניחוש ללקוחות דז"א דהא מלקוחות אינו יכול לטרוף רק מן הלקוחות שקנו אחר זמן השטר ואי משום שמא פרע הלוה ונתן לו שובר הא בלא"ה שובר אצל לקוחות ליכא וע"כ לומר דהא דכותבין שובר כדאמרינן בב"ב דף קס"ט דבשטר הלואה כיון דזוזי מסיק ביה מימר אמר פייסי' בע"ח בזוזי ולא שבקו ליה למטרף עד שילכו אצל הלוה לדעת אם פרעו והוא יש לו שובר וא"כ יתברר על ידי זה שהשטר מאוחר וידקדקו כן מתוך השטר שזמנו בשבת אבל בשטר מאוחר דעלמא שאין יכול להתברר מתוך השטר סבירא ליה לר"י דפסול וכ"ז בחשש מאוחר אליבא דר' יהודה ומשום שובר אבל באם הזמן שבחודש מוקדם לזמן השבוע אין מקום להכשיר על ידי הוכחה מזמן השבוע כיון דבמשך הזמן ישכחו הקביעות יסברו שבודאי נכתב כהלכתו ולא יעלו על לב לחשוב חשבונות מימים רבים ויש בזה חשש חיפוי ופירות ככל מוקדם דעלמא:
ולכאורה היה אפשר לומר דבנ"ד עדיף טפי מההיא דהריב"ש דכיון שיש כאן סתירה בזמן החודש שכתב בשלשה ועשרים ולפי שלא יוכלו לדעת איזה מהם עיקר יחשבו הקביעות לדעת איזה עיקר ועי"ז ירגישו שזמן אחד הוא והבית נכתב בשיבוש אבל באמת ז"א דכיון שלא ידעו מה נעשה בשטר למה להם לחשוב חשבונות רבים דמ"מ סתירה יש כאן לפי הכתוב לפנינו והן אם הזמן של השבוע יהיה מסייע לפרטא קמא או לבתרא יש לתפוס האחרון עיקר ובי דינא בכדי לא טרחי ועוד שהרי אנו חוששין על לקוחות או זנות מן כ' ואילך ואם כן חשבונם בזה אך למותר שבין שזמן השבוע מכוון עם הג' או עם העשרים ס"ס מכ' ואילך מגורשת היא וזה לא יעלו על לב שזמן אחד הוא ונשבש ע"י הסופר שיעשו חשבון אחר ימי השבת מחמת זה ויפרשוהו לתנאי או חזרה ואם כן כיון שלא נתגרשה אלא בו וזה אין עליו תורת גט ושטר נמצא שלא נתגרשה כלל וכמ"ש הר"ן ומכ"ש לפי מ"ש בטעם הריב"ש שאין עושין הוכחה מימי השבוע כלל:
והנה מדברי הפוסקים מבואר דטעמא דעובדא דהמרדכי בריש ר"ה שהכשיר ר"א בר שמשון דמה שכתב בכ"ב והוא שמיני עצרת דן ביה שהוא מאוחר כדתניא שטר שזמנו כתוב בשבת כו' אמת שכן נראה מלשון המרדכי ולפ"ז צריך ישוב במה שטרח להעמיד זמן זה עם זמן ד' בשבת ואף שכתבתי לעיל ליישב דחייש שמא זמן ד' בשבת עיקר והלוה כיון לאחרו עד כ"ד ובשטר כתוב כ"ב וע"ז כתב דמ"מ אין העדים פסולים בשביל זה דהא י"ל דטעו וגם י"ל להיפך דר"א ב"ש בא לומר דבאמת תלינן שרצו לאחרו על כ"ב ומחמת שטעו סליק להו חושבנא על ד' בשבת וכן מצאתי בספר בני יעקב מ"מ למעיין בראב"ן ששם מבואר הענין באורך נראה שר"א ב"ש המכשיר לא בא לומר ששטר מאוחר הוא כמו הך דזמנו בשבת רק שמביא ראיה משם דכמו דהתם תלינן להכשיר כדאמרינן איחרוהו וכתבוהו ה"נ אמרינן דטעו והיו סבורין שהוא יום כ"ב בחודש וכן משמע שם אחר כך כל הפלפול שפלפל הראב"ן וכתב שלא היה להם לטעות בין חול ליום טוב משמע שלא תלו אותו במאוחר רק בטעות שהיה סבור שד' בשבת שהוא יום החול שכתבו כי הוא כ"ב לחודש ולפי זה באמת לא צריך לבא עליו מטעם מאוחר כלל ואף שיש לדחוק ולפרש בראב"ן גם כן שמה שנכתב בכ"ב והוא יו"ט הכשיר מטעם מאוחר ומה שיש סתירה בזמן השבוע והחודש תלה בטעות וע"ד שתלה בטעות פלפלו שמה אבל הוא דחוק מאוד למעיין שם ומה שבאמת לא תלו במאוחר י"ל כיון שהוצרך לתלות בטעות ממילא א"צ לתלות במאוחר ויותר נראה לפי המבואר היה הנדון ההוא בשטר מתנה ובשטר מתנה המאוחרין פסולין כמו בשטר מכר כמ"ש הש"ך סי' מ"ג ס"ק כ"ח והאו"ת הסכים עמו ע"ש וכן מבואר מדברי הרשב"א חלק ג' סי' ח' בעובדא דשטר מתנה שכתוב בו שנת נ"ז שכתב שם דבמתנה המאוחר פסול כמו בשטר מכר ע"כ ואם כן א"ש בפשיטות שאין מקום לתלות במאוחר רק בטעות אך מדברי המרדכי משמע דהר"א בר שמשון שתלה במאוחר וגם קצת דברים שהביא הראב"ן בשמו אינם בסגנון א' עם מ"ש המרדכי בשמו ולפי דלא נ"מ מזה לדינא קצרתי ועיין באו"ת שם ס"ק ח' ודילג בשבת כו' ולא ידעתי צורך לכל הדין כו' והרא"ש דכתב זה בתשו' שם כתוב היה בכ"א ונכתב ברביעי ופלפל הרא"ש אם נימא דהוה מוקדם כו' ובמחכ"ת מבואר למעיין בדברי הרא"ש דמעיקרא לא מיירי משום דין מוקדם לומר דאם לא קאי ברביעי על ימי השבת כשר כמ"ש האו"ת רק אדרבה מחמת הדילוג היה מקום לפסול וכתב שאין לפסול מחמת זה והביא מדברי ר"י בענין דילוג לבריאות עולם ואח"ז כתב בדין מוקדם שנסתפק מחמת דילוג תיבת בשבת לאו משום קפידא דלא הזכיר ימי שבת רק דלא נימא דקאי על ימי חודש וע"ז כתב כיון דכתב בתריה כ' ימים לחודש בלא צירוף וא"ו מכלל דברביעי לאו אחודש קאי וכבר בארתי בזה באריכות בתחלת קונטרס זה והנה בדברי הר"ן בתשוב' שהקשה מפרוזבל המאוחר לכאורה צ"ע דכיון דפרוזבל המאוחר פסול אם העדים פסולים ושוב אין מאמינים לו גוף הענין שעשה פרוזבול וצ"ל דודאי אם היה מתברר לנו שיום שחתמו העדים בכוונה איחרוהו על הזמן הכתוב בפרוזבל או שהמלוה מודה שפיר יש לפסול מה"ט אבל מדקתני סתמא פרוזבל המאוחר פסול משמע דפסול אף בכה"ג שיש לתלות שאחרוהו בטעות ולא נפסלו העדים דומיא דרישא דשט"ח המוקדמין וכמ"ש הר"ן שם קודם לזה ושפיר קשיא ליה דלמה מאוחר פסול כיון שנאמין מ"ש בו ולכן תירץ דהעיקר שמפקיע הממון הוא שטר הפרוזבל כו' ועיין בתוי"ט פרק יו"ד דשביעית ובאו"ת סי' ס"ז שם בדברי הירושלמי בזה באו בארוכה בדברי הרשב"א בתשו' ח"ג בתשו' רבינו שמשון בר' יצחק ע"ש סי' ומ"ש לבסוף אמנם יש לעיין כו' גוף הדבר אמת אם כן בשלמא להרמב"ם דבעינן פרוזבל בכתב כו' וכתב כן מדעתיה דנפשיה והם הם דברי הר"ן בתשובה זו והר"ן שם באמת על המשנה קאי ומשמע מדבריו להדיא דאי הוי סגי באמירה הוי מהני אך זה דוקא היכא שיש לתלות האיחור שבא ע"י טעות וכמ"ש ולכן סתם רמ"א כדברי המחבר דמאוחר פסול כיון שיש לפרש דמיירי כשאין לתלות בטעות ובכה"ג פסול אף אם נאמר דבאמירה סגי וקצרתי:
וחוזרני למ"ש לעיל שכל הפוסקים מודים בגט לפסול ואף המכשירין בעובדא דהמרדכי ומטעמא דכתיבנא לעיל דהתם שפיר דעתם להכשיר דאע"ג דאף שנתלה בטעות מ"מ הוי מוקדם וכמ"ש הריב"ש מ"מ הרי השטר כשר מצד עצמו דהא כשר לגבות מב"ח ולא מיירי התם לענין להכשירו לטרוף בו משועבדים אלא דינו ככל שטר מוקדם שהקדימוהו בטעות ולא אתי אלא לאפוקי מדעת הראב"ן דס"ל דגווני דהתם לא תלינן בטעות כלל אלא אמרינן שחתמו שקר והמכשירין ס"ל דשפיר תלינן שהיה ע"י טעות ואם כן בגט שאף שנאמין שנכתב בטעות מ"מ כיון שיכול לבא לידי מוקדם הוא פסול ואין לו דין גט שתתגרש בו וכמש"ל בשם הר"ן רק הרא"ש סובר דכל שהטעות מוכח מיניה וביה אף שההוכחה מזמן השבוע כשר דהא אין כאן חשש מוקדם כלל כיון ששוברו בצידו ולא ס"ל כהריב"ש שאין ללמוד מימי השבוע או דשמא במשך הזמן ישכח הקביעות ומעתה אין אנו צריכין למה שנדחקו הש"ך והב"ש בדברי הרמ"א שבאה"ע הביא דעת החולקים ופוסלין ובח"מ לא הזכיר שיש חולקין על עובדא דהמרדכי וכתבו דמשום חומרא דעריות נ"ל להרב להחמיר בגיטין (ומ"ש הש"ך דשאני הכא שנכתב כ"ב שהוא יו"ט וע"כ מאוחר הוא המעיין בראב"ן יראה דס"ל דבכה"ג יש להחמיר טפי דליכא למתלי בטעות ומ"ש שהוא מאוחר כבר כתבתי דבמתנה מיירי דמאוחר פסול ולפי מ"ש א"צ לזה דבשטרות כה"ג כשר כיון דאמתת הענין הוא וסגי בהכי כיון שע"כ טעות היה משא"כ בגט שפיר כתב דעת החולקים על הרא"ש דאף שהטעות מוכח לא מהני וכמ"ש כן נלענ"ד בכוונת רמ"א:
ואמנם מ"ש בדעת המכשירין שטעמם דמ"מ הוי שטר כמו שטר מוקדם בטעות דגבי מבנ"ח לכאורה צ"ע אחרי שזכינו לשיחתו של רבינו הראב"ן דמבואר שם באורך דמעשה כי הוה בשטר מתנה שנתן אחד לבתו על חוב שיש לו אצל פלוני ואם כן גם שם אם נאמר שהשטר בטל ואין כאן רק אמת הדברים בע"פ במה קנתה החוב דהא בדברים לא קנתה אך באמת בלא"ה שם היה חוב בע"פ וצריך קנין אגב קרקע וכן מצאתי שם בטופס השטר שהועתק שם כתוב ונתתי לבתי פ' ארבע אמות קרקע בחצרי במתנה ואגבן נתתי לה כל החוב כו' ואם כן אין הקנין בשטר רק דרך הודאה שהקנה לה החוב אג"ק ובכה"ג שהקנין חוץ לשטר רק מאמת הדבר שפיר מהני השטר שהוקדם ע"י טעות:
אך צ"ע שהראב"ן ססי' ע"ט כתב וז"ל והא דנהגו לכתוב ונתתי לו ד"א קרקע בחצירי כו' ומ"ש היכא מצו עדים למחתם הא לא חזו בנתינת הקרקע ואף לא יהיב קרקע קדמיהון כל דמקני אדעתא דרבנן מקני לכתוב ולחתום ככל דתקינו רבנן וכיון דתקינו רבנן ונתתי לו ד"א קרקע כמ"ד הריני נותן בפניכם דמי הלכך לא מחזי כשיקרא עכ"ל ואם כן משמע דאם כתוב בהאי לישנא גם קנין ד"א קרקע הוא ע"י שטר זה ולפני עדים אלו ואינו לשון הודאה ועיין בח"מ סי' רמ"ה ואם כן עדיפא ה"ל להראב"ן למיפרך לפי שיטתו שעיקר הקנין ע"י שטר זה אפילו תימא שהוא מוקדם מ"מ השטר פסול מדין שטר ואמתת הדבר לא מהני כיון שע"י שטר זה נגמר הקנין והוי כמו גט שבו נגמרו הגירושין ולא מהני הקדמה בטעות ולכאורה צ"ל דס"ל דאי משום האי טעמא י"ל שהשטר בעצמו כשר שהרי מוכח מיניה וביה כסברת הרא"ש אלא דלפי"ז קשה מ"ש באו"ת מה לו למרדכי להכניס עצמו בטעות איך ומה באיזה אופן טעו כיון דליכא חשש שיגבה מזמן ראשון דהא מוכח מתוך השטר הטעות ואיך יגבה מהלקוחות כו' ומכ"ש דקשה על הראב"ן דמצווח עלה בי מדרשא דכה"ג שהוא גלוי לכל אין זה טעות כי אם שקר וזיוף ולמה נפסול בשביל זה דמה"ת נאמר שרצו לשקר ולהקדים כיון שכתבו בעצמם שוברו בצידו ומה להם לשקר בזה ואף לא פעלו עולה שיהיה ניכר לעין כל שהזמן העיקרי הוא בכ"ד שהוא הרביעי בשבת ועכ"פ נאמר שהממע"ה ולמה נפסול העדים והשטר וע"כ כמ"ש האו"ת דס"ל כהריב"ש דחיישינן שמא במשך הזמן ישכח הקביעות ומ"מ אין כאן גבייה שלא כדין כיון דתלינן שהוא מאוחר אין כאן גבי' שלא כדין והראב"ן ס"ל דלא תלינן בטעות ואיחור רק בשקר וזיוף ואם כן ממילא יש לחוש דבמשך הזמן יהיה גבייה שלא כדין אך כבר כתבתי דאין לתלות במאוחר במתנה וגם כי אם נתלה במאוחר גם כן שייך חשש גבייה שלא כדין וכמש"ל ולכן צ"ל כמ"ש דכיון שהוא מוקדם בטעות אע"פ שנפסל מתורת שטר מאמינין מ"ש בו ואע"ג דהתם הקנין ע"י השטר אפשר לומר שהיה כתוב בשטר דרך הודאה ואפשר דגם הראב"ן שכתב כמ"ד הריני נותן בפניכם דמי ר"ל כמ"ד אני מודה בפניכם שנתתי וכדעת רוב הפוסקים דס"ל דנתתי הוא לשון הודאה ואמרינן שהקנה באופן המועיל כמבואר בח"מ סי' סמ"ך סעיף וא"ו וע"ש בש"ך ס"ק כ"ט:
אך ממ"ש ראב"ן בסוף דבריו דלא הוציא השטר מתנה מתחת ידו בתת לבתו כו' וכל זמן שלא הגיע לידה לא נכתב במתנתו ואם איתא שהקנין של המתנה בדרך הודאה אם כן אף שלא הגיע שטר זה לידה מהני כיון שהודה שנתן באופן המועיל וי"ל וקצרתי לפי שלענ"ד מל' הראב"ן נראה שסובר דאע"ג דלא מצי למיתי לידו פסידא מחמת השטר כיון שמוכח מתוכו מ"מ פסול הוא משום שלא כיוונו העדים עדותן וחתמו בשטר שא"א לתלות בטעות כיון שהוא גלוי רק שקר הוא וכדמייתי שם אמר ר' אבא הכל מודים שאם הזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מזוייפת שהוא פסול ואין לך זיוף גדול מזה שהם אומרים (ר"ל דאי הוו סהדי קמן מצו אמרו כך ע"ש) שמנו ב' ימים של ר"ה כו' ע"ש ומבואר דסבירא ליה דכל כה"ג אע"פ שאין יכול לבוא מזיוף ושקר זה קלקול וטעות פסול ודלא כמ"ש הרא"ש דהא דאמר ר"א מודה ר"א במזויף מתוכו היינו דוקא כשיכול לבוא לידי קלקול וטעות ע"ש ולכן מה שכתב המרדכי בשם ר"ת והתה"ד כתב בשם הא"ז כי ר"ת ושני גאונים עמו פסלו וא"ל דמה"ט הוא דסבירא ליה דאע"ג דטעות מוכח מתוכו פסול או דסבירא ליה כמ"ש והיא שיטת הריב"ש דיש לחוש שבמשך זמן ישכחו הקביעות ואף שמ"מ ע"י טעות העדים הוא ולא נפסלו מ"מ השטר אין לו דין שטר ובמתנה זו שהקנין נגמר ע"י השטר הקנין בטל כמו בגט וכמ"ש ואיך שיהיה בנ"ד רבים המה הפוסלים בכה"ג ואף המכשירין בשטר כבר ביררתי שהם מודים בגט וכסברת הר"ן שפתים יושק ונראה שאף הריב"ש מודה בזה ומה שדעתו בסי' שפ"ב לפסול השטר החליצה שכתב בו ק"ד היינו משום דמשמע ליה דלא תלינן בט"ס ודלוג העדים וכדמייתי מההיא דשטר שזמנו כתוב בשבת כו' ובסי' רס"ד נראה דלא ברירה ליה כולי האי ואין ולאו ורפי' בידיה שכתב שם וז"ל ונראה מבואר שהוא מוקדם שהרי לפי הזמן כו' ואף אם נאמר דט"ס הי' שהיה לו לכתוב קמ"ז וחסר מלת ארבעים עדיין שטר זה פסול לגבות בו ממשעבדי אלא שאין העדים פסולין וגובין בו מבנ"ח ונראה שתשובה זו כתב אחרי שראה דברי הר"ן רבו שהשיב לחכם א' בענין החליצה שתולין בטעות העדים אלא דמחלק בין גט לחליצה וא"כ בשטר הלואה שפיר יש לתלות בט"ס כמו בחליצה ולכן יפה תמה האו"ת על הד"מ וסמ"ע שהביאו דברי הריב"ש סי' שפ"ב דאין נאמנים שטעו שהרי רבו הר"ן הכשירו (ומ"ש שם שהשיב לריב"ש אינו כן ותשו' הר"ן היה לחכם אחר ששאל מהר"ן על נידון זה כמבואר בריב"ש סי' שפ"ה ע"ש שכתב שהר"ן התנצל על התירה בסתם אל השואל ולא הצריך בדיקה כו':
ובאמת גם הריב"ש עצמו סי' רס"ד נראה שלא החליט שיש לפסול העדים ואפשר שיש לתלות דטעו וכמ"ש ומ"מ לענין גט שוה דעת הר"ן רבו לדעתו דאף אם הוא ט"ס דמוכח מ"מ יש לפסול בגט משום מוקדם כיון שהגט הוא העושה מעשה המתיר ומשמע מדברי הר"ן שדעתו מסכמת לדברי החכם השואל דכה"ג מוכחא מלתא טובא דשכחת הסופר היה כו' ומשמע דלא ס"ל חילוק הרא"ש בין הוכחה מן הגט עצמו ובין הוכחה מבחוץ וכמבואר מהריב"ש סי' שפ"ב שכתב ראיה משטר שזמנו בשבת דמשמע אם לתלות במאוחר שכתוב בו שלא אחרוהו שטר פסול ועדיו פסולין ואמאי נימא שנכתב קודם אלא שטעו ושכחו וחסרו כו' אלמא דאף בכה"ג שמוכח מתוכו שלא נכתב ביום זה לא תלינן בטעות ודלוג וה"ה לשיטת הר"ן דס"ל דשפיר תלינן בט"ס ודלוג מכל מקום מוכח מהאי ראיה דמ"מ השטר פסול לענין משעבדי אע"פ שהעדים כשרים ומהני לענין בנ"ח וא"כ לענין גט פסול לגמרי:
והנה בש"ע סי' מ"ג סעיף ט' כתב שטר מתנה שהיה לו לכתוב בשנת נ"ח כו' אין כ"ז מציל מלפסול השטר וכתב הסמ"ע ול"ד למ"ש בסעיף ה' דאם כתוב בד' בשבת כו' דשאני התם שהטעות ניכר מתוכו כו' ע"ש וזה החילוק שכתב בתה"ד לחלק בין היכא דאיכא הוכחה מיניה וביה להוכחה מבחוץ אבל באמת בימי הסמ"ע עדיין לא נתגלה האור תשובת הרשב"א ח"ג רק מה שהעתיק הב"י בקיצור התשובה של הרשב"א ואנחנו שזכינו שנתגלה לנו אור בהיר תשו' הרשב"א ח"ג ושם התשובה של הרשב"א באורך ושם נראה בעליל דלא ס"ל לחלק בהכי גם נתתי שמחה בלבי כי מצאתי ראיתי שם בתשובת הרב ר' שמעון בר' יצחק שהוא היה השואל ובעל מעשה שכתב ראיה זו שכתבתי למעלה מהא דשטר שזמנו כתוב בשבת דמכשיר ר"י אע"פ שר"י פוסל מאוחר ואפ"ה קאמר בזה הכשרתי כיון שניכר מתוך השטר ומזה ראיה דהיכא דניכר מתוך השטר דמוקדם הוא דכשר דכך לר"י מאוחר כמו מוקדם לדידן כו' ושמחתי שכוונתי לדעתו ואמנם אני כתבתי לדחות ראיה זו כדי ליישב דברי הריב"ש באורך:
ואמנם הרשב"א ז"ל השיב לו וז"ל ומאי דכתב מר דהיכא דמוכחא מלתא מתוך השטר דמוקדם הוא כשר והבאתה ראיה משטר שזמנו כתוב בשבת כו' דאלמא כל היכא דמוכח מיניה וביה בין מאוחר בין מוקדם כשר חס ליה למר למימר הכין ובהדיא אמר ר' פדת הכל מודים שאם הזקקנו כו' ששטר מאוחר הוא ותו ליכא למיחש אפילו לר"י כו' אבל במוקדם ממש לא נאמרו הדברים מעולם עוד נראה לי דמאי דכתב הוכחה דמוקדם והוא משום דכתיב ביה חתנו כו' אין הוכחה דלמא ארס בשנה השביעית כו' ועוד שכבר כתבתי דאין מכשירין את המוקדם אע"פ שהקדמתו ניכרת כו' עכ"ל בסימן ח' וגם כתב שם דאף בשט"ח המוקדמין דמגבינן בהו מדינא ומזמן השני לאו למימרא שיהא השטר כשר וראוי לקיימו דהא פסולין קתני אלא משום דניתן לכתוב מזמן הב' ואין מקיימין אותו ונקרע כו' וכ"כ שם בסי' ט' דאפילו לגבות מבנ"ח לא משהינן ליה בידיה דמלוה דלמא לא דכירי ליה אינשי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אלא דכי מפיק ליה מגבינן וקרעינן ליה ואי לא מטא זימניה אפשר דב"ד קורעין השטר וכותבין לו שטר אחר כו' עכ' והנה במ"ש לחלק בין הך דזמנו בשבת לר"י במאוחר דשאני בין מוקדם לדידן אינו מבואר וכבר הארכתי לעיל מה שנלענ"ד ומ"מ מבואר מדבריו להדיא דשטר שיש בו חשש מוקדם אף שמוכח זה מתוך השטר עצמו אין זה מציל מלפסול השטר ודלא כחילוק הסמ"ע ומ"מ אין הדינים דסעיף ה' וסעיף ט' סותרים זא"ז דהתם יש לתלות הטעות בעיבורא דירחא וכמבואר שם משא"כ בזה שאין במה לתלות הטעות וכמ"ש הרשב"א שם ואם כן השטר שלפנינו פסול לגמרי שלא היו אנוסין כו' גם מה שהבאת ראיה מדרב עיליש דגברא רבא כו' אין נ"ל ראיה לתלות בטעות מה שהוא מפורש שאינו האמת ואי אפשר לאוקמי כמו שכתוב בשטר כו' וכ"כ בסימן ט' ולענין הנדון שלפנינו דליכא חד מהנך אנפי דכשרותא דסהדי דכתיבנא (ר"ל דלעיל מפורש דגבי מבנ"ח כגון ההוא דכותבין שטר ללוה כו' או שאומרים אנוסים מ"נ ואין כ"י יוצא ממ"א כו') השטר פסול ואין עושין ע"פ עדותן של אלו כלום כו' אבל אם העדים כשרים מחמת אחת מן הטעמים שכתבתי יכולין הם לחזור ולכתוב שטר אחר כו' ואע"פ שטעו בתחלה לא בטלה שליחותם כו' ע"ש ולכן בההיא דסעיף ה' ס"ל דאין העדים פסולין והשטר כשר ואפשר דבאמת ס"ל להמחבר דאינו כשר רק לגבות מבנ"ח ואם נאמר דהמחבר ס"ל כהרא"ש דאפילו בגט כשר כה"ג כדמשמע מדבריו באה"ע מ"מ שפיר פסק בסעיף ט' ההיא דרשב"א אפילו תימא דהך הוכחה שאז לא היה חתנו הוכחה גמורה היא כמו הוכחה מתוך השטר עצמו משום דאיכא למימר שאינו הוכחה גמורה דשמא בשנת נ"ז אירס כו' כמ"ש הרשב"א שם ועכ"פ מבואר מהרשב"א דלא מהני הוכחה למוקדם אף הוכחה מתוך השטר עצמו וכל שהשטר כמו שהוא לפנינו הוא מוקדם וא"א לאוקמי כמו שכתוב בשטר ומבואר גם כן מתוך דבריו דאין לתלות שהסופר כתב בשיבוש אף שהרב ר"ש שם כתב אמתלא גדולה שטעה בזה מפני שכל שאר שטרות שהיה כותב מזמן אלול כתוב חמשים ושבע ובחודש תשרי כמו כן כתב חמשים ושבע וגם היה חתום בשטר גדול הדור מורינו הרב ר' יוסף נודע בחסידות ויושב בחדרי תורה ובכל זאת לא תלה בט"ס שכתב בשיבוש ואף כשתלה בט"ס כגון שאין כת"י יוצא ממ"א מ"מ פסול השטר הלז וא"כ הדבר פשוט ומבואר דלהרשב"א הגט הזה פסול גמור הוא:
שוב ראיתי בשו"ת מהר"א בן חיים ח"א סימן קיו"ד הובא ג"כ בשו"ת מהר"א ששון סי' ל"ו (אלא שנשמט שם בדפוס חת"י מהראנ"ח ז"ל) בענין שטר שכתוב שכ"ז והיה צ"ל שמ"ז והובא תשו' הרא"ש והר"א שבמרדכי והרגיש שיש לחלק בין טעות ענין לטעות כתיבה שבמקום שהיה לו לכתוב שמ"ז טעה וכתב שכ"ז וזה לא שמענו מההיא דהרא"ש והמרדכי שאפילו כשהסתפק לומר שטעה בימי שבוע כתב בין ג' וד' לא טעו אינשי ולא הסתפק שמא טעה בכתיבה וכתב ד' במקום ג' (ות"ל עמדתי על ראיה זו לעיל והוא הוכחה ברורה לענ"ד) כו' מ"מ יש לנו ללמוד דתלינן בטעות וה"נ מהרא"י למד מהרא"ש לענין דילוג ואע"פ שאין נדון שלנו דומה לדילוג מ"מ טעות הוא ע"ש הנה הרגיש בחילוק זה ודחה אותו בדברים בעלמא ולענ"ד מדברי הרא"ש מבואר שהחילוק הוא חילוק גמור שהרי אם נתלה בטעות הכתיבה כמו כן נוכל לתלות ימי השבוע כמו בטעות ימי החודש וע"ש שאחר שכרכר כמה כרכורים כתב דר"ת והריב"ש ודאי פליגי על הרא"ש אלא שאני אומר דנ"ד עדיף טפי דלאו מכח סתירה לבד אתינן עלה ע"ש באריכות וגם הביא דברי הרשב"א בההיא דשנת נ"ז אלא שדחה מפני שנאמר מכת"י הרשב"א דאיתא שם והא דקרו ליה חתנו מפני שהיה ארוס ולפ"ז אין כתיבת חתני הוכחה ברורה כו' ואלו היה לפניו גוף התשו' היה רואה ששפתי הרשב"א ברור מללו דאף הוכחה גמורה מיניה וביה אין מועיל וע"ש במהר"א ששון שהעתיק קצת דברי הרשב"א שהעתיקם בגליון הטור שלו ואף שיש לי כמה עיונים בדברי מהראנ"ח ומהרא"ש אמרתי לקצר אחרי שכבר הרחבתי הדבור בדברי הראשונים ז"ל אשר מהם די באר שרוב מנין ורוב בנין לפסול הגט ואף הרא"ש ז"ל המצדד צדדים בנדון שלו לתלות הטעות בעיבורו של חודש גם הוא מודה בנ"ד כיון שלפי פשוטו של מקרא הגט נכתב בג' או בכ' ובין כך ובין כך מוקדם הוא ופסול שאין לתלות בטעות הכתיבה כמו שהוכחתי מדברי הרא"ש גופיה ואם נתלה בטעות הכתיבה אפשר שנתלה בטעות שהיה צריך לכתוב בה' בשבת בג' או דשפיר כתב ברביעי רק שטעה בעיבורא דירחא כמ"ש הרא"ש ועדיף טפי די"ל שמנה ליום ראשון כדעת כמה פוסקים והך דעשרים תנאי הוא כמ"ש חכמי ריגנשבורג שהביא הראב"ן או חזרה כמ"ש באו"ת או כמש"ל בשם הב"ח שהיה עומד בה' ורצה להקדים וכמש"ל וא"צ לכפול הדברים וה"נ בנדון הרא"ש היה גם כן מעליותא שהיה הגט על ידי שליח והב"ש סי' קכ"ז ס"ק ו' כתב דלתירוץ בתרא דהרא"ש יש מקום לומר דגם מוקדם גמור כשר ע"י שליח ואם כן צ"ל דלכך הוצרך הרא"ש לבקש צדדים בגט זה משום דלתירוץ קמא דידיה במוקדם שנכתב בפסול שאני דלא מהני אף ע"י שליח או משום דגם לתירוץ בתרא י"ל כן ע"ש בב"ש ולהרשב"א באמת גם מוקדם כשר ע"י שליח ואפ"ה מבואר מדברי הרא"ש שלולי מה שצידד להתיר היה מחמיר אף במקום עיגון ומבואר למעיין בעובדא דהרא"ש שכתב וז"ל עניה א' ישבה עגונה יותר מי"ז שנה כי בעלה הרחיק נדוד ושכר' שליח לבקשו ומצאו בארץ רחוקה והביא לה גט שיש בו גמגום כו' תרתי בלבי אולי אוכל למצוא היתר לעגונה זו ואומר אני שאין לפסלו כו' מבואר למעיין דבשביל שהיה עיגון גדול כזה חפש צדדין להתיר וא"כ בנ"ד שהבעל נתן גט בעצמו ואין כאן מקום עיגון שהבעל לפנינו ואפשר לכתוב גט אחר אף שהב"ש כתב כמה פעמים לדמות אם כבר ניתן הגט למקום עיגון נראה שאין לדמות הענינים ובמקום שאפשר להשיג גט אחר אין לדמות לנידון הרא"ש אשר היה עיגון גדול ממש ולא חשש עיגון ומה דמדמינן ניתן הגט לעיגון היינו לחשש עיגון בעלמא ובפסקי מהרא"י בנידון שדילג מבואר שם בסי' י"א שכבר ניתן הגט ויצא שם גרושה על האשה ושוב אח"כ בסי' י"ט ס"ק כ"א מבואר שהאשה נשאת וכמה גדולים דעתם שתצא מזה ומזה (וכן מבואר בתשו' מהר"מ מינץ סי' ט' שהאשה נשאת ומ"ש שם ומדברי המרדכי פ"ק דב"מ אני תמה דהא שם כתב דכל טעות בזמן כשר משום דעדיו בחתומים זכין לו ופשיטא דלא קי"ל כוותיה והדברים תמוהים דאפילו מ"ד הכי בשטרות מ"מ בגט דחוב הוא לו לא אמרינן הכי ומכ"ש דלא קי"ל הכי אף בשטרות וצ"ע מ"ש מהראנ"ח דהשואל שבתשו' מהרא"י הוא מהר"מ מינץ ליתא אלא הוא מהר"ם מהר"א כמבואר שם סי' י"ט וכן מבואר למעיין בתשו' מהר"מ שגם הוא נשאל מגדולים אחרים על נדון זה) ואף דמהרא"י שם מחלק בין הא דהרא"ש משום דמוכח מתוכו מ"מ הרי סיים בסוף דבא"ז דסנהדרין מייתי דר"ת וב' גאונים עמו פסלו שטר שנכתב כ"ד והיה כ"ב כההיא דתשו' אשר"י כו' משמע שדעתו באמת נוטה להחמיר בכל גווני ומתחלה בא לומר שגם הרא"ש אפשר דמודה בהא ועיין בלבוש שפקפק בחילוק מהרא"י ועיין במהר"י מינץ:
ובאמת מדברי המרדכי פרק מי שהיה נשוי שהביא מהר"מ מינץ יש ראיה ברורה לפסול שכתב דר"י מווינא פוסל שטר שכתב זמנו באחד במרחשון ביום ו' והיה ר"ח ביום ו' ז' ודברי המרדכי אילו הם ג"כ בהג"א מבואר דאפילו בשטר כה"ג פסול אע"פ שכתוב להדיא ביום ו' וליכא למיטעי במידי ובאמת שצ"ע דמה ריעותא נפיק מזה כיון דבאמת יום ו' היה א' דר"ח מאי אמרת שיטעו לומר שזמנו מיום ב' שהוא עיקר ר"ח מה בכך הוי מאוחר וכשר ואף אם ת"ל דמיירי בשטרי מכירה שהמאוחר פסול מ"מ הא א"א למטעי כיון דיום ב' דר"ח שנאמר דעליו קאי הך באחד במרחשון הוא בשבת וא"כ ממילא נדון אותו במאוחר ומכ"ש אחרי שמבואר בשטר שנכתב ביום וא"ו ואפשר שטעמו שחשש דכיון שכתוב בו באחד בחשוון הא קמן שהלוה רצה שיאחר השטר עד הזמן ההוא שהוא יום ב' דר"ח וכיון שכתב יום הוא"ו ממילא שנפרש שבזמנו נכתב וחשב אחד מרחשוון יום א' דר"ח א"כ הרי מוקדם ופסול וצ"ע ועכ"פ חזינן דאף בשטרות פסול כה"ג ומכ"ש בגט ועיין בססי' קכ"ו באותיות יתירים והענין נשתנה כגון לבריאת עלמא שי"א פסול ויש מכשירין בשעת הדחק אע"ג דודאי הוא טעות דמוכח מיניה וביה וכמ"ש מהרא"י לענין דילוג לבריאות עולם דהוי טעות דמוכח מיניה וביה וע"כ לומר דהפוסל ס"ל דאין לחלק רק היכא שיש לתלות בדילוג אבל מה שהוא כתוב לפנינו אין לתלות בשיבוש הכתיבה וכן מוכח ממ"ש הש"ך סי' מ"ג על דברי מהרא"י שהביא ממרדכי דע"ז בלא כתב ארבע כו' דאלפיים בב' יודי"ן ה"ל למימר כו' דאם היה כתוב בב' יודי"ן לא היה אפשר לפרשו בענין אחר כלל כי אין לתלות בשום דילוג או טעות שהרי כתוב להדיא אלפיים בב' יודי"ן ובע"כ היה מוקדם כו' ואם איתא דתלינן בטעות בכתיבה מאי אולמיה דאלפיים ומי לא אפשר דאיתרמי וכתב חד יו"ד בטעות וממילא שנוכל לפרשו אלפים יותר משנים וטפי מסתבר שלא יהיה מוקדם אלא ע"כ דבטעות הכתיבה לא תלינן כלל וכן נראה לכאורה דהא עובדא דמייתי בב"ב דף קכ"ז דהוה כתוב תלאו בפרדיסא כפתיה ואודי משמע דאל"ה הי' מזכה הפרדס ללוקח ולא הוה חייש לט"ס דהוה צריך לכתוב בפרדיסא וטעה וכתב ופרדיסא אף שהמוכר היה טוען בו שלא מכר לו רק שליש הפרדס וכפי הלשון הכתוב תלתא ופרדיסא הל' דוחק ואמנם רשב"א תיקן הלשון דכתב דמיירי שכתב לו בגנתא דאית ליה כו' ועיקר חסר מן הספר ולולי דברי הרשב"ם הייתי אומר דלפום הך זיופא דעביד הלוקח היה מפרש דמ"ש תלתא היינו דקלים כדאמר בב"ק דף ס' לדידי חזי לי ותלתא אתאלתא בקינא הוו קיימו וע"ש בתוס' שהביאו מב"ק דף צ"ב חזו תאלין ביני גופני ולפי מה שזייף היה מפרשו שמכר לו דקלים ופדדס ואף שחסר א' אחר התי"ו אין בזה דקדוק כ"כ באל"ף השמוש ומ"מ אי לאו דכפתיה ואודי לא היה תולה בט"ס שכתב וא"ו במקום ב' אף שהמוכר עומד וצווח או שטענינן ליורש ולוקח כמבואר סי' מ"ב) וטפי מתיישב אם נאמר שצ"ל בית במקום הוא"ו ואף אם נאמר דמ"מ בשביל שהלשון דחוק והמוכר צווח לא היה יכול לפסול השטר בטענת שהיה ט"ס מ"מ אף בלא אמתלא דחזי דרווח עלמא להאי וא"ו ה"ל לכפותו שיודה או עכ"פ לקרות העדים שמא יאמרו טעינו בט"ס אלא ודאי שהעדים לא היו נאמנים אף אם היו אומרים טעינו שאין זה דרך סופרים ועדים לטעות ולשבש הכתב שנראה הטעות ונגלה לעין רק שיש לתלות בטעות שנות המלך או עיבורא דירחא דחושבנא בעלמא הוא אבל לא בשיבוש הכתב הכתוב וכמש"ל ראיה ברורה מהרשב"א גבי שהיה ט"ס שהיה לו לכתוב נ"ח וכתב נ"ז ואמתלא טובא שהיה רגיל כן מאלול וכתב כן גם בתשרי וגם היה חתום גברא רבא כו' ואפילו הכי פסל השטר ומכ"ש בגט שחזקה שמדקדקין בו הרבה והבא לדון בו קשה מאד לתלות בט"ס ועיין בר"ן פ"ק דכתובות גבי מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין שהעיטור כתב שעיקר הנוסחא בקידושין בבי"ת אלא שהדייקנין קראו בבית רפה לפי שאותיות הוא מרפות בג"ד כפ"ת טעו הסופרים וכתבו בוא"ו עכ"ל הרי שהוצרך ליתן אמתלא לטעות זה לפי שהבית רפה טעו לכתוב בוא"ו אבל להיפך לכתוב בי"ת במקום וא"ו אין שום אמתלא והכי קי"ל לענין שמות האיש והאשה אף במקום שיש לכתוב בי"ת רפה יש לכתוב בוא"ו כמ"ש בשמות נשים אות א' גבי שם אור ויליידו וגבי שם ברונ' שיותר טוב לכתוב וורונא ע"ש בשם הט"ז שיש לכתוב פייווש מחשש שיקרא הבי"ת בדג"ש ועיין בב"ש סימן קכ"ט בסוף הכללים וא"כ פשיטא בזה שהיה צריך לדקדק הרבה לכתוב בוא"ו ולא ב' ואין לתלות בטעות כה"ג:
והנה בסס"י קכ"ו בענין לבריאת עלמא שנכתב עלמה בה"א הביא רמ"א שיש פוסלין דעלמה הוא לשון נערה ויש מכשירין בשעת הדחק ומה שנרשם שהרד"ך פוסל והבנימין זאב מכשיר היא ט"ס ונהפוך הוא שהב"ז רצה לפסול ולבסוף הסכימו להכשיר בשעת הדחק שהבעל הלך למדה"י עיין בג"פ ומבואר בתשו' מהרד"ך שטעם הפוסל לפי שאפשר לפרשו ע"ד הרה העלמה והרד"ך האריך הרבה בזה לפי שאין דרך לכתוב דברים זרים בגיטין וסוף דבריו הכשיר מטעם דהוה שינוי בדבר שא"צ לכתבו דהא אם לא כתב לב"ע כשר הרי דאף בדקדוק קל כזה בין ה"א לאלף וניכר לכל שט"ס הוא הה"א וצ"ל אלף וגם כמו שכתוב לפנינו מתפרש שכוונתו לב"ע אלא שיש ג"כ לפרשו בדרך זר ורחוק ראה כמה כרכורים כרכרו להכשירו בשעת הדחק גדול כמבואר שם שהבעל הלך למרחקים ולא שכיחי ארחי ופרחי להביא לנו גט אחר ולא עלה על לבם להכשירו בפשיטות מחמת הט"ס שנתחלף לו בין אל"ף לה"א ומכ"ש כאן דאף אם לא היה צריך לכותבו השינוי פוסל בו וכמ"ש הב"ש סימן קכ"ו ס"ק כ' על תשו' מהר"מ מינץ דלא דמי לשינה מקום הלידה דכאן מחמת השינוי נעשה מוקדם ומכ"ש בזה שהרי דעת הריב"ש אם דילג העשירי' פסול ופסקו רמ"א וגם הר"ן מודה בזה דדוקא התם דאיכא הוכחה שהכל יודעין שבעלה היה בחיים כו' הא לא"ה פשיטא דדילוג העשירית מוקדם גמור הוא וא"כ שינוי בדבר שצריך לכתבו הוא וגם חשש מוקדם ופסול:
והנה בסוף ס' גבורת אנשים נדפס תשו' מהגאון מהר"מ כ"ץ אביו של הש"ך בענין מלת בשנת שהיה תחת הנו"ן נקודה שחורה וכשמעיינן בו היטב נראה כמו ג' דכתב משיטה ותינוק דלא חכים ביה כולם קורין אותו נון (ע"ש בדף למד ד"ה ועוד אחת הוא כו' ונדפס שלא במקומו שהרי הוא הענין אשר התשובה שלפני זה סובב עליו והך ועוד אחת הוא שייכא לסוף תשו' הנדפסת שם מהגאון מוה' יושע בסי' ב' ע"ש) והנה הגאון מו' יושע הכשיר בנדון ההוא והגאון מהר"מ כתב לפסול וסיים לבסוף שאם גדולי הדור יסכימו להכשיר בשעת הדחק יבטל דעתו מפני דעתם וכן הגאון מו' זנוויל ז"ל פסל את הגט כמבואר בשו"ת פ"י סי' י"ח ע"ש וע"ש באורך טעמם ומשם תלמוד ק"ו בן בנו של ק"ו לנ"ד דשם כמה טעמים מספיקים כאשר האריך הגאון מהר"י ז"ל ופשוט בעיני שבנ"ד גם מהר"י ז"ל היה מחמיר שאותן טעמי היתר שכתב שם רובם וכמעט כולם לא שייכים בנ"ד וקצרתי רק את זה חזיתי בדברי מהר"מ כ"ץ שם שכתב להוכיח דהנוסח הוא כך וכך ימים לירח פ' שאם לא יכתוב ימים הא כיון דכתוב בגט בזה הלשון ברביעי בשבת בשלשה לירח פ' הא איכא למימר שלשה שבתות בט"ז לחודש שהוא יום רביעי שבשבת שלישית ושוב חזר בו שיתחיל לחודש כו' ע"ש דף ל"א ע"ב ולפי דבריו בנ"ד ג"כ יש לפרש ברביעי בשבת בשלשה היינו בשלשה שבתות והוא בט"ז לחודש שהוא יום רביעי שבשבת שלישית ושוב חזר בו שיתחיל הגט מעשרים או להיפך שהתחיל ברביעי בשבת ושוב חזר וכתב בשלשה היינו בשלשה היינו בשלשה שבועות ליום ר"ח הראשון שהוא בעשרים ליום ר"ח השני ועכ"פ מוקדם הוא ופסול וע"ש שכתב די"ל דקאי אשלשה לשמיטה:
וגם בנ"ד י"ל דבשלשה היינו בשלשה שעות ואף שהדוחה יוכל לפצות פה מימינו לא ראינו לחוש לזה שנפרש על השעות דלאו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות לא תחייכו עלה דגברא רבה אמר מלתא כדנא הוא אא"ז הגאון מהר"י מרגליות בס"ג שלו אשר בידי כת"י וז"ל אין להקשות למה אין כותבין ביום רביעי בשבת כו' משום דברביעי אין לטעות אבל בשלשה לירח תאמר דאיירי בג' שבועות לחודש וא"ל דרביעי בשבת איירי בשעה רביעית דשעה ד' לא איקרי רביעי אלא רביעית כדאמרינן רביעית מאכל כל אדם כו' וגם בתשו' ב"ח חדשות סי' פ"ז כתב הגאון מהר"פ לענין טעות בהרשאה שכתב בכ"ג לירח ולא כתב תיבת יום דליכא למטעי דע"כ פירושו ימים כו' וגם אין לתלות בשעות לומר שהוא כ"ג שעות לירח טבת דא"כ הו"ל לכתוב בלשון נקבה בעשרים ושלש לירח דשעות לשון נקבה כמו שמצינו חילוק זה לאחרונים שכתבו הטעם למה לא כותבין ימים כו' ע"ש הרי דלולי משום דהו"ל למנקט שלש לשון נקבה היה מקום לפסול הרשאה זו כיון שיש לפרש בכ"ג שעות לירח ואע"ג דחשש רחוק הוא שהרי אמרינן במגלה דף ה' דאין מחשבין שעות לחדשים וא"כ בנ"ד שאם נפרש על השעות אתי לשון הגט מכוון כתקונו ברביעי בשבת בשלשה ופירושו בשלשה שעות ליום זה בעשרים לירח כו' ועיין לקמן שמבואר מדברי הגאון ז"ל דאף כה"ג דנידון דידיה יש להחמיר בגט ומכ"ש בנ"ד שאדרבה הבי"ת של בעשרים מורה שהוא מופרד מתיבת בשלשה והך בשלשה קאי אשלפניו וקאי על היום וכדאמרינן לימים אתה מחשב שעות כו' ואע"ג דנהגינן שלא לכתוב שעות זמנין דמיקרי וכתב וכמבואר מדברי הגאון מהר"פ ז"ל וכן הגאון מוה' מאיר כ"ץ חשש היכא דלא כתב בשנת דלמא אשמיטה קאי אע"ג דלא נהגינן כלל לכתוב שמיטה. ובתשובה כת"י שבידי מהגאון מהר"י ז"ל שדחה דבריו בזה דהא הרא"ש כתב דברביעי אין לו פירוש אחר וגם מדלוג לב"ע ויש לדחות ראייתו וקצרתי ובנ"ד נראה דכ"ע מודים דאין להכשיר כלל:
ומצאתי בס"ג כת"י הגאון מו' אברהם שרענצליס אשר כתב לאא"ז הגאון מו' שלמה סג"ל חריף זצלה"ה האבד"ק לבוב וז"ל ושש אנכי על אמרותיו כו' על אותו הגט הניתן פה כו' והנה מי יבא אחרי המלך מלכי רבנן אשר כבר הורה ומורה עלה על ראשו להחמיר לכתחלה לכתוב גט אחר אף שכבר ניתן לשליח להולכה כו' וזה החלי מה שמכת"ר פתח וענה לפסול הגט מטעם הוא"ו העומד מן הצד ושמנים אשר יצא חוץ לשיטה שלא כדת ומהר"א ז"ל מפלפל בענין יוצא חוץ לשיטה בטופס או בתורף ובפי' לשון הרשב"ץ וסוף התשובה חסירה ועכ"פ מבואר שדעתו של אא"ז הגאון ז"ל שהוא נפסל ביוצא חוץ לשיטה שבאמת אין חשש קלקול כלל ויש לישא ק"ו בכתב תמורת וא"ו בי"ת שמחריבין ממנו ויש לפסלו וגם בשו"ת ב"ח החדשות תשו' מהגאון מהר"פ ז"ל האב"ד דק"ק קראקא שהבאתי לעיל בדבר הרשאת הגט דכתוב בו בשלשה ועשרים לירח ודילג תיבת יום וכתב דאין חשש לפוסלו דליכא כאן למיטעי כו' ונמצא שבהרשאה זו מוכח מיניה וביה שהוא ט"ס ועוד דבשטרות הלך אחר התחתון ובהרשאה זו הלא חזר וכתב למטה כו' וכיון שאף בגט לא היה בו פסול גמור כ"ש בהרשאה כו' ע"ש סי' פ"ז מבואר דבגט חשש פסול יש בו וכן בשו"ת דבר שמואל סימן שע"א על גט שכתוב בו ברביעי בשבת בי"ח יום לירח אדר וכפי הקביעות ר"ח אדר ו' ז' ד' בשבת י"ט אדר ועם כ"ז לענין ממון רוב הפוסקים מכשירין וגם בגט הכשיר הרא"ש ויש פוסלין הלא הם ר"ת והריב"ש כו' ע"ש:
סיומא דפסקא נראה דלא מבעיא כגוונא דנ"ד כיון דעכ"פ אפשר להשתדל גט אחר חלילה להקל בזה כאשר בררתי בס"ד שכל הגדולים ראשונים ואחרונים מחמירים בזה וכמעט אין אחד בהם שנוכל לומר שהוא מיקל בבירור בנדון זה ומכ"ש במקום שאין עיגון כאשר כתבתי לעיל שאף הרא"ש לא היקל אלא במקום עיגון מאד שהיתה עגונה יותר מי"ז שנה ועכשיו הלך למרחקים באופן שא"א גדול להמציא גט אחר כלל ופשיטא שאין לסמוך בזה לומר דגם הכתוב לפנינו בשלשה בעשרים פירושו כן שלא נמצא כן בשום מקום כ"א בוא"ו העטוף ואף אם היינו מוציאין כן בשום מקום אין לסמוך ע"ז לפר' כן בגט שדקדקו חז"ל הרבה כענין למהך ואגרת ושארי לשונות שיהיה מובנים באר היטב ולא בלישנא דמשתמע לתרי אפי ואם נאמר שזמנו של שבוע מוכיח עליו שע"כ הבי"ת יפה נדרשת כמו וא"ו כבר כתבתי דלהריב"ש אין להוכיח מזמן השבוע כל עיקר כמו כן יש לדרו' גם בפנים אחרים כמ"ש והמקבל שכר על הדרישה לא יקבל שכר על הפרישה ואין לך הכרח גדול מאגרת שבוקין שרחוק מאד לפר' דלא קאי על גט רק איגרת פירושו כן ואע"פ כן חששו לזה וכן כל כיוצא בזה וכבר כתבתי דהש"ך כתב דאף כשהלשונות מקורבין אין מקיימין אותם מדוחק אלא דנין בהם דין חזרה והסכים עמו באו"ת ואמנם אף אם היה מקום עגון גדול כההיא דהרא"ש אין בידי להתירה בבירור ולא הייתי נמנה עם המתירין במקום חומר א"א כיון דאפשר וקרוב הדבר שהרא"ש אוסר בנ"ד כאשר בררתי בעזה"י ובגיטין דף כ"ז לענין שכיחי שיירות ולא הוחזקו פסק הרי"ף להחמיר בגט ולהקל בעדות מיתה וכתב הרז"ה והרא"ש שם טעמא משום דבמיתה אם ניחוש צריכה שתתעגן כל ימים משא"כ בגט לא מהדרינן כיון דאפשר בגט אחר ומשמע דאף אי עביד עובדא ויהיב הגט לא מהני וא"כ פשיטא בנ"ד שאין ללמוד משטרות אף לדברי המכשיר כה"ג בשטר אף בלא טעמא דחומר א"א דהא אפי' במקום שמקילין במיתה מחמירינן בגט כיון דאפשר בגט אחר וק"ו בן בנו של ק"ו היכא שבהשתדלות קצת יש להשיג גט אחר: