בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ג · שאלה קו
שאלה אנשים שנתחייבו למלכות לשלחם ארץ גזירה ובקשו מהעומדים בעת שילוח שיכתבו גט לנשותיהן ותוכן הענין יבואר מתוך התשובה:
תשובה טרם יצמח שיח. ואהיה מתהלך לרוח. לבקש מנוח אשר ייטב להילדות עגונות כבולות וכבונות כיוני הגאיות הומיות בירכתי ביתן. מעוררים לויתן. זאת אעשה להתנצל לפני חכמי לב. אשר יתמהו על החפץ ליכנס בלב ימים ים התלמוד והפוסקים קדמונים ושלמים וגם רבים נגוזו כי אף אני כמוהם כמוני נפשי שויתי. לא רעיתי ולא צביתי. ואל הנוגשים בי ואצים עלי לחוות דעי והמה אוהבי ורעי אנשי עצתי. את פניהם חליתי. מה ענין פתחי אצל גיטין. הכי יסמכו עלי כקונה מן הפלטר או מן הסיטון. וברוב סרעפי. חדלתי את מתקי ואת תירושי והסירותי את כפי. אפס כי עז הפצרתי ריעים אהובים המה לקחוני בדברים ערבים וטובים הלא טוב עוללות אפרים. וצדקה תחשב כי תפתח שערי אורה. ויגולגל זכות מן התורה. לפתח מוסרות כבלי עגונות וצרורות. שלא יצאו חנם אלו ימי נערות והיתה הפצירה ע"י הקרובים פורשי כנפים. ויקש דבריהם מדברי אפרים. פתוני ואפת ואנכי אחזה אשיתי לבי ורוחי מרחפת על אפיקי ים התלמוד והפוסקים ולדלות מים מבארות עמוקים כולו בקיום הגט וכולו בתקנת חכמים יחדיו יהיו תמים. ויגעתי ומצאתי להם תקנה מן התורה. להתיר צרורה ואנא זעירא מן חברייא. לא מן חוכמתא דאית בי מן כל חיי. אמינא מילתא דא ושאילנא לסבייא. אולם אנהירנהו לעיינין מן שמיא. בכמה הלכתא גבורתא. ודא תהא למיקם ולמפתח פומי קדם אריוותא ותרעא דלא פתיח יפתח בפתחא זעירא ויסתיים ברבוותא. הלא כה דברי בעזה"י:
תחלה נדון בדבר ציוי הראשון שאמר אמרו לסופר כו' ואח"כ נדון בדבר ציווי הב' שיכתבו הם בעצמם ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה לראות איזה יוכשר או זה או זה או אם שניהם כאחד טובים הנה דעת הרי"ף דאומר אמרו הגט בטל וראייתו מדאמרינן ת"כ דרב אשי כו' עד שישמעו קולם שיאמר לסופר כתוב ואמרינן עלה שישמעו קולו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו והב"ש כתב סי' ק"כ דלפי שיטת התוס' דס"ל דא"צ שליחות וכתב לא קאי על הבעל אלא כשלא שמע הסופר מפיו הוי כאילו כתב סתם ולא לשמה אם כן אינו פוסל אלא מדרבנן ולא בטל מדאוריי' וכ"כ ברסי' קכ"ג וכתב דלפי פירושם קשה למה תנא בברייתא הרי הגט בטל עד שישמעו קולו כו' ולמה קתני בטל הא ל"ה אלא חשש בעלמא מדרבנן והניח בצ"ע. ולכאורה תימא על הב"ש דמנ"ל הא מלתא דאמר דלפמ"ש התוס' שהטעם משום דהוי כאילו אינו כותב לשמה הוא דרבנן דמדברי כל הפוסקים נראה דס"ל דהך טעמא דלא מחשיב לשמה אלים למפסליה מדאורייתא. אמנם לדידי חזי לי שדברי הב"ש הם אמיתים בדעת התוס' דס"ל דפסול מדרבנן והוא מבואר להדיא בתוס' דעירובין דף ס"ג וז"ל ומיהו קשיא דלגבי גט אפילו בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפילו כתבו הסופר לשמה בלא ציווי הבעל פסול לגרש בו דתניא כתב סופר לשמה כו' הרי הוא פסול והתם פסול משום דלא חשיב לשמה ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה דהא מכשירינן כתיבת חש"ו כו' וי"ל דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן וגבי סוטה ל"ש לפסול מדרבנן כו' עכ"ל הרי מבואר שדעת התוס' דאין פסול רק מדרבנן לבד וכמ"ש הב"ש וא"ל התוס' מודים לדינא דכה"ג מיקרי שלא לשמה ופסול מדאורייתא רק התו' כתבו כן למאי דקאמר ר"פ התם אליבא דמ"ד מוחקין לה מן התורה פרשת סוטה אע"ג דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דתורה דכתיבא סתמא שפיר מחקינן ואם כן מוכח דסתמא חשיב לשמה בכה"ג עכ"פ אם כותב ע"ד כן שאם יצטרך ימחקו ממנה ולפי דברי ר"פ צ"ל דבגט כה"ג נמי אינו פסול רק מדרבנן משא"כ למאי דקי"ל דאין מוחקין לה מה"ת אם כן צ"ל דבסתמא כה"ג פסול מדאורייתא דהא בסוטה ל"ש דרבנן ואפ"ה פסול ואם כן פשיטא דבגט נמי פסול מדאורייתא דא"ל דטעמא דאין מוחקין מן התורה כמ"ש התו' שם ד"ה עשיה דהטעם משום דבעינן כתיבה לשם אלה דז"א שע"כ לא כתבו התו' כן אלא לרנב"י אבל לר"פ דמשמע מדבריו דלמ"ד מגילתה כשירה להשקות אחרת פשיטא דמוחקין מן התורה אלמא דס"ל דלא בעינן כתיבה לשם אלה רק העיקר תלוי בכתיבה לשם אשה זו ואם כתב סתם אע"פ שכתב ע"ד שאם יצטרך כו' לא הוי לשמה וה"ה בגט אך עכ"פ מבואר מדברי התוס' הללו שהיה גרסתם בברייתא זו הגט פסול דאל"כ לא הוה מתרצא הך ברייתא אליבא דרב יוסף לפום הך תירוצא דהתו' דס"ל דגט דסוטה דא ודא אחת הוא ואם כן י"ל אע"ג דבסוטה אין מוחקין לה מה"ת וגם בגט כה"ג בטל משום דסתמא כה"ג לא מיקרי לשמה וכמ"ש רב יוסף בגיטין מ"ם היינו דוקא בכה"ג שלא נכתב לשם אשה זו עכ"פ משא"כ בכתב הסופר לשמה שבאמת נכתב לשם אשה זו אלא שלא נכתב בציווי הבעל כיון דלא בעינן השליחות בכתיבה אין כאן פסול דאורייתא רק מדרבנן ולכך נקט הברייתא הגט פסול וכמ"ש שכך היא גרסת התו' וכ"ה הגרס' בתוספת' הביאוהו הפוסקים לענין בעל פקח שכתב בכתב ידו לסופר כתוב וכמ"ש לקמן בזה ואם כן מה שהקשה הב"ש בסי' קכ"ג דלמה נקט בטל כו' לק"מ דהתוס' באמת היה בגרסתם הגט פסול ואיכא למימר דהיינו מדרבנן אמנם בלא"ה י"ל דל"ק על התוס' מברייתא לפמ"ש בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' בשם רבינו אברהם דמונפשלור וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאומר אמרו הוי גט פסול כלומר מדברי סופרים כו' נראה פי' הברייתא דקתני הרי הגט בטל היכא דלא אמר אמרו עד שישמעו קולו כלו' ולא הוי כשר עד שישמעו קולו עכ"ל הרי דגם לפי הגרסא דגרסינן בטל יש לפרש כן:
ולפי דרכינו למדנו מדברי התוס' שבעירובין שמה שכתבו בגיטין דף כ"ג הטעם דבעינן שיאמר לסופר כתוב כו' משום דבלא ציווי הבעל לא חשיב לשמה אינו רק חשש בעלמא ומדרבנן כמ"ש הב"ש והיינו אפילו אם כתב בלא ציווי הבעל כלל רק הסופר כתב מעצמו לשמה ומכ"ש אם הבעל אמר בהדיא אמרו לסופר כתוב דפשיטא שאין מקום לפסול לפי שיטה זו דלא בעינן שליחות בכתיבה רק מדרבנן אפילו לתירוץ הב' שכתבו התוס' שם בעירובין וז"ל א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה בלא רשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל וסברא זו כתבו התוס' ג"כ בגיטין דף ך' ולפום הך סברא לפסול בגט גם מדאורייתא היכא שנכתב שלא בציווי הבעל כלל אבל באומר אמרו לסופר אין מקום לפסול מדאורייתא כלל כיון דעיקר טעמא משום קפידא דבעל וכל שאומר אמרו הא קמן דלא קפיד ופשיטא דעדיף מסתמא דסוטה אמרינן דכלשמה דמי ולפ"ז קשה איך קתני בברייתא כתב הסופר לשמ' כו' עד שישמעו קולו עד שישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו כו' ולכאורה היאך מדמה להו להדדי דהא בכתב סופר לשמה בלא ציווי הבעל פסולו מדאורייתא משום קפידא דבעל לפום הך תירוצא דהתוס' משא"כ באומר אמרו דאין קפידא דבעל ועכ"פ אין כאן פסול דאורייתא וכיוצא בזה הקשיתי בתשובה א' דלפום הך תירוצא האיך אמרינן קולו לאפוקי מדר"כ אם כתב הבעל בכת"י כו' וכתבתי שם דעל התוס' בגיטין לק"מ דהתוס' שם לא הביאו ברייתא דכתב הסופר רק מתני' דכותבי טופסי גיטין כיון דש"ס פריך ול"ל לר"א בר יאשי' כו' משמע דלא פליגי אכולהו מתני' דהאי פירקא משא"כ בברייתא י"ל דפליג אבל התוס' בעירובין דמקשין מבריי' זו אלמא דס"ל דלא מסתבר דנפלוג ברייתא זו ג"כ א"כ מה הועילו בתירוצם דהא קתני עד שישמעו קולו כו' אלמא אף דגלי דעתיה דניחא ליה ועדיף מסתמא דסוטה לא מהני והעליתי שם דהתוס' לטעמי' דגיטין דף ע"ב דבפקח באמת מהני ע"י כתב משום דגם בגט ברצוי בעלמ' סגי והא דקאמר קולו לאפוקי מדר"כ היינו בחר' דוקא דבכה"ג מסתברא ליה למעוטי ע"ש והארכתי בזה אך מ"מ באומר אמרו קשה דהא חזינן דאין הבעל מקפיד וכיון דבגילוי דעת דניחא ליה סגי למה יופסל אלא ודאי דבאמת אין כאן פסול רק מדרבנן אפי' לפום הך שינוי' והיינו משום דגזרינן אטו היכא דלא אמר אמרו וכמ"ש הכ"מ או מטעמא אחרינא וכמ"ש לקמן ואפילו אי גרסינן בברייתא הגט בטל (דלכאורה צ"ל כן לפום הך שינוי' כיון דמעיקר' דברייתא באם כתב הסופ' בלא ציווי הבעל מיירי שאז אמרינן שהבעל מקפיד) מ"מ מתפרש' מילתא דעד שישמעו קולו כמ"ש בשם הר"א דמונפלשייר דל"ה כשר עד שישמעו קולו ולאו בחדא מחתא מחתינהו והא כדאיתא והא כדאיתא:
ויצא לנו מזה דלמאן דס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה אין מקום לפסול באומר אמרו כ"א מדרבנן בלבד וכמ"ש הב"ש והנה שיטה זו דלא בעינן שליחות בכתיבה היא שיטת הרבה פוסקים מגדולי הראשונים כמבואר בב"י סימן קכ"ג אך הרא"ש כתב בשם הר"י דבעינן שליחו' בכתיבה ובתוס' שם נראה דהר"י ספוקי מספק' לי' בהא אי בעינן שליחות בכתיבה או לא ולמ"ד דבעינן שליחות בכתיבה אפשר לומר דלמאן דסבר דמילי לא ממסרי לשליח אף באומר אמרו א"כ יש כאן פסול מדאורייתא דהא בעינן שליחות וליכא אלא שלדעת הרמב"ם לפי מה שפי' בדבריו מהר"ם אלשקר והכ"מ וכן כתב בשם הר"א דמונפלשייר ס"ל דאין כאן פסול רק מדרבנן והרמב"ם הוא מהסוברים דבעינן שליחות בכתיבה כמ"ש בג"פ ואפ"ה אינו פוסל באומר אמרו אלא מדרבנן משום דס"ל דמדאורייתא שליחות גמורה היא והנה הרבה יש לפלפל בסוגיא דגיטין ובמ"א כתובים אצלינו באורך אך כאן אין להאריך דלדינא לא מסקינן מיני' כ"א כמו דמסיק תעלא מבי כרבא שאומר אמרו במחלוקת הפוסקים היא שנוי' וכמ"ש הב"ש שי"א דבטל ודאי וי"א דהוה ספק וי"א דפסול מדרבנן אבל לא הזכיר בדברי מי שסובר להכשיר לגמרי אך בפסקי הרא"ש כתב בשם הר"י שסובר להכשיר לגמרי באומר אמרו וכ"כ רבינו ירוחם בשמו וכן מבואר בדברי ה"ה פ"ד מהל' זכיה שיש סוברים דאף בגט כשר באומר אמרו ע"ש אך מדברי שאר פוסקים נראה שגם אינו מכשיר לגמרי רק ס"ל דספיקא הוי כמבואר בסה"ת וכבר עמד בזה בתשובת מהר"ם אלשקר והובא בפר"ח הל' גיטין:
אך לענ"ד נראה דבאמת ר"י לנפשיה סובר שיש להכשיר באומר אמרו כיון דהנך אמוראי דפסלו בחתם סופר ועד ס"ל כשמואל דפליג עליה דר"י באומר אמרו רק שלא רצה להקל בזה כיון דנפיק מפומיה דר"ח להחמיר באומר אמרו לא רצה להקל בזה ומ"מ ס"ד להחמיר גם בחתם סופר ועד כיון דמדינא יש להקל באומר אמרו וכ"כ הריב"ש בסי' ד"ש שדעת התוס' וקצת פוסקים ז"ל לפסוק כשמואל דאומר אמרו כשר ובחתם סופר ועד פסול כו' ע"ש וכן בחי' הרמב"ן לגיטין שכתב וז"ל ותמהני על דברי ר"ה ז"ל (נראה שצ"ל ר"א ור"ל רבינו אלפסי ז"ל) שאמר הלכה כר"י אפילו באומר אמרו כו' ואילו הייתי ראוי לחלוק הייתי מכשיר בו דשמואל עדיפא כו' מ"מ אני אומר שהוא ספיקא כו' ושוב מצאתי דעת בעל התו' שמכריע באומר אמרו דכשר ולא תעשה אף באתם חתמו ופוסל חתם סופר ועד כו' וזה דעת ראוי לסמוך עליה בחוור השמועה עכ"ל וכ"כ בשו"ת הרשב"ץ סימן ט"ו שדעת הרמב"ן להכשיר באומר אמרו ע"ש:
ועכ"פ מבואר שיש פוסקים הסוברים להכשיר באומר אמרו ואף על גב דאמרינן א"א כשר ולא תעשה כן בישראל כבר כתבו התוס' בדף ס"ז ד"ה מתני' דזימנין דתעשה אף לכתחל' כגון בשעת הדחק עכ"ל ומה דמשמע מדברי הפ"י שלב' תירוצים הראשונים בתוס' שם אין הדין כן לענ"ד ז"א דודאי לא פליגי לענין דינא רק שהתוס' בתירוץ הראשונים לא ניחא להו לאוקמי מתני' דמיירי בשעת הדחק כיון דסתמא קתני אמר לשנים כו' אך לכאורה היה אפשר לומר דע"כ לא כתבו התוס' התם דבשעת הדחק שרי לכתחלה אלא משום דמיירי לענין אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו כיון דל"ש שמא תשכור עדים ואין כאן בית מיחוש רק שנגזר הא אטו אמרו כו' ולפו"פ ויחתמו בזה מהני שעת הדחק שתעשה לכתחלה שהרי באמת פליגי אמוראי ואיכא דס"ל דכשר ותעשה משא"כ באמרו לפו"פ דלא מצינו חולק לומר דכשר ותעשה א"כ י"ל דאף בשעת הדחק כשר ול"ת הוא:
אך לענ"ד ז"א כיון דבתרווייהו נקט חד לישנא כשר ול"ת משמע חד דינא אית להו ואע"ג דל"ש בה טעמא דשמא תשכור מ"מ גם באתם חתמו חדא גזירה היא עם אמרו כו' ופו"פ ויחתמו וכיון דבאומר ואתם חתמו ס"ל להתוס' דכשר לעשות כן בשעת הדחק לכתחלה גם באמרו לפו"פ הדין כן וראיתי להפ"י שכתב בתוספות ד"ה מתני' על מה שכתבו שם והרי אלו יכתבו היינו יחתמו אף על גב דלרב חסדא גם בכתיבה כשר ול"ת מ"מ לפי שיטת ה"ה דל"ת הוי פסול דרבנן זה שייך דוקא לענין החתימה דשייך חששא שמא תשכור ממש משא"כ לענין הכתיבה דאין הטעם רק משום דגזרינן אטו חתימה אין להחמיר כ"כ לפסול בדיעבד מ"ה כתבו התוספות דיכתבו היינו ויחתמו ויכתוב אחר ע"ש:
אך מדברי ה"ה מבואר דלא ס"ל לחלק בכך שהרי נתן בזה טעם על דברי הרמב"ם דמשוה אומר ואתם חתמו לאומר אמרו ופו"פ ויחתמו משום דס"ל כמ"ד דכשר ול"ת ס"ל דגם בזה הגט פסול ומדברי הרמב"ם נלמוד לדברי התוס' דמפרשים הך ולא תעשה אינו פסול גמור רק לכתחלה לא יעשה ובשעת הדחק דכדיעבד דמי שפיר דמי למעבד הכי לכתחלה אין הפרש בין אומר ואתם חתמו לאומר ופו"פ ויחתמו דבתרווייהו הדין כן וא"כ בנ"ד לדעת התוס' שרי למכתב ע"י אומר אמרו דהא אין לך שעת הדחק גדול מזה ומכ"ש לפי מה שאבאר לקמן דנ"ד דמי לאומר ואתם חתמו א"כ פשיט' דלדעת התוס' הדין כן וגם לדעת הרמב"ם כתב הכ"מ שם דהרמב"ם שסובר דפסול מדרבנן היינו משום דלמא אתי לאכשורי אף בלא אמר אמרו וראיתי מי שהקשה עליו דהא בש"ס אמרינן דלכך ל"ת משום שמא תשכור עדים ונדחקו לומר שזהו הכוונה דלמא אתי לאכשורי בלא אמר אמרו רק שהאש' תשכור עדים שיאמרו שאמר אמרו ולענ"ד לא מחוו' כלל רק דהכ"מ ס"ל דודאי בפירוש דל"ת א"א להעמיד פסול דרבנן ואין חשש שמא תשכור עדים מועיל רק לענין שלא יעשה כן לכתחלה רק דזה באמת איתמר למאן דס"ל להכשיר באומר אמרו ומ"מ ל"ת דלמיחש מבעי שמא תשכור עדים אבל פשיטא דלא ס"ל לגזור אטו לא אמר אמרו דא"כ היה לנו לפסול מדרבנן עכ"פ אך הרמב"ם סובר כמאן דפוסל אומר אמרו וכדמוכח מבריי' דמי שאחזו אלא דמספקא ליה אי לישנא דבטל הוא דוקא ובטל ממש או שמא אינו רק פסול לבד ומשום גזרה ולישנא דבטל לאו דוקא וזה מבואר למעיין בכ"מ שם ולמדנו מזה דלפי פירוש הכ"מ מתפרש להרמב"ם ג"כ הך דכשר ול"ת רק לענין לכתחלה לבד ואין בו משום פסול דרבנן כלל:
ובאמת צ"ע על פי' ה"ה להרמב"ם משום דאמרינן כשר ול"ת פסלינן ליה מדרבנן דא"כ מאי פריך וליחוש דלמא אמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו ומשום כסופא אזלי ומחתמי ליה לסופר בהדי חד מינייהו כו' והשתא אם נימא דהך כשר ול"ת היינו דפסול מדרבנן א"כ כיון דכבר תירץ לו התרצן דבאומר אמרו לפו"פ ויחתמו הוא כשר ול"ת ופסול מדרבנן א"כ כשאמר ואתם חתמו והם משום כסופא יאמרו לסופר שהבעל ציוה לו לחתום והוא לא שמע מהבעל ודאי לא יחתום כלל כיון שלא שמע מפיו ויעשה הגט גט פסול מדרבנן ולא נפיק חורבא כלל ואם נאמר דהסופר לא ישגיח ע"ז שיהיה נפסל מדרבנן משום כסופא דידיה אם כן מה תקון יש בזה שפסלו חתם סופר ועד דמ"מ יחתום משום כסופא וא"ל דלא יחתום משום שאם יתוודע שהוא חתם יפסלו הגט דמאין יתוודע זה ואם יחוש שמא יתוודע הנה כמו כן יוכל להתוודע ולהגלות שחתם ע"י אמירתם של אלו ולא שמע מפי הבעל ואדרבה טפי הו"ל לאסוקי אדעתיה דמסתמא הבעל לא אמר להם שיחתום הוא על הגט שיהיה פסול מדרבנן דלדידיה הוה א"ל כדי שיהיה נעשה בהכשר וכיון דהבעל לא אמר כלל שיחתום הוא שוב הו"ל פסול דאורייתא אלא ודאי דהך חששא דשמא תשכור עדים אינו רק חשש בעלמא לכתחיל' ולהכי פריך נהי דלא שכיח שיאמר הבעל אמרו כו' כיון דבכה"ג אין לעשות כן לכתחלה מ"מ יש לחוש שיאמר ואתם חתמו ואינהו משום כסופא יאמרו לסופר והסופר יחתום ג"כ כיון דאין זה רק לכתחלה לבד ועל הרוב כשהבעל אומר אמרו כו' אינו שם והולך לדרכו ולכן יאזין הסופר לדבריהם ויחתום עצמו דאם הבעל הולך לדרכו הוי שעת הדחק כמ"ש רש"י בגיטין דף י"ח גבי כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו כו' אך צ"ע על התוס' ד"ה מתניתין שכתבו גבי ג' יכתבו לכתחלה ול"ח שמא תשכור עדים כי אמר לג' תנו דכיון דכשר ול"ת לא יחתום הסופר אא"כ ידע שעשאן ב"ד ע"ש והנה מ"ש זה לנתינת טעם על ג' שיכתבו לכתחלה הדברים הללו הם קשי הבנה ואכתוב ביאור דבריהם לקמן ומ"מ מה שמבואר מדבריהם דמחמת דכשר ול"ת לא יחתום הסופר זה צ"ע כמ"ש דע"כ הסופר אינו חושש לחששא דל"ת דאל"כ לא פריך מידי וליחוש דלמא אמר אתם חתמו כו' וראיתי בפ"י שעמד בזה וכתב שזה ט"ס דודאי הסופר חותם עצמו משום כסופא כדמוכח מדפריך וליחוש כו' ולענ"ד מה שנתן טעם שהסופר יחתום משום כסופא לא מחוור כיון דדינא הוא שלא יחתום אא"כ שמע מפי הבעל מה כסופא יש כאן כשאינו עובר על מצות חכמים אדרבה שבח הוא לו ובאמת משמע שהסופר אינו יודע מאומה ואינו עושה רק ע"פ דבריהם של אלו רק דאינהו חיישי לכסופא דידיה ומחתמו ליה והוא שומע לדבריהם לפי שהוא חושב זה כשעת הדחק אלא שעדיין צ"ע דמאי מכספי מהסופר שיסבור שאין מקבלין אותו לעד דמה כסופא הוא כיון שתיקנו חכמים של"ת כן בישראל לחתום מי שלא שמע מפי הבעל ולכך לא היה אפשר לעשותו עד כיון שלא היה שם בשעת ציווי הבעל ולכך הוצרך לומר להם אתם חתמו כתיקון חז"ל ולכן נלענ"ד כיון דטעמא דחיישינן שמא תשכור עדים הוא משום דדבורא קאמרי מעשה לא קעבדי ומה"ט הוה ס"ל דבאומר אתם חתומו כשר ותעשה א"כ מה"ט גופ' הוה כשר ותעשה אם אחד מן עדים אלו חותם עצמו עם הסופר או עם אחר בציוי הבעל אף על פי שלא שמע זה מפי הבעל מ"מ כיון דא' מן השומעים חותם עצמו ואין חשש בו בשכרו כיון דקעביד מעשה אז שפיר יחתום הסופר או ע"א דעלמא על פיו ועוד ע"א ול"ח ששכרתו וא"כ שפיר פריך וליחוש כו' דמחתמי ליה סופר בהדי חד מהנך כו' והשתא שפיר חותם הסופר על פיהם לכתחלה כיון שחותם עמו גם אחד מהעדים המעידים ששמעו מפי הבעל משא"כ התוס' שפיר כתבו כיון דכשר ול"ת לא יחתום הסופר דהתם מיירי למאי דס"ל דגם באתם חתמו כשר ול"ת א"כ לעולם לא יחתום הסופר אף שיחתום חד מהנך תלתא גופייהו עמו אם לא שידע שעשאן ב"ד ובזה י"ל גם מה שהקשה הפ"י לפמ"ש שם לחלק דל"ת דחתימה יש פסול מדרבנן משום שמא תשכור משא"כ לענין הכתיבה שאינו רק משום גזירה אטו חתימה וע"ז הקשה דא"כ מאי מספק' ליה לשמואל אי כתב ידן הוא דפשיטא דכ"י הוא דאז אף על פי שאמרו לסופר כשר בדיעבד עבד משא"כ אי כתב הגט הוא וצריך לצרף אחר פסול מדרבנן בדיעבד ע"ש ולפמ"ש ז"א דדוקא באומר לשנים אחרים לחתום חיישינן שמא תשכור משא"כ בזה שעכ"פ א' יחתום רק שיצרפו עמהם א' מן השוק שפיר מותר זה לחתום שהרי גם הם עושים מעשה שהרי הא' חותם וכאן עדיף טפי ממה דכתיבנא שגם השני עביד מעשה שהוא כותב גט ומעיד שהוא כותבו בציווי הבעל דאל"כ לא חשיב לשמה ולפי"ז אין הכרח גם למ"ש דהך דל"ת אינו פסול מדרבנן מהא דפריך וליחוש כו' משום דאפשר לומר דהתם אין שם פסול מדרבנן כיון שאחד מהעדים חותם ג"כ עמו אך בלא"ה נראה מדברי המפורשים דלא ס"ל הך דל"ת הוי פסול מדרבנן וכן מוכח לדעת התוס' בפירוש הנ"ל דמפרשים דפסול היינו מדרבנן והאי למאן דס"ל לפסול באומר אמרו וא"כ פשיטא דלמ"ד כשר ול"ת אינו רק לכתחלה לבד וכן הוא לפמ"ש הכ"מ אליבא דהרמב"ם כמש"ל וא"כ בשעת הדחק ל"ח לה כמ"ש התוס' ושפיר דמי אף לכתחלה:
ועוד נלענ"ד דבנ"ד למאן דמכשיר באומר אמרו וס"ל כשמואל דפליג עליה דר"י באומר אמרו הוי כשר ותעשה כיון שנעשה הדבר בב"ד ונכתב בספר בחת"י הב"ד שבפניהם נעשה מוה' יונה שליח להעמיד סופר ועדים לכתוב גט ולחתום ובי תלתא לא חשידי ואף דבור לא קאמרי ולא חשו להם חכמים לדבר זה ודבר זה מצאתי בשו"ת רב יוסף שחיבר גאון ספרדי שמו ר' יוסף קצבי ושם בסימן יו"ד נשא ונתן בענין כזה עם גדולי הדור אשר היה בזמנו על ענין ששלחו מעיר אחת כתוב וחתום בשני עדים ומקוים בב"ד איך בפניהם מינה בפיו את פ' תושב קושטנטינא להיות שליח ליתן גט כשר לאשתו וגם הרשה לפ' הסופר שיכתוב ולפו"פ כו' וכתב שם דבכגון נ"ד שנעשה הדבר בשטר ובקיום ב"ד תו ליכא למיחש כלל כו' ואם כן כיון שמינה אותם בפני ב"ד של ג' אף שלא היה הדבר בכתב כבר כתבו התוס' דל"ח שמא תשכור ב"ד דדוקא בעדים גזרו שמא תשכור עדים אבל כל שמינה אותם בפני ב"ד אפי' בע"פ לא גזרו וכ"ש כשנעשה הדבר בכתב ובפני ב"ד כו' עכ"ל והנה שם היה עוד כמה חששות שהיה מומר והיה מקום לחוש שיבטל הגט וגם שאר חששות ומ"מ סיים בה וז"ל אמנם היכא דא"א לעשות באופן אחר כגון בנדון שלפנינו כי כפי הנראה מכתב ההתנצלות ששלחו משם ב"ד של עיר בוקריש שלא נמצא שם יודע לכתוב גט ולכך בחרו בסדר הנזכר בשאלה נלענ"ד דבמקום עיגון כזה אין להחמיר בדבר אלא כותבין ונותנין בחזקת שלא ביטל וכל הלין מילי אני מסכים להיתר כאשר הסכימו אחי וריעי החכמים המובהקין כו' עכ"ל והנה מ"ש בשם התוספות דל"ח שמא תשכור ב"ד אם הכוונה בזה למ"ש התוספות ד"ה דיבורא שכתבו אהא דמיאנה או שחלצה בפניו ישיאנה מפני שהוא בית דין טעמא שהוא ב"ד הא תרי לא והתניא עדים החתומים כו' לא חשו חכמים ומאי קושיא לישני דיבורא אמרי כו' דהתם אינו רק דיבורא שאומר שמיאנה או שחלצה כו' ומזה מוכח דבב"ד אף בדיבורא ל"ח וזה יש לדחות דאף על גב דהתוס' מקשין דה"מ לשנוי' הכי מ"מ לפי תירוצם דהתם חשיב מעשה כיון שעי"ז נגמר שתנשא לשוק כו' אם כן י"ל דהיכא דאינו רק דיבור לבד כגון הכא שאומר אמרו כתבו כו' אף בשלשה חוששין שמא תשכור עדים כמו בשנים ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע דאל"כ מאי משני כיון דאמר מר כשר ול"ת כו' דמאי הועיל בזה דאכתי ניחוש לחורבא גם לר' יוסי דזמנין דאמר לג' אמרו כו' דהוה כשר ותעשה ומשום כסופא מחתמי ליה לסופר ונראה שכוונתו בזה לדברי התוספות שהבאתי לעיל שכתבו ול"ח שמא תשכור עדים כי אמר לג' תנו כיון דכשר ול"ת לא יחתום הסופר אא"כ ידע בודאי שעשאו ב"ד וכבר כתבתי שדברי התוספות בזה צריכין ביאור וראיתי בפ"י שם שכתב דהתוס' ס"ל דדוקא היכא שעשאן ב"ד ל"ח להא שמא תשכור משא"כ באומר אמרו והוא ז"ל תמה בזה דא"כ בג' שלא עשאן ב"ד נמי הול"ל דלר"מ באומר אמרו לפו"פ דכשר ותעשה כיון דבב' כשר ול"ת לעולם לא יחתמו עד שידעו שאמר להם הבעל כשהיו ג' אמרו לפלוני ואפילו בב' כשידע שנתמנו מפי הבעל הול"ל כשר ותעשה אלא ע"כ דלא פליגי רבנן וצ"ע עכ"ל וטפי הו"ל לאקשוי' כמ"ש דהא לפ"ז איכא חורב' גם לר"י היכא דאיכא ג' וא"ל דכמו דאמרינן בתלתא דלא חשידי שיעשו ע"י שתשכור אותם האשה כמו כן תלתא דהוו ב"ד דייקו טפי ולא מחתמי לסופר ולא חיישו לכסופא דידיה דז"א דהא מ"מ איכא למיחש לתרי דנפקי מגו תלתא וכעין החורבא שכתבו התוס' אליבא דר"מ. ונלענ"ד לבאר כוונת התוספות בזה דבאמת צריך להבין מה שכתב התוספות שלא יחתום אלא אם כן ידע בודאי שעשאן הבעל בית דין דידיעה זו מה טיבה כיון דקי"ל כשר ולא תעשה דחוששין שמא תשכור עדים ואם כן אם לא ירצה לחתום על פיהם מחשש זה גם אם יבואו כהנה ויגידו לו שגם הם שמעו מפי הבעל שעשה לפו"פ שלוחים שיאמרו לסופר כו' לא יועיל דהא תרי כמאה ומאה כתרי וכיון דגבי דיבורא חששו חכמים לדבר זה אין לחלק בין מעט להרבה וצ"ל דבאמת לא יחתום ע"פ שמיעתו מאחרים כלל רק שידע בוודאי שעשאן הבעל ב"ד היינו ע"פ ששמע מפי הבעל בעצמו שאמר לאלו תנו גט לאשתי ונעשו ב"ד שרשות בידם לומר לכל מי שירצו ולכן עתה חוששין דלמא הסופר יכתוב לכתחלה ע"י ששמע מהבעל בשעת אמירתו לאלו או אח"כ שעשה ב"ד לב' אלו ונפיק חורבא לר"מ שהוא יאמין לשמועת השנים שאומרים לו שהשלישי הסכים עמהם שהוא יהיה עד חתימה ולכן ראוי לפסול חתם סופר ועד לר"מ כמ"ש התוס' משא"כ אליבא דר' יוסי שסובר דכל שאומר בסתם תנו אף לג' לא מהני רק באומר אמרו וא"כ אין מקום ליכנס לחורבא זו דהא כיון דקי"ל כשר ול"ת א"כ לא יחתום הסופר כשלא שמע מפי הבעל אף שהאומרים הם ג' ול"ש בזה שיחתום א"ע עפ"י שידע שאלו נצטוו מפי הבעל אמרו לפענ"ד דז"א דידיעה מפי השמועה לא מהני רק אם גבייהו הוה יתיב ואזנו שמעה כשאמר הבעל לאלו אמרו לפלוני ויכתוב ולפו"פ כו' א"כ פשיטא דליכא למיחש לחורבא דלמא הבעל צוה שיאמר לאחרים ומחמת כסופא אמר לסופר כיון שאין הסופר חותם אא"כ שומע שהבעל מצוה לו שיחתום ע"י ששמע מפי הבעל שעשה ב"ד לאלו והדברים ברורים לענ"ד בכוונת התוס':
ולפ"ז נראה מדברי התוס' דגם בג' איכא חששא דשמא תשכור אך נלענ"ד דהתוס' סברי כמש"ל דבאמת בג' אין חשש שמא תשכור אלא דג' נמי לא חשידי לשנות משום כסופא דסופר רק בתרי דנפק מגו תלתא יש לחוש לשינוי שיצוו לסופר לחתום בלא ידיעת השלישי וזה כוונת התוס' במ"ש ול"ח שמא תשכור עדים כי אמר לג' תנו ר"ל שתשכור ב' עדים שיאמרו שהיו שם שאמר להם תנו שז"א שהסופר לא יחתום כו' וכל שיודע שהבעל עשאן ב"ד עפ"י ששמע מהבעל עצמו אז יכתוב לכתחלה דהא הוא יודע עצמו הרי ידע בנפשו אם נצטוה מפי הבעל לחתום או לא ואין בזה שייכות לאומר אמרו כלל שהרי שמעו הציוי מפי הבעל עצמו ואין להאריך:
ומצאתי בחידושי הרמב"ן שהביא דברי התוס' דבג' נפיק מיני' חורבא אחריתי לר"מ והקשה ע"ז דהאיך אפשר שלא יפרשו הגמרא חורבא זו כו' ועוד דהא קי"ל דהא נמי כשר ול"ת דכיון דחששו שמא תשכור עדים אך בג' שאמר להם תנו יש לחוש שמא תשכור ג' עדים שיכולים אחרים לכתוב ולחתום ע"פ וכ"ת כיון שהם ב"ד כשר (ותעשה כצ"ל) א"כ נפיק מינה חורבה דזימנין דאמר לג' אמרו כו' דלא עדיפי ג' לר"מ מר"י כו' עכ"ל וכבר כתבתי מה שנראה מל' התוס' שלפנינו בישוב קו' זו וגם בסה"ת כתב ליישב מה שהקשה שם אהא דמתרץ כשר ול"ת לא שכיח דא"כ איך קתני במתני' אמר לג' כו' יכתבו ויתנו אם נימא דכ"י דוקא קאמר אבל כתב הגט מותרין לומר לאחר א"כ אתי לידי חורבה שיחחמו הסופר משום כסופא כו' ואם נאמר דבג' ל"ח שמא יחתימו הסופר בלי רשות הבעל דשלשה דייקי טפי משנים א"ש כו' נראה מדבריו דג' ודאי עדיף דשרי אף לכתחלה ול"ח שמא תשכור דהא קתני יכתבו ויתנו היינו לכתחלה אלא דקשיא ליה דא"כ נפיק חורבה היכא דאמר לג' כתבו ותנו ואהא קאמר דבג' גם חורבא ליכא משום דדייקי וכמש"ל וכן מבואר שם להדי' במ"ש בהא דתנן אמר לג' תנו יאמרו לאחרים ויכתבו דברי ר"מ והיינו לכתחלה בין כתב ידו בין כתב הגט כו' ולפי המסקנא לר' יהודה אומר אמרו פסול וכשר ול"ת היינו לר"מ וכן פירש"י ויש חילוק בין שנים לג' דל"ח שמא תשכור ואילו חורבה לא שייכי כלל כ"א כשבירר לחתום כו' ע"ש מבואר מדבריו דסבירא ליה דבג' אין חשש שמא תשכור כלל וכדברי הגאון מו' יוסף קצבי הנ"ל וא"כ בנ"ד שנעשה הכל בפני ב"ד ובכתב מעשה ב"ד אין חוששין שמא תשכור ואע"פ שהי' אפשר לומר דע"כ לא כתבו הפוסקים דלעיל דג' עדיף אלא דוקא אם הבעל ציוה לג' אבל אם הבעל ציוה על א' אלא שהציווי נעשה עפ"י ג' שפיר דמי לאומר אמרו לב' או לג' ז"א דמה"ת לפלוגי בהכי דס"ס הרי יש כאן ג' דלא חשידי שיאמרו אף דיבור בשביל קבלת שוחד מהאשה וכן מבואר מהעובד' דהגאון הנ"ל שלא מינה שליח רק לאחד אלא שנעשה בפני ג' ואפ"ה כתב דלא חיישינן בהא שמא תשכור כלל:
והנה בטופס המעשה ב"ד יש גמגום קצת שכתוב שם ומינו אותנו בית דין עליהם כו' ואמרו אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום בו ועשינו אנחנו ב"ד בפניו ומסכימים בפירוש על מו' יונה להיות מורשה כו' ולכאורה כיון שהם אמרו להב"ד שיאמרו להסופר אין כח ביד ב"ד למנות במקומם אחר שיאמר לסופר אך באמת ז"א דיוק לענ"ד כיון שכתוב שעשו הב"ד בפניהם והסכימו בפירוש על מוהר"ר יונה אם כן גם ידם היתה בדבר הזה שמוהר"ר יונה הוא יהיה הממונה לומר לסופר כו' ולשון ומסכימים בפירוש הוא לישנא קיטא דהו"ל למכתב והסכימו בפירוש אבל אין לנו לדון רק ע"פ המובן מתוך הענין שהם בעצמם מינו את מוהר"ר יונה להיות מורשה בדבר הזה אלא שנעשה בצירוף הב"ד לאלומי מלתא כי היו נבוכים בארץ איזה דרך ישכון אור ההיתר ואם כן לדעת המתירין באומר אמרו היה נראה להתיר בנ"ד לכתוב גט ע"י ברירת מוהר"ר יונה הנ"ל ואע"ג דאמרינן כשר ול"ת מ"מ בנ"ד ל"ש זה כדכתיבנא וכשר ותעשה הוא ואין לפקפק ולומר דע"כ לא הכשירו קצת פוסקים באומר אמרו אלא באומר אמרו לסופר פ' ויכתוב ולפו"פ ויחתמו אבל באומר סתם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו גרע מאומר אמרו וקי"ל בהא כר"י דמילי לא מימסרן לשליח אך באמת ז"א דאע"ג דהרמב"ן והרא"ה והר"ן נחלקו באומר אמרו לפלוני סופר כו' דלדעת הרא"ה והר"ן מהני ולא פסלינן אומר אמרו אלא באמרו מדעתיכם ולהרמב"ן בכל גווני לא מהני דלא חשיב לשמה מ"מ כולהו מודו דלמאן דס"ל להכשיר באמרו אין הפרש בין אמרו סתם לאמרו מדעתיכם כמבואר להמעיין בר"ן ובשו"ת מהר"מ אלשקר ובק"א להב"ח אה"ע ובדברי הפר"ח בהלכות גיטין וראייתו מהש"ס דאמרינן אי כתבו כתב ידו הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו אלמא דלשמואל דפליג על ר"י ומכשיר באומר אמרו אף בכה"ג מכשיר שאומר בסתם אמרו ואינו פורט הסופר והעדים כלום והוא ברור:
והנה יש כאן מקום עיון לפי מ"ש מהר"מ אלשקר לפרש דברי הרמב"ן דאמרו לסופר פ' הידוע הוי ממנה שליח שלא בפניו אלא דאפ"ה לא מהני משום דזה לא מחשב לשמה אבל באומר אמרו מדעתיכם דהיינו לאיזה סופר שתרצו בזה ל"ש ממנה שליח שלא בפניו כיון שלא פרט את שם הסופר ולהרמב"ן בתרווייהו ס"ל לר"י דמילי נינהו ולא מיחשבו לשמה כמ"ש הר"ן ז"ל בישוב דבריו והרא"ה סובר דר"י לא פליג אלא באומר אמרו מדעתיכם דהיינו שלא פרט מי יהיה הסופר אבל באומר אמרו לפלוני הוי כממנה שליח וגם ר"י מודה ול"ש חורבא כיון דאינהו לא עבדי אלא בעל הוא דעבד ע"ש והרד"ך חולק וס"ל דהחילוק הוא בין אמרו לפלוני כו' היינו לומר שאני מניתי שליח אבל אמרו מדעתיכם היינו שאתם תמנו אותו לשליח ע"ש והנה לפי שיטת מהר"מ אלשקר נראה דס"ל דכל שהוא אומר אמרו לסופר פ' כו' הכוונה שהוא יהיה שליח לכתיבת הגט ואני ממנה אותו ע"ז וזהו ממנה שליח שלא בפניו שנחלקו בו הרמב"ן והרא"ה והר"ן אבל אמרו לסופר שתרצו ממילא שאין מינוי השליחות ממנו רק שהם ממנים מעצמם וזה הוי מילי אליבא דכ"ע ולענ"ד צ"ע כיון דבאומר לסופר פ' ס"ל דאע"ג שאינו מפרש שאינו ממנה אותו לשליח סתמא כפירושו שהמינוי הוא ממנו אם כן גם באומר אמרו לאיזה סופר שתרצו נמי למה לא נאמר שכוונתו שאותו סופר שירצו הם יאמרו לו שיכתוב בשליחותו שהוא ממנה אותו להיות שליח וכאותה שאמרו כל השומע קולי יכתוב גט ובאמת לא הוציא מינוי השליחות מת"י במה שאמר לאלו אמרו כו' אלא שנתרצה לבחור לסופר אותו סופר שיבחרו הם אבל מ"מ מינוי השליחות מאתו תצא ואפשר לומר דבכה"ג שלא פרט את הסופר ומסר הבחירה ברצונם לא מהני דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה וכההיא דלאיזה שארצה אגרש בו דאמרינן אין ברירה וכן צ"ל לענ"ד גם לדעת הרד"ך דסבירא ליה דמשמעות אמרו סתם היינו מדעתיכם ר"ל שתמנו בשמי ולא בשמכם ולשמואל גם בכה"ג הוי מינוי ולא הוי מילי אבל באומר בפירוש אמרו לסופר שאני מניתי אותו מהני לכ"ע וקשה דהא אמרינן אי כת"י הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ופריך ומי מודה ר"י באומר אמרו כו' ולכאורה מאי קושיא דנהי באומר בפירוש אמרו יש במשמעות הלשון שהם ימנו הסופר בשם עצמם מ"מ בזה שלא אמר כלום מכתב הגט רק דכיון שאמר תנו אמרינן דהוה כאומר אמרו כדי שלא נוציא דבריו לבטלה אם כן למה לא נאמר דהוה כאומר אמרו לסופר שתרצו שאני ממנה אותו שליח וזה מהני דהוה כממנה שליח וא"ל דבכה"ג שוב שייך נפיק מיניה חורבא כו' כיון דאינהו הוא עבדי לברור את מי שירצו לסופר ואם כן זמנין דאמר אמרו לסופר שתרצו ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו ומשום כסופא כו' ואף על פי שהרא"ה סובר דבאומר שמעתי אני ל"ח לכסופא וכולו האי אין לחוש שיאמר על הסופר מדעתי ועל העדים מדעתיכם מ"מ י"ל דשפיר שייך חורבא כיון שאין מזכיר הסופר וכמ"ש הר"ן בהא דפריך דלמא אמר ואתם חתמו אבל ז"א דא"כ באמת תיקשי מאי קאמר ואי ס"ד מודה ר"י בא"א נפיק חורבא כו' הא אפילו אי לא מודה מטעם מילי מ"מ נפיק חורבא בכה"ג וכקו' הרמב"ן ומה הועיל הרא"ה בתירוצו שתירץ משום דאינהו לא עבדי מידי דהא אכתי למיחש מבעי היכא דאומר אמרו לסופר שתרצו שאני מניתי אותו או היכא דנעשה כאומר אמרו דמצינו למידן בכוונתו כך אמרו לסופר שתבחרו שיהיה ממונה ממני לכתיבת הגט וכמ"ש אלא הוא הדבר אשר דברתי דכל שאינו פורט שם הסופר רק תולה הדבר ברצונם אין מקום לשליחות זה להתקיים אם לא באופן שהם יעשו אותו שליח בשם עצמם אבל שיחול עליו שליחות של הממנה שתולה ברצונם זה ל"מ דאין ברירה בדאורייתא:
ולפ"ז צריך ליישב דעת הרמב"ן שמבואר מדבריו דס"ל דאפילו באומר אמרו מדעתיכם נמי הוי מינוי שליחות אלא דבגט לא מהני משום דלא מחשב לשמה וכן מבואר בטח"מ סי' רמ"ד לענין מתנה וקשה דלמה יועיל מינוי השליחות כיון שלא נתברר מי הוא אית לן למימר דאין ברירה וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה הב"י סי' קמ"א אם עשתה כמה שלוחים זא"ז או בב"א לקבל הגט מיד בעלה כל שהגיע הגט ליד א' מהם מגורשת דל"ש בכי הא ברירה אבל אפשר שאם אמרה כל מי מכם שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזה שארצה אגרש בו דא"ב עכ"ל ובדברי הרשב"א אילו מתיישב הא דמהני כל השומע קולי ולא אמרינן ברירה משום דהתם הוי כממנה כמה שלוחים דל"ש ברירה משא"כ היכא שהדבר תלוי ברצון אחרים דגם בתולה בד"א קי"ל דאין ברירה וכ"כ בס' דברי אמת דף ע"ש:
ואפשר לומר בדעת הרמב"ן שסובר דל"ש ברירה אלא היכא שאנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע משא"כ היכא שאין אנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע אלא תנאי היה דכשיתברר הדבר יהיה כך אין זה דומה לברירה כלל וכבר עמד על סברא זו במהרי"ט ח"א סי' ובחלק ח"מ סי' כ"ג ובשו"ת שאגת ארי' סי' אההי' דמלמדין אותו לומר כל שיבא לולבי לידו יהא לו במתנה דל"ש בזה ברירה כיון שאין רצונו שיזכה למפרע אלא מכאן ולהבא ואז הוא מבורר וסברא זו כתבה ג"כ בשו"ת נ"ב סי' צ"א באשה שאמרה כל מי שיבחר פלוני שיהיה שליח בחריקאי לקבל גיטי וכתב דדוקא לענין כתיבת הגט שאנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע שהרי הכתיבה צריך לשמה כו' אבל מינוי השליחות א"צ השליח להיות שליח' אלא בשעת קבלת הגט ואז כבר הוברר ואצ"ל הוברר הדבר למפרע כו' אלא ששם הקשה ע"ז מההיא דכל המתלקט דמה ענין ברירה לשם הרי א"צ שיחול החילול מעכשיו כלל והאריך ע"ש ובאמת תלמוד ערוך הוא בפיו של הר"ש במסכ' מעשר שני פ"ה שכתב מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל ול"ש ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהיה מחולל מה שילקטו אח"כ עכ"ל וצ"ע על הגאון בעל נ"ב שלא הזכיר דבר מתשובת הרשב"א שכתב גם בזה שייך ברירה אולם מצאתי בשו"ת הריב"ש סימן רכ"ח שכתב דבר הדומה ממש לנ"ד בענין שהמלך נתן חותמו שהנאמנים והב"ד יעשו ברירת שלשים אנשים והנאמנים והב"ד בחרו בשנים מהם שיעשו הברירה וכתב וז"ל ואיברא שאם השנים עשו הברירה ואח"כ הסכימו עליה אע"פ שעדיין לא ידעו מי הם הבריר' קיימת כו' והן נמי אם לא נבררו עדיין אם אמרו הנאמנים והב"ד שהם מסכימים באותה ברירה שיבררו השנים לאחר שיבחרו אותה אז לא היינו צריכין לטעם יש ברירה כיון שאין הסכמת הנאמנים והב"ד חלה למפרע אלא אחר כן כמ"ש התוס' פ' מרובה בההיא דצנועין כו' וה"נ בנדון זה אם אמרו כן בפירוש שהם מסכימים בברירת השלשים שיעשו השנים לאחר שיעשוה אז לא היינו צריכין לטעם ברירה אבל כיון שבשעה שהסכימו עליהם לא נתבררו עדיין וגם לא אמרו בפי' שתחול הסכמתם לאחר שיעשוה השנים א"כ א"ל כו' אא"כ נאמר יש ברירה וכשבררום השנים הוברר הדבר למפרע שאלו הם שבררום הנאמנים והב"ד ואנן קי"ל דבכה"ג אין ברירה עכ"ל הנה מבואר בלשון הריב"ש דדייק וכתב שיאמרו בפירוש שהם מסכימים בברירה שיעשו אלו לאחר שיעשוה ובהכי א"ש דברי הרשב"א גם כן דאם אמרה בסתם כל מי מכם שיתרצה הבעל ליתנו יהא שלוחי ולא ביחנה דבריה שהשליחות יתחיל משעה שיתרצה הבעל ליתנו לו הוי הכוונה שהיא עושה שליח מיד שאם יתרצה הבעל יהיה שלוחה למפרע ותלוי בדין ברירה ואה"נ אם אמרה בפירוש שיהיה שלוחה לאחר שיתרצה בעלה ליתנו לו דמהני וכן בההיא דנ"ב אם אמרה שזה אשר יבחר פ' יעשה שלוח' אחר שיבחרוהו אותו פ' באמת מהני אבל בסתם אנו דנין שהשליחות מתחיל מיד והוא תלוי ועומד בדין ברירה והנה אין בזה מקום להרחיב בדיני ברירה שהוא מקצוע גדול וכבר ביארתי בתשובה סי' הרבה ענין בעזה"י וכאן אקצר ואעלה:
והעולה בקצרה ממ"ש כי הרמב"ן והרא"ה והר"ן מחולקים בזה דלדעת הרמב"ן אף באומר אמרו מדעתיכם דהיינו שתבחרו סופר מי שתרצו דין מינוי שליחות יש לו וע"כ שסובר דל"ש בזה ברירה כיון שאין צריך לברר הדבר למפרע רק מכאן ולהבא ובהגיע תור הכתיבה כבר נתברר הדבר מי נבחר להיות סופר ושפיר מהני מינוי השליחות שלו להרמב"ן רק דמ"מ פסול דמילי לא מימסרן לשליח להיות זה העומד במקום הבעל רק שהוא ממונה מהבעל עצמו שלא בפניו לא מהני דבעינן וכתב כו' וסבירא ליה להרמב"ן דאף דלא אמר בפירוש שיחול השליחות אח"כ מ"מ כיון שאין צריך לשליחות זה שיחול למפרע ממילא אמרי' דלא חל רק מכאן ולהבא ול"ש ביה ברירה ולפי דעת הר"ן והרא"ה באומר אמרו סתם ואינו פורט א"א לפרש בו שר"ל אמרו בשמי לסופר שתרצו דזה לא מהני דאין ברירה וע"כ שר"ל שהוא עושה אותם שלוחים שיבחרו ויעשו אותם שלוחים בשם עצמם וזה הוי מילי אבל כשאמר אמרו לפלוני שפיר הוי מינוי השליחות כשאומר אני מניתי אותו אליבא דהרד"ך ולמהר"מ אלשקר סתמא הכי הוא לכל מר כדאית ליה וטעמא דבסתם תלוי בדין ברירה אע"פ שא"צ הוברר למפרע הוא כמ"ש ודייקתי מדברי הריב"ש דדוקא באומר בפירוש שיחול אחר זמן אין תולין אותו בדין ברירה משא"כ בסתם הדבור הזה עושה רושם מעכשיו ולכשיתברר וזה לא מהני ולכן אף דאמרי' נעשה כאומר אמרו א"א לומר דדמי כאומר אמרו לסופר שאני ממנה אותו כיון שדבור זה שאמר לאלו כתבו ותנו דהיינו כתב ידן הוא הגורם לדון שיהיה נעשה כאומר אמרו א"כ ג"כ מעכשיו חייל לכשיתברר למי רצו ואנן ס"ל אין ברירה ועפ"ז יש לישא וליתן הרבה בסוגיא ע"פ המבואר בפ' כל הגט ושאר דוכתי בשיטת שמואל ור' יוסי בדיני ברירה שם ואין להאריך בזה שאין נ"מ לדינא:
ויצא לנו מזה דלשיטת הרא"ה והר"ן אף באומר סתם אמרו לסופר ולא פרט שמו רק אמר אמרו לסופר שתרצו שאני ממנה אותו שליח לכתיבה לא מהני משום דאין ברירה ואם היה אומר בהדיא שיחול מינוי השליחות לאחר שיתברר מי הוא הסופר באמת מהני דהא לא אמרינן הוברר למפרע ומעתה בנ"ד שכבר ביארנו שאע"פ שבלשון של הטופס מעשה ב"ד איתא שאמרו לב"ד לסופר כו' מ"מ אין לנו לדין ע"ז כ"א על המובן מתוך הענין כמבואר בטור ס"ס קמ"א מלשון תשובת הרא"ש וז"ל וששאלת לשון מינוי שליחות קנינא מר' יונה כו' יראה לי שאין לתלות בזה שחזר בו משליחות להולכה אלא ודאי תלינן הענין בט"ס כו' ואפילו את"ל שהיו ע"ה כו' למה יש לנו לתלות בחזרה יש לנו לומר דליפות כחו כו' והלשון שכתב ויותר ע"ז מינה ר' יונה כו' משמע שלתוספית נתכוון מימר אמר תיגרש כל היכא דמגרשה כו' ע"ש ועכ"פ מבואר שיש לדרוש לשון השטר כפי הבנת הענין ועינינו הרואות כי נכתב בזה כמה דברים ליתר שאת ויתר עז ועיקר הענין נסמוך על שליחות שעשו למו' יונה שהוא יהיה בחרקיאה לכל עניני הגט להעמיד א' מסופרי סתם דק"ק בארדיטשוב ויכתוב גיטין לשמם כו':
והנה מלשון זה של להעמיד יש לדייק שבאמת מינוי השליחות של הסופר הוא מן הבעלים בעצמם אלא שמו' יונה הוא יהיה המתעסק בזה שיאמר לסופר בשמם שיכתוב גט לנשותיהם לשמם כו' וגם משמעות לשון זה להעמיד סופר ולכתוב כו' ששליחות הכתיבה היה אחר שיעמיד מו' יונה הסופר וא"כ בכה"ג להרא"ה והר"ן מועיל מינוי השליחות הזה דהא א"צ לברר למפרע וכמ"ש ואע"פ שכתוב שם שעשו אותו מורשה ואנטלר להיות ידו כידם כו' ולשון זה משמע שמו' יונה הוא נעשה שליח בדבר לא על העמדת סופר ועדים דלשון מורשה לא משמע הכי אלא משמע שהרשוהו על הענין שהוא יעשה מדעתו מ"מ כבר כתבתי שבזה אנו אומרים שנכתוב ליפות כוחו כמ"ש הרא"ש שם שתולין דליפות כחו נתכוון אם תועיל שליחות לקבלה שתתגרש בו מיד ואם לאו ישאר שליחות ההולכה במקומו עכ"ל שהובא בטור סי' הנ"ל וא"כ בנ"ד נמי הכי הוא ותי' לשון אחרון שאמרו להעמיד אחד כו' והלשונות האחרים הנאמרים ליפות כחו אין מבטלין השליחות וכן ביארו בטופס הב"ד שאמרו בפירוש שלא עיכב מחמת הלשונות הנאמרים כי אין קפידא רק שחפצם שיוגמר ענין הגירושין על צד ההכשר וא"כ להרא"ה והר"ן יש לצדד כמ"ש ולהרמב"ן בלא"ה נראה מדבריו שדעתו נוטה להכשיר באומר אמרו וכמש"ל:
המורם מזה שלדעת התוס' בעירו' אין פסול באומר אמרו אלא מדרבנן וכ"נ לדעת הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה וכן דעת קצת פוסקים אליבא דהרמב"ם אע"פ שהוא מהסוברים דבעינן שליחות בכתיבה ודעת הר"י והרמב"ן נוטה להכשיר באומר אמרו לגמרי כשמואל דפליג עליה דר"י ואף שבסה"ת ושאר פוסקים כתבו בשם ר"י שיש להחמיר בשניהם באומר אמרו ובחתם סופר ועד מ"מ מבואר שעיקר טעמו בזה כדי שלא לחלוק על הר"ח ולכך כתב שיש להחמיר בשניהם ע"ש וכן מבואר בדברי גדול האחרונים, מהרש"ל בס' יש"ש גיטין פ"ו סי' י"ד שאחר שהביא דברי סה"ת והרא"ש בשם הר"י כתב וא"כ אף לדבריו אין פסול אומר אמרו אלא להחמיר וכן דעת הרא"ש נוטה שכתב בתשובת דחש"ו פסול כדברי ר"י א"כ ממילא לכל היותר אין פסול אומר אמרו אלא משום חומרא ותימא על הטור שכתב שדעת הרא"ש כרב אלפס ואינו נכון ובעיני נראה דאפילו ספק מגורשת לא הוי אלא שהחמירו שלא תנשא בגט זה ואם נשאת ל"ת דהלכה כשמואל דאומר אמרו כשר וסיוע גדולה לדברי מדמסיק בסוגיא מה ראה לפסוק כר"י כו' מ"מ שמעינן דלדעת ר"י פשיטא שאינו אלא להחמיר ואם נשאת ל"ת ואף בדיעבד אם לא נשאת אלא דאיכא למיחש לעגונה הגט כשר עכ"ל וכ"כ שם סי' ט"ו ואני אומר דמאחר מן הדין אפי' באומר אמרו כשר כמו שכתבתי אלא שהחמירו בדבר ע"פ ר"ח הבו דלא לוסיף עלה כו' וכ"כ בסוף דבריו אבל לפמ"ש דאומר אמרו כשר בשעת הדחק יש לסמוך אדברי הרא"ה והר"ן ולהכשיר הגט וליתן לה לכתחלה עכ"ל ור"ל כיון דכל אומר אמרו כשר בשעת הדחק עכ"פ לכן היכא שאמר שמינוי השליחות יהיה ממנו יש להכשיר לכתחלה אף שלא בשעת הדחק כדעת הרא"ה והר"ן וא"כ בנ"ד שאין לך שעת הדחק ומקום עיגון גדול מזה דשפיר דמי ליתן הגט ע"י אומר אמרו וכמ"ש רש"ל ומכ"ש שיש לצדד בדבר ולומר דנ"ד דמי להא דהרא"ה והר"ן ז"ל שלא בא הכותב אלא לומר שהבעלים ציוו אותו שהוא יעמיד סופר שיכתוב אבל מ"מ מינוי השליחות של הסופר הוא מפי הבעלים עצמם דפשיטא שאין להחמיר בזה לעגן אותן עולמים ומצאתי גם כן בשו"ת הגאון המפו' מו' יושע ז"ל בעהמ"ח מג"ש ושו"ת פ"י שכתב בתשובת כת"י אשר הם ת"י שכתב וז"ל מיהו להרמב"ם אומר אמרו אינו פסול אלא מדרבנן כו' אבל להרי"ף והרא"ש ז"ל אפילו באומר אמרו בטל הגט לגמרי מה"ת כמבואר בדבריהם ומיהו בנ"ד אע"ג דלכאור' אין נפקותא כיון דלא נשאת פשיטא דל"ת לד"ה מכל מקום נ"מ כיון דהוא שעת הדחק גדול דא"א להשתדל אחר גט אחר הוה דינו כדיעבד כמו שיש להביא ראיה מכמה דוכתי כו' עכ"ל הרי מבואר דבכה"ג סמכינן אהך גיטא שנכתב ע"י אומר אמרו וכבר כתבתי דבמקום דחק ועיגון כזה פשיטא שאין לחלק בין אם עדיין לא נכתב כלל או אם נכתב ולא ניתן דהכתיבה אינה מעלה ומוריד בזה:
ועוד נלענ"ד דאפשר דאפילו הר"ח והרי"ף ז"ל דנקטו להלכתא כהאי ברייתא דהגט בטל עד שישמעו קולו מ"מ גם הם סוברים דאינו בטל לגמרי ובשעת הדחק גדול שפיר מצינן למסמך אמאן דמיקל וכמש"ל בשם הר"א דמונפלשיר דמפר' גט בטל דבריית' גופא היינו פסול ואם כן מכ"ש אנן לדידן דשמואל ואמוראי טובא מכשרי רק דלכתחלה לא תעשה שמא תשכור עדים וכבר כתבתי דבנ"ד ל"ש זה ואע"פ שמדברי הפוסקים משמע דלדעת הר"ח והרי"ף בטל לגמרי משמע מ"מ מצאתי סעד לדברי בשו"ת הגאונים מכונים בשם שערי צדק שנשלחו לידי מעה"ק טבריא תוב"ב וכתב שם בשער ב' סי' א' וז"ל וגברא דאמר לחבריה הוי אנת אפטרופא ושליח דילי וכתוב גט כו' ואי ס"ל להאי אפוטרופס דכיון דשוי' שליח ומניה אפטרופס ואמר איהו לסופר וכתב ולעדים וחתמין גט בטל היא דמילי לא מימסרן לשליח דתנן אמרו לו נכתוב גט כו' רב אשי אמר ל"מ קאמר כו' והאי אפטרופא כל גיטא דכתיב (ונראה שזה קאי היכא שאמר אמרו כו' וכתבו הם עצמם) או דאמר לאחרים כתבו גט בטל הוא דאחמיר רחמנא בגט דבעינן עד דכתב איהו וחתמין עדים דאמר לסופר ולעדים דלמא די הוי חולה מסוכן א"נ המפרש בים והיוצא בשיירא והמושלך בבור דכדאמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הקילו רבנן משום דעת סכנה הוא והוי גט דלא תעגן אשה עכ"ל נראה שר"ל דבמושלך בבור הקילו אף ע"ג דלא פרט את הסופר ואמר כל השומע קולי וכן במסוכן ויוצא בשיירא שאמרו כתבו נותנין אע"ג דלא אמר בפירוש תנו משום דאקילו רבנן משום עגונה ומשמע דמדמי הא להך דמילי לא מימסרן לשליח ולמימרא דגם בכה"ג יש להקל ואע"ג דכתב דאחמיר רחמנא בגט כו' לאו מדאורייתא קאמר ואפשר נמי דמ"ש דלמא (הוא כמו לשון איבעיא וספק עיין בשאלתות) די הוי חולה נמי ר"ל בכה"ג שא"א שיאמר לסופר עצמו רק ע"י אחרים וע"ז קאמר דאקילו רבנן ואם הדבר כן אם כן דעת הגאונים מבואר להדיא להקל באומר אמרו במקום הדחק ועיגון ומה שאמרו בטל הוא לאו דוקא רק שיש להחמיר בזה יותר מפסול דעלמא וכמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם ואם אמנם קצת מהאחרונים נחלקו על הכסף משנה בפי' דברי הרמב"ם. אך לפי עניות דעתי יש להביא ראיה דהרמב"ם ס"ל דאומר אמרו כשר ממה שכתב בפרק ג' מהלכות אישות גבי שטר קידושין שיכול לכותבו מדעת השליח וכתב ה"ה שהרמב"ן נחלק עליו דאינו כותבו אלא מדעתה כדקי"ל דאפילו אומר אמרו פסול או בטל וה"נ מהתם גמרו בה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה בעינן ולא שלוחה ואפילו באומרת אמרו עכ"ל וכ"כ בחי' הרשב"א והר"ן בשמו ולשיטת הרמב"ם צ"ל דכיון דעשתה אותו שליח לקבל שטר קידושין מיד ארוס שלה ממילא הוי כאומרת אמרו לסופר ואומר אמרו כשר ואע"ג דבגט הוי כשר ול"ת משום שמא תשכור עדים בקידושין ל"ש זה שישכור עדים שאמרה האשה אמרו לסופר כו' דז"א דדוקא דבורא קאמרי אבל מעשה לא עבדי וא"כ אין לחוש שישכור שנים שיאמרו שהאשה אמרה אמרו לסופר כו' ותקבלו אותו לידכם בתורת שליח לקבלה דזה הוי מעשה ומעשה לא עבדי ואם כה יאמרו לסופר כתוב ולעדים חתומו ותנו ליד האשה הרי ע"כ שתדע האשה שהשטר נכתב בלא דעתה ול"ש בזה חשש שמא ישכור כלל רק בגט חוששין שמא תשכור עדים שאמר הבעל אמרו לסופר כו' ותנו ליד האשה וכמ"ש לקמן בשם הרמב"ן אבל בקידושין ל"ש זה ולכן אפילו לכתחלה שפיר דמי בכה"ג:
וראיתי בחי' הריטב"א לקידושין שכתב ג"כ דלא מהני דעת השליח בשטר קידושין דלקבלה עשאתו שליח ולא לזה ודעת' בעינן (וצריך) שימנה לסופר ולעדים לחתום בפניהם ולא ע"י עדים דהא קי"ל בגט אומר אמרו כשר ול"ת שמא תשכור עדים ה"נ כשר ול"ת שמא ישכור עדים ויכתבו לו שלא מדעתה שהוא פסול הלכך כי היכא דהתם בגט חס"ו פסול משום חורבא דאומר אמרו כדאיתא התם ה"נ בשטר קידושין וזה דעת מורי רבינו נר"ו עכ"ל ואני תמה על מ"ש גם בקידושין חשש שמא ישכור עדים דמה יושיענו זה כיון דמ"מ צריכה היא לקבלו וצ"ל דחיישינן שמא ישכור עדים שיאמרו שאמרה אמרו לסופר כו' ופלוני יהיה שליח לקבלה עבורה ואותו פ' בתם לבבו יסבור שמינתו שליח שלא בפניו אלא שמ"מ צ"ע דהא שליח לקבלה צריך עדים וא"ל דהן הן עדיו אם כן הוי נמי מעשה שהרי האשה אין שטר קידושין יוצא מת"י ואם נרצה לאסרה מחמת שטר קידושין זה הלא כחשו בפניו תענה שלא עשאתו שליח לקבלה ויצטרך להחזיק שקרו על ידי עדים אלו אם כן פשיטא דזה הוי כמעידין על גמר מעשה כמו בעלמא וצ"ע עכ"פ למדנו מדברי הריטב"א אלו דס"ל דאף אומר אמרו מדעתיכם כשר אלא שלא תעשה כו' וע"ז כתב שהוא דעת מורו הרב נ"י ונראה שהוא הרא"ה ז"ל כידוע שברוב המקומות כשכותב סתם כוונתו על הרא"ה שהיה רבו מובהק יותר מן הרשב"א ואם כן מבואר שהרא"ה והריטב"א דעתם להכשיר גבי גט אומר אמרו רק דלא תעשה ומצאתי בספר עצי ארזים סי' ל"ו שכתב גם כן דהרמב"ם שסובר דשטר קידושין מדעת השליח מהני אזיל לשיטתו דס"ל דאינו פסול רק מדרבנן וכפי הנראה דס"ל כמ"ש התוס' דא"צ שליחות בכתיבה כו' (התה"ד סי' רכ"ח דעתו דהרמב"ם סובר דבעינן שליחות בכתיבה אך דעת קצת מפרשים להרמב"ם דלא בעינן עיין בספר ג"פ) אבל הרמב"ן ס"ל דפסול מדאורייתא כמ"ש הר"ן בשמו כיון דבעינן לשמה וגם וכתב שיכתוב הבעל לכן אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אא"כ שמעו מפיו ומש"ה פוסל אפילו בממנה שליח בפירוש ע"י שליח דלא כהרא"ה אלמא שחולק על התוס' וס"ל דוכתב קאי אבעל וצריך שליחות באמת גם הב"ש כתב דהרמב"ן סובר דבעינן שליחות בכתיבה והקשה ע"ז ממה דמכשיר כתיבת עבד ע"ש ובאמת שדעת הרמב"ן דלא בעינן שליחות כמבואר בחידושי' ע"ש שיש חסרון בדפוס וכ"כ המפרשים בשמו ומ"ש דבעינן שישמעו מפיו אין זה בתורת שליחות רק דבעינן שיהיה מצווה מפי הבעל ולכך אי מילי מימסרן לשליח כל ששמע מפי השליח הוי כשמע מפי הבעל עצמו משא"כ אי מילי לא מימסרן לשליח אע"ג דבכתיבה לא בעינן שליחות מ"מ הרי לא שמע הציווי מפי הבעל ולא מהני) ומה שהקשה שם על הריטב"א שכתב לפסול חתם סופר בקידושין כמו בגיטין דז"א דהא אי אמרו פסול חתם סופר ועד כשר ואע"ג דלכמה פוסקים מחמרינן בתרווייהו היינו משום דמספקא להו בדין אומר אמרו ואזלי בתרווייהו לחומרא אבל לדעת הרמב"ן דמשמע דס"ל אומר אמרו פסול בודאי אין מקום להחמיר בחסו"ע עכ"ל ודברים תמוהים לענ"ד שהרי הריטב"א כתב להדיא דאומר אמרו כשר רק דל"ת משום שמא תשכור עדים ומבואר בפוסקים דאע"ג דהש"ס תירץ כיון דאמר מר כשר ול"ת לא שכיח היינו דוקא בס"ד אבל למה לא ס"ל דהאי שינויא דחויא הוא וס"ל דאע"ג דלא תעשה מ"מ יש לחוש לחורבא דחתם סופר ויש לפסול חס"ו וכמ"ש לקמן דברי סה"ת ושאר פוסקים רק מאן דס"ל דאומר אמרו בטל מדינא הוא מכשיר בחס"ו והריטב"א לא ס"ל הכי ומ"ש שהרמב"ן סובר דפסול באמת הריטב"א לא הזכיר בדבריו את הרמב"ן אך באמת מ"ש בשם הרמב"ן דס"ל לפסול באומר אמרו נהפוך הוא שאדרבה הרמב"ן כתב ואילו הייתי ראוי לחלוק הייתי מכשיר כו' ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ע"ש גם מ"ש בעצי ארזים שם די"ל דבקידושין כיון שהבעל הוא הכותב והוא הממנה סופר ועדים ל"ש שינוי שליחות באומרת אמרו ע"ש לענ"ד לא נהירא דהא מקיש קידושין לגירושין לענין זה דבעינן דעתה ואם כן כמו דבגט פסול כשחותם מי שלא חפץ בו הבעל כמו כן בקידושין בלא דעת האשה שהוא דעת מקנה ומה שלא הזכירו הפוסקים דין זה בקידושין נלענ"ד דס"ל דדוקא בגיטין חיישינן לחורבא משום דלמא תנשא האשה בגט זה שחתם הסופר שלא במצות הבעל משא"כ בקידושין דמה שהשטר קידושין אינו בהכשר אין זה חורבא כ"כ שנפסול בשבילו חס"ו ולחוש שמא יקדש אח"כ אחותה ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה גם כן חשש רחוק הוא וכל דלא שכיח לא גזרו ואע"ג דגם גבי גט אי כשר ול"ת אמרינן דלא שכיח ואפ"ה אמרי' דלמסקנא חיישינן הכא כיון דאין חשש לגבי אשה זו גופה רק לענין קרובותיה לא גזרינן ולפיכך לא הזכירו הפוסקים מזה ולפי שאינו מענינינו אין להאריך:
ונקוט מיהא בידך מכל הני מילי מעליותא שכתבנו שיש הרבה פוסקים מהראשונים המכשירים באומר אמרו שהרי הטור ברמזים אומר כן בשם הר"י וכ"כ רבינו ירוחם שיש פוסקים דאומר אמרו כשר וכ"כ ה"ה פ"ד מהלכות זכיה וכ"כ הריב"ש סימן ד"ש שהתוס' וקצת פוסקים ז"ל פסקו כשמואל דבאומר אמרו כשר וכ"נ מדברי הרמב"ן שכתב שמצא דעת בעל התוס' שמכריע באומר אמרו דכשר כו' וזהו דעת שראוי לסמוך עליו וכ"פ הר"ש בן הרשב"ץ בשם הרמב"ן וכ"ד הריטב"א וכתב שכן דעת רבינו ז"ל והוא רבו הרא"ה (ואע"ג שהרמב"ן והרא"ה נחלקו בדין אומר אמרו לפלוני כו' היינו אליבא דמאן דס"ל להלכה לפסול אבל אינהו ס"ל להכשיר אף באומר אמרו מדעתיכם כמבואר בדברי הריטב"א בקידושין שהבאתי לעיל) וכ"ד גדולי האחרונים ומהרש"ל ביש"ש דאומר אמרו כשר מן הדין והיכא דאיכא למיחש לעגונה נמי הגט כשר וכ"ד הגאון מוהר"ר יושיע בשו"ת כת"י וכ"נ ממ"ש בשו"ת הגאונים דבמקום עיגון אין להחמיר והוי הגט כשר וגם כתבתי לצדד דהך דנ"ד הוי כממנה השליחות מדעת עצמו שמכשירין הרא"ה והר"ן לגמרי ואם כן פשיטא שכדאי הם כל הגדולים אלו לסמוך עליהם ולהתיר במקום עיגון ושעת הדחק כזה אך לא מלאני לבי לסמוך ע"ז לבד כיון שהב"י בתשו' והרבה מגדולי ראשונים ואחרונים המחמירים בדבר יש פוסלים מדרבנן ויש שסוברין שיש כאן פסול דאורייתא מ"מ הרי לפנינו צד היתר גדול ע"י גט א' שהוא ע"י אומר אמרו:
ועתה אחזה אשית לבי לברר ענין גט השני שצוו למוה' יונה שיכתוב בעצמו ויחתום ועוד עד אחר עמו שציוו לו מפיהם לחתום ואיכא בהאי מלתא תרתי לריעותא חדא דהוי חתם סופר ועד שפסול לדעת כמה פוסקים ועוד שזה ר' יונה שציוו לו שיכתוב אינו יכול לאמן ידיו לכתוב כתב אשורית כדין הגט. ואשית עיני על החשש הראשון מטעם חתם סופר ועד הנה דעת הרי"ף ובה"ג והרמב"ם ובעה"ע והרמ"ה הביאו הטור סי' ק"ל להכשיר וכ"ד רבינו שמחה הביאו בהג"מ וכן דעת רבינו יואל שבמרדכי כמ"ש הב"י ע"ש והרמב"ם הוא סובר דאף לכתחלה מותר בחס"ו כמ"ש הט"ז בח"מ סימן רמ"ד ועוד כמה אחרונים וכ"כ המ"ל לדעת הרמב"ם ואף לפי מ"ש הב"י והסמ"ע דהרמב"ם גם כן אינו מתיר רק בדיעבד פשיטא דבשעת הדחק כדיעבד דמי אך אפילו לדעת הפוסלים בחס"ו והוא בעל סה"ת בשם הר"י והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן והמרדכי ושאר פוסקים מ"מ נראה דבשעת הדחק כה"ג ודאי אזלו ומודו שאין להחמיר בזה כיון דעכ"פ אפילו אם נאמר דפסול אינו רק גזירה מדרבנן בלבד דלמא נפיק מינה חורבא והיינו משום דס"ל דספיקא הוי אי אומר אמרו כשר ואז חס"ו פסול ואם כן אין כאן רק ספק במלתא דרבנן וגם דאפילו אם נחליט להכשיר באומר אמרו עדיין י"ל דהלכה כמ"ד כשר ול"ת וכיון דכשר ול"ת לא שכיחא ולא גזרינן לפסול חתם סופר ועד ואם כן הוה כתרי ספיקא במלתא דרבנן ואם כן צ"ל דמה שהחמירו הנך פוסקים ז"ל הוא משום חומר א"א אבל במקום עיגון גדול פשיטא שאין להחמיר כולי האי וכן מבואר מדברי ראש המדברים בזה הר"י ז"ל וכתב במרדכי בשם רבינו אביגדור שכתב על חתם סופר ועד שכתב הר"י בתשובתו כדאי הוא ר"ח לסמוך עליו בשעת הדחק על מעשה שהיה שנשאת וילדה והכשיר הולד מיהו לא נתברר אצלי אם גם בלא נשאת או נשאת בלא ילדה מה יאמר רבינו הזקן בהם כו' ע"ש והמ"ל פ"ט מה"ג תמה דהא אפילו מאן דפסל חס"ו מן הדין מ"מ בפסול דרבנן אם נשאת ל"ת וכמ"ש הריב"ש וכ"ש דלהר"י לא פסול חס"ו מדינא אלא משום דאזיל הכא והכא לחומרא אם כן מה לו לסמוך על ר"ח דמכשיר חס"ו לגמרי דסובר אמרו פסול כו' ונפלאתי מ"ש וכ"ש דלר"י לא פסול מדינא כו' ובאמת ר"י לנפשיה ס"ל דאפילו מדינא מיפסל דאיהו סובר דאמרו כשר מדינא רק שחשש לדעת ר"ח לחומרא לענין אמרו והלכך לענין חס"ו שאנו צריכין להקל מהצורך לסמוך על ר"ח בזה אך מה שהקשה דהא כל פסולי דרבנן אם נשאת ל"ת מצאתי בשו"ת מהרא"ש בקונטרס עגונא דאתתא שגדולי עולם מהרי"ט ומהרח"ש ז"ל נשאו ונתנו הרבה בדברי המרדכי אלו וראיתי בס' בני יעקב שעמד על דבריהם והוא ז"ל ביארו ביאור רחב ותוכן דבריו דהתם היה חשש לפי שיש פוסלין סופר ועד והיינו אף אם היה במצות הבעל ובזה פשיטא דאין כאן רק פסול דרבנן וגם היה עוד חשש כיון שבא ממקום אחר ואם כן חששא דש"ס גופיה כיון שלא נודע לנו גופא דעובדא היכא הוה אם כן חוששין שמא לא חתם הסופר במצות הבעל רק הבעל אמר אמרו כו' ומשום כסופא חתמי ליה לסופר ובזה ודאי שהגט בטל לגמרי ועל זה הוצרך לומר כדאי הוא ר"ח כו' ע"ש ולפ"ז בנ"ד כיון שמבורר לפנינו בטופס מעשה ב"ד שהוא ע"פ ציוי הבעל אזדא ליה חשש השני לגמרי ואין כאן רק פסול גזרה דרבנן לבד אפילו לדעת המחמירין ממילא י"ל דע"כ לא החמירו לחוש למ"ד אומר אמרו כשר ואע"ג דל"ת לא שכיח מ"מ חוששין לו בחס"ו אלא בלא נודע לנו היכא הוה עובדא ולמיחש מבעי דלמא באמת חתם על ידי כסופא שלא במצות הבעל או אפשר אפילו בנודע שחתם במצות הבעל אלא שאפשר להשיג גט אחר מה שא"כ היכא דלא אפשר והוא שעת הדחק גדול שפיר דמי לסמוך על הגאונים המתירין וכמו שכ' במרדכי בשם רבינו אביגדור שדעתו נוטה בשעת הדחק לסמוך על ר"ח ורבינו שמחה המכשירין חס"ו ע"ש ומהרי"ט בתשו' שם העמיד האי דינא כגון שהיה הבעל מוכן ליתן לה גט כו' אבל היכא דליתא למגרש אין שעת הדחק גדול מזה ותנשא לכתחלה גם יש ראיה מדברי התוס' ד"ה התני' שכתבו בחד תירוצא א"נ ה"ק אם באו לקיים שלוחתן כו' ומפרש מהרי"ט שר"ל כיון דא"א לומר לאחרים שלא ציוה הבעל מוטב להחתים הסופר לכתחלה לקיים שליחותן בשעת הדחק כו' ולישנא קמא ול"ב דהתוס' שם אין חולקין בדין חס"ו דמכשירינן בשעת הדחק אלא דר"ת משמע ליה לישנא דיכתבו ויתנו אף שלא בשעת הדחק כו' והשתא ודאי בנ"ד אפילו אם עדיין לא ניתן אין לך שעת הדחק גדול מזה שהבעל עומד בארץ מרחקים ובשעת חירום ומלחמות ותתעגן עניה זו כל ימיה הלכך כשר לכתחלה לתתו לה עכ"ל ומהרח"ש שם דחה ראיה זו ופי' דברי התוס' כפשטן שר"ל שאם ירצו עכ"פ לקיים שליחותן צריך שיחתמו הם עצמם שאז יש קיום לרצונם ולשליחות כו' ע"ש ואחר שהאריך הרחיב מהרח"ש בזה מ"מ בסוף דבריו כתב דכיון דכתב הרשב"א בסי' רנ"ב דבשעת הדחק והפ"מ סומכין במחלוקת להקל אף ביחיד נגד רבים כדאמרי' בנדה לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק כו' והכא גם כן בנ"ד אם הוא דוחק גדול שיש עגון בדבר יש לסמוך על גאוני עולם הרי"ף והרמב"ם הגם שרבים חולקין עליהם עכ"ל. הרי שעלה בהסכמה מפי מהרי"ט דבשעת הדחק כה"ג חס"ו כשר וסמך על ידו הגאון מו' י"ט בן יעיש וכתב כי חכמים שלמים וכן רבים הסכימו לזה ואף שהיה שם עוד גמגומים הרבה מלבד זה צדדו בהם להקל משום שחשו לעגונה וגם מהרח"ש מצד חשש זה דחס"ו הסכים להקל בשעת הדחק וכמ"ש ואע"ג דמו' אביגדור מספקא ליה בדברי הר"י אם דוקא בנשאת כו' כבר כתבתי מה שפירשו בו ז"ל וגם נלענ"ד דהר"י גופיה כיון דלדינא מפשט פשיטא ליה דאומר אמרו כשר א"כ דינא הוא שנפסול בחס"ו (דס"ל דהך תירוצא כיון דכשר ול"ת לא שכיח למסקנא דחויה הוא) ולכך י"ל דוקא בנשאת היא שהיקל בה דכדאי הוא ר"ח לסמוך עליו כו' משא"כ אנן לדידן שיש לנו רבים וגדולים הסוברים להכשיר אף לכתחלה וגם המחמירין היה קשה בעיניהם לחלוק לגמרי ולכן כתבו דספיקא הוי וגם איכא ספיקא במלתא הך שנוי' דכשר ול"ת לאו דחוייה הוא כמבואר בדברי המפורשים ז"ל וגם כי הר"ן כתב אליבא דהרמב"ם דכיון דמספקא לי' באומר אמרו כשר בחס"ו דלא נפיק מיניה חורבא כיון דגט שע"י אומר אמרו פסול מספק ואע"ג דהר"ן כתב שאין נראה בעיניו דחיישי' דלמא איכא מאן דמכשיר אומר אמרו ונפיק חורבא כו' נראה דאנן השתא דפשטה הוראה בכל העולם שלא להכשיר ע"י אומר אמרו אם כן ודאי ליכא חורבא ואף שכתבתי לעיל דאיכא מאן דס"ל להכשיר בשעת הדחק ועיגון גדול מ"מ דבר זה לא שכיח כלל ואין לגזור בו אלא דלכאורה היה אפשר לומר דכיון דמדינא דש"ס אפשר דאומר אמרו כשר ולכך גזרו חז"ל על חס"ו שיהיה פסול מדרבנן משום חורבא הלכך אע"ג דהשתא פסלינן באומר אמרו משום ספיקא אכתי גזירת חז"ל לא זזה ממקומה כדמצינו בכמה דוכתי עיין בפר"ח סימן קי"ז גבי הא דאמרינן שאין אנו נזהרין בגילוי לפי שאין עתה נחשים מצוים בינינו והביא שם דברי התוס' לענין עשיית מלאכה בע"פ אף שעיקר התקנה מפני הקרבן אסור אף בזה"ז ועוד כמה מימרות ומסקנתו דגבי גילוי מעיקרא נתפשטה תקנת חז"ל במקום דליכא נחשים ע"ש ואם כן נ"ד נראה כיון דממנו חז"ל ופסלו לחס"ו אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה וע"ש במהרח"ש שמהרי"ט כתב צד היתר לפי שמקום הכתיבה נוהגים כהרמב"ם דאומר אמרו פסול ליכא למיחש לחורבא ואע"ג דאמרינן דתירוץ דכשר ול"ת לא שכיח דחויה הוא מ"מ היינו דוקא לענין ל"ת דכשר בשעת הדחק משא"כ אם פסקינן דפסול וקרוב להיות בטל תו ליכא למיחש והביא ראיה מב"מ דאמרינן כיון דליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן ליכא למיחש למיקרי וכתב וכיון שאותן מקומות קיבלו עליהם דברי הרמב"ם בכל דיני התורה כמשה מפי הגבורה ופוסקים דאומר אמרו פסול אין לחוש כלל על חס"ו ועבדי הכי לכתחלה כו' עכ"ל ומהרח"ש שם השיג ע"ז דבתר מקום הנתינה אזלינן שהוא מקום שפוסלים בו חס"ו וכתב שראה דברי מהרי"ט שהרגיש בזה בקו' אחר וכתב דהכא במקום הנתינה לא מנכר כלל ולא נודע שהסופר חתום ולא נפיק חורבא אלא במקום שהעולם רואים שסופר ועד יבואו לחתום אבל משום גט זה הבא מארץ מרחק לא ירגילו לעשות ולא נפיק חורבא עכ"ל ומהרח"ש כתב שהדבר קשה בעיניו ליתן גט ליד האשה שהוא פסול אצלינו כו' ולענ"ד להליץ בעד מהרי"ט דאפשר לומר דבכל חס"ו הבא לפנינו ולא ידעינן תוכן הענין איכא חששא דש"ס דלמא חתם הסופר משום כסופא ולזה הועיל לנו מה שמקום הכתיבה מנהגן לפסול אומר אמרו ומזה נדע שחתימת הסופר היתה ע"י מצות הבעל וגט כזה שבא ממקום שא"א לומר שהסופר חתם מחמת כסופא שפיר אנו יכולין לתתו ליד האשה רק שיש חשש שירגילו עצמם גם כאן לחתום הסופר לעד לזה אמר שבשביל גט כזה הבא ממרחק כו' וא"כ גם בנ"ד נראה דבשביל גיטין כאילו הבאין בשעת הדחק ומקום עיגון גדול כזה ל"ח שיבואו להרגיל עצמם בחתם סופר וע"ש שמהרח"ש כתב גם כן כיון דפסלו חס"ו לא נתנו דבריהם לשיעורין וכמ"ש ה"ה גבי הא דאין גוזרין תענית על הציבור בתחלה בה' כו' ע"ש אבל מדברי הר"ן לא משמע הכי ועיין במ"ל (צ"ל שהם דברי המגיה) שהביא בשם הפרישה דבמקום עיגון אין לפסול חס"ו ומ"ש דא"כ כל פסולי דרבנן ליתכשרו במקום עיגון כו' לק"מ דדוקא הכא כיון דאיכא אמוראי ופוסקים טובי דמכשרי לגמרי סמכינן עלייהו בשעת הדחק ובהכי א"ש מה דמייתי מהריב"ש וע"ש דמייתי ראיה מהא דמי שהיה מושלך בבור וחזר ודחה זה ולענ"ד בלא"ה איכא לדחויי דהא ודאי איכא מ"ד דס"ל חתם סופר שנינו ואף למאן דס"ל כתב סופר מ"מ לא מצי לאקשויי מהא דמי שהיה מושלך דאיכא למימר דאתי כר"י דאמרו פסול ממילא חס"ו כשר אך הדין דין אמת דבמקום עיגון ושעת הדחק כדאי הם הפוסקים המתירים לסמוך עליהם כמ"ש מהרי"ט בזה דאף ליתן לכתחלה שפיר דמי בשעת הדחק אמנם מן הרח"ש נראה שלא הסכים רק לענין אם כבר נעשה מעשה אבל לא ליתן לכתחלה והביא שם דברי מהרי"ק סי' כ"ז שמהר"ם לא הסכים למוה' אביגדור בזה והנה אף שרבים וגדולים המתירים מ"מ משום חומר א"א לבי מהסס בזה ובעינא מלתא דלא ליצווחו עלה בי מדרשא:
ומצאתי להם תקנה מן התורה ליתן השני גיטין דהיינו א' ע"י אמרו וא' ע"י חס"ו דהשתא אין כאן בית מיחוש כלל דנהי דנימא דאמרו ספיקא הוי לדידן ואזלינן בתרווייהו לחומרא מ"מ בהצמדם יחד כשר ממ"נ ואמינא לה מסברא דנפשאי ודייקנא ואשכחנא דהגאון ב"ש נקיט האי מרגניתא בידי' אלא דשדי בי' נרגא דבש"ס איתא דאמרו לסופר ויכתוב ולפו"פ ויחתמו איכא חשש אחר שמא תשכור עדים וחס"ו פסול משום אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו ול"ש ממ"נ הנ"ל אא"כ גירש ע"י חס"ו וא' ע"י אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו והיכא שאמר לג' שיכתבו ויחתמו ומת א' מהם י"ל במקום עיגון ודחק כשר שלא יחתמו כלל ויתנו לה לפני עדים כו' עכ"ל. והנה מ"ש שלא יחתמו כלל ויתן לה בפני ע"מ הוא תימא לפי ענ"ד דאף על פי שכתב שבמקום דחק ועיגון די בע"מ זהו כשלא אמר הבעל לחתום אבל במקום שאמר לחתום פשיטא דקפידא הוי ופסול לגמרי בלא עידי חתימה וגדולה מזו כתבו התוס' דאפילו לר"מ דאמר מצאו באשפה כשר מ"מ כשצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות ציוויו כו' ולכן נלענ"ד שיש כאן ט"ס וצ"ל והיכא שאמר לג' שיתנו גט ומת אחד מהם כו' ובזה א"ש דכיון שלא ביאר בדבריו שכוונתו על כתיבה וחתימה אף על גב דהו"ל כאומר כתבו מ"מ האי דאמר תנו סתם אין הכרח מדבריו שיקפיד על החתימה ולכך שפיר הם יכולים למסור בלא ע"ח ע"י ע"מ ומצאתי בב"ש מהדור' קמא דאיתא שם והיכא דאמר לג' תנו גט כשר ומת אחד כו' ונתתי שמחה בלבי כי הגדתי הרשום בכתב אמת ת"ל:
ועכ"פ מבואר מדברי הב"ש דבכה"ג שיתן ב' גיטין אין חשש רק דלמא זה שנותן ע"י אמרו פסול משום שמא תשכור עדים דהוה כשר ול"ת וא"כ אין דבריו אמורים אלא לענין שלא בשעת הדחק ועיגון משא"כ במקום דחק ועיגון אם נפסוק דאמרו כשר הוי כשר ותעשה כמש"ל מדברי התוספות שכתבו דזמנין דתעשה אף לכתחלה כגון בשעת הדחק וכבר הארכתי בזה לעיל בענין גט הראשון דכל כשר ול"ת בשעת הדחק הוי כשר ותעדה לכתחלה אף באומר אמרו כו' ולפלוני ופלוני ויחתמו ומכ"ש בנ"ד שהיה מעשה בית דין של שלשה שבררתי לעיל דל"ח בהא שמא תשכור עדים כלל ועוד נראה לענ"ד דבנ"ד הוי כאומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו דבכה"ג תו ליכא למיחש כלל כמ"ש הב"ש ואף על גב שצוו לומר לעדים שיחתמו מכל מקום כיון שנתינת הגט יהיה מידם ליד האשה תו ליכא למיחש דמעשה לא עבדי דמה"ט אין חוששין לשמא תשכור עדים היכא דאמר ואתם חתמו וזה מבואר מדברי הרמב"ן בחידושיו שהקשה אהא דאמרינן כשר ול"ת שמא תשכור עדים דאי מיירי באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפו"פ ויחתמו ויתנו הגט ליד הבעל איך תשכור עדים ואי שאמר להם אתם תנו הגט ליד האשה הא אמרת מעשה לא עבדי עד שיאמר אמרו לסופר ויכתוב ולפו"פ ויחתומו (ר"ל דבכה"ג דוקא שייך שמא תשכור עדים כיון דגם הנתינה תהיה ע"י דבור לבד) א"כ היכא מתרצינן לעיל חורבא דאמר ואתם תנו כשר ותעשה (ר"ל דמאי משני אהא דאתם חתמו נמי כשר ול"ת הוא דהא אכתי משכחת לה חורב' כגון דאמר ואתם תנו דכשר ותעשה הוא) וי"ל פירכא דאתם חתומו היינו חתמו ותנו עכ"ל ויש בדבריו גמגום וט"ס ור"ל דהש"ס לאו דוקא נקיט ואתם חתומו וה"ה דהו"מ לאקשויי מואתם תנו או אתם חתמו ותנו והש"ס משני עלה דהא נמי כשר ול"ת משום גזירה אטו אומר אמרו כו' ולפו"פ שיחתמו ויתנו ועכ"פ למדנו מדבריו דאם אמר ואתם תנו כאומר אתם חתמו דמי ולפי"ז גם להב"ש בנ"ד אין כאן בית מיחוש כיון דבהך שאמר אמרו יהיה הוא הנותן הגט וה"ל כאתם חתמו וא"כ אם נימא דחס"ו פסול ע"כ דגט זה שע"י אמרו כו' ואתם תנו הוי כשר ותעשה וא"כ ממ"נ שרי כמ"ש הב"ש:
אלא דלכאורה יש לעיין במ"ש הב"ש דאתם חתמו ע"כ הוה כשר ותעשה אם נימא חס"ו פסול ובאמת לפמ"ש סה"ת ושאר פוסקים שנמשכו אחריו דאיכא למימר דהאי שינוי' דכשר ול"ת לא שכיח דחוי' הוא ואפילו אי הוי כשר ול"ת מ"מ חס"ו פסול וא"כ באתם חתמו אין כאן ממ"נ כלל דהא מ"מ י"ל דגם אתם חתמו כשר ואפ"ה חס"ו פסול ואפשר שדעת הב"ש דבשלמא הך כשר ול"ת דופלו"פ ויחתמו יש בו שמץ פסול משום גזירה שמא תשכור עדים ולכן שפיר יש מקום לומר דשניהם פסולין זה פסול משום שמא תשכור וזה פסול משום דנפיק חורבא כו' אבל ואתם חתמו אף אם נימא דכשר ול"ת מ"מ אין בזה שמץ פסול דהא ל"ש שמא תשכור רק משום הא אטו אומר ולפו"פ ויחתמו וזה דוקא היכא דבעינן למסמך אהאי גיטא לבד משא"כ אנן לדידן בגוונא דיהיב ב' גיטין הא' ע"י חס"ו אף על גב דס"ל דפסול מדרבנן מ"מ קליש ליה איסור דא"א ושפיר דמי למיהב האי גיטא דואתם חתמו אף לכתחלה אלא דמל' הב"ש משמע דס"ל דאי אמרינן כשר ול"ת הוי פסול דרבנן כמ"ש ה"ה לדעת הרמב"ם והביאו הב"ש סי' ק"ך וכיון דס"ל דהוי פסול גמור מדרבנן א"כ פשיט דליכא למפסל אומר אמרו כלל והך שינוי' לאו דחויא הוא רק דהמקשן לא ידע דאמרינן עלה כשר ול"ת והמתרץ השיב לו כיון דאמר מר כו' ולכן שפיר כתב הב"ש דיש לפסול שניהם זה מחמת כשר ול"ת וזה מחמת חס"ו דאיכא למימר דואתם חתמו הלכה כמ"ד כשר ותעשה (והרמב"ם דס"ל גם בואתם חתמו פסול משום דכשר ול"ת באמת מכשיר חס"ו) וא"כ נפיק חורבא אם נכשיר חס"ו דזמנין דאמר ואתם חתמו אבל היכא דיהיב ב' גיטין א' חס"ו ואחד ואתם חתמו כשר ממ"נ דא"ל דגם אתם חתומו הוי כשר ול"ת דז"א דאם הוי כשר ול"ת לא מסתבר כלל לומר דנפיק חורבא כיון שהוא פסול מחמת זה מדרבנן עכ"פ וא"ל דאכתי הו"ל להב"ש למיחש לשיטת סה"ת ודעימי' דס"ל דאף על גב דכשר ול"ת מ"מ חס"ו פסול דז"א דלדידהו ע"כ ול"ת היינו לכתחלה לבד שאם היה פסול פשיטא שאין כאן חורבא כמש"ל וכ"כ מהרי"ט בתשובה הנ"ל וא"כ בכה"ג דיהבינן לה ב' גיטין מספיקא ולאו אהך גיטא לחוד סמכינן ל"ח לה למלתא כלל:
ועכ"פ הדבר ברור בנ"ד דשפיר דמי לכתחלה להתיר על ידי ב' גיטין אפילו אם לא היה עיגון כלל ודוחק גדול כזה דהך דהכא לאומר חתמו אתם דמי. ועוד שלענ"ד שפיר דמי על ידי ב' גיטין אפילו בלא אמר אתם חתמו כיון דעל הגט הב' חותמים עליו סופר ועד והן הן עדיו של גט הראשון שנכתב ע"י אומר אמרו וא"כ הא קמן דקעביד מעשה לגרש אשה זו וא"כ אין לחוש שמא באים בשכרם דאף על גב דדיבורא קאמרי מעשה לא קעבדי והרי יש כאן מעשה שחותמים על הגט הב' וב' גיטין אלו א' הם שזה בלא זה אינו מועיל וא"כ ליכא חשש בזה וכבר כתבתי דאף אם ע"א משנים אלו עביד מעשה נמי ל"ח שמא תשכור וא"כ בנ"ד אין כאן בית מיחוש אך באמת אין אנו צריכין לכך לפמ"ש דהך דידן לאתם חתמו דמי וגם דנעשה בב"ד של ג' שהבאתי לעיל משו"ת רב יוסף להגאון מהר"י קצבי דבכה"ג אין חשש שמא תשכור ומטו בי' משם התוספות וכמ"ש שם מדברי סה"ת והרמב"ן. וכ"ז אף שלא בשעת הדחק גדול אבל בשעת הדחק הרי כתבו התוספות להדיא דכשר ותעשה לכתחלה ואפילו אם נאמר דהתוספות לא כתבו אלא באתם חתמו הרי ביארתי דהכא לאתם חתמו דמי אך כבר כתבתי דכיון דהך דכשר ול"ת בחד לישנא אתמר לתרוייהו בתרווייהו יש להכשיר בשעת הדחק וכן מבואר בדברי מהרי"ט בתשובה הנ"ל ואחרי הודיע כל זאת הנה נתפשטו הקמטים ונסתלקו כל יתידות הדרכים ואורח צדקת ההיתר כאור נוגה כאשר מן המסילה הוגה כל עילא ושחית מלתא דבגירושין ליתא. והדברים ברורים ומחוורים בס"ד:
ועתה נבא לעיין כדת מה לעשות באיש הזה כי לא אימן את ידו מעולם לכתוב כתב אשורית והדבר ידוע כי ירחק מאוד שיתרצה לעשות זאת להיות לבבו פונה ללמד על מעשה הכתב אחרי אשר טרוד בפועליו וגם כי קרוב הוא שאף אם ילמוד עידן עידנין כיון שלא הורגל בזה בנערותו איידי דקשיא ליה ידא אף כי יכין לבו למען שיתו אותיותיו אלה בקרבו לא יהיו מאושרים כתב יושר כפי הצריך לגט ויהיו מלופפות עקושות וכדי לשקוד על תקנת עגונות שמתי אל לבי כי רשאים אנחנו במקום עיגון גדול כזה להתיר שיכתוב בכתב משיטא שלנו ואף כי מימינו לא ראינו כך מ"מ נלענ"ד כי לא נפלאת ולא רחוקה היא לעשות כן שהרי הרב אומר כן בש"ע סי' קכ"ו דגט כשר בכל כתב ובכל לשון:
ולענ"ד יש להביא ראיה מהא דאמרינן בגיטין שם אא"ב כתב הגט הוא שפיר אא"א כתב ידן הוא מי איכא ב"ד דלא ידעו למיחתם ידייהו כו' ואם איתא דבעינן כתב אשורית דוקא מאי קושיא דאטו אשכחן בשום מקום שהב"ד יהיו יכולים לכתוב אשורית דלמא מיירי בב"ד שאין יכולין לאמן ידיהם לכתוב אשורית אבל ודאי שיכולים לחתום בשאר כתבים שאינם אשורית דהא ודאי גם בימיהם היו נוהגים בכמה מיני כתבים עברית ויונית וכיוצא בו אלא ודאי דבאמת כשר אף בלא כתב אשורית ובאמת לכאורה צ"ע בהא דקאמר אא"ב כתב הגט הוא שפיר דמיירי שלא היו יכולים לכתוב וזה צ"ע דל"ש לומר כן בב"ד הגדול דהא קי"ל בחולין ח' ת ח צריך ג' כתב כו' אך רש"י שם פי' כדי שידע לחתום שמו כשישב בדין או לעדות והיינו דפריך דא"א כת"י הוא מי איכא ב"ד שלא ידעו מיחתם כו' אלא דאכתי קשה אהא דקאמר איכא ב"ד חדתא דהא כיון שאין מעמידין ב"ד כ"א כשיהיו חכמים וממילא צריך שיהיו יכולים לכתוב:
וראיתי בפה"מ להרמב"ם שכתב וז"ל אינו מן הנמנע שב"ד הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים לא שיהיו סופרים עכ"ל ובאמת בחולין אמרינן שכל ת"ח צריך שידע כתב כו' ואפילו דהרמב"ם קאי לפי המסקנא דכתב הגט ושפיר י"ל שאפשר לפעמים שאין בקיאין בכתיבה והא דאמרי' צריך שידע כתב כו' היינו כדפרש"י שידע לחתום שמו אך פשיטות לשון הרמב"ם משמע שא"צ שיהיו בקיאים בכתיבה כלל ואפשר ס"ל דאף על גב דאמרינן צריך שידע כו' מ"מ אין זה מעכב כ"כ וכל שהוא גדול בחכמה מוקמינן ליה בב"ד הגדול וצ"ע:
אך לולי דברי הרמב"ם הייתי אומר דלא מסתבר שיהי' שייך יותר בקיאות בכתיבת הגט מבחתימתו דכיון דיכולים לחתום עכ"פ ויודעים לכתוב תמונת אותיות ולאמן בהם את ידיהם כמו כן הם יכולים לכתוב את כל הגט לאט לאט ומה למוד שייך בזה אך כוונת הש"ס הוא על ענין סידור הגט דגם ב"ד הגדול אף על פי שבקיאים באו"ה וכל חוקת התורה מ"מ אפשר שאין יודעין נוסח סדר הגט ולשונו (וכמ"ש בהקדמת ספר העיטור בשם ר"ת דמפרש הא דאמרי' דת"ח צריך שילמוד כתב היינו שטרות ר"ל תיקוני נוסח השטרות איך הוא ע"ש) רק אותן סופרי הדיינים שרגילים לכתוב גיטין כמ"ש רש"י ריש גיטין ולכן קאמר דאי כתב הגט הוא שפיר שאם באים לכתוב גט הן צריכים ללמוד איך לכתוב לשון הגט ולסדרו כהלכתו ומכ"ש אם נימא דמיירי דאין בקיאין כלל בכתיבה לכתוב תמונת האותיות כפי הצורך ובאמת אין יכולים לכתוב ולא לחתום דא"ש אבל אם נימא כת"י הוא מי איכא ב"ד דלא ידע למיחתם ידייהו דאפילו תימא שאין להם יד לכתוב אפילו החתימה מ"מ הלא ב"ד צריך לחתום פסקי דינים ושטרות ומסתמא יש להם איזה צורת החותם שיהיה ניכר בה שהוא חותמם באמת וכענין שאמרו רב צייר כוור' כו' וע"ז משני אין איכא ב"ד חדתא ור"ל ע"ד המבואר בדף ל"ו דאמרינן התקינו שיהיו מפרשין שמותיהן ופריך וסימנא לא והא רב צייר כוור' כו' ומשני שאני רבנן דפקיעי סימנייהו מעיקרא במאי אפקעינהו בדיסקי וא"ש דקאמר איכא ב"ד חדתא שלא ידעו לחתום שמותם עדיין ואם יעשו איזה ציור כגון כוור' כה"ג לא יהיה ניכר כיון דאכתי לא פקע שמייהו בדיסקי ואפשר שגם הרמב"ם סובר כמ"ש אלא שקיצר:
ודאתאן עלה אם מותר לכתוב הגט בכתב שאינו של אשורי' מראש צורים אראנו הנה ש"ס ערוך דף פ"ז גט שכתבו עברית ועדיו יוונית ורש"י שם פי' שכתבו כתב שלו וכ"כ רש"י בדף י"ט ואף על פי שי"ל שר"ל כתב שלו היינו הגט ואתיבת שכתבו קאי לפרושי שכתיבת הגט היה בלשון אחר וחתימת העדים היה בלשון אחר אבל מ"מ היו נכתבין בכתב אשורי דהמעיין בלשון רש"י יראה דאכתב קאי התם וכ"כ הרמב"ם להדי' שכותבין הגט בכל כתב ובכל לשון וכ"מ מדברי הראב"ד בספר ת"ד והביאו בפ"י וכ"מ בבעה"ע דף ט"ו שכתב שכתיבת עידי יוונית אינה כתיבה שלנו וכתיבתן כתיבה יוונית ממש הוא כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן בחי' דף ך' להדיא וז"ל ומסתברא כיון שהותר לכתוב בכל לשון בין בגופן שלהם בין בגופן שלנו ועל עלה של זית ועל יד של עבד לא בעינן מוקף גויל וכ"כ הר"ן שם וז"ל וכ"ד הרמב"ן ז"ל דכיון דבכל כתב ובכל לשון כשר א"צ לדקדק שיהיו אותיותיו מוקף גויל (ומש"ש הרמב"ם הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן וכ"ה בחידושיו) וכ"נ דעת כל גדולי הראשונים הביאם בב"י שהרשב"א בתשובה כתב לענין כתיבת משאק כל כתב וכל לשון כשר ואפילו לכתחלה וכ"כ שם בשם רבינו יהוסף הלוי וכ"ה דעת הטור ורי"ו וכ"ד הב"י שם והביא שם שמהר"י שושן הורה דלכתחלה כותבין בכתב פרובינצאל ועשה מעשה כן אמנם הב"י כתב שהפריז על מדותיו לכתוב כן לכתחלה דלמיחש מבעי לדעת הרא"ש בתשובה שלא היה מכשיר כ"א במקו' עיגון וכן הא"ז והכל בו כתבו לכתוב כתיבה גסה כו' ולעיל מיניה כתב שהכל בו כתב שצריך שיהיה מכתיבה גסה דבעינן כתיבה תמה ומשמע דלכתב אשורית קרי כתיבה גסה כו' ולענ"ד צריך עיון דבכל בו איתא הא לך טופס הגט מלשון הרב ר' יצחק ז"ל וכוונתו לס' סמ"ק ושם איתא וצריך לכתוב מכתיבה גסה שקורין גרוש בלעז כו' ואם איתא שכוונתו בזה על כתב אשורית למה היה צריך לכנות לו שם כתיבה גסה והוצרך לעשות פי' לדבריו בל' לעז והל"ל כתב אשורית כלשון חכמים וגם משמעות הלשון הלעז לפי לשונינו הוא שיהיה הכתב גדול וניכר לא יהיה הכתב דק כענין כתיבה תלוי' שהביא הב"י משום ר"י הלוי דבעינן שיהיו האותיות גסים שיהיה ניכר כ"א לעצמו לבלתי היות שם ערוב וכן בפי' הגט (והן הקונטרס שהביא הב"י בהלשון גיטין) איתא ז"ל וצריך לכתוב מכתיבה תמה שקורין גרויש ולא יגיע אות לאות ואם נתן הגט אין לפוסלו בכך סמ"ק עכ"ל הרי מבואר שאין כוונתו לדקדק במעשה הכ' כלל אם יכתוב באשורית או בכתב אחר רק בענין האותיות של הכתב בזה שפיר צריך לדקדק שיהיה נכתב כמו שהוא נקרא בקל אף לתינוק דלא חכים ולא טפש המכיר בכתב ההוא וכן איתא בשו"ת הר"ן סימן כ"ט שהספרים כתיבתן גסה ויש ריווח הרבה בין שיטה לשיטה תולין אבל תפילין ומזוזות מתוך שכתיבתן דקה אין תולין כו' ע"ש הרי דבכתב אשורית גופי' יש הפרש בין כתב גס לכתב דק ואפשר שלזה כיון הסמ"ק וכל בו ג"כ דאינהו מיירי מסתם כתיבת הגט שהוא אשורית וע"ז כתבו שיש לכותבו בכתיבה גסה ר"ל כתיבת הספרים שהריווח ניכר הרבה ובאמת שזה רק לחומרא ולא לעכב וכמ"ש בשם הקונטרסים בזה ואדרבה דעת הרמב"ם ורבו ר"י הלוי ז"ל שאסור לכתוב הגט בכתיבה אשורית אבל יכתוב בכמות זה הכתב שאנו קורין אלמדבדב וע' בספר מכתב מאליהו שכתב שנראה שהוא כתב משיטא שלנו: