אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ג › שאלה צ

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ג · שאלה צ

שאלה פט

שאלה אחד בא לגרש את אשתו ושמו בן ציון והמגרש אומר שהוא חותם עצמו בנציון בנו"ן כפופה וכן הוא מקובל מאבותיו ונפל ספק אם יש לכתוב כחתימתו וקבלה שלו או כיון שידוע שם בן ציון של כל העולם הוא בנון פשוטה וכן הוא במשנה ובש"ס אין להשגיח בטעות חתימתו וקבלתו בזה:

תשובה מתחלה נדון בגט שכתב אות פשוטה במקום כפופה או להיפך מה דינו בדיעבד ואח"כ נבא לנ"ד ולכאורה יש להביא ראיה דכשר מדאמרינן בשבת דף קנ"ו אמר ר"י מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון כו' דן מדניאל כו' מי דמי מם דשם סתום מם דשמעון פתוח אמר רב חסדא זאת אומרת פתוח ועשאו סתום כשר מיתיבי וכתבתם שתהא כתיבה תמה מימן סתומין פתוחין כו' הוא דאמר כי האי תנא דתני' ריב"ב אומר נאמר בשני ונסכיהם כו' יע"ש ולכאורה יש לתמוה דהא ר"ח לאו מסברא דנפשיה קאמר הכי רק שמדייק כן ממלתיה דרב יהודה דאמר שם משמעון וא"כ כי פריך ליה מברייתא מי דחקו להביא מדריב"ב דמאי עדיפות' דריב"ב דברייתא מדברי ר"י דמתניתין ובפשיטות הו"ל לשנויי אנא דאמרי אליבא דר"י:

ונלע"ד משום דבלא"ה קשה אהא דפריך מי דמי מם דשם סתום כו' דמשמע דקשיא ליה כיון דתפילין ומזוזות וס"ת פסול כה"ג אין לחייב עליו משום מלאכת שבת ולכאורה זה אינו דאטו מלאכת שבת בתפילין ומזוזות תלי' דהא שאני תפילין ומזוזות דכתיב וכתבתם ודרשינן מיניה כתיבה תמה וכן פי' רש"י וכתבתם דתפילין ומזוזות תם שלם כהלכה משא"כ לענין שיהא מיקרי כתב סתם י"ל דשפיר הוא קרוי כתב כשהוא מכיר לקרותו ולענין שבת לא בעינן כתיבה תמה אלא כל שכמו שהוא נכתב הוא נקרא שפיר מתחייב עליו משום מלאכה ואף שהוא נתכוין לתיבה גדולה מ"מ כיוצא בזה מתקיימת במקום אחר באגרות הרשות ומה איכפת לן שבתפילין ומזוזות הוא פסול בדיעבד משום דרבי קרא להצריך כתיבה תמה דוק' ואפילו בגט נמי אין מקום להצריך כתיבה תמה דהא בקרא לא כתיב רק וכתב לחוד וכן משמע מהרמב"ם בפי' המשנה שהטעם הוא לפי שעכ"פ הוא נקרא בענין אחד אף על פי שהנחת המיסד כתיבת לשון זה לא היה כן וז"ל ואף על פי שמם של שם סתומה וזו פתוחה לא ניחוש על הלשון (ע"ש שכתב אל הלשון ונראה שהוא ט"ס מ"מ הכוונה כמ"ש שעיקר בידינו אם אין כאן שינוי הקריאה בענין אחר) עכ"ל ודוחק לומר שכוונתו שאין חוששין על הלשון כיון דבדיעבד כשר והיינו כדאמר ר"ח בשם דאף דלכתחלה אין כותבין כן מ"מ כיון דבדיעבד כשר מיקרי כ' מ"מ אך פשיטות לשונו משמע שכוונתו כמ"ש וצ"ל דודאי המקשה דפריך מי דמי כו' וס"ל דאף בדיעבד פסול לא אסיק אדעתיה לפסול משום כתיבה תמה כמו שהוא בברייתא דמייתי לקמן אלא מסברא דנפשיה כיון דהנחת הלשון לכתוב מם סתומה בסוף אם כותב שם פתוחה אין זה אלא ככותב אות אחר או חתימה בעלמא ואין שם כתב עליו ולכן פריך מי דמי כו' וע"ז קאמר רב חסדא דזאת אומרת דכשר בדיעבד דבאמת שפיר שם כתב עליו והנחת הל' אינה אלא לכתחלה והשתא פריך אדרב חסדא דס"ל להכשיר גם בס"ת ותפו"מ אף בדיעבד מברייתא דבעינן כתיב' תמה ונהי דאמתניתין לא קשיא מברייתא דלענין מלאכת שבת שפיר מיקרי כתב אע"פ שאינו תמה מ"מ לענין ס"ת תפו"מ צד תמות במקומם עומדת ואם לא כתב כן פסול וקשיא אדר"ח ומשני ליה דהוא דאמר כריב"ב וא"ש מה שהקשיתי דלישני ליה אנא דאמרי אליבא דר"י ז"א דהשתא דאיגלי לן טעמא דפסולא משום כתיבה תמה אין הכרח שר"י דמתני' יהי' חולק על הברייתא דלענין שבת שאני דלא בעינן כתיבה תמה ולכך הוצרך לשנויי דהוא דאמר כריב"ב וא"ש דברי הרמב"ם בפי' המשנה דלפי מאי דמייתי הש"ס הברייתא אין צורך לומר במתניתין טעמא דרב חסדא משום דבס"ת תו"מ כשר בדיעבד די"ל דגם המשנה מודה לפסול משום כתיבה תמה ומ"מ לענין מלאכת הרשות לא ניחוש אל הלשון ושפיר קרוי כתב לענין זה:

אך יותר נראה לומר דגם המקשה הוה ס"ל טעמא דברייתא משום כתיבה תמה ומ"מ קשיא ליה שפיר דנהי דלגבי מלאכת שבת לא בעינן תמה מ"מ כיון דקפדינן בין פתוחה לסתומה לפסול בדיעבד איך קאמר ר"י דמהני כשכותב שם קטן משם גדול שהרי ניכר לכל שעדיין לא גמר מלאכת' ועדיין לא יצא מן התיב' כלל ומה בכך שהושוה קריאתו מ"מ אין זה גמר מלאכה כיון דאיכא קפידא טובא במלתא לענין דבר שבקדושה לפסול אף בדיעבד ולכן קאמר ר"ח דזה אינו דכשר ולכן כיון שעשה בו אותיו' שנים אשר באו אל התיב' והם מתקיימי' במקום אחר אפילו בס"ת בדיעבד שפיר מיקרי גמר מלאכה ולפ"ז צריך לומר בכוונת הרמב"ם שלא ניחוש אל הלשון כיון דבדיעבד כשר לכן כשכתב שם אף על פי שהוא מ"ם פתוחה הוי גמר והיינו כדר"ח ולפ"ז א"ש נמי מה דקאמר ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי כו' ולכאורה משמע דבעי לתרוצי מתניתין ולפי מה שכתבתי לעיל לא קשה על מתניתין כלל ולפי מה דמייתי הברייתא דטעמא משום כתיבה תמה וצריך לומר דלתרוצי לישנא דר"ח קאתי דעדיפא משני דאפילו בספר תורה כשר סתום ועשאו פתוח ולכן קאמר הש"ס ומדפתוח וכו' אך לפי מה דכתבינן השתא א"ש בפשיטות דאף לטעמא דברייתא משום כתיבה תמה מ"מ צריך לתרץ המתניתין ולומר דס"ל דסתום ועשאו פתוח כשר דאל"כ אין זה גמר מלאכה שהרי עין רואה תשור כי לא מן השם הזה אלא צריך לחוק להשלים התיבה אלא ע"כ דס"ל דגם לענין ס"ת כשר בדיעבד וחשיב השלמה:

ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דל"ל לאתויי דריב"ב הו"ל למימר אנא דאמרי אליבא דר"י דע"כ פליג אברייתא מחמת קושי' דמי דמי כו' ויש מקום ליישב זה דודאי גם המקשה היה לו לב לדעת די"ל דכשר בדיעבד כיון דאכתי לא ידע ברייתא רק דמסברא היה סובר דעכ"פ סתום ועשאו פתוח יש לפסול דגרועי גרעיה כדאמר לקמן אך אם נימא כסברת המקשן במגילה דס"ל דהא דר' ירמיה צופים אומרים בסתומים מיירי ודלא כר"ח דס"ל מם וסמך כו' א"כ א"ש מתניתין דאין כאן גריעות כלל אך המקשן שפיר הקשה לשיטת ר"ח דס"ל מם וסמך כו' א"כ ע"כ דר' ירמיה בפתוחים וא"כ כיון שמם של שם סתום ודשמעון פחות גרועי גרעיה ולכן ר"ח נכנס בעובי הקורא לתרץ קושיא זאת שהוא לשיטתו וקאמר דבאמת זאת אומרת דאפילו סתום ועשאו פתוח כשר וקס"ד דטעמא משום דס"ל דלא קפדינן ומש"ה מעיקר' מקשה לי' מברייתא דפסול בכל גווני ולא מצי לשנויי אנא דאמרי כר"י דמתני' דבאמת אין הכרח ממתניתין דהא מצינן למימר דר' ירמיה בסתומין וממילא דאין כאן גריעותא אך רב חסד' גופיה לא מצי לשנויי הכי לשיטת עצמו דס"ל מם וסמך כו' ולכך משני ליה דאמר כריב"ב כו' וע"ז פריך ליה דמריב"ב אין ראיה די"ל דלא מכשיר רק בפתוח ועשאו סתום דעלויה עלייה משא"כ בסתום ועשאו פתוח דגרועי גרעיה סבר' הוא לפסול וא"כ מסתבר טפי לאוקמי דר' ירמיה בסתומין כסברת המקשה במגילה והוה אתי מתניתין שפיר וע"ז קאמר ותיסברא כו' שכחום וחזרו ויסדום ולכן גם ר"ח מודה דבעינן כתיבה תמה לכתחלה ומ"מ בדיעבד כשר דאין כאן גריעות כיון דמעיקרא נמי הוה כו' ודעת לנבון ניקל ליישב בזה קושית רש"י והתוספות מסוגיא דמגילה די"ל דהמקשה במגילה לא הוה ניחא ליה לאוקמי דר' ירמי' בפתוחות דא"כ תקשי מתניתין דשבת דסתום ועשאו פתוח גרועי גרעי' ולכך הוה ניחא ליה טפי לאוקמי דר"י בסתומות וא"ש מתניתין דשבת דעלייה עלייה ולכן מקשה עליו שפיר מדר"ח דאמר מם וסמך כו' אלמא דסתומות מעיקרא הוי ואפשר קצת להעמיס כן בכוונת רש"י והתוספות מ"ש דהמקשה מהפך הסברא כו' זיל הכי קמדחי כו' ור"ל דבש"ס דשבת נקט הקושיא באופן שאם הונח לנו מלת' דר"ח דמם וסמך וא"כ ע"כ מלתא דר"י בפתוחות א"כ קשה מתני' דשבת דמוכח מינה להכשיר סתום ועשאו פתוח דהא מסתבר לפסול משום דגרועי גרעי' ובמגילה ששם עיקר מלתא דר"י ניחא ליה למנקט מלתיה אם נפרש דבפתוחות מיירי כי היכי דתיתי שפיר מתניתין דשבת משום דעלויי' עליי' ולזה מצא מקום להקשות עליו מדר"ח דאמר מם וסמך כו' ומ"ש רש"י דהו"מ לשנוי' במגילה דר"ח אתמר בסתומי' ודר"י בפתוחים ר"ל דעכ"פ הך קושיא היה מקום לדחותה בכך אלא דהוה קושיא אחריתי דהיינו הא דמקשה בשבת דלמה יתחייב נימא גרועי גרעי' אבל מ"מ דר"ח אדר"י הוה מתרצי שפיר וגם י"ל דהו"מ למימר דלא קפדינן אגריעותא או כמ"ש לעיל דס"ל דלענין מלאכת שבת לא איכפת לן בכתיבה תמה אבל מ"מ קושייתו כמות שהוא דקשיא ליה דר"י אדר"ח הו"מ לתרוצי בפשיטות אלא תירוצה מעליה וכנ"ל:

ועוד נראה לענ"ד ליישב דברי רש"י מ"ש דהוה מצי לשנויי דר"ח בסתומים ודר"י בפתוחים אף על גב דלפי"ז היה צריך ליישב מתניתין דשבת משום דס"ל דהא דמקשה הש"ס גרועי' גרעי לר"ח הוא דקא קשיא ליה דקאמר זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר אלמא דמפרש מתניתין שכתב שם משמעון דהיינו שכתב שם במם פתוחה דכיון דמם פתוחה חידוש הוא שחידשו הצופים לכתוב מם פתוחה באמצע התיבה אין לך בו אלא חידושו דהיינו דוקא באמצע התיבה ואם כתבו בסוף הרי שינה מתמונת אותיות שצריך להיות סתומה ופסול דגרועי גרעיה מהאותיות שניתנו בסיני וכתובים על הלוחות כיון שלא נתחדש על ידי צופים להכשיר פתוחה לבסוף משא"כ לר"י לא קשה מיירי דשפיר מצי לאוקמי דר"ח בסתומין ואיהו מיירי בפתוחין ואפ"ה א"ש מתניתין דשם משמעון דמיירי באמת שהיה בדעתו לכתוב שמעון במם סתומה באמצע דהא כשר בכה"ג כיון דעלוי' עליה ולכן כשכתב שם קטן דהיינו שני אותיות שם חייב דהא שפיר מתקיים במקום אחר שהרי יש כאן מם סתומה בסוף התיבה כדינו והמקשה דפריך מי דמי שם דשמעון פתוח וכו' היה סובר דבין סתום ועשאו פתוח או איפכא פסול וכדברי הברייתא שם משא"כ רצה, ר"י דס"ל כריב"ב דפתוח ועשאו סתום כשר א"כ יש לפרש מתניתין שהיה דעתו לכתוב שם שמעון במם סתומה דכשר ג"כ:

והנה דברי התוספ' במגילה הם תמוהים מאוד (ואא"ז מהרש"א האריך לפרש כוונתם והמה נפלאו מאוד בעיני כמבואר למעיין וגם תמוה מאוד מ"ש התוספות וכי מטי כו' במגילה פריך כו' שהרי ר"ת שם דבריו אמורים על ש"ס דמגילה כמבואר ממ"ש ועוד הא אמר ר"ח מם כו' ועוד כמה גמגומים ולא רציתי להאריך ולבי אומר לי שיש כאן חסרון ודילוג דמ"ש התוס' דר"י מוקי לה וכו' עד קא מדחי ליה שייך לעיל אחר תיבת ולא תיקשי דרב חסדא והיה כתוב בגליון מה שנשמט בפנים וטעה הסופר והכניס הגליון לקמן אחר ולא קשיא מידי וכצ"ל ואומר ר"י דגמרא מסיק לי' התם דידע כו' (תיבת וקתני ט"ס וצ"ל התם דוק ותשכח שבמקום הא' נכתב קוף וחלקו המם לשנים ועשאום נו"ן יו"ד ושבשתא כיון דעל על הוסיפו וא"ו בראש התיבה ואיש מבין יחקרנו וידע כי כדברי כן הוא שרגיל ליפול ט"ס כזה) ולא תיקשי דר"ח דר"י מוקי לה בסתומים (רצה לומר דר"י מוקי להא דר"ח בסתומים ואע"ג דודאי הכי הוא דרב חסדא בסתומים מיירי נקט לשונו מוקי לה רצה לומר דעכ"פ לא מיירי ר"ח בגוונא דמיירי בה איהו ועיין בלשון רש"י בשבת שכתב לא אפשר לאוקמ' הא דר"ח כ"א בסתומים כו') וכי מטי במגילה פריך מהאי דר"ח דהכי אורחי' זיל הכא קא מדחי לי' והכי קאמר ותיסברא כו' ור"ל דבשבת דידע מתחלה לעשות חילוקים מפתוחים לסתומים היה פתח פתוח לפניו לחלק בזה בין דר"י לדר"ח שגלוי לכל שאין קושיא על דר"י דר"י מצי אמר אנא בפתוחים קאמינא ודר"ח בסתומים קאי ואין דרך המקשה להקשות בדרך את"ל כשענין גלוי משא"כ במגילה שפיר מקשה מדר"ח אדר"י בדרך את"ל דר"י בסתומים קאי ושוב כתבו וכן פי' ר"ת ר"ל שגורס ג"כ במגילה הך קושיא מדר"ח לפי שיש שאין גורסין קושיא זו מדר"ח כמבואר בספר הישר לר"ת בשם רבינו משולם) ומשני אין מהוה הוה ולא קשיא מידי ומאלה המצות נמי פריך ומשני שפיר רצה לומר דגם מה דפריך הש"ס ס"ס כו' משני שפיר ומתוך הסוגיא דמגילה ודשבת מוכחי תרווייהו דר"י קאמר כו' כצ"ל ואפשר דגם הנך תיבות ומאלה המצות נמי שייך לעיל וכצ"ל ולא תיקשי דר"ח דר"י מוקי לה כו' ומשני שפיר וכן פי' ר"ת כו' ולא קשיא מידי ומתוך הסוגיא כו' ואף כי לא מלאני לבי לומר שכך הוא בבירור כמו שהגהתי אך אומר דעתי לפי מה שמבואר עלה התוס' שיש בזה קרוב לשמוע שהט"ס הוא על דרך שכתבתי ועיין בספר הישר לר"ת שנדפס מחדש שבמסכת שבת לא כתב כלום רק במגילה אך שם באו הדברים בנוסח אחר ממ"ש התוספות בשמו וקצרתי:

וממוצא דבר אנו למדין שאין להביא ראיה ממה דפסול בס"ת כשעשה פתוחות סתומות או איפכא שיהא פסול גם בגט די"ל בס"ת שאני דכתיב וכתבתם דדרשינן מיניה דבעינן כתיבה תמה וכה"ג דרשינן בברכות ושננתם שיהא למודך תם וכן לענין ד' מינים דדרשינן ולקחתם דבעינן לקיחה תמה אבל גבי גט דכתיב וכתב לחוד כיון שכמו שהוא נכתב הוא נקרא שפיר מיקרי כתב ולפי הסברא שכתבתי כיון דפסול לענין ס"ת לא מחייב עלה לענין שבת לפי שנראה שעדיין לא גמר התיבה בשלימותה י"ל דגם בגט פסול משום לעז שיאמרו שאין זה המגרש ששמו שם כיון שכתב במ"ם פתוחה הוא איש אחר ששמו שמעון או שמואל והסופר אף הוא מתכווין לגמור את השם אלא שטעה וקיצר במקום שהיה צריך להאריך ומ"מ בשם יום טוב או שם טוב או בן ציון וכיוצא ליכא חשש בזה אם כתב פתוחה במקום סתומה כיון דלא בעינן כתיבה תמה. וגם לענ"ד בס"ת גופיה צ"ע מנין לנו להכריע לפסול ודלא כר"ח כיון דמשמע מהש"ס לפי המסקנא דמהוה הוה כו' ושכחום וחזרו ויסדום שפיר מתרצה מלתא דר"ח כר"י ב"ב ולא אשכחן מאן דפליג עליו דאפילו הנך תנאי דס"ל דלא כר"י ב"ב והכי קי"ל דניסוך המים כל שבעה מ"מ בהא דס"ל לר"י ב"ב דפתוח ועשאו סתום כשר לא אשכחן דפליגי רק הטעם משום דניסוך המים כל שבעה הל"מ הוא ואם כן לכאורה נראה דהלכתא כוותיה. וגם לפי פשיטות דברי הש"ס ס"ל לר"י הכי וכן ס"ל לתנא קמא דברייתא דמייתי התם דקאמר גם כן מצינו שם קטן כו' ואם כן מה"ת לתפוס עיקר דברי הברייתא דפסלה כיון דאיכא הני תנאי דמכשרי ור"ח דהוא אמורא ס"ל הכי. ולכאורה היה אפשר לומר דסוגית הש"ס מוכחא דעיקר לפסול כתנא דברייתא דהא פריך ס"ס אלה המצות כו' ולכאורה מאי קושיא כיון דלר"ח ע"כ לפי המסקנא דחזרו ויסדום צ"ל דהיינו לכתחלה ולא לעכב אם כן גם מאי דאמרי' ואתו צופים תקנו הי באמצע תיבה כו' נמי י"ל דלמצות בלבד לענין לכתחלה תקנו ולא לעכב ומהאי טעמא גופיה שאין הנביא רשאי לחדש לא תקנו לפסול ואם כן מה צ"ל חזרו ויסדום דבלא"ה נמי לא שייך אלה המצות בדבר שתקנו לכתחלה לבד וצ"ל דודאי לר"ח א"ש רק דהש"ס מקשה ס"ס אלה המצות כו' על תנא דברייתא דפוסל בכה"ג משום דהוה כתיבה שאינה תמה דהא אין זה רק מתקנת צופים ואמרינן אלה המצות שאין להם לחדש דבר לפסול בדיעבד והלכך כיון דסתמא דתלמודא דמגילה פריך ס"ס אלה המצות משמע דס"ל כברייתא דפסלה ולא כר"ח ולכך הסכימו הפוסקים לפסול:

אך לענ"ד יש לומר דהש"ס שפיר קא קשיא ליה גם אליבא דר"ח דדוחק הוא לומר דקושית הש"ס לא אזלי לר"ח ומכ"ש במסכת שבת דכל עיקר פלפול הש"ס אליבא דר"ח קאי ומאי פריך ואכתי אלה המצות לכן נראה דהכי קשיא ליה כיון דמהוה הוה אלא דלא ידעי הי באמצע כו' והצופים שתקנו כך קבלו מפי הגבורה שצריך להיות פתוחה באמצע וסתומה בסוף אם כן פשיטא שיש עכוב בדיעבד ואם שינה פסול ולכך קאמר גם זה בכלל הותסברא כו' מהוי הוה ואכתי אלה המצות כו' אלא שכחום וחזרו ויסדום ולפי זה שפיר יש לומר דמעיקרא תרווייהו הוו בין בתחלה בין בסוף אלא שנשכח אחד מהם לגמרי ושוב חזרו ויסדום שיהיו שניהם כמו שהיו בראשונה ומ"מ לכל מר כדאית ליה דלר"ח מעולם לא היה קפידא מי בראש לעכב רק לכתחלה לבד ולמ"ד דפסול שפיר היה קפידא בדבר מעיקרא ג"כ:

ובזה דכתיבנא א"ש בהא דאמר ולא ידעו הי מינייהו באמצע והי מנייהו בסוף ומדקדקים למה לא נאמר הי מינייהו בתחלה או באמצע והי מינייהו בסוף ולפמ"ש י"ל דלכאורה קשה לפמ"ש דכיון דצופים מפי הגבורה אמרו יש עכוב בדבר וא"כ תיקשי הא דר"י ב"ב דקאמר רמז לניסוך המים מן התורה דהא משמע דלא קשיא ליה כי אם לר"ח דמכשיר סתום ועשאו פתוח אבל על ר"י ב"ב לא קשיא ליה ואם איתא לדר"י אם כן לבתר שחידשו צופים אין כאן רמז כלל ופשיטא דאין סברא לומר דהרמז קודם שחידשו צופים הוא דפשיטא שהתורה בא לרמז לנו לדורות עולם לא ישתנה בשום פעם וע"כ צ"ל כן דאל"כ תיקשי מאי קאמר בשלמא פתוח ועשאו סתום עלויי' עלייה כו' וקשה דלמאי דס"ד דמעיקרא לא הוה פתוחה כלל אם כן אין הוכחה מדר"י ב"ב דהא אז לא היה רק סתומה וכן הקשה בפ"י ודוחק לומר דלא מסתבר ליה שחידשו צופים מה שהיה כשר מתחלה רק שחידשו שגם מ"ם כזו יכול לכתוב ואם כן ממילא אף בלא ר"י ב"ב יש להכשיר מצד הסברא דעלוייה עלייה. אך באמת אין צריך לזה דאתי שפיר בפשיטות דכיון שהרמז צריך שיהיה גם לדורות אם כן גם לאחר שחידשו צופים יש שם רמז וע"כ לומר דפתוח ועשאו סתום כשר דעלוייה עלייה:

ולפ"ז קשה מה שהקשיתי דלמאי דקאמר לא ידעו כו' וצופים תקנו פתוחה באמצע ואם שינה פסול אם כן אין כאן רמז ולכן נזהר התרצן בדבריו ואמר לא ידעו הי באמצע כו' וא"כ י"ל דעל תחלת התיבה לא תקינו כלל ויכול להיות בין סתומה ובין פתוחה וכיון דהרמז הוא באות מ"ם שבתחלת תיבת מים שפיר רמזה התורה ע"ז אף שהוא מ"ם סתומה דלענין תחילת התיבה אין קפידא שלא תקנו רק על אמצע התיבה בלבד ולמאי דמסיק שכחום וחזרו ויסדום פשיטא דא"ש דלר"י ב"ב לעולם לא היה מעכב וגם קודם ששכחו לא הוי לכתחלה כמו דס"ל לר"ח אליבא דר"י במתניתין דסתום ועשאו פתוח כשר ופליג אברייתא דפסלה בכל גווני:

וראיתי בפ"י שהקשה דהאיך אפשר שהס"ת והתפילין שלהם היו פסולים עד שבאו צופים וחזרו ויסדום ולר"ח ניחא יעו"ש ולענ"ד יש לומר דהך דר"י דאמר הכי אתי כמ"ד דס"ל בסנהדרין שהתורה ניתנה אשורית וכשחטאו נהפך ובימי עזרא חזר להם אשורית ולפ"ז א"ש דבעת שכחתם היה הכל בכתב עברי ולא היה שם אותיות אלו כלל ואח"כ כשקיבלו מאשור כתב אשורי ולא מצאו בהם אותיות מנצפ"ך חזרו הצופים ויסדום ובהכי א"ש מה שהקשו שהרי היו יכולים לידע מן הלוחות עיין בחידושי הרשב"א ובטורי אבן ולפי מ"ש א"ש ע"פ מה שראיתי בספר נזר הקודש שכתב דבלוחות הראשונים היה אשורית ואח"כ כשחטאו בעגל חזר ונתן בכתב עברי ובימי עזרא חזרו ישראל לכתב אשורית ולפ"ז לא יכלו לדעת מן הלוחות כיון דלוחות שניות היו בכתב עברי ולא היו יכולין ללמוד משם כלל כן י"ל לפום ריהטא ועדיין צ"ע:

ואיך שיהיה עכ"פ אפס מקום להכריע הלכה שיהיה פסול בדיעבד אם עשה סתומה פתוחה או איפכא וקצת יש להביא ראיה מהירושלמי בשבת דקאמר מיתיבי לר"י והלא אלו כפופין ואלו פשוטין יע"ש ולשון זה מבואר שחכמים השיבו זה על ר"י דאינהו ס"ל דפסול בכה"ג וכדברי הברייתא דאין לומר דמלכתחלה קא קשיא להו ז"א כדמשמע בש"ס דילן דאם היה כשר בדיעבד אין להקשות על ר"י וכיון דבירושלמי משמע דחכמים פליגי על ר"י. וס"ל לפסול יש לפסוק כחכמים לגבי דר"י ומצאתי בספר התרומה שכתב בהלכות גיטין סימן קט"ו וז"ל מתוך שמעתא הדא אומר מורי הכותב גט פעמים שנופלת טיפת דיו כו' או פעמים שרוצה לעשות מ"ם פתוחה ודחק החרטום כו' ואמרינן פרק הבונה שלא יעשה פתוחה סתומה אע"ג דאיכא תנא התם דמכשיר כמו כן איכא דפסל ומוחק הדבוק בראש התער זהו חק תוכו' ופסול וכן כתב בהלכות תפילין סימן ר"ה יע"ש והמרדכי פ"ב דגיטין העתיק דברי סה"ת אלו יע"ש הרי מבואר כמ"ש דאין הכרע לפסוק הלכה כלל בבירור ואין רק ספק לבד ובאמת גם דברי סה"ת צ"ע דאפילו תימא בס"ת דספיקא הוה שמא הלכה כמ"ד פסול מ"מ מנ"ל ללמוד משם לענין גט די"ל דדוקא בס"ת פסול דבעינן כתיבה תמה משא"כ בגט י"ל דלא בעינן כתיבה תמה וליכא למ"ד דפסול וכ"כ התוספות והרא"ש גיטין דף כ' בשם הר"י לענין מוקף גויל דדוקא בס"ת ותפילין ומזוזת בעינן שיהיו האותיות מוקף גויל דכתיב בהו וכתבתם כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפידא אפילו ספר ודיו לא בעינן בגט דספר אתי לספירת דברים ע"ש ואפשר דמהאי טעמא כתב הרא"ש אם נפל טיפת דיו לתוך האות כו' שהם תחלת דברי סה"ת והשמיט סוף דבריו שכתב או פעמים שרוצה לעשות מ"ם פתוחה ודבק כו' משום דס"ל דבזה אין לפסול משום חק תוכות דמדינא הוא כשר בדיעבד אף אם היתה נשארת כך סתומה כיון דלא בעינן כתיבה תמה ובש"ע סימן תכ"ה דנקט הך דינא אע"ג דמכשיר התם באין מוקף גויל בדיעבד י"ל דגם בהך דנדבק החרטום ס"ל דבדיעבד יש להכשיר ועכ"פ במקום עיגון אלא דחייש לדברי סה"ת דמדמי גט לס"ת לענין החילוף מפתוחה לסתומה ולדינא נלענ"ד שהכותב בן ציון בנו"ן פשוטה לא הפסיד רק שיש לקרב קצת ומכ"ש שלא לכתוב בשני שיטין ואהני קבלתו לענין זה שלא נתפוס אותו כשני תיבות אבל לענין הנו"ן קרוב הדבר שקבלה בטעות הוא מאחר שמימינו לא ראינו כך מסתבר טפי שיש לכתוב כדרך העולם ואף מי שיראה חתימתו בנו"ן כפופה יתלה שזה חותם כן בטעות ועיין במבי"ט לענין שם גזול גזעלה. הנלענ"ד כתבתי דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה