בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ג · שאלה פט
שאלה באחד שהיה מעולם חכם גדול שלם במעלות ואח"ז מחמת חולי נטרפה דעתו קצת והולך בטל ואינו עושה שום משא ומתן וכשמדברין עמו הוא משיב כהוגן וגם יכול לחשוב חשבונות ממש כמו מאז ומקדם רק שלפעמים ניכר מתוך דבריו שנקבע בלבו שאין לו תקנה ובלבו שיש לו שונאים ורוצים בקלקלתו ויש לו עצבות גדול ומרה שחורה ר"ל גברה עליו ועמד השואל ושאל אם הוא יכול לגרש את אשתו מאחר שהוא מדבר בשאר דבריו כאחד מן החכמים ודבר זה נפתח בגדול הדור ה"ה מחותנו הרב הגאון המפורסם מרא דאתרא דפה ק"ק יצ"ו כש"ת מהוהר"ר מאיר נ"י פתח שער בתשובתו הרמתה וקמצדד אצדודי להראות פנים בהלכה ובכל כיוצא בזה לא נאמר נשתטה לא יוציא עולמית כאשר באו הדברים ברוב ענין בתשובתו. אולם משום חומר א"א נשען עלי וענוותו תרביני לשחר פני לתת עיני בגירושין הללו אם כזה גט ולחוות דעי אף אני:
תשובה עיקרא דהא מילתא כבר עמדו עליו הגדולים חקרי לב ושאילתינו כשאלת הראשונים חכמי הדור אשר לפנינו אשר פתחו בהצלה תחלה וביררו הדברים כשמלה וכמעט לא הניחו מקום להתגדר וכל מעשה תקפם וגבורתם הלא הם כתובים על ספר אור הישר שנדפס באמשטרדם ותאחז במשפט ידם לדבר קשות עם אדוני הארץ חכמי ודייני ק"ק פרנקפורט דמיין שערערו על הגט ואם אמנם אין הנדון דומה לשלפנינו שהיה להם כמה צדדים במלתא דליתא בגירושין שלפנינו אולם מכותלי כתבם ניכר שסניפים עשאום ואי הוי מקלע עובדא קמייהו כנדון שלנו דקא מעגנא ויתבא זה שנים רבות היו נמנים עליה להתירה ולולי כי כבר קדמוני רבנן הגאונים בספר הנ"ל הוחק לזכרון לדורות עולם כי חכמי כל ישראל יוצאין בפתח אחד כרחב פתחו של אולם וקמו ביה רבנן במלתא דגיטא מעליא הוא וגם חזינא לר' מאיר מקמאי אומר מותר ומראה פנים לא היה ערב לבי לגשת. ובהסתר פנים איתי כי יראתי מהביט אל נקבי השבכה מעשה רשת. וגם בני ענק ראינו בבואם אל בית הנשים עתים חשים ושמעתי שפורשים מדאגה בדבר פן יפלו בנופלים נפל אשת. אף כי אנכי היום רך סמכוני באשישות ואיך אחבירה במילים למשוך בקשת. לירות במו אופל ולהמציא מלבי סברות דקות שדופות וצנומות במקום משנה מפורשת. ואיך אבנה יסוד על אבני גיר מנופצות ולחיות אבנים מערמות העפר והמה שרופות כאשישי קיר חרשת. אבל כי אראה אור כי יהל זה היה מעשה ואמרו חכמים הרי זו מגורשת. נקיטנא בשפולי דגלימייהו ורהיטנא בתרייהו למשקול מעפרייהו ולמשוך בקסת. אם אמנם כי חנם מזורה ארשת. הנה ארשם ארש ברזל ויסודותם בהררי קודש יוצא כמו נחושת. וגם כי הכל בכתב מיד ה' עליהם השכילו ונתגלה להם מה שבחורין ולא השאירו עוללות ועשאוהו כבולשת. ואני אנה אני בא ללקט שבלים בעמק של הלכה אחרי כי הלכו בו הנמושות. אולם זאת אעשה לפתח ולשדד אדמתם ורעיוני על תלמי שדי חמדתם יחרשו חרשת. ותפלתי שגורה שלא יערע דבר תקלה על ידי ולא תכסוני בשת וה' אמת אל תצל דבר אמת מפי מלה די לעלמין לא תתקבל. יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל:
גלוי לכל יודעי דת ודין הא דתנינן תמן בחגיגה דף ג' ע"ב ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן כו' ומדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות מבואר דלאו דוקא הנך דתנינן בברייתא והכי דייק לה רבינו הב"י מדכתיב שם כל מי שנטרף ונמצאת דעתו משובשת בדבר מן הדברים כו' אמנם המרדכי בשם רבינו אביגדור ועוד פוסקים חולקים בזה כמבואר בב"י באה"ע סימן קכ"א ונלענ"ד שדברי התוס' בחגיגה שם מוכיחין כדברי הפוסקים החולקים על הרמב"ם שהרי התוספות שם דף ד' ד"ה או דלמא מכולהו הדר ביה מי אמרינן כיון דמקרע דדמי להאי דהדר ביה גם מאינך דחשיב בהדי מקרע הדר ביה או דלמא מהאי לחודיה עכ"ל ולכאורה קשה מי הכריחם לכך דהא בפשיטות מצינו לפרושי דלהך צד שבהאיבעי אכולהו הדר ביה היינו כמו דחזינן דמאבד מה שנותנין לו לחוד הוי שוטה אף ע"ג דלא אתחזק רק להא מלתא ה"ה לשאר סימנים אי חזינן חד סימנא דעביד דרך שטות הו"ל שוטה כיון דמהנך סימנים ילפינן לכל הסימנים ואין חילוק ביניהם אך אם נאמר דאין סימני שטות כ"א אותם המבוארים בברייתא א"ש דע"כ ר"פ דקאמר דהדר ביה ר"ה מחמת הך ברייתא תיקשי עליה דמנ"ל הא דלמא הך דמאבד הוי סימן גמור דאפילו איהו לחוד מהני כיון שע"כ שיש חילוק בין סימני שטות לומר דשאר דברים אף דעביד דרך שטות ל"מ רק הני דוקא א"כ אף אנו נאמר דמאבד עדיף טפי וע"כ לומר דמקרע היינו מאבד ואם כן קשה מאין הרגלים לומר דהדר ביה מאחריני ולכן הוצרכו התוספ' לומר דמספקא ליה דלמא כמו דהדר מהאי דדמי למאבד כך הדר מאחריני אבל אם נאמר כשיטת הרמב"ם דהנך ל"ד דה"ה לכל מה דעביד דרך שטות והנך דברייתא לדוגמא אם כן בפשיטות מצינו לפרושי דמספ"ל דלמא כמו דבמאבד בחד סגי ה"ה בכל סימני שטות שבעולם בחד סגי ומאבד לדוגמא נקטי' אע"כ שדעת התוס' כמ"ש דהנך דברייתא בדוקא נקטינהו:
והנה באמת צריך ישוב לדברי הרמב"ם למה נקיט בברייתא דוקא הני מיני שטות וראיתי בספר הנ"ל הביא תשובת הגאון בעל שאגת אריה ז"ל שכתב דלהרמב"ם צ"ל דנקט להו לרבותא אליבא דר"י דאף ע"ג דאיכא למיתלי בהני אימור כו' ולר"ה י"ל דבדוקא נקיט הני כיון דאיכא הני אימור בעלי תלתא אבל שאר מיני שטות ועביד ד"ש בחדא סגי ולפ"ז הקשה על הרמב"ם דהמקשה דלא אסיק אדעתיה הנך אימור קשה דהו"ל להקשות גם לר"י אי דע"ל ד"ש מאי ארי' הני אחריני נמי ע"ש שנדחק לומר דלהמקשה באמת היה צ"ל דהברייתא דוקא נקיט והרמב"ם קאי אליבא דמסקנא ע"ש ולענ"ד לק"מ דבס"ד דהמקשה דלא דבהנך דברייתא יש מקום לתלות באימר כו' אם כן צ"ל דדוקא נקיט הני אליבא דר"י דבהא אפילו באחת מאילו שעושה ד"ש הוחזק לכל משא"כ במיני אחרינא גם ר"י מודה דג' מינים בעינן להיות מוחזק לכל דבמינים אחרים יוכל להיות שיש לתלות בד"א ולכך צריך ג' מינים משא"כ השתא דקאמר הש"ס דגם בהני שייך לתלות אימור כו' ואפ"ה ס"ל לר"י דאף באחד מאלו סגי אם כן שוב אין מקום לחלק בין הנך דברייתא למינים אחרים ואדרבא י"ל דרבותא נקט דבמינים אחרים של שטות אין לתלות כלל באימור ובחד סגי:
ומ"ש עוד הגאון הנ"ל על דברי הכ"מ שכתב להוכיח סברת הרמב"ם דאמאי לא מני מאבד בקמייתא ובבתרייתא הנך תלתא אע"כ דלדוגמא נקטינהו וע"ז כתב דמ"מ קשה דאי נקט קמייתא לדוגמא משום רבותא דלא תלינן בהני אימור אם כן אמאי לא נקיט בתרייתא כו' אלא בע"כ צ"ל דלא דייק התנא למיתני כולם ע"ש שהאריך. ולענ"ד ז"א דודאי אי אמרי' דקפיד איכא דוקא בהנך המפורשים בברייתא אם כן פשיטא שלא היה לו להתנא להשמיט אחד מן הסימנים שהרי איכא למטעי דדוקא בהנך תלתא ותו לא ומאי שייר דהאי שייר וגם באידך ברייתא דנקיט חד ושביק תלתא ודאי דלאו אורחא דהתנא למנקט הכי משא"כ אם לאו קפידא הוא רק לדוגמא לחוד לא קפיד למיתני כולהו דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל אלא כיון דגלי לן בחד דלא תלינן ה"ה בכולהו ותנא דברייתא קמייתא נקיט תלתא עניני לדוגמא למילף מינייהו לכל עניני שטות הדומים להם ולאו למימרא דהנך דוקא:
והנה דעת הכ"מ לפרש מ"ש הרמב"ם ונמצא דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים היינו שהוא רגיל בכך והגאון בעל ש"א כתב להוכיח דאתחזק בעינן דאל"כ מאי קאמר ר"פ דאי שמיע לר"ה הוי הדר ביה דלמא שמיע ליה וס"ל דברייתא דמאבד מיירי דאתחזק ג"פ וקמייתא מיירי דעביד לכל חד פ"א ולכך בעינן הנך תלתא דליתחזק אע"כ דמדר"י נשמע לר"ה ע"ש ובספרו טורי אבן שהאריך בחריפותו ואנא נקיטנא בקיצור מופלג ולענ"ד י"ל דהש"ס דקמבעי ליה אי ממקרע לחוד הדר ביה או מכולהו היינו משום דמספ"ל דלמא הנך אימור דמקרע ומאבד גרוע הוא ולא תלינן ביה ולכך בעביד לחודיה סגי משא"כ באינך אחריני או דלמא דר"פ ס"ל דמכולהו הדר ביה דאדרבא הנך אימור דלן ויוצא יחידי גריעי טפי וכיון דחזינן דבמאבד לא תלינן באימור כ"ש בלן ויוצא יחידי והשתא א"ש דלהך צד דר"פ ס"ל דמכולהו הדר ביה והיינו דהך אימור דלן ויוצא גרע אם כן א"א לפרש דהך ברייתא מיירי דעביד לכל אחד פ"א דמ"מ קשה מאי דוחקיה דר"פ נוקמיה דאפי' באחד מאלו ועביד לכ"א ג"פ דל"ל דאף ג"פ ל"מ כיון דאיכא למיתלי באימור ז"א דהא אף במאבד לא תלינן באימור וה"ה לשאר ואם כן ליכא לאקשויי כקו' הגאון רק אם נאמר דממקרע הדר ביה דאז ע"כ לומר דבפ"א מיירי דאל"כ לן ויוצא ל"ל דממ"נ וכמו שהאריך שם אך לענ"ד גם בהא לא מוכח מידי דשפיר מצינו למימר דכל שהוא עושה ד"ש אפילו פ"א סברא הוא דהוי סימן וכמ"ש אא"ז הגאון המובהק בת"ש והביא ראיה מסימני סריס (ואע"פ שלענ"ד אין ראיה כ"כ וכמ"ש לקמן) וזה נלמד ממשמעות הש"ס דנקט סתמא הלן כו' וא"א דאתחזק ג"פ לא היה לסתום אלא לפרש וסתמא דלישנא משמע אפילו בפ"א והשתא אם איתא דר"ה שמיע ליה הך ברייתא ומוקי לה בג"פ אם כן הדק"ל מאי דוחקיה לאוקמי בכולן בב"א דלמא פירושו באחת מאלו ובעושה כ"א ג"פ וכמו דמתפרש ברייתא דמאבד אע"כ דלא שמיע ליה ברייתא דמאבד כלל ואי הוי שמיע ליה הוי מוקי דבאחת מאילו תנן אלא דמ"מ בלן ויוצא ג"פ בעינן דליתחזק ואע"ג דאיכא למיתלי בהנך אימור לא תלינן בג' זימני רק במקרע לחוד דדמי למאבד אפילו פ"א סגי ואע"ג דלא שוו אהדדי בע"כ צ"ל כן לפום הך סברא דממקרע לחוד הדר ביה:
ואמנם בלא"ה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה דאיך אפשר דממקרע לחוד הדר ביה דאם כן לא נשאר רק ב' סימני שטות ולר"ה לא מיקרי אתחזק בהכי והאריך דא"א לומר דאתי כרבי ע"ש ובטורי אבן ולענ"ד י"ל דלכאורה יש להסתפק אליבא דר"ה דס"ל שיהיו כולן בב"א ור"ל באדם א' בזא"ז וכ"כ בטורי אבן שם ומספקא ליה אם נקרא שוטה משעה שהתחיל לעשות א' מג' אלו או דלמא לא מיקרי שוטה שעשה ג' מעשים הללו ונ"מ לאם גירש או מכר וקנה בנתים אי מהני או לא ולכאורה נלענ"ד דמיקרי שוטה משעה שהתחיל לעשות א' מג' אילו ואפילו תימא דבעלמא לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לומר שהיה שוטה למפרע מ"מ בזה שהתחיל בקלקלה שפיר מחזקינן ליה למפרע וזה מוכרח דהא בגמ' פרכינן אי דע"ל ד"ש אפילו באחת נמי ומשני דתלינן באימור רק כיון דעביד לכולהו נעשה כמי שנגח כו' הרי מוכח דמחמת שבאו לידו ג' דברים תלינן כולהו משום שטות ולא תלינן באימור כו' ואם כן שוב באחת לחוד סגי כקושית הגמרא מעיקרא דלא ידע מהך סברא דאימור כו' ה"נ למסקנא היכא דעביד לכולהו דל"ש אימור מחזקינן ליה בשוטה למפרע דד"ש אפילו באחת סגי ואע"ג דהש"ס מייתי עלה מהך דנגח שור חמור כו' והתם לא מיקרי מועד רק אחר ג' הנגיחות ז"א דודאי התם ל"ש לדונו מועד למפרע דעיקר חיובו בנזק שלם מחמת שהורגל ליגח משא"כ הכא ועיקר דמיון הש"ס הוא להתם דאם לענין שאם עשה ג' דברים נפרדים אמרינן דאתחזק לכל מילי ולפי"ז א"ש הא דאיבעיא להו אי ממקרע לחוד הדר כו' ור"ל דבמקרע לחוד סגי ואפ"ה קחשיב ליה בהדדי עם לן ויוצא אע"ג דבבתרייתא דהיינו מקרע לחוד סגי מ"מ כל שעשה הנך ג' דברים בזא"ז הרי הוא נחשב שוטה למפרע משעה שלן וכל קידושין וגירושין וקנינים פסולין אף שעדיין לא קרע משא"כ אי לא עביד רק תרי מנייהו כגון יוצא ומקרע אע"ג דמשעה שקרע נעשה שוטה מ"מ לא מחשיב למפרע משעה שיצא דאמרינן אימור כו' כיון דלא אתחזק בתלתא מיני כגון נגח שור כו' משא"כ בדעבד לכלהו בכלל שוטים יחשב למפרע משעה שלן דהא אתחזק ולא תלינן באימור כלל אף בקמייתא:
והנה אא"ז הגאון בת"ש סימן א' ס"ק מ"ו כתב דמדברי התוס' דחגיגה שכתבו ומחד בתלתא זימני לא אתחזק משמע דעד השתא מיירי בחד זימני כו' וראיתי בדברי הגאב"ד נ"י שכתב דאין ראיה מדברי התוס' דכתבו כן אליבא דר"ה ולדידיה ודאי בפ"א סגי לכ"א משום דהוי כנגח כו' אבל לדידן דקיי"ל כר"י מסתברא כמ"ש הב"י דבעינן אתחזק ג"פ כו' ולא ירדתי לסוף דעתו שבמ"כ הרמה נראה שלא זו הדרך בכוונת אא"ז ז"ל שנראה שהגאב"ד הבין שמ"ש דעד השתא איירי בחד זימני ר"ל דדוקא עתה דמיירי דעביד חד נקטי התוס' בתלתא זימני ועד השתא דמיירי דעביד כולהו מיירי אפילו בחד זימנא ולכן דחה דזה דווקא אליבא דר"ה כו' אבל המעיין היטב יראה שלא היתה כוונת אא"ז להביא ראיה ע"ז כלל דלזו אינו צריך להביא מהתוס' שהרי מבואר בש"ס דהוי כמי שנגח כו' והרי התם נמי אינו צריך כ"א מהמינים ג"פ ובחד מכ"א סגי וגם דח"ו לתלות בוקי סריקי באא"ז לומר דבעי לאתויי ראיה מהיכא דעביד לכולהו כי אם פ"א להיכא דלא עביד רק חד מינייהו שהחילוק פשוט אף לבר בי רב דחד יומא ואולם הדבר פשוט ומבואר בכוונת אא"ז ז"ל להוכיח דאף אם נימא דהוי שוטה בא' מאילו ג"כ בחד זימנא סגי שהרי ר"י לא פליג עליה דר"ה וקאמר אפילו בא' מאילו ולפי דברי הב"י צריך לפרש שר"ל דבאחת מאילו ג"פ סגי ועלה פריך אי דעביד ד"ש אפילו בחד, נמי והיינו ע"כ בחד דעביד ליה ג"פ דהא לא עדיף לר"ה בחד מאליבא דר"י דבעינן ג"פ ועלה משני הש"ס דבחד תלינן באימור, וא"כ תימא מה הוצרכו התוס' לכתוב ומחד בתלתא זימנין כו' דהא פשיטא דבתלתא זימני איירינן דבהא קאמר ר"י דבאחד מאילו סגי ובהא הוא דפריך אפילו בחד נמי ולמה הוצרכו לאותו דבר לכתוב שפת יתר בתלתא זימני ועוד שכל דברי התוס' בזה הם אך למותר לפי"ז שהרי ע"כ כך היתה קו' הש"ס דלסגי בחד בתלתא זימני ועלה משני דבכה"ג תלינן באימור אע"כ דקו' הש"ס היתה דלסגי בחד כמו לר"י ואפילו בחד זימנא ואהא משני דבחד אמרינן אימור כו' אבל בכולהו הו"ל כמו שנגח כו' ואהא קא קשי' להו דמ"מ למה נקט תלתא גווני שטות דלתחזק נימא דבחד ג"פ סגי דהו"ל כמו שנגח ג"פ וא"ל דלא אתחזק רק לאותו שטות ז"א כמ"ש התוס' ד"ה דרך שטות דהכא כיון שהוא שוטה בא' יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר וא"כ למה נקיט ג' גווני הו"ל למנקט חד גוונא ותלתא זימני לזה כתבו דבכה"ג לא אתחזק דתלינן בהנך אימור כו' וזה ברור לענ"ד אך דאעפ"כ לא כתב אא"ז רק בל' משמע דעד השתא כו' משום דראיה גמורה ליכא די"ל דהתוס' קושטא דמלתא נקטו ולפרושי טעמי' דהש"ס קאתי דאע"ג דבג' מינים אתחזק מ"מ בחד בתלתא זימני לא אתחזק דתלינן בהנך אימור וקצת משמע כן מל' התוס' שכתבו וכ"ת דלא היה מועד לשטות רק לאותו דבר כו' ול' מועד לשטות משמע דבעבד ג"פ מיירי:
ולכאורה יראה לענ"ד דודאי גם למאי דקשיא ליה דבחד סגי היינו ע"כ בג"פ וכן הוא לר"י שהרי כבר הבאתי דעת הפוסקים דס"ל דהנך דברייתא דוקא נינהו ולכאורה הדבר תימא דודאי מצינו בדוכתי טובי שנקרא שוטה אף מחמת דברי שטות אחרים וכל מי שאומר דבר שטות שוטה קרינן ליה בעירובין דף נ"ג גלילאה שוטה כו' וכן בכמה מקומות שטיא שפיל לסיפא וכן מצינו ביעקב אבינו שאמר בכור שוטה הוא זה כו' ובמקומות רבות עצמו מספר אמנם הדבר פשוט דלא אמרו כן רק כענין אותו הדיבור בעצמו שלפעמים הוא עושה מעשה שטות או מדבר דבר של שטות וקרי ליה שוטה על המעשה או הדבור שכבר אמר אבל לא שיהיה מוחזק לשוטה מכאן ולהבא משא"כ בהנך דהכא דמחמת מעשה זה מחזקינן ליה בשוטה אף מכאן ולהבא כ"ז שלא נבדק שנשתפה וחזר לבריאותו. ולפי"ז קשה דמאי פריך אי דעביד ד"ש אפי' בחדא נמי ומאי קו' דהא ע"כ בשאר מעשה שטות אע"ג דנקרא שוטה מ"מ לא מחזקינן ליה מכאן ולהבא רק הני דעדיפי להיות סימנא מלתא דכל מעשיו להבא הם ד"ש וא"כ מנ"ל להקשות דאף בחד נמי דלמא ר"ה סבירא ליה דבחד לא מחזקינן ליה שיהיה שוטה כל ימיו אע"ג דמעשה זו שעשה ודאי בשגעון ינהג מ"מ אינו מוחזק להבא כמו שאר מעשה שטות דאפשר דאף דעבד כמה מ"מ לא מיקרי שוטה כ"א על גוף מעשה זו ולהבא מחזקינין ליה בחזקת פקח כמו שהיה ועד דעבד כולהו הנך תלתא דברייתא ס"ל לר"ה דלא אתחזק להבא אע"כ דבאמת קו' הש"ס הוא דחד נמי היינו ע"י ג"פ דכיון דחזינן דכל חד מהנך סימנא מלתא להחזיקו בחזקת שוטה א"כ מה לי עבד ג' גווני או חד גוונא ג"פ וכמ"ש התוס' דהכא כיון שהוא שוטה בא' יש להחזיקו וכו' וא"כ היכא דיצא יחידי או לן או קרע ג"פ כיון שמעשה כזה הוא המביאו לידי חזקת שטות נימא דסגי בהכי וג' גווני ל"ל ואהא משני דחד גוונא אף בג"פ תלינן באימור כו' משא"כ בג' גווני וכמ"ש רש"י:
ולדעת אא"ז שהסכים לדעת הראש יוסף דבחד זימנא סגי צ"ל דודאי מסתבר ליה להש"ס דכל שהוא עושה מעשה שטות הרי הוא מוחזק לשוטה על ידו אף להבא וכמ"ש מסימני סריס דבחד זימנא אתחזק ולכך פריך שפיר חד נמי ואע"ג דבשאר עניני שטות שלא נחשבו בברייתא קרוי שוטה לשעתו ואעפ"כ לא אתחזק להבא מחמת זה כנ"ל י"ל דהתם אף לשעתו ודאי לאו כשיטה דיינינן ליה רק שהוא ע"ד מליצה וכמו שמצינו בכתובות אהני שטותיה לסבא וח"ו שיאמרו כן על קדוש ה' אשר נלוה עמו עמודא דנורא רק על המעשה שכדי לשמח חתן וכלה עשה מעשה שטות וכן בכל דוכתי פי' שזה עושה מעשה או דיבר דברים הראוים לשוטה שיש בו סימני שטות ומ"מ שיהיה נקרא באמת שוטה אינו אלא אם עושה מסימני שטות הנזכר בברייתא ואי עביד להו אתחזק אף להבא שהרי זה בא מחמת חסרון דעתיה ממש וכיון שיצא מחזקת פקח ונכנס לכלל חזקת שוטה תו לא מחזקינן ליה בחזקת פקח עד שיובדק ונמצא שנשתפה ולכך פריך שפיר ואפילו בחד נמי כיון שהוא סי' גמור מסימני שטות ראויה שיוחזק על ידו:
אמנם מה שנדחק אא"ז בדברי הרמב"ן במ"ש ונמצא דעתו משובשת תמיד דלא אתי רק לאפוקי אם הבריא אח"כ הוא דוחק ולענ"ד א"צ לזה שהרי הרמב"ם שם סיים בה אע"פ שבשאר הוא מדבר ושואל כענין כו' ובהא ודאי דבענין שיהא רגיל ומוחזק בשבוש בדבר מן הדברים שהרי ראיית אא"ז דבחד זמנא סגי מסימני סריס דסגי בחד זימנא ובחד סימנא והוא מש"ס דיבמות דף פ' דפליגי נמי התם ר"י ור"ה דר"ה אמר עד שיהיו כולם ור"י אמר אפילו בא' מהם וקי"ל כר"י ואמרינן עלה היכא דהביא ב' שערות בזקן כ"ע ל"פ עד שיהו כולם כו' אלמא כיון דיש קצת רגלים לדבר שאינו סריס שוב בעינן כל הסימנים וה"נ כיון שבשאר הדברים הוא מדבר ושואל כענין מסתבר דצריך שיתחזק בד"ש שעושה ואדרבא לכאורה יש להביא ראיה משום דבעינן שיהיו כמה סימנים מורים על שטותו כמו דהתם אם הביא ב"ש בזקן דוקא כולם בעינן ול"מ מה שהוחזק כ"פ בסי' א' ה"נ דכוותה כיון ששואל ומשיב כענין בשאר דברים נימא דגם ר"י מודה דבעינן דעביד לכולהו ונראה דמשמע ליה להרמב"ם מדקתני סתם הלן כו' וכן באידך ברייתא איזה שוטה כו' משמע אף ע"ג דידעינן שבשאר דברים הוא שואל ומשיב כענין מחשב שוטה אלמא דאף בכה"ג בחד סי' סגי דסימן מובהק הוא מיהו דוקא היכא דאיתחזק דומיא דסריס דכל שיש רגלים לדבר אין סימן אחד מועיל להחזיקו כסריס:
איברא דמה שהביא אא"ז ראיה מסימני סריס לענין דסגי בחד זימנא נלענ"ד שאין הנדון דומה דבשלמא בסימני סריס ודאי דכל דחזינן בחד זימנא סימני סריס בהכי סגי דהא א"א לתלות במקרה ולומר שאין זה רק לפי שעה לבד ושוב חזר להיות בריא כשאר כל אדם וגם להתרפאות מאליו אין רגילות רק אם עשו לו רפואה דוקא משא"כ כאן דהא איכא טובי שהם עתים חלים עתים שוטים וכדקי"ל כשהוא חלים ה"ה כחלים לכ"ד כו' אלמא דלפעמים בא השטות מחמת מקרה לפי שעה בלבד וכמבואר ברמב"ם גבי נכפים וכדומה אם כן אף דעביד חד מינייהו בחד זימנא מה"ת נחזקינן ליה בתורת שוטה לעולם דאימור רוח שטות אחדתי' לפי שעה לבד ורוח עברה בו ואיננו עתה והרי הוא בחזקת בריאותו כבראשונה והוא כמו תם שנגח דעד נגיחה רביעית לא מחייב דאמרינן מקרה הוא ואכתי בחזקת שימור קאי עד דנגח ג"פ וכן בווסתות וכיוצא ולכך גם הכא להוציאו מחזק' פקחתו ג"פ בעינן:
והנה אא"ז הביא עוד ראיה מב"ב דף קנ"ה מעובדא דאכל תמרי ושדא קשייתא בבי רבא דאפילו בפ"א נקרא שוטה דהתם נמי החזיקו רבא לחסרון דעת אף בפ"א וא"ל דש"ה דתוך זמן הוי דכה"ג הביאו הפוסקים ראיה מעובדא דקמי האי כו' והנה נלענ"ד ע"פ זה ליישב דברי הרמב"ם שכתב אע"פ שבשאר דברי' הוא שואל ומשיב כענין ולכאור' דברי הרמב"ם אלו אין להם מקום מוצא בש"ס וכבר עמדו על זה גדולים חקרי לב בתשובה הנ"ל ולפי מ"ש י"ל שלמד כן מהך עובדא דב"ב דאיתא התם ההוא פחות מבן עשרים דזבין נכסי אתי לקמיה דרבא אמרו ליה קרובים זיל אכול תמרי כו' א"ל רבא זביני לאו זביני כי כתבו שטרא א"ל לקוחו' זיל אימא לרבא מגלת אסתר בזוזא שטרא דמר בזוזא אזל אמר לי' א"ל זביני זביניה א"ל קרובים לקוחות אגמרי' א"ל מסברי ליה וסבר וכיון דמסברי ליה וסבר מידע ידע והאי דעביד הכי חוצפי יתירה הוא דהוי ביה יע"ש. הא קמן דהוצרך רבא ליתן טעם למה עבד הכי דאכל תמרי כו' לתלותו בחוצפא יתירה ואם איתא דכל שבשאר דברים מדבר כהוגן אף שעושה דבר מהדברים ד"ש ל"מ א"כ למה הוצרך רבא להסביר טעם לשטות שעשה ת"ל דאפי' עשה זה ד"ש מ"מ כיון דמסברי ליה וסבר ומדבר בשאר ענינים כהוגן לא תלינן המכירה מחסרון דעתו אע"כ דאף בכה"ג כיון שא"א לתלות מה דשדא קושייתא רק ד"ש ה"ל שוטה אף אם מדבר בשאר דברים כענין ולכך הוצרך רבא ליתן טעם שלא היה ד"ש רק חוצפא יתירה הוא דהוה ביה ולכך פסק דזביני זביני ומזה למד הרמב"ם לדין שוטה דכל שעושה דברים שמוחזק לשוטה אע"פ שבשאר דברים שואל ומשיב כהוגן בכלל שוטה יחשב:
ואם כנים הדברים שמזה למד הרמב"ם שפיר כתב אא"ז דמ"ש הרמב"ם ודעתו משובשת תמיד לאפוקי אם הבריא אח"כ דא"א לומר כמ"ש דכיון דבשאר דברים שואל כהוגן צ"ל אתחזק דז"א דהא מעובדא דרבא הנ"ל מוכח דאף בכה"ג בחד זימנא שעושה ד"ש בכלל שוטים הוא ולענ"ד ראיה ברורה הוא מעובדא דרבא הנ"ל ומ"ש אא"ז דיש לדחות דש"ה דתוך זמן הוי אין דיחוי זה עולה יפה כ"א לפי' הרשב"ם דלא גרס הא דרבא לאו בפי' אתמר כו' ועיקר הענין מיירי רק לענין אם יודע בטיב מו"מ אבל התו' שם ד"ה איתמר כתבו גירסת הס"י וגם ר"ת גרס כך רבא אמר בן י"ח כו' והא דרבא לאו בפי' ומתחלה היה סבר רבא שהיה שוטה ולכך לא היה מקחו מקח וממכרו ממכר ולבסוף כיון דראה דאסברוה ליה וסבר אם כן שוטה לגמרי כיון שהגיע זמנו למכור יכול למכור כו' וסיימו שם שגירסא זו נראה עיקר נמצא אנו למדים מסוגיא זו ג' דברים חדא דהנך דברייתא לאו דוקא אלא כל דברים שעושה ד"ש ואפילו בחד זימנא ואפילו אם בשאר ענינים מדבר כהוגן כל כמה דליכא למיתלי דלא עשה ד"ש מחזקינן ליה כשוטה ואין מקחו מקח כו':
וראיתי בשו"ת מהרי"ט באה"ע סימן ט"ז שכתב על מ"ש הרמב"ם הפתאים ביותר כו' שלא אמר הרמב"ם אלא לענין עדות כו' אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר וגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר לאו שוטה הוא וראיה מפ' מי שמת שמכר נכסים ואלפוה דניכול תמרי כו' ומסיק דמסברו ליה וסבר זביני כו' ואני תמה דאדרבה משמע התם שאם לא היה מקום לתלות מעשה דקשייתא רק בד"ש אין זה מועיל מה דמסברו ליה וסבר ואם כן ה"ה בענין הפתאים אם ידוע לנו שאינו מבין דברים הסותרים אע"ג דפ"א מסברו ליה וסבר אינו מועיל ואם כן אין חילוק בין עדות למקח וממכר דאף במקח חיישינן אי אתחזק לשוטה ואף בחד זימנא וכדמשמע מדברי התוס' הנ"ל. וראיתי בספר אור הישר הנ"ל נדפס תשובת הגאון מוהר"ר יוסף אבד"ק פיורדא לדחות ראיית מהרי"ט דהתם שלא הגיע לבן כ' ולא הגיע לפלגות כו' וכשראה רבא דשדי קשייתא החזיקו שעדיין לא הגיע לתכלית הדעת שלימות אנושית ומקחו בטל וכדחזי אח"כ דמסברו ליה וסבר החזיקו כשאר בני י"ח הבקיאין ויודעין בטוב מו"מ עכ"ל. ובאמת שז"א רק לגירסת הרשב"ם משא"כ לפמ"ש התוס' הגירסא הנכונה והא דרבא לאו בפי' כו' אם כן אליבא דרבא כבר הגיע לזמן הזה שיכול למכור בנכסי אביו רק שרצה לבטל מקחו לדונו כשוטה לפי שראה בו מעשה של שטות אבל מ"ש הוא נכון לדחות ראיית מהרי"ט ואדרבה ראיה להיפוך דאיצטריך רבא למיהב טעמא שלא עשה רק משום חוצפה יתירה אין הטעם דאל"כ מחזקינן ליה בשוטה אלא הטעם הוא דאל"כ הוה מבטלינן המקח מספיקא כיון דחזינן דהוא עתים חלים ועתים שוטה ואם כן יש לחוש שמא כשהוא שוטה זבין ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא ולכך הוצרך לומר דהוכיח סופו על תחלתו דגם זה לא היה ד"ש רק חוצפה יתירה וא"ל דניזל בתר רובא דעלמא דפקחין נינהו ועדיף מחזקה וכ"כ בטורי אבן לענין הא דאמרינן אימור גנדריפש כו' ז"א דלענין ממון קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ועוד דל"ש בזה רובא דעלמא כיון דליכא למיתליה במידי וא"כ ע"כ עשה זה ד"ש תו ל"מ מה שאנו רואין אח"כ דמסברי ליה וסבר לאוקמי בחזקת פקח כרובא דעלמא דרובא דעלמא אין עושין ד"ש כלל ואין לומר דניזל בתר השתא שהרי התוס' בכתובות בההיא דבר שטיה כתוב דלכך לא אזלינן בתר השתא דכיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה ל"ש להעמידו אחזקה כמות שהוא עתה עכ"ל ואם כן כאן אין ידוע שדרכו בכך ניזל בתר השתא ז"א דע"כ לא אמרינן התם דאזלינן בתר השתא אלא לפי שלא היה ידוע כלל אם הוא ש"מ או בריא מה שאין כן בזה כיון שע"כ שוטה היה בתר מכירה פשיטא דל"ש למיזל בתר השתא דהא אדרבה בעת שטותו הוה מחזקינן ליה בחזקת דהשתא שהוא שוטה ואם כן מידי ספיקא לא נפיק ועיין בספר הנ"ל בתשובת הגאון בעהמ"ח שאגת אריה ואין הפנאי להאריך ולעיין:
והנה ראיתי בס' הנ"ל הביא תשובת הגאון מהר"י לנדא בעה"מ נ"ב שצידד לומר דאפשר דגירושי שוטה מהני ע"י אחרים עומדים ע"ג ואף שכתבו התוס' בגיטין דף כ"ב דשוטה פסול לחליצה או בעע"ג דלא מוכחא מלתא בכתיבת הגט כו' והביאו ראיה מהתוספתא ע"ז כתב דהוא שנוי במחלוקת בירושלמי בתרומות לענין קידושין אי מהני בעע"ג וי"ל דהתוספתא אתי כרבנן ור"ה ודעימיה דמוקי בגדול עע"ג ס"ל כרבי ישמעאל בנו של ריב"ב שם דס"ל דמהני בקידושין וכתב דבהכי א"ש מ"ש התוס' דבחרש הטעם משום דלאו בני קריאה דמשמע דהא אל"ה מהני עע"ג א"כ קשה אמאי קתני נתחרש לא יוציא כו' אלא ודאי בפלוגתא תליא כו' ע"ש באריכות ואני תמה דמה ענין חליצה לגיטין דאע"ג דבחליצה אי לאו דאינם באמר ואמרה היה מועיל מה שהב"ד מלמדין אותם כיון דבכה"ג הוי כוונה דידהו כוונה מעלייתא ולהכי מהני לענין לכתוב גט ולכך מהני לענין החליצה ואע"ג דחרש אין ממכרו ממכר וקנינו קנין אף בעע"ג משום דאע"ג דכוונה מעליא הוא מ"מ לענין דבר שצריך יד אין לו יד לקנות או ליתן ולאו בכוונה תליא מלתא מ"מ לענין חליצה דקי"ל דאפילו חליצה מוטעת כשרה אלמא כל שהוא מכוין להתירה מהני אף שהוא מוטעה בדבר והלכך כיון שגדול עע"ג מועיל כוונתו שמכוון להתירה וממילא שמותרת משא"כ לענין גט שקי"ל גט מוטעה פסול וא"כ מה בכך שאחרים מלמדים אותו לגרש ומהני כוונתו מ"מ אין זה אלא כגט מוטעה דפסול שהרי מעשה חש"ו למכור ולקנות אינו כלום וע"כ לא אמרינן דקטן יש לו מעשה אלא במקום שהמעשה מועיל בשוגג כמזיד ואף אם נעשה בטעות וכההוא דמכשירין רק דבעינן כוונה לזה אמרינן דיש לו מעשה אבל דבר שצריך רצון פשיטא שאין מעשיהו כלום וכמו חש"ו שזינו על בעליהן שאין נאסרין כלל ותדע דאל"כ תיקשי לשיטת רש"י בחולין גבי הא דקטן אין לו מחשבה כו' מבואר דס"ל דוקא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו כו' מדאורייתא אין לו משא"כ היכא שאמר בשעת מעשה שעושה לשם כך מהני ועיין במ"ל פי"ד מהל' ט"א. ולפ"ז היכא אמרינן בעלמא סתמא דאין מקחן מקח כו' שהרי באומר בשעת מעשה אמרינן דיש לו מעשה א"ו דז"א דאע"ג דמיקרי כוונה לא מיקרי רצון דא"כ גבי גט נמי הא אין האיש מוציא אלא לרצונו ובכה"ג לאו לרצונו מיקרי אע"ג דלענין כוונה מועיל ומצאתי בס' בית מאיר שהביא התשובה הנ"ל ותמה עליו כמ"ש דבגט כיון דגט מוטעה פסול אינו מועיל מה שאחרים מלמדין אותן כמו אם הפקח משיא אותה לקנות או למכור מידי מששא אית ביה וההיא דר"י בנו של ריב"ב ודאי לא קי"ל הכי ע"ש:
איברא דקשי' ליה דלפ"ז מה מקשה הירושלמי גבי תרומה שיוכיח מעשה שלהן על מחשבתן מהא דקי"ל לענין הכשר דמחשבה ניכרת מתוך מעשה מהני ואיצריך לשנויי דתרומה שכתוב בו מחשבה אינו מועיל ומאי קושיא דהא קי"ל הקד' טעות אינו הקדש וה"ה לתרומה דמה"ט אם יש לו פתח חרטה הוא יכול להיות נשאל עליה וא"כ מה בכך שמחשבה מועלת מ"מ כיון שאין לו דעת לקנות או למכור הו"ל כתרומת טעות דאינו תרומה ואפשר לומר דתרומה שאני דנהי דמצי למתשל עלה אי מעיקרא קרא עליה בטעות שם תרומה מ"מ אם נימא דמחשבת הקטן מועיל ע"י הוכחת המעשה א"כ בקריאת שם של חש"ו סגי דהא מחשבתו מועלת שיחול עליו שם תרומה כיון שא"צ להקנותה לאחר כלל משא"כ היכא שהוא צריך להקנות לאחרים בזה דעת שלימה בעינן שיועיל הקנאתו ולכך גבי מכירה וקנין וגט לא מהני אע"פ דמחשבתו מועלת כשגדול עע"ג להבין מה הוא עושה מ"מ עשייתו לא מהני להקנות לאחרים או לזכות לעצמו מרשות אחר משא"כ גבי תרומה שפיר מדמי לה למחשבת חש"ו לענין הכשר דאי הוי מהני מחשבתו היה תרומתו תרומה כיון שהתורם א"צ להקנות לשום אדם וכיון שנגמרה מחשבתו חייל עליה שם תרומה ומכ"ש אם נימא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דא"ש טפי וגם בחולין דף י"ב לענין שחיטה מדמי לה לההיא דהכשר משום דאין אנו דנין על עסק הקנאה לאחר רק על הכוונה לחוד ודמי לכתיבת גיטין אבל לענין לגרש בעצמו או להקנות לא מצינו בשום מקום בש"ס שיאמר עליו דזה תלוי בדין קטן יש לו מחשבה וכבר הבאתי ראיה ברורה משיטת רש"י דסבירא ליה דמעשה עם הדבור חשיב מעשה גמור לענין טומאה וא"כ ע"כ הא דאמרינן בעלמא דחש"ו אין מעשיהם כלום היינו לענין דבר הצריך דעת בעלים כגון לקנות ולמכור ואם נעשה בשגגה או בטעות אינו כלום בכה"ג אין מעשיהם כלום אף אם בדבוריה קעביד מעשה לא מהני רק לענין טומאה וכיוצא בו ולפי שיטת רש"י א"ש מה שהקשו התו' דגבי חליצה ל"ש טעמא משום בני קריאה או משום דאיש כתיב בפרשה ת"ל דלאו בני כוונה נינהו כו' ולפי שיטת רש"י י"ל דאי הוו בני קריאה שפיר היה מועיל דכיון שאומרים בשעת מעשה שהוא חולץ ליבמתו ומעשה עם הדבור חשיב מעשה ואפי' תימא דמה שאומר לא חפצתי כו' מ"מ בזה לא מוכחא מלתא שבשעת חליצה מתכווין להתיר יבמתו מ"מ שפיר היה מועיל אם היה אומר בפירוש בשעת חליצה שמתכוון לכך וא"ל דל"ל למימר שאינם באמר ואמרה ת"ל דכיון דאינם יכולין לפרש מחשבתן בשעת מעשה אין כוונתם כלום י"ל דמ"מ אפשר בכותב סגי וכמו דס"ל לרשב"ג בגיטין ולקמן יבואר אי"ה:
ומ"מ צ"ע על רש"י מהתוספתא דחליצת שוטה פסולה ומשמע דפסול בכל גווני אף במפרש מחשבתו ולרש"י במפרש מעשה גמור הוא ומשמע דאף בשוטה הדין כן לרש"י ע"ש בד"ה אבל היפך כו' דאי בשפירש מחשבתו לא אצטריך לר"י לאשמעינן כו' וכן בההיא דכתיבת גיטין ל"ל לאוקמי בעע"ג או בששייר כו' דפשיטות מצי לאוקמי במוצא בשפתיו בשעת כתיבה שכותב לשם בעל ואשה זו ומכ"ש דקשה לפמ"ש התו' בע"א דף כ"ז ד"ה וכי היכי דבגט צריך שיוציא בשפתיו בתחלת הכתיבה שכותב לשמו והכי קי"ל באה"ע סימן קל"א ועיין בב"ש שם ואם כן כל כתיבה דגט מיירי בפורש בשפתיו וא"כ אף חש"ו כשר אך זה היה אפשר ליישב דלכאורה קשה על מ"ש התוספ' שם דעכו"ם פסול משום דהו"ל כסתמא וקשה מה בכך כיון שצריך להוציא בפיו אם כן תו לית לן למיזל בתר מחשבתו דהא קי"ל דברים שבלב אינם דברים וצ"ל דהתוס' ס"ל דודאי אין סברא לומר שכל שעת הכתיבה התורף בפיו ידבר שכותב לשמה רק שצריך להוציא בפיו בתחלת הכתיבה כמבואר בתוספות ופוסקים והיינו דאף ע"פ דסתמא לאו לגירושין מ"מ כיון שהוא מוציא בפיו בתחלת הכתיבה שכותב לשמה שוב סתמא שכותב אח"כ הוי כסתמא לגירושין וכשר משא"כ בעכו"ם אף ע"פ שבתחלת הכתיבה אומר לשמה מ"מ אח"כ אדעתיה דנפשיה קעביד והך סתמא דאח"כ לאו לשם גירושין הוא ולכך ל"מ מה שעע"ג וגם מה שהוציא בתחלת הכתיבה בפיו (ולפ"ז גבי מילה י"ל שמוציא בשפתיו שמוהל לשמה אדעתא דישראל ושוב אין לחוש למחשבת הלב ועיין באשר"י ריש הל' ס"ת דמחלק בין מילה שעושה ברגע אחד לא אמרינן דאדעתיה דנפשיה משא"כ גבי גט ולמ"ש החילוק יותר מרווח) ולפ"ז בחש"ו אפ"ת שבתחלת הכתיבה מוציא בפיו מ"מ כיון שכותב אח"כ בסתמא ואע"ג דבגדול כה"ג סתמא לגירושין מ"מ בחש"ו כיון שאין מעשיהן כלום אם לא מחמת צירוף האמירה ואם כן הכתיבה שאח"כ אינו כלום ומכ"ש לפי מ"ש התוס' בחולין דסתמא דחש"ו גרע משאר סתמא ול"ה רק כמתעסק ע"ש ולכך הוצרך לאוקמי בגדול עע"ג ומלמדו בכל התורף לכתבו לשמה ולפי מ"ש הפ"י בק"א בריש גיטין דלפי מ"ש רש"י לפרש הך דנכרי אדעתיה דנפשיה כו' אין ראיה שצריך להוציא בשפתיו אם כן י"ל דלק"מ מה שהקשיתי על רש"י דל"ל עע"ג דת"ל דהו"ל מעשה גמור לרש"י ולפי מ"ש י"ל דמיירי שלא הוציא בשפתיו אליבא דרש"י אלא דמ"מ קשיא מאי דוחקיה לאוקמי בגעע"ג לוקמי בכה"ג ולכן צריך ליישב כמ"ש:
ובאמת יש להקשות לדעת הפוסקים דכוונה לחוד ל"מ וצריך שיוציא בשפתיו לשמה אם כן מה מועיל גדול עע"ג גבי חרש שאינו שומע ואינו מדבר שאינו יכול להוציא בשפתיו ובסה"ת הל' ס"ת מייתי ראיה דבתרומה במחשבה לחוד סגי מפ"ג דשבועות ומהא דאיתא בתרומות שאלם לא יתרום משום שאינו יכול לברך משמע דאי לאו משום ברכה תורם שפיר אף על פי שאינו מדבר וכ"כ התוס' בבכורות דף נ"ה (וע"ש דמה דמייתי ראיה מהא דגבי מילה כשר בנכרי ובגט אמרינן דאדעתא דנפשיה קעביד משום דאשה סתמא לאו לגרש אינו רק לענין דלא נכשר בסתמא אבל מ"מ אין הכרח שיוציא בשפתיו דאפשר דאף במחשבה לשמה סגי ע"ש שכתב אבל גט סתמא לאו לגרש קיימא לכן צריך לפרש או לחשב לשמו כו' וספוקי מספקא ליה ע"ש באורך) גם קשה דאפילו תימא שא"צ להוציא בשפתיו מ"מ מנא ידעינן שיודע ומבין מה שהגדול מלמדו ומזהירו לעשות לשמה דארמיזה דידיה אין לסמוך כ"א בחרש שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה משא"כ כשנשא כשהוא פקח ונתחרש דלא יוציא ולא סמכינן ארמיזה וא"כ איך סמכינן ארמיזה שמבין שצריך לכתוב לשמה ואפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' דבכתיבה אפילו בשוטה מהני גדול עע"ג לפי שכותב שמו ושמה כו' ומחמת הך הוכחה שפיר סמכינן ארמיזה ולמאן דס"ל דחרש המדבר מתוך הכתב סומכין עליו א"ש קצת גם הכא ויבואר אי"ה:
ועכ"פ מה שהקשיתי לשיטת רש"י דס"ל דבחש"ו מהני מעשה בצירוף הדבור שעושה לשם זה אם כן למה לא יועיל חליצת שוטה בכה"ג שמפרש שמכוין חליצה זו להתירה לעלמא ואמנם לענ"ד מלבד מ"ש שיש לחלק בין גט לחליצה עוד מקום אתי לחלק ביניהם ומתחלה אבאר מה שראיתי בדברי הגאב"ד שכתב דלכאורה מדברי הירושלמי דמשני תמן זה חושב וזה מגרש משמע גבי מגרש גופיה מהני לכאורה אך הפוסקים לא כתבו כן (ובאמת שזה נגד המשנה מפורשת דנשתטה לא יוציאה עולמית) ושוב כתב דיש לחלק דבשוטה ל"מ מחשבתו ניכר אך דמלשון הירושלמי מבואר דאף בשוטה מהני דפריך ויוכיח מעשה שלהן כו' דתנינן תמן העלו חש"ו כו' מפני שיש בהם מעשה כו' הרי מבואר דנקט שיש בהם לשון רבים ואהא פריך הרי גיטין דאין מעשה שלו מוכיח ומשני תמן זה כותב כו' הרי מבואר דעכ"פ גבי מגרש גופיה מהני ועוד דעכ"פ בגעע"ג מהני אף בשוטה כמו דמוכח במתני' הכל כשרין לכתוב כו' ומוכח בתוספתא בהדיא דאף בחרש מהני כו' ואף דאנן קי"ל דלא כשר אלא בשייר מקום התורף התם טעמא אחרינא איכא משום דבעינן שליחות כו' אבל לענין מגרש גופיה ל"ש טעם זה עכ"ל בקצרה:
ולענ"ד אין מדברי הירושלמי ראיה כלל שהרי התו' הוכיח דבשוטה ל"מ עע"ג רק דבגט עדיף לפי שכותב שמו ושמה כו' ולפי דבריהם צ"ל דהך מעשה דתפוש בהם בטל או במשפשף במים לענין הכשר נמי מוכחא מלתא טובא ולכתיבת הגט דמי ולכך מהני אף בשוטה ואהא הוצרך לחלק דזה חושב וזה מגרש משא"כ במגרש עצמו דאין כאן הוכחה דכותב לשמו כו' לחליצה דמי דל"מ בשוטה ומ"ש עוד דעכ"פ בעע"ג מהני הוא יותר תימא דהרי התוס' כתבו להדיא דבשוטה ל"מ בחליצה (ומ"ש דמה דקי"ל דבעינן שייר מקום התורף אינו רק מטעם דבעינן שליחות ז"א דאף הפוסקים דס"ל דא"צ שליחות איכא דס"ל דהלכה כשמואל ואין להאריך) והגאון בעל נ"ב בתשובה הנ"ל כתב נהי דהמגרש דומה לחליצה דלא מוכחא מלתא כ"כ מ"מ אינו פסול בודאי וגם ראיית התוס' מהתוספתא דחה וכתב דאפשר דתליא בפלוגתא וכמש"ל ולענ"ד דאף אם נתפוס סברת הירושלמי דזה חושב וזה מגרש מ"מ אף במגרש גופי' ל"מ ויבואר עפי"ז ג"כ מה שתמה הפ"י על התוס' שכתבו דלכך הוצרך למעט חרש מחליצה כו' וכתב דיש לדקדק לפמ"ש התוס' בשם הירושלמי לחלק בין זה חושב וזה מגרש כו' אבל היכא שגוף המעשה מתיחס להקטן הוי מעשה גמור וא"כ ה"נ בחליצה כו'. ולענ"ד י"ל דבאמת צריך להבין חילוקו של הירושלמי תמן זה חושב וזה מגרש כו' דמה איכפת לן במגר' הרי המגר' הוא פקח רק חש"ו הכותבי' הם צריכין לכוון לשם בעל ואשה זו וא"כ למה לא נימא כיון שהמעשה ניכר מתוך מחשבתן סגי והרי הוא חושב והוא כותב ומה איכפת לן שאחר הוא המגרש וצ"ל דהירושלמי נחית לחלק דע"כ לא אמרינן דמחשבת הקטן מחשבה הוא אלא כשמחשב על עצמו או על דבר שבידו בזה כח מחשבתו חזק ומהני כשהיא ניכרת מתוך מעשיו משא"כ אם מחשב על אחרים שע"י מעשה זו שעושה ישתנה הענין באדם אחר לאסור או להתיר וכדומה לא מהני והיינו דקאמר תמן זה חושב וזה מגרש ר"ל כיון שמחשבתו הוא על דעת אחרים לומר שבגט זה יגרש פ' את אשתו ויתירנה לעלמא וזה לא מהני ברם הכא הוא חושב הוא תורם וכיון דמחשבת עצמו הוא שפיר היה מועיל אי לאו דכתיב ביה מחשבה והשתא לפי"ז בחליצה אע"ג דמעשה החליצה מתייחס להקטן עצמו מ"מ הרי הכוונה שצריך לכוון במעשה חליצה זו שעל ידה נפקע הזיקה מן האשה וניתרת לעלמא וא"כ שוב הוי כמחשבה שמחשב על איש אחר ולא מהני בזה מחשבתו כמו זה חושב וזה מגרש ואע"פ שי"ל דדוקא בכה"ג שהוא מחשב שאחר יעשה מעשה בגט זה לא מהני משא"כ בחליצה שמעלה במחשבתו שהוא המתיר ע"י חליצה זו אין נראה לחלק בזה דהא התם נמי בעי כוונה על האשה שאשה זו תהיה ניתרת ע"י המעשה וכל שאין המחשבה על עצמו רק סובב על אחר אינו מועיל וזה נכון לענ"ד:
אמנם ראיתי בירושלמי דקאמר תמן זה כותב כ' ר' יעקב בר אחאי אמר הא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ברם הכא הוא חושב והוא תורם כו' ולכאורה משמע שר"ל דגם גבי גט אם היה הוא מגרש בעצמו היה מועיל ולכך מועיל בתרומה והוא עצמו התירוץ שתי' ר' יוסי אלא שר' יעקב אומרו בלשון אחר ועכ"פ משמע שאם היה כותב לגט בעצמו היה מועיל ולפמ"ש ז"א כיון דמ"מ מחשבתו על האשה שהיא תתגרש ע"י גט זה ואמנם גוף הדברים תמוהים דהא פשיטא דחש"ו לא מצי לגרש וראיתי בפי' הגאון מוה' אלי' פולדא שכתב לפרש זה כותב וזה מגרש דה"ל מעשה באחד ומחשבה באחד שאין המעשה נגמר ע"י הקטן רק במגרש כו' ואהא דאמר רבי יעקב הא אלו כו' פי' שהוא מביא ראיה לדבריו שהרי אילו הקטן עצמו כתב וגירש אשתו גט מעליא הוי דכשם שכונס כך מגרש כשהוא קטן ה"נ אחרים דכווותי' בעינן כו' והנה מ"ש שאין המעשה נגמר ע"י הקטן כבר כתבתי שצריך תבלין שהרי עכ"פ מעשה זו דכתיבה הוא העושה ועליה הוא מחשב ואפשר שכוונתו כמ"ש אמנם מ"ש דכשם שהיא כונס כשהוא קטן כו' הוא תימא דודאי קטן לאו בר גיטא הוא כלל שאין קידושין קידושיו אף מדרבנן ועיין במ"ל פ"י מה"א ור"ל דקאי לשיטת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב דמייתי בסמוך שבינם לבין אחרים קידושיהן קידושין:
אך לענ"ד נראה שדברי ר' יעקב מתפרשין בדרך תמיהא ואתי לתרוצי מלתא דר' יוחנן דקאמר אהא דהכל כשרין לכתוב כו' אר"ה והוא שיהא פקח כו' ר"י בעי והיינו וכתב לה לשמה אלמא דר"י ס"ל דלא מהני וצריך שישייר מקום התורף וקשיא ליה דהא ר"י ס"ל בכ"מ שאין כתוב מחשבה מחשבתו מוכיח ואהא מתרץ ר' יעקב דטעמא משום דלאו בני כריתות הוא לכך ל"מ והיינו דקאמר הא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא בתמיה הא ודאי דאינו גט כגון במקום שתפסו קידושין בבן ט' שבא על יבמתו וכדומה וכיון דלאו בר כריתות הוא לכך לא מהני ומה שכתבו התוספת דשוטה וקטן חשיבי בני כריתות לכשיגדיל וישתפה צ"ע לענ"ד ואין כאן מקומו:
ועכ"פ לפמ"ש א"ש מה שהקשיתי על רש"י דלמה חליצת שוטה פסולה דהא משכחת לה במפרש שמכוון להתירה ולפמ"ש א"ש דמ"מ לא מהני מטעם המבואר בירושלמי דזה חושב וזה מגרש ל"מ וה"נ כיון שהכוונה על האשה שתהא ניתרת ולא על עצמו יצא לא מהני ולפי"ז גם במגרש הוא עצמו לא מהני:
ועוד נלענ"ד לישב מ"ש על רש"י וקו' הפ"י על התוספת דהוצרכו לומר דלכך בחרש ממעט משום דלאו בני קריאה דאל"כ מהני עע"ג ולא כתב מטעם כיון שהמעשה מתיחסת לקטן עצמו ולענ"ד י"ל ע"פ מה שיש לדקדק דבכל דוכתי איתא החולץ ליבמתו וגבי חרש איתא החרש שנחלץ וכן איתא גבי שוטה וראיתי בפה"מ לרמב"ם אמרו שנחלץ ולא אמר חלץ לפי שהוא חרש ואינו שלם בדעתו כדי שיתיחס לו המעשה כו' ולכאורה קשה מ"ש גבי חליצה שדקדק התנא בלשון זה ולא במ"א כגון בגט וכה"ג וצ"ל דודאי בכל דוכתי שהוא העושה המעשה ודאי ל"ש למנקט לשון אחר שאע"פ שאינו שלם בדעת מ"מ הוא העושה משא"כ גבי חליצה דהיבם לאו מידי קעביד שהרי קי"ל שאין ליבם לסייע כלל בחליצה ואע"ג דצריך למדחפי' לכרעיה מ"מ בגוף החליצה לאו מידי עביד ואין המעשה מתיחס אליו להיות נקרא חולץ רק מצד הכוונה שצריך שיתכוון וכיון דחרש לאו בר כוונה הוא ממילא שאין המעשה מתיחס אליו כלל ולכך נקט שנחלץ וכדברי אלה מצאתי בנ"י שכתב שבכולה מכילתין לא נאמר הלשון בדקדוק ונקט החולץ אף על פי שהוא נחלץ ונראה טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצה כיון שצריך שיתכוון לחלוץ וגבי חרש דלאו בר כוונה הוא נקט שנחלץ וכן מצאתי בפה"מ להרמב"ם עכ"ל:
ולפ"ז א"ש בפשיטות גבי חליצה דשוטה דלא מהני דהא אין כאן מעשה כלל מצד היבם דבגוף החליצה לאו מידי עביד וא"כ גם כוונה לחליצה אין כאן דשוטה לאו בר כוונה הוא ולכך א"ש קו' הפ"י שהוצרכו התוספת לומר דאי לאו משום הנך טעמי היה מועיל בחרש וקטן כיון שהב"ד עומדין עליהם ואז אף על גב דליכא רק מעשה זוטא שלובש המנעל ודוחק רגלו בקרקע מהני משא"כ אם נאמר מצד שהמעשה מתיחסת אליו גבי חליצה לאו מעשה הוא ול"ד לתרומה דאמר הוא חושב והוא תורם דקעביד מעשה ועיין בנ"ב חאה"ע סימן צ"ד שכתב טעם הא' דנקט החולץ דחולץ פירושו ג"כ נעילות הנעל כדאיתא ביבמות דף ח"ב והא דנקט החולץ ליבמתו היינו שנועל ברגליו בשביל יבמתו ע"ש ולדבריו צריך לומר הא דנקט דחרש שנחלץ היינו משום דלאו בר דעת לנעול הנעל בכוונה לכן תלה המעשה בזה:
והשתא שהכריחו התוספות דגם גבי חליצה הוי מהני עע"ג אי לאו הני טעמי הוצרכו לחלק גבי שוטה בין גט לחליצה דהתם מוכחא מלתא טפי ובהכי א"ש הא דהוצרכו התוספת לחלק בין הך דחולין לגט דאחרים רואין לא חשיב בעע"ג ולא חילקו משום דבגט מוכחא מלתא טפי כמ"ש לבסוף דז"א דמחליצה מוכח דאף במעשה זוטא מהני עע"ג והלכך נקטי קושטא דמלתא דאחרים רואין לא חשיב כולי האי ועי"ל דס"ל להתוספת דלענין שחיטה נמי מוכחא מלתא כיון ששוחט ב' הסימנים כהלכתן מסתמא מבין מה שאחרים מלמדין אותו אלא דלפ"ז קשה מנ"ל להוכיח דלא בעינן כוונה לשחיטה דלמא לעולם בעינן כוונה ושאני הכא דמוכח' מלתא והיה אפשר לומר דע"כ לא מפלגינן בין היכא דמוכחא מלתא אלא כשאחרים עע"ג דאז אמרינן כיון שכותב שמו כו' ע"פ הגדול ובציוויו עשה כן וכתב לשמה משא"כ כשאין עע"ג רק מצד המעשה עצמו לא מחלקינן בין מוכחא מלתא ואמרינן דמתעסק בעלמא הוא אלא דלפי"ז קשה במ"ש התוס' בחולין וז"ל ובלא הירושלמי יש לנו לדקדק דכיון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא גדול עע"ג כו' ולכאורה תימא דנראה דהירושלמי ס"ל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאורייתא משא"כ למאי דמסקינן מחשבתו ניכרת מדאורייתא אין לו א"כ פשיטא דבעינן עע"ג וע"כ לומר דהתוספת ס"ל דבגט כיון דמוכחא מלתא מעשה גמור הוא וכמ"ש התוספת שם מעיקרא דאף בלא אמירה מהני כל שהוא מעשה גמור כגון ההיא דאלון והרמון כו' ומצאתי בס' בני יעקב שכתב ג"כ כן לדעת התוס' ולפי"ז מוכח דאף באין עע"ג שייך לחלק בהך סברא דהיכא דמוכח' מלתא לא תלינן לומר דמתעסק בעלמא הוא וא"כ ע"כ לומר דשחיטה לא מוכחא מלתא ולאו מעשה גמור הוא ואדרבה משמע דאף מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ל"ה דהא ס"ד דהוי דאורייתא ואפ"ה קאמר דאתי כמ"ד דלא בעינן כוונה וד"ל דלמסקנא לא אמרינן הכי וכ"כ התוספת להדיא ביבמות דף נ"ג דאף מחשבתו ניכרת אין כאן כמו חליצה דאין מתכוון אלא לחיתוך בשר דבחולין מבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כו' ונראה שכוונתם כמ"ש ולפ"ז צ"ל הא דהוצרכו התוספת לומר דרואין אותו לא חשיב כעע"ג ולא חילקו משום דבגט מוכחא מלת' טפי משום דמחליצה מוכח דאף בכה"ג דלא מוכחא מלתא מהני עע"ג:
ולפי מ"ש ממילא ארווח לן דקושית הפ"י על התוס' שלא כתבו הטעם בחליצה שהוא חושב והוא חולץ מעיקרא לק"מ דהירושלמי דמקשה ויוכיח מעשה שלהם כו' ס"ל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאורייתא משא"כ למאי דמסקינן בש"ס דידן דאינו רק דרבנן אם כן אפ"ת דבקטן הוצרך לומר הטעם דאיש כתיב בפרשה לומר דפסולה ואינה פוסלת אף מדרבנן מ"מ בחרש דקאמר הטעם משום דבעינן ואמר ואמרה קשה דת"ל דבעינן כוונה דהא השתא נמי דנקט הטעם משום ואמר חליצה פסולה הוא ופוסלת כמו אלם ואלמת לדעת התוספת עיין בב"ש סימן קס"ט ס"ק מ"ד ולכך הוצרכו לומר הטעם משום דהב"ד עומדין ע"ג ולפ"ז אין מקום למ"ש הגאב"ד לצדד בשוטה המגרש כלל דבלא עע"ג פשיטא דל"מ דהא אפילו בקטן קי"ל דמחשבתו ניכרת כו' אינו רק מדרבנן ומכ"ש בשוטה דנראה דאפילו מדרבנן אין לו דע"כ לא איבעי ליה בש"ס דידן כ"א בקטן דוקא ומה דאמר ר"י אבל היפך בהן אקטן קאי וכן נלענ"ד לדקדק מדברי הרמב"ם פי"ד מהט"א שכתב לפיכך אם העלום חש"ו אף ע"פ שחשבו כו' הפכו בהם קטנים על הגג הרי אלו מוכשרין שאם היתה מחשבתן של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועלת מדבריהן עכ"ל הא דקמן דפתח בחש"ו וסיים בקטנים לחוד להורות דבחרש ושוטה ל"מ מחשבתו ניכרת כלל אף מדרבנן ואף בעע"ג נמי ל"מ בשוטה כמו בחליצה דהא לא מוכחא מלתא בגירושין כמו בכתיבת הגט ועיין בדברי הכ"מ פ"א מהלכות פסולי המוקדשין ובמ"ש הלח"מ שם ובדברי המ"ל שהקשו פי"ד שם על הכ"מ דלענין הפוגל אין מחשבתו ניכרת שפיגל ולענ"ד משום הא לא אריא דאפשר לענין פיגול אף קטן יכול לפגל הזבח ולא בעינן שיהיה מחשבתו ניכרת ובפרט אם הוא מופלא סמוך לאיש דקי"ל הקדשו הקדש ושפיר יכול לפגל ג"כ אלא דהא ק"ל דלכאורה אף אם מחשבתו ניכרת ל"מ לענין פיגול שהרי בירושלמי קאמר טעמא דתרומה לפי שכתב בהן מחשבה אין מעשה קטן מוכיח על מחשבתו ולפי"ז לענין פיגול דכתיב ביה מחשבה המקריב אותו לא יחשב אין מעשה מוכיח על מחשבתו ומכ"ש היכא שאינו ניכרת ממעשיו דלא פסלה בי' מחשבה וצ"ע:
והנה מדברי התוספות ביבמות דף קי"ד שכתבו וז"ל ומיהו לענין חליצה שוטה לא חליץ אע"ג דב"ד עע"ג כדאמר התוספת לפי שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בו דעת כלל לעשות לדעת ב"ד אבל גט שנוח לעשות כי גדול עע"ג כשר ומחשבתו ניכרת מ"מ שכותב שם האיש כו' והא דאמר בחולין וכולן ששחטו כו' וגם אין מחשבתו ניכרת מ"מ כמו חליצה דאין מתכוין אלא לחיתוך בשר כו' עכ"ל נראה מדבריהם דעיקר החילוק הוא מחמת ריבוי דברים שבחליצה אבל לענין מחשבתו ניכרת גם חליצה הוי מחשבתו ניכרת כמ"ש לבסוף רק שרצה לומר דגם בגט מחשבתו ניכרת ואמנם מ"ש שכותב שם האיש כו' משמע שכוונתם דמה"ט מוכחא מלתא טפי וכדבריהם בגיטין ובחולין ומ"ש וגם אין מחשבתו כו' הוגה כן ע"פ רש"ל בח"ש ויותר נראה עיקר כמ"ש אא"ז מהר"מ מלובלין שיש להגיה ושם אין מחשבתו ניכרת כמו בחליצה ולפי"ז פירושו דגם בחליצה אין מחשבתו ניכרת רק גבי גט דמוכחא מלתא ותרי שינוי נינהו. וכן נראה מדברי הב"ש סימן קס"ט ס"ק מ"ד (ודברי הב"ש שם שכתב דהרמב"ם דפוסק דבטופס מהני עע"ג ע"כ דס"ל דבתורף מהני מדאורייתא עע"ג דאם לא כן נגזר טופס אטו תורף עיין שם ודבריו תמוהין דודאי לא מהך טעמא אתי עלה אלא משום דס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף ומה"ט מכשיר אם כתב הטופס במחובר וכן לכתוב טופסי גיטין ועיין בדברי ה"ה שם) שנראה מדבריו דתרי שינויי נינהו ולפי"ז לפום הך שינויי שהחילוק בין גט לחליצה לפי שגט נוח לעשות מהני עע"ג א"כ נראה דגם לענין שיגרש הוא עצמו ג"כ נוח לו לעשות ולהבין מה שהגדול מלמדו ושפיר דמי כשגדול עע"ג אך דבאמת ז"א דהא מתניתין הוא נשתטה לא יוציא עולמית ומה שנדחק הגאון בעל נ"ב לומר דמיירי בנשתטא לגמרי דמסברי ליה ולא סבר הוא דוחק גם לא משמע הכי מהסוגיא ומדברי התוספת פשיטא דמוכח דלא ס"ל הכי דאל"כ אין ראי' מהתוספתא דעע"ג ל"מ בשוטה לחליצה דדלמא התוספתא בשוטה כי האי מיירי אלא ודאי דליתא:
וראיתי בדברי הרמב"ן בחי' ליבמות שכתב והא דתנן במס' גיטין כו' אלמא אפילו שוטה כותב לשמה י"ל קסבר ר"ה כתיבת גט לשמה כל דהוא סגי כלומר א"צ שיתכווין להוציאה אלא שיכתוב אותו ע"מ ליתן אותו לפ' ומיהו מסקנא התם והוא ששייר מקום התורף דבעינן כוונה גמורה ואפילו חרש לאו בר הכי הוא כו' עכ"ל מבואר מזה דאף לדברי ר"ה ל"מ עע"ג היכא שצריך שיתכוון להוציאה וא"כ א"ש בפשיטות טעמא דנשתטה לא יוציא אף לר"ה ואצ"ל למ"ד והוא ששייר כו' דאף בכתיבה ובחרש ל"מ עע"ג כיון דכוונה גמורה בעינן ומכ"ש שוטה לגירושין:
והרשב"א בחולין דף י"ב כתב בשם רבינו הרב ז"ל (נראה שהוא רבינו יונה ז"ל) לתרץ דבדבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה ע"ג כוונת העושה כו' הלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח ל"מ עמידת ב"ד ע"ג וה"ט דשוטה שנחלץ פסול אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכוונת שמו ושמה אף זה שעע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכווין בכתיבתו וטעמא דשחיטה דל"מ גדול עע"ג לרבנן דבעי כוונה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט דאילו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה אף על פי שלא נתכוין בעל הבהמה אלמא כל ההיתר שלה מדעת השוחט וכוונתו משא"כ בגט דאילו אחד שגירש אשת חבירו לא עשה כלום הלכך דעת שוחט דוקא בעינן עכ"ל ולכאורה קשה דלפי"ז אם בא לגרש כיון דשייך שליחות בגירושין מ"ט ל"מ געע"ג אבל כד מעיינת בה תשכח דלאו מלתא הוא דע"כ ל"ש למימר הכי אלא כשהענין נעשה ע"י שליח והמשלח הוא גדול וכיון שיש כאן ב' עניני שליחות אחד שליחות לגוף הכתיבה ושליחות לכוונת הכתיבה לשמו ולגוף הכתיבה לא בעינן שליחות ושפיר יכול הקטן לכתוב ואף על גב דלא מצי מכוון הגדול נעשה שליח מהבעל לכוון והוא מועיל מתורת שליחות כיון שאם בא לכוון לשמה בלא שליחות הבעל אינו כלום דאחד שגירש אשת חבירו אינו כלום משום דמילי דגט שליחות בעינן משא"כ כשהקטן הוא המגרש פשיטא שאין מועיל עע"ג שיכוון להוציא אשתו דאפי' גדול לא מצי משוי שליח בכה"ג שחבירו יכוון להתיר אשתו לעלמא ומכ"ש קטן דלאו בר שליחות הוא ומי איכא מידי דאיהו גופי' לא מצי עביד ושליח מצי שוי ואף על פי שגדול יכול לעשות שליח לגרש אשתו היינו ששליח שא"כ והבעל גופיה הוא מכווין לפטור אשתו בגט זה ע"י שליח אבל כוונת השליח לחודי' ל"מ אף בגדול ומכ"ש בקטן ומ"ש הרשב"א הלכך חליצה שא"א לעשותה על ידי שליח כו' קושטא דמלתא נקט אבל אה"נ אף אם היה יכול לעשות חליצה ע"י שליח מ"מ ל"מ בכה"ג וכמ"ש כנלענ"ד ברור:
ועפ"י דברי רבינו יונה נלענ"ד ליישב מה שהקשו התוס' בחולין ובלא הירושלמי יש לדקדק בדברים הללו כוון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא עע"ג ולפמ"ש י"ל כיון דיש ב' מיני שליחות לכתוב הגט ולכוין בו לשמה ולפי"ז קשה דבשלמא על שליחו' הכתיבה אפילו תימא דבעינן שליחות שפיר יש ללמוד משליחו' להולכה כיון שהשליחו' נעשה ע"י מעשה השליח משא"כ השליחו' לכוון לשמה מנ"ל דמהני בזה שליחות כלל וצ"ל דילפינן מתרומה שישנה במחשב' וגם השליח יכול לתרום במחשבה דומי' דידיה ולפי"ז שפי' בעינן בני דעה דאל"כ ל"מ כתיבת חש"ו אף שמחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן שמתכוונים לשמה אפ"ה ל"מ דלענין המחשבה מתרומה ילפינן ובתרומה כתיב ונחשב כו' וכל שכתוב בו מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו ובעינן בני דעת גמורין ופריך שפיר והא לאו בני דעה נינהו ומשני כשגדול עע"ג ואז הגדול נעשה כשליח הממונה לכוון בכתיבתו וכדברי רבינו יונה הנ"ל:
וראיתי בשו"ת הגאון ח"צ סי' א' דברים אשר לא זכיתי להבינם וארשום בקצרה מ"ש וע"כ היכא דאדעתא דנפשיה קעביד בחליצה אינו מתירה מדק"ל להתוספת ביבמות ל"ל קרא למעוטי חש"ו ת"ל דלאו בני כוונה נינהו ואי ס"ד דסתמא כשר דלמא ש"ה דסתמא נמי כשר וקטן כסתם דמי ואף דיש לדחות ראיה זו נ"ל ראיה מכרעת ממ"ש התוספות פ' החולץ כו' עכ"ל ואני תמה על מ"ש דכיון דסתמא כשר קטן כסתמא דמי דז"א דהא בקדשים סתמא כלשמו דמי ואפ"ה קטן פסול וכתבו התוספת בחולין דף י"ב ד"ה קטן אין לו מחשבה דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבור שהם חולין והו"ל כמתעסק ופסול ואפילו אמר יודע אני שהם קדשים ולשמם אני מתכוין כו' ואף על פי שי"ל דדוקא גבי קדשים שייך חילוק זה משא"כ גבי חליצה אי סתמא כשר מתעסק נמי כשר ז"א דודאי מתעסק גרע טפי וכמ"ש לקמן במ"ש על מהרי"ט:
ומ"ש הח"צ שם דנימא גבי נכרי כיון שאומר בפירוש שכותב לשמה כו' מה לנו ולדעתו דהו"ל דברים שבלב אלא ודאי כיון דאנן סהדי דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד הו"ל כאילו פירוש דקעביד אדעתא דנפשיה כו' תמהני שלא הזכיר לדברי התוס' בע"ז דף כ"ז דנכרי הו"ל סתמא ולכך במילה כשר וכבר הבאתי לעיל דברי הפ"י בק"א וכתבתי ליישב הא דלא אמרינן דהו"ל דברים שבלב ולקצר אני צריך. גם מ"ש לישב קו' התוס' שהקשו איך קטנה חולצת בפעוטות הא לאו בת דיעה היא לכוון וע"ז כתב דכוונת חליצה היינו כדרך כוונת ההקנאות והרי היא זוכה לעצמה מן התור' כשדעת אחרת מקנה כו' הוא תימא בעיני דהא קי"ל דאם נתכוון הוא ולא נתכוונה היא אינו כלום ואי מצד דרכי הקנאות הוא מ"ט ל"מ אף בלא כוונתה כמו דמהני בקטנה אף דלאו בת כוונה היא ואף דקי"ל העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם לא קנה משום דלא כיון לזכות היינו דוקא בזכי' מהפקר אבל לא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וזה מבואר ברשב"א גיטין דף ך' גבי שאני זקן דידע לאקנויי ע"ש וכ"כ במחנה אפרים הלכו' שלוחין סימן ט"ז והביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל ודברי הנ"י פ' חזקת בשם הראב"ד גבי הא דרב ענן שקל בדקא כו' ויש לי אריכות דברים בזה ואין כאן מקומו וגם מ"ש ובקטן נמי לא קשיא לי דסד"א כיון דהוא לא קעביד מעשה הדר הו"ל היבם כקטנה המקבלה גיטא דלאו דעתה בעינן וזכתה לעצמה ה"נ לא בעינן דעתו להקנות ולהכי איצטריך איש עכ"ל ודבריו אינם מובנים לי דא"כ באמת מנ"ל דבגדול בעינן כוונה לחליצה וע"כ שכך היתה קבלה בידם או מדקדוק הכתוב וא"כ גם קטן אינו חולץ מטעם הזה גם הדמיון לקטנה המקבלת גיטה אינו עולה יפה לענ"ד דהתם קונה עצמה ומתגרשת בע"כ משא"כ כאן שצריך דעת להקנות:
וראיתי בקצה"ח סימן ער"ה שהרגיש ג"כ על הח"צ דלדבריו ל"ל דעת האשה שתתכוון דהא דעת אחרת מקנה והביא ג"כ דברי הרשב"א והנ"י בשם הראב"ד הנ"ל ומ"ש שם על מה שהשיג הח"צ שם על מהרי"ט שכתב דבחליצה דאמרינן שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה כו' אבל היכא דמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהיה בכוונת הלב באותה שעה כו' וע"ז כתב בקצה"ח שהרמב"ן ביבמות כתב כדברי מהרי"ט ולענ"ד שגגה הוא בידו שהרמב"ן כתב דהא דתני עד שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי חלוץ לה אבל נתכוון להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונה וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו דדעתא קלישתא אית ליה ומש"ה לא מעכבה אלא קריאה כו' עכ"ל והדבר ברור דהאי דצריך כוונה בשעת מעשה שהוא מוציאה ממנו בחליצה זו משא"כ מהרי"ט כתב שא"צ שיהיה בכוונת לבו באותה שעה אלא אף על פי שבשעת חליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת כו' ועל כוונה קלה כזו השיג עליו הח"צ שאין ראיה מהסוגי' שהביא מהרי"ט אבל הרמב"ן ס"ל דודאי צריך שיתכוון בשעת חליצה שהיא נפטרת ממנו ע"י חליצה זו אלא שמחלק דאף על פי שלענין כל המצות הוא כמו שוטה לפי שאין לו כוונה גמורה לכוון בעשייתו לשם מצוה אבל כוונה זו שהיא מוציאה בחליצה אף חרש יש לו ועדיף בזה משוטה וזה דעת הסמ"ג שהביא שם בח"צ שצריך שיתכוונו לשם התרת חליצה והיינו שיכוון בשעת חליצה והוא דעת כל הפוסקים ועכ"פ זכינו לדין שאין מקום כלל לשיטת כל הפוסקים לדון ששוטה יהא יכול לגרש מלבד מ"ש לעיל דכמו שאין יכול למכור ולקנות אף בפקח עע"ג כמו כן אינו יכול לגרש אף בעע"ג ובר מן כל דין נלענ"ד שאין לזה מקום כלל דנהי דנימא דלענין הגירושין גופיה הוי כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מ"מ הרי צריך להקנות הגט לאשה דונתן בעינן ושוטה אינו יכול להקנות ואפילו תימא דכיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שרוצה לגרשה מהני נמי לענין הגט גופיה ושפיר יכול להקנותו להאשה מ"מ כיון דשוטה אינו יכול לקנות א"כ הוא לא קנה את הגט מיד הסופר ואף בכותב על שלו מ"מ הרי אינו יכול לקנות הכתב שהוא של הסופר דהא אמרינן בגיטין דף ך' אמר ר"ח יכילנא למפסל כל גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהי קא כתבה ליה ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן כו' ופירש"י דאיהי כתבה לי' שנותנת שכר הסופר דלמא אקנויי אקני לי' רבנן האי זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד הפקר ולפ"ז אפילו תימא דגם בחש"ו שאינן יכולין לקנות שייך לומר דאקנו ליה רבנן האי זוזא דהאשה או דבאמת מיירי כשהוא נותן שכר הסופר ג"כ מ"מ איך הוא יכול לקנות הכתב ולהקנות הזוז להסופר דהא לענין הקנאה זו אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ודינו ככל מכר וקנין דל"מ בשוטה וראיתי בפ"י שהקשה אהא דאמרינן דחש"ו יכולין לכתוב הגט דהא אין יכולין להקנו' והי' אפשר לומר ע"פ מ"ש בפ"י שם דהא דהכתב הוא של הסופר הוי כשבח כלי וכמ"ד אומן קונה בשבח כלי יעו"ש:
ולפ"ז א"ש למאי דמוקי התם דבעי גדול עע"ג שיכוין לשמה אם כן ל"ש אומן קונה בשבח כלי כיון דהקטן גופיה לא השביח ועיקר השבח ע"י כוונת הגדול ואם כן הקטן אין לו מה לקנות ולפי"ז כשחש"ו המגרש והגדול כותב דאיכא שבחא ואינהו לא מצי לקנות לאו כלום הוא אלא דמ"מ קשה בס"ד דפריך והא לאו בני דעה נינהו הו"מ לאקשויי דהא לא מצו לאקנויי וד"ל. דאה"נ פריך מחמת דלאו בר דעה אין הקנין כלום דאין זה במשמע וגם רש"י פי' מטעם לשמה אך י"ל כיון דעיקר השבח הוא מה שיכול לגרש בו ואם נימא שהבעל לא קני ליה ואינו יכול לגרש בו אם כן מעיקרא אין כאן שבח כלל דהא אדרבה גרועי גרעי' ששוב אינו ראוי רק לצור ואין בו שבח רק לאחר שיקנה אותו הבעל והלכך הקטן לא קני ליה כלל ואם כן כשחש"ו מגרש ואחר כותב גם כן שייך הך סברא דהסופר לא קנה בשבח דכל כמה דלא מטא לידו דבעל אין כאן שבח כלל אלא דלא משמע הכי באיבעיא דהיו מוחזקין בטבלא דמייתי ראיה מהזקן שהיה כותב בכתב ידו כו' אלמא דאף בכה"ג הסופר קונה בגט מחמת הכתיבה וכמבואר בדברי הפ"י הנ"ל ואם כן בנ"ד פשיטא דשוטה לא מצי לקנות ונראה דאף למ"ד אומן אינו קונה בשבח כלי מ"מ כאן ל"ש זה דהטעם דאין אומן קונה היינו משום דאדעתא דבעה"ב קעביד והבעלים קונים השבח ע"י הכלים שלהם דהוי כמשיכה (ובמ"א בארתי דזה שייך דוקא בבית בעה"ב אבל בבית האומן לכאורה הו"ל ככליו של לוקח ברשות מוכר דלא אפשיטא והארכתי שם) וא"כ היכא שהבעה"ב הוא חש"ו ואין לו יד לקנות אין זה מועיל מה שאין אומן קונ' דאף דאיהו אדעתא דבעה"ב עביד מ"מ הבעה"ב אין לו יד לקנות כלל:
וקושיית הפ"י בהא דהכל כשרין כו' נלענ"ד ליישב דהא הא דקי"ל בקטן מיקני קני כו' היינו דוקא היכא שדעת אחרת מקנה אבל אם אין דעת אחרת מקנה לא קנה רק מדרבנן וא"כ כאן אין לחש"ו זכיה בגוף הכתב כלל דהא אינו יכול לקנות ואף קניה מדרבנן אין כאן כיון דמעיקרא כי עביד אדעתא דבעה"ב קעביד ואע"פ שבסנהדרין ר"פ בן סורר כתבו התוספת דשכר מלאכה וטרחא אית ליה לקטן מה"ת מ"מ היינו לומר שמגיע לו שכר חלף עבודתו אשר עבד אבל שיהיה לו קנין בגוף המלאכה ודאי דלא קני כיון שאין בו דעת לקנות וגם מעיקרא לא כיון לקנות כלל וכן משמע מדברי התוספת גופייהו מדנקטו שכר מלאכה וטרחא ולא נקטו דמיירי שלקח עצים ועשה כלים וכדומה אלא ודאי דאף בכה"ג אין לו יד לקנות ואיך שיהיה עכ"פ בנ"ד שהגדול כותב ויש לו זכייה גמורה לא מצי שוטה למזכי בגט זה והיה אפשר לומר ע"פ מה דאיתא בח"מ סימן רמ"ג שהמוכר לשוטה ע"י בן דעת זכה ולפי"ז אפשר לומר כיון דכאן האשה נותנת שכר הסופר וקנאה היא רק דאקנויי אקני ליה רבנן ונמצא שהסופר מזכה לבעל ע"י האשה ומהני אף בשוטה דהו"ל כזכיה ע"י אחר אמנם ראיתי במחנה אפרים הל' סימן ל"ב דשדי ביה נרגא מדברי הרא"ש פ"ג גבי נכסי דבר שטיא שנראה מדבריו דדוקא עתים חלים הדין כן דהו"ל כקטן דאתי לכלל דעת וכן מוכח בב"מ דזכייה דקטן אינו אלא משום דאתי לכלל שליחות כו' אלא שי"ל דמה שזכין לו במתנה ע"י אחר כו' דגבי מתנה אין זה הזוכה שלוחו של המקבל אלא שלוחו של הנותן וא"ש עכ"ל ועכ"פ מדברי הרא"ש משמע דבשוטה גמור לא מהני זכיה ע"י אחר ובס' קצה"ח הנדפס מחדש ח"ב כתב גם כן דקשה מש"ס דב"מ וגם הביא דברי הרא"ש בזה וכבר קדמו המ"א אך מה שרצה לדחות ראיית ה"ה מהא דאיתא ר"פ חרש פקח שנשא חרשת או שוטה אפילו כתוב לה כתובה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה לזון בנכסיו ע"ז כתב דש"ה כיון דבמעשה שכתב לה כתובה זכתה אפילו ע"י עצמה דזה אינו מתנה אלא כמו שכר שפחה לשמשו כדאמרינן ר"פ חרש אילו קנה שפחה לשמשו כו' דשכר מלאכה אפילו חש"ו אית ליה מה"ת כדאיתא ר"פ בן סורר כו' עכ"ל אין דבריו נכונים דע"כ לא אמרינן הכי דאילו קנה שפחה לשמשו כו' אלא לענין חרש כדאמרינן התם חרש וחרשת דמקיימא תקנתא דרבנן תקינו להו נשואין שוטה ושטיא דלא קיימא תקנתא דרבנן דאין אדם דר עם נחש בכפיפה לא תקינו נשואין ופרש"י דאפילו פקחת לשוטה או שוטה לפקח אין שלום ביניהם כו' והלכך דוקא גבי חרש שנושא פקחת אמרינן ה"ט דהפקחת הוא שפחה לשמשו אבל בשוטה לא ואפילו בחרשת נראה דל"ש האי טעמא דהא להדיא נסיב לה טעמא בברייתא מפני שרצה לזון בנכסיו וגרסת הרי"ף והרא"ש מפני שרוצה לזוק בנכסיו אלמא שאין מקום לומר משום שכר שימוש כלל וטעמא כמ"ש אלא שצ"ע דאי מהתם יליף אם כן נילף מיניה דשוטה זוכה לעצמו שהרי התם לאו במזכה לה הכתובה על ידי אחר מיירי אלא שהוא עצמו מתחייב לה כך וכך אם כן נימא דדין השוטה כדין הקטן כשדעת אחרת מקנה ועוד דאף בקטן כה"ג ל"מ כמבואר שם סעיף י"ט שהמחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון שאין אותו הדבר ת"י אינו זוכה אא"כ זיכהו ע"י אחר ואפשר לומר כיון דהכתובה שנותן לה הוא ע"פ עדים שכותבין וקנינא כו' והם נותנין לו הסודר שיקנה הו"ל כמזכה ע"י אחר וכמ"ש במהרי"ט חלק ח"מ סימן כ"ג בדין מי שכתב שטר מתנה לקטנה ע"ש ואמנם לענ"ד היה נראה לחלק דבתורת חיוב הוא יכול להתחייב אף לחש"ו ואין בזה דין זכיה שהוא על דבר מסוים ובכה"ג מיירי הא דסימן רמ"ג סעיף י"ט במתחייב בשטר כו' עיין בסמ"ע שם שהוא מדברי הר"ן ומיירי בקנין אג"ק או חליפין ולא בא ליד הזוכה אבל במחייב עצמו ליתן לפ' כך וכך שאין אנו דנין מצד הזוכה אם יש לו יד לזכות כיון שאינו דבר מסוים רק מצד שזה מתחייב עצמו וחיובא אקרקפתא דגברא מנח וגברא בר חיובא הוא שהרי הוא בן דעת כך היה נלענ"ד לכאורה ומחמת שאין הדבר מענינינו ואין פנאי לברר וללבן כעת ראיתי לקצר בזה ועוד חזון למועד אי"ה:
ועכ"פ מדברי הרא"ש בשם הרמ"ה מבואר דדוקא עתים חלים יכול לזכות לשוטה ע"י אחר כיון דאתי לכלל דעת (ואמנם ראיתי בש"מ לכתובות שהביא לשון הרמ"ה בזה ושם לא נזכר דברי' אלו דהוי כקטן דאתי לכלל דעת לפי שהוא עתים חלים יע"ש ואפשר דהרא"ש סברא דנפשיה קאמר אליבא דהרמ"ה) אך מ"ש על הרמב"ם מש"ס דב"מ י"ל דהרמב"ם ס"ל דגם בשוטה מיקרי אתי לכלל שליחות לכשישתפה ודוקא שליחות גופיה ל"ל וכמו דאין שליחות לקטן אבל זכיה דלא בעינן רק דאתי לכלל שליחות האי נמי אתי לכשישתפה וא"ל דאם כן נכרי נמי אתי לכלל שליחות לשיתגייר ז"א דכי מגייר גופא אחרינא הוא וחילוק זה מבואר מדברי התוס' והרשב"א והר"ן בגיטין בסוגיא דהכל כשרין לכתוב שכתבו דלהכי לא פריך והא לאו בני כריתות נינהו דבני כריתות מיקרי כיון דלכשיגדיל הקטן וישתפה השוטה הוי בני כריתות ושוב הקשו דנימא דנכרי פסול מה"ט דלאו בן כריתות הוא אלמא אע"ג דחש"ו מיקרי בני כריתות הואיל ואתי לכלל כריתות לכשיגדיל וישתפה מ"מ בנכרי לא חשבינן ליה בר כריתות מחמת שראוי להיות בן כריתות כשיתגייר וא"כ ה"נ לענין זכיה דמהני הואיל ואתי לכלל שליחות גם בשוטה מהני מהאי טעמא:
ולפ"ז לפי דעת הרמב"ם דזכיה לשוטה ע"י בן דעת שפיר אפשר לומר דאם נאמר בשוטה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לענין הגירושין גופייהו ומהני שוב אין עיכוב בדבר מחמת שלא קנה הכתב דבאמת האשה קנתה מיד הסופר והרי הוא מזכה לבעל ע"י האשה ומהני וכ"כ הטור סימן ק"כ בשם הרמ"ה לענין אם אמר כתבו שאין צריכין לזכות לו הנייר קודם כתיבה שזכיית הבעל וגירושי האשה באים כאחד ע"ש ועיין בב"ש שם ודבריו צ"ע ואין כאן מקומו ואפשר דהכא הוא להיפך אם הסופר מוסר הגט לבעל אם כן י"ל דהאשה קנתה מחמת המעות והיא מזכה לבעל ע"י הסופר ואף ע"ג דמעות אינם קונים ומשיכה בעינן מ"מ מה שמושך הבעל הוי כאלו משכה היא דהא היא רוצה לזכות לו וזכיית הסופר עבורו באים כאחד בשעת נתינתו אבל זה צ"ע דהא כל כמה דלא משך עדיין לא יצא מרשות הסופר מדרבנן עכ"פ דבעי משיכה ואם כן איך הוא יכול לזכות עבור האשה לבעל ועוד שאפי' אם תקנה האשה מקודם קניה גמורה מ"מ הא דקונה הוא ע"י בן דעת אינו רק מדרבנן דהא אפילו בקטן גופיה דעת הרבה פוסקים דהא דזכין לו אינו רק מדרבנן ואם כן אין כאן גט מדאורייתא ואף ע"ג דבכל גיטין דאקנויי אקני ליה רבנן ואפ"ה מהני מדאורייתא התם טעמא משום הפקר ב"ד וזוכה מן הפקר משא"כ כאן שהשוטה אין לו יד לזכות מדאורייתא ואין כח ביד חכמים לעשות יד דאורייתא למי שאין לו יד רק שהתורה נתנה כח לחכמים להפקיר וכאן אין מועיל זה דמן ההפקר פשיטא שאין לו יד לזכות ובמ"א כתבתי בזה על דברי הב"י סימן כ"ח לענין קידושין במע"ש ובדין גזל אחר יאוש וכאן אין להאריך אחרי שכבר ביארתי דבלא"ה אין מקום לומר שיחולו שם גירושין בשוטה לדעת כל הפוסקים וכתבתי דברים אלו להתלמד במקום אחר:
ונחזור לראש במה שנחלקו הפוסקים אם הני דחגיגה דוקא נינהו ראיתי בס' הנ"ל בתשובת הגאון דמייתי ראיה מפ' מי שאחזו גבי נשתתק דבודקין אותו בפירי ולכאורה משמע מזה כדעת הרמב"ם דהני דחגיגה לאו דוקא ושוב כתב לדחות דהא אף להרמב"ם תיקשי אליבא דרב הונא דאמר דוקא בכל אלו יחד הוא דהוי שוטה אע"כ דנשתתק שאני ובפרט נשתתק מחמת בוריו והגאב"ד נ"י כתב שכיון לראיה זו ודחה דחיית הנ"ב דלהרמב"ם לק"מ דהא אף לר"ה אי דקעביד ד"ש אפילו בחדא נמי היכא דליכא למיתלי בהנך אימור דאמרינן התם ואם כן כשבודקין אותו בפירות דליכא מידי למיתלי אף ר"ה מודה וגם מ"ש דנשתתק שאני על זה כתב דמאי בכך דמ"מ נבדוק אותו בגווני אחריני אף שהוא שוטה לענין פירות כו' והנה מ"ש לדחות קושית הגאון אליבא דהרמב"ם דברי הגאב"ד נכונים אבל על גוף הראיה אני תמה דלענ"ד אין משם ראיה כלל כיון דהתם מיירי בנשתתק ואין אנו יודעין בו אם רוצה ליתן גט רק מחמת שאמרו לו נכתוב גט לאשתו והרכין בראשו הן אם כן כשבודקין אותו ג' פ בפירות ואמר על פירות של הקיץ שילקטו לו בחורף או איפכא אם כן הא קמן שאין לסמוך על הרכנתו ואפילו תימא דלאו שוטה הוא מחמת זה מ"מ הא קמן שאין אתנו יודע ומבין ע"פ הרכנתו מה דעתו ואפשר שאינו מבין יפה מה שאנו מדברין וכדומה איזה סיבה ועכ"פ אין מקום לסמוך על הרכנה ליתן הגט אע"ג דלאו שוטה הוא ודוקא היכא שבדקו אותו בגלופקרא וסדיני פריך שפיר אימור קורא אחדיה כו' דהא עדיין אין הכרח מחמת הרכנה זו שמרכין לכסותו בגלופקרי שהוא משיב על הרכנתו על לאו הן דשמא קורא אחדיה ולא דרך שטות הוא מרכין בראשו הן ואם כן אכתי נוכל לבדקו בגווני אחריני שאז אם נראה שהוא משיב ע"י הרכנה על הן הן כו' אנו תולין שגם בראשונה היתה תשובתו הגונה מחמת חמה או קורא דאחדיה משא"כ כשבודקין אותו בפירות שאין מקום לתלות כלל והשיב שלא כהוגן מה נועיל כי נפגע בו עוד לבודקו בגווני אחריני דסוף סוף הא קמן שדברות הראשונות לא נאמר בהם כי טוב ואם כן איך נסמוך ליתן הגט וחוששין שמא כמקרה הראשונות גם בבדיקת הגט קרהו ואין בדעתו ליתן גט כלל ולא מבעיא לשיטת בעה"ע שהביא הב"י דבנשתתק לא מחזקינן ליה כשוטה רק דהבדיקה הוא לידע שיחה דידיה כי י"ל איזו חולי גרם לו השיחה דהן דאל"כ אף בדיקה ל"מ דשמא עתים חלים כו' א"כ פשיטא דמה שבודקין בפירי היינו דאם משיב כהוגן הרי חזינן דשיחה דידיה לא נשתנה בני אדם משא"כ אם בדקנוהו והשיב שלא כהוגן הא קמן שיש לו חולי שמכריחו לפעמים על השיחה שלא כדת ואם כן אף שנבדוק אותו אח"כ וישיב לו כסדר אע"ג דלאו שוטה הוא מ"מ לענין החולי הו"ל כעתים חלים עתי' חולה והו"ל כעתים שוטה וחוששין לו אלא אפילו לדעת רש"י והרמב"ם דמשמע דחוששין שמא נטרפה דעתו מ"מ אין ראיה דעיקר הבדיקה הוא כשמשיב על ג"פ הן הן הא קמן שאין בו טירוף דעת משא"כ כשאינו משיב כהוגן אע"פ שאינו מוכרח שיהיה נחשב לטירוף הדעת מחמת זה כיון שאינו מהדברים המפורשים בחגיגה מ"מ כל שמרכין ראשו לפעמים על לאו הן פשיטא שאין לסמוך על הרכנתו אף בלא טירוף הדעת כלל וכמ"ש:
אמנם מלשון רש"י שכתב ודלמא קורא אחדיה בימות החמה ואע"פ שמשיב הן על הגלופקרא לאו שוטה הוא עכ"ל משמע הא לא"ה יש לדונו כשוטה מחמת זה ויש לדחות שאין כוונתו לשוטה ממש רק ר"ל לשוטה לאותו דבר שאין מוכרח שהשגעון מלמדו לומר לפעמים הן אך מל' הטור שכתב שואלין אותו אם רוצה בפירות של ימות החורף כו' אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישוב לאו פקח הוא כו' מלשונו שכתב ודאי שוטה הוא כו' נראה לכאורה דמחמת זה מחזקינן ליה בשוטה גמור אבל באמת ז"א כיון דבאמת לדעת רש"י והרמב"ם אע"ג דלא חזינן ביה שום סי' שטות מספקינן ליה דלמא שוטה הוא דרגלים לדבר כיון שנשתתק והלכך אי בדקינן ליה ואינו משיב כהוגן מחזקינן ליה כשוטה גמור והא דלא חשיב בחגיגה משום דבנשתתק לא קמיירי התם ופשיטא דשוב אין מועיל בדיקות אחרות דאע"פ שיתכוון תשובתו אח"כ אינו מועיל דלא יהא אלא עתים חלים כו' אינו יכול לגרש ונראה שזה כוונת הגאון נ"ב ז"ל מ"ש נשתתק שאני ומה שהשיב עליו הגאב"ד דלכיון דלשיטת רבינו שמחה וסייעתו מהני בדיקה כשהוא חכם בשאר דברים אם כן נבדוק אותו בגווני אחריני אף שהוא מדבר דברי שטות בפירות כו' אני תמה שהרי ע"ז הוא שהשיב הגאון נ"ב נשתתק שאני ור"ל, אע"ג דמחמת דברי שטות בענין פירות לא איכפת לן כיון שאינו מדברים המפורשים בחגיגה מ"מ הכא כיון דנשתתק קרוב הדבר שנטרפה דעתו וכיון שמשיב שלא כדת גם כן מחזקינן ליה בשוטה ולא בדקינן ליה תו בגווני אחריני אף שלענ"ד בלא"ה נכון כמ"ש דעכ"פ שוב אין הרכנתו מועלת כיון דחזינן ליה שמרכין לפעמים גם על לאו הן הלכך לא הזכירו הפוסקים כלל הך דגיטין להביא משם ראיה לסימני שוטה מטעם שכתבתי:
ולכאורה היה נלענ"ד להביא ראיה מהא דאמרינן בגיטין דף ס"ד ע"ב ת"ר קטנה היודעת כו' אמר ר"י ה"ק כל שמשמרת ד"א מחמת גיטה מתקיף לה ר"ה בר מנוח הא שוטה בעלמא היא ופירש"י ואין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה מדלא קתני שמשמרת שטר אחר מכלל דלאו שטר הוא אלא מידי דלא דמי ליה עכ"ל ונראה שכוונתו דודאי אי משמרת שטר אחר מחמת גיטה לאו שוטה היא דאיכא למיתלי דאימור שסברה שהיא גיטה ולא דרך שטות היא משא"כ כשמשמרת מידי דל"ד ליה ליכא למיתלי במידי רק שהיא ד"ש ואם כן בכה"ג ממעטינן מושלחה דהיינו שמשלחה וחוזרת כו' דמינה ממעטינן שוטה ועכ"פ מוכח מהא דאע"ג אין זה מדברים המפורשים מ"מ כיון שהוא ד"ש הו"ל שוטה ואפשר לדחות דש"ה כיון שמשמרת ד"א וסבורה שהיא גיטה אם כן הגט אזיל לאיבוד והו"ל כשוטה המאבד מה שנותנין לו שהרי יכול להיות שתשמור ד"א ותסבור שהוא אותו הדבר שנתנו לה ומ"מ צ"ע דהמאבד מה שנותנין לו במאבד בידים מיירי דומיא דהמקרע כסותו דחשיב התם אבל הכא נהי דאינה שומרתה כהוגן מ"מ מאן לימא שתאבד בידים אע"כ דכל שעושה ד"ש וליכא מידי למיתלי הרי הוא שוטה וההוא דחגיגה לאו דוקא הנך אלא כל דדמי ליה וצ"ע:
והנה ראיתי עוד בס' הנ"ל בתשובת הגאון בעל נ"ב שכתבו לחלק בין עושה מעשה שטות ובין אם מדבר דברים של שטות בענין אחד ובשאר דברים שואל ומשיב דברי טעם ככל אדם אינו נחשב שוטה מהא דאמר פ' מי שאחזו שוטה בחדא מלתא לא סריך ופירש"י אינו נדבק לומר דבר א' של שטות כל הימים שזה אומר הייתי מלך ואינו אומר דבר של שטות אחרת עכ"ל וקשה דהא אנן קי"ל כר' יהודה דאפילו בא' מאלו כשעושה ד"ש מוחזק שוטה ובשלמא להפוסקים דדוקא בהנך ד' ניחא אבל להרמב"ם קשה כו' אלא ע"כ צריך לומר דהרמב"ם לא קאמר אלא בעושה מעשה בידים אבל במדבר בפיו דברי שטות בענין אחד תמיד ובשאר דברים הוא משיב כהוגן שפיר אמרינן בחדא מלתא לא סריך כו' ע"ש ולענ"ד אין משם ראיה דודאי לא על צד בירור אמרי' שהרי אנן רואין בחוש שיש מי שתופס במחשבתו דבר שטות אחד ומחזיק בו ימים רבים וכמו המגרש שבנידון שלנו שנקבע במחשבתו שיש לו שונאים שחפצים בקלקלתו ומחזיק בו כמה שנים וכיוצא בזה רבים רק ע"ד הרגילות אמרו כן כיון שראו שבשאר דבריו הוא פקח רק בדבר הזה הוא שוטה אמרו מאי האי דקמן דאם זה אומר כן מחמת בלבול מחשבתו היה לו לתפוס דברים אחרים גם כן ולכך ראו לבדוק אחר הדבר ושלחו לבניהו כו' ואה"נ אם אחר החקירה הי' מתברר להם ששלמה יושב על כסא מלכותו היו מחזיקין זה לשוטה שמחמת שטות דבר ואפי' אם היה מקום לתלות ע"ד רחוקה כמו ההיא דאימור גנדריפס כו' לא תלינן ביה ואמנם כבר כתבתי לעיל דמצינו בש"ס פעמים רבות שקורא שוטה מחמת שדיבר דבר א' של שטות ומ"מ לא הוי דינו כשוטה ורק ע"ד המליצה נקרא כן והוא שם מושאל לפי שעתו ואפילו בעושה מעשה של שטות עד דקרו ליה שוטה מ"מ בשביל זה אינו דינו כשוטה ממש כדאשכחן בחולין דף צ"ה דקאמר אמר רבי וכי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסר כל המקולין אלמא דבשביל מעשה שלא כהוגן קרי ליה שוטה ואפ"ה פשיטא ליה דודאי לא מחשב שוטה לומר שאין מעשיו כלום אלא לגבי הא מלתא קרי ליה שוטה ודוחק לומר לפי שעשה שלא כדין למכור טרפה לנכרי למכרה במקולין קרי שוטה וכדאמרינן אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות דז"א דהא אמרינן התם א"ד אמר רבי מפני שוטה זה דאכוון לצעורי לחבריה כו' אלמא דאף בכה"ג דאכוון לצעורי לחבריה וסיפר לו שקר קרי ליה שוטה והיינו כמ"ש שאין ר"ל שוטה ממש אלא על צד השאלה אמרו כן והכי אשכחן בדוכתי טובא ובכה"ג הוי נמי האי דשטיא בחדא כו' ובודאי שענין זה לפי ראות עיני הדיין וכמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות שא"א לכוון הדעת בכתב ואולם ראיתי בדברי בעה"ע והביאו הב"י שכתב דנשתתק לאו ספק שוטה הוא והא דאמרינן שיחי' דלאו לאו נקטיה לאו משום דשוטה הוא דהא שוטה בחדא מלתא לא סריך אלא מינא דחולי הוא כו' משמע דהתם בשוטה גמור הוי דיינינן ליה כל שמדבר ד"ש גם משמע דאף היכא שלא ראינו אותו פקח בשאר דברים אמרינן דבחדא מלתא לא סריך דהא הבעה"ע קאמר אהכי אההי' דנשתתק דפריך ודלמא שיחי' דלאו נקטיה אך דברי הבעה"ע צ"ע דההיא לענין הרכנה איתמר שאפשר שיש לו חולי שגעון המלמדו להרכין ראשו אבל הא דאמרינן בחדא מלתא לא סריך היינו אם מדבר ד"ש דאם איתא שיש לו איזו בלבול במוחו הוי מדבר גם דברי שטות אחרים וכמ"ש רש"י: