אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ב › שאלה סז

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ב · שאלה סז

שאלה סו

שאלה אלמנה באה לגבות כתובתה ונדוניתה והאפוטרופוס טוען שאין נזקקין לנכסי קטן על הנדוניא והנדוניא עדיין מונחת ביד שליש לטובת הזוג מה דינו:

תשובה הנה לענין הכתובה הדבר מבואר בש"ס ופוסקים דנזקקין לנכסי קטן משום חינא ויש סוברים דאפילו סבר נשאת נמי נזקקין בזה"ז ולא חיישינן לצררי וכמ"ש הב"י באה"ע סי' צ"ו ובב"ש שם ובד"מ סי' ק"א ולענין הנדוניא אין ספק שאם הנדוניא בעין דודאי נזקקין שע"כ לא אמרו אין נזקקין לנכסי קטן אלא היכא שהבא לגבות מיתומים גדולים צריך שבועה משא"כ כשהם בעין שא"צ שבועה כמ"ש הרמב"ם פי"ח מהלכות אישות וז"ל והנכסים עצמם שהם נדוניתה נוטלת אותם בלא שבועה ואין ליורשים בהם דין לעולם כו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה כו' וכתב ה"ה שם בבאור דברי רבינו הוא בשאותן נכסים שמכניסין לו הם בעין קיימין כו' אבל וודאי אם נאבדה הנדוניא כו' אין יורשין נוטלין כלום דלא עדיף מחוב דעלמא ובמשנה למלך שם כתב שדינו של ה"ה מוכיח מהתו' וכמה רבוותא גבי הא דנפל הבית כו' אבל מ"ש דלא עדיף מחוב דעלמא ראיתי גדולים אחרונים תפסו בזה דחוב דעלמא נמי בגו זמניה א"צ שבועה כו' וסתם הדברים ולא פירש לתקן דברי ה"ה אחרי שדבריו מוכרחים מדברי התו' ורבוותא. והב"ש ריש סי' פ"ח הביא דברי ה"ה וכתב דלפי מ"ש התוס' בריש ב"ב ובהשולח דטעמא דחיישינן בכתובה לתוך זמנו משום דאית לה מתקנת חכמים לפי"ז נ"מ ונצ"ב א"צ שבועה אפילו ליתא בעין ובריש סי' צ"ו כתב דלפי תירוץ התוס' דחיישינן שמא סמוך למיתה התפיס צררי לפי"ז יש לחוש אף בנ"מ ונצ"ב כו' ע"ש ומבואר מדבריו דאף אם אין הנדוניא בעין תליה בתירוצי התוס' דלפום הך תירוצא דמחמת תנאי ב"ד אתינן עלה א"צ שבועה בנצ"ב אף שאינו בעין וכן לפי מ"ש הרמב"ן בריש ב"ב דבכתובה חיישינן טפי לפי שרגילות להסמיך דעתם כדאמרינן הרי כתובתך כו' ע"ש. א"כ לא שייך זה בנדוניא ועכ"פ יש ללמוד מזה היכא שהיתה הנדוניא בעין בשעת מיתת הבעל ונאבד אח"כ בזה כ"ע מודו דא"צ שבועה דהא אין חשש אלא שמא התפיס סמוך למיתה וכל שהוא בעין אין חוששין שמא התפיס כלל ואיהו גופיה נמי לא מצי למטען אפילו בברי שהתפיס ואם נאבד אחר מיתה או נפחת היורשים מחויבים לשלם ואין יכולים לטעון שמא התפיס אביהם צררי ומכ"ש אם הוא בעין גם עתה שאין בזה חשש צררי כלל וא"צ לישבע ופשיטא דנזקקין בזה לגבות אף מיתומים קטנים כיון דמסקינן בעירוכין שאין הטעם משום פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה אלא משום צררי וכיון דבהא לא חיישינן לצררי היא גובה וכדמשמע נמי לשון הרמב"ם ואין ליורשים בהם דין לעולם:

ואמנם אם לא היה הנדוניא בעין כבר כתבתי שהמ"ל כתב שהאחרונים הקשו על ה"ה דהא הוא חוב דתוך זמנו אפשר ליישב דה"ה ס"ל דנצ"ב שפירושו שמקבל אחריותו על הנכסים האילו שיהיו קיימין לעד לעולם כברזל וא"כ מיד שנאבדו הוא מחויב להעמיד נכסים אחרים שתהא סמיכתה עליהם ואע"פ שלא מצינו שאם נאבד מנצ"ב יהא מחויב לקנות אחרים וגם יש סוברים דבדיעבד אם מכר ונתן קיים הרי מבואר בב"י ריש סי' צ"ג בשם בעה"ע דנדוניא ניתנה לגבות מחיים ואף שהרשב"א לא כ"כ ע"ש בד"מ מ"ש מהגמ"ר דכתובות דמשמע שיכולה לומר בחייו שיתן לה נצ"ב ולקנות בהם תכשיטין כו' אך אפי' למאי דקי"ל דנדוניא הוא ככתובה לענין זה כדמשמע בש"ע ר"ס צ"ג ועיין בשו"ת רמ"א סי' צ"ג מ"מ דרך הוא להסמיך דעתה על קרן קיימת והוא רגילות טפי מהתפסת צררי לכתובה משום סמיכות דעתה וכמ"ש הרמב"ן וא"כ אין כאן תוך זמנו כלל שמיד כשנאבד זמנו הוא להתפיסה צררי מצד חיוב אחריות שקיבל תחלה ואע"פ שלא הגיע זמן הגבייה מ"מ בנצ"ב לאו בזמן הגבייה תלי' מלתא דבעודם בעין נמי קיימי קמיה ודידיה נינהו לאשתמושי בגוייהו ומ"מ הוי כפקדון גבי' ולכן כשנאבדו י"ל דמתפיס צררי כי היכא דתסמוך דעתה כבראשונה משא"כ בחוב דבזמן הגבייה תליא מלתא ובתוך זמנו לא מתפיס צררי והלוואי שיפרע בזמנו כן נלענ"ד נכון בזה. ומה שיש לדון בזה הוא לפי מ"ש הב"ש ריש סי' צ"ו דבזה"ז שכוללים הכל בסכום אחד וכותבים כל הסך שהוא חייב לה סך כך וכך י"ל לכ"ע צריכה שבועה אפילו אם הכל בעין כגון שהחוב שלה היא על סך מעות ע"ש. אך איהו גופיה כתב דבתשובות רלב"ח ומהר"י הלוי לא משמע כן וכן נלע"ד ברור לפי המבואר לעיל סי' ק"ד דאפילו בזה"ז אם עדיין אותן מטלטלין שהכניסה בנדוניא הם בעין יכולה לומר את כלי אני נוטל א"כ מה שכותבים שלא בפרטות אינו רק לענין שמורידים אותם בעת הגבייה לשומם מחדש אבל מ"מ לא נסתלק זכותה מהנכסים כלל כמו אם היה נכתב בפרטות אך אפילו תימא דבכה"ג שכותב על מעות חזר לדין חוב מ"מ הדבר ברור דהב"ש מיירי לענין שהיא הכניסה בגדים ותכשיטין ושמה אותם במעות כך וכך ולכן ס"ל דאע"פ שהנכסים הם בעין מ"מ הרי נתחייב במעות וה"ל מלוה משא"כ אם נתנה נדוניא במעות והמעות עדיין בעין נראה דאפי' אם כבר בא המעות ליד הבעל מ"מ הו"ל כהכניסה לו כלים וכתב אותם בפרטות שאין דין ליורשים עליהם ואף דמעות להוצאה ניתנה היינו שישא ויתן ויסתחר בהם משום רווח ביתה אבל מ"מ כיון שהם בעין לא פקע רשותה מינייהו ועיין בסי' צ' סעיף ט' לענין אשה שמכרה בנ"מ כו' אם הדמים שלקחה מהלקוחות קיימים בעצמם ושם בב"ש הבי' דברי הב"ח בח"מ סי' צ"ו לענין בע"ח וסחורות שלו בעין כו':

אך בנ"ד בלא"ה לא תלי מידי ברשות אלא אנן ה"ק דכל שנצ"ב שלה הם בעין אין דרך שיתפיס לה צררי אחרינא שהרי דעתה עלייהו דהני נצ"ב שהכניסה לו ולכן פשיטא דבהכניס' מעות והמעות עדיין בעין אין חשש דמתפיס לה צררי כנגד סך המעות ודווקא במכניס' כלים וקיבלם במעות ס"ד דהב"ש דבכה"ג הו"ל הכלים כמכירה והמעות שהם חוב עליו הרי אינם בעין ואף בזה נראה שלא עמד על דבריו וביטל אותם מפני משמעות מהרלב"ח ומהר"י לוי והכי מסתבר כמש"ל וכל זה היכא שעכ"פ כבר הגיעה הנדוני' ליד הבעל אבל אם בגונא דנ"ד שהנדוניא עדיין לא יצאה מתחת ידה שליש פשיטא שהיא גובה אותם מיד השליש בלא שבועה ופשיטא דאפילו איכא יתומים קטנים שהיא לוקחת את שלה מתחת יד השליש אף לפי מ"ש בסי' נ"ב בהשליש לטובת הזוג שירוויח לטובתה ומתה זכה הבעל היינו דמיקרי נפיק מרשות האב שלא יוכל לומר שנתן ע"מ שתהנה בתו אבל מ"מ לגבי האשה פשיטא שידה כידו כמבואר בתשו' מהר"מ שם שמדמי לה למ"ש התוס' שהנפקד תופס בחזקת שניהם ועכ"פ אין מקום להפקיע זכותה מחשש צררי דע"כ לא חיישינן הכי אלא כשהנושה בא לקחת ולהוציא לנכסי יתומים אבל במה יזכה נער זה בנדוניא שביד השליש בשביל שנטעון בשבילו שמא אביו התפיס צררי להאשה והוא זכה בנדוניא שזה דבר שאין לו שחר דלמה יעשה כזאת שיוציא שלו מתחת ידו ויתפיס להאשה ושלו לא הגיע והוא מונח ביד שליש ואבי האשה מחזיק בשטר שלישות וזימנין דאתי לידי פסידא ובלא"ה כתב הרא"ש ואחריו שארי פוסקים דבזה"ז לא שכיח צררי והדברים ק"ו דבכה"ג לא חיישינן כלל וזה מבואר בתה"ד סי' שלמ"ד לענין אין אדם מוריש שבועה כו' דאם אין היורשים משני צדדים מוחזקים אלא הממון מונח ביד ב"ד בחזקת שניהם היה נראה דזכו יורשי האשה הואיל וא"צ להוציא דבחזקתייהו נמי מונח ואע"ג דלא מוחזקין נמי אינון מ"מ בטעם כל דהוא דחינן א"א מוריש כו' ותו דכתבתי לעיל מתשו' אשיר"י דמהר"ם הקיל בכה"ג משום דהאידנא בלא"ה התפס' צררי לא שכיח וכ"ש בנ"ד דלא הוי אמיד כו' ולכל הפחות נראה דחולקין אפס כמדומה לי דסוגיא בעלמא לא אזלא הכי כו' ע"ש. ודבר ברור הוא דמה דמספקא ליה בהא לפי שדין א"א מוריש כו' הוא מדינא דש"מ רק מחמת דאמרינן הבו דלא לוסיף עלה מספקא ליה אם יש לחלק בזה או לא וכמבואר שם משא"כ הכא שהאשה לפנינו וטוענת ברי שלא קיבלה צררי והוא ת"ז ובנצ"ב דדמי לחוב כשהוא בעין מדינא נוטלת בלא שבועה רק שהב"ד יעקלו הנכסים דשמא לכשיגדלו יבררו שקיבלה צררי פשיטא דלא חיישינן כמו דלא חיישינן בנדוניא בעין להצריכה שבועה דכל כנגד הנדוניא לא מתפיס צררי ואפילו בגוונא דס"ד דהב"ש דבזה"ז שכוללין הכל והחוב במעות צריכה שבועה היינו אם היורשים מוחזקים והיא באה להוציא מהם ומכ"ש לענין זה דאין נזקקין לנכסי קטן דמבואר ביש"ש פרק הגוזל שלא נאמרו הדברים אלא שלא להוציא מידם אבל להחזיק פשיטא דנזקקין ועיין בח"מ סי' קיו"ד ומבואר שם דלאו להחזיק ממש קאמרינן אלא כל שאין אנו צריכין להוציא ממש מיד הקטן שפיר נזקקין וא"כ פשיטא דבנ"ד שאין אנו צריכין להוציא מידו וגם גוף הנדוניא הוא בעין ביד השליש פשיטא שנזקקין להגבות לה נדוניתה:

ומצאתי הדבר מבואר בשו"ת להרשד"ם חלק אבה"ע סי' קט"ז הביא שם דברי התה"ד וכתב דאף שמתוך דבריו נראה אין ולאו ורפי' בידי' אני הייתי עושה כן הלכה למעשה כיון דאפילו בזמנם התפסת צררי לא שכיח כולי האי ובזמן הזה לא שכיח כלל ועוד שהרי כתב הרא"ש דהאידנא נהגו להגבות כתובות כו' וכ"ז כשאין נאמנות בכתובה כו' ואפילו לא היה נאמנות יש חלוקה שלישית שהנכסים ביד שליש וע"ז ראיתי שכתב בתה"ד כו' ושם בסי' קל"ב בנדון שטען קרוב היתומים שאין נזקקין הביא דברי הרמב"ם הל' מלוה מ"ש הורו מקצת הגאונים שאם הנכסים כנגד הכתובה כו' שראוי לב"ד ליזקק כי כבר כתב המ"מ כו' ואין לחוש לסברא זו אחר שרי"ף והרמב"ם וכל האחרונים הסכימו שנזקקין אפילו לנכסי' מועטים ואפילו נשאת כו' והכא במה רחוק מן השכל חשש צררי דבזמנינו זה לא שכיח כלל ועיקר ועוד שאפילו שכיח גבי זה לא אמיד כלל כו' ועוד נלענ"ד דלהגבות נדוניא א"כ זה אפילו שכיח צררי ואמיד כו' שהרי הנדוניא כשאר חוב וקי"ל חזקה א"א פורע תוך זמנו כמ"ש התוס' בגיטין דדוקא בתנאי ב"ד ואע"ג דהתוס' בפרק מי שמת נראה כו' מ"מ נראה דתוס' דגיטין עיקר כו' ואפשר דתוס' דב"ב מיירי היכא דליכא שטר כתובה אבל היכא דאיכא שטר כתובה לכל הפחות בנדוניא אינה צריכה לישבע וכדמשמע כה"ג באשרי פרק הכותב כו' וז"ל משמע דנזקקין כו' א"כ זכינו לדין מטעמא דצררי לא שכיחא גם שהאיש לא היה אמיד והספיק למהר"מ אפילו להוציא מנה ומאתים כו' דנ"ד לא הוי כהוציא לגמרי כו' ואינה אלא נדוניא שהוא חוב כמו שמוכיח לשון הטור בבירור שאפילו שבועה א"צ א"כ גם מטעמא שכתוב נאמנות ובפרט אם היא אמת ששלחה בעד ב"ד קודם שנישאת להראותה מה שהיה זה לישבע כו'. נראה בעיני דדבר ברור היא דנזקקין עכ"ל:

ומצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' צ"ב שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו האידנא להגבות כתובה ונדוניא מיתומים קטנים כו' והביא שם תשוב' הרמב"ם וכתב ליישב המנהג שהוא לתועלת היתומים כו' והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בנכסי נדוניתה שאכלן הבעל או שכלו אבל אותם שהם בעין נוטלתן בלא שבועה ולא הפסידה מזונותי' ואפילו מיתומים קטנים שהרי הם שלה בכל מקום שהם ואינה בהם כשאר בע"ח אלא באותן שאבדו או אכלן הבעל שחזרו אצלו מלוה כו' עכ"ל. וא"כ בנ"ד אין שום ספק פקפוק כלל כיון שהנדוניא בעין ואפילו אם לא היתה בעין ממש רק דאתי מחמתי' כבעין דיינינן ליה אלא שלענ"ד האידנא אין לחלק בין בעין או לא בכל גוונא נזקקין אם לפי אומד דעת הב"ד לא לא הי' שם התפסת צררי וכמ"ש בד"מ לענין נתנה קודם שנשבעה שאם נראה לדיין שלא התפיסה צררי ושמה שמכרה או נתנה ראוי להיות שלה בגבוי כתובתה שמכירתה קיימת ועיין בחלקת מחוקק סי' צ"ו ס"ק י"ח וקצרתי:

וראיתי בספר בית מאיר סי' צ"ו שכתב על דברי הב"ש במ"ש ובזה"ז כו' י"ל לכ"ע צריכה שבועה א"י מה זה לכ"ע שכתב ונתן טעם כיון שחוב על סך מעות דמה בכך מי גרע עבור זה מאינם בעין דנמי החוב תו על מעות אך צ"ע אם לא שייך לפלוגתא שבטור סי' ק"ב בשם רש"י (כי במטלטלין שאינם בעין נמי פליגי) דס"ל כיון שמצורף לעיקר כתובה דינה ככתובה וכן מצאתי במהרי"ק שורש צ"א ואפשר באופן זה שנכלל בסך אחד אף הרמב"ם מודה דדינו ככתובה עכ"ל:

והנה מה שתמה על הב"ש במ"ש לכ"ע הדין עמו לפי מה שמובן מלשון הב"ש שלפנינו אך באמת המעיין בלשון הב"ש במהדור' קמא יראה שהוא נכון (והרבה גמגומים נמצאים בלשון הב"ש שלפנינו שהוא המהדורא בתרא מחמת שבקצת דברים השמיט הלשון שבמ"ק וקיצרו ושוב חזר ללשון שכתב במ"ק ולכן אין סידור הלשון נאות כהלכתו וכן אירע כאן וז"ל במ"ק שם ועיין סי' צ' מ"ש בשם הג"א ב"ב שם דמשמע מדבריו דאפילו כשנצ"ב בעין צריכה שבועה ועיין בד"מ מ"ש בשם המרדכי והתה"ד והניח בצ"ע ובזה"ז שכוללין כו' ובתשובת רלב"ח והובא בתשוב' מהר"י הלוי משמע אף למנהג שלנו א"צ שבועה עכ"ל ולשון זה הוא מתוקן דמ"ש לכ"ע לא קאי אהנך דעות דס"ל אף שאינו בעין א"צ שבועה בנדוניא רק בכתובה משום תנאי ב"ד חיישינן לצררי אלא שלפי מ"ש דאיכא דיעות אפילו בעין צריכה שבועה וע"ז כתב דבזה"ז לכ"ע ר"ל אף אותן הסוברים דבעין א"צ מודים בזה דצריך אבל מאותם הסוברים דבנצ"ב אע"פ שאינו בעין א"צ שבועה פשיטא דכ"ש כשהוא בעין רק מחמת בזה"ז שכוללין כו' דא"כ דלא גרע מאינו בעין וכמ"ש הבית מאיר ובב"ש במ"ב קיצר הלשון וכתב ועיין סי' צ' לרמוז דשם משמע דאיכא דיעות דאף בנצ"ב צריכה שבועה אף בבעין וע"ז כתב ובזה"ז וכמ"ש במ"ק ועיין בב"ש במ"ק בסי' צ' ס"ק כ"ב נפל הבית כו' עוד משמע מתו' והגמרא שתירצו כו' זו שמתה בלא שבועה משום הכתובה וחצי נצ"ב כו' ונראה אם הנ"מ ונצ"ב אינם בעין לא שייך לומר שהם בחזקתם כו' אלא ע"כ איירי כשהם בעין ומ"מ חייבת שבועה ולא כרמב"ם וטור סי' צ"ו כו' ע"ש. וע"ז כיון מ"ש בסימן צ"ו ובב"ש מהדורא בתרא סי' צ' השמיט גם לשון זה שם:

ומ"ש בספר בית מאיר דתליא בפלוגתא שבטור בשם רש"י וכ"כ מהרי"ק עיינתי במהרי"ק וז"ל ועוד מאחר שלא נשתעבד בשטר הכתובה עצמה שהוא מנה ומאתים אלא נשתעבד בשטר לבדו מן הנדוניא לא שייך תו דין דאין אלמנה נפרעת אלא בשבועה דהא לא שייך טעמא דאית לה בתנאי ב"ד דדוקא כשצרפתן עם הכתובה שהוא תנאי ב"ד כמ"ש רש"י ריש פרק נערה על ענין אחר וא"כ איכא חזקה א"א פורע ת"ז כו' עכ"ל:

ולפ"ז א"ש בפשיטות מה שנוהגין לגבות הנדוני' מהיתומים קטנים אף שאינה בעין דכיון שנוהגין לגבות ע"פ שבועה א"כ ממ"נ אם נאמר דמה שנצטרף עם הכתובה דינו ככתובה הרי בכתובה נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואם תאמר אף שנצטרף מ"מ דינו כחוב א"כ א"צ שבועה מחמת חזקה דא"א פורע ת"ז וכמ"ש מהרי"ק ובהא קי"ל דנזקקין להוציא מיתומים קטנים וכמ"ש הש"ך ח"מ סי' ע"ח ופשיט' דליכא לארכובי אתרי ריכשי למימר דבזה נצ"ב ככתובה לחוש לצררי ובזה שיהיו נזקקין לנכסי קטנים דינו כחוב אחר זמנו דאף שצרפתן עם הכתובה לא שייך חינא לענין הנדוניא דז"א דא"כ מה"ת להכניס כלל נדוניא לדין כתובה והכי משמע לענ"ד לפי דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה דאף שתבעה כתובה ותוספות אוכלת מזונות בשביל הנדוניא כמבואר בסי' צ"ג ולפי"ז לפי מה דאמרינן בעירוכין מעיקרי דנזקקין לכתובת אשה משום מזוני ע"כ דגם לנדוניא נזקקין מהאי טעמא ולפ"ז אף למאי דקאמר בתר הכי דמשום חינא מתנינן לה אף לנדוניא נמי מזדקינן וגם י"ל דאף למסקנא דקאמר טעמא משום חינא לא הדר ביה מטעמא דמזוני לגמרי אלא אף משום חינא קאמר ונ"מ לגרושה דלא שייך טעמא דמזוני לחוד נמי מזדקקין כדאמר מעיקרא וכן נראה מדברי הרמב"ם פי"ב מהל' מלוה שכתב לפיכך אם קפצה ונשאת אין נזקקין עד שיגדלו היתומים שהרי אין לה מזונות והרי נשאת עכ"ל משמע דאף למסקנא נמי לא הדר מטעמא דמשום מזוני ובזה היה אפשר ליישב דברי מקצת הגאונים שהביא הרמב"ם והשיג עליהם שלא חשו לחן האשה דאפשר דאינהו לענין נדוניא מיירי ואע"ג דנקטו בלישנייהו כתובה מ"מ לנדוניא כתובה קרו לה כדאמרינן כתובתה תחת קבורתה וקאי על הנדוניא כמ"ש רש"י ותוס' ע"ש בדף מ"ז ע"ב ולכן שפיר כתבו כיון דבהא ליכא טעמא רק משום זכות היתומים משום מזוני כדאמר הש"ס מעיקרא ולכן כשאין הנכסים רק כנגד כתובתה אין כאן זכות ליתומים ואפשר דגם הרמב"ם מפרש כן דברי הגאונים אלא דס"ל דגם בנדוניא שייך משום חינא ומכ"ש היכא שמצורף עם הכתובה שכן היה דרכם לצרף יחד כמ"ש רש"י דף פ"ו גבי הא דלבע"ח יהבינן כו' וכן בדף מ"ז כתב אם מתה ירית איהו נמי נדוניא שאף היא בתוך השטר נכתבת דהכי כתבינן דא נדוניא כו' וצבי והוסיף לה כו' ובהכי א"ש דברי התוס' בב"ב גבי נפל הבית דס"ל דאף נצ"ב צריך שבועה כמ"ש המ"ל והב"ש וכבר כתבתי לעיל דמהרשד"ם כתב דהתוס' מפרשים דמיירי באין לה שטר כתובה. וז"א כמבואר בתוס' שכתבו דלב"ש א"ש ועיין ביבמות דף מ"ז בתוס' שם ולפי מ"ש י"ל דודאי מיירי בנקטה שטר כתובה ומצורף עמה הנדוניא וכשאינו בעין לא שקלא בלא שבועה ומבואר דאם אינו בעין לא שקלא וכמש"ל דברי ה"ה ולא מטעמיה דמדמי ליה לחוב דעלמא אלא אדרבה כיון דמצורף לכתובה בכלל כתובה הוא ושפיר צריכה שבועה כשאין הנדוניא בעין ועיין בריטב"א שהביא הב"י סי' ק"ג לענין מוכרים שלא בב"ד משמע מדבריו דבנדוניא ליכא משום חינא לכן ס"ל דאינה מוכרת אלא בב"ד אך מבואר שם שהוא סובר שאין לה מזונות בשביל הנדוניא ולפי"ז להרמב"ן ודעימיה דאוכלת מזונות בשביל הנדוניא כמש"ל מהב"ש סי' צ"ג א"כ גם בשביל הנדוניא מוכרת שלא בב"ד וא"כ צ"ע על הרמ"א שם שכתב בפשיטות דנדוניא הוי כחוב ולא תמכור אלא בב"ד וגם דברי הב"ש שם צ"ע וקצרתי:

ועכ"פ לפי מה שכתבתי נראה דאף אם אין הנדוניא בעין כיון דלהרמב"ן ודעימיה שייך טעמא דמזוני א"כ אפי' תימא דגבי נדוניא ליכא טעמא דחינא מ"מ מזדקקין משום מזוני וא"ל דמ"מ היכא שאין נכסים רק כנגד כתובתה אין להזדקק שאין כאן טובת היתומים וכמש"ל ממקצת גאונים שהביא הרמב"ם ז"א דהגאונים מיירי שידוע בבירור שאין כאן שום נכסים לנפטר כגון שצוה קודם מותו או שנתברר לה בענין אחר אבל במי שלא נזדקקו הב"ד אחר מותו מיד לדעת מה שיש לו בבית והנכסים נשארו ת"י אביו שמא יתברר שיש לו נכסים הרבה במקום אחר והאשה תאכל ביני וביני מה שהוא בעין לפנינו בתורת מזונות וחוב כתובתה ישאר בתקפו אם מצא לו עוד נכסים תגבה אותם ועד שאתה חושש שלא להזקק לנכסים עד שיגדלו שמא יתברר דאתפסה צררי יותר יש לך לחוש שאחרי אכלה הנכסים בתורת מזונות ימצא עוד נכסים ותגבה אותם לכתובתה ולכן אין לספק כלל דודאי נזקקין אף לנדוניא אפילו אינה בעין ומכ"ש אם הוא בעין ומכ"ש בכה"ג שעודה ביד השליש כמש"ל ופשיטא דאין מקום לחוש דשמא אבי הנפטר שהגיעו נכסי בנו לידו פרע הכתובה להאלמנה ולא לקח הכתובה מידה דודאי אפילו לפרוע ולוקח השטר כתובה מידה לא היה יכול לעשות בלא רשות ב"ד שישביעוהו מתחלה כדין ואע"ג דקי"ל בסי' קכ"ז בפורע חובו של חבירו אם היה בידו משל חבירו מה שעשה עשוי מבואר שם הטעם משום דמצי למימר אם לא הייתי פורע היו הב"ד שולחים שאפרע לו משא"כ בזה דודאי לא היו הב"ד מצווים לפרוע בלא שבועת האלמנה ולקרוע שטר כתובה וגם כיון דשטר כתובה בידה אם היה פורע ומניח השטר הוא פושע וחייב לשלם כדין אפוטרופוס שפשע ופרע מנכסי יתומים ולא לקח השטר ופשיט כל כה"ג לא טענינן ליתמי אך נראה דאפילו בלא שטר אין טוענין ליתמי כה"ג דאל"כ הא דקיי"ל מלוה נגבית מיתומים באחד מג' דרכים דהיינו שצוה בחליו או נדוהו או לא הגיע הזמן נימא שמא כשיגדלו יבררו שאחד שהיה בידו ממון אביהם פרע לזה ומ"מ כשיש ביד זה שטר ואח"כ בא אחד ואומר שהיה בידו ממון אביהם ופרעתי לזה ולא לקחתי השטר אין היתומים נפטרים בזה והוא מחויב לשלם ליתומים ע"פ הודאתו שהיה בידו ממון אביהם והדבר פשוט דביתומים אין חשש רק מפרעון בחיי אביהם ולא שמא נפרע אחר כך על ידי אחר וקצרתי:

ומה שטען האפוטרופוס ברי שתפסה בחיי בעלה כלים ומטלטלין שהיו שווים הרבה והיא השיבה שלא נשאר בידה מזה שהיה לה הוצאות בעת חוליו של הבעל ופרנסתה אם האפוטרופס טוען ברי ורוצה שתשבע שלא נפרעת מכתובתה נראה דיש להשביעה ע"ז אע"ג דקיי"ל דשבועה שלא תפסה בעצמה אינה אלא ע"י גלגול כמו שהכריע הב"ש בסי' וכ"כ כמה פוסקים ומכ"ש בזה שלא היתה שמה קודם מות בעלה דאף חשש שמא תפסה בעצמה אינו אלא על סמוך למיתה ובכה"ג שלא היתה שמה לא חיישינן וכמ"ש אא"ז הגאון בעל שארית יוסף בתשובותיו וכ"כ הגאון בשו"ת נודע ביהודא חלק ח"מ סימן ט"ז דאם מת מתוך חליו והיה בו דעת לצוות ולא הזכיר ליכא חשש צררי כלל דשמא תפסה בלא רצונו ליכא למיחש שא"כ היה מצוה בשעת מותו ולתפיסה בשעת מיתה ליכא למיחש שהרי לא היתה שם אך בזה שהאפטרופוס טוען אשתבע לי דלא פרעתיך וגם היא מודה שתפסה מרצונו אלא שטוענת שהוציאה לפרנסה ואע"ג דעל מזונות א"צ שבועה ומכ"ש כשתפסה שגם הרמב"ם מודה שעל מה שתפסה א"צ שבועה עד שתבא לגבות יותר וכמ"ש הב"ש סי' צ"ג ס"ק מ"ב וס"ק מ"ה ע"ש ואפילו תפסה יותר מכדי כתובתה והיתומים קטנים כמבואר במ"ש ריב"א דכל נשים גבורים ויש להם בנים קטנים יאספו כל הממון כו' ולא קיי"ל כוותי' כמ"ש הטור והב"י בסי' צ"ג ע"ש מ"מ כאן באמת אין להשביעה מחמת התפיסה על המזונות רק מחמת שהאפוטרופוס טוען טענת פרעון על הכתובה וגם זה צ"ע כיון שאין האפוטרופוס יכול לטעון ברי רק שמא יש עדיין בידה מותר ויהיה לפרעון הכתובה או מקצתה וא"כ אע"פ שהיא מודה בתפיסה שיכולה לומר למזונות תפסתי ולא גרע מלוה שפרע למלוה וטוען המלוה שקיבלו על חוב אחר והלוה מודה בשני ההלוואות שהדין עם המלוה וכאן פשוט שהנדוניא דינה כחוב לענין זה ואין ספק שיכולה לומר למזונות תפסתי דבמה שתופסת למזונות אינה מפסדת הכתובה ואע"פ שבגביית הנדוניא לבד אינה מפסדת המזונות מ"מ הא עדיפא לה שבכתובתה יש טריפת לקוחות וכן מבואר בש"ס ובטור סי' ק"ג לענין דמוכרת סתם ואם תרצה תאמר למזונות מכרתי כו' ע"ש ומכ"ש כאן שיכולה לומר למזונות תפסתי משא"כ אם תקחם בפרעון הכתובה שתפסיד המזונות והדבר מבואר בסי' צ"ג בתפס' למזונות אפילו ככר זהב אין מוציאין מידה ופשיט דלא מיירי שביחנה דברים לפני עדים או לפני ב"ד שתופסת למזונות אלא תפסה סתם ואנן אמרינן דלמזונות תפסה וא"צ שבועה וכיון דמצד תפיסתה למזונות א"צ שבועה ומצד גביית כתובתה א"צ שבועה על הנדוניא שהיא בעין ושמא על האפוטרופוס אינה מעלה ומוריד דהא גם בלעדו היינו טוענין ליתומים שלא נשאר בידך מתפיסה זו שתפסת למזונות וצריכה לקבל חרם סתם ועיין בספר נחלת שבעה ס"ס י"ז שכתב דאם הנדוניא בעין ופיחתו צריכה לישבע על המותר אבל מה שהוא בעין נוטלת בלא שבועה ע"ש ופשיטא אף במעות נדוניא שייך לומר שהם בעין אף שהם ביד אחרים בעיסקא ועיין בשו"ת הריב"ש וא"כ בנ"ד אינה באה לגבות מנכסי יתומים רק להחזיק בנדוניא שהוא בעין ביד השליש אפילו שבועה א"צ אך מה שאין בעין מהנדוניא יש להצריכה שבועה כיון שעכ"פ באה להוציא מיתומים ויש חשש צררי מחמת התפיסה אבל בשבועה נוטלת אף מיתומים קטנים שהרי דעת כמה פוסקים שאף בזה נוטלת בלא שבועה משום דהוי כחוב ת"ז וכמש"ל ומה"ט הקילו בה לענין א"א מוריש ש"ל וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ג וז"ל גם בשו"ת מהר"ש הלוי דנדוניא דהווי' כבע"ח דעלמא יורשים נוטלין אף שלא נשבעה ולא חיישינן לצררי כיון שמת ת"ז וכן מסיק בספר חוסן ישועות לאה"ז וכן נ"ל עיקר כו' וקרוב לזה מצאתי בסוף ספר מסגרת השולחן בתקנת ד' ארצות בענין הבורחים שאשתו בנדוניתה קודם לכל בע"ח ע"ש וזה מלתא דמסתבר וכן הסכימו עמי ב"ד ועשינו כן להלכה ולמעשה עכ"ל ולענ"ד ברור דהך דאין נזקקין לנכסי קיל טפי דהתם מפסדינן לבע"ח ונותנין ליורשי האשה ואמרינן דכה"ג א"צ שבועה משום חשש צררי ומכ"ש בזה דאף אם לא יזדקקו עכשיו יזדקקו כשיגדל אלא חששא בעלמא הוא דניחוש ליה שמא ימצאו עדים כשיגדל ויברר שכבר נפרעה לכתובתה פשיטא דב"ד אביהם של יתומים ובאבנתא דלבא תליא מלתא שאם לפי ראות עיני הב"ד לא יבא הדבר לידי בירור לעולם פשיטא דכמו שהם מחויבים לעמוד לימין צדקם של היתומים כמו כן הם ממונים לדיין אלמנות ואין להם לענות את דינה עד אשר יגדל הנער והרי אפילו במקום שיש חשש צררי אמרו דכשיש איזה תועלת ליתומים כגון שהבע"ח רוצה לוותר דבר מה מזדקקין ואין חוששין שמא יביא עדים ומכ"ש במקום שברור לב"ד שלא יברר כשיגדיל אין להם למצוא עלילה נגד האלמנה ומחויבים להוציא הדין לאמתו וא"ל דדוקא תועלת ליתום בעינן גם זה בכלל התועלת שלא תתעגן אמו בחנם וקרו ליה עולא משגש אורחתא דאמא וגם יש תועלת ליתום משום דא"כ תקח הכל למזונות וכבר כתבתי דאף בכה"ג שכתובתה מרובה מהנכסים שייך טעמא דמזוני דשמא ימצאו לו נכסים במקום אחר ואם לא תגבה כתובתה ותקח למזונות שוב תגבה כתובתה מהנכסים שימצאו ומכ"ש אם אינה לוקחת כל הנכסים ונשאר דבר מה לפני היורש דפשיטא דמהני כמו תועלת וויתור הבע"ח וא"ל דמחמת תועלת מזונות אין כאן כיון שתבעה כתובתה בב"ד שוב אין לה מזונות ז"א דהא בש"ס אמרינן הא לא קשיא בתובעת כתובתה כו' א"ה איזדקוקי לא מזדקקין ליה אלא כיון דאזדקינן מעיקרא מזדקקינן לבסוף ופירש"י כיון שמזדקקין מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסיד מזונותיה מזדקקין לה לבסוף להגבותה כתובתה והר"ן בכתובות כתב כלומר אם אין אנו נזקקין הרי היא נמנעת לבא ויש כאן הפסד מזונות וכבר כתבתי דלהרמב"ן ודעימיה דאוכלת מזונות בשביל הנדוניא אע"ג דיש חולקין כבר כתב הב"ש דקיי"ל בפלוגת' זו דאוכלת כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וא"כ פשיטא דנזקקין לנדוניא משום מזוני וגם כי דעת הפוסקים בתבעוה מדוחק שלא נתנו לה מזונות אינה מפסדת מזונות כלל ע"י התביעה בב"ד כמבואר בטור וש"ע ועוד נראה דאם תאמר דשמא יברר א"כ כשלא יברר יש לה למפרע מזונות דמה שמפסדת היינו כשנפרעת לבסוף הפסידה מיום התביעה אבל אם אין היורשים רוצים לשלם לא הפסידה וא"כ שוב יגיע לה הכל למזונות ויש הפסד ליתומים בהמתנה זו ויש לפרש עפ"ז דברי הש"ס כיון דמזדקקינן מעיקרא כו' ופשיט דלא מסתבר לומר כיון שמן הדין אין נזקקין לנכסי קטן אף שלא יתברר לבסוף אין לה מזונות משעת תביעה דז"א דמה לה לאשה בכך וכל שלא יהיה מהנכסים לסלק לה כל דמי כתובתה תקח הכל בעד מזונות והכתובה תשאר חוב עליהם (ואפשר לדחוק דממ"נ אם ימצאו נכסים לתשלום כתובתה אז יצרפו הכל לתשלום כתובתה וממילא שאין לה מזונות מיום התביעה אך המעיין יראה דליתא וקצרתי) אך בלא"ה א"צ לזה שהדבר מבואר כמ"ש דאם נאמר שמפסדת מזונות מחמת תביעה זו יש לנו להזדקק להגבותה ג"כ ואם נאמר דלא הפסידה כ"ש דמזדקקין בשביל תועלת היתומים וכמ"ש והדבר ברור כמ"ש שאף בנדוניא נזקקין לנכסי קטן ובפרט בזה"ז דלא שכיח כלל חשש צררי:

אך בענין התפיסה שתפסה למזונות יש לי לדון קצת בדבר דדרך העולם שאבי הבת מתחייב לתת מזונות על שולחנו להזוג משך כמה שנים אחר הנשואין ואם בנדון הזה ג"כ התחייב אבי הבת כן א"כ י"ל שאין לה ליקח משל בעלה עבור מזונות לא בחייו ולא לאחר מותו ומכ"ש דברי האפוטרופוס שטוען שהיתה אוכלת על שולחן אביה בחנם ובזה יש מקום לומר דמאן יימר דלמא השכינה ביד אביה מה שהיה עמה מבית בעלה ומכ"ש אם תברר שכן הוא אבל אם היה מגיע ממנו מזונות להזוג אין לה ליטול מנכסי הבעל ואע"פ שהבעל חייב במזונותיה בחייו ואף כי אחרי מותו שנתחייב בשטר כתובה נראה שאין לנו לדון בזה דין בת אשתו שאחד זנה ואחד נותן דמי מזונות דהתם אין חיוב של זה בא מחמת המתחייב השני משא"כ בזה שחיוב האב אף לבתו הוא ע"י שמשיאה לזה ואומדן דעת הוא שמקבל עליו לסלק חיובו של הבעל אלא שאם לא סילק אז הבעל בחיובי' קאי ומעולם לא שמענו שהאשה אוכלת אצל אביה או חמי' בתורת התחייבות מזונות שתתבע את הבעל לשלם לה דמי מזונותו וא"כ לאחר מיתת הבעל נמי כיון דלא פקע ההתחייבות כמ"ש הט"ז בח"מ סי' ס' ואף למאי דפליג עליה בשו"ת שבות יעקב התם איכא אומדן דעת שלא נתחייב לכלתו משא"כ הבת אצל אביה ליכא אומדן דעת וא"כ י"ל דהאב הוא מחוייב לזון הזמן שקיבל עליו ואכתי לא פקע מיניה וא"כ בעת ההוא שהאב זן ומפרנס לא רמי חיובא אנכסי דבעל אף לאחר מיתה שהאב זנה בחריקאו ומסלק החיוב מנכסי הבעל ואפשר שיש חילוק בין בחיי הבעל ובין אחר מיתה וזה זמן רב שנתעוררתי בזה ולא היה סיפוק בידי לעיין וגם עתה לא נפניתי וגם כי הגיעו הימים יומי דחושבנא והדברים צריכים לפנים ולכשאפנה אתיישב בדבר בל"נ להעמיד הדברים על בוריין והנראה לענ"ד כתבתי:

דברי זעירא דמן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה