בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה סו
כה הראני כבוד מחו' ידידי הרב הגדול החריף ובקי מו' יעקבקא סג"ל לנדא נ"י מה שהעלה בישוב דברי הרמב"ם פך"א מהל' אישות הי"א פסקו לה מזונות הראוים כו' והובא בש"ע סי' פ' וכל הראשונים עמדו על דבריו דהא קתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב והח"מ כתב דלא מסתבר דבמקום סכנת הוולד צער גופה קודם ולכן כתב הרב נ"י בישוב דבר זה דהש"ס מיירי היכא שאין חולי התאוה אז כופה אותה שתניק קודם כיון דמשעבד' ליה ומזהירין אותה שלא תאכל דברים הרעים וכן אם הבעל רוצה לשכור מינקת מחמת שאוכלת דברים הרעים והיא אומרת שתניק בעצמה שומעין לו ולכן דייק הרמב"ם בהל' י"ג והוא אינו רוצה שתניק שלא תתנוול ר"ל דוקא בכה"ג שומעין לה אבל אם היא רוצה דוקא מאכלים הרעים שומעין לו והרשות בידו לשכור אחרת אך זה דוקא באין לה חולי אבל אם יש לה חולי התאוה אז אע"פ שאין שומעין לה אם היא רוצה דוקא להניק בעצמה מ"מ גם ביד הבעל אין לכופה שתניק דוקא ולעכב על ידה שלא תאכל אלא אוכלת כמו שהיא צריכה מפני צער גופה והבעל באמת ישכור מניקת משום סכנת הוולד ע"כ תוכן דבר ידידי הרב הגדול נ"י בקצרה והנה אף שהדברים עריבים ונכונים בישוב גוף הענין ובפרט לקו' הח"מ דלמה יהיה צער גופה קודם במקום סכנת הוולד ובזה יפה אמר הרב נ"י שאין כאן סכנה שהבעל יחוש לעצמו לשכור מינקת או ימסמס לי' כיון שאין בידו לעכב עליה שלא תאכל אבל מ"מ מה נעשה ביום שידובר בנו לשון הרמב"ם שנתן טעם שאין הבעל יכול לעכב כו' ימות הוולד מפני שצער גופה קודם לחשש סכנת הוולד והרי לפי מ"ש הרב נ"י ס"ס אין כאן חשש סכנה לוולד ולא איירינן אלא לענין הכפי' אם יכול לכופה שתניק ולא תאכל והכי הו"ל למימר ואין הבעל יכול לכופה להניק ולעכב כו' מפני שצער גופה הוא ואז היינו מפרשים הכוונה שר"ל שצער גוף שלה אלים טפי משעבוד שיש לו עליה להניקה דאדעתא דהכי שתצער גופה לא נשתעבדה לו אבל הלשון שצער גופה קודם מורה דאף בכה"ג שחששת הבעל חזקה שיש עמה טענה מחמת סכנת הוולד כגון שהוא מכירה או שאינו מוצא לשכור דבכה"ג אף בגרושה כופין אותה ומניקתו, מ"מ א"י לעכב שלא תאכל לפי שצער גופה קודם:. והנה בדברי ה"ה והכ"מ ושאר מפרשי הרמב"ם לא מצאנו מונח קיים ומקור נפתח לדין הרמב"ם בזה ומצאתי כי דברי הרמב"ם מיוסדים על אדני פי' רב האי גאון ז"ל הביאם בשיטה מקובצת כתובות שם שכתב וז"ל שוב מצאתי בליקוטי הגאונים ז"ל שכתוב בשם רבינו רב ה"ג הא דת"ר הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו בנה אי אקטן קאי מאי עבדא ליה שבקה ליה ומאית ואי אבן ך"ד חודש קאי לא ידעינן ופסקה עמו קמעא אוכלת הרבה מאי פירושי דאשכחינן בה פירושי דלא מסתבר לן הכין נקט לה בהני תרי מילי דהכי קא מגמר לן שלא תשכיר אשה עצמה להניק עד שתגמול את בנה או שבנם נטלו אביו ונתנו למניקת אחרת וכיוצא בזה ולעולם אם נטלה בן להניק לא תניק את בנה עמו ואם היה בה חולי וקשה לה שתאכל קמעא כדי צרכה והיא בחלי' מצטערת אם לא תאכל הרבה בתאוותה אינה חייבת לעשות כמו שפסקו עמה אלא שאם פסקו לה מזונות כדי צרכה אין לה לתבוע אותם במה שהיא מתאוות אלא אוכלת משלה ואע"פ שמוסיף חולי' עכ"ל שו"ת לרב ה"ג עכ"ל השי"מ (וע"ש שכתב אח"כ וז"ל הר"י הלוי כו' הא קמן דכולהו הני רבוותא אזלי בשיטת הרמב"ם ז"ל והוא פלאי שהרי דברי הר"י מיגא"ש מבוארים כרש"י ולא כרמב"ם ואפשר שיש ט"ס בדבריו) מבואר שזה מקור דברי הרמב"ם ומפרש מ"ש ר"ה גאון אע"פ שמוסיף חלי' ר"ל שעי"ז נעשית חולי ביותר ואפשר שיזיק לולד לולי דברי הרמב"ם היה אפשר לפ' דברי ר"ה מ"ש ואע"פ שמוסיף חוליה ר"ל שהנקה זו הוא מוסיף חולי' שעי"ז היא צריכה למזונות יותר מכדי צרכה ומתאוה ביותר וכדמשמע בסוף פ' אע"פ דקאמר ומוסיפין על מזונותיה כו' ודלמא משום דחולה היא הא קמ"ל דסתם מניקת חולות נינהו ע"ש הא קמן שההנקה גורמת תאות אכילה ביותר ולכן ס"ד שהיא יכולה לתבוע מה שהיא מתאוה יותר כיון שע"י ההנקה בא לה ולכן אמר דאין יכולה לתבוע מה שמתאוה אע"פ שההנקה מוסיף חולי' שהוא חולי תאוות האכילה לא איכפת לן בהכי כיון שפסקו קמעא דהיינו כדי צרכה ונראה דהרמב"ם ס"ל דודאי הברייתא לא אתי לאשמועינן דינא שהיא יכולה לאכול הרבה כיון דר"ש מפרש דאוכלת משלה פשיטא דמי יעכב על ידה לאכול משלה ואם הברייתא היה רוצה לאשמעינן הדין שאין יכולה לתבוע המותר הא הו"ל לאשמעינן דאוכלת משלה אלא ודאי דאתי לאשמעינן שהיא יכולה לאכול הרבה אע"פ שאפשר שיזיק לוולד וכמ"ש ר"ה גאון אינה חייבת לעשות כמו שפסקו עמה כו' והאי דקאמר אע"פ שמוסיף חולי' ארישא קאי דאע"פ שאם תאכל הרבה הוא מוסיף חולי' ואפשר שיזיק לו ולד יכולה לאכול מפני צער גופה ואף שמדברי ר"ה נראה דמפ' גם הך בבא דמיירי במי שנתנו לה בן להניק ס"ל להרמב"ם דה"ה במניקה את בן בעלה וכ"ש הוא דאפילו בנתנו לה בן להניק שמדעתה דנפשה קבלה עלי' אמרינן דאדעתא הכי לא נשתעבדה להכניס עצמה בצער גופה ומכ"ש בשעבוד הנקה לבעל דאמרינן הכי וממוצא דבר אנו למדין דדברי הרמב"ם מתפרשין כפשטן כמו שהבינו ה"ה והכ"מ בדברי הרמב"ם שהרי ר"ה מיירי בנתנו לה בן להניק דמותרת היא לאכול הרבה אע"פ שמוסיף חלי' ופשיטא שא"ל שפירושו שעי"ז באמת בטל השעבוד שנשתעבדה לזה להניק שהרי כתב שאין יכולה לתבוע במה שהיא מתאוה ואם נימא שהשכירות בטל פשיטא שאין מקום לתביעה זו אלא ודאי שר"ל שהיא מניקה ואעפ"כ אין אבי הבן מעכב על ידה לאכול הרבה כמו שצריכה מחמת החולי וכגון שמכירה או שאינו מוצא אחרת ואין חוששין לסכנת הוולד דאדעתא דהכי לא נשתעבדה להכניס עצמה בצער גופה וה"ה במניקה את בן בעלה מיירי אפילו בכה"ג וכ"ש הוא וכמ"ש:
ובלא"ה נראה דממקומו הוא מוכרע שהרי הרמב"ם כתב הרי זו אוכלת משלה מה שתרצה והוא דברי הש"ס דקאמר אוכלת הרבה מהיכא אמר ר"ש משלה א"כ ע"כ שהכוונה דמיירי שהיא מניקה בעצמה ולכן ס"ד שהבעל צריך ליתן גם המותר כיון שדינא הוא במניקה דמוסיפין על מזונותי' קמ"ל כיון שכבר פסקו לה מה שהוא צורך להנקה כדי צרכה ומה שהיא מתאוה יותר לא די שאינו מועיל אלא שהוא מזיק א"צ ליתן לה אע"פ שאינו יכול לעכב על ידה לאכול משלה מה שתרצה שאם נפרש דכיון שאוכלת מה שמזיק לוולד האב שוכר מינקת אחרת א"כ מה בא להשמיענו בזה שאוכלת משלה וא"ל דאשמעינן דלא תימא כיון שהוא חייב ברפואתה הוא מחויב ליתן לה מזונות הצריכים קמ"ל שא"צ אלא אוכלת משלה שדין זה אין ענינו לכאן רק בדין רפואת אשתו אם מחויב ליתן מה שמתאוה מחמת חולי ולענ"ד שהבעל מחויב ליתן לה מזונות אילו שהיא צריכה מצד חיוב רפואת' וכן מבואר מדברי הנ"י פרק החובל והביאו רמ"א בהג"ה סימן ת"ך דצריך ליתן תוס' מזונות הצריכין בחלי' ממה שהיה כשהיה בריא ונ"ל דבכלל רפוי יחשב וגדולה מזו כתב בשו"ת ב"ח סימן מ"ו דאפילו אם אין חייב ברפואה רק במזונות הוא מחויב לתת מזונות הראיות לאותה שעה ע"ש וקצרתי ועיין בשי"מ ס"פ אע"פ בשם הר"י בן מיגאש מאי איריא מניקה ליתני חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף על מזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיה ויברי' גופה כו' ע"ש ואין לחלק דהתם עי"ז שתאכל יותר רבה בריאת גופה משא"כ בזה שהחולי כך הוא לאכול הרבה דז"א דעכ"פ היא צריכה לכך מפני צער גופה כשלא תאכל וזהו רפואת'. ואמנם כן גם למאי דפרישית שבאמת היא מניקה ואוכלת הרבה ולא איכפת לן בחשש סכנת הוולד קשיא דכיון שהתירו לה לאכול מפני צער גופה למה באמת תצטרך לאכול משלה ואי משום שהוא דבר המזיק לוולד מה בכך כיון דדינא קעבדה ועל ר"ה לק"מ דמ"מ זה אינו מחויב ליתן רק מה שפסק לתת כדי צרכה אבל על הרמב"ם קשה כיון דהבעל חייב ברפואתה במה יפטר וצ"ל דס"ל דכמו דאמרינן שהיא לא נשתעבד' להניק ע"ד זה שלא לאכול מה שצריכה מפני צער גופה כמו כן אמרינן דהוא לא נשתעבד לתת לה מזונות ורפואה מה שיזיק לבנו ולגבי דידיה אמרינן מה חזית דדמא דידה סומק כו' ואין דוחין נפש מפני נפש אבל איהי לגבה דנפשה אם רוצה לאכול משלה אין לעכב על ידה דאבדת גופה קודם כדאמרינן חייך קודמין לחיי חבירך וזה א"ש לפי מ"ש דמיירי שע"כ היא מניקה שא"א בע"א אבל לפי דעת הרב נראה לפרש שבאמת מבטלינן שעבוד ההנקה ואינה מניקה כלל וא"כ למה תהיה אוכלת משלה והרי חל שעבודה על הבעל מדין רפואה וא"ל דכיון דמחמת חולי זה אין יכולה להניק והוא צריך לשכור מינקת הוא פטור משעבוד זה ז"א דמה ענין רפואה להנקה דאטו אשה שחלת' ואינה יכולה להניק מחמת חולי הוא נפטר מרפואת' פשיטא דחייב ברפואת' וה"נ אנן אמרינן דחייב ברפואת' ולתת לה מזונות שהיא צריכה ומתאוה מחמת חולי הן מצד חיוב רפואה או מצד חיוב מזונות הראוים לה לאותה שעה וממילא שהיא פטורה מחיוב ההנקה כיון שאפשר לשכור אחרת לא נכנס הוולד לספק סכנה ואם נפשך לומר דה"ט דאוכלת משלה משום דחולי כזה אינו במקרה כ"א מצד טבעה הרע שהרגילה להיות גרגרנית לאכול יותר מכדי צרכה ואין זה בכלל רפואה ובכלל מזונות וכמו משרה אשתו ע"י שליש שא"צ ליתן רק כפי אומד הדעת שהוא כדי צרכה אף אנו נאמר שהיא מחויבת לשכור מינקת כמו בנדר' שלא להניק וכמ"ש התוספות דף נ"ט ע"ב ד"ה כגון שנדר' דלב"ה כופה שהיא תשכור לו מינקת ואף ב"ש לא פליגי אלא משום דכיון דקיים לה איהו הוא נתן אצבע כו' ע"ש ובאה"ע רסי' פ"ב בדברי הח"מ והב"ש שם ולא היה להרמב"ם לסתום אלא לפרש שמחוייבת לשכור לו מינקת אלא ודאי דליתא להאי פירושה וחזרנו לפי' הראשונים ז"ל דעכ"פ היא מניקה את הוולד משום דלא אפשר בע"א ומכל מקום אין לעכב על ידה משום צער גופה וצ"ע על המחבר בש"ע סימן פ' סעיף י"ב שכתב הך דינא דהרמב"ם ולא ביאר כמ"ש הרמב"ם דאוכלת משלה וכדברי הש"ס ואפשר דכיון שכתב שאין הבעל יכול לעכב כו' ממילא שמעית מיני' דעכבה אינו יכול לעשות אבל מכל מקום ליתן גם כן אין צריך וצ"ע. והנה הב"ש שם ס"ק ט"ו כתב די"ל דאף שיש ספק סכנה לוולד מ"מ מותר כדאמרינן דף פ' כביסתם קודם לחיי אחרים מיהו ר"י הוא דס"ל הכי ורבנן פליגי ומנ"ל לרמב"ם לפסוק כר"י עכ"ל ומשום הא לא אירי' שי"ל שהרמב"ם סמך בזה על ר"א גאון בשאלתות פ' ראה דפסק כר"י בהא ע"ש אבל צ"ע דהתם טעמא משום דכתיב בקר' ולכל חיתם והיינו כביסה אלמא דקרא קרי לכביס' חיות וחייהם קודם לחיי אחרים משא"כ בזה דצער וחולי בעלמא הוא אפשר דל"ד לכביסה גם צ"ע על הרמב"ם במה שהשמיט הך דינא דכביסתן וחיי אחרים ובשלמא מה שהשמיט הך דינא דאיתא התם חייהם וחיי אחרים חייהם קודמין אע"ג דודאי הכי קי"ל וכדאמרינן באיזהו נשך שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים כו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך והביאו שם הרי"ף והרא"ש וגם דר"י ורבנן תרווייהו מודו בהא והרמב"ם לא הביא זה בחבורו י"ל שסמך על מ"ש בפ"א מהלכות רוצח גדולה מזו העוברה שהיתה מקשה לילד כו' יצא ראשו אין נוגעין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש וכ"ש בזה שאין מחויב לדחות נפשו מפני נפש חבירו אבל הך דינא דכביסתן וחיי אחרים הו"ל למנקט לאשמעינן הלכת' כמאן ואפשר שסמך בזה על מה דאיתא בירושלמי דנדרים פי"א דמייתי ברייתא כביסתן וחיי אחרים כביסתן קודמת לחיי אחרים אמר ר"י מאן תנא כביסתן חיי נפש ר' יוסי דתני אין נותנין מהם לא למשרה ולא לכביסה ר' יוסי מתיר בכביס' כו' ע"ש ובפני משה פיר' הך דאין נותנין מהם כו' על ערי מקלט קאי משום דכתיב ולכל חייתם וליתא אלא אפירות שביעית קאי וכדאיתא פלוגתא דרבנן ור"י לענין פירות שביעית בב"ק דף ק"א ובסוכה דף מ"ם ע"ש וכן פי' בס' קרבן העדה וכן מבואר להדיא בירושל' דשביעית פ"ח הך ענינ' גופא דנדרים ע"ש והרמב"ם בפ"ה מהל' שמיטה ויובל פסק בהא כרבנן דאין נותנין פירות שביעית למשרה ולכביסה וא"כ ממילא ש"מ דכביסה לאו חיי נפש הוא ואף ע"ג דבש"ס דידן מוקמינן פלוגתא דרבנן ור"י בטעמא אחרינ' מ"מ עכ"פ ממילא ש"מ דכביסה לאו חיי נפש נינהו דר"י מרבה כביסה ששוה בכל אדם והיינו דחיי נפש הוא ומ"מ במידי דמיקרי חיי נפש דומיא דכביסה אליבא דר"י הוא קודם לחיי אחרים דגם רבנן לא פליגי בהא וא"ש נהי הך דהכא שפסק הרמב"ם דצער גופה קודם משום שהוא חולי שבגופה ולא גרע מכביסה אליבא דר"י ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בערוך ערך בולמס שהוא חולי האוכל הרבה הרי שחולי מסוכן הוא וזהו תקנתו שיאכל הרבה (והרמב"ן פי' ביומא בולמס בענין אחר וכן רש"י פי' בע"א אך מלשון המדרש רבה מי שלהוט אחר בולמס של עריות כו' הביאו בערוך שם משמע כפי' הערוך וגם לפרש"י יש ליישב לשון זה) ומ"ש בח"מ שאם החולי של סכנה לא ידעתי מי שחולק דחיי' קודמין בודאי לענ"ד דגם אינהו לא פליגי אלא על מ"ש הרמב"ם במתאוה לאכול דברים רעים לחלב דזה אין בו סכנה וכדמשמע ביומא בעובדא דר' יהודא ור"י דקפחי' לרועה ואכל לרפתא ולא מצינו שיהא סכנה למתאוה לאכול איזה דבר בעוברה שהריחה או כשאוכלין לפני' דבר דאית ליה ריחא וקיוהא בעובד' דכתובו' דף ס"א ומ"מ נראה דס"ל להרמב"ם דאם מתאוה מחמת חולי לאכול דברים הרעים לחלב אע"פ שאין סכנה בכלל חיי נפש הוא אף לרבנן כמו כביסה לר"י דאע"ג דשמואל אמר ערבובית' דמאני מייתי לידי שעמום ס"ל לרבנן שאין זה בכלל חיי נפש שאין זה רק כמו סיבה קרובה ומיעוט המצוי אבל כשהחולי לפנינו וצער גופה למלאות תאותה לא גרע מכביסה לר"י וכל שהוא בכלל חיי נפש אף רבנן מודין שחייו קודמין:
וראיתי למחותני הגאון החסיד ז"ל בק"א למסכת כתובות שכתב על דברי הב"ש דהתם בנדרים לא מיירי ביש סכנה לעיר האחרת אלא שיכולין להביא מים ממקום אחר או שילכו משם תדע דא"כ נימא נמי בודאי סכנה דכביסה זו קודמין לחיי אחרים כו' ולעני' דעתי נראה דודאי מיירי אף בכה"ג דומיא דהא דחייהם וחיי אחרים דמיירי אפילו בודאי סכנה כמבואר שם בנדרים כפירוש המפרש לנדרים ובדברי התוס' והרא"ש והר"ן שם דילפינן מוחי אחיך עמך ובירושלמי דנדרים ושבועות משמע דר"י אתי על ההוא דכביסה ג"כ משום הא דחייהם וחיי אחרים ומייתי לה מקרא דתהיינה הערים האלה ואח"כ ולמגרשיהם סביבותיה וע"ש בפירוש פני משה דלא מייתי מקרא דוחי אחיך עמך דאפשר דס"ל דהתם ארבית קאי אהדר ליה כו' וגם בשאר דבריו יש מקום עיון ופשוט דגם להח"מ והב"ש אין בזה ודאי סכנה לוולד כ"א ספק סכנה וקצרתי שלענ"ד ליושר האמת הא ודאי שבמה שהיא אוכלת הרבה או דברים הרעים לחלב לא נכנס אף בכלל ספק סכנה לוולד רק מיחוש בעלמא וזה מבואר מדאמרינן דברים הרעים מה נינהו אמר ר"נ כגון כשות וחזיז ודגים קטנים כו' ואפי' כמכא והרסנא מינייהו פסקא חלבא מינייהו מיעכרי חלבא ופשיטא דלא מסתבר לומר שכשאוכלת דברים אלו דחשיב התם הוא ספק סכנה לוולד שעי"ז יפסוק או יעכר החלב ועוד דא"כ למה נקט התנא דין זה לענין מי שנתנו לה להניק דהא פשיטא דכולהו נשי בעי חיי התינוק וחלילה להם מעשות כדבר הזה להכניס נפש הילד בספק סכנה אלא ודאי שאין זה רק מיחוש בעלמא וכדאמרינן גבי זכרנו את הקשואין כו' שלא טעמו טעמים אלו במן לפי שקשין לתינוקת משל אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק (ועיין בפירש"י פ' בהעלותך וביומא דף ע"ה ובס' כתוב המליץ עפי"ז זכרנו את הדגה כו' משום דבש"ס חשיב נמי דגים קטנים בהנך דברים דקשים למינקת ע"ש דפח"ח ונראה הא דהזמין דגים קטנים בכדיהן אע"ג דקשה למינקת ודוחק לומר שהאשה לא היתה אוכלת מהן רק שהיו מאכילין לבעליהן אך התם איתא שהיו יולדות בשדה ומזמין להם עגולים לינק דבש ושמן וא"כ לא היו הנשים מניקת כלל) ובעלמא אמרינן למה נקרא שמם קישואין שקשין לגוף כו' וכיוצא בדוכתי טובא ופשיטא שאין זה נכנס בכלל ספק סכנה ומ"ש הרמב"ם ואין הבעל יכול לעכב ולאמר אם תאכל יותר מדאי או מאכלין רעים ימות הוולד פשיטא שלא בדרך ודאי קאמר אלא בדרך אפשריות שיכול להיות שיסובב מזה חלישות הוולד ואפשר שיסתכן וימות אבל מ"מ אין זה ברי היזקא וכן בלשון רש"י פסקו קימעא מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתם ופשיטא דלאו סכנת ודאית קאמר אבל חשש' וכיון שקבלה עלי' צריכה היא לאכול כדי צורך להנקה וכיון שכן גם זה אינו רק צערה דגופא של התינוק שהוא צריך לחלב הרבה ואין לו כדי ספוקו ולמיחוש מבעיא שמא יזיק לו צערו זה שלא מלא ספק ויוכל להיות שיבא מזה לידי סכנה ולכן שפיר כתבו ר"ה גאון והרמב"ם שאם האשה יש לה חולי בבטנה שצריכה לאכול הרבה או מאכלים הרעים לחלב צער גופה קודם דמאי חזית דצער' דגופא דתינוק עדיף מפני חששא דשמא מפני מיעוט או עיבור החלב שיבא מצד אכילתה יסתכן שמא גם היא אם תמעט באכילה או שלא תאכל דברים שמתאוה להם תצטער הרבה עד שתסתכן וצערה דגופא קודם אבל גם אינהו מודה אי בריא לן דהתינוק יבא עי"ז לסכנה והאשה לא יהיה לה רק צער בעלמא שיש לעכב על ידה כדי לקיים נפש הילד וכמ"ש הח"מ והשתא א"ש בפשיטות מה שהקשו על הרמב"ם דהא קתני ולא תאכל עמו מאכלים הרעים לחלב דהא באמת יש לדקד' על הברייתא דנקט האי דינא בנתנו לה בן להניק ולא נקטי' בכל מינקת דעלמא שאפי' אשה המניק' את בנה אנו צריכין להזהירה ע"ז שלא תביאנו לידי סכנה אלא ודאי שאין זה חשש סכנה ממש רק מיחוש בעלמא וכמש"ל שמאכלים הרעים קשים לתינוק וכה"ג אמרינן בנדה ג' חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד כו' וכה"ג טובי וכיון דאינו רק מיחוש וזהירות בעלמא לא הוה צריך למיתני הך דינא בכל מינקת דסתמא דמלתא אשה חסה על בנה ודרך נשים להיות מרחם בן בטנה ולשמור עצמה מדבר המזיקו ואם יקרה כה שהיא צריכה לדבר הרבה משום קולי שבה וצער גופה הרבה אין אנו אחראין לעכב על ידה מחמת שאפשר שיגיע מיחוש לתינק וכמ"ש רק הברייתא דינא אשמועינן היכא שנתנו לה בן להניק דבזה סלקא דעתיך אמינא שאבי הבן יכול לעכב על ידי שלא תאכל הרבה דאדעתא דהכי פסק לה שכר שלא תאכל רק כדי צרכה ואפילו על מיחוש לבד נמי קפיד קמ"ל כיון שיש לה חולי המרגיל אותה לאכול הרבה אינה מחויבת לעשות כמי שפסקה אלא שאינה יכולה לתבוע מה שהתאוה ואח"כ נקט הברייתא הדין באשה זו שקבלה עליה בן איש אחר אינה יכולה לאכול עמו דברים הרעים לחלב ולאו בחולי המתאוה מיירי דבזה כבר אשמעינן דכל מחמת חולי אינה חייבת ואין חילוק בין מתאוה אכילה הרבה או דברים הרעים וכמ"ש הכ"מ אלא בסתמא מיירי דבזה שפיר אבי הבן יכול לעכב על ידה ומזהירין מן הדין שלא תאכל דברים הרעים דסתמא אדעתא דהכ' קבלה עליה לעשות כדת הנשים המניקים ביניהם שזהירות לאכול דבר שיוכל לבא לידי מיחוש ונשמרים מכל דבר רע ולאו אהך בבא דפסקו קמעא קאי אלא בבא בפ"ע הוא וכך הם דברי ה"ה דההיא בשאין מתאוה להן מיירי ר"ל שאין להם חולי המתאוה למאכלים אלו והרמב"ם דקעסיק השתא בדין מניקה את בנה לא נקט הכא רק דבר הצריך לענינו שאם יש לה חולי אין הבעל יכול לעכבה וק"ו הוא מדין אשה שקבלה להניק בשכר ומה שלא כתב הרמב"ם דין הברייתא במניקה בשכר לפי שאין ענינו לכאן ומקומו בדין שכירות פועלים ומה שהשמיט דין זה שם באמת צ"ע דהא עכ"פ הו"ל למנקט הך דינא שלא תניק עמה בנה או בן חבירתה ובש"ס אמרינן דבן חברתה הוי רבותא טפי דסד"א אי לאו דהוה לה מותר לא הוי ממציא לי' וא"ל שסמך על מ"ש שהבעל מעכב על ידה שלא תניק בן חבירתה וא"כ ה"ה בנתנו לה בן להניק ז"א דה"ל לאשמועינן דבנתנו להניק לא תניק בנה עמו דהא המקשן מסתבר ליה דבנה מסתבר טפי שתוכל להניק עמו ואף התרצן לא קאמר אלא דגם בן חבירתה צריך לאשמעינן אבל מ"מ מודה לסברת המקשה שי"ל דגם השוכר מסתמא לא עלה על דעתו שלא תניק בנה עמו ותשכור לו מינקת אחרת כי התשכח אשה עולה ועיין מש"ל בשם ר"ה גאון וכמו כן ה"ל לכתוב בהל' שכירות פועלים הך דינא שלא תאכל מאכלים הרעים לחלב וצ"ע גדול על הרמב"ם בזה הנלע"ד כתבתי:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד