בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה סד
תשובה לכבוד א"א מ"ו הרב הה"ג ז"ל לק"ק דינאויץ ומותיבנא תיובתא כלפי הדיין שהיה מפטפט נגדו והוכחתו שדברי א"א מ"ו המה אמיתים וישרים וכן הסכים כבוד דודי מורינו ורבינו הגאון ז"ל בתשובותיו:
בדבר המשפט באיש ואשה שלוו לעצמם מעות ע"י סרסור ונתנה האשה להסרסור להשכין בגדים ועתה בא אבי האשה ותבע להסרסור להחזיר הבגדים לפי שעדיין לא עברו שני שנים מזמן הנשואין והורה מורה אחד שהסרסור מחויב להחזיר על פי מ"ש בסוף סימן נ"ג דהיורשים יכולים למחות שלא ימכור נכסים אפילו היא מתרצה וכ"כ הב"ש סימן קי"ח דאינה יכולה למחול דהוה כנתן מתחלה על תנאי זה:
תשובה לכל באי שער התורה. נודע משפט עשה המורה שלא כדת וכשורה. ודבר זה תינוקת של בית רבן יודעין. ולא חיישינן לב"ד טועין. והא דיינא דמי כדלא גמיר שמעתא. או גמר אמר ולאו אדעתא. והוא לא ראה או ידע ונעלם מעיניו. ואיזה רוח עבר לפניו. לעוות אדם בריבו ע"פ החדש אשר בדה מלבו. בלי טעם וריח. לא שיג ולא שיח. כ"א כמוץ אשר תדפנו רוח. ואף כי הדבר פשוט כביעתא בכותחא. כל כי האי ריתחא אורייתא הוא דקא מרתחא. להורידו אל עמק יהושפט ונשפטתי אתו כי הפך ללענה משפט. לעשות התורה פלסתר ולכפות על האמת פסכתר. כי במקום אשר חשב לא עמד ולא ישב ואם המורה הוא דיין אמת ותלמודי. מובטחני בזה כי לא יבוש מלומר דברים שאמרתי טעות הם בידי. וזה החלי בעזה"י הוא יגמר בעדי. ראשון תחלה אבאר דאף אם מתה האשה בתוך ב' שנים לנשואין ועדיין יש להמלוה פתחון פה להוציא מעותיו וכמו שדן בזה א"א מ"ו הרב המאור הגדול המפורסם ני' שהרי יש בזה משום תקנת השוק שהרי אף בבעל שמשכן בגדי אשתו בלא דעתה מבואר באה"ע סוף סימן ע"ג שאין מוציאין מתחת ידו בלא כלום ומקורו משו"ת הרשב"א שביאר שיש כאן תק"ה ואם מי שאין לו מוח בקדקדו יאמר דהוה כגנב מפורסם מאן ציית ליה דאטו המלוה מני יומי ומני שבוע לידע אם הוא מקץ שנתיים ימים וגם דמאן לימא ליה דהני מאני דידה דאבוה נינהו שמא מרבדים עשתה לה בבית בעלה ועיין סוף סימן פ"ו בדין אשה שהשכינה בלא בעלה שכתב הח"מ דאם תקף מיד הקונה צריך להחזיר לו הדמים מפני תק"ה והב"ש שם שכתב שא"צ להחזיר הדמים כתב הטעם שלא יקנה מן א"א כלום וכאן שהאיש והאשה שניהם לומר הדבר פשוט דאף אם מתה האשה והאב מברר בעדים שחפצים אלו נתנם לנדן בתו צריך עכ"פ להחזיר המעות ליד הקונה או המלוה מפני תק"ה. ועוד נראה לענ"ד דאף לענין גוף החפצים אם מכרה אותם לחלוטין נלע"ד דאין האב יכול להוציא מהלוקח אף שמתה תוך שנתיים אף אם רוצה להחזיר הדמים מפני תק"ה ומתחלה אבאר דהך דינא דסוף סימן נ"ג מקורו מדברי הש"ג סוף פרק מציאת האשה בשם ריא"ז ושם איתא וז"ל ונראה בעיני שלפי מה שאנו מתנין שמנהגינו שאם תמות האשה קודם בעלה בלא בנים תחזור נדוניתה ליורשי אביה אין רשות לאשה ולא לבעל למכור הנכסים שהכניסה לו וכן בקרקע ששעבד לה לכתובתה פן תתאלמן או תתגרש ותצטרך לגבות כתובתה מהן וכן יורשי אביה יכולים לעכב למכור הנכסים או קרקע המשועבדת לכתובתה פן תמות היא בלא בנים ויצטרכו היורשים לגבות מהן שכמו שהבעל משועבד לאשתו אם תתאלמן או תתגרש כך הוא משועבד ליורשי אביה אם תמות בלא בנים עכ"ל וזהו שכתב רמ"א בסימן נ"ג אחר שכתב מנהג החזרה וי"א אם החתן רוצה כו' ולענ"ד צ"ע על אא"ז רמ"א בזה דלענ"ד אין הנדון דומה דש"ג בשם ריא"ז מיירי שהוא מחויב להחזיר מצד התנאי שמתנה בו בפירוש שהוא מתחייב להחזיר נדוניתה אם תמות ואז אף מה שכבר הוציא הבעל ואינו בעין הוא מחויב להחזיר שפיר היורשים יכולים למחות דשמא תמות ויצטרכו לגבות ולא יצטרכו לטרוח אחר בתי דינין וכמו שהאשה יכולה למחות בבעלה שלא ימכור נכסים אלו או קרקע המשועבד לכתובתה פן תתאלמן או תתגרש ותצטרך לגבות כתובתה מהן ע"ש דמדמי להו להדדי משא"כ אנן בדידן דבמנהג' תליא מלתא ובתר תקנת שו"מ גרירן והרי מבואר שם בסימן נ"ג דמה שהוציא הבעל ואינו בעין אינו צריך להחזיר כ"א מה שנמצא בעין בשעת מיתה ואם כן אפילו תימא דמחמת דהאידנא נהוג עלמא הכי הוה כאילו נתן האב ע"ת זה מ"מ י"ל שנתן ע"ד המנהג והתקנה שמה שיהיה בעין בשעת מיתתה יחזיר לו הבעל דמעיקרא הכי איתקין ומ"מ כל שהבעל הוא מוציא מקודם מאן לימא לן שיש בידו למחות:
ואמנם גם דברי ריא"ז גופייהו לכאורה צ"ע דמדמי ליה לשעבוד הבעל לאשתו דאפילו תימא דס"ל דאם מכר הבעל בנכסי צ"ב המכר בטל מיד וכמבואר מדברי הש"ג בשם ריא"ז שם בפרק מציאת האשה אהא דקאמר התם ברי"ף בשם הירושלמי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו מכל מקום נראה דזה דוקא גבי האשה וכמו שכתבו הפוסקים בשם הירושלמי שאשה רוצה לבלות כליה וגם בקרקע של נכסי צאן ברזל למאן דסבירא ליה שהמכר בטל מיד דוקא לאשה תיקון כן כדי שלא תצטרך לטרוח ולחזור אחר בתי דינין וכמבואר בפוסקים ועיין באשר"י פרק אלמנה ביבמות מה שאין כן יורשי האשה אף על פי שקיבל עליו הבעל להחזיר הנדוניא אם תמות בלא בנים מכל מקום לא שייך גבי הנך טעמי ולגבי היורשים אין זה רק כחוב על הבעל ומה"ת לא יוכל למכור נכסים אלו שקיבל עליהם אחריות:
וראיתי בשאלות תשובות מהרי"ט חלק א' סימן ל"ח וח"ב חלק ח"מ סימן נ"ו שהביא דברי ריא"ז הללו וכתב שהדברים אמורים באב הנותן נדוניא לבתו דאמרינן שמתחלה נתן על דעת כן שתחזור ליורשים ואין לו לבעל ולאשתו שום זכות באותן הנכסים אם לא יהיה להם בנים שכך התנה האב בשעת נתינת הנכסים משלו יעויין שם. ולפי עניות דעתי מסתימת דברי הריא"ז שלא פירש דמיירי בנתינה דאב דוקא לא משמע הכי וגם דהא משמע דמדמי לה לשעבוד שמשועבד הבעל לאשתו ואם איתא דטעמא דידיה משום שמעיקרא נתן על תנאי זה ואם תמות אז למפרע אין לבעל ולאשה זכות באותן הנכסים אין זה ענין כלל לשעבוד הבעל לאשה ועוד דהא בדברי ריא"ז מבואר להדיא דאף הקרקע ששיעבד לה בכתובתה יכולים היורשים לעכב מלמכור ואם כן אפילו תימא שהאב נתן הנדוניא ועל תנאי שתחזור ליורשים מכל מקום מה להם לעכב המכירה בקרקע של הבעל ששעבד לה בכתובתה ולא יהא אלא אפותוקי להיורשים הרי בעשאה אפותקי שפיר היא מכורה והלוקח יחוש לעצמו רק דלענין האשה גופה יש פוסקים כרשב"ג שאינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא מחזרת אחר בתי דינין והכי סבירא ליה נמי לריא"ז אבל אם גם האשה היא מתרצית במכר זה מנ"ל דעבדינן תקנתא ליורשים שלא יצטרכו לחזור אחר בתי דינין ואף בחפצים של הנדוניא עצמם שנתן האב אין טעם דמהרי"ט מספיק לפי מה שכתוב מהריב"ל בתשובה כלל י"ב שאם ירצה הבעל לסלק היורשים במעות בעין או במטלטלין שלא יהיה משום שהכניסה לו אשתו הרשות בידו ולא יוכלו היורשים לומר כלים שהכניסה לו אשתו אנו נוטלים משום שבח בית אביה כו' ומה שבח בית אביה שייך ביורשים כו' אדרבא ראינו להיפך שהבעל נותן ליורשים מהשום שהכניסה לו אשתו מה שהוא רוצה והוא בוחר ולא הם ולפעמים נותן מטלטלים אחרים והמנהג הוא מסכים עם הדין כו' עיין שם ולפי זה אין מקום ליורשים למחות שלא ימכור חפצי הנדוניא כיון דלגבי היורשים לא שייך שבח בית אביה והרשות בידו ליתן להם מה שלבו חפץ:
אמנם ראיתי בכנה"ג לאבן העזר סימן קי"ח בהגהות הטור אות כ' שכתב שמהרש"ך ומהרשד"ם סבירא ליה דבאי כחה כהאשה עצמה וצריך להחזיר גוף החפצים ולפי זה יש לומר שכן הוא דעת ריא"ז גם כן ולפיכך יכולים היורשים למחות דמעיקרא אדעתא דהכי נתן הנדוניא שיחזור גוף החפצים עצמם אבל מכל מקום קשה מה שכתבתי דלמה הפריז על המדה שיכולים למחות אף בקרקע המשועבד לכתובתה:
ולכן נראה לפי עניית דעתי בדעת ריא"ז אף על פי שכתב שיכולין לעכב מלמכור היינו לכתחלה אבל אם מכרו הבעל והאשה בלי ידיעת יורשי האשה המכר קיים כיון דלא שייך בזה הנך טעמי דשייכי גבי האשה עצמה ואם תמות באמת שעבודא אקרקפתא דגברא מונח לסלק היורשים אלא דלכתחלה כיון שאם תמות יש להם זכות בגוף החפצים יכולים לעכב המכירה וראיתי בכנה"ג באבן העזר סימן קי"ח בהגהת בית יוסף אות כ"ג שכתב וזה לשונו אמר המאסף כתב מהר"מ מטראני ז"ל בח"א סימן של"ד וזה לשונו אפילו היו מתנים עמה אביה ואחיה שמתנה זו שנותנים לה תחזור להם החצי או ליורשיהם אם לא יהא להם זרע הרי זה כמו שאומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאין לשני אלא מה ששייר הראשון שאם נתן במתנת בריא מעכשיו מעשיו קיימים כו' ולפי זה יש לומר גם בדעת ריא"ז הנ"ל דאף על גב דלכתחלה יכולים למחות שלא למכור כמו גבי אחריך לפלוני דקיימא לן איזהו רשע ערום המשיא עצה למכור בנכסים אבל אם מכר ונתן קיים כמו גבי אחריך לפ' ואף להנך פוסקים דמיירי התם בכנה"ג שאינה יכולה ליתן במתנה היינו דווקא במתנה שאם תמות בלי זרע יחזור החצי ליורשים אבל הכא שאין כאן תנאי רק מחמת התקנה והתקנה היתה שמה שימצא בעין יחזיר אמרינן גם כן דהנתינה מעיקרא היה על דעת כן וכמו באחריך לפלוני שכתבו הפוסקים דאפילו אי אחריך הוי כמעכשיו הוי כאילו מעכשיו מה שתשייר אחריך יהיה לזה ע"ש בס' המאור ובנ"י וה"ה כאן ובאמת באם אביה ואחיה מתנים עמה שתחזור להם שכתב המבי"ט דאפ"ה יכולה לתת במתנה כמו גבי אחריך ובכנה"ג נדחק שם בטעם הפוסקים החולקים ולדידי צ"ע דהא מבואר בטור ח"מ סי' רמ"ח דדוקא באחריך לפלוני אבל באחריך לעצמי אם מכר הראשון ונתן בטל והוא ע"פ פירושם בש"ס דב"ב בעובדא דרב ביבי יעו"ש ואם כן בזה הוי כאומר אחריך לעצמי ולא מהני מתנתה ואף באומר אחריך ליורשי דעת הרבה פוסקים דהוי כאומר לעצמי וכן פסק שם רמ"א בהגה"ה ואפשר דהמבי"ט אזיל בשיטת הרמב"ם דמפרש דברי הש"ס באופן אחר והובא בש"ע שם סעיף ד' ולדידי' אף באחריך לעצמי נמי אם מכר הראשון ונתן אין לשני אלא מה ששייר הראשון וכ"כ בהג"ה מרדכי דב"ב בשם ריב"א בתשובה שכתב דלפי' ר"ח דמפרש אפילו לרשב"ג כו' דבנו כעצמו ולפי' זה לא מצינן חילוק בין אמר אחריך לפלוני או לעצמי ונ"ל כדבריו כו' ע"ש וגם ה"ה בה' זכיה ומתנה כתב דמגירסת הגאונים דגרסי נכסי לסבתא ובתרה לירתאי מוכח שאין הדין הנזכר למעלה בפי' הב' אמת שהרי זה אמר ואחריך ליורשי ואעפ"כ אמרו בגמרא שהיתה הראשונה יכולה למכור ע"ש ובדעת הטור נ"ל דס"ל לחלק בין אחריך לעצמי ובין אחריך ליורשי שהרי נראה מדבריו ג"כ דגריס בש"ס ובתרה לירתאי אלא ודאי דס"ל דבאחריך ליורשי יכול למכור ודוקא לעצמו ס"ל דאינו יכול למכור ומש"ה שפיר פסק הטור בח"מ ובאה"ע סי' צ' באחריך ליורשי והיה לו בת כו' דאין יורשים דהיינו אחי אביה יורשים אותה וגם בעלה אינו יורש דה"ל ראוי ואחי אביה אינם יורשים משום דאחריך ליורשי לאו כמעכשיו הוא שהרי המקבל הראשון יכול למכור וא"כ אין יורשת בקבר להנחיל לאחים מן האב כמבואר כ"ז בדברי הר"ן שהביא הב"ש ובדברי הנ"י ע"ש וכן הוא ג"כ דעת הריב"א בהגמ"ר שם דאף לפי הפי' דאם אמר אחריך לעצמי יכול לעכב המכירה לא משתמע כ"א לגבי נפשי ולא לגבי יורשים ע"ש וכ"כ הסמ"ע ס"ק ק"ה דלפי גירסת הטור צריך לחלק בכך אמנם דעת הרמ"א צ"ע דהוא משוה לעצמי וליורשי וכתב הסמ"ע דס"ל כגירסת ובתרה לירתאה א"כ למה העתיק דברי הטור באומר אחריך ליורשי והיה לה בת אם אין לה זרע אין שאר יורשים עומדים במקומה דהטור לשיטתו דס"ל באחריך ליורשי המכירה קיימת דהוי כאומר לפלוני א"כ אין יורשת בקבר להנחיל כו' משא"כ אם נפסוק דהמכירה בטלה והיינו דאין לראשון כ"א קנין פירות והגוף הוא נתון מעכשיו ליורשים א"כ מ"ט לא יעמדו שאר יורשים במקומה ואע"פ שהד"מ והסמ"ע ס"ק כ"ז כתבו דכיון דאם היתה הבת קיימת הו"ל שאר קרובים כאחרים כיון שלא היה דעת הנותן עליהם אין זה מספיק כ"א קושית הב"י שהקשה דהא אמר לירתאי והנך הא ירתי דידיה נינהו וע"ז תירוצם עולה כהוגן דלא היה דעת הנותן עליהם אבל מ"מ קשה דלמה לא יהיו יורשים זכות הבת עצמה דהא ל"ש בזה אין הבת יורשת בקבר כו' דהא כשמת המקבל הראשון הבת היא יורשת מעכשיו דהא מה"ט אינו יכול למכור כשאמר ליורשי ובכה"ג שאומר מעכשיו ודאי יכולין אחיה מן האב לירש דהא גם הבעל יכול לירש והנה הש"ך באמת כתב בס"ק ח' וז"ל ג"כ בעל יורש אותה נ"ל ודלא כסמ"ע עכ"ל וטעמו כמ"ש דס"ל דלשיטת הרמ"א אין זה ראוי:
אך תימא דא"כ שאר יורשים נמי יעמדו במקומה ועיין באה"ע בש"ע סי' צ' שם מבואר ג"כ הדין כמ"ש הטור כאן והב"ש שם באמת מקשה דלשיטת הרמ"א למה לא יהא הבעל יורש וכתב ליישב ע"פ המרדכי שכתב דאיצטריך טעמא למ"ד אחריך כמעכשיו ואנן קי"ל דאחריך לאו כמעכשיו וזה תימא דהא ע"כ דוקא אחריך לפלוני אינו כמעכשיו אבל אחריך ליורשי אליבא דרמ"א הוה כמעכשיו דאל"כ למה המכירה בטלה ואדרבא להך תירוצא דבש"ס אזיל אם נאמר אחריך כמעכשיו א"כ ע"כ לומר דאע"ג דהוה כמעכשיו יכול למכור משום דה"ל כאילו אמר מה שישייר ראשון יהיה שלך מעכשיו וכמש"ל א"כ באחריך ליורשי דהמכירה בטלה נ"ל דעדיף טפי וא"כ למה מיקרי ראוי ודוחק לומר דבאחריך ליורשי לא הוה כמעכשיו וטעמא דהמכירה בטלה משום דאמרינן דלא נתן זה רק הפירות דלגבי יורשיו הוא משייר הגוף וכמ"ש הרשב"א לענין לעצמו ומ"מ שפיר מיקרי ראוי לגבי הבעל דבאמת אין לבת זכיה בגוף מעכשיו אבל ז"א דא"כ היכא שמת הנותן אבי הבת קודם הבת א"כ כבר ירשה הגוף נאמר שיורש הבעל ממנה ועוד שהרי דעת המרדכי וכן פסק הרמ"א דאם אמר ואחריו ליורשי והיה לו בת אע"פ שאח"כ נולדו לו בנים זכתה הבת שלא היה כוונתו רק על היורשים שהיו בשעת נתינה:
ולפ"ז ע"כ צ"ל שזכות הבת הוא מחמת מתנת הנותן ולא מחמת ששייר הגוף ליורשים דאל"כ כיון שנולד בנים בטרם תבא הבת אל הנכסים יזכו הם אלא ע"כ דאמרינן דבמה שאמר ליורשים זיכה לה מיד לכשימות המקבל הראשון וגם דאכתי קשה דמ"ט דשאר יורשים אין עומדין במקומה ומצאתי בס' כתובה סי' צ' שתמה ג"כ על הב"ש והש"ך ע"ש והגאון דעתו דע"כ לא אמרינן דאחריך ליורשי הוה כמעכשיו שאין הראשון יכול למכור אלא כשיש הבת בעולם או זרעה דוקא משא"כ במתה בלא זרע בטל המתנה דמעכשיו ואני תמה דמנין לבטל האומדנא כיון שאמר ואחריך ליורשי כוונתו מעכשיו ולא הקנה לראשון רק הפירות וא"כ כיון דאין לראשון רק קנין פירות לבד וא"כ מה שאמר ואחריך ליורשי כוונתו מעכשיו ולא הקנה לראשון רק היינו שיקנו הגוף מעכשיו דאיך יתכן לומר שהיתה הכוונה שאם ישאר זרע מבת תקנה הבת מעכשיו והראשון לא יהיה לו רק קנין פירות ואם לא ישאר זרע אז יקנה הראשון מעכשיו הגוף דאל"כ במה חזר הראשון וקנה הגוף כשאין כאן זרע וזה רחוק להעמיד כלל בכוונת הנותן שסתם לדבריו ואחריך ליורשי ואנן ניקום ונפרש דבריו דלצדדין קאמר ודוחק לומר דודאי כל שאמר ואחריך ליורשי לא נתן לראשון רק הפירות לבד בין ישאר הבת או זרעה בשעת מיתת המקבל או לא אלא דלענין זה יש חילוק שאם הבת או זרעה קיים הוי אומדנא כאילו נתן מעכשיו ולפיכך אין מכירת הראשון כלום אבל כשלא נשאר זרע אז לא הוה כנתן מעכשיו ואע"ג דגם לראשון לא נתן כ"א הפירות לבד מ"מ חזר הדבר אצל הנותן אבי הבת והלכך אין הבעל יורש אותה דמ"מ קשה למה אין שאר היורשים עומדים במקומה דהא נהי שחזר הדבר לנותן הא הנך יורשים שלה יורשים דידיה נינהו:
ואע"פ שיש למצוא נ"מ בזה אין זה כוונת הרמ"א וגם קשה לדברי הגאון נ"י דאפילו היכא דאמר להדיא נמי נימא דאומדנא היא דוקא אם ישאר זרע מהבת ומה חילוק יש בין אם אמר ליורשי סתמא כפירושו דהוה מעכשיו או אם פי' ואמר מעכשיו דבתרווייהו י"ל דוקא אם ישאר זרע ועוד דמנ"ל לרמ"א לחדש סברא זו שהרי נראה לעין שדין זה הוציא מהטור וי"ל דהטור אזיל לשיטתו דס"ל דליורשים אינו כמו לעצמי והמכר קיים אבל הרמ"א דס"ל דהם שוים א"כ י"ל דלא הוי ראוי כלל וצ"ע. ותבנא לדינא דלדעת המבי"ט אף בהתנה בפי' שאם תמות יחזור ליורשים ס"ל דמתנת' קיימת וכבר כתבתי שאפשר דס"ל כשיטת הרמב"ם והריב"א וכ"כ ה"ה לשיטת הגאונים דאף באומר לעצמי אם מכר המקבל ונתן קיים עוד נלע"ד דע"כ לא ס"ל להטור ודעימיה באומר אחריך לעצמי אם מכר הראשון ונתן בטל אלא דוקא שחזרה בו חזרה מוחלטת כגון התם שהוא אומר למקבל נכסי לך ואחריך לעצמי דכיון דאדם מעותד למות ואף הוא שתצא ותחזור לבית הבעלים הראשונים או יעמוד חי בעת ההוא או ליד יורשיו עכ"פ והלכך אמרינן דמעיקרא לא נתן לזה כ"א הפירות ושייר הגוף לעצמו משא"כ היכא שאין חזרה זו מוחלטת אלא ע"ת כגון הכא שלא התנה שתחזור אלא אם תמות בלא זרע ורובא דרובא שלא יהיה כאן חזרה כלל ויוחלט אצל המקבל בכה"ג ודאי לא אמרי' שלע"ע לא נתן רק הפירות ואם יהיה לה זרע תקנה הגוף דמחמת חשש רחוק שאפשר שיסובבו הדבר שיחזור לידו לא משייר הגוף לנפשו רק נותן בעין יפה הגוף והפירות אלא שמטיל תנאי שאם יוחזר לידו וא"כ ה"ל כמו אחריך לפלוני דקי"ל דנתן הגוף והפירות לראשון ואין לשני אלא מה ששייר הראשון וכל זה בהתנה בפי' וק"ו הדברים היכא שנתן סתם רק דדינא הוא שצריך להחזיר מכח התקנה אם מתה כיון דודאי לא אסיק אדעתיה למיחש למיתה דלא שכיחא ודאי שנתן לגמרי גוף ופירות מעכשיו ושפיר יכולה לישא וליתן ולמכור כאות נפש' רק שאם מתה שעבודא אקרקפתא דגברא מונח לעשות כדת התקנה הנהוגה:
וראיתי בכנה"ג סי' צ' אות נ"ט שהביא דברי הש"ג בשם ריא"ז הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל אמר המאסף נער הייתי וגם זקנתי וכל ימי. גדלתי בין החכמים בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים קושט"א יע"א ולא ראיתי לאב או ליורש שמיחה באשה שאין לה בנים או בבעלה שלא ימכרו נכסי נדוניתה עכ"ל הכנה"ג ופוק חזי מאן גברא רבא דמסהיד עלה דמלתא שלא נהגו למחות כלל ואמנם לכאורה היה נלענ"ד בטעם הדבר שלא חששו לזה דהריא"ז דאיהו מיירי לפי המנהג הקדום שהבעל מקבל כל כלי בשומתה משא"כ למנהג שלנו שאין פורטין שום דבר וכמ"ש בב"י ובש"ע סי' פ"ח ס"ב דכל שכוללים הכל וכותבים הכניסה לו בבגדים ובתכשיטין כך וכך מעות הרי סך אותו המעות חוב עליו כו' ולפ"ז שפיר הבעל יכול למכור אלא דמ"מ אם לא מכרם וישנם בעין שייך בזה שבח בית אביה וכ"כ בסי' צ' ס"ק מ"ז וז"ל ולדידן שאין פורטין כו' אבל מ"מ יכול למכור הכל כמו ולד שפחות ובהמות נ"מ וכן מצאתי להדיא בב"ש מהדורא קמא סי' פ"ח סק"ד וז"ל כי לא שמענו מוחה בזה כשהוא מוכר מכל מה שהכניסה לו ואפשר בזה"ז מקבל הכל למכור כדי שיהא המעות בידו לישא וליתן בהם וכן נראה מבואר מהט"ז ססי' פ"ח ע"ש ולפי זה צ"ל מה שכתב הב"ש בסימן צ' ס"ק נ"ח וז"ל גם נ"מ לדידן אם מכרה או מחלה כו' מיהו בתנאי שלנו שכותבים מחמת עידור וקטט יתקיים כתקנת שום נראה דאינו יכול למחול או למכור כי הנותן נתן על תנאי זה ולמ"ש בסמוך לא מהני המחילה למנהג שלנו כו' עכ"ל נראה דדוקא מחילה לא מהני לענין שהבעל צריך להחזיר הנדוניא בסך מעות כך וכך אבל מ"מ שפיר יכולים למכור גוף החפצים כיון דמיירי שנכתב הנדוניא ע"ס מעות ממילא שיכול למכור וכמש"ל ודמי ג"כ למ"ש בסי' קי"ח סי"ג הנוהגים שאשה המכנסת קרקע כו' והוא מתשובת הרא"ש ע"ש ומ"ש הב"ש מתחלה דאינו יכול למחול או למכור היינו משום דמתחלה מיירי כשכותבין בכתובה הכלים בהדיא ולא נכללו ביחד ע"ס כך וכך ולכך ס"ל דא"י למכור כי הנותן נתן הנדן ע"ס זה ואף לפמש"ל עכ"פ לכתחלה א"י למכור א"כ י"ל דר"ל שאינה יכולה למכור זכות שיש לה בנכסים אלו באופן שלא יצטרך הבעל להחזיר אלא צריך להחזיר דאין בידם להפקיע כח הניתן שנתן ע"ת זה אבל מ"מ לגבי הלוקח המכירה מועלת דהוי כאחריך לפלוני וכמש"ל אך יש לעיין דכ"ז לענין מה שהכניסה דהיינו נצ"ב וכיון שנכללו בכתובתה ע"ס כך וכך ודאי דיכולין למכור אבל בגדי אשה דקי"ל שהם נ"מ כמבואר בסי' סי"ד ובסי' ע"ז בח"מ ס"ק ל' כתב מאחר שלא שמו לחתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ וכ"כ בסי' פ"ה בח"מ סק"ה דאע"פ שכתב שהבגדים שהכניסה הם נצ"ב היינו ששמו הבגדים ה' אבל בגדים שהכלה לובשת אין דרך לשומן בנדן רק הם נ"מ שלה וכ"כ הב"ש שם (ולפי"ז צ"ל מ"ש בסי' צ' סי"ד בהג"ה ובגדי אשה שהכניסה לו אין להם דין צ"ב רק נ"מ אין ר"ל שהכניסה לו בנדן דא"כ הוי צ"ב אלא ר"ל שהיא לובשת והכניסה לו לא מתפרש בדוקא אנצ"ב וצ"ע על הח"מ סימן פ"ח סק"ז שנראה מדבריו דהכניסה לו שייך דווקא בנצ"ב וכבר השיג עליו הב"ש ממ"א ע"ש) לפי"ז י"ל דבכה"ג דהם נ"מ ולא נכללו ע"ס מעות א"כ אין ביד הבעל למכור וגם היא אין לה רשות לפי שמתחלה ניתן ע"ת זה אמנם נלענ"ד ברור כמ"ש דאף בזה שפיר יכולים שניהם למכור דמעיקרא נתן אדעתא דהכי שאם ישאר יחזור לו אבל לא על אופן שיהיה בידו למחות מלמכור וכמ"ש מלתא בטעמא ואדרבא נ"מ הם גרועים יותר לענין חזרה וכמ"ש סימן קי"ח בשם הרא"ש ואע"ג דבח"מ שם ס"ק כ"ג כתב שמעשה בא לידו ופסק דכל בגדי הכלה שהם נ"מ יחזיר ליורשים דהרא"ש מודה בזה דשייך בהן עגמת נפש וכ"כ הב"ש מ"מ היינו דוקא כשהם בעין שיש בזה עג"נ שיאכלו זרים חילו והלכך כל שהם בעין ת"י הוא מחויב להחזירם אבל אם בתו מכרה אותם ודאי מהני המכירה ואין בזה עגמת נפש כיון דליתנייהו בעינייהו ת"י הבעל ומעיקרא אדעתא דהכי יהבינהו ניהלה שתעשה בהם כאות נפשה באין מוחה רק אם תמות יחזרו לו וכדין אחריך לפלוני ואפילו תימה שזה דומה כמתנה ע"מ להחזיר לזמן קצוב דהיינו אחר מיתת אשתו וכיון שלא החזיר שהרי מכרם א"כ המתנה בטלה למפרע ואין המכירה כלום ז"א דהא קי"ל במתנה ע"מ להחזיר אף אם לא החזיר גוף החפץ רק הדמים בלבד הוי חזרה וכן הלכה רווחת באה"ע סי' כ"ח ס"ק הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזירו והלך וקידש בו אשה ה"ז מקודשת והוא מדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין ודבריו בתשובה באורך ע"ש ובא"ח סימן תרנ"ח ומ"ש הב"ש בסימן ס' סק"ד בחד תירוצא דהעיטור מדמי למתנה ע"מ להחזיר ולא ס"ל כהרא"ש דיכול ליתן להנותן דמים בעד הכלי כבר תמהתי עליו בחידושי לאה"ע דבכ"מ אשתמטתי' דברי הרא"ש בר"פ לולב הגזול שכתב להדיא בשם בעל העיטור דודאי חזרת דמים מהני בעלמא ע"ש ובש"ך סימן רמ"א בשם מהר"א ששון ובמ"א הארכתי ואין כאן מקומו וא"כ כיון דחזרת דמים מהני פשיטא דהמכירה הוי מכירה גמורה שהרי יכול לקדש בו אשה. וכל מה שכתבתי בזה אינו רק להגדיל תורה ולהראות למורה שאפילו מתה בתוך שני חזרה מועלת המכירה מכל הלין טעמי שכתבתי דמעיקרא אדעתא דהכי אתיהיב ומכ"ש לדעת מהריב"ל שאין הבעל צריך לתת אותן החפצים עצמם ומכ"ש לדעת המבי"ט דמדמי לאחריך לפלוני שאם מכר ונתן הראשון קיים וכבר כתבתי דאף מאן דסובר באחריך לעצמי בטל מכל מקום הכא שאין החזרה מוחלטת כולי עלמא סבירא להו דקיים ואף אם נדמהו למתנה ע"מ להחזיר נמי יכולה למכור ואם תמות באמת יחזיר הבעל הדמים ואע"פ שלדעת החולקים על מהריב"ל אם החפצים בעין צריך להחזיר להם הגוף היינו משום שהם במקומה עומדים והיא היתה ניקחת הגוף משום שב"א משא"כ אם היא בעצמה מוכרת א"כ אין באים רק בתורת חיוב התנאי להחזיר בחזרת דמים סגי ומכ"ש לדעת הגהה התשובה שהביא בנחלת שבעה סימן ט"ז ס"א דהוספת שליש מלבר הוא שמשערין שהמלבושים ובגדי לבן ושאר הוצאת עולים ערך שליש כו' א"כ המלבושים הם בכלל הנדוני' שמקבל עליו וכ"כ אח"כ בסעיף ד' בשם מהר"מ מינץ סימן צ"ו דכיון דנוהגין לכתוב בכתובה בין בכסף בין במאני דלבושא הוי כל מלבושים בכלל שומת הנדוני' ע"ש וכבר כתבתי לעיל דכל שהוא בכלל שומת הנדוני' ודאי יכול למכור כיון שכבר קיבל עליו בסך מעות וא"כ אף נותן הנדן אין יכול לתבוע אחר מות האשה כ"א טענת דמים אבל אין לו על גוף החפץ לבטל המכירה ומ"ש בנ"ש ראיה מהרמ"א שכתב הדין שבגדים שהכניסה אין להם דין צ"ב ואע"פ שעכשיו אין כותבין פרטי אין זו ראיה לענ"ד דודאי מצינן למימר דמיירי שלא נכתב בכתובתה בין במאני בלבושא ואע"פ שבזה"ז כותבין כן ועיין בסימן צ' סק"ס בב"ש ובס"ק ס"ה וכן בסימן צ"ו סק"א שמבואר שבש"ע סתם בכמה מקומות הדין לפי המנהג הקדום שהיו פורטים כ"א בפ"ע וכ"כ בס כתובה סימן ע"ז סקי"ב לענין מ"ש שם בהג"ה דינא דמתיבת' גבי נצ"ב שנפחתו דלפי המנהג עכשיו שכוללים הכל אינו אלא חוב בעלמ' א"י להחזיר אלא בשומא ואין חילוק בין נפחת מחמת שומא ובש"ע מיירי בכתב הכלי בפרוטרוט כו' ע"ש (והניח בצ"ע על האחרונים שלא כתבו זה ולענ"ד י"ל דס"ל בלא נכתב כל כלי בפרוטרוט מ"מ כותבין בכתובה שהחתן קיבל עליו הכלים בסך כך וכך ואומדן דעת הוא דאדעתא דתיפוק מיניה בטענת מאיס עלי לא קיבל עליו וחוזר הדין לאמתת הענין דכל שהוא בעין מכלים ונפחת מחמת שימוש ועושין מעין מלאכתן נוטלתו כמות שנישום אז דדינא דמתיבת' הכי אתקנו) ועכ"פ חזינן דאיכא דוכתי טובי דקא פסיק ותני למאי דנהגי מעיקרא שיש מקומות שנוהגין כן גם עתה וכמ"ש הב"ש ומכ"ש לדעת המבי"ט דס"ל דכל שיש רשימה ת"י הסופר מהמטלטלים אינם כחוב וכמבואר ג"כ בשו"ת מהרי"ט סנ"ו ונראה שמסכים לזה ג"כ יעו"ש א"כ פשיטא דנ"מ טובי בהא אבל לדידן שכוללים הכל י"ל דאם בא האב לתבוע החזרה א"י לתבוע כ"א כפי הסך המוזכר בכתובה וא"י לתבוע הבגדים בפ"ע:
ומעתה אין מקום בשום אופן לבטל מכירה אף אם מתה האשה ומה שדן המורה ממ"ש הב"ש שאינה יכולה למחול שע"ח כן נתן אביה אין זו ראיה של כלום דמחילה שאני שהיא באה להפקיע כח אבי' לגמרי שלא יצטרך הבעל להחזיר אחר מותה וכבר הוקבע עליו חובה אלא שמ"מ גוף החפצים יכולים למכור וכמש"ל וגם כי הרבה מהפוסקים דס"ל דהמחילה מועיל גם בזו וכבר הבאתי דברי המבי"ט לעיל וגם ראה זה מצאתי לשון רבינו הב"י בתשובה סימן ד' וז"ל ומ"ש בשאלה אי אמרינן הואיל והנדוני' נתן לה אביה וכשנתן לה אדעתא שהוא יזכה בירושה אינה טענה דאע"ג דפסק הרא"ש כו' נראה שלא כ"כ אלא לפי לשון תקנות טולטילה כו' וכ"ה דעת הרשב"ץ שכתב מקומות שיש להם תקנה כו' והרי דברים אלו לכל הנשים הם בין שאביהם נתן להם הנדוניא בין שהנדוניא משל עצמן דאל"כ הו"ל לאפלוגי ולא ה"ל למסתם אלא ודאי אף בשהאב נותן הנדוניא איירי הרשב"ץ ועוד כ' דע"כ לא קאמר הרא"ש כו' ובסימן ג' כתב מדין תורה האשה יכולה למחול כו' אבל מה שמוחלת מעכשיו אין דבר נוגע בתקנה כלום ומחילתה מחילה עכ"ל ומסתמא מיירי אפילו כשנתן לה האב הנדוני' עכ"ל תשובת הב"י שם וגם בבד"ה סימן קי"ח הביא בשם הרמ"ה דמוחלת או נותנת במתנה לאחר קיים ולפי דבריו בתשובה הנ"ל מיירי הרמ"ה ג"כ בסתמא אף באב הנותן הנדוניא ועכ"פ הדבר ברור שזה שנמכר לו או נתמשכן ברשות האשה קיים וכן מבואר להדיא בשו"ת ב"י סי' ט' וז"ל תשובה מענין השאלה ששאל כ"ת על מי שמתה אשה בלא זרע ובא לחלוק עם היורשים כמנהג כי כן כתב בתנאי כתובה ולא נמצא מהנדוני' כ"א חלק מעט והשא' נמכר או נתמשכן ברשותה וכתב כ"ת שיש שהורה שחייב הבעל לפדותו אם משכנם או לפרעם אם מכרם כו' תמה אני אם יש מי שיורה כן כי מעולם לא נשמע שיחלקו כ"א במה שנמצא מנדונייתא בעין אבל מה שנמכר או נתמשכן ברשותה לא עלה על הדעת שיצטרך לשלם מביתו כו' ולענין החפצים הממושכני' מה ששומם יותר על מה שהם ממושכנים הרי הוא בעין וחולקים בו אבל במה שהוא כנגד החוב כו' הרי הם כאילו נאבדו ואינם בעין כו' שבכל ספק שיפול בדבר זה יד הבעל על העליונה שהוא מוחזק כו' עכ"ל הרי להדיא שלא עלה על הדעת להוציא המשכנות מיד המלוה ואף הבעל הוא פטור לאחר מותה דברשות קעביד כמ"ש הב"ש ז"ל ולומר דהתם מיירי שמושכנים ביד עכו"ם וכה"ג דלא ציית דינא אין זה אלא דרך עקש ופתלתל וכל זה באם מתה האשה אבל בעודה בחיים דעת שוטים הוא לומר שמוציאין מתחת יד המלוה שהרי מקץ שנתיים ימים איגלאי מלתא למפרע שאין לאביה רשות בזה כלל וצריכה לפרוע הקפותיה ובפרט כשיש לחוש לבזבוז שיכול הנושה להחזיק עד אחר ב' שנים ולהפרע מהם אמנם הדבר מבואר דאף במתה האשה נמי אין להוציא מזה:
טרם אכלה לדבר אעתיק לעין הקורא מ"ש בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סימן י"ח בסופו (והיא שייכת לתשובה שכתב שם בסימן י"א והוכפלה בסימן י"ז) שכתב וז"ל ועוד כתב בתשובה להרמב"ם ז"ל בלשון ערבי והעתיקם ללה"ק שאלה במדינה שמתנים בה שכל אשה שתמות בלא וולד יחזירו חצי נכסים לבית אביה כו' ורצתה האשה א' שתקח נדוניא של בית אביה הכתובה בשטר כתובתה ותתנה לאיש אחר מבלעדי אישה ובית אביה והסכים בעלה על ידם כו' וכתבה מתנה לאיש הנזכר כו' תשובה המתנה קיימת בלי ספק כו' לפי שפסק ההלכה ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר הראשון וכ"ש וק"ו בתנאי הזה שלא נפסק הענין אלא שנתלה בתנאי וכאילו אמר נכסים אילו לך ואחריך אם תמותי בלא ולד לפלוני ומכרה ונתנה שהדין בלא ספק אין לשני אלא מה ששיירה וזהו דין התנאי בכל מקום אין הפרש אם פירש זה ואמר ואם תמות בלא ולד יחזור חצי מה דישתאר מנדוניא זו לבית אביה כמו שכותבין אנחנו בקצת כתובות או לא יפרשוה לפי שהוא ידוע שאין לו לעכב מלעשות רצונו בנדוניתה ואין הפרש בין אם היתה לובשת לבוש עד שיכלה או עד שנקרע או שנתן אותו או תמכרנה כו' ע"ש באורך ודבריו מתוקים וערבים לאוזן שומעת ומ"ש דהוי כאחריך לפלוני נראה דאזיל לשיטתו דאחריך לעצמי נמי הוי כאומר לפלוני ומ"מ אף להנך דס"ל דלעצמו לא מ"מ הרי כתב הרמב"ם דכ"ש וק"ו בזה שנתלה בתנאי ובכה"ג אין ספק שאין לשני אלא מה ששיירה והוא הסברא שכתבתי למעלה דכל שאין החזרה מוחלטת לכ"ע המכר קיים אלא שלא מצאתי ראיה לדברי ועכשיו אני אומר בטח שהוא יתד שלא תמוט שהרי הרב אומר כן בפשיטות שזהו דין התנאי כו' גם המתיק הענין דכיון שהרשות בידה לבלות בגדים וללובשם בתמידות עד שיקרעו ומכסי ואזלי עד דבלי ממילא שבידה ג"כ ליתן ולמכור אותו ונלענ"ד שגם הדין שכתב הרמ"א בתקנת שו"ת שמה שהוציא הבעל פטור כך היה התיקון מתחלה והיו כותבין מה דישתאר מנדוניא זו ועל תקנה זו סובב הולך המנהג של עכשיו ג"כ ואף דלא נכתב ככתוב דמי וא"כ פשיטא דיכולה למכור וכדמשמע להדיא מדברי הרמב"ם דאם כתב מה דישתאר כו' הדבר פשוט שיכולה למכור אלא שהוא ז"ל הוסיף לומר דאף אם לא פירשו כן שפיר מוכרת ונותנת וקיים ועכ"פ מבואר דבכל גווני המכירה קיימת והדין דין אמת. עוד אבאר מה דמריש הוה אמינא דלפי לשון התקנה שהעתיק בשו"ת מהר"מ ב"ב משמע לכאורה דאף בשנה שניה אף ע"פ שהנדן יחזור החצי מ"מ בגדים מחזיר כולם ולשון רמ"א ואחרונים משמע דאין חילוק בין נדוניא לבגדים ובין הכל נוטל החצי ומצאתי בשו"ת להגאון החסיד מוהר"ר אלעזר ז"ל האב"ד דק"ק אמשטרדם נקרא טורי אבן שכתב בסימן ה' לדחות ראיית מהרי"ל לענין נ"מ כו' דעיקר כרא"ש דלא נתקן בנ"מ אף מה שנתן לה אביה כדמוכח בשו"ת בנימן זאב ודלא כח"מ ומה שסיים ופסקתי דכל בגדי הכלה כו' פשוט דהמעשה היה בשנה ראשונה כו' ושמעתי מפקפקים משו"ת מהר"ם ב"ב כו' ואני עומד על עמדי כו' מדלא הביא רמ"א האי סיומא כו' ואפשר קים ליה שאותה תקנה לא היתה אלא בריינוס כו' וכל מה שנוהג בבירור ע"פ רמ"א שקבלנו עלינו נהוג ומה שלא נזכר בדבריו דהיינו חזרת הבגדים שהמה נ"מ יותר מסתבר שאין צריך להחזירם כלל ומכ"ש שלא נימא דעדיפי מנדן וכל דיין שלא דן הכי לאו דיינא הוא עכ"ל הגאון הנ"ל הרי לפניך שדעתו נוטה שלא יצטרך להחזיר בגדים כלל ועכ"פ לא עדיפי מנדוניא ואצ"ל שאין להוציא מלוקח ואין צ"ל זו שהאשה קיימת והנה פ"ק אירע עתה גט אשה שנפלו בו איזה ספיקות וישבתי במושב זקנים עם הגאון האב"ד דפה ק"ק יצ"ו ובדרך שיחה הצעתי לפניהם וספרתי להם המאורע ויפלא בעיניהם הנמצא כזה איש הרוח. קטוף מליח עלי שיח. והוראתו שלא בקדושה תעיד על עצם עצמיי שאין בו מוח. כי הדין פשוט וברור לכל מבין עם תלמוד והעושה כוונים לסלף דברי צדיקים. ויעוות משפט וחוקים. וכולי תנויי בנזיקים. אל יהי לו מושך חסד וחונן. והישר הולך ומ'קנים יתבונן. בצל שדי יתלונן. ואני על משמרתי אעמוד לחלות ולחנן. להסיר לב אבן הטועים. ולהנחותם הדרך הישרה לפקוח עינים. איפה הם רועים. ועינינו תראינה בבנין אריאל ושלום על דייני ישראל פי המדבר זעירא מן חבריי' מדרש לפרושים:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד הלכות כתובות