בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה סג
שאלה ראובן נתקשר בקשרי תנאים לתת בתו לבן שמעון בק"ס בקנס חצי נדן מצד העובר לצד המקיים ובחרם כמנהג ובמשך זמן מה שלח שמעון לראובן היות שיש דרך לפניו לנסוע על זמן מה ורוצה לידע אם ראובן רוצה בקיומו כי אולי יקרה ה' לפניו איזה שידוך הגון ולכן רוצה שיהיה נכון לבו בטוח שהקשר הוא קשר אמיץ ובגלל הדבר הזה השליש ראובן מקצת הנדוני' שנתחייב לתת תחת יד שליש מרוצה שיש' ויתן וירויח לטובת הזוג וזה היה בידיעת המשודכת וברצונה וכבר עבר פרק הנשואין ואבי הבן תובע את אבי הבת לעשות נשואין שבנו מבקש תפקידו ואבי הבת טוען כי לא עליו תלונתו כי בתו ממאנת ואינה רוצה להנשא לבן שמעון. מה דינו:
תשובה מתחלה נדון מצד חיוב הקנס שאבי הבת בא לפטור עצמו באמרו שאין העכבה מצידו רק מחמת הבת נראה שלא זכה בטענה זו כלל שאע"פ שהרשב"א כתב דזה מיקרי אונס הרי מהר"מ מרוטנבורק חולק עליו כמבואר במרדכי פ"ק דב"מ דדוקא אם מת חשוב ליה בכה"ג אונס שאם האב היה חי היה מרצה את בתו להתקדש לזה מבואר שם להדיא דדוקא מת אבל אם היה האב חי מה שהבת אינה רוצה לא מיחשב אונס וכ"כ בד"מ שהמרדכי בריש פ"ק דמציעא חולק על הרשב"א וכ"כ הב"ש וכן מבואר מתשובת מהרי"ו סימן ק"ה שסובר כמהר"ם שכתב כגון זה פתח פיך לאלם יש בידי תשובות מיימוני כו' ושקיל וטרי מהר"מ בהא מלתא כו' ועיקר ראייתו כיון דמת שמעון קודם הגעת זמן הוי אונס כו' והאי עובדא דמיא ממש לעובדא דמהר"מ ואם המשודך אינו רוצה לקיים עליו מה שקיבל עליו אביו הוא והאחין פטורין מן הקנס עכ"ל מהרי"ו והיינו משום דמיירי נמי דמת האב כמבואר וא"כ איכא אונס מיתה אבל אי לאו אונס מיתה לא חשיב אונס מה שהמשודך אינו רוצה שיהיה הם פטורים מחמת זה מקנס שקיבל האב עליו וכן נראה מדבריו סימן קס"ב ע"ש (ונפלאתי על מה שכתב הב"ש בסימן נ"א סק"ט דמהר"י סימן ק"ה מיירי כשאין מגיע לחלק ירושה כסף שפסק האב כו'. ולענ"ד ליתא ומבואר למעיין שם דהדין שבסי' ק"ה הוא הנדון אשר בסימן ק"ד ומבואר שם שיש די בירושתו לקיים מה שפסק האב רק שבסימן ק"ה בא מהרי"ו לפסוק על טענת המשודך שאומר שכיון שאין האחים רוצים ליתן לו חלק בראש אינו מרוצה בשידוך וא"כ ממילא שיצטרכו לתת קנס למשודכת וע"ז כתב מהרי"ו כגון דא פתח פיך כו' דבכה"ג שהאב מת והמשודך אינו רוצה שיכנס למשודכת חלק ירושתו הוא פטור כעובדא דתשובות מהר"מ):
והנה כדי להשוות המחלוקת היה נראה לענ"ד דלכאורה באמת צריך להבין סברת הרשב"א בזה שכתב דאונס' דלא שכיח הוא שכל הבנות מתרצות למי שיתרצה האב והרי אמרו אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה אלמא דחיישינן למלתא שמא תחזור בה ולא תתרצה לזה שנתרצה האב וצ"ל דדוקא בקטנה חיישינן להכי וכן מבואר בחידושי הרשב"א בקדושין ר"פ האיש מקדש שכתב ואתיא הא דאמרינן טב למיתב טן דו וכו' י"ל דדוקא בגדולה מדלא הקפידה חזקה ניחא לה אבל קטנה דלמא משתגדיל לא תתרצה בו וכ"כ הר"ן שם דהא דאמרינן טב למיתב וכו' היינו בגדולה דשוי' שליח מדעת סברה וקבלה ולא חיישינן לאמלוכי כו' ע"ש ולפי"ז בעובדא דמהר"מ שבמרדכי שמעון היה לו בת קטנה וראובן בן קטן כו' שפיר ס"ל למהר"מ דדוקא מחמת מיתת האב הוי אונס שאם האב חי לא מחשב אונס מחמת מיאון הבת דאונסא דשכיח הוא כיון שבשעת חיוב הקנס היתה קטנה ואיכא חששא טובא שמא כשתגדיל לא תתרצה בו וה"ל לאתנויי משא"כ הרשב"א מיירי שבת בתו היתה גדולה בעת התחייבות ושפיר ס"ל דבכה"ג הוי אונסא דלא שכיח דהא טב למיתב טן דו וכיון שבשעת התחייבות ידעה וסברה וקבלה לא חיישינן לאמלוכי וא"ש נמי הא דקי"ל דאב שקיבל קדושי בתו בוגרת אינם קדושין ואף לפמ"ש הרא"ש בתשובה דצריכה גט מספק משום דאע"ג דשמא נתרצה הבן לא אמרינן מ"מ איהו ניחא לה בכל דהוא הרי כתב הח"מ ססל"ו דרק לכתחלה צריכה גט מצד חומרא וגם הב"ש שם הקשה דהא דקי"ל שמא נתרצה האב לא חיישינן והרי האב נמי בכל דהוא ניחא ליה לקדש בתו ע"ש ולכאורה לא דמי דדווקא שיתרצה האב למעשה הבת לא חיישינן אבל להיפוך כיון דאתתא בכל דהוא ניחא לה וגם כל הבנות מתרצים למי שיתרצה האב שפיר יש לחוש שנתרצית:
אך לפמ"ש י"ל דדוקא היכא שידעה ששידכה האב ונתרצית תו לא חיישינן לאמלוכי משא"כ באב שקיבל קידושין לבתו בוגרת בלא דעתה כיון שלא היה גילוי דעת ממנה שהסכימה למעשה האב שפיר י"ל דמעיקרא לא נתרצית כלל ולפ"ז ג"כ יש ליישב ההוא דמהר"מ שבמרדכי די"ל דמיירי שהאב התקשר בלא ידיעת הבת כלל וכמ"ש שם וכיון שמת מאי הו"ל למעבד הבנים לא היו יודעים בתנאי אביהם כו' וא"כ י"ל שגם הבת לא היתה יודעת וא"כ אזל ליה טענת אונס מחמת מיאון הבת רק מחמת מיתה דאמרינן דסמכה דעתיה שירצה אותה ועתה שמת מאי ה"ל למעבד משא"כ אם ידעה בשעת מעשה וסברא וקבלה גם מהר"מ אפשר דמודה דהוי אונס מה שחוזרת בה ואפילו אם האב חי דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתחזור בה אחר שכבר נתרצית (אך לשון הרשב"א משמע דאף בכה"ג שנתקשר בלא דעתה לא שכיח שלא תתרצה למי שנתרצה האב) וא"כ אין כאן מחלוקת בין הרשב"א למהר"מ:
והנה בנדון השאלה שלנו לא נתבאר אם המשודכת היתה קטנה בשעת התקשרות או גדולה ואם היתה גדולה מבואר בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ע"ד שכתב וז"ל כללא דמלתא שראובן החוזר מחויב ליתן קנס כו' גם יחוש לעצמו שלא יכווה בגחלת החרם כו' אבל אם האמת אתו שבתו ממאנת כו' ואחר שהיתה מרוצה וקיבלה המתנה לבשתה רוח אחרת רוח טועים ודאי עליה נאמר שלא ינוח שבט הרשעה על גורל הצדיקים וחוזר הדין לשנואה במעשיה והיא חייבת לשלם דמי בושת ואם אין לה יעשה לה כמשפט הבנות המתפרצות כאשר חרץ הסמ"ע לנדותה ולפרסם קלונה ברבים כו' והיה מקום ללמוד וכו' שאין כוונתה לבייש אבל אין ממש בזה שכבר היתה מרוצה וקיבלה המתנה בפנים יפות אין זה כ"א שנתנה עיניה באחד מן רוכבי הסוסים ואת לומדי התורה מאסה ע"כ נקה לא תנקה. ועוד נלע"ד שגם ע"פ הדין אין המבייש שלא בכוונה פטור אלא כגון ישן כו' כללא דמלתא נלענ"ד שיחול חיוב הקנס כו' ואם הוא נקי בתו חנקי כתיב ויושת עליה כאשר כתבתי עכ"ל העתקתי דבריו כי אולי אין הספר מצוי מקום המשפט שמה:
ולפי"ז יש כאן חיוב עליו או על אביו ממ"נ דאם היתה גדולה ונתרצית הרי יש כאן חיוב עליה כמ"ש ואם היתה קטנה או שלא ידעה מהתקשרות והחיוב א"כ מוטל על אביו שהרי אין כאן אונס דה"ל לאסוקי אדעתיה שמא כשתגדיל לא תרצה וה"ל לאתנויי ואף הרשב"א מודה בזה למהר"ם דבכה"ג לא נפטר האב מהקנס וכמ"ש וכל זה אפילו אם נימא דהרשב"א ומהר"מ לא פליגי ומכ"ש אם נאמר כמ"ש הד"מ והב"ש דפליגי וכן מוכח גם כן ממהרי"ו דלמהר"מ בכל גווני לא הוי אונס מה שאין המשודך מרוצה אם לא מחמת שמת האב א"כ כיון שהושלש הנדן ביד שליש לטובת הזוג דאז חשוב כגבוי והבעל מיקרי מוחזק כמ"ש בסימן נ"ג ובב"ש כמה פעמים וכבא לידו דמי ומצי למימר קים לי כמהר"מ ומהרי"ו שאין זה אונס וגובה מהנדוניא עבור הקנס והשליש בזה אינו רק כמו נפקד של החתן ואינו יכול ליתן לאבי הבת ואם נתן מחויב לשלם כמבואר בח"מ סימן בדין שליש שעשה שלא כדין ע"ש ועוד אני עתיד לבאר בעזה"י. הרי בררנו זכות החתן נגד אבי הבת בחיוב הקנס ועתה אבא לברר לענין מעות הנדוניא עצמו שהושלש ביד השליש לטובת הזוג הנה הח"מ כתב דטענת אונס מחמת מיאון הבת אינו פוטר אלא מחיוב קנס אבל אם מחייב עצמו בשט"ח דהיינו שמתחייב עצמו לחתן מנה בלי תנאי והוא נתחייב שימחול כשיתן לו הכל והנדן אז לא נפטר מחיובו מחמת מיאון הבת וסיים שם שמעשים בכל יום שמניחים שט"ח על כך ואין מועיל מה שהיא אינה רוצה. והב"ש כתב דאם לא נתן איכא אומדנא שאין כוונתו ליתן רק שתהנה בתו כמ"ש סי' ע"ז מיהו בט"ז כתב בממרני הוי כאילו סילק כו' ובסימן ע"ז ס"ק ט' כתב ועיין בהג"מ דמדמה דינים אלו לדינים המבוארים בסי' נ"ג כו' ואם הנדוניא ביד שליש תליא בדינים המבוארים בסי' נ"ג עכ"ל מבואר מזה דבכה"ג מודה לדברי הח"מ אם נתן ממרני או השליש לטובת הזוג דהוי כגבוי וכן מבואר להדיא ממש בס"ס ע"ז גבי ארוס שאינה רוצה לינשא כו' ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשידוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן מה שפסק עכ"ל מבואר מזה דאם נתן ממרני או השליש דינו כמו בארוסה שכתב קודם לזה דאל"כ ה"ל למימר דאפילו נתן מחויב להחזירו וכמו דמדייק שם הח"מ והב"ש מדברי הטור והש"ע לענין ארוסה שכתבו אינו חייב ליתן מכלל דאם נתן אין מוציאין ממנו וא"כ ה"ה בממרני או הושלש כמבואר שם ואמנם דברי הב"ש תמוהים בזה שנראה מדבריו דהך מילתא דהח"מ שמתחייב להחתן כו' היינו הך דינא דנתן שט"ח על הנדן דשייך למימר ביה שנתן ע"ד שתהנה בתו והא ליתא דדינא דח"מ אינו בשט"ח הניתן על הנדן רק הוא מיירי בשט"ח על הבטחת השידוכין המבואר שם לפני זה בדברי המחבר שמחייב עצמו בלי שום תנאי רק שאם יקיים השידוכין ויתן לו הכל והנדן יהא מחול נמצא דעיקר החיוב של השט"ח הוא על אופן אם יתבטלו השידוכין מחויב לשלם לו מה שהתחייב ולא תהנה בתו רק בנתן שט"ח שלא להבטחת השידוך רק על חיוב הנדן אז אע"פ שטענת אונס הוא שמת האב והיורשים אין רוצים לקיים לא מהני לפוטרם כיון שכבר נתחייב בשט"ח גמור מ"מ אונס כזה שהבת ממאנת וכה"ג שאר טענות שהשידוכים בטלין א"צ ליתן שלא נתחייבו אלא ע"מ שתהנה בתו וגדולה מזו מבואר בשו"ת הרא"ש שהביא הטור בסימן נו"ן דאף שנתן לידו מקצת נדוני' צריך להחזיר ובגוף התשובה מבואר שכתב ראיה מההוא דר"ת שפירש הך דכתובות כתב לה פירות כו' במן הנשואין כו' וכן בנדון זה לא פסק ליתן לו נדוניא אלא ע"מ שישא בתו ואין לחלק דשאני התם שלא בא עדיין ליד החתן אבל היכא שכבר באה מקצת נדוניא ליד שמעון לימא ליה נתת לי מעות הללו ע"מ שאשא בתך אנא הא קאימנא לקיים תנאי לישא בתך ולא אחזיר מה שנתת לי הא ליתא דהא פסקינן בב"ב בין מת הוא או היא מוהרי הדרי אלמא כשהבעל חוזר צריכה להחזיר הסבלונות משום דאדעתא שתנשא לו שלחם לו כו' וכ"כ הב"י בשם הרשב"א בתשובה המשדך בתו לחבירו ושלח בגדים כו' דכי היכא דהדרי סבלונות דשלח איהו לה כו' ע"ש והביאו לדין זה בש"ע ואמנם מזה אין ראיה כלל דלענין סבלונות מיירי ובזה י"ל דאומדן דעת הוא שאינו שולח אלא ע"מ לכונסה וכמבואר להדיא בלשון הרמב"ם פ"י מהל' זכיה ומתנה השולח סבלונות כו' שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נו' בלבד משמע הא אולי שלח בדרך דורון ומתנה לא היה חוזר אך תשובת הרשב"א הלזו שהביא הב"י מצאתי ראיתי' באריכות בשו"ת הרשב"א חלק ג' סי' צ"ו ושם איתא שראובן טען ששמעון יחזור לו מה ששלח שהוא לא שלח לו אלא לפרעון מה שפסק לו ושמעון טוען שלא שלח בפרעון אלא במתנה כו' תשובה כו' דאפילו לא שלחם בפרעון מ"מ סבלונות הם ואין הפרש בין סבלונות ששלח החתן כו' מבואר מזה דאם שלח בפרעון מה שפסק לו פשיטא שהיה צריך להחזיר וא"כ כיון דאפילו בא לידו ממש צריך להחזיר כשנתבטלו השידוכין מכ"ש כשלא בא לידו ממש אלא דחשיב כגבוי ולכאורה צ"ע על הב"ש שדימה דין זה למורדת דמ"ע דהתם כל שהוא בידו אין מוציאין ממנו מחמת דין מורדת ואפילו תפסה מעות לא מהני ובכה"ג שלא נתן דמהני משום אומדנא מ"מ במונח ביד השליש הוי כבא לידו ואזל האומדנ' משא"כ כאן דאפילו בא לידו מוציאין ממנו ואע"ג דבארוסה מבואר מהטור וש"ע דדוקא בלא נתן עדיין שאני התם דגם בארוס' שייך דין מורדת כמבואר שם סעיף ב' (וע"ש בב"ש ס"ק שכתב דנקט כדי לצערו דבמ"ע אין מפסדת דאין לה כתובה וצ"ע דהא מפסדת הנדוניא כשבאה לידו ואפשר שאין דרך לתת הנדוניא לידו באירוסין וגם י"ל דהתם במ"ע באמתלא מבוררת ואז מוציאין הנדוניא כמ"ש הב"ש כאן ואם אינם מבוררת היינו כדי לצערו ויותר נכון לשיטת הרמב"ם במ"ע בנדוניא וקצרתי) והלכך אם נתן והאמתלא אינה מבוררת הוי כמורדת דבעינא ליה ואם כבר ניתן לידו אין מוציאין ממנו אבל בשידוכין אדם איך יזכה במה שניתן לידו בתורת נדוניא שהוא ע"מ לכונסה ומכ"ש במה שהושלש לטובת הזוג ולפ"ז דברי הב"ש בזה הם תמוהים והנה מה שהקשיתי מתשובת הרא"ש שהביא הטור י"ל דא"ש ע"פ מ"ש הב"ח שם על דברי תשו' הרא"ש וז"ל וצ"ל דהך עובדא דהרא"ש לא נעשה בקנס ובקנין וגם לא השלישו שטרות דאל"כ הא כתב הרא"ש דיש לשליש לקיים שלישותו כו' אלא כדפרישית שלא היה שם אלא פסיקא בעלמא בפני עדים כמה אתה נותן לבתך כך וכך כו' והיו שניהם יכולים לחזור בהם ולפיכך פסק דכאן צריך מה שקיבל כו' ע"ש נראה מזה שסובר דאותן שמשלישין על הנדן הם ג"כ לקיום שלא יחזיר אחד מהם ולפיכך כתב שלא היה רק פסיקא בעלמא כו' דאל"כ הא מצינו לומר דשפיר היה שטרות מושלשין על הנדוניא אך לא עדיף מאילו נתן לידו ממש אלא ע"כ דבכה"ג שמשלישין שטרות על הנדוניא הרי הם כמושלשין על הקיום של השידוך וזה עדיף טפי מנתן לידו דאינו דרך קנס רק דרך פקדון או הלואה וכיון שנפסק הקשר צריך להחזיר כמו בסבלונות משא"כ בהשליש שטרות שהוא ע"ד כן שיהיה השטר חלוט לו בין יעבור או לא יעבור ושפיר כתב הב"ש דבכה"ג שהשליש שט"ח לנדן אמרינן שלא נתן רק ע"מ שתהנה בתו ור"ל דנהי דהשט"ח הוא לבטחון ג"כ ואדעתא דהכי השליש שאם לא יקיים כפי התנאים יוחסר לו השט"ח מ"מ כיון שכל עיקרו של השטר הוא על נדוניא א"כ גם אם השטר בעצמו הוא בידו מ"מ אינו יכול לגבות בו כשנתבטלו השידוכים שלא נתן אלא לנדוניא דהיינו על מנת שתהנה בתו ולפי זה בממרני דהוי כבא לידו ונסתלק אומדנא שלא פסק אלא ע"מ שלא תהנה דכל שהוציא מידו אסח דעתיה ואם כן כיון שהשט"ח שניתן על הנדן הוא מושלש לבטחון למסור ליד זה ואם כן כשזה עבר על התנאי השליש מוסר לצד המקיים השט"ח והשט"ח הוא חשיב כגבוי וליתא לאומדנא שלא נתן ע"מ שלא תהנה בתו דכל שנתן תו ליכא אומדנא זו ושפיר הוי דידיה וא"צ להחזיר ולא דמי להך דהרא"ש שנתן לו מעות נדוניא ופסק דצריך להחזיר משום דמה שנתן מעות לידו אינו דרך בטחון רק בדרך מלוה או פקדון כיון שלא השלישו שטרות ומכ"ש לפי מ"ש הב"ח שלא היה שם רק פסיקא בעלמא בלא קנין א"כ י"ל דכיון ששניהם יכול לחזור בהם לא מסתבר שנותן מעות ליד החתן לחלוטין כיון שבקל יכול לחזור ואומדן דעת היא שאינו רק דרך הלואה משא"כ כל שהיה שם קנס וקנין והשלישו שטרות טפי מסתברא שמעות הנדוני' נותנים לו במתנה כיון דלא אסיק אדעתיה שיחזור הצד השני לבטל קשר אמיץ זה ובכה"ג באמת א"צ להחזיר אך לא משמע כן מהב"ח וגם דהא ראייתם מהך דסבלונות דמיירי לאחר אירוסין ואפשר דסבלונות שאני כמש"ל דאומדן דעת שאינו רק להתקשט ולנוי אלא דמייתי ראיה דלא מצי למימר אנא הא קאימנא כו' דכמו בסבלונות אף ע"פ שאבי הבת מוחזק מוציאין מידו ה"ה בממון של נדוני' שניתן לו באירוסין כיון דאיכא למימר דהלואה או פקדון היא אע"פ שהוא מוחזק מוציאין ממנו אבל היכא שנתקשרו בקנין דליתא בחזרה אז אפשר דאם נתן לידו ממון לחלוטין נתן דלא מסיק אדעתיה שירצה לחזור וגמר ומקני:) ולהיות כי דברי הב"ש באו קצרים כדרכו ראיתי לבארם ביאור רחב בעז"ה לכן מוכרח אני להאריך קצת הנה דברי תשובת הרא"ש שהביא הטור דמעות שניתן לחתן בתורת נדוניא אחר שידוכין כשנתבטלו השידוכין צריך להחזיר הם דברים פשוטים שהרי כל עיקרה של נדוניא הבאה מן האשה לבעל לעולם איתנייהו בחזרה שהרי הם נכסי צ"ב ואפילו אם נשאת הם שלו לישא וליתן בהם ולחזרה קיימי כשימות או תתגרש רק אם מתה אז הוא יורש בתורת ירושה אבל זולת זה אין מקום זכיה לבעל בנדוניא שלא יצטרך להחזיר שמעיקרא לא ניתנו לידו אלא כל זמן שתהיה תחתיו ומשמשתו אבל כשיוצאה ממנו היא נוטלת הנדוניא שלה אם לא בנשואי עבירה דאיכא דקנסוה וא"כ כשנתבטלו השידוכים והיא נפרדת ממנו מאין יהיה לו זכות בנדוניא שלה יותר מאם תופרד מאתו אחר הנשואין ולפי"ז צריך להבין בדברי הרא"ש שכתב שא"ל דלימא שמעון לראובן נתת לי מעות ע"מ שאשא בתך אנא הא קאימנא לקיים התנאי ולא אחזיר לך מה שנתת לי הא ליתא דהא פסקינן הלכתא מוהרי הדרי כו' ולכאורה לא היה צריך לזה דבפשיטות הוי מצי למימר דלו יהא שכבר ניסת דודאי זוכה בנדוני' מ"מ כשיוצאה ממנו צריך להחזיר והרי הרא"ש לאו מטעם קנס אתי עלה וגם צ"ע במ"ש דקי"ל מוהרי הדרי ולא מצי למימר אנא הא קאימנא לינשא לך ולא אחזיר לך הסבלונות משום דאדעתיה שתנשא שלחם לה וכשחזר בו צריכה להחזירם לו וכן בנדון זה יחזיר לו כו' ולכאורה היא גופא קשיא דבאמת גבי סבלונות תטען ותימא הכי אנא הא קאימנא דהא הכי קי"ל בכל המחייב עצמו ורוצה לקיים תנאי ונראה דודאי אם המעות שניתן לידו אינו אלא [על[דעת נדוניא בלבד פשיטא שאינו זוכה כלל בטענה דאנא הא קאימנא שהרי כל נדוני' יצאה ממנו כשנפרדת ממנו וכמ"ש רק שיש מקום לטוען לטעון כיון שאין דרך ליתן הנדוניא אחר השידוכין ליד החתן א"כ י"ל שניתנו לטבועין שהמעות יהיה שלו אלא שהוא מתחייב לישא בתו ואז יהיה שלו בתורת נדוניא ולכן שפיר מצי למימר אף שנתת לי ע"ד לישא בתך אנא הא קאימנא ורצוני לקיים תנאי והעכבה היא ממך וא"כ אין אני צריך להחזיר שהמעות ניתנו להיות שלי רק שאני מחויב לישא הבת ואתן כתובה עליהם ומחמת עכבה דידך איני מחויב להחזיר וכה"ג אמרינן בריש כתובות חלתה היא מהו מצי אמר לה אנא הא קאימנא כו' שפטור מחיוב מזונות שנתחייב אם לא ישאנה כיון שהיא מזומן לישאנה וה"נ המעות הם שלו אלא שמחויב לישא ולתת לה כתובה ע"ז וכיון שהיא מזומן לישא אותה והעכבה ממנו היא פטור ולזה הביא ראיה מהך דסבלונות דהדרי ולא מצי אמר אנא קאימנא כו' משום שלא ניתנו לה לטבועין רק שהיא התחייבה עצמה לינשא ואם לא תנשא תחזור דאז אם אין עכבה ממנה לא היתה צריכה להחזיר רק איפכא אמרינן דכל עיקרם של הני מוהרי אינם רק להתקשט ולנוי ע"ש שתנשא וע"ד שלא יהיה נישואין לא נתן כלל וא"כ ממילא אף שחזר בו הוא כיון שלא נתן כ"א ע"ד נשואין בטלה ולא מהני בזה טענת הא קאימנא וה"ה במעות שניתן לו לנדוניא ג"כ לא ניתן לטבועין ואם לא ישאנה ויקיים תנאי מחויב להחזיר דאז הוי מצי למימר אנא הא קאימנא אלא מעיקרא לא ניתנו לטיבועין רק דרך פקדון או הלואה ע"ד שכשתנש' לו יהיו שלו לנדוני' וא"כ כל זמן שלא נשאה אף שהעכבה ממנה אין לו זכיה במעות כלל וזה ברור:
ועתה אבוא לדברי הב"ש והנה הך דינא דהח"מ במחייב עצמו לחתן בלי שום תנאי כו' הוא דבר ברור וכאילו נתחייב לו מנה שהלוה לו ואמר לו אם תנשא בתך לי יהא מחול לך דאף אם לא נשאת לו מחמת אונס מ"מ זה לא מחל כ"א כשתנשא לו וכן מבואר בב"ש סימן קמ"ד וז"ל ותנאי שהוא לטובתו שהיא תעשה זאת לא מהני טענת אונס כי הוא לא התרצה ליתן גט כ"א בתנאי שתעשה זאת כו' ע"ש ולענ"ד פשוט דאף למ"ד אונסא כמאן דעביד מודה בזה כמ"ש לקמן וגם בלא"ה הרי התנאי הוא אם ישיא לו בתו ובודאי דעל נשואין ברצון הבת קאמר שהרי אין בידו לכופה וכיון שלא נתקיים התנאי אין כאן מחילה ומה איכפת לן במה שהיה טועה וסבר שיפייסה במה דאפייס ולקמן אבאר עוד בזה שכתב וכו' ושוב סיים בה הח"מ ומעשים בכל יום שמניחים ביד שליש שט"ח על הנדן שכשיתקיימו השידוכין הוא פורע השט"ח על הנדן ואם אינו רוצה לקיים התנאי השליש נותן השט"ח של העובר לצד המקיים וכאשר נוהגים גם עתה וס"ל להח"מ דגם בכה"ג שעיקר השט"ח הוא על הנדן דינא הכי כאשר הוא מעשים בכל יום ולכן כתב הב"ש ובסימן ע"ז כתבתי בשם הג"מ כשבתו טוען מ"ע א"צ לשלם לחתנו השט"ח שנתן על הנדן כו' כי אומדנא דמוכח היא דכוונתו היא ליתן הנדן באופן שתהנה בתו וכו' ור"ל דבכה"ג נהי שתאמר שאין מועיל טענת אונס והשליש ימסור השטר חוב להחתן מ"מ אינו יכול להוציא בטענת הא קאימנא לישא את בתך אלא שהיא מעכבת שהרי זה טוען לו יהא שנשאת לך וטוענת מ"ע איני צריך ליתן לך דבר כיון שעיקר השט"ח רק על הנדן וא"צ ליתן רק כשתהנה בתו וכל שטוענה מ"ע א"צ ליתן א"כ כ"ש כשמסרב' קודם הנשואין אך כ"ז בהשליש שטר חוב שכתוב בו שם המלוה אבל בשט"ח ממרני שהוא כגבוי כיון שהוא מושלש ע"ד זה שיהיה שלו בכל גווני אלא שהוא מחויב לישא הבת ויהיה לנדוניתה אם כן אם הבת מעכבת מצי למימר אנא הא קאימנא לקיים תנאי לישא אותה ולא מצי למימר לו יהא שנשאת לך הרי טוענת מ"ע ז"א דאם טוענת מ"ע באמתלא שאינה מבוררת אינה יכולה להוציא מידו אף הנדוני' כמבואר בסימן ע"ז וא"ש מ"ש הב"ש בסי' ע"ז בשידוכים שלנו שא"צ ליתן מה שפסק אבל אם כבר נתן הנדוניא או ממרני וכיוצא בזה בשידוכים שלנו שהיא להבטיח את השידוך שיהיה קיים אין מוציאין מידו בטענת מ"ע באמתלא שאינה מבוררת דהא מצי טעון הא קאימנ' לקיים תנאי ולישא בתך ובזה לא שייך לומר כמ"ש הרא"ש דאדעתא שתנשא לו נתנם לו שהרי אדרבא ניתנו לו לבטחון והם שלו אף אם לא תנשא אלא שהוא נתחייב שישאנה ואם יהיה עכבה ממנו שלא ירצה לישא אותה באמת הוא מחויב להחזיר אבל אם אין עכבה ממנו אלא מאביה או ממנה לא איכפת ליה כלל כיון שהוא מזומן לקיים התנאי ודברי הרא"ש הם אמורים בנותן מעות לנדוניא ולא עלה על לב מעולם שיהיה לבטחון לקיום השידוך. דבזה אין ספק כלל דכל שנתבטלו השידוכים לא זכה כלל בנדוני' וכן דברי הרשב"א בסבלונות שמעולם לא ניתנו לו לטבועין רק לפי שעה וע"ד שישאנה וכל שלא נשאה מאיזה צד שיהיה לא זכה בסבלונות כמ"ש בתשובת הרשב"א ח"ג סימן צ"ו באורך דמה שעה אאהלצה אאאאלה שאיה יאה שעהאא ששש שאמרו בשלח סבלונות חוזר אינו הלכתא בלא טעמא אלא דירדו חז"ל לסוף דעתן של בריות שהמשלח לבית חמיו לא על דעת ליתן לחלוטין ולטבועין הוא שולח אלא משום אחתוני ועל דעת שישיבו לו מבית חמיו עם אשתו שע"ד לכונסה שלח כו' וה"ה והוא הטעם כששלח חמיו לבית החתן שלא שלח אלא ע"ד שתנשא לו בתו ואפילו נתארסה לא מחל עד שתכנס בתו אצלו כו' ע"ש וה"ה במה שנתן לו אבי הבת אחר השידוכין במה שפסק לו לנדוני' כשלא נתן לבטחון לקיום הענין שהרי נדונית הבת הוא ולא לשם מתנה רק ע"ד שישא אותה לכתוב לה כתובה על סך זה וכן מבואר בשו"ת הרשב"א ח"ג סימן רמ"ד וז"ל הדבר ברור שאין שמעון זוכה במתנת הגן והבית ואפילו עכבה לאה לפי שלא ניתנו רק לנדוניא וכל שלא נשאת לו מאיזה צד שיתבטלו הנשואין לא זכה שמתנת הקרקעות נגררת אחר הנשואין והוא היה חייב לכתבן לה בנדוני' כו' ע"ש ל כל שניתן לו או ביד שליש שימסור לצד המקיים לבטחון לקיום הענין וכאשר הענין מתקיים הוא לנדוני' פשיטא שיעשה השליש מה שהושל' בידו וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ד ועל שידוכין שעשה כ"א שטר בקנס על עצמו כו' יש לשליש לקיים שלישיתו וכן שטר נדוניא שכותב על עצמו בחוב גמור כיון שחייב בו עצמו חייב הוא ואם עבר על תנאו תוכל האשה לגבותו עכ"ל:
שוב מצאתי הדבר מבואר שיש חילוק בין נותן לנדוני' סתם בין נותן דרך הודאה וחיוב שהרי כל חיליה דהרא"ש ששמעון צריך להחזיר מה שניתן לו בנדוני' מהא דמוהרי הדרי והנה בב"י בריש סימן נו"ן כתב בשם רבינו ירוחם וז"ל נדוני' שנהגו לכתוב באלו הארצות שמחייב עצמו החתן כשמשדכין ומודה שקיבל כך וכך ומחייב עצמו חוב גמור נראה שנגבית בכל ענין אפילו חזרו בהם היא או הוא שכבר הודה וחייב עצמו ושעבד ושאלתי לרבותי ע"ז והודו לדברי עכ"ל הרי מבואר דלא אמרינן שלא התחייב את עצמו כ"א באופן שתנשא לו אלא כיון שכבר זכתה בחוב לא איכפת לן בחזרה ואפילו חזרה היא ולא דמי לסבלונות שלא זכתה מעולם כלל (אך מ"ש אפי' חזרה היא צ"ע מתשו' הרא"ש שהבאתי שנראה מדבריו דדוקא אם עבר הוא על תנאו היא גובה אבל לא אם חזרה היא ואפשר דמיירי שחזרה ע"י אמתלא מבוררת וניכרת לב"ד שא"א שתנשא לו דמ"מ החוב לא בטל כיון שכבר נשתעבד ועל החזרה היא אנוסה וגם זה צ"ע) ונראה שדרכם היה בשעת קישור התנאים לכתוב שהחתן קיבל מן הכלה סך כך וכך ומחייב עצמו לשלם הסך ההוא ולכן הוא מחויב אפילו נתבטלו הנשואין ולכאורה נימא דלא עדיף שטר חיוב זה מאילו נתן מעות ממש לידה דצריכה להחזיר אלא הוא הדבר אשר דברתי דודאי נתינת מעות ממש בתורת נדוני' או סבלונות נגרר אחר הנשואין וכל שבטלו הנשואין צריך להחזיר אבל המנהג ההוא נתיסד שהחתן יתחייב עצמו לבטחון לקיום הענין וזה נגבה אם בטל ע"י חזרה וכן אם נתן מעות לבטחון ונתבטלו השידוכין מחמת חזרה פשיטא שא"צ להחזיר וכ"ש הוא מנתן שט"ח לבטחון ולפ"ז דברי הב"ש עולים כהוגן בכה"ג דמעשים בכל יום שמניחים שט"ח לקיים הענין ועולה לכאן ולכאן שאם יתקיים הוא נותן הסך לנדוני' ואז היכא דא"א לדחותו בטענת מ"ע כגון בממרני דחשוב כגבוי שפיר זוכה בו החתן כמ"ש רבינו ירוחם שכבר הודה ונתחייב ונשתעבד ודברי הב"ש בזה עולים יפה לדינא כפתור ופרח:
ועתה נחזי אנן בנ"ד לפי שהשאלה באה סתומה אני צריך לבאר כל החילוקים ונראה ברור דלא מיבעיא אם נעשה הענין על פי השלשת שטרות לקיום התנאים ושוב לוקחין שטרות אלו מיד השליש ומשלישין במקומם מעות ביד השליש או וועקסלין על שם הזוג הרי הדבר מבורר וידוע שמעות זה או וועקסלין אלו המה תמורת השטרות שהונחו לבטחון לקיום הענין ובמקומם הם לכל דבר ולא יפול לב מתעקש עליו לומר שדעת הצדדים היה לבטל הבטחונות והקיומים שנעשו בשעת התקשרות רק משלישין עתה לצורך נדוני' ואין חוששין לחזרה מחמת קנס המבואר בתנאים דא"כ מעיקרא מאי קסברי שלא סמכו על חומר הכתוב בתנאי על צד העובר והשלישו שטרות לחזק במסמורים לא ימוטו ועוד דמה"ת יעשו זאת לבטל מה שמחזק הענין ביותר וגם נראה דאף אם היה רצון הצדדים כן אין בכחם לבטל בלי רצון הזוג שהרי כל עיקר הענין הוא לטובת הזוג וזכין להם שלא בפניהם אבל אין חבין להם וכן מבואר באה"ע סימן קי"ד לענין חיוב מזון הבת אם האם פטרו מלזונה אין הפטור כלום וכתב שם הב"ש בשם הפרישה שאם האב עשה חיתון עם בתו ונתרצו האב והחתן לבטל השידוך אין רשות לאב לבטל החיתון בלא רצון בתו וק"ו שאין לו רשות לבטל השט"ח שהשלישו לקיום ההתקשרות וע"כ דבאמת אין מבטלין אדרבא מחוזקין הבטחונות ביתר שאת במה שנותנים ליד השליש מעות מזומנים ע"ש הזוג שיסתחר בהם לטובתם והם הם הבטחונות והקיומים על השידוכים שהמעות קנוי לצד המקיים ואם יתקיים הענין הוא הנדוני' שהתחייבו הצדדים ולא גרע מעות בעין שהושל' תח"י השליש או מממרני שהושלש לידו לנדוני' ולקיים הענין. ומעתה בנ"ד כפי אשר היה למראה עיני גב"ע ופס"ד מהנברר מצד אבי החתן וז"ל ע"ד הטענות כו' א"כ אף אם לא היה מושלש שט"ח מתחלה רק זה החילו להשליש אף אם לא היה בפירוש ע"ד קיום השידוך אומדנא דמוכח הוא שהשליש לבטחון לקיים השידוכין שיהיה דעת אבי הבן סומך על זה וכל כה"ג פשיטא דעדיף מהניח שטר לבטחון וחייב עצמו שכתבתי בשם הרא"ש ורבינו ירוחם דשפיר גובין בו אלא שהבית שמואל כתב דבשטר שנזכר בו שם המלוה לא מהני כיון שעיקר השט"ח לסילוק הנדוניא וא"כ אנו דנין כטוענת מ"ע אחר הנשואין (והרא"ש ורבינו ירוחם מיירי בשט"ח שהחתן נותן על עצמו להכלה שפיר מתחייב למשתעבד משא"כ הכלה להחתן דמהני טענת מ"ע) ומ"מ בממרני כתב הב"ש דמהני וא"כ מכ"ש בהשליש מעות בעין לטובת הזוג דכבא ליד החתן ולא מהני מה שחזרה בה שיצטרך הוא להחזיר וק"ו הדברים בזה שבפירוש התנו להשלישו סך כו' וגם שטר חוב על המותר לקיום השידוך שהדברים מבוארים ברא"ש ורבינו ירוחם דשפיר גובין בו אף שלא נתן ויעשה השליש מה שהושלש בידו ויכול לגבות אף בשט"ח דסתם שט"ח שאנו משלישין עתה הוא ע"ד הבטחות של חכמי ספרד ואין מועיל טענת אונס ואבאר עוד אי"ה:
ועוד נלענ"ד ברור דגם הרא"ש שכתב דצריך להחזיר מה שניתן לו על הנדן מודה בנ"ד דא"צ להחזיר דהא שפיר קאמר אנא הא קאימנא לקיים התנאי ואי משום אומדן דעת שלא נתן אלא ע"ד שתנשא זה לא שייך אלא בסתם משא"כ בנ"ד שזה התרה בו שאם רוצה בקיומו של השידוך שישליש הנדן לקיום ואם לאו אולי יזדמן לו שידוך אחר יעשה וזה מילא רצונו והשליש הא קמן שכל כוונת השלשת המעות בזה היה כדי שיתקיים השידוך בכל אופן א"כ אזל ליה האומדן דעת ואדרבא איכא אומדן דעת שזה שכנגדו לא להיות תלוי ועומד בקשר שאינו של קיימא וע"ד כן השליש אבי הבת להראות פנים מסבירות לאבי הבן כי הקשר הוא קשר אמיץ והקנה בכל אופן שהרי הנה זה בא לעשות רצון מחותנו אבי הבן והוא רוצה שיהיה קנוי בכל אופן מדאגה מדבר שמא יחזור בנו או היא או בתו מעצמו או ע"י הסתת קרובים וכל שהוא דבר שתלוי ביניהם אין מועיל אומדן של האחד כלל כמ"ש התוס' בב"ק דף ק"ד ובכתובות דף מ"ז וכמ"ש לקמן בזה:
ועוד נראה לפי מ"ש הרא"ש בתשובה סי' לענין נדונית חתני' שאם נהרגה האשה א"צ להחזיר דלא אסיק האב אדעתיה שתהרג וגמר ויהיב אדעתא דהכי ומשם למד בתה"ד סי' רס"ז דגם בנשתמדה א"צ להחזיר לאב ואפילו לא נתן צריך ליתן דבמלתא דלא שכיח לא אמרינן אומדנא וכן הסכמות כל אחרונים ס"ס קי"ח וכ"כ בשו"ת ב"ח סימן מ"ח לענין מי שמכר עורות והזכיר שחיטה בדבריו ע"ש (ובזה נדחה מ"ש הח"מ לענין השלישו שטרות דצ"ע שמא אומדנא היא שלא התחייב אלא ע"מ שהבת לא תסרב ע"ש שהניח בצ"ע ולפי מ"ש ז"א דכיון דסירוב הבת הוא אונס דלא שכיח א"כ לא אזלינן בתר אומדנא זו). ולפי"ז צ"ע על הראיה שכתב שחזר בו הוא מחזיר הנדוניא דאומדנא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ודמי לה לההיא דפליגי ר"נ ורבנן בכתב לה פירות כו' ומתה דאמרינן שלא זכה הבעל ולכאורה י"ל דוקא מתה שאינו אונס דלא שכיח משא"כ בזה שהוא עצמו העושה התקשרות הלז ומלתא דלא שכיחא שיחזור בו הוא עצמו ויבטל התנאין ויותר לא שכיח מסירוב הבת וכיון דלא אסיק אדעתיה שהיא יחזור בו אזדא ליה האומדנא ואם נפשך לומר דשפיר שכיח שיחזור בו ע"פ שמועה קרובה או רחוקה או איזה סיבה שבגלל הדבר הזה יחזור בו א"כ גם סירוב הבת שכיח שמצא ע"י איזה שמועה או סיבה ועינינו רואות רבות בנות עשו כזאת ובפרט האידנא דשו בה רבים ובדוחק י"ל דחזרת עצמו שכיחא ליה משא"כ חזרת הבת סתמא ניחא לה במה דעבד אבוה וכיון שאביה אינו חוזר רחוק שהיא לבד תחזור בו נגד רצון האב ואיך שיהיה עכ"פ נראה דבגוונא דנ"ד שנתחייב בקנין ובקנס להשליש ממרני או מעות לטובת הזוג ממש זכה החתן דאי תימא כסברת הרשב"א דסירוב הבת לא שכיח אם כן מצי טעין אנא הא קאימנ' דליכא אומדנא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה והיא מסרבת ז"א דכיון דסירוב לא שכיח הרי זה כנהרגה או נשתמדה דלא אזלינן בתר אומדנא זו ואם כן זכה במעות השלישות. ואי תימא כסברת הר"מ ב"ר ברוך במרדכי דלא חשיב ליה אונס כ"כ ושפיר אמרינן אומדן דעת שלא השליש ונתחייב אלא ע"ד שתהנה דודאי אסיק אדעתיה א"כ שוב יש לחייבו קנס דהו"ל לאתנויי וממ"נ זכה או בקנס או במעות שבעין תח"י השליש אם לא שנאמר דסירוב הבת הוי אונסא דשכיח ולא שכיח וכדמשמע קצת מלשון הרשב"א בתשובה שהביא הב"י ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח לית ליה לאתנויי וא"כ י"ל דלענין קנס לא הו"ל לאתנויי משא"כ לענין אומדנא דוקא בלא שכיח כלל לא אמרינן אומדנא אף כפי פשיטות לשון הרשב"א בתשוב' סימן תשע"א שכתב לא היא דאונס דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפילו שכיח ולא שכיח לית ליה לאתנויי כו' עכ"פ מבואר דמספקא ליה בהא אם שכיח ולא שכיח או לא שכיח כלל ומבואר בתה"ד בפסקים סימן שכ"א דהואיל ולא אתינן רק מכח אומדנא כל שיש כאן ספק לא תבטל והביא ראיה מדברי האשר"י פרק מי שמת גבי ש"מ שהקדי' כו' וכתב האשר"י כיון דהמתנה ודאי ומכח אומדנא אתינן לבטלה בעינן אומדנא ודאי וא"כ בנ"ד הואיל והאב כתב ונתן בודאי לחתנו ואפילו לפר"ת לא אתינן לבטל המתנה אלא מכח אומדנא בנ"ד ספיקא היא ולא יתבטל מכח ספק אומדנא ואפילו לא"ז דפסק התם כנ"ל אפשר דחזקת ממון עדיפא כ"כ דאפילו ספק אומדנא מהני אבל נ"ד דהממון ביד שליש והו"ל לבעל תפיסת יד אית לן למימר דספק אומדנא לא תבטל המתנה ודאית עכ"ל הרי מבואר דבכה"ג היכא דליכא אומדנא ודאית לא אזלינן בתרה אך באמת להרשב"א שבתשובות הראשונים נתקצרו וגוף תשובה זו כלשונה היא בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רי"א ושם כתב וז"ל ואל תשיבני שהיה לו להתנות כנ"ל דלא היא דלא אמרו אלא באונסא דשכיח כהפסקת נהר אבל אונסא דלא שכיח או אפי' שכיח ולא שכיח כמיתה ואולי לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס וזה ודאי אונס דלא שכיח שכל הבנות כו' הא קמן דלרווח' דמלת' כתב דאפי' בשכיח לא שכיח לית ליה לאתנויי וא"כ כ"ש בזה שהוא ודאי אונסא דלא שכיח וכן מתפרש הלשון בתשוב' הרשב"א ח"א במ"ש ואפילו שכיח ולא שכיח כו' לא בא לומר דהך דהכא י"ל דהוא שכיח ול"ש אלא ר"ל דגדולה מזו דאפילו שכיח ול"ש לית ליה לאתנויי אבל הך דהכא ודאי ל"ש היא וכמ"ש להדיא בח"ג ופשיטא שאין לנו לבדות מלבינו לומר דהוא אונס' דשכי' ול"ש שניהם לטובת אבי הבת לענין המעות המושלש הוי אומדנא ולענין הקנס לא הו"ל לאתנויי אלא או כדעת הרשב"א דל"ש כלל או כדעת מהר"מ דאין זה אונס לפוטרו מקנס וא"כ ממ"נ זכה המשודך בממון המושלש או מטעם שזוכה לו הממון לקיום השידוך וליכא אומדנא או משום חיוב הקנס וגם כי יש פוסקים הסוברים דוקא באונסא דל"ש כלל אבל שכיח ול"ש לא ומדייק הכי מלשון הרמב"ם שכתב פרק י"ט מהל' מכירה שלא עלה על דעתו זה הפלא כו' משמע דוקא באונס פלא דל"ש כלל וזה דעת מהרשד"ם בתשובה ועיין בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' ס' ושם כתב שהתוס' בגיטין בתירוץ הב' נראה שאין מחלקין בין אונס שכיח ובין שכיח ול"ש וא"כ פשוט דנ"ד שהחתן מוחזק כיון שהושלש לטובתו א"כ אף אם כה יאמר דהך אונס הוי שכיח ול"ש אין מוציאין מידו כיון דאיכא דיעות ואיכא שינויא דאף דשכיח ול"ש דינו כשכיח אך באמת צ"ע לזה דברשב"א מבואר דס"ל דהוי ל"ש כלל דסיים שם שאותן שאין מתרצים הם מיעוט מן המיעוט כו' וא"כ בכה"ג לא אזלינן בתר אומדנא כמו בנהרגה או נשתמדה דאמרינן דאע"פ שלא נתן צריך ליתן ומכ"ש בנתן כבר דאין מוציאין מידו והדברים שכתבנו הם ברורים בס"ד:
ועוד ראיתי לברר דברי הרשב"א בתשובה דלעיל שכתב ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא אנוס ודאי ולא במסבב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות עכ"ל ולכאורה צ"ע דא"כ איך כתב שטענת אונס שטען הדין עמו דלמה יהיה הדין עמו כיון שאין אתנו יודע מה בלבו אם לעקל כו' ושמא באמת הוא סיבב וגרם סירוב הבת ואם כונתו שיברר ע"י שישבע או יקבל בחרם לבתו כלל נראה שאין זו טענה לפוטרו מקנס דטענה זו של אונס במקום קיום התנאי קאי ובתנאי שהיא בקום ועשה צריך לברר שקיים התנאי וכמו כן צריך לברר אם טוען שהיה אונס וכ"כ להדיא באורים ותומים סימן כ"א שצריך לברר אונסו אף אם הוא מוחזק והביא ראיה מלשון הרמב"ם שכתב ואם הביא ראיה שאנוס היה כו' ע"ש וא"ל דכיון שהבת לפנינו ואומרת שאינה רוצה מסתמא האמת כן הוא שהרי רוב בנות מתרצות אין זה ראיה של כלום דאיהי בתר אביה גריר' וכיון שהאב נשתנה דעתו מאיזה טעם שיהיה נמשכת היא אחריו ושינוי דעת האב פשיטא דלאו מילתא היא לדון דין אונס מחמת זה ואמנם למעיין דברי הרשב"א באורך בח"ג שכתב ראובן שידך בת בתו כו' ועוד חייבו עצמם לקיים השידוכין בקנס ידוע וקנו מהם סך ידוע ולהיות אילו שט"ח ביד שליש עד זמן הנשואין כמנהג המקום ועוד נשבעו שניהם זה לזה להשלים התנאים ולאחר שנתים חזר בו ראובן ואומר כי בת בתו אינה רוצה ורוצה לפטור עצמו מן השבועה ומן הממון שפסק מחמת נדוניא בטענת אונס ומן הקנס רוצה לפטור עצמו בטענת אסמכתא ושמעון טוען שאין כאן אסמכתא לפי שיש בשט"ח של הקנס מעכשיו כו' ועל הפסק טוען שהוא חייב כיון שנשבע אפילו הוא אנוס כמו שטוען אינו אנוס על הממון ועוד שאינו אנוס וטענת הרמאי הוא כי מרצונו שידכה עם אחר כנ"ל והרשב"א השיב שאם היא כמו שטען ראובן שאין סיבת הביטול מרצונו אלא מחמת סירוב הבת טענותיו טענות וטענת אסמכתא טענה כמו שטען ואע"פ שיש בשטר הקנס מעכשיו דכיון שנמסר ביד שליש ואין השלישות מעכשיו אין לשליש להחזירו שאין האסמכתא מצד חיובו של שטר הקנס אלא מחמת החזרת השלישות שהיה להם לומר לשליש אם לא אקיים החזר בלא שום אסמכתא או יהיה בידך מחמת פלוני מעכשיו ותדע לך שהרי שנינו פרק ג"פ מי שפרע מקצת חובו ע"ש והאריך בזה וכתב ועוד כי יש לרמב"ם וראשונים דברים עתיקים אפילו באמר מעכשיו כו' וטענת האונס שטען הדין עמו לפי שזה אנוס גמור הוא כו' ע"ש הנה מבואר שאבי הבת לא בא לפטור עצמו מן הקנס מחמת אונס רק מחמת אסמכתא והרשב"א השיב שהדין עמו שהיא אסמכתא וטענת אונס שטען הוא לפטור עצמו מן מה שפסק לנדוניא ומשבועה ועל זה היתה תשובת הרשב"א כי גם בטענת אונס שטען הדין עמו והיינו לענין פטור השבועה (ואע"פ שסיים בה ועל הפסק ג"כ פטור שלא נתכוון זה ליתן אלא בנדוניא ונישואין אין כאן נדוניא אין כאן ועל השבועה ג"כ פטור אם הוא אנוס שהאונס פוטר גם את השבועה ולשון זה משמע דמעיקרא לענין פטור הקנס מיירי אפשר דמ"ש ועל השבועה ג"כ כו' הוא חוזר על מ"ש בראשונה בפטור השבועה וצ"ע) ולכן שפיר כתב ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא אנוס ודאי ולא במסבב וגורם האונס והלב יודע כו' משום דלענין שבועה שהוא בינו לבין קונו אחר כוונת הלב הן הדברים אכן אם רוצה לפטור מקנס צריך לברר אונסו ואין זה בירור מה שהבת צווחת ואומרת איני רוצה שהרי אינו רק מיעוט' דמיעוטא שמסרבת אחר מעשה האב כמ"ש הרשב"א וא"כ יש לנו לדון ששותא דידה דאביה היא וערום יערים הוא ואין זה בירור כלל ועוד נראה דכיון דמחמת אומדנא אתינן עלה א"כ אדרבא איכא אומדן דעת להיפך שזה שכנגדו לא היה מתרצה בכך שיהיה יכול לבטל הקשר בדבור בעלמא כי מי הוא הפתי שלא ידע בכל אלה שנפש האב ונפש הבת אחת המה וכשלא ירצה האב יתלה הסרחון בה ליפטר וא"כ כיון שיש כאן דעה אחרת שהוא מתחייב עצמו נגד חבירו וחבירו מדאגה מדבר שלא יבגוד בו הוא משביעו ומחייבו קנס אומדן דעת הוא שלא נתכוון זה לפוטרו ע"י אמירה בעלמא אנוס אני וא"ל דכיון שהם מתחייבים זה כנגד זה איהו גופי' ניחא ליה בהכי כדי שגם הוא יוכל לחזור בו באמתלא כזו ז"א דא"כ מה הועילו בתקנתן וטרחו בכדי לקנוס עצמם כיון שהמסרב יכול להפטר ממנו בדבור בעלמא וא"ל שבאמת צריך לישבע שכדבריו כן הוא שהבת מסרבת ז"א דמ"מ טורח זה למה שהרי בעובדא דהרשב"א שם נשבעו שניהם ובכל שידוכין תקעו כף ומקבל חרם על עצמו וא"כ קנס זה לא מעלה ולא מוריד ואומדן דעת היא שההתחייבות נעשה על אופן שאם לא יהיה אונס מבורר בב"ד מחויב ליתן קנס ואין זה אונס מבורר והדבר מבואר בתוס' דכתובות דף מ"ז ובב"ק דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אזלינן בתר אומד דעת דהאי דשמא חבירו אינו מתרצה ע"ד כן ועיין במשנה למלך פ"י מהל' זכי' באורך ושם בדברי מהר"ש הלוי ד"ה אלא שנלענ"ד לפ' כו' וא"כ בנדון זה שנגמרו השידוכים ע"פ החיובים והיה הקשר אמיץ ביניהם ע"י הקנסות ואריה דשבועה רביע עלייהו דאי בא למיהדר לא מצי הדרי מי איכא למ"ד דסמכינן אאומדנא דמתחייב ולא חיישינן לדעת שכנגדו שלא היה מתרצה לדעת המתחייב כו' ועיין בדברי המ"ל שם במ"ש דשאני נידון דהרא"ש דלא היה שום חיוב בדבר כ"א מכח שבועה וכיון שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע אף דאיכא דעת אחרת אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח וכן באותה דמהר"ם לאפקועי קידושין בזה יודה הרא"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי ע"ש וא"כ נראה דלענין חיוב קנס אין טענת אונס שהבת אינה רוצה פוטר אותו מדין קנס כיון שאינו אונס מבורר והרשב"א שם לענין השבועה מיירי שהוא בינו ובין קונו ובהכי ניחא מ"ש והלב יודע כו' דלענין השבועה במחשבתו תליא ומצאתי הדברים מבוארים בשו"ת הרשב"א המכונים להרמב"ן בסימן רע"ב שכתב וז"ל אם באו עדים שראובן זה אירעו אונס גוף או אונס דרך דבר ברור הוא שפטור כו' דרך כלל שאונס כשמו ואין הרצון אונס ואילו זה מסבב אונסין לעצמו כגון שסבב על ידו או שלוחו או שאחרים עושים על דעתו שיהיו אדוני הארץ מאיימין אותו ומשימין עליו קנס אין זה אונס אלא רצון אבל אם מאיימין עליו שלא בסבתו כו' וכן הדין במי שאיימוהו באונס הדרך שכל דרכים אלו בחזקת סכנה הם והלב יודע אם לעקלקלות אבל כל זמן שהעידו עליו שני עדים שמכירים באונסו פטור מקנסו אם יש קנס בדבר ופטור מדיני שמים אם יש לו אותו אונס שהוא טוען כו' ע"ש (ובח"מ רמז לתחלת תשובה זו לענין מסבב האונס כו') הרי מבואר שאם יש קנס בדבר והוא טוען טענת אונס לפטור ממנו צריך שני עדים שמכירים באונסו והרשב"א שכתב דאונס סירוב בתו חשוב אונס לענין שרוצה לפטור עצמו מן השבועה שהוא דיני שמים והיינו דנקט הך לישנא דוהלב יודע אם לעקל כו' שהוא אותו לשון עצמו שכתב בתשובה המכונות לענין שבועה ולשון זה הוא היא לקוח מש"ס דסנהדרין דף ופירש רש"י לעקלקלות להעביר על דת וזה שייך גם כאן לענין השבועה ולא לענין הקנס וכן היא במדרש איכה רבתי שאמר ר' יוחנן בן זכאי לבן פנגר שאמר שוברין את החביות כו' והשיב לו ריב"ז הלב יודע כו' וסופו היה שהלך לחרפות ולדראון עולם ואמר במדרש שם בסוף שפגעה בו קללתו של ריב"ז ולכן שפיר נקט לשון זה לענין איסור שבועה שאם אין האמת אתו סופו לקבל עונשו אבל לענין קנס אינו פטור רק אם יברר בעדים ואין זה בירור כיון שאונס כזה קרוב שבא ע"י סיבוב שמסבב לעצמו ואין זה אונס אלא רצון אלא לענין קנס פטרו מטעם אחר שטען דהוי אסמכתא ותדע שהרשב"א לא בא לפוטרו מקנס מחמת אונס שהרי עובד' דידיה קנו בקנין ונתנו שט"ח ביד שליש עד זמן הנשואין כמנהג המקום ומשמע שהיו עושין על דרך הבטחות שהנהיגו חכמי ספרד ובכה"ג אין מועיל טענת אונס במ"ש הח"מ וכן מבואר במשנה למלך פרק י"א מהלכות מכירה הלכה י"ח בשם מהר"ש הלוי דלכך הוזקקו לעשות התנאי במחול לך אף דלהרמב"ם מעכשיו מסלק האסמכת' משום דכיון דהחיוב מוחלט והתנאי במחול לך אף שנאנס חייב ליתן ע"ש ומה שנסתפק הח"מ דשמא אומדנ' דמוכח שלא התחייב אלא ע"מ שבתו לא תסרב כבר כתבתי לעיל דליתא דכאן לא אזלינן בתר אומדנ' דמוכח שלא התחייב אלא ע"מ שבתו לא תסרב כיון דלא שכיח והוה כנשתמד' או נהרגה דמה דלא אסיק אדעתיה כלל שפיר נחית נפשיה לספק זה (ואף לפי מה דס"ד לפרש דברי הרשב"א בפשיטות דפוטרו מקנס משום אונס דלא שכיח לא הו"ל לאתנויי אין זה מטעם אומדנא דאדעתא דהכי לא חייב נפשו אלא כל מי שנתחייב לעשות איזה דבר ונאנס ולא עשאו אין עליו עונש הקנס שקיבל עליו כיון דלולא האונס היה מקיים חיובו אלא שאם היה מתנה בפירוש שמחויב קנס בכל אופן שלא יעשה היה חייב והיה מקום לומר דהוה כהתנה בפירוש כיון שחייב נפשו סתמא ע"ז אמרו דאונס דלא שכיח לא ה"ל לאתנויי אבל היכא שאין מקום לפוטרו משום אונס כגון בחייב מוחלט והתנאי הוא על המחילה דלא מהני אונס כמש"ל רק שנאמר לעקור את גוף החיוב משום אומדנא שלכ"ע התחייב א"ע מפני שהיה סובר שיוכל לקיים התנאי ויהיה מחול אז אפילו תימא דאף בכה"ג אמרינן אומדנא מ"מ לא אמרינן אומדנא על אונס דל"ש וכמו בנהרגה או נשתמדה ונקוט האי כללא בידך דכל שהפטור מחמת אונס אז אונס דל"ש עדיף דלא הו"ל לאתנויי וכל שהפטור מחמת אומדנא אדעתא דהכי לא התחייב אז כשאירע דבר דל"ש לא אמרינן הך אומדנא אלא אמרינן דהכניס עצמו על ספק זה כיון שרחוק הוא שיארע כן ועיין מ"ש בק"א לספר כתובה סימן קי"ח) ומכ"ש לפי מ"ש במשנה למלך שהבאתי לעיל שהבטחות אלו הם נעשו ע"ד כך לבטל טענת אונס דפשיטא דלא מהני טענת אונס לבטל הקנס וע"כ דהרשב"א דקאמר דמה שטוען טענת אונס הדין עמו היינו לענין השבועה והקנס פטרו משום אסמכת' ואע"ג דבתשובת הרשב"א חלק א' סימן שע"א משמע דגם מקנס פטרו משום אונס נראה שהמקצר תשובת הדפוס לא דקדק יפה בזה שהרי בטענות שם העתיק הרשב"א שטען על הקנס אסמכת' ועל הפיסוק והשבועה טענת אונס ודוחק לומר שהבעל דין טעה בזה והיה סובר דא"א לפוטרו מן הקנס משום אונס דא"כ היה לו להרשב"א לבאר זה בתשובתו שלא ליתן מקום לטעות ועוד נראה דאי תימא דאונס כה"ג פוטר משבועה א"כ נפל קנסא בבירא לפי מש"ל בשם הפרישה והב"ש דהאב אין יכול לבטל השידוך בלא ידיעת בתו וא"כ ממ"נ אם הבת רוצה לקיים השידוך הראשון הרי אף אם ירצה ליתן קנס אין בידו לבטל השידוך ואם הבת אינה רוצה להנשא לזה אם כן ממילא דהיה פטור מהקנס וא"כ לא משכחת קנס אלא בקטנה ונערה שבידו לקדשה כמ"ש הט"ז שם ופשיטא שא"ל דעיקר חיוב הקנס היא על סילוק הנדן ולא על הנשואין דנהפוך היא דעיקר הקנס הוא על הנשואין וע"כ לומר כמ"ש דמה שהבת אומרת איני רוצה אינו פוטר מקנס כיון שאינו מברר טענת האונס ואמנם סוף הל' של הרשב"א שם משמע שפטור גם מקנס משום אונס וכ"כ להדיא בשו"ת הרשב"א חלק ב' המכונה תולדת אדם להרשב"א ששם בסי' ל"ה כתב בדין קלקל המשודך מעשיו וכתב שם וז"ל ועוד שאם אין הבת רוצה לינש' לו אנוס הוא זה ויש טענת אונס בממון כו' ע"ש וגם תשובה זו הובאה בקצרה בב"י אה"ע סי' נו"ן ואמנם לפ"ז צ"ע דהא שם נמי איתא בשאלה שנתחייבו זה לזה בסך ידוע בחוב גמור ומעכשיו והשלישו השטרות ביד אחר וא"ל שכל המעכב מהם אחר הזמן שיתן את השטרות ליד חבירו המתרצה בנשואין ובתוך הזמן קלקל המשודך כו' ואם כן בכה"ג שעשו שטרות בחוב גמור והשלישו שהוא ע"ד חכמי ספרד וא"כ למה יועיל טענת אונס וע"כ לומר דעובדא דידיה לא היה ע"ד שלישות זה דאם אקיים מחול לך אם כן הך דהרשב"א ח"ג נמי י"ל דבהכי מיירי ואמנם נראה דאף אם נפרש דגם על אונס ממון קאי מ"מ היינו כגוונא דהרשב"א בח"א שהיה שם אמתלא מבוררת שתשנא אותו שאין לו אומנות אלא לשחוק בקוביא ומצחק את בגדיו ואף דהאחרוני' בסי' ע"ז כתבו דזו אמתלא שאינה מבוררת היא שהרבה ריקים ופוחזים נשותיהם שרוים עמהם בשלום זהו דוקא אחר הנשואין אבל קודם הנשואין פשיטא דאמתלא גמורה היא שאין רצונה להנשא לו ולכן שפיר מצי פטר נפשיה מקנס' בטענה שהבת מסרבת דכיון שהיא עומדת וצווחת שאין רצונה להנשא וגם יש רגלים לדבר שראוי שתשנא אותו ובהכי אפשר דמיירי בתשובת הרשב"א חלק ג' וזהו שכתב מיהו אין דברינו אלא באונס ודאי מה שאין כן היכא דליכא אמתלא מבוררת אין זה נפטר מהקנס בשביל אמיר' בעלמא של הבת דאין זה בירור כלל ולא מפי' אנו חיין עד שיביא ראי' לדבריה וכיון שיש ספק בדבר והלב יודע כו' לא נפטר מחיוב ודאי של הקנס ועוד נראה דאפילו בכה"ג דמיירי הרשב"א דאיכא אמתל' מ"מ ע"כ לא קאמר הרשב"א התם אלא שאין להוציא ממנו קנס כיון שהוא מוחזק וטוען ברי שהוא אונס מחמת סירוב הבת ואע"פ שהשלישו שטרות כבר כתבתי דע"כ אונס ע"ד חוב גמור ובתנאי דמחול לך דאל"כ לא הוי מהני טענת אונס כלל ולקמן אבאר שזה דעת הרשב"א משא"כ אם המשודך מוחזק והוא בא להוציא בטענת אונס אף שרוצה לישבע לאו כל כמיניה להוציא בשבועתו דאף שהאמתלא מבוררת דאפשר שתהיה מואסת בו מחמת זה מ"מ הטענה אינה מבוררת שתוכל להוציא על ידי זה ומכ"ש בגוונא שכתב הרשב"א די"ל דאין זה בירור כמ"ש האחרונים דהרבה רקים ופוחזים כו' וה"ה לכל אמתלא כיוצא בזה וכבר כתבתי דהאו"ת כתב דאף אם הבא לפטור עצמו בטענת אונס הוא מוחזק אינו נאמן עד שיברר אונסו וכאשר מבואר ג"כ בדברי הרשב"א בשו"ת המכוני' וא"כ מכ"ש אם המשודך הוא מוחזק שאבי הבת צריך לברר ואין מוציאין מיד המחזיק אם לא שיברר אונסו בעדים ולפי"ז נראה ברור בנ"ד אף לפי דברי הרשב"א דזה הבת ממאנת הוי אונס דלא שכיח מ"מ כיון שהלב יודע כו' ואין טענתו מבוררת בזה שהרי מיעוטא דמיעוטא הוא שתעיז פניה להמרות פי אביה כמ"ש הרשב"א וקרוב הדבר שמאתו תצא הרע' שמסבב הסירוב ע"י עצמו או שליח או אחרים עושי' על ידו שאין זה אונס אלא רצון ולענין החרם הוא צריך לחוש לנפשו והלב יודע ולענין ממון אינו נאמן לומר אנוס אני בלא בירור הדבר וכיון שאין כאן אמתלא מבוררת אין זה מועיל לפטור עצמו ואפילו אם באה בטענה ואמתלא מבוררת אף שי"ל דבכה"ג אין להוציא מיד המוחזק ובכה"ג י"ל דמיירי הרשב"א ורמ"א שהביאו מ"מ בנ"ד הרי החתן מוחזק כיון שהמעות שתחת יד השליש הוא על שמו וכן השט"ח ולא הושלש, רק לטובת הזוג ודאי ברור שאין מוציאין מידו ואפילו תאמר דכל שנתבטלו השידוכין הנדוניא חוזרת מ"מ ברור שעכ"פ הם שלו עד עתה רק שבביטול השידוכין הוא צריך להחזירם והרי זה כאילו לוה ומחויב לפרוע שכל כמה דלא פרע דידיה נינהו והבא להוציא ממנו עליו הראיה ומה שהם ביד שליש אין זה אלא כנפקד ובשביל זה לא בטלה חזקתו של זה וזה מבואר בדברי מהרי"ל והח"מ והב"ש וקצרתי:
והנה בשו"ת מהרמ"ע מפאנו סימן פ"א הביאו בח"מ בקצרה כתב לזכות אבי הבת בטענת סירוב הבת מטעם אונס דלא שכיח וכתב שם דאף שהוציאוהו מדין אסמכת' וקבלו עליו בחוב גמור כו' וסמך על דברי הרשב"א דלעיל ולא היה לפניו תשובת הרשב"א הארוכה שהבאתי לעיל שעל הקנס פטרו מדין אסמכתא ונראה מדבריו שלולי האסמכתא אין מקום לפוטרו בטענת אונס ותשובת הרשב"א בחלק תולדות אדם כבר כתבתי דע"כ לא מיירי בכה"ג שהיה החוב חוב גמור והתנאי במחול לך דכה"ג לא מהני טענת אונס כאשר כתבתי לעיל באורך וכמ"ש הח"מ והמשנה למלך וכן מבואר מדברי מהר"מ אלשקר בשם הריב"ש הביאו במ"ל פרק י"א מהל' מכירה דאם נתבטל התנאי מחמת אונס לא מהני דלא שייך לומר דלא יחשב ביטול כיון שהיה באונס ולכן כיון שלא מחל אלא ע"ת ונתבטל התנאי אף שהיה באונס אין כאן מחילה ודברי הח"מ בזה הם הם ע"פ דברי הר"ן המבואר בריש סימן ל"ח כיון שהאשה אינה מתקדשת אלא לדעתה הרי אינה מסכמת בקידושין אלא אם יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקדושיו וא"כ ה"ה כאן דכיון שקיבל עליו בחוב גמור המחילה הוא מדעתו ע"ת שזה יקיים תנאו וכיון שלא קיימו אף שהביטול הוא מחמת אונס מ"מ אין החוב מחול דמה לו ולאנסו וכ"כ הש"ך בח"מ סימן כ"א דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן ועיין בח"מ וב"ש ר"ס ל"ח:
וראיתי בק"א שבספר המקנה שכתב דכששניהם נותנים שט"ח להבטחת שידוכין יכול לומר אני לא מחלתי לך חוב שלך אם יהיה המניע' מצידו אלא כשל' יהיה אונס אבל אם יהיה אונס לא מחלתי לך החוב שלך ויצאו החובות זה בזה עכ"ל ולענ"ד הוא תמוה דלפ"ז היכא שלא נתן שט"ח רק אבי הבת ואבי הבת רוצה לקיים רק הבן אינו רוצה אעפ"כ יגבה השט"ח שיאמר שאין זה עכב' מצידו אלא מחמת אונס וע"ד זה לא מחלתי החוב אלא דז"א דכל עיקר התנאי הוא נגד השני שצריך לעשות מה שהוטל עליו ואם לא עשה בין באונס בין ברצון אין כאן מחילה אבל אם צד השני יכול לקיים תנאו ורוצה לקיים אמר ליה אנא הא קאימנא לקיים תנאי ואם המניעה מצד שאין זה יכול לקיים התחייבותו שפיר הוא נמחל לחבירו העומד וצווח שרוצה לקיים תנאו וכמו דאמרינן כשהתובע רוצה לקיים והנתבע אין רוצה לקיים בין שהוא מרצון או מחמת אונס הוא חייב לשלם כמו כן אמרינן איפכא דאם הנתבע רוצה לקיים והתובע אינו רוצה לקיים בין מחמת רצון או אונס הוא פטור וע"ד זה השלישו השטרות למוסרם לצד המקיים והיינו שהחוב של זה נמחל כיון שהוא עומד ומוכן לקיים והחוב של זה לא נמחל כיון שאינו מוכן לקיים הן מחמת אונס או רצון כנלענ"ד ברור:
והנה בשו"ת מהר"מ אלשקר סימן ל"ב כתב על דברי הר"ן שצ"ע דמחלק בפלוגתא דר"י ור"ל בין גיטין לקידושין ואשכחן בפרק מי שאחזו בירושלמי דתלו מילתייהו דקדושין בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בגיטין ואיכא למימר דהתם לאו דוכתא וכיון דהכא בקידושין דדוכתא לא מייתי הך עובדא דר"נ (ר"ל דבירושלמי בגיטין מייתי עובדא חד בר נש אקדים פריטין לאילפא ונגב נהרא אתא עובדא קומי דר"נ אמר הא אילפ' אייתי נהרא אבא ב"ר הונא בשם ר' אבא הוי מצלי דינגב נהר בגין דניסב פריטוי אשכח ר"י ור' אבא לא סברין כרשב"ג ורשב"א ור"נ סברי' כרשב"ג כו') ולא כולה מלתא דרבנן ורשב"ג ש"מ דליתא להך מלתא כו' וכמ"ש הרשב"א בגיטין לענין טענת אונס כו' ע"ש וכן בקרבן העדה בגיטין בתוספותיו כתב דלמאי דגרסינן בסמוך ר"י ור' אבא לא סברי לדרשב"ג ש"מ דקסבר הש"ס דגיטין וקדושין שוין לענין טענת אונס כו' ע"ש. אך לענ"ד אני תמה עליהם שדברי הר"ן ברורים בפשיטות שהרי עיקר חילוקו של הר"ן דבגיטין שהדבר תלוי בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על התנאי ברצון וזה דוקא בתנאי שמתנ' על עצמו ועבר מחמת אונס משא"כ בתנאי שמתנה עליה שהיא תעשה והיא עברה על התנאי אז אע"פ שעברה מחמת אונס מכל מקום אדרבא אמרינן דמה לו ולאונסה הוא אינו רוצה לגרש אלא כשתקיים התנאי דוקא ודמי ממש לפלוגתא דר"י וריש לקיש לענין קדושין דס"ל לר"י כיון דבעינן דעתה והיא אינה מסכמת בקידושין אלא כשיתקיי' התנאי וה"נ לענין גט כשהיא צריכה לקיים איזה דבר מחמת תנאי ועברה מחמת אונס וזה פשוט וכ"כ הב"ש סי' קמ"ד סק"ח הבאתי דבריו לעיל:
ואמנם מלתא דפשיטא להר"ן לחלק בין גיטין לקדושין לכאורה לא משמע הכי מדברי הרא"ה פ"ק דכתובות שכתב אם אמר אם באתי תהא מקודשת ונאנס ולא בא בזו ד"ה אין אונס ואפילו בגיטין כו' אע"פ שנתבטל מתוך אונס ליכא למימר דחשבינן כלא נתבטל דמ"מ הרי לא נתקיים התנאי וראיה לדבר איצטלית דלא סגי בדמי' ונתינה בע"כ למ"ד ל"ש נתינה ובטל גיטא דמ"מ לא נתקיים התנאי כו' עכ"ל וכ"כ בשיטה מקובצת בשמו ובשם תלמידו דון ווידאל קרשקש ז"ל והן הן דברי הריב"ש ג"כ שהביא המ"ל בשם תשובות מהר"מ אלשקר כמש"ל ולפי דברי הר"ן אין ראיה מאיצטלית ונתינה בע"כ דהא י"ל אם באתי ונאנס ולא בא שפיר יש טענת אונס לקיים או לבטל הגט והיינו משום דתולה בדעת עצמו ואיהו לא התנה רק ע"ד שיהיה כן מרצונו ולא לאונסו משא"כ בההיא דאיצטלית ונתינה בע"כ דהוא תנאי שחל על האשה ובזה ודאי לא מהני טענת אונס להר"ן דמה לו ולאונסה דמ"מ הוא אינו רוצה ליתן גט אלא אם תקיים התנאי כמש"ל אלא ע"כ דלא ס"ל הך חילוקא דהר"ן ז"ל מיהו הך חילוקא שחילק הרא"ה וסייעתו בין נתקיים התנאי ע"י אונס בין נתבטל התנאי על ידי אונס וכ"כ חילוק זה הריטב"א ז"ל נראה דלא ס"ל להר"ן ז"ל שהרי הר"ן כתב דר"ל מדמי לה לההיא דפסקה מברא דשמי' מתי' וה"נ אונסא כמאן דעביד ולפי סברת הרא"ה ודעימי' אין הנדון דומה דהתם שהתנה ה"ז גט אם לא באתי ונאנס ע"י דפסקי' מברא ולא בא דהוי נתקיים התנאי וקיום ע"י אונס לא חשיב נתקיים וכמ"ש הרא"ה שם בטעמא דמלתא דתולה בדעת עצמו היה סבור לקיים תנאו וכשהוא אונס עכשיו עליו ולא יכול לקיים תנאו הרי היא כנאנס על עיקר המעשה למפרע והיינו דאמרינן יש אונס וזה ראוי לומר בתולה בעצמו א"נ בתולה בדעתה אם תבא או לא תבא כו' ע"ש והנה מ"ש סבור היה לקיים תנאו ר"ל שהוא התנה שאם לא יבא יהיה גט והוא סבור לקיים תנאו היינו שיבא ולא יהיה גט דזה מקרי אצלו קיום התנאי כיון שבשעת נתינת הגט אומר שאינו רוצה בו אם לא שלא יבוא נראה שברצונו היה לבא וכיון שכן אם לא בא מחמת אונס הוי כנאנס על המעשה למפרע ע"ש ולפיכך בפסקיה מברא אי לאו דאין אונס בגיטין הוה אמרינן דשמי' מתיא דאע"ג דנאנס ולא בא חשיב כנאנס על עיקר מעשה הגט משא"כ בפלוגתא דר"י ור"ל דמיירי שנאנס ולא יכול לקיים התנאי ונתבטל א"כ מה בכך שנתבטל מתוך האונס מכל מקום הא לא נתקיים וגם מ"ש הר"ן בפירוש דברי ר"י דלא דמי להתם שהדבר תלוי בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על התנאי ברצון כו' דאיפכא מיבעיא ליה אלא אם יתקיים התנאי ברצונו דהא התם בכה"ג מיירי וע"כ דהר"ן לא ס"ל הא דהרא"ה אלא ס"ל דקיום התנאי ובטול התנאי כי הדדי נינהו ועיין בשו"ת ב"י בהל' קדושין ומ"ש מהר"ש הלוי וקצרתי. והנה בנ"ד שבמה שנתחייב לחבירו אין בו שום תנאי רק דמה שמוחל לחבירו יש בו תנאי והוא אינו מוחל אלא אם יהיה התנאי מקוים ולא איכפת ליה באונס של המתחייב וגם לשיטת הרא"ה בכה"ג בטל התנאי ואף שנתבטל ע"י אונס מ"מ לא נתקיים והוא לא מחל כ"א כשיתקיים ובין למר אין החוב מחול מחמת האונס של המתחייב וא"כ צ"ע על מהרמ"ע שכתב בפשיטות דאפילו בקיבל בחוב גמור פטור משום אונס ודוחק לומר דס"ל כמ"ש הח"מ מתחלה דצ"ע דשמא אומדן דעת הוא שלא התחייב אלא ע"מ שלא תסרב דז"א כמש"ל דבכה"ג דלא שכיח לא אזלינן בתר אומדן דעת כמו בנהרגה ועוד דא"כ איך כתב מהרמ"ע דאף שהוציאוהו מדין אסמכתא כו' דהא כיון דאמרינן שנתחייב ע"ד שלא תסרב א"כ לא הוציאוהו מדין אסמכתא וכמ"ש בח"מ סי' ר"ז בסמ"ע ס"ק מ"ה שגם בדרך ספרד מצי להראות השטר הרי לפניכם דחוב זה נעשה עלי באם לא אקיים דבר פלוני וסברתי אז לקיימו ע"ש וא"כ לא היה צ"ל מטעם אונס דת"ל דאכתי אסמכתא הוי אלא ודאי שז"א דכיון שעושין לתקן אסמכתא קבלת החוב בחוב גמור כמבואר שם בלי שום תנאי והיינו שלא באומדן דעת ג"כ אלא הוא חיוב כולל והתנאי הוא בענין המחילה וא"כ יקשה האיך כתב דמהני טענת אונס ואפשר לומ' דסבירא ליה כמ"ש הב"ש ר"ס ל"ח בשם הר"ן פרק האומר וה"ה בשם העיטור דתנאי בקדושין שנתבטל ע"י אונס הוי ספ' קדושין אם כן גם כאן אין להוציא מיד המוחזק כשיש לו טענת אונס אף שהוא על מחילת החוב ומצאתי בספר בית מאיר שכתב ג"כ דאליבא דהר"ן ובעה"ע א"א להוציא מהמוחזק אך לפי מ"ש אין ראיה מהעיטור די"ל דס"ל כמש"ל שיטת הרא"ה וסייעתו וא"כ שפיר י"ל דגם בקדושין דהוי אונס אך דוקא בקיום התנאי אבל לא בבטולו וקצרתי:
ולכאורה צ"ע על הרשב"א שכתב לפטור משט"ח שנתנו על קנס דהוי אסמכתא כיון שלא ניתן לשליש ע"ד מעכשיו ע"ש באורך וקשה ע"ז לפי מ"ש הב"י בח"מ סימן ר"ה שדעת הרשב"א כהרמב"ן דאם התנה בדבר שתלוי ביד אחרים לא הוי אסמכתא וא"כ הא בשידוכין תלוי ביד אחרים שהוא מחייב את עצמו להשי' בתו ועל מ"ש הפוסקים בטעמי שידוכין דלא הוי אסמכתא וכיוצא בזה לא תיקשי דת"ל דהוי דבר התלוי ביד אחרים דז"א דאף דבשביל שסמכה דעתה שלא תסרב הבת לא הוי אסמכתא מ"מ כשחוזר בו הוא עצמו אין מחייבין אותו משום אסמכתא שהוא דבר שבידו וזה מבואר בסי' ר"ז בסמ"ע ס"ק ל"ד שכתב א"כ בשידוכין שהוא בידו למה לא מיחשב אסמכתא כו' כמ"ש דלענין חזרת עצמו דבר שבידו הוא אך בנדון דהרשב"א שכתב אח"כ לפטרו משום דהבת אינה רוצה ומאי ה"ל למעבד מבואר דמיירי שהוא אינו חוזר כלל רק הבת מסרבת ואנו באים לחייבו משום שאינו מקיים תנאו וכמ"ש שם להדיא ואפילו אם התנה שאם תסרב שיפייסנה כו' א"כ תנאי התלוי ביד אחרים הוא ולאו אסמכתא הוא ואפשר לפמ"ש הב"י שם לענין קניית היין דכל שהוא תולה בעצמו שמחייב עצמו לקנות הוי אסמכתא ואם אמר שימכרו לי לא הוי אסמכתא ה"נ אם הוא מחייב עצמו להשיאה לפלוני והוי אסמכת' וגם לפי מ"ש שם בשם תלמידי הרשב"א בתולה בדעת אחרים בדבר שהוא מצוי הוי כתולה בדעתיה דנפשיה וא"כ י"ל דגם כאן עכ"פ דבר מצוי מקרי שהרי הרשב"א כתב דרובם מתרצים למעשה האב וסמכה דעתיה שבודאי תנשא לו הלכך שפיר הוי אסמכתא וקצרתי ועכ"פ יש ללמוד דאין ספק שגם הרמ"ע יודה היכא שהשלישו שטרות ע"ד חוב גמור שהוא ע"ד תנאי במחילה אין טענת אונס מועיל להוציא מיד המוחזק ומ"ש הרמ"ע אח"כ בענין אם יש לחייב אבי הבת שבועה הנה דבריו שם אמורים ע"פ תשובת הרשב"א אשר בח"א בקצרה ועיין בשו"ת עה"ג מ"ש על דברי מהרמ"ע בזה אך אני לא באתי לידי מדה זו דאיהו מיירי בענין שטענת אונס מועיל לפוטרו מן קנס וע"ז פלפל אם עכ"פ צריך שבועה אבל בנדון שלנו אף אם היה ברור שכדבריו כן הוא שהבת מסרבת אין זה פוטר מקנס וכ"ש אם יש ספק בדבר שאין האונס פוטר עד שיתברר וכמש"ל מדברי הרשב"א המכונים וכן במ"ש שמסבב אינו אפילו כו' גרמא ונדחק כדברי הרשב"א במ"כ לא ראה דברי הרשב"א שם והח"מ הביאם בקצר' וגם כי במ"ש הרשב"א דאפי' התנ' שיפייסנה אטו תרקבי דדינרי כו' אמת שכ"כ הרמב"ן בחידושיו דשמעינן מינה דמאן דמקבל עליה לחברי' לפיוסיה בכל מה שבידו לעשות פטור דאונס בעלמא הוא עכ"ל ומ"מ מבואר דהיינו דוקא כשפייס בכל מה שבידו לעשות וכן מבואר בשו"ת הריב"ש סימן ר"ן דכל שעשה בבנו כפיות וחזקות וניכר לכל שהיה ראוי שתתפייס בסך ההוא ולא נתפייסה דהוי טענת אונס אפילו למ"ד אין אונס בגיטין משום דלא עלה על דעתו שיפייסנה בשיתן לה כל הון ביתה כו' וכ"כ יותר באריכות בסימן צ"ט וסיים שם שאם לא פייס אותה כראוי לפי מראה עיני הב"ד ועבר על קבלתו ונשא אשה שלא ברצונה חל עליו הנדוי כו' ע"ש וגם בלא"ה דעת הב"ח הביאו הב"ש דמשום אונס ממון הרבה לא נפטר משבועה ולדעת הט"ז וש"ך כתב דאם יש אומדנ' דמוכח דאדעתא דהכי לא נשבע פטור ולפי"ז בנ"ד שיש כאן חרם בתנאים מלבד חרמי הקהילות א"כ לדעת הב"ח צריך לפייסה בסך שראוי לכמותה שתתפייס בזה וכמ"ש הריב"ש אפשר אפילו ביותר מזה כיון דמשום אומדנא דמוכח אתינן עלה ובנידון זה הוגד לי שאבי המשודכת הוא עתיר נכסין וחשק' נפשי לדבק בענבי הגפן ופזר נתן א"כ אף אם יונח שהאמת אתו שהוא עמד בו טעמו וריחו לא נמר ואשר עשה בו מאמר דעתו לקנות קנין גמור רק הבת מעכבת א"כ י"ל דמ"מ מעיקרא כך גמר בדעתו לפייסה בכל ממון שאפשר לו לפייסה וכל זמן שלא עשה כזאת אין טענת אונס הלזו מתיר את החרם כלל ומלשון הרמב"ן שכתב ולא אפייס במה שבידו לעשות מבואר דעכ"פ צריך לעשות כל מה שבידו ולאו דוקא לענין שבועה אלא אפילו לענין ממון ולשון רמב"ן בזה הוא לקוח מלשון רש"י שם שכתב דאטו תרקבי דדינרי והרי אין לו ואונס הוא שפייסה במה שבידו לעשות ולא אפייסה וראיתי בספר עצי ארזים שהביא שם לשון רש"י וכתב דמוכח דצריך לפייסה בכל אשר יש לו וע"ש שכתב לפרש גם לשון הרשב"א ונראה מדבריו שלא ראה לשון הריב"ש שהבאתי לעיל והר"ן בפירוש ההלכות ובחידושיו כתב ג"כ כלשון רש"י והרמב"ן בזה וזה לא כביר זכני ה' שבא לידי חידושי הריטב"א על מסכת גיטין והלום ראיתי שהביא ג"כ דברי הרמב"ן וז"ל דמה' שמעינן מאן דמקבל עליה לחברי' לפייסו לפלוני שיעשה כך וכך ויקנוס עצמו במנה או מאתים והלך ופייסו ולא אפייס פטור דהא פייסה במה שיכול לפייס ודווקא דאמר האי לישנא אבל אי חייב עצמו במעכשיו שיתן לו ר' זוז אם פלוני לא יעשה כך וכך ואינו עושה דבר פשוט הוא שהוא חייב ואינו דומה למ"ש עכ"ל ולכאורה נראה שכוונתו דדוקא אם החיוב הוא לפייס לעשות דבר זה ומתנה שאם לא יעשה יתן כך וכך מהני טענת אונס שלא רצה זה אבל היכא שהחוב הוא המעות שמחייב עצמו חוב גמור והתנאי הוא על הפטור מחוב הנ"ל אם יעשה אם לא יעשה כיון שלא עשה אע"פ שהוא מחמת אונס מ"מ הרי אין כאן קיום התנאי וכ"כ שם לעיל מיניה ואומר רבינו דדוקא כשנתקיים התנאי מתוך האונס כו' והן דברי הרא"ה שבכתובות שהבאתי לעיל אבל אחר העיון נראה שכוונתו דרישא שהוא תולה בעצמו שהוא מחייב נפשו שיפייס לפלוני שיעשה כך אז הוא פטור כיון שעשה את שלו ופייסו ואף דלא אפייס אנוס הוא בזה משא"כ במחייב עצמו ליתן ר' זהו' אם פ' לא יעשה כך כיון שאינו תולה בעצמו אלא באותו פ' אם יעשה או לא יעשה לא שייך לומר שהוא אנוס מה שלא עשה חבירו שהרי זהו עיקר התנאי שתלה בעשייתו והרי זה כמקדש ע"מ שירצה אבא שאם לא רצה האב אינה מקודשת ולא שייך לומר שהיה אנוסה מה שלא רצה האב דרצון האב אינו החיוב שנאמר שהיא אנוסה רק רצון האב הוא עצמו התנאי וכן במחייב עצמו סך פ' אם לא תנשא בתו לבן ראובן דפשיטא דאם היא אינה רוצה אין זה בכלל אונס רק ביטול התנאי ונשאר החיוב במקומו ולפ"ז נראה דהרשב"א שם מיירי שזה חייב את עצמו להשיא בתו לבן שמעון או התנה אם תסרב הבת יפייסנה בזה ס"ל להרשב"א דיש טענת אונס כיון דמפייס ולא אפייס אבל הני דידן שאנו כותבין שבן פלוני ישא בת פלונית בחופה כו' ואין כותבין החיוב על אבי הבת שהוא ישיא אותה א"כ אין זה אונס רק תנאי שבן פ' ישא ואם לאו בטל ומ"מ י"ל דמצד הכתיבה בקשרי התנאים הנהוגי' עתה אפשר דאין לחייבו קנס שהרי כותבין חצי נדן קנס מצד העובר כו' וכיון שהוא רוצה עדיין רק שהבת אינה רוצה א"כ לא שייך לקרותו צד העובר ומ"מ אפשר דשפיר מיקרי צד העובר כיון שהוא מצדה והי' עוברת לכן כותבין בתחלה העומד מצד ועכ"פ כשמחייבין א"ע חוב גמור בשטרות לקיים זה מה שכתב בזה ולשון הנשואין לא נזכר בתנאי על אבי החתן והכלה שהם מחויבים להשיאם רק כותבין החתן פ' ישא כו' וכשיעשו כך החוב מחול לא שייך כלל לומר שאם אין הבן או הבת רוצה הוי אונס שאין זה רק ביטול התנאי כמ"ש והרי זה ממש כשטר שכותב ראובן לשמעון שלוי ימכור שדהו ליהודא ואם לא ימכור אני מחויב ליתן מאה זהו' שאין ספק בו שהוא מחויב ליתן ואין דנין בו דין אנוס (רק אם כותב שקבל על עצמו שיפייס ללוי שימכור בכה"ג אמרינן מי בעי למיהב תרקבי דדינרי הרי טרח לפייסה בדבר גדול ומשמע דאם אמר אם לא תתפייס אפילו יהיב תרקבי דדינרי ולא אפייסה הוי גיט' כיון דמ"מ לא קיים תנאו כיון שתלה בה קיום התנאי ומשמע לענ"ד דהתם קאי כמ"ד אין אונס בגיטין בזה לא תלי בהכי דאף אם יש אונס מ"מ אין כאן קיום התנאי כדמשמע לשון התוספות בקושייתם דלאו משום דאין אונס בגיטין נגעו בה ואפילו תימא דהתם אליבא דמ"ד יש אונס בגיטין אי קאמר ע"מ שתתפייס ויהיב תרקבי דדינרי ולא אפייסה לא הוי גיט' משום אונס לשון פיוס שאני דאונס' דלא שכיח הוא שיתן תרקבי דדינרי ולא תתפייס ואדעתא דהכי לא אתני אבל בלא תלה בלשון פיוס רק סתם שפלוני יעשה דבר פלוני ואינו רוצה לעשות ודאי לא שייך ע"ז שם אונס רק תלוי בדין אסמכתא ועיין בח"מ סי' ר"ז שכתב בשם הרמב"ן ואפילו תולה בדעת אחרים כגון שאמר לחבירו שדי נתונה לך אם לא בא איש פלוני מכאן ועד י"ב חודש משמע דלאו אסמכתא הוא כו' ע"ש ופשוט הוא דאף ששלח לאותו פ' שיבא ולא רצה דאין זה אונס אף אם נאמר דאם יברר שאותו פ' רצה לבא ואירע אונס שלא בא לא זכה משום דלא סילק אדעתי' שיאנס ואין חילוק בזה בין התנ' על עצמו או על אחר מ"מ אם לא אירעו אונס רק שהוא מעצמו ומרצונו לא ר"ה לבא פשיטא שלא נתקיים התנאי שזה עיקר של התנאי על דעתו ורצונו אם ירצה לבא או לא ירצה וכן בנ"ד אם מתנה שדי נתונה לך אם פ' תנשא לבן פלוני ואחד מהם לא רצה אין זה פטור בטענת אונס כלל ומ"ש הרשב"א דאם הבת אינה רוצה הוי אונס היינו לפי מה שהיו נוהגין בימיהם שהאב הי' מחייב עצמו שהוא יזמין את בתו לנשואין כמ"ש בשו"ת המכונות סימן רנ"ט נשבע לפרוע לזמן פ' או להזמין בתו לפלוני לנשואין ליום כו' ובכה"ג מיירי גם בתשובה זו דח"ג סימן רי"א וכן מבואר הרשב"א שם ואפילו התנה שאם תסרב שיפייסנה כו' אלמא שתולה החיוב בעצמו וכן הך תשובה דהרשב"א בתולדות אדם סימן ל"ה בכה"ג מיירי שכתב ובהגיע זמן הנשואין תבע מאבי הבת שיתן לו בתו וישאנה כו' וכן העתיק המחבר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ג נשבע לתת לפלוני בתו לאשה ובתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו כו' ובכה"ג מיירי גם מהרמ"ע בתשובה וכן הלשון אומרת בהג"ה הרמ"א ראובן שפסק על בתו או בת בתו או קרובתו שתנשא לפלוני ואח"כ הבת אינה רוצה כו' ובכה"ג שתלה החיוב בעצמו שפיר אמרינן דאם אין הבת רוצה הוי אונס משא"כ אם הוא מתחייב עצמו בסך כך ותולה דרך תנאי בנשואי הבת אז מה שאינה רוצה הוא ביטול התנאי ולא שייך בו טענת אונס שע"ז גופא הי' התנאי אם תרצה או לא תרצה וכמש"ל מדברי הריטב"א ז"ל ומעתה הדבר מבואר שאין מחלוקת בין הרשב"א למהר"ם כלל דבעובדא דמהר"מ איתא שכתב לו לכשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קדושין או בת בעצמה לא תקבל הקדושין אם תהיה ראוי' לקבל קדושין אתחייב לך מעכשיו שני זקוקים ומת שמעון והבת גדלה ועמדה ונשאת לאחר וא"כ לא תלה החיוב בעצמו רק שהתחייב עצמו בתנאי אם בתו לא תקבל קדושין וכיון שאינה רוצה לקבל הרי לא נתקיים התנאי שהי' על אופן זה שהוא תולה לקבל קדושין והיא לא רצתה ולא שייך בזה טענת אונס מחמת שאינה רוצה רק מחמת שמת חשוב אונס שאם הי' חי הי' מפייס בתו וגם הרשב"א הודה בכה"ג שתלה התנאי בבתו שאין כאן טענת אונס והדברים ברורים וקלורים לעינים בס"ד:
שוב מצאתי בשו"ת מוהר"ר יחיאל באסאן סימן כ"ט שכתב וז"ל והנלע"ד דלענין המאתים פרחים כל שיש עיכובא אפילו מצד בתו אין אומרים בזה אטו תרקבי דדינרי כו' שלא נאמרו הדברים אלא במי שהתנה לפייס לפלוני או לעשות לפלוני שיעשה דבר פלוני שהתנאי הוא שהוא יפייס או הוא יעשה ולכן יכול לומר לא אמרתי אלא שאעשה כל הראוי לעשות אבל לא לתת תרקבי דדינרי אבל המתנה ע"מ שיהיה דבר פלוני על מציאות הדבר הוא מתנה וכל שלא נהיה הדבר ההוא בטל התנאי ולא שייך שם טענת אונס תדע דהא אדם מתנה ע"מ שירדו גשמים ואם מתי או לא מתי אע"פ שאין הדבר בידו כדכתב רש"י פרק כל הגט כו' הרי שהיה תולה בדעת הקב"ה ואפ"ה אמרו מה היה לעשות כבר הרבה תחנונים לפני המקום ולא נענה אלא כיון שמת הגט גט וכן משמע מדברי התוספות שם בפרק כל הגט בד"ה מי יהיב לה תרקבי דדינרי כו' וכן משמע ממ"ש הרמב"ם פ"ו מהל' אישות אבל אם התנה עליו שיתן לי פ' חצירו או שישי' בתו לבני וכיוצא בו תנאו קיים שהרי אפשר בידו לקיימו ותתן לפלוני ממון רב עד שיתן לו חצירו ועד שישי' בתו לבנו עכ"ל משמע בהדיא שהמתנה שיתן חצירו או בתו אינו כמתנה שאעשה לפלוני שיתן חצירו או בתו והדברים ברורים וא"כ בנ"ד שאמר ואם ח"ו יבא שום עיכוב מצד ר' חיים או מבתו וכמ"ש אין כאן טענת אונס ואם עכבה בתו אפילו טרח הרבה ולא נתרצית לא נמחל החוב עכ"ל:
ושמחתי כמוצא שלל רב שנראה סברתו בזה כמ"ש דכל שהתנאי על מציאות הויות הדבר כל שלא נהיה הדבר בטל התנאי ופשיטא שא"ל שלא ראה דברי הרשב"א בזה שהוא עצמו הביא דברי הרשב"א אלו בתשובה סימן נו"ן וגם לכאורה ראייתו מהך דאם מתי צ"ע דהתם לא הוי מלתא דל"ש דאונס חולי ומיתה מקרי שכיח לענין אונס ממון מה שאין כן סירוב הבת שכתב הרשב"א דלא שכיח וצ"ל דודאי אם לא היה נזכר כלל בשעת התנאים ענין סירוב היה מקום לומר דלא אסיק אדעתיה אונס דל"ש אבל כיון שהזכיר ענין הסירוב ממילא דלא שייך לא אסיק אדעתיה (והרשב"א דרך את"ל קאמר דאף אם היה מתנה אם תסרב יפייסנה ואז לא שייך דלא אסיק אדעתיה מ"מ א"צ ליתן ממון כו' ושוב כתב על גוף נידון דידיה שלא התנה כלל דנימא שהיה לו להתנות שאם תסרב יהיה פטור ז"א דאונסא דל"ש ולא אסיק אדעתיה כו' כן מבואר למעיין שם אבל ודאי שאם התנה בעסק סירוב לא שייך לומר דלא אסיק אדעתיה שתסרב) אלא שי"ל דווקא אם לא יטרח לפייסה לזה אמר כיון שלא הזכיר שהוא יפייס אלא על מציאת הדבר התנו אם תעכב או לא תעכב כל שהמציאות שלפנינו היא בביטול התנאי ולא בקיומו הוא חייב ובהכי א"ש הא דהתם בעובדא דמהר"י באסאן מבואר שם התנאי שנתחייב להביא בתו מרצונה לקבל קידושין וא"כ דומה להא דהרשב"א שקיבל על עצמו והוא אונס דל"ש אך דבאמת מהר"י לא דן ע"ז רק על מ"ש שאם יהיה עכבה מצד הבת דאז אף שאונס הוא בזה העכבה מצד הבת שטרח הרבה לפייסה ולא הועיל מ"מ אין בזה טענת אונס כיון שהוא על מציאות הויות העכבה והרי יש עכבה לפנינו ולא נמחל החוב וכן אם חייב עצמו באופן המועיל הוא חייב שהרי לא נתקיים התנאי שיהיה פטור וממילא נלמד לנ"ד דאף דהתם הזכיר בפירוש עיכוב מצד הבת מ"מ היה מקום לומר שהוא אנוס כיון שטרח לפייסה אלא שכיון שהתנאי על הוית הדבר אין בזה טענת אונס וה"ה כשלא נזכר בתנאי עיכוב הבת רק מציאת הנשואין דמה לי שהתנאי הוא אם תעכב אי לא תעכב ומה לי שהתנאי אם תנשא או אם לא תנשא כיון שאין זה לשון החיוב אלא לשון התנאי שיהיה הדבר ההוא ולא נהיה הוא חייב או אין החוב מחול והראיה שהביא מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות אישות היא ראיה ברורה לענ"ד דמבואר דמהני התנאי בכה"ג שאם אותו פלוני לא השיא בתו לבנו או לא נתן חצירו אינה מקודשת ודברי הרמב"ם כתבם הטור בסימן ל"ח והרמ"א בהג"ה שם לענין קידושין וברמב"ם גופא כתב דין זה גם לענין גירושין וז"ל התנה על האשה בשעת קידושין או בשעת גירושין כו' וכתב שם שיש כל הדברים של התנאים לנגד עיניך תמיד וכ"מ שאתה שומע המקדש או המגרש או המוכר או הנותן על תנאי תדע שהתנאי יש בו ד' דברים שבארנו כו' והב"י סימן ל"ח כתב ראיית הרמב"ם בזה מהא דאמרינן פרק המגרש על מנת שתבעל לפלוני אפשר דמשחדא ליה בממונא כו' מוכח דכל היכא דלא הוי מלתא דאסורא אף ע"פ שהוא תלוי ביד אחרים כיון דאפשר דמשחדא ליה בממונא תנאו קיים ע"ש מבואר דאם לא נתקיים התנאי אינה מקודשת ואינה מגורשת והמכירה והמתנה בטלה ואפילו שיחדתו בממון ולא רצה אין אותו אונס מועיל שיתקיים המעשה והיינו כמ"ש דכל שהוא על מציאת הדבר אין כאן טענת אונס שעיקר התנאים כן אם יהיה הדבר שירצה פלוני לבעול אותה או להשיא בתו לבנו או אם לא ירצה ואם היה אומר על מנת שתפייסו לפלוני שיעשה כן שאז תלה הדבר בה אפשר דמהני טענת אונס כדאמרינן אטו תרקבי דדינרי כו' ואמנם לשיטת הרא"ה וסייעתו אף בכה"ג לא מהני דאונס בביטול התנאי לא מהני כיון דמ"מ לא נתקיים וכן לפי מש"ל בדעת הר"ן דכל שתלה התנאי בדידה מצי למימר מה לי ולאונסך אני איני רוצה לגרש אלא ע"ד זה שתקיים התנאי וא"כ בנ"ד לא מיבעי' לפי מ"ש דתנאי במציאת הדבר אין טענת אונס אם כן בתנאים שלנו שהתנאי על מציאת הדבר לא מהני מה שהבת אינה רוצה לפטרו מחיוב הקנס שע"ד זה התנה שאם לא יתקיים המציאות ההוא מחויב ליתן קנס וכן לדעת הרא"ה וסייעתו דבביטול התנאי לא מהני אונס אך אפילו אם נימא דאין חילוק בין מציאת הדבר ובין ביטול התנאי עכ"פ מוכרח כסברא הר"ן דאם מגרש או מוכר ונותן על תנאי וזה טוען שנאנס מצי אמר מה לי ולאונסך שהרי הרמב"ם והטור והרמ"א כתבו בפשיטות בכה"ג שמתנה ע"מ שישיא פלוני בתו לבנו כו' התנאי קיים ואם כן הדבר פשוט דאם אומר לו חובך יהא מחול כשתנשא בתך לבני שאף אם לא נשאת לו מחמת אונס המחילה בטלה וכדברי הח"מ:
שוב מצאתי בשו"ת מהר"מ אלשיך סימן למ"ד ראובן שידך יתומה כו' והקרוב עשה שט"ח עליו ונוסחו שמודה שחייב לפלוני חוב גמור בתורת הלואה וקיבל פלוני עליו שאם יקיים התנאים יהיו מחולין ועתה טוען שהבת אינה רוצה את המשדך בשום צד לפטור מקנס:
תשובה ולענין טענת אונס חזינא להר"ן כו' וה"ז דומה לאומר הרי את מקודשת ע"מ שיתן לי פלוני חצירו או ע"מ שיתן בתו לבני שכתב הרמב"ם והטור כו' משמע בפירוש דעד שיעשה בעינן ואם פייס ולא הועיל הוי קידושין מטעמא משום דהוי למזכי במאי דלא הו"ל ביה זכיה דהיינו קניית האשה ועוד ראיה מפרק י"א מהלכות מכירה בנתן מתנה ע"מ שילך לירושלים כו' ולא מהני טענת אונס שנאנס שלא יכול לילך לירושלים ביום התנאי וא"כ גם במחילת חוב כו' (וזה צ"ע לענ"ד דהתם לא קאמר אלא בדין אסמכתא דהחזיק אינו אסמכתא ואם עבר ולא הלך אפשר דהיינו מרצונו אבל אם נאנס באמת מהני טענת אונס בזה ועיין ביו"ד סימן רל"ו בט"ז וש"ך שם לענין אם מחייב עצמו לעשות דבר לזמן ההוא ונאנס בזמן ההוא ואע"ג דכתב הרשב"א כו' דשאני הכא שהוא חוב גמור כו' ובזה נמצא למדין טעם נכון למ"ש הרמב"ם שנהגו חכמי ספרד כו' לחייב עצמו תחלה בתורת חוב לא מצי למטען טענת אונס (ע"ש שיש חסרון איזה תיבות ועיין לעיל שכתבתי זה המ"ל שכ"כ בשם הר"ש הלוי וקלסוה ובאמת כבר קדמו מהר"מ אלשיך) כו' הלכך אין טענת הקרוב טענה במה שפייסה ולא אפייס' והחוב שנתחייב קיים עכ"ל הרי מבואר להדיא דבכה"ג אין מועיל טענת אונס ומפרש דברי הרמב"ם והטור בהך דע"מ שיתן לי פלוני חצירו כו' מהך טעמא אתי עלה משום דבעי למזכי במאי דלא הו"ל זכי' כו' אך לפי מ"ש א"צ לזה דבכה"ג דלא קאמר ע"מ שתפייס לפלוני שיתן לי חצירו כו' אלא סתמא קאמר ע"מ שיתן לי עיקר הכוונה על המעשה ההוא ותלה במעשה אם יעשה המעשה ההוא אם לא ולא איכפת לן באונס כלל וכמש"ל מדברי הריטב"א בגיטין ואף שיש לפרש גם דברי הריטב"א במ"ש אבל אם חייב עצמו במעכשיו ר' זוז ע"מ שיעשה פ' כו' ג"כ כוונתו מהאי טעמא כיון שחייב עצמו מעכשיו רק שהיה נפטר ע"י שיעשה פלוני וכיון שלא עשה החיוב במקומו עומד דאין זה פטור שאין החיוב אלא על אופן שיעשה ולא עשה ואם כוונתו מחמת דבביטול התנאי לא מהני אונס כבר כתב זה שם בשם רבינו וכמש"ל: