אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ב › שאלה סב

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ב · שאלה סב

שאלה סא

רב שלום לכבוד אהובי שארי נ"ד מחמד לבי בר פחתי ובריבי חריף ובקי בחדרי תורה מר ינוקא ומר זוטרא לגברא רבא בפלפול וסברא רב ספרא ובר חכים יתיר דקיים בדרא נגיד ונפיק מגו רבא יתירא שושילתו דבי נשיאה ועזקתא דחקיק עליה שמא טבא ותגא ביה קטירא כש"ת מוהר"ר מאיר הלוי איש הורוויץ נ"י:

אחד"ש מכתבו הנעים עם קונטריסו נמסר לידי בעש"ק העבר וקראת לשבת עונג אשר נשאת ונתת באמונה ופלפלת בחכמה ואהבתך אלצני להשיבך אף כי אלך בלא כח וידים רפות אך לא אוכל להרחיב הדברים כחפצי והנה הא דחדית לן מרן הגאון החסיד זקינך ז"ל בספר המקנה בק"א שם ראי' דשע"ש בקידושין מהא דהאומר לשלוחו כו' בכל הנשים שבעולם ע"ש ורמזת לזה במכתבך ועפי"ז דקדקת מדברי הר"ן וה"ה פ"ט מהל' אישות להיפך דאין שע"ש דא"כ איך מייתי ראיה שיכול להוליך קידושין לקרובתו כו' והנה לולי שאין משיבין הארי החי ז"ל הייתי אומר דאם איתא שיש לדקדק מתיבת שבעולם שאסור אף במדינות רחוקות שלא הגיע השליח שמה אין זה מעלה ארוכה מה שנאמר דשע"ש שנלענ"ד ברור דאף מ"ד דס"ל הכי היינו בשולח לקדש אשה ידועה דלא קפיד המשלח כלל כיון דשליחותו יבוא לידי גמר כחפצו לא איכפת ליה אם יוגמר ע"י זה או ע"י אחר ואדרבא ניחא ליה שאם הראשון יהיה מתעצל בדבר ימסור לאחר ולא יהיו דבריו לבטלה משא"כ כשמוסר שליחות לקדש אשה בסתם אין ספק ששליחות כזה אין מוסר כ"א לאוהבו וריעו כנפשו שיודע בו שלא ישקר באמונתו ונכון לבו בטוח באהבתו אותו שיברור לו ההוגנת לו פשיטא דקפיד טובא אם זה יפרוק עולו וימסור השליחות לאיש אחר שאינו ריע אהוב לו שזה יהיה לו משפט הבחירה אשר תיטב בעיניו וכ"ע מודים בהא דבכה"ג אין שע"ש וא"ל דגם בזה אמרינן שהוא סומך על השליח שכשירצה לעשות אחר יהיה ג"כ מאוהביו ואיש נאמן ויודע לבחור בטוב פשיט' דהא ליתא שאם בממון הקל אמרו לא ישלחנו ביד אחר לפי שאין רצונו שיהא פקדוני ביד אחר ולא אמרינן דסמוך עליו שימסור לאיש שיהיה ישר בעיניו וח"ו הדברים לבנות לו בית זו אשה מה"ת נאמר שמרוצה שימסור לאחר שיעשה כרצונו ולענ"ד נוטה דבכה"ג קפיד טובא שיעשה זה בעצמו ואינו יכול לעשות שליח אחר כלל לכ"ע:

ובר מן דין נלענ"ד דהא טעמא דאמרינן אסור כו' משום חזקה שע"ש ולולי חזקה לא היינו מוציאין אותו מחזקת היתרו בכל הנשים דאמרינן שזה לא קידש רק מצד חזקה שע"ש הוי כאילו ידוע לנו שזה קידש אשה אחת וכיון שא"י איזה היא אסור כו' וכ"ז שלא נאמר שלא קידש כלל ולא קיים שליחותו אבל כשאנו יכולים לומר שקיים שליחותו וקידש מנין לנו לבדות מלבינו שנעשה כאן מעשה חדש לאחזוקי איסורא ולפי"ז הדבר ברור דאין כאן מקום לחשש זה דשע"ש כלל דבשלמא אם היה ידוע לנו שלא קידש הראשון באשר הוא שם היה מקום לומר שמא לא מצאה ידו לגמור שליחותו כאן ולכן הוצרך לעשות שליח אחר שיקדש במרחקים שחזקה שהוא משתדל בכל עוז לעשות שליחותו אבל אחרי שאין ידוע לנו אם קידש או לא ומחמת חזקה אנו אומרים שקידש ובפשיטות אנו יכולין לומר שגמר שליחותו במקום שהיה שם א"כ אזדא ליה חזקה שע"ש ומנין לנו לבדות מלבינו שלא מצא פה כרצונו ומסר שליחותו לאחר לקדש במרחקים כיון שאנו יכולין לומר שלא נתחדש שום מעשה ונתקיימה החזקה כראוי ועליך לברר שנעשה המעשה ואם לאו אין חוששין לו והדברים ברורים לענ"ד:

ואמנם מה דדייק הגאון ז"ל מדקאמר בכל הנשים שבעולם דמשמע דאפי' במקומות רחוקים שידוע שלא היה שם השליח אפ"ה אסור משום דשמא עשה שליח אחר כו' אני מתפלא על גודל רבנותו דאטו החשש הוא שמא המשלח המקדש עכשיו אשה יקדש אותה שקידש לו השליח עד שנאמר שאין לחוש למקומות רחוקות שהשליח לא היה שם והלא עיקר החשש הוא שמא השליח קידש לו קרובות האשה שהוא מקדש עכשיו וא"כ פשיטא שאף שזה מקדש עכשיו אשה ממקומות שלא היה השליח שם מ"מ חוששין שמא השליח קידש לו כאן אשה שהיא קרובתה של האשה שהוא מקדש עכשיו ואטו האשה וקרובותיה שהם ששה עריות צריכין להיות הכל במדינה אחת וא"ל דמ"מ לשתרי לי' לקדש אשה ממדינה אחרת שאין לה קרובים במדינה זו שהשליח היה שם ז"א דזהו שאמרו ומודה ר"י באשה שאין אדם כו' דמעיקרא דאיירינן בסתם אשה דלא דייקינן בתרה לבודקה בקרובותיה לדעת אם יש לה אם אין שפיר קאמר דאסור בכל הנשים שבעולם ואפילו במקום רחוק דשמא השליח במקום שהיה שם קידש קרובת ארוסתו ואהא קאמר ומודה ר"י כו' דהיינו במקום זה שאנו חוששין לו שקידש שמה השליח א' מקרובות ארוסתו אם אין שמה קרובים שהיה פנויה אז אין לחוש בין אם האשה שרוצה לקדש עכשיו היא מרחוק או מקרוב וא"ל דבמקום רחוק שלא היה השליח שם אין לנו לאסור משום שמא קידש קרובת ארוסתו במדינה זו משום דאית לן לאוקמי אחזקת כשרות דאבוה דארוסה לא עבר אדראב"י דאמר לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' דפשיטא דזה לא שייך בהא שאנו אוסרין מחשש שש עריות קרובים ומכ"ש למאן דס"ל לחוש לשניות ג"כ וגם למאן דס"ל כהך תירוצה דפקיע שמי' שרי ועיין בבית מאיר דהלשון משמע דלא שייכא דראב"י כ"א כשהראשונה כעת חי' ועודנה אשתו ע"ש ובאמת שכן מעשים בכל יום באחד שמתה אשתו או גרשה כשמזדמן לו להזדווג במרחקים הוא הולך שמה ונושא אשה אע"פ שמניח הבנים כאן ומ"ש בבית מאיר טעמא משום דמסתמא מוליך הבנים עמו ואם יאורע שמניחם הוא מלתא דל"ש ולא גזרו ע"ש אין נלענ"ד רק נ"ל הטעם דשאני היכא שאינו מניח אשה במקומו ועוקר דירתו לגמרי ממקום זה וקובע דירתו במקום אחר דההוא קלא אית ליה וידוע לבנים שגלו מעל שולחן אביהם וקבע דירתו במקום אחר משא"כ היכא שמניח האשה וילדיה והולך למקום אחר לא להשתקע אלא לגור שם כאורח נטה ללון ודעתו לחזור לביתו אחר זמן ובינתיים נושא שם אשה ומוליד בנים קטנים ושב לארצו ולאחוזת אבותיו ישוב ומה נעשה לנער היולד שידמה בדעתו כי זה יולד שם סלה ולא יפול לבו לחוש שאביו ממדינה אחרת וגם אותם שהוליד במקומו הראשון לא יעלו על לב לעולם שאביהם היה לו בנים במדינה אחרת כיון שמה שהרחיק נדוד אקראי בעלמא הוי ולקבעא קמא הדר ולית לי' קלא כלל והיינו דאמרינן עלה דראב"י דהא דרב מכריז מאן הוה ליומא שאני רבנן דפקיע שמייהו משום דההוא דראב"י נמי בכה"ג הוא שהולך באקראי למדינה אחרת והדר לניחותיה אבל במתה או נתגרשה והוא הולך אל ארץ אחרת שמוצא שם זווגו ודר שם עם אשתו בקביעות אין כאן בית מיחוש כלל ודאתאן עלה במאי דאמרינן הכא לא צריכנ' להא דודאי למיחש מיבעי שזה השליח קידש כאן אשה שקרובותיה נסעו למדינה אחרת או שקרובות האשה שזה רוצה לקדש באתה ממדינה ההוא ממקום שהשליח היה שם וקידשה וכדאמרינן בנזיר דילמא בשוקא אשכח וקידש ואמרינן הדרא לניחותא וכאן נמי ניחוש שבאה לכאן וקידשה ומה בכך דשוב הדרא לניחותא ודוחק לומר דלא חיישינן להא משום דלא שכיח טלטול' דאתתא משום כל כבודה כו' או משום אין דרכה של אשה לחזור אחר איש ועיין בדברי הגאון ז"ל דא"ל שמא עשתה שליח לקבלה דע"ז לא שייך חזקה שע"ש כו' ע"ש ולדידי צ"ע דאנן לא אמרינן רק שחזקה שזה משתדל להשלים שליחותו ומקדש אשה להמשלח ויהיה באיזה אופן או לאשה עצמה או לשלוחה ולמה נרחיק זה יותר משנאמר שנתרצה לו אדם אחד להעשות שליח לקדש במרחקים ומכ"ש לפי מ"ש דאין חזקה שע"ש חזקה גמורה דשמא לא תאבה האשה אלאשאין סברא שלא יאבו כל הנשים דטב לה למיתב כו' אבל מה"ת לומר שיתרצה לו איש אחד להיות שליח למרחקים ושפיר י"ל או שגמר שליחותו וקידש במקומו או שלא קידש ולא מצא מי שירצה להיות שליח למקום אחר סוף דבר דברי הגאון ז"ל שגבו ממנו וצ"ע:

והנה גם בדברי הר"ן והמ"מ שהבאתי צ"ע מ"ש לדקדק מדלא קאמר דמותר בקרובות השליח ולכאורה י"ל דהא לאו מלתא דפסיקה הוא דיכול להיות שהוא קרובות השליח מ"מ אסור בה כגון אם רוצה לקדש אחות השליח אם אינה אחותו רק מן האב בלבד או מן האם לבד אכתי לא פלטינן מחששה שמא קידש השליח קרובתה ואינה קרובתו וצ"ל דלישנ' קיטא נקטו וכוונתם דהו"ל למימר שמותר באשה שקרובותי' הם קרובות השליח אך עדיין צ"ע שהרי מבואר למעיין בש"ס שם דעיקר הרבותא במאי דקאמר רבא ומודה ר"י באשה שאין לה אם כו' היינו דעכ"פ שהיה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן וכן בנוסחת רבינו הרי"ף בקידושין איתא להדיא דפריך פשיטא ומשני לא צריכה כו' וא"כ נימא שהדין נותן שאין נעשה שליח לקדש קרובתו פשיטא שאין זה רבותא כלל כמו אשה שאין לה קרובים או שהם נשואים ואין ראויות להתקדש וא"ל דהכי קשיא ליה דמנ"ל להש"ס למימר דרבא אשמעינן בנתגרשה לאחר מכאן לימא דאשמעינן בקרובות השליח דל"ח כיון דלא מצי עביד אך ז"א דהך דנתגרשה שפיר יש מקום לפרש כן דברי רבא דקאמר באשה שאין לה אם דהיינו שבשעת שליחות לא היו לה קרובים הראויות להתקדש כלל משא"כ לפרש הא דקאמר אין לה היינו לפי שהן קרובי השליח פשיטא שאין להעמיס זה בלשונו כלל וע"כ שכוונתם דהו"ל לרבא להשמיענו גם זה דמודה בקרובות השליח וזה לק"מ דאם אין יכול להיות שליח לזה אין כאן רבותא כלל וצ"ע:

אך מ"מ הדין דין אמת שיכול להיות שליח לקדש קרובתו בין להולכה ובין לקבלה ויפה תמהתי על הגאון בעל נ"ב ז"ל שכתב שלא ראינו בפוסקים והטבת לראות שהדבר מפורש בר"ן וה"ה ויותר אני תמה שהרי הב"י הביא דבריהם בסוף סימן ל"ו וגם בח"מ שם כתב בפשיטות דבשליח להולכה שהאב יוליך הקידושין לבתו בזה אין חשש איסור כו' ומיהו עפ"י הדין בין שליח להולכה כו' וכמ"ש המפורשים והובאו בב"י עכ"ל וגם הוסיף תימא על תמיהתו בנ"ב מהדורא תנינא שנשאל מבנו הרב נ"י שדברי הש"ס בבוגרת דשוויתי' לאביה שליח וכתב לחלק בין ש"ק לשליח הולכה שכל זה לא נמצא בפוסקים והנה בהך דשוויתי' כו' הביאו ראי' לסתור דברי הרשב"א שמחמיר בש"ק ופלפלו בזה הגאון ז"ל העלים עיניו מיני' וצ"ע:

ועתה אני בא בדבריך שכתבת להוכיח מהר"ן והמ"מ דאין שע"ש דאל"כ אין להם הוכחה שיכול להיות שליח לקרובותי' דשמא התם טעמא דחוששין שמא עשה שליח שני והוא קידש מקרובותיו של ראשון והנה לא מיבעיא לפי מ"ש דמסתבר' דבזה א"ח לשליח שני כלל שאין כאן הוכחה מדבריהם ואף שהגאון ז"ל לא ס"ל הכי הרי הוא רוצה להוכיח מזה שע"ש ואנן ניקום ונימא דהר"ן והמ"מ ס"ל דאין שע"ש מחמת הכרח מהוכחה שלהם ועל זה י"ל דאין הכרח שיהיו חולקים על הפוסקים אלא דס"ל לחלק בין שע"ש דעלמא ובין הך דהאומר לשלוחו כו' דבהאי מודה דאין שע"ש וכפי הסבר' שכתבתי אך דאפילו נתפוס לדבר ברור דגם בזה שייך שליח עושה שליחותו למ"ד דס"ל דמהני מ"מ אין ראיה מזה כמו שהרגשת בעצמך שי"ל דשליח שני לא מצי מקדש קרובות דשליח ראשון כיון דשליח ראשון לא מצי עביד ומ"ש להשיב ע"ז דז"א דכולהו מכח בעל קאתי כדאיתא בגיטין דאפי' מת הבעל לא בטלו כו' עכ"ל לדידי חזי לי דשפיר איתא להא דכיון דבשעה שעשה המשלח השליח אכתי לא הוה השליח שני בעולם וכי משוי אינש שליח אדעת' דהאי דמצי עביד וכיון דלא הוה מצי לקדש הקרובים לא עשאו שליח כלל ע"ז וממילא שאין לנו לחדש שליחות לשני מה דלא סליק אדעתי' בשעה שחל השליחות שהרי שליח ראשון גופי' אמרינן דלא חל השליחות על אשה שהיתה א"א בשעת הקידושין אף ע"פ שנתגרשה אחר שנעשה שליח שאין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול לקדשה בשעת חלות השליחות ואין סברא לחלק בין אם העיכוב מצד האשה שאינה ראויה להתקדש בעת ההיא לא מהני אף אם מצא אחר כך מקום לחול ובין אם העכבה מצד השליח שאין ראוי לקדש דמהני כשמצא אח"כ מקום לחול דמה"ת לחלק בזה כיון דאמרינן שאין דעת המשלח כ"א על מה שחל השליחות בשעת מעשה יהיה העכב' מאיזה טעם שיהיה אין דעת המשלח ע"ז. שוב ראיתי בקרבן העדה פ' כל הגט ד"ה מה בין גיטין כו' כתב ג"כ כדבריך בזה והוכיח מהר"ן והמ"מ דשע"ש אלא שהמתיק קצת יותר וכתב דאי ס"ד דשע"ש אם כן מעיקרא מינהו המשלח שיכול השליח לקדש קרובותיו דכולהו מכח בעל קאתי כו' ע"ש ואפשר שגם כוונתך כן אך מ"מ לענ"ד גם הא ליתא דא"כ שליח ראשון גופי' מכ"ש שהיה לנו לומר כן שמינהו לקדש כשימצאו מקום לחול דהיינו לכשתתגדל ולא מסתבר לומר דשאני בזה שבידו לעשות שליח שני משא"כ התם דאין בידה לגרש עצמה והכי מחלקינן בקידושין לענין דשלב"ל ועיין בתוס' דנזיר לענין חלה ומ"מ נ"ל דבזה מצד הסברא אמרינן דלא משוי שליח רק על היתר' דאיכא קמיה א"כ למה נאמר דמסיק אדעתי' שזה יעשה שליח אחר ויקדש קרובות הראשון ואדרבא מסתבר מדעשה זה לשליח ומסתמ' יעשה שליחותו ויקדש בעצמו ממילא שאין דעתו לקדש אחת מקרובותיו כלל וגם בלא"ה נראה דגם זה אין בידו דמי יאמר שיזדמן לו מי שירצה להיות שליח וכדאמרינן בקידושין מי יימר דמזדקקי ליה תלתא וע"ש:

והנה במה דכתיבנ' לתמוה על מרן הגאון ז"ל זקינך בהא שנראה מדבריו דשע"ש אף בשליחות סתם דמסתבר דקפיד שלא ימסור שליחות כזה לאחר יש להליץ קצת בעדו ולומר דהחשש הוא שבאמת לא ימסור לו השליחות כמות שהוא שיקדש מי שירצה רק הוא פורט לשליח השני אשה ידועה וכיון שאין ביד השני לעשות רק מה שהוא מצווה מפי הראשון אין לו קפידא בדבר ולכן כיון שלא עלתה לו לקדש כאן חוששין שעשה שליח למדינה רחוקה ופרט לו אשה ידועה שמה ובזה לא מעל בשליחות ואע"ג דאמרינן דשליח שני נמי מכח בעל קאתי ושליחות המשלח היה ע"ד סתם מ"מ יש ביד ש"ר להטיל תנאי בשעה שעושה שליח שני כרצונו ואמנם בדבריך שהמה אמורים על הוכחת הר"ן וה"ה קשה לומר כן שפרט לשני לקדש אחת מקרובותיו הרי ארכבי' אתרי ריכשי שבזה שאינו מוסר לו שליחות המשלח כמות שהוא רק צריך לחדש בה דבר כחו של שליח הוא ומ"מ צריך לתלות השליחות במשלח עצמו שהרי השליח לא מצי עביד לקדש קרובתו לזה ולא מצי משוי שליח ע"ז רק צ"ל שזה המקדש אשה זו בא בכחו של המשלח וקצת י"ל דע"כ לא אמרינן דמאי דלא מצי עביד לא משוי שליח היינו שיעשה שליחות שלו כשהוא הבע"ד משא"כ בזה שאינו עושהו להיות שליח שלו רק של המשלח הראשון לא איכפת לן מה דאיהו לא מצי עביד לקיים שליחות זה ולכן שפיר ש"ר יכול לעשות שליח לקדש להמשלח את קרובתו והדברים צ"ע ושכלך הזך יקליט את הסולת. ומה שכתבתי על הנ"ב שכתב דאף דשליח לקדש הוי חב לאחרים מ"מ י"ל מיגו דזכי לנפשיה וע"ז כתבת דלית' דהא איכא נמי חב לאחריני דהיינו לקרובות האשה שיהיו אסורים על המשלח ובזה לא שייך מיגו דזכי לנפשי' שהם חפיצים במשלח ולא בשליח עכ"ל ושמחתי בסברתך הישרה אף כי על קו האמת לא נשקלה אין עליך אשמה בזה כי התעוך שני גדולי הדור יבדלו לחיים כו' הארי החי הגאון בעל קצה"ח ז"ל ואחריו יאיר נתיב שארי הגאון מליסא שיחי' בספרו נתיבות משפט כאשר הבאת הדברים בקונטרסך בוויכוח שביניהם בענין הודאת ר"ג לטבי עבדו ואתה דרכת בנתיבותיהם ושדדת עמקים אחריהם והנה אשר כתבתי שנתעלמה מהם הלכה בגיטין האומר עשיתי כו' לא צדקת אענך והנה בקצה"ח שם בסוף הסימן הזכיר מסוגיא זו וכתב דהתם טעמא משום שבידו לשחררו (וכן הוא באמת בספר תמים דעים ועוד מפורשים) ולכן חזר והקשה שם לפי מ"ש לעיל דהודאה חוץ לב"ד מהני ר"ל שא"א לתרץ שלא היה ר"ג נאמן משום חב לאחריני דהא שפיר מהימן משום מיגו ומרשיע א"ע לא מיקרי בהודאה שחוץ לב"ד ע"ש אך אני תמה על הגדולים הנ"ל שנחלקו והשוו ענין חב לאחרים הנאמר לענין שליחות וזכין שלא בפניו לענין חייב לאחריני הנאמר לענין הודאת בע"ד והבריכו והרכיבו זה בזה והוא הרכבה שאינה קולטת:

ומתחלה אבאר מה שנלענ"ד בהא דאמר הכא חייבה לאחריני דבאמת גבי ממון איכא תרי קראי חדא עפ"י שני עדים ואידך דילפינן מיניה הודאת בע"ד מדכתיב כי הוא זה ולולי דגלי לן קרא כי הוא זה הייתי אומר דדווקא עדים ממש בעינן ולכאורה סותרים זא"ז דהך קרא מורי לן דהודאת בע"ד מהני והך קרא משמע שאין הדבר מתקיים אלא עפ"י עדים ויש מקום לומר דעדים בעינן בהכחשת בע"ד אבל בהודאת בע"ד חשוב כנתקיים עפ"י עדים וגם י"ל דהתם דכתיב כי הוא זה היינו דמהני הודאת בע"ד להפסיד לעצמו אבל במקום שע"י הודאתו מגיע חוב לאחרים אין משגיחין בהודאתו ואין הדבר מתקיים כ"א בעדים והנה המקשה דלא סליק אדעתיה שיש לחלק בין חייב לאחריני הוצרך לפר' דאף דמהני הודאת בע"ד מ"מ שפיר קאמר קרא עפ"י עדי' דהיכא דאיכא הודאת בע"ד כעדים דמי ולכן פריך ליה מה להלן הודאת בע"ד כו' דהא מה דאיתמר עדים בממון גם הודאת בע"ד בכלל ומשני ליה התם דמהני הודאת בע"ד היינו היכא דלא מחייב לאחריני הכא דאיתמר עדים במחייב לאחריני הוא ובזה לא מהני הודאה כ"א עדים דוקא ומיניה ילפינן לקידושין דאין קידושין בלא עדים ולא מהני הודאה ולפי זה הך דאמרינן דמחייב לאחריני לאו אקידושין קאי דבקידושין לא איכפת לן אי מחייב לאחריני או לא רק דאנן מדבר שבממון דמיירי בענין שצריך עדים דוקא ילפינן וממילא דלעולם צריך עדים בזה דבקידושין לא שייך כ"כ מחייב לאחריני כיון שבידם לעשות חוב זה לאחרים כאדם העושה בשלו ובכה"ג גם בממון לא מיקרי חב לאחריני ואפ"ה ילפינן דצריך עדים כך היה אפשר לפר' לולי דברי רש"י והבאים אחריו שפירשו דהך חייב לאחריני אקידושין קאי ומצאתי בחידושי הרשב"א שכתב קצת כמ"ש ומ"מ לא זז מלפר' הכא מחייב לאחריני לענין קידושין וע"ש שהאריך בדברים נכוחים וכתב דלכאורה מה חוב שייך בזה שהרי בידם לחוב ואעו המודה שמכר שדהו חב לאחריני קרינ' ביה אך דמ"מ כיון דבקידושין יש בהם צד חוב הוקשו לצד חוב שבממון ונראה כוונת דבריו דלכאורה י"ל כיון דלולי דילפינן דבר מממון מצד הסבר' היינו מקבלין הודאתו וזה מבואר מדקאמר מה דעתך דילפת דבר כו' ור"ל דמה דעתך לפסוק שלא תועיל הודאה שהוא כנגד הסבר' משום דילפת כו' וא"כ אף למאי דמשני הכא מחייב לאחריני י"ל דאימא בממון דוקא בהא דאית שם חוב לאחריני בעי עדים וזולת זה מהני הודאה ה"נ קידושין מה שהוא חוב לאחריני לא תהני הודאה ומה שאינו חוב לאחריני יועיל הודאה ולכן כתב הרשב"א דה"ק כיון דעכ"פ כל עניני קידושין יש בהם צד חוב לאחרים אם כן א"א לומר שאותן שיש בהן צד חוב דומה לממון של חוב דבעי עדים ואותם קידושין שאין בהם צד חוב נלמד מממון דתהני הודאה דכיון דכל ענין קידושין פתיך בהו צד חוב אין לנו לחלק גוף הקידושין לחצאין וממון שאני שהענינים עצמם חלוקים שיש ענין שהוא חוב לאחרים ויש ענין שאין בו חוב לאחר כלל רק הפסד לעצמו משא"כ קידושין שאין בו ענינים חלוקות רק כל עסק קידושין אחד הוא או שתדמה אותו לממון של חוב או לשאינו של חוב וכיון שא"א לך לדמותו לממון שאינו של חוב שהרי יש בו צד חוב עכ"פ א"כ יש לנו לדמותו לדבר שבממון שיש בו חוב שצריך עדים וממילא שכל מעשה הקידושין בטלים הם אף לגבי עצמם שגוף המעשה אחד הוא ואין מחלקין אותן לחצאין אלא אנו מדמים גוף המעשה כמות שהוא שמתבטל בלא עדים והנה הארכתי קצת בכדי להסביר דברי הרשב"א שהם סתומים וראיתי בפ"י שכתב ג"כ בזה ויש לפקפק קצת במ"ש שאין קידושין לחצאין כיון דלגבי אחריני לא מהימני וזה צ"ע דזו מנין לנו דשמא באמת אנו לומדים מממון דאף דלא מהימן לגבי אחריני לגבי נפשיה מהימן וה"ה בקידושין ולפי מ"ש להסביר דברי הרשב"א א"ש הכל בס"ד ואף שאין צריך לענינינו כ"כ כתבתי בעידנא דעסיקנה בהאי ענינ' וכדי להתלמד במקום אחר. והנה רש"י פיר' דחב לאחריני שקרובותי' נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה ולכאורה קשיא א"כ נימא כשהקרובים מצדו ומצדה גם הם מודים ואומרים שהיו בשעת הקידושין נימא דמהני הודאה ועיין ברשב"א שהקשה גר וגיורת מאי א"ל ולפי מ"ש הרשב"א והר"ן דחוב לאחריני דאסר לה אכ"ע ניח' אך נראה בעיקר הכוונה דאם נתפס הודאת בע"ד כעדים ונפסוק דין קידושין ע"י הודאה זו וקרובותיה נאסרין וכן נאסרת אכ"ע וסוקלין ושורפין ומלקין עי"ז א"כ אין זה דומה להודאת בע"ד שבממון שאף שאנו תופסין הודאתו כעדים אין הפסד רק לעצמו ולא לאחרים וא"כ כשאנו מדמין קידושין לממון שיהיה תועלת בקידושין אלו הלימוד הוא מצד ממון שיש הפסד לאחרים וכיון שמעשה הקידושין הוא אחד אין לחלק המעשה לחצאין לומר מה שיש במעשה הזה לתועלת לעצמו מועלת ההודאה ומה שיגיע הפסד לאחרים אין הודאה מועלת אלא הג"ש שאנו לומדים על מעשה הקידושין בכללי' אנו למדין מממון בצד חוב שאין תועלת בהודאה בלא עדים וממילא שאין חילוק אף אם יהיה הודאת הקרובים ג"כ שאין הענין תלוי בזה כלל רק כשאנו באין לחקור כוונת הלימוד מממון אם תועיל הודאת בע"ד ובע"ד היינו אותם העושי' עסק הקידושין דהיינו האיש והאשה וכיון דבהודאתם יש צד חוב לאחריני אנו צריכין ללמוד מממון דבעי עדים על מעשה זה וקצרתי ועכ"פ מפורש יוצא שזה שאנו אומרים דלא מהני הודאת בע"ד משום חב לאחריני היינו לקרובים או לכ"ע אבל אין אומרים שיש כאן חוב שהם מחייבים לעצמם שהוא נאסר בקרובותי' והיא נאסרת אכ"ע ובקרוביו דפשיטא שלזה מועיל הודאת בע"ד שהרי הם מקבלים עליהם וחפצם בזה וכמו גבי ממון דמועיל ההודאה לחוב לעצמו אך בשביל החוב שיש לזולתם אין המעשה מתקיים בלא עדים אף לענין עצמם אמנם ענין חוב הנאמר לענין זכי' ושליחות עיקרו תלוי בבעל המעשה והוא להיפך מחוב דגבי הודאת בע"ד ששם אין תלוי בחוב הבע"ד רק בחוב של זולתו וכאן הוא להיפך דלא איכפת לן לענין זכי' אם יגיע לאחר מזה זכיה או חוב רק אם לזה הזוכה יהיה זכיה ואפילו אם יש בו צד חוב ג"כ מ"מ אם הזכי' רבה על החוב מהני לזכות לו שלא בפניו רק לענין שליחות נסתפקו אם דעת תורה שיכול להיות שליח לזכות לזה ולחוב לזה ומ"מ מה שהוא של המשלח ורצונו בכך אין זה נכנס בגדר חוב לענין זה והשולח מנה לחבירו מתנה א"ל שאם לא היה זה נעשה שליח להוליכם לראובן היה נותן לשמעון או היו יורשיו יורשים אותו פשיטא שאין זה נכנס בגדר חוב כלל וגם לענין דבר שביד המשלח לעשותו לא חשיב חוב וע"ש בגיטין אי בעי זריק ליה גיטא ובמ"ש התוספות שם בשני תירוצים ועכ"פ מבואר שמה שהרכיבו חוב הנאמ' לענין זכיה בחוב שלענין הודאת בע"ד ליתא שזה תלוי בחוב של עצמו וזה תלוי בחוב אחריני:

ועתה נבוא לדברי הני תרי גברי רברבי והנה מ"ש דהך דר"ג חב לאחריני שאסר העבד על השפחה כתבת שהם דברי זרות כי העבד קנין כספו הוא כו' ושורש דבריך שהרי בידו לבלתי תת אותו להיות נכבש על השפחה אין זה חוב לשפחה ולכן כתבת שדברים אלו לא יזכרו ושרא ליה מרא להגאון ז"ל והנה לא ידעתי מה צורך לאריכות ובפשיטות הוי לך לדחויי שהרי בידו לשחררו ולאסרו בשפחה וכבר כתבתי שהוא ז"ל הרגיש בזה בסוף הסימן שם ובכלל זה כל מה שהארכת שבידו להיות שליט בעבדו והא עדיפא דהוה כמו בעל שאומר גרשתי כו' אף כי הארכת בהרצאת דברים אין בדבריך כלום שכבר הודית בעצמך דבשביל דחב לקרובי האשה שהם חפיצים במשלח הו"ל חב לאחרים אע"פ שהמשלח אינו חפץ בם ובידו לאסור איסור על נפשו שלא ליקח אחת מהנה וגם בלא איסור מי שליט עליו לכפותו ליקח אשה כ"א חפץ בה אך אין צריך להודאתך שהרי כל ענין חב לאחריני דגבי קידושין כך הוא דנאסר בקרובותיה והיא בקרוביו ובידם לחוב לעצמם שלא ליקח הקרובים או לקדש בפני עדים וכן במ"ש התוספות בגרושה דאסר לה אכהן חשוב חוב אע"ג דפשיט דבידו לעשות לה חוב זה ופשיטא שאין כוונתם שהחוב הוא לאשה שנאסרת על הכהן דל"ל הא שנאסרת לכהן דפשיטא דגירושין חוב לאשה הוא אך התוספות שם מיירי בהודאת בע"ד ופשיטא דאם היתה האשה מכחשת דלא מהני אף בלא טעמא דחב לאחריני ועל כרחך דמיירי בהודאה ומ"מ לא מהני מטעמא דבקידושין חב לקרובים ובגירושין חב לכהן ואם נתפוס הגירושין מחמת ההודאה ילקה הכהן הבא עליה אחר מות בעלה ואינו נאמן ע"ז הלכך אין ההודאה כלום והמעשה בטל כמש"ל ואם כן שפיר מייתי בקצה"ח מדברי התוס' כמו דהתם הוי חב לאחריני ולא מהני ההודאה לפי שחב לכהן כמו כן בזה חב לשפחה ולקמן אכתוב בזה:

אך אני תמה בזה על קצה"ח דנהי שנאמר דזה חב לאחריני מכל מקום שייך לומר כן לענין שטר שחרור דצריך עדים דוקא כמו גט מדכתיב או חופשה לא ניתן לה וילפינן לה לה מאשה וכיון דג"כ מחייב לאחריני דומה ממש לגט והמעשה מתבטל כשהוא בלא עדים ולא מהני הודאה כמ"ש התוס' לענין גט בלא עידי מסירה משא"כ היוצא לחירות ע"י שן ועין לא איתקש כלל לגט וכל שיודע בנפשו שהפיל את שינו יש לו להוציאו לחירות אף שאין שם עדים אם לא שיהיה נפטר בהודאתו מטעם מודה בקנס אבל זולת זה לענין שלא יעבור בעשה רשאי הוא לשחררו כיון שידע בנפשו שעשה מעשה שראוי שיצא לחירות ואין מעשה זו מתבטל כלל אף שהיה בינו לבין עצמו בלא עדים וכן מבואר בש"ס שם דמה שלא היה עדים בדבר לא הוה מבטלינן המעשה והיינו מקבלין ההודאה אם לא מטעם מודה בקנס וכמו בכל קנס דעלמא ע"ש שוב ראיתי בלשון קצה"ח שכתב ואפשר דר"ג אינו נאמן בהודאת עצמו משום דהוא חב לאחריני כו' וא"כ י"ל שאין כוונתו לומר שיש כאן ביטול מעשה רק מטעם נאמנות אתי עלה דבכל ממון דינא הכי דכל שהוא חב לאחרים אין הודאתו כלום והיינו דקשיא ליה בסוף הסי' שם דמה בכך דהא אף בחב לאחרים כגון בעל שאמר גרשתי נאמן וא"כ גם בכאן יהיה ר"ג נאמן אף שחב לאחרים כיון שבידו לשחררו אלא שלפי"ז לא עלו דבריו כהוגן מה דמייתי מדברי התוס' דגיטין שאין הבעל נאמן משום הודאת בע"ד כיון שאסר לה אכהן שאין זה ענין לכאן דהתם לאו מטעם נאמנות אתינן עלה דודאי נאמן כיון דמיירי בשניהם מודים וכמש"ל ובכה"ג בשאר שטרות אפילו עומדים לקנין מהני הודאת בע"ד כמו עדים וגבי קידושין וגט דלא מהני לא מטעם דלא מהימני דא"כ להימני לגבי דנפשייהו עכ"פ אלא גוף המעשה נתבטל כמש"ל משא"כ בזה כיון דאין ביטול לגוף המעשה רק שתאמר שאין נאמן משום דחב לשפחה באמת לא יהיה נאמן בזה לחוב לשפחה ואם יבא על השפחה באמת לא תלקה ע"י הודאתו ומ"מ לגבי דנפשיה תועיל הודאתו כמו כל דבר שבממון וכמו בקידושין קדשתי בפני פלוני ופלוני כו' וגם א"ל דמ"מ לא מהימן ר"ג בהודאה שלו להתירו בבת חורין כיון שהוא מוחזק לנו בעבד דאם באנו לומר כן א"כ פשיטא שאין זה ענין לדברי התוס' וגם לא נ"מ בהא דהוי חב לאחריני דאף אם אין כאן חוב כלל מ"מ לא הוי ר"ג רק כע"א ואין נאמן להוציא מחזקת איסורו אם לא מחמת שבידו לשחררו וכמ"ש הראב"ד בהא דעשית עבדי ב"ח וא"כ גם חב לאחריני אין מזיק בזה וכתבתי זה לפי דברי בעל קצה"ח אבל לענ"ד לפי מ"ש דבזה שיוצא בשן ועין לא איכפת לן בעדים בשעת מעשה ולא בעינן רק אמתת הדבר שוב אין כאן מקום כלל לומר שלא יהא ר"ג נאמן שכל עיקרו שלא רצה ר"ג ליתן לו ג"ש כדי שלא יעבור בעשה ועכשיו שהפיל את שינו שמח ואע"פ שלא יהיה נאמן בהודאתו לבד להתירו בב"ח מ"מ הרי עכשיו יתן לו גט שחרור גמור כיון שיודע בנפשו שהדין נותן לשחררו לא יעבור בעשה ור"י אמר לו כיון שאין לו עדים הרי נפטר בהודאתו ושוב אין רשאי לשחררו והיינו דקאמר בירושלמי מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינן מן הדא מעשה בר"ג כו' עילה מצא לשחררו כו' ומכ"ש למ"ד יוצא בשן ועין צריך ג"ש דפשיטא דלא שייך כאן דין נאמנות ולכן שפיר כתב הש"ך ביו"ד דאם נימא הודאה חוץ לב"ד מהני קשיא מעובדא דר"ג והדברים ברורים לענ"ד. ועתה נבוא לדברי בעל נתה"מ שהשיג על קצה"ח וכתב שטעה בדבר פשוט דהא זכי' הוא לעבד כו' ובעל קצה"ח בקונטרסו מדקדק בחלוקו להפכו כדרכו שהחוב הוא על השפחה ולפי שנבעת מקול הקורא בתוך נתיבות המשפט לומר שטעה בדבר פשוט הטה כוונת עצמו לצד אחר ולא נתן לב לראות שבעל נת"מ דימה נושאים שאינם שוים דהתם לענין שליחות איירינן ובזה שפיר אמרינן דכיון דזכיה הוא לו נעשה שליח אע"פ שאוסרו בשפחה ופוסלו מהתרומה כמבואר בש"ס שם משא"כ לענין הודאת בע"ד שלא יהיה נאמן בהודאתו ממ"נ אם אין העבד מודה ג"כ פשיטא דלא מהני מה שנאמר זכיה הוא לו שהרי הוא מכחישו על פניו ואומר להד"מ ומה מקום יש להתירו בב"ח עפ"י הודאת האדון ואם העבד ג"כ מודה כאשר הוא באמת שגם טבי אומר כן פשיטא דלא איכפת לן בזכות וחוב של העבד כיון ששניהם מודים וכמו גבי ממון דחב לאחריני אם אותו שחב לו מודה ג"כ ודאי דמהני ההודאה ולא היה צריך לההיא דזכיה הוא כו' וגם דמה איכפת לן בחוב של השפחה דלגבי נפשייהו ודאי מהימני וכמש"ל וגם מה שסיים בעל נת"מ דגירושין שכתבו התוס' שאני דחוב הוא לה דבריו תמוהים דא"כ מ"ש התוס' דאסר לה אכהן הוא שפת יתר דהא בלא זה גט אשה חוב הוא אך באמת התוס' מיירי לענין ביטול המעשה אף ששניהם מודים כיון דאיכא צד חוב לאחריני גזה"כ הוא דלא מהני וכמש"ל ואם דעת בעל נת"מ שזה דומה למ"ש התוס' בגרושה דלא מהני הודאת בע"ד והוי ביטול מעשה (מה שבאמת ז"א וכמש"ל דיוצא בשן ועין אף בלא עדים מהני) רק שבא לחלק דכאן לא הוי חוב לאחריני דזכות הוא לעבד כו' באמת ז"א דלענין שליחות תלוי בזכות וחוב של העבד עצמו משא"כ כיון שעכ"פ ע"י הודאת הרב יש חוב לעבד אע"פ שהוא יכול לעשות לו חוב זה אין הודאתו כלום ומתבטל המעשה ואף אם העבד ג"כ יודה מ"מ א"צ למ"ש בקצה"ח דהחוב לשפחה שי"ל שהחוב הוא ג"כ אם יקדש בת חורין תאסור אכ"ע עפ"י הודאתו וגם י"ל דלענין גט שחרור לא איכפת לן אם מחייב לאחרים או לא רק כיון דמגט ילפינן ממילא הכי הוא כמו גט דלא מהני המעשה עפ"י הודאתו בלא עדים אף לגבי דנפשייהו אך האמת יורה דרכו שהעיקר בזה כמ"ש דבשן ועין לא שייך ביטול מעשה ולענין נאמנות פשיטא דלא שייך בזה שהרי היה רוצה ליתן לו גט שחרור בעדים ובזה נפלו כל דבריהם ואף שאין מדרכי להאריך בדקדוק דברי המחברים כל מה שטרחתי לא טרחתי אלא בשבילך למען הראותך את כח העיון האמיתי כי שני גדולי הדור מאחר שלא פלשו אחר מדת הדין במתון מתון והעמידו דבריהם על מושכלים הראשונים יצאו בערבוביה וגרמו הטורח הזה לברר וללבן הדברים להעמידם על בוריים:

ועתה שוב אשוב אליך במ"ש על דברי הנו"ב דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה דהא אי זכי לנפשיה אין חוב לקרובותיה שאין חפיצים בו שהם חפיצים במשלח כו' הנה תשכיל ותדע מן מוצא הדברים אשר לפניך שז"א והנושא אשר אתה בא לקחת ממנו לסמוך ענין לו אקיף להו ולא מידמו דהא לענין הודאת בע"ד חשבינן חב לאחריני מחמת הקרובים אע"פ דהא קמן שהם רוצים בכך היינו שמחמת שיש צד חוב ילפינן מממון של צד חוב וכמש"ל בארוכה בשם הרשב"א אבל לומר שזה לא יוכל להיות שליח לקדש אשה לזה בשביל שקרובותיה חפיצים בו ואמר דהוי חב לאחרים זה אין לו קיום והעמדה כלל שהרי לפנינו ששולח לקדש אשה זו ואינו רוצה בקרובותיה וכמו עושה שליח למכור שדה שלו כמ"ש הרשב"א להדיא שזהו החילוק בין תופס לבע"ח שאין הדבר שלו ע"ש וכבר כתבתי לעיל שאין ספק שיכול אדם לעשות שליח לתת מתנה לחבירו אע"פ שי"ל שהוא חוב ליורשים או לאחר שהיה חפץ במתנה זו והנ"ב שם בתחלת דבריו היה רוצה לדון דין חב לאחרים מצד שהאשה אף ע"ג שגם איסור האשה אינה מחפצה ורצונה היינו לפי דס"ד התם דאשה בכל דהוא ניחא לה ובקל היא מתקדשת למי שרוצה לזכות בה וכמו הפקר ומציאה דמיא וא"כ יש מקום לומר דכיון דבשעה שזה מקבל עליו השליחות יש מקום לומר שאם לא היה זה מקבל השליחות היה אחר מקדימו וזוכה בה הו"ל חב לאחרים ואין השליחות חל וגם בזה תבריה לגזיזיה כיון דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה והרי היא רוצה בכך לאסור עצמה אכ"ע לא מיקרי חב לאחרים (מ"מ אע"ג דלענין שליחות לא הוי כה"ג חב לאחרים מ"מ לענין הודאת בע"ד שפיר חשבינן כה"ג חב לאחריני כמ"ש הר"ן והרשב"א בשם ר"ח משום דהתם לא דיינינן מה שבידו ורצונו רק כיון דבעיקר דמלתא יש בו צד חוב כמש"ל) וזה דווקא מצד האשה שבשעת מעשה השליחות אין כאן גילוי דעת ממנה אבל מה שהוא מצד המשלח שאנו רואין דעתו שאין לו חפץ בקרוביו פשיטא שאין מקום לבטל השליחות מחמת שמא קרובותיה חפיצים בו ואף לפי מ"ש הנו"ב אח"כ דלא שייך חב לאחרים באשה יש נ"מ בזה לפי מ"ש שם בקידושי יעוד דהוא בע"כ הו"ל חב לאחרים ואם אינה ערוה על האב אמרינן מיגו דזכי לנפשיה כו' וכן ביבמה זקוקה לכמה אחין וא' שלח אחיו לעשות מאמר אע"ג דלכאורה שייך חב לאחרים כיון שהוא בע"כ הו"ל הך יבמה לגבייהו כמציאה והפקר ומ"מ י"ל דשפיר מהני מטעם מיגו דזכי לנפשיה ולא איכפת לן בחוב שיגיע לקרובים של המיועדת או היבמה שחפיצים בו דווקא ולא בשליח דזה אנו רואין מרצון המשלח שאינו חפץ בהם ולמה יחוש השליח לרצונם בזה ולומר ששליחותו הוא כדי לחוב להם ולכן צדקו דברי הנו"ב בזה:

אך דברי הנו"ב צ"ע מטעם אחר דלמאי דס"ד דהו' חב לאחרים אם כן איך נאמר מיגו דזכי לנפשיה דבשלמא במציאה והפקר שייך מיגו דזכי לנפשיה שבידו לזכות מה שא"כ בזה שאין בידו לזכות כלל דהא אינה מתקדשת אלא מדעתה ואע"ג דהשתא הוה ס"ד שיש לזה דין חב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה הדבר ברור שלא עלה על דעתו לומר שיש בודאי חוב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה כמו מציאה והפקר דפשיטא שאין זה עולה על הדעת רק שי"ל דיוכל להיות שיהיה חוב לאחרים דאתתא בכל דהוא ניחא לה ואכתי לא ידענו גילוי דעת ממנה שבדעתה להתקדש אבל לומר מיגו דזכי לנפשיה על דרך זה זו לא שמענו וכל שאין בידו לזכות בודאי כעין מציאה והפקר נראה דלא שייכא הך מיגו כלל וגם מ"ש שם לענין יעוד לבנו קטן שי"ל דבתורת קידושין מהני ובזה י"ל פרפרת אחת כו' ולענ"ד ז"א כיון דבנו דומיא דידיה אמר רחמנא ובקטן אין תורת יעוד כלל וא"כ הכסף שנתן מעיקרא לאביה לא ניתן ע"ד בנו הקטן ובין לרבנן ובין לריב"י מה שמיעדה עתה בלא דעת אביה גזירת הכתוב וכיון דתורת יעוד אזל ליה בקטן א"כ בנו הקטן כאחר דמי ואינו יכול לקדשה בלא דעת אביה כלל ומכ"ש שאינו יכול לכפותה בע"כ משום מיגו דזכי כו' כמו שאינו יכול לכפותה על אחר מטעם זה דלדידיה זכי ליה רחמנא ואשה הקנו לו מן השמים אבל אינה ברשותו לעשות בה כחפצו ואם אינו רוצה ליעדה ישלחנה לנפשה וקצרתי והנה במה דכתיבנא לעיל דבקידושין וגירושין כשנעשו בלא עדים אע"פ שהם נאמנים לנו מ"מ לא מהני ראיתי להזכיר מה שנתקשיתי זה ימים רבים בדברי הנ"י בפרק מ"ח גבי חלצה בינו לבינה שכתב שאפילו שניהם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום משום שאין דבר שבערוה כו' וכיוצא בזה בשלהי יש נוחלין וכתבתי שדבריו סותרים זא"ז וכתבתי ליישב דבריו בדוחק והבאתי שם גם דברי חידושי הרשב"א והייתי רוצה להגיה ויראתי לשלוח יד ועתה זכני ה' שבא לידי חידושי הריטב"א מיבמות וראיתי שכתב וז"ל בינו לבינה מנא ידעינן פירש דבהודאתן לא סגי ואף ע"פ שבידן לחלוץ וכדאמרינן התם בבעל שאמר גרשתי את אשתי שאפילו להבא אינו נאמן לגמרי וכדאמרינן התם זיל חוש לה ויש שפירש דהך מנא ידעי דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים וכי אמרינן לעיל שמא חלצה סנדל של אחד מהם בפני עדים קאמר ומאי דפרכינן הכא מנא ידעינן לאו דוקא אלא ה"ק מנא ידעינן דמהני שאפילו הם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום כיון שהיה בינו לבינה בלא עדים וה"ז כאומר גרשתי את אשתי בלא עדים שאינו כלום ונכון הוא עכ"ל הריטב"א ומעתה מבואר נגלה שט"ס נפל בלשון הנימוקי יוסף ונתערבב הלשון וצריך להגיהו ע"ד לשון הריטב"א כידוע ומבואר למעיין שרוב הלשונות של הנ"י לקוח מחידושי הריטב"א ואין בזה ספק כלל ולפירוש קמא של הריטב"א וכן הוא ברשב"א דמדמי לבעל שאמר גרשתי כו' צ"ל דחליצה אין לדמות לקידושין וגירושין שהמעשה בלא עדים בטל מאליו וקצרתי כעת דברי שארו:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה