בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה נט
איש אחד בא למקום שאין מכירין אותו ואת משפחתו ושידכו לו שם יתומה אחת ובעת השידוכין שאלו בני משפחת היתומ' את האיש על ארץ מגוריו ומהות משפחתו ואמר שיש לו אב ואחין סביבות ק"ק יערסלב ששמם כך וכך והשיאו לו אחי' ואמה של היתומה את היתומה ובימים מועטים נפטר בלא בנים ושלחו הב"ד של העיר ההוא לק"ק יערסלב לחקור אם ימצאו שם האחין של האיש והב"ד דשם חקרו ודרשו היטב בכל סביבות העיר ההוא גם עשו חיפוש מנרות שכל איש נכתב באסטרטיא שלהם אין נקי ופשפשו ולא מצאו וגלל כן ישבה האשה האומללה עגונה יותר מי"א שנה ובראותה כי לא עלה ארוכה למחלתה ותלך לדרוש בתי דינין שבישראל והוציא לאור משפטה והוגבה ג"ע בב"ד של מקום האשה שיום הולדת שלה היה בתענית אסתר ומלאו לה ך"ג שנים בתענית אסתר תקע"ג וכניסתה לחופה עם האיש ההוא בר"ח אדר ראשון תקס"ב לפ"ק והיה שם עד אחר הפסח ונסע משם לעיר אחרת ונפטר שם קודם חג השבועות שנת הנ"ל וע"ז העידו שני עדים כשרים וגם העידו שני עדים כי משעה ראשונה לא רצתה לדור עמו והיתה בורחת מפניו ולנה כמה פעמים אצל השכינים כאשר באו הדברים ברוב ענין בגוף ולפי דברי האשה לא היה מתדר לה עמו ועדיין בתולה היא:
תשובה מתחלה נבאר שלפי דברי העדים שהעידו שיודעי' בבירור שיום הולדת האשה היה בי"ג אדר בתענית אסתר ובשנת תקע"ג נעשית בת ך"ג שנה א"כ היתה שנת לידתה שנת תק"ן שהיא שנה פשוטה והנשואין שלה היה בר"ח אדר ראשון תקס"ב והיא לא נעשית י"ב שנה עד י"ג אדר שני כמבואר בא"ח סימן נ"ה ואף שהפר"ח שם בשם שו"ת מהר"ש הלוי חילק בזה ואומר שנעשה בר מצוה באדר א' כ' הפר"ח שם שאינו מחוור והעיקר כדברי מהר"י מינץ והביא ראיה מהירושלמי דמגילה דאדר ראשון תוספת וכן מוכח בש"ס דידן בר"ה דף י"ט כו' וכן מבואר מדברי המג"א סי' נ"ה וקצת צ"ע בסי' תקס"ח. ואמנם אף לדברי מהר"ש הלוי היתה בשעת נשואין פחות מי"ב שנה וכיון שהיתה יתומה מן האב אין כאן רק קידושין דרבנן אם לא בעל כמבואר מדברי כל הפוסקים ומ"ש הב"ש סימן קנ"ה ס"ק ל"ב שדין זה נובע מבעיא דלא איפשטא אי גדלי בהדה כו'. ולפ"ז תימא על הפוסקים שאינם רק קידושי דרבנן אני תמה על תמיהתו דהא רב פשיט האיבעיא שם וכן מסקי שם ר"פ ורב אשי בעובדא דנרש דרב סבר אי בעיל אין אי לא בעיל לא ובלשון הרי"ף בשם הגאון כבר תמה הראב"ד הביאו הרא"ש והרמב"ן בס' הזכות והרשב"א בחידושיו פירשו דבריו דמ"ש לא סמכינן אשנויי היינו מאי דמשמע מהך שנויי' דאי לא בעל ממאנת אף מדרבנן אלא דמדרבנן לא מהני מיאון (ועיין בחידושי הרשב"א מ"ש בשם ר"ח ולא היה כו' נראה שט"ס הוא ומקומו בתחלת דברי ר"ח שהביא אח"כ שכ' למסקנ' כו') אבל מ"מ אין כאן רק קידושי דרבנן כדמסיק הרי"ף להדיא ומ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' אישות שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושין ונעשית א"א גמורה ואינו צריך לחזור ולקדשה כבר פירשו ה"ה שם דהיינו דווקא כשבעל אחר שגדלה אבל אם לא בעל אינה א"א אלא מד"ס ובכ"מ הביא שם דברי הרד"ך דמפר' דברי הרמב"ם דאם בא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מה"ת אף ע"פ שלא היה לשם עדים הרי גמרה בלבה שהיא רוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף והכ"מ כ' שדברי הרמב"ם בפי"א מהל' גירושין נראה שהם כדברי הטור והמפורשים שבבעיל' הוא בועל עתה לשם קידושין ולא על סמך קידושין הראשונים כלל וסוגיא דגמ' הכי משמע כו' ע"ש וכן מבואר מדברי כל הפוסקים דאליבא דרב דאי בעל א"צ גט משני היינו מסתמא הוא בועל לשם קידושין:
ולפ"ז בנ"ד נראה דאין כאן קידושין דאורייתא דאע"ג דקטנה שהגדיל' ובעל הוי קידושין דאורייתא היינו דווקא היכא דאיכא יחוד בפנינו ומ"ש הב"ש דמסתמא כל שדר עמה כדרך איש ואשתו אמרינן שבעל אע"ג דליכא עידי יחוד כמ"ש ר"ס קמ"ט עכ"ל זה לא שייך בנ"ד לפי דברי העדים שהיו שכינים של האשה שהעידו שיודעים בבירור שלא רצתה לדור עם בעלה משעה ראשונה והיתה לנה כמה לילות בביתם של שכינים שלא להיות עמו בבית אחד ודבר ברור דבכה"ג אין כאן עדים משעה ראשונה שהרי כל חילי' דהב"ש שם מדברי הרא"ה שהביא הריב"ש שהקשה גבי קטנה שהגדילה דהוי מקדש בלי עדים ותי' דמידי דכ"ע חזו כ"ע סהדי ובנ"ד הא לא חזו ולא מידי ואדרבא מאן דחזי ידע כי לא מתדר לה עמיה ואם כן פשיטא שאין לנו לומר דודאי בעל ומכ"ש שאין לנו לומר שבעל לשם קידושין וגם כי כל הפוסקים חולקים בזה על הרמ"ה וכמ"ש הריב"ש גופי' הביאו הב"ש ס"ס ל"ג שכת' שכל הראשונים כתבו שצריך עדי יחוד. והרבה בזה הארכתי בימי חורפי בתשובה א' ושם כתבתי דהרא"ה מיירי בענין שידוע לכל שהיתה קטנה והגדילה ומסתמא יש עדים הרבה שראו שנתייחדה עמו רק שהם באים לפנינו להעיד ע"ז כ' דמידי דכ"ע חזי כ"ע סהדותא ר"ל וא"צ שיבואו לפנינו להעיד שבועל לשם קידושין וע"ד שכתב רש"י בכתובות דף ט' מעשה שהיה מפני מה לא אסרוהו שהרי עדים הרבה ידעו בדבר וגם ההוא דתשובות מיימוני' מיירי בכה"ג שבאמת נתפרסם הדבר שהטבעת לא היה ש"פ והלכך מסתמ' בעל לשם קידושין אבל היכי שאינו ידוע ומפורסם שזה דר ומתייחד עם מי שלא היה לו בה קידושין עד עתה פשיטא דמה שעיניהם הרואות שהם דרים יחד כאיש ואשתו לא יעלו על לב שיש בעסק זה עסק קידושין פשיטא שאין זה מועיל לעשות קידושין דאורייתא ומכ"ש כי הדבר ברור שהאיש הזה שלא היה מתושבי העיר רק אכסנאי הבא לעיר שלא העלה על לבו כלל כי לא הגיעה לכלל שנותי' בעת הנשואין עד הפורים ובזמן קצר מן פוריא עד בתר פסחא ששהה שם נתכווין שוב שנית לקדשה בביאה דודאי אין לנו לחוש לזה כלל ומכ"ש אחרי שידוע דארגילה קטטה בהדיה מיום הכניסה אף שאפשר שנתפייסה לו באיזה זמן אין לנו לחוש שאמר שרוצה לקדשה בביאה ונתרצית דודאי גם היא לא ידעה מענין זה כלל שצריכה קידושין חדשים והיא דבר שאין השכל מקבלו. ולא רציתי להאריך בזה שכבר יצא הדבר בהיתר מרוב גדולי אשכנזי כאשר המה בכתובים תחת ידי והגאון בעל שאגת ארי' ז"ל כתב בסוף תשובתו וז"ל ועוד יש לצדד בנדון שלנו קצת להיתר' מצד הסבר' דמה שאמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קידושין בעל אינו אלא בדורות הראשונים שהיה דרכם לקדש בביאה וא"א לקדושי בביאה אלא ע"י עידי יחוד היה דין זה ברור וידוע לכל. אבל בזמנינו ובמדינות הללו שאין דרכם לקדש בביאה אין דין זה ידוע אלא לחכמים הבקיאין בהלכות קידושין אבל זה שהוא רך בשנים הדבר קרוב לומר שלא היה יודע ובקי בהלכות קידושין דנימא שבעל לשם קידושין ובעדי יחוד משום חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והלוואי שרוב המורי' בזמנינו ובדורינו ידעו הלכות קידושין על מתכונתם ועוד יש לצדד בנ"ד שמתוך השאלה נראה שזה הנאבד והאשה לא היו פניהם צהובות זה לזה ואין לבו גס בה ולא היה לה נחת רוח ממנו אלא שאין רצוני להאריך עוד בזה כי די להתיר אשה זו במה שכתבנו עכ"ל הגאון ז"ל שהשיב לנו בשנת תקמ"ב לפ"ק והאריך בחריפות ובקיאות כדרכו בענין ההיתר שאין כאן עדי יחוד וגם הגאון מוה' רפאל ז"ל האב"ד דק"ק הומברג והיא לו נדפסת בספרו שו"ת ושב הכהן סימן למ"ד וגם הגאון מברלין מוהר' צבי הירש ז"ל ודודי מ"ו הגאון מוהר"ר סענדר ז"ל והגאון בעל קצות החשן ז"ל וכל הני היתרים שייכי בנידון דידן ונראה לפענ"ד דאפילו לדעת מהרד"ך שכתבתי לעיל דמפרש דברי הרמב"ם דכל שבעל אף שלא היו עדים הרי גמרה בלבו שרוצה היא בקידושין הראשונים מודה בנ"ד דלכאורה אין טעם לדבר כלל כיון דבשעת קידושי כסף קטנה היתה איך יחולו קידושין אילו ע"י ביאה שאחר הגדלות ונראה שכוונתו על דרך שכתב הרשב"א ביבמות דף ק"ט בהא דמבעי' ליה דילמא כי גדלה גדלי קידושין בהדה אע"ג דלא בעל וז"ל קשיא לי טובא כיון דמתחילתן לא היו אלא מדרבנן לאחר גדלות במה היא מתקדשת מדאוריית' וי"ל דעשאום כמתנה בשעת קידושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום כו' ע"ש וס"ל למהרד"ך אליבא דהרמב"ם דאף לפי מאי דקי"ל כפשיטתיה דרב דהא מילתא דקטנה מתלי תלי וקאי אי בעל אין אי לא בעל לא נמי אמרינן הכי דעשאום כאילו התנה בשעת קידושין הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לכשתבעל לאחר גדלות ע"ש בלשון מהרד"ך שהביא הכ"מ שכתב ומפ' רבינו מילתא דקטנה מתלי תלי כו' נראה קצת שהביאה מעמיד הקידושין הראשונים שהיו תלוים ואם כן נראה שלא נאמרו הדברים אלא בידע המקדש בשעת קידושין שהיא קטנה דאז אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום ולכן מסתמא דעתו שיחולו לאחר גדלות כשתבעל ואף שלא התנה סתמו כפירושו משא"כ היכא שזה לא ידע כלל שהיא קטנה ולא עלה על דעתו שקידושיו קידושי קטנה הם מאין הרגלים לומר שכוונתו שיחולו כשיבעול לאחר גדלות ואף שהרשב"א כתב דעשאום כמתנה כו' פשיטא שאין הכוונה לומר דלב ב"ד מתנה עליו דודאי לא שייך לומר הכי לענין קידושין רק ר"ל דהוי כאומדנא דמוכח דע"ד כן הוא נותן הקידושין לזה דווקא כשידע בשעת קידושין שהיא קטנה ולהדיא אמרינן בכתובות דף ע"ד מר סבר אדם יודע שאין קדושיו כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומר סבר אין אדם יודע כו' וכי בעל אדעתא דקידושין הראשונים בעל מבואר להדיא דהיכא דלא שייך אדם יודע כו' כ"ע מודים דאמרינן ע"ד קידושין הראשונים בעל ואין כאן קידושין דאורייתא כלל ובאמת מדברי הש"ס אלו דכתובות איכא לאקשויי טובא על שיטות מהרד"ך. וקצרתי כיון דמשיטות כל הפוסקים ראשונים ואחרונים מבואר דהא דאמרינן דכי בעל הוי קידושין היינו מחמת קידושי הביאה גופא ולא מחמת קידושין הראשונים כלל. ואם אמנם בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא הרחיב לפרש שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דכי בעל בלא עדים אם כן י"ל מחמת חזקה דאין אדם עושה בעילתו ב"ז דמסתמ' היה דעתו שיחולו לאחר גדלות והביא שם דברי המשנה למלך בקטן שקידש שיחולו לאחר גדלות ע"ש מה שהשבנו לו אני וחבירי ורבותי והגאון ז"ל החזיק במעוזו כאשר נדפס שם בארוכה בסימן נ"ב נ"ג נ"ד. אני מלאתי את ידי והארכתי להחזיק יסודות ההיתר ככתוב אצלי באורך בעזה"י ונלאתי להעתיק כיון דבלא"ה בנ"ד אף הגאון מודה כמ"ש דזה לא שייך היכא שלא ידע כלל בשעת הקידושין שקטנה היא ופשיטא שאין כאן פתחון פה לומר מדחזינן דבעל בלא עידי יחוד מסתמא ידע בשעת קידושין שקטנה היא וקידשה שיחולו לכשיגדיל דאדרב' אמרינן דגם מה שנתייחד עמה אח"כ בלא עדים היא מחמת חסרון ידיעתו שלא ידע שהיה קטנה ובעל על דעת קידושין הראשונים (ובאמת על סברת מהרד"ך צ"ע לפמ"ש דהוי כהתנה שיחולו אחר שיבעול בגדלות דזה הוי כמתנה על דבשלב"ל והגאון נ"ב ז"ל כתב לסברתו דכתב דהוי כמקדש שיחולו אחר גדלות ולא תלה בבעיל' שפיר י"ל דלא הוי כדבר שלבל"ע כיון שחלה בזמן הגדלות וזמן הגדלות ממילא קאתי כמ"ש בשו"ת הנ"ל באורך משא"כ אם נאמר שתולה התנאי כשתבעל בגדלות דהבעילה אינו בידו:
ועתה אבא לבאר בענין שמבואר בשאלה שזה אמר קודם הנשואין שיש לו אב ואחין סביבות עיר פלוני ויבוקש הדבר ולא נמצא הנה בקידושין דף ס"ד איתא מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן ומוקי לה אביי דלא מוחזק לן באחין ולא בבנים ולכן אם אמר יש לי אחים אינו נאמן לאו כל כמיניה דאסר לה אכ"ע. והנה בדברי הש"ס אין מבואר רק במי שאמר בשעת מיתתו יש לי אחין דבשעת נשואין עדיין לא הוחזקה בחזקת שתהיה זקוקה ליבם והרי היא בחזקת היתר לשוק ולאו כל כמיניה במה שאומר בשעת מיתתו לאסור אותה משא"כ אם קודם הנשואין והקידושין אמר שיש לו אחים הרי נתחזק בשעת קידושין שיש לו אחין וממילא שהיא בחזקת זקוקה. אך בטור וש"ע כתבו בסתם לא היו מוחזק באחין ואמר יש לי אחין אינו נאמן בא אחד ואמר אני אחיו אינו נאמן ואפי' ע"א מעיד עליו שהוא אחיו אינו נאמן להוציאה מחזקת'. ולא ביחנו דבריהם דדוקא באמר כן אחר הקידושין וכן הרמב"ם פ"ג מהל' יבום וחליצה כתב אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה מתכווין לאוסרה אחר מותו עכ"ל. וגם לא נתבאר חילוק בין אם אמר קודם קידושין או אח"כ ולכאורה יראה מדבריו דדווקא בכה"ג שאמר אחר קידושין דבכה"ג לא מהימנינן ליה דתלינן שהוא מתכווין לאוסרה אחר מותו וכ"כ רש"י דכי אמר יש לי אחין איכא למימר דלצעורה קא מכווין משא"כ היכא שאומר כן קודם הקידושין מה"ת לא יהא נאמן דמה לו לשקר ולומר שיש לו אחים דאדרבא כדי להשביח מקחו היה לו לומר שאין לו אחין ולא תזקוק ליבום. אבל באמת ז"א שהרמב"ם לא כתב כן אלא לאמתלא בעלמא שי"ל שאמר כן בכדי לאוסרה וה"ה בכל ענין שיש אמתלא ואפילו קודם הקידושין וכגוונא דנ"ד ששאלו אותו על מהות משפחתו לבית אביו בשעת שידוכין ולא הוי ניחא ליה לומר שהוא גרגיר יחידי ואין לו גואלים שיחושו לו שמא הוא אסופי מן השוק וכיוצא בו ולא ירצו לתת את בתם לו לאשה. וכן דרך העולם לחקור אחר משפחתו של המשודך לבית אביו וע"ד שאמר יהודה אדוני שאל את עבדיו היש לכם אב או אח בתך היינו מבקשים כו' ולא אסיק אדעתיה שיש גריעותיה לענין יבום דמה"ת יחושו לזה דרוב נשים מתעברות ויולדת גם הלא מראה מקום היא להם מקום תחנותם ולכן כחש להם לומר שיש לה חזקה דאבהת' ובעל משפחה ובמרמה דבר ורגלים לדבר זה שבדקו בדוכתיה ולא אשכחו והרמב"ם דמיירי לענין אחר קידושין או נשואין נקט האמתל' שמתכווין לאוסרה אבל עיקר הטעם שאינו נאמן להוציאה מחזקה דהיתר' וא"ל דדווקא בלאחר נשואין כיון דבשעת נשואין לא נודע לנו משום אח הוי כאיתחזק היתרא ולאו כל כמיניה לאוסרה אכ"ע דאפשר דמשקר כדי לצעור' משא"כ באומר קודם נשואין דלא איתחזק היתרה כיון דבשעת קידושין כבר אמר שיש לו אחין נלענ"ד דמשום הא לא נתבטלה חזקה שהיה לה קודם נשואין חזקת היתר לשוק ואע"פ ששוב נאסרה ע"י קידושין של זה ויצאה מחזקתה לשוק לענין זה שתהיה אסורה כל זמן שלא תתאלמן או תתגר' שהרי נתקדשה לפנינו מ"מ בזה שאין איסורו ברור שיחול עליו איסור אחר מיתת הבעל מחמת שמא יש אחין לבעל כיון דהא מילתא ספיקא הוי הדרינן לחזקה קמייתא דהוה לה להיות מותרת לשוק דמאי דנפיק מחזקתיה בודאי נפיק מאי דלא נפיק לא נפיק ומבואר בתשובת הרא"ש דאפי' איכא חד סהדא לא מהני ע"ש ובב"י סימן קנ"ז הביאו שכתב דאפי' עד כשר לא היינו חוששין לעדותו דכל היכא דאיתחזק היתר' ואמר ע"א שהיה אסורה אינו נאמן כו' ואמנם מהרי"ט בתשובה ח"א סימן פ"ב כתב דבכה"ג שאנו מסתפקין מעיקרא אם יש לבעלה אחין הוי לא איתחזק לא היתרא ולא איסורא וע"א נאמן וכ"ת העמד בחזקת היתר שהיתה עומדת עד שלא תנשא ואף כשנשא' הוחזק איסור א"א מ"מ כשמת פקע חזקת איסור א"א ונשארה מותרת לשוק כמו שהיתה אין לך לומר כן אלא משנתקדשה הוחזקה בחזקת איסור לכל העולם ולא תתירנה במיתת בעלה מספק דמחזקינן מאיסור לאיסור כדמוכח בנזיר דף ס"ה גבי ירד לטבול במערה כו' שחזקת טמא טמא כו' וכן בחולין בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת כו' ומחזיקינן מאיסור לאיסור דהיינו מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה כו' ע"ש באורך. וכבר עמדו על ראיה זו מנזיר בספר דברי אמת להגאון מוהר"י בכר דוד והגאון בעל קצות החשן בספר שב שמעתת' ודחאוה גם במ"ש ראיה מחולין דמחזיקינן מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה הקשה עליו שבאמת התוספות תמהו על זה על רש"י וכתבו משום איסור שאינו זבוח הוא ע"ש וכבר כתבתי בענין זה במקום אחר. אך לענ"ד אפי' תימא דבעלמא מחזיקין מאיסור לאיסור אין זה ענין כלל לכאן דהתם הספק שאנו מסופקים הוא ע"י מקרה וסבה שנתחדשה בפ"ע מבלעדי האיסור הברור שלפנינו מכבר וכיון שלידת הספ' היא בעת שיש עליו כבר איסור ברור כגון בהא דאיסור אמ"ה שא"א לך לומר בחזקת היתר עומד כיון דאיסור' רביע עליה וכן בנזיר שהטומאה כבר חלה עליו א"א לאוקמי בעת התחדשות הספק בחזקת טהרה משא"כ בזה שקידש אשה ואין ידוע אם יש לו אחין או לא כיון דקודם הקידושין היתה בחזקת היתר לכל העולם ובחזקת שאינה זקוקה ליבם וע"י מעשה הקידושין נסתר חזקת היתר לכל העולם ונפל ספק אם תהיה זקוקה ליבם אחר מיתת הבעל שפיר אמרינן דלמאי דאיתרעי חזקה איתרעי למאי דלא איתרעאי כלל כיון דעדיין לא היו עליו שעת חזקת איסור עד ההוא שעתא גופא שנתקדשה אמרינן דמעשה זו אינה מוציאה מחזקתה שלא תהיה זקוקה ליבם כשלא תהיה א"א ודווקא כשכבר חל חזקת איסור מחמת ענין אחר טרם נתחדש סיבה זו שנפל עליו הספק מחמתו משא"כ היכא שהתחדשות סתירת החזק' בודאי והספק באים ע"י מעשה אחד ובאים שניהם בבת אחת דשפיר י"ל דכל שהאיסור ודאי הלך אין לאסור מפני הספק משום דמוקמינן אחזקה:
אמנם ראיתי בספר שב שמעתתא שם שכתב ובעיקר הדין אשר עליו כרכר כרכוריו כו' וכד דייקינן נראה דבכה"ג לא הוי חזקת היתר אפי' נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. וראיה ברורה מדברי התוספות ביבמות דף ד"ה אשה זו כו' וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש כו' א"כ לא הוי מקשי התוספות דבגיר' ואח"כ כנס נמי הוי חזקת היתר קודם שנישאת ואיסורא דא"א פקע במיתת הבעל והדר' להיתרא קמא כו' וטעמא נראה דודאי כל שנולד הספק בעידן איסורא תו לא מיקרי חזקת היתר ואף ע"ג דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ חזקת היתר נמי לא מיקרי כו' וארווחנ' בזה ספיקו דמהרי"ט דהוי ליה כמו גירש ואח"כ כנס דהספ' נולד תיכף עם נשואי הבעל אם יש לו אחין ודאי לא מוקמינן בחזקת היתר דקודם שנשאת עכ"ד בקצרה. ולענ"ד אין משם ראיה כלל דהתם כשאנו דנין על כניסתו לזו שמחמת זה אנו נכנסים לבית הספק אז אמרינן דלא די שקידושין אלו הם דוחין לחזקה בהיתר לשוק ומכניסין אותה בחזקת איסור א"א אלא אף גם זאת שהם מכניסים אותה בחזקת שתהיה זקוקה ליבם כשימות בעלה שהרי יש לו אחין אלא שאת' בא לסתור חזקת זקוקה הבא ע"י מעשה זו מחמת מעשה הקודם שהיתה ערוה נשואה לו והרי נעשה בה מעשה ספק גירושין וא"כ אפי' תאמר כיון שקדם ספק זה שהוא נשוי ערוה לקידושין אלו שאנו רוצין להחזיקה עי"ז בזקוקה ליבם אזדא ליה חזקת זקוקה עכ"פ חזקת היתר שאין זקוקה אין כאן ולכך הוצרכו התוספות לומר דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה. אבל בגוונא דנ"ד שהספ' הוא על אותו המעשה דהיינו הקידושין שנתקדשה זו שמא אין כאן מקום להחזיקה בחזקת זקוקה ליבם כלל דשמא אין לו אחין הרי על זה אין כאן סתירת החזקה כלל דאע"ג שהיתר שלה נסתר ע"י המעשה של הקידושין ואיתחזק איסורא דא"א מ"מ לא איתחז' איסורא דזקוקה ליבם כלל ואין להוציאה מחזקת היתרה לענין זה עד שיודע לך במה נאסרה ודאי ולא ע"י ספק וכמו אם היו ספק בגוף הקידושין היכא דאיכא למימר העמידנה בחזקת פנויה כמו כן לענין הספ' שנסתבב ע"י קידושין אילו לחוש ליבום אין להוציאה מחזקת' אם אין מחזיקין מאיסור לאיסור. וכבר כתבתי שלענ"ד יש מקום לומר דבנ"ד עדיף טפי דאף אם נאמר דמחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ הכא דגם איסורא קמא גופא אכתי לא איתחז' ובהדי אהדדי קאתי עם הך ספיקא ובההוא שעתא דלידת הספק נולד האיסור לא שייך לומר שיחזיקו מן האיסור לספק ואמרינן שלענין הספק כשיסתלק האיסור בהיתרו קאי כדמעיקרא. ועיין במהרי"ט שכתב כן להדיא ושכן מוכח מהא דאמרינן פר' י"נ אם הקלו בשבוי' נקל בא"א אלמא דאכתי חזקה דא"א קאי עלי' ועיין בספר ש"ש שדחה זה מחמת גירסא דמנוול' נפשה כו'. ומצאתי בשיטה מקובצ' לב"ב בשם עליות רבינו יונה ז"ל שכתב אם הקלנו בשבוי' דאיכא למימר אוקמי אחזקה ראשונה ולא נטמאת נקל בזו דאיכא לאחזוק' באיסור יבמה לשוק דעיקר חזקה דמוחז' לן דאית ליה אחי לאו וודאי הוא וכיון דנפק קלא דאיכא עדים הקול יוצא להכחי' עיקר החזקה הראשונה וכיון דאפשר לברר הדבר חיישינן כו' עוד יש לפרש נקל בא"א כיון דהוחז' באיסור א"א ובעוד' בחזקת איסור א"א יצא הקול דאית ליה אחין לא מפקינן לה מחזק' איסור כשמת הבעל דמחזיקינן לה מאיסור לאיסור ולא נהירא האי פירוש' מהא דאמרינן פרק ד"א אשה זו בחזקת היתר עומדת מספ' אתה בא לאוסרה עכ"ל מבואר להדיא דסבירא ליה דכה"ג דלא איתחז' באחי איתחז' היתר' מיקרי שאין מחזיקין מאיסור א"א לאיסור זה ועיין בחדושי הרשב"א קידושין שכתב וז"ל וההוא דשלהי י"נ כו' בדנפק קלא דאית ליה אחין דאי מספ' לא חיישינן כלל דאם כן בכל אדם ניחוש שמא יש לו אחין כו' עכ"ל:
ונפלאתי על מ"ש מהרי"ט מדברי הר"ן בפ"ק דקידושין גבי ההוא דקדיש באבנ' דכוחל' שהביא ההוא דפרק י"נ דלא מוחזק לא באחי ולא בבני דחיישינן לקלא אף ע"ג דהוי קלא דלא איתחז' משום דאשה זו בחשש איסור היתה עכ"ל. ונראה מדבריו שהוא מפרש דברי הר"ן שר"ל כיון דאשה זו חזקת איסור א"א עליו מחזיקין מאיסור לאיסור. וליתא דהר"ן לאו אהא לחוד' קאי אלא גם אההוא דקדיש כו' וי"ל כמ"ש שם קודם לזה דלא דמי ליצא בעיר שמה מקודשת כיון דאי הוי בחזקת פנויה קיימא כו'. אבל הכא דפשטה ידה וקיבלה קידושין כו' ודכוותה גם גבי שבויה כיון דידעינן דודאי נשבית אלא דלא ידעינן אי טמאה היא אי טהורה וכן בהא דלא מוחזק באחי כיון דנתקדשה ודאי ולא ידעינן אם יש אחין למקדש או לא שפיר חיישינן לקלא ע"ש וא"כ לאו מה"ט דמחזיקינן מאיסור לאיסור אתינן עלה דהא בההוא דקדיש ליכא חזקת איסור מכבר וכן בההיא דשבוי' אי לאו משום דמנוול' כו' לא היינו מקילין משום דקלא מהני בכה"ג היכא דאיתרע לה החזקה ע"י מקרה שנתחדש אבל עכ"פ לא מטעמא דמחזיקין מאיסור לאיסור אתי עלה. ונראה דשפיר סבירא ליה להר"ן דודאי בשביל הא לחוד שנתקדשה או נשבית לא יצאה מחזקת היתרה לגמרי רק לענין שניחוש אם יצא הקול אבל אם אין כאן קול שפיר סמכינן אחזקת היתר וכמו שכתב הרשב"א דמספק לא חיישינן כלל דא"כ בכל אד' ניחו' שמא יש לו אחין והא ודאי שאין אנו מתירין הספק משום דאמרינן דמסתמא לית ליה אחים דמה"ת נאמר כן דודאי ספק השקול הוא וכמבואר ברשב"א בקדושין דף ס"ד רק דבסתמא היכא דליכא קלא סמכינן אחזקת היתר ומתירין הספק הזה רק היכא דאיכא קלא חיישינן ועכ"פ ראיית מהרי"ט מהר"ן הוא ראיה לסתור דהא מהר"ן מוכח דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דאל"כ איך מדמה הך דפרק י"נ להך דקדושין ולהך דשבוי' ואפשר שכוונת מהרי"ט לומר דכמו דמה"ט דכיון דודאי נתקדשה נכנס לספיקא חיישינן לקלא ה"נ מה"ט גופא נמי יש לחוש בכה"ג לע"א המעיד והיינו שכתב אח"כ וההוא דנתנסך יינך כו' שאף לדבריו מעיקרא היו הטהרות בחזקת טהרה אלא שנטמאו אבל כאן לפי דברי העד מיום שנתקדשה הוחזקה ג"כ באיסור לשוק ומעולם לא היה לה חזק' ברורה שעה א' כו' ומ"ש הוחזקה ג"כ באיסור לשוק אפשר דלאו דווקא קאמר הוחזקה אלא ס"ל שנכנסה לספק ואיתרע לה חזקה לענין דמהני קלא. אבל מדבריו נראה דר"ל דכאן העד מעיד להיפך מן החזקה ראשונה לומר שהיינו מוחזקין בה בטעות ובכה"ג כ' בעליות רבינו יונה לחלק בין הא דהקילו בשבוי' לקלא דהכא איכא סהדי דאית ליה אחי שהוא להכחיש החזקה ראשונה ומכ"ש שיש לחלק בזה בין הא לנתנסך יינך. ואם היה כוונת מהרי"ט ללמוד מהך דקל' לע"א ומטעם שכתב הר"ן דחיישינן לקלא אם כן בפשיטות הוי מצי לחלק בין ע"א אומר נתנסך יינך משום דלא איתרע חזקת היתר כלל וכמ"ש הר"ן לחלק בין ההוא דיצא שמה בעיר מקודשת. אך נראה דמהרי"ט ס"ל דגם בזה לא שייך לומר דאיתרע חזקת שאינה זקוקה ליבם מחמת הקדושין דמה שפשטה ידה לא מרעי החזקה שהיינו מחזיקין את המקדש דלית לי' אחין רק הריעות' הוא כיון דבההוא שעת' שאתה רוצה לומר העמידנ' על חזקת' היה עליה זיקת איסור א"א ואם כן י"ל דגם בההוא שעת' חל עליו חזקת שתהיה זקוקה ליבם. אבל לפי מה שנראה מדברי הרשב"א בקדושין דף ס"ד שכתב ואם היה מוחזק דאין לו בנים ואינו מוחזק באחין אם יש לו או לא ובשעת קידושין אמר שאין לו אחין ובשעת מיתה אמר שיש לו נאמן להתיר כו' ומוחזק דאין לו בנים הרי אינו עוקר לומר שיש לו אלא מתירה מצד אחר ואומר שאין לו אחין ולא שאנו צריכין לדבריו בכך כיון דאינו מוחזק באחין אלא משום חזרתו דאמר יש לו אחין ואיצטריך כו' והיינו דאיצטריך להימנותא באמר יש לו בנים במוחזק באחי דאל"כ לישקול להימנות' ולשדיה אחיזרי' דמסתמא לא חיישינן ליה ע"ש מבואר דלאו דוקא כשהיה מוחזק לנו שאין לו אחין אלא כל שלא היינו מוחזקין שיש לו ולא ידעינן אם יש לו או אין לו בסתמא לא חיישינן ליה אלמא דבשביל שנתקדש' והוחזק' באיסור א"א לא חיישינן לה מספיקא וכמ"ש ג"כ בפרק קמא ולא אמרינן שנחזיק מאיסור לאיסור מ"מ בקל' ס"ל דשפיר חיישינן ומה דמשמע ממהרי"ט ללמוד משם לע"א מבואר מתשובת הרא"ש דסבירא ליה לחלק דקול דאיכא עדים שאני שראוי לחוש לקול ולהמתין עד שיחקרו העדים אבל בנדון זה אפילו אם היה מה שאמר אחיו אינו קול כלל הלכך אין לחוש כו' ע"ש. והנה מ"ש אפילו אם הוא אמת כו' כ"כ לפי מה שהיה סבור שאין אחיו יודע אלא מפי אחר וכמ"ש אח"כ שם שכך הבין מתוך השאלה:
אמנם כתב שמתוך מכתב השואל הבין שאחי האשה אומר שהכיר שהיה בעל אחותו ואף עפ"כ כתב שהאשה מותר' משאר טעמים שכתבתי מבואר דסבירא ליה לחלק בין קול לע"א ודוחק לפרש דדוקא התם שהמגיד היה אחי האשה ופסול אבל עד כשר דעלמא נאמן שלשונו שכתב משאר טעמים שכתבתי משמע דקאי על מ"ש ואפילו עד כשר כו' משמע דאף בכה"ג לא מהימן ולא דמי קול לע"א דהתם כיון שהקול הוא שיש שני עדים להגיע לדבר ברור צריך להמתין וכ"כ הר"ן בקדושין הביאו הב"י דהתם שאני דאיכא קלא דאיכא סהדי במה"י וכל היכא דאפשר למיקם עלה דמילתא אפומא דסהדי נטרינן להו כו' משא"כ בע"א לא כל כמיני' להוציא מחזקת היתר וכיון דאם אין כאן ע"א היתה מותר' אין לאוסר' ע"פ העד:
ומ"ש מהרי"ט לדמות להחזקה שלא נתברר בשעתה לענ"ד שאין הנדון דומה דהתם אנו באין להמשיך החזקה מאותו שעה ואילך לומר דמסתמא לא נולד ההשתנות אחר הזמן ההוא כמו בנגע דאמרינן דלא בציר שיעורי' בימי הסגר וכיון שאינו דומיא דנגע שהרי אותה שעה לא היה ידוע לנו דכשירה היתה שפיר י"ל דאע"ג דאיגלאי מילתא דהיתה כשירה אז שמא אח"כ נטרפה אבל זו נתבררה בשעת' שהיתה בחזקת היתר לשוק אלא דאיתעביד בו מעשה לאוסרה ומה דאיתרעאי ודאי דאיתרעי ומה דאיתרעאי ספק בחזקת קמייתא הוא שאם מסתלק האיסור ודאי חוזרת החזקה למקומה. וצ"ע במ"ש מהרי"ט אף כאן הואיל וחזקה זו לא נתברר' אלא דמסתמא הוי שרינן משום דלא איתחזק באחי דין הוא שיהא ע"א נאמן לאוסר' עכ"ל דאם נאמר דזה כחזקה שלא נתברר' גם מסתמא לא הוי לן למישרי מחמת ספיקא דשמא יש לו אחין דהא אף אי שתק הבעל ולא אמר מידי מתירין אותה ולא חיישינן לספיקא וכ"ש באמר יש לו אחין שהיה לנו לספק כיון דאין כאן חזקה וא"כ גם ע"א לא עדיף מה"ט משום דכיון דבלעדו היתר מותרת ודאי לא מהימן ע"א לאסור:
ומ"ש דהרא"ש מיירי בתשובה שישב כמה שנים ולא נשמע שיש לו אח שזו חזקה אלימת' דקי"ל סוקלין על החזקות אין זה במשמע בדברי הרא"ש שהרי הרא"ש מייתי מהא דאמר יש לו אחין אינו נאמן דמיירי דלא מוחזק באחין והיינו כמש"ל בשם הרשב"א דמספק' לן אם יש לו אחים אם לא. אך אין לנו להוציא דברי הרא"ש מפשטן דכל שלא נודע לנו שיש לו אחין מוחזק דלית ליה אחין קרינן ליה ואין לנו ליתן דברינו לשיעורין בין זמן רב או מעט ואם באנו לדמות להא דסוקלין על החזקות היה די בזמן שלשי' יום כמ"ש הרמב"ם וטור וש"ע סי' י"ט והוא מהירושלמי דקדושין:
אך באמת אין הנדון דומה דשם החזקה הוא בפועל שאנו מחזיקין שהוא אשתו או אחותו ע"י שכרוכים ונמשכין זע"ז ומחזיקים עצמם בכך משא"כ כאן שהחזק' הוא בשלילה שע"י שלא נודע לנו ולא נשמע שיש לו אח נאמר שזה חזקה שמלקין וסוקלין ע"י וע"א אינו נאמן להוציא מחזקה זו. זה דבר שאינו מתקבל לענ"ד כיון שבא ממרחק ואחר זה כמה שנים לא השמיענו כזאת אין זה מחזיק לומר שאין לו אח דשמא איזה טעם כמוס עמו הס שלא להזכיר והרי לפנינו אמתלא קרובה שלא לצער את אשתו שתצטרך להיות זקוקה ליבם במקום רחוק או שתרגיל עמו קטטה שיגרשנה וכיוצא בזה ולא אשכחן כה"ג דמיקרי חזקה ופשיטות הדברים דהרא"ש ס"ל דכל שאין כאן אח ידוע לנו יש לה חזקה דהיתר לשוק וזהו הוא ששנינו אמר יש לי אחין אינו נאמן דלאו כל כמיני' למיסר אכ"ע אע"ג דהשתא מיהא אסורא וקיימא משום א"א אין להחזיק עליו איסור ליבם ומה שדקדק מהרי"ט ממ"ש הרא"ש דבחזקת שאין אחין לבעלה קיימא ולא אמר דבחזקת היתר עומדת אין דקדוק כלל דלשון הש"ס נקט דלא מוחזק לן באחין ודוק מלשון הש"ס לאיפוך דקאמר לאו כל כמיניה לאסרה אכ"ע משמע להדי' דמטעם חזקת היתר דידה אתינן עלה וכיון דמטעם חזקת היתר אתינן עלה ממילא דגם ע"א נאמן להוציא מחזקת היתר וכך הם פשיטות דברי הרא"ש בזה. שוב מצאתי בריטב"א שכתב להדיא כדברי וז"ל מתני' דלא מוחזק באחי ולא בבני פירוש ואשתו בחזקת היתר כו' דאלו ברישא א"צ לנאמנות כו' וכ"כ אח"כ ר' סבר וכו' ותו דמסתמא כל איתתא בחזקת היתר קיימא לשוק במיתת בעלה עד שתאסר בזיקת יבום לפנינו כו' וכ"ת ל"ל דמרע לה נימא דכי הדדי נינהו ואוקי תרי להדי תרי ואוקי איתת' אחזקתה דהיתרא כו' ע"ש:
אך אע"פ שבררנו דהא הוי חזקה להיתר' מה שאין ידוע אם יש לו אחין מ"מ אין זה מעלה ארוכה לנ"ד כמ"ש דהתם מיירי אחר נשואין משא"כ קודם נשואין הו"ל כהוחזק שיש לו ושפיר נתחזק ע"פ ומ"ש לעיל דאף קודם קדושין לא נתבטלה חזקה דהיתר לשוק י"ל דכיון שאמר קודם קדושין הוא נאמן אז על עצמו והוחזק באחין מפי עצמו וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין א"צ ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו לוקה כו' וכיון שהטעם לפי שקודם מעשה אמרה מידי להחזיק בע"א שנאמן באיסורין אין לחלק בין ע"א למי שמעיד על עצמו למחזיק עצמו בכך. אמנם הרמב"ם פ"כ מהל' א"ב כתב מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני כו' אבל אוסר עצמו בגרושה כו' ואם נשא או נטמא אינו לוקה והנבעלת לו ספק חללה וכ' ה"ה שם דהאשה אינה לוקה ע"פ ובטור ובש"ע כתב כדברי הרמב"ם ועיין בב"ש שם והנה המשנה למלך שם תמה על הרמב"ם שלא ביאר דבהוחזק למ"ד יום מיירי וכבר כתבתי בתשוב' א' שדבריו תמוהים דבהוחזק גם הוא לוקה ע"פ כמ"ש בפ"א דבהוחזק אחרים נהרגים ע"י רק הרמב"ם מיירי בלא הוחזק רק דלגבי דנפשיה לא בעינן למ"ד יום ומצאתי חילוק זה בב"ח סי' י"ט ועיין בח"מ וב"ש שם ולפמ"ש בתשובה שם דהא דכתב הרמב"ם בפ"א אם הוחזק בעיר למ"ד יום שזהו אשתו כו' ר"ל שהם מתנהגים כדרך איש ואשתו וכמ"ש שם קודם מי שהוחזק בשאר בשר כיצד כו' וכ"כ בשו"ת נ"ב סי' נ"ד ע"ש א"ש מה שלא ביאר הרמב"ם אם מיירי בהוחזק או לא הוחזק דכיון דכתב שאינו נאמן לקרות בתורה ולישא כפיו ולאכול בתרומה א"כ אין כאן התנהגות כלל רק מה שאמר שהוא כהן לבד זה מועיל לגבי דנפשיה אבל לא לגבי אחריני ודווקא הוחזקה נדה דעבדה מעשה ועיין בספרי בית אפרים סי' ל"ט ס"ק קס"ח וקע"ו שכתבתי ג"כ בדברי הרמב"ם אלו בתשובה שהארכתי:
ונראה דבנ"ד דאמר קודם הנשואין יש לי אחין מ"מ לגבי דידה לא קרינן הוחזק באחין כיון דלא עבד מעשה הניכר ואף ששהה שלשים יום בדבור זה ולפמ"ש הח"מ והט"ז דאם אומרת למ"ד יום שהיא נדה לא מהני אמתלא לענ"ד לא נהירא דבאמת הך מילתא דלמ"ד יום למדנו מדברי הירושלמי ואף שה"ה ציין מקומו מש"ס דב"ב דף קס"ז כל שהוחזק שמו שלשים יום בעיר אין חוששין לו הוא תמוה וכבר עמד בזה בשו"ת נ"ב וה"ה גופיה בהלכה שלפני זה הביא הירושלמי ועיין בב"ש בשם הש"ג ואפשר שה"ה הביא מב"ב ללמוד מזה טעם הדבר כמו דהתם בהוחזק שלשים יום אין חוששין לרמאות כמו כן כאן חזקת שלשים יום מועיל שלא תועיל אמתלא ועכ"פ נראה דדוקא התם שהיה בחזקת התנהגות ול למ"ד משא"כ באמירה בעלמא שפיר מועיל אם אומר אמתלא למה אמר כן ולמה שהה בדבורו שלשים יום ומ"מ נראה דאף להח"מ דווקא כגוונא דנדה שע"י אמירתה שהיא נדה היא נעשית גלמודא מבעלה ואע"ג דלאו מעשה גמור הוא כלבשה בגדי נדות דזה אינו רק שב ואל תעשה מ"מ הוא ענין הניכר היוצא מגדר ההנהגתה והוי כמעשה קצת וכיון שהוחזק באמירה זו למ"ד יום תו לא מהני אמתלא וחשבינן ליה כודאי משא"כ בזה שאמר יש לי אחין ושוב לא נשמע ממנו כדברים האלה ולא דיבר עם שום אדם מזה פשיטא דבכה"ג בשביל שאמר פעם אחת לא הוחזק ולא חשוב כודאי ויוכל לחזור בו ולתת אמתלא שאמר כן שלא יחשבו שהוא גר שאין לו גואלים או שארי אמתלאות ומכ"ש לגבי האשה דלא חשבינן זה כאילו הוחזק ומהני חזקה דידה לענין דלאו כל כמיניה לאוסרה אכ"ע:
וגם א"ל דכיון שאמר קודם נישואין שיש לו אחים והוא ניסת לו ע"ד כן א"כ הוי כקיבלה עליה וכאילו שוויה נפשה ח"ד דז"א דא"כ גם אם אמר אחר נשואין יש לי אחין דלא מהימן (דמה דנקט במתני' בשעת מיתתו לאו דווקא כמבואר בפוסקים) נמי נימא כיון שנתרצית לדור עמו אח"כ ולא ארגילה קטטה בהדי' שיגרשנה קיבלה עלה למיסרה אכ"ע לאחר מותו אלא ודאי דז"א די"ל דלא חששה לדבריו לתפוס אותם בודאי שיהא נופל עליו שם שוי' נפשה ח"ד דאפשר שהוא הן ולאו ורפיה בידה אם האמת אתו אם לא ובכה"ג לא אמרינן שויה אנפשה ח"ד ולא דמי לע"א אומר אשתך זינתה ושותק דהתם מטעם דשתיקה כהודאה אתינן עלה כמבואר שם בפוסקים ומצד מה שהעיד על עצמו כבר כתבתי שאינו נאמן בלא אתחזק וגדולה מזו כתב הרמב"ם דאפילו באב שאמר שקידש בתו אין סוקלין עד שיהא עדים אע"ג דרחמנא הימניה לאב. והך דאמר חלב כליות צ"ל דמיירי ג"כ בהוחזק כן ע"פ העד שפירשו מאכילתו וגם הוחזק כן למ"ד יום ובתשובה כתבתי ליישב דברי הרמב"ם ע"פ דברי מהרי"ק בתשובה דמחלק בין מלקות למיתה אך הב"ש כתב דמשמע דהרמב"ם לא סבר כמהרי"ק ועוד הארכתי בדברי הפ"י ובקידושין בק"א) ואמנם בנ"ד נראה דבלא"ה לא שייך שוויה נפשה ח"ד כיון דאפשר שהיא לא ידעה מזה כלום רק אמה ואחיה שמעו כן מפיו וגם דהא קטנה היתה בעת ההיא ואי משום דאפשר דנתייחדה עמו בעת גדלותה נראה שאין להחמיר בשביל זה לומר דשויה אנפשה ח"ד דמסתמא לא אסק' אדעתה אז הדברים שהיה בין בני משפחתה ובינו קודם נשואין ומכ"ש אם נימא דאי ליכא עידי יחוד אין חוששין ואין כאן רק קידושין דרבנן:
ועוד נראה כפי משמעות לשון השאלה אין כאן עדים כשרים ששמעו מפי הבעל שיש לו אחין רק שנודע הדבר ע"י בני משפחתה שספרו שכן היה הענין שקודם נשואין שאלו אותו על מהות משפחתו ואמר שיש לו אב ואחין סביבות יערסלב ובכה"ג שאין כאן עד כשר משמע מדברי הרא"ש דבזה פשיטא שאין להוציאה מחזקתה ע"פ מאמר אחין דתנן כו' וכ"ש אחין שאינו נאמן להוציאה מחזקתה אפילו עד כשר לא היינו חוששין לו כו' ואפילו תימא דעדיף טפי אמירת הבעל קודם נשואין מה שאומר יש לי אחין מן לאחר נשואין משום דאז לא יהא דבריו נגד חזקת היתר של האשה מ"מ בעדות. זה שמעידין לנו בני משפחתו שזה אמר כך אם אין כאן עדות כשרים רק קרובים לאו כל כמינייהו לאוסרה בסהדותייהו אכ"ע וכן מבואר במהרי"ק סי' פ"ז שכתב וא"כ פשיטא שאין הקרובים נאמנים להוציאה מחזקתה ותדע שהוא כן דהא ע"א כשר עדיף טפי משני עדים קרובים שהרי ע"א מחייב שבועה כו' ואשכחן בהדיא דע"א אינו נאמן להוציא מחזקת כשרות אפילו להחמיר כ"ש קרובים ואפילו שנים דהא גרוע מע"א כו' אלא שיש מקום לחוש בזה דמסתמא בני משפחתה נאמנים לה כבי תרי ולפ"ז לפי מה שמבואר בסימן קט"ו לענין אשתך זינתה דאפילו מהימן כבי תרי אין מחוייב להוציאה בידי אדם דהא אין דבר שבערו' פחות מב' רק אם בא לצאת י"ש חייב להוציאה וא"כ כאן לענין זיקת יבם נמי דבר שבערוה היא כמ"ש המרדכי פרק י"נ וכן מבואר בשו"ת מהרי"ט סימן פ"ב שם דחשיב ליה דבר שבערו' (אלא שסובר דאפילו בדבר שבערוה אי לא איתחזק איסורא ע"א נאמן ויש בזה מחלוקת הפוסקים כמ"ש במקום אחר ועיין בספר דברי אמת דף מ"ה) וא"כ פשיטא שיש להקל בזה כיון שאף אם היה אומרים שהם יודעים שיש לו אח לא היה בידם לאוסרה רק לצאת י"ש והרי באמת הם אינם יודעים מאומה רק מפיו הם חיים והרי הוא אם היה אומר עתה לא היה נאמן כיון שהוא להוציא מחזקה רק שניחוש ליה מחמת שאילו אומרים ששמעו מפיו קודם נשואין עכ"פ הוחזק אין כאן שהרי במה שהוחזק עצמו לפני אלו לא מיקרי חזקה שהרי מדינא אינם נאמנים על דבריו אלו רק לענין לצאת י"ש ובפרט לפמ"ש שכאן אין רק קידושין דרבנן ושארי קולות שכתבנו אין להחמיר בזה אף לצאת י"ש:
ואמנם בשו"ת נ"ב כתב לפקפק בדברי המרדכי שכתב דחליצה הוי דבר שבערוה ע"ש ולענ"ד מוכח בש"ס דחליצה הוי דבר שבערוה דבדף ו' אמרינן חלצה בינו לבינה מנא ידעינן ומוקי לה כשהעדים רואין מבחוץ ופירשו הרשב"א והנ"י דליכא לאוקמי בשניהם מודין משום דלא מהני בדבר שבערוה ועדים דווקא בעינן וכ"כ מהריב"ל סי' ח' בשם הריטב"א דחליצה הוי דבר שבערוה אך לענ"ד אף בשאר איסורין הוי רק דרבנן דאל"כ אין לנו להקל בדבר שבערוה טפי ואפשר שזהו דעת ר"ת ביו"ד סי' קכ"ז דמלמדין לומר איני מאמינך ועיין בש"ך שם ובמ"ש בשם או"ה להקל באיסור דרבנן וגם נלענ"ד דכאן עכ"פ אין כאן חזקה ע"פ מה ששמעו אלו מפי הבעל כיון שלפי דעת רוב הפוסקים בעינן שלשים יום להיות קרוי איתחזק וכיון שנישאת מיד איזה ימים אחר האמירה ומשעת נשואין ואילך בטלה אמירתו נגד החזקה וא"כ אין כאן חזקה דהא לא מלו ליה תלתין יומין קודם הנשואין שנאמר שהוחזק קודם נשואין באחין וכיון דהנשואין קדמו טרם מלאו לו שלשים יום ואדרבא משמעות הענין שלא היה שהות בין השידוכין והנשואין כלל א"כ אין כאן הוחזק:
ועוד אפשר לומר דע"כ לא אמרינן חזקה אלא בכה"ג שאומר חלב הוא זה או גרושה וזונה וכה"ג שהעד קורא עליו שם איסור וקי"ל דע"א נאמן באיסורין מוספרה לה וכיון שחל עליו שם איסור איתחזק האיסור מיקרי וכן לענין גרושה שהרי מיד כמות שהיא אסורה לכהן חל עליו שם איסור לכהן ואיקבע איסורה מיד באמירת העד משא"כ באמירה זו דיש לו אחין ואמר כן קודם נישואין אין כאן חלות שם איסור כלל שנאמר שהוחזק ע"י אמירה זו שהרי אין לו אשה כלל ואין לנו לדון כעת על אמירתו כלל עד שעת נשואין שאז יש לנו לדון על אמירתו אם נאמר שהאשה המתקדשת חל עליה שם איסור לשוק כשימות בעלה ואז הרי יש לאשה חזקת היתר שלה ולא משגיחינן על אמירתו כלל ובפרט שלא היה אמירתו בבית דין ובכה"ג יש להקל טפי שאין זה בגדר עדות וכמו שהארכתי בתשובה וכ"ש במקום שיש לחוש שמה שאמר כן לא היה רק בשביל שהיה צריך לאותו דבר ואם היה חוזר בו והיה אומר אח"כ שאין לו אחין ודאי שהיה נאמן דבכה"ג ודאי מהימן וכמ"ש הרמב"ן בספר המלחמות בקידושין וז"ל ועוד קשה שהם מפרשים דבשעת קידושין אמר אין לי אחים הוא מיקל על אשתו כדי שתתרצה בקידושין וא"כ לא היה לנו להאמין כדאמרינן בפ' י"נ וחלופא אבית המכס כו' וכן היה לנו לומר כאן דכדי שתתרצה בקידושין אמר ולשעת מיתה שמעינן כו' ע"ש והכא דהוי איפכא יש לי אחין הוי כדי שיתפייסו ויתרצו לתת לו הנערה לאשה ואין זה מלתא דעל"ג כיון שלא פרט להם המקום סבור היה דמצי לאשתמוטי שכבר עקרו משם והא קמן אם היינו תופסין דבריו לאמת ע"כ לומר דאח"כ אזלו לעלמא שהרי הב"ד של העיר הקרובה פשפשו ולא מצאו שם אדם כשמות אשר קרא לאחין וגם לא חש שיחקרו אחר זה רק שרוצים לשמוע מפיו מה הוא וכנוהג שבעולם לשאול היש לו אב או אח אבל אין נותנין לב לחקור זאת בין משפחת הבינונים וכאשר באמת כן הוא שלא חקרו לעמוד על אמיתות דבריו וכן אפשר שכדי שיתרצו אמר כן ודבורא מיקרי ואמר ועכ"פ אין לנו לומר שע"פ הדבור בעלמא הוחזקו בכך. וכבר הבאתי ראיה מדברי הרמב"ם במי שאמר כהן אני שאין האשה לוקה על פיו ואינה רק ספק חללה וכבר כתבתי שלענ"ד מ"ש המ"ל דמיירי בהוחזק לא נהירא לענ"ד וכ"כ אא"ז בבכור שור די"ל מ"ש הוחזקה נדה בעלה לוקה עליה היינו דלענין בעלה בעינן הוחזק משא"כ בדידה דסגי באמירה מייתי ראיה מהא דאמר כהן אני לוקה ע"ש. ומ"ש המ"ל דבלא הוחזק אמאי לוקה וכ"כ בס' ש"ש על דברי אא"ז בבכ"ש דבפ"א מהלכ' א"ב מבואר דע"פ עצמו אינו לוקה לק"מ דודאי לגבי דנפשי' שפיר מהני אמירתו כמו דמהני הוחזק לגבי אחריני דכיון דהתרו בו וקיבל ההתראה ולא אמר שחוזר בו ממה שאמר תחלה אין לך הוחזק גדול מזה ועדיף טפי מלבישת בגדי נדה משא"כ בהך דנתקדשתי אין סוקלין אותה על פיו עד שהוחזק ל' יום דהא קי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ואין אנו יכולין להתרות בה כלל ע"פ אמירתה לבד שהרי הוא לנו בחזקת פנויה כל כמה דליכא סהדי רק שהיא אסורה משום שויה נפשה ח"ד אבל לא מחמת נאמנותה וא"כ א"א להתרות בה כלל וכל שמדינא אין יכולין להתרות בה אף אם התרו בה וקבלה התראה אין זו חזקה דמצי למימר אחוכי קא מחייכנא ועיין בפ"י מ"ש דאין יכולין להתרות על הזנות מחמת אמירת האב ובסוגי' דנכתב ביום משא"כ במילתא דאיסורא דע"א נאמן וכן בע"ד נאמן על עצמו שפיר מתרין בו מדינא וכל שקיבל ההתראה ולא סתר דבריו הראשונים הו"ל כהוחזק ולוקה עליו ולפמ"ש א"ש קושית הפ"י דלמה לא נאמר שהוחזקה על ידי נאמנות האב וסוקלין על החזקה ולפמ"ש א"ש דהחזקה היא מחמת שקיבלה התראה ואין זה מועיל רק לענין קבלת קידושין דידה ומ"מ צריך ל' יום דאל"כ אין קבלת ההתראה מועיל דמצי למימר אחוכי כו' משא"כ כשהוחזקה ל' יום אבל לענין האב אין זה מועיל מה שהיא קיבלה התראה דאכתי לא איתחזק מחמת זה שהוא קיבל הקידושין וגם שעדיין בידו לומר אמתלא. ועפי"ז נפתחו לי שערי אורה בדברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי ביאה דגבי נאמנות האב כתב דאין סוקלין עד שיבואו עדים שנתארסה וגבי אמרה נתקדשתי כתב עד שיבואו עדים או עד שתוחזק ובספר שב שמעתא כ' דהך עד שתוחזק דסיפיה קאי נמי ארישא באומר האב שקידשה וליתא למעיין בדברי הרמב"ם ולפמ"ש א"ש ונלענ"ד לבאר יותר לפי מאי דקי"ל דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים ובאמר לו ע"א זינתה אשתך ושותק ואפילו מהימן כבי תרי אינו נאמן רק בבא לצאת י"ש. ולפי"ז צ"ל הא דסוקלין ושורפין על החזקות משום דחזקה כאיכא סהדי דמי וכמ"ש הר"ן לענין גט דמהני עדי חתימה שאנו דנין אותו כעידי מסירה שהרי ממה שהגט בידה אינו יודעין שמיד הבעל בא לידה וה"ט בחזקות כשאנו רואין שהם מתנהגין יחד כדרך איש ואשתו ל' יום ה"ז כאלו באו עדים לפנינו והעידו על שעת הקידושין ולפ"ז אם האב אמר קדשתי ואין כאן עדים כלל על הקידושין לקטלה לא הימנא רחמנא וצריך שני עדים ככל דבר שבערוה ואף אם הוחזקו שהאיש שאמר עליו האב שקדשה לו נהג עמה מנהג ארוס וארוסתו אין זה מחזיק את האב שקידשה לו שידמה עליו כב' עדים שקיבל קידושי בתו וכיון שאין כאן עדים על האב שהוא אשר תלוי בו ענין הקידושין ולא שייכא ביה חזקה כלל פשיטא דלא מיקטלא משא"כ באומרת נתקדשתי כל שהוחזק ל' יום על פי הנהגתם שפיר סוקלין דמה שהוחזקו כעדים דמי. ועפ"ז נלע"ד ליישב קושית התוס' שהקשו בהא דאמרינן לקטלא לא הימניה רחמנא דהא קרא כתיב וסקלוהו. ולפמ"ש י"ל דכבר כתבתי שהפ"י הקשה דלמה אין סוקלין שהרי האב נאמן וא"כ הוחזקה על פיו. ולפמ"ש לק"מ דלענין קידושי האב לא שייך חזקה דמה יושיענו זה שהאיש והאשה מחזיקין עצמן כארוס וארוסתו להעיד על האב שקיבל קידושיו. אך זה דווקא בקידושין אבל במסירה לחופה י"ל דשפיר שייך חזקה זו על האב ג"כ דכיון שהוא אומר שהשיאה להאיש הזה ומסרה לו להביאה לביתו ומתנהגין כאיש ואשתו שפיר הוי חזקה גם על האב וכיון דהאי קרא במוציא ש"ר כתיב דמיירי ע"י נשואין ואז שפיר י"ל דחזקה זו כעדים על האב דמי שהשיאה לזה ואפשר דמהא ילפינן דסוקלין על החזקות ושפיר התרו בה עפ"י החזקה ולהכי אמר קרא וסקלוהו משא"כ הש"ס דמיירי לענין קידושין ואין כאן חזקה על האב רק מחמת אמירתו לבד אמרינן דלקטלה לא הימני' ובהכי מיירי נמי הרמב"ם בקידושין לבד ולכך לא כתב עד שתוחזק והדברים ברורים לענ"ד ועיין בס' המקנה שכתב לחלק בין בפני ב"ד דמהני אמירה שתהיה מוחזקת אח"כ עפ"י עצמה וכ"כ בספר ש"ש ומ"ש שם תחלה לתרץ עפ"י דברי הוראה דלפלוני לא מהני אמתלא ובש"ס מיירי דלא אמר לפלוני ז"א ועיין בשו"ת פ"י סימן א' שהביא דברי רש"י כי הימני' רחמנא לאב דכתיב את בתי נתתי כו' ולדבריו ליפלגו רב ורב אסי לענין אם לאב מועיל אמתלא כיון דהא בהא תליא) ובאמת קושית הפ"י הוא משום דאין כאן התראה אם לא שנאמר שהוחזקה ומ"ש בספר המקנה דהאב אמר להעדים לפני הזנות ועפ"ז התרו בה דמסתמא יעיד האב בב"ד הוא תמוה וכי משום שהתרו בה עפ"י אומד דעתם שהאב יאמר כן בפני ב"ד נוציא את זו לסקילה הא י"ל שלא יעיד בב"ד ואפשר שיחזור בו ע"פ אמתלא מבוררת ואע"ג דהשתא מיהא לא הדר ביה מ"מ התראת ספק היתה ואין קבלת התראה זו כלום שיכולה לומר אחוכי קא מחייכינא כי היה סמוך לבו בטוח שלא יעיד אביו בב"ד. אך לפמ"ש א"ש ועיין בספרי בית אפרים סימן ל"ט ס"ק קס"ח שכתבתי שם דאף במקום דמהני חזרה היינו משום דהוי כע"א אחר שחוזר ומעיד משא"כ כשכבר נעשה מעשה ולפ"ז י"ל דגם אב דהימניה רחמנא לא מהני שיחזור ויאמר אח"כ שלא קידשה דלענין הא לא הימניה רחמנא ואע"ג דאיהי גופא מהימנא באמתלא משום דאין נאמנות דידה רק משום שויה נפשה ח"ד ולזה מהני אמתלא משא"כ היכא דהימניה רחמנא שוב אינו חוזר ומגיד אלא באמתלא ולפמ"ש בספר המקנה י"ל דבאמת לא הימניה רחמנא רק כשמעיד בב"ד כדכתיב ואמר אבי הנערה אל הזקנים ולפ"ז יש לעיין דמנ"ל דלאיסורא הימניה רחמנא חוץ לב"ד ועיין בכתובות דף כ"ב ובתוס' שם שקצרתי:
ועתה נבא לברר ההיתר בנידון דידן אחר שכבר ביארנו שאין כאן רק קידושין דרבנן אליבא דכ"ע כיון שהיתה קטנה בשעת קידושין ואין כאן עדי יחוד וגם האשה אומרת לא נבעלתי וא"כ איכא חזקה דגופא ואיכא דיעות דס"ל דמהני אמירתה לענין זה וכמ"ש בתשובה א' באורך בזה ואף לפי שיטת הרא"ה דאם דרים יחד הו"ל כעידי יחוד דמידי דכ"ע חזי כ"ע סהדי מ"מ לפי מה שמבואר מהגב"ע שהיתה קטטה ביניהם משעה ראשונה אין ספק שגם הרא"ה מודה בזה ומכ"ש בזה שלא נבדקה משהגדילה ודעת הרבה גדולים דחזקה דרבא אינו רק ספיקא לחוד ועיין בס' המקנה דף ס"ג שכ"כ לשיטה קמייתא דהתוס' שם ובדף ע"ט נראה מדבריו דס"ל דאינו רק מדרבנן ומדאורייתא בעינן שנים וסימנים דאוקמי אחזקת קטנות ואף לשיטה הב' שבתוס' שם כתב דאף דס"ל בשיטה זו דגם לעונשין שייך חזקה דרבא מ"מ לא מחזיקינן שבאותו יום הביא שני שערות כדינו אלא משערינן לפי שיעור ערך זמן גידול השערות שצמחו משנת י"ג וי"א עד זמן שיגיע לכוף ראשן לעיקרן. וכן השיב לו הגאון החסיד ז"ל בשנת תקנ"ב לפ"ק בתשובה וכתב שם שי"ל פשוט שאם בדקו והוא כמה שנים אחר גדלות והוא כדי לכוף דאזדא ליה חזקה דרבא דא"א לומר שהתחילו לגדל בשנת י"ד בתחלתה כו' ועיין בס' המקנה שם ובדף ע"ט דאף לשיטה זו דוקא כשנמצא לה שערות אח"כ מחזיקינן לה בגדולה משעה שהגיעה לכלל שנים אבל אם לא ידעינן אם הביאה שערות אף לפי שיטה זו לא מהני חזקה דרבא (ועיין בח"מ סימן ל"ה בשם תשובות הרא"ש דמחזיקינן בגדול למפרע והב"י באה"ע סימן מ"ג כתב בשם מורו הרב הר"י ביה רב שהרשב"א והרב דראן חולקין בזה והארכתי במקום אחר בזה) ונראה דבזה שעתה הוא יותר מבת עשרים אין ראיה משערות של עכשיו להחזיק למפרע והוי כלא ידענא אם הביאה שערות. אמנם אפילו תימא דמחזיקינן למפרע מ"מ עכ"פ לא מסתבר לומר שבמה ששהה עמה מפורים עד בתר פסחא נתייחד עמה ובעל לשם קידושין כיון דאז לא נודע עדיין אם גדולה היא ואם לחוש שמא הוא בדק בה וידע שהביאה שתי שערות גם ז"א דהא ודאי לא הגיעה בזמן הזה בכדי לכוף ראשן לעקרן ואם נפשך לומר דמ"מ מחית נפשיה לספיקה כבר ביארנו דודאי לא שייך לומר כן כיון שהוא בא ממקום אחר בודאי לא עלה על לבו שזו קטנה היא והגיע לפרק גדלות בזמן ההוא שניחוש לו שנתייחד לבעול לשם קידושין ומכ"ש מצד העדים פשיטא דלא מהני מה שנחזיק למפרע לומר שהעדים כיוונו לשם קידושין או מה דכ"ע חזו שאין מי שמעלה על לב עסק קידושין שהרי לא העלו על לבם עסק קידושי קטנות ואדרבא הרי שכיני' העידו שהיתה ממאנת בו ומסתמא בעיר קטנה ואנשים בה מעט היה הדבר מפורסם וחברא חברא אית ליה שהיתה ממאנת בו ובורחת מפניו ומסתמא דנו שאינה מתיחדת עמו ודבר פשוט הוא דכל כה"ג לא שייך לומר כ"ע סהדי וגם הגאון בעל נ"ב במהדור' תנינא מודה בכה"ג כמ"ש בחלק אה"ע ס"ס נ"ב וז"ל ואין זה דומה להך עובדא דק"ק בענדין אשר הזכרתי בנ"ב סי' ס"ב (ר"ל שהתירה בלא גט) ששם כבר נולדו ביניהם קטטות ומריבות קודם שהגדיל כו' ע"ש ואדרבא מדבריו שם יוצא לנו קולא גדולה לנ"ד שכתב שם שקטנה שלא מיאנ' בפירוש אבל אמרה שאין רצונה לדור עמו להבא ואח"כ גדלה אף שצריכה מיאון כיון שלא אמרה רק על להבא מ"מ יכולה למאן גם אחר שגדלה ולפ"ז בנ"ד כיון שהעידו שעכ"פ לא רצתה לדור עמו ולישב עמו אף שעתה היא גדולה וממאנת והולכת וקי"ל דכמו שממאנת בבעל כן ממאנת ביבם ועוד כתב שם הגאון הנ"ל שאם לא מיאנה בבעל ומת בעודה בקטנותה אף שלא מיאנה ביבם עד שהגדילה והביאה סימני גדלות ממאנת והולכת כו' ע"ש וא"כ בכאן נמי עכ"פ ספיקא איכא שמא לא הביאה שערות אלא אחר מיתת הבעל וא"כ ממאנת לזיקת היבם וכיון דאפילו אם נימא שהביאה שערות משהגיע לכלל גדלות אין כאן רק קידושין דרבנן ספיק' דרבנן הוי ואזלינן לקול' ואמנם בלא"ה נלע"ד לפי הלשון שהעידו שני עדים בלשון זה שיודעים בבירור שלא רצתה לדור עם בעלה משעה ראשונה והיתה בורחת המנו לבית אחרים והאחד סיים בה שהיתה רגילה תמיד לברוח ממנה מחמת זיא האט אים ניט גיקאנט אן קוקין וידוע שא"א שיעידו ע"ז בבירור אם לא ששמעו מפיה שאינה רוצה בבעלה ואם כן מיאון גמור הוא וכמבואר בש"ס ופוסקים דאפילו שלא בפני הבעל ושלא בפני הב"ד הוי מיאון אם יש שנים מעידין על הדבר ועיין בשו"ת מהר"י מינץ ויש"ש שהביאו בשם רבינו שמחה דאפילו מיאנה בינו לבינה והבעל מודה סגי בהכי ומכ"ש כאן שיש עדים לפנינו המעידים על המיאון צריך שיתברר להם שהיא קטנה היינו לענין שאין להם לב"ד לכתוב או לקבל עדות כמבואר בבית יוסף מטעמא דלמא נפיק מיניה חורבא כמבואר בבית יוסף שם שהביא ראיה מדאמרינן אין ממאנין אא"כ מכירין כו' וכ"כ בשו"ת שער אפרים סי' והאריך בזה וכ"כ בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סי' ז' ומ"ש בנ"ב מהדורא תנינא סי' נ"ב לחלק בין חזרה למיאון והביא לשון הרמב"ם פ"ד דאישות כיצד מקודשת למיאון שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שנים הרי שאף שלא רצתה לישב עם בעלה אפ"ה לא מהני דמה שאינו רוצה לישב עמו היה ראיה שאינו רוצה בו להבא אבל אין זה ראיה שרצונה לעקור קידושין הראשונים ולכן צריכה למאן ולומר שאינה רוצה שיהא בעלה כלל או אינה רוצה בקידושי אמה כלל כו' ע"ש לענ"ד הוא תמוה מאוד דמאי עדיפתא דלשון אי אפשי בפלוני בעלי שנפרש אותו שרצונה לעקור הקידושין ולא נאמר שכוונתה שאין רוצה בו להבא וגם לא נזכר מזה בש"ס ופוסקים דאדרבא משמע מדאמרינן דף ק"ז מיאנה בו מותרת לאחיו דאמרה ליה לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא בחברך רעינא כו' משמע להדיא דאינה עוקרת הקידושין למפרע ואם נפשך לומר דמ"מ אם אומרת לשון זה שאינה רוצה לישב עם בעלה אינו לשון מיאון גם ז"א ומבואר בלשון נוסח הגט מיאון שכ' הרמב"ם והטור והשתא גליתי דעתי דלא צבינא ביה ולא קאמינא עמיה מבואר דגם לשון זה דלא קאמינא עמיה הוא לשון המועיל במיאון דאל"כ לא היה לו להזכיר לשון זה בגט מיאון כלל כיון שאינו לשון המועיל ומה שמדקדק מל' הרמב"ם שכ' ולא רצתה בו צריכה למאן כו' אין זה דקדוק כלל שאין ר"ל שאמרה כך ר"ל אם רצונה שלא תשב עמו אז תמאן בפני שנים והאומר שכנגדו מוכיח שבר"פ י"ג מהל' גירושין כתב שהנושא קטנה יתומה ולא רצתה בבעל ממאנת והולכת כו' הרי שלא הזכיר לשון ישיבה רק ולא רצתה בבעל שהוא גופיה לשון המיאון כמ"ש שם דין ח' כיצד ממאנת אומרת בפני ב' עדים אין רצוני בפלוני בעלי כו' וע"כ מ"ש ולא רצתה בבעל היינו על מחשבתה או אם אמרה כן בפני אדם אחד שאין רצונה בבעל אזי יצוה לה שתמאן בפני שנים וה"נ מתפרש הך לישנא דפ"ד דאישות ובאמת הטור והש"ע לא הזכירו ל' זה דולא רצתה ואם איתא דס"ל לחלק בזה לא הוו משתמטי להשמיענו כזאת ואמנם בנ"ד שהעדים העידו שלא היתה רוצה לדור עם בעלה נראה דגם הגאון מודה דודאי שמעו מפיו לשון מיאון אלא שדברו כלשון בני אדם שדרכם לומר כן באשה שאין רצונה בבעלה ובפרט לפי מה שהעיד עד השני פשיטא שהוא לשון מיאון. ועיין בשו"ת שער אפרים שנראה משם דכל הלשונות שמשמעותן מיאון מהני וכתב לצדד שם דאף אם אמרה אמה בפני' לאחר והיא היתה שם ושתקה אפשר דמהני ע"ש וא"כ כיון שנתברר לנו שהיא קטנה ומיאנה פקעי להם קידושי דרבנן ועידי יחוד אין כאן (ואם היה כאן עידי יחוד שנתייחד עמה כשהגדילה היה אפשר לומר דהוי כמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כו' דאמרי' הן הן עידי יחוד כו' אע"ג דהוי נשואי קטנה ובטלו ע"י מיאון וא"כ נימא דהוי כפנוי המתייחד עם פנויה שאין חוששין לקדושין אך ז"א דמ"מ כיון שעכ"פ היה כאן נשואין מעיקרא אמרינן אין אדם עושה ב"ז וגם לבו גס בה כיון שעכ"פ היתה נשואה לו וגרע ממשודכת שכתב הרמב"ן דלא חיישינן לקדושין עיין באה"ע סי' קמ"ט) וגם לא שייך סברת הרא"ה במידי דכ"ע חזו כיון שיש כאן עידי מיאון לפנינו וגם הם מעידות שהיתה קטטה ופירוד באותו פרק שהיה שמה אין כאן בית מיחוש כלל ועיין פי"א מהל' גירושין בדברי ה"ה והלח"מ שמפרש דברי הרמב"ם דאף אחר י"ב שנה כל שלא נבדקה אין ידוע בבירור אם הביאה ב' שערות אם לא בעל אחר י"ב שנה ממאנת והולכת וגם דעת בעל מתיבות ומקצת הראשונים והביאו דעתם הרמב"ן והרשב"א ביבמות דאף בגדולה ממש בשנים וסימנים אם היה נשואי קטנה ממאנת בגדלות והולכת אם לא בעל וכיון דאיכא צידי צדדים שאף אם היה אח לפנינו אינו זוקק ליבום נקיט מיהא בידך בכה"ג דמספקא לן דילמא ליכא אחין כלל דנקטינן לקולא דעכ"פ אין כאן רק קדושין דרבנן ואזלינן לקולא:
אמנם ראיתי במכתב ב"ד הצדק שבזמן קדום שמעו מפי האשה שבשעת נשואין הגיעה לפרק גדלות וא"כ לפמ"ש הרשב"א הובא בי"ד סי' א' אף היכא דאיכא עדים שוי' נפש' ח"ד. אך במ"ל הלכות אישות הוכיח ממהרא"י להיפך וכתב דמהרא"י מיירי כשחוזר ומודה לדברי העדים ואף הרשב"א מודה בזה. ובתשובה הארכתי בזה וא"כ בנ"ד שעת' האשה אומרת כדברי העדים ובפרט דאיכא אמתלא שמצאו לטעות בזמן מועט כזה דהא אף בעדים אמרינן אמתלא כי האי כמבואר בח"מ סי' מ"ג דאם אמרו טעינו בשנת המלך או בעיבור' דירחי שפיר חוזרין ומגידין. ולפמ"ש המ"ל אף בלא אמתלא רק שחוזר ואומר שקר ענה מתחילה נאמן כיון דאיכ' עדים דמסייע לדבריו הראשונים א"כ כ"ש באמתלא טובה כי האי דרוב ב"א אינם יודעים בדקדוק ערך שני' שלהם וצריכין לסמוך בזה על אחרים וא"כ תפס לשון אחרון ומעיקרא טעתה ואנן אעדים סמכינן ומכ"ש בענין זה דלא מוחזק לו באחין רק מחמת עדות בני משפחתה שהבעל אמר בשעת שידוכין שיש לו אחין כבר הרביתי טעמים שכדאי הם לסמוך עליהם במקום עיגון אף אם יש חשש קדושין דאורייתא (ובשו"ת מאיר נתיבות ושו"ת בגדי כהונה העירו לצדד בנידון זה דשמא מה שאמר יש לי אחין אחים מן האם קאמר ע"ש אך בנ"ד שאמר שיש לו אב ואחין נראה דסתמו כפירושו דאחין מן האב קאמר כיון שהיה מעלה האב בזכרו אם איתא שכוונתו לאחים מן האם הו"ל לפרושי) וגם יש לצרף לזה כיון דחזינן בפשפש שפשפשו הב"ד במקומות שאמר האיש שיש לו אחים שמה וחקרו ודרשו היטב ואין שם מי שידע או יזכור שהיו שם מהאנשים אשר פרט שמם רגלים לדבר שכדי להשביח מקחו אמר כן מדאג' מדבר כי בוז יבוזו לו כי הוא איש שאין לו גואלים וקרובים ולא יאותו האנשים לתת לו הנערה להאשה ובכה"ג גם במקום חומר א"א אשכחן דסמכינן על החיפוש כמבואר בסי' י"ז ע"ש בק"ע בשם תשובת הרא"מ ואף שכתב מהריב"ל ששני פסקי הרא"מ סותרים זא"ז מ"מ כתב מהריב"ל שעיקר כפסק שני להתיר וגם בתשובה אחת כתבתי שלענ"ד אין הפוסקים סותרים דדוקא בלא הזכיר שמו רק אמר סתם יהודי ממקום פלוני מחמיר שמא נשכח זכרו משא"כ כשמזכיר שמו אם איתא שהיה שמה היה נזכרים כשהיו שומעין השם כי הזכרת השם מעורר כח הזכרון:
ואמנם בתשובה א' כתבתי דבכה"ג שאנו צריכין לפרש סביבות העיר בכפרים החיפוש קשה בזה בזה"ז דלא שכיח יהודים בכפרים ואולי רוח המושל עבר עליו וזה כביר כי דלו מאנוש נעו ולא יכירנו עוד מקומו מ"מ אם אמרנו להחמיר בא"א יקל באיסור יבמ' לשוק דמסתמא בי דינא דייקי וידעי כי אשר ישבו בה לפנים עודם שמה ויודעים כי לא היה שם אנשי שם כאלה ואע"פ שדעת הרבה פוסקים שאין לחלק בין א"א ליבמה כדאמרינן ביבמות מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת מ"מ דעתי לחלק בזה וכבר הארכתי במקום. ועיין בספרי בית אפרים ואפילו תימא שאין לחלק בזה מ"מ בזה שאינו רק זיקת יבום דרבנן וגם עוד צדדים להקל יש לצרף גם בהחיפוש הזה להיות סניף להקל מכל הלין טעמי נלע"ד להתיר אשה זו לעלמא:
דברי זעירא מן חבריא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד