בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה נח
גבר חכם בעוז ותושי'. טוחן ומוציא סולת נקי'. ה"ה כבוד אהו' ידידי הרב המופלג החריף ובקי בחדרי תורה. על דרכיו נגה אורה כש"ת מוהר"ר יעקב נ"י:
אחד"ש הן בדבר הקידושין ראיתי קונטריסו והנאני כי ידיו רב לו לכלכל ולפלפל מראה פנים לכל צד כמראה האופן אנה ואנה אני בא לקחת אשכול הנוטף מיערות דובשו שנים או שלשה גרגרין בראש אמיר כפי הזמן המוכשר ובעיקר הענין כתבתי בקונטרס בפ"ע וג"כ בדרך קצרה מטעם שכתבתי שם. והנה כ"ת האריך לפלפל בענין שהעדים האחד בעל אחותו של העד השני ורמי דיקלא וזקיף ושפיר חזי במה שתמה על הפ"י שרצה לומר דברכות דאורייתא מדאמרינן סברא הוא אך אשר הוליד כ"ת מזה דכל היכא דאמרינן סברא הוא הוי דרבנן ולכן רצה לומר דהא דאמרינן בסנהדרין ב"נ לעלמא מנ"ל אמר רמי ב"ח סברא הוא משום הזמה כו' א"כ אינה רק מדרבנן ולקמן בסוף הקונטרס אדבר מזה אך באמת תמהני על כ"ת דאטו יש איזה שמץ עדות בהגדת ר' שבתי עד שנאמר שיש בו כדי צרוף לעדותו של ר' יואל שיופסל גם עדותו של ר' יואל אם היה ממש בעדות ולומר שנמצא אחד קא"פ והלא עדות ר' שבתי הוא שלא ראה ולא שמע כלל וכי תעלה על הדעת שסיפור כזה פוסל עדות הכשר ומצרף עמו ופשיטא שאין עדות ר' שבתי בזה מעלה ומוריד בין להחמיר ובין להקל ואמנם אף עדותו של ר' יואל אין בו ממש כמ"ש בקונטרסי ואפשר שעלה על דעת כ"ת שלפי ששמע הרי את וגם אח"כ אמר לו המקדש אתם עדים הוי ג"כ כמעיד על אותו ענין לא אאמין שיעלה על לבו כזאת שהרי אף אם היה כאן שני עדים וראו נתינת טבעת ושמעו שאמר הרי את ותו לא אין כאן קידושין כלל שאפילו מאן דמחמיר היכא דלא אמר לי עכ"פ הזכיר לשון קידושין מה שאין כן היכי שלא הזכיר לשון קידושין אפילו יד שאינו מוכיח לא הוי ואפילו למ"ד ידים שא"מ הוויין ידים מודה בהאי ואף שהדברים פשוטים לרווח' דמלתא אברר הדבר שכן מבואר בנדרים דף ו' בעי ר"פ יש יד לקידושין או לא היכא דמי אי לימא דאמר לאשה הא"מ לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא היינו קידושין עצמם אלא כגון דאמר לאשה הא"מ לי ואמר לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי א"ל לחברתה או דילמא ואת חזאי אמר לה ולא תפסי קידושין בחברתה והביאו בעי' זו כל הפוסקים הרי מבואר דאפילו בכה"ג שקידש אשה תחלה קידושין גמורים וא"ל ואת דדמי לנזיר עובר לפניו מספק' ליה דלמא בזו לא כיוון לקידושין רק ואת חזאי קאמר והתוס' שם כתבו דהא דצ"ל ואת חזאי קאמר אע"ג דבנדרים אי לאו דמרבינן ידות נדרים לא הוי מהני אע"ג דליכא מידי למיתלי' משום דבנדרים לא הזכיר מקודם לכן ענין נדר משא"כ כאן שכבר הזכיר לשון קידושין לאחת מהן ואמר האמ"ל אי לא דאיכא למיתלי בואת חזאי היה משמע לשון קידושין גמורים ולא יד ובזה ניח' קושי' אחריתי דמשמע דהך בעי' אם יש יד מהני אף ע"ג דאיכא למיתלי' בואת חזאי ואמאי והלא ס"ס ידים שא"מ נינהו ולמ"ד לא הוי ידים אינו מועיל אלא ודאי כדפרישית דכיון שהזכיר קודם לכן לשון קידושין גמורים שפיר הוי יד מוכיח עכ"ל ועיין בריב"ש סי' ס"ו שהביא ממה דאמרינן דאי אמר ואת נמי היינו קידושין עצמם אע"פ שלא פירש מי המקדש אפ"ה כיון שמפני קידושי הראשונה מוכיח שדבור השני הוא דבור שלם לעצמו האמ"ל כו' וע"ש:
ובזה נלע"ד ליישב מה שהקשה הב"ש בסי' ל"ו ס"ק ח' על מה שכתב שם בשם הר"ן דאם נתן לשניה פרוטה ואמר ואת הוי קידושין מהא דסי' כ"ז דאם קידש אשה ואמר לחברתה בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי הוי ספק קידושין ולפמ"ש הוי קידושי ודאי כו' ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהא אם אמר ואת נמי דאמרינן היינו קידושין עצמם ואע"ג דלא פירש שמקדשה לו וע"כ היינו טעמא דכיון דליכא למיתלי בהא במילתא אחריתי רק דכוונתו על קידושין וכיון דלא הזכיר ל' קידושין כלל ע"כ דאדבורא קמא סמיך שהזכיר ל' קידושין והרי שם הזכיר ל' קידושין גמורים ואמר לי אז גם הדבור השני הנסמך אל הדבור הראשון דבור שלם לעצמו הוא כמ"ש הריב"ש וה"נ אם נתן פרוטה לשניה ואמר ואת שכתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן וה"ה דהוי קידושין מבואר הטעם ברשב"א שם דבזה לא משמע ואת חזאי דא"כ למה יהב לה כסף כו' וכיון דליכא למיתלי במלתא אחריתי ממילא דהך ואת הוי יד לעיקר דיבורו הראשון שפי' ואמר האמ"ל ויד כזה הוי כעיקר הדבור הראשון שהוא דבור שלם משא"כ בהך דסי' כ"ז שאמר בשעת נתינה תהא מקודשת והזכיר ענין הקידושין בפירוש מיגרע גרע דמה"ת להסמיכו על דבור הראשון אלא הוא דבור בפ"ע רק שהוא כמו יד מוכיח שרוצה לקדש גם אותה כאשר קידש חבירתה דומי' דנזיר עובר לפניו. ובזה ס"ל דלא דמי לנזיר די"ל רק מדקידש אחת לעצמו קידש השני' לחבירו כמ"ש הב"י שם ולדברי הב"ש הך דינא דסי' כ"ז הוא סותר הדין שכתבו הרשב"א וסייעתו דלעיל דלדידהו הוי קידושי ודאי ועכ"פ היה לו להטור להזכיר דעת אביו הרא"ש בזה שחולק על הרמ"ה שהביא הטור אך לענ"ד אין כאן מחלוקת והדבר ברור כמו שכתבתי:
והנה בפירוש האיבעיא דיש יד לקידושין יש בזה שני שיטות שיטה אחת היא שיטת התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן דמפרשי דהאשה שאנו מסופקים עליה אם מקודשת היא לא קיבלה כלל רק לאשה אחרת קידש ונתן לידה שני פרוטות ואמר לאשה זאת ואת ואם ואת נמי קאמר הרי קיבלה הראשונה ע"י השניה בשליחותה ולשיטת הרמב"ם והטור והש"ע מיירי שאשה זו שאנו מסופקים עליה היא קיבלה לידה קידושי חברתה מדעתה ונתן לה שני פרוטות ואמר לה ואת. ולפ"ז הדברים ק"ו בנ"ד דלא מיבעיא לשיטת הרמב"ם וטור והש"ע שהקידושין קיבלה בעצמה ואמר לה ואת לא מהני להיות קידושין ודאין אלא דספיקא מיהוי דכיון דקידש אשה אחרת ואמר לה ואת ידים מוכיחות נינהו דטפי משמע ואת נמי מואת חזאי אלא דאם נימא דאין יד לקידושין הרי הוא כאלו אמר ואת חזאי עיין בחידושי הרשב"א והרא"ש בזה משא"כ היכא שאין כאן שום זכר מקידושין אין כאן יד כלל מצד האמירה ומכ"ש כשאין ידוע מהנתינה ג"כ אלא אפילו לשיטת התוס' וסייעתם שהיא לא קיבלה מ"מ אין זאת שום יד מוכיח רק מחמת שקדמו לו קידושין אחרים אמרינן שהיא נעשית שליח לזו ג"כ משא"כ בלא קידושין שקדמו אף אם היה בלבה להתקדש דברים שבלב נינהו כמו בנתן בשתיקה ולא היה מדברים ע"ע קידושין ומכ"ש בלא ראית הנתינה ג"כ ועיין בתוס' שכתבו שי"מ שנתן גם לזו פרוטה והקשו דאמאי לא קאמר או דלמא ואת שקילי לשם מתנה קאמר ותירצו דמשמע ליה דואת דקאמר קאי אדבור האמ"ל שאמר מיד ע"ש וא"כ פשיטא דאי ליכא דיבור סמוך לו מצינן לפרש דלאו לקידושין קאמר ואע"ג דהכא ספיקא הוי משום דקאי הדבור הסמוך לו היכא דליכא דיבור אפילו ספיקא לא הוי שאין זו דומה לידות כלל. והנה בטור וש"ע כתבו הך בעי' ע"פ פירושו של הרמב"ם שנעשית שליח וקיבלה וא"ל ואת ולפום הך פירושא י"ל דהיכא דהיא לא קיבלה כלל רק חבירתה קיבלה לא מספקא ליה דכה"ג לא הוי יד מוכיח כלל מה שאמר לאשה שאינו נותן לה מאומה וא"מ וכמבואר ברשב"א ור"ן שמחלקין בין גט לקידושין דנתינת הגט שהוא מעשה הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מיקרי משא"כ בבעי' זו דלחברתה לא יהיב מידי וא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דהיכא דלא יהיב מידי אפילו יד מוכיח לא מיקרי ולפ"ז תימא על הטור וש"ע שסתמו דבריהם עפ"י פירוש הרמב"ם והשמיטו פירוש התוס' וסייעתם ויותר תימא על הטור שלא יזכיר דעת הרא"ש אביו ואפשר לומר לפמ"ש במשנה למלך פ"ז מהל' אישות הל' כ' להסתפק באומר לשליח צא וקדש לי אשה והלך וקידשה בספק קידושין דאפשר דזה הוי שינוי בשליחות ואינה מקודשת כלל ולפ"ז כיון דבעי' זו עלתה בתיקו ממילא אנן לדידן דמספקא לן אם יועיל שליחות שלה לחברתה אין כאן קידושין כלל לפי שהשליחות בטל לפי שלא היה רצונה על קידושין גמורים ואפי' להך צד ספק דס"ל דהוי קידושי ספק י"ל דווקא בשויתה שליח בפירוש משא"כ בזה שנעשית שליח מעצמה מחמת גילוי דעת שרצונה בקידושין אין זה מועיל רק לודאי ולא לספק ולפ"ז לפי מ"ש הרשב"א והר"ן בבעי' דקידושין אזלינן לחומרא א"כ יש לפשוט ספיקו של המ"ל דמ"מ הוי קידושי ספק אלא שיש לדחות דאדרבא כיון דזה אמר ואת והיא גילתה דעתה דניחא לה הוי הגילוי דעת על מלת ואת שאמר הוא ואם כן סברה וקיבלה על האמירה זו וממילא הוי ספק קידושין ואין זה שינוי בשליחות כלל (אך בתוס' משמע שמיירי דשויתה שליח לחבירתה בהדיא) ואם כן אכתי קשה על הטור והש"ע שלא הזכירו פירוש זה וגם אפילו תימא דבטל השליחות בכה"ג לא היה להם להשמיט זה כיון דנ"מ טובא לדינא דאי ספיקא הוי אין כאן קידושין וצ"ע. ועכ"פ מבואר דאף מאן דמחמיר בלא אמר לי מ"מ אם לא אמר רק הרי את ולא קדמו לזה קידושין אחרים אין כאן קידושין. וגם לפי מ"ש בתשובה אחת בענין מי שביטל גט דאפילו היכא דנימא דידים שא"מ הוי ידים היינו כשאמר דבור זה לבד ולא יותר כגון ששמעו העדים שאמרו ה"א מקודשת ושוב שתק ולא אמר מידי. וכן אם קידש אשה ואמר לחברתה ואת ולא יותר שאם נימא יש יד לקידושין יד מוכיח הוא דואת נמי קאמר משא"כ היכא שהוא המשיך הדבור עוד אלא שהעדים לא שמעו מה שאמר אח"כ אם כן י"ל שמא באמת אמר הא"מ לפלוני או איזה תנאי וכיוצא או גבי ואת שמא אמר ואת חזאי או ואת שקילי לשם מתנה וכל כה"ג יצא מדין זה ונכנס לכלל ספק אחר שמא אמר אח"כ איזה דברים המבטלים דבור זה. ואם כן אפילו תימא דלענין אם אמר הרי א"מ ואמשיך הדבור רק שלא שמעו העדים יש לחוש לקידושין דמסתמא אקדשה לעצמו. מ"מ היכא שלא שמעו רק אמירה הרי את לבד ומה שאמר להלן לא שמעו כלל פשיטא שי"ל שאח"כ אמר דברים אחרים שאינם לקידושין ובפרט האידנא שדרך הלצנים לומר תיבות אלו. וגם ערב רב אתם כדרך השוטים בחרוזים ואנן בעינן שיהא הדבר ברור לעדים וכמ"ש לקמן ומכ"ש בזה שאין דרך ארצינו לקדש בלא שידוכין וחופה ומכ"ש שידוע לעדים שהוא נשוי אשה וגם יום שבת מה"ת יעלה העד על לב מחמת ששמע אמירת הרי את שאומר אחר כך עסק קידושין:
שוב מצאתי בשו"ת דברי דוד סימן ס"ו שכתב ג"כ בעד ששמע מפי המקדש אמירת הרי את לאו כלום הוא והאריך להביא מכמה שו"ת ובאמת שהדבר פשוט ומכ"ש אם לא ראה נתינה ולא שמע אמירה רק הרי את פשיטא שמי שחושש בזה להחמיר אינו אלא מן המתמיהים. ומכ"ש שאין מקום להקל עי"ז לומר כיון שהוא גיסו של העד השני יש לפסול על ידו השני מטעם נמצא אחד מהם קא"פ. ודאי ליתא שאין ע"ז שום שם עד כלל. ולכן אם היה איזה ממש בעדותו של ר' יואל היה מקום לחוש למאן דחייש במקדש בע"א. אבל באמת בלא"ה אין עדותו של ר' יואל כלום כיון שלא ראה נתינה כלל ואפילו הטבעת בידה לא ראה רק בידו וגם לא שמע רק שאמר כדת משה וישראל ולכן הוי דינא כמקדש בלא עדים כלל דאינה מקודשת והנה במ"ש בתשו' דאפילו בהתחיל הוא לדבר אם רצונה להתקדש אם נתן לה צריך עכ"פ שתשיב לו הבה מיהבי כמ"ש התוס' והר"ן והרמ"א שם סעיף ט' בהגה"ה אבל שתיקה לא מהני כלל עכ"ד ולא כיון יפה שהתוספות הוקשו דלמה לא מהני הב דלא גרע מאומרת תן לפלוני וע"ז תירצו דהכא טעמא משום דאדבורא קמא סמכא ומזה מדייק הב"ש היכא דהתחיל הוא דמהני גם לשון הב שהוא לשון טוב מצד עצמו רק במקום שי"ל דסמכא אדבורא קמא אבל שתיקה פשיטא דמהני במתחיל הוא רק שהב"ש בא לומר דאף לשון הב מהני בכה"ג וכן מבואר בח"מ שם ס"ק י"ט שכתב אבל אם שאל כו' והיא שתקה וסמכה על דבריו הראשונים כו' וכן דברי הר"ן שהעתיק רמ"א בהתחיל לדבר ואמרה בלשון שחוק תן הוי ספק קידושין אבל שתיקה כהודאה דמיא והוי ודאי קידושין ואף ע"פ שהר"ן שם כתב בשם הרשב"א אם איתא דנתרצית הו"ל להדורי מקדישנא לך נראה שר"ל כיון דהדרי ליה הו"ל למיהדר לשון ברור שרצונה בכך ומדלא אמרה הכי הא קמן דבדיחותא קא מהדרי ליה לא איכפת לן באומרת רק תן (ולפענ"ד נראה שזה כוונת רמ"א במ"ש ואמרה לו בל' שחוק תן כו' ר"ל דתשו' זו בל' תן מפרשינן שהוא ל' שחוק ולפי שזה טעם הדבר לא מהני תן להרשב"א והר"ן לפי דאמרינן דהך תן ל' שחוק הוא מדלא אהדרי ליה אין מקדישנא לך לכך נקט רמ"א שאמרה לו בל' שחוק תן שאמתת הדבר הוא כך של' זה לשון שחוק הוא והח"מ הניח בצ"ע. והב"ש נדחק בזה ולענ"ד כמ"ש) וכן מבואר להדיא במשנה למלך פ"ד מהל' אישות שכתב עוד כתב הר"ן כו' אבל הרשב"א ז"ל כו' ויש להסתפק לדעתו ז"ל היכא דשאלה היא והשיב בלשון שאלה ושתקה מאי דינו דמדייק דבריו מדלא אהדרא כו' שכוונת דבריו הוא שאם היה דעתה לומר הב לשם קידושין היה לה לומר הן כו' אבל אין ה"נ בשתקה נמי מהני דכהודאה דמי וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בפירוש דשתיקה מהני כו' עכ"ל ובאמת מ"ש היכא דשאלה איהי צ"ע לענ"ד אבל בלא שאלה איהי רק היא התחילה קבלתה בשתיקה מוכיח שהיא מקבלת ע"פ מה ששאל אותה ומתרצית בקידושין. ונפלאתי על מ"ש הרמב"ם והח"מ והב"ש בשם הר"ן דבזה הוי ספק קידושין דמבואר למעיין בר"ן שהביא דברי הרשב"א ואפילו בהתחילה היא ואמרה הב כו' לא מהני. ואח"כ כתב י"ל כל שלא אמרה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בל' קידושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים עכ"ל. והנה הרמ"א וח"מ וב"ש פירשו דברי הר"ן שזה שכתב י"ל וכו' הוא בא לחלוק על מ"ש קודם דודאי לא מהני וע"ז כתב שנ"ל שהוא ספק והוא תמוה מאוד שבאמת מ"ש י"ל לא קאי כלל על מ"ש תחילה פלוגתת הרא"ש והרשב"א והוא מלתא באפי נפשיה שי"ל שדווקא שאמרה לשון הב אשקי כו' דכה"ג שמביא הש"ס אבל כשאירע ענין שהאשה השיבה בלשון אחר שלא מלשונות אלו אין לנו לפרשה מלבנו שהוא ל' שחוק אף שאפשר שדומה ללשון המבואר בגמרא אין לנו ללמוד מזה ואין לך אלא מה שאמרו חכמים ולכן הוי ספק קידושין אבל לא מעייל נפשיה בפלוגתא דהרא"ש והרשב"א כלל וצ"ע. גם מ"ש הב"ש דהר"ן חולק על הי"א בל' הבה מיהבה אבל הב הוי קידושין הוא תמוה שמבואר בר"ן שכתב דאפילו לא אמרה כו' אלא אמרה ליה הב או הבה מיהבה כו' ואע"פ שבסוף דבריו לא נקט אלא הבה מיהבה לחוד פשוט דאמ"ש בתחלה סמיך ולא סבירא ליה חילוק בין הב או הבה מיהבה וצריך עיון:
הב"ש ס"ק כ"ג אם אמרה הן אבל שתיקה לא מהני כאן כיון ששאלה בתחילה שלא לשם קידושין והוא אמר דרך שאלה כו' משמע מזה דאם אמר בל' הגוזר שרצונו לקדשה וקיבלה בשתיקה מהני אף שהיא התחילה לשאול שלא לשם קידושין וכן משמע ממ"ש אח"כ ולא הוי כעסוקים בעניני קידושין כיון שלא אמר לה כלל שרצונו לקדשה כו' משמע דאם אמר מהני ואע"פ שהיא התחילה כיון שהוא גילה לה שרצונו לקדשה לא היה לה לקבל בשתיקה על סמך מה ששאלה בתחילה ומדשתקה ש"מ ניחא לה בקידושין וזה סיוע לדברי המ"ל שהבאתי לעיל:
והנה בח"מ סימן ל"ו ס"ק ט' כתב על מ"ש הרמב"ם והש"ע ולפיכך קבלה הקידושין היא כלומר דל"ת מאחר שקיבלה הקידושין ולא החזירה לו ש"מ שהסכימה להתקדש ע"כ אמר מאחר שהוא שואל אותה מה בלבה גם היא נמלכת בעצמה כדת מה לעשות ולא הסכימה מיד כו' ע"ש וצ"ע לפי מ"ש דאם לא שאלה היא תחלה אף שאמר בל' שאלה וקיבלה בשתיקה מקודשת וא"כ גם בזה מה בכך שהוא שואל אותה מ"מ הרי היא מקבלת בשתיקה. וראיתי בספר המקנה שכתב שיש לתמוה על הרמב"ם שכתב המקדש האשה ונתן הקידושין ביד חברתה דלמה לא כתב כלשון הש"ע שהיתה שליח לקבלה ממש כו' ומזה הוציא דכיון דש"ק צריך שיאמר הן מהני נמי לגבי עצמה כו'. ולענ"ד מלשון הרמב"ם ליכא למידק מידי שדרכו לתפוש לשון הש"ס דאמר לה לאשה הא"מ לי ואם היה בדרך שליחות לקבלה היה צ"ל הרי פלונית ששלחך מקודשת לי ולכך מפרש שלאשה עצמה אמר התקדשי לי אלא שהרשות לחברתה לקבל ואדרבא על הטור והש"ע קשה ששינו מלשון הגמרא שמבואר שלאשה עצמה אמר התקדשי וטפי הו"ל לדייק מלשון הש"ס גופה דלמה לא נקט בדרך שליחות וגם מ"ש הגאון ז"ל באמרה הן בשביל הקידושין השליחות מהני גם לגבי עצמה אפילו אמר לה בלשון שאלה כיון שנתרצית לו ולכך כתב הטור והמחבר ע"כ מיירי שאמרה במהירות הן טרם שאמר הוא ואת כו' והוא דחוק ובאמת שצ"ע כמ"ש דאף אם לא אמרה הן רק קיבלה בשתיקה מהני אע"פ שהוא לשון שאלה ואין לחלק דדוקא בקידושי אשה אחת שפיר אמרינן כיון ששתקה כשקיבלה הרי נתרצית להתקדש דאל"כ למה קיבלה משא"כ בזה כיון שיש לתלות שמה שקיבלה הוא בשביל חברתה א"כ שתיקה זו לאו כהודאה דמי' לומר שנתרצית בקבלה זו להתקדש לו אך ז"א דא"כ גם באמירת הן נימא שקאי על שליחות חברתה לבד כיון דהשליח צריך שיאמר הן אלא ע"כ דהיכא שכבר שמעה שאמר לה ואת שעכ"פ יש במשמעות הזה ל' שאלה ששואל אותה אם תרצה להתקדש לא הי' לה להשיב הן בסתם אלא היה לה לפ' שכוונתה על השליחות לבד א"כ גם בשתיקה כיון שכבר אמר לה ואת והיא מקבלת חת"ה מה זו שתיקה היה לה לפרש שאינה מקבלת אלא בשביל חזה כמו דמהני שתיקה בהך דהמוכר מיני כלים כו' והכא עדיף טפי כיון שיש לפרש ג"כ לשון ואת שר"ל ואת נמי שאינו ל' שאלה אלא לשון גוזר שרוצה לקדש פשיטא דבכה"ג לא היה לה לקבל בשתיקה ומכ"ש להב"י שם דס"ל דשתיקה מהני אף ששאלה תחילה שלא לשם קידושין וא"כ ודאי דאיכא למיתלי שמה שמקבלת היא על דעתה הראשונה שלא לשם קידושין אלא ע"כ דז"א דאף בשתיקה אמרינן היה לה לפרש וא"כ גם בהא דואת אף שנפרש שהוא ל' שאלה מ"מ כיון שקבלה בשתיקה ולא פירשה שאינה מקבלת רק על שליחות חברתה לבד למה לא יהיה קידושין אך לכאורה משמע מל' הח"מ שכתב מאחר שקיבלה הקידושין ולא החזירה כו' נראה שמפרש שמיירי שאחר קבלת הקידושין אמר לה ואת וע"ד שכתב בבדק הבית הביאו הב"ש שתכ"ד לנתינה אמר ואת ולכן נקט בלישנא שאין ראיה ממה שלא החזירה די"ל שהוא נמלכת בעצמה וע"ש בב"ה דקאי שם על מ"ש הטור ואחר שנתן לידה אמר כו' ע"ז כתב שאינו מדוקדק שאחר שנתן הקידושין לאחת מה יועיל כשאמר לאחרת ואת נמי אלא מיירי שאמר לה בשעה שהיה נותן כו' וכך הם דברי הרמב"ם ויש לקיים דברי רבינו כשאמר תכ"ד כו' ע"ש ולפ"ז אפשר שבמתכוין שינה המחבר מלשון הרמב"ם שהרמב"ם כתב ואמר לחברתה כשנתן הקידושין דלשון זה משמע שאמר כן בשעת נתינה ממש והמחבר היפך הלשון וכתב וכשנתן הקידושין אמר לה דלשון זה סובל ב' פירושים דיש לפרש שאמר כן בשעת הנתינה וגם יש לפרש לאחר שנתן אמר כן תכ"ד (וגם הרמב"ם בסיפא נקט לישנא אבל אם נתן בידה ואמר לה ואת וכו' וכדי לרמז על מ"ש בב"ה שיש לקיים דברי רבינו באמר תכ"ד וגם הח"מ ארכבה אתרי ריכשי שכתב מאחר שקיבלה הקידושין ולא החזירה דבאמר קודם הנתינה שייך לומר מאחר שקבלה הקידושין ואמר אחר הנתינה שייך ולא החזירה ואפשר שגם קאמר בשעת נתינה שייך לשון ולא החזירה לפי שבשעת נתינה בשביל חברתה היתה האמירה ואם כן אין הוכחה מן הקבלה לבד רק ממה שלא החזירה וקצרתי. ועפי"ז מקום אתנו לישב דברי רבינו הטור שכתב ואחר שנתן לידה ואף לפי מ"ש בב"ה דמיירי תכ"ד מ"מ מי הכריחו לכך ולמה לא נקט כל' הרמב"ם שאמר בשעת נתינה ממש ולפי מ"ש י"ל דקשיא ליה דאם אמר בשעת נתינה אף אם אומר בל' שאלה ואת לראות מה בלבה אם רצונה להתקדש מ"מ כיון שמקבלת בשתיקה היה לו להועיל ומכ"ש לפי מ"ש בשם ספר המקנה דלפי מ"ש הטור דמיירי בשליחות א"כ צריכה לומר הן ודוחק שאמרה במהירות טרם סיום ואת אם נאמר שבדבור אחד ממש נאמר ולכן נקט הטור ואחר שנתן בידה אמר כו' ואם כן אתי שפיר דקידושי השליחות ואמירת הן היה בשעת הנתינה ובתכ"ד אמר ואת ועל זה שתקה ולפי זה א"ש מה שהקשיתי לעיל שמה חילוק יש בין אמרה הן לשתיקה שהחילוק מבואר כיון דמיירי שאמירת ואת היה אחר הנתינה, א"כ בשתיקה שייך לומר דמה שלא החזירה הוא לפי דמימלכי בעצמה משא"כ באומרת הן א"כ מ"מ מ"ש הגאון ז"ל דמיירי שאמרה במהירות א"צ לזה דהא בפשיטות משכחת לה כמ"ש שאמר פלונית ששלחך מקודשת לי בנתינה זו ואמרה הן ובתכ"ד לנתינה אמר ואת ומה צורך למהירות אחרי שאמירת ואת לא נאמר בדבור אחד. אך הגאון ז"ל לטעמיה אזיל שכתב שם על דברי הב"ש בשם הב"ה וז"ל דודאי אם אמר ואת נמי קודם שנתן לה מהני אפילו אחר כ"ד אבל אם נתן לה ואח"כ אמר ואת לא מהני אף תכ"ד כיון שאמר בתחילה שמקד' חברתה זכתה בשתי הפרוטות בשביל חברתה וא"י לחזור שתתקדש בפרוטה אחת כמש"ל בסי' כ"ח דאפילו בכל מתנה א"י לחזור אחר הנתינה אפילו תכ"ד עכ"ל ומה שנראה מדבריו דמספקא ליה בכוונת הב"ש בשם הב"ה אי מיירי קודם הנתינה או אח"כ נראה שלא היה לפניו אז ספר ב"ה דמבואר שם להדיא דקאי על מ"ש הטור ואחר שנתן לידה כו' וכמש"ל והב"ש קצר במובן וכתב הדברים על לשון הש"ע ולכך נסתפק הגאון ז"ל בכוונתו בזה:
אך בגוף הדבר שכתב הגאון ז"ל דבכל מתנה א"י לחזור אחר הנתינה אפילו תכ"ד וכ"כ בסי' כ"ז ובסי' למ"ד שלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקונה במשיכה או בקנין שיוכל לחזור בו תכ"ד וכ"כ כמה פעמים בק"א ובחידושים והוא תימה גדולה שכ"כ בפשיטות נגד מה שמבואר להדיא בש"ע ח"מ סי' קצ"ו דבקנין יכול לחזור כ"ז שעסוקים באותו ענין ובשאר קנינים א"י לחזור אחר כ"ד הא תכ"ד פשיטא שיכול לחזור בו. ואמנם באמת שגם הט"ז הביאו הב"ש בסי' ל"ח כתב בנותן מתנה ותכ"ד אמר ע"ת בכך וכך ל"מ התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם והוא תמוה ונתתי פני לעיין בדברי הגאון ז"ל סי' הנ"ל ומצאתי שהביא ג"כ דברי הט"ז ועפ"י שדחה ראייתו מב"מ מהא דמשנתנו לו אמר אני זכיתי בה תחילה דהתם גבי מציאה שאני שלא זכה בה מעולם אע"פ שהסכים לדבריו מחמת הראיה שהביא בסי' ק"ז מהקד' דאינו יכול לחזור תכ"ד וכתבו התוס' במנחות דף פ"א הטעם דהוי כמסירה להדיוט ושם הרגיש ממ"ש הש"ע דבשאר דרכי הקניות א"י לחזור וכתב דהיינו בקנין כסף ואג"ק וכיוצא בו חוץ ממשיכה עכ"ד. ועיין מ"ש עוד שם בסעיף ל"ד ובסי' נו"ן. ולענ"ד מהך דאמירה לגבוה אין ראיה כלל דאף אם נימא דבהדיוט יכול לחזור בו תכ"ד מ"מ א"ש הא דאמרינן דהוי כמסירה להדיוט דכיון דדינ' הוא בהדיוט שיכול לחזור תכ"ד נמצא דאין התחלת הקנין עד אחר כ"ד דבתכ"ד הוי כאילו לא נעשה מעשה המסירה כלל כיון שהי' בידו לחזור וכשאמרו כמסירה להדיוט דמי הכוונה היא לענין הקנין דהוי כאלו כבר נגמר הקנין בהדיוט דהיינו כאלו הוא אחר כ"ד דהדיוט וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ס"ז לענין שטרות הוי כמסירה להדיוט דהיינו כהקנאתו וכאלו הי' שם כתיבה ומסירה וה"ה לענין חזרה הו"ל כהקנאה להדיוט שהוא אחר כ"ד ולכן אין ראיה משם ואדרבא לכאורה משמע דאף בדבר שיש בו מעשה שייך חזרה תכ"ד דאל"כ תיקשה מהא דאמרינן במקד' ומגרש א"י לחזור תכ"ד וקשה ת"ל דבכל דבר דאיתעביד מעשה לא מהני חזרה תכ"ד. ומ"ש הגאון ז"ל דהתם בדבור הדבר תלוי צ"ע לענ"ד דהא גם בקדושין וגירושין בעסוקים באותו ענין ונתן בשתיקה סגי וה"ה לענין קנין נמי בדבור תלויה שצריך שיאמר לו לך חזק וקני אלא שאם החזיק בפניו הוי כאומר לו כן ואפשר לומר דקדושין וגירושין כיון דלא מהני שניהם מודים שנתכוונו לשם קדושין א"כ ע"כ דבאמירה תלי' מלתא וגם זה אינו דהתם לאו מטעם אמירה הוא אלא משום שאין ידוע לעדים וצריך שיהיו יודעים שהוא לשם קדושין:
והנלע"ד בזה שהדין דין אמת כמ"ש הט"ז והגאון ז"ל דתכ"ד דמשיכה וכיוצא לא מהני לבטל המעשה דכי גמיר דתכ"ד כדבור דמי לענין שיתבטל הדבור של תכ"ד אבל לא לענין לבטל המעשה אך נראה כיון דמעשה לא מהני רק מצד הכוונה שהוא מתכוין להקנות. וכל שמחזיק בפניו כאומר חזק וקני דמי דמסתמא כיון המוכר שיזכה הלוקח במשיכה זו וכן הלוקח וכיון שהוא חוזר תכ"ד שפיר מועיל חזרתו על הכוונה שנתכוין להקנות או לקנות וכיון שבזה מתבטל מחשבת הקנין המשיכה בטילה ממילא אבל במקדש ומגרש אע"פ שחזר בו תכ"ד ואמירה הרי את מקודשת הכי גמירי לה דבקדושין תכ"ד לאו כד"ד ולא נתבטל הדיבור כלל ולפ"ז נראה דהיכא שאמר אני נותן לך חפץ פ' לך חזק וקני ונתן לו ובתכ"ד של הנתינה חזר בו אבל כבר עבר כד"ד משעת אמירה לא מהני החזרה דעל מעשה הנתינה אין שייכא חזרה בדיבור רק מחמת שנתבטל הדבור מתבטל המעשה וכיון דכבר עבר כ"ד משעת אמירה אין הדבור הראשון בטל וא"כ מאחר שבשעה שהחזיק זה הדבור במקומו עומד ולא נתבטל שוב אין מועיל החזר' כלל כיון שהחזיק ע"פ הדבור:
ולפ"ז א"ש ראיית הט"ז דלכאורה יש עדיין פתחון פה לומר דאע"פ שדבור חזק וקני הוא קודם כ"ד של החזרה מ"מ הדבור לא חל עד שעת זכיה וכיון שתכ"ד של זכי' חזר בו הרי הוא מקלקל בזה הכוונה שנתכוין בתחילה שיקנה וה"ל כאלו הכל תכ"ד וע"ז מייתי הט"ז ראיה מב"מ דלא אמרינן הכי דהא קאמר התם פשיטא תחלה קאמר דאי לא אמר תחלה אין יכול לחזור אחר שכבר זכה בה וע"ז כתב הט"ז דדילמא מיירי שאומר עתה תכ"ד של הנתינה שרוצה לזכות בו ומהני בכה"ג אע"ג שאין מועיל לבטל מעשה הנתינה משום דחזרה של המזכה אינו מועיל לבטל משיכה קנין של הזוכה דאף שהמזכה חוזר הזוכה במקומו וכוונתו עומד מ"מ י"ל דמועיל לבטל הכוונה שכיוון בשעת הגבהה לזכות בו לשם זה ותפוס לשון אחרון שאומר שרוצה לזכות לעצמו והרי הוא כאילו כיוון אז לזכות לעצמו וממילא מה שנתן אח"כ לחבירו אין זה מועיל שיהא זוכה בה כיון דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה שהוא רוצה לזכות לו בתורת מתנה רק לפי שהגביה תחלה ע"ד שיהא של חבירו וכיון שאין לזה זכות מחמת שהגביה זה ע"ד שיקנה משום דהמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ואף שאח"כ נתן לו ע"ד כוונה זו שכיוון בתחילה לשם חבירו מ"מ הרי אין נתינה זו לשם מתנה והכוונה נתבטלה מחמת שהי' חזרה תכ"ד והכוונה שיזכה חבירו אין לה חלות עד שעת הנתינה לידו והוי כאלו חזר בתכ"ד של הכוונה שבשעת הגבהה ואם נימא הכי אין קו' למה נקט אני זכיתי תחלה דאי לא נקט הכי הוה ס"ד שאינו אומר תחלה אלא שאומר שחוזר בו. והוא תכ"ד ואפילו בכה"ג לא אמר כלום לכך נקט תחלה למימרא דדוקא בכה"ג לא אמר כלום אבל אם אמר שחוזר בו והוא תכ"ד שפיר מועיל חזרתו לקלקל מחשבתו אשר חשב בשעת הגבהה וזכה בה הוא ולא חבירו וא"כ פריך שפיר דל"ל למתני תחלה אלא ע"כ דבאמת קושטא דמלתא הכי הוא ואף אם חוזר בו תכ"ד מהנתינה לא מהני כיון שכבר עבר תכ"ד של הגבהה ועל גוף הנתינה אין מועיל חזרה ועל הכוונה של שעת הגבהה אינה מועיל כיון שכבר עבר תכ"ד וממילא שזכה זה בנתינה ע"כ כוונתו לזכות לו בנתינה זוכה בה בשעת הנתינה מיד ושוב אין זה יכול לחזור בו וזה ודאי לא היה צריך להשמיענו רק היכא דאמר זכיתי תחילה ולהכי פריך ל"ל למתני תחילה פשיטא תחלה אמר. וא"ל דמ"מ היה צריך למתני תחלה דאל"כ הוי טעינן דמיירי שחזר בו תכ"ד של הגבהה ז"א חדא דלא משמע ליה שלא יהיה שהות בין הגבהה לחזרה כשיעור כ"ד כיון שהנתינה הפסיקה באמצע ועוד דבכה"ג אדרבא פשיטא דמהני כמש"ל וא"כ ליכא למיטעי כלל דבכה"ג מיירי דא"כ באמת תקשי אמאי לא אמר כלום כיון שתכ"ד שנתכוין להגביהה לחבירו חזר ורוצה לזכות לעצמו והוי כאלו נתכווין כן בשעת הגבהה והנתינה לחבירו בלבד לא מהני שאחר כוונת הלב הן הן הדברים והרי לא נתכוין לשם מתנה והכוונה של הגבהה איתא בחזרה וא"כ באמת אמאי לא אמר כלום. והארכתי בזה לפי שלכאורה דברי הט"ז וראייתו מהך דב"מ תמוה כאשר כתב הגאון ז"ל וכן ראיתי שהשיגו עליו בספר בי"ת ובספר קצה"ח ח"ב ס"י:
ולענ"ד המעיין יראה שכנים דברי ואף שאפשר שהט"ז לא כיוון לזה מ"מ הדברים מצד עצמם הם נכונים שיש לחלק דהיכא שהוא אחר כ"ד של האמירה א"י לחזור בו אף אם הוא תכ"ד של המשיכה ואם הוא תכ"ד של האמירה שפיר מהני חזרה דתכ"ד אמרינן אתי דבור ומבטל דבור והמשיכה בלא כוונה אינו קונה. שוב מצאתי בקצה"ח סי' רנ"ה כתב ע"ד התוס' דמנחות דבהקדש לא מהני אמירה תכ"ד דאע"ג דמסירה להדיוט מהני משום דשם הקנין ע"י האמירה לך חזק וקני יכול לחזור תכ"ד וה"ל משיכה או מסירה בלא דבור משא"כ גבי הקדש הדבור כמעשה ע"ש וקצרתי:
ואמנם בעיקר הדבר שפירש בב"ה דברי הטור דמיירי שאמר לה תכ"ד ואת נמי צ"ע דבלא פקפוק הגאון ז"ל שא"י לחזור ממה שזוכה בשני פרוטות לחברת' נמי תיקשי דאפילו תימא דמהני חזרתו מ"מ כיון דבשעה שקיבלה לא ע"ד לשם קדושין דידה א"כ מה ששתק' אח"כ הו"ל שתיק' דלאחר מתן מעות וכאן לא שייך אי לא ניחא לה תשדינהו כיון שעיקר קבלת הקדושין בשביל חברת' וסברה שאם היא אינו מרוצה לקידושין שייך הכל לחברתה ואפשר דכיון דדינא הוא שיכול לחזור תכ"ד א"כ מיד ששמע' חזרתו ושהוא רוצה לקדשה ה"ל למישדי או להחזיר לו כמש"ל בשם המ"מ ומש"ה א"ש באמר ואת לפי צד האיבעיא ואת חזאי שהוא בלשון שאלה א"כ כך הוא הכוונה שאם הוא אינו רוצה כל הנתינה בשביל חברתה הוא וא"כ אף אם שתקה הוי שתיקה דלאחר מתן מעות לפי מ"ש הטור דאמירת ואת היה תכ"ד וא"ש דברי הטור דנקט בכה"ג דאל"כ אף שאמר בלשון שאלה כיון שקיבלה בשתיקה מהני אם לא שאלה בתחילה שלח שלא לשם קידושין וכמש"ל. וגם י"ל דע"כ לא מהני בזה חזרה תכ"ד אלא בחזרה ודאית אבל בחזרה כה"ג שאינו אלא על הספק ובלשון שאלה לאו כלום הוא אף תכ"ד ולא אתי דבור מסופק ומבטל דבור ודאי אף שהוא תכ"ד ול"ד למטיל תנאי תכ"ד וכיוצא שדבור ודאי הוא:
אך לענ"ד צ"ע אם מהני חזרה אף בלשון ודאי וכמ"ש הגאון ז"ל שא"י לחזור ממה שזיכה לחברתה בשני פרוטות ואע"פ שכתבתי שמ"ש הגאון ז"ל לתלות הדברים בדין מתנה צ"ע דבמתנה משמע דיכול לחזור תכ"ד מ"מ בקידושין דקי"ל תכ"ד לאו כד"ד ואינם יכולין לחזור מגוף הקדושין כלל ממילא שא"י לחזור ולזכות בכסף שנתן לה בתורת קידושין והיא זוכה בכל הכסף שנתן מיד ואף שחוזר תכ"ד לא מהני כלל כיון שהקדושין חלין ממילא שקנת' הכסף קנין גמור ותמהני על הגאון ז"ל שהוצרך להביא לזה מדין המתנה דבקדושין נראה בפשיטות דלא מהני חזרה ואפשר דמק"ו אתי עלה דאפילו במתנה אינו יכול לחזור ומכ"ש בקידושין אך באמת אף לפי מ"ש דבמתנה יכול לחזור מ"מ נראה דבקדושין לא מהני חזרה כמ"ש וצ"ע. ומצאתי בקרית ספר להמבי"ט ז"ל שזה דרכו להמתיק בקצרה לשון הרמב"ם וכתב אם נתן קדושין כו' אבל אם אמר לה ואת הוי ספק דאורייתא שמא לא נתכוין לקדשה עכ"ל נראה שמפרש דברי הרמב"ם ע"ד שכתבתי:
אמנם לפי לשון הרמב"ם דאמירתו ואת הי' בשעה שנתן בידה צ"ע מה בכך שנאמר שהיה בלשון שאלה כיון שקיבלה בשתיקה וכמש"ל ומכ"ש בזה דיד מוכיח הוא ומ"ש הח"מ מאחר שהוא שואל אותה מה בלבה גם היא נמלכת בעצמה היא תמוה דהא משמע דדוקא בשאלה תחלה שלא לשם קידושין אמרינן הכי דאי אמרינן שסומכת על דבריו הראשונים הא לא"ה אף שאמר דרך שאלה לא אמרינן דמימלכה בעצמה וכבר כתבתי לעיל דברי הח"מ גופיה בסי' כ"ז בהא דהי' מוכר פירות כו' ולולי דמסתפינא הוי אמינא שכוונת הרמב"ם ע"ד זה שפירוש הח"מ שבאמת לשון הרמב"ם בזה שכתב וז"ל אבל אם נתן בידה וא"ל ואת ה"ז שקיבלה הקידושין מקודשת בספק שמא לא נתכוין אלא לראות מה בלבה וכאלו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולפיכך קבלה הקדושין היא שהרי זה עדיין שואלת לראות מה בלבה ומפני זה הוא ספק מקודשת עכ"ל והוא מגומגם מאוד מ"ש ולפיכך קבלת הקדושין היא שהרי כו' דמה טעם יש בדבר. והח"מ ז"ל מפרשו דר"ל דגם היא קבלה ולא החזירה ע"ד להמליך מחמת שזה שואל אותה כו' ועין רואה תשוב שהוא דחוק מאוד דודאי הוא שואל אותה לדעת אם תרצה להתקדש בזה שאי אפשר לו לקדש' בלי שאלת פיה וכי בשביל זה שהוא שואלה נאמר שנוטלת עד להמלך וגם דלפ"ז אם אומרת אחר שעה שהיא מרוצה בקידושין נימא דמהני והרי בש"ס אמרינן דאי נימא ואת חזאי לא תפסי קדושין בחברתה ומשמע דבכל ענין לא מהני וגם אינו מיושב מ"ש שהרי זה עדיין שואלה כו' דלשון עדיין משמע שאינו על דבר מחודש ולפי פירוש הח"מ היום החל לשאול אותה ומהו עדיין ואף שיש לדחוק ולפרש מ"מ הלא ידוע דרך רבינו הרמב"ם בכ"מ לדבר צחות ובאמת שהטור השמיט לשון זה ולפיכך קיבל' כו' ובנקל יש לפרש דר"ל וכאלו אמר ואת מה תאמרי בדבר זה אין ר"ל בדבר זה שאני רוצה שתתקדש לי כיון שעדיין לא נדברו מאותו ענין קדושין שלה מהו שכתב בדבר הזה אלא נראה דמפרש ואת חזאי ר"ל ואתה אראה אני אם דעתך מסכמת למה שאני מקדש חברתך ולפי הנוסח' שלפנינו דמסיים בה ולפיכך כו' נמי י"ל דר"ל ולפיכך קיבל' הקידושין שהרי זה עדיין שואלה כו' ר"ל לפי שאע"פ שאמר לחברתה בפני' הא"מ לי לא היתה רוצה לומר שתקבל חברתה רק קיבלתן היא בשביל חברתה כיון שזה עדיין שואלה כו' ובזה שהיא מקבלת היא מורה שמסכמת לדבר זה שקידש את חברתה אבל בקדושין דידה לא מיירי כלל ובהכי א"ש מ"ש הרמב"ם שנתן הקדושין מדעתה ביד חברתה ולא נקט שנעשית שליח וכמו שדקדק בספר המקנה משום דאם נעשית שליח לא שייך הך מלתא ואת חזאי אראה אם אתה מסכים שהרי בתחילתו נעשית שליח משא"כ אם לא נעשית שליח רק שחברתה הסכימה שיתן לידה שפיר י"ל ששואל אותה אם דעתה מסכמת לזה לקבל הקדושין של חברתה ובש"ע דנקט שנעשית שליח וסיים ולפיכך קיבלה כו' צ"ע:
והנה בתשובה פלפל בדברי הב"ש בענין קדושין בידיע' בלא ראיה והשיב עליו האו"ת דאין ראיה מד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרא משא"כ בקידושין גזירת מלך הוא שמקד' בלא עדים אין הקדושין חלין ובקצה"ח סי' צ' כתב ליישב ע"פ דברי הר"ן דאף לר"א דע"מ כרתי מהני ע"ח כע"מ שהרי הגט יוצא מת"י כו' ונמצא כאלו הם בעצמם מעידים על המסירה וא"כ ה"נ כיון שידוע לעדים הללו שבודאי מסרה לה ע"פ ידיעה הו"ל עדים ממש עכ"ל. ולענ"ד קרב את המרוחקים ולדבריו דמחמת שעתה הגט יוצא מת"י חתי' בעדים הללו איגלאי מלתא למפרע שנמסר מידו לידה וה"ל כעדים על המסירה ומחמת זה מדמה עידי קדושין כידיעה אחר מעשה א"כ למה היה צריך הר"ן לכתוב בין שהם מעידים על המסירה עצמו או על גוף הדבר כו' וכ"כ אח"כ לא משום דס"ל ע"ח כרתי אלא שהמסירה כורתת כיון שיש עדים על עיקר הדבר כו' ולמה לו להאריך בשפת יתר שיש עדים על גוף או עיקר הדבר שהרי אנו אומרים שע"ח הם לנו כע"מ בידיעה שהבעל מסר לה. אך הדבר ברור דודאי אין תועלת בידיעת העדים אחר שעברה המעשה אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע ואף בד"מ דלא איכפת לן כלל בעדים רק באמתת הדבר משא"כ במקום שצריך שתעשה המעשה לפני עדים איגלאי מלתא למפרע לא אמרינן וגם בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים פסול אע"ג דהשתא רואים העדים הגט בידה ואיגלאי מלתא שבא לידה מיד הבעל שמסר לה לא מהני כיון שאין עדים בשעת מסירה. אך סברת הר"ן הוא שאותן עדים שאנו צריכים שיהיו בשעת מסירה א"צ שיהיה עדים על המסירה ממש רק שיהיה עדים על עיקר הדבר שזה מגרש את אשתו בגט אך אותן העדים צריכים שיהיה בשעת מסירה שהמסירה היא הכורתת וצריך שיהיה אז עדים על המסירה ואם אין אז עדים על המסירה צריך שיהיה עכ"פ עדים על עיקר הדבר שהוא הגירושין ולכן כיון שיש כאן ע"ח ובשעת המסירה כבר היו העדים חתומים על הגט אף שאין שם ע"מ שפיר כורתת המסירה ע"פ עדי החתימה שהם עדים על עיקר הדבר ולכן כל שהאשה מוציאה עתה גט לפנינו חתום בעדים הרי יתברר לנו שהיה מסירה מיד בעל לידה ובשעת המסירה היה עדים על עיקר הדבר דהיינו ע"ח שפיר מתקיים בזה גזירת המלך שיהיה עדים בשעת המסירה ומ"ש הר"ן ונמצא כאלו הם בעצמם מעידים על המסירה אינו ר"ל שמה שאנו רואין עכשיו הגט בעדים מוכיח למפרע שהיה מסירה אלא ר"ל דכיון שנמסר מיד הבעל חתום בעדים אלו שמעידים על גוף הדבר אנו דנין שעת המסירה שהיא הכורתת כאלו היה שם עדים על הגירושין ואפשר שחסר תיבה אחת וצ"ל כאלו הם בעצמם מעידים על שעת המסירה ואע"פ שהלשון דחוק שבקי' דדחיק ומוקי נפשיה כמבואר למעיין שכל כוונתו שע"ח שהם עדים על עיקר הדבר הם מועילין בשעת המסירה הכורתת כאלו היו עדים על המסירה עצמה אך אפילו את"ל שכוונתו דהוי כאלו הם מעידים על המסירה אין זו דקידושין דומה להאי דהתם דעדותן נופל על שעת המסירה עצמה אך אנן לדידן צריכים לגילוי מלתא למפרע מחמת שאנו רואין בידה הגט חתום בעדים משא"כ היכא שהעדים עצמם צריכים לגילוי מלתא למפרע זה לא מהני כלל דגזירת מלך הוא שיהיה ידוע לעדים בשעת הקידושין ממש וכיון שבההוא שעתא לא ידעו בטלו הקידושין ואין תועלת מידיעתם שלאחר המעשה בין בקידושין בין בגיטין כה"ג אף לדעת הר"ן ומכ"ש לדעת שאר פוסקים דס"ל גם בגט דאיכא ע"ח לא מהני בלא ע"מ ומכ"ש כאן:
והנה הב"ש סימן מ"ב ס"ק ח' כתב לענין קא"פ אף שנתכוין להעיד והעידו אינו פוסל דאף שאין הב"ד יכולין לפסוק ע"פ מ"מ המקדש קידש לפני כשרים ע"ש והריטב"א כתב הסברא להיפך דבקידושין אפילו בראיה לבד ובלא העידו גם כן מתבטל כיון שאין העדות לאמת הדבר אלא בגזירת הכתוב כו' כן הורה רבינו כו' כך הם דבריו בפרק האיש מקדש ועתה בא לידי חידושי הריטב"א גיטין וראיתי שכתב גם כן בדף י"ח וז"ל ואומר רבינו נר"ו דהיינו דוקא בדבר שתלוי במעשה כגון הלוואה או שהרג את הנפש דסהדי לא עבדי מעשה דאינן אלא לשקרי אבל בקידושין שאין הענין תלויה אלא בראייתן של עדים שאע"פ שקידשה בפנינו וידוע הדבר כל שלא קידש בעדים אינה מקודשת וראייתן של עדים הוא שעושה המעשה כל זמן שיהיה קא"פ אין הקידושין כלום ועדות הכשרים בטלה דהרי זה כמו בעלמא שאם באים כולם להעיד בטלה דהכא עיקר עדותן הוא עכשיו בראייתן וכמו שכולם באים להעיד דמי והלכך עדות כולם בטלה ומיהו שפיר דמי לחומרא והצריכה גט זהו סברת רבינו בענינים האלו והיא נכונה עכ"ל (ומ"ש דאינן אלא לשקרי לא בא ליתן טעם על שהרג הנפש דבזה ודאי עדים בעינן אך דבד"נ ודאי שאין הראיה מעשה כלל בלא הגדה אך בראות הלוואה דבזה הוי אפשר לומר דהראיה הוה מעשה לזה אמר דשם המעשה מתקיים מצד עצמו וסהדי אינם אלא לשקרי משא"כ בקידושין וגיטין דתרווייהו ליתנייהו שאין הענין תלוי בהגדה בב"ד וגם המעשה אין מתקיים מצד עצמו כ"א כשיש עדים ולכן ראייתם הוי עיקר העדות) העתקתי אמריו כי נעמו ומבוארים יותר ממ"ש בקידושין. וראיתי למכ"ת שכתב שהתוס' והרא"ש שהכריחו דתרווייהו בעינן נתכווין להעיד והעידו מקידושין הנעשים בפומבי לא ס"ל הכי דהא להריטב"א ע"כ שמיחדין עדים כו' והריטב"א לטעמי' דס"ל גזירת הכתוב הוא וכו' והאריך והא ליתא דודאי גם התוספ' והרא"ש מודים דגזירת הכתוב הוא בקידושין שצריך עדים אלא דלא נחית להך סברא שכתב הריטב"א דקידושין שבאים לקיום הדבר חשוב כאלו בא להעיד אלא ס"ל דמחמת הראיה לבד אין הכרח לצרפם יחד ואמרינן כל חד לחודיה קאי והריטב"א גופ' בחידושי מס' כתב כדברי התוספות וז"ל ועוד דאם כן היינו צריכים לסיים עדים בשעת קידושין שאל"כ כשיש קא"פ או נתכוונו להיות עד כו' ע"ש ובקידושין וגיטין הביא סברת מורו דבאמת צריך לסיים עדות בקידושין לפי שקיום הענין נעשה מיד בראיה וכמש"ל:
וראיתי לכ"ת שכתב על הב"ש שכתב גם י"ל דלא נתכוון לשם עדות ומ"מ מה שמעידים היום מהני כו' דזה דלא כדברי הש"ך בח"מ שאם גם הכשרים לא נתכווין הוי צירוף לפסול כל העדות. ולענ"ד דברי הב"ש בזה א"ש גם לדעת הש"ך דדעת הש"ך בזה הוא דודאי אם העידו יחד והכשרים נתכוונין והפסולין לא נתכוונו אע"פ שנצטרפו בהגדה מ"מ כבר נחלקו בשעת ראיה שזה כיון לבו להעיד וזה לא כיון וכל שנחלקו פ"א שוב אין מצטרפים משא"כ אם גם הכשרים לא כיוונו נהי דע"י ראיה בעלמא לא הוי צירוף דעדיין אין שם עדים עליהם מחמת הראיה בלא כוונה מ"מ גם חלוקה אין כאן כיון שגם הכשרים לא כוונו להעיד ואם כן שוב מצטרפי מחמת הגדה אך זה שייך בד"מ משא"כ בקידושין דהעדים לקיום הדבר ואם כן הרי יש כאן קיום ע"י העדים הכשרים שקדש לפניהם ובראיה בעלמא מתקיים העדות ואין הפסולין מצטרפים דבראיה בעלמא אין זה צירוף דכ"א ממילא חזי לנפשיה וכמש"ל בשיטת התוספות והרא"ש דלא ס"ל סברת הריטב"א בזה ותו לא איכפת לן בצירוף הגדה שאחר כך וכמ"ש הב"ש אח"כ דמ"מ המקדש קידש לפני כשרים אלא דהשתא ס"ל להב"ש דמ"מ כשנתכוין הכשרים והפסולים להעיד אם כן בשעת חלות הקידושין גופא גם כן יש צירוף כשרים ופסולין שהכוונה להעיד מצטרפים בהגדה שאח"כ נצטרפו וא"כ אי בתר שעת חלות הקידושין אזלת יש צירוף מחמת הכוונה ואי בתר הגדה גם כן יש צירוף. ושוב כתב דאפילו נתכוונו י"ל דהכוונה לבד אין מצטרפים לפסול קיום העדות רק מחמת שלא נחלקו בכוונה וכיוונו שניהם ממילא מועיל צירוף הגדה ואין הב"ד יכולין לפסוק הדין ע"פ אבל קיום הדבר נעשה בלא הגדה אין צירוף הכוונה פוסל והיינו באם נתכוונו גם כן אבל בלא נתכוונו פשיטא ליה להב"ש דהראיה לבד אינו עושה צירוף ומהני לקיום הקידושין משא"כ בד"מ נהי שאינו עושה צירוף מ"מ גם חלוקה אין כאן ונפסל העדות ע"י צירוף הגדה שאח"כ וכמ"ש:
ועתה אבוא לבאר מה שיעדתי בתחילת דברי בענין השגת כ"ת על הפ"י בברכות שר"ל דהא דאמרינן סברא היא אסור לאדם שיהנה בלא ברכה הוא דאורייתא כדאמרינן בעלמא ל"ל קרא סברא הוא כו' והנה ודאי יש לתמוה על הפ"י בזה בפרט מה שרוצה להעמיד כן גם דברי התוספות וז"א כמבואר בתוספות דיומא דף ע"ט ובתוספות דסוכה דף מ"ו ובחולין דף ק"ז שמבואר מדבריהם דס"ל לדינא דברכה שלפניו דרבנן וכן שם בריש פרק כיצד מברכין גופיה כתבו התוספות כן בד"ה לפניו לא כ"ש והביאו ראיה מהא דבעל קרי אינו מברך ודוחק לפרש שכתבו כן לפי הס"ד דמק"ו אתי עלה משא"כ למסקנא דסברא הוא י"ל דבעל קרי שמונע עצמו מפני כבוד השם לא שייך הך סברא וכמ"ש הפ"י שם דאין זה במשמע והתוס' כאן קוצרים ובמקומות שהבאתי לעיל הביאו גם כן ראיה מהא דפועלים אינם מברכין לפניהם וכ"כ הרא"ש בברכות דף ל"ט (ועל הרא"ש צ"ע שלעיל דף י"ז מבואר דגרס גרסת הרי"ף דמברכין לפניו ע"ש ברמזים וגם צ"ע על ראיית התוספות והרא"ש מהא דפועלים לפי מ"ש התוספות גופייהו ד"ה וחותם דיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת הואיל וטרודים במלאכת בעה"ב א"כ אין ראיה משם אך לפי מ"ש הב"י והמ"א סימן קצ"א א"ש ע"ש) וכתב שם דהוי מדרבנן דלאו ק"ו גמור הוא דשאני כשהוא שבע שנהנה כבר וכוונתו למה שאמר שם דף כ"א והפ"י שם כתב ג"כ כזה וצ"ע שלא מדברי הרא"ש ז"ל) אבל משום שאמר בש"ס סברא הוא לא חיישו לומר שהוא דאורייתא וכ"כ הרמב"ם בריש הלכות ברכות ומד"ס לברך על כל מאכל תחלה והכ"מ בפ"ג ה"ל י"ב. ב ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהוא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהוא מדאורייתא ונ"ל שלכך אמרו שבתחלה יברך על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור כו' ע"ש ולענ"ד אינו צריך לזה דלענין ברכה שלפניו דמטעם אסור לאדם להנות כו' והנאת גרונו בכל שהוא נמי איתא דהא חצי שיעור אסור מה"ת ועכ"פ מדרבנן משא"כ בברכה שלאחריו שלא חייבתו תורה רק על אכילה כשיעור ותיקנו דוגמתו ג"כ בשאר מינין וכעין דאורייתא תיקנו דוקא כשיעור וכן דעת כל הפוסקים דברכות דרבנן. ואיך לא הרגישו בל' הש"ס דקאמר סברא הוא כו' אך מ"מ הדין בזה עם הפ"י דעל הרוב לשון זה סברא הוא הוא מלתא דאורייתא וכדאמרינן בריש הזורק אשכחן הוצאה הכנסה מנלן סברא הוא מכדי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי מה לי עיולי כו' ובתוס' שם כתבו דבזריקה נמי איכא סברא כו' ואי לא הוי במשכן לא הוה עלה מסברא דמלאכה גרועה היא ועיין בתוס' ריש שבת ד"ה פשט בעה"ב כו' ובתוס' בשבועות דף כ"ב ד"ה אב"א קרא כתבו ותימא כיון דאיכא סברא קרא ל"ל דהכי פריך בכתובות ל"ל קרא סברא היא איהו אסרה ויש לחלק דיש דברים דאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עכ"ל והוא ע"ד שכתבו בהזורק כמש"ל ועכ"פ דבר ברור הוא דמה דאמרינן סברא הוא דאורייתא וכל הש"ס מלא מסברת התנאים והאמוראים וסומכים על זה בדאורייתא בין להקל ובין להחמיר וכן אשכחן חזקה אין אשה מעיזה וחזקה אין אדם פורע ת"ז כו' שהם מצד הסברא ומהני אף להוציא מחזקת א"א ומחזקה ממון ומ"מ א"ש הא דאמרינן סברא הוא אסור שיהנה כו' הוא סברא שאינה פשוטה כ"כ שנאמר שהוא ד"ת רק דרבנן דתיקון זה מחמת הסברא וכמש"ל בשם התוספות דלפעמים צריך קרא להשמיענו הסברא וכה"ג כתבו התוס' בכתובות דף ט' לענין רוב ברצון שאינו רוב גמור רק מדרבנן וכן חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו שאינו מועיל רק לחייב שבועה דרבנן וה"נ דהוי סברא דאסור שיהנה סברת חכמים הוא ויותר נלענ"ד דבמקום שעיקר הדבר מבואר בתורה אלא שיפול ספק בענין אז יש לילך אחר הסברא מדאורייתא וכגון הך דכתובות דגלי קרא דנאמן האב לאוסרה וא"כ יש לספק אם נאמן ג"כ לחזור ולהתירה בכה"ג אמרינן סברא הוא וכן בהך דהכנסה דחזינן דהתורה אסרה מרשות לרשות בהוצאה ויש לספק בהכנסה ובזה אמרינן סברא הוא וכן כל כיוצא בזה אבל במקום שהענין מחודש לגמרי ולולי הסברא לא הי' מקום לספק שיהי' זה מה"ת וחכמים החזיקו הענין מצד סברתם וכגון ברכה שלפניו שלולי הסברא שאין להנות מהעה"ז בלא ברכה לא היה מקום לספק שיצטרך ברכה לפניו דהק"ו אינו ק"ו גמור כמש"ל ולכן כשהחזיקו החכמים הסברא זהו שנקרא מדברי סופרים והרבה דברים שתקנו חכמינו ז"ל שהם מצד סברא כגון נר חנוכה וכיוצא שחייבה סברתם שראוי לעשות זכר לנר בהדלקה וכן שאר תקנות חז"ל ודאי שדרכיהם דרכי נועם מצד הסברא הישרה ומ"מ אינן ד"ת רק דברי סופרים לבד:
ומ"ש הפ"י דלכך ספק ברכות להקל משום שאם יברך שנים יעבור משום לא תשא יפה הקשה כ"ת דהא דעת התוספ' שהוא דרבנן ובלא"ה קשה דא"כ במסופק בברכת המזון נמי נימא דאינו חוזר ומברך משום ספק דלא תשא וע"כ כיון דדינא הכי דמשום ספיקא הוא צריך לחזור אין זה בכלל לא תשא שוב ראיתי שדברי הפ"י שקיצר כאן האריך בזה למעלה דף י"ב בד"ה לא לאתויי נהמא ושם הביא מה שכתב כאן די"ל דסבר' דאסור להנות הוא מדאוריית' וכו' וכתב שם הוא גופיה דאם חוזר ומברך מחמת הספק אינו עובר משום ברכה לבטלה ואשכחן טובא שהחכמים תיקנו כמה ברכות על הספק כו' תדע דהא לכ"ע אין יכול לברך בלי הזכרת השם אלא בלשון תרגום וע"ש שכתב חילוק אחר דאף אם הברכות דאורייתא א"ל ספק דאורייתא לחומרא כיון שהוא בשם וא"ת וכו' וע"ש וצ"ע שאין חילוק זה עולה יפה מכמה מקומות בש"ס וגם בברכת המזון ואמת ויציב דאמרינן חוזר ומברך ועיין בפ"י דף ך"א גבי ספק קרא אמת ויציב וכן בדף ך"ט ד"ה מפני שיכול כו' האריך הרבה בענין זה ובדף ל"ג ד"ה תני רב אחא הביא שם דברי התוס' בד"ה דהא דקאמר עובר בלא תשא אינו רק מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא יעו"ש. ולפי שהדברים האלה חוץ לענינינו לא ראיתי להאריך בזה ובגוף הדין שלנו כבר כתבתי בקונטרס בפני עצמו שאין כאן בית מיחוש כלל ועיקר. דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.