אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ב › שאלה נז

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ב · שאלה נז

שאלה נו

איש אחד נשוי יצא קול שביום השבת קידש אשה בלא שידוכין וחקרו הב"ד אחר הקול והי' שם בשעת מעשה שני אנשים ר' יואל ור' שבתי והאחד הוא בעל אחותו של השני. וגם אשה אחת היתה שם. ולפי דברי המקדש. לקח המקדש טבעת מהאשה ושאל לר"י בפני הבתולה איך יהי' אם אקדש אותה והשיב לו שיהי' מוכרח ליתן גט לשתיהן ותיכף לזה קידש את הבתולה הנ"ל בטבעת ההוא. בנתינה מידו לידה. ובאמירת הרי את כו' עד וישראל והבתולה קיבלה הטבעת על ידה ושתקה. ואחר זמן מה החזירה הבתולה. הטבעת להאשה הנ"ל. ואחר זמן מה חזר ולקח הוא הטבעת מיד האשה הנ"ל וקידש פעם ב' את הבתולה הנ"ל בנתינת הטבעת על ידה ובאמירת הרי את כו' עד וישראל ואמר ג"כ לר"ש ור"י הנ"ל אתם עדים ועל ענין עשיית הקידושין אמר שלא עשה רק לשחוק בעלמא מלבד שחוץ לב"ד אמר כמה פעמים שעשה הקידושין להוציא ממון מהבתולה עבור הגט שתהי' מוכרחת לקבל ממנו והבתולה מכחשת ואומרת כי היא לקחה בעצמה הטבעת מהאשה לראות מה הוא והמקדש חטף הטבעת מידה ושאל לר"י כנ"ל ור"י השיב לו כנ"ל והבינה ושתקה ואח"ז נתן הטבעת על ידה ולא אמר שום דבור כלל ואח"ז תבעה האשה ממנה הטבעת והחזירתו לה ושוב אח"ז לקח המקדש הטבעת מיד האשה הנ"ל ואחז בידה בחזקה ואמר איזה דיבור שלא הבינה והיא חטפה את ידה מתוך ידו. ולא בא כלל הטבעת על ידה והלכה לה תיכף מאתו ור"י הנ"ל מעיד שראה שלקח המקדש הטבעת מיד תינוק שהי' ביד האשה הנ"ל ואחז הבתולה בידה ומיד גער בו מה אתה עושה והשיב הייתי רוצה לקדש' לשחוק ולא ראה אז נתינת הטבעת להבתולה כלל ומיד הלך לו המקדש והטבעת בידו ושאל לו איך יהי' אם אקדש אותה והשיב לו כנ"ל ואחר זמן מה הי' בחדר הפתוח לבית ההוא ששם עמדו המקדש והבתולה וראה אותם משם וגם הם היו יכולין לראותו משם וראה איך שלקח הטבעת מיד האשה והלך ועמד אצל הבתולה ובשביל שהי' צעקת ילדים קטנים לא הרגיש בענין ולא שמע רק שאמר המקדש כדת משה וישראל ובשמעו זה נכנס תיכף אל הבית ואמר לו המקדש אתם עדים ואז ראה שהמקדש אוחז בידו אחת יד הבתולה ובידו השני אוחז הטבעת בסמוך לאצבע הבתולה וגער בהמקדש מה אתה עושה אז תיכף הלך המקדש והטבעת בידו ולא ראה כלל מעולם שיהי' הטבעת על יד הבתולה או ברשותה ע"כ דברי ר' יואל ור' שבתי העיד שהוא הי' בבית ההוא והי' עסק באמירת תהלים ולא שת לבו לשום ענין שהיה שמה רק שמע שאמר המקדש הרי את ולא יותר ואח"ז בא אליו המקדש ואמר אתם עדים והאשה שהטבעת שלה אמרה שבעלה קנתה הטבעת ונתן לה במתנה והמקדש לקח הטבעת מידה אבל לא ידעה שיבא הענין לידי כך:

ע"כ לשון השאלה תשובה תלמוד ערוך בקידושין דף ס"ה אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד א' אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים איתיביה רבא לר"נ האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו אי דאיכא עדים אמאי מותרת בקרוביו ואי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותיה ואפילו מודה אלא לאו בע"א הב"ע דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למד"ה וכה"ג פריך התם אפלוגתא דב"ש וב"ה גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כו' אי דליכא עדים מ"ט דב"ה ופירש"י שם אי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותיה אפילו מודה דע"פ עצמו אינה קידושין אפי' נאמר דבע"א הוי קידושין בשניהם מודים היכא שאין ע"א לא אמרינן דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות הילכך בערוה נמי חשוב להתקיים קידושין בפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים וכן פירש"י שם דהא דבעי מיניה דר"י שניהם מודים לדברי העד ובהא אמר ר"י הן ולאו ורפי' בידי' אבל בשניהם מודים ואין כאן עד כלל אין ספק שאין כאן מקום קידושין בזה כלל וכן מבואר שם ע"ב דקאמר מאי הוי עלה ר"כ אמר אין חוששין לקידושין ור"פ אמר חוששין א"ל רב אשי לר"כ מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן הודאות בעל דין כמאה עדים דמי אמר ליה התם לא קמחייב לאחריני הכא קמחייבה לאחריני מבואר מזה דלענין קידושין לא מהני הודאות בע"ד ולא מקיימי מלתא אלא בסהדי ואע"ג דהאי למ"ד המקדש בע"א אין חוששין לקידושין קאי מ"מ אף למ"ד חוששין לקידושין ל"פ דלא אמרינן הודאת בע"ד בקידושין דאיכא חובה לאחריני רק דלענין ע"א דס"ל דשפיר חוששין כיון שגם בד"מ קם לשבועה לחייב לאחריני אלמא דעכ"פ ע"א מפיק הדבר מחזקתו ומטיל הדבר בספק להצריך שבועה וא"כ גם בקידושין אע"ג דשבועה לא שייכה בקידושין. וכמ"ש רש"י שם בד"ה ע"א בהכחשה מ"מ מהני העד לחוש בקידושין מחמת ספק ומהאי טעמא נ"ל דלמאן דס"ל דבע"א חוששין אפי' בהכחשת בע"ד חוששין כיון דגבי ממון ע"א בהכחשת בע"ד קם הוא לשבועה א"כ גם בקידושין דלא שייכי שבועה מ"מ חששא איכא. ובזה מתיישב הגירס' שברש"י ע"א בהכחשה דאיכא חד סהדי דמכחיש ליה ולא קאמר בפשיטות דע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא ועיין בש"ך בי"ד סי' קכ"ז ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהכא קיימינן למ"ד בע"א חוששין לקידושין והיינו משום דבממון קם הוא לשבועה א"כ לדידי' י"ל דגם בע"א בהכחשה יש לחוש לו ולכך הוצרך רש"י לומר דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה אלא דלפ"ז צ"ע מה דסיים שם רש"י דאין ע"א בא אלא לשבועה וכאן שבועה לא שייכה דהא אפי' במקום שבועה נמי נימא ע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא:

ונראה דרש"י אזיל לשיטתי' דהרמ"ה שהביא בטור ח"מ ס"ק מ"ו בעד א' אומר הי' תנאי וע"א אומר לא הי' תנאי ישבע הנתבע להכחיש את העד אע"ג דע"א מכחישו לא אמרינן אוקי חד לבהדי חד דרחמנא הימני' לחד לחייבי' שבועה וכ"מ שהאמינ' תורה ע"א הו"ל כשנים כו' ע"ש והב"י שם כתב דהרמ"ה סובר שעד המסייע אינו פוטר כו' (וע"ש בש"ך ומ"ש בסימן פ"ז ובחיבורי בית אפרים סי' ל"ט) וא"כ שפיר כתב רש"י והכא שבועה ל"ש דאי הוי שייכה שבועה לענין ע"כ הוי אמרינן דע"א הוא כשנים לחייבו שבועה ואין הכחשת העד השני פוטר אותו אבל באמת שבועה ל"ש רק שאנו למדין קידושין מממון דעכ"פ ע"א מפיק מחזקה לחוש לו א"כ לא שייך בו לומר שהוא כשנים דדוקא לענין חיוב שבועה אמרינן דכל כמה שזה לא נשבע הע"א נאמן כאלו הי' כאן שנים אבל בקידושין דלא שייך לומר עליו שהוא נאמן רק שאנו אומרים שמועיל להטיל הספק שוב שפיר אמרינן אוקי חד להדי חד ואוקי איתתא אחזקתי' ולכך פירש"י והכא שבועה ל"ש ושוב אף חשש אין להחזיק ע"פ ע"א כיון דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה ולכן כתב רש"י דאפי' אם היתה האשה מודה נמי לאו כלום הוא כיון דסלק עד נגד עד והודאת בע"ד לאו כלום הוא ומבואר מדברי רש"י כמ"ש דאף למ"ד חוששין מ"מ בשניהם מודים לבד לא חיישינן:

וראיתי בשו"ת נו"ב במהדורא תניינא סי' ע"ו כתב לתמוה בהא דע"א בהכחשה ל"כ הוא ואפילו העד אומר שנתקדש' בפני שנים דילמא לא תצטרך לישבע להכחיש העד ונימא לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם לאסור לחלוטין אבל קם הוא לשבועה שתצטרך לישבע להכחישו וכ' לתרץ דמפי השמועה למדנו היכא דאין שנים מחייבין ממון אין א' מחייבו שבועה ובקידושין שאין כאן עסק שבועה אף ששנים עושים אותה א"א אין כאן חיוב שבועה בע"א לענין התרתה לינשא ע"ש. ואני תמה אם יש מקום לפרש הך קרא דלא יקום כו' גם על מה שאינו ממון אלא עונש או איסור דקם הוא לשבועה מנ"ל לומר דמפי השמועה קבלו דאין בזה כיון שאין שנים מחייבין ממון ואימ' לרבות לחוד בא לענין טענה שתי כסף וכה"ג אבל לא למעט במקום דליכא חיוב ממון וגם כי הך מלתא גופא שאמרו כ"מ ששניהם מחייבין כו' והרמב"ם כתב לה בלשון מפי השמועה נראה שהוא מהך קרא גופא דלא יקום כו' ע"פ שני עדים יקום דבר ודרשינן שהוא קם לשבועה במקום שע"פ שנים יקום דבר. והך דבר ילפינן מיני' לקידושין להצריך עדים וא"כ נלמד נמי מרישא דקרא דע"א קם לשבועה:

אך לענ"ד נראה דלא מבעיא לדעת רש"י והראב"ד ולזה הסכים הש"ך סי' צ"ה דאדם הוקש לקרקע ואפילו בן חורין והביא ראיה מקידושין דף כ"ח דאמרינן עד היכן גלגול שבועה השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע כו' ע"ע גופיה קני ופריך א"ה היינו קרקע כו' אלמא כל היכא דהתביעה על גופי' של אדם אתקיש לקרקע דלית ביה שבועה וה"ה לענין קנין האשה בקידושין כאלו תובע קנין דגופה הוא ומכ"ש בקידושי כסף למאי דיליף קיחה משדה עפרון ואתקש הויות להדדי. אך אף לפי שיטת התוס' שהביא הש"ך שם והוא ג"כ דעת הרמב"ם לפי מ"ש הה"מ שם דדוקא עבד כנעני איתקש לקרקע מ"מ הרי לדבריהם צריך ליישב הא דקידושין דקאמר א"ה היינו קרקע ע"ד שכתב הר"ן בקידושין שם ובסוף שבועות דאף דלא איתקיש ב"ח לקרקע מ"מ לא אשכחן שבועה על גוף אדם רק בדבר שבממון והא דפריך א"ה היינו קרקע ר"ל דמאי רבות' דאשמועינן דמשביעין ע"י גלגול על טענת ע"ע דהא היינו קרקע ר"ל כמו שאתה אומר שבקרקע מגלגלין גם בזה יש לגלגל ע"ש וא"כ מבואר ג"כ דעכ"פ על תביעת גוף האדם אין מקום להשביע כיון דלא אשכחן טכסיס שבועה כ"א לענין ממון ולכן על טענת שלא נמכרת לי בע"ע אע"פ ששנים מחייבין אותו ממון שהע"ע גופי' קנוי לו לעבוד בו עבודתו מ"מ בע"א אין בו חיוב שבועה כ"א ע"י גלגול וא"כ מהאי טעמא נמי ליכא חיוב שבועה בקידושין כיון שלא מצינו שבועה כי אם על חיוב ממון ועיין בתה"ד סימן ובש"ך סימן פ"ז ס"ק הקשה עליו דהא בסוטה נמי משביעין אותה ומינה ילפינן גלגול שבועה עיין שם ובשו"ת נ"ב ר"ל בהגהת בן המחבר הביא זה וכתב דקושיות הש"ך לק"מ דבסוטה אין השבועה שתהא נאמנת דהא באמת אינה נאמנת ומשקין אותה ע"ש. והדבר ברור שז"א שאע"פ שאינה נאמנת בשבועה לטהר עצמה לבעלה כיון דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה דמהאי טעמא משביעה על הספק מ"מ אין השקאה לבד מועיל בלא שבועה וטפי מועיל מה שמתירין אותה לבעלה ע"י השבועה מע"י ההשקאה דהא על השקאה י"ל דהזכות תולה לה. או שאין הבעל מנוקה מעון וכה"ג.. ומה"ט ילפינן מסוטה לענין ג"ש. וכן בשבועות דף ל"ג אמרינן אואין דסוטה יוכיחו כו' ולא אמרינן ואל יוכיחו אואין דסוטה שיש עמהן השקאה אלא ודאי מ"מ כיון שהשקאה בלא שבועה לאו כלום הוא. הרי מצינו אואין שיש עמהם שבועה. בלא תביעת ממון. ולכן בשבועת עדות דכתיב אואין ילפינן בג"ש משבועות הפקדון דמיירי דווקא בתביעת ממון. אבל בשבועות הדיינים דלא כתיב ביה אואין אין הכרח דמיירי בתביעת ממון. אבל באמת לענ"ד שפיר כתב תה"ד ורמ"א. שהרי בשבועת הפקדון פשיטא ליה להש"ס דתביעת ממון דווקא. משום דלהדי' מיירי קרא בהכי כדכתיב בפקדון או בתשומת יד כו' ואם כן מהאי טעמא גופא בשבועת הדיינים נמי כסף או כלים כתיב ואין חייב שבועה רק על תביעת ממון. ואין ראיה מסוטה שאין מחייבין אותה שבועה על תביעת זנות לאיסור כלל ואם לא תרצה לישבע מה בכך רק לפי שנעשית סוטה ונאסרת בכדי שתחזור להתירה הראשון צריכה שבועה והשקאה. אבל לא מצינו שהב"ד יחייבו שבועה על תביעה שאינו ממון כלל וזה גם כן דעת הר"ן דכיון דלא אשכחן שבועה כ"א על תביעת ממון אין מחייבין שבועה על תביעת גוף וה"ה על תביעת איסור ועיין בספר יראים. ובסמ"ג מצוה רי"ג הביאו הספרי לא יקום ע"א כו' ולמדנו מכאן שע"א היודע בחבירו עון דבר שאין ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו כו' ועיין סימן כ"ח ובט"ז סי' פ"ז ובהגהת הח"צ שם קצרתי:

והנה מה דמשמע מדברי הש"ס. דכיון דאיכא חד דמכחיש ליה אינו נאמן לכאורה צ"ל דנהי דבוודאי חד מנייהו משקר מ"מ חד מינייהו לא משקר. ואם כן עכ"פ יש כאן המקדש בע"א וראיתי בספר המקנה שכתב לפי מה דקי"ל דעדים המוכחשים בחקירות עדותן בטילה. אפילו לענין שבועה. א"ש דכיון דכל חילי' דע"א בקידושין. לפי שבד"מ חייב שבועה בע"א. ובע"א בהכחשה דליכא שבועה לא הוי קידושין. וכתב ובזה זכינו לפרש דברי רש"י שכתב ותסברא ע"א בהכחשה כו' וכאן לא שייכא שבועה ור"ל כיון דמוכחש ליכא שבועה ע"ש. ואני לא זכיתי להבין דברי קדשו ז"ל שמלבד שאין זה במשמע לשון רש"י שכתב לא שייכא שבועה. בלא"ה נראה שאין ללמוד כאן מהכחשה בחקירות בד"מ שאין שם שבועה דהתם הם מכחישים זא"ז והנתבע אומר ששניהם משקרים. הלכך א"א לחייבו שבועה ע"פ שום אחד מהם שהרי השני מסייע להנתבע ומכחיש לעד ואומר לא כי שלא היתה ההלוואה בזמן ההוא שאתה אומר. וכן בזה אומר חביות יין וזה אומר ל"כ אלא שמן. וכיון דאפשר ששניהם משקרים הנתבע פטור. שלא חייבה תורה שבועה בע"א אלא היכא דליכא מאן דמכחיש ליה. ומסייע להנתבע משא"כ בקידושין. וודאי אם היה כאן הכחשת הבע"ד שפיר הוי מדמינן להו משא"כ לפי מ"ש רש"י כיון דאידך מכחיש ליה אף אם היה כאן הודאת האשה ל"מ. על זה יש לתמוה כיון דהוא לדברי אחד מהעדים שנתקדשה לפלוני הא שוויה אנפשה ח"ד שהרי הקידושין שע"י ע"א שפיר הוי קידושין. כיון דבד"מ קם לשבועה שפיר מועיל שיתקיימו הקידושין ע"י ולא איכפת לן במה שיש ע"א המכחישו. דהא אין אנו צריכין לדון בזה על אמתת הדבר דבתר הודאת האשה אזלינן רק על קיום הקידושין ושפיר הם קידושין של קיימא כשנאמין שנתקדשה לפני ע"א. וכמו אם הודית שנתקדשה לפני שנים. אף שיש שני עדים המכחישים. מ"מ בתר הודאתה אזלינן דשווית' נפשה ח"ד. ובזה י"ל הגרסא שהביאו ע"א בהכחשה בהכחשה בע"א מי מהימן ולפי מ"ש י"ל דלא מטעם בהכחשה בעד לחוד קאמר. די"ל דמאן דס"ל בע"א חוששין היינו אפילו בהכחשת הבע"ד כיון דקם לשבועה אפילו בהכחשת בע"ד וכמש"ל רק י"ל דהש"ס קאמר ע"א בהכחשה היינו סהדא אחרינא. דמכחיש ליה וע"ז הוסיף רש"י לומר שהכוונה היא כיון דאיכא נמי הכחשת הבע"ד דהיינו האשה גם כן דאל"כ להך מ"ד דבע"א חוששין שפיר מהני אם היתה מודה שנתקדשה לפני ע"א אף דאיכא דמכחיש לי' אך כיון דאיכא נמי הכחשת הבע"ד פשיטא דלא מהימן ואפשר דלזה כיוון אותו גדול שמביא בתה"ד סי' ע"ש. אך דלפי הנוסחא שלפנינו נראה כמ"ש ועכ"פ מבואר שאין שום דיעה הסוברת לחוש בשניהם מודים לבד ואין שם אפילו ע"א דבכה"ג פשיטא שאין הקידושין חלין כלל וכ"כ בתה"ד סי' הנ"ל וכן מבואר בדברי כל הראשונים והאחרונים ולפי מ"ש הדבר פשוט בנ"ד שאין כאן בית מיחוש לקידושין כלל כי מחמת דברי המקדש פשיטא שלא מפיו אנו חיין. דא"כ לא הנחת בת ישראל שלא יתעוללו בה אנשים ריקים לומר קדשתיך ומצד העדאת עדים הרי ביחנו דבריהם שלא ראו שום נתינת טבעת כלל ולא מיבעי' עדות ר' שבתי דלאו כלום הוא אחרי שאומר שלא שמע אותם מדברים בענין קידושין כלל ולא ראה שום נתינה ולא שמע שום דיבור של קידושין רק תיבת הרי את ובכה"ג פשיטא שאין להעלות על לב שיהיה זה עד קידושין אלא אפילו בעדותו של ר' יואל אין בו ממש כיון שמעיד בפירוש שלא ראה בשום פעם הטבעת ביד הבתולה רק ביד המקדש ובכה"ג אף אם היה שומע שאמר הרי את מקודשת לי ל"מ דאמירה בלא נתינה לאו כלום הוא ומכ"ש בזה שמעיד שלא שמע רק מה שאמר כדת משה וישראל. ואם היה רואה הטבעת ביד הבתולה אחר שראה אותו ביד המקדש היה מקום לדון בזה מחמת שלפי עדותו שאל ממנו תחילה לפני הבתולה בעסק הקידושין ואף בזה לא היה מקום לחוש כיון שלא היה רק בדרך שאלה להיתול ושחוק כדרך שהלצנים עושים וזה השיבו לפי דרכו וכה"ג לא מיקרי מדברים על עסקי קידושין וגם כי לא ראה הנתינה ואינו יודע אם אמר לה בשעת קידושין וקבלה בשתיקה או לא אמר כלל או שמא נתן לה ע"מ להחזיר להאשה שהטבעת שלה וגם מצד שאין הכסף שלו. אך לא ראיתי לפלפל בזה כיון שבנ"ד לא ראה הטבעת בשום פעם ביד הבתולה ואין כאן לא ראיה ולא ידיעה שיהיה עד כלל וא"כ לא נשאר מקום פקדון רק מצד שהבתולה שבפעם ראשון קבלה הטבעת מידו בשתיקה אחר ששמעה ששאל את ר' יואל איך יהיה אם אקדש אותה ופשיטא שאין לחוש לזה כלל אפילו אם היתה הטבעת שלו והיא קבלה לשם קידושין כמש"ל דבהודאת בע"ד בלא שום עד כלל לא פרכס אדם מעולם שיש בזה חשש קידושין וכן מבואר בשו"ת מיימוני בהלכות אישות סימן א' דהיכא דליכא אפילו חד שראה שהגיע הקידושין לידה אינה מקודשת אפילו מדרבנן אע"פ שהיא בעצמה מודה שנפל הטבעת בחיקה כו' וגדולה מזו מבואר שם דעת מהר"ם שאפילו אם ראו עדים שזרק קידושין לתוך חיקה והעדים מסופקים אם נפל לתוך חיקה אם לאו אע"פ שהיא מודה שנפל לתוך חיקה הו"ל כמקדש בלא עדים ע"ש וע"ש שמבואר שאפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בכסף ולא ראו שקידשה לא בעי' גט ודוקא בקידושי ביאה דאמרינן הן הן עדי יחוד דאיתא בגמרא כו' ע"ש. ובנ"ד דליכא כל הני ולפי דברי ר' יואל כשבא אצלם ראה הטבעת בידו ולא עלה מעולם על לבו שנתן לידה כלל רק שנידון מצד הודאתה שבא לידה פשיטא דאף אם היתה אומרת שקיבלה לקידושין ל"מ ומכ"ש שכפי הודאתה לקחה היא הטבעת מיד האשה והוא חטף מידה שזה כקידשה בגזל דידה ולא שידך ולא אמרה הן דאינה מקודשת משום דאמרה אין שקלי ודידי שקלי ואף אם היינו רוצים לחוש בגזלן ישראל מסתמא מייאש ולחוש למ"ד ייאוש כדי קנה או שנאמר שהאשה בעלת הטבעת שהיתה עומדת שם נתייאשה ואם כן אפשר דהו"ל שינוי רשות לגבה מ"מ פשיטא שאין בזה בית מיחוש דאין ספק שלא היה דרך גזילה ממש עד שנאמר שעלה בלב הנערה או האשה להתייאש רק שהיה דרך שחוק והיתול ומכ"ש בזה שהוא נשא אשה והיה יום השבת ובלא ברכה ובלא שידוכין שלא יעלה על לב האדם לומר בזה דשייך ניחא לאינש למעבד מצוה הבא בעבירה ואין צריך להרבות בראיות וכ"כ הגאון בעל ט"ז בתשובה הנדפסת ב"ח החדשות סי' שאין לומר שבעל השולחן הקנה השולחן שלו לצורך שתזכה להתקדש בלא ברכה ובלא שידוכין כו' ע"ש. והנה אף כי יש בענין זה שרשים וענפים מרובים עם תילי תילין הלכות אך הכל הולך על מקום אחד שאין בקידושין ממש ולא באתי בארוכה מדאגה מדבר פן יראו התלמידים ויסברו שמתוך פלפול ומשא ומתן של הלכה אנו באים להתירה ולכן חפשתי דרך קצרה שהתירה של זו הוא פשוט מתוך הלכה ברורה והאיש המקדש המתנצל ואומר משחק אני וכמתלהלה זיקים יורה וחותר חתירה להיות אשה עצורה עמל הרה בבור כרה וראויה למותחו על העמוד ולהזהירו באזהרה ובגזירת התורה שישמור פיו ולשונו הס כי לא להזכיר מענין קידושין אלו ברמז או באמירה ולהשמיע לאזנו כי כל ליצנותא אסורה ואי לא ציית לישדו עליו גודא רבא. ותחת גערה לעשות כדת וכשורה, ובפני הפרצה יגדרו גדרה ועלינו יערה רוח הבורא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד. אחרי הדברים והאמת האלה. הגיע לידי מה שהשיב בענין הלז כבוד מחו' ידידי הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסם מוהר"ר יהושע העשיל נ"י. ובגמר דבריו ענוותו תרבני לחות דעי אף אני אפס כי כבר עמד השואל ושאל את פי. והסכימה דעתי לדעתו הרמה שאין בית מיחוש לקדושין אלו. אך ידידי הגאון הנ"ל פולפל בדין קלא דקמי נשואין וגם יצא לדונו בדבר החדש באיש אחד אמר לה שצריכה לכסות ראשה כדין הנשים וכן עשתה. וזו הלכה העלה שאין שום חשש מחמת זה וגם זה דעתי כדעתו. אך לכבודו אמרתי לישא וליתן בדבריו הנעימים:

והנה הקשה בהא דגיטין דף פ"ט דקדיש באציפא דתוחלאי כו' דניחוש שמא ש"פ במדי וע"ז כתב בקדושי ספק לא חיישינן לקלא כמו באמתלא דספק קרוב לו עכ"ד בקצרה ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה דהתם מימר אמרי קמו רבנן במלתא דקרוב לו היה ותו ליכא לספוקי במידי משא"כ בהא דאפילו אמרי עיינו רבנן ולא היה ש"פ מ"מ א"א להם לעיין שאינו ש"פ במקום אחר וכיון שא"א להתברר אית לן למיחש לקלא. ולדעת הרמב"ם והר"ן הך חששא דש"פ במקום אחר הוא חשש דאורייתא ודוחק לומר כתי' הרב נ"י די"ל שאינו מתקיים להוליכו. ולדעת התוס' ודעימיה שהוא מדרבנן מ"מ הרי דעת הראב"ד דלקול חליצה נמי חיישינן. אך בדברי הש"ס י"ל בפשיטות דאביי קאמר לה. ובקידושין דף י"א משמע דלית ליה דלשמואל דלא פליג אדר"ח התם אלא מטעמא דאם הקלנו כו' אך מדברי הפוסקים קשה. ואפשר לומר דמיירי היכא שאמר שמקדשה בש"פ דבכה"ג כתב הרשב"א בקידושין דף י"ג דליכא חששה דשמואל וצ"ע על בעל שער המלך שנסתפק בזה ואף לפי תי' שם דלהרמב"ם באמת בכה"ג ליתא לדשמואל רק להתוס' דהוי דרבנן שמא יהיה אחד מאנשי מדי כו' י"ל דאף פירש לא מהני. וא"כ י"ל דהרשב"א לטעמי' שם בחידושיו שנראה שמסכים להרמב"ם מ"מ הו"ל להזכיר דברי הרשב"א בזה. אך נראה דאם אינו רק חששא דרבנן שמא יהי' כאן אחד מאנשי מדי. שפיר יש להקל בקול. אפילו למאן דמחמיר בקול חליצה התם הוא ודאי דבריהם וא"כ שייך חשדא ולעז דעברי אדרבנן משא"כ כאן דאינו רק ס' דדבריהם לא חיישינן ללעז כה"ג. והכי מחלקינן בשבת דף כ"ג לענין ברכה ע"ש. וכיון דגוף החשש שמא ש"פ במקום אחר ליתא כאן שהרי הרמב"ן ס"ל דאפילו בספק שמא ש"פ כאן ולא נתברר לב"ד תולין מסתמא להקל גבי קלא ומכ"ש שאין לחוש לשמא ש"פ במקום אחר מאי אמרת ניחוש לחשדא דעברי אספק דבריהם. משום זה אין להחמיר ודוקא בחליצה שהוא ודאי דבריהם וכדכתיבנא. ומקרוב באו לידי חידושי הריטב"א למסכת גיטין וראיתי שעמד בזה. וכתב וז"ל ואי קשיא לך והא אמרינן בקידושין דחיישינן שמא ש"פ במדי איכא למימר דהא לא קשיא דלאו כ"ע דינא גמירי עכ"ל. וע"ש דהריטב"א מפרש הסוגיא דמיירי דאיגלאי מלתא שהקול שקר ולא היה שם קדושין כלל והחשש מפני לעז הקול ולכן כתב דללעז זה שמא ש"פ במדי לא חששו דלא דינא גמירי לדעת שיש בזה חשש ספק. וגם לשיטת הרמב"ן דס"ל דתולין מספק להקל שאינו ש"פ כאן ומכ"ש שאין חשש משום ש"פ במקום אחר ומחשש לעז שמא ש"פ כאן. אמרי עיינו ביה רבנן רק מחשש שמא ש"פ במקום אחר לא חיישינן ללעז כזה דלאו דינא גמירי ולפ"ז אתי שפיר ממ"נ דלהרמב"ם דהוי חשש דאורייתא. נראה דלא שייך לאו דינא גמירי מ"מ לדידי' שפיר מצינן למימר בפירוש שמקדש בש"פ דליתא לדשמואל וכמש"ל בשם הרשב"א. ולהתוס' ולטעמייהו שהוא דרבנן משום שמא יראה כו' וא"כ י"ל דאף בפירש שייך דשמואל כמש"ל בשם שער המלך מ"מ לדידהו אין לחוש ללעז בכה"ג דגרע מקול חליצה כמ"ש או משום דלאו דינא גמירי כתי' הריטב"א:

ומה שהקשה הרב נ"י על דברי הלח"מ פ"ט מהל' אישות בהא דאמרה קדשתני שהקשה דממ"נ אם נתן גט כו' וע"ז השיב דבמת מיירי יפה כיון. וכ"כ בספר שער המלך. וכ"כ בספר המקנה סי' ס"ח. ואני מצאתי שהדבר מבואר בבה"ג דף פ"ב ע"ב שכתב וז"ל וכיון דיהב לה גט בין מדעתא בין בעשוי' איתסר בקרובותי' ואלא מתני' דקתני קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה מכדי כיון דאמרה לי' קדשתני לא סגי לה בלא גט בין מדעתה בין בעשוי' וכיון דיהב לה גט קאמר מר הוא מותר בקרובותיה דקתני למאי הלכתא דהיכא דמתה מקמי דיהב לה גט שרי באמה ובבתה ואצ"ל בקרוביה דילה עכ"ל ולכאורה מה שמדייק דיהב גט מיירי הוא מחמת הסיפא דקתני שאסורה בקרוביה דמשמע הא לעלמא שרי וע"כ ע"י גט הוא. וכדדייק הלח"מ וא"כ הוי מצי לפרושי שמת הוא ואפשר דאה"נ שפיר מיירי במת הוא וחדא מינייהו נקט דמיירי רישא במתה היא אלא דלכאורה טפי הל"ל לאוקמא במת הוא. דלאוקמא דאיכא נתינת גט בסיפא הוא דוחק גדול. דהא מתני' בא לאשמועינן דשוי אנפשה ח"ד. ואי בקבלה גט מיירי בלא אמירת קדשתני נמי מיתסרא מחמת קבלת הגט כמו שהוא נאסר בקרובותיה אם נתן גט אע"פ שאומר לא קדשתיך אך י"ל דנתן גט יש לחלק בין דידיה לדידה כמ"ש במרדכי בשם ר"י הלבן ע"ש. ויותר נראה דבה"ג לא משמע ליה דמתני' מיירי כשאינו רוצה להשגיח על בקשת ועשוי הב"ד שאין לה גט ואין רוצה ליתן לה גט ואז מותר בקרובותיה דמסתמא לא מיירי בהכי. ולכך מוקי לה במתה היא דמותר באמה ובבתה שאם היה מודה בקידושין היה אסור בהם אף לאחר מיתתה אבל כיון שהוא הכחיש מותר בהם:

והנה לפי מה דכתיבנא לעיל דהיכא דהחשש הוא דבר שאין עומד להתברר לא שייך עיינו רבנן במלתא והוא פשוט בסברא קשיא לי על דברי הב"ח שכתב דלפי דברי המרדכי בחד כתי עדים דמספקא להו אי קרוב לו אוקמה אחזקתה רק בב' כתי הוי ספק. א"כ גם כאן אמתלא דקדושין בספק קרוב לו כו' נמי באומרים נתקדשה ויש ב' כתי עדים ע"ש. וא"כ בכה"ג לא שייך עיינו רבנן ואשתכח קרוב לו דהא תרי כמאה ואין הספק עומד להתברר כלל ועידי הזמה לא שכיח. כתי' הרא"ש בב"ק דף י"ז גבי שור הנסקל שהוזמו עדים ע"ש. ואפשר לחלק כיון שכבר הוכחש גם עידי הזמה שכיח. ועיין בסנהדרין בסוגיא דחוששין וזה דחוק. ויותר נראה דבזה אפשר שיבא לידי בירור ע"י העדים שאומרים מפיהם שראו שהיה קרוב לה והלכו למד"ה שהם נאמנים לומר שלא ראו כן. וכמבואר בטור וש"פ. משא"כ היכא שא"א לבוא לידי בירור כגון בהך חששא דשמא ש"פ במקום אחר ודאי דלא שייך עיינו רבנן ואיכא לעז וצ"ל כמ"ש ועדיין צ"ע בהך דב' כתי עדים שלדברי הקול שהעדים אומרים כן והלכו למד"ה א"כ לית להו לאסוקי אדעתייהו שיבואו ממד"ה ויאמרו שלא כן הוא שהרי לדברי הקול הכי קושטא דמלתא שאמרו שראו קרוב לה. ואף שאומרים דאיכא נמי סהדי שקרוב לו היה מ"מ א"א לבוא לידי בירור לדבריהם ואפשר דכיון דהעדים לא נחקרו בב"ד רק שאמרו ששמעו מפיהם אמירה בעלמא שפיר מסקי אדעתייהו שחזרו ממדה"י ונחקרו בב"ד וחזרו בהם ובפרט דאיכא נמי דאמרו קרוב לו הי' אך באמת אין מוכרח דהראב"ד יסבור בזה כמהר"ם אלא כהרשב"א ביבמות שהביאו הפוסקים. וגם אליבא דמהר"ם משכחת בכת אחת שהעדים שהוציאו הקול מסופקים עם העדים שהלכו למדה"י אמרו שראו שהיה קרוב לו או אמרו שראו קרוב לה. וא"כ שוב בכה"ג שפיר שייך עיינו רבנן כו' שחקרו ועמדו על אמת הדבר שאמרו שראו שהיה קרוב לו:

אך אכתי קשיא לפי מ"ש הפוסקים לשיטת הראב"ד דמיירי באיתברר לב"ד דקושטא הוא דלא הוי רק פחות מש"פ א"כ תיקשי נימא דלמא ש"פ במקום אחר כיון שעכ"פ ידוע לב"ד שהאמת כן הוא ונתקדשה אלא שהי' פחות מש"פ וא"כ ודאי דאית לן למיחש לדשמואל לא מצד הקול רק מצד שנתברר לב"ד והריטב"א אע"ג דגם איהו ס"ל דבנתברר מיירי מ"מ א"ש לפמ"ש שנתברר שהקול שקר לגמרי ולא איקדשה כלל רק דמטעם לעז הקול דייקינן עלה משא"כ לפי מ"ש הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן לדעת הראב"ד שנתברר שלא הי' ש"פ וכ"כ הב"ש בשיטת הרמב"ם תיקשי ולכן נלענ"ד דאין כוונתו דאשתכח דקידשה בפחות מש"פ ע"י עדים ברורים דבכה"ג הי' מקום לחוש לדשמואל אלא משכחת לה שנתברר ע"פ שני עדים כשרים ששמעו מפי העדים שיצא הקול ע"פ והלכו להם למדה"י שהי' פחות מש"פ ואפילו למ"ד דקול הוי תרי מתרי. מ"מ הי' שכל א' שמע מאחד ועתה העידו ששניהם שמעו משניהם. או בקול ע"פ נרות דולקות. והעידו שהיה באותו מעמד וראו החפץ שאומרים בו נתקדשה אינו ש"פ אבל מ"מ הם עצמם אינם יודעין מעסק קידושין כלל:

וראיתי בספר המקנה שכתב על דברי הב"ש להרמב"ם דמיירי בנתברר שז"א דאם התברר שאין הקידושין כלום כ"ע מודים דמבטלין הקול ואפילו אין שום אמתלא ולא הוצרך לומר מימר אמרו עיינו רבנן כו' ובל"ז א"א לפרש כן שאם נתברר לב"ד שהיו הקידושין פמש"פ הי' ספק מקודשת לשמואל שמא ש"פ במדי כמ"ש הב"ש עכ"ל. וכוונתו להקשות כמ"ש להראב"ד. ונפלאתי לא על ב"ש תלונתו שהרי כדברים האלה כתב הרמב"ן בחידושיו להראב"ד וכמ"ש ג"כ הרשב"א והר"ן. ולענ"ד כמ"ש דאף לענין פמש"פ משכחת לה שיתברר שאף לפי דברי הקול עכ"פ לא הי' החפץ זה ש"פ ועוד דמשכחת לה בפשיטות דהא יציאת הקול היה שקידשה באציפא דתוחלא ונתברר לב"ד דאציפא דתוחלא בהאי שעתא לא הוי ש"פ אבל מ"מ גוף ענין הקידושין לא נתברר לב"ד כלל רק מחמת הקול וגם מה דסיים הגאון ז"ל כמ"ש הב"ש נראה לכאורה דכיון למ"ש הב"ש שם וז"ל ואע"ג דקי"ל דחיישינן שמא ש"פ במקום אחר ולא תלינן לקולא מ"מ בקול לא מחמירין בזה ועדיף טפי מקול חליצה ומפרש לה הגאון ז"ל דכוונת הב"ש להקשות דגם הכא נימא שמא ש"פ במקום אחר וע"ז מתרץ דבקול לא מחמירין ותירוצו עולה יפה למאי דקאי שם בשיטת הרמב"ן דמיירי בלא נתברר לבד משא"כ בלא קול ניחוש לדשמואל:

אך לענ"ד אין זה כוונת הב"ש דהא להרמב"ן כיון דתלינן לקולא אף שלא נודע שמא הי' כאן ש"פ מכ"ש שאין לחוש לש"פ במ"א וכמש"ל ואי קשיא ליה מחמת הלעז שאין הב"ד חוששין הך חששא דש"פ במ"א לא הו"ל למנקט בלשונו ולא תלינן לקולא ופשיטות כוונת הב"ש דקשיא ליה מ"ש לענין קול דתלינן לקולא ואמרינן בסתמ' שאינו ש"פ במקום זה ובעלמא אע"ג דידעינן שאינו ש"פ במקום זה חיישינן שמא ש"פ במקום אחר ולא תלינן לקולא שאינו ש"פ בשום מקום ובזה מחלק דהתם מעשה הקידושין ברורים הם ולכן חיישינן למאי דאיכא למיחוש משא"כ כאן שאין הקידושין עצמם רק מחמת קול לבד אין להחמיר אף בספק שמא ש"פ במקום זה דמדינא לית לן למיחוש לקלא כלל ואוקמי' אחזקת פנוי' רק משום לעז משכחת וכיון דאיכא למימר עיינו רבנן כו' שרי. אך מ"ש הב"ש דעדיף טפי מקול חלוצה לא ידענא טעמא ואפשר דס"ל דקול חליצה עכ"פ לפי דברי הקול יש כאן איסור חליצה וודאי דרבנן משא"כ בספק ש"פ אף לדברי הקול יש לנו ספק שמא אינה ש"פ ואית לן לאוקמא אחזקת פנויה רק משום דפשטה ידה איתרע חזקת פנויה והפשיטות יד גופא אין לה בירור כ"א ע"פ הקול הלכך עדיף מספק חליצה כך נראה לענ"ד בכוונת הב"ש בזה וגם אפשר לומר דבקול חליצה עכ"פ הלעז של הקול דעברי אדרבנן הוא במקומו משא"כ בזה דספיקא הוא אין לחוש ללעז ואנן לדידן בלא"ה לא חיישינן לקלא מדינא:

ואמנם מ"ש הגאון ז"ל לדחות בזה דברי הב"ח שכתב וז"ל ומעשים כמה פעמים כשנעשה מעשה קידושין ויצא קול בעיר פ' נתקדשה לפ' ועיינו ביה רבנן ושולחים לגדולים אשר בארץ המה ויסכימו שאין ממש בקידושין דנשאת בלא גט אפי' למ"ד ל"מ קלא ליכא למימר דכיון שהוחזק הקול בב"ד ע"י שנים הראשונים תו לא מבטלינן קלא אלא כיון דכבר עומדים כל שעה לחקור ולדרוש אם לבסוף נתברר ששקר הי' בטל הקול ואצ"ל אם כפי הדין אין במעשה הקידושין ממש דפשיטא דל"ח לקול שיצא דאין כאן חשד ורינון כדאמרינן בגמרא מימר אמר עיינו ביה רבנן כו' עכ"ל. וע"ז כתב בספר המקנה שז"א שאם נודע בבירור שהקול הוא שקר ואינם קידושין לכ"ע מבטלין ולא פליגי אלא היכא שנתברר שמה שהוחזק בב"ד הוא שקר אבל הקול אפשר שהוא אמת כו' ע"ש שכתב ליישב בדוחק הא דאמרינן אי לימא דאי מיגלי' מלתא כו' ע"ש. ולענ"ד ז"א דא"כ הא דאמרינן בדף פ"א בהא דקאמר שמואל והדבר צריך בדיקה לחקור שאם יתברר שהקול הוא שקר לגמרי אין לחוש בו אף באתרי' דשמואל דאין מבטלין קלא אלא ע"כ דבכל גווני תלי' בפלוגתא אי מבטלין קלא וכבר כתבתי שהראשונים כתבו לשיטת הראב"ד דמסתמא אין תולין אם לא שנתברר וא"ז א"ח לקול וסומכין על אמתת הענין ומשום חשדא נמי ליכא דמימר אמרי עיינו רבנן ביה הא לא"ה באתרא דנהוג דלא מבטלי קלא אין מבטלין:

והנה מ"ש ידידי הרב נ"י בפשיטות דקול בספק קידושין ל"ח כדמוכח במתני' בספק קרוב לו כו' באמת הוא מלתא דתלי' באשלי רברבי הרמב"ן והראב"ד והובא בב"ש ולדעת הב"ש דעת הרמב"ם כהראב"ד וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז והרשב"א בגיטין הביא הפלוגתא בסתם ובחידושי קידושין משמע שדעתו כהראב"ד שכתב וז"ל וא"ת אביי ורבא כו' ואביי גופי' קאמר התם בההוא עובדא דציפת' כו' י"ל דשאני התם דקמו רבנן בקידושין ולא הוי בהו בשעת נתינה ש"פ וליכא אלא קלא בעלמא כו' ע"ש ובאמת יש להפליא על הב"ש שכתב על פלוגתת הרמב"ן והראב"ד ביצא קול שנתקדשה וגירש ע"ת וי"ל דתלי' בפלוגתא הנ"ל למ"ד תלינן לקולא שלא היה ש"פ תלינן ג"כ לקולא שנתקיים התנאי כו' ונראה שכותב כן מסברת עצמו והרי הדבר מבואר ברשב"א ור"ן שהביא הב"י שכתבו כן להדי' בשם הרמב"ן וגם מ"ש הב"ש מיהו אינו מוכרח די"ל דשאני התם כיון דנתקדשה כו' לכאורה צ"ע כיון דלא נתקדשה ודאי רק קלא בעלמא ומדינא אין חוששין לקול (דאל"כ גם בספק ע"ת או ספק ש"פ וכיוצא אין לתלות לקולא אלא ודאי שאין הקול כלום אף בודאי קידושין ואינו מוציא מחזקת פנוי' רק משום לעז משפחות ולכן תלינן לקול' וזה מבואר בדברי הרמב"ן) רק משום לעז משפחות א"כ כיון שיצא שוברו עמו שנתגרשה אף שאומרים נתגרשה ע"ת נימא דקמו בה רבנן במלתא כו' ואם כוונתו לומר דמצד לעז הקול גופיה יש לחלק כיון שהקול אומר שנתקדשה ודאי אין דעתן של בני אדם מתיישבת לומר קמו רבנן במלתא מחמת הגירושין שעל תנאי דברים אלו מבוארים בר"ן והביאו הב"י ולא הו"ל לכתוב בסתם כאלו הוא סברא דנפשי' אבל דעת הרמב"ן נראה דס"ל לדעת הראב"ד דודאי אם לא חיישינן לקלא מדינא רק מצד לעז משפחות אף בנתקדשה ונתגרשה ע"ת אין לחוש לקול הקידושין שהרי שוברו עמו שנתגרשה ע"ת אמרו קמו רבנן במלתא כו' ולא מסתבר ליה חילוק הר"ן שכתב דבזה לא תצא מלבן מחזקת מקודשת מחמת קול הגירושין שיש בו ספק כו' וגם הר"ן גופי' י"ל דקאי לפי מ"ש שם קודם לזה שיטת רש"י דאמתל' דגירושין יצא אח"כ ולא עם קול הקידושין ביחד ובזה כתב הר"ן דאיכא לעז בגירושין ע"ת וכמבואר בדבריו שכתב אדרבא אמרי אם איתא דעיינו רבנן קלא הוי למלתא כיון שמתחלה החזיקוהו במקודשת גמורה ע"ש משא"כ לפי מ"ש שם בשם הראב"ד דמיירי שהקול של גירושין עם קידושין יצא ביחד א"כ אם מדינא אין קול הקידושין כלום רק משום לעז אף בגירושין ע"ת ליכא לעז ולא שייך סברת הר"ן כיון שיצא עם קול הקידושין ומעולם לא החזיקוה במקודשת גמורה ולכן ס"ל להרמב"ן דאליבא דהראב"ד מדינ' חיישינן לקלא רק אם יש אמתלא ונתברר לב"ד שאין הקידושין כלום אע"פ שאין ידוע לעולם בזה אמרינן קמו רבנן במלתא ולכן במתני' שיצא הקול שנתקדשה ונתגרשה ע"ת כיון שלא נתברר לב"ד שנתקיים התנאי אין תולין לומר שנתקיים התנאי לקולא אבל היכא שנתברר לב"ד שנתקיים התנאי אף ללעז ליכא למיחוש כיון שיצא יחד עם קול הקידושין והר"ן ג"כ אין חולק בזה דמיירי ביצא הקול הגירושין אח"כ דבזה י"ל אדרבה אם איתא דעיינו כו' וכדכתיבנא:

אך צ"ע לענ"ד לפי שיטת הראב"ד ז"ל דבסתמא אין תולין עד שיתברר לב"ד וא"כ איך קתני מתני' אמתל' דקידושין ספק ק"ל ושרי' לעלמא משום אמתל' זו אע"פ שלא נתברר לב"ד ואף לפי מ"ש לעיל דשפיר משכחת לה שיתברר אף בב' כתי עדים כגון ע"פ העדים שהוציאו הקול והלכו למדה"י מ"מ הא לפי מה שמפרש הראב"ד אמתל' דגירושין גירש על תנאי על רישא קאי ע"כ מיירי בלא נתברר לב"ד וכמש"ל א"כ איך נפרש רישא דאמתל' דגירושין בלא נתברר וסיפא דאמתל' דקידושין בנתברר וגם בלא"ה דוחק לומר דבנתברר מיירי כיון דסתמא קתני אמתל' דקידושין זרק לה קידושין ספק ק"ל משמע דבסתמא שרינן לה אף שלא נתברר כלל וגם על הרמב"ן קשה דאדמייתי דברי הש"ס לענין פמש"פ וקטן דמשמע דבסתמא תלינן טפי הו"ל לאתויי ממתני' מאמתלא דקידושין דספק ק"ל דמשמע דבסתמא שרינן לה ואפשר לומר דבספק ק"ל מודה הראב"ד דשפיר תולין בסתמא דאפילו לפי מ"ש הב"ח דמיירי בתרי ותרי מ"מ קיימא לן דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמי אחזקה וכדעת הר"י בתוספות כתובות דף כ"ו ולזה כבר הסכימו הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ס"ה וכיון דאין כאן רק דרבנן אפילו אם היו העדים לפנינו אין חוששין לקלא בעלמא. ואע"ג דבקול חליצה ס"ל להראב"ד דחוששין התם אע"פ שהוא דרבנן שייך לעז משא"כ כאן דספיקא הוא וליכא לעז כמש"ל וגם יש לחלק בין ודאי דבריהם וכמש"ל משא"כ לענין ספק ש"פ וספק קטן הוי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקמה אחזקת פנוי' כיון דהא קמן דפשטה ידה וקיבלה קדושין איתרע חזקת פנויה אבל בזריקת קדושין ספק ק"ל כיון שהס' שמא לא הגיע לידה קדושין כלל לא איתרע חזקת פנויה מחמת ספק שמא בא לידה. והחילוק זה צ"ל לדעת מהר"ם בתשובה דספק לעדים אם הגיע לידה הוי מקדש בלא עדים אע"ג דבעלמא לא אמרינן הכי. ומ"ש התוספות בכתובות דף כ"ג כגון שזרק לה קדושין כו' ההוא לענין להתירה להינשא לכתחילה אמרינן דאיתרע קצת חזקת פנוי' כיון שעכ"פ היא נתרצית בזריקת הקדושין אבל מ"מ לאורועי חזקת פנויה לגמרי להיות ס"ק דאורייתא לא כיון שאין ידוע שבא לידה קדושין כלל וכבר עמדתי על זה בארוכה במקום אחר ועיין בריטב"א ור"ן בקדושין גבי האי דקדיש באבנא כוחלא וכמ"ש הר"ן גבי נתן הוא כו' ובדברי מהרי"ט והפ"י שם א"כ כיון דאי הוי סהדי קמן דקדיש ויש ספק אי הוה ש"פ או ספק קטן הוי ס"ק דאורייתא גם בק"ל עם אמתלא כזו יש להחמיר אם לא נתברר לב"ד וכמ"ש:

ובזה נתיישב לענ"ד קושית אא"ז מהרש"א בגיטין שם שהקשה דמאי פריך מדרב אשי דלקלא דבתר נשואין א"ח דילמא מתני' לענין שאסורה לכהן אחר מות בעלה דבכה"ג איתא לעיל בדף פ"א והנה ידידי הגאון אב"ד הנ"ל הביא ג"כ קושיא זו. וביקש למתקה ע"פ דברי הפ"י שמתרץ דקדוק שהקדים המשנה אמתלא דגירושין לאמתלא דקדושין ע"פ מסקנת הש"ס ולפיכך רוצה הש"ס לתרץ בענין זה כו' ובאמת שפ"י גופיה שם רמז לתרץ קושי' זו עד"ז וע"ש שמתרץ גם לפ"ד המקשן עד"ז והוא דחוק לענ"ד אך לפמ"ש נראה דא"ש דלכאורה קשה אליבא דהראב"ד כמש"ל דהא משמע דמתני' בסתמא איירי ואפ"ה מהני אמתלא. ואף לפמ"ש דאמתלא דספק ק"ל מודה הראב"ד דתולין בסתמא מ"מ זה א"ש למסקנא דאמתלא דגירושין מצי קאי ארישא משא"כ בס"ד דכל חד מיירי לנפשיה וא"כ איך קאמר אמתלא דגירש ע"ת ומשמע דאע"פ שלא נתברר מהני וקשה דמ"ש דאמתלא דפמש"פ ואמתלא דספק קטן או אמתלא דקול מקודשת ומגורשת למסקנא ואם נאמר דבס"ד באמת תולין בסתמא. א"כ מנ"ל להראב"ד לפרש דלמסקנא אמתלא דגירושין אגופא דרישא ולעשות פלוגתא בין הס"ד להמסקנא בזה. אך י"ל דא"ש דלהראב"ד דס"ל דלקול חיישינן ליה כאלו איכא עדים. ולכן כשאין שם אמתלא אסרינן לה. ואע"פ ששניהם אומרים ברי לי שהקול שקר משא"כ היכא שאף לדברי הקול יש אמתלא שנתגרשה ע"ת והבעל והאשה אומרים ברי לי שלא נתקיים שפיר מהימני ועיין בפ"י בכתובות דף כ"ב דבמקום ס' אף נגד החזקה מהימני באמירת ברי לי ע"ש ומ"מ שפיר כתבו דבספק פמש"פ וס' קטן צריך שיתברר לב"ד דשם אע"פ שהיא אומרת ברי מ"מ למי שרוצה לישא אותה אין לו ברי ואמתלא דזרק קדושין ספק ק"ל אע"פ שגם שם אין לו ברי א"ש כמש"ל דבזה אין צריך להתברר ולפ"ז ממילא נתיישב קושי' מהרש"א דהמקשה לא הוי מצי לפרושי דמיירי לענין כהן שישא אותה אחר מות בעלה דא"כ תיקשי סיפא מאי מהני אמתלא דגירש ע"ת כשלא נתברר לנו וגם להבא עליה הוא ספק. וע"כ לומר דמיירי לענין כהן זה עצמו שיצא עליו קול שגירש דלדידיה מהני אמתלא כיון ששניהם יודעים בברי ושפיר קשיא ליה דאף בלא אמתלא למה אסרינן על גברא דהא הוא קלא בתר נשואין:

ועוד נלענ"ד לומר בדעת הראב"ד אליבא דהרמב"ן דס"ל דחיישינן לקלא היכא דאיתרע לה חזקה ודאי כגון מקודשת ומגורשת ע"ת דע"י קול הקדושין איתרע חזקת פנויה ואע"פ שגם קול אליו שנתגרשה הרי שוברו של הקול השני עמו שנתגרשה ע"ת. ולא מרעינן ביה לקלא קמא שמספק עלינו חזקת פנויה שלה. ולכן ס"ל להרמב"ן דגם בס' פמש"פ או קטן כיון שהקול יוצא בסתם שנתקדשה איתרע חזקת' ודאי ואף שיש לנו פתח אמתלא דשמא היה ע"ת אין זה מתקן חזקה פנויה דאיתרע ע"י הקול שיצא בסתם ולכן בעינן נתברר שאז אין חשש בקול רק משום לעז ולפי זה א"ש במתני' באמתלא דקדושין. כיון שמפורש יוצא האמתלא דספק ק"ל מאותו הקול עצמו וכן א"ש לפי הס"ד הא דקתני אמתל' דגירושין גירש ע"ת דאשה זו היתה בחזקת היתר לבעל' כהן ואף שיצא הקול שגירש לא יצא בסתם אלא שוברו עמו שהי' ע"ת וקול כזה מעיקרא לא מרע לחזקה כלל שאין זה פתח אמתלא רק שהקול עצמו אומר אמתל' השוברת הקול ולא איתרע החזקה כלל. והנה מבואר דעת הפוסקים הסוברים שמחזיקין מאיסור לאיסור אע"פ שודאי נסתלק איסור הראשון והדברים עתיקין לפ"ז ממילא לא קשי' קושית מהרש"א דלא הוי מצי לאוקמ' לענין שתנשא לכהן אחר מות בעלה דלזה ל"מ אמתל' דגירש ע"ת ולא נתברר לב"ד דשפיר יש לנו לחוש לקול. ואע"פ שהקול מבשר ואומר שנתגרשה ע"ת מ"מ בספיקא כה"ג אית לן למיזל לחומרא כיון דבעודו בחיים היתה אסור' ע"ז משום א"א אע"פ שעתה מת בעלה מחזקינן מאיסור לאיסור מחמת הקול שנתגרשה ע"ת וחוששין לה שמא נתקיים התנאי וגרושה היא ואסורה לכהן. ואפשר דאף למאן דס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור אלא כגון היכא דשכיח טפי לאיסורא נמי א"ש דהא במתני' סתמא קתני גירש ע"ת ומשמע בכל תנאי אפילו שתלוי במעשה והתנאי בשב וא"ת ובאירוסין לפני עדים ע"ת אינם נאמנים לומר שלא נתקיים וע"כ דבקטן מקילינן משום דאיכא חזקת היתר נגדו וסומכין על דבריו שלא נתקיים אבל עכ"פ שכיח טפי לאיסורא שנתקיים ובכה"ג דשכיח מחזקינן מאיסור לאיסור ולכך מפרש לענין בעלה כהן מיירי שיש לה חזקת היתר לבעלה. ואין הקול שנתגרשה ע"ת מרע החזקה שהרי שוברו עמו ולהכי שפיר פריך דאף בלא אמתל' לא אסרינן לה אגברא משום קלא דבתר נשואין והוא נכון לענ"ד:

אך לשיטת הרמב"ן יש לתמוה ביותר דהרמב"ן מפרש למסקנא הך סיפא דאיזה אמתלא לאו ארישא קאי כו' ומתני' ה"ק בקול שיש בו אמתלא כיון שהוציאה קול על האשה שנתגרשה ע"ת ואח"כ מת בעלה. וכן בקדושין אין חוששין לאותו הקול עכ"ל. ולפ"ז כיון דבאיכא אמתלא דסיפא גם לתירוץ הש"ס בהכי מיירי. א"כ מאי דוחקי' לפרושי ברישא דחדא קתני דבפשיטות מצי לפרש דבלא אמתל' חיישינן בכה"ג. ומצאתי בחידושי הריטב"א גיטין שהקשה ג"כ קושי' זו שהקשה אא"ז מהרש"א ז"ל וכתב וז"ל ואיכא למימר דלא משמע ליה מגורשת לאוסרה על בעלה הב' משום דמגורשת דומיא דמקודשת וכי היכי דמקודשת אסרינן לה לאלתר וה"נ במגורשת רבינו נר"ו עכ"ל. ולכאורה יש מקום ליישב בפשיטות דלא מצי לאוקמא בהכי דא"כ תקשי הא דלעיל דשלח ר"י ב"ל מדויל לשמואל ילמדנו רבינו יצא קול וכו' דמאי קמיבעיא ליה הא מתני' הוא וגם שמואל משמע דמסברא פשוט ליה ולא שלח לי' מתני' היא ולכך הוצרך לשנוי' דחד קאמר אך לפמ"ש הרמב"ן לפרש הסיפא אכתי קשה תפשוט ממתני' דהא מסיפא מוכח דדוקא באמתלא שגירש ע"ת היא דשרי' ודוחק לומר דמתני' הוי מצי לדחוי' ולפרש כהראב"ד. גם דוחק לומר דתצא אתא לאשמועינן דממתני' לא מוכח רק דבלא אמתלא לכתחלה לא תנשא. ויותר נראה דהתם קא מיבעיא ליה כיון שהקול יצא פ' כתב כו' אע"ג דקרי לנתינה כתיבה מ"מ כיון דקרו נמי לכתיבה כתיבה הוי אמתלא ופשיט ליה דזה לא הוי אמתלא כמ"ש שם הרמב"ן והר"ן בשם התוס' טעמא משום דלא לחנם יצא הקול זה כ"א בכדי לאוסרה על בעלה וראיתי בספר המקנה בק"א סימן מ"ו ס"ג שכתב דהרמב"ם נפקא ליה מהך סוגי' דאף ע"ג דאיכא דקרו לכתיבה כתיבה חיישינן לקל' ולא אמרינן דהוי אמתל' משמע דליתא לדרב זביד דס"ל לפי שיש למצוא פתח מהני ע"ש. ולענ"ד הוא תימא דבש"ס ליתא להך לישנא דכתב דאיכא דקרו לכתיבה כתיבה אלא הכי אמרינן התם וכי קרו לנתינה כתיבה וכתיבה גופא מי לא קרו כתיבה. ור"ל דוודאי הנך גופייהו שקורין לנתינה כתיבה מ"מ ודאי דלכתיבה לחוד ג"כ קורין כתיבה והוא פשוט ומבואר ברש"י ור"ן שם. ואם איתא דשייך בזה אמתל' אין זה פתח אמתלא אלא אמתל' ממש והרי האשה אומרת שלא הגיע הגט לידה ולעז ליכא שיאמרו שהב"ד חקרו ומצאו שלא היה רק כתיבה לבד וע"כ כמ"ש שבודאי לא לחנם יצא הקול רק כדי לאוסרה עליו וא"כ י"ל דאף פתח אמתל' אין כאן ודוחק לומר דהרמב"ם ס"ל מסברא דאף מהאי טעמא לא הוי אמתל' גמורה מ"מ פתח אמתל' הוא דמנ"ל הא דלמא הך טעמ' מהני בה ולא חשבינן ליה פתח לאמתל' כלל. וגם בסעיף וא"ו שם כתב בספר המקנה וז"ל אלא נראה כל שיש הכחשה בין שני הקולות כו' ודמי להא דגיטין דף פ"א דאע"ג דאיכא דקרו לכתיבה כתיבה כיון דאיכא נמי דקרו לנתינה כתיבה כו' ע"ש ולפמ"ש דהתם הנך גופייהו קורין לכתיבה כתיבה אלא שגם לנתינה קורין כתיבה ומדברי הראשונים דלאו מהאי טעמא אתינן עלה אלא מחמת שלא לחנם יצא הקול וכו' וכדכתיבנא וצ"ע:

ועוד נלענ"ד דא"ש דלא מצי למפשט דשמואל ממתניתין לשיטת הרמב"ן משום דהתם פרכינן א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון ומשני אתי למימר סמוך למיתה גירש' א"כ טובא אשמועינן שמואל דבמתני' איכא למימר דמיירי שיצא הקול בהיותה נשואה לישראל ולכן שפיר מוציאין משני משום דליכא לעז על בני ראשון אם לא היכא דאיכא אמתלא שגירש ע"ת משא"כ התם שהקול יצא בהיותה נשואה לכהן ואעפ"כ לא אפקוה מיניה מחמת קלא דבתר נשואין אפ"ה משני מפקינן לה ולא חיישינן משום לעז על בני הראשון שיתלו לומר שלא מחמת אותו הקול הוציאוה רק שנתוודע להם שסמוך למיתה גירשה וראיתי בפ"י גיטין ועיין בב"ש סימן ז' סק"ח שכתב דמ"ש בש"ע כהן מיותר דבישראל נמי דינא הכי ולפי מ"ש פשוט דהוי רבות' דאפילו בכה"ג הוה כיצא הקול שגירש אשתו ואם נשאת לכהן אחר תצא ואין חוששין ללעז בני הראשון ואף שי"ל דהא מסעיף הקודם גבי פ' גירש אשתו שמעינן י"ל דהכא הוי רבותא טפי דאפשר לומר דבזה דקרו נמי לכתיבה כתיבה ואין הקול ברור אית לן למימר דמשום לעז בני הראשון לא תצא וס"ל דאפ"ה תצא משני וראיתי בפ"י גיטין דף פ"ט ע"ב ד"ה הלכתא כו' שכתב דמספקא ליה טובא אי אמרינן שהקול חוזר וניער דבשלמא לעיל בהזורק אף שיושבת תחתיו לא נתבטל הקול לגמרי דאיכא למימר מעיקרא גירשה הראשון ע"ת שלא יחול אלא סמוך למיתה כדמסיק הש"ס אימ' סמוך למיתה גירשה ויש לפרש כדפרישית כו' ע"ש. והוא תמוה לענ"ד דא"כ דהמקשה התם דפריך נמצא אתה מוציא לעז כו' דלא ידע מהך סברא דסמוך למיתה גירשה אדקשיא ליה מחמת הוצאת לעז ה"ל לאקשויי כיון שנבטל הקול מחמת שישבה תחתיו שוב אינו חוזר וניעור ועוד דאם נימא שיעלה על דעתם שגירש ע"ת דסמוך למיתה למה נוציאה מהשני נימא דאתו למימר מסתמא ע"ת גירש ולא נתקיים התנאי אלא ודאי כיון שהקול בסתם לא יעלו על דעתם תנאי כלל וכמ"ש הפ"י גופיה שם ד"ה אמר ר"כ וא"ל דווקא תנאי שמבטל הגירושין אינו עול' על הדעת כיון שהקול בסתם משא"כ בתנאי דסמוך למיתה שעכ"פ יש ממש בגירושין אלא שאין חלין מיד דא"כ בקידושין נמי אם קידשה אחר נימא שיתלו דהראשון קידשה על תנאי שיחולו אחר למ"ד יום ולכן הב"ד מחזיקין קדושי השני ואפילו תימא דכה"ג לא מיחשב אמתלא גמור' מ"מ תיקשי למאן דס"ל דבפתח אמתלא סגי וכן קשה בהא דפריך ואסרינן לה אגבר' והאמר ר"א קלא דבתר נישואין כו' ה"ל לאקשוי' למ"ד פתח אמתלא סגי דהכא איכא פתח אמתלא דע"ת סמוך למיתה גירשה. אך האמת יורה דרכו דוודאי לא חיישינן לתנאי כלל אפילו בתנאי סמוך למיתה כיון שהקול יצא בסתם מסתמא עכשיו גירשה וגם אפשר דגם בזה שייך הך סברא דלא לחנם יצא הקול אלא כדי לאוסרה והיינו שגירשה מיד אלא דאנן מבטלינן ליה משום קלא דבתר נישואין ומ"מ לגבי שני חוזר וניעור והא דאמרינן אימר סמוך למיתה גירשה אין הכוונה שיתלו שהקול אמת ונעשה ע"ת אלא ר"ל שהם יוכיחו לעצמם מדלא אפקוה מראשון ומשני אפקוה ש"מ שחקרו הב"ד ומצאו הקול שקר ומה שהוציאוהו משני הוא מלתא אחרת שנודע להם שגירשה אח"כ סמוך למיתה וכן משמע מלשון רש"י והר"ן וכ"כ להדיא בראב"ן דף קל"ט ע"ג וז"ל וליכא למיחש ללעז של בני הראשון כו' דכיון דבראשון לא הוציאוה באותו הקול יאמרו העולם לא בשביל אותו הקול הוציאוהו דלא היה כלום אלא ודאי דהראשון גירשה סמוך למיתתו ולפיכך הוציאוהו עכ"ל ועכ"פ מה שהקשיתי להרמב"ן דלפשוט שמואל ממתניתין דדווקא באמתלא דע"ת מותרת לשני אבל בלא אמתלא לא י"ל בפשיטות דמתני' מצינן לפרש באשת ישראל שיצא הקול שנתגרשה מותרת לאחר מיתתו לכהן דווקא באמתלא ובלא אמתלא לא משום דאין כאן ביטול הקול במה שיושבת תחתיו כיון שהיא אשת ישראל משא"כ באשת כהן איכא למימר כיון דע"כ מבטלינן הקול דבתר נישואין אינו חוזר וניעור לגבי שני ולכן קא מבעי' ליה ופשט ליה דאמרינן חוזר וניעור ותצא מהשני וכן מבואר מהפוסקים דבכל גווני חיישינן לקלא דקמי נישואין ודלא כהפ"י דמספקא ליה בהא ע"ש:

וראיתי בספר המקנה סעיף ג' שכתב דרבה בר"ה דקאמר אפי' לאחר עשרה ימים קשיא ליה דאי באמתלא מיד היינו רישא דקתני מקודשת ומגורשת ה"ז מגורשת והדר תנא דאפילו גירשה ע"ת הוי אמתלא לקדושין כמ"ש הרמב"ן דאף דהקידושין ודאי והגירושין ספק כו' וע"כ דמיירי באמתל' אחר יו"ד ימים א"כ מיירי שיצא הקול מקודשת ומגורשת ואחר יו"ד ימים יצא הקול שהגירושין ע"ת דבזה ליכא למיח' שיאמינו לקול הראשון כו' ע"ש ומאוד נפלאתי עליו ז"ל בזה שנראה דס"ל דלהרמב"ן דסובר דגירשה ע"ת הוי אמתל' השוברות הקדושין מתפרש מתניתין איזהו אמתל' בגירושין גירש ע"ת קאי ארישא ור"ל דאף בכה"ג הוי אמתלא לקדושין והוא דבר שא"א לאומרו שהרי על בבא ה"ז מגורשת קתני ובלבד שלא תהא שם אמתלא ולהראב"ד דמפרש דקאי ארישא באמת מתפרש איפכא דכה"ג דגיר' ע"ת אינו מבטל קול הקדושין ולהרמב"ן אף דבכה"ג אין מבטל קול הקדושין באמת לא קאי ארישא אלא מיירי לענין להנשא לכהן אחר מיתת בעלה וכמש"ל. והדברים מבוארים בהרמב"ן ורשב"א ור"ן להדיא ומכ"ש מ"ש לפר' דמיירי שבתחלה יצא הקול מקודשת ומגורשת יחד ואחר יו"ד ימים יצא הקול ע"ת א"כ מה זה דקאמר רבה בר"ה אפילו אחר יו"ד ימים דהא אדרבא באחר יו"ד ימים פשיטא טפי שאין בו כח לבטל קול הגירושין הראשונים שהיה אמתלא לקדושין ולומר דלא קאי רק אמתלא דקדושין לבד אין זה במשמע כלל והגאון ז"ל במחכ"ת אגב שיטפיה רהיט ליה וסבר דלהרמב"ן נמי מתפרש סיפא דאמתלא ארישא ודחיק ומוקי לה דבדרך אפילו קתני לה ובאמת ליתא וכדכתיבנ' ועיין בב"ש ס"ק י"ט וכתב לראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והוא בחזקת מקודשת. ודווקא שיצא בפ"א קול שגיר' עם קול שנתקדשה כו' הך ודוקא לא קאי על גירש ע"ת אלא ה"ק דמ"ש בש"ע וגירשה היינו שלא ע"ת דאל"כ לא תלינן שנתקיים וגם אפילו הקול יוצא שגירשה בלא תנאי נמי דוקא שיצא בפ"א קול שגירש כו' ובב"ש מהדורא קמא איתא הלשון להיפך לרמב"ן תלינן כו' ולהראב"ד לא תלינן ודוקא קול שגירש יוצא בפ"א כו' והוא מתיישב יותר דמ"ש בסוף ודוקא קאי אדברי ש"ע ועיין בלשון הטור והש"ע סימן וא"ו שם איתא ג"כ ודוקא שיצא האמתלא עם הקול כו' ושם קאי אכולה מלתא דאמתלא דחשיב התם. וכתבתי זה לפי שראיתי בספר בית מאיר שגמגם בדברי הב"ש אולי גם היה לפניו נוסחא מוטעת ודווקא שלא יצא בפ"א כו' גם מ"ש בכוונ' הר"ן דאפילו אם יצא קול הקידושין עם הגירושין בפ"א שייך סברת הר"ן כיון דעכ"פ נתחזק לב' ב"א כו' נלע"ד ליתא וכמש"ל מלשון הר"ן שכ' אדרבא אמרי אם איתא דעיינו רבנן כו' ע"ש ודברי הב"ש נכונים כפי הנוסחא שלפנינו וכ"ה בב"ש מ"ק ובב"ש הנדפס בפ"ע מהדורא בתרא ג"כ הוא כמ"ש ולא ידעתי באיזה דפוס מצא הנוסחא שהביא שהוא מוטעת בודאי:

אמנם דברי הב"ש בס"ק י"א שכתב על דברי הרמב"ן שהב"י כתב דהרמב"ם נמי ס"ל הכי ובטור לא משמע כן דהא הביא דברי הרמב"ם בלשון פלוגתא על דעה קמייתא כאשר הקשה הב"י בעצמו עכ"ל והוא תמוה מאוד למעיין בטור וב"י שלא נזכר שם כלל מדעת הרמב"ם לענין זה. ומ"ש שהטור הביא בלשון פלוגתא קאי שם על מלתא אחריתי באם לא יצא אמתלא אלא לאחר זמן וע"ז כתב הב"י שהטור הביא לשון הרמב"ם כאלו חולק ובאמת שאין חולק שדברי הרמב"ם פירוש לדברי רב זביד ר"ל דמ"ש הרמב"ם אם נראין הדברים לב"ד. כך מפרש הרמב"ם מה שאמר ר"ז במקום אמתלא חוששין לאמתלא וכמבואר מדברי ה"ה שם אבל אין זה ענין כלל להך מלתא אם תולין בסתמא או לא ובדוחק י"ל דכוונתו דרוצה להוכיח דהרמב"ם ס"ל דלא תלינן לקולא דאל"כ תיקשה האיך כתב והרמב"ם כתב וכו' דהא באמת לא פליג אהא דאינו רק פי' לדברי רב זביד ולכן פירש דכוונת הטור מ"ש בלשון פלוגתא לפי דסבירא ליה דלא תלינן לקולא וזה נכלל במה שכתב אם נראים הדברים לב"ד כו' וא"כ קאי הלשון פלוגתא על מ"ש הטור קודם לזה או אם יש להסתפ' כו' דהיינו דתלינן לקולא ובב"ש סימן מ"ו מבואר יותר שכתב וז"ל ונכלל דינים אלו בכלל מ"ש בדין כ"ד יצא עליו קול וכו' אם נראים לב"ד שהוא כן דהיינו שהביא הטור דברי הרמב"ם עליו בזה כו'. ומ"מ מ"ש בשם הב"י דהרמב"ם ס"ל כהטור לא נמצא כלל בב"י. ומ"ש בב"ה ודברי רבינו או אם יש להסתפק קאי על הטור ומצאתי בספר עצי ארזים שהרגיש קצת על הב"י בזה ומ"ש שם שהטור לא הביא לשון הרמב"ם שכתב הב"ש שממנו יש לדייק כן כבר כתבתי שהכוונת הב"ש למ"ש הרמב"ם אם נראים הדברים לב"ד כו' וכאשר ביאר במ"ק ולשון זה באמת הביא הטור אך באמת אין זה כוונת הרמב"ם ז"ל כלל רק כמ"ש ה"ה שם וכ"כ הב"ש גופיה בס"ק שאח"ז נראין הדברים לב"ד היינו שיש הוכחה שאמתלא אמיתות הוא כיון שזרק קדושין כו' ולא מיירי לענין בירור כלל. אבל יותר יש לתמוה על מה שרוצה הב"ש לפרש בדברי הרמב"ם שסובר כהראב"ד דבעינן דווקא שיתברר שהרי בדברי הרמב"ם מבואר שא"צ שיתברר שהרי כתב אלא שואלין אותה וסומכין על דבריה הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק ולשון הזה הועתק בש"ע ואם כן היאך אפשר שצריך שיתברר לב"ד מה זו סמיכה ומה זו שאלה בדבר שהוא ברור לנו והדבר פשוט דמיירי בלא בירור כלל וראיתי בשו"ת נו"ב סימן ס"א נראה מדבריו שמפרש דהב"ש מיירי בקול שאינו מפורש האמתלא רק פתח אמתלא כגון הך דפמש"פ וקטן ובזה ס"ל אליבא דהרמב"ם דלא תלינן לקול' אבל אם מתחילה יצא קול שמפורש בו אמתלא כגון ע"ת או ספק קידושין מודה דמהני אע"פ שלא נתברר ובהא קאמר שסומכין על דברי' וע"ש ולענ"ד ז"א כמבואר מהב"ש גופיה שם במ"ש ואם יצא הקול שנתקדשה וקידש ע"ת כו' וי"ל דתלי' בפלוגתא הנ"ל ולדבריו אין זה ענין לזה דאמתלא מפורש אין צריך בירור אלא ודאי שאין לחלק וכן מבואר בדברי הרמב"ן שהביא הרשב"א והר"ן דמדמי להדדי קול שנתקדשה ונתגרשה ע"ת לאמתלא דפמש"פ וקטן אף שי"ל דמתורת ק"ו אתי עלה דהרמב"ן דס"ל בהנך עובדי להקל אם כן כ"ש באמתלא מפורשת ולהראב"ד דמפר' אף באמתלא מפורשת להחמיר כ"ש דבהנך עובדי יש להחמיר. אך באמת שם משמע דדמי להדדי גם מצד הסברא אין מקום לחלק בזה דאם יש לתלות לקולא גם בזה דפמש"פ וקטן למה לא נתלה לקולא דהא אנו חושבין פתח אמתלא כאלו נתפרשה עם הקול כיון דע"כ לומר דמה שחוששין לקול לאו מדינה רק משום לעז בעלמא וכמש"ל בדברי הרמב"ן ז"ל אך מדברי הש"ג בשם ריא"ז משמע גם כן שמחלק בזה דמתחלה כתב באמתלא דע"ת או ספק ק"ל אין חוששין לקול ולא כתב צריך שיתברר לבד ואחר כך גבי קידשה בחפץ ק"ל ויש לומר שלא היה ש"פ כתב אם נתברר לב"ד וצ"ע. והנה במה שכתב הרמב"ם ז"ל ששואלין אותה וסומכין על דברי נראה דהיינו טעמא דכיון שלא נתבררה האמתל' לב"ד שנתבטל מחמת התנאי או מחמת שהוא קרוב לו וכיון שהיא שותקת כהודאה דמיא להחזיק הקול ושוב צריך שיתברר שלא נתקיים התנאי או שהיה קרוב לו. וראיתי בספר המקנה שכתב די"ל שהרמב"ם למד דין זה מהא דבקידושין דף י"א אביי ורבא חיישו לקלא דאיכא סהדי באידית והרי התם לא היה קול ברור שהיה בו ש"פ אלא דאיכא סהדי שיודעין מזה וכל זמן שלא העידו בב"ד אין בדבריהם כלום ויכולין לחזור בהם ואלו בגיטין בהני עובדי ס"ל דהוי אמתלא ומבטלין הקול ע"כ צ"ל הא דמקילין באמתלא היינו באומרת ברי לי שלא היה ש"פ משא"כ התם בקידושין שלא היתה יודעת שהוא אמר התם אמרה לי אם כו' עכ"ל. ולא הבינותי דמה אמתלא יש בהא דקידושין כיון דאיכא קלא דסהדי במה"י יודעין שש"פ הוי כאומרי' שיש עדים שראו שנתקדשה והלכו למדה"י שהוא קול גמור בלא אמתלא אע"פ שלא העידו בב"ד ויכולין לחזור דמה"ת נאמר שיחזרו בהם כיון שאלו המוציאין הקול מאמיתת הדברים שכך הוא שיודעים בזה מה שא"כ בגיטין שהאמתלא הוא שמא פמש"פ או קטן וכבר הבאתי דברי הריטב"א והר"ן דס"ל דהתם בקידושין אף בלא אתחזק חיישינן כיון דפשטה ידה וקיבלה ואיכא קלא דאיכא סהדי שהיה ש"פ בשעת קידושין ואין כאן אמתלא על הקול הזה כלל מה שא"כ כאן דאף אי אתחזק בג' יש כאן פתח אמתלא ומדברי הרמב"ן נראה דבסתמא תלינן להקל ואף ע"פ שאינה אומר' ברי לי וטעמא דהרמב"ם כדכתיבנא דאם שותקת לא גרע הקול מע"א כמ"ש התוס' בכתובות והוא כע"א אומר שנתקדשה קידושי ספק ותו ליכא למיתלי' לקולא גם מ"ש בספר המקנה שם סעיף א' להקשות בהא דקידושין דהא הו"ל קלא דבתר אירוסין ולא חיישינן ודוחק לומר שכבר יצא הקול קודם קידושי שני כו' ע"ש. הנה הר"ן בקידושין כתב שם בשם הרא"ה דמיירי דנפק קלא קודם שנתארסה כו' אך בהגמרא שם כתב שהיה קול דבתר נישואין וכבר עמד על דבריו בחידושי מהרי"ט ובתשובה ח"א סימן צ"ב ולקמן אכתוב מזה. ועיין במשנה למלך פ' וצ"ע ומבואר ממ"ש שדעת הרמב"ן והר"ן והטור וכן דעת הרמב"ם דבסתמא תולין להקל ובדברי הטור והש"ע צ"ע שממ"ש בסימן מ"ו מבואר דקיימו בשיטת הרמב"ן ובסימן וא"ו נקטו בפשיטות כדעת הראב"ד דאם יש אמתלא בגירושין ולא בקידושין חוששין לקול הקידושין לאוסרה לעלמא ולכאורה נראה מזה דס"ל כהר"ן דמחלק בינייהו אבל צ"ע לפי מ"ש לעיל דסברת הר"ן א"ש אם הקול של גירושין ע"ת לא יצא בב"א עם הקול של קידושין וא"כ הטור דס"ל כהראב"ד דאף בגירושין בלא אמתלא בעינן דווקא שיצא יחד עם קול הקידושין כמ"ש הב"ח והב"ש בסימן וא"ו וע"כ דבגירושין ע"ת ס"ל דחיישינן לקול הקידושין אף אם יצאו שניהם בב"א ובהא לא שייך סברת הר"ן וכמש"ל וגם המחבר נראה מפשיטות לשונו שכתב יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני א"ח לאוסרה משום הקידושין ומדלא נקט כלשון הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין ואח"כ יצא עליה קול שנתגרשה כו' דהוי רבותא טפי משמע דסובר ג"כ כהראב"ד דדוקא כשיצא הקולות יחד וא"כ מ"ש בסימן וא"ו דאמתלא בגירושין חוששין לקול הקידושין היינו אפילו ביוצא יחד עם קול הקידושין ולכאורה לא שייכה בזה סברת הר"ן וכמש"ל וע"כ לומר דסבירא ליה לחלק דאפילו בכה"ג שיצאו יחד מ"מ אין קול ספק הגירושין מבטל קול ודאי קידושין ואפשר שלזה כיון הב"ש שדייקתי עליה לעיל שהיה לו לכתוב וכ"כ הר"ן. ולפי מ"ש י"ל שאין כוונתו לחילוק הר"ן רק סברא דנפשיה קאמר כיון שנתקדשה תו לא מקלינן שנתגרשה כיון שאף לפי הקול יש ספק בגירושין ואף ע"פ כן צ"ע שהיה לו לכתוב שהחילוק מוכרח לדעת הטור והמחבר וכמ"ש ולפי מ"ש דבאמתלא תולין בסתמא להקל א"ש מתני' דקתני אמתלא ע"ת או סק"ל כפשט' אע"פ שלא נתברר והא דקתני במתני' סתמא גירש ע"ת ומשמע דאף בתנאי דשב וא"ת תלינן לקולא שעבר על התנאי במעשה משמע כהרמב"ן דבקל' בעלמא שאינו רק משום לעז מקלינן ואף שהתנאי בשב וא"ת לא יתלו בוקי סריקו בב"ד אלא יאמרו שבאמת עבר על התנאי ולכך התירוה לשני אחר מות בעלה משא"כ להראב"ד דמלתא דתנאי ארישא קאי צ"ע דלמה לא יועיל בגירושין ע"ת בשב וא"ת לבטל קול הקידושין דהא קי"ל בסימן קמ"ג דבתנאי שבידה ובשב וא"ת מותרת לינשא מיד ואין חוששין שמא תעבור וכן אם אמר שעבר על התנאי צריך לברר כמבואר בסימן ל"ח וצ"ע. ולפ"ז מוכח דלהפוסקים המקילין לתלות בסתמא אם יש אמתלא או פתח אמתלא תלינן להקל אף במלתא דלא שכיח כולי האי כגון לתלות שעבר על התנאי במעשה וא"ל דמתני' באמת מיירי בתנאי שאינו תלויה במעשה או שהוא בקום ועשה ז"א דהא בגיטין שם אמרינן ההוא דנפק עלה קלא דאיקדשה לבר בי רב כו' על תנאי דלא אזיל לבי חוזאי ואזל א"ל כיון דבעידנ' כו' וע"ש שהרא"ש כתב כלומר בירור כך יצא הקול בעיר. וכתב הב"י פירוש לפירושו מתחל' יצא הקול סתם ואח"כ יצא הקול דע"ת קידש כו' דאל"כ אמתלא דתנן דל"ח לקלא והיינו דקאמר כיון דבעידנא דהוי קלא לא הוי אמתלא כו'. והתם התנאי הוא בשב וא"ת אלא שאביו אומר דאזל ועבר ע"ת ואפ"ה אם הוי אמתלא בעידנא דנפק וקאי לא הוי חיישינן לקלא מבואר כמ"ש דאף בתנאי דשב וא"ת תולין לומר שמא עבר על התנאי בפועל ולכאורה משמע נמי מזה דלא כהראב"ד שצריך שיתברר לב"ד. ואם נימא דבאמתלא מפורשת א"צ שיתברר כמש"ל הוה א"ש. ואפשר לומר להראב"ד דמיירי גם הכא שזה בירר עתה לב"ד שכן הוא ואפ"ה חשש מחמת שלא היה ידוע האמתלא בעת יציאת הקול והרמב"ם פ"ט מהלכות אישות כתב מעשה באחת שיצא עליה קול שנתקדשה לבנו של פלוני. ולאחר זה שאלו לאביו ואמר ע"ת נתקדשה ולא נתקיים ולא סמכו על דבריו אלא אמרו הרי זה ספק מקודשת כאלו אין שם אמתלא עכ"ל ואפשר דמיירי גם כן שבירר שכן האמתלא בעיר כמ"ש הרא"ש רק הרמב"ם דרכו לתפוס לשון הש"ס. והנה ס"ד מחמת אמיר' האב הוי כאמתל' הנראית לב"ד דמהני אף שיצאה אח"כ וכמ"ש שם קודם לזה קמ"ל דלא סמכו חכמים על דבריו ומפשיטות לשונו נראה דהוי ס"ד לסמוך עליו אף בלא יציאת אמתלא דמה לו לשקר קמ"ל שלא סמכו עליו והריטב"א בגיטין שם כתב דמיירי שנתברר הדבר שע"ת קידשה אבל לא נודע שנתקיים התנאי אם לאו דאבוה הוא דקאמר דאזל אבל לא נתברר שאם נתברר ודאי שמבטלינן קלא דהלכת' כרב דמבטלין קלא ואמתלא הוי תמן אבל בשעת הקול לא יצא האמתלא מש"ה אפ"ל דלאו כל כמיניה שיחזיק אמתל' לאחר זמן אלא כשיוצאה עם הקול כו' עכ"ל. ואני תמה דלפי דבריו דנתברר בב"ד דע"ת קידשה אלא שלא נודע אם נתקיים אם כן דל מהכא הקול לגמרי כיון שבוודאי היה כאן קידושין גמורים ע"ת שהוא בשב ואל תעשה פשיטא שאין אביו נאמן לומר שעבר על התנאי בפועל וצריך לברר שעבר על התנאי ואפשר שר"ל שנתברר גם כן דאזל לאיזה מקום אבל לא נודע אם לבי חוזאי או לאו ואבוה קאמר דאזל לבי חוזאי וגם ז"א דמ"מ פשיטא דאין האב נאמן בזה להפקיע הקידושין ואפשר שר"ל שנתברר הדבר שהיה אמתלא דע"ת קדשה וכמ"ש אחר כך דאמתלא הוי תמן. ואע"ג דהריטב"א שם הביא פירוש הראב"ד ולדידיה צריך בירור שלא נתקיים דאל"כ אין תולין לקולא אפשר דסבירא ליה דדוקא לענין אמתלא דגירושין וקידושין אמרינן הכי וכמ"ש שם דלא אתי ספק גירושין ומבטל קידושין גמורים משא"כ בקידושין ע"ת א"צ בירור ותולין להקל. ולכן אם היה אמתלא יוצאת עם הקול היינו תולין להקל אף שלא נתברר דאזל והו"ל תנאי דשב וא"ת אבל אחרי שהאמתל' יוצאה אחר זמן רק דהוי ס"ד דכיון דאבוה אמר דאזל הו"ל כנראה לב"ד ומהני אף אחר כך ולזה אפשר לומר לאו כל כמינך כו' וכמש"ל בלשון הרמב"ם ולא סמכו חכמים על דבריו ועדיין צ"ע בלשון הריטב"א דמשמעות לשונו שנתברר לב"ד דע"ת קידשה ועוד שסיים שם דאם נתברר שמבטלין קלא והיינו בירור לב"ד ואם כן הדברים צ"ע כמ"ש:

ומצאתי בשו"ת מהרי"ט צהלין סי' קצ"א שהאריך קצת בזה וראיתי שכתב ג"כ בהך עובד' דבי חוזאי מיירי שבירר בעדים שהיה ע"ת והוא אומר שלא נתקיים. ואם היה הקול יוצא כך היה הוא נאמן לומר שלא נתקיים ע"ש והדברים צ"ע כמ"ש ואין העת מסכים לעמוד כעת על דבריו:

והנה הארכתי בזה לבאר שלדעת גדולי הפוסקים באמתל' תולין בסתמא להקל ואפי' אם לא שכיח כולי האי כגון אמתלא דתנאי ושב וא"ת ודון מינה דעכ"פ אף בפתח אמתלא ומלתא דשכיח' תולין להקל בסתמא וכ"ז כדי להתלמד במקום אחר דבנ"ד אין אנו צריכין לכ"ז שהקול לא הוחזק בב"ד ובשעה שהוחזק בב"ד שוברו עמו שנתברר שאין עדים לא על הנתינה ולא על האמירה ועיין בשו"ת הריב"ש סימן רס"ו ובשארי תשובות הראשונים והאחרונים.. וכבר הבאתי דברי הב"ח וספר המקנה ומכ"ש דאף בקול הקידושין שיצא קודם שהוחזק אין ממש רק מה שהוציא המקדש קול הברה בעיר וכה"ג פשיטא דלא חיישינן ליה ומבטלינן ליה ושרי' לאינסובי לעלמא:

ועל דבר אשר אחד הורה להבתולה לכסות ראשה בצעיף כדת הנשים הנשואות נראה דלא מיבעיא בזה שלא עשתה כן מעצמה אלא ע"פ הוראות מאן דהו דאין בכך כלום. ויפה כתב ידידי הגאון אב"ד הנ"ל דגם בנדה שלבשה בגדי נדה ע"י הוראות החכם בטעות לא חיישינן למלתא ואע"פ שע"י שכסתה ראשה החזיקה עצמה כמקודשת אין בכך כלום דטעותא הוא דהדר' וכמ"ש הריב"ש סימן תצ"ח בענין מי שבדק בהמה של עצמו וכסבור טרפה הוא אף ע"פ שקר' עליה שם טרפה במוחלט וטעה בדבר משנה חוזר ומכל שכן אם אין כוונתו שהוא אסורה במוחלט אף בטועה בשיקול דעת יכול לחזור בו ע"ש באורך. ומכ"ש בזה שאין לחלק בין דבור לבד למעשה כיון שידוע שכל מעשיה לא עשתה רק עפ"י חכם בעיניו ואף זה האיש שצוה לעשות שטות הלז מסתמא לא ע"ד מוחלט רק עד כי יצא כאור משפטה אך אפילו אם לא היתה כן ע"פ הוראות טעות רק מעצמה עשתה כן וא"כ היה מקום לומר שהחזיקה בזה א"ע למקודשת ומוכח' מלתא דקיבלה לקידושין מ"מ אין בכך כלום שהרי אפילו אם היתה מודה בפירוש שקבלתה היה לשם קידושין אינו כלום כיון שהיה בלא עדים ופשיטא דלקידושין אחרים בעדים לא חיישינן כלל שנראה בעליל שמחמת מעשה הקידושין הללו עשתה כן וגם כי היא נאמנת באמתל' זו שמחמת מעשה הקידושין הללו עשתה כן ואע"ג דבלבשה בגדי נדות אין מועיל אמתל' לפי שאין אמתל' על הלבישה משא"כ בזה שעל המעשה עצמה היא האמתל' כיון דעכ"פ מעשה זו מחמת קידושין עשתה שפיר נאמנת שמחמת קידושין אלו הוא ואין לך אמתלא הניכרת לב"ד יותר והדבר ברור דמי שהחזיקה לפנויה וכסתה ראשה כדרך הנשואין מבלי אמירה שנתקדשה שאין חוששין לה כלל מחמת המעשה ועיין בשו"ת חות יאיר סי' קצ"ו ועיין בדברי אא"ז בתשו' סי' א' ס"ק ע"ו דאשכחן בכמה דוכתי דאפי' מעשה עבדי לכוונת איזה ערמה היכא שצריך למעשה ומייתי בח"מ סי' פ"א במי שכתב על שטרו שם יתום א' כו' ושם בס"ק ע"ח כתב בשם הש"ך שכתב דמשמע מהב"ח דאם נתנה אמתל' על הלבישה נאמנת ואע"פ שאא"ז שם מפקפק בזה מ"מ העלה דכל שאין לב השומעים חלוק ובשעת אמירתו ומעשה שלו הוחזקה הדבר שהוא כן לא כל כמיני' לגרע החזקה ע"י אמתל' משא"כ אם מתחלה יש מקום לאמתל' כו' ע"ש והכא פשיטא דמתחלה יש מקום לאמתל' שלא בשביל שמוחזק למקודשת ודאי היא זאת וגם האמתל' גלוי' וידוע לב"ד בכה"ג פשיטא דלא אמרינן שויא נפשה ח"ד כלל ועיין בספרי בית אפרים סי' ל"ט שהארכתי בדברים בענינים כאלו ומכ"ש בזה שנראה מענין השאלה שהדבר ידוע שלא עשתה כן מעצמה אלא ע"פ ציווי מי שלא הגיע להוראה שאין כאן בית מיחוש כלל ועכ"פ יש לקחת מזה תוכחת מגולה לאנשים שאינם יודעין בטיב הוראות איסור והיתר שיש להם לשים מחסום לפיהם וק"ו שלא ישימו אצבע בטיב גיטין וקידושין אפי' יביע אומר לדרוש כמין חומר כי בקל חללים יפיל ויאפיל בטליתו כמרדעת של חמור כאשר עשה זה שלא כהוגן והיה קרוב הדבר להביא בתולת ישראל לידי עיגון אם היה דרך לקיים הקידושין בלא עדים רק מחמת הכחשת האשה הוא הביטול וע"כ כשיש קצת הודאה מהאשה שכסתה ראשה היה מקום לדון בדבר ולענין האיש קרוב הדבר שאע"פ שלפי דבריו הוא מחזיק הקידושין מ"מ מותר בקרובותיה אבל לא נעמיד עתה על פרק האיש מקדש הלז לברר את דינו בהחלט אחרי כי בלא"ה הוא נשוי אשה והב"ד שבמקום ההוא יודיעו לעם כי הקידושין בטילין ומבוטלין והקולות יחדלון ומאליהם הם כלין ומוציא דבה בקול גדול קללה תחשב לו שמביא תקלה וקלון ושומר פיו ולשונו נפשו בטוב תלין:

דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה