בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה נה
פרצודא דתותי קלא כו' כש"ת מוהר"ר ישראל זלמן נ"י הנה דבריך בזה שבאו בארוכה לבנות ולסתור ולעקור ולנטוע לרחק ולקרב המרוחקים בזרוע וכבד עלי הדבר לגמור את כולה. ולארוב אצל כל פנה. רק יצאתי להשכילך בינה אשר השקפתי שנים ושלשה גרגרים מידי עברי בין בתרי דבריך. למען תדע כי יקרו בעיני אמריך. אף כי טרידנא טובא בענינים אחרים אמרת ישוב אשוב אליך הא דמנינא לאהדורי ע"י הדחק ועדיך יבא. ע"י ב"א העילום מכאן בשבוע הבא:
פתח דבריך יאירו לפלפל בדברי הגאון מופת הדור מחו' בנ"ב ז"ל לענין אי בעינן בד"מ עדות שאילה"ז וקא מהדרת אפירכא ונפלאתי עליך דשבקית פתחא רבה שהרי דברי הגאון ז"ל כל רואיהם יכירם שהם תמוהים מצד עצמם לפום מאי דסבר התם דבד"מ א"י בחקירות כשר אף מדאורייתא א"כ מה האי דתקון רבנן דלא בעי דו"ח משום נ"ד שהרי להכחשה לא יחוש המלוה ולא"י פשיטא שאין לו לחוש כיון דבאמת כשר והיה להם להעמיד דיניהם על ד"ת שהרי אין כאן נ"ד כלל. וראיתי בדבריך שכתבת שהיה להם לחכמים לתקן דא"י כשר והיה להם להניח דו"ח אדוכתי כו' ומשום הא לא איריא שאפשר לומר דקי"ל לחז"ל דהא דאצריך רחמנא דו"ח לא מטעם הכחשה שבאמת אין לנו לחוש לזה שהרי אף במקום שמכחישין אם יש לתרץ דבריהם שלא יהיה כמוכחשין מתרצינן להו רק דרחמנא אצריך דו"ח מטעם דשמא אינם יודעים ולפי"ז אחרי שבע"כ אנו צריכין לחלק דא"י בחקירות יוכשר ממילא דלא בעי דו"ח כלל שאנו מכשירין העדים בסתם ואמרינן מסתמא לא יפול הכחשה ביניהם והרוצה לשקר יאמר א"י והא דצריך בדיקות אע"ג דבבדיקות א"י כשר היינו באמת רק בד"נ מטעם והצילו העדה משא"כ בד"מ ותמהני שלא הרגשת דבפשיטות תיקשי טורח תקנה זו למה לעקור דו"ח מן התורה משום נ"ד שהרי אין כאן נ"ד כלל אף לד"ת גם מה שהפלגת בדבריך דברי הגאון ז"ל דלענין א"י יש חשש נ"ד וכתבת שלענין דיעבד לא שייך נ"ד כיון שלכתחלה א"צ דו"ח ולשמא איתרמי שיחקור והעד ישכח שכולי האי לא יחוש אני אומר שאף בזה הדין עם הגאון ז"ל שהרי דעת הרמב"ן (והוא הראב"ן כמ"ש בתשובתי) דאף הכחשה בחקירות כשר מדר"ח דתיקון רבנן כדי שלא תנעול דלת מבואר מפשיטות דבריו דאף לענין דיעבד שייך נ"ד (ומה שרצית להעמיס בדברי הרמב"ן שכוונתו כיון דלא בעי דו"ח מעיקרא לא רמי' עליו ולאו אדעתיה ובדיעבד נמי כשר אבאר לקמן דליתא (אלא ששאר הפוסקים החולקים עליו וס"ל להגאון נ"ב דע"כ לא פליגי עליו אלא דס"ל דלא שייך נ"ד שיחוש המלוה להכחשה אבל לא"י שפיר חייש ואיכא נ"ד אף לענין דיעבד ומסתבר הכי כדי שלא נשווי' פלוגתא רחוקה ביניהם אבל מ"מ קשה דמני' וביה אבא כו' לפי סברתו דא"י כשר מדאורייתא א"כ למה עקרו הדו"ח לכתחלה:
וכדי להצדיק את הצדיק דמעיקרא הגאון ז"ל אנו צריכין לומר דס"ל דאע"ג דא"י בדיעבד כשר מ"מ הוצרכו חכמים להפקיע דו"ח משום נ"ד שהמלוה יחוש שהעד ישכח הזמן ואע"פ שא"י כשר מ"מ עי"ז נדמה להדיין שהוא דין מרומה ויסלק עצמו מן הדין וידונו מי שלבו שלם בדבר ויש בזה נ"ד דהא מה"ט לא בעינן מומחין שלא תנעול דלת שלא יצטרך לטרוח אחר מומחין משא"כ להכחשה אין המלוה חושש כלל ולכך אפילו בדיעבד פסול דלא שייך נ"ד וגם מה שהארכת לדחות קושית הש"ך דמ"ש חקירות מבדיקות והראית פני' לחלק בין לכתחלה לדיעבד דלכתחלה סמכו על חזקת כשרות משא"כ כשמכחישין ועוד שיש כאן פסול בגופו של עדות וא"כ א"ש החילוק בין חקירות לבדיקות דבבדיקות עבידי דטעי ונפלאתי עליך דודאי החילוק בין לכתחלה לדיעבד ערוך הוא בפי הש"ך דלכתחלה ל"ח שיהא מוכחשין וכמש"ל דאף במכחישין לפנינו מתרצינן דבורם ומכ"ש באין הכחשה. וגדולה מזו צריכין לומר לדעת הש"ך ז"ל דס"ל דאף בא"י פסול ע"כ דלכתחלה אמרינן דמסתמא יודעין הזמן שאל"כ לא היו באים לב"ד להעיד וכיון דלא אברי סהדי אלא לשיקרא מהני רק דעיקר קושית הש"ך הוא דע"כ מה שנפסל בדיעבד אם הכחישו זא"ז מטעם עדות שאילה"ז דאם אתה אומר שהוא פסול בפ"ע מ"ש מבדיקות דכשר בד"מ ומ"ש דבבדיקות עבידי דטעי כבר קדמוך רבי' הגאון באורים ותומים והגאון בנ"ב שם לדחות דברי הש"ך:
אך לענ"ד אין זה כדאי לדחות ראיית הש"ך שמה שאמרו דבבדיקות עבידי דטעי הוא בבדיקות שאינם בגופן של עדות וע"כ חקירות נמי כיון שאינן בגופן של עדות למה לא נאמר שלא דקדקו אחר המקום והזמן היטב אע"כ דטעמא בחקירות משום דה"ל עדות שאילה"ז ובזה אני תמה על האו"ת שהביא ראיה מזה אומר יין כו' לדעת הרמב"ם דאין מצטרפין אע"ג דלא שייך הזמה ואין זה קושיא כלל שהרי רש"י פי' להדיא החילוק בין חקירות לבדיקות שהזמה תלוין בהם ועלה אמרינן אמר רבא מסתברא כו' אבל אחד אומר מנה שחור כו' אין מצטרפין ופרש"י הואיל ובעיקר העדות מיתכחשו וא"כ ע"כ דטעמא דחקירות דס"ד כשר משום שאינה בעיקר העדות לכך מדייק בבדיקות אבל בחקירות לא כיון דה"ל עדות שאילה"ז וא"כ בזה אומר חביות של יין שפיר ס"ל להרמב"ם דפסול שהרי הוכחשו בעיקר העדות דבזה לא עבידי דטעו ולא מצרפינן להו ועיינתי ברמב"ם פ"ב מהל' עדות ומצאתי מבואר כדברי ע"ש במ"ש דבחקירות שבגוף המעשה ג"כ אם אמר א"י בטל בד"נ והכ"מ תמה ע"ז דהא בש"ס אמרו הטעם דהו"ל עדות שאילה"ז דזה ל"ש בחקירות שבגוף המעשה והלח"מ והמ"ל תרצו דע"כ לא הוצרך הש"ס למיהב טעמא משום עדות שאילה"ז אלא בחקירות הזמן והמקום שהם חקירות חיצונות ואיכא למימר דלא יהבי דעתייהו משא"כ בחקירות דגוף יע"ש ותמצא כדברי ואמטי להכי שפיר קא קשיא ליה להש"ך דגם לענין הכחשה בחקירות מ"ש מבדיקות דהא חזינן דמנה שחור ומנה לבן ס"ל לנהרדעי דמצרפינן אע"ג דבזה מסתבר טפי דדייקי כמ"ש התוס' בב"ב דף נ"ו דאע"ג דבין חטין ושעורין לא דייקי מ"מ בין לבן ושחור דייקי שפיר שהרי צריך לשלם המנה שהלוהו אף שהוא בגוף המעשה כמ"ש התוס' שם בב"ב דף מ"א וא"כ ק"ו הדברים דחקירות הזמן והמקום שאינה תלוין בדבר המעשה עצמה שי"ל דלא דייקי אע"כ דחקירות ה"ט משום דה"ל עדות שאילה"ז וכמ"ש רש"י. וזהו כוונת הש"ך:
איברא שלולי דברי הש"ך הייתי אומר שאין הכרע מהא דמחלקינן בין חקירות לבדיקות לענין הכחשה וגם כוונת רש"י אינו כן ועיקר החילוק הוא דבשלמא בדיקות שאין הזמה תלוי בהם אין הכחשה פוסלת דאיכא למימר לא דייקי מימר אמרי ולאו אדעתייהו משא"כ חקירות אע"פ שאינם תלוין בגוף המעשה מ"מ כיון שהם חקירות הזמן והמקום שהזמה תלוי בהם נהי דתיקון רבנן דלא בעי חקירה לכתחלה מ"מ השתא מיהא דשיילינן להו הזמן והמקום ע"כ צריכי למירמי אנפשייהו ולמידכר וע"כ שברור ליה הדבר כאחותו כי הוא יום זה שאומר עליו שהרי יש לו לחוש שמא יבא עי"ז לידי הזמה כשיטעה ויאמר על יום אחר משא"כ כששואלין אותן בבדיקות אינו מדקדק כ"כ שא"א לבא לידי הזמה דיומא הוא דקא גרים. וזה כוונת רש"י מ"ש בבדיקות שאינה מז' חקירות שהזמה תלויה בהם ר"ל כיון שבזה הזמה תלויה הם מדקדקים שלא יוזמו עי"ז. ומצאתי בחידושי הר"ן שכתב וז"ל ונהרדעי ס"ל דנפקא מכלל בדיקות לגמרי לומר שבדיקות מחמת שאינה עיקר העדות שאם אמר א"י עדותן קיימת ואין הזמה תלויה בהן כו' משום דבבדיקות קילא טפי מחקירות ואין דרך העדות לדקדק בד"מ אלא בראית הזמן שלא לפחות ושלא להותיר כו' מכל מקום בחקירות אע"פ שיהיה העדים שוין בראית הממון פסלינן עדותן מאחר שהזמת העדים תלוי בחקירות א"א לומר שלא יהיו העדים מדקדקין בה כו' עכ"ל ונראה מבואר כוונתו כמ"ש:
ובאמת שלפום ריהטא לא הבנתי מה שרוצה אא"ז הש"ך ז"ל ליתן טעם בהכחשה בחקירות משום עדות שאילה"ז שלא מצינו זה בש"ס כ"א גבי א"י בחקירות דבזה שייך לומר שאין בו דין הזמה שהרי א"א להזימם בעמנו הייתם כיון שזה אינו מגביל מקום וזמן כלל משא"כ היכא שהעדים ביחנו דבריהם כפי הצורך לחקירות רק שהכחישו זא"ז מניין לנו לומר דהוי עדות שאילה"ז שהרי כשזה אומר בלוד וזה אומר בירושלים הרי העדים יכולים להזימם לומר באותו היום עמנו הייתם בחברון וכה"ג לענין הזמן שזה אומר בג' וזה אומר בה' הם יכולים להזימם בג' וה' עמנו הייתם והרי הש"ס אומר כן בפסחים דף י"ב חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאילה"ז הוא דאמר מיטעי קטעינן ומשני דיהבינן להו כולה טעותייהו כו' וא"כ אף אם יש הכחשה ביניהם יותר מכדי שהדעת טועה נמי שפיר יכולין להזימם אלא עיקר הטעם שהכחשה בחקירות פסול כדפרש"י שם דף י"א עדותן בטילה דבהא ליכא למיטעי וקרא כתיב ודרשת וחקרת והנה אמת נכון הדבר שתהא עדותו מכוונת כו' וכ"כ התוס' שם ד"ה באיזה יום כיון דז' חקירות מקראי ילפינן צריך שלא יכחישו זא"ז כו' וכן משמע לישנא דר"ח א' אומר בסייף כו' אין זה נכון ולפי דברי הש"ך דס"ל דגם בד"מ בעינן עדות שאילה"ז קשה בא' אומר בדיוט' עליונה כו' דהוי הכחשה בחקירות אמאי מצרפינן סהדותייהו וכתב הר"ן טעמא שע"י שהמקומות קרובים הוא הצד קולא בד"מ שאין העדים מדקדקים כ"כ בד"מ וכ"כ הריב"ש סימן קצ"ג ורס"ו ע"ש. ולדברי הש"ך אכתי קשה דהא מ"מ עדות שאילה"ז הוא ומה לי שיש להם מקום לטעות בד"מ או לא אע"כ דבכה"ג שפיר הוי יכול להזימן עמנו הייתם במקום שא"א לראות שני הדיוטות ואם כן אף אם אי אפשר לטעות שייך הזמה וע"כ דהכחשה בחקירות טעמא אחרינא הוא דפסול וכמ"ש דכיון דלא עבידי דטעו אין זה נכון ובב"י סימן ל' כתב על דברי הטור שכתב דמיירי ביכולין לראות מזה לזה דאז ליכא הכחשה בחקירות דטעמא דאמר א"י בחקירות בד"נ בטל משום דהו"ל עדות שאילה"ז כו' וכ"ש באחד אומר במקום פלוני ואחד אומר במקום פלוני דבטל כו' ודבריו תמוהים קצת ונראה שהם נוטין למ"ש הש"ך דטעמא דהכחשה בחקירות משום דהוי עדות שאילה"ז ועיין בשו"ת ר"ב אשכנזי סימן שכתב בשם הרמ"ה דמפרש דמיירי שהעדים אמרו שעמדו במקום אחר אלא שהמלוה והלוה היו בדיוטא כו' ואין הפנאי מסכים עמדי לעיין היטב כי אני כותב כ"ז כמעט מבחוץ בהשקפה ראשונה וסמכתי על רוחב כונתך כעת ולעתות הפנאי אשיב אראה לתקוע בה יתד במקום נאמן כי לענ"ד דברי הש"ך צ"ע שא"ל לפי שהוכחש האחד מפי חבירו באיזה זמן היה תו לא שייכא ביה הזמה דלא עדיף מהוכחשו בגוף המעשה דקי"ל הוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה וכאן אין הפסול בעדות מחמת הכחשת החקירות לדעת הש"ך ואין לנו לומר שתהני הכחשה זו להוציא מידי הזמה לכ"ע וצ"ע:
והנה לפי מ"ש החילוק בין חקירות לבדיקות דבחקירות הכחשה פסולה כיון שהזמה תלויה בהן לא עבידי דטעו ולפי זה הי' מקום לומר דבנ"ד לא מהני הכחשה בחקירות לפסול העדות דכיון דלא שייך דין הזמה בקידושין כלל ממילא דאף בחקירות עבידי דטעו. אך דבאמת ז"א דהא בכל ד"מ לא דיינינן בזה"ז דין הזמה ואפ"ה קי"ל דהכחשה בחקירות פסול והיינו משום דמ"מ דייקי כיון דאם תפס לא מפקינן מיניה או כמ"ש הש"ך בסימן ל"ח ואם כן כאן גם כן שפיר אמרינן דדייקו שלא יבואו לידי הזמה ויופסלו לעדות עי"ז כמבואר בהג"ה שם:
ועתה אשובה אראה מ"ש שי"ל דאף הריב"ש מודה בקידושין ועיקר הטעם דכיון דבעי רבנן ובטלוה לחקירות ודרישות שוב הו"ל כמילתא דלא רמיא כו' משא"כ בקידושין שהוא דין מרומה אם תכחיש האשה והו"ל למידק ורצית להעמיס זה גם כן בדברי הרמב"ן שהביא הש"ך דס"ל דהכחשה בחקירות כשר וזה מטעם דכיון דא"צ דו"ח לא רמי' עליה למידק אהובי ידידי אם אמנם כי ערבו לנפשי פניני אמריך ושמחתני בפעליך בראותי כי אתה מתחקה על שרשי סלעי הראשונים ז"ל להוציא מימיהם ואתה חותר בקיר לעיניהם ויפה כוונת ע"ד הפלפול והחדוד. אולם שפת אמת תכון תקום ותתעודד כי לא נאמרו הדברים אלא בבע"ד וכגון ההוא דאמר בצד עמוד פלוני כו' וכיוצא בו דבדבר שאין בו תועלת אין איש שם על לב להיות מעלה בזכרו את אשר כבר עשוהו מה שא"כ בעד המעיד לפני ב"ד כל ששואלין אותו ואמר חזקה מידק דייק ורמי אנפשיה ומידכר ואם לא יזכור בבירור יאמר א"י ולא יעיד היפוך הענין בבירור. ומה בכך שבשעת העדות לא נתן על לבו לפי שהיה סבור שלא יחקרו אותו משא"כ עתה ששואלין ודורשין ממנו היה לו לדקדק שלא לדבר תהפוכות. ובפרט לפי מ"ש דסברא גדולה היא כיון שהוא דבר שהזמה תלויה בו שהוא מתיירא פן יתבדה ויאחז (וצ"ע בשו"ת הריב"ש סימן קכ"ה לענין ביטול מודעי כתב שם סברא זו דלמילתא דלא רמיא גם לענין העדים כיון שלא הוזמנו להעיד אפשר שאמר הבעל הן ולא נתנו על לב והביא ראיה מההוא דשבועות היכא שבאו עדים והכחישוהו דמחלק בעל המאור בין הזמינם להעיד וכ"כ הש"ך דעת הרבה פוסקים כן וס"ל דלדינא שניהם אמת עיין בס"ק ו' ומהריב"ש יש לדחות דנראה דלא ס"ל לדינא כבעל המאור רק דמייתי דטפי יש לסמוך על העדים שהוזמנו אך מדברי בעל המאור ושאר פוסקים שהביא כאן חסר איזה תיבות) ולדבריך אם כן בטלה עתה דין הזמה שהרי מצי למימר מטעי קטעינן ביום המעשה דמילתא דלא רמי' עליה הוא כמו דפריך בפסחים אחקירות דאיזה שעה ול"ש תירוץ הש"ס הכא ועוד שלדבריך דחקירות דפסלה בהן הכחשה הוא לפי שהצריכה התורה דו"ח והוי מילתא דרמי' עליו בשעת ראיית המעשה וכה"ג כתבתי סברא זו לענין בדיקות. אם כן הגע עצמך היכא שלא כוונו בשעת ראייתם להעיד רק לראותם בלבד דנימא בזה דאם הוכחשו בבדיקות כשר כיון דממילא קא חזו ולא עלה על לבב להעיד אף אנו נאמר שלא שמו על לב לדעת פרטי הענין ויהא הכחשה בדו"ח בכה"ג כשר אף לד"ת. וזה דבר שא"א לאומרו דאם כן בבדיקות לא נצטרך לבדוק אותם כלל כיון דאף הכחשה כשר היכא שלא כיוונו רק לראות א"ו דליתא. גם מ"ש דבקידושין שפיר נותנין על לבם לפי שהם חוששין שמא תכחיש אינו מוכרח דמה"ת יעלה על לבם כיון שהם יודעין האמת כמו שהוא וכמו שאין חוששין לדין מרומה מה"ט ובאמת בריב"ש סי' רס"ו שכתב שם דעתו דדין מרומה אם אמר אינו יודע בחקירות לא בטלה העדות שם מיירי לענין קידושין ואפ"ה כתב כן:
ואם באנו לחלק מסברא לשיטת הראב"ן דס"ל הכחשה בחקירות כשר היה אפשר לומר דודאי כל שהוא עד והב"ד שואלין אותו בחזקת חקירה ל"ש כלל לומר לאו אדעתיה רק אם אומר א"י אבל אם הוא מגביל המקום והזמן אית לן למימר שחזקה שכך ברור לו שאל"כ לא היה אומר בבירור כיון שהוא רוצה שתתקיים העדות ואם יאמר על יום אחר יש לחוש פן יוכחש עם חבירו ויופסל העדות והשתא י"ל דבאמת חכמים לא רצו לעקור ולהפקיע ממון היכא שדבריהם סותרים זה את זה בחקירות כיון דהתורה גזרה שהעדים שלא דקדקו בחקירות יופסל עדותן וראו חכמים שיש בזה נ"ד בפני לוין לכך העמיקו עצה לחתוך הדין דהכחשה בחקירות כשר וממילא שאין כאן חקירות ד"ת כלל דכיון שהכשירו הכחשתם ממילא דלא קפדי לדקדק כיון שלא יפסל העדות בכך ולכך אומר היום שעולה בדמיונו ועבידי דטעו וגם מדיני דאורייתא אין כאן פסול ולפי זה בקידושין שעיניהם הרואות האשה הנצבת בב"ד וזאת אומרת לא נתקדשה וכחשם בפניהם תענה דבכה"ג הו"ל כדין מרומה ופשיטא שהיה להם לדקדק בעדותן לומר דבר על אופניו כיון דבכה"ג לא אמרו חכמים להכשיר וממילא דשפיר נפסל כשיש הכחשה דהא בהא תליא:
ולפ"ז א"ש נמי מה שהקשית דנוקמי הך דחבילה במכחישין זא"ז בחקירות דלענין קידושין לא בעינן עדות שאילה"ז ולענין ממון בעינן. ולפי מ"ש א"ש שהרי ע"כ לומר דהש"ס אינו רוצה לאוקמי שלא היו עדות הקידושין והחבילה בענין א' דאם כן בפשיטות מצינן לאוקמי שאומרים מעשה הקידושין ביום א' ועל חקירות הקידושין לא נפסלו או שלא היו העדים מעידים רק על הקידושין ולא על החבילה כלל וע"כ דהש"ס לא ניחא ליה לאוקמי בכה"ג דמשמע ליה דמיירי שעדות הקידושין והעבדי' והחבילה היו נחקרים בחקירה אחת וכמות זה כן זה ולפ"ז א"ש דאפילו תימא דעדות המכחישים בחקירות כשר בקידושין מ"מ היינו מטעם שאין מדקדקין בחקירות בקידושין כיון שאין בו דין הזמה. אך כ"ז בעידי קידושין בלבד כיון דאין בזה משום עדות שאילה"ז ממילא שלא היו להם לעדים לחוש שמא יופסל העדות ע"י הכחשתו או שמא יבא הדבר לידי הזמה כיון שאין כאן דין הזמה אבל בההוא דחבילה שבאו גם על עסקי ממון שאלו אומרים זאת אשתו וזה עבדו וזו חבילתו אם כן שוב הו"ל לדקדק בחקירות כדי שלא יבואו לידי הזמה וגם כדי שלא יופסל העדות לענין ממון ואם כן העדות פסול אף לענין קידושין:
וכל זה לפלפולא אבל באמת עיקר הטעם כמש"ל דודאי עדי' מדקדקין בחקירות כיון שהזמה תלויה בהן והלכך א"י כשר אם נאמר דלא בעינן עדות שאילה"ז והכחשה בחקירות פסול בכל גווני אף בקידושין וכן מבואר בריב"ש סימן רס"ו והראב"ן סבירא ליה דהכחשה בחקירות כשר משום נ"ד תקנו רבנן שיהא כשר ואין הטעם כמ"ש שאין כאן עקירת ד"ת דהשתא אינם מדקדקין לפי שיודעים שלא יופסל העדות ע"פ תיקון חז"ל דז"א דאם כן לא יועיל הזמה דשמא מטעי קטעי אע"כ דלעולם הם מדקדקים באמירת איזה יום ושאר חקירות מחמת הזמה התלויה בהם אלא דסבירא ליה לראב"ן דגם זה בכלל התקנה דלא בעינן דו"ח וכמבואר בתשובתי בשמו ועיין באה"ע סימן י"ז הסכמת הפוסקים דהכחשה בחקירות פסול אף לענין עדות אשה שמת בעלה ואין להאריך ומה שתמה על דברי הב"ש מ"ש דהכחשת האשה הוי דין מרומה שהרי בכל ד"מ לא חשבינן ליה ד"מ מחמת הכחשת הבע"ד כו' אמת שעמדו בזה חקרי לב. אולם לבבי ידמה שכוונת הב"ש בזה כמ"ש הריב"ש סימן רס"ו וז"ל ובודאי אין לך מרומה גדול מזה שיאמר אדם שקידש אשה חשובה בלתי שידוכין ושלא בפני קרובים ושלא בעשרה ובהכמנת עדים דרך ערמה עכ"ל. ונראה דמריב"ש לאו דווקא מחמת צירוף כל אלה סבירא ליה דהוי דין מרומה אלא אפילו בקצת מאומדנות אלו סגי למשווי ליה דין מרומה כיון שיש אומדנא שלא נתקדשה בצנעה והיא מכחשת וכדאמרינן בכתובות מ"ד אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעה והיינו דווקא התם כיון דאיכא סהדי קמן ואמרי ראינו שנתקדשה הא לא"ה אמרינן דמסתמא קלא איכא כו' וכמ"ש בתשובתי סברא זו לענין גירושין והלכך הו"ל דין מרומה וזהו כוונת הב"ש אלא שקיצר בלשון כדרכו. ומ"ש דלענין זנות פשיטא שיש לתמוה דמה בכך שהוא מכחשת שאין הדעת נותנות שתודה כו' גם בזה י"ל לפי מאי דאיתא בש"ע י"א שאם באו עדים שא"א זינתה צריכין דו"ח ודאי סברא טובה היא דהוי כדין מרומה דהיאך יש לנו לאמת דבריהם בפשיטות שזו תעשה מעשה אשה זונה שלטת ועיניהם רואות ולא מנעו אותה מבא בדמים בחיל או בכח ולאל ואף אם מענה בפיהם שלא היה יכולת בידם להציל אף באחד מאברים מכל מקום כל כי האי מילתא דו"ח בעי כי היא צועקת לא פעלתי און. והדבר פשוט דזנות בעדים ל"ש ואע"פ שהתוספות כתבו בכתובות ובגיטין דזנות בעדים והתראה ל"ש ולר"י אף בכה"ג חששו ותקנו זמן מ"מ נראה דל"ש כ"כ דנימא שהוא פשוט וטפי לא שכיח מההוא דהריב"ש דקרי ליה דין מרומה לפי שמעידין שקידשה בלא שידוכין כו' רק דמ"מ שפיר דמי למיעבד תקנתא כיון דזימנין דמתרמי הכי ועיין במפורשים שם ולקצר אני צריך ועיין בכנה"ג סימן ל' שכתב בשם תשובת הרא"ם דאם האשה מכחשת אף הרשב"א מודה דצריך דרישה וחקירה ורמז לו הב"ש שם וכ"כ בתשובות ר"ב אשכנזי וז"ל חדא כיון שהוא מכחשת וצועקת על הדבר הרע הזה והלכך מחזי כרמאות וכמ"ש ר"י כו' ומה שתמהת דלדברי הב"ש דרמ"א מיירי בשניה' מודים מאי רבותיה דרמ"א דגם להפוסקים כד"נ דמי הא א"צ עדים רק לקבלת הקידושין כו' פשוט דנ"מ אם קיבלה אח"כ קידושין מאחר שא"צ גט דהעדים הראשונים אף שלא נחקרה עדותן יש בהן מועיל כיון שלא הכחישתן וגם נ"מ שאינה מכחשת שקיבלה רק שאומרת לשחוק כוונתי ובזה מועיל עדותו אף שלא נחקרה. איברא שדברי הב"ש בזה ובסי' י"א הם מוקשים ממ"ש בסימן י"ז סעיף ק"א ובקונטרסים השייך לתשובתי כתבתי בזה. גם ביארתי שם דברי המרדכי שהביא הב"י בח"מ סי' ל' והנה במ"ש דנוקמי הך דחבילה כגון שהוכחשו בחקירות י"ל דלכאורה קשה דלמה לא קתני א' נותן גט וא' כונס ואמאי קתני צריכה שני גיטין. אך י"ל דגם השני אסור כיון דאיכא שני עדים שהוא עבד ואסור בבת חורין. ועוד י"ל ע"פ מ"ש הראב"ד שם דלכך לא הוי עדות מוכחשת דמיירי שאין מעידין על שעה ידועה ואיכא למימר גירש זה ונשא זה. והשתא א"ש דלא מצי למיתני א' כונס שהרי יש לחוש שמא זה הנושא הוא היה המקדש בראשונה וגירש דהא מה"ט השני צריך ליתן גט דאמרינן שמא הוא קידשה באחרונה אחר שגירש זה וא"כ אף הגט אינו מועיל שיכנסנה האחר כיון שכבר נשא וגירש ונמצא מחזיר גרושתו משנשאת. ואפשר שזהו כוונת הראב"ד במ"ש דאל"כ לא היתה צריכה גט מא' מהם ר"ל שעכ"פ מא' מהם לא היתה צריכה גט שא' מהם מותר לישא אותה. והנה לכאורה בפשיטות י"ל שלכך א"א לאוקמי בהוכחשו בחקירות כיון דעכ"פ לכתחלה אין לדיין לחקור אותם לא בקידושין ולא בד"מ ודחיק' ליה להש"ס לאוקמי שעבר הזמן וחקר אותם אף שלא היה צריך. אך י"ל כיון שיש ב' כתי עדים המכחישין הו"ל דין מרומה. ואף לכתחלה צריך דו"ח. אך לשיטת הראב"ד דס"ל שאין מעידין על שעה ידועה ואין כאן הכחשה בין העדים אבל אין כאן דין מרומה כלל והשתא א"ש בממ"נ דלהראב"ד אף דלדידיה א"ש דלא מצי אי כונס כמ"ש מ"מ א"א לאוקמי בהוכחשו בחקירות שהרי א"צ חקירות כלל שאין כאן דין מרומה ושיטת הרשב"א א"א לאוקמי בהוכחשו בחקירות דאע"ג דלדידיה שפיר צריך חקירות כיון שנראה כדין מרומה מ"מ תיקשי למה לא קתני א' כונס וא' נותן גט ובשלמא אם לא הוכחשו בחקירות א"ש כמ"ש לפי שיש כאן עדים שהוא עבד משא"כ כשהוכחשו בחקירות הרי לענין עדות שהוא עבד הוא דבר שבממון והכחשה בחקירות פסול וא"כ שפיר יכול לישא אותה וא"ל מחמת דשווית' נפשה חד"א שהרי אמרה אלו עבדיי ז"א דא"כ אמאי קתני וגובה כתובתה מן החבילה שהרי זה השני מצי טען היה לך להודות האמת שאת אשתי ולא היתה צריכה גט ממנו וא"כ היא נתנה אצבע בין שני' כו' ואין לה כתובה משא"כ השתא דמוקי בע"א א"ש דלא מצי למתני א' כונס דאידך שאומר זה עבדי פלגי' דיבורי' ומצטרפינן הוא והעד לענין זה שזה אסור לישא בת חורין. גם יש לומר דלמאי דמוקי בע"א שפיר מצינן לאוקמי שיש ע"א גם להאשה ושניהם מצטרפין לאסרו בבת חורין (וקצת יש לדחות דכה"ג הו"ל כהכחשה בחקירות ואין מצטרפין ועיין בתשובתי בזה) משא"כ לס"ד לא מצינן לאוקמי שגם לה יש עדים דא"כ אמאי צריכה שני גיטין וכמ"ש אא"ז מהרש"א ואף לכתחלה תנשא בכה"ג כיון שאומרת ברי לי ויש עדים על טענתה וכמ"ש במקום אחר. ודו"ק:
ובדרך אחר י"ל דלא מצי לאוקמי בהוכחשו בחקירות דהא הו"ל דין מרומ' וע"כ צריך לאוקמי בא"י בחקירות ואם כן תיקשי אמאי צריכה שני גיטין וא"ל משום דבקידושין לא בעינן עדות שאילה"ז ז"א דמידי הוא טעמא אלא משום דא"א לקיים בו כאשר זמם תו לא בעינן עדות שאילה"ז והתם ליכא למימר הכי דהא קושית הגמ' הוא אליבא דרב דאמר המקדש בע"א אין חוששין ורב הוא דאמר בירושלמי דיבמות הכחיש עדי' בתוך עדים לא בטלה כו' והוכיח מזה הגאון בנ"ב סימן מ"ו דרב ס"ל דאף ע"ג דבעינן עדות שאילה"ז מ"מ לא בעינן שנוכל לקיים כאשר זמם יעו"ש באורך וע"ז יש לומר דאף לענין קידושין דלא מצינן לקיים כאשר זמם מ"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם כן א"י בחקירות פסול בקידושין ואמאי צריכה שני גיטין אלא ע"כ דמיירי בע"א ועוד יש לתרץ בכמה גווני ולחכם כי"ב די בהערות אלו תן לחכם כו'. ובאמת לפי מה שרוצה הש"ך לדון ולהורות דבממון בעינן עדות שאילה"ז יש לפקפק שאיך יועילו העדים הללו לגבי האשה שלא תהיה מותר החבילה שלה בספק דהא הו"ל עדות שאילה"ז דהא האשה אין לה ראיה כלל שהחבילה שלה ואף בלא עדים אלו דינא הוא שהחבילה תהיה מונחת עד שיבא אליהו אם כן אי מתזמי הנך עדי' א"צ לשלם להאשה שהרי מכל מקום אין החבילה בחזקתה עד שנאמר שהם הפסידוה ואף היום היא תלויה ועומדת בס' ואף שצועקת שלי הוא לא מפי' אנו חיין עד שתביא ראיה לדבריה וגם אם תביא עכשיו ראיה שהוא שלה מכל מקום אין העדים צריכין לשלם שהרי מצי אמרי מי ידעינן דאתי עדים שהחבילה שלה וכן קשה בכל מקום דקי"ל יהא מונח דלא יועילו העדים בזה וכה"ג איכא לאקשויי בריש ב"מ בכמה דוכתי וזה שקשה בד"מ במקומות הרבה ואין קונטרס קטן זה מכילתו וצריך לעיין להעמיד דבר זה דבעינן בד"מ עדות שאילה"ז על מכונו. ולא עת האסף פה ומ"ש מסוגיא דסנהדרין ותמהתי על הגאון בנ"ב מ"ש דכיון שידעו הזמן אמרו האמת זכורני שעמדנו בזה לפני ימים כביר וגם שמעתי רבים מתמיהים בזה. ועתה עיינתי וראיתי שכ' ואקדים לך מ"ש רמ"א בתשובה כו' דאי להפסידה כתובתה כיוונו לא היו צריכים להעיד שראו ששכבו כו' מבואר מזה דבלא הקדמה זו מתשובת רמ"א היה מקום לומר שאע"פ שיש להם מקום להמלט ולומר באופן אחר מ"מ מצי למיטען אנו לאוסרה כיווננו ואעפ"כ לא אמרנו בסתם משום שאמרנו האמת כמות שהוא ואף ע"פ שמזימין אותם מכל מקום הם לעצמם מתחזקים במעוזם ואומרים עדיין שהאמת אתם והנך סהדי שקרי נינהו אף ע"פ שאנו מאמינים לבתראי שהראשונים משקרים מכל מקום אין מחמת זה הכרח שכיוונו להורגה דמ"מ אמרינן דסתמא קאמרי כפי מה שהיה מדומה להם במחשבתם או שמעו מפי אחרים ולא איכפת להו ואפשר שלא ידעו אם יש כאן חיוב מיתה כלל כמ"ש התוס' ומה שאמרו בדבריהם הזמן והמקום הם מתנצלים שאמרו כפי מה שידעו האמת ואף דאנן לא מהימנין להו מ"מ כיון שעכ"פ אין הכרח מזה שבאו להורגה שהרי אפשר שלא ידעו מזה כלל. ולכך לא דקדקו לומר א"י לכך אין נהרגין:
ואמנם לכאורה י"ל דבלא"ה קשה אם נימא דלאוסרה על בעלה לא בעי דו"ח א"כ איך יכולין לומר לאוסרה כו' שעיניהם הרואות שהב"ד דורשים וחוקרים והיה להם להרגיש שלא על חנם באו החקירות הללו ומסתמא הם רוצים לדון אותה להריגה וראיתי בדבריך שהרגשת בזה אלא שכתבת דאף שהעדים מרגישים שבאים להורגה ג"כ יכולין לומר אנו לא באים להורגה רק לאוסרה וכה"ג ז"א כדמוכח בב"ק בסוגיא דליעודי תורא עיי"ש. וא"ל דאף ע"פ שהרגישו בחקירות מאי הו"ל למיעבד ז"א דהא קי"ל דעד שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו. אך י"ל דנהי דעדי זנות כד"מ דמי א"צ דו"ח מ"מ בדין מרומה צריך לכוון שהעדים ידעו בעצמם שבדו מלבם דברי שקר הוא מדמין שהדיין מרגיש בדבר ונראה לי דין מרומה כי כן אורחות כל אדם כאשר כוזב, בכל דבר ותפעם רוחו בקרבו בחשבו כי האדם יראה ללבב ומכיר בשקרו ולכך סבורים שהדיין דורש וחוקר אותם כדי להוציא הדין לאמיתו לאוסרה על בעלה ולא עלה על לבב לשום דבר אחר ולפ"ז תו לק"מ דה"ל א"י בחקירות ז"א כיון שלפי דעתם עיקר החקירות בזה משום דין מרומה וא"כ בע"כ הוצרכו לומר איזה יום שאם היו אומרים א"י לא היו יכולין לאוסרה משא"כ היכא שאין הדין מרומה יש לומר דלאוסרה כד"מ דמי ואפילו א"י בחקירות כשר ואף לשיטת הריב"ש דס"ל דא"י בדין מרומה כשר מכל מקום נראה דמודה בהא שאף עפ"כ יכולים הם להתנצל שלכך אמרו הזמן כיון שנדמה להם שהדין למראה עיניהם ישפוטו לדין מרומה וכשיאמרו א"י סלקו עצמן מהדין וגם אפשר שיפסול העדים עי"ז אם יתחזק בלבו ביותר דהא מילי דכדיבי נינהו כשרואים שהם למדו לשונם לומר א"י ועבידי לאחזוקי שקרייהו:
איברא שלפע"ד מעיקרא לק"מ דע"כ לא אמרינן התם דהיכי דאמרו דאיתרו ביה מעיקרא או מעידין שזינתה וחזרה וזינת' דמיקטל' היכא שהוא מורגש מתוך העדות עצמו שאז ע"כ בשעת עיקר העדות היתה כך כוונתם מה שא"כ היכא שבשעת עיקר העדות שפיר מצי למימר לאוסרה באנו ואף ע"פ שע"י תשובתם בדו"ח מחשבתם ניכרת שבאו להורגה מכל מקום אין מקום להזמה על כוונת גוף העדות שלא היה מוכח מתוכו שבאו להורגה ועל עדות החקירות עצמו לא שייך ביה חיוב הזמה וגדולה מזו נראה פשוט דאם תיכף אחר העדות מילא בפיהם לומר שנפשם יודעת שיש בעדותן כדי לחייבה מיתה מכל מקום כיון שבשעה שהעידו לא מוכח מידי לא איכפת לן במה שאמרו אח"כ ואף ע"פ שעדיין היה אז בידם לחזור מכל מקום משום זה אין לחייבם מתורת הזמה. וזה ברור לענ"ד ואפשר להעמיס גם זה בכוונת הנ"ב שהעדים מתחזקים במעוזם ומתנצלים שאומרים האמת ואף דלא מהימנינן להו מ"מ בזה אין חיוב הזמה כיון שיכול להיות שבשעת העדות לא כיוונו רק לאוסרה תו לא איכפת לן במה שיש לנו ידים מוכיחות מהרגשת החקירות שבאו אח"כ ואם אמרו מעצמם ביום פלוני זינתה פלונית נראה פשוט דבכה"ג נמי א"ל דע"כ רצו להעיד להורגה דפשיטא די"ל לפי מה שלא עלה דעתם שהב"ד ידונו להריגה אמרו ולאו אדעתייהו ואין להאריך:
והנה יש לי פלפולים הרבה בסוגיא זו ובדברי אא"ז מהרש"א ז"ל אך מוכרח אני לדלג ולקצר זולת עוד דבר אחד אכתוב איידי במה שהבאתי קושיא בשם הגאון החסיד מוהר"ר שמעלקי ז"ל דין הניין לי כי זה ימים כביר שעמדתי על קושי' זו בחידושי ושמחתי דהוינא בר מזלא להא מילתא ומ"ש דיש מכאן ראיה להנ"ב אין מכאן ראיה דאף ע"ג דלא בעינן שיוכל לקיים כאשר זמם כיון דבלא"ה לא שייך כאשר זמם בקידושין מכל מקום יש לומר דעדות שאילה"ז בעינן וכמש"ל בשמו שכ' כן אליבא דרב בירושלמי אף היכא דמצינן לאוקמי ולקיים כאשר זמם י"ל דסבירא ליה דאף דאינו מתחייב בהזמה מ"מ ראוי להזמה בעינן ועיקר פלפול הנ"ב הוא רק לומר דכיון דא"א לקיים כאשר זמם תו לא בעינן עדות שאילה"ז וזה לא מוכח מכאן ובחיבורי הקשיתי לשיטת הש"ך וכתבתי שם גם כן דלהסוברים דלא כהש"ך בד"מ ולדברי הנ"ב לענין קידושין א"ש:
ומ"ש לפרש הירושלמי אבל בכסף לא ופירשת דכיון דבעי דו"ח בשביל הקידושין למ"ד כד"נ דמי א"כ לענין הכסף הוי עדות שאילה"ז. תמהני דודאי אם נאמר כד"נ דמי ודאי בעיקר עדות שאילה"ז לענין הקידושין גופייהו. גם דלענין הכסף מאי עדות שאילה"ז שייך ביה דהרי אף אם יוזמו העדים מה יצטרכו לשלם הלא לא הפסידו כלום לא להאיש ולא להאשה דאע"פ דמשכחת לה כגון שאומרים שקידשה במחילת מלוה וכה"ג טובי מכל מקום רחוק לאוקמי בהנך גווגי. והדבר מבואר דמטעם נוגעין בעדות אתי עלה כמ"ש כל הפוסקים. ובחבורי כתבתי לפרש דברי הירושלמי באופן נכון וגם תרצתי פוסקים הנ"ל ועוד חזון למועד. ומ"ש דיש לפקפק על הקושיא הנ"ל דשאני בנידון דהרמב"ם שא"א להיות בשום צד בעולם כו' נפלאתי אטו התם מי לא משכחת לה שהם אומרים שלא היה המעשה בשעה פלונית ואפשר היה קודם לו או אח"כ או במקום אחר אע"כ כיון דבשעה ומקום שהם מעידין ע"כ לא היה ואין ע"ז תורת הזמה וא"כ ה"נ דכוותיה כיון דעיקר טעמא הוא לפי דבעינן שסרה גופו של עדות ע"י הזמה וכבר סרה גופה של עדות ע"י הכחשה והך הזמה תו לא מהני ביה ואע"ג דבהכחשה מאחריני אמרינן תחלת הזמה הוא מכל מקום בכה"ג שאותן המזימין הם מכחישין לא אמרינן הכי וא"ש. הגע עצמך אם עדים מעידים שראובן ושמעון היו שלוחים לקדש אשה פלונית ואח"כ באו עדים ואמרו אתם וראובן ושמעון השלוחים עמנו הייתם במקום פלוני ולא היה קידושין כלל דינא הוא שאין הזמה ההוא מועלת להרמב"ם כיון דפתיך בין הכחשה בהדה ואם כן הכא דהן הן שלוחיו והן הן עדים הוי ממש כה"ג ואין מקום לנטות. ועיין באו"ת שהביא קושיא כזו בשם הגאון מוהר"ר חיים יונה ז"ל בסוגיא דפלוני רבעני ומחמת כי הנוסעים אצים יצאו מבוהלים ודחופים. כצפרים עפים וגם כי מקול המונם ראשי נמלא וידי רפים. הוצרכתי להפסיק פה ואמרתי אציגה נא עמך מה שעלה ראשון במחשבה. וד' הטוב יישר חילך לאורייתא וחיית ורבית תחזקנה ידיך והיה שדי בצריך ולהני לך חמרא דאבוה להשיבך על מי מנוחות. לשקוט על שמריך דברי אוה"נ דורש"ת:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: