אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ב › שאלה נד

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ב · שאלה נד

שאלה נג

שאלה זו נשאלה מלפני כבוד הדרת. ש"ב הרב הגאון הגדול מופת הדור מוה' שמואל אב"ד דק"ק טארניפאל והקרייז יע"א והגאון נ"י כתב שכבר דקו רבנן הא מילתא גדולים חקרי לב וברוחב בינתו העמיק בזה הענין בחריפות ובקיאות ובהסכמה עלה שלכתחלה יש לכוף להאיש הבליעל הזה לגרשה ואם לא יחפוץ האיש איתתא שרי בלא גט ומאשר יקרתי נכבדתי בשלחו לידי תשובתו הרמתה לשים עיני עליו ולחוות דעי גם אני:

וז"ל השאלה מעשה אירע בק"ק זוקיב שנער א' הוציא קול שקידש בתולה א' ואדון העיר קרא להעדים והעידו בפניו ע"פ שבועה כמנהגם ואח"ז נתגלגל הדבר ובא לפני ב"ד של ישראל והיה הכחשה בין העדים דהיינו שע"א מעיד שהיה המעשה ביום ב' בחודש אדר והיה אז יומא דשוקא הנקרא יריד בקהלתם לפני הפורים בשנה זו ולא היה יריד אחר קודם פורים אחר יריד שהיה המעשה וא"י כמה ימים בחודש היה המעשה רק אמר אני יודע שהיה ביריד קודם פורים ועד השני אמר שאינו יודע החדש שהיה או סוף שבט או אדר ובאיזה יום ג"כ א"י רק אני יודע שהיה ביריד קודם פורים עש איז ניט גיוועזין באותו שבוע וואש פורים איז גוועזין וידוע לכל אנשי העיר שיריד הנ"ל לא היה ביום ב' רק ביום ה' גם העידו שני אנשים כשרים על ע"א מב' עדי קידושין הנ"ל שפעם א' היה על חתונה וע"א היה שמה ג"כ ונגנב פארטשיילא חדשה לא' מהם וצווח האיש והכריזו בקהל בחרם ולא אמר כלום ואח"ז נתוודע הדבר שא' מהעדים הנ"ל גנב אותה וצוה הפ"ח שיחזיר הגניבה ולא הודה העד הנ"ל רק אח"כ אחר כפיית המנהיגים החזיר הפארטשיילא והעד התנצל שהודה קודם לפני הבע"ד רק שרצה שיתן לו שני זהו' ושאל השואל אם יש איזה חשש בקידושין אלו או לא והבתולה אשר הם אומרים שקידשה מכחשת העדים ע"כ השאלה כפי אשר העתקה ש"ב הגאון נ"י:

תשובה אם אמנם המשכילים יזהירו. על מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם ושפתיו אחור יזורו כאשר חכמים הגידו ומבין שורתם יצהירו. בפרקא דקידושין פתח דבריהם יאירו. לפתוח ראשון. כי עריות מדור המבול קשין ומזקנים אתבונן. כי יתחמץ לבבם וכליות' ישתונן. בבואם אל בית הנשים. עתים חשים. ושמעתי שפורשים. במקום שיש אנשים וכתובה לא בעו. אף כי חכמים המה ולהיטב לא ידעו. לא ערבה נפשם לגשת. להתיר חבלים וצירים מעשה רשת. מדאגה מדבר פן יראו התלמידים שאינם בני תורה. וירומו ראש להקל בדבר ערוה החמורה. מתוך חומר בלי צורה. זה דרכם מעולם. עדיים לבלום וישמחו כי ישתוקו ועזבו לאחרים אשר דעתם יפה. להמציא מזור ותרופה ונתתי בלבבי מורך. כי אנכי היום רך. ואם לפני גדולים חקרי לב כך עלתה במחשבה. אני אנה אני בא. ושאני מר שמואל דרב גוברין ופקיע שמיה כרב נחמן בדרי'. הן יסגור ויפתח בדורו כשמואל בדורו ואנן מה נעני אבתרי'. ואמרתי דבר וחזרתי כי אמרתי. הנה דבר זה יפתח ברבוותא. וכל דאתי אדעתה דידהו אתי והם אמרו דבעו רבנן עלה דמילתא. ובטלוהו ואמרו דהא בקידושין ליתא. ומר שארי דורש כמין חומר. וגזר אומר על המקדש לכוף כאגמון ראשו. ותקצר נפשו. לפוטרה בנימוס וחוקה. ולא יהא לו זאת לפוקה. זאת ועוד אחרת. ואם באלה לא יווסר אז יורה יתיר וכ' לה ספר הרי את מותרת. דהנך קידושי לית בהו מששא. ואנא אתינא לאימשוכי בתרייהו ולמילף מחידושא שחידשו בה רבנן דברים. מפנינים יקרים:

וזה החלי בעזה"י. דין זה יפרד והיה לשלשה ראשים הראש האחד יפנה אם יש מקום לבטל העדות שהעידו על הקידושין מחמת שהם מוכחשין בחקירות שהא' אומר שהיה ביום ב' וביריד והוא מוכחש בעדותו מפי בני העיר שהכל יודעים שלא היה רק ביום ה' והשני שאומר ביריד סתם ואינו אומר באיזה יום הוי כאומר ביום ה' וק"ל בש"ע ח"מ סימן ל' דאע"ג דק"ל דד"מ א"צ דו"ח מ"מ אם נחקרה עדותן והוכחשו בחקירות עדותן בטילה וא"כ אפילו תימא דקידושין לדיני ממונות דמי דלכתחילה לא בעי דו"ח יש לבטל הקידושין. ואע"פ שהש"ך שם הביא דעת הרמב"ן סימן מ"ג שהשיב לרבני רעגנשפורג דאף הכחשה בחקירות כשר בד"מ כבר כתב בזה ש"ב הגאון נ"י דיחידאה הוא וכל הפוסקים פסקו דלא כוותי' כמ"ש הש"ך שם ובסי' ל"ג וגם הביא ראיה מהש"ס דלא כהרמב"ן ז"ל מהא דמוקמינן הא בריש פ' אד"מ בדרישה וחקירה בדין מרומה וזה ניחא אי אמרינן דאם מכחישין בחקירות פסול שיש שפיר להוציא לדין לאמיתו אבל אי אמרינן דאפילו יוכחשו בחקירות כשר מאי שייך להוציא הדין כו' ואני תמה על שכתב הגאון נ"י בראי' זו דהא באמת הוא דבעינן חקירות כדי שנוכל לקיים בהם דין הזמה אם יזומו אלא דבד"מ משום שלא תנעול דלת עקרו רבנן לדו"ח והעמד עדים אלו על חזקתן שכשרים הם ולא ימצא עליהם עידי הזמה משא"כ בדין מרומה אז צריכין דו"ח שקרוב הדבר שימצא עידי הזמה וכשלא יחקור אותם לא יהא יכול להזימם וכה"ג אמרי' בכריתות דף ך"ד גבי עידי שור הנסקל שהוזמו כו' מסתברא היכא דאמר שורך נרבע אבל אם אמר אתה רבעת לא מפקיר דמימר אמר טרחנא ומייתינא עדים ע"ש. וה"נ בדין מרומה אז יש לחקור אותם כדי שאם יבואו עידי הזמה יוכלו להזימם משא"כ כשאין הדין מרומה לא חששו לעידי הזמה דלא שכיח ואף לפמ"ש הטעם דבעי דו"ח בדין מרומה כדי להוציא הדין לאמיתו נמי א"ש דמחמת החקירות י"ל שיודו ויחזרו בהם וא"ל דא"כ ישאלו להם בדיקות ז"א דבחקירות שפיר יחושו לעצמם מדאגה בדבר פן יוזמו וכמ"ש רש"י בב"ק דף ע"ה ע"ב ה"מ היכא דאמרי לא ידענא באיזה יום כו' דליכא למימר להכי עבדי דמסתפי דלא ליתו סהדי דלזמנהו כו' משא"כ בבדיקות שאין הזמה תליא בהם כלל:

ועוד נלפע"ד ברור כיון שטעם הרמב"ן כ' הש"ך בשמו דס"ל דלא קי"ל כר"י דאמר המכחישין בבדיקות כשרה דמשמע הא בחקירות פסולה כיון דקי"ל דד"מ לא בעי דו"ח הלכך אף אם הוכחשו בחקירות כשרה וע"כ דסבירא ליה דגם בזה שייך נעילת דלת אם נפסל העדות כשמכחישין זא"ז בחקירות ולפי"ז בדין מרומה שלא חששו לנעילת דלת ואוקמי אדינא דאורייתא להצריך דו"ח ממילא חזר הדין דבדין מרומה אם מוכחשין בחקירות פסולה ואף הרמב"ן מודה בזה דמלתא דמסתבר הוא כיון שנראה להב"ד שהדין מרומה וגם לא כיוונו דבריהם בחקירות פשיטא דבכה"ג לא תקנו לעקור ד"ת דמן התורה עדים שהוכחשו בחקירות פסולה ולפמ"ש הריב"ש שדו"ח שבדין מרומה היינו שצריך לחקור בו כל מה דאפשר וכן כ' הרמ"א בסימן ט"ו פשיטא דלק"מ דהנך חקירות שבדין מרומה אינו ענין לחקירות דאיזה יום אלא כההיא דסוף יבמות לא כך אמרת לי אריה דמכפר שיחין כו' והיינו שעל מה שחושש שיש בו רמאות הוא חוקרו פן יוכחש בדברי עצמו וכה"ג אין זה ענין להכחשת חקירות דאיזה יום. ואמנם באמת הך דהריב"ש לאו דכ"ע הוא ורוב הפוסקים חולקים עליו וכמ"ש בשו"ת הגאון מוהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ה' ולקמן אבאר אי"ה בזה:

ואמנם באמת מ"ש הש"ך שהרמב"ן סימן מ"ג בתשובה כתב כן עמדתי משתומם על המראה שהרי הרמב"ן כל יומא שמעתתיה מרגלא בפומייהו דהרשב"א והריטב"א והר"ן והריב"ש ובכל יום הם מחבבין את דבריו ואיך לא הזכירו דעתו כלל אף אם היה לבבם פונה שלא לפסוק כמותו מה זו שתיקה שלא להזכיר דעתו כלל ועיינתי בשו"ת הרמב"ן ולא מצאתי שם כלל מזה ופקחתי את עיני וראיתי שט"ס נפל בש"ך ובמקום הרמב"ן צ"ל והראב"ן שכן הוא שם להדיא שהשיב כן לרבני רעגינשפורג וכתב שם שחכמי רעגינשפורג הסכימו לדבריו וכתבו שנראין דבריו בעיניהם יעו"ש באורך וכן בס' התרומות (הביאו ב"י סימן ל' בקצרה) שער כ"ט ח"ד כ' שי"א דאף בחקירות כשר והא דנקט בדיקות משום דקי"ל שא"צ דו"ח בדיני הודאות והלוואות (ר"ל דחקירות דד"מ בדיקות קרי ליה כיון דקי"ל שא"צ דו"ח גם החקירות בכלל בדיקות הם) וכתב שם שיש מי שחולק ואומר דלא מצטרפי וזה דעת הר"מ בס' שופטים וכו' וראיתי שחכמי לוני' הכריעו דלא מצרפי ולא מטעמ' דידיה דודאי מתחזי דאפילו בחקירות אם אין מכחישין זה לזה כגון זה אומר בשנים בחודש ראינו אני ואתה שלוה פ' מפ' מנה וזה אומר בחמשה לחדש ראינו אני ואתה שלוה פ' מפ' מנה אע"ג דלא מצטרפי בד"נ מצטרפי בד"מ דתרווייהו מודו דמנה הלוהו אבל הכא דמכחישין זא"ז דלאו בא' בניסן הלוהו אילו שתקו ולא אמרו בתשרי הלוהו אי אתה מודה דע"א בהכחשה לא מהימן ולא הוי דינו כע"א ואפילו בשבועה לא מחייב השתא דאמר בתשרי הלוהו מחייב ומחשב עד קמא עד אלא בודאי משמע דעד קמא לא חשבינן ליה לעד והוי דינו כע"א דאתי לשבועה ע"כ עכ' סה"ת:

וראיתי באורים ותומים סי' ל' סק"ד שדקדק בדברי בעה"ת מה זה שכתב ולאו מטעמיה דמאי נ"מ ס"ס הדין אמת ועוד דילמא גם טעם הרמב"ם משום כך יש א' דנ"מ לענין שבועה ע"ש ולענ"ד פשוט בכוונת חכמי לוני' דלפמ"ש הרמב"ם הטעם שגם בד"מ אם הוכחשו בחקירות ודרישות בטלה א"כ פשיטא דגם בכה"ג שזה אומר אני ואתה ראינו שהלוהו בניסן וזה אומר אני ואתה ראינו שהלוה באייר ג"כ בטלה העדות כיון דבכה"ג בד"נ לא מצטרפי ומ"ש הרמב"ם שזה אומר לא כי אלא באייר ודאי שאין ר"ל לא כי שאני יודע שלא הלוה בניסן כלל רק כוונתו אותה הלוואה שאתה אומר שאני ואתה ראינו בניסן לא כי אלא באייר היתה וזה מבואר ג"כ ממ"ש אבל אם אמר האחד מנה שחור והא' מנה לבן עדותן קיימת ולא נקט לא כי משום דשם פשוט הכוונה אותה מנה שאתה אומר שהיה לבן אני אומר שחור היה ומ"מ בבדיקות עדותן קיימת בחקירות בטלה דלא הפקיעו חכמים דין תורה רק לענין לכתחלה אבל כל שהוכחשו לפנינו ד"מ כד"נ דמי ואין מצטרפין וע"ז חכמי לוני' חולקין וכתבו דודאי מתחזי דאפילו בחקירות אם אין מכחישין זה לזה (ר"ל שאינו אומר מה שאתה אומר שהלוהו בא' בניסן כל היום הייתי עם המלוה ולא הלוה כלום דבכה"ג מיירי בסה"ת שם כמבואר בתחלת דבריו ע"ש) אע"ג דלא מצטרפי בד"נ מצטרפי בד"מ דתרווייהו מודו דמנה הלוהו ר"ל דהכחשה דחקירות איזה יום בחקירות לא מחייב בה בד"מ אבל הכא דמכחישין כו' והוי דיני' כע"א דאתי לשבועה ר"ל שהשני דין ע"א יש לו כיון שאין הראשון מכחישו לומר שהיה עם המלוה בא' בתשרי ולא הלוהו דבכה"ג מיירי בעה"ת בתחלת דבריו שם דלא כמ"ש באו"ת שם דזה דוחק דמיירי בכה"ג שאין הראשון מכחיש השני אלא הטעם דמ"מ יש כאן ע"א כו' ולהרמב"ם בטל לגמרי אף לשבועה ע"ש ולענ"ד ברור דאם היה גם הראשון מכחיש השני לגמרי פשיטא דאין כאן מקום לשבועה לחכמי לוני' ע"ש והארכתי בזה אף שלענ"ד הדברים פשוטים לפי שראיתי שהגאון באו"ת נטה לדרך אחר והוא תמוה בעיני ולענ"ד שגם דעת הראב"ן שהבאתי הוא כדעת חכמי לוני' דבמכחישין זא"ז בחקירות סתם מצטרפין אבל לא כשאחד מכחיש את חבירו להדיא והיינו שהביא שם ראיה מהודאה אחר הודאה כו' וכן מבואר ג"כ ממ"ש שם בתשובה שהשיב שנית לרבני רעגינשפורג דבאחד אומר מנה וא' מאתים אז במנה דשוין מצטרפין לסהדותייהו ומנה השני לא הוי הכחשה אבל כי מכחשי אהדדי בכל העדים לא כו' ור"ה במכחישין זא"ז בכל העדות או שאומר כת א' מנה הלוה פ' לפלוני ביום פ' וכת אחת אומרת הלא המלוה היה עמנו ביום פ' כו' דמכחישין זא"ז בכל העדות פליגי ר"ה ור"ח כו' ע"ש הרי דס"ל דכל שאחד מכחיש השני להדיא שלא הלוה ביום פ' הכחשת כל העדות מקרי ולא מצטרף כדעת חכמי לוני' רק היכא שזה אומר סתם אני ואתה ראינו שלוה ביום פ' וזה אומר ביום פ' ס"ל להראב"ן וחכמי לוני' דשפיר מצטרפין בכה"ג:

וא"כ הרי לפנינו דעת הראב"ן וחכמי לוניל ורבני רעגינשפורג דהכחשה בחקירות בד"מ מצטרף וגדולה מזו דעת הי"א שהבי' בסה"ת דאף בהכחשה גמורה שזה אומר באותו היום שאתה אומר שלוה המלוה הי' עמי ולא ראיתי שלוה אפ"ה מצטרף ע"ש והאו"ת כתב שיש לפסוק כדברי המכריעין דהיינו חכמי לוניל ע"ש וכן נראה שהוא דעת בעה"ת גופיה כחכמי לוניל וקשה לדחות דבריהם בפרט בדבר שבערוה. ויש להביא ראיה לזה מדברי הר"ן שכתב בפרק מי שאחזו על הרי"ף דמייתי התוספתא ראוה שניה שנתייחדה עמו כו' א' שחרית וא' בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין וכתב הר"ן אע"ג דלגבי ממון קי"ל דהלוואה אחר הלוואה מצטרפין לגבי אישות דשייך בד"נ בבת אחת בעינן להו עכ"ל וצ"ל הא דלא ניחא ליה להר"ן לפרש טעמא כמ"ש הב"י בח"מ סימן למ"ד כיון שהבעל והאשה לא ראו אלא ע"א לא נתכווין לקידושין אלא לשם זנות בעלמא וכ"כ במ"ב סימן נ"א דלישנא דאין מצטרפין קשיתיה דמאי אריא דאין מצטרפין תיפוק ליה שהרי לא היו שם בשעת היחוד בכל פעם רק עד אחד ועד אחד בקידושין לאו כלום הוא ולכך מפרש דמיירי שכ"א אומר שנסתרה לפניו ולפני עוד ע"א ואפ"ה אין מצטרפין כיון דשייך בד"נ וכ"כ מהרי"ט בסי' בפירוש דברי הר"ן והשתא קשה דמאי דוחקיה לומר דהוי כד"נ נימא דמיירי שזה אומר נסתרה לפנינו בשחרית וזה אומר נסתרה לפנינו בין הערבים ובכה"ג שאומר אני ואתה ראינו כו' אף בד"מ אין מצטרפין דאיתכחיש להו בחקירות ולא דמי להלוואה אחר הלוואה דהתם התובע תובע שניהם משא"כ בקידושין לא שייך זה אלא ע"כ דבכה"ג אי לד"מ דמי שפיר מצטרפין וכדעת ראב"ן וחכמי לוני"ל. ובאמת לפי דעת רוב הפוסקים החולקין על הר"ן וס"ל דקידושין לד"מ דמי קשה ליישב התוספתא דא"ל מטעם ע"א בקידושין דאם כן למה נקט אין מצטרפין ואי מיירי שאומר שנסתרה לפניו ולפני עוד ע"א תיקשי למה באמת אין מצטרפין כיון דבד"מ בכה"ג מצטרפין וצ"ל דס"ל כדעת הרמב"ם ודעימי' דאף בד"מ הכחשה בחקירות מהני דתו לא מצטרפי וא"כ א"ש דהתוספתא מיירי בכה"ג שכ"א אומר אני ראיתי עמך שנסתרה שחרית כו' וכמש"ל:

והשתא בנ"ד י"ל דממ"נ אין כאן קידושין דלפי מ"ש הר"ן בפירוש התוספתא א"כ ע"כ קידושין לד"נ דמי ופשיטא דהכחשה בחקירות לא יצטרף ולשיטות ש"פ ע"כ דהתוספתא מתפרש כגוונא שכתבתי ולומר דכל שהוכחשו בחקירות אין מצטרף אף בד"מ וא"כ ממ"נ אין כאן קידושין. ונלע"ד דבנ"ד ג"כ הר"ן יודה דאפילו תימא דדיני קידושין לד"מ דמי אפ"ה לא מצטרפי דבשלמא בההיא דתוספתא דבאמת העדים לא שמעו שום קידושין רק שראו שנסתרה ואמרינן דהן הן עידי יחוד כו' ואין אדם עושה בב"ז ובעל לשם קידושין וא"כ אף אם אומר ראיתיה שנסתרה עמך שחרית אין זה הכחשה גמורה שהרי כמו כן יכול להיות שנסתרה גם בין הערבים והוי כמו שאומר אני ואתה ראינו שלוה בניסן כו' דמצטרפין בכה"ג להראב"ן וחכמי לוני"ל וזה דוחק לאוקמי שמכחישין להדיא שזה אומר שלא נסתרה רק שחרית ולכך הוצרך הר"ן לומר דקידושין כד"נ דמי משא"כ בגוונא דנ"ד שזה אומר שנתקדשה לפניו ולפני השני ביום ב' ולפי דברי השני נתקדשה לפניהם ביום ה' וזהו הכחשה גמורה שאין קידושין אחר קידושין דאם נתקדשה ביום ב' שוב לא נתקדשה ביום ה' וא"כ זה הוי כמכחישין להדיא שזה אומר נתקדשה ביום ב' ולא ביום ה' כלל וזה אומר להיפוך ובכה"ג כתבו חכמי לוני"ל כיון שכל אחד מכחיש חבירו להדיא אף בהלוואה כה"ג לא מצטרף וזה ג"כ דעת הראב"ן וכמ"ש וא"ל שגם בזה לא הוי הכחשה גמורה שגם לדברי האומר נתקדשה ביום ב' יוכל להיות שנתקדשה ביום ה' ג"כ וכגון שגירשה בינתיים מ"מ מילתא דפשיטא שאין זה במשמעות דברי העדים כלל לומר שהיה שם ב' פעמים קידושין וגירושין בינתיים ועוד דהא כתב הרשב"ם בב"ב דף קל"ה דאם איתא דאיגרשה קלא אית לה למילתא כדאיתא בהאשה שנתארמלה וכ"כ התוס' שם ואע"ג דבכתובות שם אמרינן קמ"ל דעבידי דמגרשי בצנעה היינו משום דהתם איכא עדים ע"ז ע"כ לומר זימנין דמתרמי דמגרשי בצנעה משא"כ כאן אין לנו לתרץ דברי העדים בכך שלא יהא מוכחשים כיון דליכא קלא דאיגרשה וכ"כ הר"ן חילוק זה הביאו הב"ש סי' קנ"ב:

ועוד נראה דאפילו תימא דבעלמא כה"ג הכחשה גמורה חשיבה להו כיון דאיכא למימר שנתגרשה בינתיים מ"מ בב"ד שביחנו דבריהם שעל מעשה קידושין א' הם מעידין ולא עוד אלא שפירשו להדיא שזה היה מעשה ביריד קודם פורים ולא היה שם רק יריד אחד אלא שזה אומר בב' והוא מוכחש מדברי בני העיר והשני אומר ביריד סתם והיינו בה' א"כ בכה"ג הוי כהכחשה גמורה שהרי א"א לומר שהיה גם בב' כיון שהוא עצמו אומר שהיה ביריד ובכה"ג כ"ע מודו דעדותו בהכחשה לאו כלום הוא. ובזה ג"כ יש ליישב מ"ש ש"ב הגאון הנ"ל דאם הכחשה בחקירות כשר למה צריך חקירה בדין מרומה מה הוצאת הדין לאמיתו שייך בזה. ולפמ"ש א"ש דמ"מ יש לנו לחקור שמא יהיו מוכחשים בחקירות הכחשה גמורה שזה יאמר לא היה בניסן כלל רק בתשרי או יהא מוכחש מדברי עצמו ונוציא הדין לאמיתו דלא מצטרפי:

ובהכי א"ש נמי מה דקשה לכאורה לדעת הראב"ן ודעימיה מהא דאמרינן בב"ב דף נ"ו אלא מעתה אחד אומר אכלה בד"ו ואחד אומר אכלה אג"ה ה"נ דהוי חזקה וע"ש בדברי התוס' דמיירי במכחישין ולכאורה קשה דמאי קושי' כיון דתרווייהו אחזקה קמסהדי שדרך להניח שנה א' בורה כמבואר שם אלא שיש הכחשה ביניהם איזה שנים החזיק א"כ אין זה כ"א הכחשה בחקירות דס"ל לראב"ן ודעימיה דבד"מ מצטרף ולפמ"ש א"ש דשם הוי הכחשה גמורה שהרי לפי דברי כ"א לא החזיק רק אותן ג' שנים שאומר הוא ולא יותר וא"כ השני משקר ולא מצטרף:

ותבנא לדינא דבנ"ד כהכחשה גמורה דמי כיון שזה אומר אני ואתה ראינו שהיה ביום ב' כו' בענין קידושין מיקרי הכחשה ואמנם אין לשון הגב"ע שהוגבה בב"ד לפני. ואפשר שלא אמר אני ואתה ראינו כו'. אך דע"ז פשיטא שאין כאן מקום לקידושין שהרי זה לא הזכיר בעדותו שהיה עוד עד אחר עמו. והשני שמעיד ג"כ על הקידושין הרי הוא מעיד על יום אחר וא"כ דמי לההיא דתוספתא נתיחדה עמו כו' א' שחרית כו' אין מצטרפין וכמ"ש הב"י דהא בכל פעם אין כאן רק ע"א על הקידושין ועדיין צריך לדקדק אם כ"א מהעדים אמר סתם שהיה שם אחרים בשעת קבלת הקידושין ולא נשא שמותם על שפתיו דהשתא בכה"ג לא הוי הכחשה גמורה וא"כ אם קידושין לד"מ דמי שפיר מצרפין בכה"ג וגם לפי מ"ש הב"י בש"ע בשם הרא"ש בתשובה כלל נ"ט עד המעיד ראיתי דבר זה ופלוני היה עמי ואותו פלוני אמר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זו הכחשה כי בגוף העדות לא איתכחיש כלל כי לא רמיה עליה דסהדי למדכר מי היה עמו בגוף העדות עכ"ל ולפ"ז אין זה אלא כאומר אני ואחר עמי ראינו שנתקדשה ביום ב' וזה אומר ביום ה' דבד"מ מצטרפין ומ"מ י"ל דבכה"ג דקידושי' דלא שייך לומר שנתקדשה ב' פעמים אז השני שאומר ביום ה' הין הוי כמכחיש שלא היה עסק הקידושין ביום ב' כלל ובכי האי גוונא לא מצטרפי. אלא שעדיין צריך עיון לשיטת יש מי שאומר שהביא בעה"ת דס"ל דאף בהכחשה גמורה שזה אמר לא הלוהו בניסן רק בתשרי שפיר מצטרפין כיון דתרווייהו אמנה מסהדי א"כ בקידושין נמי אי לד"מ דמי נימא דתרווייהו אקדושין קמסהדי:

אמנם נלענ"ד דלכאורה קשה לדעת זו מסוגית הש"ס שהבאתי לעיל דפריך אלא מעתה אחד אומר אכלה בד"ו כו' ומאי קושיא דאה"נ דהוי חזקה אע"פ שזה הכחשה גמור שלדברי כל אחד לא אכל רק אותן השנים מ"מ כיון דתרווייהו אחזקה קא מסהדי ואין זה רק הכחשה בחקירות לבד דמצטרף לדידיה. ולשיטת הראב"ן היה אפשר לומר לתרץ קושי' זו אף אם היה סובר דהכחשה גמורה מצטרף מ"מ לק"מ שהרי הראב"ן נתן טעם לדברים הא דבחקירות ג"כ מצטרף אע"ג דר' יהודה קאמר עדות המוכחשת בבדיקות משמע בחקירות לא משום דלא קי"ל כר' יהודה מדר' חנינא דאמר דלא בעינן דו"ח וא"כ בב"ב דפריך ר"נ לר"י דאמר א' אומר אכלה חטים כו' ושפיר פריך ליה ר"נ לשיטתיה דנקט במילתיה בדיקות משמע דחקירות בטילה קשה בא' אומר בד"ו כו' משא"כ הראב"ן פוסק דלא כר"י בזה משא"כ הי"א שבס' התרומות כתב טעמא דנקט בדיקות משום דקי"ל ד"מ לא בעי דו"ח ור"ל דחקירות דד"מ בדיקות קרי ליה כיון דקי"ל דלא בעי דו"ח א"כ קשה מש"ס דב"ב. ולכן נלפע"ד ע"פ מ"ש הראב"ן בטעם הדבר דכיון דקי"ל דא"צ דו"ח א"כ אין זה הכחשה בגופה של עדות ולא מיקרי הכחשה. נלע"ד לבאר יותר דבשלמא אי בעינן דו"ח, א"כ עיקר העדות לא נגמר עד שיחקרו העדים וא"כ כשנפל הכחשה ביניהם בחקירות הרי יש כאן הכחשה בטרם נגמר העדות ונפסל משא"כ למאי דקי"ל דא"צ דו"ח א"כ מיד שהעיד עדותו בב"ד הגדתו מועלת ושוב אע"פ שחקרו אותם והוכחשו בחקירות וא"כ הרי יש ביניהם חד דמשקר מ"מ אין פסולו רק מכאן ולהבא ולא שייך לפוסלו למפרע והרי זה כאותה שאמרו נהי דאיתכחיש באכילתו כו' ולכך ס"ל דכשר. והשתא אתי שפיר דבהך דב"ב זה אומר אכלה אג"ה כו' הרי יש כאן הכחשה בתחלת העדות ובגופו ולא שייך לומר בזה אחר שהוכשר אם יחזור ויפסול שבאמת מעולם לא הוכשר שמיד שהעידו עיקר העדות קא מכחשי אהדדי ובכה"ג כ"ע מודו דאף בד"מ עדותן בטלה. ולפ"ז בנ"ד שדרך העד לומר את יום המעשה אשר ראה ענין זה והשני הוא מכחישו בזה וא"כ אין זה דומה להכחשה דחקירות באיזה יום ובאיזה שעה משום דשם מיירי שמתחלה העידו שניהם סתם פלוני לוה רק אח"כ כשהתחילו לחקור אומר הא' בניסן היה המעשה והשני אומר בתשרי הלכך שפיר י"ל דכשר בכה"ג אף אם אומר לא היה בניסן אלא בתשרי כיון שלדינא א"צ חו"ד כבר נגמר עדותן בכשרות משא"כ בזה שאמר דבר שקר בתחילתו וזהו עונשו של בדאי שאפילו אומר אח"כ דבר אמת אין שומעין לו כיון שכבר הוכחש עם חבירו ביום המעשה. ואין לפני הג"ע לעיין בו באיזה לשון אמר עדותו שאם מתחלה אמר פלוני קידש פלוני א"כ אע"פ שסוף דבריהם באיזה יום יש הכחשה ביניהם וחד מינייהו משקר מכל מקום אפשר שראש דבריהם אמת שאז עדיין לא נפסלו:

ובאמת מלשון הבעה"ת שכתב והיכא דקא מכחשי אהדדי שזה אומר בא' בניסן לוה פלוני כו' ואהא כתב שי"א שמצטרפין משמע מדבריו דאף בכה"ג שהיה הכחשה בתחלת דבריו נמי מצטרפין וא"כ צ"ל דבההוא דב"ב דמשמע שם דאין מצטרפין צ"ל דהנך י"א ס"ל לפרש כפי' הרשב"ם שם ע"ש והתוס' חולקים שם וכן דעת הרמב"ם וכל הפוסקים ואף להרשב"ם י"ל דמודה בהא דהיכא דמכחשי אהדדי בתחלת העדות לאו כלום הוא רק דלא ניחא ליה לפרש הסוגיא במכחישין דא"כ פשיטא ליה דבהא לא אמר רב יהודה ע"ש והדין דין אמת:

ולכאורה יש להביא ראיה להך מילתא שכתבתי שיש חילוק בין אם הוכחשו בתחלת העדות או בגמר דבריהם מדברי הרמב"ם פי"ב מהל' גירושין הלכה יו"ד וז"ל אשה ושני שבאו ממה"י זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והאשה אומרת שניהם עבדי הרי מותרת לכל ואע"פ ששניהם החזיקוה באשת איש הואיל וכ"א מעיד לעצמו אינם נאמנים עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דתלי טעמא הואיל וכל אחד מהם מעיד לעצמו דמשמע הא אם כל אחד מעיד שנתקדשה לאחר כגון זה אומר נתקדשה לראובן וזה אומר נתקדשה לשמעון הרי היא מוחזקת בא"א ואמאי הא עדות מוכחשת היא ולפי מ"ש י"ל דטעמא דידיה הוא דע"כ לא הוי עדות מוכחשת אלא כשהכחשה בא בתחלת דבריהם משא"כ כאן שהעד מתחיל לומר פלונית נתקדשה עדיין אין שם הכחשה ועדותו מתקיימת רק אח"כ כשאמר למי נתקדשה נופל הכחשה ביניהם הלכך אדבורא קמא קסמכינן שאמרה נתקדשה והוחזקה בחזקת א"א:

ומסתייעא הך סברא מהא דאמרינן בכתובות דף כ"ב שנים אומרים מת כו' ב' אומרים נתגרשה כו' תרגמה אביי בע"א ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דקאמר לא נתגרשה ה"ל חד דבריו של א' במקום שנים והקשה הר"ן דהיאך תרווייהו בא"א קמסהדי דהא עדות מוכחשת הוא ואפילו לר"ה דאמר בב' כתות זו בא בפני עצמו ומעידה מ"מ לצרף אחד מכל כת לא ותירץ דמיירי שזה אומר קרוב לו כו' דעבידי דטעי והנה הרמב"ם כ' דין זה בסתם בפי"ב מהל' גירושין הלכה ט' וז"ל האשה שלא הוחזקה א"א ובא ע"א ואמר א"א היתה ונתגרשה ובא ע"א ואמר לא נתגרשה הרי שנים מעידין שהוא א"א כו' ונראה מדבריו דאפילו מכחישין זא"ז הכחשה גמורה הדין כן וכ"כ הב"ש סי' קנ"ב ולכאורה תימה איך יתרץ הרמב"ם לקושית הר"ן דהא חד מינייהו הוחזק כפרן וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דכיון שבשעת העדות שהעידו שהיתה א"א עדיין לא הוכחשו אע"פ שאח"כ הוכחשו בגירושין לא נפסל העדות שהעידו בכשרות למפרע וכן ביאר בשיטה מקובצת בשם כמה מפורשים ע"ש בלשון תלמיד הרשב"א שכ"כ להדיא דכי אמרינן דלא מצטרף מכל כת וכת בעדות אחת ה"מ להבא אבל למפרע לא מיפסלי והכא כשמכחישין זא"ז כבר היתה עדותן שהעמידוה באשת איש עדות גמורה ועדות זו שמכחישין בה זא"ז עדות אחרת הוא דנשואין לאו בגירושין מתלו דתרתי מילי נינהו:

ולפ"ז גם בהא שמעידין שפלונית נתקדשה לפלוני הך מילתא למי נתקדשה עדות אחרת הוא דלענין להחזיקה בא"א לא איכפת לן למי נתקדשה וכבר נגמרה עדותן בזה וזה שמכחישין עצמם למי נתקדשה כהכחשה בעדות אחרת הוא ולא נפסל למפרע אך דלפ"ז קשה שהרי דין הרמב"ם נובע מסוגית הש"ס דקדושין דמייתי התם לאותובי אמ"ד המקדש בע"א אין חוששין לקדושין מברייתא דשנים שבאו ממה"י זה אמר זו אשתי וזה עבדי כו' אילימא דאיכא סהדי להאי כו' אלא לאו בע"א כו' ולכאורה קשה דמאי ראיה מהתם דילמא שאני התם כיון דעכ"פ יש כאן שני עדים שמחזיקין אותה בחזקת א"א אע"פ שזה אומר לזה נתקדשה ומ"מ שניהם החזיקוה בא"א ומכ"ש שיש להקשות אהא דפריך ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן ומאי קושי' דהא אין הכחשה ביניהם רק למי נתקדשה והוי כמכחישין זא"ז בגירושין דמהימני על עדות הקדושין ועדיף מיניה דהתם תברא בצידו של דברי הא' הוא עכשיו פנויה משא"כ בזה דתרווייהו בא"א קמסהדי:

ועל דרך הפלפול יש ליישב ע"פ מ"ש אא"ז מהרש"א ז"ל שם בשם תוס' ישינים שכתבו אהא דפריך אי איכא סהדי להאי כו' מי מציא אמרה כו' דאין לומר שגם להאשה יש עדים דא"כ לא היתה צריכה שני גיטין כדין שנים אומרים לא נתקדשה וע"ז הקשה אא"ז דהא בכתובות שם אמרינן דמ"מ לכתחלה לא תנשא ותירץ כיון דהנך שאומרים נתקדשה מכחישין זא"ז בכה"ג אמרינן אם היה לה עדים שלא נתקדשה אית לן למימר דאף לכתחלה תנשא ע"ש ולכאורה היה אפשר לומר בפשיטות דהתוס' לשטתיה אזלי שהקשו בכתובות דבאמת אית לן לאוקמי אחזקת פנויה ותנשא לכתחלה ותירצו דמיירי שזרק קדושין ס' קרוב לו כו' דכיון שפשטה ידה לית לן לאוקמי אחזקה ולפ"ז כאן שאין בזה דררא דקדושין כלל שפיר מוקמינן לה אחזקת פנויה אך דז"א דע"כ לא כתב התוס' התם אלא לענין חד לגבי חד משא"כ תרי ותרי דקי"ל דעכ"פ ספיקא דרבנן הוי שפיר הוי קשיא ליה לאא"ז דילמא לעולם מיירי דגם לה יש עדים אלא דמ"מ לכתחלה לא תנשא והנה הש"ך כתב בשם חכמי בריסק שנסתפקו בהא דקי"ל דאין לצרף ב' עדים מב' כתות המכחישות זא"ז דשמא זה דווקא בב' כתות לפי שכ"א הוכחש משני' משא"כ בכת א' שע"א עם האחר מכחישין זא"ז מצטרפין לפי שכ"א לא הוכחש רק מא' ולפ"ז י"ל דבאמת ה"ט דהרמב"ם דס"ל גבי ע"א אומר נתגרשה וכן במכחישין למי נתקדשה משום דמ"מ העדות קיימת שהרי כ"א לא הוכחש רק מא' וכהך סברא שנסתפקו בה חכמי בריסק והש"ס א"ש דהש"ס קאמר מאי לאו בע"א ורוצה להוכיח מזה דע"א בקידושין אינו כלום שהיה סובר שאין לצרף שני עדים המכחישין זא"ז ועלה באמת פריך ותסברא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא י"ל דלדבריך ע"כ צ"ל דגם האשה יש לה עד דאל"כ לא מוכח מכאן מידי דדילמא מיירי שכ"א מעיד שנתקדשה לפני שנים ואע"פ שמכחישים זא"ז למי נתקדשה עכ"פ מצטרפין לעדות אחרת שמקודשת היא וע"כ לומר שגם לה יש עד א"כ קשה נוקמא אחזקת פנויה דהא א"ל שמצרפין עדותן דמידי הוא טעמא שמצטרפין לפי שכ"א מוכחש מא' ואם גם להאשה יש עד א"כ כ"א מוכחש מב' וע"א בהכחשה לאו כלום הוא:

אמנם יש לפרש דברי הרמב"ם שטעמו משום דהך סהדותא שמעיד למי נתקדשה סהדותא אחריני היא ולא איכפת לן במה שיש הכחשה ביניהם צ"ע שהרי הרמב"ם פ"ב מה' עדות ס"ל דבמה הרגו בסייף או בארירן דרישות מיקרי ע"ש והטעם כיון שהיא בגופה של עדות ע"ש במפורשים ובשו"ת מהר"ב אשכנזי סי' ה' וא"כ נראה דבעדות למי נתקדשה כדרישות דסייף וארירן דמי וגם בהא דע"א אומר נתגרשה כו' שכתבתי בשם המפורשים שתירצו לקושית הר"ן משום דנשואין וגירושין תרי מילי נינהו לכאורה ג"כ צ"ע דהא משמע דהך סהדותא א"א היתה ונתגרשה בחד דיבורא הוי וא"כ הא קי"ל דבחד עדות אם בטל מקצתו בטל כולו שהרי בב"ק דף ע"ג אמרינן לימא כתנאי כו' ור' יוסי סבר למפרע הוא נפסל וכיון דמכי אסהידו הוא דמיפסלי כי איתזמי להו אטביחה איתזמי להו נמי אגניבה דהא תכ"ד כ"ד כו'. ונראה שמזה למד הר"ן לומר דכל שהעדות בדבור א' נאמרה והוכחש בסוף דבריו אם היה תכ"ד אמרינן עדות שבטלה כו' כדאמרינן התם דאי מיתזמי נמי אגניבה ולכך הוצרך לתרץ דמיירי בקרוב לו וכ"כ בשיטה מקובצת שכ"כ כמה מפורשים בשם התוס' אך דלפ"ז צריך ליישב הא דאמרינן בב"ב נהי דאיתכחיש באכילתא דהתם נמי ע"כ בתכ"ד מיירי דאל"כ לא פליג רבא למימר דעדות מוכחשת הוא וכן מבואר מדברי התוס' שם ובב"ק וא"כ קשה דלמה לא נימא דבטל כל העדות וצ"ל דיש חילוק בין הזמה להכחשה דבהזמה דווקא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל לא בהכחשה ומצאתי בפ"י לב"ק שהרגיש בזה וכתב ג"כ שיש חילוק בין הזמה להכחשה. אלא שרצה להוכיח מזה דלא כאא"ז מהרש"א שם שכתב דמ"ש רש"י איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות הוא תימא דהא מסיק לעיל והלכתא שהעידו בב"א כו' אלא דלכך נפסלו נמי אגניבה דה"ל כמו עדות מוכחשת כיון דהוזמו על הטביחה ה"ל מוכחשים על הגניבה ובטלה כל העדות דתכ"ד כ"ד עכ"ד אא"ז והפ"י כתב דז"א דאם איתא דמחמת תכ"ד דינם כמוכחשין ואמרינן עדות שבטלה כו' א"כ בכל הכחשה כו' ועוד דבההוא דפ' חזקת כו' אלא ע"כ דהא דבטלה גניבה דווקא מטעמא שפרש"י דשאני הזמה שנפסלו העדים גופייהו שייך בהו שפיר עדות שבטלה מקצתה כו' ע"ש:

ולענ"ד אין זה ענין לזה כלל דודאי הדברים כפשטן כמ"ש אא"ז ז"ל דלא שייך שם פסול על עדות זה שהעידו קודם שהעידו העדות שהוזמו עליו כיון שעדיין לא העידו שקר ולא יצא דבר שקר מפיהם ועל עדות הטביחה גופה נמי לא נפסלו אלא לאחר כ"ד וקשה שאין לומר שפסולים היו בשעת עדות גניבה לפי שהעידו אח"כ עדות הטביחה בשקר רק דכיון דקי"ל דתכ"ד כ"ד ואינהו בחדא מחתה אמרו עדות גניבה וטביחה בטלה כולה דהוי עדות אחת שבטלה מקצתה וגם אא"ז שכתב דה"ל מוכחשים על הגניבה ר"ל אין מוכחשים ממש דהא ליכא דמכחיש להו אגניבה ואין דומה למ"ש התוס' דכשהוזמו על הגניבה ה"ל הכחשה על הטביחה דשאני התם שאם אין גניבה אין טביחה אלא ר"ל דהוי כמו הכחשה לענין שנתבטל העדות אבל מ"מ אין שום פסול על העדות דאטו מי שמעיד ובתכ"ד חילל שבת וכדומה נימא שנפסל העדות רק עיקר טעמא משום דבתכ"ד כ"ד ואמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' ומ"מ החילוק בין הכחשה להזמה מבואר דדווקא בהזמה שהעדות בטל לגמרי אמרינן דבטלה כולה משא"כ בהכחשה כיון שגם אותו העדות שהוכחש עליו לא נתבטל בבירור רק מצד ספיקא דתרי ותרי ולגבי עדות אחרת אמרינן זו באה בפ"ע ומעידה הלכך לא איכפת לן מה שהוא תכ"ד והיינו דאמרינן נהי כו' ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה על הר"ן ז"ל דלמה הוצרך לתרוצי סוגיא דע"א אומר נתגרשה דמחולקים בקרוב לו כו' תיפוק ליה דבכה"ג לא בטלה עדות הקודמת דאסהידו עלה בא"א מחמת הכחשה בעדות גירושין שאחריו אע"ג דתכ"ד הוי דאית לן למימר במה דאיתכחוש כו' והיה אפשר לומר דהר"ן אזיל לשטתו שכתבתי לעיל בשמו גבי ההוא דנסתרה א' שחרית כו' דדיני אישות כדיני נפשות דמי ולפיכך שפיר קא מותיב כיון שהוכחשו בדיבורם בענין הגירושין יש לנו לבטל העדות ולא דמי להא דאמרינן נהי דאיתכחוש דבד"מ שפיר דיינינן הכי שעל המקצת שלא הוכחש עדותו נאמנה מאד משא"כ בדיני אישות דשייך בהו ד"נ אף הכחשה כה"ג מחריב בה דלא מצטרף ולא גרע מהכחשה בבדיקות דעדותן בטלה. אמנם מדברי הר"ן דנקט הקושי' בפשיטות מהא דב' כתי עדים דחד מכל כת פסול להצטרף משמע דס"ל דגם בד"מ בכה"ג פסול כל העדות אף בהכחשה דאל"כ מה קושיא דילמא מיירי שזה אומר נתקדשה ונתגרשה וזה אומר נתקדשה ולא נתגרשה ולא מיפסל עדות קדושין מחמת הכחשה בעדות הגרושין שלאחריו. וכן יש להוכיח מדברי הש"ס דב"ב שהבאתי לעיל דפריך ר"נ לר"י אלא מעתה א' אומר אכלה אג"ה כו' וכתבתי טעמא דשם הוכחשו בגופה של עדות בתחלתו ולפ"ז קשה מאי קשי' אדר"י דילמא ר"י שפיר קאמר אכלה חטים הוי חזקה כיון דמעיקרא מסהיד אאכילתא שזה אכל קרקע זו שלש שנים אלא שאח"כ אומר שאכילת הקרקע היה ע"י שזרעה חטים וזה אומר שאכילת הקרקע היה ע"י זריעת שעורים ואין זה אלא הכחשה בבדיקות כמו במה הרגו בסייף או בארירן כו' דבכה"ג בד"מ כשירה רק לשיטת הרמב"ם כה"ג דרישות מיקרי וכבר כתבתי דלשיטת הראב"ן ודעימיה אף הכחשות בחקירות כשירה בד"מ וע"כ דטעמא משום כיון דבחד דיבורא קאמר דאכלה חטים כו' ויש הכחשה ביניהם באותו דבור אין מצטרפין אף שהכחשה נופל בסוף העדות. וזה סיוע לדברי הר"ן דאף בהכחשה הדין כן וא"כ צ"ע ליישב הך דבב"ב דאמרינן מה דאיתכחוש איתכחוש:

אמנם אחר העיון יראה דלק"מ מההוא דב"ב נהי דאתכחוש על הר"ן ז"ל ועל סוגיא דאחד אומר אכלה חטים משום דעיקר החילוק בין הכחשה להזמה משום דבהזמה הנך סהדי ודאי שקרי נינהו והלכך איפסיל כל האי דיבורא לגמרי משא"כ בהכחשה דתרי ותרי כגון הא דזה אומר של אבותי ואייתי סהדי דאבותי הוא ואכלה שני חזקה דאיכא למימר דהנך סהדי בכולה מילתא קושטא קאמרי והלכך לא מבטלינן הך סהדותא דאבהתי' הוא דבהא לא אתכחוש כלל משא"כ הר"ן בכתובות דמיירי בהכחשה דחד שזה אומר נתגרשה וזה מכחישו וא"כ חד מינייהו ודאי שקורי קא משקר לענין הגירושין א"כ א"א לצרף עדות שניהם לענין זה דודאי א"א היתה כיון שע"כ א' מן העדים שקר ענה באותו דבור עצמו אית לן למימר דבטלה כל העדות כיון דלא מחמת ספיקא דילמא משקר אמרינן הכא דהא הכא ודאי חד מינייהו משקר בעדות הגירושין וכן בההוא דאחד אומר אכלה חטים דבעדות חטים ושעורים ודאי חד מינייהו משקר לפי מאי דס"ד דבין חיטי לשערי לא טעי אינשי והלכך פריך ר"נ דה"ל דבטל כל העדות כמו בא' אומר אכלה אג"ה כיון דהוכחשו תכ"ד כ"ד ובכה"ג דחד מינייהו משקר בבירור הכחשה להזמ' דמי ואמרינן גביה עדות שבטלה מקצתה כו':

איברא שלענ"ד סברת הפ"י צ"ע דלמה לא נימא בהכחשה עדות שבטלה מקצתו כו' ואע"ג דגבי הכחשה דתרי ותרי ספיקא הוא מ"מ דמספקא לן מילתא דילמא הנך סהדי דמסהדי אשני חזקה לחוד קושטא קאמרי והנך סהדי דמסהדי שזה אכל שני חזקה משקרים בזה וא"כ גם עדות אבהת' שלהם בטלה ומה לי הזמה דבטל העדות שאמר תכ"ד אמרינן גביה דבטלה כולה הכי נמי בהכחשה נימא דבטל מספיקא כמו דמבטלינן עדות שני חזקה מספיקא ואף ע"ג דקי"ל כר"ה דזו באה בפ"ע והיינו משום דמוקמינן להו בחזקת כשרות מ"מ בהא דחד עדות הוא ממ"נ כיון שאין אתה מאמינו שאכל שני חזקה כיון שהוכחש בזה ומספקינן דילמא משקר אם כן גם מה שהעיד דאבהתיה הוא היא בטל ממילא משום דעדות שבטלה מקצתה כו' ולכאורה נלענ"ד דלכאורה אין טעם לדבר דמה"ת נאמר עדות שבטלה מקצתה כו' דהא מה דעד זומם למפרע נפסל משעתה דאסהיד הו"ל רשע ולמה יפסול הדבור שהעיד קודם לו אע"ג דתכ"ד כ"ד מ"מ הרי לא היה אז רשע כלל שעדיין לא יצא דבר שקר מפיו ולכן נראה בטעמא דמילתא דכיון דקי"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אם הפסול העיד עדותו תכ"ד והיינו מגזה"כ דמקיש שלשה לשנים ואם כן ה"נ כיון שהיה תכ"ד מה שאמר עדות זה שהוזם עליו אם כן הו"ל כנמצא אחד מהם קא"פ דעדותו בטילה ולא עדיף הוא מאחר ואע"ג דעדות טביחה הוא עדות אחרת ובנמצא אחד קא"פ דבטל העדות היינו כשהעיד על אותו הדבר בעצמו מ"מ כיון דבחד דבור אמרו ותכ"ד כ"ד והו"ל כאילו העידו שני העדיות בבת אחת פלוני נתחייב לפלוני חמשה בקר לפי שגנב וטבח וכיון שנצרף כאן פסול באותו העדות של חמשה בקר נתבטל העדות דהו"ל כנמצא קא"פ אחר ואפשר לומר עוד דכמו דמקשינן שלשה לשנים לענין נמצא אחד קא"פ דבטלה ה"נ מקשינן להיפוך שנים לשלשה מה שלשה עדותן בטל אם נצרף הפסול תכ"ד אף שנים אם נפסל תכ"ד עדותו בטילה:

והשתא לפ"ז א"ש דיש לחלק בין הכחשה להזמה שהרי התוס' בסנהדרין דף ל"א הקשו אהא דאמרינן לא נחלקו בכת אחת אומרת מנה כו' דהא מ"מ הו"ל כנמצא אח' קא"פ ותירצו כיון שאין הפסול ידוע לית לן בה ואם כן א"ש דבשלמא בהזמה שהפסול ידוע אע"פ שלא נפסל אלא לבסוף מ"מ הא תכ"ד כ"ד מ"מ הו"ל כנמצא קא"פ אחר ומקשינן שנים לשלשה משא"כ בהכחשה שפיר אמרינן מאי דאתכחיש כו' דא"ל בזה עדות שבטלה מקצתו כו' דמה בכך שהוכחש אח"כ דלו יהא דחשבינן ליה כנמצא קא"פ אחר מ"מ כל שאין הפסול ידוע לית לן בה וא"כ אין לפסול עדות אבהתא כלל כיון שגם על עדות החזקה אין פסול ידוע ולפ"ז צדקו דברי הפוסקים שתירצו על קושית הר"ן בכתובות דגירושין וקידושין תרי מילי נינהו ובשעה שהעידו שהוא א"א עדיין לא נפסלו. ולכאורה הך סברא שכתבתי בשיטת הר"ן היא נכונה דכיון שאחד מהם פסול בבירור להזמה דמי דאמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' ולפי מ"ש א"ש דאע"פ שאנו צריכין לצרף אחד מהם שהוא לע"ע פסול בודאי מ"מ אין אנו יכולין לפסול תחלת העדות לדונו על שם סופו כיון שאין הפסול ידוע מי הוא וכמ"ש התוספות בכת אחת אומרת מנה אע"פ שכת אחת ודאי משקרת כיון שאין ידוע איזה כת אין לפסול העדות מטעם זה:

אך קשה דהא הך דב"ק דבעדות אחד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רבי יוסי קאמר לה התם וא"כ א"א לומר טעמא דהוי כנמצא אחד מהם קא"פ דהא ר"י סבירא ליה במכות דבד"מ תתקיים העדות בשאר ואפשר לומר דבהא גם ר' יוסי מודה שהרי התוספות כתבו במכות שם דשפיר מודה ר"י דמקשינן שלשה לשנים אלא דמחלק בין ד"נ לד"מ דבד"נ שאין האחד מועיל כלל בשנים גם בשלשה אינו מועיל משא"כ בשנים שהא' מועיל לשבועה עכ"פ הלכך ס"ל דבשלשה תתקיים העדות בשאר ע"ש ולפי זה יש לומר דכ"ז בדבר שבממון משא"כ בקנס דקי"ל אין נשבעין על כפירת קנס שפיר סבירא ליה לר"י דבטלה כולה דמקשינן שלשה לשנים דבקנס אין אחד מועיל כלום ואם כן גם בג' ונמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה ולפי זה צ"ל הא דקאמר איתזמו להו אגניבה ובטלה כולה היינו לענין זה דאינו משלם תשלומי כפל אבל מכל מקום מחויב לשלם דלמנין זה לא שייך לומר דבטלה כולה כיון דר"י ס"ל בד"מ תתקיים העדות בשאר:

אלא שעדיין יש להקשות מהש"ס דב"ב דפריך ר"נ לר"י אלא מעתה אחד אומר אכלה אג"ה כו' ומאי קושיא נהי דר"נ גופיה פסק במכות דהלכה כרבי דאחד ד"מ ואחד ד"נ נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה מ"מ דילמא רב יהודה לשטתו דסבירא ליה במכות שם משמיה דשמואל דהלכה כר"י דבד"מ תתקיים העדות בשאר ואם כן מ"מ לא נפסל העדות שהעידו שאכלו שני חזקה מפני שהוכחשו היאך היתה אכילתו דאין זה אלא הכחשה דבדיקות לבד ואף ע"פ דתכ"ד כ"ד מ"מ אין לומר עדות שבטלה מקצתה משום דמקשינן שנים לשלשה דהא בשלשה גופא תתקיים העדות בשאר וגם בלא"ה אפשר דאין שייך שם פסול מחמת זה שהוכחש במה היתה אכילתו כיון שבזה אין נ"מ לענין הקרקע שדנין עליו וגם דלפי תי' התוספות הנ"ל דבעינן שיהא הפסול ידוע אם כן גם כאן אין הפסול ידוע ואם כן נראה מזה דכל שהעיד תכ"ד ונמצא שקרן בעדותו אף שהוא בסוף העדות עדותו בטילה ולפי זה בנ"ד אף אי לד"מ דמי אם העיד הכל בתכ"ד ונמצא הכחשה באיזה יום העדות בטל:

וגם כי מ"ש לחלק בין הכחשה להזמה לכאורה מדברי התוספות יש להוכיח דגם בהכחשה אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' שהרי התוספות בב"ק ובב"ב הקשו אהא דקאמר רבא עדות מוכחשת הוא דהא רבא ס"ל דמכאן ולהבא הוא נפסל וכתבו דלטעמא משום חידוש ניחא ור"ל דלהך טעמא דווקא בהזמה הוא נפסל מכאן ולהב' אבל בהכחשה גם רבא מודה דנפסל למפרע והלכך אמרינן דבטלה כולה ע"ש אלמא דאף בהכחשה אמרינן הך סברא דבטלה כולה. אך י"ל דבאמת בהא פליגי רבא ור"נ דר"נ סובר דבהכחשה לא בטלה כולה ואמרינן במאי דאיתכחוש כו' וקי"ל כר"נ דס"ל כר"ה דזו באה בפ"ע כו' ולפ"ז יש לפרש מאי דקאמר שם ורבא אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ה אלא לעדות אחרת אבל לאותו עדות לא ר"ל דבאותו עדות עצמו אם הוכחש שפיר אמרינן דבטלה כולה אף בהכחשה דהא מספקינן דילמא הם משקרים באותו עדות עצמו לענין שני חזקה וממילא דבטלה כולה דהא תכ"ד כ"ד. אך מדברי התוספות נראה שמפרשים בענין אחר שהרי כתבו דלטעמא משום פסידא דלקוחות א"ש לפי מאי דמחלק הש"ס בין אותו עדות כו' וכ"כ בב"ב בשם ריב"א ולפי מ"ש ז"א דהא לטעמא דפסידא אף בהכחשה מכאן ולהב' הוא נפסל ואם כן לא שייך הך טעמא דעדות שבטלה מקצתה כלל:

והנה יש מקום אתי גם כן לתרץ שלא יסתרו סוגיות הש"ס דב"ק דאמרינן אי תכ"ד כ"ד כיון דאתזום אטביחה אתזום נמי אגניבה עם סוגיית הש"ס דב"ב. דקאמר ר"נ נהי דאתכחוש באכילתה כו' משום דכבר כתבתי דהך מילתא דנימא בטלה כול' אף העדות שקודם לו טעמא בעי ואלמלא מקרא כתיב א"א לאומרו לכך נראה לענ"ד דה"ט משום דקי"ל דעד שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו אף ע"ג דבעלמא קי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כתב הר"ן בתשובה סימן דבכל ד"מ מיקרי הגדה משסיים עדותו כיון דלא בעי דרישה וחקירה כבר נגמרה עדותו מה שא"כ במידי דבעי דו"ח אין זו הגדה כל שלא נחקר עדיין לא נגמר העדות כלל ע"ש ולפי זה נראה לענ"ד דנ"מ אם נפסל העד בטרם נחקר אותו דפשיטא מילתא דכל היכא דבעי דו"ח העדות נפסל משא"כ במקום דלא בעי דו"ח הרי כבר נגמר העדות ומה איכפת לנו במה שנפסל אף שהוא תכ"ד ולפ"ז א"ש דבב"ק בדיני קנסות מיירי ובדיני קנסות קי"ל דבעי דו"ח ואם כן כיון שעדות טביחה העיד בתכ"ד מעדות וגניבה ולא דרשנוהו כמשפט על עדות הגניבה ובשעת חקירתו כבר הוא נפסל שהרי הוזם עליו ולמפרע הוא נפסל ואפשר שזהו כוונת רש"י במ"ש דנפסל אגניבה משום פסול עדות ור"ל פסול ממש שאותו עדות עצמו נפסל משום פסול עדות שאחריו קודם דו"ח משא"כ בב"ב וכן בכתובות דד"נ לד"מ דמי דלא. בעינן דו"ח שפיר כתבו דלא אתכחיש אעדות דא"א כלל כיון דלא בעינן דו"ח ומיד שיצא מפיהם נגמרה עדותן ומה לנו בדבור שאחריו שנפסל על ידו ובכה"ג לא אמרינן דבטלה כולה:

אלא דקשיא לי דהא הש"ס תלי טעמא משום דתכ"ד כ"ד. וכן אמרינן התם דכ"ע ס"ל למפרע הוא נפסל אלא הכא בתכ"ד קא מפלגי דרבנן סברי דתכ"ד לאו כדבור דמי כו' ולפי מ"ש קשה דמה בכך דלאו כדבור דמי ס"ס הרי לא היה הפסק ביניהם בדו"ח והרי נפסל טרם דרשנו מעמו וכיון דבשעת דו"ח פסול הוא בטלה העדות וכמ"ש וע"כ צ"ל דמיירי שכבר נדרש ונחקר על עדות הגניבה קודם שהעיד על הטביחה אלא דכיון שהעיד על הטביחה תכ"ד של הדו"ח של עדות גניבה תכ"ד קרי ליה שזה גמר העדות של הגניבה וכדבור דמי. אך דלישנא דש"ס לא משמע הכי אלא משמע שהעידו על הגניבה ועל הטביחה בב"א ולא נחקר בנתיים כלל. ולכן נלענ"ד דודאי אין לומר טעם דעדות שבטלה מקצתה לפי שהועד עם העדות הזה עדות שהועד גם כן בפסול בתכ"ד דז"א דהא אף בשעת עדות טביחה עדיין לא היו פסולים כיון שהיו יכולין לחזור בהם תכ"ד כמ"ש רש"י ותוספות גבי והלכתא שהעידו בב"א אלא טעמא דכל עדות שהועד בדבור אחד אם אינו יכול להתקיים כולו הוא מתבטל לגמרי וכעין שאמר נדר שהותר מקצתו כו' או שליחות שבטלה מקצתה כו' ואפשר דיליף לה מקרא יקום דבר דווקא היכא שכל הדבר מתקיים ולא חצי דבר בלבד והלכך כיון שבטלה עדות טביחה בטל נמי עדות גניבה ולא מטעם פסול וכמש"ל בדברי אא"ז מהרש"א רק מטעם שהוא תכ"ד עם עדות טביחה שמתבטל אבל אי תכ"ד לאו כדבור דמי אין מקום לבטל עדות גניבה מצד שלא נחקרה העדות עד שהעידו עדות טביחה שהוזמו עליה והיתה חקירת העדים בפסול ז"א דאף דנפסלו למפרע מ"מ אין פסולו מתחיל אלא לאחר כ"ד ולאחר גמר חקירות עידי טביחה שהרי עד שלא נחקרו הם יכולין לחזור ולומר מבודין היינו וא"כ כשנחקרו על הגניבה באותה שעה כשרים היו עדיין דמהני כשהעידו בב"א והוזמו משלמין נמי אטביחה אף ע"פ שהוזמו על הגניבה לא אמרינן דהם פסולים בשעת עדות טביחה משום שהיו יכולין אז לחזור מעדות גניבה שהיא תכ"ד:

ולפ"ז נ"ל דע"כ לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' אלא היכא שהעדות הוא על שני ענינים כגון הכא שהעידו על הגניבה ועל הטביחה ונתבטל מקצתו אמרינן דבטל כולו דיקום דבר כתיב משא"כ היכא שהעדות הוא על ענין אחד וכגון ההיא דב"ב דמסהדי דאבהתי' הוא ואכלה שני חזקה שאם אנו מקיימין העדות כלא הוכחשו עליו ופסקינן לדינא אפומייהו להחזיק הקרקע ביד ראובן אין כאן ביטול אף במקצת העדות כלל ועדות של שני חזקה כמאן דליתא כיון דתכלית הכוונה להעמיד הקרקע ביד זה והרי לא נפל דבר מדבריהם ארצה בגוף הממון שמעידין עליו ויקום דבר קרינן ביה משא"כ בההיא דב"ק דאיהו בעי לחיובי גברא לשלומי ה' צאן על הגניבה ועל הטביחה והרי איבטול סהדותייהו על תלתא מינייהו דאיתזמו להו על הטביחה ובטל כל העדות דלא קרינן ביה יקום דבר ולפי"ז א"ש נמי דברי הר"ן בכתובות דהתם נמי כיון דמעידין על שני ענינים על קידושין ועל גירושין בתכ"ד ואתכחשו להו בחד' שע"כ חד מינייהו משקר וכיון שהתבטל מקצת הדבר לענין גירושין אית לן למימר דבטל כולו אך לשון הר"ן משמע דעדות אחרת מדמי לה אלא דמ"מ אין לצרף א' מכל כת ע"ש:

ועתה אלכה ואשובה אל עיקר הדין בנ"ד שנראה דלא מבעי' אם התחילו העדים להעיד על יום המעשה הרי קדמה הכחשה לעדות וא"כ אף אי לד"מ דמי הוי כההיא דאמרינן זה אומר אכלה אג"ה כו' דאף ע"ג דתרווייהו אחזקה קמסהדי מכל מקום כיון דאשתא דמסהיד האי לא מסהיד האי לאו כלום הוא ה"נ אף ע"ג דתרווייהו אקידושין קמסהדי לא מצטרפי:

אמנם אם נאמר אפילו דבקידושין כה"ג הכחשה בחקירות מיקרי אע"פ שהוכחשו בתחילת העדות ומכ"ש אם באמת כך היה המעשה שמתחלה העידו על הקידושין ואח"כ פרטו יום המעשה והוכחשו בחקירות בד"מ עדותן בטילה ואף לשיטת הראב"ן וחכמי לוניל שכתבתי שלדבריהם י"ל דכל היכי דלא מכחשי אהדדי הכחשה גמורה עדותן מתקיימת מ"מ כבר כתבתי דבכה"ג דנ"ד גם אינהו אזלי ומודו דבטל העדות דזה הוי הכחשה גמורה ולא נשאר לנו רק סברת הי"א שבבעה"ת דסבירא ליה דאף במכחיש ואומר בניסן הייתי עמך מכל מקום מצטרפין כיון דתרווייהו מודו דמנה הלוהו מכל מקום בכה"ג שהעד מוכחש מדברי עצמו שאומר שהיה ביום ב' ואומר שהיה ביריד וידוע שהיריד היה ביום ה' גם הוא מודה דלאו כלום הוא וגם כי לדבריו צריך ליישב התוספתא דנסתרה בפני א' שחרית כו' משום דקידושין לד"נ דמי וכמש"ל ואם כן פשיטא דאין מצטרפין ואפי' תימא דמפרש כמ"ש הב"י וכן נראה מהרשב"א שטעם התוספתא לפי שלא נמצא בעת הקידושין כ"א ע"א מכל מקום בנ"ד נמי לא דמי לדהתם דבד"מ סבירא ליה להנך י"א דאף ע"ג שזה אומר שלא לוה בניסן מ"מ כיון דס"ס תרווייהו מודו שהלוהו מנה מחויב לשלם ולא איכפת לן בהכחשה דהיאך כיון שעכ"פ גם לדבריו מנה הלוהו וא"צ עדים רק לאמת הדבר משא"כ בזה שלדברי האומר נתקדשה ביום ה' לא נתקדשה ביום ב' כלל ואע"ג דלדבריו נתקדשה ביום ה' מ"מ אם באנו להאמין לכל עד בפ"ע ג"כ אין כאן קידושין שהרי לא היה שם רק ע"א לבד שא"א לצרף השני עמו על אותו היום שהרי הוא אומר שלא היה אז קידושין כלל:

אלא שהדבר צ"ע אם אמר כל עד נתקדשה עמי ועוד היה שם אנשים דהשתא יש לדמות זה לד"מ לשיטות בעה"ת דבכה"ג מצטרפי וכן יש לפקפק לפי מאי דאיתא באה"ע סימן מ"ב בח"מ ס"ק ה' באם הוא אומר שהקידושין היו כדין כ' ומשמע היכא דאיתרע חזקת פנויה דהיינו ששניהם מודים שנתאספו יחד לקדש ואחד אומר נתקדשה בפני שנינו ואח' אומר לא נתקדשה הרי זו לא תנשא לכתחלה וכ"ז שאין א' מהם מודה לדברי העד כו' ועיין בב"ש שם ולפ"ז נראה דבנ"ד נמי דחזקת פנויה וודאי איתרע לה כיון שעכ"פ לדברי שניהם ודאי נתקדשה ועדיף ממ"ש הח"מ בנאספו לקדש דהתם זה אומר לא נתקדשה לגמרי משא"כ בנ"ד שאומר נתקדשה אלא שהוכחשו בזמן ואם כן י"ל דלא עדיף מאחד אומר לא נתקדשה כלל. אך שלענ"ד ז"א דמבואר להמעיין בתה"ד מה שפלפל אם יש הכחשה בין העדים אם יש להתיר ומסיק דמותר מחמת חזקת פנויה קאי התם על מ"ש אם נאמר שאין מקום להתיר מחמת הכחשת האשה על זה כתב שאין מקום להתיר ג"כ מחמת הכחשת העד שני אם לא מחמת חזקת פנויה. אבל באמת ס"ל דודאי הכחשת האשה לחוד מועיל במקום ע"א כמבואר שם ממ"ש דהמעיין בתוספ' יראה דלא מוכח ומשמע שם כלל וגם קשה לסתור ש"ס פשוט כו' ע"ש. ודברי הח"מ דמשמע דאף בהכחשה מהני היכא דאזד' ליה חזקת פנויה צ"ע ואפשר שכוונתו מ"ש דאין אחד מהם מודה כו' אין ר"ל דמכחיש ליה דבכה"ג פשיטא דלאו כלום הוא אף באיתרע חזקת פנויה רק ר"ל שאינו מודה אבל מ"מ אינו מכחיש העד ג"כ רק שאינה יודעת אם קיבל אביה קידושין גם כן וכה"ג וכן מבואר מדברי הב"ש שם ובסימן מ"ז ס"ק ד' הביא בשם תשובות מהר"ם מפדווה סימן ל"ב שחוכך להחמיר אי הכחשת בע"ד מהני ובסימן ל"ז חזר בו ועיינתי בתשובות מהר"ם מפדווה ז"ל ובכ"א צירף שם טעמים בסימן ל"ב צירף טעמים להחמיר ובסימן ל"ז צירף טעמים להקל והגאון בח"צ סימן קט"ו כתב ג"כ שלא חזר בו רק מחמת צירוף טעמים אחרים. וגם י"ל דע"כ לא אמרו דע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא אלא היכא דליכא רק חד מה שא"כ בזה דלגבי הכחשת האשה הרי איכא תרי דקמכחשי לה ואומרים שודאי נתקדשה רק שמחולקים באיזה יום וא"כ הכחשת האשה כמאן דליתא ואי הוי הבעל תובע ממנה כסף הקידושין היתה מחויבת להחזיר לדעת הפוסקים דהכחשה בחקירות כשרה בד"מ אף אם נאמר דקידושין לד"נ דמיין ואינם מצטרפין לענין קידושין מ"מ הם מצטרפין לענין כסף הקידושין ואין הכחשת האשה כלום וא"כ בכה"ג י"ל דע"א אי הוי מהני בקידושין מהני גם הכא ולא איכפת לן בהכחשת בע"ד. ובהכי א"ש דדברי רש"י שפירש ע"א בהכחשה היינו דמכחיש ליה חד סהד'. ולכאורה לא היה צריך לזה דהא בהכחשת בע"ד נמי לאו כלום עיין בש"ך בי"ד ס"ק ך"ז ולפי מ"ש י"ל שכבר כתבתי שמה שזה אומר נתקדשה לראובן וזה אומר לשמעון כהכחשה בחקירות דמי דע"כ תרווייהו בא"א קמסהדי ולפי זה אף דהאשה מכחשת ואומרת דלא נתקדשה מ"מ לגבי דידה הא איכא תרי סהדי דמשקרת וא"כ אין הכחשתה כלום ולכך מפרש רש"י דמאי דקאמר מאי לאו בע"א היינו שגם האשה יש לה עד על טענה שלה וא"כ פריך שפיר דהא הוי ע"א בהכחשה שהרי איכא סהדא דמכחיש ואומר לא נתקדשה. ויותר נלענ"ד דרש"י ס"ל דמ"ד חוששין לקידושין היינו בהכחשת בע"ד גם כן וכמ"ש בהא דרב אחדבוי אלא לאו בע"א אלמא ע"א מהימן אפילו אין האשה מודה ולפי זה היה קשה לרש"י דאיך שייך לומר ותסברא ע"א בהכחשה כו' מאי קושיא דאה"נ דלהך מ"ד אף בהכחשה מהימן כמו גבי ממון דקם לשבועה אף שבע"ד מכחישו ואין זה סוגיות הש"ס בשום מקום ולא ניחא ליה לרש"י לפרש בכוונת הש"ס דר"ל דעד אחד בהכחשה לא מהימן אף בשאר איסורין כל שכן בדבר שבועה כיון. שסברת המקשה היה דבאמת מהימן בעד אחד בהכחשה לא שייך על זה לשון ותיסברא ולכך פירש רש"י דר"ל בהכחשת ע"א אף אי לא הוי האשה מכחשת אותו אין להאמינו מחמת חד סהדא דמכחיש ליה ולפ"ז לדעת הסמ"ג ודעימיה דסבירא ליה דחוששין אף בע"א כמ"ד חוששין לקידושין אם כן י"ל דאף בהכחשת בע"ד חוששין. שוב מצאתי בפ"י שכתב כן בכוונת רש"י וגם כתב שם דלפ"ז י"ל דהך מאי הוי עלה קאי גם במכחישין ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול ת"ל:

וראיתי בשו"ת נ"ב סימן ס' שכ' להוכיח דהך ותסברא ע"א בהכחשה היינו הכחשת האשה דאי הכחשת העד מנ"ל דמכחיש ליה דילמא אין מעידין על שעה ידועה כו' מכל מקום הרי משכחת לה שלא מעיד בבוקר נתקדשה ע"י אביה ביומא דמשלים שית כו' לענ"ד אין זה הוכחה דכיון דכ"א טוען זו אשתי וזה עבדי א"כ למאי דמוקי שיש לכ"א עד שמעיד כדבריו א"כ הרי מעיד ע"ז שזה עבד ובודאי לא קידשה כלל ואף לפמ"ש הרשב"א והריטב"א שם דמיירי שאין להם עדים ע"ז שהוא עבד רק על הקידושין ועל החבילה מ"מ עכ"פ משמע שהעד אומר כמו שאומר אותו האיש שאומר שהוא בעל האשה והרי בעל האשה אומר בבירור זו אשתי דמשמע שאין כאן שום ספק זיקת קידושין מאחר וא"כ מסתמא גם העד מעיד כדבריו שאם הוא מעיד קצת בענין אחר ממה שהם טוענין א"כ הו"ל לפרושי דבכה"ג מיירי. והנה הרשב"א כתב בשם הראב"ד אהא דקאמר אי דאיכא סהדי להאי כו' דמיירי שאין מעידין על שעה ידועה ואין מכחישין זא"ז דאיכא למימר גירש זה ונשא זה דאל"כ לא היתה צריכה גט מאחד מהם שאין כאן עדים. והרשב"א השיג עליו דבמכחישין נמי הוי כב' אומרים נתקדשה כו'. ובחידושי כתבתי שי"ל בכוונת הראב"ד דלכאורה יקשה אהך ברייתא דקתני צריכה שני גיטין דאמאי לא קתני אחד נותן גט ואחד כונס כדקתני במתני' דף ס"ג בא א' ואמר אני קדשתיה כו' ואם רצו א' נותן גט וא' כונס. אך אם נימא דמיירי שאין מכחישין זא"ז באופן שי"ל גירש זה ונשא זה א"כ אסורה לשניהם אפילו אחר שגירש זה משום מחזיר גרושתו כיון דלא ידעינן איזה מהם גירש ואיזה מהם נשא אבל אי מיירי במכחישין א"כ עכ"פ אין עדים לומר שנתקדשה בזה אחר זה וזה כוונת הראב"ד שכתב לא היתה צריכה גט מאחד מהם ר"ל שאם היה אחד מגרש היה די בזה והיתה יכולה לישא השני ואמאי קתני צריכה שני גיטין והארכתי בחידושי שם והבאתי דברי הראב"ד ללמוד מזה דכל שאין מעידין על שעה ידועה אין זה הכחשה דאמרינן האחד גירש והשני נשא. ולפ"ז גם בנ"ד אין זה הכחשה גמורה מה שזה אומר נתקדשה בב' וזה אומר בה' כיון דאיכא למימר שהיה גירושין בינתים אלא שכבר כתבתי דז"א דע"כ לא אמרינן הכי אלא כל שהעדים אומרים שנתקדשה ושנים אומרים ראינו כו' דע"כ לומר דמגרשי בצנעה וכן י"ל בהך דהראב"ד כיון דתרי לא שכיח שיהא משקרים אמרינן דשמא גירש זה משא"כ כשאין כאן רק חד לגבי חד לית לן לתרץ דבריהם כך דאית לן למימר אם איתא דגירשה כו' וטפי יש לומר כיון דאיכא הכחשה שקורי משקר ואמנם כבר כתבתי דלשיטת בעה"ת בשם י"א אף בהכחשה גמורה מצטרפין וא"כ אף שכתבתי דבכה"ג שהוא תולה דבריו בחבירו והוא מכחישו לא דמי לד"מ ובכה"ג בקידושין אין כאן רק ע"א בלבד כיון שא"א לצרף השני על עדות הקידושין שזה מעיד שנתקדשה באותו היום ולדברי השני לא נתקדשה אז כלל מ"מ היכא שאומר נתקדשה בפני ואני ואנשים אשר היו עמי ראו את המראה ואע"פ שגם בזה יש מקום לחלק דהתם י"ל ששניהם אומרים אמת ובכל פעם הלוהו מנה ובאמת מיירי שהתובע תובע שניהם משא"כ בזה דאי קמא קושטא קאמר שנתקדשה ביום ב' בתרא משקר שע"כ לא נתקדשה ביום ה' ואפילו תימא שנתגרשה בינתיים מ"מ ע"כ לדברי סהדא בתרא פקעי זיקת קידושין דמסהיד סהדא קמא מינה וא"כ אין כאן רק ע"א ואפילו שאומר שנתקדשה בפני עדים מ"מ אין דבר שבערוה כו' מכל מקום צ"ע לדעת תה"ד שחוכך להחמיר בכה"ג והכא עכ"פ איתרע לה חזקת פנויה כמ"ש וגם הכחשתה אינה מועלת כיון שעכ"פ היא מכחשת שני עדים דקי"ל לענין ממון דמצטרפין ולא דמי לשאר הכחשת בע"ד בע"א ומכ"ש לדעת אא"ז מהר"מ פאדווה סימן ל"ב בהכחשת בע"ד ולפי דעת הח"צ לא חזר בו בסי' ל"ז וא"ל כיון דחד מינייהו מוכחש ושקורי קא משקר א"כ שוב אין חשש גם בשביל העד השני ז"א דמבואר בסימן מ"ב אם קידש בפני שנים וא' מהם קרוב הוי כמקדש בע"א ולא נפסל השני בצירופו כמ"ש בח"מ דמיירי שלא נצטרף בשעת ראיה כו' ועיין בב"ש ואם כן כ"ש כאן דבשעה שראה מעשה הקידושין אכתי כשר הוי רק עכשיו מחמת הכחשה פסלינן ליה וכיון דבשעת ראיה לא היה שם פסול אינו פוסל עדות השני:

איברא שצ"ע מדברי התוס' שהבאתי לעיל שכ' בסנהדרין דף ל"א להקשות אליבא דב"ש דסבירא ליה בכת א' נחלקה עדותן א"כ בב' כתות נמי תפסול דהו"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול ולדברי התוספות צ"ע כיון דקי"ל היכא דבשעת המעשה פסול לא אתי לאסהודי כ"א לאח"ז אע"פ שהעיד אח"כ עם הכשרים ביחד לא בטלה העדות וכמ"ש הש"ך סימן ל"א ס"ק י' ובח"מ משמע בסי' מ"ב ס"ק ו' דדווקא לדעת הרא"ש דבעי תרתי הדין כן והוא כדעת מהר"ם אלשקר ובש"ך השיג עליו ע"ש ולפ"ז בב' כתי עדים המכחישים בשעת ראיה לא היה פסול כלל ובאותה שעה כשרים היו וצירוף דשעת הגדה לא מהני לבטל העדות. גם צריך להבין לפ"ז גבי הזמה דקי"ל שאם הוזם א' בטלה כל העדות להרמב"ם אף אחר כ"ד ולהתוס' בתכ"ד וצריך טעם למה יובטל העדות אף בתכ"ד כיון דצירוף הגדה בב"ד לית לן בה ובשעת מעשה לא נצטרפו שהרי באמת הוזמו ואין אמירתן אמת כלל וכמ"ש הש"ך בשם התוס' בטעם הדבר דבעינן תכ"ד לפי שאין אמירתו אמת. ולפ"ז קשה דאף תכ"ד לא יועיל וראיתי בחידושי הריטב"א על מכות בדף ו' ע"ב שכ' אהא דאמרינן אלא מעתה בד"נ תציל שפירש"י שתציל את הזוממין ואת הנדון שתהא בטילה העדות וע"ז כתב בשם הרמב"ן שהקשה דאפילו בעדות צרופה ליכא למימר הכין שאם נמצאת כת זוממת למה תיפסל חברתה הרי אפשר. שאילו הן הזוממין שלא היו שם ואלו מעידין אמת ואם מפני שנמצא א' קא"פ זו אינה טענה כיון שהוזם שלא היה שם אינו מהם אלא הנכון שלא הקשו כאן אלא יהיו העדים נהרגין כו' ואח"כ כתב שהרמב"ם סובר כדברי רש"י ואפילו אחר כ"ד וכ' שכבר השיבו עליו וכו' וכן הוא בחידושי הרמב"ן גופיה למסכת מכות אלא שיש שם ט"ס וחיסור לשון ע"ש הרי להדיא כמ"ש ומ"ש הריטב"א שהשיבו על הרמב"ם שלא ידעו זו מנין לו ולפענ"ד שלמד כן ממה דאיתא בסנהדרין דף ס' והשלישי אומר אף אני כמוהו סתמא כר"ע דמקיש שנים לשלשה ופירש"י דאם נמצא הג' קא"פ עדותן בטילה הלכך בדקינן להו בהדייהו דאי מתזם או מתכחש מבטלין לסהדותייהו עכ"ל. ולדברי הריטב"א צ"ל דלכך מצרפין השלישי להעיד עמהם שמא ימצא קא"פ ויתבטל העדות ועכ"פ תיקשי על רש"י והרמב"ם וכ"כ גם התוס' במשנה דהיו שנים רואין אותו מחלון כו' דאם הוזם א' מן הכת עדותן בטילה כולה וצ"ע למה תבטל כיון שהוזם ובאמת לא היה בשעת ראיה. ומצאתי בב"ח ח"מ שהרגיש בזה וביאר הטעם דכיון שהעדים אומרים ראינו אלא שהוזמנו חשיב כאילו היה שם בשעת ראי' כיון שלפי דבריהם היה שם:

ובהכי א"ש לפענ"ד מה שהקשו התוס' בסנהדרין דף ט' בסוגיא דחוששין ללעז דלפי דברי ר"ת דהסוגיא מיירי בהוכחשו עדי הבעל וחיישינן ללעז דשמא יבואו עדים אחרים ויבא לידי נפשות דא"כ למאי דמוקי דמיירי באתכחוש בבדיקות ובפלוגתא דבן זכאי דסבירא ליה הכחשה בבדיקות לא מצטרף א"כ אכתי קשה למה ס"ל לר"מ מש"ר בשלשה הא יש לחוש שמא יבואו עדים אחרים ואנן השתא ס"ל דכ"ע חוששין ללעז. ולפי דברי הב"ח הנ"ל י"ל דבלא"ה קשה לשיטות ר"ת שכ' דמיירי דהוכחשו עדי הבעל דע"כ מפרש שהעדים עצמן הכחישו זא"ז בחקירות דאל"כ לא היה הבעל צריך ליתן ך' סלע אף לר"ת שהרי יכול לומר העדים שלי אמת אתם וכ"כ להדי' בחידושי הר"ן דע"כ מיירי שהיו ביניהם הכחשה בחקירות. ולפ"ז קשה לפמ"ש לעיל בשם התוס' דכיון דע"י הכחשה נחלקה עדותן הו"ל כנמצא א' מהם קא"פ א"כ קשה אליבא דרבנן דמצרכי ך"ג משום שמא יבואו עוד עדים דמה בכך אף שיבואו עוד עדים מכל מקום כיון שהעיד בעדות זה עד פסול יש לנו לפסול כל העדות ומה שתירצו שם לחלק היכא דאין הפסול ידוע לא אמרינן דעדותן בטילה לא שייך כאן דהכא שאנו חוששין שמא יבואו עדים ויעידו כדברי האחד א"כ ממילא יהא הפסול ידוע ומכ"ש דקשה להך תירוצה שכ' התוס' שם בב"ב דהך דב' כתות המכחישין א' אומר מנה אתי כמ"ד תתקיים העדות בשאר וזה לא שייך כאן דלענין ד"נ איירינן גם מ"ש התוס' שם לתרץ דבזא"ז לא אמרינן עדותן בטילה התוס' גופייהו במכות ובסנהדרין לא כ"כ וכן מוכח סוגיא דשמעתתא לפירוש ר"ת בהך אוקמתא דמוקי כגון שנמצא א' מהם קא"פ א"כ מוכח דאי אמרינן עדותן בטילה אין לחוש שיבואו אחרים דתהא עדותן בטילה אלמא דבנמצא קא"פ אף בזה אח"ז בטילה אך י"ל דבאמת אין לפסול מחמת קא"פ כיון דאנן אמרינן דהפסול משקר וא"כ אפשר שלא היה שם כלל וע"כ לומר כדברי הב"ח גבי הזמה כיון שלדבריו היה שם ואומר ראינו אלא שהוזמו חשיב כהיה בשעת ראיה א"כ דברי הרב נכונים דזה שייך דווקא בהכחשה דכת א' אומרת מנה או הבע"ד היה עמנו או בהזמה ע"פ עדים האומרים עמנו הייתם כיון שלפי דבריהם היה שם משא"כ הסוגיא דהכא לפר"ת מיירי שהיה ביניהם הכחשה בחקירות דאיזה יום ואיזה שעה וכגון שזה אומר שהמעשה היה בחדש ניסן וזה אומר בחדש אייר אם כן שפיר חוששין ללעז שיבואו עדים אחרים כדברי האחד ואין מקום לפוסלה מחמת נמצא קא"פ כיון שהוא אומר על יום אחר א"כ אף לפי דבריו לא היה עמהם ומעולם לא נצטרף עמהם בראי' כלל. וזה כפתור ופרח:

ולפ"ז בנ"ד אין מקום לפסול העדות מטעם נמצא קא"פ דלא מבעיא להך תירוצא דכל שאין הפסול ידוע לא בטלה העדות אם כן גם בזה אף שאנו אין מצרפין השני מטעם הכחשה שביניהם מ"מ אין הפסול ידוע אלא אפילו להך תירוצה דאתי כמ"ד תתקיים העדות בשאר וא"כ אנן הא קי"ל כר"י יוסי דבטלה כולה וכן להך תירוצה בלא נפסלו משום שבאו זאח"ז ובנ"ד משמע שהעידו כאחת מכל מקום אין מקום לפסול העדות דדוקא גבי הכחשה דאחת אומרת מנה או בהזמה כיון שהפסול מעיד ג"כ על יום א' עם העד הכשר ולפי דבריהם הם אומרים היינו שם אלא שהוכחשנו או הוזמנו שפיר מחשב צירוף לפסול כל העדות משא"כ בנ"ד שהיה ביניהם הכחשה בחקירות וכ"א אומר על יום אחר אם כן אין מקום לבטל העדות מחמת קא"פ כיון שזה אומר על יום אחר א"כ אף לפי דבריו לא היה שם ולא נצטרף עמהם בראיה כלל. וכמ"ש בדברי התוס':

איברא שדברי הב"ח בזה לפע"ד הם תמוהים דמה טעם יש בדבר לבטל העדות לפי שלפי דבריהם היה שם דאטו מפיהם אנו חיים ופסול שאר העדות ע"י צירופם כיון דבאמת לא, נצטרפו עמהם כלל ולא היה שם וכן בב' כתות המכחישות נמי יש מקום לומר כיון דהנך סהדי שקרי נינהו באותו עדות עצמו א"כ אין לבטל שאר העדות דדילמא משקרי ולא היה שם בשעת מעשה כלל ואת"ל היו שם מכל מקום באותו שעה כשרים היו ואין כאן צירוף פסול בשעת ראיה כלל. והנלפע"ד ברור בזה דלכאורה בלא"ה צריך להבין טעמא דמלתא דבעינן נתכווין להעיד דווקא ולדעת הרבה פוסקים תרתי בעינן ראיה והגדה ולכאורה הא מלתא מנ"ל דהא כיון דמהיקיש' ילפינן דמקיש שנים לשלשה מה שנים נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה אף ג' כן וא"כ הא בשנים העדות בטל אף שלא נתכוונו בשעת מעשה או לא כיון דס"ס הגדת פסול לאו כלום הוא ואין כאן רק חד ומה לי נצרף בשעת ראיה או לא. וא"כ דכוותיה בשלשה נמי יהא פסול אף ע"פ שלא נצרף בראיה וע"כ לומר דאנן לא גמרינן אלא היכא שהוא דומיא דשנים שהם עדות אחת לעולם וא"א לחלקם לעשות כ"א עדות בפ"ע וה"ה בשלשה כשהם עדות אחת והיינו כשנצטרפו יחד בראיית המעשה משא"כ כשלא נצטרפו בראיה אז אמרינן דהעדים הכשרין הם עדות בפ"ע והפסול הוא לעצמו ולא דמי לשנים דכל חד לעצמו אין עדותו מועיל והם עדות אחת לעולם ולפ"ז י"ל דהיינו דווקא אם היה הפסול בשעת מעשה ולא כיוון להעיד וכה"ג אז זה שהכשרים כיוונו להעיד והפסולים לא כיוונו להעיד נחלקה העדות מחמת הא מילתא גופא שהיו שם ולא כיוון להעיד לאו עדות אחת הם שזה כיוון לבו וזה לא כיוון לבו משא"כ היכא שלא היה כלל לא שייך בזה לומר נחלקה העדות וא"כ לכך שפיר חשיב צירוף ע"י הגדה לחוד וכמו דבשנים אם הוזם א' מהם עדותן בטילה כמו כן בג' דאין כאן כוונה לחלק עדותן ולפ"ז בב' כתות המכחישין שפיר קשיא להו להתוספות דהו"ל כנמצא א' קא"פ דממ"נ אם הנך שקרי לא הוי בשעת מעשה הרי נצטרפו בהגדה לחוד ואם היה שם נמי שפיר מיקרי עדות אחת אע"פ שכשרים היו מ"מ ס"ס הא לא נחלקה עדותן אז ואדרבא נצטרפו יחד וכיון שלא נתחלקה עדותן בשעת ראיה ונעשו עדות אחת ועתה בעדות שהעידו בב"ד נפסלו א"כ הרי כעדות אחת שנמצא א' קא"פ ואין זה מועיל מה שהיו כשרים ראיות העדות וזה ברור לפענ"ד. וראיתי באורים ותומים סימן ל"ח דף פ"ד ד"ה ודע דאף לדברי הריב"ש כו' שמבואר מדבריו הטעם דבהזמה אם הוזם אחד נתבטל כולו אף ע"פ שלא היו בשעת ראיה באמת חידוש הוא והוא מתנאי ודיני הזמה וכ"כ שם ע"ב ד"ה אמנם זה כמעט כו' ונראה מדבריו שבסימן ל"ז הרחיב הדבור בזה אלא שחסר מן הספר בריש הסימן ע"ש ולענ"ד כמ"ש בזה. ומצאתי בס' קצה"ח שעמד ג"כ בזה בדברי התוס' וכ' ג"כ הך סברא שכתבתי דלא איכפת לן במה שהיה כשר בשעת ראיה כיון שעכ"פ נצטרף עמהם ע"ש. אמנם מ"ש דאם נימא בעדים זוממין לא שייך צירוף ראיה. מי יתננו לדעת לפרש המשנה היה שנים רואין מחלון כו'. ולק"מ דודאי שיחשבו עדות א' להזמה ולא יהרג עד שיוזמו כולם או כשאין מקצתן רואין שהם שני עדיות שפיר אזלינן בתר אמירתן וגבי דידהו גופייהו שהרי ע"פ דבורם שהעידו שקר אנו דנין אותם משא"כ לפסול עדות אחרים עפ"י עדותן וצירופן של הניזומין כיון דבאמת לא היה שם כלל איך נאמר שיצטרפו ע"י אילו המעידים בשקר שהמה ראו עמהם והי נינהו מילי דכדיבי וכבר כתבתי דבאמת דעת הרמב"ן והריטב"א לומר דבהוזם א' לא בטלה כל העדות וטעם הרמב"ם והתוספות דס"ל דבטלה צ"ל כמ"ש דבהזמה כיון שלא היה שם כלל א"כ אין כאן הוראה על חילוק העדות שפיר מצטרפין ע"י הגדה לבד. וגם מ"ש בקצה"ח שם דלדעת הרי"ף דבעי שיכיר הכשר בפיסולו א"כ כיון שהיה כשר בשעת ראיה לא מיבטל דהא לא הכירו בפיסולו דכשר היה ולפמ"ש ליתא להאי כלל' דהא דס"ל לרי"ף שאם לא הכיר הכשר בפסול לא מצטרף להרי"ף היינו מטעמא דאנן סהדי שאילו היה יודע בפסולו לא היה מצטרף עמו וזה דוקא אם היה פסול משא"כ אם היה כשר אז הרי שפיר נצטרפה העדות ונעשית אחת ואין סבר' לומר שאם היה יודע שסופו לפסול לא היה מצטרף כולי האי לא אמרינן כיון דעכשיו מיהא כשר הוי ולא קרינן ביה אל תשת ידך כו' וכיון שהוא עדות אחת בטל הכל דומיא דשנים דאף אם היה כשר בשעת ראיה ונצטרפו מ"מ משנפסל בשעת הגדה אין כאן רק ע"א ולאו כלום הוא:

ומעתה בנ"ד יש מקום לומר דבטל כל העדות אע"פ שכ"א מעיד על יום אחר ולפי דבריו לא היה שם מ"מ כיון שלא היה שם לא שייך לומר דנחלקה העדות מחמת חסרון הכוונה בשעת הראיה וא"כ שפיר חשוב צירוף ע"י הגדה בב"ד ומה בכך שהיה כשר בשעת ראיה מכל מקום אמרינן ממ"נ אם היה שם הרי נצטרף בשעת ראיה ואם לא היה שם אם כן לא נחלקה העדות ושפיר מצטרף ע"י ההגדה בב"ד ונתבטל כל העדות. אך לפי דעת התוס' דס"ל דכל שאין הפסול ידוע אין לבטל כל העדות וא"כ בזה שאין הפסול ידוע לא בטלה כל העדות (רק אם נאמר דנתבטל מחמת גניבה וחרם שהועד על א' מהם א"ש דגם בזה בטל גם השני כיון שהפסול ידוע) אמנם התוספות בב"ב השמיטו תירוץ זה ונראה לכאורה מדבריהם דס"ל שאין תירוץ זה עיקר לפסק הלכה וגם כן נראה מדברי הפוסקים שסתמו וכתבו דכל שנמצא א' מהם קרוב או פסול העדות בטל ולא ביארו דבעינן דוקא שיהא הפסול ידוע משמע דלא ס"ל כהך תירוצה וכ"נ מדברי הסמ"ע ס"ק ב' סימן ל"א שכ' בב' כתי עדים המכחישות זא"ז שבא ע"א מכת זו וע"א מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות שהרי בודאי א' מהן העיד שקר וע"ז כ' הסמ"ע ס"ק ב' ואף ע"ג דאית בהו חד דכשר א"צ לישבע נגדו ש"ד וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו ב"י וד"מ סימן ל"ו כו' וכוונתו למ"ש שם בשם הרשב"א דבדין נמצא קא"פ בטל לגמרי דכל שבאו להעיד ונצטרפו מדעת נפסלה ונתבטלה אותה עדות לגמרי ע"ש ולכאורה מאי ראיה מייתי מהתם דשם הקא"פ ידוע משא"כ בזה שאינו ידוע ולא נתבטלה כל העדות וא"כ י"ל דבכה"ג דמסהיד חד מכת זו וחד מכת זו שעכ"פ איכא חד דכשר ואין הפסול ידוע שפיר מחייבו שבועה אע"כ דלא ס"ל לחלק בין פסול ידוע או לא ובכל גווני ס"ל דבטל כל העדות:

אמנם ראיתי באגודה בסנהדרין דמייתי תירוץ התוספות בזה וגם בפסקי התוספות דסנהדרין הזכיר תירוץ זה וחזינא להפוסקים שמביאין ראיה מפסקי התוספות לפסק הלכה ובאמת התוספות שם כתבו עוד לחלק בין באו בבת א' לבאו בזא"ז והוזכר ג"כ בפסקי התוספות שם וכבר כתבתי שזה סותר למ"ש התוספות במכות ובסנהדרין דף ט' דלענין נמצא קא"פ אף לאחר כ"ד עדותן בטילה והכי מוכח' סוגיא דשמעתא התם דתו לא חיישינן שמא יבואו אח"כ עדים אחרים שג"כ יופסלו מחמת הקא"פ אלמא דאף אחר כ"ד העדות בטל ולכן נלע"ד דס"ל להתוס' דלענין פסול דחשדינן ליה במשקר לעד זומם דמי דבעי דווקא תכ"ד מטעם דאין אמירתן שאומרים שראו אמת וה"נ בהכחשה כיון דהאי משקר אמרינן אימור לא היה שם ולא נצטרף מעולם ולכך אין לבטל העדות כ"א בהעידו תכ"ד וע"כ לא כ' התוס' בנמצא קא"פ עדותן בטלה אף לאחר כ"ד אלא היכא שהדבר ידוע שהיה הפסול שם בשעת ראייה המעשה ונעשה עדות אחת עם הכשרים שוב אין חילוק בין העידו תכ"ד או לאחר כ"ד וגם בההוא דסנהדרין דמוקי כגון שנמצא קא"פ י"ל דמיירי בכה"ג שהכשרים מודים בדבר שהיה הפסול עמהם דלא חשדינן להנך כשרים במשקרים בזה שאומרים שהפסול היה עמהם:

ועפ"ז יש ליתן תבלין למ"ש התוספות דהיכא דהפסול ידוע לא אמרינן דעדותן בטלה ולכאורה אין טעם לדבר וגם קשה דהא מקשינן שנים לשלשה וגבי שנים קי"ל דפסול אף היכא שאין הפסול ידוע לנו ולפמ"ש י"ל בטעמא דמלתא דכיון דבעינן שיהא עדות אחת ע"י צירוף דאל"כ לא דמי לשנים והצירוף הוא ע"י ראיית המעשה ביחד או ע"י הגדה בב"ד שכיון שהב"ד קבלו עדות הכשרים והפסולים ג"כ ולא הפרישו הפסולים מכלל הכשרים בזה נצטרפו ונעשו אחד ולפ"ז שפיר כתבו התוספות גבי ב' כתות שכת א' אומרת מנה כו' דבראיית המעשה לא נצטרפו דאמרינן שאין אמירתן אמת ולא נמצאו שם כלל גם ע"י הגדה בב"ד אין כאן צירוף כיון שאין אתנו יודע מי הם הפסולים ומי הם הכשרים לא סמי' בידן לברורי להבדיל את הפסולים מתוך עדת הכשרים אין זה צירוף ולפיכך הם שתי עדיות ולא נתבטל עדות הכשרים כלל. ומכ"ש דא"ש לדעת הרא"ש ודעימי' דתרתי בעינן ראיה והגדה א"כ אפילו תימא שגם אותן המכחישין היו שם מ"מ אין זה צירוף ע"י הגדה בב"ד כיון שאין הפסול ידוע ומעתה א"ש במה שהשמיטו הפוסקים בדין נמצא א' מהם קא"פ ולא הזכירו חילוק התוס' בין פסול ידוע וגם אין סתירה לדברי הסמ"ע שהוכחתי מדבריו שכ' שא' מכת זו וא' מכת זו העדות בטל לגמרי אף לשבועה אלמא דסבירא ליה דאין לחלק בין פסול ידוע ולפמ"ש א"ש דבשלמא בב' כתות המכחישות כיון שע"כ לומר דחד מינייהו משקרי נינהו א"כ אמרינן שלא היו בשעת מעשה כלל וצירוף הגדה ג"כ אין כאן כמ"ש משא"כ היכא שאין כאן הכחשה על אותו העדות עצמו רק שהם מוכחשים מחמת ענין אחר ונפסלו מכבר ועתה באים להעיד עדות אחר שפיר אמרינן דגם הפסול היה בשעת מעשה וא"כ יש בכאן צירוף מחמת ראיית המעשה ובטלה העדות ואף לשיטת הרא"ש דסבירא ליה דגם הגדה בב"ד יחד בעינן י"ל דבזה שהיה צירוף בשעת ראיית המעשה וגם הגידו יחד בב"ד גם הרא"ש מודה דבטל אע"פ שאין הפסול ידוע דבשלמא בעלמא אמרינן אע"פ שנצטרפו בראיה מ"מ בזה שלא הגידו יחד נתחלקה העדות משא"כ כאן דבאמת הגידו יחד רק דמחמת זה לבד לא מצטרפי כמ"ש כיון שאין הפסול ידוע לא היה אפשר להפריש הכשרים בפ"ע אבל מ"מ חילוק העדות אין כאן ושפיר מועיל הצירוף הראי' לכ"ע:

ולפ"ז בנ"ד כיון שעכ"פ לא היה שם צירוף דראי' שהרי כ"א אומר על יום אחר אם כן אפילו תימא דחילוק העדות אין כאן אע"פ שלא היה שם דחילוק העדות לא מיקרי אלא אם היה שם ולא נתכווין להעיד משא"כ כשלא היה שם כלל וכמו גבי הזמה דבטל כל העדות מה"ט וכמש"ל מכל מקום זה דוקא היכא שנצטרפו אח"כ ע"י ההגדה בב"ד משא"כ בזה שלא נצטרפו בראי' גם בשעת הגדה בב"ד אין כאן צירוף כיון שאין הפסול ידוע אם כן אף ע"פ שאין כאן חילוק העדות מ"מ גם צירוף אין כאן ולא נתבטל כל העדות אם כן נשאר עד אחד ויש מקום חשש לדעת אא"ז מהר"מ מפדווה שחושש להפוסקים דע"א בקדושין חוששין לו:

אמנם צ"ע דהא בהזמה לדעת הרמב"ם ותוס' בטלה כל העדות והרי לא היה שם צירוף דראי' כלל כיון שהוזמו גם מחמת הגדה יחד בב"ד אין לצרפם כיון שאז לא היה פסולם ידוע לא היה מקום להבדילם עד שהוזמו. אך י"ל דהזמה שאני כיון דבשעה שהעידו לא היה עליהם חשש פסול שפיר נצטרפו עם הכשרים ע"י הגדה בב"ד יחד אע"פ שלא היה אז פסולם ידוע כיון דסוף סוף נתקבל עדותן יחד בב"ד הוי צירוף משא"כ בזה שבשעת הגדה בב"ד ג"כ ידוע שיש כאן פסול אלא שאין אתנו נביא ולא יודע עד מה אם דבר אמת בפיו וחבירו משקר או להיפוך ובעל כרחם הבית דין מקבלין עדות שניהם ומכל מקום דעתייהו דבית דין אעדות דכשרים לבד ולא אפסולים והוי כאלו הפרישו הפסולים ואין זה צירוף:

ומצאתי בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ז"ל במסכת ר"ה שהקשה שם גבי א' אומר גבוה ב' מרדעת כו' דאמאי מצרפין לעדות אחרת הא הו"ל נמצא א' מהם קא"פ כקושית התוספות בסנהדרין ומה שתירצו דאתי' כמ"ד תתקיים העדות בשאר ל"ש התם וגם הך תירוצה דאין הפסול ידוע נמי לא שייך כאן כיון דאיכא אחרינא בהדיה האי ממילא נודע לנו דהאידך פסול וכ' דצ"ל כיון דבשעת הגדה לא נודע מי הוא הפסול אע"פ שנודע אח"כ לית לן בה אלא שכ' שתי' התוס' לא מחוור כיון דמקשינן ב' לג' ובב' אף בלא נודע עידותן בטל עכ"ל בקצרה והנה מ"ש בפשיטות דאם בשעת הגדה לא נודע הפסול אע"פ שנודע אח"כ לית לן בה צ"ע כמ"ש דמ"ש מהזמה דג"כ בשעת הגדה לא נודע הפסול ואפ"ה בטל העדות כיון שנודע אח"כ אם לא שנחלק כמ"ש דבהזמה שאינו ידוע לב"ד כלל שיש פסול שפיר מצטרף ע"י הגדה ומ"ש על תירוץ התוס' דלא מחוור כ"כ טעם לשבח דבכה"ג לא מקשינן ב' לג'. אלא שצ"ע דהא קה"ח נצטרף הפסול עמהם ודוחק לומר דמיירי שאילו הכשרים אומרים שזה לא ראה עמהם. אמנם נלענ"ד דגבי קה"ח אין ראיית הפסולים פוסל כלל דאי לא תימא הכי תיקשי לשיטת גדולי הפוסקים דבראיה בלבד מצטרפים אף בלא הגדה בב"ד א"כ בעדות החודש נצטרך לקבל עדות מפי כשרים אשר הוצבו לבדנה מבלי היות שם ערוב נשים ועמי הארץ הפסולים לעדות זו ולפעמים יעשו הצדוקים כוונים להעציב הפרושים ולפסול העדות ע"י צירופם. וגם קשה הא דאמרינן בר"ה דף כ"ב מעשה בטוביה הרופא שראה את החודש הוא ועבדו ובנו כו' כשבאו לפני ב"ד קיבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו וקשה דאפילו אותו ואת עבדו היו להם לפסול שהרי נצטרפו יחד ובאו להעיד ולשיטת הפוסקים דס"ל דתרתי בעינן ראיה והגדה א"ש דפסלו את בנו שלא יעיד עמהם ולא נצטרף אבל לשיטת ש"פ קשה ודוחק לומר דמיירי שלא ראו כאחת עמו וגם א"ל דבנו אתי למחזי ולא כיוון להעיד דהא ר' יוסי הוא דקאמר לה ולר' יוסי אין חילוק בין נתכווין להעיד או לא כדאיתא במכות ולכן נלע"ד דע"כ ל"א דע"י ראיה מצטרפין לר' יוסי אלא בענין שהוא בא ע"י מעשה אז כיון שגם הפסולים ראו עמהם ונעשו עדו' אחת וקרינן ביה יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר משא"כ בקה"ח שהוא נר' בעליל לארץ וכ"ע חזו ורחמנא אמר דבעי קידוש בפה וכדתנן ראוהו ב"ד כו' ואין הענין תלוי בראיי' המעשה רק בקבלת העדות דווקא לא איכפת לן במה שנצטרפו הפסולים עם הכשרים בראיה כלל כנלע"ד. ואיך שיהיה בההוא דקה"ח מיירי שלא היה צירוף בראיה הלכך בהגדה זו שהגיד הפסול עמו בב"ד לא נצטרפו. ועפ"ז יש מקום להמתיק יותר הך סברא דהיכא שבשעת מעשה לא נודע הפסול אף ע"פ שנודע אח"כ לית לן בה ולכאורה תיקשי מאין הרגלים לומר כן דהא סברת התוס' גופא דבלא נודע הפסול אין עדותו בטילה חידוש הוא ואנן ניקום ונימא דאף אם נודע אח"כ גם כן לא בטל ולפמ"ש בטעמא דמילתא א"ש דכיון דבשעת העדות לא נודע מי הוא הפסול אין מצטרפין ע"י קבלת הב"ד שקיבלו עדות שניהם דכיון שלא נודע אז א"כ הי מינייהו מפקית וע"כ הוצרכנו לקבל עדות שניהם ואח"כ כשנודע לנו שפסול הוא נפרדו איש מעל אחיו כיון שלא נצטרפו לא ע"י ראיה ולא ע"י הגדה ואין זה דומה להזמה שלא היה ידוע תחילה בשעת עדותן שיש כאן פסול שפיר נצטרפו ע"י הגדתן בב"ד משא"כ כאן דגם בשעת העדות הכחישו זא"ז והיה ידוע לב"ד שיש כאן פסול וכיון שיש כאן ידיעה בתחלה דעתייהו דב"ד רק על העדות הכשר בלבד ושפיר מצטרפין הכשר עם עוד אחר וכמש"ל ואע"פ שבסוף נודע לנו מי הוא הפסול לית לן בה כיון דלא נצטרפו כלל:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה