בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה נג
תשובת דודי מ"ו הגאון המפורסם מוה' סענדר ז"ל על תשובתינו ותשובת הגאון מפראג ז"ל:
פתח דברי הגאון נ"י לפרש דברי הרמב"ם דבעינן נודע קודם קדושין דאל"ה הוי מקדש בלא עדים לא כן אנכי עמדי דעד כאן לא מצינו למור"ם מרוטנבורג רק בספק קרוב לו או לה שלא נתברר כלל לעולם אבל כל שמדדו אח"כ ומצאו קרוב לה ודאי הוי קדושין דאיגלאי מלתא למפרע דקרוב לה היה ומה בכך שטעו העדים בשעת מעשה כיון שאח"כ נתגלה הדבר ויודעים בבירור שקדשה תדע דהרי עיקרא דמלתא דבעינן עדים לקדושין משום דילפינן דבר דבר מממון כשחב לאחרים ובממון ודאי דמהני גילוי מלתא למפרע ומנ"ל להקל בקדושין יותר מממון וגם לעשות פלוגתא רחוקה בין הר"מ מרוטנבורג ובין הרשב"א ור"ח דס"ל דאפילו בס' קרוב לו ולה הוי ס' קדושין עיין בחידושי רשב"א ביבמות דף ל"א ויותר מזה פלא בעיני לפי מה שמחלק עוד דאם לא ידעו העדים שהוא גזול הוי קדושין אתמהה אטו במחשבת העדים תליא מלתא זה לא נראה ולא נשמע מעולם ומה לנו למחשבת וטעות העדים ויש לי להביא קצת ראיות דהיכא דנתברר הדבר הוי קדושין למפרע חדא מהאי סרסי' דקידש בפרמוז' דשכרא ומבואר ברש"י דאי לאו משום כסופא הוי מקודשת למפרע אף קודם שבא הבעל הבית היתה בתורת גזילה והנה עיקר ראיית מוהר"ם דבספק קרוב לו ולה לא הוי קדושין משום לשון רש"י שפירש א' אומר קרוב לו ולא פירש שהכת עצמם מסופקים ומכאן מוכח דרש"י גופיה סובר דמקודשת למפרע ואף דבריטב"א מבואר דבלא"ה מקודשת מכאן ולהבא אמנם מרש"י מוכח דאינו כן כמ"ש הב"ש בעצמו ועוד דלשיטת רש"י ע"כ ליכא למימר דקאי אמכאן ולהבא וכמבואר בהדיא בב"ש סימן ל"א ס"ק א' וגם בלא"ה קשיא דמכאן ולהבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ואף אי אמרה הן צריך לחזור ולקדש מחדש כמ"ש הט"ז והשיג על הש"ג ואף שהב"ש חולק בסימן כ"א ס"ק בין פירש הרא"ש והר"ן אמנם המעיין בתו' רי"ד יראה דפי' כהר"ן ואפ"ה כתב בפירוש שצריך לחזור ולומר התקדשי לי ולענ"ד הדבר ברור שכן הוא דעת הרמב"ם וכאשר אבאר דהנה הב"ש הקשה איך אפשר לומר דמקודשת למפרע הא ס"ל גבי יאוש דלא אמרינן כי היכי דאתייאש השתא אתייאש למפרע ולענ"ד באמת לק"מ דלא מיבעיא לדעת הש"ך סימן שנ"ח שהביא הגאון נ"י דלק"מ אלא אפילו בלא"ה לק"מ דאטו אנן אמרינן דודאי לא ניחא ליה מעיקרא אנן הכי קאמרינן דאין ראיה ממה דניחא לה השתא דילמא מעיקרא לא ניחא ליה וא"כ פשוט אי לאו משום כיסופא ע"כ הוי ספק קדושין דילמא כיון דחזינן דהשתא ניחא ליה דילמא גם מעיקרא הוי ניחא ליה לכן קאמרינן דמשום כיסופא קאמר וגם השתא לא ניחא ליה ובזה מיושב היטב מה שכתב הרמב"ם באותו בבא ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו מקודשת מספק שנדחקו האחרונים בזה הספק וגם תימה דאיך דין זה שייך לכאן ויותר תימה שכתב ואם כאלו הוי סיפא דרישא וגם אין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין מדעתו שלא נמצא בפירוש בגמרא וירושלמי ותוספתא שהרי לא כתבו נושאי כליו מראה מקום על דין זה אבל האמת הברור דקאי אדלעיל מיניה ולא מוסיף על ענין ראשון דאם אמר כלך אצל יפות היכא דקידשה בדבר שאינו מקפי' עליו בעה"ב א"כ ודאי לא תלינן בכיסופא כיון דאין דרך להקפיד אלא ודאי קאמר ובאמת אינו מקפיד גם הוא ולכך מקודשת מס' דשמא גם מתחילה לא היה מקפיד ובזה מיושב מה שהקשה הגאון מפראג ני' דמה בכך שאינו מקפיד אכתי במה זכה ולפי מ"ש א"ש וזה ברור ומ"ש הוא דקני ביאוש לכאורה י"ל דהוי שלא מדעת ויש ליישב אבל מה שכתב עוד לקמן שם דבעינן שינוי רשות וא"כ לא קני ביאוש לחודא מאחר דבהיתרא אתי לידיה אני תמה מאד אי מיקרי בהיתרא אתי לידיה מאחר שאינו מקפיד ודאי דקני ביאוש לחוד מדאורייתא כמוצא אבידה כמבואר להדיא בב"ק דף ס"ו דרבה אינו מחלק בין אבידה לגזל רק מטעם דבגזל באיסורא אתי לידיה נחזור לענינינו דעכ"פ מבואר דאי לאו מטעם כיסופא הוי מקודשת למפרע ולא אמרינן דהוי מקדש בלא עדים:
עוד נ"ל להביא ראיה מקידשה אביה בתוך ו"ח דמשמע מרש"י דהוי קידושי ספק וכן פסק בש"ע וגם משמע אילו נודע אח"כ בבירור שהיו הסימנים מבואר היו קדושי האחרונים קדושי ודאי ולא אמרינן דתוך ו"ח בחזקת קטנה והוי קדושין בלא עדים דהעדים היו סוברים שהיה קטנה עדיין:
עוד יש להביא ראיה מהא דכתב רש"י דאם בדקנוה ואמרה שחפצה בקדושין לרבי מעשר והקדש. דהוי קידושין דמשמע למפרע וכדכתיבנא למעלה וגם הרב עצמו בהשיגו עליו מוכרח שהביא כן:
עוד יש להביא ראיה מהא דפסק הרמב"ם קידשה בחצר של שניהם מדעת מקודשת מספק וכתב המ"מ הטעם משום דחיישינן שמא השאיל לה מקום ונראה מדבריו דהספק הוא אם השאיל או לא השאיל והדין עמו אף דבב"ש משמע קצת דהספק הוא די"ל דדחי' בעלמא קאמרה וכן פירש הר"ן אמנם ברמב"ם א"א לפרש כן דהרי כתב מדעתה אף שידוע שהוא מדעתה כגון שאמרה תחלה הנח בחצר השותפין ואתקדש עיין בח"מ ובב"ש סי' למ"ד ס"ק י"ג וכן משמע סוף לשון הרמב"ם שכתב ואפילו אמרה ודוק אלא ע"כ דהספק הוא אם הן אם לאו וא"כ בזה ממש כספק קרוב לו אע"כ דהרמב"ם לא סבירא ליה כמוהר"ם מרוטנבורג ומ"ש הב"ש פחות מש"פ צריך יישוב במ"ש דהספק הוא לעדים ואכמ"ל ובאמת על כל הספיקות והאבעיות פירש הפני יהושע דלשיטת מוהר"ם מרוטנבורג הוי מקדש במקום עדים והנה ידעתי כי שערי תירוצים לא ננעלו כי יש מקום לדחות ולחלק בין ספק אם הגיע הממון לידה או ספיקא דדינא או ספק קטנה ויתר הספיקות או דנוכל למוקמי דהעדים לא ידעו מזה אבל האמת הברור כמ"ש למעלה דגם מוהר"ם מרוטנבורג מודה היכא דנתברר או שיכול להתברר ונתברר דהוי קדושין ואם לא יכול להתברר הוי ס' קדושין וזה ברור בעיני כשמש אף שראיתי להמבי"ט שהפריז על המדה וכתב דאף בהיה פני הכלה מכוסין בשעת קדושין ואח"כ הכירוה העדים דלא הוי קדושין אבל ג"כ לא הביא שום ראיה לדבריו ואין דבריו נראין וראיתי לבאר היטיב שהביא הרדב"ז שחלק עליו באמת ואינו תירוץ אבל אני תמה על כולכם שלענ"ד נראה דברי הרמב"ם פשוטים מאד במ"ש ונודע שקנה הוא משום המקדש והמתקדש דאל"ה יכולין לומר משטים היינו ולשחוק נתכוונו כיון שידענו שהוא גזל של אחרים ואין מקדשין בגזל ולענין יאוש השתא ס"ל סתם גזילה לא הוי יאוש וזה פשוט מאוד:
בענין מה שהשיג דאינו יכול להפקיר יפה השיג דאף דיכול ליתן לו במתנה או למחול מ"מ להפקיר לכל העולם אינו יכול מאחר דאינו ברשותו:
מה שתמה על התוס' דאי מטעם הפקר תקשה היאך יכול להפקיר והביא ממרחק לחמו תמהני הלא ממקומו הוא מוכרע דאי יאוש קונה דאורייתא א"כ תקשי ליה מהקדש כמבואר לקמן דף ס"ח וצ"ל דסבירא ליה כצנועין כמבואר וא"ל דאף דאתי כצנועין מכל מקום הוא לא סבר כן דז"א דהרי איכא עוד סתמא ואיכא תרי סתמי:
מ"ש דלא מצא לשון נתייאשתי תמוה הלא הוא גמרא ערוכה פעמים ושלש:
ומ"ש בפירוש הגמרא דגם ר"י סבר לא ניחא ליה והאריך בזה אין דבריו ברורין לענ"ד כאשר אבאר ותחלה אני אומר דלשון הגמרא בהא דאשה אינה מתקדשת ומכ"ש המדקדק בלשון רש"י יראה לעיין שפירש היפך פירושו ואיך יתכן שהב"ש יפרש פירוש אחר מדעתו ולא יביא שום רמז גם הדין שכתב דאף ע"ג דהקדושין היו בטעות כיון דבאמת אעפ"כ נתחלל ניחא לה ומקודשת מבואר בתוס' רי"ד להיפך ולא מצינו עליו חולק בזה ומלבד כל הנ"ל לא יתכנו דבריו כאשר אבאר דהנה הדבר ברור שא"א לומר גזירת הכתוב רק מצד הכרח אבל כל שאינו מוכרח לומר שהוא גזירת הכתוב אין אנו יכולין לומר גזירת הכתוב והנה גם הוא מודה דבאמת המקח קיים וקדושיה קדושין א"כ מנ"ל לומר דאף אם לא הוו הקדושין קיימים אעפ"כ יצא המעות לחולין כיון דבאמת הקדושין קיימים ומקח קיים דילמא הגזירת הכתוב עצמו הוא שיהא המקח קיים כדמשמע פשטא לישנא דקרא אין מעילה אלא לשון שינוי דהיינו שינוי רשות כמבואר במעילה דף י"ח וכמו שבאמת כתב הפני יהושע דהגזירת הכתוב שיהא המקח קיים וכמבואר ברש"י אשה אינה מקודשת מעות איך יצאו לחולין אבל עדיין מוכרח דברי הב"ש דכאן אינו רק גזירת הכתוב אבל אחר העיון גם זה אינו דאי ס"ד דטעמא דר"י הוא רק מטעם גזירת הכתוב א"כ תקשה הא תינח לגבי מוכר אבל גבי לוקח מנ"ל דגזירת הכתוב דלמא קרא איירי דלוקח הוא מזיק והמוכר הוא שוגג או שבדקו ללוקח ואינו מקפיד וא"כ אמאי קידש כיון דאיהי לא ניחא לה אע"כ דטעמא דר"י לאו מגזירת הכתוב רק מצד הסברא דלא אמרינן איהי לא ניחא לה אבל באמת דיש הכרח אחר עכ"פ דנג' המוכר ודאי גזירת הכתוב דאי ס"ל מצד הסברא תקשה ממ"נ לא משכחת קרבן מעילה אליבא דר"י דאי לא ניחא ליה א"כ לא יצא לחולין ואינו חייב קרבן מעילה ואי ניחא ליה אף אם היה מזיק א"כ אינו שב מידיעתו ואינו מביא קרבן על שגגתו והסברא זו מוכרחת דאלת"ה מאי מקשה לר"מ מהא דחנוני מעל וגם הא דאמרינן אין מעילה לר"מ אלא באוכל הא משכחת ליה בבדקנוהו ואמר דניחא ליה ותחלה היה שוגג אלא ודאי דא"כ אינו שב מידיעתו (וצ"ע במשנה למלך הלכות שגגות שדעתו נוטה דגם לענין שב מידיעתו בפעם א' מביא קרבן יעו"ש) וא"ל דא"כ ממילא מוכרח דגם לענין לוקח הוא גזירת הכתוב דאי ס"ד דסבירא ליה גבי לוקח דניחא א"כ כ"ש מוכח דניחא כמבואר בגמרא איהו ניחא ליה דנקני אתתא ממילא זהו טעות גמור דודאי אין הכוונה דוודאי ניחא דלמעול בהקדש כדי לקדש אשה או לקנות חפץ ח"ו לא נחשדו ישראל רק כוונתו דבשביל ניחא במזיד לא הוי אומר ר"מ דלא קידש דאולי ניחא ליה לפעמים והוי ספק מקודשת וגם זה בעצמו הכרח לומר שהוא גזירת הכתוב דמסתמא ודאי לא ניחא ליה ואפ"ה חייב קרבן מעילה רק דר"מ ס"ל דלא קידש דאיהי לעולם לא ניחא ור"י סבר דגבי דידיה הוא גזירת הכתוב ע"ז ודברים אלו ברורים בס"ד. ואני חדשתי בשמועה ענין על קושית תוס' על רש"י שפירש דקדושין לא חיילי עד ירושלים מהא דבכורות דמשמע דהקדושין חיילי בגבולין ולזאת פירשו התוס' באמת דהקדושין חיילי בגבולין והב"ש הקשה בסימן ל"א סק"ו דאם הקדושין שוין ש"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וא"כ אמאי מקודשת כאן בגבולין ובבכורות משמע שהוא דאוריי' ולענ"ד לק"מ דהנה התוס' כתבו בריש קדושין הא דאין קדושין בפחות מש"פ משום דאין דבר חשוב לקנות על ידו שום קנין ולא גרסי' מקני' נפשה והנה זה שייך דוקא היכא דבאמת אינו ש"פ ואינו דבר חשוב אבל המעשר הזה ודאי שוה כמה וכמה פרוטות שהרי הלוקח יתן עבורו כמה פרוטות רק שהמעות שיהיה ת"י המוכר יתפסו בקדושת מעשר ולא יהנה ממנו עד ירושלים ומה לנו להמעות שביד המוכר או עכ"פ הפירות דבר חשוב וש"פ וראוי לקנות על ידו ממילא הקדושין קיימים ונתינה ודאי מקרי כיון שנתן לה דבר שיכולה להעלותן לירושלים ולהנות ממנו וגם יכול להיות דגם בכאן עכ"פ שוה פחות פרוטה שאין פחות מש"פ נתפס בקדושת פדיון אמנם רש"י פי' שם הטעם דגנאי הוא לאשה למקני נפשה בפחות מש"פ וכבר כתבתי שם דגם רש"י מודה דאין קונין בפחות מש"פ משום דאינו דבר חשוב רק דכוונת רש"י ליתן טעם על חליפין בכלי דחשיב אף דאינו ש"פ וכן מבואר בר"ן ולפ"ז איכא טעמא אחרינא בשיטת רש"י דאין אשה מתקדשת בפחות מש"פ משום דגנאי לאשה אבל לטעם זה מהני פשטה ידה וקבלה כמבואר בתוספ' שם וא"כ לק"מ קושית התוספת דבכורות מקשה ממזי' דפשטה ידה וקבלה ודאי מהני אבל הכא כתב רש"י לענין שוגג ליכא למימר פשטה ידה ודוק ועיין בב"ש בעצמו שם סימן ל"א סק"ו וכל זה הוא כפתור ופרח:
גם מ"ש הגאון על מה שכתבתם דטעמא דיאוש ושינוי רשות הוא משום דבהיתרה אתי לידיה שלא נמצא בשום קדמון הנה כן מבואר בתשובת הרשב"א סימן תתקס"ח ועיין שם. ומ"ש בדברי המרדכי אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים והוא ממש לשון הגמרא ומ"ש בכוונתו לענ"ד אין נכון דאיך ס"ד להיות קנוי להגזלן אם אין הלוקח רוצה לקנותו וליכא שינוי רשות כלל אבל אני אומר דהכוונה אף דהוי ממדת חסידות ואינו רוצה בשל אחרים אף על פי כן כיון שאומר שלא היה דעתו מתחלה לקנות של אחרים ממילא מחויב הוא מן הדין להחזיר לבעלים הראשונים ואם לא החזירו מחוייב לשלם להם משום השבת אבידה כמבואר בש"ע סימן שמ"ח סעיף ז' וסעיף ח' ודוק היטיב אבל אין ראיה מכאן לקידושין דאיכא למימר דמסתמא ניחא לה:
ולענין אם יש חילוק בין ישראל לא"י האריך לפלפל והיות לענ"ד בחנם השיג הש"ך על הטור ויש מקום להצילו מכל קושיות הש"ך אמרתי לבאר לך דהנה מיבעיא לן אי רבי כגזלן דר"ש או דרבנן ובעי למפשט ממתניתין ומתרומה וקשיא לכאורה אמאי לא קאמר דלעולם ליכא למפשט דאיכא למימר דמיירי בידוע וצ"ל דוודאי דוחק לאוקמא מתניתין בידוע כיון דקתני מפני שנתייאשו הבעלים ויותר נכון למפשט האיבעיא מלאוקמא בידוע והא דבעי לאוקמא לעיל בידוע היינו משום דאכתי לא ידעינן משום אוקימתא לשנויי מתניתין וא"כ ע"כ מוכרח הגמרא בלסטים מזויין מלאוקמא בידוע והנה הש"ך הקשה דמאי מקשה הגמרא ארבה ממתני' דלמא מתניתין דעורות מיירי בא"י ומתניתין דהכא בישראל וכן הקשה הרב מפראג דלמה ליה לעולם לאוקמא בידוע הא שפיר מצינו לאוקמא מתניתין דהכא ודתרומה בישראל ולענ"ד פשוט ליישב דלפי ס"ד דהמקשן דלא הוי ידע בלסטים מזויין ע"כ אצטריך לאוקמא בידוע דאל"ה תקשה רישא לסיפא ונצטרך לומר רישא בישראל וסיפא בא"י א"כ תקשה סיפ' אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב וזה ברור מאוד אבל אי מוקמינן בידוע לא קשיא רישא לסיפא אבל לפי האמת דמוקמינן לרבה בלסטים מזויין ואליבא דר"ש א"כ אין צורך לדחוק לעולם לאוקמא בידוע דמצינן שפיר למימר דמתניתין דעורות מיירי בעכו"ם וסיפא דמתניתין לא קשיא דמוקמינן לה בלסטים מזויין וכן המקשן שהקשה מתרומה לא אסיק אדעתיה דסתם לסטים היינו מזויין ואם כן ע"כ מתניתין דהכא בידוע אם כן ע"כ גם תרומה מיירי בידוע כי היכי דלא תיקשי ממתניתין דהכא אדהתם ולפי מ"ש נמצא אליבא דאמת אתי' מתניתין דהכא כרבנן ולא מיירי בידוע ורישא בישראל וסיפא בעכו"ם ומתניתין דעורות מיירי בעכו"ם אבל לרבה ק מתניתין דהכא כר"ש אם כן ע"כ צ"ל דמתני' דעורות מיירי בישראל ודוק היטב דאל"ה תקשה סיפא ועתה אבוא לבאר ההכרח שהביא להטור לפרש כן בדעת אביו הרא"ש דהוה קשיא ליה דשינה לשון הרי"ף שלא הביא הרישא דמתני' והרא"ש הביאו אע"כ דהרי"ף ס"ל דמתניתין מיירי בידוע ולכך לא הביא רישא דמתניתין דחדא הוא עם הסיפא אבל להרא"ש ס"ל דרישא לא מיירי בידוע רק בישראל וסיפא מיירי בעכו"ם כמו שהביא דברי רב אסי וע"כ צ"ל משום דס"ל דאליבא דאמת לעולם לסטים היינו לסטים מזויין ומתניתין דעורות בעכו"ם והיינו ממש כדעת הטור ועתה אבוא ליישב כן קושית הש"ך והרב מפראג דהנה מה שהקשה הרב מפראג ממה שהביא הרא"ש ראיה דלית הלכתא כרבה דאל"כ לא משכחת אליבא דרבנן יאוש והקשה דהרי משכחת לה בישראל והנה מ"ש הרב מפראג ליישב ע"פ סברת הש"ך וסברתו לא שמיע' בוודאי גם לרבה איכא לחלק בין עכו"ם לישראל דהרי טעמא דרבה דאינו מייאש בלב שלם וא"כ יש לחלק בין עכו"ם לישראל אבל לפי מ"ש בלא"ה לק"מ דהרא"ש ה"ק לרבה הדבר מוכרח דמתניתין דעורות איירי בישראל כמ"ש למעלה ואם כן לא משכח ר"ש יאוש בגזלן אליבא דרבנן ודוק היטב:
ובזה מיושב גם כן מ"ש הרב מפראג דמה מקשה מתרומה ארבה ומ"ש הש"ך דהאיך מצינן לאוקמא מתניתין דעורות בעכו"ם דהרי לענין טומאה פליגי הוא תמוה דאטו יש חילוק בין ישראל לעכו"ם בענין זה. ומ"ש עוד האיך בעי למפשט דגזלן דרבי היינו גזלן דר"ש וכו' במהני דאף לפי שיטתיה אין כאן ראיה דהרי הפשיטות דגוזל ומאכיל מבואר בגמרא א"ל רב אשי לרבה ולרבה כתב בעצמו דאין חילוק אבל גם לשיטתו אין ראיה כלל מכל הפשיטות דהנה מגוזל ומאכיל אין ראיה שכבר כתבתי דלרבה מוכרח דמתניתין דעורות מיירי בישראל וממאי דבעי למפשט ממתני' דהכא ודתרומה אין ראיה כלל דלרבה כבר כתבתי דאין ראיה ולעולם גם כן אין ראיה דכיון דלא מוקמת ליה בידוע רק כרבי צ"ל דרישא בישראל וסיפא בעכו"ם כי היכי דלא תיקשי רישא לסיפא ואם כן אי מוקמת מתניתין בעכו"ם ע"כ רבי כגזלן דרבנן קאמר כי היכי דלא תיקשי סיפא ואי מוקמת מתניתין דעורות בישראל ע"כ רבי כגזלן דר"ש קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא ולענין דינא ליכא שום נ"מ דוק ותשכח וא"כ אין צורך לדחוק ולאוקמא מתניתין דעורות בעכו"ם ופליג עם רבה דהרי בפשיטות מצינו לאוקמא בישראל ורבי כגזלן דר"ש קאמר כיון דליכא שום נ"מ לענין דינא ודוק היטב ומאי דפשיט מתרומה נמי לק"מ לפי מ"ש ודו"ק:
ומה שהקשה הש"ך מהאי דסוכה אין ראיה דמצינן לפרש קמ"ל דלאו כדידיה דמי משום דיאוש כדי לא קני אבל לרבה וודאי קשיא. והנה ת"ל עלה בידינו דברי הטור בדעת הרא"ש כהוגן והוא כפו"פ:
ומה שהאריך עוד לפלפל דנשאל לנגזל הנה בדין ע"א בדבר שבערוה הארכתי לבאר דאפי' היכא דלא אתחזק לא איסורא ולא היתרא אינו נאמן אבל הכא הוי קצת אתחזק היתרא אבל מ"ש לומר דאתרע החזקה מסתם גזילה יאוש בעלים הוי כרובה דעדיף מחזקה אמנם זולת זה לכאורה היה מקום לתמוה דלדעתי פשוט אף אם עד אחד היה מעיד דלא נתייאש לא מהימן כיון דעיקר העדות על הממון ומזה נמשכו הקידושין וכיון דאינו נאמן על הממון ממילא הקידושין בחזקת האשה והם קיימים ואף ע"ג דהאשה רוצית להחזיר הקידושין מה בכך הוא מתנה בעלמא אבל העד אינו נאמן להוציא הממון מחזקת האשה והגע בעצמך ע"א המעיד שחפץ זה גזול הוא ואחר כך קידש בו אשה וודאי דמקודשת אמנם לשיטתו דס"ל דאם האשה אינה רוצית לא הוי קידושין רק אי יאוש לחוד קני לחומרא אם כן אין אנו דנין רק על היאוש שביד המקדש לענין קידושין ובזה שפיר קאמר. והואיל והנוסע לחוץ קצרתי ולא כתבתי יותר:
דברי הק' אלכסנדר סענדר מרגליות מבראד: