אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ב › שאלה נא

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ב · שאלה נא

שאלה נ

תשובה לב"ד הרב כו' מוהר"ר מרדכי ז"ל האב"ד דק"ק אניפאלי וק"ק אטיק שהשיב לי על תשובתינו בענין קידושין הנדפסת בק"א לשו"ת ב"ח החדשות:

הנה פתח דבריו יאירו נתיב להשיג על הדרך הראשון שכתבנו לתרץ דברי הרמב"ם והש"ע והקפתני חבילות חבילות תשובות ואם נבא להאריך להשיב על כל פרט ופרט יש על כל קוץ וקוץ תילי תלים הלכות כהררים התלוים בשערה ואין הפנאי מספיק לכן על הכלל כולו יצאתי. ונתחיל במה שהשיג מש"ס דב"ק דקאמר ר"א תדע כו' ודילמא דשמעינן דאיאש ודבר זה כבר נפתח ברביותא שכמו כן הקשה גם כן ע"ז הגאון מופת הדור מוהר"ר יחזקאל נ"י אב"ד דק"ק פראג ואעתיק פה מה שהשבנו לו ותשובתו נשאר מעל. וז"ל שם שנית השיג רבינו על היסוד המונח בדברינו דיאוש לשון הפקר ותמה ע"ז מש"ס דב"ק הנה באמת כבר ביארנו שם בסוף הדרך הראשון דבאמת נ"ל דאע"ג דיאוש בפירוש לשון הפקר הוא וכמ"ש רש"י ז"ל בדף ל"ט גבי נתיאשתי מפלוני עבדי דיאוש לשון הפקר הוא ור"ל דהוי כהך דאמרינן אי אפשי לשון הפקר הוא וכן שאר לשונות אבל היכא דאמר ווי לחסרון כיס וכה"ג אף ע"ג דמייאש בפירוש מ"מ הרי לא אמרה בלשון הפקר ומה בכך שהוא מצטער על חסרון ממון כיון שאין הלשון הזה מורה שהוא מפקירו ודייקנו כן מלשון הש"ס דקאמר וכלל' דאבידת' כו' יעו"ש וכן מדוקד' מלשון רש"י בב"מ דף ך"א ע"ב בדבר שיש בו סימן כו' ואע"ג דשמעינן דמייאש לבסוף כו' ופירש"י לאחר שמצאו זה וכלל' דיאוש כגון דאמר ווי לחסרון כיס דגלי דעתיה שנואש מהם ולכאורה תימה דמה זה ענין לכאן אע"כ דכוונת רש"י דבאמת בלשון יאוש ממש אין חילוק בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן דודאי מיאש דמה לי אם אמר אני מיאש דבר זה או אם אמר אני מפקירו וזה ברור כשמש לענ"ד בדעת רש"י ובאמת משום הך קושיא מב"ק לא איריא דבלא"ה לק"מ לפמ"ש שם דדוקא כשידע הנגזל שנתיאש אז קני ליה חצירו ומהני ההפקר א"כ שפיר פריך הש"ס ודילמא דשמעינן דאיאש ואפ"ה לא הוי הפקר דהגזלן לא זכה בו ואין דינו רק כיאוש בעלמא ואף ע"פ שכתבנו שם דהרמב"ם חולק היינו לפי מאי דקיימינן התם דסתמא הוי יאוש אלא דלא אסיק אדעתיה שיתיאשו בפירוש וכיון דזימנין דמיקרי ואמר הוי דעתיה עלה עכ"פ כמו התם דשכיח קצת שימצאו מטמוניות של אמוריים כמו שצ"ל לשיטות הפוסקים אבל הכא דהש"ס פריך אליבא דר"א דאמר סתמא יאוש בעלים תדע כו' וע"ז פריך דילמא לעולם סתמא לאו יאוש בעלים והתם דשמעינן דאיאש ובכה"ג דלא אסיק אדעתיה כלל שיתיאשו דהא סתמא לאו ליאוש קאי ולא קני ליה חצירו אפילו להרמב"ם (ומה שהקשה רומפ"מ דאמאי לא משני דרב מיירי ביאוש בפירוש לענ"ד אין זה קושי' כלל דהרי רב קאמר לא שנו אלא לפני יאוש כו' משמע דלאחר יאוש אפילו בגוונא שאין היאוש הפקר מהני דיאוש כדי קני וזה מבואר שם ועוד וכי רב דינא דהפקר אתי לאשמועינן ועוד יש לדחות בכמה גווני ואין להאריך) אמנם באמת העיקר בזה נלענ"ד כמ"ש דדוקא יאוש הוא דהוי לשון הפקר וזה מוכרח מההוא דמחלק בין יש בו סימן לאין בו סימן לענין יאוש שלמ"ד ואי ס"ד דהוי הפקר אין לחלק בזה אע"כ כמ"ש ולפ"ז נסתר קצת מדברינו מ"ש בתשובה דמוכרח הוא דבגיטין בגוי ע"כ הפקר הוא וכן הרמב"ם בהלכות גזלה כתבנו דמוכרח דמיירי ביאוש בפירוש יעו"ש ולפי הנ"ל י"ל דבאמת מיירי כגון דאמר ווי לחסרון כיס אלא דאף עפ"כ א"ש התירוצים שכתבנו דעכ"פ קרוב לומר דמיירי שאמר בלשון יאוש ממש כיון דע"כ לאו ביאוש סתמא מיירי וגם בלא"ה מצינן לומר כן וכו' עכ"ל שהשבנו להגאון הנ"ל מה שצריך לנדון זה:

והנה הא ודאי גם זה רופ"מ מודה דאע"פ שנאמר דסתמא הוי יאוש בעלים בודאי שאין אנו אומרים דמן הסתם אפקורי מפקיר להו דלאיזה ענין יעשה זאת רק אנו אומרים דמסתמא הוא מצטער עליו וסובר שלא יוחזר לו לעולם וזה לא עדיף מאם אמר בהדיא ווי לחסרון כיס ולפ"ז אף אם הוא באמת מפקיר ליה בלבו לא מהני דהוי דברים שבלב וזה ברור ודבר זה למדנו מתורתו של הר"ן. ומ"ש מההוא דאין אדם עושה כו' נימא דהוי קידושין בלב בלא"ה אין ענינו לכאן התם היה בההוא דהיו מדברים על עסקי קידושין ונתן לה בשתיקה דמקודשת כמ"ש בשיטה מקובצת בשם הרשב"א ז"ל וההוא לאו דברים שבלב הוא כיון דקעביד מעשה המוכיח ע"ז הוי כאילו אמר והכי מוכח מהא דאמרינן מקיבלתיה אחילתה ולא אמרינן דהוי דברים שבלב אע"פ שהפ"י בדף י"ג באמת הקשה כן לענ"ד הנכון כמ"ש וכמבואר בדוכתי טובי דבאומדנא דמוכח הוי דברים. אמנם מהר"ן משמע דאע"ג דאיכא אומדנא דמוכח שבלא"ה אנו אומדין דעתן כן אפ"ה לא מהני דהרי התם נמי איכא איסור חמץ ולאיזה ענין הוצרך הר"ן לומר מחמת חמץ אינו ברשותו של אדם ודוחק לפרש דבאמת כן הוא כוונת הר"ן דלכך לא הוי דברים שבלב וצ"ל דהר"ן מחלק בין היכא דקעביד מעשה המוכיח ודלא כהרא"ש בתשובה הביאו הב"י בח"מ סי' ר"ז אמנם אף אם נחלק בין נדון דהר"ן לדידן מ"מ הכא לענין הפקר ודאי דהוי דברים שבלב ומ"ש רופ"מ דבגיטין איכא פלוגתא לענין גלוי דעתא אי מילתא הוא הנה לא עיין בזה בתוספות ריש השולח ודוק שם:

ומ"ש דהרי בהפקר יכול לחזור תוך ג' ימים. במח"כ שגה בזה ברואה דהיינו דוקא כל כמה דלא אתי ליד זוכה ובנתיאשתי מפלוני עבדי נמי זכה העבד בעצמו כמבואר בפ"י שם גם כן וזה פשוט ועוד דמאן לימא לן דבאמת אין הדין כן שיכול לחזור בו ודינו כהפקר ולכאורה לדבריו היאוש עדיף מהפקר וז"א ורופ"מ בעצמו מסיק דהוא מטעם הפקר ולכך בעינן ונודע דאל"כ יכול לחזור בו וליקשי מר לנפשיה דהרי לא נרמז כן בשום מקום ומ"ש דבהפקר בעי שלשה הא ליתא בנ"ד דטעמא מאי אמרינן הכי כדי שלא יהיה אחד זוכה וב' מעידין ובכל יאוש ע"כ מיירי שיש עדים בדבר שנתיאש בפירוש ואם כן כיון דהכא בלא"ה הדבר הוא ביד זוכה אין צריכין רק להעדים ומהני מטעם הפקר. וזה ברור בלי פקפוק. אמנם בלא"ה דעת התוספות ס"פ אין בין המודר דדוקא בקרקע דינא הכי ולענין מעשר יעו"ש באריכות וכן משמע להדיא דעת הרמב"ם בסוף פ"ב מהלכות נדרים ודעת הש"ע ג"כ מתוס' בשבת דף למ"ד ע"ב לא משמע הכי ועיין בנ"י שם אמנם בלא"ה נלענ"ד דכל הנך דוקא היכא שהדבר בידו וברשותו ואם כן לאיזה ענין הפקיר זה את חפיציו ומי הוא הסכל לעשות שטות כזה וע"כ כי ערום יערום הוא כדי לפטור עצמו מן המעשר וכה"ג א"כ אין ההפקר בלב שלם ולכך הפקיעו אותו חכמים משא"כ כאן שבאמת כבר יצא הדבר מת"י ואינו מצפה שתשוב עוד אליו וא"כ מסתמא מפקיר אותו בלב שלם וא"צ ג' וכמ"ש התוס' בשבת ובב"מ דאנן סהדי דמפקיר ליה בלבו כו' וה"ה שאינו יכול לחזור בו דחד טעמא הוא ובהך דנתייאשתי כו' באמת מיירי בפני ג' וא"צ להאריך בזה. ומ"ש רופ"מ דהרי הרמב"ם ס"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים וע"כ מיירי ביאוש בפירוש וא"כ ל"ל ש"ר ואין זה קושיא לפי מ"ש דדוקא ביאוש בפירוש בלשון יאוש. (אמנם בלא"ה אין זה קושיא דהרי מבואר ביש"ש ב"ק):

ומ"ש ועוד קשה כו' גם ביאוש סתמא למה מחזיר הדמים וניחוש שמא נתייאש בפירוש כו' כיון דגוף הכלי קנה ממ"נ כו' יעו"ש. הן אמת שגם אנחנו כתבנו סברא כזו בתשובתינו ומדמינן לה לבור ואילן אמנם לא דמי להא דהכא תיכף ומיד בשעה שקנה הכלי נתחייב ליתן הדמים לנגזל ובאמת זה היה עיקר תקנת חכמים הואיל וקונה מגנב מפורסם יצטרך ליתן הדמים ואם נאמר כסברתו מה הואילו חכמים בתקנתם דאכתי כל אחד יקנה ויטעון שמא הפקרת ונתת לו במתנה ונתיאשת בפירוש וזה ברור. ועוד נלענ"ד דבכה"ג ודאי לא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דלא שכיח כלל ומ"ש דמ"ש דלא אסיק אדעתיה ג"כ מופרך כו' דהגזלן רוצה לזכות בו כו' דבריו תמוהים דהגזלן רוצה לגזלו אבל עכ"פ לא אסיק אדעתיה שזה הפקיר ורוצה לזכות ע"י חצירו מן ההפקר ומ"ש דתיקשי מחמסן דיהיב דמי אין זו קושי' כלל דבחמסן ודאי לא אמרינן סתמא יאוש בעלים להרמב"ם אפילו למ"ד דהרמב"ם סובר דגזלה סתמא הוי יאוש היינו דוקא בגזל ממש וכמ"ש רש"י בב"ק דף ס"ו דכיון דלענין גזל מיניה אינש אלמא הוא משא"כ לענין חמסן כיון שנותן הדמים עכ"פ וגם דמימר אמר הלזה אין יודע שיש איסור בדבר דלא תחמוד דבלא דמי משמע כמ"ש הב"ש בסימן כ"ח יעו"ש ולכי ידע אזיל ומהדר ולא מיאש. וזה ברור לענ"ד לדינא:

ולכאורה בלא"ה קשה דהרי קי"ל תלוהו וזבין זביני' זביני ואפי' לא אמר רוצה אני לדעת הרמב"ם וש"ע כמ"ש ה"ה והסמ"ע סי' ר"ה ואם נאמר דהכא מיירי במסר מודע' א"כ ודאי א"ש הא דבעי דוקא ונודעו. אמנם לפי מ"ש הלח"מ בהלכות אישות באמר איני רוצה בהדיא לא הוי זביניה א"צ לזה ועוד כתבתי בחדושים ליישב קושית הלח"מ בדרך אחר נכון מאד אין להאריך בכאן גם מה שתמה במ"ש דרבה ס"ל דבאיסורא אתי לידיה מהני וע"ז תמה דביאוש של"מ טעמא משום ברירה ותדע כו' הנה יש לתמוה דאדרבא בשיטה מקובצת בשם הראב"ד תמה ע"ז דהיאך שייך לומר דפליגי בדיני ברירה אלא באמת הא ליתא דהא ודאי שבשעה שבא לידו ולא היה שם יאוש לא היה בו שום זכיה כלל והיה מחויב בהשבה אלא דרבה סבירא ליה דאמרינן דהוכיח סופו על תחלתו דאם ידע הוי מייאש אז ואף ע"ג דבאמת לא ידע אז ואתי לידיה באיסורא שנתחייב בהשבה סבירא ליה לרבא דאפ"ה מהני ואביי ס"ל דלא אמרינן דהוי יאוש למפרע ומ"ש ותדע דא"ת כו' דבריו תמוהים דהרי ע"כ כל ראייתו של רבה הוא מיאוש של"מ אפילו למאי דקיי"ל וכמ"ש התוס' שם דעכ"פ קונה החפץ יעו"ש והרי לאביי בודאי באיסור אתי לידיה מיקרי ואפ"ה קאמר או דילמא לא דמי א"ו פשוט דאע"ג דיאוש הוי באיסורא אין רצה לומר באיסורא ממש דהרי לא גזל שום דבר רק ר"ל שנתחייב בהשבה וכן מבואר בשיטה מקובצת יעו"ש וגם בלא"ה א"ש כמ"ש:

אמנם באמת יש מקום עוד לומר דהך עובדא דרבא מיירי בלא גילה לה שהוא גנוב ודלא כהפ"י וא"ל דא"כ תאמר אין רצוני להתקדש בגניבה וכל סברת הב"ש הוא אליבא דר"י אבל התוס' רי"ד שם פירשו דר"ח ורבא פליגי עליו ע"ש במה שפירש בהא דבעי מיניה רבא אשה אינה מתקדשת כו' א"כ לרבא אין הטעם משום דלא ניחא לה בהכי ומ"ש מהך דמכר לו פרה אין קושיא דבמטלטלין נמי אין רגילות להתיאש בפירוש ומ"ש ומכ"ש לפמ"ש הרשב"ם כו' ודאי לק"מ דהרי יאוש בפירוש בקרקע נמי מהני כמו שכתבנו בתשובה גם דעת רש"י ג"כ וא"כ בלא"ה לק"מ ומ"ש דהרי נלמד מהך דוהבאתם כו' גזל דומיא דפסח כו' תמהני וכי לא משכח תקנה אלא בכה"ג והא איכא תקנתא במחל לו הנגזל עליו או בשינוי רשות וחזרה אצל הגזלן כה"ג אע"כ לומר דההוא לא גזול מקרי וה"נ בנידון דידן שזה זכה בו עתה מן ההפקר ושוב אין שם גזילה עליה כלל אבל ביאוש דקני מ"מ גזילה הוי אלא דרחמנא הוא דאמר ניקני והרי ע"י הגזל מיאש זה אבל אין צורך להפקירו:

ומ"ש על הדרך השני דהתם שפיר כו' דאטו רובא דעלמא לא מחלי שטרא כו' דוק בדברינו ותמצא זה סברא נכונה מאד דהרי התם נמי אמרינן דאיכא סברא דלא שביק לדידי ומחל לאחריני ואפ"ה קסבר הך מ"ד דאיתתא לא סמכה דעתה וסברא דילמא מחיל ואע"פ שאין הדרך כן מ"מ הוא חששת כל מה שיש לחוש בענין זה וה"ה בנ"ד האשה חוששת לכך ועוד דהרי חזינן דמש"ה עשו תקנת השוק לשיטת הרמב"ן דלא משכחת בגוונא אחרינא וחששו חכמים לכך ועשו תקנה משום זה ואיך לא תחוש האשה לכך והדבר ברור לענ"ד:

ומ"ש עוד דא"כ אף במכר דבר הגנוב כו' לא ירדתי לסוף דעתו דלדבריו במוכר שט"ח נמי נימא דאינו מכור משום דלא סמכה דעת הלוקח דילמא מחיל א"ו דהא ליתא דדוקא גבי האשה המקדשת עצמה אמרינן איתתא דייקא שיהיו הקידושין ברורין בלי שום פקפוק אבל לענין מכר ל"א הכי ולא ידעתי כלל מה ענין זה לזה דדוקא לענין להקנות אמרינן דלא סמכה דעתיה דמקנה אבל להקנות מאחר דבר לאחרים לא איכפת לן בדעת הקונה כלל:

אמנם בלא"ה היכא שיודע שהוא גנוב הן לקנות או להקנות לא מהני כמבואר בש"ע סי' שנ"ג דבכה"ג הוי המעות מתנה ואפילו מגנב אינו מוציא כלום וא"כ בנתן לו מטלטלין בעבור הגניבה קנאם בתורת מתנה וקרקע לא קנה בלא חזקה ודעת רמ"א בהג"ה ומה זה שכתב וזה לא שמענו מעולם. ומ"ש דאיך מתורץ קושית הפ"י דאכתי לישני דחזה הוית שגזל דבריו תמוהים דהא גניבה נמי קתני התם ודוחק לומר דמיירי נמי דידעה שכבר ידעו הבעלים בגנבתם ג"כ. ומ"ש דקשה אסברא גופא כו' דאף אם הוא גנב מפורסם מ"מ היא קאמר אנא סבירנא דידי שקלית כו' הדבר תמוה דמבואר בש"ע להיפוך דהרי בסי' שנ"ו ס"ב מבואר הגונב ומכר ולא נתיאשו הבעלים כו' מפני תקנת השוק ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנה כו' הרי דקאי אהך מילתא גופא דלא נתיאשו הבעלים דאל"כ ל"ש בזה תק"ה דסתם גניבה יאוש בעלים כהרמב"ן וכ"כ הש"ך שם ואפ"ה אמרינן דלא עשו תק"ה ואע"פ שהש"ך שם ס"ק ו' כתב סברא זו דהלוקח סבר דהיה יאוש לא כתב זה אלא לענין דיכול הלוקח לגבות מעותיו מן הגזלן ול"א דהוי מתנה אבל לא לענין תק"ה דמשום הא לא הוי תק"ה בזה דבאמת לא יקנה שום אדם מגנב מפורסם ולא שייך בזה תק"ה. ומ"ש דאיהי נמי עבדה איסורא כו' תמהני דמי לא ידע בכל אלה דטעם דתאמר לא ניחא הוא משום דאסור לקנות מהגנב. אמנם כ"ז במזיד הוא אבל בשוגג אין כאן איסור בדבר כיון שבאמת לא ידע שגנוב הוא אתו וכבר כתבנו שם בתשובה דה"ט דיאוש ואח"כ ש"ר קנה משום דבהיתרא אתי לידו אלא שהגאון מהר"י נ"י כתב שלא ראינו כן בשום קדמון וע"ז השבנו שכן מבואר בש"מ ובמלחמות כו' יעו"ש ועוד דע"כ מוכרח לומר כן דאי ס"ד דיש איסור בדבר ולכך בטלו הקידושין ולפ"ז הא דאמרינן בש"ע דאם נתיאש מהגזלה קנה בש"ר ובלא ידע שגנוב אין מחזיר אפילו הדמים תיקשי דבאמת יתבטל המקח דנימא איסורא לא ניחא ליה דליקני ובכה"ג בטל מקח כמבואר בי"ד ס"ס קמ"ו בט"ז גבי גרוטאות של עכו"ם כו' יעויין בתשובה להגאון מהר"י נ"י ומ"ש דלענין גוף הנדון פשוט דהוי כמנה חסר דינר הן אמת שזהו העיקר ויסוד ההיתר אמנם בלא צדדים אחרים עדיין יש ספיקות הרבה חדא דהוי דבר הנמכר בחנות וכמ"ש בתשובה באורך ועוד הארכנו ביותר להגאון מהר"י נ"י ועוד דהוי דבר שאין בעה"ב מקפיד לגבי דידיה כיון דבאמת מיקרי שדיך אם נאמר דלא כמהרי"ט שהבאנו שם וכ"כ הגאון מהר"י נ"י אלא דבאמת הגאון מוהר"י דחה זה וגם אנחנו הארכנו בזה ובשאר צדדים יש להתירה:

ועתה לבוא לתורף דבריו מה שתי' דברי התוס' משום דלא הוי הפקר לעניים דאסור לזכות כדי שיקיים הגזלן כו' יש לתמוה בזה הרבה חדא דלפי דבריו הא דלא הוי הכא יאוש הפקר וקא מחלק בין בהיתרא היינו משום דאינו יכול להפקירו לכל א"כ בלא"ה היאך מצי למילף מאבידה דשאני התם דהיאוש הוא הפקר גמור דמי מעכב עליו והוי כההוא דנתיאשתי כו' ועוד דעדיין הקושיא במקומה עומדת מהא דאמרינן אמתא דמר שמואל כו' ושם פירש"י יאוש הוי הפקר ועוד שם גבי הא דקני ליה שבאי בחזקה ואם יאמר דהתם בנשבה לכותים לא שייך הך סברא דצריך לקיים מצות השבה יהיה סותרים דברי הש"ס בכמה מקומות דגם בנכרי בעינן יאוש ושינוי רשות ועוד לדבריו מדוע באבידה בדבר שיש בו סימן אע"ג דשמעיני דמייאש לא מהני הרי הפקירו יותר היה לו לחלק מטעם דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כו' אמנם באמת לא ירדתי לסוף דעתו במ"ש לפרש דברי התוס' דודאי אין כוונתם לומר מטעם דלא הוי הפקר לכל שהרי לא כתבו סברא זו אלא אח"כ שכתב ועוד דבסתמא אינו מתייאש כו' עד שיהיו הפקר לעניים כו' א"ו הדבר ברור לענ"ד דהא ודאי הא דאמרינן דאין הפקר עד שיהא לעניים ועשירים בתר מפקיר אזלינן שהוא צריך עכ"פ להפקיר לכל אבל אם הוא עושה את שלו והפקיר לכל אלא שאסור לזכות בה מטעם אחר ודאי דהוי הפקר גמור רק התוס' כתב שם דבאמת בהפקר כי האי הוי אין לו חלק ונחלה עמך דהרי כל אדם אסור לזכות בה ולכך אינו פוטר מן המעשר (ועוד דבאמת התוס' ס"ל דיאוש אין לשון הפקר כלל ולכך כל אדם אסור לזכות בה אע"פ שהיא לאחר יאוש כיון שאינו מטעם הפקר אבל בהפקר ודאי דכל אדם מותר לזכות בה אחרי כן) ועוד דבסתמא אינו מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים ר"ל כיון דבאמת אין דעתו רק לגבי עניים לא מהני וזהו באמת בכל דוכתי הדין כן דאינו הפקר אבל היכא דבאמת הוא הפקר לכל מהני בכל דוכתי מלבד גבי מעשר:

ומ"ש לתרץ קושית הש"ך בסי' שנ"ג ורצה לרפאות שבר על נקלה תימה דמבואר להדיא דקושית הש"ך מפסק הרמב"ם והש"ע ואינו מיירי בלקח מגזלן ולא מיורש גם מ"ש בסוף דבריו דביתמי יאוש כדי קני לכ"ע מטעם הפקר דבריו סותרים סוגיא דהגוזל ומאכיל גבי זאת אומרת כו' ועוד דוכתי טובי ומ"ש לומר סברא חדשה טעם דיאוש וש"ר קונה דנסתלק מצות השבה אלא דאפ"ה אסור לאחר לזכות שלא להפסיד ללוקח מרפסין איגרי דלפ"ז בטלה לה תורת יאוש וש"ר שהרי יכול לזכות בה וליתן הדמים בעד הכלי וע"כ לא כתב התוס' שם אלא שגנב שני משלם לגנב ראשון אבל כתב בהדיא דכל המחזיק זכה וא"כ ביאוש וש"ר נמי נימא הכי (ועוד דלא דמי להתם כלל דהכא אין כאן פסידא ללוקח דבאמת יתבע מעותיו מהגזלן) ומ"ש דין חדש דבמתנה א"צ דזכה מן ההפקר יש להקשות עליו דא"כ להך מ"ד דקסבר חיוביה דמוכר לאחר יאוש הוא דאהני מעשיו עיין בב"ק דף ס"ח דסברי הכי ר"ש ור"א ולדידהו תיקשי הברייתא דף ע"ט דקתני התם גנב והקדיש כו' גנב ונתן במתנה כו' ואמאי משלם ד' וה' הרי באמת מהפקירא קא זכי לא אהני מעשיו כלום וכן אינך דקתני התם שוים למתנה ועוד יש לדקדק בזה מדוכתי טובי אם לא שתאמר דמש"ה חייביה רחמנא לגזלן הואיל ואינו רוצה לקיים מצות השבה וסילק נפשו ממנה וזה אינו במשמע ועוד תיקשי דבאמת מנ"ל דחייב בכה"ג דילמא דוקא במכרו להדיוט דאין זכותו מן ההפקר הא לא"ה לא. ומ"ש עוד לתרץ קושית הב"ש דבמתנה א"צ להחזיר וקידושין דומה למתנה והוי הפקר כו' תמה אני אם אמרה דהרי אדרבא כיון שזכתה מן ההפקר פשיטא תיקשי במה מקדשה הלא אין הדבר שלו כלל ואינה אלא זוכה מן ההפקר גם מה שהקשה דילמא נודע לו ע"י עדים מי הוא הגנב לענ"ד אין זה קושיא דסתם גנב מיטמר מאינשי והרי לכך אמרינן סתם גניבה יאוש בעלים ולא אמרינן דאינו מייאש שסובר שיתוודע לו ע"י עדים אע"כ דהא ל"ש כלל א"כ גם אנו אין חוששין לזה ואם באנו לומר גם תירוצו אינו מספיק דשמא בפעם ראשונה נתוודע לו ע"י עדים. ומ"ש אח"כ לפרש דברי הרמב"ם והש"ע כבר כתבתי לעיל ומלבד זה יש כמה קושיות אין להאריך בהם:

ועל כל דבריו כולם יש להקשות דאיך עלה על הדעת לומר דאם הפקיר בשעה שאין יכולת בידו להפקיר ואח"כ הגיע השעה שיכול ההפקר לחול אם הוא חל הגע עצמך כגון שלא היה הדבר ברשותו שאינו יכול להפקיר ואח"כ חזר לרשותו ודאי לא מהני ההפקר של אז וא"ת כל שעתה הוי הפקר דאסח לדעתיה מיניה א"כ א"צ להך דיכול לחזור בתוך ג' ימים תיפוק ליה דבלא"ה יכול לחזור בו כיון דבשעה שהפקיר מקודם לא היה ההפקר חל ומ"ש ומעתה נבא לתורף שאלתו כו' מ"מ הא תוך ג' ימים יכול לחזור בו כו' הנה מבואר מדבריו דלענין גזל דאחרים לחוד קאמר דהרי כתב אח"כ ואע"ג דמ"מ קנתה ביאוש וש"ר אח"כ ולפי זה תמוה דאיך זה יכול לחזור בו כיון שבא ליד האשה וקנתה מן ההפקר ודוקא כשעדיין לא זכה בו אדם הוא דיכול לחזור. גם מה שכתב דבגמרא גבי גזל לא שייך חזרה דהגזלן אנסיה לענ"ד אין חילוק ואדרבא התם שייך טפי לומר כן דהרי אמרינן בש"ס ובח"מ סימן קי"א דמצוין בעלי זרועות ליפול וא"כ צריך לומר דכיון דתיכף קידש אותה וידע הנגזל שעדיין הגזלן איניש אלמא הוא וא"כ בנ"ד נמי כן הוא ול"ש חזרה:

ומ"ש להוכיח דהך דיאוש בעלים לאו ודאי חשיב אלא רוב דאל"כ תיקשי הא דקאמר רבה כו' לפע"ד לק"מ ולדבריו תיקשי יותר דהרי ר"ש סובר חמץ לאחר זמנו מותר בהנאה וא"כ ממון גמור הוא ואפילו לרבא דקניס הכא לא שייך זה דהנגזל אינו עובר על בל יראה ולא שייך לקנוס לגזלן משום זה א"ו דלא קאמר אלא לר"ש דס"ל דבר לגורם ממון כו' למאן דסבר כוותיה בהא חייב לדידן אליבא דהלכתא ואנן באמת ס"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים ועוד דמאן לימא לן דלא מיירי דבאמת בעלים מרדפין אחריו וכה"ג ועוד יש ליישב בכמה גווני אמנם עיקר סברתו אין נלפענ"ד דהנך דאין מתייאשין מיעוטא דמיעוטא נינהו ואין חוששין להם ותדע לך דאל"כ תיקשי מנ"ל לר"א דסתם גניבה יאוש בעלים דילמא אדרבא רובא לא מייאשו ומיעוט מייאשין ואפ"ה אהני מעשיו במכירה דהלוקח מוחזק ואין הולכין בממון אחר הרוב להוציא וכיון דאהני מעשיו חייב אע"כ דלא כסברתו. ועוד קשה גבי עורות של בעה"ב נימא דסמיך מיעוט לחזקה והוה פלגא ופלגא וספיקא הוי ועוד קשה כן בדוכתי טובא ועוד דלפ"ז קשה היאך קאמר רב דלאחר יאוש קנאו גנב הראשון וגנב שני משלם כו' והא הוי להוציא מן גנב שני שיוכל לטעון פן לא נתיאשו הבעלים ואף אם נאמר דרב לטעמיה דס"ל הולכין בממון אחר הרוב או דמיירי בידוע שנתיאש מ"מ קשה מאי פריך מהך ברייתא ותו דקתני רישא גנב ובא אחר וגנבו מכדי לאחר יאוש קיימינן כו' ודילמא התם מיירי באין ידוע שנתיאש ולא ס"ל כרב בהא דהולכין בממון אחר הרוב דבלא"ה אתי כתנאי בהמוכר פירות:

דברי זעירא שארו ה"ק אפרים:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה