בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה נ
תשובה על תשובת הגאון מוהר"ר יחזקאל נ"י מפראג בעסק קידושין שהשיב לי ולב"ד הרב כו' מוהר"ר שמואל מרגליות נ"י אשר כעת אב"ד בק"ק סטריא והקרמיז ונדפסה בק"א לשו"ת ב"ח החדשות ובספר הגאון ז"ל בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא:
הנה בתשובתו כתב לתרץ דברי הרמב"ם דלכך בעינן נודע בשעת קידושין דאל"כ הוי כמקדש בלא עדים. הנה אף כי סברא זו נכונה היא לא תמלט מהיות עליה קושיות רבות. חדא מסוגיא דהכא דאמרינן בה ההוא דקדיש בפרומא דשכרא כו' אבל הכא משום כסופא הוא דקאמר הכי כו' וכתב הריטב"א דאי גילה בעה"ב דעתיה דניחא ליה זכה אידך מהשתא ומיקדשה בהו כו' ולא מיקדשה עד שימחול לו בפירוש כו' ושלא כדעת רבותינו ז"ל ועיין בב"ח סימן כ"ח דמפרש דדעת רבותיו הוא דאי איכא גילוי דעת דניחא ליה למפרע הוה קידושין היכא דליכא למיתלי דמשום כסופא קאמר הכי וכ' ע"ז דהכי קי"ל (הן אמת דלענ"ד מדברי הריטב"א משמע להדיא דלא כיוון לזה במ"ש שלא כדעת רבותינו ז"ל כמבואר להמעיין שם אבל עכ"פ דעת הב"ח כן הוא) ואף הב"ש לא חלק עליו אלא משום דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש ולא אמרינן דמהני הגילוי דעת למפרע ולפי הסברא הנ"ל בלא"ה אין מקום לומר דליהוי קידושין למפרע דמה בכך שבא עתה ונתרצה וגילה דעתו דלמפרע ניחא ליה מ"מ העדים לא ידעו אז אם יתרצה ויהא ניחא ליה למפרע וא"כ הוי כמקדש בלי עדים ולא ליהוי קידושין אף אם באמת נתרצה:
אמנם באמת זה יש לתרץ דלכאורה קושית הב"ש על הב"ח הוא תמיה קיימת דהא לא קי"ל כרבא. ובאמת המעיין יראה לעינים דהב"ח עצמו הקשה מתחלה דמאי מהני גילוי דעת דניחא ליה למפרע הא מ"מ היה בשעת הקידושין גזל בידו וע"ז תי' דלכך מפרש רש"י שעושה שכר ומחצית שכר ותוס' פירשו דשוויה שליח. אמנם הטור והרמב"ם משמע מדבריהם דלא מיירי בדשוויה שליח לכך כתב דמיירי דשקיל שלא מדעת דבר פחות וקס"ד דמקדש שאין בעה"ב מקפיד וכיון שאמר בעה"ב אמאי לא תיתב מהאי חריפא גלי אדעתיה שאינו מקפיד עליה וקאמר רבא דמשום כסופא אמר ולעולם מקפיד עליו וא"כ מ"ש בסוף דלא כהריטב"א היינו משום דמשמע ליה מהריטב"א דמיירי ג"כ בדבר פחות דהא מיירי בפרומא דשכרא וע"ז קאמר הב"ח דכיון דהוא דבר פחות שהיה המקדש סבר דלא יקפיד עליו ועוד דניחא ליה לאינש דלעביד מצוה בממוניה ועתה באמת גילה דעתו דניחא ליה שפיר הוי קידושין למפרע דהא גם העדים סבורים כן שלא יקפיד בעה"ב ע"ז ואעפ"כ קאמר רבא היכא דאמר משום כסופא אמרינן דלעולם מקפיד עליו אבל היכא דאיכא גילוי דעת דניחא ליה שפיר הוי קידושין למפרע דאז ניחא ליה וכן העדים היה דעתם על כך:
והשתא ניחא נמי קושית הב"ש מהא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש דשאני הכא שהוא סובר שאין בעה"ב מקפיד וגם מידי דמצוה הוא כנ"ל והוי הדין כמ"ש הש"ך בח"מ סימן שנ"ח כמ"ש בתשובתו הראשונה לתרץ דברי הרמב"ם ע"ש וכ"כ הגאון נ"י ג"כ בתשובתו שאמר לתרץ כן דברי הרמב"ם ע"ש. אמנם אעפ"כ יקשה ממ"ש הח"מ והב"ש בשותף החולק שלא לדעת חבירו ובא ונתרצה אם נאמר איגלאי מילתא למפרע שבשלו קידש ולפי הנ"ל הוי כמקדש בלא עדים ואפשר דגם בשותף דמי לדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו:
אמנם יש להקשות ע"ז דהיאך כ' הרא"ש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אם בא האב ונתרצה הוי קידושין למפרע דה"ל כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושייך וכ"כ הר"ן דכיון דנתרצה א"כ זכות הוא לו וזכין שלא בפניו ולפי הנ"ל איך אפשר להיות קידושין למפרע הא עידי הקידושין לא ידעו אם נתרצה האב אם לא אלא כששמעו שנתרצה אח"כ אז ידעינן דניחא ליה למפרע אך י"ל דגם הרא"ש שם לא כ"כ אלא למ"ד חוששין שמא נתרצה האב כמבואר שם שכ' זה אהא דאמר רבינא אפילו למ"ד חוששין כו' ואם כן שפיר מסקו העדים אדעתייהו דדילמא ניחא ליה לאב ויבא ויתרצה וכן מבואר בר"ן אבל למאי דקיי"ל אין חוששין שמא נתרצה האב אפילו בא ונתרצה לא הוי קידושין למפרע חדא דהוי כמקדש בלי עדים ועוד דלהך מ"ד לא אמרינן דזכות הוא לאב כ"כ דהא אם לא שמענו שנתרצה אין אנו חוששין לזה. ובזה מתורץ קושית הב"ש סי' ל"ז ס"ק י"ח על הש"ע דאמאי סתם כדעת הרמ"ה דהקידושין לא חזו אלא משעת שמיעה ולפי הנ"ל ניחא דאליבא דהלכתא גם הרא"ש מודה דאף אם נתרצה לא מהני למפרע. ובאמת יש מקום לומר תי' אחר על הנ"ל והוא דנלענ"ד היכא דבאמת אין העדים יודעים כלל אם הכסף אינו שלו רק דאיכא סהדי אחרינא ע"ז ועתה בא בעה"ב וגילה דעתו דלמפרע ניחא ליה או שנתגלה שכבר היה יאוש קודם הקידושין א"כ אין שייך לומר כיון דהנך עידי הקידושין לא ידעו מזה לא הוי קידושין הא ליתא דאינהו לא ידעו אם היא גזל כלל. ולפי"ז י"ל דבכה"ג מיירי הב"ח והח"מ והב"ש. אך דלפי"ז הדרא קושיא לדוכתיה על הרמב"ם דלמה נקט ונודע אפילו לא נודע נמי אם לא היו עדים יודעים מהגזל הוי קידושין:
אמנם נלענ"ד דהן אמת שגם הב"ש סימן ל"א ס"ק ו' כ' ג"כ דאם אין ידוע לעדים שש"פ במקום אחר הוי כמקדש בלי עדים וליכא אלא חשש קידושין משום דהעדים מסופקים שמא ש"פ במקום אחר ומשמע אע"ג דהעדים מסופקים מ"מ הוי חשש קידושין. ובס"ק י"א כתב ג"כ דאף לשיטת הרמב"ם אין כאן חשש קדושין דאורייתא דהא אפילו אם יוודע שש"פ במקום אחר מכל מקום בשעת הקידושין לא היה ידוע להעדים והיינו כמ"ש הב"ש סימן ך"ט ס"ק ט' בשם הגהות מיימוני ומרדכי סוף גיטין דאם ספק להעדים הוי כמקדש בלא עדים ואפשר דס"ל דאפ"ה הוי חשש קידושין מדרבנן:
אמנם אין הדבר מוכרע דנלפע"ד דהנך לא מיקרי מקדש בלא עדים דדוקא בס' על גוף הקידושין אם באו לידו כלל אז שפיר אמרינן כיון שנדמה להם כשנפלו קרוב לו אע"ג שבאמת היה קרוב לה מכל מקום ע"ז ליכא עדים ומה לי אם לא היו עדים כלל או דסברי שהם קרוב לו וכן למהר"מ אף בס' הדין כן אבל אם שפיר ראו שהגיעו הקידושין לידה ואיתרע לה חזקת פנויה טובא רק דסבורין היו שכסף קידושין אינו שלו וא"כ כיון דבאמת הוא שלו ויש עדים על דבר זה שפיר ילפינן דבר דבר ממון ומקודשת ולא הוי חצי דבר כיון דכל כת ראו מה שאפשר להם לראות אז כמ"ש התוס' בב"ק דף ע':
ונלפע"ד ראיה לזה מהא דפסק הרמב"ם דאין שליח הקידושין צריך עדים ואף הראב"ד לא השיג עליו אלא דהיאך נאמינהו בהודאתו הא מחייב לאחריני וקושי' זו מתרץ הרא"ש ע"ש אבל הכא דאיכא עדים על דבר זה גם הראב"ד מודה ואע"פ שהר"ן כתב דאי אמרה על דבר שאינו ש"פ לדידי שוה לי לא מהני אם אין העדים יודעין שדרכה להתייקר בו משום דהוי כמקדש בלי עדים דלא מהני אע"פ ששניהם מודים עכ"ל שאני התם דאין עדים כלל על זה רק שהיא אומרת כן וכיון דמחייבה לאחריני לא מהימנא וכדאמרינן גם כן לענין הן הן שלוחין כו' דאפילו הוא מודה שקבלה הכסף לא מהני ע"ש. ולפ"ז מ"ש לעיל דאם בא וגילה דעתו דניחא ליה מהני למפרע וכן בשאר דוכתי שכתבתי לעיל אע"ג דמחייב לאחריני צ"ל דגילוי מילתא בעלמא היא דהא אף אם לא בא כלל היינו חוששין דילמא ניחא ליה בהכי וצ"ע אבל היכא דאיכא עדים מנ"ל דלא מהני. וחזינן להפ"י דף י"ב ד"ה ולאו משום שכתב כדברי הב"ש דכיון דהעדים לא ידעו אם ש"פ הרי לא ראו דבר ברור ואנן דבר דבר ילפינן דבעינן דבר ברור כו' ותימא דהא דאמרינן בהמגרש דילפינן דבר דבר מה להלן דבר ברור כו' היינו לומר דבקל' בעלמא לא מפקינן דשמא שקר הוא אבל הכא אין לך דבר ברור יותר מזה (וגם התם לא קי"ל כן) ומ"ש הפ"י דאף אם נאמר בכת אחת הוי ספיקא דאורייתא מכל מקום שאני התם דספק בקידושין גופייהו כו' משא"כ הכא שהספק מעלמא ולא רמיא על העדים כו' לענ"ד לכאורה איפכא מסתבר דהכא כיון שמעשה הקידושין נגמר בעדים רק שהס' מעלמא וכיון שנתברר הוי קידושין גמורים. ומ"ש דאפילו אם יבואו עדים אכתי הו"ל חצי דבר כבר כתבתי דליתא שהרי ראו מה שיכולין לראות כמ"ש התוספות ואפילו לשיטת הרי"ף שהביאו התוספות בב"ק מכל מקום הכא נמי אהני סהדותייהו דקידושין לענין אם לא יהיו עדים שהיה יאוש צריכה להחזיר המעות כדרב חסדא דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים כו' רצה מזה גובה כו' ואולי דלפי זה שפיר כתב הפ"י לענין שמא ש"פ דהוי חצי דבר כיון שאם לא תרצה להחזיר המעות אין כאן מצות השבה דהא אין כאן ש"פ (ומ"מ יש למצוא נ"מ ואין להאריך) ועכ"פ בנ"ד לכ"ע לא הוי חצי דבר שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סימן מ"ג שכתב וז"ל ולא דמי למקדש בפחות מש"פ דחיישינן שמא ש"פ במדי אע"ג דאין העדים יכולין להעיד באותה שעה שנתקדשה ולא חשיב מקדש בלי עדים דאותם העדים מעידים שנתרצה לקדש בתמרה ולכך אגלאי מילתא דש"פ במדי הו"ל קידושין גמורים כו' כדכתב הר"ן שם עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דהשתא לא ידעו העדים שש"פ מ"מ אם עתה נתברר הדבר בעדים מהני ולא הוי חצי דבר. ואף לפי מ"ש הפ"י בגיטין דף ס"ג מכל מקום היינו דווקא לר"ע אבל לרבנן כולה דבר הוא. ובזה יש לתמוה על הפ"י בסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דבעינן דווקא שאמר לה צאי וקבלי לפני עידי הקידושין דאל"כ הוי חצי דבר ותי' התוספות בגיטין לא שייך כו' ותימא שהתוספות בגיטין לא תירצו כן אלא אליבא דר"ע אבל אליבא דרבנן כיון שראו מה שיכולין לראות אז סגי. ואע"פ שאין ראיה מהך דמהרי"ט לנ"ד דהתם עכ"פ העדים היו סבורים שמא ש"פ במדי אבל הכא כסבורין העדים שאין הכסף שלו כלל הוי כאילו אין עדים כלל על הקידושין:
אמנם אתנו רוח אחרת בזה דלא מבעיא אם נאמר סתמא לאו יאוש בעלים סבירא ליה להרמב"ם אם כן אף דבאמת היה יאוש קודם הקידושין והעדים גם כן ידעו מזה אכתי לא מהני דכיון דהאשה לא ידעה אם נתיאשו אם לאו לא סמכה דעתה וסבורה שתצטרך להחזיר דהא סתמא לאו יאוש בעלים וכמ"ש הב"ש סימן ק"ט לענין מתנה ע"מ להחזיר ועוד י"ל כיון שאדם יודע שאין מקדשין בגזילה וגמר ונתן לשם פקדון כיון דאיהו לא ידע אם היה שם יאוש אלא אפילו אם נאמר סתמ' יאוש בעלים אפ"ה שפיר פסק הרמב"ם דלא הוי קדושין כיון דזימנין לא הוי יאוש כגון בבעלים מרדפין או שהבעלים לא ידעו עדיין שהוא גנב אצלם עד השתא כמ"ש במלחמות בהגוזל לענין תקנת השוק ע"ש ובאמת אנן קי"ל במקדש בשט"ח דאחרים אע"פ שיש סברא לומר לא שביק לדידהו ומחל לאחריני מ"מ חוששת דילמא מחיל כיון שעכ"פ יוכל להיות בשום אופן שלא יגיע כסף קדושין לידה לא סמכה דעתה ולכך בעינן הכא דווקא נודע שנתייאש דאל"כ אכתי לא סמכה דעתא דהכא תרווייהו גווגי דהרמב"ן איתניהו חדא דילמא בעלים מרדפין אחריו ועוד דילמא הבעלים לא ידעו עדיין בגניבה ולכך בלא נודע אינה מקודשת וכן בגזל אע"פ שאין לה לחוש שמא לא ידעו הבעלים מכל מקום היא חוששת שמא מרדפין אחריו לאפוקי בעובדא דרבא שבפניו חטף מידא דחבריה שאין לה לחוש כמ"ש הפ"י שם ע"ש ולפ"ז ודאי סמכה דעתה דכיון דגזילה בודאי ידעו הבעלים דהא מידם הוא גוזל וגם ליכא למימר שמא בעלים מרדפין אחריו ולכך הוצרך רבא לומר לית דחש לדר"ש כו' ולפ"ז בעינן דווקא נודע בשעת קדושין שנתיאשו דאל"כ בשעת הקדושין לא סמכה דעתה ואינה מקודשת כמו בקידשה בחוב דאחרים דפשוט דאף ע"ג אם באמת לא מחל החוב וגבתה אותו מן הלוה אפ"ה לא מהני ולא אמרינן בכה"ג איגלאי מילתא למפרע וה"ה הכא מאי מהני לן הא דבאמת היה יאוש בשעת מעשה מ"מ איהו לא ידעה ולא סמכה דעתה ולפ"ז בהנך דאייתינן לעיל דמקודשת למפרע צ"ל או כמ"ש דהתם כיון דדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו הוא א"כ גם היא אסקיה אדעתה וסברא שימחול בודאי וא"כ סמכה דעתה או י"ל דמיירי דאיהי לא ידעה כלל שהדבר שאינו שלו (אך דאעפ"כ צ"ל לכאורה כן מחמת הסברא שכתבתי למעלה דאדם יודע שאין כו' דהא איהו ידע דלאו דידיה הוא) ולפ"ז לכאורה גם ע"ז קשה כנ"ל מה איריא ונודע דנקט אפילו לא נודע אם האשה לא ידעה מקודשת. אך דלפמ"ש הב"ש דהכא ע"כ בגילה לה שהוא גנוב מיירי ניחא. אמנם לפי מה שהשגנו בקונטרס הראשון על הב"ש צ"ל דכיון דנודע שהוא גנוב אינה מקודשת דלא סמכה דעתה בלא ידעה נמי אינה מקודשת כיון שאילו ידעה לא היה רצונה להתקדש בזה והדבר צ"ע:
שנית השיג עלינו על היסוד המונח בדברינו דיאוש לשון הפקר הוא והוי הפקר גמור וע"ז השיג מש"ס דב"ק דאי שמעינן דאייאוש משלם ארבעה וחמשה. ולענ"ד משום הא לא אריא דהא ביארנו שם דהיינו דווקא כשידע הגזלן שנתיאש אז קני ליה חצירו הא לא"ה לא וא"כ שפיר קאמר התם ודילמא דשמעינן ליה דאיאוש ואפ"ה לא הוי הפקר דהגזלן לא זכה בו ואין דינו רק כיאוש בעלמא ואע"פ שכתבנו דהרמב"ם חולק וס"ל דאפילו בכה"ג קני ליה חצירו ע"כ לא קאמרינן התם אלא למאי דקיימינן התם דסתמא הוי יאוש בעלים אלא דלא אסקי אדעתיה שיתיאשו בפירוש וא"כ כיון דזימנין מקרי ואמר דעתיה עליו וקני ליה חצירו כמו התם דהוי מילתא דשכיח קצת שימצאו מטמונויות של אמוריים כמבואר בשיטה מקובצ' אבל הכא דהש"ס פריך אליבא דר"א דאמר סתמא לאו יאוש בעלים תדע כו' וע"ז פריך דילמא לעולם סתמא לאו יאוש בעלים והתם דשמעינן דאיאוש א"כ הא ודאי דלא אסקי אדעתיה שיתיאשו כלל דהא סתמא לאו ליאוש קאי. וא"כ אין כוונתו לזכות ולא קני ליה חצירו אפילו להרמב"ם ולכך בדבר שיש בו סימן אמרינן בב"מ אף ע"ג דשמעינן דאיאוש לבסוף לא מהני משום דבאיסורא אתי לידיה ואע"ג דביאוש בפירוש אין חילוק בין באיסור לבהיתרה דבהפקר הוא היינו משום דבדבר שיש בו סימן לא שכיח דמייאש ולא קני ליה ההפקר כנ"ל. אמנם דהוי קשיא לי על מ"ש דלרש"י הא דבעבד יאוש הוי כהפקר הוא ביאוש בפירוש מהא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ב לעולם שמואל דאמר לטובה והא דקאמר מישן אין בה משום עבדות שמואל לטעמיה מדאמר המפקיר עבדו כו' וכ' רש"י שם משום דיאוש הוי כהפקר ולפי הנ"ל צ"ל דהתם ג"כ נתיאשו מהם בפירוש. ועפ"ז היה מתורץ קושית התוס' בהחולץ שהקשו אהא דקאמר כל האומר מבית חשמונאי כו' הא הוי בכלל המפקיר עבדו כו' ולפי הנ"ל י"ל דהתם בבית חשמונאי לא נתיאשו מהם בפירוש אמנם זהו דוחק לומר דמהנך עבדים שנשתלחו למישן ידוע שבעליהן נתיאשו מהם בפירוש. ע"כ נלפע"ד דלענין עבד גם רש"י מודה לסברת התוס' דהיכא דלא הוי הפקר רק יאוש סתם אפ"ה אין רשות לרבו עליו מיקרי כמ"ש התוס' בב"ק וזה מבואר ומדויק בלשון רש"י שם בקדושין שכתב שמואל לטעמיה דאמר עבד שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד והני נמי כיון שגזלוהו ונתיאשו מהם כו' ולשונו לכאורה תמוה בהא דנקט סיפא דמילתא דשמואל הא לרש"י הוי ממש הך דינא דשמואל אע"כ כמ"ש דהכא כיון דלא הוי רק יאוש גרידא א"כ ליכא למילף מדשמואל רק מדקאמר עבד שאין לרבו כו' ובכל דוכתא כתב רש"י יאוש הוי הפקר רק בדף ל"ט ע"ב גבי אמרו לפני רבו נתיאשתי מפלוני עבדי מהו כו' (ולהגאון אישתמיט מיניה הך סוגיא) כ' רש"י יאוש לשון הפקר הוא משום דהתם מיירי בעבד שלא נשבה כלל ולא ברח רק הוא בביתו ולא שייך בכה"ג יאוש כיון שהוא בביתו לכך כתב רש"י דהוא לשון הפקר. מיהו באמת אף אם נאמר דרש"י ס"ל דיאוש לא מהני בעבד רק הפקר אפ"ה אין קושיתו מההוא דהתם דשאני התם שגם שבעלים נשבו עמהם ובכה"ג לא ס"ד דלא מייאש ואפקורי מפקיר ליה ואפילו עומד וצווח נעשה כמו שצווח על ביתו שנפל והוי הפקר ממילא וכמ"ש התוס' בב"מ בעובדא דר' ישמעאל בר יוסי אהא דאמרינן גיגית נח וקדירה אפקורי מפקיר ליה בלבו כו' ע"ש ור"ל דהוה אומדנא דמוכח וא"כ ה"נ דכוותי' וגם דהא כבר נשתקע שם הבעלים מהם ואפילו בקרקע בכה"ג מהני יאוש ואי הוי אמרינן הכי דלרש"י הפקר גמור הוא הוה ניחא יותר בנזיר דף ס"ב לפרש"י ע"ש דמעיקרא הוי ס"ד כיון דברח וסתמא הוי יאוש בעלים להמפקיר עבדו דמי. אבל למסקנא ס"ל שאני ברח אע"ג דסתמא הוה יאוש בעלים כמ"ש התוס' שם מ"מ לא הוה רק יאוש כדי. אבל מפקיר שאני כשיטת רש"י דדוקא בהפקר או ביאוש בפירוש שהוא לשון הפקר הא סתמא מיקרי רשות לרבו עליו ולא יצא לחירות:
אמנם אכתי לא ניחא לי לפמ"ש מדבר שיש בו סימן דאכתי היה לנו לומר דתיכף שידע המוצא שנתיאש בעל האבידה זכי ליה חצירו. ובאמת נלפע"ד דאבידה בדבר שיש בו סימן גם עתה שהוא מתיאש אינו מתיאש בלב שלם אלא לפי שאינו יודע היכן הוא ואי הוה ידע שזה מצאו ואי אזיל ויהיב ליה סימן הוה מהדר ליה החפץ לא הוה מייאש כלל הלכך השתא נמי לא גמר ומייאש וזה נראה טעם רבא דבדבר שיש בו סימן אע"ג דשמעינן דאיאוש לבסוף מודה רבא דלא מהני משום דגם עתה אינו מייאש בלב שלם כנ"ל. ובהכי ניחא הא דפריך התם לאביי מהך דאם נמצאו יפות מהם כו' ועיין בש"ס שתמהו כל המפורשים דלרבא מי ניחא הא דמי לדבר שיש בו סימן דגם רבא מודה. ולפמ"ש א"ש כיון דעתה בלב שלם קאמר וניחא ליה אמרינן דמעיקרא נמי ניחא ליה ומהני אע"ג דשלא מדעתו הוי ולדבר שאין בו סימן דמי ובדבר שיש בו סימן דדמי ליאוש דגניבה אע"ג דאי ידע אפשר דלא הוה מייאש דאולי דעתיה לנקוטי בדינא רק דעתה מייאש ולפ"ז לכאורה היה לנו לומר בגניבה אפילו יאוש בפירוש לא מהני למהוי הפקר ז"א דשאני גניבה כיון דאכתי לא ידע מאן גנב ואפי' יוודע ליה דילמא גברא אלמא הוא או דלית ליה סהדי. ושמא בלא"ה אין דעתו למיזל עמו בדינא ודיינא הלכך ודאי גמר ומייאש כן כתבתי לפום ריהטא אבל העיקר בזה כמ"ש בקונטרס הראשון ד"ה והנה לפ"ז אם נתיאשו הבעלים כו' דאע"ג דאייאש בפירוש הוא לשון הפקר היינו דווקא אי אמרה בלשון יאוש דהוה לשון הפקר כמ"ש רש"י יאוש לשון הפקר הוא וכמו דאמרינן אי אפשי לשון הפקר הוא ושאר לשונות אבל היכא דאמר ווי לחסרון כיס אע"ג דמייאש בפירוש מ"מ הא לא אמרה בלשון הפקר ואע"ג שי"ל שבדעתו שיהא הפקר אפ"ה לא מהני וע"ש דדייקינן הכי מלשון הש"ס וא"כ אין כאן מקום קושי' מש"ס שהביא:
ומה שהקשה וכוון לדברי הפ"י דהיאך יוכל להפקיר דבר שאינו ברשותו כדאמרינן בב"ק דף ס"ט כי ליתיה ברשותו לא מצי מפקיר ליה. הנה בזה נלענ"ד דהדין עם רש"י ומתחלה נבי' ראיה לדבריו דאע"ג שאינו ברשותו יכול להפקיר מהא דאמרינן בכריתות דף כ"ד בשור שנגמר דינו לסקילה והוזמו עדי' כל המחזיק בו זכה וכן הדין בעידי עיר הנדחת משום דאחר שנגמר דינו אפקורי מפקיר ליה וכן מבואר ברמב"ם ס"פ יו"ד מהל' נזקי ממון ע"ש ולפי הנ"ל מצי מפקיר ליה הא ודאי דתו אינו ברשותו מיקרי דהב"ד לוקחין אותו בחזקה מיד הבעלים אפ"ה מהני הפקר שלו. אין נראה לחלק בין הכא להתם ואין לדחוק דילמא אתי' כצנועין דאמרי דלא איכפת לן מה שאינו ברשותו הא ליתא דהא בכריתות ר' יוחנן קאמר לה דהוא מרא דשמעתא דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אלא ודאי דלענין שיקנה ההפקר לא שאני לן בין דבר שברשותו לאינו ברשותו והא דאמרינן כי ליתיה ברשותיה לא מצי מפקיר ליה היינו שיהא הפקר לענין לקט של עניים שיפטור ממעשר כמ"ש התוס' שם דף ס"ט ד"ה כל שלקטו לענין יאוש דלא מהני משום דבעינן שיהיה הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה והכא כיון שאינו ברשותו לא מצי למעבד הכי להפקירו לכל וליתן עליו תורת הפקר שיהא לכל רשות בה דהא אינו ברשותו אבל איהו סילק נפשו ורשותו מן החפץ דהא הפקר מתורת נדר הוא ואם אמר קונם מן החפץ הזה ודאי אסור להנות הימנו ודווקא להכניס החפץ לרשות אחר כגון להקדש או להדיוט או להפקר שיהא לכל רשות בה אינו יכול לעשות מה שלבו חפץ ודוגמא לזה מה שאמרו נחלה הבאה לאדם כו' אע"ג שאינו יכול להקדיש ולהפקיר סילוק רשות יכול לעשות וה"נ אע"ג שאינו ברשותו ולא מצי מקדיש מ"מ יוכל לסלק רשותו ממנה וזכה בו הגזלן דהא ההוא גברא סילק רשותו ממנה:
וראיה ברורה לזה מהא דאמרינן בב"ק דף קט"ז שיירא ההולכת במדבר כו' ומסיק רב אשי אמר בשיכול להציל ע"י הדחק גלי דעתי' לעצמו ופרש"י דכשאמר לעצמי אני מציל והבעלים שמעו ושתקו גלי דעתייהו דאסחי דעתייהו מיניה ואיאוש כו' וכן פסק הרמב"ם והש"ע סימן קפ"א והך יאוש ע"כ ס"ל הפקר כמשמע בדוכתי טובא שם ועיין בש"ג שכתב כן להדיא ועוד ודאי לא הוי רק יאוש גרידא ולא הוי הפקר א"כ אין כאן שינוי רשות ביד זה דמה שנוטל בע"כ של גזלן לא הוי ש"ר כמבואר בסימן שס"א ס"ה דבע"כ של גזלן לא הוי ש"ר ע"ש והכא משמע להדיא דבע"כ של גזלן היה ואף אם נדחק דפירושו שהציל ע"י פיוס מ"מ לשיטת הרמב"ם היה צריך להחזיר הדמים א"ו דהפקר גמור הוא ומהני מטעם הפקר אע"ג דאינו ברשותו:
ועוד לכאורה יש לתמוה דהיאך ס"ד דיאוש יהא עדיף מהפקר דיאוש מהני אע"פ שאינו ברשותו והפקר לא מהני וע"כ לומר שדעתם דעכ"פ נשאר עליה תורת יאוש אלא דאזיל ליה תורת הפקר לפי שאינו ברשותו והרי כתבו התוס' ד"ה כל שלקטו דהפקר לא גרע מיאוש ואפילו למ"ד יאוש כדי קני לא הוה רק כמתנה לגזלן ולמ"ד יאוש כדי לא קני לא הוי כמתנה להגזלן והיינו דווקא ביאוש סתמא או אפילו בפירוש אם לא אמר בלשון הפקר משום דאכתי לא סילק רשותו ואינו רק מצטער על חסרון ממון אבל אם אמר בפירוש שמפקירו הדר הוי כמתנה להגזלן אפילו למ"ד יאוש כדי לא קני אלא דמתורת הפקר לא מהני כמ"ש התוס' שם בטעמא דיאוש דאכתי לא מהני לענין מעשר. אמנם באמת לכאורה הוא גופא קשיא למ"ד יאוש כדי קנה שכתב התוס' דהוי כמתנה להגזלן ולא נקטו לשון מחילה ע"כ משום דמחילה לא מהני בחפץ כמבואר בח"מ וא"כ מתנה נמי לא מהני דהא אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו ואפילו לגזלן עצמו שהדבר ברשותו דהך במקנה תליא מילתא ולא בקונה שהוא אינו יכול להקנות אם לא שהוא ברשותו וכמבואר ג"כ בשו"ת שארית יוסף סימן כ"ח דאשה שחטפה מעות וקדשה בו אינה מקודשת כיון שאינו ברשותו כמו שאינו יכול להקדיש והביאו הב"ש ופ"י בגיטין כתב דלמ"ד יאוש כדי קנה הוא מטעם גזה"כ ע"ש אבל ז"א דהיאך מצי למילף מאבידה דברשותו מיקרי כמ"ש ג"כ הגאון בתשובתו ואולי דבאבידה ששטפה נהר נמי אינו ברשותו מיקרי ולכך פרש"י בד"ה מידי דהוה אמינא אבידה כו' דהיינו אבידה ששטפה נהר. אבל התוספות חולקים על רש"י בפירוש זה ועיין בשיטה מקובצת וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמאי מהני יאוש כדי דהא אינו יכול להקנות אפילו לגזלן כמו ההוא דשארית יוסף. ועפ"ז היה מקום ליישב דברי הטור סימן כ"ח שכתב וז"ל אבל אם גנב וגזל משלה ולא שידך אותה תחלה וכשנתנו לה אמר התקדשי לי כו' הלשון מבואר דבעינן שהשידוכין יהיו קודם הגזלה. והדבר תמוה מנ"ל הך סברא ובלשון הרמב"ם והש"ע מבואר ההיפוך גזל את האשה כו' ואמר לה הרי את מקודשת לי אם לא קדם ביניהם כו' ע"כ נראה בדעת הטור דהוא קשיא ליה אהא דקאמרינן בגזל דידה קודם יאוש מקודשת בשדיך משום דאחילתיה גביה וע"כ היינו נמי דאקנויי אקנית ליה בתורת מתנה וע"ז קשה הא אינה יכולה להקנות לו כיון שאינו ברשותה וא"כ לא קנה הכסף לכך מפרש הטור דשדיך תחלה קודם הגזילה וא"כ כיון דשדיך קודם הגזילה ועתה קבלתו לשם קדושין אמרינן דבשעה שחטף מידה אקנויי אקניתה לו ואז היה הדבר בידה להקנות לו ולכך מקודשת:
ועפ"ז נלפענ"ד דיש ליישב קושית התוס' ד"ה והוא לא אמר שהקשו דילמא אגזל דידה פליג ר' יוחנן וס"ל דמקודשת ולפי הנ"ל י"ל דהנה בס"ד דש"ס יש לנו ב' טעמים דלא תתקדש בגזל דידה חדא דלא אמרינן מדקבלתיה אחילתיה ועוד דאפי' אמרינן אכתי אינה יכולה להקנות לה. והנה מקור דין זה דשארית יוסף נובע מהך דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו ברשותו וממ"נ אאיזה מהם דקאמר ר"י מוכח דאיהו נמי ס"ל הכי דמדקאמר זה לפי שאינו שלו מוכח דס"ל כרב לענין גזל דאחרים ומדקאמר זה לפי שאינו ברשותו מוכח דסבירא ליה כרב לענין גזל דידה דאף דאחילתיה לא מהני לפי שאינה ברשותה ומסיק דבדשדיך מקודשת כמ"ש הטור הנ"ל. אלא דלפ"ז למה ליה לר"נ לעיל דף י"ג למימר יכולה לומר אין שקלי וכו' משמע דאי לא"ה היה מקום לומר דאחילתיה ומקודשת ומאי מהני זה הא אינה ברשות' ורב נחמן בלא שדיך מיירי ודוחק לומר דכצנועין ס"ל. אך י"ל דהנה מבואר בח"מ דדווקא פקדון דכפריה אינו יכול להקנות אבל לא כפרי' לא. וכן מבואר בב"ש דאי אמרה אין מהני משום דבריצוי שניהם נעשה הקדש. ולפ"ז התם בעובדא דר"נ דקאמרה הבה ניהלי ואמר אי יהיבנא לך מקודשת לי א"כ הרי הסכימה דעתה מעיקרא להחזיר לה רק בתנאי שתהיה מקודשת לו בה הוי ריצוי שניהם ויכולה להקנות לו:
הן אמת דלפענ"ד דברי הב"ש בזה אינם מוכרחים וקצת יש לתמוה עליו מסוגיא דב"ק דף ס"ח דקאמר איתביה ר"י לר"ל גנב והקדיש כו' וקס"ד שהגנב הקדיש ומשני כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב ופריך ומי קדוש והאמר ר"י גזל כו' שניהם אין יכולין כו' ואם איתא לדברי הב"ש מאי קושיא דדילמא ה"ק שגם הבעלים הקדישהו וא"כ היה בריצוי שניהם ונעשה הקדש ועוד בב"ק דף ע' גבי הא דלא כתבינן אורכ' כו' מוכח שם דאפילו במטלטלין דלא כפרי' גבי גזל אינו יכול להקדיש ולפ"ז מוכח מדר"נ דאפילו בלא שדיך אי הוה אחילתיה מהני ולשיטת הש"ך בח"מ סימן רמ"א ס"ק ה' שכתב דאפילו בחפץ שפיר שייך לשון מחילה שהוא מוחל לו התביעה א"כ מעיקרא לק"מ דגם הכא היא מוחלת לו התביעה ודינו כמו חוב ומחילה שפיר מהני אע"פ שאינו ברשותו אבל מלשון הסמ"ע משמע דבכל גווני לא מהני בחפץ שהוא כעין מחילה רק מתנה ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא איך מצינו למימר דהקנית לו הא אינו ברשותה וגם היאך כתבו התוס' דיאוש הוא כמתנה להגזלן דהא אפי' נותן מתנה ממש לא מהני ואף אם נדחוק דלאו דוקא קאמרי מ"מ עדיין קשה מגזל דידה ע"כ נלענ"ד ע"פ הרמב"ם שפסק הך דצנועין אף ע"פ שפסק כר' יוחנן וכתב הכ"מ שם משום דלמסקנא סבירא ליה דיכול לחלל בלא דעת חבירו והיינו מטעם דזכות הוא לו ע"ש (ואין לע"ע הכ"מ בידי לעיין בו) א"כ בודאי גם לענין לקני אמרינן שהוא מסלק רשותו כדי שיוכל בעה"ב להפקיר כיון דזכות הוא לו וכן בכל דוכתי תמיד זכות להגזלן שיקנה א"כ הוא מסלק רשותו כדי שיוכל הקנין לחול אלא דלענין הקד' לא ניחא ליה להגזלן שיסולק רשותו מעליו ויחול ההקדש וכן בההוא דשארית יוסף שהיא החזיקה המעות ושתק' ולא אמרה כלום מנא ידעינן דסילקה את רשותה כדי שתהיה מקודשת דלמא לאו זכות הוא לה ולפ"ז גם הב"ש ניחא דלא קאמר אלא היכא שהבעה"ב והגזלן היו ביחד ונתרצו שניהם דאז חזינן דניחא ליה ומסתמא מסלק רשותו כדי שיוכל הקדש של בעה"ב לחול (ובכה"ג ליכא לאוקמי הך ברייתא דגנב והקדיש לענין ד' וה' ע"ש) אבל בלא"ה אע"ג שגם הגזלן הקדישו מ"מ אין רצונו אלא שיחול ההקדש שלו אבל מ"מ אין מסלק רשותו בכדי שיחול הקדש הבעה"ב אבל לענין שיקנה הגזלן עצמו בודאי סילק את רשותו כדי שיוכל ההפקר ומתנה לחול וא"כ אזלא קושיתו ודהפני יהושע וכנים אנחנו לשיטת רש"י ז"ל ושוב מצאתי להדיא כן בשו"ת שאגת אריה סימן צ"ב בסופו שכתב דהא דרבי יוחנן היינו דוקא לאחר אבל לגזלן ודאי יכול למחול וליתן לו במתנה את הגזילה וזה ברור עכ"ל וע"ש דמיירי אע"פ שאין הגזלן כאן ועיין בירושלמי דסוכה גבי הא דכל מי שבא לולבי בידו יהא לו במתנה ובפירוש קרבן העדה שצ"ע ע"ש: