בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה מט
שעתיה תרמיניה. למאן דחריפא סכיני'. ה"ה כבוד אהו' הרב כ"ש מו' יוזפא נ"י. קונטריסו דמכ"ת הגיעני כפול שני כתבים הבאים כאחד ראשון ושני בקודש על דברת האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני ועמדה ונשאת ונותנת אמתלא לדבריה וכבר באו הדברים ברוב ענין בדברי מכ"ת מראה פנים לכל צד כמראה האופן ואנכי כעת מוטרד מכל צד ואין פנאי לנסך כל דברי קדשו בכור המבחן ולכן שמתי פני אל הקונטרס הראשון נוח לי ולכשאפנה גם מזה לא אניח ידי וזה החלי:
ראשון תחלה נאמר אשר פלפל מכ"ת בחכמה על דברי הרמב"ם בהלכות א"ב וגם הביא ראיה להב"ש דלא כמהרי"ק לענ"ד לכאורה להביא ראיה למהרי"ק מהרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' שכתב א"צ ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א הוחז' כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אף ע"פ שעיקר האיסור בע"א והכ"מ שם כתב שהרמב"ם למד זה מדאמרינן ע"א נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר והוא תמוה דאין זה ענין לכאן שלוקין ע"פ איסור שהוחזק בע"א והדבר ברור דהרמב"ם יליף לה מהירושלמי דנזיר ששם מבוארין כל דבריו להדיא וכ"כ הרמב"ן ג"כ בהלכות נזירות פ"ט הלכה י"ז והכ"מ הראה מקומו להירושלמי שוב מצאתי במ"ל פ"ג מה' שגגות שהקשה כן על הכ"מ ע"ש וכן מבואר ג"כ בירושלמי דסוטה פ"ו הלכה ב' וכן בסוף פ"א מהא"ב הלכה ך"ב כתב גם כן המקנא לאשתו ונסתרה כו' אע"פ שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בו זונה והוא נלמד גם כן מהירושלמי דסוטה הנ"ל ששם מבואר כדברי הרמב"ם ותימה על מפרשי הרמב"ם שלא הזכירו שמקור הדין מהירושלמי דסוטה ונזיר כנ"ל ותימא על המ"ל שלא העיר בזה ומעתה דברי הרמב"ם בסוף פ"א דא"ב לכאורה סותרים זא"ז בתכ"ד שבהלכה ך"ב כתב דין המקנא לאשתו דאע"פ שעיקר העדות ע"פ ע"א כבר הוחזקה בו זונה ובהלכה ך"ג כתב האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנש' לו אם זינתה אינה נסקלת ע"פ עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם לכאורה מי גרע מה שהוחזקה ע"פ האב שהתורה האמינתו מנאמנות ע"א גבי סוטה ושאר איסורין דאמרינן שגוף האיסור די לו שיתחזק ע"פ ע"א וקי"ל דכ"מ דע"א מהימן קרוב נמי מהימן כמבואר בכ"ד ומכ"ש בזה שהתורה האמינתו להאב. ובינותי בספרים ומצאתי שהגאון בפ"י בקידושין דף ס"ג הרגיש בזה אלא שהביא ממרחק לחמו מדברי הרמב"ם דהלכות סנהדרין הנ"ל וטפי ה"ל לאקשויי דברי הרמב"ם במקומו אהדדי ואמנם בק"א כתב גם כן להקשות דלמה יהיה ע"א נאמן על גרושה או זונה לפוסלה מכהונ' ולכן מתרץ דמיירי שידוע שנזרק לה גט וא"י אם קרוב לו ובזונה משכחת לה שנבעלה בודאי אלא שא"י אם לכשר או לפסול והע"א מברר שהיה גרושה או זונה ובכה"ג נאמן כשנים משא"כ האב שבא להוציאה מחזקת פנויה אין לך בו אלא חידושו ע"ש הנה מ"ש הפ"י לצייר דע"א נאמן שהיה זונה כגון בידוע שנבעלה כו' לענ"ד ליתא דפשוט דכוונת הרמב"ם כמ"ש בהא"ב שקינא לאשתו ונסתרה בפני ב' וע"א מעיד שנבעלה שכן הוא בירושלמי שמשם מקור הדין של הרמב"ם גם מ"ש הפ"י בגירושין לצייר בספק קרוב לה צ"ע דהא ע"כ לא מצי מיירי בב' כיתי עדים מכחישין דא"כ מה יתן ומה יוסיף הע"א שמעיד גם כן קרוב לה וע"כ מיירי בכת א' והרי בכה"ג כתב מהר"ם בתשובת מיימוני דאין הקדושין או הגירושין כלום והביאו הב"ש בשם הג"מ סוף גיטין ואמנם הרשב"א חולק עיין בפ"י קידושין בק"א דף ח' ובמ"א הארכתי בזה ואמנם בלא"ה יש לצייר שהיה תנאי בגירושין וכה"ג באופן שהגירושין נתחזקו ע"י ע"א ואין להאריך ועכ"פ תי' הפ"י אינו מחוור בשיטת הרמב"ם שהרי בההיא דקינא לה ונסתרה נמי חידוש הוא שחידשה תורה להאמין ע"א מועד אין בה ואי לאו קרא לא היה נאמן ע"א על הטומאה וזה מבואר מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה ואף שיש לדחות ולומר דגם בזה טעמא רבא איכא כיון דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ועיין במ"ל שם ועדיף משאר ע"א באיסורין דעלמא מ"מ בנזיר כתב הרמב"ם בהלכות נזירות אם נהג נזירות ע"פ ע"א דהיינו שאמר לו בפני נדרת בנזירות ושתק ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה אע"פ שעיקר הנזירות בע"א ונראה דבגרושה שכתב הרמב"ם בהלכ' סנהדרין נמי בכה"ג מיירי שאמר לה ע"א גרושה את ושתקה ואם כן מ"ש דע"י האב אין סוקלין אמנם מ"מ י"ל דשאני התם כיון דבע"ד שותק שתיקה כהודאה דמיה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי משא"כ באב שבא להוציאה מחזקת פנויה וגזירת הכתוב הוא מלתא בלא טעמא אין לך בו אלא חידושו. אלא דלפי זה פשיטא תיקשי דהא בהיא אמרה נתקדשתי גם כן פסק דאין סוקלין ואדרבא הא פשיטא טפי כמבואר בש"ס דגם רב אסי מודה ואם כן קשה דהא בנזיר מהך טעמא דהוחזק ע"י שתיקה כהודאתו לקי ק"ו בזה שאמרה בהדיא ואם נפשך לומר שאני התם דאיכא הודאה וחד סהדא גם כן א"כ יצא לנו מזה דאם ע"א אומר לאשה את מקודשת ושתקה וזינתה אח"כ סוקלין ובאמרה נתקדשתי להדיא אין סוקלין וכל זה אינו במשמע ולכן היה נראה לומר דהרמב"ם ס"ל כסברת מהרי"ק דאף ע"ג דמלקין על החזקה לחוד בלי צירוף ראיה ואומדנא מ"מ אין סוקלין ושורפין ע"ז ולפיכך אע"פ שכתב הרמב"ם דלוקין ע"י חזקה דאתחזק ע"פ ע"א מ"מ באב שאמר קדשתי בתי או אם היא אמרה נתקדשתי אין סוקלין ומ"ש הרמב"ם גבי קידשתי דאין סוקלין עד שיבואו עדים או שהוחזק היינו חזקה שנזכר מקודם לפני זה גבי איש ואשה שבאו ממה"י. ואמנם המ"ש כתב דמהרמב"ם וטור לא משמע כמהרי"ק והדין עמו לכאורה שהרי הוכחת מהרי"ק מדפלגינהו למלקין וסוקלין לתרי בבא ואם כן הרמב"ם וטור דנקטינהו בחד בבא ש"מ דס"ל דחד דינא אית להו ועוד שהרמב"ם פ"ב מהלכות אישות הלכה כ"ב דהאי אינו נאמן כ"א לקרבן ולנדרים כו' ולא למכות ולא לעונשין והיינו כתני' כוותיה דרב חסדא וע"כ דזה ג"כ מיירי שהאב אמר קודם מעשה דאל"כ מאי קאמר ר"ח אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמיה אלמא דבחד גוונא מיירי ועיין בתוס' שכתבו להיפך ובפ"י שם. ובאמת לפי מה שהעתי' מכ"ת בשם מהרי"ק דמלקין על החזקות אף בלא ראיה כלל רק שהחזקה נצמח מפיהם והוחזק הדבר בעיר למ"ד יום מלקין עליה ולפי זה היה קשה על מהרי"ק מהא דר"ח דהאב אינו נאמן למכות ולעונשין ובזה אזדא ליה תי' הפ"י דנאמנות חידוש הוא שמוציאה מחזקת פנויה והא הוי תיובתא דמשמע שהאב אינו נאמן כלל למכות ולעונשין אף אם אינו אומר נגד החזקה וקשה מ"ט יגרע מע"א דעלמא וד"ל דהתם מיירי שלא נתחזק למ"ד יום ע"פ האב ועיינתי במהרי"ק וראיתי שלא נזכר בדבריו חזקה דלמ"ד יום כלל וגם נלענ"ד שלא מיירי בחזקה הנצמחת ע"י אמירת בע"ד רק דהתם הוה עובדא דידיה שזו הוחזקה זמן רב לארוסה וע"ז כתב דאע"פ שאין אתנו ראיה שנהגו זה עם זה כבעל ואשתו מ"מ למלקות לא בעינן אלא מכיון שאנו מוחזקין שזו ארוסתו של פלוני מלקין עליה ור"ל דאף ע"ג שאין אנו יודעין מחמת מה אנו מוחזקין בכך מ"מ מסתמא היה הדבר ידוע אז כשנתארסה בפומבי ומאז נצמחה החזקה זאת ואמרינן שמסתמא היו אז עדים כשרים כדת משה ולפיכך הוחזקה זו לא"א מאז עד עתה מה שא"כ היכא שהחזקה זאת ידוע לנו מבטן מי יצא כגון ע"פ עצמם או ע"א דעלמא באמת י"ל דמודה מהרי"ק דאף למלקות לא מהני כההיא דרב חסדא ואמנם עדיין אין זה מעלה ארוכה לדעת הרמב"ם דמשוה מלקות למיתה ומחלק בין עדות האב לע"א והנה מכ"ת כתב דמהרמב"ם משמע דאף חזקה שאין עמה ראיה כלל רק שנתחזק הדבר בעיר על פיהם שלשים יום די וכ"כ ג"כ בשם הב"ש ולבבי לא כן ידמה ולענ"ד שגם הרמב"ם שכתב אם הוחזקה בעיר למ"ד יום שזו אשתו כו' ר"ל שהם מתנהגין כדרך איש ואשתו וכמ"ש בתחלה מי שהוחזק בשאר בשר כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו כו' ראיה לזה ממכה אביו ואמו כו' והתם במכה אביו מיירי שיש ראיה ואומדנא שראינוהו נוהג כבן עם אביו וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון ודוקא כשיש ראיה ואומדנא אמנם מאי דנקיט הרמב"ם הוא אומר זאת אשתי בסיפא ולא כתב כן ברישא נלענ"ד דברישא מיירי כשהם ניכרים לנו ומוחזקים בעינינו ובעיני כל שזו אחותו כו' ע"י שראינו אותם נוהגים זה עם זה באחוה דמלקין וסוקלין על החזקה זו דמסתמא חזקה זו אמיתית הוא וכמש"ל במהרי"ק ואח"כ חידש לנו הרמב"ם במי שבאו ממה"י שלא ידענו אותם מתמול שלשום כלל בכה"ג בעינן שיאמרו גם כן זו אשתי כו' ויתחזק ע"י מנהג אישות למ"ד יום ובלא אמירתם רק מחמת אומדנא לחוד אין לדונם דלא אזלינן בתר אומדנא בדיני נפשות וכיון שידוע לנו מה שהוחזקנו אותם היה ע"פ אומדן דעת לבד שהרי א"א לומר בזה שמה שהוחזקנו אותם היה מחמת שנתברר לנו אז שהרי מארץ רחוקה באו ואין מכיר אותם משא"כ כשאמרו זו אשתי כו' אז בצירוף האומדן דעת שפיר הורגין וכאילו איכא עדים דמי ודוגמא לדבר מצינו שכתב מהרש"א בב"ק ר"פ שור שנגח את הפרה דאע"ג דלחייב קנס סהדי דוקא בעינן מ"מ איכא אומדן דעת בצירוף הודאות בע"ד חשבינן ליה כאיכא עדים וחייב ואע"פ שאין הנדון דומה כ"כ וגם כי שם דברי אא"ז תמוהים כמ"ש במ"א מ"מ כאן עדיף טפי והוי כמו חזקה דאתיא מכח רובא דרוב האומרים זו אשתי כו' ומתנהגים כדרך אישות יש כאן צד אישות מה שאין כן בלא אמירה וכמ"ש בשו"ת פ"י ואין להאריך ואם כן מ"ש הרמב"ם גבי אמרה נתקדשתי דאין סוקלין עד שתתחזק אין ר"ל שתוחזק למ"ד יום וסגי בהכי לחוד אלא עד שתוחזק ר"ל דבכה"ג דוקא הורגין אם הוחזקה למקודשת דאמרינן מסתמא אתחזק קלא ע"י ראיה ברורה או שהוחזקה למ"ד יום עם איש אחד דבצירוף האומדנא סוקלין ושורפין אבל אם אין כאן רק אמירה לחוד אף שנמשכה האמירה זו למ"ד יום מ"מ אין בו מועיל ועכ"פ דעת הרמב"ם ג"כ דאין די באמירה לחוד וכן מצאתי ראיתי בשו"ת פ"י חאה"ע סימן א' יעו"ש שהאריך למה גבי איש ואשתו נקט למ"ד יום וגבי שאר בשר לא הזכיר מזה והשיג על הב"ח כמ"ש מכ"ת ובאמת לפמ"ש אין זה דקדוק כ"כ וגם בתשובה אודות העגונה מאוסטרה כתבתי גם כן ליישב זה ע"ש ובשו"ת נ"ב חאה"ע סימן נ"ד מפרש גם כן דברי הרמב"ם כמ"ש דהוחזקו שכתב הרמב"ם היינו התנהגות כאיש ואשתו אלא שכתב דלכך בעינן אמירה משום דאל"כ אמרינן שמא היה תנאי בנשואין ולפמ"ש לקמן ז"א ואין כאן מקום לחוש לתנאי כיון שקיבלו התראה וגם בב"ש לא ראיתי שיאמר דלהרמב"ם די באמירה לבד. וע"פ מה שבררתי דברי הרמב"ם דבפ"א דא"ב בחזקה מכח מנהג עולם קמיירי יש ליישב דברי הרמב"ם שהקשיתי לעיל דפסק כל שהוחזק ע"י ע"א מועיל החזקה ואפ"ה כתב שהאב אינו נאמן שי"ל דע"כ לא הימנוהו לע"א להחזיק איזה דבר רק היכא שמתחלה נעשה הענין בלא שני עדים רק בע"א כגון בחלב שאפשר שאין כאן יודע שהוא חלב רק זה וכן בזונה דהיינו שהעד הזה הוא עד טומאה ואפשר שאין כאן אחר או בגרושה למאי דפסק הרמב"ם דעדי חתימה נמי כרתי ואם מסרו לה בינו לבינה כתב בכ"י גם כן כשר אם כן אפשר שאין כאן יודע ועד רק זה בלבד הלכך מהימן להחזיק משא"כ באב שאמר קדשתי את בתי שא"א שלא היו שם עדים בשעת הקידושין דאף מ"ד ע"ח נמי כרתי מ"מ י"ל דפוסל כתב ידו בקידושין כמבואר בנ"י פד"א והובא באה"ע סי' ל"ב והלכך אמרינן דלענין עונשין כיון שעכ"פ היו שם עדים לא האמינה תורה לאב לחוד להענישה על ידו עד שיתברר בעדים ועוד שאפילו תימא דכתב בכ"י כשר או אם מסר לו שטר בע"ח בינו לבינו ואם כן לא היו כאן עדים מ"מ כיון שיכול האב לברר הדבר ע"י השטר בע"ח או בכ"י לא הימנוה לאב בדבורא לחוד לענוש אותה ולענ"ד סברא נכונה היא ואמנם יש מקום לומר דמאי דקאמר הרמב"ם דהאב נאמן לקרבן ולנדרים אבל לא למכות מיירי בגוונא דע"א בעלמא לא מהימן כגון במכחישו והאב מהימן והלכך לעונשין לא מהימן וכמ"ש הרמב"ם בהלכות סנהדרין דאם הכחיש העד בשעת מעשה אינו לוקה ובהכי א"ש מ"ש התוספות דף ס"ד ד"ה נאמן לנדרים שכתבו תימא מאי אריא אב אפי' אחר נמי כו' ומשמע מדבריהם שאין נאמנותו רק מדרבנן ומרמב"ם משמע שנאמן מן התורה ואם כן י"ל דהוא כשנים ואפילו אתי חד וקא מכחיש ליה דאחר לא מהימן אי איכא דקמכחיש ליה והאב מהימן ועוד הארכתי במקום אחר:
דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שנית להרב הנ"ל על ענין הנ"ל הנה מ"ש דאחרי דרחמנא המניה לאב אף נגד ע"א א"כ אמאי לא נקבע האיסור למכות ולעונשין כו' אני תמה דפשיטא דיש חילוק בין לנדרים וקרבן ובין מכות ועונשין אלא דהוה קשיא לן דלא גרע מע"א וע"ז אמרתי דבאמת דינו כע"א היכא שאין מי שיכחישנו אלא דלנדרים וקרבן מהימן אף אי א' מכחיש ליה ומ"ש דע"כ צריך לבא לתי' הפ"י דהאב בא להוציא מחזקת פנויה חידוש הוא ובאמת ז"א דלענ"ד י"ל דאין זה מוציא כ"כ מחזקת פנויה כיון דבידו לקדשה אע"ג דלקמן מסיק דלאו מטעם דבידו רק דרחמנא הימניה היינו לענין שאין בידו לאסרה סתם ועיין בספר כתובה בתוס' דף כ"ב ופ"י בקידושין משא"כ חזקת פנויה אזדא לה כיון שבידו לקדשה עכשיו ולפמ"ש א"ש דהאב נאמן אף שהיא מכחשת אותו אפ"ה נאמן אבל מ"מ אין סוקלין על ידו דלהא לא הימנוה ומעיקרא לא הוקבע איסורא עפ"י האב בכה"ג למכות ולעונשין:
ומ"ש מכ"ת והאריך לפרש דברי תוס' תמהני שהאריך ללא צורך שהרי הדבר מבואר בדברי אא"ז מהרש"א ואנא קאימנא להך שיטתא דהאב מהימן מן התורה ול"ד לשבויה:
ומ"ש מכ"ת דלהרמב"ם בלא"ה לק"מ אפילו אחר נמי דהא תרי בעינן לענ"ד יראה דבאמת בחד סגי מדינא דע"א נאמן באיסורין וחזקת קטנות אין כאן דעשויה להשתנות וכמ"ש הפ"י והלכך בע"א ואמר קודם מעשה שזה בן י"ג שנה שומעין לו ודאי והוקבע עפ"י ע"א רק בהלכה כ"ג מיירי הרמב"ם בלאחר מעשה שנדר וכה"ג או לחליצה וכה"ג בזה אין ע"א נאמן וא"כ קשה לכאורה דקודם מעשה מאי אריא אב אפילו אחר נמי ולזה ביארתי דמיירי במכחישו דבכה"ג האב מהימן לנדרים ולקרבן:
ומ"ש מכ"ת בענין תשובת מהר"מ דהפ"י כתב טעמא דאוקמה אחזקת פנויה וליתא דטעמא משום מקדש בלא עדים ובאמת בתשובת מהר"מ מבואר דאוקמה אחזקת פנויה עיין בשו"ת נ"ב ובמ"א הארכתי:
ומ"ש דלכך לא צייר הפ"י באמר גרושה ושתקה משום דקי"ל כרבא והא נמי דבר שבערוה הוא ליתא דדוקא באומר שנשבית ורוצה לפסול הבנים או לומר ב"ג או שבא להוציאה מבעלה אבל באומר סתם על אשה גרושה ושתקה שפיר ע"א יכול לאסור כמו בשאר איסור ואין זה בכלל דבר שבערוה:
ומ"ש גבי סוטה דלמא מטעם ספק דאורייתא לחומרא אסורה על בעלה ליתא דהיא טוענת ברי לי והיה לו להאמינה אי לאו משום דאיכא ספיקא ובזה א"ש מה שהקשה דל"ל קרא ת"ל דע"א נאמן כיון דאיתרע החזקה ולפי מ"ש ליתא דכיון דאיכא הכחשת האשה אין ע"א נאמן ומ"ש דבהך דנזיר שאני כיון דאיכא ע"א ושתיקת בע"ד ובע"א שאמר לאשה מקודשת את אמרינן אין דבר שבערוה כו' כבר כתבתי שי"מ דהתם מיירי דוקא היכא ששתיקת בע"ד אינה כהודאה ולדבריו עיקר החילוק הוא דבנזיר אע"פ שמוציא מחזקה מ"מ אינו דבר שבערוה ומהימן ע"א משא"כ בזה שהוא דבר שבערוה ולהפ"י עיקר חילוק מחמת שמוציא מחזקה ומ"ש דבנזיר נענש ע"פ עצמו מטעם דאמירה היינו קבלה והא ליתא דמה זה ענין לקבלה ואין זה רק הודאה לבד. ומ"ש שהוא בידו מ"מ בשביל זה אין לנו ללקות עליו. ומ"ש דלמה לא יהא ע"א נאמן על השני' כבר ביארתי שהרמב"ם מיירי שהשעה צריכה עתה לכך ובכה"ג אין ע"א נאמן על השני' כבר ביארתי שהרמב"ם מיירי שהשעה צריכה עתה לכך ובכה"ג אין ע"א נאמן כ"א קודם מעשה דוקא ואין להאריך:
דברי ידידו הק' אפרים