בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה מז
שאלה קטן שנשא אשה ומת אחר כמה חדשים משהגיע לכלל י"ג שנה ויש לו אח קטן והאשה אומרת שלא נבעלה כלל אם יש להתירה לשוק בלא חליצה אם לאו:
תשובה ראיתי את השאלה ותשובתה בצידה אשר נגזר עליה מכבוד הרב הגאון כו' מוה"ר חיים נ"י האב"ד דק"ק וואלזין שהאריך הרחיב הדבור בזה בחריפות ובקיאות והגאון נ"י ענותו תרבינו לתת עין בדבריו הנעימים. וראיתי עצמי כמחויב בדבר לעשות רצון צדיק כ"ב אשווע ואומר הנני. ואומר עם קני אשר מן השמים יורני. ואף כן זה לי שבע ועשרים שנה אשר כתבתי בעסק זה והרימותי ידי בארוכה בימי חורפי כד הוינא זוטרא לגבי רברבי הקדושים אשר בארץ המה הגאונים המפורסמי' במדינות אשכנז בעהמ"ח שאגת אריה והגאון אב"ד דק"ק בערלין. והגאון אב"ד ק"ק אה"ו. ודודי הגאון מוהר"ר סענדר ז"ל האב' דק"ק סטאנב כאשר המה בכתובים תח"י. ותשובת הגאון האב"ד דק"ק אה"ו לי נדפסה בספרו שו"ת ושב הכהן. וגם זה לי ששה עשר שנים כתבתי בעסק השערות בענין חליצה למחותני הגאון החסיד האב"ד דק"ק פפד"מ ז"ל שם באתי במשפט על כל נעלם וקשה עלי למיגמר בעתיק אולם בכאן ישן כו' מפני חדש אוציא ולא אבוא אלא בדבר שנתחדש לי בדרך הילוכי ועיוני ומיזל בדברי הגאון הנ"ל והנה פתח דבריו יאיר שאם באנו לעשות ס"ס יש להתחיל בספק אם הביא סימנים שאין להתחיל בספק בעל דהוי חד ספיקא ספק בעל משהגדיל או לא אלא איפכא צריך להתחיל ספק שלא נעשה גדול ואת"ל נעשה גדול שמא לא בעל משהגדיל ועיין ש"ך בדיני ס"ס עכ"ד. ומילתא דפשיטא ליה מיבעיא ליה טובא שנלענ"ד בס"ס שיש שם אוסר ונאסר וספק א' בגוף האוסר וספק אחד בגוף הנאסר אנו צריכין להתחיל בספק שבגוף הנאסר שהרי עליו אנו דנין ואח"כ יש לנו לבוא לספק השני מצד האוסר אם יש בו כח לאסור ומסתברא היכא שנכנס זאב לעדר איהו שתק כו' ויש ס"ס אם דרס אם לא וגם אם יש לזאב דריסה בגסה שיש לנו לדון מתחילה בגוף הנאסר שמא לא איתליד ביה ריעותא ולא נדרס כלל ואת"ל נדרס שמא לא הועילה דריסתו מצד האוסר שאין לו דריסה בגסה וכן י"ל בספק נגע ספק צפרדע וכן ס' קטן שזרק קידושין ס' קרוב לו נראה שיש להתחיל שמא קרוב לו ואין כאן עסק קידושין כלל ואת"ל קרוב לה שמא לא הועילו מחמת שקטן היה וכאלה רבות. וכללא דמילתא שמתחילה אנו צריכין לדון על הגוף שאנו דנין עליו ואותה אנחנו מבקשים לדעת אם נולד בו איזה ריעותא ואח"כ אנו דנין על האוסר במה כחו גדול שיועילו מעשיו למיקבע איסורא ובנ"ד יש ג"כ להתחיל בס' שמא לא בעל כלל ולא נעשה מעשה קידושין באשה זו כלל ואת"ל שבעל ועשה בה מעשה לשם קידושין שמא לא הועילו מעשיו כלל לפי שקטן היה וראיתי בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע סימן ס"א שכתב ג"כ דאם נתחיל הס' שמא לא בעל אין ס' אחד מתיר יותר מחבירו משא"כ אם נתחיל שמא לא נעשה גדול כלל וזה דומה לספק על הדורס כו' ולענ"ד נהפוך הוא כמ"ש ומ"מ גם הנ"ב לא קאמר אלא לפי דבריו שם שכתב דודאי בעל אלא שיש ספק אם בעל בגדלותו משא"כ בנ"ד דמיירי בספק לא בעל כלל שי"ל דהוי ספק אחד מתיר יותר מחבירו ג"כ דאם בתולה הוא שריא לכ"ג וכתובתה מאתים וחופה קונה בה ע"ש בנ"ב. אך לענ"ד בנ"ד בלא"ה שפיר מחשב ס"ס דע"כ לא כתבו התוס' בכתובות דשם אונס חד הוא אלא התם משום דעיקר ענין הס"ס הוא לפי שיש לנו שני צדדין לסבב ההיתר כדפריך התם ואמאי ס"ס הוא ור"ל שיש שני צדדי היתר צד אחד אין תחתיו וצד שני שמא באונס וע"ז הקשו התוס' דגם בקיבל אביה קידושין כו' יש שני צדדין צד אחד אונס וצד שני שמא בעודה קטנה שאף הרצון מותר וע"ז תירצו דשם אונס חד הוא ר"ל כיון שאין צד היתר השני רק דהרצון בקטנה מחשב אונס הרי זה בכלל הצד הראשון וא"א לעשות מזה ס"ס דכשאנו אומרים שמא באונס נכלל בזה כל מיני אונס כמו שא"א לומר בס"ס באיזה מין ממיני האונס נאנסה ונאמר שמא בכח גבר האיש ובא עליה כי בשדה מצאה וספק שמא מחמת אונס נפשות ושמא יצאה מדעתה וחשובה אנוסה וכל כיוצא בזה משום דאף שכל אחד הוא ענין אונס בפ"ע מ"מ כולם בגדר שם אונס הם וכיון שסוף סוף כל עיקר ההיתר הוא מחמת צד אונס לא הוה ס"ס שהרי לא נתרבו צדדי היתר מחמת זה משא"כ בנ"ד שאף אם נאמר ס"ס שמא לא בעל אחר י"ג ואת"ל בעל אחר הזמן ההוא שמא לא הביא סימני גדלות שפיר הוה ס"ס שהרי עכ"פ יש כאן שני צדדי היתר שכ"א הוא צד מתיר בפ"ע ואין נכלל בחבירו כלל וצדדי היתר רבו על האיסור ומבטלין אותו כנלענ"ד ואף שלכאורה צ"ע ע"ז בש"ך ואחרונים יש ליישב ולכוון הדברים למ"ש:
והנה הרב נ"י כתב דנ"ל דלפי מאי דקי"ל הלכתא חוששין שמא נשרו שפיר י"ל כאוקימתא קמייתא דה"מ בסתמא כו' באמת שגם מהראנ"ח סימן ך"ו והנ"ב ז"ל כתבו שי"ל כן ומ"ש הרב מדברי התוספות שכתבו דלמסקנא כו' כתב הראנ"ח די"ל דהכי מסיק הש"ס בפלפולא למ"ד א"ח שמא נשרו אך מ"ש הרב מש"ס דב"ב בודקין לחליצה אין הכרע לפי ענ"ד די"ל כמ"ש התוס' גבי לפני הפרק נשים בודקין אותם דהיינו דמהני בדיקה וכן פירשו התוספות הא דקאמר בש"ס לפני הפרק בעי בדיקה ר"ל דאי בדיק מהני וה"נ פירוש דבודקין לחליצה דהיינו שאם בדקו ולא אשכח מהני הבדיקה שלא תחלוץ דלא תלינן לומר שנשרו ומכ"ש דא"ש לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א בנדה לתרץ קושית ר"ח שהביא הרי"ף והתוספות מהא דבודקין למיאונין דכיון דבש"ס אמרינן לאפוקי מדר"י דאמר עד שירבה כו' לכך נקט לשון בודקין אותם ור"ל דע"י השערות הוא ההיתר בין שהוא ע"י בדיקה או ע"י חזקה ע"ש וה"נ לענין חליצה ר"ל שההיתר החליצה הוא ע"י שערות ולאפוקי מדר"י דאמר אפילו קטנה חולצת קמ"ל דלא וגם י"ל דנ"מ היכא שהגיעו שני גדלות וראינו שלא הביאה סימנים דאזלה חזקה דרבא כמ"ש התוספות בב"ק דף קנ"ד אז צריך בדיקה אח"כ אם הביאה או לא. ועיקר מילתא לאפוקי מדר"י איתמר:
אך נראה דשינוי בתרא עיקר. מהא דאמר ר"י לאחר הפרק נשים בודקים וקשיא ליה מדרבא והוצרך לתרץ דלחליצה בעי בדיקה. ומ"ש הרב דלשנויא קמא י"ל דהבדיקה הוא דאי לא אשכח מחזקינן לה בקטנה וכקושית התוספות צ"ע שהרי התוספות בתירוצם דחו זה מלישנא דברייתא ונאמנת לומר כו'. והיה נלענ"ד לומר דלפום שינוי קמא מצינן למימר דמיירי בבדקו בשעת הפרק ולא אשכח דאזדא לה חזקה דרבא כמ"ש התוספות הנ"ל ובכה"ג אנו צריכין לסמוך על בדיקת הנשים ושפיר סמכינן עלייהו כיון שעכ"פ כבר הגיע עתה להביא סימנים כל יומא זמנא הוא ונשים נאמנות משא"כ תוך הפרק דלא שכיח כלל דמייתי סימנים לא מהימני נשים אלא דצ"ע כיון דר"י נקט בלישניה שאין משיאין ספיקות ע"פ עדים ובכה"ג דבשעת הפרק בדק ולא אשכח שוב אח"כ ספק גמור הוא כיון דחזקה דרבא אזדא לה. גם צ"ע דא"כ מ"ל לשנויי' לחליצה בעי בדיקה דלא א"ש אלא לשנויא בתרא והו"ל לשנוי כמ"ש דא"ש בין לשינויא קמא ובין לשינויא בתרא ואפשר לומר דודאי למ"ד חוששין שמא נשרו ואפ"ה בחליצה מצריך בדיקה לשנויא קמא דמיירי בבדק ולא אשכח דוקא אע"ג די"ל זיל בתר חזקה דרבא ונשרו משום דכיון דמ"מ איכא ריעותא לפנינו שאין כאן שערות ובכה"ג חיישינן למיעוטא שאין מביאין שערות בזמנם ומ"מ אין זה ספק השקול רק לחומרא לבד מחמרינן גבי חליצה שלא תחלוץ היכא דבדק ולא אשכח. ולפ"ז אף שבדק בשעת הפרק ולא מצאנו מ"מ אי השתא הדרו שנים ובדקו ומצאו סמכינן עלייהו דלדידיה לא איתרע חזקה דרבא כולי האי במה שלא מצאנו בשעת הפרק דאמרינן שנשרו וכיון דהא דמחמרינן להצריך בדיקה אינו רק חומרא סמכינן אנשים בכה"ג. משא"כ למ"ד אין חוששין שמא נשרו דלדידיה היכא דבדק ולא אשכח נסתרה חזקה דרבא לגמרי וספק גמור הוא ולית לן למיסמך אנשים ואליבא דהך מ"ד הוצרך לתרוצי דרבא מודה דלחליצה בעי בדיקה בסתמא דלאו חזקה גמורה היא וא"כ אין הכרח כ"כ מתירוץ הש"ס התם שהש"ס היה מוכרח לתרוצי סוגיא דתיתי שפיר אף למ"ד א"ח. אבל מ"מ י"ל דלמ"ד חוששין שפיר הוה חזקה גמורה רק היכא דבדק ולא אשכח חיישינן לחומרא כיון דאיתיליד ריעותא. ומה שהחליט הרב נ"י לומר לא אמרינן נשרו כ"א מחמת חזקה דרבא ורוב אין נושרין ודמי להא דרוב בתולות נישאת כו'. אין כן דעת הרשב"א בתשו' אלף רי"ו דאף בקטנה שלא נודעו מספר שנותיה חושש לשמא נשרו עי' שם ואין להאריך כי כבר עמדו בזה. ועי' בב"ש סימן קנ"ה. אך לאמתת הדבר נלענ"ד דגם למ"ד חוששין שמא נשרו בעי בדיקה אף בסתמא אליבא דמסקנא דאל"כ למה נקטו ר"פ ורב פפי פלוגתייהו לענין מיאון ובדק ולא אשכח הו"ל למנקט פלוגתייהו גם בסתמא ולענין חליצה ואיפכא דמאן דמיקל במיאון וסובר דלא חיישינן שמא נשרו סובר דלחליצה בעי בדיקה ומאן דמחמיר במיאון שמא נשרו סובר דבחליצה בסתמא לא בעי בדיקה אלא ודאי דלא פליגי בפירוש דמילתא דרבא כלל ולמאי דמסיק למ"ד אין חוששין לפרושי מילתא דרבא בלא בדק כן הוא גם למ"ד חוששין דכיון דלא אשכחן דפליגי מה"ת ניקו אנן ונימא דפליגי בהא דכיון דלאו הא בהא תליא ותרווייהו מצי לפרושי מילתא דרבא בסתמא ואפ"ה גבי חליצה לחומרא רק בבדק ולא אשכח לענין מיאון פליגי. ועוד נראה דודאי שנויא קמא אתי דלא כהלכתא דכיון דמוקי בבדק ולא אשכח ומ"מ לא תמאן שמא נשרו ע"כ לומר דבבעל מיירי דהא הילכתא דחוששין אינו אלא בבעל וכדאמר רב דימי. וא"כ תיקשי היאך קאמר רבא קטנה כל י"ב שנה אינה ממאנת כו' דהו"ל למימר רבותא טפי דאפילו אחר י"ב שנה ממאנת והולכת כל שלא בעל אחר י"ב כיון דבדק ולא אשכח מיירי ולא הו"ל לסתום אחר י"ב שנה לא תמאן דמשמע בכל גווני והו"ל לפרושי לא תמאן אם בעל אלא ע"כ דלפום הך אוקימתא הוי ס"ל דחוששין שמא נשרו אע"ג דלא בעל אם כן למאי דקי"ל דבלא בעל א"ח ע"כ לפרושי מילתא דרבא בסתמא ומ"מ לחליצה בעי בדיקה:
אך לשון רש"י צ"ע שכתב שם חיישינן שמא נשרו לחומרא וקנאה בביאה משמע מדבריו דגם לפום הך אוקימתא בבעל דוקא מיירי דבכה"ג חוששין וכדמסיק ר"ד לקמן. ולפ"ז קשה מ"ש דלמה נקט רבא תוך י"ב כו'. ואפשר לומר דרש"י לשיטתי' דמפרש הא דאמר כל י"ב ממאנת היינו אפילו הביאה דשומא נינהו אם כן בהכרח נקט תוך י"ב דאילו אחר אף שלא בעל מ"מ כל שהביאה אינה ממאנת. משא"כ לפי מ"ש התוס' דמדברי רבא אין מוכרח דתוך זמן כלפני זמן די"ל דמיירי בבדק ולא אשכח כדמוקי בסיפא והיינו משום דס"ל דרישא וסיפא בחד ענינ' מיירי וא"כ הא דנקט בסיפא דאינה ממאנת היינו משום דחוששין שמא נשרו ע"כ דאף בלא בעל חוששין דאל"כ הו"ל למינקט ברישא בת י"ב שנה ולא בעל וממילא נשמע דתוך י"ב ממאנת. ולכאורה נראה דדברי רש"י מוכרחין דלרב' תוך זמן כלפני זמן. למאי דמוקי דמיירי בלא בדיקה ואם איתא דתוך זמן כלאחר זמן עכ"פ בדיקה בעי דשמא הביאה סימנים דנהי דאי בדיק ולא אשכח א"ח שמא נשרו עכ"פ ספיקא הוי שמא עודן בה ובכה"ג אמרינן לקמן נאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן ומוקמינן תוך הפרק ואליבא דר"י. וצ"ע על התוס' שכתבו דמיירי בלא בדקו דהא אי תוך הזמן כלאחר הזמן צריך בדיקה כדמוכח מהברייתא זו אליבא דר"י ומצאתי בשו"ת מהראנ"ח שכתב דלהך אוקימתא צ"ל דברייתא דמצריך בדיקה היינו בבעל ורבא מיירי בלא בעל אז בתוך הזמן א"צ בדיקה ע"ש באורך:
שוב ראיתי בדברי אא"ז מהרש"א שם שהקשה דלמא הא דלא תמאן היינו בבעל ומ"ד א"ח שמא נשרו היינו בלא בעל דפלוגתייהו בלא בעל הוא כו' עי' שם וצ"ע מל' רש"י הנ"ל שמבואר דמפרש פלוגתייהו בבעל ומ"ש מהרש"א דמוכח בר"פ בא סימן דלא אהני חזקה דרב' אלא בבדק ולא אשכח דאמרינן נשרו והיינו בבעל ור"ל דא"כ ע"כ בלא בעל פליגי דמסתמא הך מ"ד לא פליג ארב' ולענ"ד אין מוכרח דלפום מה דס"ד השתא היה סובר דהך מ"ד מפרש מלתא דרבנן לענין חליצה ובסתמא כדמוקי הש"ס שם אלא דקשיא ליה אאידך מילתא דרב' דמוקי הש"ס דבדק ולא אשכח אהא קשיא ליה דלמ"ד א"ח למה לא:
שוב ראיתי בדברי הרב נ"י שכתב דהך חזקה דרב' דאתי' מכח רובא לאו רוב גמור הוא. וסמך לדבר דהבאת סימנים תלוי בכחישותא כו'. צ"ע דהתם לענין שיהיו הסימנים ניכרים לנו קאמר דזמנין דמחמת כחישותא הם נעלמים מעינינו ומ"מ גוף ענין הגדלות אינו תלוי בהבאת שערות שהשערות אינם רק סימן לדבר שהגיע לכלל גדלות. ועי' בשו"ת מהרי"ט סימן נ"א ואם כן רבא דקאמר חזקה הביאו סימנים היינו לומר שהגיע לכלל גדלותה ומה בכך שהסימנים נעלמים ממנו מחמת כחישותא וכדאמרינן זימנין דנתרין מחמת כחישותא. ואף להגירסא זימנין דאתי מחמת כחישותא אם העלם יעלימו מחמת כחישות כנשרו דמי דלא שכיח וחד מלתא הוא עם נשרו ומ"מ עיקר הרוב דכשהגיע לכלל שנים היא גדולה אפשר שרוב גמור הוא. ומ"ש הרב דאף דנימא דהוי רוב שא"ג מ"מ לא דמי לרוב מטפחין דאיכא נגדה חזקת טהרה מה שאין כן הכא דחזקת קטנות עשוי להשתנות והוי כבוגרת ביומא דמשלים שית כו' לענ"ד צ"ע על דמיון זה דע"כ לא אמרינן התם אלא משום דכיון דמספקא לן אי מצפרא אי מפני' ועכ"פ ההוא יומא עבידי דאתי וחזקת הקטנות משתנה לא שייך בזה חזקה דמפני' אתי משא"כ כאן שזו הוחזקה לקטנה רק עכשיו שהגיעה לכלל שנים אמרינן דעל הרוב החזקה משתנה בעת ההוא ואם כן בכה"ג שאין החזקה נסתרת רק מחמת הרוב והרוב רוב שאינו גמור אינו מועיל לסתור החזקה וכמו ההוא דעיסה שהיה בחזקת טהרה והתינוק עומד אצלו ועל הרוב חזקה עשוי' להשתנות עתה שהרי רוב תינוקת מטפחין בעיסה רק כיון דמיעוט גמור שאין מטפחין והרוב אינו גמור אינו מועיל לסתור החזקה וה"נ דכוותיה. ועי' בשו"ת הריב"ש סימן קפ"ב שכתב ג"כ דחזקה דרב' מוציאה מחזקת קטנות ע"ש. וגם בלא"ה פשיטא דיש כאן חזקה דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת וכמו כל חליצה שהוא ספק פסולה דאמרי' אוקי אחזקה שעדיין זקוקה כמ"ש הרשב"א ביבמות דף ל' דכל שהיה בחזקת איסור אף שנעשה מעשה להתיר צריך שיתברר שנעשה מעשה המכשיר בודאי וכ"כ במשמרת הבית לענין רוב מצוין א"ש דכל שהיה בחזקת איסור ונ"ל כאן מתעסקים לסלק החזקה ורוב המתעסקין מסלקין כהוגן ואמרינן שסלקוה כהוגן עי"ש והיינו בכה"ג שרוב מצוין רוב גמור משא"כ שלא נתברר שיעשה לחזקה מעשה המכשיר כהוגן לסלק החזקה שהוחזקה באיסור שהרי הרוב הוא אינו רוב גמור א"כ שפיר יש לסמוך המיעוט לחזקה כמו בההוא דרוב תינוקות מטפחין וכן כתוב גם כן בשו"ת נ"ב שיש כאן חזקות קטנות וחזקת איסור:
וראיתי בדברי הרב שכתב דלחליצה בעי בדיקה משום דכיון דאיכא לברורי כו' דבאמת כן מבואר מדברי הרשב"א פרק קמא דחולין שכתב וז"ל וסעד לדבריהם הביא הרמב"ן דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה כו' ומן הדין שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה וודאית לא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי שהרי שחוט לפניך ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן וכי הא איכא במסכת נדה דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה כו' אבל לחליצה בעי בדיקה כו' וכן מבואר באמת בדברי הרמב"ן במלחמות ריש חולין דמייתי שם גם כן מהך דנדה אך אין הכרע בדבריו אם כוונתו דמיעוט שאין מביאין סימנים הוי מיעוט מצוי ואף בלא צירוף חזקת איסור צריך בדיקה וכמו דמייתי התם מהא דצריך לבדוק אחר סרכות הריאה או גם הוא כוונתו בזה כהרשב"א משום חזקת איסור וה"נ לענין חליצה אשה זו בחזקת אסור לשוק עומדת וכמ"ש בראש דבריו בההוא דרוב מצוין (ובר"ן שם מבואר שסובר דגם ברוב מצוין כו' הוי טעמא משום דהוי מיעוט מצוי שאין מומחין וכמו בסרכות הריאה ולענ"ד הרמב"ן לאו מהאי טעמא אתי עלה גבי רוב מצוין אלא דמייתי מסירכא כמו דהתם בדקינן היכא דאפשר כמו כן גבי שחיטה דאיכא חזקת איסור וכן נראה מהרשב"א שמפרש כן דברי הרמב"ן ז"ל) ולקצר אני צריך:
ונפלאתי מ"ש הרב שלא זכינו לשום פוסק קמאי ובתראי שיבאר לנו טעמא דלחליצה בעי בדיקה והרי הדבר מבואר ברמב"ן ורשב"א וכ"כ בט"ז אבן העזר סימן קנ"ו וכ"כ בשו"ת נ"ב גם כן. אך לענ"ד צ"ע הא דמשמע מהרשב"א דחזקה דרבא רוב גמור הוא כמו רוב מצוין כו' רק לחליצה לא סמכינן עלה משום דאיכא לברורי דלכאורה זה סותר למה שכתב ב"י באבן העזר סימן מ"ב בשם מורו הר"י בי רב שהרשב"א והרב דוראן חולקין על התוס' והר"ש וס"ל דאף שנמצא עתה סימנים לפנינו לא מחזקינן למפרע משעה שהגיעה לכלל שנים עי' שם וא"כ מכ"ש היכא שאין סימנים לפנינו כלל אלא דליכא לברורי דלא אזלינן בתר חזקה זו להרשב"א:
וראיתי בשו"ת נ"ב שכתב שטעות נזדקר בקולמס הב"י במ"ש בשם הרשב"א פרק מי שמת דחידושי ב"ב להרמב"ן נינהו ולא להרשב"א ודבריו תמוהים דודאי מוהר"י בי רב ז"ל כיוון לחידושי הרשב"א כת"י שהיה לפניו וכן ראיתי בשו"ת הר"י ביה רב ז"ל ואין כוונתו למה שהביא בנ"ב כוונת הב"י לדברי הרמב"ן דמוקי עובדא דבני ברק במכר ומת מיד דמהתם אין הכרח דהא ע"כ אנו מוכרחין לאוקמי הך ברייתא למ"ד בנדה דלית ליה חזקה דרבא ודעת ר"ח לפסוק כן וגם בנ"ב דחה זה דדילמא אדרבה ס"ל דע"כ מיירי כשנבדק משהגיע לכלל גדלות כו' ע"ש בחלק אה"ע ובאמת שכ"כ אא"ז מהרש"א שם לפני תירוץ התוס' דף קנ"ד שצ"ל כמ"ש הרמב"ן עי' שם אמנם מ"ש בנ"ב חלק ח"מ סימן בסוף התשובה וז"ל אחרי כתבי שוב נלענ"ד אינו מוכרח שהרמב"ן יחלוק על הרא"ש ונקדים שהרא"ש כתב והוא מדברי התוס' שאם פשטה ידה כו' ובדקוה ולא מצאה סימנים כלל צריכה גט משני דחיישינן שמא נשרו כו' וקשה ממ"נ אם לא נשרו עדיין קטנה היא ואם נשרו ממילא אמרינן שלמפרע הביאה סימנים כשהגיע לשנותיה וכבר היא מקודשת לראשון ולא תפסי בה קידושי שני וצ"ל דאם לא נמצא בה הוי חזקה שלא נתבררה כו' ואני תמה דמה ענין חזקה שלא נתבררה לכאן דע"כ לא כתבו התוס' כן אלא לענין הגבינות שנעשו בתוך י"ב חודש אבל הגבינות שנעשו קודם יב"ח ודאי שכשרים שבזו אין אנו צריכי' לומר אוקמה אחזקה רק דע"כ כן הוא שאז הית' כשרה ובנדון שלפנינו אם היינו צריכין לומ' בשעה שקיבלה הקדושין משני אוקמה אחזקה כמו שהיתה גדולה קודם כך לא יצאה מחזקה זו שפיר היה אפשר לדמות לחזקה שלא נתבררה בשעתה דאף שאנו מוצאין עכשיו סימנים מ"מ הגדלות שאנו מחזקינן למפרע לא נתברר בשעתו רק ע"י סימנים שאנו מוצאין עכשיו לית לן לאוקמי אחזקה וחיישינן שמא בתוך הזמן יצא מחזקה זו אבל באמת בנידון שלפנינו לא שייך יצאה מחזקה כלל וכל שנתברר לנו עכשיו שלמפרע היה בחזקת גדול תו לא פקע לעולם וא"כ קושיתו במקומה עומדת דבשעה שקידשה שני למאי ניחוש לה אם נאמר שעדיין לא הביאה סימנין הרי אין הקידושין כלום ואם הביאה הרי אנו אומרים שלא שינו את תפקידם לבוא בזמן הגעת השנים וממילא שחלו קידושי ראשון ואם נפשך לומר דחזקה דרבא לא מהני כ"א בצירוף חזקה דהשתא וכיון שלא מצאנו עכשיו אע"פ שאם באנו להצריכה גט משני אנו צריכין לומר שהיה בו ונשרו מ"מ כיון דהשתא מיהת ליתנייהו קמן לא מחזקינן למפרע אין לזה טעם כלל כיון דלהצריכה גט משני אנו צריכין לומר שהיה בה ונשרו וכאלו הם לפנינו דמי ואף לענין חזקה שלא נתבררה גופה אין הדבר תלוי בידיעתינו אלא כל שהענין בעצמו היה מבורר בשעתו אף שלא נודע לנו שפיר מיקרי חזקה מבוררת אף לענין לומר שאח"כ שוב לא יצאה מחזקה זו וכמו שהאריך בזה בנ"ב חלק אה"ע סימן ל"א עי' שם והוא ברור וק"ו כאן שאין אנו צריכין לאוקמי אחזקה כלל אלא כיון שבאת לומר שהביאה סימנים ממילא יש לך לומר מחמת חזקה דרבא ודהשתא שבאו בזמנם קודם קידושי ראשון ולמה צריכה גט משני:
ולכאורה היה אפשר לומר דמ"ש הרא"ש צריכה גט משניהם היינו מעיקרא דאכתי לא נחית להך סברא דאמרינן חזקה שהיה שם משהגיע לשנים אבל לבתר דמסיק להך סברא באמת א"צ גט משני אבל ז"א דמשמע מדבריו דלמסקנתו הא דאמרינן בודקין לקידושין היינו לאחר קידושין דשני ואם איתא בדיקה זו למה דהא בין כך ובין כך א"צ גט משני וכן מבואר להדיא מתוס' דף קנ"ו דהבדיקה לאחר הקידושין ואם לא ימצא הוי ספיקא אבל האמת יורה דרכו דלק"מ דז"ל הרא"ש שם. ועוד ראיה מהא דאמרי' פרק מ"ש כו' פי' אם הגיע לכלל שנים בודקין אותו כו' חזקה שגם בשעת קידושין היה בה עכ"ל. ותיבת ב"ה היא ט"ס נגלה שהרי כל התשובה כולה בלשון זכר נאמרה כמבואר למעיין וברור שט"ס וצ"ל שגם בשעת קידושין היו בו וכן מבואר מדברי הש"ס בהא דפריך וכיון דבדקנא לקידושין כו' ואם איתא דאאשה קאי שפיר מצינן לאוקמי שאביה קיבל בה קידושין ובדקנו ומצאנוה קטנה ועכשיו צריך לבדוק לגירושין אם היא יכולה לקבל גיטה אלא ודאי דאאיש קאי כדמשמע פשטא דש"ס וכן נראה מבואר מדברי רשב"ם והתוס' שם ע"ש והיינו שכתבו התוס' דאי לא משכחי סימנים הוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו כו' ר"ל דאפ"ה חוששין לקידושי ראשון דאמרינן שמא בשעת קידושין גדול היה ונשרו משא"כ אי משכחינן ביה סימנים אז בתראי לא הוו קידושין אף אם לא בדקנו הראשון קודם קידושין לא אמרינן דלמא השתא הוא דאייתי אלא כיון דהשתא אייתי והגיע לגדלות מזמן גדול אמרינן דמאז היה בו. וזה ברור בפשט דברי התוס' והרא"ש ונפלאתי על אא"ז מהרש"א דנקט לפרושי דברי התוס' לענין הבדיקה של האשה מי הכריחו וזה מבואר ג"כ במ"ש הרא"ש ופר"י דהא בדיקה קודם קידושין ולדברי הנ"ב פירושו מקודם קידושי שני או אחר קידושי שני ולפמ"ש מילתא כפשטא שהר"י רצה מתחילה לפרש דבודקין לקידושין היינו קודם שמקדש הראשון דאל"כ אמרינן השתא אייתי וכההיא דהתם דקאמר חוששין לקידושי שניהם וע"ז כתב דלא דמי כו' אבל צ"ע קצת במ"ש התוס' ד"ה לחליצה כו' דומיא דלגיטין ולקידושין דמיירי בין באיש ובין באשה עכ"ל והשתא תיקשי דמאי נ"מ באשה לנבדקת לקידושין דאי פשטה ידה כו' לעולם אין צריכה גט משני דממ"נ כמ"ש הנ"ב. אך י"ל דבאשה בלא"ה נ"מ טובא לענין ששה חדשים אח"כ ששוב אין קדושי אביה כלום וכה"ג וגם דבאשה י"ל דבאמת מיירי דבדק קודם קידושין ואם לא תצא אז ואח"כ ימצא באמת צריכה גט משניהם וכן צ"ל בפסקי התוס' שם וע"ש. ועיין בב"ש סימן קנ"ה ס"ק ל' מ"ש דהא דצריכה גט משני היינו שמא הביאה תחת השני ונשרו וקשה כקושיית הנ"ב דאם נאמר שהביאה ממילא יש לנו לומר שהביאה תחת הראשון משעת הגעת שניה כשיטת הרא"ש ז"ל שהוא ג"כ דעת הטור בח"מ סימן ל"ה. וראיתי בספר בית מאיר שעמד בזה על הב"ש ע"ש וע"ש בתוס'. ולפום מה דכתיבנא פש גבן לברורי במ"ש התוס' דמהני הך בדיקה כו' והיינו דקשיא להו דטורח בדיקה זו למה דהא בלא בדיקה חוששין לקידושי שניהם ואף לאחר הבדיקה יש לחוש לקידושי שניהם דאי אשכח אמרי' השתא אתי ואי לא אשכח חוששין שמא נשרו לזה כתבו דמהני הך בדיקה דבאמת אי משתכח בטלו קידושין דבתרא דלא אמרינן השתא אתי:
ולפ"ז יש להסתפק היכא דלא בדק וא"א לבדוק שוב כגון שהלך למדה"י או שמת דאפשר דגם בכה"ג בטלו קידושין דבתרא משום דאיכא חזקה דרבא אלא דמ"מ כי איתא קמן לא סמכינן אחזקה דרבא לכתחלה ובדקינן ליה דשמא לא משתכחי סימנים וספיקא הוי או י"ל דכי לא בדק לית לן למסמך אחזקה דרבא אף בדיעבד וחיישינן לקדושי שניהם אלא דאי אשתכחי אמרינן דמעיקרא נמי הוי ביה ולכך יש לבדוק לקידושין. ומסתברא לענ"ד לשיטת התוס' דאף אי לא בדק כלל נמי בטלי קדושי בתראי והבדיקה אינה רק לברר כיון דאיכא לברורי וזה מבואר דכיון דאמרי' דאי משתכחי מחזקינן לה שבאו תיכף כשהגיע לכלל שנים גם א"כ בלא בדק כלל י"ל כן דהא קי"ל קטן וקטנה מיבמין דאזלינן בתר רובא ודלא כר"מ דחייש שמא ימצא סריס. ולפ"ז כל אדם הוא בחזקת שהביא או שיביא סימנים עכ"פ בתוך עשרים מחמת רובא והך רובא גמור הוא וחשוב כוודאי להקל על ידו אף במקום איסור כרת ולפ"ז מה לי דבדק ואשכח או לא בדק כלל דגם בזה כבדק ואשכח דמי שהרי הדבר ברור לנו שזה מביא שערות בתוך עשרים ואית לן למימר דמעיקרא אתו בשעת הגעת שנים ולפ"ז מ"ש התוס' ומהני הך בדיקה כו' היינו לומר דאי לא משתכחי חוששין לקדושי שניהם. ומ"ש התוס' שם ד"ה לגירושין דלא סמכינן אחזקה להקל היינו לכתחילה היכא דאפשר לבדוק אבל היכא דא"א אנו דנין כאלו נמצא שערות לפנינו דאז אמרינן שהיתה שם למפרע וראיתי בדברי הרב נ"י שכתב דדברי התוס' והרא"ש בתשובה מורין יותר דלא סמכינן אהך חזקה לקולא כלל:
ולענ"ד ז"א ודוקא היכא דבדק ולא אשכח דאנו צריכין לומר נשרו בזה לא אמרינן דחזקה דרבא ודאי הוא ומסתמא נשרו אלא אמרינן דלמא באמת לא הביאה סימנים בזמנו אבל היכא דליכא ריעותא לפנינו שפיר סמכינן אחזקה כמו דסמכינן היכא שיש שערות לפנינו ואף דדוקא היכא שיש שערות לפנינו ומשום חזקה דהשתא דז"א דהא התוס' והרא"ש כ"כ אף לשמואל דס"ל דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא. ולכאורה היה אפשר לומר דהתו' ס"ל נהי דשמואל לא ס"ל חזקה דהשתא מ"מ בצירוף חזקה דרבא שפיר אזלינן בתר חזקה דהשתא וזה כוונתם במ"ש לחלק בין ההיא דשמואל בקידושין דהכא שהגיע לגדלות מזמן גדול לא ור"ל דהכא חזקה דרבא מסייע לחזקה דהשתא. ולפ"ז י"ל דדוקא היכא שיש שערות לפנינו דחזי לאיצטרופי חזקה דהשתא משא"כ בלא בדק כלל דאין כאן חזקה דהשתא אחזקה דרבא לחוד לא סמכינן לקולא:
אך לפענ"ד נראה דהכא לא שייך כלל חזקה דהשתא דע"כ לא שייך למימר דניזל בתר חזקה דהשתא אלא בדבר שאין תלוי בזמן. וכגון ביומא דמשלים שית דכל ההוא יומא זמנא הוא להביא סימנים ואליבא דרבא רגילות הוא שיבואו מצפרא. אך עכ"פ אין רגילות שיבואו בזמן מאוחר יותר מבזמן הקודם. ולכך שפיר אמרי' דכמו דהשתא איתנייהו מעיקרא נמי איתנייהו אבל בדבר שרגילות הוא שבזמן המאוחר יותר יתחדש ענין מה שלא היה מקודם לא מסתבר לילך בתר חזקה דהשתא שהרי כך הדעת נותנת שיבואו עכשיו יותר מזמן הקודם וכגון לענין שערות בשני גדלות דאי לאו חזקה דרבא אין לנו לילך אחר שעת מציאתן כלל דרגילות הוא שכל מה שבא בשנים יותר תרבה הדעת ויביא סימני גדלות ואין ראיה מזמן המאוחר לזמן הקודם דדלמא השתא הוא שבא לכלל הדעת ולא קודם והרי אפילו בחזקה דמעיקרא לא אזלינן בתרה כשהיא עשויה להשתנות וק"ו הדברים בחזקה דהשתא כשהוא עשויה להשתנות ומ"ש התוס' ביבמות פרק אלמנה גבי ספק בן ט' כגון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן ט' כו' היינו לומר דחזקה קמייתא אתרעאי לה שהרי אם לא היה נודע לנו עתה בבירור שהוא כבר בן ט' היינו מחזיקין אותו בחזקה קמייתא לומר שהוא פחות מבן ט' וא"כ אגלאי מלתא דהך חזקה שהיינו מחזיקין בטעות היתה וא"כ אין להעמיד על חזקה קמייתא לומר שבשעת ביאה היה פחות מבן ט' שהרי אפשר שכבר היה בן ט' כמו שהוא עכשיו והיינו דוקא לאורועי חזקה אבל פשיטא דלא שייך למיזל בתר חזקה דהשתא כיון שדרכו להיות הולך וגדל ועיין בתשובות מהרי"ט שהאריך בדברי התוס' ביבמות. אך מדברי הרא"ש מבואר דמטעם חזקה דהשתא דצריך חזקה דרבא אתי עלה כאשר יראה המעיין בכלל ל"ג וכן נראה מהתוס' דמחמת שהגיע לכלל גדלות מזמן גדול מודה שמואל דמחזיקין כגדול למפרע משמע דבזה אתינן לטעמא דר"ל דאזיל בתר חזקה דהשתא וגם שמואל מודה בזה כיון דאיכא נמי חזקה דרבא. ולפ"ז נראה דס"ל דאף דיש קצת סיבה להשתנות כגון הכא שיש לתלות מה שהביא סימנים היינו לפי שכבר עבר עליו עוד איזה שנים וימים ידברו כפ"ה אזלינן בתר השתא ולפ"ז י"ל דאין ראיה ג"כ מתוס' דף קנ"ד שהקשו ולמה יש לנו לומר שהוא קטן כו' שמזה כתב הנ"ב להוכיח במישור דהתוס' ס"ל דמהני חזקה דרבא להוציא ממון וכ"כ עוד כמה מחברים וכן כתב הרב נ"י. ולפי מ"ש י"ל דהכי קא קשיא ליה כיון שיש כאן שערות לפנינו או גומות כמ"ש התוס' שם רק שיש לתלות בשינוי מחמת מיתה ובכה"ג דאיכא חזקה דרבא חזו לאיצטרופי חזקה דהשתא כמו דהשתא ישנו לגומות או לשערות השחורים כמו כן היו אז בשעת שהגיע לגדלות ואף שיש מקום לתלות דהשתא אתי מחמת שנשתנה מחמת מיתה מ"מ בשביל זה לא נגרע חזקה דהשתא וכמו שיש לתלות השערות בסיבת שכבר עברו עליו איזה שנים משהגיע לגדלות ואפ"ה לא תלינן בזה ומחזקינן למפרע וע"ז תירצו דמיירי בנבדק משהגיע לגדלות דאזדא לה חזקה דרבא ואז לית לן למיזל בתר השתא כיון דאיכא למיתלי שנשתנה מחמת מיתה ולפ"ז צ"ל דאעפ"כ מחיים היה מועיל בדיקה אע"ג דליכא חזקה דרבא וחזקה דהשתא נמי ליתא דשמא השתא הוא דאתיא לפי שהגיע לשני גדלות כמ"ש אא"ז מהרש"א דס"ל כהרמב"ן דמיירי שמכר ומת מיד. ויותר נראה לומר דהתוס' סוברים דגם היכא שנבדק כשהגיע לכלל גדולים ולא נמצאו שערות מ"מ אכתי לא אזדא חזקה זו לגמרי דעכ"פ כל משך שני הגדלות רגילות הוא שיביא שערות. וזה מבואר מסתימת הפוסקים דמשמע מדבריהם דבכל גווני מותר לייבם אף שהגיע לכלל גדלות ולא נמצא בו סימנים ולא מחזקינן ליה בספק סריס ונימא דרוב המביאין סימנים מביאין בהגיע לכלל שנים וזה שלא הביא איתרע ליה רובא אלא ודאי דבשביל שיצא מרוב המביאין סימנים בהגיע לכלל גדלות מ"מ בשביל זה לא יצא מהרוב שאינם סריסים ואם היינו אומרים דחוששין בכה"ג שמא סריס הוא ואסור לייבם א"כ בלא בדיקה יהיה אסור ביבום דהא לחליצה חיישינן שמא לא הביאו שערות ובעי בדיקה א"כ ליבום נמי ניחוש לה הכי אלא ודאי דז"א דאף אם לא נמצא שערות מותר ביבום דלא איתרע רוב שאינו סריס. ולפי מאי דקי"ל כרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו והיינו משום דרגילות הוא לבוא מצפרא כמו כן י"ל כאן כל שעתה יש כאן שערות אמרינן שהיה בו מזמן הקודם באותה שעה שאפשר לומר בו שהביא שערות ונראה דגם בההוא דרבא אף אם בדק בצפרא ולא נמצאו סימני בוגרת אז בשביל זה לא איתרע הך מלתא דרגילות הוא להביא מצפרא והיינו בשעה הקודמת שאפשר להיות דכל אותן היום הרגילות להביא בקודם האפשרי וה"נ כל משך שני גדלות הרגילות לבוא בקודם האפשר והלכך כיון דהשתא ודאי גדול אמרי' שגם בזמן המכירה היה גדול אע"פ שבדקוה קודם לזה ולא הוה ביה משא"כ לאחר מיתה די"ל דגם השתא ליתנייהו רק מחמת חזקה דרבא יש לתלות שאילו הם סימנים ולא מחמת מיתה בזה שפיר אמרינן כיון שנבדק בעת הגדלות ולא נמצא אין לנו לתלות ולומר דמעיקרא אתו אלא גם עכשיו אינם סימני גדלות כלל רק שינוי שמחמת מיתה ודוקא היכא דאיכא חזקה דרבא ממש שפיר י"ל מחמת אותה חזקה שאלו הם שערות גמורים ולא מחמת מיתה משא"כ כשאיתרע חזקה דרבא שלא נמצא לו שערות בהגיע לכלל שנים ואע"ג דמ"מ איכא רובא שאינו סריס וא"כ נמי נימא מחמת זה דלאו מחמת מיתה אתי כיון שהרגילות להביא סימנים בזמנו גדלות זה לא אמרינן דמה שהוא רגיל לבוא בקודם האפשר אינן מכריע שלא לספק שבא מחמת מיתה אבל היכא דהשתא ודאי גדול כגון שנבדק עתה בחיים שפיר מסייע חזקה דהשתא לומר דמסתמא אתי בעת הרגילות שנבדק מקודם ולכן התוספות גבי בודקין לקידושין כתבו בסתם אבל הכא שהגיע לכלל גדלות מזמן גדול לא ולא הוזכרו בדבריהם חזקה דרבא משום דאף בלא חזקה דרבא כגון שנבדק פעם אחד משנעשה גדול מ"מ אמרי' שהשערות באו מעת הרגילות. ולפ"ז אין התוס' והרא"ש מחולקים כלל דגם להתוס' מיירי שלא מכר ומת מיד ואע"ג דלדידהו מיירי באופן דליכא חזקה מ"מ שפיר אזלינן בתר השתא בצירוף הרגילות אך מהרא"ש משמע דמיירי דאיכא חזקה דרבא ממש ולכך מחזיקינן ליה בגדול למפרע ומ"מ אם לא נבדק עד לאחר שמת אין מועיל חזקה דרבא לומר מחמת זה ששערות גמורים הם אלא עדיין י"ל שאפשר שבא בסיבת המיתה והיינו משום דבזה ליכא חזקה דהשתא כלל דהא יש לתלות השינוי במיתה וא"כ ס"ל דהשתא אתו ולא מעיקרא אבל אם נבדק מחיים שפיר הוי חזקה דהשתא ואין לתלות השינוי דהשתא שגדל והולך בא לכלל דעת הביא סימנים וכמש"ל אלא אמרי' דכל משך שני הגדלות הוא עליו להביא סימנים בשוה ואין יתרון בזה מה שהוא גדול והולך. וממילא בצירוף חזקה דרבא מחזקינן ליה למפרע:
ולפ"ז מבואר מדברי הרא"ש דלא מהני חזקה דרבא לחוד לדונו כגדול כ"א בצירוף חזקה דהשתא ומהאי טעמא כשבדק לאחר מיתה דתו ליכא חזקה דהשתא כיון דסימנים עשוין להשתנות אין לדונו כגדול מחמת חזקה דרבא לחוד ומכ"ש בלא בדיקה כלל שאין לדונו כגדול מחמת החזקה לחוד ודוקא בנבדק מחיים דחזי לאיצטרופי חזקה דהשתא ובזה יש ליישב לשון ה"ה בפ' י"א מהלכות גירושין שכתב וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אע"פ שיש לה שנים ממאנת ותמה הלח"מ דהא כל זמן שלא נתברר בודאי שיש לה סימנים יכולה למאן וכמ"ש ה"ה בסוף הלשון אין אומרים הוחזקה הביאתו עד שיוודע בבירור כו'. וראיתי להרב נ"י שכתב דה"ה ר"ל דאם נבדקה ולא מצאו אין אומרים הוחזקה הביאתו ונשרו כיון דקידושין דרבנן נינהו אבל מ"מ בלא בדיקה כלל אין יכולה למאן מחמת חזקה דרבא והוא כדברי הטור שהביא הלח"מ שם והכריח הרב נ"י זה ממ"ש ה"ה שכ"ז מבואר בהלכות הרי"ף וברי"ף מבואר דמפרש מימרא דרבא דא"צ בדיקה היינו דלא שייך בדיקה משום דאמרינן נשרו:
ולענ"ד אין הכרח בדברי הרי"ף דאיכא למימר דבלא בעל מצריך בדיקה לכתחילה עכ"פ וכמ"ש גם הלח"מ בדברי ה"ה והיינו ההוא דבודקין למיאונין דמיירי בלא בעל ואפ"ה אין להתיר כ"א אחר הבדיקה כיון דאיתא קמן ואיכא לברורי דלמא משכח שערות ואדרבה לכאורה יש לדקדק בדברי הרי"ף שכתב דההיא דרבא בבעל מיירי דאיכא ס"ד וא"צ בדיקה דאף אם לא אשכח חיישינן שמא נשרו. וכ"כ התוס' בפ' בא סימן דלהא אהני חזקה דרבא ובאמת שזה דוחק גדול והוי מצי לפרושי בפשיטות דמיירי בלא בעל ולענין סתמא והיינו דקאמר א"צ בדיקה שלא תמאן דאפילו בסתמא אין ממאנת משום חזקה שהביאה סימנים שהרי ע"כ צריך לפרש כן הך דרבא אליבא דמ"ד שא"ח שמא נשרו וכדקאמר הש"ס לעולם דלא בדק וכ' קאמר רבא חזקה למיאון והיינו לומר דסתמא לא מצי למאן וכמו שהוא להך מ"ד גם בבעל כן הוא לדידן בלא בעל אע"כ דס"ל להרי"ף והתוס' דבלא בעל שפיר הוי ממאנת בסתמא אף דאיכא חזקה דרבא משום דהך חזקה אינה רק לחומרא ובלא בעל לקולא אזלינן ואף דהיכא שאפשר בודקין אותה וכדאמר שמואל בודקין למיאונין מ"מ היכא דלא אפשר בבדיקה מקילינן שמועיל המיאון ולישנא דרבא דאמר א"צ בדיקה חזקה הביאה כו' אי הוה מפרשינן ליה בלא בעל הוה משמע דבכל גווני אינה ממאנת מהאי טעמא אף היכא דלא אפשר בבדיקה ולכך הוצרך לפרש דבבעל מיירי רבא והא דקאמר א"צ בדיקה היינו שאין הבדיקה מועלת דחיישינן שמא נשרו. וע"ש בתוס' ד"ה וכי מאחר כו' ואם היה ספיקא הוי ספיקא דאורייתא לחומרא כו' ודבריהם תמוהים במ"ש ואם היה ספיקא דמה יושיענו זה דס"ס ממ"נ א"צ לבדוק לגירושין ובדוחק י"ל שר"ל שהיה ספק בשעת קידושין אם הוא גדול אם לאו ואז בודקין אותו תיכף לגירושין ובודקין לקידושין היינו שאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בודקין אותו דשמא ימצא שערות ומחזיקין אותו בגדול למפרע ובתראי לא הוי קידושין וכמ"ש לעיל וע"ז קאמרי דליתא דהא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא דשמא נשרו וא"כ אף אם לא ימצא עתה מ"מ צריכה גט וכמש"ל בהא דבודקין לקידושין שאף אם לא ימצא חוששין לקדושי שניהם ע"ז כתבו ודוחק לומר דבודקין לקידושין דהיינו אם לא מצאן כו' ר"ל דהבדיקה לקידושין הוא רק אם ימצא אבל אם לא ימצא באמת אין קידושי ראשון כלום ודלא כמש"ל וא"כ היינו פירושא דבודקין לגירושין דא"כ הוי דלא כהלכתא. ויותר נראה להגיה בדבריהם וצ"ל ודוחק לומר דבודקין לגירושין היינו אם לא ימצא לא תהיה מקודשת כו' ור"ל דבודקין אם צריך גירושין וצ"ע כעת:
ונחזור למ"ש הרמב"ן והרשב"א דהא דלחליצה בעי בדיקה משום דאיכא לברורי אך נלענ"ד דבהא מלתא דאי איכא לברורי לא סמכינן אחזקה אפשר לחלק בדבר דע"כ לא אמרינן הכא אלא היכא שאם נבדוק יתברר הדבר על בוריו שהוא אסור וכגון ההוא דרוב מצויין שאם יתברר שאינו בקי הרי אין כאן ספק ששחט שלא כהוגן דודאי שהה דרס וכמבואר בפוסקים ועכ"פ ע"י הבירור נסתרה החזקה ואגלאי מילתא שהיינו מחזיקין החזקה ההיא בטעות משא"כ היכא שגם לאחר הבדיקה עדיין אין החזקה נסתרת לגמרי רק שמחמת הבדיקה יתוודע לנו שיש ריעותא בחזקה ההיא ומ"מ עדיין אפשר שהחזקה שהחזקנו היתה אמיתית בכה"ג א"צ לברר כלל ומוקמינן אחזקה. ולפ"ז בנ"ד שאף אם נבדוק ולא נמצא לא נסתרה בזה החזקה לגמרי שהרי עדיין י"ל שהחזקה קיימת והביאה סימנים ונשרו וכיון שא"א לבוא לידי בירור לסתור החזקה בודאי רק לעשות ממנה ס' לבד א"צ בירור כלל ומ"מ א"ש הא דאמרי' לחליצה בעי בדיקה דהש"ס שם מיירי למ"ד א"ח ולדידיה שפיר בדיקה מבוררת היא דכל דבדק ולא אשכח בודאי נסתר הרוב כיון שא"ח שמא נשרו וממילא דלדידיה דחוששין שפיר י"ל דאף לחליצה א"צ בדיקה כיון שלא יתברר סתירת הרוב ע"י בדיקה. ולפ"ז דברי רבא מתפרשין בבדק ולא אשכח כשינויא קמא ולעיל כתבתי דלאו הא בהא תליא ולפום מהו דכתיבנא הכא שפיר תליא הא בהא:
ודוגמת הך סברא שכתבנו כתב בשער המלך על תי' מהרי"ט להרמב"ם דס' דאורייתא לקולא היינו בליכא לברורי ע"ש ומכ"ש דא"ש הך סברא לשיטת הרמב"ם דס"ד לקולא א"כ אף לאחר הבדיקה דאיתרע החזקה והוי ספיקא ושרי מדאורייתא סמכינן מעיקרא אחזקה בלא בירור איברא דלפי מ"ש במקום אחר שמ"ש הראשונים שהרמב"ם למד הך דס"ד לקולא מדאורייתא מהא דממזר ספק יבא היינו כמו דחזינן דחז"ל מפורשים תיבת ממזר שבתורה פתרונו ודאי כמו כן כל שאמור בתורה לודאי אסר רחמנא ולא לס'. ונ"מ ללאו הבא מכלל עשה ונתיישב בזה כמה קושיות. והבאתי ראיה לזה מדברי הרשב"א ביבמות דף מ"ב גבי הא דקאמר התם מצות אמר רחמנא ע"ש. ולפ"ז כאן הא דקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין משום דאיש ואשה כתובה בפרש' וא"כ בעינן שיהיה איש ואשה ודאית ולא ספק ומכ"ש כאן דבחזקת איסור לשוק עומדת וע"י חליצה זו אתה בא להתירה אל תתירנה מס' כיון שע"י הבדיקה נפל ריעותא בחזקה דרבא ואין להתירה אף להרמב"ם ז"ל ועדיין יש לצדד בדבר לפי דעת הרי"ף דחליצת קטנה דרבנן ותלוי בשיטת הפוסקים בס' דרבנן בחזקת איסור ולקצר אני צריך ועתה ראיתי לבאר במ"ש התוס' בהא דבודקין לקידושין דמהני הך בדיקה כו' ומשמע מדבריהם כשלא בדק כלל והלך למדה"י וכיוצא בו לא סמכינן אחזקה דרבא לחוד וכן מבואר יותר בלשון הרא"ש בתשובה דמשום צירוף חזקה דהשתא אתי עלה ואחר העיון נראה דגם בכה"ג אית לן לבטלי קידושי בתראי דהא קי"ל כרבנן דאזלי בתר רובא דקטנים לאו סריסים נינהו ואפילו במקום חומר איסור כרת. ולפ"ז כיון שכל אדם מעותד להביא סימנים במשך שני גדלותו אף שאין סימנים לפנינו הלא הדבר ברור וידוע לנו שבמשך שני גדלות יהיה בעל שער בסימנים שנחזיקנו למפרע כגדול משעת הגעת שנים ומה בכך שהוא עתה במה"י וכמ"ש ג"כ הנ"ב חלק אה"ע סימן ל"א לענין חזקה שאינה מבוררת דבשביל שאין הדבר ההיא בפנינו לא מיקרי אינה מבוררת כיון שהאמת כן הוא ואלו היה לפנינו היתה מבוררת כו' וכאלו ראינו בעינינו דמי כו' [וה"נ לענין חזקה דהשתא דבר הברור וידוע לנו כאלו הוא לפנינו דמי וכמו אי בדק ואשכח מחזיקינן למפרע כ"כ בלא בדק כלל שהדבר ידוע לנו מחמת רובא דלאו סריסים נינהו אך לכאורה צ"ע בהא דקדשה אביה בדרך שפירש"י באותו היום בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות אביה ופירש כן ממשמעות לשון הש"ס דקאמר והרי הוא בוגרת וכ"כ הטור והש"ע סימן ל"ז ובדקוה ומצאוה בוגרת ולפום מה דכתיבנא דכל דבר שידוע לנו כאלו הוא לפנינו דמי א"כ הבדיקה היא אך למותר דהא מיירי ביומא דמשלים שית שאותו היום ודאי נעשה בוגרת ואפשר לומר דהא דביומא דמשלים שית נעשה בוגרת אינו רק כמו חזקה דרבא לענין סימני נערות ולא אזלינן בתרה רק להחמיר אבל להקל בדיקה בעי וכ"מ מדברי הרשב"א שהביא הח"מ והב"ש סימן ל"ז:
אך צ"ע לדעת הרמב"ם שם שכתב דאחר ו"ח היא בוגרת אף בלא סימני בוגרת כלל ואפשר לומר דהתם דבא להשמיענו בגוונא שהקידושין שלה הם ודאי קידושין והיינו כשבדק קודם שקדשה עצמה או תיכף אח"כ והלכך דוקא ע"י בדיקה הא לא"ה אף קידושין אינם ודאי דלמא סוף היום ממש תעשה בוגרת. ועיין בפ"י שם שאף בלא בדיקה האשה עצמה נאמנת לומר שבגרה בשעת קידושין ע"ש:
ומצאתי בספר המקנה בקידושין שם שכתב ג"כ להקשות על רש"י דמה צריך לבדיקה פשיטא דלאחר ו"ח נעשה בוגרת וצריך לדחוק דדוקא כשנמצאו בו ביום סימני בוגרת קודם הלילה בזה ס"ל לרב דמחזקינן לה בבוגרת משחרי' אבל אם לא בדקה כלל מודה רב דהיא בספק עד הלילה. אבל לא משמע הכי מדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות דמתחילת יום תשלום הו"ח ומעלה תקר' בוגרת. ונראה דס"ל דבל"ז דוחק לאוקמא פלוגתא דרב ושמואל בסתם ולא פירשו דמיירי ביומא דמשלים שית אלא דבאמת מיירי שאין ידוע לנו כלל לא הזמן השנים ולא זמן סימני נערות וס"ל לרב כיון דבדקוה ונמצא סימני בוגרת מחזיקינן שזה היום שנשלם הו"ח כו' ע"ש ועכ"פ פשיטות דברי הרמב"ם שכתב דהוה בוגרת מתחלת היום היינו ע"פ מה דקי"ל כרב דאי בפניא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וכיון שידוע לנו שבאותו היום תהיה בוגרת ממילא הכי דיינינן מסתמא שהיה בוגרת מתחלת היום וכ"כ שם אח"כ בספר המקנה ע"ש:
ולפ"ז נראה כמ"ש דאף אם לא בדק כיון שידוע שעכ"פ השערות עתידין לבוא הוה כבדק ואשכח וצ"ל הא דבודקין לקידושין וכתבו התוס' דמהני הך בדיקה כו' היינו לומר כיון דהשתא איתא קמן לא סמכינן לבטולי קידושין של שני בלא בדיקה דדלמא לא משתכחי השתא ויש לחוש לקידושי שניהם ומ"ש התוס' ד"ה ולגירושין דלא סמכינן אחזקה להקל היינו לכתחלה היכא דאפשר לבדוק ואפשר דאף בהלך למה"י חוששין דלמא פעם א' יבא לידי בדיקה ולא משתכחי סימנים אבל היכא ששוב לעולם לא יבוא לידי בדקה כגון שמת או שכבר עברו רוב שנותיו אמרינן דמסתמא אייתי סימנים בתוך משך שני גדלות דהא רוב אינם סריסים וממילא שהוא מוחזק בגדול למפרע מכח חזקה דרבא וחזקה דהשתא. ומ"מ במת צריך עיון דאפשר כיון דמת תו ל"ש גביה חזקה דהשתא שאין גדלות לאחר מיתה או אפשר שאין דנין שאם היה חי היה מביא סימנים במשך שני גדלותו והוה דיינינן ביה ח' דהשתא מה שסיבת המיתה גרמה שלא יבא לכלל הגעת סימנים בזה לא נגרע כח החזקה ודוקא אי בדק בחייו ולא אשכח כיון שהוא ראוי להביא סימנים ולא הביא איתרע לה החזקה משא"כ אם המניעה שאינו מביא סימנים הוא צד אחר אין זה מגרע החזקה ואם היינו אומרים כן הוה א"ש קושי' התוס' בב"ק דף קנ"ד שהקשו ולמה יש לנו לומר שהוא קטן שהרי הגיע לכלל שנים כו'. ועמדו בזה כמה מחברים דהאיך תועיל חזקה דרבא להוציא ממון. ולפי מ"ש א"ש דהא דלחליצה בעי בדיקה היינו' רק לברר דלמא לא משתכחי לן למסמך אחזקה דרבא לחוד ואף שעכ"פ סופה לבא לידי גדלות ויהיה ג"כ ח' דהשתא מ"מ השתא מיהא צריך לברורי. אבל היכא דליכא לברורי כגון הכא שמת אף בלא בדיקה כלל אמרי' כיון שאם היה חי היה סופה לבוא לידי גדלות והוי כמו ח' דרבא עם חזקה דהשתא שהוא מועיל להוציא ממון כמו שמועיל לבטל קידושי שני אמנם כן נפל האי ספיקא אי חזקה דרבא חזקה אלימתא הוא בבירא דהא לעולם לא משכחת ח' דרבא בלא חזקה דהשתא דאם בדק ולא אשכח גם ח' דרבא ליתא ואם לא בדק בכל גווני איכא חזקה דהשתא על שם העתיד שראוי הוא זה להבאת סימנים וחזרנו למ"ש הרמב"ן והרשב"א דטעמא דלחליצה בעי בדיקה משום דאיכא לברורי הא לא"ה חזקה אלימתא היא רק שעתה הורחב לנו מה שנראה מדברי התוס' דף קנ"ו והרא"ש כתב בהא דבודקין לקידושין דחזקה דרבא בלא ח' דהשתא ל"ח לקולא דזה סותר למשמעות התוס' דף קנ"ד. ולמ"ש גם עתה כדבריהם כן הוא שצריך לצרף ח' דהשתא לחזקה דרבא אלא דח' דהשתא לעולם איתא כל היכא דאיכא ח' דרבא דכל כמה דלא בדק ולא אשכח דיינינן ליה כח' דהשתא ע"ש סופו גם יש בזה כדי ליתן טעם למ"ד א"ח שמא נשרו דדוחק לומר דבהא פליגי דמ"ס חזקה דרבא חזקה אלימתא הוא ומ"ס דלאו ח' אלימתא הוא. וגם א"ל דס"ל דנשירה לא שכיח כלל דהא ודאי מצינן למיתלי שמחמת איזה סיבה נשרו וכדאמרינן ביבמות דאפי' הך מ"ד מודה דמשום צער לידה חיישינן וכ"כ יש כמה סיבות לנשירה וכמ"ש בשו"ת מהרי"ט סימן אך לפמ"ש א"ש כיון דעכ"פ עתה בדק ולא אשכח ואזדה לה חזקה דהשתא שוב מחמת ח' דרבא לחוד לית לן למיתלי בנשירה ומ"מ שפיר אזיל רבא בתר הך חזקה שלא תמאן ואפי' לא בעל דליכא רק קידושין דרבנן בסתמא דלא בדק דאיכא חזקה דהשתא ולקמן יבואר עוד בזה:
אך באמת אין דעתי נוטה לומר דבמת ולא נבדק יחשב לחזקה דהשתא כיון דעכ"פ לעולם לא יבא לכלל הגעת סימנים וכדבדק ולא אשכח דמי יהיה מחמת איזה סיבה שיהיה ולפ"ז צריך ליישב דברי התוס' בב"ב דף קנ"ד. גם צ"ע לפי מ"ש בתירוצם שם דמיירי שנבדק פ"א ולא מצא דאזדא לה ח' דרבא ולפ"ז קשה א"כ אפי' מחיים אין מועיל בדיקה דלמא השתא הוא דאייתי ואא"ז מהרש"א ז"ל כתב דהתוס' מפרשי כהרמב"ן דמיירי שמכר ומת מיד וזה דחוק. והיה נלענ"ד לבאר ע"פ מה דמשמע מהפוסקים דאף אם נבדקה אחר הפרק פעם אחד ולא מצאנו שערות אפ"ה שריא ליבום. ולכאורה צ"ע דניחוש לה שמא איילונית היא דרוב מביאין בהגיע לכלל שני' וזו שלא הביאה איתרע לה רובא. וכיוצא בזה הקשה הב"ש ב סימן קנ"ה ס"ק י"ט דלמה יועיל מיאון כשלא הביאה שערות אחר י"ב ניחוש שמא ימצא בה סימני איילונית ותהיה גדולה למפרע אע"ג דבעלמא ל"ח למיעוט איילונית הכא דאיכא ריעותא שלא נמצא שערות אית לן למיחש ע"ש שתירץ בשם הדרישה דמיירי בלא בעל והוי ס"ד ולדבריו צ"ל דלענין יבום באמת אסור בכה"ג ולפ"ז קשה דהאיך מייבמין בלא בדיקה אף אחר שהגיע לכלל שנים כיון דקי"ל דלחליצה בעי בדיקה שמא לא הביאה שערות והרי אם באנו לחוש לזה יהיה לנו לאסור גם לימים שהרי אין כאן שערות שוב יש לחוש גם לסריס ואיילונית דל"מ למיזל בתר רובא דאיתרע כיון דאין כאן שערות אבל באמת לק"מ דבאמת תרי רובי נינהו חדא שרוב אינם סריסים ואיילונית ומיעוט שהם סריסים ובאותו הרוב שאינם סריסים הרוב מהם מביאים שערות בהגעתן לכלל שנים ומיעוט שמביאין אח"כ הילכך אע"פ שזה לא הביא שערות בהגיע לכלל שנים ויצא מכלל הרוב השני מ"מ לא יצא בשביל זה מן הרוב שאינם סריסים וא"ז דומה להך דכתובות דרוב נשים בתולות נישאת דהתם רוב הנישאת בתולה יש לה קול הוא מתנגד לרוב נשים ב"נ משא"כ כאן ונראה שגם הפרישה שם עיקר קושיתו על הא דקאמר התם אפילו נולדו סימנים איילונית ע"ש ולפי דרכינו למדנו דאף שנבדוק פ"א ולא מצאו שערות מ"מ עתיד הוא להביא לאח"ז במשך שני גדלות דמ"מ לא יצא מרוב שאינם סריסים. ונלענ"ד בהא דאמר רב הרי הוא בוגרת לפנינו אף אם בדק בצפרא ולא נמצא סימני בוגרת כל שנמצא עתה אמרינן שהביאה באותו יום זמן מה אחר הבדיקה דהא דאמרינן שרגיל לבוא בצפרא היינו בשעה הקודמת שאפשר להיות לפי שכל אותו היום היא רגילה להביא בקודם האפשרי וה"נ לענין סימני נערות אף אם לא בא בתחלת הגעת שנים מ"מ כל משך שני גדלות הרגילות להביא בקודם האפשרי ולכן התוספות גבי בודקין לקידושין כתבו בסתם אבל הכא שהגיע לזמן גדלות מזמן גדול לא ולא הוזכרו בדבריהם ח' דרבא משום דס"ל דאף בלא ח' דרבא כגון שנבדק פ"א משנעשה גדול ע"מ אמרינן מדהשתא גדול גם בשעת הקידושין היה גדול דמסתמא השערות באו בזמן הרגילות (ולא אזלי בשיטת התוספות בקידושין ונדה שכתבו בטעמא דרב משום דרגילות לבוא מצפרא דלפ"ז שמואל סובר דאף בכה"ג חוששין לקידושי שניהם אלא קיימו בשיטת רש"י. א"נ דשמואל חולק על רב בהא וס"ל דאין רגילות לבוא מצפרא):
ולפי מ"ש מצינן לפרושי הסוגיא דב"ב בלא מכר ומת מיד ואפ"ה א"ש שהלקוחות רצו לבודקו ואם הביא אז מחמת חזקה דהשתא אמרינן דמעיקרא נמי הוי ביה וע"ז אמר ר"ע סימנים עשוין להשתנות כו' משום דע"כ לא אזלינן בתר חזקה דהשתא אלא כשאין סיבה לדבר למה בא עכשיו יותר מזמן הקדום כגון ההוא דבוגרת דעכ"פ כל היום שוה להבאת סימנים משא"כ היכא שיש סיבה שנתלה בה שעת מציאתן לא אזלינן בתריה וכמו דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ותלינן השינוי במקום. וע"ז הקשו התוספות ולמה יש לנו לומר שהוא קטן כו' והיינו כלפי מ"ש שם קודם לזה דמיירי שנמצאו שערות אלא שי"ל שהיה לבנים או שי"ל שלא היה גומות וע"ז קשיא להו דמה"ת נתלה בזה שבא ע"י שינוי מחמת מיתה כיון שהגיע לכלל שנים ואע"ג דלא סמכינן אחזקה דרבא לקולא היינו בלא בדיקה כלל לפי שאין להוציאה ע"י זה מחזקת קטנותה לגמרי אבל הכא דבדק ואשכח אלא דאיכא למיתלי בסיבת מיתה ועכ"פ חזקת קטנות איתרע לה וממילא דמהני הך חזקה אף להוציא ממון. ומכ"ש דאיכא לאקשויי הכי לפי' ר"ת שפי' שנמצאו שערות אלא שאפשר שהיה לבנות ושומא נינהו והושחרו מחמת מיתה דלמה ניחוש לה הכי וכמו דל"ח לאחר הפרק שמא מלפני הפרק היה ושומא נינהו כמ"ש התוס' והרא"ש בנדה דמוכח הכי מדקאמר מהו לבודקו ע"ש והיינו משום דכיון דעכ"פ יש סימנים לפנינו אית לן למיסמך אחזקה דרבא דלאו שומא נינהו וא"כ אין לנו לחוש גם לשינוי דמחמת מיתה דמחמת חזקה דרבא אין לתלות השערות בדבר אחר כלל (ולפמ"ש בתשובה אחת שאפשר שיש ט"ס בדברי התוספות במ"ש וכדאמרינן גומות אע"פ שאין שערות אלא צ"ל גומות צריך שיהיה בעיקרן שערות וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש והנ"י א"כ א"ש הך קושיא אף לפ"ז הך תירוצא דמחשש גומות אתי עלה) וע"ז תירצו דמיירי שכבר נבדק פ"א וליכא חזקה דרבא ולכן חיישינן שמא מחמת מיתה ומ"מ אין כאן חשש שמא לפני הפרק כיון שכבר נבדק וראינו שלא היה שם שערות הילכך בחייו היה מועיל הבדיקה משא"כ לאחר מיתה ואע"ג דגם בלא חזקה דרבא ג"כ עכ"פ רגילות הוא שיבא בזמן הקודם שאפשר מ"מ אין מכריע לס' שמא מחמת מיתה אתי. ודוקא מחמת חזקה דרבא יש לנו לומר דלאו מחמת מיתה אתי. ועיין בפ"י דף ק"א שם ד"ה מי איכא למימר דמה שפר"י דרגילות לבוא בבוקר לאו רוב גמור הוא אלא דשכיח קצת וגרע מחזקה ע"ש. וא"כ ה"נ לענין סימני נערות אע"פ שרגילות הוא להקדים ולא לאחר מ"מ היינו דשכיח קצת ומ"מ גרע מחזקה וכיון דחזקה דרבא ליתא שוב מחמת ח' קטנות וחזקת ממון אית לן למימר דשמא מחמת מיתה אתי משא"כ אם נבדוק מחיים שפיר מועיל חזקה דהשתא שתהיה מכירה למפרע אע"ג דליכא ח' דרבא מ"מ עכ"פ רגילות הוא שיבואו בזמן הקודם והוי כההוא דהרי בוגרת לפנינו אליבא דרב ומחזקינן ליה בגדול למפרע איברא שעדיין צ"ע דהא אף רב דאזיל בתר ח' דהשתא ל"ק אלא היכא דליכא חזקת ממון כמבואר בקידושין שם וא"כ ע"כ כוונת הרא"ש בתשובה היינו ע"י צירוף ח' דרבא כמ"ש בנ"ב וא"כ לפמ"ש התוספ' דמיירי דנבדק וליכא חזקה דרבא א"כ אין להוציא ממון מחזקתו ע"י חזקתו דהשתא אף היכא שרגיל לבוא קודם וא"ל דאתיא כר"י דאזיל בתר חזקה דהשתא אף להוציא ז"א דהא ר"י ס"ל ראיה בעדים ומוקי דר"ע כרבנן ולהך מ"ד ראיה בעדים רבנן כר' יעקב ס"ל. ולכן נראה דאע"ג דאליבא דר' יעקב חזקת ממון עדיפא מחזקה דהשתא מ"מ כיון דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול מסייע לחזקה דהשתא שפיר מהני לבטל חזקת ממון ואע"ג דר"י לא ס"ל מחמת חזקה אין העדים חותמין כו' לחוד יועיל לבטל חזקת ממון כדס"ל לר"ל בסוף מ"מ בצירוף חזקה דהשתא מהני הלכך אם היה בדק מחיים הוה מהני וכ"מ בספר התרומה הלכות חליצה דמייתי מהא דאמרינן מהו לבודקו דל"ח שמא לפני הפרק באו וע"ז כתב ויש לסמוך על חזקה דר"ל חזקה אין העדים חותמין כו'. ומה שהקשה בנ"ב דלפי מ"ש התוס' דנבדק פ"א א"כ חזקה על העדים כו' דשמא העדים לא ידעו שנבדק פ"א וסמכו אחזקה דרבא א"ש לפמ"ש דאחזקה דרבא לחוד אין לסמוך אם לא בצירוף ח' דהשתא וא"כ בשביל החזקה לחוד לא היו חותמין ושייך שפיר ח' אין העדים חותמים וכו' ואין להאריך. אך באמת לולי דברי התוספות והרא"ש שמבואר מדבריהם דכל שנמצא עתה סימנים מחזיקין למפרע מטעם חזקה דהשתא מדמי לה להאיך דהרי הוא בוגרת לפנינו הייתי אומר שיש לחלק ביניהם לפמ"ש לעיל דכל שיש לתלות ההשתנות בסיבה לא אזלינן בתר חזקה דהשתא ולפ"ז י"ל דוקא בסימני בוגרת שאין הדבר תלוי בזמן כמו ביומא דמשלים שית דכל יומא זמנה הוא להביא סימנים ואליבא דרב רגילות שיבואו מצפרא אבל אין סיבה מחייבת שיבוא בזמן מאוחר משא"כ לענין שערות בשני גדלות שסיבת ההשתנות תלוי בזמן וברבות השנים תרב חכמתו ודעתו וי"ל דהשתא בא לכלל דעת ולא קודם עי' שם וצ"ע:
והנה במ"ש לעיל דהיכא דלא בדק כלל נמי שייך חזקה דהשתא כיון שעכ"פ עלול הוא זה להביא סימנים ועי"ז נחזיקנה למפרע אימא בה מילתא דאף אם נרצה לומר דח' דהשתא אינה רק כשהדבר כך לפנינו ממש ולא משגחינן במה שעתיד ודאי להיות כן מ"מ יש בזה כדי ליתן טעם במה שנראה מהפוסקים דאף בלא בעל אינה ממאנת בסתמא. ולכאורה יש לסייע לזה מהא דאמרינן אליבא דמ"ד א"ח חזקה דרבא להיכא דלא בדק ולענין מיאון וקשה לפמ"ש התוספות בפרק בא סימן דאף בלא חזקה דרבא נמי לא תמאן מספיקא היכא דבעל וחזקה דרבא מהני לענין נשרו וא"כ קשה למ"ד א"ח חזקה ל"ל וע"כ לומר דלהך מ"ד מיירי היכא דלא בעל להכי איצטריך הך חזקה (ועי' בדברי אא"ז מהרש"א שם שכתב מחמת דברי התוס' פרק בא סימן דפלוגתא דחוששין וא"ח היינו בלא בעל ואין נראה כן מדברי רש"י כמש"ל ולכאורה משמע הכי מיבמות בהא דאין בנים בלא סימנים ופריך ונבדוק חוששין ש"נ הניחא למ"ד כו' ואם איתא דפלוגתייהו בבעל דוקא א"כ אף למ"ד חוששין מצינו חמותו ממאנת כשלא בעל לשם קידושין כמ"ש התוס' שם לכן נראה דפליגי בין בעל ובין לא בעל רק דאנן מסקינן הילכתא בבעל דוקא חוששין וע"ש בתוס' דיבמות ד"ה אין בנים דמשמע מדבריהם דסתם נמי לענין קידושין דאורייתא מיירי הא דמשני חוששין ש"נ וצ"ע דהא מ"מ משכחת חמותו ממאנת בלא בעל לשם קידושין וצ"ע כעת). והנה באמת הרמב"ן והר"ן הקשו דחזקה למיאון ל"ל הא בחששא בעלמא סגי ותירץ דה"ק אין מטריחין כו' אבל להתוספ' דלא מתרצי הכי ע"כ דס"ל כמ"ש דלהך מ"ד מיירי בלא בעל ולפ"ז קשה דל"ל למימר. דמהני חזקה דרבא לענין נשרו דהו"ל למימר ולענין לא בעל וכן קשה על הרי"ף שמבואר מדבריו דמוקי הך דרבא בבעל דוקא וכ"כ בתוספות בנדה דף מ"ט ג"כ ומאי דוחקא לאוקמי בבעל דוקא אך לפמ"ש י"ל דטעמא דמלתא דאף בלא בעל אינה ממאנת בסתמא לאו משום דחזקה דרבא הוא דאפשר דחזקה דרבא אינה רק כספק לבד ומהני לחומרא להוציא מחזקת קטנות וכן משמע מריב"ש סימן תע"ד אבל מ"מ בלא בעל הוי לן למימר ספיקא דרבנן לקולא רק הטעם בזה משום דאנן קי"ל כרב דאזיל בתר חזקה דהשתא וא"כ אף בלא בעל א"א שתמאן בלא בדיקה שבמשך הזמן יתברר לנו שהיא גדולה וממילא נימא שהיתה גדולה למפרע בשעת מיאון ולפיכך א"א שתמאן בלא בדיקה וכעין שכתבתי לעיל בשם הב"ש והדרישה ולפ"ז קשה בהא דקאמר כי קאמר חזקה למיאון דחזקה ל"ל ת"ל דבלא"ה א"א למאן כיון דקי"ל כרב דאזיל בתר חזקה דרבא אין לה למאן בספק דאורייתא והא מלתא טעמא בעי דבלא חזקה דרבא הוה מוקמינן אחזקות ובמ"ש הריב"ש ב סימן קפ"ב דחזקה דרבא מוציאה מחזקת קטנות:
אך דברי התוס' מוכרחים שם בש"ס וצ"ל דס"ל דחזקה דקטנות לאו חזקה היא שהרי עשוי להשתנות וכמו שהאריך בזה מהרי"ט ונלענ"ד דבהא פליגי מ"ד חוששין שמא נשרו ס"ל דחזקת קטנות לאו חזקה הוא. ומ"ד א"ח ס"ל דחזקת קטנות חזקה אלימתא הוא ולפ"ז א"ש מה דקי"ל כר' יעקב דהיכא דאיכא חזקה לא אזיל בתר חזקה דהשתא ולפ"ז כיון דהשתא קיימינן למ"ד א"ח ש"נ וס"ל דחזקת קטנות חזקה גמורה היא תו לית לן למימר בתר חזקה דהשתא ואיצטריך לחזקה דרבא דבלא החזקה שפיר היתה יכולה למאן דאף שיתוודע אח"כ שהוא גדולה משא"כ אנן לדידן דס"ל חזקת קטנות לאו מילתא הוא וא"כ אין המיאון מועיל בסתמא אף בלא חזקה דרבא ואפי' בלא בעל אית לן למיזל בתר חזקה דהשתא ולכך הוצרך התוס' והרי"ף לומר דחזקה דרבא מהני לענין נשרו ועפי"ז יש ליישב לשון ה"ה פר' י"א מהלכות גירושין שכתב וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אע"פ שיש לה שנים ממאנת ותמה הלח"מ דלמה לא תמאן אף בלא בדיקה וכמ"ש ה"ה בסוף הלשון אין אומרים הוחזקה הביאתן עד שיוודע בבירור כו' עי' שם. ובאמת שכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב בד"א כשלא בא עליה כו' אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה כו' אינה נאמנת ואין צריכה בדיקה למיאון שחזקתה הביאה סימנים. משמע דמפרש מימרא דרבא בבעל דוקא ולענין סתמא ואח"כ הוסיף דאף בבדק ולא מצא חוששין שנשרו אבל בלא בעל צריכה בדיקה שלא תוכל למאן ומאי דקאמר שם עד שתהיה נערה ר"ל שיתוודע בבירור שהביאה סימנים. ודוחק לומר דהך וא"צ למיאון בדיקה אסיפא דמלתא קאי שמסיים הרי אם נבדקה ור"ל שא"צ בדיקה לפי שאין הבדיקה מועלת מחשש נשרו וכמו שצריך לפרש דברי התוספות והרי"ף אלא משמע דבדין ד' לענין סתמא מיירי. וכן משמע מל' ה"ה שכתב אף על פי שלא נודע אם הביאה סימנים כו' לשון זה משמע דלענין לא נבדקה מיירי אבל כשלא נבעלה אין אומרים הוחזקה הביאתו עד שיוודע בבירור ובודקין אותה דשמא ימצאו לה שערות דכיון דאיתא קמן צריך לברורי וכמ"ש המשנה למלך פ"ד מהל' בכורים דאף בספיקא דרבנן אין להתיר היכא דאיכא לברורי וקצת יש להוכיח מדברי הרמב"ם פר' א' מהלכות יבום וחליצה הלכה ט' שכתב אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק ואפילו נבעלה אחר י"ג שנה אינה חולצת עד שתבדוק וימצאו בה הסימנים עכ"ל:
והנה מ"ש אפי' נבעלה כו' הוא תמוה מאד שנראה מדבריו דלענין קטנה יתומה קאמר שיש לחלק בה בין נבעלה ללא נבעלה לענין מיאון ומ"מ אינו ענין לגבי חליצה. ובדוחק יש לפרש שרצה לומר דאפי' לא היה בה קידושין גמורים ע"י האב רק מחמת שנבעלה אחר י"ב שנה אפ"ה צריכה בדיקה לחליצה אבל בלא נבעלה מועיל חליצה אף בלא בדיקה והיינו משום דבזה שאין כאן רק קידושין דרבנן סמכינן אחזקה דרבא אף לענין חליצה. ולפ"ז נראה דלענין מיאון אית לן למיזל לחומרא מחמת הך חזקה אף בדרבנן. אך שעדיין צ"ע דאף בנבעלה אחר י"ב בדיקה ל"ל שהרי אם תרצה לתפוס שיש כאן קידושין דאורייתא שמסתמא הביאה סימנים ממילא שא"צ בדיקה לחליצה שהרי כבר היא גדולה וע"כ דהבדיקה הוא משום שחוששין שמא עדיין לא הביאה וא"כ מה שבעל בקטנות אינו כלום ואין כאן רק קידושין דרבנן כמו בלא בעל. ולולי דמסתפינא להגיה ה"א שט"ס נפל כאן וצ"ל ואפילו לא נבעלה אחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדוק והיינו לומר דלא סמכינן בזה אחזקה דרבא לגבי חליצה אף במקום קידושין דרבנן וצ"ע. ומשמע מזה דחזקה דרבא כספ' גמור דיינינן ליה ואינו מועיל רק לסייע להחמיר באיסור תורה להוציא מחזקת קטנות שלא תמאן דאל"כ היה לו להועיל עכ"פ בקידושין דרבנן ודוחק לומר לכתחלה קאמר שיש להצריך בדיקה זו אפילו בכה"ג. ואיך שיהיה בדברי הרמב"ם מ"מ מלשון ה"ה משמע דצריך שיתוודע בבירור שהביאה סימנים דאל"כ לא חיישינן בדרבנן ולפ"ז צ"ע מ"ש בריש דבריו דוקא אם נבדקה ולא מצאו סימנים. וכן בפר' ט' מהלכות א"ב הביא ה"ה שם דברי הרשב"א לעני כתמים דרבנן שכל שהגיעה לשנים חזקה הביאה סימנים אא"כ נבדקה עי' שם ולפי מ"ש י"ל דאע"ג דמצד חזקה דרבא לחוד אין להחמיר בלא בעל מ"מ מטעמא אחרינא לא מהני המיאון בלא בעל אם לא נבדקה כיון שהיא מעותדת להיות גדולה בקרב ימים ואז ניזל בתר חזקה דהשתא ונחזיקנה בגדולה למפרע וא"כ א"א להתירה עכשיו במיאון וגם אין לטהר כתמים מהאי טעמא שהרי הגדלות במשך הזמן ממילא אתי ותהיה נדונית כגדולה למפרע וא"כ שפיר כתב ה"ה דוקא אם נבדקה ולא מצאו סימנים ממאנת ומ"מ שפיר מסיים אין אומרים הוחזקה הביאתן דקושטא דהכי הוא דלא מחמרינן משום חזקה דרבא לחוד בלא בעל ונ"מ היכא שא"א לבוא לידי בדיקה כגון שמיאנה ומתה טרם באה לכלל גדלות. ודאי לא מבטלינן ליה משום חזקה דרבא ומועיל המיאון לענין שיהיה מותר בקרובותיה וכל כיוצא בזה.. וראיתי בדברי הרב נ"י שהשיג על הלח"מ וכתב בפירוש דברי ה"ה אין אומרים הוחזקה הביאתן כו' היינו דלא חיישינן לנשירה מדרבנן וזהו שסיים ובודקין אותה כמבואר בהלכות והיינו דהרי"ף שם פי' כך הך דשמואל דאמר בודקין למיאונין בלא נבעלה והאריך בזה:
ולענ"ד גם בדברי הרי"ף אין הכרח ואיכא למימר כיון דחזקה דרבא לא איתמר רק בנבעלה א"כ י"ל בלא נבעלה לא שייך חזקה דרבא ומ"מ היכא דאפשר בבדיקה צריך בדיקה דלמא משכח שערות ולא יועיל המיאון וכמ"ש לעיל בשם המשנה למלך דאף בספק דרבנן צריך לברר וזהו שסיים ג"כ ה"ה ובודקין אותה כדי לעמוד על בירור הדברים ומ"מ היכא דלא אפשר בבירור כגון שמתה אין לה להחמיר בשביל חזקה דרבא לומר שאין המיאון מועיל כלל. ומ"ש הרב נ"י ראיה מדברי התוספות וסה"ת שכתבו דאף בלא בעל לא תמאן שאין אנו בקיאין בבדיקה דילמא איכא גומות כו'. ואף שכתב הב"ש משום ספק חסרון ידיעה היינו לפי שהבדיקה הוא חובה כו' צ"ע דנהי דנימא שהבדיקה חובה מ"מ אינה חובה רק לבדוק אחר שערות. אבל מ"מ פשוט לדינא לש"ס דאם בדק אחרי שערות אף שלא בדק אחר גומות אין חשש דהא בלא בעל א"ח ש"נ וא"כ אנן השתא דבדקינן ולא אשכחן שערות אף שאין בקיאין בגומות הא אין חוב כלל לבדוק אחר גומות כיון דלא חיישינן לנשירה. וע"כ לומר דאף לדינא דש"ס לכתחלה צריך לבדוק אחר גומות ואי משכח גומות הא ודאי דנשרו וכל מה דאיכא לברורי מבררינן הילכך כיון דאנן לא בקיאין בגומות מעכב אף בדיעבד וטעמא דמלתא דאע"ג דכל ספק דרבנן להקל מ"מ במקום שאפשר לעמוד על הבירור אינו נכנס בגדר ספק כלל וכמו שאין מועיל ספק איסור דרבנן במקום שיש להכיר האיסור ולהסירו משם שאין זה בגדר ספק והיכא שא"א לברר אזלינן לקולא בדרבנן אבל אם הספ' מחסרון ידיעה אין זה בכלל א"א לברר לפי שאם אין היא בקי ומכיר אחר יכיר וא"כ אף שאין אנו בקיאין בבדיקה יש לחוש שמא האיסור לפנינו ואין אנו מכירין בו וחסרון הכרה שלנו אין מועיל התיר בשביל זה. ובתשו' א' תמהתי על סברת הט"ז שכתב בספ' חסרון בקיאות לא הוי בכלל ספק מחסרון ידיעה וכ"כ בי"ד סימן פ"ח דהרא"ש ס"ל דשאני הכא דאין בזה"ז איש שיוכל להתיר סרכא וזה תימא דהא הא דספ' חסרון ידיעה אינו ספק היינו שמא הבקי יותר יבורר לו שיש איסור ודאי ומה שאמרו אין אנו בקיאין בבדיקה היינו שאין אנו בקיאין לברר היתר ולא לענין לברר האיסור דאפשר שהחכם יותר יברר האיסור דמה"ט אנו אומרים אין אנו בקיאין דשמא לא בדקנו היטב אלא שהשוינו המדות שאין לסמוך להתיר בבדיקה אע"פ גדול שבדור. אבל מ"מ יכול להיות שיותר שהוא חכם יתברר לו האיסור ולכך לא מקילינן בספ' כזה והארכתי בזה וא"כ י"ל דאף דבלא בעל אין הבדיקה מעכבת בדיעבד היכא שא"א כלל בבדיקה מ"מ כשיש לפנינו ויוכל להתברר ע"י חכם גדול ומכיר שיש כאן גומות אין להקל בספ' מחמת הבדיקה שלנו ואדרבה מדברי הב"ש משמע דלאו משום חזקה דרבא אתיין עלה דאל"כ מנ"ל להוכיח דספ' חסרון ידיעה הוי אף בספ' לכל העולם דלמא שאני הכא דמחמת חזקה דרבא חוששין גם לגומות שמא המה לפנינו ואין אנו בקיאין ואע"ג דבלא בעל א"ח שמא נשרו היינו כשלא נמצא לא שערות ולא גומות. וא"ל דא"כ אפילו הוי חיישינן דנשרו לא מהני שהרי שערות צריך שיהיה בעיקרן גומות כבר כתבתי בתשובה דהא דצריך בעיקרן גומות משום דכל שהשערות לפנינו אם לא מצאנו בעיקרן גומות ע"כ שומא נינהו משא"כ אם השערות נושרין זמנין שהגומות מתמלאין מחמת נפיחת, הבשר ולא יכרינו עוד מקומו איו והלכך אף שלא נמצא עתה גומות חיישינן שמא נשרו השערות והגומות נתמלאו וספק זה אף בזמן הש"ס לא היו יכולין להבחין ובדרבנן להקל משא"כ היכא שאפשר שיש גומות לפנינו אלא שאין אנו בקיאין א"כ י"ל דמחמת חזקה דרבא חוששין שמא נשרו ובאמת נשארו הגומות רק שאין אנו בקיאין להבחין גומות אילו ואם היה בקי היה מכיר ומדכ' הב"ש טעמא משום ספק חסרון ידיעה אלמא דמחמת חזקה דרבא לא היינו תולין לומר שיש כאן גומות אלא שאין בקיאין רק משום ספק ח"י אין להתיר אף בלא בעל דאף בדרבנן ספק חסרון ידיעה אינו ספק כמ"ש הרשב"א בתה"א ושאר פוסקים גבי כתמים דרבנן דכיון דאיכא למיקם עלה דמלתא אם מקדיר או מגליד בדקינן ליה ואם אינו יודע לכוון חוששין לה וטמאה שאין זה כספיקא דרבנן דספק הבאה ממיעוט הכרה אינו ספק עי' שם. ובתשובה שכתבתי זה כביר למחותני הגאון החסיד האב"ד דק"ק פפד"מ ז"ל בעסק החליצה שנסתפקו אם יש שערות כשיעור הארכתי בזה ושם כתבתי לתמוה על מ"ש הח"מ והב"ש מדברי הרשב"ץ שהביא הב"י כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים כו' ונגררו אחר הלשון שכתב הב"י בשם הרשב"ץ שראו קודם הקידושין שני חדשים כו' ובאמת הוא ט"ס וצ"ל ביותר מששה חדשים וכמ"ש הב"י סימן מ"ג בשם הר"ר דוראן (והוא הרשב"ץ ז"ל) וכן מבואר בתשב"ץ שזכינו לאורו כו':
והנה לכאורה יש תימא על הטור והש"ע לענין כתמים ווסתות שנגררו אחר דברי הרשב"א ובאה"ע סימן קנ"ה כו' (עי' שם בתשובה עד תיבות דתו לא הוה ספק השקול) ע"כ כתבתי בתשובה שם. ולפי מ"ש לעיל יש ליתן טעם לחומרא זו משום שסופה ליגדל ויהיה גם חזקה דהשתא:
והנה לפי מש"ל דיש כאן חזקה שבחזקת איסור לשוק עומדת ומהאי טעמא כתבו הרשב"א והרמב"ן שצריך לברר קשה דאפילו היכא דלא אפשר לברר נמי נימא דכיון דלא בדק סמוך מיעוטא שאין מביאין סימנים כשבאים לכלל שנים ואיתרע לה רובא וכדאמרינן ביבמות דף קי"ט ודעת התוס' וכן הביא הרמב"ן והרשב"א שם נוסחת הראשונים דאפילו לרבנן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ובהא דרוב מצוין כו' כתבו דלכך לא אמרינן סמוך מיעוטא משום שהוא מיעוט שאינו מצוי ולפי מ"ש הרשב"א במשמרת הבית הטעם משום שנתעסקו לסלק החזקה ורוב המתעסקים מסלקין כהוגן נראה דכאן לא שייך זה לפי שאין הספק אם נתעסק יפה לסלק כהוגן רק הספק הוא בגוף האשה אם הועיל העסק שנתעסקו בה להתירא ומחמת שהיא בחזקת איסור אמרי' שמא הוא מן המיעוט שאין מביאין סימנים ולאו בת חליצה היא וגם לפי החילוק השני שחילק הרשב"א שם וגם כתב בחידושיו ביבמות דכל שהוא מיעוט המסתלק מן הרוב אמרינן ביה סמוך מיעוטא עי' שם ה"נ מיעוט המסתלק מן הרוב הוא שהרי מיעוט שאין מביאין סימנים כלל ומן הרוב שאין מביאין סימנים כלל ומן הרוב שמביאין סימנים יש לסלק המיעוט שאין מביאין סימנים תיכף בהגעת שנים. אלא שי"ל דהך מיעוט שאין מביאין כלל אין מגרע בעסק זה דא"כ היא איילונית ובלא"ה פטורה מן החליצה ואין אנו דנין רק על הרוב שמביאין סימנים וכיון שהמיעוט שאין מביאין הוא עומד ממש כנגד הרוב לא חשבינן ליה להיות מסייע לחזקה ולא איתרע רובא ובזה מיושב מה שיש לדקדק לפי מאי דס"ד דרבא מיירי לענין חליצה למה נקט קטנה וכן דקדק בשו"ת נ"ב ולפי מ"ש א"ש דבקטן י"ל דודאי צריך בדיקה לחליצה משום דסמוך מיעוטא לחזקה דהמיעוט מסתלק מן הרוב דאיכא נמי מיעוטא שאין מביאים סימנים כלל והוא סריס ואינו ראוי לחליצה ומ"מ עדיין הוא זקוקה לשאר האחין והיה צריך להאריך ולפרש כשאין שם יבם אחר אלא הוא לבד אבל בקטנה א"ש כמ"ש:
והנה התוס' מחלקין בין רוב גמור לרוב שאינה גמור דברוב שאינו גמור אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה כגון ההיא דרוב תינוקת מטפחין כו'. ונראה שגם הרשב"א מודה לזה היכא שאינו רוב גמור אף שהוא מיעוט העומד כנגד הרוב ממש מ"מ כיון שהרוב ג"כ אינו רוב גמור לא אמרינן מיעוטא כמאן דליתא דמי ושפיר מסייע לחזקה ובהך חזקה דרבא נראה דתליא בפלוגתא דחוששין שמא נשרו דמ"ד חוששין סובר דחזקה אלימתא הוא ולכך אפילו בדק ולא אשכחן חוששין שהביאה ונשרו והא דקיי"ל בלא בעל א"ח כתב בשו"ת מהרי"ט דכיון דקידושין דרבנן נינהו הם אמרו והם אמרו שיועיל מיאון כשאין כאן סימנים עי' שם ומ"ד אין חוששין שמא נשרו אף בחשש קידושין דאורייתא ס"ל דרוב המביאין סימנים אינו רוב גמור וכיון שאין כאן סימנים אין חוששין לרוב גרוע לומר מחמתו שנשרו. ובהכי א"ש מה שהקשו הרמב"ן והר"ן דלמה אמר רבא חזקה כו' דבחששא בעלמא סגי ותירצו דנ"מ לנשים בודקין אותם. ומזה רצה הרב נ"י להוכיח דאף היכא דלא אפשר בבדיקה לא סמכינן אחזקה דרבא דאל"כ הו"ל למימר היכא דחלצה ולא אפשר בבדיקה כו':
והנה כבר כתבתי שמדברי הרמב"ן במלחמות מבואר דהא דלחליצה צריך בדיקה היינו משום דאיכא לברורי ומ"מ א"ש הא דלא נקט נ"מ בכה"ג לפי מ"ש דלמ"ד א"ח ע"כ שאינו רוב גמור וא"כ איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואפילו בדיעבד לא מהני חליצה בלא בדיקה וכיון דהתם קאי אליבא דמ"ד א"ח לא מצי הרמב"ן למנקט הנ"מ לענין אם אי אפשר בבדיקה דלזה לא מהני חזקה דרבא שאינו רוב גמור ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ומ"ש נשים מהימני שפיר דהך חזקה מסייע להו משא"כ אנן לדידן דקי"ל חוששין ואפ"ה מסקינן בפרק בא סימן דלחליצה בעי בדיקה כדמוכח מברייתא דאחר הפרק נשים בודקין ולהך מ"ד הוי חזקה אלימתא מחמת רוב גמור ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא דמ"מ כיון דאיכא חזקת איסור לשוק נגד הרוב צריך בדיקה לכתחלה היכא דאפשר כמו דאמרינן בההיא דרוב מצוין כו'. ובזה מדוקדק לשון הרמב"ן במלחמות שכתב ואמרינן נמי כה"ג בפרק בא סימן קטנה שהגיעה כו' דלמה נקט פרק בא סימן שהרי עיקרא דהא מילתא הוא בפרק הקודם לו בפרק יוצא דופן קאמר הכי למ"ד א"ח ולדידיה ס"ל דאפילו בדיעבד בעי בדיקה לחליצה ולכך מייתי מבפרק בא סימן דמיירי גם אליבא דהילכתא דחוששין ולדידיה ליכא לסייע מיעוטי לחזקה דהא הוא רוב גמור ואפ"ה אמרינן דלחליצה בעי בדיקה וע"כ היינו משום דאיכא לברורי צריך לברר לפי שיש חזקת איסור לשוק נגדו וה"ה בההוא דרוב מצויין צריך לברורי מהאי טעמא ובעיקרא דמילתא אי חזקה דרבא הוי חזקה אלימתא עי' בדברי התוס' קידושין דף ס"ג ד"ה זה בני כו' בשני שיטות שפי' ר"י שם ובדברי הפ"י וספ' המקנה למחו' הגאון החסיד ז"ל כו'.
דברי זעירא מן חבריא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד
תם ונשלם חלק ראשון מאבן העזר