בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה מו
שאלה זה כתב ידו של אבא מ"ו הרב ה"ה ז"ל לכבוד הגאון ז"ל בענין הנ"ל על תשובתו הנדפסת בנ"ב מהדורא תנינא סימן נ"ד מופת הדור והדרו נר ישראל ואורו רשכבה"ג כו' מוהר"ר יחזקאל הלוי שי':
פתח דבריו יאורו וז"ל ראשית דברי בני כו' ולהסביר קצת יותר אני אומר שגם בתנאי הטעם דמהני קיום התנאי אח"כ משום דאמרינן דמסתמא בשעת קדושין היה דעתו שיתקיים התנאי ומתחלה מכוונים שיקיים התנאי שאין אדם עושה דבר לבטלה כו' ולענ"ד קשה על טעם זה דעדיין במה יוודע לעדים שיתקיים התנאי ובשלמא בדבר שתלה בדעתו או בדעתה שפיר נוכל לומר כן אבל בתנאי התלוי בדעת אחרים כגון ע"מ שירצה אבא וכה"ג וכן בתנאי דאם מתי שלא תלה אלא במי שחייו ומותו תלוין בידו וכאלה רבות ולשיטת מר אליבא דמהר"מ מדוע הוי קידושין או בגיטין הוי גט נימא דעדים מוקמי לה אחזקה דפנויה שמסתמא לא ירצה האב ובגיטין אחזקת א"א ודוחק גדול לומר מדחזינן שקידשה על תנאי זה מסתמא היה נכון לבו בטוח שודאי יתרצה ולענ"ד היה אפשר לומר דבתנאי שאני דע"כ לא אמרינן התם דמקדש בלא עדים אינו כלום ולשיטת מהר"מ אפילו בספק לעדים אלא בכה"ג דקרוב לו כן שהספק נופל בגוף הקדושין וא"א להיות ממש הקדושין אלו אם לא כשיהיו קרוב לה וכיון דספק בדבר אינו כלום משא"כ בתנאי כיון דבאמת מעשה הקדושין נגמרו בעדים כשרים ויש כאן מעשה הקדושין בבירור אלא שהוטל תנאי בדבר והרי אם היה רוצה היה מקדש בלא תנאי וכיון שמעשה התנאי הזה בדעתם הוא תלוי לא איכפת לן בספיקא אם יתקיים ועוד שהרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דאם ביטל התנאי בינו לבינה מהני וע"כ דס"ל דאין זה גמר הדבר וכמ"ש הרא"ש פ"ב דקדושין לתרץ דברי הרמב"ם שפסק דאין שליח הקדושין צריך עדים משום דדוקא בגמר הדבר שנאסרת לכל אדם צריך עדים ודוקא נתינת הקדושין גופייהו צריכין העדים לידע בבירור אבל לא לענין תנאי שביניהם. ב כתב מר וזהו הטעם עצמו בקטן כו' ולמה הוא מקדש ועושה ברכת אירוסין כו' מסתמא דעתו שיחולו משיגדיל ותמהני דאכתי לא פלטינן ממבוכה זו דאם נאמר שכוונת הקטן שיחולו משיגדיל פשיטא שהדברים מתמיהין דלמה הוא עושה עתה ברכת אירוסין ונשואין לכשיגדיל היה לו לעשות וזיל בתר טעמא לפי מה שמבואר בפוסקים טעם ברכת אירוסין ונשואין ודאי שיש לעשותם בשעת חלות הקדושין וגם במקדש שיחולו לאחר ל' יום היה נלפענ"ד לעשות הברכות אז והכ' גרע טפי דאין בידו לקדשה עתה ולא מתחילו מהשתא כלל ועי' במ"ל לענין נתאכלו המעות ומכ"ש לפי מה שיבואר דעת כמה פוסקים דיש לברך אחר הקדושין דלמא הדרה בה האשה וא"כ כאן פשיטא שיש לנו לומר שלא יברך אלא בשעת חלות הקדושין שהרי יכולין לחזור ואעפ"כ שפיר הוי עובר לעשייתו וכדי לתרץ מנהגן של ישראל שמברכין תיכף בשעת חופה צ"ל כמ"ש בתשו' מיימוני לענין פחות משוה פרוטה כיון שעשה ברכה אקדושין ונשואין כל דהו כו' וע"ש וה"נ לגבי קטן כיון שנהגו להשיאן סמוך לפרקן אף שאין כאן קדושין דרבנן ואין בהם מועיל מ"מ הרי הקטן כוונתו לקדש ולישא והוא בהיתר אצלו כיון שהוא דרך נשואין וכדעת התוס' וכמ"ש ג"כ הרא"ש גבי קטנה א"כ הוי קדושין ונשואין כל דהו משא"כ אם נאמר שלא היתה כאן כוונה לקדש לעת הזאת אף על פי שעתידין לבא לאח"ז לכאורה אין נכון לברך זמן מרובה כ"כ קודם חלות הקדושין כיון דעתה אפי' קדושין כל דהו לא מיקרי:
ג) כתב מר וז"ל וקושיא עצמה הקשו ג"כ הני זוגי דרבנן כו' שביארתי דדוקא אם העדים סבורים להיפוך משא"כ כאן שיש ספק אם כוונתו שיחולו אחר גדלות כו' והאריך בזה ובאמת אגב חורפיה ושיטפיה השיג עליהם בזה שהרי מתוך לשונם משמע שכתבו שהעדים הוי סבורים שקדשה סתמא מבואר כוונתם דס"ל דגם כאן לא נפל בספק בלב העדים כלל והיינו משום שמתחלה הקשו לשאול דבקטן ל"ש לומר כאלו התנה ושוב כתבו וז"ל ואף לפי המסקנה דמסיק רבינו לבסוף דדוקא בבעל אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כו' וא"כ ע"כ גם בקטן מסתמא כן היתה כוונתו שסופו מוכיח על תחילתו מ"מ קשה נהי שנאמר שהוא כיוון לזה מ"מ בשעת הקדושין היה העדים סבורים שקידשה סתמא כו' והיינו כיון דאין הכרח ממעשה הקטן עתה שכוונתו לכך רק דמסוף המעשה אנו דנין מה עלתה במחשבה לפניו בתחילה אבל העדים אין לומר שנכנס ספק בלבם על קטן זה אולי כוונתו להתנות כיון דל"ש ביה אדם יודע כו' קושייתם הראשונה והשני' דא ודא אחת היא ד ועוד אני תמה שהרי כשלא בעל לא על צד הבירור אנו אומרים שכוונתו שיחולו לכשיגדיל אלא ספיקא וא"כ כמו כן יש ספק על העדים שמא לא עלה כזאת על לבם ואדרבה רוב העומדים נקרא ונשאלה את פיהם אם נפל ספק זה בלבם רק שמא ימצאו אנשים דאסקי אדעתייהו שיש כאן עסק קדושין לכשיגדיל ואל תאסרנה מספק וגם איך נאמר בבעל בלא עידי יחוד מסתמא היתה כוונתו זכן והרי היא עדיין בספק בעילת זנות דשמא לא אסקי אדעתייה אז הוי ביאת זנות ולקמן יבואר באם לא ידעו העדים שהוא קטן:
ה) כתב מר ואפילו לשיטת מהר"ם כו' וכאן ל"ש זה דהא עדיין הוא בחזקת פנויה כו' והדבר צ"ע דהרי אף בנ"ד עדיין יש לומר כיון דספק להעדים אוקמי לכסף קדושין בחזקתו שעדיין היא ברשות המקדש (משא"כ אם נאמר שכיון שיחולו לאחר גדלות מיד יצא הכסף מרשותו לרשותה לפי המבואר בתשובתו הראשונה דמר דאפילו נתאכלו מהני) ואע"ג דמתנת קטן במטלטלין קיימת היינו דוקא כשנותן לשם מתנה משא"כ כשנותן לשם קדושין ובאמת אינה כלום והמעות פקדון והנה עיינתי בדברי קדשו בספרו נ"ב סימן נ"ח ד"ה ובאמת ותמיהה לי טובא במ"ש שם דמדברי מהר"ם שכתב אוקמא אחזקה מכלל דאם נתברר כגון שהוא מודה הוי קדושין ומ"ש מהר"ם אפילו הוא יודעית כו' היינו בנדון שלו שלא היה אפי' ספק להעדים אם נפל לתוך חיקה כו' והרי בתשובות מיימוני שם סימן א' מבואר במה שהביא ראיה מהוא אומר קדשתיך כו' דאפילו הוא מודה או היא ומספקא מילתא להעדים לא מהני והיינו כנדון מר ממש ועל זה סובב הולך כל דברי מהר"ם שם וביותר תמוה על השואל שהעתיק מר לשונו דלמה דחוק מהר"מ לאוקמי כגון שא' אומר קרוב לו כו' והלא הם דברי מהר"ם עצמו בתשובה שם שהוכיח כן מדברי הגמרא ולפי פי' רש"י שם ועי' שם. ועוד קשה לפי פירושו דמר דהעדים מוקמי אחזקת פנויה אכתי הוי מצי לפרש בכת א' שראו בשעת הקידושין על נכון אם היה קרוב לו או לה אלא דעתה מספקא להו איך ראו אז וכה"ג מבואר בר"ן בכתובות לתרץ דברי הרמב"ם גבי א' אומר לא נתקדשה שתי' דלא הוי מקדש בע"א דשמא ידע בשעת מעשה שקרוב לה והשתא טעי וסובר קרוב לו. (ובאמת נלענ"ד שזה דעת רש"י במה שפי' בכת א' היינו שאחד אמר קרוב לו שהקשה הרשב"א דהוי מקדש בע"א ולפי דברי הר"ן ניחא) ובזה ל"ש סברת מר דהעדים מוקמי לה אחזקה דפנויה דהא בשעת קדושין היה ידוע להעדים ומטיבותיה דמר אמינא שיש מקום לפרש דברי מהר"ם שכתב אוקמא אחזקה משום דאכתי הוי מצי לאוקמי בכת א' דמספקא להו והיה שם עוד עדים הרבה שראו מעשה הקדושין ושמא לאינך הדבר ברור שקרוב לה לזה אמר דאין כאן בית מיחוש כלל כיון שהעדים שלפנינו מספקא להו מילתא אוקמי אחזקה ואם כן גם הודאתה לא מהני דהוי מקדש בל"ע. עוד כתב מר דקדושי קטן והעדים לא ידעו שהוא קטן ואחר כך משהגדיל בעל מהני כמ"ש בתשובה בקטן תק"מ לענין קידושי גזל כו' ואני תמה בזה דמה ענין זה לקדושי גזל דהתם שאני כיון דלאמיתת הדבר היה יאוש קודם הקדושין וכסף שלו הוא וגם העדים כיוונו לקדושין גמורים ומה להם להעדים לידע אם הכסף שלו ממש או שהוא של גזל ולאחר יאוש סוף סוף הכסף שלו לקדש בו אשה משא"כ כאן כיון דבאמת העדים אין יודעין שהוא קטן וכסבורים היה שכוונתו לקדשה שיחולו מיד והוא אין כוונתו כן ובדעתו שיחולו לאחר שיגדיל וא"כ על שעת חלות הקדושין אין כאן עדים ואדרבה לדידיה הוי קשיא להיפוך דאיך נאמר כשבעל בלא ע"י מסתמא כיון אז שיחולו קדושי כסף והרי עדיין מידי עבירה זו לא יצאנו דשמא לא ידעו העדים שקטן היה ואין כאן קדושין ויש להאריך בזה אלא שלפי שראיתי שהחליט מר דבכה"ג פשוט דהוי כמקדש בעדים א"כ אין נ"מ מזה אמנם לדידי מספקא לי טובא אי בכה"ג הוי קדושין בעדים. כ' מר ומ"ש הני זוגי דרבנן דבקטן ל"ש אדם יודע כו' אני תמה והלא בנדון שלפנינו הוא מופלא סמוך לאיש ואיך אין בו דעת. הנה באמת נלענ"ד לתמוה על סברא זו שנאמר דאדם יודע כו' והוי כאילו התנה והרי משנה שלימה שנינו בקטן שקידש ושלח סבלונות משהגדיל אין חוששין שע"ד קדושין הראשונים שלח ודוקא בבעל דאיכא חזקה דאין אדם כו' ולא מחית אינש נפשיה לספיקא במידי דאיסורא ואם כן בנתינת הכסף קדושין האלו דדמי ממש לסבלונות דמחית נפשיה לספיקא ולא אמרינן בהו אדם יודע ובשלמא בקטנה שפיר כתב הרשב"א בס"ד דש"ס דגדלו בהדה משום דהוי כאלו התנה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות י"ל כאשר חילק מר משום דהתם כך היתה תקנת חכמים כו' ואע"ג דהדר ביה מר מההוא בתשובותיו על השגת אחי הגאון מזעבאריש באות ט"ו משום דא"כ כשגדלה ולא בעל אפילו ספיקא דאורייתא נמי ליהוי אמנם לענ"ד משום הא לא ארי' ויבואר אי"ה לקמן משא"כ בנ"ד רואה אני הדברים ק"ו דהרי התם בסבלונות כבר הגדיל אפ"ה אמרינן שע"ד קדושין הראשונים שלח ק"ו כאן שבעת נתינת הקדושין אף אם נאמר שיש בו דעת הרבה עכ"פ אינו גדול ממש ואמנם לכאורה היה מקום לומר דדוקא בסבלונות כיון דחזינן שכבר טעי וקידש בקידושין שאין בהם ממש י"ל שעדיין עומד בטעותו ושולח ע"ד קידושין הראשונים משא"כ היכא שאין רגלים לדבר לומר שטעה בזה מסתמא נתן שיחולו בגדלות וכן משמע מדברי הרשב"א בקידושין גבי מקדש בפחות מש"פ ושלח סבלונות אמנם לא משמע כן מדברי התה"ד סימן ר"ט שכתב דטעי וסבר דשניהם מודים עדיפי מעדים והביא ראיה ממקדש במלוה ובעל ואם איתא לחלק כו' אין הנדון דומה לראיה ועוד נלע"ד דבקטן לא שייך כלל לומר מדחזינן שטעה בעודו קטן וטעה גם אחר שיגדיל א"ו דעיקר טעמא כיון דליכא כאן מידי דאיסורא מחית נפשיה לספיקא. וממה שעושה ברכת אירוסין ונישואין כבר מבואר שאין זה ראיה ומכ"ש לפי סברת ה"ה דבאיסור דרבנן לאו כולהו אינשי זהירי ומכ"ש בנדון זה שעדיין אינו איש לכל דבר:
ח) ועוד קשיא לי דאם נחלק ונאמר דבקטן שאינו מופלא סמוך לאיש לא הוי כאלו התנה לא הוי צריך מר לדחוקי דמתני' וכן קטן שקידש מיירי בשטר או בביאה כמבואר בתשובתו הראשונה והלא בפשיטות הוי מצי לאוקמי אפילו בקדושי כסף רק שאינו מופלא וזה מרווח יותר מלומר דלא מיירי בקידושי כסף דהא סתם קידושין בכסף הם כמ"ש התוס' בקידושין דף ו' הגם שיש מקום להשיב לפמ"ש למעלה באות ז' ולפי שאינו מעלה ומוריד בעיקר הדין קצרתי בזה. וגם צ"ע דהיאך נאמר במופלא סמוך לאיש שיש בו דעת והרי הרמב"ם פרק ה' מהלכות אישות נתן טעם לקטן שאין נעשה שליח לפי שאין בו דעת וגם מופלא סמוך לאיש נכלל בכלל הזה וכן משמע במאי דקאמר הש"ס בגיטין בשלמא חש"ו דלאו בני דעה נינהו וע"כ צ"ל דגם במופלא אין בו דעת גמורה וכמו שיבואר לקמן ומנלן לחלק מדעת עצמינו דלענין זה יש בו דעת לקדש עד שיחולו משיגדיל ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע שהרי לפום ריהטא עכ"פ תליא באשלי רברבי רש"י ותוספות ורמב"ן ורשב"א ורוב המורים במדינתינו לא עלה על לבם זה רק מר המציא חומרא זו ואנן ניקום ונתלי זאת בדעת הקטן. ומ"ש מר דכשבעל ע"כ מוכרח שמתחלה היתה כוונתו כן כבר ביארתי באות ג' דבבעל עיקר הקושיא דהרי העדים לא ידעו שיבעול ולא מסקי אדעתייהו שכוונתו שיחולו כשיגדיל והוי מקדש בלא עדים:
ט) אריך מר מדוע לא יוכל הקטן לקדש ד"ת דהוי דעת אחרת מקנה אותו כו' ונשא ונתן הרבה בזה ולבסוף העלה והביא משום דכי יקח איש פרט לקטן ואתמהה מה צורך לאריכות והדבר מפורש ברש"י בכתובות דף ע"ד ע"ב קטן לאו בר קיחה היא דכי יקח איש כתיב והביאו הב"י ג"כ בריש סימן מ"ג ויעויין בתשובות ר' בצלאל אשכנזי סימן ד' שהאריך במה דסתרי דברי רש"י אהדדי יעו"ש ואין להאריך:
עוד כתב מר דביבמה שבא עליה קטן בן ט' לדעת רש"י שקונה מן התורה אע"פ שלא בא עליה אח"כ מ"מ מיד כשהגדיל הבא עליה חייב מיתה כו' והדברים עריבים לאוזן שומעת והוסיף עוד והוכיח זה מדברי הרמב"ם שכבר ביארתי בחיבורי שדעתו כדעת רש"י כו' ועיינתי שם וראיתי שהוכיח זה דאם איתא שאינו קונה מן התורה איך כתב הרמב"ם ואם היה מזידין מכין אותו מכת מרדות ואמאי ביבמה אפילו מלקות גמור יהא חייב כו' ולכאורה לפי מה שדקדק בתשובה זו דלמה פלגינהו לתרי בבי יש מקום לומר דבאמת הרמב"ם ס"ל דאין קונה רק מדרבנן ולכך פלגינהו לתרי בבא משום דבעי למיתני סיפא ואם היו מזידין מכין מכות מרדות וביבמה אפי' מלקות גמור חייב ולפיכך תני לה לבבא בפ"ע ודבר זה פשוט הוא ומבואר בדוכתי טובי ברמב"ם דיבמה לשוק חייב מלקות ולא הוצרך להשמיענו בכאן אמנם אף אם נניח זה ונתפוס דהך סיפא דמכין מכת מרדות קאי גם איבמה אף על פי כן נלענ"ד דהרמב"ם אזיל לשיטתיה שפסק פט"ו מהלכות אבל דכל חייבי לאוין אין לוקה אלא א"כ קידש ובעל וכן מבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות יבום הנושא את היבמה ובעלה לוקה וכן מבואר בלשונו הלכות סנהדרין ואם כן הכא דבבעל לבד בלא קידושין מיירי שפיר כללינהו הרמב"ם דאין כאן רק מכות מרדות. יא ולכאורה נלענ"ד לדייק מלשון הרמב"ם דאין קונה רק מדרבנן שהרי כתב פ"ה מהלכות יבום הלכה ק"א קטן שבא על יבמתו ומשהגדיל לא בא עליה צריכה גט וחליצה ואם איתא דקנה מדאורייתא אין הבנה לדבריו אלו שהרי טעמא דגט הוא פשוט ומבואר כיון שקונה מדאורייתא ואדרבה גרועי גרעי רבנן לביאה זו במה שקבעו בזה דין מאמר וה"ט דבעי ג"כ חליצה והיאך כתב הטעם על גט מפני ביאתו שהוא כמאמר ונראה מפשיטות לשון הלז דס"ל דלא קני רק מדרבנן ומה שהקשה מר בספרו מהך דיבמות דקאמר יבמה יבא עליה כל דהו ראיתי שאא"ז מהרש"א הרגיש בזה שם ביבמות דף ק"י ומיישב שם זה לשיטת התוספות דע"כ לא קאמר התם אלא לענין דעכ"פ מוכח משם דאין איסור בביאה זו יעו"ש ואמנם לפי זה לא היה התוספות בקידושין דף י"ט לדחוק בפירוש דברי הש"ס סד"א הואיל ומדאורייתא חזי' לי ולפי הנ"ל בפשיטות יותר יש לפרש דעכ"פ מדאורייתא חזי' ליה ר"ל שאין איסור בביאת קטן ביבמה וס"ד אמינא דקני לה ג"כ קמ"ל דעכ"פ לא קני לה יעו"ש ויש לדחות ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן ד' הביא בשם המפורשים שכתב דהך דיבמה יבא עליה אפילו כל דהו אסמכתא בעלמא הוא:
יב) כ' מר לפרש בזה דברי רש"י דקטן חידוש הוא שהרי מן התורה היה יכול לקדש כיון שדעת אחרת מקנה כו' והנה מריש הוי קשיא לי דבדבר שהוא חוב לא שייך דעת אחרת מקנה ושוב ראיתי שמר עצמו הרגיש בזה לקמן ואמנם בלא"ה לא ידעתי איך נוכל לפרש כן דעת רש"י כיון דרש"י באמת ס"ל דקטן אין לו זכי' אף בדעת אחרת מקנה אלא מדרבנן ויבואר אי"ה לקמן:
יג) ועוד היה נלענ"ד דבלא קרא דכי יקח פרט לקטן נמי אין קטן יכול לקדש מדינ' שהרי אין עדות לקטן וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין שאין מעידין על הקטן ואמנם מר כתב דע"כ לא כתב הרמב"ם אלא בדבר שחוב הוא לו ובמקדש שיחולו משיגדיל זכות הוא לו וא"כ כ"ז במקדש שיחולו משיגדיל שיכול לחזור בתוך הזמן משא"כ לקדש שיחולו עתה ודאי דלא מהני מטעם דאין עדות לקטן שהרי חוב הוא לו והא דאמרי' שאין עדות לקטן היינו אפילו במופלא סמוך לאיש. והילך לשון הרמב"ם וקטנה אינה עושה שליח לקבלה לפי שצריך עדים ואין מעידין על הקטן לפי שאין בו דעת גמורה והנה הראב"ד השיג עליו דאמאי לא יליף מאתם גם אתם שהמשלח והשליח צריכין להיות בני דעת גם יש לדקדק במ"ש הרמב"ם שאין בו דעת גמורה שתיבת גמורה היא מיותר ע"כ נלענ"ד כוונתו ע"פ מ"ש פרק מהלכות תרומות בקטן שהגיע לעונת נדרים דהיינו מופלא סמוך לאיש תרומתו תרומה ולפ"ז מה שאמרה תורה הכוונה גם על מופלא סמוך לאיש שגם היא תרומתו תרומה וא"כ ע"ז ריבתה התורה גם אתם שיכול לעשות שליח וא"כ איך נוכל ללמוד משם דבגירושין א"י לעשות שליח כיון דבתרומה גופיה הוא יכול לעשות כשהוא מופלא סמוך לאיש ולכן נתן הרמב"ם הטעם לפי שאין בו דעת גמורה אע"פ שהוא מופלא והגיע לעונת נדרים מ"מ אין זו דעת גמורה כגדול ממש ואין מעידין וא"כ אף במקדש שיחולו לאחר שיגדיל אם נאמר דבקטנה לא מהני דהוי דבר שלבל"ע אף בקטן נמי לא מהני שהרי בלא גזה"כ דכי יקח איש נמי אין יכול לקדשה עתה וליכא מידי דהשתא לא מצי עביד ולקמיה מצי עביד אע"פ שנאמר שע"ז ל"ש אין עדות לקטן כיון שיכול לחזור מ"מ עכ"פ דשלבל"ע מיקרי יד פירש מר דברי הרמב"ם בענין חצי' שפחה וחצי' ב"ח דג"כ כוונתו שיחולו לאחר שתשתחרר משום שגם עתה מועילין הקידושין לחייב אשם כו' ואני תמה הא ודאי הא דמחייב אשם הוא משום צד חירות שבה תפסי הקידושין אבל בצד העבדות אין כאן תפיסת קידושין כלל וכיון שהוא רוצה שיתפסו הקידושין גם בצד העבדות לאחר שתשתחרר א"כ הרי הוא מחוסר מעשה ואין בידו לקדשה עתה כלל וכן מבואר בדברי התוספ' בב"ב דף שכתבנו דלאחר שתשתחררי מיירי בחציו שפחה כו' הרי דגם זה מיקרי דבר שלבל"ע והיינו מטעם שכתבתי:
טו) השיב על דברי אחי הגאון אב"ד דק"ק זבאריז דהביא ראיה מדברי המרדכי בשם תשובת מהר"ם וע"ז השיב דהוי דבר שאינו ברשותו אם לא יבא שערות עד שתבגר ומה שנזכר במרדכי שכבר גדלה היינו שהיא נערה כו' ואני תמה איך אפשר לפרש כן שהרי פטר שם את היתומים דאנוסים הם שמת אביהם קודם שנעשה הקטן ראוי לקדש ואלו היה חי היה מפתה את בתו שתתרצה לקדש לזה וכלשון הזה מבואר בשו"ת מהר"ם בשני מקומות ולשון זה מורה בעצמו שבגרה קודם שנעשה ראוי לקדש דאל"כ הא ודאי שאלו היה חי היה יכול לקדשה לו ואין מוחה בידו. ולולי דברי מר היה נלענ"ד דליכא כאן משום דבר שאינו ברשותו דא"כ זה גרע טפי דדבר שאינו ברשותו היינו דוקא אם מקנה לכשיבא לרשותו אפי' לר"מ משא"כ כאן שתבגור קודם א"כ לעולם לא תבא לרשותו אלא נראה דדמי למי שמחייב עצמו ליתן ב' ככרים אם לא ירצה את חבירו לעשות דבר פלוני ואם נעשה באופן שאין בו אסמכתא הא ודאי שמחויב הוא ליתן רק שמתחלה עלה על דעת מהר"ם בתלה התנאי בדבר שלבל"ע נמי אינו מחוייב לקיים התנאי ושוב חזר בו ופטר אותם מטעם אונס אבל לענין דבר שלבל"ע נראה מדבריו דגם קטן מיקרי דשלבל"ע:
טז) כתב דאין לדמות פירות דקל לחשש איילנות דפירות אינן בעולם כלל לא מהני רובא ובקטנה שהגוף בעולם אלא דמחסרא סימנים מהני רובא דמביאים סימנים. ואני תמה דהרי גם פירות דקל אע"פ שכבר באו הפירות לעולם אלא שלא חנטו עדיין לא מהני כמבואר בפוסקים ולדעת הכ"מ הל' תרומות בעי הבאת שליש דוקא אם כן חזינן אע"פ שהדקל בעולם וגם הפירות התחילו לבא לעולם רק כיון שלא הגיעו לשיעור לא מהני וקטנה נמי דכוותיה כיון שהדבר נתלה בשערות אע"פ שגופה בעולם מ"מ הרי עדיין לא הגיעו השערות לשיעור הראוי אלא דעבידי דאתו ולא מהני וההוא דלאחר שאתגייר כו' שאני דאין שום השתנות בגוף כלל. ועוד נלענ"ד דע"כ א"א לומר דחכמים מודים היכי דעבידי דאתי וישנו לגוף בעולם שהרי מבואר בב"מ דף ט"ז מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום דבריו קיימים מ"ש רישא ומ"ש סיפא אר"י סיפא משום כבוד אביו ופירש"י כגון שהיה אביו גוסס כו' וכ"כ הרי"ף והרמב"ם פרק ך"ב מהלכות מכירה שהטעם משום כבוד אביו והרי כאן הוא עבידי דאתי כיון שאביו גוסס וגם אין מקום לומר שמא יתן במתנה לאחרים כמבואר בקידושין דף ע"ח דמוקי יכיר כגון שנפלו לו נכסים כשהוא גוסס ופירש"י דגוסס א"י ליתן במתנה וכן דעת הרבה פוסקים ואפילו לפי דעת התוס' שם ג"כ מבואר דסתם גוסס אינו יכול לדבר ואינו יכול ליתן ע"ש וכיון דהנכסים בעולם וגם עבידי דאתו מה צורך יש בטעם משום כבוד אביו אלא ע"כ דאליבא דרבנן בכל גווני אינו יכול להקנות דשלבל"ע:
יז) כתב מר שראיה שהביא המשנה למלך מהך דשדה שמשכנתי לך לעשר שנים הוא ראיה כו' ולענ"ד צ"ע דכי זו בלבד יש לנו בש"ס והלא כיוצא בזה היה אפשר להוכיח הרבה פעמים וכי איזה דבר אינו תלוי בזמן והלא מבואר בתוספות ביבמות דף צ"ב גבי ר' ינאי הוי מייתי ליה אריסיה כו' דאם הפירות שלו אע"פ שהוא במקום רחוק מ"מ כיון שבידו לתולשם לא הוה כדשלבל"ע ואין חילוק בין רחוק לקרוב וא"כ גם הא דאמרי' שבידו לגרשה ג"כ צריך שהות כדי כתיבת הגט אלא ודאי נראה לפענ"ד דמהא ליכא למשמע מיניה דשאני התם דבאמת עיקר המניעה הוא מה שהיא ממושכנת ביד אחרים ואלו היתה בידו לא היה מחוסר זמן כלל וכן בההוא דר' ינאי אין ענין התרומה לזמן כלל וכן בגט ובכה"ג אמרינן זמן ממילא קאתי משא"כ בקטן שעיקר המניעה שאינו יכול לקדש עתה הוא מחמת הזמן אין סברא לומר שנחשיבהו כאלו כבר הגיע הזמן אע"פ שודאי יבא כיון שעתה הזמן בוגד וא"א בשום אופן שיחולו הקידושין ובכה"ג מחוסר זמן כמחוסר מעשה דמי יח כתב מר באות ח' דא"א לפרש בדעת רש"י דאליבא דר"מ קאמר דר"ח ורב כוותיה ס"ל והרחיק זה משום דחזינן דהש"ס רוצה לאוקמי אליבא דכ"ע כו' וצ"ע שהרי הרמב"ן והריטב"א לא דחו זה אלא משום דהא השתא אפיקנא לה מדר"מ ואוקימנא לה כדר"ש והיינו משום דפשיטא להו מילתא דר"ש לא ס"ל בהא כר"מ מדלא חשיב ליה בקידושין ולא כתבו לדחות כמ"ש מר ואין לדחוק להעמיד כוונה זו בלשונם ועוד שמדברי הרשב"א מוכח להיפוך שהרי כתב שהרמב"ן הקשה שא"א לצמצם ותירץ הוא ז"ל דמיירי שהביאו כולם ביום א' ואמרינן מדהשתא נערה כו' דאיפלגי בקידושין כו' וקי"ל כרב כו' והרי מבואר בקידושין שם דברייתא דקתני חוששין לקידושי שניהם פליגי עליה דרב וא"ל דהכא מיירי שאומרים דאייתי סימנים מצפרא דבכה"ג גם הך ברייתא מודה כמבואר שם הא ליתא דכל כה"ג לא הו"ל למיפסק דמביאין קרבן ונאכל אלא ע"כ דה"ק דהכא אתיא כמ"ד הרי הוא בוגרת לפנינו אף באין מכחישתן דכודאי חשבינין לה והלכך מביאין קרבן ונאכל ועכ"פ נראה מזה דאף להך אוקימתא לא אתיא ככ"ע וא"כ כיון דר"ח ורב הכי ס"ל כר"מ ויותר מזה מבואר בשיטה מקובצת למסכת כתובות ר"פ נערה שנתפתתה בשם הרא"ש דר"ש גופיה סבר כר"מ דאדם מקנה דבר שלבל"ע ומיישב הא בלא אוקמי לר"ש בשיטה ועיין בב"ב דף ע"ט ע"ב בד"ה ור"א וגם רש"י פוסק כן ואפשר שכוונתו כאן ג"כ כהיש מתרצין שהביאו הרמב"ן והרשב"א:
יט) כ' עוד דאוקימתא זו הדרא אמשנתינו כו' ואיך יסתום רבי תרי סתמי דסתרי אהדדי כו' הנה לענ"ד צ"ע דאיך נוכל לפרש דקאי אמתני' הא במתני' לא קתני אלא לאחיובי אינהו וא"כ לא היה צריך לאוקמי דשוו אינהו שליח כו' ובשופעת מתוך י"ג כו' הא בפשיטות הוה מצי לאוקמי בקטנות שנתקדשו ע"י אבוהן והיה שופעת בשעת הקידושין ושפיר חל עלייהו איסור בבת אחת ויותר מזה מבואר ברמב"ן אחר שהביא גירסת ר"מ דלא הקפידו בש"ס לפרש כן אלא בברייתא אבל במתני' אצ"ל דכולן כאחת משום דב' שמות בלחוד תנן ומכ"ש מלשון רש"י שכתב מאן תנא דמתני' כו' יוכל להיות דג"כ כוונתו אברייתא דר' חייא ועוד שהרי גם באוקמתא קמייתא פירש"י ומדחייב ר"מ אהוצאה מכלל דאית ליה איסור בבת אחת ומשמע מזה דס"ל דלת"ק לית ליה איסור בב"א וכמבואר ברש"י בדף הקדום דקאמר דקמפלגי בב"א ואליבא דר"י ופירש"י דאע"ג דאית ליה איסור מוסיף לית ליה איסור בב"א ועי' בתו' שם וא"כ משמע דמוקי כאן דלא כת"ק ואע"ג דהרמב"ן והרשב"א כתבו דלאו דוקא נקט ר"מ היא מ"מ מלשון רש"י לא משמע כן וא"כ איך סתם בכריתות דלא כר"מ ואע"ג דמייתי שם ר"מ דפליגי מ"מ גם בכה"ג סתמא מוקי כמ"ש התוס' בריש ביצה ע"ב ד"ה גבי שבת הגם שיש לדחות בדוחק אמנם לענ"ד בלא"ה נכון כמש"ל:
כ) כ' מר בסוף אות י' דלפירש"י במס' ב"מ דקטן ל"ל שליחות ילפינן לה מתרומה וע"ז הקשה דא"כ קטן שהגיע לכלל עונת נדרים יכול לעשות שליח כו' ואני כתבתי לעיל בשיטת הרמב"ם דבהגיע לעונת נדרים באמת יכול לעשות שליח וכן בכל מידי דאיתא בנפשיה משא"כ במילתא דלא מצי עביד ודאי דלא משויא שליח ואמנם בירושלמי דיבמות בפרק ב"ש מהו שיעשה בהן שליח כיון שהיא בהן נעשה בהן שליח או מאחר שאינו נעשה לכל הדברים אינו נעשה שליח ובקרבן העדה מפרש דקאי אכותי ופשיט שם דאינו נעשה שליח ודון מינה נמי לקטן ואמנם לשון הירושלמי במה דפשיט ה"ט כיון שהוא מטמא כו' אין לו הבנה ובקרבן העדה מגי' ואין בידי פירוש פני משה לעיין בו:
כא) באות הרחיק מ"ש אחי נ"י לפרש דברי הרשב"א דלא הוי דשלבל"ע כיון שבידו לקדשה קידושין דרבנן והביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם גבי לאחר שיחלוץ לך יבמיך וע"ז השיג דכי משום דהוי קידושין דרבנן יחשב דשלבל"ע לתפוס בה קידושי תורה ואמנם אני תמה ביותר ע"ז איך עלה על דעתו לפרש דברי הרשב"א בזה שהרי הרשב"א בחידושיו לקידושין חולק על הרמב"ם בדין שיחלוץ לך יבמיך וס"ל דלא הוי רק ס' קידושין אע"ג דהרשב"א ס"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא ואיך יעלה על הדעת דבקידושין דרבנן יסבור דהוי ודאי מקודשת:
כב) ואמנם לפרש דברי הרמב"ם אינו זר בעיני לפרשו על זאת הכוונה שאע"פ שהרמב"ם סובר ספיקא לחומרא מדרבנן הכא מודה דהך איתרע לה חזקת פנויה במה שפשטה ידה וקבלה כמ"ש התוס' בכתובות ועיין במהרי"ט ריש קידושין וראיה מהא דאמרינן ביבמות דף קט"ז אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי ומצאתי בפ"י בגיטין דף ך"ח שגם הוא הרגיש בראיה זו ואמנם אפילו לדעת הפר"ח ביו"ד סימן ק"י מ"מ מבואר מדבריו דבספיקא דדינא גם הרמב"ם מודה דמדאורייתא לחומרא ואע"פ שאח"כ כתב פר"ח להיפך אינו מחוור לענ"ד וכיון דהוא לחומרא מדאורייתא הוי כאלו הוא דאורייתא גמור ושפיר יכולין לתפוס קידושין גמורים אם מקדש לאחר שיחפוץ וכיוצא בזה כתב הר"ן בתשובה הביאה הב"י ביו"ד סימן רכ"ח במי שנשבע שלא יהא שבת בעיר כו' כיון דפלוגתא דרש"י ותוס' בזה הוי ספיקא לחומרא מדאורייתא ומחויבים לצאת קודם שבת שפיר חל הנדר מקרי יע"ש וה"נ דכוותיה (ואחר כותבי מצאתי ראיתי שהמ"ל הל' גירושין פ"ח הלכה יו"ד הביא תשובת הר"ן הנ"ל וכ' ועיין במ"ש מר"ן הכ"מ כו' גבי לאחר שיחלוץ לך יבמך כו' ורמז בקצרה למ"ש) ולפ"ז מה שמדמה המ"ל פ"ט מהלכות אישות באחד שקידש ע"י שליח אשה שהיתה מקודשת ספק קרוב לו כו' והביא ההיא דלאחר שיחלוץ. ובאמת י"ל דהכא שאני דהוי ספיקא דדינא לדעת הפר"ח ואמנם באמת אינו מחליט הדמיון הך דהכא וההיא דתשובת הר"ן ויש לפקפק קצת ואין להאריך:
כג) וחזינא ליה למר שדעתו לפרש דברי הרמב"ם משום דאפילו לרב אליבא דר"י בדר"י נמי ספק הוא דילמא מתני' אתיא כר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל אבל לחכמים שפיר תפסי לאחר שיחלוץ דקודם שיחלוץ נמי חידוש הוא ואם כן איכא ס"ס כו' ולדידי צ"ע שאין זה מדרכו של הרמב"ם לבדות ספק מלבו מה שלא נזכר מזה בש"ס ואדרבה מוכח להיפוך דהרי חזינן דאליבא דר"י ור' ינאי רביה דקל סימן מוכרחין אנו לומר דאם אין קידושין ביבמה הוי דשלבל"ע אם מקדש לאחר שיחלוץ וא"כ מאין הרגלים להסתפק ולומר דשמא רב אליבא דר"ה בר"י פליג עליה בהא ולמה לנו לעשות פלוגתא חדשה בחנם ואפילו אם רב ורשב"ל הוי ס"ל הכי מ"מ הלכתא כר' יוחנן לגבייהו ואפילו לדעת הפוסקים בריש האומר דהלכתא כרב לגבי ר"י כיון דשמואל קאי כוותיה מ"מ הא איכא נמי ר' ינאי דסבר כר' ובודאי הלכתא כוותיה ויותר מזה מבואר באשר"י דחולין גבי גלודה ועוד צ"ע האיך יפסוק הרמב"ם דמקודשת ודאי משום ס"ס דכל כה"ג ודאי דשם ספק חד הוא דאין כאן רק ספק שמא יש כאן קידושין גמורים אם לא ואפילו אם נמצא נ"מ בין הספקות עכ"פ היה לו לכתוב בלשון יראה לי כדרכו תמיד. כד השיג על דברי אחי הגאון נ"י בענין לא סמכה דעתה הנה לא מצאתי גלוי דעת להפוסקים רק במבי"ט ז"ל מצאתי שכתב בדין האומר הרי את מקודשת לי לאחר שתתגייר כו' ואינה מקודשת דלא סמכה דעתה וגם מדברי התוס' בד"ה בההוא הנאה משמע קצת כן ואפשר לדחות לפמ"ש בשיטה מקובצת ע"ש ומפורש שם באר היטב כדברי מר וגם מתרץ שם הקושי' שהקשה מר על נכון יעו"ש:
כה) על מ"ש אחי נ"י שחילוקים של מר בין קטן לקטנה הוא רחב כפתחו של אולם שוי' לנפשי' הדרנא שאי אפשר לאומרו לפי המסקנא וא"כ מדוע בלא בעיל לא חיישי' שמא נשרו והרי הוא ספק תורה כו' ואני תמה דמי מכריח אותנו לזה והלא מר עצמו באות כ"ב מודה דהרשב"א ויתר הפוסקים לא ס"ל כוותיה בטעמא דמילתא דבעי גט אף בלא בעיל ונתנו טעמים אחרים כמבואר ברש"י בנדה וא"כ לפי המסקנא באמת לא ס"ל כלל להך סברא ודמסתמא קידש שיחולו לאחר שיגדיל אפילו בקטנה אלא אמרינן שדעתו רק אקידושין דרבנן לבד רק דבס"ד היה ה"א לומר כן רק ע"ד הבירור ובמסקנא אפילו ספיקא נמי לית בי דעת הרשב"א ויתר הפוסקים אלא כל שבעל אמרינן דלשם קידושין בעל (וגם י"ל דלכך מותרת משום ס"ס וכמ"ש מר בעצמו ובתשובתו הראשונה ואע"פ שהדברים ספק בש"ס דהוא אבעיא דלא איפשטי' דשמא גדלו בהדה מ"מ שפיר י"ל בכה"ג ס"ס כמבואר ביו"ד סימן נ"ט גבי גלודה ואמנם לא נעלם ממני שדעת קצת פוסקים שאין לצרף זה לס"ס ואמנם מר כ' ג"כ שהאריך בזה דלא כהב"ש ואין הפנאי מסכים להאריך כראוי וא"כ גם ספק זה מצורף לס"ס וכיוצא בזה כ' מר לעיל לעשות ס"ס מספיקות כאילו בשיטת הרמב"ם גבי לאחר שיחלוץ יבמיך) ומבואר בחידושי ז"ל בסוף דמספיקא לא סמכינן כו' היינו לפי דהוי משמע דבלא בעל אע"פ שלא גדלו א"צ גט אפילו מדבריהם אלא צ"ג מדבריהם אע"ג דלא אמרינן גדלו לו בהדה. והיינו מטעם שכתב רש"י:
כו) השיג שאין סברא כלל לחלק בין דידיה לדידה וכתב דגרע משתיקה דלאחר מתן מעות הנה במכתב בני ובאחי ראיתי ג"כ שכתבו זה והביאו ראיה ממהרי"ק שורש ל' ועיינתי שם וראיתי שבהדיא כ' לחלק בזה אחר שהביא מ"ש איש ריבי דקידושי קטן מהני ודברי החולקים וכ' דאף החולקים מודים בקטנה יעו"ש באורך ובש"ע סימן ל"ז דיש דעות דאפי' באב אם שתק מהני ובנ"ד יתומה שנשאת נלענ"ד דלא הוי שתיקה לאחר מ"מ כיון דאנו רואין שיושבת תחת בעלה זה הוי הוכחה שנתרצית בקידושין והרי כשגדלה יודעת שכך היה כוונתו מתחלה שתתקדש לו לאחר שתגדיל ותתרצה ואמנם הרשב"א שפסק וז"ל דעשאן כמתנה כו' נלענ"ד שכוונתו דתקנת חכמים כך הוא כמו שחילק מר משא"כ בקטן מסתמא א"ל דהוי כמתנה:
כז) כתב מר דאין ראיה מלאחר שאתגייר כו' דבעינן שיאמר בהדיא כו' וע"ז כתב דז"א כיון שהוא מופלא כו' ויודע שהוא מכניס אותה לחלוטין לאשה ומתנים כמה תנאים שעשו קנינים חדשים כו' ולולא כן לא היה מניח לברך כו' ולענ"ד דמה שעושין לו קנינין נותן לו מקום לטעות וסובר דגם קידושיו קידושין שהרי קנו מידו על כמה ענינים הרי אין מעשה קטן כלום ובזה א"ל דג"כ כוונתו דהקנין יחול לכשיגדיל שאז יתחייב דכל שלא אמר בהדיא מסתמא כוונתו על עכשיו שאין כאן מעשה המוכיח ע"ז חשש ברכות לבטלה וכה"ג ומחמת זה סובר דגם קידושיו קידושין (ומחשש ברכות בלא"ה כתבתי באות ב' דמשום הא לא אריא) ועוד דאפילו אם נאמר שכוונתו היה שיחולו לכשיגדיל אכתי הרי הם יכולין לחזור תוך הזמן ומה להם להקדימה מהשתא וע' דסמכי אהדדי וכוונתם למיתב טן דו כל ימיהם וכמו כן י"ל כסבורים היו דמשיגדיל יבעול לשם קידושין ויתקיימו התנאים רק דלא אסתייע מילתא ולא נעשו הקידושין החדשים עדיין כח ועוד צ"ע שהרי אחז צדיק דרכיו ללמוד קטן מקטנה שכמו שכתב הרשב"א בקטנה דהוי כהתנה ה"ה בקטן וא"כ בקטנה דאין שם חשש ברכה לבטלה וכה"ג ואפ"ה כתב הרשב"א דהוי כהתנה ומ"ש מלאחר שנתגייר ועוד דלכאורה היאך יובן מ"ש הר"ן גם לר"מ ע"כ דדוקא במפרש ומשמע דדייק כן מדלא קתני רבותא אליבא דר"מ אף בלא פי' אע"ג דגם ר"מ לא אמר אלא במפרש דוקא והקשה דהרי ר"מ ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמבואר בכתובות דף נ"ח דלדידיה אמרינן נעשה כאומר כו' ואמאי בעי הכא שיאמר לאחר שאתגייר ונראה הטעם משום דאם לא פי' כן בהדיא א"כ נהי דלגבי דידיה אמרינן מסתמא שכוונתו כן דאין מוציא דבריו לבטלה מ"מ איהי דלא אמרה מידי בסתמא לא אמרינן שכוונתה כן וא"כ בקטנה תרווייהו איתנייהו חדא דלגבי דידה מסתמא לא אמרי' דכוונתה על העתיד לבא ועוד דקטנה הוא וגם לגבי דידיה הרי אנן לא קי"ל כר"מ דס"ל נעשה כאומר וע"כ מוכרח דעשאום חכמים כו' וא"כ כיון דבקטנה טעמא אחרינא איכא שוב אין לנו לבדות מעצמינו ולומר דהוי כאלו התנה מטעם הברכות דאין זה אומדנא דמוכח כ"כ דמש"ה נימא דברים שבלב הוי דברים ואע"פ שבעל אח"כ גילוי דעת שאח"כ אינו מועיל שמחמת זה נדון למפרע על דבריו שבלב גם דהוי מקדש בל"ע וכמש"ל כט באות ך"ה כתב לתרץ דלא משכחת ליה חמותו ממאנת אפי' לשיטת ריב"ם משום דאם בעל ופי' שלא לשם קידושין לרמב"ם עיקר האיסור לאו של תורה וא"כ בהיתר קמיירי כו' הנה התוס' כתב דאיכא לאשכוחיה שנתעברה באמבטי. ואמנם י"ל דס"ל להרמב"ם דלא מיירי במציאות רחוק כזה ואי קשיא ליה הא קשיא ליה מאי דפריך די"ב אני כו' ופירש"י מדתלי טעמא בוולד מכלל דקטנה הוא דאל"כ ליתני שכבר גדלו ולפי הנ"ל מאי קושיא דהא מחמת גדלות אכתי מצי לאשכוחי שחזרה בהגדלות ועיקר ההכרח מחמת ילדו שוב לא משכחת מיאון דהיתרא:
ל) באות ך"ו כתב לתרץ דלכך לא מצי לאוקמי בכתובות כר"מ ומיירי שחזרה בה משום דאכתי תיקשי הניחא לר"י אלא לרשב"א מא"ל ועדיין צ"ע דאיכא למימר דר"י ס"ל כתרווייהו דר"נ ור"ש ותלמידי ר"ח לפמ"ש מר אות דלדידהו בלא בעל אפילו לרבנן א"צ גט אפי' מדרבנן:
לא) השיב מר על דברי בני ובאחי' דלפמ"ש התה"ד דסובר שניהם מודים עדיף מעדים א"כ אין ראיה ממה שבעל וכתב דדברי תה"ד מרפסין איגרא דא"כ לרב אמאי א"צ גט משני כו' ולענ"ד בפשיטות י"ל דהרי התם מיירי כשנבדקה ומצאה לה סימנין שהיא גדולה ואח"כ בעל בפני ע"י ואמר' דלשם קידושין בעל כיון שעתה הגיעה לכלל שנים ובדקנוהו ונמצאת גדולה והרבה יש להאריך בזה במאי דקשה לכאורה מדברי התה"ד בס"ס ר"ח ואין הזמן מסכים עמדי:
לב) כתב מר דבענין תה"ד מדוע לא מהימנא במגו כו' לענ"ד צ"ע דאין זה מיגו כלל דשמא אין רצונה לעשות הוולד פגום לכהונה לכך אינו אומרת שמגוי נתעברה וכה"ג ועוד שכיון שנאמר שודאי בפני עדים בעל כי היכי דלא נהוי כו' א"כ אין כאן מגו דהוא יראה פן יבא עדים ויכחישהו וכמבואר בכללי מגו כה"ג וכמ"ש התוס' בכתובות דף י"ט ואע"ג דאנן ק"ל צריך לקיימו ומבואר אצלי במ"א דלק"מ ועוד נלענ"ד דהך חזקה דא"א נאמן כו' לכאורה כודאי חשבינן לה כדמשמע מתשובות מהר"ש ושאר דוכתי ואם כן מיד שאמרה שנתעברה מפלוני הרי שוי' נפשה ח"ד וע"כ כ' דאין זה שוי' אנפשה ח"ד דשמא סבר ב' מודים עדיפא:
לג) שוב כתב מר ומ"ש לחלק בין קטן כו' אני תמה שזה היה מקום לומר אם נאבדה בפשיעה אבל אם הוציאה לצרכה כו' הנה אני תמה על תמיהתו שהוא מבואר בדבריהם שהם בעצמם כתבו לתרץ דברי מר דשאני נאבדו בפשיעה מנתאכלו:
לד) עוד כתב מר לסתור ראייתם ממהרי"ק שורש פ"ט והאריך לבאר כוונתו וראשית דבריו דאם היה צריך להקדיש המעות אז לא הוי דשלב"ל כיון שבידו לגבותו לא הוי מחוסר מעשה אבל קודם זמ"פ שאין בידו לגבותו שפיר מחוסר מעשה ואני תמה דהרי מר באות ג' הסכים לסברת המ"ל משדה זו שמשכנתי לך לג' שנים לכשאפדנה תקדש והרי זו ממש נ"ד שכשמגיע הזמן הוא בידו רק שעתה לא הגיע וממילא הוא מחוסר מעשה וכ"נ מתוס' דיבמות שהבאתי לעיל שכתבו דאע"ג דהפירו' במקום רחוק כיון דבידו לילך לשם ולתולשם לא הוי מחוסר מעשה:
לה)תו כ' מר דהחילוק הוא משום דתלוי במיתה ול"ש למיתה ל"ח כיון שתלוי במיתה ולא ברועה לה שזכה משום פעם שאולי הזוכה ימות קודם ולעולם לא יזכה בו ואיך ימכרנה או יקדשנה כו' ואני תמה שהרי באמת התם מיירי שהזוכה מה קודם ואעפ"כ היא נתחייב לשלם החוב ליורשים או לב"כ כמבואר שם בלשון השטר בהתחלת התשובה וא"כ החוב ודאי אתו שעכ"פ יצטרך לשלם באיזה זמן החוב ההוא וכיון דמחלו לו היורשים שפיר יכול זה להקנות ואין זה בכלל דשלבל"ע שאין יכול לקנות שהרי ממילא קאתי ולא דמי להך דלאחר שימות דשם שמא המקדש או המקודשת תמות ובטל המעשה לגמרי:
לו) שוב כתב לדחות השגת ב"א ובני כו' לא היה נחוץ לזה דצריך דוקא שיקנהו בפי' כשיבא לעולם אבל במעכשיו לא מהני וה"ה לרבנן אף במחוסר מעשה צריך שיקנהו כשיבא לעולם ובעובדא דמהרי"ק היה המחילה תיכף וצ"ע דא"כ מאי מייתי מפסחים דשם י"ל דיכול למכור ולהקדיש כשיבא זמנו וכן תיקשי מאי מייתי מהתו' דכתובו' דאי ס"ד דתו"ז לא מצי מיחל נוקמי דאכתי לא מטי זימני' למיגבי' כו' ומאי ראיה דילמא שאני התם דאכתי יש בידו למחול לו כשיגיע זמנו לגבות יהא החוב מחול מעכשיו אע"כ דלפמ"ש מהרי"ק דכיון דכ' בשטר כל זכות שהיה ראוי לבא לידינו כו' נכלל חוב זה ג"כ דראוי מה שעתיד לבא ומשמע שלפי הפטור שהיה כ' בל' השטר משמעותו שכשיגיע הזמן יהיה מחול מעכשיו. לז ולכאורה קשה בדברי מהרי"ק שורש ל' בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דכשגדלה מקודשת וראייתו מיתומה דגדלו בהדה והאריך הרבה בענין זה ואם נאמר דמחוז שאני דודאי אתיא א"כ אין ללמוד משם לקטנה שיש לה אב דהרי אינו ודאי דאתי דשמא לא יתרצה האב ויקדשנה לאחר קודם שיגדיל:
לח) עוד כתב מר שמהרשב"א בחידושיו לקידושין אין ראיה דהרשב"א הקשה כיון שבידו לגרשה רק שאז אין בידו לקדשה והרי השתא תפסי בה קידושין ודומה למקדש לאחר ל' יום כו' ואני תמה דלפ"ז פשיטא שהדבר מבואר ברשב"א דלא מהני שהרי הרשב"א תי' דלכך מיבעי' ליה לר"א משום דשם' אינו רוצה לקדשה קידושין שניים עד שיעבור בה זמן שאינו ראוי שיתפוס בה קידושין משא"כ במקדש לאחר ל' יום שבכל זמן ההוא בידו לקדשה וא"כ לפ"ז בקטן שקידש שיחול לכשיגדיל הרי כל זמן ההיא בידו לקדשה וא"כ לפ"ז בקטן שקידשן שיחולו לכשיגדיל הרי כל זמן ההיא אינו ראוי שיתפוס בו קידושיו בכה"ג מיבעי' ליה ר"א ואמנם ע"כ לא קמבעי' ליה אלא התם דתפסו ביה קידושין השתא עכ"פ ודמי בחד צד למקדש לאחר ל' יום משא"כ בקטן שקידש שיחולו משיגדיל דאין בידו לקדשה עתה וגם כ"ז ההיא אין ראוי שיתפוסו בה קידושין הדבר נראה פשוט מלשון הרשב"א דבכה"ג אין חילוק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה ויעו"ש עוד בלשון הרשב"א ז"ל:
לט) ולכאורה היה נלענ"ד מעירוכין דף כ"ג המשכיר בית דקאמר לכשיבא שכרו יקדש וקאמר התם כמאן דלא כר"מ כו' אלא כמאן ואם איתא דמחוסר זמן אפי' לרבנן אינו בכלל דשלבל"ע אפי' כרבנן נמי מצי אתי כיון דמיד שהתחיל המשכיר לדור בו נתחייב בשכירות ואינו יכול לחזור בו כמבואר בש"ע סימן שט"ו ע"ש וצ"ע על המרדכי פרק מי שמת שמבואר מדבריו דשכירות לא הוי דבר שלבל"ע וא"כ אינו רק מחו"ז לבד אע"כ דהא ליתא כיון דעיקר החיוב אינו בעולם ותלוי בזמן לא דמי להך דשדה שמשכנתי לך לי' שנים כמש"ל באות י"ז ע"ש:
מ) ועוד נלענ"ד דממ"ש הרמב"ם פ"ז מעירוכין ההקדש חל אע"פ שלבל"ע כו' ועוד שהרי האומר כו' חייל הנדר מיד כו' והנה דברי הרמב"ם קשה להולמם. ועיין בהשגת הראב"ד והכ"מ ומ"ל ואין רצוני להאריך. ונלענ"ד דהרמב"ם ס"ל דכיון שרוצה לנדור שיהא נזיר קודם שיפטור מעולם וכוונתו שקודם פטירתו ידור בנזירות וכמו שמשמע כאן מסוף דבריו וכמ"ש הרא"ש בריש נדרים וא"כ כיון שתלה הנזירות בדבר שלבל"ע לא מהני ולא דמי לההוא דשדה שמשכנתי לך כו' שהביא המ"ל שאני הכא שלא נדר בנזירות עכשיו ואה"נ אילו אמר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה אקדשנה אז באמת לא מהני אע"ג שבידו לקדשה עתה ועוד הרבה יש לי להאריך אלא שאין ענין לכאן ואעפ"כ מוכח מדברי הרמב"ם אלו דמחו"ז כמחוסר מעשה דמי שהרי בכאן הוא מחו"ז גמור דכל אדם מעותד למות ואיך למד מכאן הרמב"ם לדין דשלבל"ע ואם נא' כיון שתלה הדבר במיתה הוי כמחוסר מעשה אין טעם לדבר זה כלל דהרי לא דמי לאחר שימות בעלך כמש"ל וגם בדברי קדשו דמר:
מא) עוד נלענ"ד דלכאורה יש להביא ראיה מהא דאמרי' בב"ב דף קנ"ו אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין ולגירושין ופריך כיון דבדקנוהו לקידושין ולגירושין ל"ל למיבדקה כו' ואם איתא מאי קושיא דילמא מיירי בקטן שקידש שיחולו לאחר שיגדיל וצריך לבודקו לגירושין וא"ל כיון דאין הקידושין אלא לאחר הגדלות הרי בתוך הזמן יכול לחזור ומכ"ש דיכול ליתן גט ז"א דאכתי מאי קשיא ליה על ר"נ דילמא איהו סבר כר"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה נתינת המעות ליד האשה ואפשר לדחות דנתינת הגט נמי מעשה הוא דבודאי יכול לבטל מעשה נתינת המעות:
תו כתב מר שאין א' מהפוסקים המפורסמים שיסבור שבדעת אחרת מקנה לא קנה אלא מדרבנן ואני תמה והלא בהדיא מבואר דעת רש"י בסוכה דף מ"ו גבי לקניא אינש לולבא לינוקא כו' פירש"י דמדרבנן קונה והפ"י בגיטין כתב דף ס"ה דהירושלמי מסייע ליה והאריך בזה וכ"מ דעת ר"י בכתובות דף י"א ובאגודה שם וכן בתוס' ריש בן סורר לחד תירוצא וע"ש וכ"מ במקובצת בב"מ דף י"ב בשם הריב"ש שכתב דהא דאמרינן בגיטין זוכה לעצמו היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דאז זוכה מדרבנן כו' והכי נראה מדברי הרמב"ן שהביא שם ובדף ע"ב גבי הא דקאמר זכיה מדרבנן אית ליה וכ"נ דעת הר"ן בריש המקדש וכ"מ מדבריו בסוכה וכן מבואר מדבריו בריש בן סורר וגם הריטב"א בסוכה הביא דעת האומרים דקטן אין לו זכיה מהתורה אפי' דעת אחרת מקנה אותו וגם ה"ה לא כתב דזוכה מן התורה רק בשם יש מי שאומר ועיין נק"ה סימן שהאריך ג"כ בזה וצ"ע בקידושין דף ס"ט דמשמע דזוכה מן התורה וגם הרשב"א ריש המקדש הביא בשם רש"י ותוס' דאינו קונה רק מדרבנן והן אמת כי דעת הרשב"א עצמו וכ"ד הרא"ש והריטב"א ותוס' בגיטין ובכמה דוכתי וה"ה לדעת הרמב"ם דזוכה מן התורה. אמנם כיון דדעת הרבה פוסקים שהבאתי לעיל וכ"מ דעת הנ"י בב"מ דאין קונה רק מדרבנן אע"פ שבדברי הזכיר לענין מו"מ מבואר למעיין שם שדעתו שאין חילוק ביניהם יש לצדד ולומר כיון דאין מקום לקידושי תורה ולדידהו מי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע יש לנו לומר שמסתמא היה הכוונה לקדשה לכשיגדיל בביאה קידושי תורה ולא יכנס בספק קידושין דאורייתא או דרבנן:
מב) שוב השיב עליהם דא"כ אם נאמר שאינו קונה רק מדרבנן היא קונה מהתורה ודמי לגזל אחר יאוש כו' הנה לא מבעי' לפמ"ש ה"ה הטעם בגזל אחר יאוש דכיון שהיא קנאתו אף הוא קונה אותה ועיין בריטב"א ובמ"ל פ"ח מהלכות אישות ומשם נראה מבואר דאין ראיה לנ"ד ואמנם אפי' לדברי הר"ן דכל שקנאתו היא בנתינתו מקודשת אין זה מכריע כ"כ לומר שהוא קונה מהתורה די"ל שלא מסר לה אלא זכות שיש לו בה וגם הנותן לא נתן לה רק אדעתה דהכי שיזכה בכסף זה מדרבנן וא"כ גם היא לא קנתה רק מדרבנן:
מג) תו כתב מר דמאי דמדמי פלוגתא דמעמד ג' לכאן לא דמי וגם יש חילוק בין גזל לאחר יאוש למעמד ג' והרחיב הדבור בזה ולענ"ד אפי' אם נאמר דהתם הוי דאורייתא הכא גרע טפי שהרי עיקר הטעם דאמרינן היכא שקנו מדרבנן מקודשת אפילו ד"ת היינו משום דהפקר ב"ד כו' וכמבואר ברשב"א הביאו במקובצת בב"מ דף י"ח ועוד בדוכתי טובי וע"ז שייך היכא שהקונה יש לו יד לקנות וכיון דהפקירו חכמים שפיר קונה אף מדאורייתא משא"כ היכי שהקונה אין לו יד לקנות מה בכך שהקנו לו חכמים ס"ס אין כח לחכמים לעשות לו יד לקנות ולסברא זו כתב מר בעצמו לענין אין עדות לקטן וצ"ע במ"ש הרשב"ם בב"ב דף קל"א תנאי ב"ד שאני דהפקר ב"ד הפקר להקנות אף לדבר שלבל"ע ע"ש:
מד עוד כתב דא"ל דהיא אצלו בתורת פילגש משום שנכנסה לו בתורת אישות מסתמא ע"ד כן נשארה ואיך הוא עושה ב"ז נלענ"ד דמשום הא לא ארי' שהרי באמת היה בדעתם לעשות קידושין חדשים באיזה זמן אלא שנתעכב הדבר ואין הוכחה מדבעל מסתמא אין עושה ב"ז ז"א דאמרי' שביני וביני הוא מחזיק בתורת פילגש ועוד שהרי היא באמת אומרת לא נבעלתי והיה לנו להאמינה אלא שמר המציא חומרא דשמא הערה בזה ולאו אדעתה א"כ לא כיוונה לקידושין ולא מהני כלל וגם אין ראיה שהיה כוונתו שיחולו לכשיגדיל ועוד דבגוף הנדון לכאורה כיון שאומרת ברי לי יש להאמינה להעמידה על חזקה דגופא דמסייע לה שעדיין בתולה היא ואין להביא ראיה ממ"ש רש"י בכתובות דף ט' ביהודה א"י לטעון דשמא הערה בה כו' דז"א דדווקא בדידיה שייך לומר כן אבל בדידה ודאי דמרגשת היא ואפילו בוגרת יש לה צער וא"ל דמפותה אין לה צער כמבואר בש"ס ז"א דמפותה אין לה צער כמו באנוסה ואין הצער ש"פ אבל הא ודאי דמרגשת היא אלא כיון שפה קדוש אמר דבר זה מי ירים ראש להקל כנגדו:
מה) בדברי הרב מוהרי"ח הוסיף מר שנית ידו דא"א לפרש דעת רש"י ביבמות דאתי כר"מ ז"א דלדבר שלבל"ע לא ס"ל לתנאי ואמוראי כר"מ אע"ג שהגוף בעולם הנה אומר אני כי הך סברא לאו דכ"ע הוא שהרי התוס' בכתובות דף ח' ובגיטין ועוד כמה דוכתי כתב דר"נ ושמואל ועוד אמוראי ס"ל דלהקנות לדבר שלבל"ע קיל טפי מלקנות דשלבל"ע אלא דאנן באמת קי"ל דאפי' לכשתלד לא קנה וגם בלאחר שאתגייר כו' אינה מקודשת ועוד דהכא כיון שהוא צריך להקנות לה המעות א"כ הוי מקנה דשלבל"ע ג"כ שהרי עתה לא היה יכול להקנות לה המעות אלא לאחר שיגדיל ודמי לאומר שדה זו לכשאקחנה כו' אם לא נחלק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה ואמנם לכאורה יש סיוע לדברי מר שהרי רש"י ביבמות משמע דגריס אמרי ביה רב והיינו ר"ה והתו' כתב דהך סוגיא דלדשלב"ע לא אמר ר"מ אליבא דר"ה אתיא ע"ש אך דאעפ"כ כיון דחזינן דאיכא אמוראי דס"ל דלדשלבל"ע קיל טפי וגם דהגוף הוא בעולם וגם דאין לנו לעשות ג' מחלוקת בדבר וכ"כ התוס' בגיטין דף י"ג דלכך ילפינן מדר"מ גם בפירות דקל הדין אע"פ שאינם בעולם משום דאית לן למימר דקאי בשיטת דראב"י כו' ושפיר אפשר לפרשו דמודה רש"י לענין הדין לתוס' והרמב"ן והרשב"א כיון דלא קי"ל כר"מ אין קטן יכול לקדש שיחולו משיגדיל עוד ראיתי דבר תמוה מה שהשיב מר בהשגת מהרי"ח דלמה כתב הרמב"ם הדין בקטנה ולא בקטן. וע"ז השיב דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב מה שאינו מפורש בגמרא ותמהני דהלא מבואר בש"ס דכתובות דף ע"ד ע"ב וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות כו' ואם בעלו קנו. ואמנם לפע"ד מדברי הרי"ף נראה דלא גריס ליה ומיושב קושית הפ"י שם וכן כשהעתיקו הרשב"א והריטב"א התוספתא לא העתיקו רק פמש"פ ואין להאריך בזה שאין נ"מ לדינא והנה מפי השמועה הוגד לי שבנ"ד נתקדשה בטבעת שאולה ובזה נלענ"ד אף מר יודה דאין כאן קידושין וצריך חקירה אם אמת נכון הדבר והן אמת כי הא גופא קשיא לי דהאיך נאמר שמנהג המדינה הוא לפי שכוונתן שיחולו כשיגדיל מה נעשה לאחותינו בת לאברהם אבינו היושבת תחת בעלה והיא נתקדשה בטבעת שאולה אשר כן הוא ע"פ רוב במדינתינו כלום שמענו שמחלקים בין טבעת לטבעת מימינו לא שמענו לדקדק בקטן שלא לקדש בטבעת הניתן במתנה ע"מ להחזיר וכבר כתבתי שעינינו הרואות שמורי הוראות בישראל וגדולי הדור נעלם מהם זה רק שאדוני החכם כמלאך אלקים הודיע אותנו את זאת ואיך נעמיד זה בדעת הקטן ע"כ מכתב א"א מ"ו הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר מנחם מאנש ז"ל וגם יש בידי אשר כבוד דודי מ"ו הגאון ז"ל הוסיף שנית ידו להגאון מפראג ז"ל ולא העתקתי פה כי בצפייתנו צפינו שיצא לאויר חיבור תשובתו ז"ל אשר נפלאו מאד כידוע ומפורסם לכל שואבי מימי תורתו ז"ל: