בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה מד
שאלה שכתבנו להגאון מוהר"ר רפאל האב"ד דק"ק אה"ו יע"א על תשובתינו שהשיב לנו כאשר נדפס בחיבורו ושב הכהן סימן ל"ז:
וזה יצא ראשונה כתב מר וז"ל והנה מה שרצו הרבני' כו' לצדד להתיר משום דאין לומר בכה"ג אדם יודע כו' לפע"ד אין להתיר מטעם זה ואפילו לעשותו סניף כיון שבנ"ד הקטן קידש בעצמו עכ"ל הנה דעת הגאון מופת דורינו אב"ד דק"ק פראג (עיין בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא ובתשובות הקודמין) ולענין דינא גם אנחנו בתשובתינו הראשונה כתבנו שבנ"ד שהקטן קידש בעצמו אין לחוש כלל וגם הזכרנו דעת הראב"ן ב כתב מר להשיג עלינו במ"ש די"ל כי תיקנו רבנן קדושין בקטנה דוקא בעודן בקטנות אבל לענין אחר שנתגדלה לא תקינו כלל כיון שאז יכולין להיות קידושי תורה וכוונתינו מבוארת דאם בעל אחר שהגדילה הוי כאלו בועל בלא קדושין כלל והוי בעילת זנות אם אין בדעתו לקדשה בביאה זו וע"ז השיב מר שהוא שלא בדקדוק ודאי א"ל דפקע קידושין דרבנן אלא כיון שיש בידו לקדש קידושי תורה אמרינן שבעל לשם קידושין גמורים דאורייתא שוב ראיתי בתשובת הריב"ש סימן קצ"ג בסופו שכ"כ להדיא עכ"ל והדברים מתמיהים שהרי האדם יראה לעינים בתשובות הריב"ש הנ"ל כמו שכתבנו שהרי כ' וז"ל ומה שאמרו בפרק המדיר הטעם משום דאין אדם כו' לא שעד עכשיו היתה בעילת זנות אלא שמכאן ואילך כיון דשניהם גדולים ואפשר בקידושין גמורים אם לא היה דעתו לקידושין גמורים היה בעילתו ב"ז והוא כדברינו אלא שכ' שם עוד א"נ דביאת זנות לאו דוקא אלא דקרי הכי לפי שאינה מקודשת מדאורייתא וכלשון הזה כתבנו גם אנחנו בשם חידושי הרא"ה דכל אדם רוצה שיגמרו נשואיו שיהיו קידושין דאורייתא ואח"כ כתבנו ועוד י"ל דאף כי תקון רבנן כו' שדברינו ממש כדברי הריב"ש ז"ל:
ג) כ' מר דאפילו אם בעל פ"א כשנתגדל שלא בעדים אמרינן דמסתמא לא היה לשם קידושין והביאה ראשונה שהיתה ע"י יחוד בעדים היה לשם קידושין וכל מדות חכמים כן הוא. הנה הדברים מתמיהים דהא ודאי כל שבעל בלא עדים יעשה בעילתו זנות א"כ אינו מקפיד על ביאת זנות אפי' יש כאן עדים ל"ח לקידושין כמ"ש בתה"ד סימן ר"ט ולדחות ולומר דהתה"ד לא מיירי אלא דוקא שזה פרוץ בזנות אין נראה כמבואר למעיין בשו"ת דרכי נועם במה שהביא שם בשם תשובות מהר"י בן לב. ומ"ש בענין מ"ש שהריב"ש חולק עם הרשב"א וע"י כ' מר דליתא שבאמת הריב"ש מיירי שנשאו בנימוסי הגוים כו' הנה גם אנחנו כתבנו כמו כן בתשובתינו השני' שהארכנו הרבה בזה וגם הבאנו לראיה ממש אבל המיחד עם אשה כו' וכדברי מר ממש והרחבנו שם הביאור מה שנראה מדברי הטור סימן קמ"ח שחולק עם הרשב"א בענין גט ישן ומחלק בין ארוסה לנשואה ודוחק לומר דשם קאי אגט ש"מ ואין כאן מקום להאריך ד ומ"ש בדברי הד"מ ב סימן תקמ"ט עדיין צ"ע גדול בר"ן פרק כל הגט לא נזכר כלל מדין זה גם בסוף פרק הזורק לא כתב כלל מזה ומה שכתוב בסוף פרק הזורק כו' וזה פשוט גדול שא"א לטעות כלל כו' ולענ"ד תמוה דודאי לא יעלה על הדעת שהד"מ כיוון לדבריו אלו שכ' הר"ן בסוף פרק הזורק ולהדיא כ' זה בשם הר"ן פרק כל הגט וכן הוא באמת שם בר"ן ובמתני' דהכותב טופסי גיטין בסופה וז"ל דהתם הוא בנתיחדה בעלמא אבל הכא כיון שנשאת ודאי נבעלת חשבינן לה ובכי הא אמרינן דאינו גט עכ"ל ופשוט שלזה כיוון בד"מ וכדברי הר"ן הללו כתבו גם התוס' והרא"ש ביבמות דף נ"ב והתוס' בגיטין ג"כ אלא שקושי' הב"ש צ"ע לכאורה על הרמ"א שאין הגה זו ענין לכאן כלל. ומ"ש מר להביא ראיה מדברי התוספות ביבמות דף י"ב לשיטת הרא"ה נלענ"ד שהתוספות רוצים ליישב אפי' אם נדמה הך דהכא לסבלונות שמבואר במרדכי ובטור סימן מ"ד לשיטת ר"ח דחוששין שמא כבר קידשה בפני עדים והלכו להם למה"י וא"כ ה"ה הכא כיון שילדה ע"כ שבעל ויש לנו לומר שהיו שם עידי יחוד ולא דמי לנ"ד משום דכאן מחזיקינן איסורא ואמרי' להיפך דשמא לא היה לו ע"י ולא בעל ובלא"ה כבר הוכחנו מכמה פוסקים דבנ"ד ל"ח שמא בעל בעידי יחוד ויותר מזה הארכנו בתשובתינו השני' דבכה"ג דהכא י"ל דע"כ לא אמרו אין אדם עושה כו' משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא והיינו דוקא כשיש עידי יחוד לפנינו וכן האריך בזה הגאון ממיץ. וא"כ בנידן דידן איכא תרי ספיקי שמא לא בעל כלל מחמת שלא היו ע"י ואת"ל בעל שמא אעפ"כ לא היה שם עדים שיצרו תקפו ובעל דע"כ לא כתב הרמב"ם אלא שחזקה על כל איש מישראל הכשרים שאינו עושה ב"ז כל שבידו לעשותה בעילת מצוה הא לא"ה לא משא"כ בההיא דהתוס' שילדה א"כ י"ל שמא היה שם עדים באמת בשעת הביאה. וגם י"ל דדברי התוס' אלו הם דברי הרשב"א הידוע בכל התוס' ואזיל לשיטתו בתשובת מיימוני שמספקא ליה דילמא דבר שסתמו כך כאלו איכא עדים דמי והרמב"ן ביבמות באמת כתב בד"ה קודם הזמן הזה כו' כגון שנשאת קטנה ואחר הזמן הזה אנסה אחר חופתה שלא לשם אישות כו' (וע"ש כי המגי' שהגי' שם שפירש שבעל טעה כי לא ידע פירוש תיבת אנשא ובאמת צ"ל אנסה והיינו שלא היו שם עדים וא"כ ממילא הוא שלא לשם אישות):
ה) מ"ש לסמוך על ההיתר דלא נבעלתי ומדמה לה להיא אומרת לא קדשתני בתשובותי' השני' הארכנו שצ"ע לכאורה לסמוך על היתר זה דהרי אף אם נאמר דהכא לא הוי איתחזק איסורא עכ"פ איתחזק היתרא ודאי לא הוה וחזקת פנויה אזדא ליה במה שנתיחדה עמה פעמים רבות וא"כ אין דמיון לאומרת לא קדשתני דאיכא חזקת פנויה ואפילו בשותקת אם לא נימא דכהודאה דמיא אינו נאמן משא"כ כאן והדבר מבואר בר"ן בפרק האומר התקבל גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' דאין הקרובות נאמנת לומר לא נתקדשנו משום דהוי דבר שבערוה ואף על גב דלא איתחזק איסורא אין ע"א נאמן ע"ש ואף הרמב"ן י"ל דע"כ לא קאמר התם דעדות הקרובות מהני היינו משום דבאות לפנינו לב"ד ומסייע להו חזקת פנויה ומאי דקאמר לא איתחזק איסורא ל"ד דה"ה אם איתחזק היתרא ע"י אמירתן וראיה מזה שהרי הרמב"ן ריש גיטין כתב ג"כ דבדבר שבערוה אפי' לא איתחזק איסורא אין ע"א נאמן ע"ש ואמנם במהרי"ק שורש דעתו דכל היכא דלא איתחזק לא איסורא ולא היתרא ע"א נאמן ודחק לפרש דברי התוס' בריש גיטין וגם בתשובות מיימוני ובהגהות מרדכי בקידושין ר"פ האומר מבואר דנאמן ע"ש גבי שליח שטעה ואמר לי ואנחנו הארכנו לברר שלכאורה נראה עיקר כהרמב"ן והר"ן דהרי ילפינן דבר דבר מממון ובממון ג"כ היכא דליכא חזקה אין ע"א נאמן וראיה לזה ממ"ש ביבמות דף ך"ח סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח ולדעת הנימוקי יוסף אפילו שבועה א"צ ואיך שיהיה עכ"פ לדעת הרמב"ן והר"ן שאין ע"א נאמן א"כ פשיטא דבע"ד לא מהימן ואינה נאמנת לומר לא נבעלתי ואם כן נפלנו ברברבתא להכריע נגד הרמב"ן והר"ן ז"ל:
ומ"ש לתרץ עפי"ז קושיית הרשב"א בענין מיכל איך הותרה לדוד הנה בעינינו יפלא שאם באנו לומר שקטנה היתה א"כ י"ל שעדיין היתה קטנה כשהוחזרה לדוד ואע"פ שכתב רש"י ששהתה אצל פלטי שנים רבות מ"מ הרי לפי מאי דאיתא פרק בן סורר שדוד נשא בת שבע כשהיתה בת שש שנים וא"כ לק"מ בלא"ה ועוד דשמא לא הביאה סימנים עד אותו זמן שהוחזרה לדוד ואמנם נלענ"ד להוכיח דע"כ מיכל נערה היתה שהרי בילקוט שם איתא וייקר דוד מאוד מלמד שנתייקר שמו בהלכה כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה שמחו אמרו כתוב בתורה ואיש כי יקח אשה חדשה כו' והם לא ידעו שדוד חכם גדול בתורה ודרש ה"מ לדבר רשות כו' ואם איתא דקטנה היתה ה"מ למימר שדוד חכם גדול היה ודרש אשה ולא קטנה כמבואר בדוכתי טובי אע"כ דנערה היתה בשעת נשואין וקשי' ליה לרשב"א שפיר ובלא"ה י"ל דהרשב"א אזיל בשיטת הרמב"ן רבו דע"א לא מהימן בדבר שבערוה וגם דבכי הא אפילו מהרי"ק מודה דהוי כמו איתחזק איסורא ועוד דאכתי לא הועיל מר בתירוצו למ"ד דס"ל פלגינן דיבורא וגם דעדיין קשה לדעת הרמב"ם דס"ל דקטנה ג"כ אסורה לבעלה אם זינתה וא"כ מוכרחין אנו לתירץ הרשב"א ועי' ברד"ק שהוא ג"כ מתרץ קושי' זו ודבריו צ"ע אכ"מ:
ז) הקשה מר על תירוצו של הרשב"א שכתב שלא בא עליה פלטי כו' וע"ז כתב דהא קיי"ל ניסת אע"פ שלא נבעלה אסורה כמ"ש הרא"ש והריב"ש כו' הנה מה שנרשם בש"ע הרא"ש הוא ט"ס שלא נרמז זה בדברי הרא"ש כלל ומ"ש בד"מ וכ"כ הרא"ש ז"ל צ"ל וכ"כ הרי"ט שכן מבואר בריב"ש תק"ח ואולי כיוון להריטב"א שהביא כן הנ"י בשמו ולעיקר הקושי' י"ל דבאמת גם הרשב"א מודה לסברת הריטב"א אלא שכיון שדבריו אלו גזירת חכמים הוא בימי דוד עדיין לא גזרו זה ואדרבא על הרשב"א סימן אלף קפ"ט קשה דמה ענין קושיה זו לנדון דידיה דשם האיסור משום גזירת חכמים ועיקר הקושי' גבי מיכל היא דאפילו מדאורייתא ליתסר וכמ"ש ב סימן י' ומ"ש מר עוד דמ"ש מב' עדים דפסקי' דאפ"ה אסורה ואיך כתב הרשב"א לתרץ דנישאת ע"פ הוראת ב"ד וכן הקשה בט"ז (וע"ש שתמה על הרשב"א דהסוגי' מלאה פ' כ"ג דלא בא עליה פלטי הנה הרשב"א סימן כ' תירץ זה וב סימן קפ"ט דחיקא לי' לומר שעשה ע"פ נביא וכן מ"ש למה הצריכה תורה קרבן לצבור כו' האדם בשבועה פרט לאנוס צ"ע דאין זה דמיון לכאן ואין פנאי להאריך) ולענ"ד בלא"ה לק"מ על הרשב"א לשטתו שכ' בחידושיו ביבמות דף צ"ה הטעם דקנסינן לה בב' עדים משום דלא דייקא ולא משום חשש שמא יאמרו כו' הלכך שפיר כ' בההיא ד סימן אלף קפ"ט שהיא נדונית כמזידה וקנסינן לה מה שלא עשתה שאלת חכם ולא דייקא משא"כ בעובדא דמיכל כיון שהורו לה ב"ד של שאול שדעתה אמלוה מאי הו"ל למיעבד והרי ב"ד של שאול הוא ב"ד הגדול באותו שעה וכי יש לה לחזור ולשאול פי ה' בבתי מדרשות של שמואל הרמתי וכה"ג משא"כ בעדים אכתי הו"ל למידק והיה מתגלה לה שבעלה חי ולכך גם רמ"א הביא דין זה להלכה היכא שהורו לה ב"ד בטעות וניסת דלא תצא דאין לך אלא שופט שבימיך:
אמנם לכאורה צ"ע על רמ"א שהרי איהו ס"ל דטעמא דתצא מזה ומזה משום שמא יאמרו גירש זה כו' ועי' בב"ש סימן קנ"ט וס"ס ט"ז שפוסק כהרא"ש. אך ז"א דאף לשיטת הרא"ש הטעם משום קנס חיישינן שמא יאמרו גירש וכמבואר בפוסקים משא"כ היכא דליכא קנס לא שייך זה ואמנם בדברי מהרי"ק בתשובה מבואר שם דפליג על הרשב"א והביא ראיה דאפי' בב' עדים לא אמרינן מה הו"ל למיעבד ועוד דגם כאן שייך דווקא ע"ש וכבר רמז הב"ש לתשובת מהרי"ק הלזו ואין פנאי להאריך ומ"ש מר על הרשב"א דמה ענין קרקע עולם לכאן יראה לענ"ד דזה נכון ע"פ מה שמבואר באהע"ז סימן ך' ע"ש בב"ח ובחלקת מחוקק:
ומה שהאריך בענין אם נאמנת אשה לומר לא נבעלתי היכא שנבעלה מכבר והביא זה מסוטה ומנדה. הנה נחזי אנן בההוא דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דאמרינן הן הן ע"י כו' ומבואר בתשובות מיימוני הלכות אישות סימן א' דהוי ודאי גמור וכן בההוא דגט ש"מ אע"פ שכבר בעל וכן בההוא דקטנה שלא מיאנה לשיטת הרא"ה אנו אומרים דכ"ע סהדי ואם איתא שנאמנת לומר להיפוך איך שייך בזה כ"ע סהדי וגם ראייתו מהתוס' דסוטה צ"ע ועכ"פ לכאורה נראה משיטות הפוסקים שאין לבנות יסוד על היתר זה אם לא לדעת הרמב"ם והרא"ש דס"ל דהוי ספק והדבר צ"ע. ומה שהאריך מר לתקוע מסמורת בהך דהחזקה דרבא אין כאן רק ספק ואם לא בעל אפי' לא בדקו כלל נמי לא חיישינן שמא היה לו ב' שערות משום דלא הוי רק ספק. הנה המעיין בדברי הרשב"א בת"ה הל' נדה בדיני כתם שכתב וז"ל אע"פ שקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים כדרב כו' ה"מ בדבעל אבל לא בעל לא כלומר הואיל וליכא לספוקי בספק דאוריי' ובכתמים דספיקא דרבנן הוא אין חוששין שמא נשרו ואלא מיהו היכא דלא בדקו חזקה הביאה סימנים ואפילו למיאון וכדרבא ועיין ברשב"א חולין דף י"א שכתב גם כן טעמא משום דאין סומכין על החזקה היכא דאיכא לברורי וכ"כ הט"ז באהע"ז סימן טעם זה ג"כ ועיין במ"א. ועיין בב"י ביו"ד סימן ק"צ שכתב כלשון הרשב"א כתב גם הרבינו ירוחם וכן פסק שם הטור והש"ע דדוקא אם בדקו ולא אשכחיה אין חוששין אבל כל כמה דלא בדקוהו חוששת לכתם דמסתמא הביאה כיון שהגיע לכלל שנותיה (והמעיין בדבריהם יראה שאין מקום לדחוק ולפרש בדבריהם דדוקא באפשר למיבדקיה אז אם מוצאת כתם חוששת לו הא לא"ה מקילין ועוד דשם אין טעם לדבר זה כלל) ולפי זה לכאורה הטור והש"ע דבריהם סותרים זה את זה שהרי בח"מ סימן ל"ה משמע בדבריהם כדעת הרא"ש בתשובה כלל ל"ג דמשמע דווקא אם בדקוה מהני עדותו כשנמצא עתה ב' שערות וצ"ל דס"ל דגבי חזקת ממון לא אמרינן חזקה זו וכן לענין חליצה כיון דאיכא חזקת איסור לשוק לנגדה גם מ"ש בדברי הש"ג שמה שהוסיף הסמ"ג לומר בשם ר"ת דאפילו לא בעל אחר זמן אין בודקין אותה הטעם דאע"ג דהוי ספק דרבנן אפ"ה חיישינן משום דהוי ספק מחסרון ידיעה ואינו ספק לענ"ד לא משמע כן שהרי גבי גבינות בסימן פ"א חשבינן זה לספק אע"כ כמ"ש הט"ז ביו"ד סימן צ"א דהיכא דהספק הוא לכל הדור אזלינן בתר ספק חסרון ידיעה ג"כ וה"נ דכוותיה וגם דברי התוס' בב"ב פרק מי שמת בשיטת דבריהם מורה דס"ל דחזקה דרבא בא מהני אפילו לגבי חזקת ממון וא"כ לכאורה אין לעשות מזה ס"ס כלל. ועוד נלענ"ד דלא שייך בכאן לס"ס כלל דילמא לא בעיל ושמא לא הביא שתי שערות משום דהא ודאי אמרינן דבעל עכ"פ בקטנות וא"כ עיקר הספק אם בעל משהגדיל או לא בעל משהגדיל וא"כ אין זה ס"ס כלל כיון שבספק דילמא בעל ע"כ כוונתינו משהגדיל בעל דעל בעילת קטנות אין כאן ספק ואין נפקא מינה כלל והוה שם ספק חד דסוף סוף בקטנות בעל ומשהגדיל לא בעל ואפי' אם נאמר דזה הוי ספק ספיקא מ"מ נראה דאין לסמוך ע"ז להקל משום דאם נאמר שעדיין לא הביא ב' שערות א"כ י"ל להיפך כיון שהגיע לכלל שנים ולא הביא שערות שמא הוא סריס ונעשה גדול מבן י"ג שנה וליכא למיזל בתר רובא משום דיש כאן ריעותא שלא הביא ב' שערות בזמנן וכמבואר בב"ש סימן קנ"ה ס"ק י"ט ע"ש וא"כ יש כאן ס"ס לאיסור אם נאמר שבעל חדא שמא היה גדול והביא אז ב' שערות ואת"ל לא הביא שמא סריס הוא לגמרי ועוד י"ל שלא להתיר מטעם ס"ס זה משום שזה אפשר שהוא בעולם למחר ובא בפנינו ונמצא בו שערות והרי אתה מקלקלה ובניו ממזרים:
ומ"ש בענין חופה קונה ופירשנו הטעם בר"ן משום איסור יחוד ע"ז כתב מר כי דברי הר"ן משמע להיפך ומטעם ס' קאמר שמא נתכווין לקנות בחופה זו הדבר תמוה שהרי הר"ן כ' לחלק בין ביאה לסבלונות משום דבסבלונות מחית אינש נפשיה לספיקא ואמרי' שע"ד קידושין הראשונים שלח משא"כ בביאה וא"כ מדוע בסבלונות נאמר שמא כיוון לקדשה בסבלונות אלו אלא ע"כ כל היכא דליכא אסורא מחית נפשיה לספיקא ועושה ע"ד קידושין הראשונים וה"ה בחופה אם לא מטעם יחוד או מטעם אחר שכתבנו מכיון שכנסה לביתו מסתמא מבטל התנאי ודמי לחזקה דאין אדם טורח וכו' דמה"ת נאמר שמא ביטל התנאי ונתכווין לקנות בחופה זו שמא גם חופה זו ע"ת כמו הקידושין:
שוב ראינו שהרגיש מדברי הר"ן וכתב דהר"ן האמת נקט דאין בסבלונות חשש איסור אבל לדינא אין לחדש ותימא דאדרבה מנ"ל להר"ן לבדות מלבו ולחלק בין חופה לסבלונות ולהוכיח דהרמב"ם ס"ל חופה אינה קונה דהרי גבי תנאי מהני כנס לבד ובמלוה לא מהני אלא בבעל לבד וא"ל דדמי לסבלונות כו' וחזינן דהכריח זה מדגבי תנאי מהני כנס וא"כ נראה מה דכנס דמי לבעל דאמרינן בה אין אדם כו' ובאמת איסור יחוד חל גם עלי' ודמי ממש לביאה דאמרינן שכיוונו לקידושין ומה שהביא שם מדברי התה"ד. והנה לפי דבריו שם אין מקום להאמינה שלא נבעלה שהרי טוענת תמורת המנהג שלא נבעלה משהגדיל ובעלמא אמרי' רוב בעילת אחר הבעל ובתשובתינו השני' הארכנו שאין מקום לחששות אלו כלל: דברי זעירא