אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה מג

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה מג

שאלה מב

ע"ד השאלה דשאילנא קדמיכון. האמנם ידעתי כי יפלא בעיניכם מדוע אחרו פעמי זה זמן זמניהם. אפס גם עתה אשר נשאני לבי לדבר באלה יען כי קוצר המשיג ובגידות הזמן ועול הצבור וחלישת המזג באחת מהנה יניא לבב אנוש לדון ולהורות כ"ש בהצמדם יחד. ומה גם בהצטרף עליהם חומר הנושא ועומק המושג לבב איש בקרבו המס ימס וישים יד על פה. והנה ארבעה הראשונות בעונות עלי היו כולנה והאחרונות באותנה שתים הן הנה קוראות הנדון שלפנינו ע"כ זחלתי ואירא מחוות דעי מ"מ לבלתי השב פניהם ריקם ולעשות רצונם וחפצם ע"כ אמרתי לבא עם הספר. אפס מעלתם האריכו למעניתם ולא הניחו מלא מענה בכל מקום שידו של אדם מגעת לעקר ולטעת. ולאחוי חורפא ודעתא צלותא כמאן דאיתא לאבוה ואימיה במתא. ואנא לא מצינא לאסגויי בהדייכי על הדרך הזה ואתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר אתי. והעבודה שאפילו קריאת מגילה עפה קשה עלי אף כי לעמוד על כל קוץ וקוץ מקום שאמרו להאריך וענינים הללו רחבים מני ים ומי יתן ואוכל להשתעשע כחפצי בתורת ד' ולהעלות עם הספר את כל אשר עם לבבי ברם השתא לית אנא יכיל למיקם עלה ע"כ נקטה נפשי בקצרה בנוגע לעיקר הדין ואם לפעמים אגב אורחא רגע אדבר במה שחוץ לדבר הזה הוא לבד להראות דחביבין עלי שמעתייהו ומד' אשאל עזר לבלתי הכשל כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:

וזה החלי בעזר החונן לאדם דעת מה שהאריכו מעלתם בדברי ר"י בר"י ז"ל ז"ל המובא במהרי"ק. הנה מה שהקשה שארי האח נפשו הרב הגאון אב"ד דק"ק פראג נ"י גם עיקר תירוצו כבר קדמו בזה אורן של ישראל מהר"י טראני ז"ל וסברתם לא נפלאת למעיין בר"ן גבי כיז' לקטן. האמנם מה שתי' לקושית חתנו שארי הגאון נ"י דלמה יגרע ייעוד משאר קידושין וכתב משום דהוי ערוה להאב לא מצי לזכות לבנו משום דחב לאחרים עיי"ש וא"כ הא דמסקינן דאין ייעוד לקטן הוי דוקא במקום דהוי ערוה לאב וזה ודאי דחוק ורחוק ותו דעלי' אני דן דבגדול גופיה מנ"ל ונהי דאמרינן דמודים חכמים לר"א היינו אליביה דאמת דדינא הכי אבל אכתי לא אשמועינן תלמודא מנ"ל הא ותיקשי להפוסקים דאפי' ע"י שליח לא מצי תפיס במקום דחב לאחרים. וראיתי שהגאון הבליע בנעימות דבגדול גזירת הכתוב הוא ולא ידענא היכא. האמת שמהרשד"ם כתב ככל דברי הרב בא"ע סימן קס"ב שלדעת הפוסקי' דאפילו ע"י שליח לא מצי תפיס קשיא ליה שליח בקידושין ואי משום דזכי לנפשיה תיקשי היכי דהוי ערוה לדידיה א"נ למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ותירץ כדתירץ הגאון נ"י דשאני התם דלדעתה היה והוא פשוט. ולדעתי מעיקר הדבר לא היו צריכין לבא משום איסור ערוה דבפשיטות נמי לא דמי הך למגו דאי בעי זכי לנפשיה דבשלמא גבי מציאה וחוב זכיה דנפשי' ודאחרינא שווים הם בענין החוב המגיע לאחרים בתפיסתו משא"כ הכא דנהי דגבי דידה החוב שוה מ"מ לגבי קרובות איכא בדאחרינא מאי לא שייך בדידה ואפילו אם נאמר דלא משגחינן בחובה דלא שייך בגופה הנה בגופה נמי איכא חובה אי מיית הוא דמתסרא לקרובותיה ובכן נמי משכחת לה דאית ליה אח מאם ולפ"ד היה אפשר ליישב תשובות הגאון נ"י דהא בנו בהדיא כתיב והוי גזירת הכתוב מ"מ רואה אני שזה כעין מערכה על הדרוש דודאי עיקר קושית הגאון חתנו נ"י כיון דבעלמא קידושי קטן ע"י אביו הוי קידושין משום זכיה למה יגרע כח הבן ממנו בזה נמי דמהי תיתי לן לחלק בין קטן לגדול בזה ואיהו משני ליה כיון דיעוד לא שייך בגוויה לא שייך זכיה והיא גופא קשיא אמאי לא שייך יעוד מטעם זכי' כעין דמועיל שליחות לגדול אף דבעלמא אינו מועיל ועוד אני אומר דאע"ג דבע"כ הך כסף דמסר לו הוי כאילו האב מוסרה לקידושין ואפי' לר"י ב"ר יהודה דייקינן דהוי כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושין מפלו' והוי מסיר' ורחמנא אקני' לו או להני כאילו האב יקנה. ועוד דזימנין דלא הוי כ"א בן קטן והיכא דהוי ערוה והאב לא מצי למיקני' כ"א בשביל ייעודא דהאי ברא וזכי' דנפשיה הוא וכ"ש דמצות הבן על האב להשיאו אשה וזכיה לנפשיה היא אמנם האמת שאין צורך לאורך דודאי קדושי יעוד גרועי תדע שהרי אינו יכול לייעדה לשום אדם כי אם לבנו וזה ודאי גזירה הכתוב הוא ולא מטעם שליחות וקטן אימעוט אליבא דאמת מטעם אין יעוד אלא לדעת. והכי משמע לישנא (ואדרבא לשון זה דמה טעם קאמר הוי קצת סיוע לר"י ברזיל"י) א"נ דס"ל דסתם בנו משמע דומיא דידיה ואין לך בו אלא חידושו אך בתירוץ עיקר הקושית הנה מלבד מה שפלפל הגאון נ"י בזה ומה שעמדתם עליו בענין התראת ספק שיש בזה דברים ארוכים קשיא לי בפשטות דלפי דבריהם אכתי מאי מקשה ר' זירא לר"ל דילמא ר"ל נמי לא קמיבעיא ליה אלא אם יוכל ליעדה שתהא מיועדת מיהת עד שיגדיל ויתרצה דדילמא קדושי יעוד גריעי משאר קדושין (כמו שהוא באמת נראה לדעת ר"י ברזיל"י) ואפילו למיהוי ספיקא נמי לא מייעד ובנו דומיא דידיה דחידוש הוא כמו שנתבאר לעיל או דילמא בנו כל דהו ול"ש בגדול ול"ש בקטן כל חד כדאיתיה בקדושי דעלמא איתיה ביעוד ואילולא דמסתפינא מהבלן של ראשונים שכולם חברו בקושיא זו הוי אמינא דלא קשיא כלל דודאי לפי סברת המקשה דלא ס"ל דממיתה לחוד אימעט ע"כ לומר אין הכי נמי דלא חלו קדושין משא"כ לפום המסקנא דאמרינן מאי הוי עלה משמע דמספקא לן דאפשר דממיתה לחוד ממעטי' קרא א"כ אפשר דיש אישות לקטן כיון דללישנא דקרא לא ממעטינן יעוד מטעם שאין יעוד אלא לדעת א"כ אפשר דבעלמא יש אישות לקטן לענין איסורא מיהת. ועוד היה מקום אתי ליישב על פי מאי דאיכא למידק בשמעתיה דבעיא דר"ל לענין אירוסין עי' שם ור"ז נסיב ליה קרא דגבי נשואין ודוק אלא שהדברים ארוכים וכבר מחו ליה מאה עוכלי להאי דינא וגזירת עירין פתגמא דלא למיחש לקדושי קטן וכמ"ש כל הראשונים והאחרונים וכמו שהביאו מעלתו ג"כ ולא נצרכה אלא לפלפול' בעלמא:

ולמיחוש לדברי הב"ח דתקינו ליה רבנן נשואין בסמוך לפרקן כבר נראה מדעת כל הפוסקים דליתא וכן משמע להדיא בתשובות הרא"ש מהגהות מרדכי סוף קדושין ועוד אני אומר דאיכא למיחוש טובא לסברת הגדולים האוסרים להשיא לקטן מכל וכל כמ"ש הרשב"א ז"ל ומוקי לה לההוא דסמוך לפרקן בגדול וזה מבואר לענ"ד דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הב"י אע"פ דהרש"ל והרמ"א ושאר רבותינו חכמי אשכנזי ז"ל השוו דעתו לדעת התוס' ז"ל חדא דאי כדבריהם היה לו לכתוב בהיפוך אסור להשיא כו' ומצות חכמים הוא כו' או לכתוב מצות חכמים הוא כו' סמוך לפרקן וקודם לזמן הזה אסור וזה פשוט ומבואר ורגיל בשות' דהרב ז"ל ותו נעלם מהם מה שכתב בהדיא בפרק י"א מהלכות אישות:

שוב מצאתי בתשובות מוהר"ר בצלאל אשכנזי שהביאו מעלתם הביא ג"כ ההוא דפרק י"א ונוראות נפלאתי על הגאב"ד דק"ק פראג שרצה בפלפולו להוכיח מדברי הרמב"ם גופיה היפך הב"י ע"פ מה שרצה לתרץ קושית תי"ט אמאי לא הביא הרמב"ם דקטנה אוכלת בתרומה דרבנן עי' שם ואחרי המחילה הראויה לא זו העיר ולא זו הדרך כי מלבד סברת המל"מ קשה מאד כאשר כתב בעצמו בשם הריב"ש בפשיטות דאין עברה מצוה עוד חס ליה להרמב"ם ז"ל לדחות משנה דתנן בבחירתא מפסק הלכה בשביל קושי' זו ולאוקמי סהדותא כר"א בחדא ופליג עלה בחדא ודוק ותו דהרמב"ם פסק דבחרשת אפילו השיאה אביה אינה אוכלת תרומה מטעם זה ובקטנה אוכלת אפילו בדאורייתא עם שיש ליישב בדרך רחוקה ובלא"ה איכא למידחו קושית התוספות בכמה אופנים וגם קושית רש"י ז"ל אלולי דמסתפינא אמינא שיש לדחותה עי' ריש פרק מי שהחשיך ודוק עי' בחידושי הרשב"א ז"ל בגיטין וכמדומני שגם הרב ז"ל לא אמרה אלא לחדודי ואיידי דאייתי מדרשא חביב' ליה מיהת לקושטא כבר נתבאר דלדעת הרמב"ם אין נשואין לקטן כלל ועוד אני אומר לענ"ד דלהרמב"ם לא מקדשינן ליה לקטן אשה כלל אע"ג דנקט בפרק י"א אין משיאין עד שבודקין אותו ויודע בו שהביא סימנים. ולכאורה לא מצינו שורש לזה ואין דרך הרמב"ם להביא דין מדעתו אא"כ תליא ליה ביראה ליה ובאמת הטור לא הביא אלא בן י"ג שנה ולא מצאתי מי שהעיר בזה. ונלענ"ד דהרמב"ם ז"ל פי' כן לההוא דר"נ אמר שמואל בבבא בתרא דף קנ"ו דאמר בודקין לקידושין דהיינו שאין מניחין לקדש לו אשה כלל עד שיבוא לכלל שנים ויבא שערות והיינו דמקשה עלה בגמרא וכי מאחר דבדקינן כו' עי' בתוספות ודוק באופן דנלענ"ד בפשיטות דהרמב"ם מדעת האוסרין להשיא את הקטן וקרוב אני אומר שלדעתו לכתחלה צריך קדושין אחרים לכשיגדיל וכדאיתא בה"ג. לדברי בד"ז הגאון ב"ש ז"ל סימן ס"ז צ"ע במ"ש שם ויש עוד מקום אתי בעז"ה להאריך במה שצ"ע בסוגי' שם אלא שכבר הארכתי במה שאין צורך לנדון שלפנינו. גם בשאר דברים שהאריכו מעלתם בפילפולא נניח כעת. סוף דבר הכל נשמע שאין לחוש לזה כלל ובענין היחוד הנה רוב האחרונים שהבאתם בפלפול הארוך הזה אינם מצוים אתי ואפילו ספר פני יהושע איננו בידי ומכולם אין אתי כי אם ספר נודע ביהודא לשארי הגאון הנ"ל אשר מידו היתה זאת לי. והלואי יחנני ה' יתעלה ויזכני לשבת במנוחה לעבדו מתוך הרחבה ולעסוק בדברי הראשונים ז"ל משא"כ עתה בעונותי שרבו הזמן קצר בני אמי שמוני נוטרה את הכרמים וכרמי שלי לא נטרתי לכן גם ישנים צפנתי ומה אעשה לאלה החדשים מקרוב באו ע"כ לא אאריך לבד קצת במה שבא בדברי מעלתכם ומה שהקשה בס' תורת יקותיאל גם אנכי עמדתי ע"ז ובאמת היא תמוה מאוד וחתרתי להשים על הדרך שכתבתם אלא שהארכתם עלינו את הדרך ואני קצרתי ובאופן אחר קצת מ"מ לא נמלט מן הקושיא גם מה שהביאו מעלתם דהריב"ש חולק כבר הרגיש בזה בספר כנה"ג ובשאר אחרונים ז"ל גם מה שכתבתם על הראיה של הרשב"א מתו' כתובות כמדומני שכבר הרגיש בזה בס' בני יעקב על העטור מ"מ מי יעמוד מול הני תרי אריוותא הרשב"א והרא"ש ז"ל והריב"ש נראה שאז לא ראה דבריהם שכן כתב שאין ספריו אתו ובכיוצא בזה רגילין לומר אלו שמיע ליה הוי הדר ביה ומ"ש הכנה"ג ליישב דבריהם גם יחד בענין לא נהירא לי וגם שיש לחלק בזה בענין נדון שלפנינו דהא אין לך לבו גס בה יותר מזאת שמפתו תאכל ובחיקו תשכב. שוב העמיקו לדבר מענין הביאה עצמה והנה מה שהאריכו ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא ההוא דקטן שבעל וכתבו דבקטן איכא טפי למימר דלא בעל לשם קידושין אלא לשם זנות בעלמא דאפילו כי שדוך נמי לא הוי ובזה רצו ליישב דקדוק ספר באר יעקב גם ליישב קושית הרשב"א והריטב"א בקידושין גבי סבלונות דלתני קטן לחודיה ולזה רוצה לומר דס"ל להרמב"ם דבקטן באמת אפילו בעל לא מהני דאפילו הוי קידושין דידיה כי שדוך מ"מ בביאה לא חיישינן כתשובות הרמב"ן וברייתא דיבמות מוקי לה כהרי"ף דמיירי במיד וכמו שפי' הרשב"א ולפי שהוא אינו מצוי לכך לא הביאו ע"כ תורף דבריכם. ועם שהוא דבר חכמה (ואף ע"ג דגבי סבלונות אמרי' בהיפך היינו משום דלית לן למימר כ"א או על דעת קידושין הראשונים או לשם קידושין חדשים דמסברא אין לנו לומר דיהיב לשם מתנה דעלמא משא"כ גבי ביאה דאפשר לא הא ולא הא אלא להנאתו קא מתכווין ותדע דהא ל"ח ליה בשדיך כמ"ש לקמן) אינו נוח לי כלל חדא דלדעתי אין דעת הרי"ף כלל לומר דבעל משמע מיד דווקא דמהי תיתי כמו שבאמת תמה הר"ן גם על הכניסה אלא לפום מאי דס"ל השתא דעיקר תלוי בביאה וא"כ במאי נקט הך תנא לישנא דהכניסה ואי בעי למינקט לישנא מעלייא הו"ל באידך מקומות נמי למינקט הך לישנא אלא משום שדרכם היה להמתין בין הקידושין לכניסה וכמו ששנינו נותנין לבתולה י"ב חודש וכו' לכך נקט אליבא דרבה הך לישנא הכי לאשמועינן דדוקא לאחר זמן דהוי כעין ב' נשים משא"כ לישנא דבעל משמע מיד ומשמע לאחר זמן. וזה ברור לענ"ד דעת הרי"ף עם שלפ"ז צריך עיון מה שהקשה הרשב"א ז"ל דאיכפל תנא לאשמועינן דבלאו הכי נמי צריך עיון דהא קטן עיקר דנקטי' משום סבלונות הוא ובעלו אגב כולהו מתניתין נמי בהאי ותדע דהא באמת בדין דמקדש בפחות מש"פ אין חילוק בין מיד ובין לאחר זמן ומהי תיתי למנקט לישנא דמיד דוקא אלא דזה היה אפשר ליישב דבהא אפילו ר' ישמעאל מודה דימים שבנתיים הויין ידיעה ותו דלפי המסקנא דאסיק הר"ן בדעת הרי"ף והרמב"ם דכנס משמע אפילו בלא ביאה איזה לשון בעי למנקט על בעל לאחר זמן ודאי דכל דנקיט בעל סתם ל"ש האידנא ל"ש לאחר זמן ולדבריכם דכל בעל משמע מיד אף אני אומר דה"ה במלוה ובפמש"פ אפשר דמיד עדיף כיון דעסקי' בענין הקידושין משא"כ לאחר זמן דלמא הדר ובעיל לשם זנות ובמה שתירצו קושית הרשב"א ז"ל והריטב"א לא ידעתי מהו דאכתי קשיא לתני קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות כו' שע"מ קידושין הראשונים שלח וממילא שמעינן כלהו מתני' אח"כ חזרתם לתירץ דקדוק הספר באר יעקב ורציתם לומר דבאמת הו"ל כנותן מתנה לפנויה בעלמא ולאו עלי' קאי שמחמת קידושין הראשונים שלח ואע"ג דבברייתא תני ליה קודם שמפני קידושין הראשונים שלח. כבר תירץ לה בס' ב"י והנה כבר כתבתי שהספר ההוא אינו מצוי אצלי אבל מ"מ תמהני על דבריכם דאם כן יצא לנו דין מחודש דבקטן אין הסבלונות חוזרים. ותו דהרמב"ם פ"ב הלכה ד' כתב בהדיא מבן קטן שמחמת קידושין הראשונים שלחם ודברי מהרי"ט אינם כלום ואדרבא דסוף סוף עדיין חפץ לישאנה ותו דעיקר הדבר קשה לשמוע דאם כן קטן גרע מכולהו הני דמתני' דאף בביאה לא קני וא"כ מאי וכן מי נתלה במי לא קטן בגדול:

ואני בעניי לא ידעתי כל הטורח הזה למה לחלוק עלינו את השוים שהרי כל הפוסקים כן סתמו דבקטן דבעל צריכה גט ולא זו בלבד אלא דהר"ן ז"ל ס"ל דבמלוה מקודשת מספק ובקטן בודאי ועיין באחרונים מ"ש בזה ולדעתו ולדעת ה"ה ז"ל הרמב"ם ס"ל דבמלוה מקודשת ודאי ואנו נאמר דלהרמב"ם בקטן אין כאן קידושין כלל ונמצא אני מבריח דעת הרמב"ם מדעת הר"ן מקצה אל הקצה וכ"כ מפני שהרמב"ם השמיט קטן שבעל ולענ"ד אין זו קושיא כ"כ דהא נפקא מכללא דמקדש במלוה ופחמש"פ בק"ו ובברייתא לא הביאו אלא משום סבלונות ע"ד שהביאו מתני' דקידושין א"נ לאשמועינן כוחי' דר"י דס"ל דלא קני משא"כ הרמב"ם דלא כי רוכלא ליחשב וליזל וזה דרכו בכמה מקומות כ"ש דכבר נקט מדוקי' דסבלונות ג"כ ואי לא הוי גרסינן קטן בהך ברייתא כמו שעולה ע"ד מעלתכם כ"ש דהוי ניחא טפי אלא שבדקתי בתוספתא ובירושלמי ובכולהו גרסינן לה ואין ראיה מחידושי הריטב"א שקיצר בלשונו וכן הר"ן ז"ל הביא תוספתא זו בקידושין ומיניה שקיצר דהא סיים בלשון רבים ובריטב"א מוכח גם כן דהך לא עשה ובעל ט"ס שסיים גם כן קנו ולא קנו. עכ"פ נלענ"ד דהרמב"ם שוה דעתו לדעת כל הפוסקים וממילא נפקא ליה מאינך. ומזה נלפע"ד סיוע לדעת הר"ן וה"ה ז"ל לדעת הרמב"ם ובפחות משוה פרוטה דהוי קידושי ודאי לפי מאי דס"ל דבקטן הויין קידושין ודאי ודוק. מה שא"כ אי ס"ל קידושי ספק הו"ל להביאו ודוק. ומכ"ש לפי דברי באר יעקב דסובר אביי דלאו אכולהו קאי הך דואם בעלו קנו א"כ ה"ה לענין זה כו' דברי הב"י לא ידענא אמאי אתאמרו אמנם הא דזכין לא שמיע לי דהא בהך ברייתא בעלו תנן ולא ימעט מרבים שנים וכיון דלרבה פרושי קא מפרש אם כן אין כאן כי אם פשמ"פ וקטן וממילא מוכח דגר סימן קטן וא"כ מנ"ל למימר דאביי פליג ועל החלוקים אנו מצטערין כו' ומ"מ כל האריכות בזה ללא יועיל לנ"ד כאשר כתבתם גם אתם דהא נשואין הוי ובזה ודאי לא יעלה על הדעת לומר שלשם זנות הוא בועל עם היות שמה שכתב בספ' תורת יקותיאל דהרמב"ם נמי מודה בשנת י"ג ליתא כמו שהבאתי לעיל מפרק י"א ומ"מ לענין זה ודאי דלא גרע מכולהי הני דקדושין פמש"פ וכיוצא בהן האמת שאם באנו לדין ודאי שהיה נראה לכאורה דכלהו הני דקידושין טעות המה לבד קידושי ספק אפילו בבעיל דלא אלים כ"כ גבייהו הסברא דא"א עושה ב"ז דלפי הלשון בהרמב"ם משמע דטעמא משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא והיינו כששניהם שוין לפניו וזה נכון גבי נתגרשה ולנה עמו בפונדקי דלא קא מפסיד מידי דכבר אסור בקרובותיה ובביאה אירוסין עושה ואינה מתחייב לה בכתובה וכן גבי קטנה דאסור מיהת מדרבנן משא"כ היכא דמיתסר בקרובותיה וכ"ש דהיכא שעושה נשואין כגון בקטן לדעת הפוסקים דמחייב בכל עיין בה"ה גבי קטן שהשיאו מאן לימא לן דאלים האי סברא למימר דבעיל לשם קידושין ונשואין זכר לדבר דאמרי' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ושרי' לה לעלמא ולא לענין ממון. והיה נראה ג"כ לחלק בזה בין כנס לבעל אלא שיש לעי' בזה הרבה שם בגמרא והרבה יש לי לרצות בזה מ"מ למעשה אין לנו לחפש לסתור דברי הראשונים ז"ל וכבר אמרו ז"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים וכבר הסכימו כולם שכה"ג כל דבעיל הרי הוא אשתו גמורה אלא שכבוד מעלתכם פלפלו בחכמה דהאידנא שרבו הדעות איכא למיתלי הטעות שטעה בדברי ר"י ברזילי או ברש"י הובאה בש"מ או בשאר דברים כיוצא בהן וא"כ בהני מילי דאיתאמרי בגמרא נמי נימא הכי בכמה מקומות ודעת לנבון נקל:

ובאמת יש לדון הרבה בהך מילתא דלאו כ"ע דיני גמירי כמו שהביאו מעלתם מהש"ך סימן ך"ו סעיף קטן ך"ה ועי' עוד שם בכנה"ג סימן פ"ב הגהות הטור אות ע"ז ו סימן ע"ט הגהת ב"י אות והדברים יגעים מ"מ המורים לדעת דא"א לתלות להקל בטעות הבא מרוב חכמה בא בטעות שדרך בני אדם לטעות לפי פשוטי הדברים וכמ"ש הר"ן ז"ל דרוב העולם פשיטא להו דאין מעשה קטנה כלום וכן בקטן ולקמן בעזה"י נדבר עוד מזה. מה שיש לעי' בזה. ומה שהאריכו אמנם בתשובות פ"מ ותשובות הרדב"ז איך שייך חזקה זו גם באשה הנה אז כאשר התחלתי לעי' קצת בדברי מעלתכם פשפשתי בגוף התשובה לפום ריהטא ולא מצאתי ומדברי הרבנים המביאים תשובת פ"מ נראה דלאו בפירוש איתמר אלא מכלל ובאותו מקום שהביאו משמועותיו לאו בתנאי מיירי וכעת אין ספרי אתי כי לא חזרו עדיין מן המקום אשר שלחתים שמה עת צאתי ופלפולא אריכא דמעלתם מעלי לגברי דכוותייהו אשר זכו להיות מן השולחן אשר לפני ה' ואותו תעבודו אבל מה יעשה אנוש כערכי עבד עם ה' אלה ותחת משאו רובץ ודאי אי דייקי' כולי האי לא תנינין מ"מ לא אוכל מלט מלעי' קצת והנה בדברי הרמב"ם הללו עוד יש דברים בגו כאשר פלפלו לקמן גם המה עוד רבות עמדי האמנם בלא"ה גוף דברי ה"ה ז"ל צ"ע דודאי עיקר טעמא של הרמב"ם משום דלא שביק היתרא וניחא לי' למעבד מצוה במקום עבירה וא"כ מה לי דרבנן מה לי דאורייתא ולדבריו מה יענה גבי קטנה דאין כאן שום עבירה הן אמת שכפי הנראה מדעת מעלתם דלכי גדלי פקעי קידושין דרבנן לא נהירא לענ"ד דא"כ אף אין אוסרין אותו לבא עליה כ"א לשם קידושין וצריך הוא ליחד עדים לזה ולא שמענו ולא ראינו לאחד מהפוסקים שיכתוב כזה ובאמת לענ"ד הסברא בהיפך מדברי הפ"מ והרדב"ז דודאי איהי חוששות טפי ולאו משום איסורא אלא כי עיקר הזנות עליה ובשם זונה תקרא וחרפתה לא תמחה ושמא תתעבר ותלד משא"כ הוא מחה את פיו ואמר לא פעלתי און. וכ"ש בנתיחד עמה לבד. ועכ"פ איהי פגומה וחרפה היא לה וכלימה גם מה שרצו לומר דנשי לאו דינא גמירי ולא שיש איסור בדבר בודאי לענין גוף ביאת זנות ליתא כי הלא נכריות מחשבת ליה לאיסורא וכ"ש בנות ישראל הצנועות ואי לענין אלו הקידושין פסולין הקודמין כבר האריכו מעלתם דלפי דעת הפ"מ והרדב"ז צ"ל דאיהו אומר לה בפירוש לשם קדושין וא"כ מהי תיתי שהיא תוכן לשם זנות ואדרבא איתתא בכל דהו ניחא לה גם מה שהאריכו לפרש הסוגיא העמומה לכל רבותינו בהאי דאפילו שניהם מודים צללתם במים אדירים ובקשם למתקם ועדיין נשארה בקושיא כולה כמות שהוא דאין כאן ענין לחוב לאחרים והסברא שכתבתם בזה אחרי המחילה אין דעתי סובלתן. גם דברי התוספות שהבאתם לזה לדעתי אין מתפרשים לי כאשר עלה על דעתיכם אלא אמרו התוספות ז"ל שאע"פ שאמרי' שלשם קידושין נתכוונו אנו אומרים דלשם מתנה יהבינהו אלא הכי קאמרי דבשלמא התם שגוף המעשה אינו אוסר אלא שיתכוונו לקידושין איכא למימר דגזרת הכתוב הוא שלא יועיל כונתם והמעות מתנה וה"ה הביאה ביאת זנות משא"כ הכא שהמעשה אוסר וזה פשוט וברור בכונת דברי התוספות ז"ל לפענ"ד. ואפילו לפי דבריכם על דרך זה ואופן זה צריכים להתפרש וכל זה בתר דקי"ל דאפי' שניהם מודים ואפי' בע"א אינם קידושין משא"כ בההוא סוגיא דמקשינן אי מה להנן כו' הקושיא במ"ע דמנ"ל למימר כי סברא ואילולא דברי התלמיד דמשני משום דחב לאחרים היה אפשר לומר סברא אחרת אלא שאין לנו לבדות סברות מלבינו ותו כיון דקי"ל דברי' שבלב אינם דברי' ואילו ראתה אלינו ואמרה דלא היה בלבה להתקדש הרי הם קידושין גמורין וא"כ מה לי בע"א מה לי בשני עדים מה לי בפ"ע ועיקר הקושיא שהקשתם ליתא דודאי למאן דס"ל דחיישי' לקידושי א"ע ע"כ ס"ל דאע"ג דילפי' דבר דבר מממון כיון דקם הוא לשבועה נהימניה וכ"ש בששניהם מודים ובדאורייתא ודאי יציאות כי הדדי נינהו ואי מהמנינן לע"א בביאה ה"ה בממון והיינו דמקשי אביי מההיא ואין להאריך ובאמת לדעת פוסקים דס"ל דאין נשואין לקטן כלל וכזנות מחשבינן ליה כדכתיבנא לעיל בפשיטות היו יכולין לומר בנ"ד ל"ש חזקה לגבה כיון דקידושי קטן ודאי כמאן דליתא דמי ולא תקינ' ליה רבנן נשואין כלל א"כ מתרצית זו מתחלה לביאה שלא לשם נשואין ופקע מינה חזקה זו כיון שכבר היא גדולה והפקירה עצמה לגביה דאי בעי שלח לה כזונה דעלמא ואפילו לדעת המתירין בסמוך לפרקן ולא משויה ליה לזנות מכל מקום יש לחלק ויש אתי להאריך בזה עוד. אלא שאין רצוני בזה דלא שמיע לי ולא סבירא לי כלל שתהא נאמנת בזה כלל ולמשוי להאי גברא רשיעא עד מה ששיערו חז"ל ואנן סהדי דאי אמר לה לשם קדושין מתרצית היא בכך כדכתיבנא ואפי' בפריצות אמרו כולן מזנות ותולות בבעליהן:

אמנם מ"ש שארי האח נפשי הגאון דק"ק פראג יע"א דאפשר דדיבור' משוי ליה ספיקא לומר שלא נבעלה זה נלפענ"ד נכון. ובתשובה אחרת שהשבתי על אשה שטוענת על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד כתבתי דאפשר בבתולה שטוענת כיוצא בזה ואומרת שעדיין בתולה אני איכא להאמינה טפי דלא מנוולא נפשה לגבי בעל שני ואפילו בבוגרת מ"מ אית לה טענות דמי' לפי רוב הפוסקים ועינינו הרואות. ואע"ג דגבי נשואין אפילו בסהדי אין לה טענות בתולים מ"מ ניוול הוא לה וחרפתה לא תמחה וכ"ש בנ"ד דאפשר שאם לא ימצא לה הרי נספקנה בא"א ותשאר אסורה לעולם. ויש להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ולענ"ד סברא גדולה היא ומה גם דבלא"ה הרבה בני י"ד וט"ו שנה שאינם יכולין לבעול הבתולות וכיון שלא מצינו דין זה שאם נתייחדה בכיוצא בזה בגמרא בהדיא יש לסמוך. הגם דבאיש עם אשתו ודאי לא צריכין לזה דודאי בעיל דהא אמרי' דניזל בתר רובא דרוב נשים מתעברות ויולדת ולא מחשבינן לביאת ספק כלל אלא שזה תלוי בדעת הרא"ה וש"פ שהביאו לקמן. ומה שחשש שארי הגאון הנ"ל דילמא הערה בה ולאו אדעתיה. יפה השיבותם בזה:

ועוד אני מסתפק מעודי במאי דכ' בש"ע דאם הערה בה ופירש מיד קנה ואמת הוא שכ"כ הרא"ש והריטב"א אמנם דעת ה"ג כמו שהביא ה"ה וריב"ם בתוס' משמע לכאורה דדוקא אם קודם ביאה אמר שרוצה לקנות בהעראה ובאמת צ"ע דנהי דאיהו כיון דפירש מיד אמרי' דדעתו לקנות אבל איהי מנ"ל דנתרצית בכך דמסתמא ודאי גם דעתה על גמר ביאה וגם בדידיה צ"ע דילמא חזרה הוי ויש לתלות ענין זה בסוגיא דהוכיח סופו על תחלתו ודוק ומה שיש לעי' שם אין להאריך כאן. ומיהו יש ליישב דהכל תלוי בטעמא דא"א עושה בב"ז ובשפירש מיד ולא גמר ביאה אנו אומרים כיון דאי לא קדיש לה הרי העראה זו ביאת זנות היא דהעראה כביאה לכל דבר וכ"ש להרמב"ם שמחייב מלקות בביאת פנויה וכמו שהאריכו מעלתם בענין זה א"כ מעמידין ליה בחזקתו שמתחלה היה דעתו לכך והרי הוא צדיק לפנינו מ"מ אין כאן ראיה ברורה לזה וכיון דנקטו פוסקים הללו כשאמר בפירוש ולא נקטו סתם כשלא גמר (ובאמת לישנא דהרא"ש והטור קשה קצת) מנין לנו לומר שאף זה כן דודאי יש לחלק ואי משום דא"כ הדרא קושית הריטב"א והרי"ף לדוכתא דאמאי לא אמר נ"מ שפירש מיד אפשר לומר דנהי דבעל אבעיין אה"נ דהכי ס"ל דאי פירש ולא גמר דודאי קנה משום דהעראה הוי פשיטא ליה דלחודא קנה מההיא דיבמות וגמר ביאה מספקא ליה הקנין באיזה זמן אתי כיון דחזינן דבעיל ודעתו עליה משא"כ לרבא דס"ל להנך פוסקים דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ובאמת שהיה קצת דחוק בעיני שתירץ זה אינו מספיק כ"כ אלא שלשון הפוסקים דוחקני ולא נתנני הזמן לעי' בזה דלא הוי צריכא להלכה ולמעשה:

ועתה שמתי אל לבי לדבר ופשפשתי קצת ומצאתי לי רב וחבר ה"ה מהר"י טראני ז"ל בחדושיו ותירץ קושית הריטב"א בעומק שכלו ועי' במל"מ פרק י"ז מהלכת א"ב (ומ"ש שם בשם הרשב"א וריטב"א דאמאי לא קאמר נ"מ שמת מיד לאו שחזרו בהן אין דבריו מובנים לי ובהרשב"א והריטב"א לא מצאתי ואדרבא ההיא דמת קשיא לכולן) ואין להאריך בזה שדי בהערה זו להעיר אוזן דבגוף דין העראה עדיין ספוקי מספקא לי טובי וכ"ש בנ"ד שאין לחוש לזה כלל:

ומה שהאריכו מעלתם בענין העדים עם היות שכבר רמזתי בזה ג"כ לשעבר בתשובה אחת לתלמידי הרב הגדול מוהר"ר מאיר כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק לאבשין מ"מ לענ"ד הא מילתא צריכה רבה וצילותא כיומא דאסתנא ולדעתי שפנים לכאן ולכאן בכמה מקומות בתלמוד ושפיר חזיתו מדברי רמ"א ב סימן ך"ז ונלמד מתשובת מהר"מ בתשובת מיימוני סימן ד' וכן במרדכי פרק המקדש ומאי דקשיא תשובת מהר"ם אהדדי. והאמת יורה דרכו לענ"ד דס"ל למהר"ם ז"ל דכל שהעדים ראו מעשה שלם אלא שאנו באים לדון אם המעשה הוי קידושין או לא אין אנו משגיחין בכוונת העדים כלל אף על פי שהם חושבין שאין זה לקידושין או שאינו ראוי לקידושין וכיוצא בזה לא איכפת לנו בזה כלל משא"כ אם בגוף המעשה לא ראו העדים כלל שנגמר המעשה כראוי אז אינם קידושין וזה הוא החילוק בין ההיא דסימן א' לסימן ד' ואה"נ אם היו אומרים העדים אנו ראינו שנפל הטבעת במקום פלוני והם עמדו במקום פלוני ואין אנו יודעין אם מקום נפילת הטבעת קרוב לו או לה ועכשיו אנו רואין שהוא קרוב לה הרי זה מקודשת לדעתי לכ"ע. וכן דפחות מש"פ שכתב בד"ז הגאון ב"ש ז"ל שהבאתם. וגם מה שכתבתם בשם הגאון אב"ד דק"ק פראג בענין גזל לדעת מהר"ם איני מודה בזה כלל. וגם מדברי הר"ן שהביאו מעלתם בסוגיא דהן הן שלוחין וכן מש"פ לכאורה עם היות דודאי פליג על ההוא דתשובות מהר"ם דסימן ד' מכל מקום לא מוכח כי אם מידי דתליא בהודאתם מה שאין כן מידי דלא תליא בהודאתם והדבר צ"ע מכל מקום לענ"ד ההיא שמעתתא גופא דדבר ברור דמינה ילפי דבעינן דוקא עדים עמומה בידינו והבו דלא לוסיף עלה ומהגם דלענ"ד הך שמעתתא דע"מ שאני כהן לפי מה שפירשו בו הרשב"א והרא"ש מסייע למהר"מ אלא שיש לחלק היכא שהם יודעין לאין העדים יודעין וכמ"ש הרשב"א בתשובה. ויש לי להאריך בזה אלא שהדברים צ"ע בכמה מקומות לשדד עמקים וצריך גוף בריא ולב שמח וזמן פנוי מכל עסקים ובעונותי לא מצאתי מאחת מהנה כי מזגי חלוש ולבי בקרבי המס ימס מכמה פגעים ומרוב הטרדות המבהילות תורה מונחת בקרן זויות לבקרים אבחינה אפקדנה לרגעים ולפעמים לחדשים לא אבקר וסעיפי נעים ונשכחו הראשונות ונעשו קרעים לבד לה' עיני צופות יצילני מצור מכשול ומאבן הטועים וכבר שטטו עיניכם בכמה מקומות שיש לעי' בזה. ומ"מ בנ"ד ודאי היה מקום להתיר שאין כאן ע"י לפנינו ואם יהיה לפנינו מי יודע עם יעידו כראוי כמו שהארכתם אתם בזה. אבל באמת אגיד כי אני חושש מאוד לדעת הרא"ה והר"ש בתשובות מיימונית:

והנה מעלתם האריכו לבאר מ"ט דהחולקים על הרא"ה ולענ"ד הדברים פשוטים אם אנו באים לידון מצד הסברא דהך סברא אין אדם עושה בעילתו ב"ז היינו דוקא כשהעדים לפנינו דאז נזכר לעשות בעילת מצוה ולקדש וביותר לפי מה שהטעימו הראב"ד ז"ל שאין דרכן של בני ישראל בכך משא"כ כשאין העדים לפנינו אינו נזכר כלל בזה ואף שהוא לעשות צרכיו נכנס וכ"ש בהכניסה לו ע"ד מנהגו הראשון הוא בועל בלי משים על לבו וסברא זו ודאי פשוטה ונכונה לכל רואי שמש. ובאמת לפי הסברא הפשוטה לא היה לו להועיל כלל בנדון זה דאטו בכל עת שמתיחד האיש עם אשתו הוא בועל אותה וכן כתבתם בשם ספר תורת יקותיאל ומעולם נצערתי על זה ועוד דלשמואל אפילו בפני עדים אמרינן דעל דעת קידושין הראשונים הוא. ונהי דלא קי"ל כוותיה מ"מ אנן נאמר שאפי' היחוד אינו עושה ע"ד קידושין הראשונים אלא שבועל ומכוין לשם קדושין. וזה גרע טובא מהאי דרא"ה דהתם מיהת ודאי בעל שכן דרך איש עם אשתו דלא חשבינן להו אפי' מידי דתליא במעשה משא"כ דנאמר דבעיל האידנא ומ"מ ס"ל להנך פוסקים כיון שהם מתיחדים בפ"ע והדלת סגרו אחריהם יש לנו לומר דעל דעת כן נכנסו משא"כ התם אע"ג דודאי בעיל לא יהיב דעתיה כלל אקידושין. אפס דלישנא דסתמא דגמרא משמע כדברי הרא"ה ז"ל האמת שמצד הסברא הוא דחוק דל"ש ענין עדות דליכא מאן דידע אימת בעיל ולא דמי כלל לההיא דיבמות שהבאתם גם ההוא דכתובות שכתבתם מדברי רש"י וכמדומה שלפי מה שעולה זכרוני כבר הרגיש בזה בספר בני יעקב על העיטור וספרי אינם עמדי עדיין מאז הלכתי בדרך נחני ה' דהתם לא בעינן עדים וכמו שכתב התוספות גבי ההיא סמיא אליבא דאביי מה שאין כן היכא דצריך עדים. אלא דעל כל אלה לישנא דגמרא גבי קטנה דקתני הגדולה סתמא משמע ובברייתא קתני וגדלה אצלו משמע כסברת הרא"ה והריב"ש ז"ל עצמו בתשובה אחת כמו שרמז לזה בב"ש סימן ל"א נקט בפשיטות כוותיה וכן מסיק הב"ש סימן קנ"ה סעיף קטן ל"ב. ואפשר לומר דאפילו החולקים על הרא"ה והר"ש ע"כ לא פליגי אלא בקטנה דהא איכא מיהת קידושין דרבנן ולכן דיו שנאמר דאי איכא גלוי מילתא דמתכוין ובא עליה האידנא בפני סהדי אמרינן דלשם קידושין בעל אבל בסתם בעולות אף על גב דכ"ע ידעי דבעל והדר בעיל אמרינן דע"ד קידושין הראשונים היא בעל משא"כ בקטן שאין כאן קידושין כלל מסתמא מיד יהיב דעתיה לקדש כל הקודם האפשרי ודבר ידוע הוא והוי כאילו כ"ע סהדי שקדש:

ואלולי דמסתפינא אמינא דהך מילתא דקידושין בסהדי מג"ש דדבר דבר הוא כאותן שמסרו הכתוב לחכמים ובאמת לפי משמעות פשטות הגמרא משמע דעיקר דבעינן עדים הוא משום דלא מהמנינן דהוי כחב לאחרים מה שא"כ אלו הוין יודעין בבירור דסמכו דעתייהו ומקדשי הווין קידושין ולכן כל שאנו יודעין בבירור ששערו חכמים שקדשה אין צריכין להעדים כלל ובזה היו עולים דברי הר"ש והרא"ה יותר מרווחי' אלא שמתירא אנכי להכניס ראשי בזה האידנא ודברי רמ"א שהביאו מעלתם מסימן ל"א נראה שהם כדעת הרא"ה ולא ידענא אמאי נדחקו רבנן בהא וכן משמע בב"ק ודוק ולענ"ד עוד ראיה לדעת הרא"ה מדלא אשמועינן בשום מקום גבי קידושין קטנה שצריך לכתחלה מיהת להתייחד בפני עדים כי היכי דליהוי קידושי דאורייתא דהא אית ביה משום מצוה ודאי מדאמרינן דאיהו חושש לזה ועיין בתשובות מיימוני סימן י"ד שמביא ראיה כעין זה ויש לעיין בזה הרבה דלדעת הרמב"ם יש לחלק בין קטנה לקטן והדברים ארוכים ומתוך דברי מעלתכם ראיתי שעולה על דעתיכם דכל שהוא נשואה אצלו אינו מועיל עד שיבעול בפני עדים דעל היחוד לא הסכמתם מצד הסברא שאין שייך יחוד בכנוסה וסברת הרא"ה דחיתם כפי דעת הריב"ש ב סימן ו' וזה מבואר היפך מכל הפוסקים לענ"ד וכולם שהביאו יחוד משמע דלא שאני להו בין כניסה לארוסה וכן מוכח מדברי הריב"ש בהדיא ואין אנו יכולין לחלוק עליהם מסברא ולדעתי יש ג"כ להביא ראיה קצת מרש"י במסכת נדה פרק יוצא דופן דף מ"ה ואין להאריך:

ובענין נאמנת האשה כבר כתבנו לעיל ויפה הבאתם מהירושל' סיוע לש"ג שהביא הב"ש ב סימן קמ"ט ואני מוסיף בה שכן מוכח בהדיא לדעת רש"י ז"ל דאפילו לאחר שלשים יום אם שניהם מודים שלא בעלו די בחליצה שכ"כ היא אומרת לא נבעלתי והוא אומר בעלתי אע"פ שחזר ואמר פירש"י דלאחר שלשים יום הוא נאמן וכן הנהו שניהם מודים פירש"י שאמר בעלתי וחזר ואמר לא בעלתי אלא שיש לעיין הרבה בשיטת רש"י ז"ל בזה. וגם בדברי הפוסקים ז"ל ומ"מ הריא"ז גופיה תברא לגזיזיה שכתב בהך סוג' דלאחר שלשים יום אפילו שניהם מודים אינם נאמנים להקל וא"כ כ"ש בנ"ד ששהו כמה שנים גם מה שהבאתם מדברי מהריקו"ל ז"ל ב סימן ע"ב יפה הבאתם. ובלינדרש כד הוינא טובא בעניני החזקות במחלקות שהיה לי עם הרב בעל שושנת יעקב על אודות השוחטין ושם ביארתי דדבר ד' אמת בפי' מהרי"ק ז"ל עם ש"ש לפקפק על איזה ראיות וגם יש לדקדק קצת בדבריו אלא דמ"מ נראה דכל הני חזקות כעין רובא נינהו דודאי מה ששיעורו חכמים היינו על רוב ב"א וכל היותר הצד שכנגדו הוא מיעוטא דמיעוטא וא"כ אפשר ה"ט דמהימנא היכא דטוענת ברי ואין מי שיכחישנה דלהאי מילתא לענ"ד רובא גרע מחזקה כמו שהארכתי בתשובתי הנ"ל ואע"ג דבכיוצא בזה בחזקות אלו שהביא מהרי"ק ז"ל מוציאין הממון מחזקתו אפילו בהדי טענות ברי יש לחלק בזה אלא שזה עדיין צל"ע. ועוד דניהמנה במגו דאי בעי אמרה אינו יכול דל"ש הך חזקה ועיין במ"ש התוס' ריש ב"ב ומ"ש עליהם מהרי"ט בתשובותיו חלק אהע"ז סימן כ"ח וכעין זה כתב הרב בכללות והביא ראיה דאמרינן מגו במקום חזקה לקיים חזקת הגוף ע"ש. ועיין בש"ך דיני מיגו סעיף י' ודבריו צל"ע וא"ל דהא דמהימנינן לה באינו יכול היינו מטעם דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה (וכ"ש לפי מה שתירצתי אני בעניי על קושית התו' דליכא העזה כלל ומצאתי און לי מחדש שנדפס תשובות הרשב"א ז"ל ח"ג) דשאנ' התם דבעי לאפוקה נפשיה מיניה הוא דצריכין להאי טעמא משא"כ הכא דודאי אלו טענה אינו יכול כיון דנסתלקה החזקה שאין אדם מעמיד עצמו ודאי דמהימנא לאחזוקי נפשה בחזקת הגוף ואם כן השתא נמי נהימניה במגו אלא דגוף דברי מהרי"ט הנ"ל צ"ע דכל מאי דאייתי מהנך דאין מוציאין ממון במגו במקום חזקה משום דממונא היכי דתיקום תיקום היינו משום דלא איפשט איבעי' דמגו במקום חזקה בריש ב"ב כמ"ש הפוסקים ז"ל אבל להתיר האיסור מנין לנו. ואדרבא מצינו בנ"י בהאי ענינא דיבמה שכתב דבאיסורא ודאי לא אמרינן מגו במקום חזקה כלל ולא מספקא לן בהא ובס' יבין שמועה למהר"ש אלגזי ז"ל כתב שהר"ן תירץ על קושית התוס' שהקשו מההוא דיבמות משום דמיגו במקום חזקה גבי איסורא ודאי ל"א ע"כ ואחריו נמשך בעל כנה"ג בכללי מיגו ואני תמה דמה ענין קושית התוס' לאיסורא דמאי איסורא נפק מיניה אי כייפינן ליה לחלוץ ובאמת שלא העתיק קושית התוס' ז"ל ככתבם וכלשונם וכן בס' כנה"ג ואולי הוא כן בחידושי הר"ן ז"ל ביבמות הבלתי מצויה אצלינו. ואפשר דהר"ן ז"ל אנקטיה ליה באופן אחר ממה שהקשו התוס' דהתוס' ז"ל אקשו ממתני' ואיהו אפשר דאקשי אסיפא דברייתא דצריכה גט וחליצה דלמה צריכה גט ואהא משני שפיר דבאיסור ודאי לא אמרינן מגו במקום חזקה וקושית התוס' ז"ל אפשר דמתרציה ליה כענין תירץ מהרי"ט ז"ל בתשובותיו הנ"ל ויהיה מה עכ"פ מוכח דבאיסורא ל"א מיגו במקום חזקה ולהכי לא אקשו התוס' ז"ל מגט. והא דלא אוכח הר"ן ז"ל בלא"ה מקושית הנ"י י"ל אפשר דס"ל כפירש"י ז"ל ע"ש בנ"י וכן בחדושי הרמב"ן ז"ל לפירושא דס"ל עיקר ע"ש דבאמת לאידך פירושא בלא"ה קשה טובא מ"מ קשיא למהרי"ט ז"ל:

אמנם לכאורה היה אפשר לתרוצי דהא דאיבעיא בב"ב היינו משום דאיכא חזקת ממון בהדי מגו משא"כ התם דחזקת הגוף איתרע לה מיד כשכנסה שע"ד כן נכנסה כמו שהביאו ג"כ מעלתם כעין זה. משא"כ בנדון דידיה דס"ל דחזקת הגוף קיימת אלא שקשה הדבר מאוד לומר דהתוס' ז"ל לא הרגישו בזה וצ"ל דס"ל דבהא לא מיקרי איתרע חזקתיה. או והוא העיקר לענ"ד כמ"ש אא"ז בתשובה הנ"ל דהכא חזקת ממון גרוע ועומדת אחרי שכבר נתחייב לו ונימא חזקה לאידך גיסא ויש להאריך בזה מ"מ קשיא לי דברי מהרי"ט ז"ל דנקט מספיקא דממונא לאיסורא והרבה יש לעיין בזה גבי תרי ותרי. סוף סוף בנ"ד למאי דאסקי מעלתם לסוף כיון דנתייחדה איתרע לה חזקת הגוף א"כ אין כאן מגו דליתא למגו במקום חזקה דאיסור כדמוכח בהנ"ל. הן האמת דלפי מה שתירצתי אני בעניי קושיית התוס' ליכא לאוכוחה מיניה מידי מ"מ לדברי התו' והמפורשים הנ"ל אי לית ליה מגו מ"מ עדיין אני אומר דיש לחלק בין ההיא דיבמות לנדון שלפנינו דהרי כבר כיילי לנו כל הפוסקים ז"ל דאין כל החזקות שוות והנה קי"ל דהרוב הבא ע"י מעשה לא רוב מיקרי וא"כ נראה דה"ה חזקה דע"י מעשה גרוע מחזקה שלא ע"י מעשה ועיין בתשו' מהרי"ק ז"ל שורש קכ"ט זכר לדבר בענין האומדנות ודברתי בה בעזה"י בארוכה בתשובותי' הנ"ל וא"כ אף אנו נאמר דנהי דאוקמי רבנן אחזקה דאין אדם מעמיד על עצמו נראה דהיינו כמ"ש רבותינו בעלי התוס' ז"ל ביבמות דהאי לאו מעשה מיקרי כמ"ש לעיל והיינו על חזקת ביאה סתם דיצרו תקפו משא"כ בביאה שקידש בה אפשר דמיקרי מעשה טפי וקילא ליה חזקה ושפיר מהימנא משא"כ ביבמה דכל ביאה קונות בה וביאה סתמית לא מיקרי מעשה אלא דלפ"ז נפקי לן חידוש דין גבי קטנה וכיוצא בהן. ואפשר לחלק בין נתייחדה עמו בעידיו וע"ד החולקים על הרא"ה והדברים ארוכים וא"א להעלות על המכתב כל אשר ברוח בדבר הזה מ"מ נלענ"ד דמידי ספיקא לא נפקא כ"ש בהדי הני צדדים שנתבארו דאיכא צד להאמינה ומה גם דהא מילתא דאמרו בה רבנן שיחי' דהיכא שהיא אומרת שלא הניחה א"ע מפני הצער דאין כאן חזקה טובה הוא בעיני אפשר דהוי ליה כטענת אינו יכולה ממש דאי הוי ליה כח גברא שובר הדלת ונכנס בטרם בא חכו לה והא ודאי עדיפא דהאומרת א"י אפשר דלא מהימנינן לה כלל כא' מטעם העזה משום דהוי נגד הרוב והארכתי גם בזה בתשובתי הנ"ל משא"כ כאן דשכיח טובא דעינינו הרואות כמה וכמה כיוצא בזה כמ"ש רש"י ז"ל ולא ידענא אמאי צריכתו לחלק בין דורות הראשונים דאם כן הוי טען במורדת לענ"ד אין אנו צריכין לכ"ז אלא דלא אייר' בין תלמידים כדלא איירי בטענת א"י לשיטת הפוסקים ז"ל ואם היינו צריכין לחלק היה אפשר לחלק באופן יותר נאה דאשה קרקע עולם וכי חזק הוא ממנה אמנם היכא דחפץ לבעול לשם קידושין לא סגי בלא דעתה ובראותו כי לא לרצון יהיה וירף ממנה:

שוב פלפלו הרבה בענין החופה והיחוד ובאמת הטיבו אשר דברו ובהרבה מדברים אשר הרגשתי כבר הן בדברי הריב"ש והן מענין הפילגש נשוא להאריך בענין זה גם להעתיק ממה שכתבתי כבר ועל הכל לא עלה בידי אלא שאין להוסיף על דברי חז"ל דקאמרי אין אדם עושה ב"ז ודי בחזקה זו דנלענ"ד לאו משום איסורא לחוד הוא (ואע"פ שכתבו הפוסקים זה סתמא) אלא שחושש נמי לפגום זרעו כי ילדי זנונים נקראו ואפילו בפילגש לא רש' שנראה שכבר באותו זמן לא נהגו בזה וכדאמרינן בעלמא יאמרו זו אשתו וזו זונתו ודי לנו בזה ואין לנו להמציא חששות מדעתינו והבו דלא לוסיף עלה:

בענין הסימנים דנקטי להו מעלתם בפשיטות ולא רצו להעמיד בזה כלל מכח דברי שארי הגאון נ"י ב סימן ס"א ולדידי איכא למהווי בה טובא והדברים ארוכים מכל צד ותמצית הדברים בקיצור נמרץ אציע הנה. מה שרצה הגאון נ"י לומר דהשתא דקי"ל כמ"ד חוששין שמא נשרו הדר מוקמינן לשמעתתא קמייתא דרבא דבדיק ולא אשכח ומשום שמא נשרו וא"כ מוקמינן לרבא דאמר אינה צריכה בדיקה אפילו לחליצה הא ודאי בכדי נקטה כמו דהדר תבריה לגזוזיה משמעתא דבא סימן ועוד מדחיא הא מילתא משמעתתא דב"ב דבודקין לחליצה ע"ש בפלוגתא דרבינו חננאל והרי"ף עם היות שיש לדחות לפי דברי הרמב"ן שם מ"מ הרי"ף והתוס' משמע דלא ס"ל לתירוציה דהרמב"ן בנדה ע"ש וכ"ש אם נאמר דלכלהו ל"צ בדיקה שקשה הדבר מאוד לאמרו ואין להאריך גם מ"ש דהשתא מוקמינן לה דבדק ולא אשכח עם שכבר רמז לזה מהרש"א ז"ל וגם הראנ"ח ז"ל בתשובה סימן ר"ו ע"ש גם בזה יש לדקדק טובא. האמנם מה שהאריך לומר דעכ"פ נהי דלחליצה בעי בדיקה היינו מטעם דאפשר לברורי מ"מ היכא דלא אפשר תו לברורי סמכינן עלה הא ודאי צריכה רבה ואיכא לעיונא בה טובא. והנה הרב נ"י נחית לזה מכח דברי התוס' ז"ל בב"ב דסבירא להו לפי דעתו בפשיטות דאפילו להוציא ממון מועיל חזקה זו וכתב דהתוס' למדו זה מכח קושית הרמב"ן ז"ל בנדה דלמה ליה לרבא למינקט חזקה כלל הו"ל למימר חוששין והרמב"ן נדחק ליישב זה ולכן ס"ל להתו' דלהכי נקט חזקה לאשמועינן האי דינא עכ"ד הגאון נ"י והנה הלום ראיתי בספר מחנה אפרים והוא לאחד מגדולי הדור בזמן המל"מ אשר חזה ג"כ בכל דברי הרבנים והוכיח מדברי התוספות דס"ל דמוציאין ממון בחזקה א"כ ודאי דלא צריכין למיבדק אלא משום כללא דהיכא דאפשר להתברר לא סמכינן אחזקה ואחר כך הביא דברי הרשב"א ודברי הרמב"ן כמו שהביא הגאון נ"י ג"כ גם דברי הרא"ש דפליג על התוס' בתשובה כלל ל"ג (עם היות דבעינן הוכחה מתשובות הרא"ש הביא הוא ז"ל בפשיטות ע"ש). אני בעניי שמעתי ולא אבין דהאיך אפשר דשתקי התוספות מחידוש זה שלא נמצא בש"ס ובשום פוסק ולא אסקיה ליה בשמעתתא כלל ובב"ב מקשו מיניה בפשיטות כ"כ ואי מכח קושיא זו שכתב הרב נ"י התם הו"ל לאסוקי למלתייהו ולאקשויי דל"ל לרבא חזקה זו ולתרוצי דהא אשמועינן. ולא עוד אלא שאני רואה דהתוס' בפרק בא סימן דף מ"ח ע"ב ד"ה ואב"א ר"י הרגישו בזה ותירצו ואשמועינן דחוששין לשמא נשרו ועיין במהרש"א בשמעתיה דיוצא דופן שהבאתי לעיל ודוק. ואפילו אם נאמר דלא כמהרש"א אלא דפליגי בין בבעל בין לא בעל וא"כ לכאורה למ"ד ל"ח ל"ל למינקט חזקה לענ"ד נמי לא קשיא דאי נקט סתמא חוששין ה"א דווקא היכא דבעיל משום דהוי ספיקא דאורייתא אבל בלא בעל לא קמ"ל אפילו היכא דלא בעל ומשום חזקה. אלא דלפ"ז מאי דקיי"ל מוקמינן ליה בבעל כמ"ש הרי"ף ודוק. הן דלישנא דאינה צריכה בדיקה עמום הוא בידי להך מ"ד ויש אתי עוד לתרץ בכמה גווני קושית הרמב"ן הנ"ל ואין להאריך מ"מ הך קושיא דחזקה מתרצה שפיר. ועוד אני אומר דבין למ"ד חוששין שמא נשרו ובין למ"ד לא חיישינן צריך הך מילתא דחזקה לגבי בעל דקיי"ל דמוחזקת בכך לכל העולם וכי בעל ודאי לשם קידושין בעיל דאי ספיקא הוי קרוב הדבר לומר דלשם קידושין הראשונים בעל דהא לאו איסורא עביד עיין ברמב"ן ז"ל גבי מודה ר"י בבעל ובאמת לכאורה יש לעיין כשהוא שתירץ הרי"ף על קושית ר"ח נדחק ליישב ולענ"ד לא צריכא דודאי שמואל לטעמיה דס"ל דעל דעת קידושין ראשונים הוא בועל ולדידיה אפי' בבעל מיירי וצריכה גט משני וא"כ הא דאינה ממאנת אפי' בבעל היינו מדרבנן וכיון שכן שפיר בודקין אותה ואם אין מוצאין שערות שפיר ממאנת דבדרבנן ל"ח שמא נשרו והא דאמרינן הלכתא כר"נ בכלהו היינו במאי דאשמועינן לאפוקי מר"י ואין להאריך עכ"פ ודאי שאין ללמוד מקושית הרמב"ן הנ"ל דין מחודש ועוד אפילו לדבריו מנ"ל להתו' למילף מיניה לענין להוציא ממון בהך חזקה דהא ודאי אתיא מכח רובא כמ"ש התוס' בנדה דף מ"ו ע"ב ובממון אין הולכין אחר הרוב ואף דבאיסורא נמי יש מקומות שלא הולכין אחר הרוב מ"מ אין ללמוד מאיסורא לממונא בענין הרוב ודוק:

והנה אור ישראל מהרי"ט ז"ל בתשובותיו ח"א סימן מ"א ונ"א אשר הביאו מעלתם החזיק מאד במעוז חזקה לבלתי הצטרפה אפי' לס"ס (עם היות שזה דחוק לענ"ד) ועם כ"ז בהגיע לד"מ בחלק ח"מ סימן צ"ח משמע דמיפשט פשיטא ליה דלא סמכינן אחזקה דרבא להוציא ממון. ואני תמה מה חזו רבנן לחלק עלינו את השווין התוס' והרא"ש הלא הרא"ש בעצמו מביא ראיה לזה מדברי ר"י ז"ל והן הם דברי התוס' ז"ל דף קנ"ו דה"מ בודקין (וסוף דבריהם צ"ע קצת) ולפי דברי הגאון מחנה אפרים ז"ל ודעמיה שארי הגאון נ"י מוכרחים אנו לומר דהתו' ז"ל חולקין בעיסתן בפירושא דשמעתא בנדה מבלי גלוי דעת בשום מקום ואולם האמת יורה דרכו דמעולם לא עלה על דעת התוספות להוציא ממון בחזקה זו אלא דהתוס' ז"ל אדלעיל קאי שפירשו דאף אם בדקנו לו ומצאו השערות לר"ת חיישינן שמא לבנות היו והשחירו ולר"י תלינן בשינוי הגומות ואהא מקשה מה"ת לתלות בכך אחר שאנו מוצאין השערות כתיקון למה לא נאמר כן נמצאו וכן היו ומכח חזקה דרבא וה"ז כעין דברי הרא"ש ור"י לקמן וכ"ש שהרי היו שם ודאי שערות כמ"ש התוס' וזה פשוט וברור בפשט התוספות ובדיקדוק דבריהם לכל מעיין בצדק וכ"ש למאי דכתב התוס' לקמן בדבור שאח"ז דר"י נמי ס"ל חזקה דאין העדים חותמים ע"ש ועיין בתוס' בנדה מ"ח ע"ב ד"ה בשלמא לפני כו' גם דאליבא דאמת איכא לאוכוחי בהיפך דאין מוציאין ממון בחזקה זו דהנה ודאי עיקר קושיית התוס' לפום מאי דס"ד מעיקרא וא"כ קשיא לר"י גופיה והוצרך לדחוק עצמו דמיירי שכבר בדקו ולא מצאו כמו שתירצו התוס' לפי פירש מהרש"א והגאון נ"י משא"כ לפי המסקנא דערער היינו דבני משפחה ואיפוך דר"י אמר ראיה בקיום השטר אם כן שפיר מתוקמי מילתא דר"ע כפשטיה ויש להבין מאי ראיה מייתי ר"י אטו מי לא ידע סברא דאין העדים חותמין וע"כ צריכין לדחוק ולומר כמ"ש הרמב"ן ז"ל בריש שמעתתא דעדים לא משגחי וסמכי אבי דינא דדייקי אבל אי ס"ד דמוציאין ממון בחזקה דרבא א"כ מאי מקשה ליה ר"י לר"מ דילמא י"ל דהתם מיירי שלא בדקו מקמי הכי ומשום חזקה דרבא נחתי לקוחות לנכסים וכקושי' תוס' הנ"ל לפי פירושם א"ו דלא עלה ע"ד תוס' לומר דמוציאין ממון בהא חזקה לחודה. גם בעיקר פלפולו של שארי הגאון נ"י יש לי להשתעשע הרבה אלא שהדברים ארוכים ואין צורך בו לענינינו רק רגע אדבר במ"ש ליישב דברי הרמב"ן משום דס"ל דעדיפא מדברי הרא"ש וכסברת התוס' [דמוציאין ממון וקשיא ליה קושיית התוס' וע"כ צ"ל כתירוצם דמיירי דבדקינהו כבר ולכך הוצרך להעמיד במת מיד ע"כ תורף דבריו הנה מלבד מה שנתבאר דלית לענ"ד אף לסברת התוס' והתוס' לשטתייהו דעשויה להשתנות קאי משא"כ הרמב"ן לשיטתיה שם וליכא לאקשויי מידי קושית התוס'. עוד תמהני על הגאון נ"י דודאי הרמב"ן ז"ל לפרש קאי ולא לסתום ואיך לא הביא כלל קושית התוס' ותירוצם אין זה דרכו לרגיל בו בחידושיו. ועוד דהרמב"ן ז"ל בנדה מ"ח הנ"ל הביא ראיה מההוא דבני ברק דא"צ בדיקה לפני הפרק כדי לידע אח"כ אם הוא שומע ולפי דברי התוס' דאיירי שכבר בדקוהו אין שום ראיה ע"ש. ובאמת אני אומר שאע"פ שהגאון נ"י נמשך אחר דברי המהרש"א שפי' דברי התוס' ז"ל בבדקו ולא מצאו ומיירי שמת מיד וכמ"ש הרמב"ן ז"ל עיין במהרש"א לענ"ד הדבר תמוה שאין זה במשמעות לשון התוס' כלל וגם איך שתקו התו' ז"ל מלכתוב כזאת שמיירי במת מיד ותו דהתם בפרק בא סימן הנ"ל הביאו ג"כ כמ"ש הרמב"ן ז"ל דלא בעי בדיקה לפני הפרק מההוא מעשה דבני ברק וא"כ עכצ"ל דלא מיירי שבדקוהו כבר וגם הרא"ש ורבינו ברוך בס' התרומה כתב כדברי התוס' הללו ואיך יהו כל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד לבד מאותו תוספות דב"ב הנ"ל לכן נלענ"ד שאין פירוש דברי התוס' כמו שפי' מהרש"א ז"ל אלא דהתם כיון דבבן י"ח או בבן ך' מיירי כדמסיק התם ס"ל להתוס' ז"ל דכיון דכבר גדול כ"כ ולא חזינן בי' סימני גדלות כבשאר אנשים בזקנו ובאבריו לא מחשבינן ליה כגדול אף שמצאו שערות וסימן כראוי לאחר מיתה כיון דעשוי' להשתנות והכל הולך וסובב על הפי' בקושייתם שכתבנו לעיל וזה ברור ומדויק בלשון התוס' לכל שופט בצדק:

ומעתה אחר שסלקנו מעלינו ראיות בעל מחנה אפרים ז"ל והגאון בדורינו נ"י הי' נראה בפשיטות דאין לסמוך כלל על חזקה זו אפילו בדיעבד במקום שא"א לתקנן וא"א לבדוק לא מיבעיא לענין ממון דזו א"צ לפני' לענ"ד אלא אפילו לענין איסורא בדיעבד דליכא למיסמך עלה וא"כ אפשר לצרפה לס"ס. ומ"ש שארי הגאון נ"י לאלומי להך חזקה מיהת כחזקת איסור דהא בחזקת איסור לא ברירא לן אי ע"א נאמן וא"כ ה"ה נשים והכ' מהימנינן להוא אלא משום דאיכא חזקה ותמהני תנאי שקלית מעלמא וכי נעלם ממנו מ"ש הפוסקים דאפילו לקולא היה להם להאמינם משום מילתא דעבידי לגלוי שהכתב מוכיח והרי אמרינן בקידושין גבי מום שלף ואחוי לך אלא דמ"מ ר"י מחמיר דלא למיסמך אנשים אלא היכא דאיכא ג"כ חזקה דרבא וא"כ נ"ל דבחזקה כל דהו סגי וקצת משמע לשון רש"י כן שכתב דהנשים מהימני דאורחא הוא לאתויי ועכ"פ מוכח מדברי רש"י ז"ל דאפילו בדיעבד ל"מ חזקה זו ודאי דמהני והך בדיקה אינו אלא משום דאיכא לברורי וא"כ ודאי אינו אלא מדרבנן וה"ל לרש"י לפרש בפשיטות משום דהך בדיקה גופא רק מדרבנן בעלמא הוא ודוק. ועיין עוד שם ברש"י ד"ה ואב"א ר"י דמשמע קצת דטעמא משום דילמא לא בדקי יפה ולא משום נאמנות:

ולכאורה היה נראה להביא ראיה דבדיעבד אין חזקה זו מועלת דהא איכא פוסקים דס"ל דהיכא דאיכא טורח ל"צ למיבדק כלל אפילו לכתחילה כיון דבדיעבד שרי דסמכינן אחזקה עיין בי"ד סימן א' מה שהביאו בשם הראב"ן ועיין בספר תבואות שור וא"כ אי ס"ד דסמכינן אהך חזקה בדיעבד אפילו לכתחילה לא היינו צריכין להצטער ולבדוק דודאי טירחא יתירה הוא ועיין בנזיר דף ק"ט דאמרי' חזו דקא מצטער לבודקו וכ"ש למאי דמוקמינן התם דנזירים אליבא דרבנן ודוק. ותו לדעת הרי"ף דחליצת קטנה אסורה אסורה רק מדרבנן ואפ"ה לא סמכינן עלה רק בבדיקה ואע"ג דכי נמי בדקינן לה אכתי ספיקא איכא דילמא נשרו (ויש לעיין בזה בחליצת קטנה בת מיאון). עוד יש להביא ראיה לכאורה מדלא משנינן א"צ בדיקה דיעבד אבל לכתחלה בעי בדיקה עיין תוס' חולין דף ג' ע"ב לחד תירוצא עוד זכר לדבר ממה דמקשי' בקידושין דף ט"ז והרי סימנים שאין להם קיצבה ויש לעיין בזה לדינא ואין להאריך:

ולכאורה יש להביא ראיה ג"כ מנדה מ"ה ע"ב אי דלא אייתי שתי שערות וכו' ומאי מקשי דילמא בלא ידעי' כאשר הרגיש בזה מהרש"א ז"ל ותירוצו דחוק אמנם לדידי ניחא דמתני' משמע ודאי ולא ס' ודוק. וכן יש להוכיח קצת מההיא דיבמות ס"ז ע"ב ס' הביא ב' שערות כו' ועיין בהרמב"ם פ"ו מהלכות תרומות דע"כ הך חזקה קלה משאר חזקות ודוק. וכן יש ראיה מדברי הרמב"ם פ"ב הלכה ט"ו הגם שהוא לשיטתו אלא שכל זה יש לדחות ובאמת לולי דמסתפינא אמינא דעיקר מלתא דרבא דאינה צריכה בדיקה משום דעבד להו אתאמרא דלא נימא דמדינא בעי בדיקה לדידן וא"כ אי לא משכחינן למיבדקה כגון שמתה אין הבעל יורשה דאף על גב דאיהו מיקרי מוחזק מדרבנן כיון דמעיקר דינא דאורייתא היורשים מקרי מוחזקים א"כ בספק גמור הדין נוטה לצד היורשים קמ"ל דכיון דאיכא נמי חזקה בהדה דחזקה הביאה אין אנו מצריכין בדיקה לזה האופן דאי מתה בעלה יורשה ועל היורשים להביא ראיה דלא הביאה ובזה מיושב הלשון היטב וממילא דינא הוא דלחליצה דבעי בדיקה היינו דאי לא בדקי' חליצתה פסולה למ"ד איסור חליצת קטנה דאורייתא:. ועכ"פ כיון דחזינן דהרשב"א בחידושיו כמו שהעיד הגאון המשביר ז"ל בשם רבו מהר"י בי רב ז"ל דאפילו בדיק אחר כך ואשכח לא מחזקינן ליה למפרע בגדול וכן הוא בב"י סימן ל"ז בשם הרשב"ץ שהביא ה"ר דורא"ן באורך וכמ"ש הב"י סימן מ"ג (ובמחילה מכבוד שארי הגאון נ"י שכתב שטעות נזדקה לפני הב"י כיון דחידושי ב"ב להרמב"ן הם אטו מי לא סגי דאינה חדושי רשב"א והמה בכתובים וכן הוא האמת שכן הביא חידושי הרשב"א מועתק בלשונו בר פלוגתיה דמהר"י בי רב מהר"ם אלשיך בתשובותיו ועם היות שאין הכרח כ"כ בלשונו כמו שדקדק עליו בס' כנה"ג מ"מ המדקדק היטב יראה שהדברים כנים וכן אודי ליה מארי פלוגתא מהר"ם אלשיך הנ"ל) וא"כ לדידהו נראה לכאורה בפשיטות דהך חזקה קילא טובא. הלום ראיתי בתשובות מהרי"ט ז"ל חלק א"ע סימן מ"ב שרצה להשוות בין דעת הרשב"ץ ודעת הרא"ש ז"ל וידעתי גם ידעתי שאין בי כח לחלוק אפי' על אחד מקטני תלמידיו מ"מ לענ"ד דבריו נפלאו ממני ואין להאריך. ותו דאפילו לדעת הרא"ש היינו דוקא כשאנו מוצאים שערות עכשיו מחזקינן ליה למפרע מה שא"כ הכא דקאי בספיקא וא"א לבדקו ודאי דלא סמכינן עלה. וכן מוכח להדיא מתשובות הריב"ש סימן תע"ד הביא הב"י ב סימן קע"ב ולפ"ז שפיר היינו יכולים לצרף זה לספק אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דחזינא להרמב"ן ב"ס המלחמות בריש חולין וכן הרשב"א בחידושיו שם שכתב בענין חזקה היכא דאיכא לברורי והביאו הך דרבא ומשמע לכאורה מדבריהם דהכא נמי לכתחילה הוא דבעינן בדיקה אבל בדיעבד מוקמינן אחזקה וזה סותר לדבריהם ונהי דההיא דב"ב הוי מתרצין לה דבממון דלא סמכינן ארוב מש"ה אפי' אייתי לא מחזקינן לה למפרע מ"מ עם חדושי הרמב"ן ז"ל בנדה אינו עולה כלל דאם כן מאי קשיא ליה למ"ל למימר חזקה הא טובא אשמעינן והדברים צ"ע לענ"ד עוד יש לכאורה להביא ראיה ממאי דקי"ל ביבמות דף פ' כרב שנעשה סריס למפרע ונחשב כגדול משנת י"ג ואילך והיה מסתברא דהיינו טעמא דהכא אגמרי' רחמנא דכל משנת י"ג הוא הגדלות תדע דהא באיילונית לקטנותה יצאת לבגר דנעשית בוגרת מיד משעברה עליה י"ב שנים ויום אחד ובהא לא שייך הך טעמא לדעת הפוסקים דאפי' הביא סימני בגרות בתוך ו' לא מהני אע"כ דשאני הני דכך היתה הלכה ואין ללמוד ממנה לשאינה איילונית וא"כ ה"ה סריס דמשמע דחד דינא אית להו וע"ש דמוכח בהדיא דהוי כאילו נתמלא זקנו אלא דהיכא דהוי שערות חזינן דלאו גדול הוא שדרך הגדול שאינו סריס להביא שערות משא"כ בסריס שנעשה גדול מיד משא"כ לשמואל דלא מחזיקינן ליה כלל למפרע אלא כי השתא הכל לפי מה שהוא והיינו שמואל לשיטתיה ע"פ שטת ר' חננאל ז"ל הנ"ל ודוק. וא"כ פשיטא לכאורה דהלכתא כרב באסורא ואע"ג דנ"מ לענין ממונא ויש לעיין בכללים ובח"מ סימן רל"ה ויש עיון ברמב"ם והראב"ד הלכות נערה בתולה ובל"מ הלכות עבדים פ"ד ה"א ויש להאריך בזה וממילא דאין צריך בדיקה אלא דאי בדקינן ולא אשכחן מחזקי' בקטן אלא שזה יש לדחות אמנם יש להביא ראיה יותר ברורה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב הלכה י"ד ובט"ו וש"ע סימן קע"ב כשחתכו או נתקו כו'. וכשיהיו בן י"ג שנה ויום א' נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם. ולכאורה בהא ודאי ליכא טעמא דכיון דמתחלת ברייתו היה ראוי להביא שערות במאי נפיק מידי ספיקא אלולי דאמרי' דכל שא"א לבדקו מחזקינן ליה בגדול משנת י"ג ואילך וה"ה כל שיצא בלא בדיקה וא"א לבדקו עוד סמכינן אחזקה ואפילו להקל דהא הטור לענין חליצה נקטו. אמנם כד מעיינין בהא נמי איכא למהוי טובא שלא מצינו שום מקום מאין יצא להרמב"ם ז"ל דין זה והב"י כתב פשוט הוא ובאמת לא ידענא מאי פשיטותיה. ונלענ"ד דנפקא ליה מדאמרי' התם הסריס אין נעשה בן סורר ומורה ומדנקטי סתמא משמע דאפילו סריס אדם וכיון שכן משמע דכנתמלא זקנו חשבינן ליה וא"כ ליכא למילף מיניה אפילו לרב ודו"ק:

ומ"מ אחרי כל הפלפול הזה נלענ"ד דשפיר איכא לצרופי ליה לספק היכא דאיכא עוד ספיקא וכ"נ מתשובות הרשב"א לפי פירש מהרי"ט ז"ל והוא העיקר (וכ"כ הב"ש סימן קנ"ה ס"ק ך"ב בשם תשובת מהרבצ"א) דמשמע דוקא התם הוא דלא מצרפינן ליה לספק משא"כ בעלמא וטעמא דמלתא משום דהך חזקה גריעה משאר חזקות כעין שכתב מהראנ"ח ז"ל בתשובותיו לענין צירוף עשרה עוד זאת אדרוש כפי מה שעולה בזכרוני דבכל כיוצא בזה איתרע חזקת חי ואין ספרי עמדי לעיין בהם כראוי ועל הכל אני אומר דאשתני דר"א ואנן סהדי אם שאל נשאל למאה איש ולא אח' בהם שידע ענין המקדש בביאה וכ"ש הנך דנסבין בקטנותייהו:

הנה עד כה דברתי למען כבודם מה שיש להתעורר בזה נלענ"ד ועוד רבות עמדי הלא המה בכתובים מלבד אשר עלה במחשבה לפני בעזה"י אמנם לסמוך עלי לברר הלכה למעשה בדברים כאלה אין דעתי נוחה ואפילו לאצטרופי לא חזינא ביותר האידנא לחלישות מזגי ל"ע אברי התפרקו ומדאגותי וטרדותי מורשי לבבי נתקי והריני מניח הדבר לגדולים ממני חכמי לב המה יתנו עדיהן ויצדקו ומובטחני כי באורך הזמן כבר נעשה המעשה ע"י חקרי לב רבים וגדולים כאשר כתבו שיש בידם מגדולי הדור בכחא דהתירא דעדיף וכדי הם לסמוך עליה בלעדי ואולי יחנן ה' צבאות עוד על מי מנוחות יושיבנו ויזכני לעבדו באמת וללמוד וללמד תורתו כאשר עם לבבי ואשנה פרק זה וה' יחנינו דעת ומזימה כנפש עבד לעבדי ה' חלוש המזג:

הק' צבי הירש חונה פה ק"ק ברלין:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה