בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה מב
אלה דברי הגאון הגדול מופת הדור אב"ד ור"מ דק"ק מינץ בעהמ"ח ספר שאגת אריה בנידון הנ"ל אשר השיב לנו על תשובתינו הנ"ל:
תשובה ודין זה נחלק לב' חלוקות. החלוקה הראשונה אם קטן שקידש לו אביו אשה אם יש ממש בקידושין או לא והחלוקה הב' בנדון זה שהיה דר עמה אחר שהגיע לשנת גדלות יותר משנה וחצי קודם שנאבד אפילו את"ל קטן שקידשו לו אביו לא הוי קידושין הכא שדר עמה זמן רב משהגדיל שאני וכמו שיתבאר בס"ד:
הנה ע"ד החלוקה הראשונה אעתיק לכם מה שכתבתי לערך זה שלשים שנה אע"פ שפשוט לאחרונים דקטן שקידש לו אביו אשה אין ממש בקידושין מ"מ מצינו לגדולי הראשונים שנחלקו בזה וכמו שאבאר לקמן והאחרונים לא ראו בדבריהם. ולכאורה נ"ל להביא ראיה דאין ממש בקידושין אלו מפרק קמא דקידושין דף י"ט בעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן וכו' אמר ר' זירא ת"ש איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לקטן ואי אמרינן מייעד א"כ מצינו אישות לקטן אלא מאי אינו מייעד אמאי איצטריך קרא למעט ליה תפשוט מיניה דמייעד אמר רב אשי הכא ביבם וכו' ומדדחיק רב אשי לאוקמי הא דמיעט רחמנא א"א פרט לאשת קטן ביבם בן ט' ולא מוקי לה כגון שקידש לו אביו אשה דאע"ג דקידושיו קידושין מ"מ ממעט רחמנא ממיתה כדבעי לאוקמי דמייעד מדקא ממעט ליה קרא ממיתה ש"מ היכא דקידש לו אביו אשה אינם קדושין כלל ולא בעי קרא. מ"מ כי מעיינת ביה היטב נ"ל דאין מכאן ראיה דאפילו תימא קטן שקידש לו אביו אשה קידושיו קידושין משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו וכמ"ש הראשונים שאכתוב דבריהם בס"ד מ"מ לא בעי קרא א"א למעט אשת קטן ממיתה דהאי קרא גבי' כתיב שהרי בפרק קמא דקידושין אמרינן גר קטן מטבילין אותו ע"פ ב"ד דזכות הוא ואמרינן לימא מסייע ליה הגיורת וכו' ודחה הב"ע בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא ליה במאי דעבד אבוהון ובתר הכי אמרי' אמר ר"י הגדילו יכולין למחות ופירש"י אפי' נתגיירו עם אבוהון יכולין למחות וכו' ואם קידש אשה משהמיר אינה צריכה גט והכי משמע מסוגיא דההיא שמעתתא דאקשי עלה אביי ורבא ממתני' דיש לה כתובה לגיורת שנתגיירה פחות מבת ג' שנים וה"נ תנן יש לה קנס ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה כתובה וקנס דאזלי ואכלי בגיות' ומשני לכי גדלה ופריך לכי גדלה נמי מוחי ונפקי ומשני כיון שהגדיל שעה אחת ולא מחתה שוב אינה יכולה למחות ואי ס"ד דקטנים שנתגיירו עם אבוהון מודה ר"י דאפילו הגדילו אינם יכולין למחות מאי דוחק' לאוקמי בכתובה וקנס לכי גדלה לוקמי דמיירי בקטנה שנתגיירה עם אביה פחותה מבת ג' ויהבינן לה כתובה וקנס מיד שהרי אינה יכולה למחות משתגדל אלא ש"מ דאפילו בכה"ג נמי הגדילו יכולין למחות וא"כ ה"נ אפילו את"ל דקטן שקידש לו אביו קידושיו קידושין דזכות הוא לו מ"מ אם הגדיל יכול למחות כמו גבי גירות נמצא הקידושין שקידש לו אביו תלוים ועומדים משעה שקידשה עד שעה שיגדיל שמא ימחה ואם לא מיחה משהגדיל הו"ל קידושין למפרע וכיון דכל ימי קטנות מתלי תלי הקידושין ואם ימחה לא הוי קידושין הוי ליה אשה זו שקידשה לו אביו ספק א"א ס' ימחה משיגדיל ס' לא ימחה וא"כ ל"צ קרא למעוטי אשת קטן בכה"ג בלא קרא נמי ידענא דפטור דס' נפשות להקל שמא ימחה משיגדיל ולא מבעי' למ"ד התראת ס' לא שמיה התראה לא צריך קרא למעוטי אלא אפילו למ"ד שמיה התראה מ"מ ל"צ קרא למעוטי דהאיך אמרינן התראת ס' שמיה התראה היכי שהעובר עבירה יודע באותה שעה שעובר עבירה שודאי עובר על ד"ת כגון שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכל דפליגי ר"י ור"ל במסכת מכות דף ט"ז ובריש פ"ב דשבועות דכשאינו אוכל הככר היה יודע בודאי שעובר על שבועתו אלא דלהעדים המתרים בו בשעת התראה הוי ספק להעדים אם יעבור או לא יעבור שהרי עדיין יש לו שהות לאוכלו עד הבוקר אבל מ"מ בשעה שעבר העבירה והותיר עד הבוקר יודע בודאי שעבר על ד"ת וכן בהכה זה וחזר והכה זה או קלל את זה וחזר וקלל את זה גבי ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון נמי חשיב ליה התראת ספק התם אע"ג דודאי עובר על מכה ומקלל אביו ממ"נ מ"מ בשעת התראה של כל אחד ואחד הוי ס' להעדים אם זה אביו או לא אבל כל היכי שהעובר עבירה בעצמו אינו ברור לו בשעת עשיית העבירה אם עושה עבירה שחייב עליה או לא אע"ג שלאחר זמן אגליה מילתא למפרע שעבר עבירה שחייב עליה מיתה או מלקות כל כה"ג כ"ע מודים דאינו מת ולוקה כיון דבשעת מעשה לא היה ברור ליה להעובר שעובר על ד"ת ואע"ג דהתוספות ביבמות פ' הערל דף פ' כתבו להיפך גבי הא דאמרי' התם אכל חלב מבן שתים עשרה ועד בן שמונה עשרה ונולד בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא ב' שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל וכתבו התוספות דלא חשיב התראת ס' אע"ג דבשעת התראה הוי ס' שמא יבא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידוע איזה הוא אביו. וא"י מה יאמרו בהך דנותר ובההוא דשבועה שאוכל ככר זה היום דחשיב ליה התראת ספק והרי לאחר שעבר הלילה גבי נותר והיום גבי שבועה ידע העובר שעבר עבירה ובמה עבר ואפ"ה חשיב ליה התראת ס'. והמחוור דכל כה"ג אפילו למ"ד התראת ס' שמיה התראה אינו חייב כנ"ל והא דאכל חלב דאמר רב נעשה סריס למפרע איכא לאוקמי דבשוגג איירי ולענין חטאת ולא מיירי לענין מלקות ובמזיד והיינו דנקט אכל חלב דחייב עליה חטאת ולא נקט אכל נבילה וטריפה. והתוס' עצמן כתבו להיפוך בסוף פ"ק דכתובות דף ט"ו גבי הזורק אבן לגו בפלגא ישראל ופלגא נכרים דאמרינן התם דפטור משום דהוי ס' נפשות להקל וזה לשון תוס' תימה למ"ד התראת ס' לא שמי' התראה אפי' ס' נפשות להחמיר פטור משום דהוה התראת ס' ואי למ"ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה כשנמצא ישראל הרג הא מחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה וכו' ובנותר כשאמרו לו אל תותיר אע"ג דספק הוא י"ל שאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמיה התראה אבל הכא אינו ודאי שיבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה. והרי דברי התוס' ממש כדברי וא"כ ע"כ ההוא דאכל חלב דפ' הערל בשוגג מיירי וכדפירשתי דלענין מלקות נמי ק"ל דס' להקל. ונ"ל להביא ראיה להא דפרישית דבריש פ"ח דסנהדרין דף ס"ט דרוצה הגמרא להוכיח דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות מהא דתנן בת ג' שנים ויום א' מתקדשות בביאה וכו' וחייבין עליה משום א"א ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידשה אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית הם. והשתא מנלן להוכיח דאזלינן בתר רובא דילמא לא אזלינן בתר רובא והאי דקתני וחייבין עליה משום א"א לאו דקטלינן ליה השתא באותו זמן שבא עליה אלא דנטרינן ליה עד דגדלו ואז כשתיגלי מילתא דלאו איילונית היא קטלינן ליה. הניחא למ"ד התראת ס' שמיה התראה אלא למ"ד לא שמיה התראה מא"ל ומה ראייה הוא זו אלא ודאי כל כה"ג דבשעת עשיית האיסור הוא ס' והעובר עליו אי עביד איסור או לא אע"ג דלאחר זמן איגלי מילתא למפרע דעביד איסורא לכ"ע לא שמיה התראה. אלא שיש להקשות מהא דפ"ק דחולין דף י"א דמייתי רב כהנא ראיה דאזלינן בתר רובא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה ודלמא טרפה הוי אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא וכ"ת דבדקינן ליה וכו' הקשה התו' ד"ה, וכ"ת מ"מ הו"ל התראת ס' אי לא אזלינן בתר רובא ותירץ ושמא קסבר שמיה התראה. והשתא למאי דפרישית האיך ס"ד לומר דבדקינן ליה הא כיון דבשעה שהרג את הנפש הוה מספקא ליה להנידון אי עבד איסורא שחייבין עליה מיתה או לא. אע"ג דלאחר כך על ידי בדיקה אגלי מילתא למפרע דעבד איסורא שחייב עליה מיתה הא כה"ג לכ"ע לא שמיה התראה והאיך ס"ד למימר דבדקינן ליה הא לא מהני מידי לכ"ע לחייבו למפרע וי"ל דהא ודאי כל כמה דלא נפק לן מקרא דאזלינן בתר רובא מסברא הוי חיישינן למיעוטא. והשתא ה"ק מנלן למילף מכאן דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא והאי סברא דהתראת ספק כדקיימא קיימא דילמא איפוך אנא דקרא למעוטי מסברא זו דהתראות ספק ואפי' אגלי מילתא למפרע אמרינן וסברא דחיישינן למיעוטא כדקיימא קיימא ודחה הא קא מנוויל ליה ובע"כ ש"מ דאזלינן בתר רובא וכיון דנפקא לן דאזלינן בתר רובא ממילא דסברא זו אגלי מילתא למפרע לענין התראות ספק כדקיימא קיימא דאין לנו שום ילפותא לאפוקי מסברא זו:
ולפי מה שפירשתי את"ל דאף אם קידש אשה לבנו קטן קידושיו קידושין משום דזכין לאדם שלא בפניו אפ"ה אם הגדיל יכול למחות והרי הקידושין מתלי תלי וקיימי עד שיגדיל מ"מ ה"מ בקידושין דעלמא אבל בקידושי יעוד אי נימא דהאב מייעד לבנו קטן הוה מצות יעוד לבן ע"י האב כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' עבדים וכיצד מייעד לבנו אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו לייעדה לו הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני וכיון שכן בע"כ פשיטא ליה להגמרא דאם הגדיל אינו יכול למחות דאל"כ מאי מוכח וא"א מייעד א"כ מצינו אישות לקטן דהא אע"ג דמייעד ל"צ קרא דא"א למעוטי אשת קטן ופטור ממיתה הא בלא"ה פשיטא דפטור ממיתה דשמא ימחה כשיגדיל והוה פנויה למפרע וס' נפשות להקל ואפילו למ"ד התראת ספק שמיה התראה מ"מ בכה"ג לכ"ע ל"ש התראה כדפרישית. וכן הא דקאמר אלא מאי אינו מייעד הא קא ממעט ליה קרא הא אפילו מייעד אכתי תיקשי דל"צ קרא למעוטי מה"ט דפרישית ואע"ג שרש"י פירש בפרשת משפטים על פסוק דאם לבנו ייעדנה האדון מלמד שבנו קם תחתיו לייעדה אם ירצה אביו ואין צריך לקידושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך משמע שכן עצמו מעיד בריצוי האב ואומר לה הרי את מקודשת לי וא"כ אפי' אם תמצי לומר שאם מייעד לבנו הקטן אפ"ה אין לו ענין לקטן שקידש לו אביו אשה דהכא הוא מקדשה לעצמו בריצוי האב מ"מ לישנא דהגמרא משמע כהרמב"ם דקאמר מהו שמייעד לבנו קטן משמע שהאב מייעדה לבנו ולא הבן בעצמו וכהאי לישנא אמרינן בגמרא בכמה מקומות ולישנא דקרא נמי הכי דייקא דכתיב ואם לבנו ייעדנה תלה הכתוב קידושי יעוד באב ולא בבן אלא ודאי דברי הרמב"ם עיקר שקידושי היעוד תלה באב ולא שבן מקדשה לעצמו ונראה שרש"י גופא חוזר בו כמו שאכתוב לפנינו וש"מ דשאני קידושי היעוד מקידשין דעלמא שקידש לו אביו אשה לקטן ואפילו הגדול אינו יכול למחות וטעמא דמלתא נראה לי משום דכיון דבנו כל דהו נמי במשמע ומשמע ליה להגמרא דרבי קרא במכל דהו לקידושין וודאין כמו ייעוד לעצמו דהא א"א דאדם מייעד לבנו קטן א"צ דעת הבן בייעוד כלל והכי משמע מהא דפשטינן לבעי' דר"ל מהא דא"ר אייבו א"ר ינאי אין ייעוד אלא בגדול אין ייעוד אלא מדעת ופריך הגמרא תרתי ומשני מ"ט קאמר מ"ט אין יעוד אלא בגדול משום דאין יעוד אלא מדעת ש"מ דא"א איכא יעוד בקטן יעוד שלא מדעת נמי מהני והשתא א"ל הא דבעי ר"ל מהו שמייעד לבנו קטן דאי אמרי' שקטן שקידש לו אביו אשה קדושיו קידושין אטו מיגרע קידושי יעוד מקידושין דעלמא שיכול אביו לקדש לו אשה משום דזכות הוא לו א"ו הכי קמבעי' ליה מהו שמיעד אדם לבנו קטן דאפילו הגדיל אינו יכול למחות ועוד בלא"ה שאני קידושי יעוד מקידושי דעלמא דקדושי יעוד דאמר העברי' אינו אלא מגזה"כ ואפי' אם מקדשה לעצמו מש"ה לא היה ראוי לחול הקידושין דהא בין לרבנן דס"ל מעות הראשונות לקידושין ניתנו ובין למ"ד לאו לקידושין ניתנו מן הדין לא היה ראוי לחול הקידושין שהרי בשעת נתינת המעות הראשונים לא פי' שנתן לשם קידושין דהא מה"ט אין יעוד אלא בבן ולא באח וכ"ש באחר דומיא דבן שאם האח האחר עשה להאדון שליח לקדש לו אשה אמה העבריה במעות הראשונים לרבנן א"נ אם יש שהות ביום לעשות עמו בש"פ אפ"ה ל"מ כדאמרינן בפ"ק דקידושין ואלו באב ובבן בכה"ג מהני והיינו טעמא דלא מהני באחר בכה"ג משום דמעות הראשונים שניתנו לא פי' שנתן לשם קידושין אלא קנה אותה סתם ולפיכך באחר לא מהני אבל באב ובבן כיון שתלה הכתוב מצות יעוד לו ולבנו הוי"ל כאלו פי' משעת נתינת המעות שאם ירצה לייעד לו ולבנו הרשות בידו אבל אחר כיון שאינו בכלל מצות יעוד ל"מ וכדפירש רש"י סתם גבי הא דאמרי' הא לא אמר לה לאחר שלשים יום קמ"ל ופירש"י לא אמר לה בשעת מתן מעות על מנת שתתייעדו לי לאחר זמן כו' קמ"ל דדמי להדדי כיון דתלי הכתוב יעוד במעות הללו לאחר זמן מעיקרא כי יהיבנא שאם ירצה לייעד מייעד ואפילו למאן דס"ל מעות הראשונים לשם קידושין ניתנו בע"כ טעמא מש"ה הוא דתלי רחמנא דהא לא פיר' ודווקא לו ולבנו מהני דבהם תלי רחמנא מצות יעוד אבל לאחר ל"מ דלא תלה רחמנא מצות יעוד בו והשתא מיבעיא ליה לר"ל בנו אי תלי ביה רחמנא מצות יעוד והו"ל כגדול או לא תלי והו"ל כאחר מיהו למאי דפי' התוס' במסכת כתובות גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דזכות הוא לו אינו אלא מדרבנן דהא זכיה מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן רק כיון דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה מדרבנן והא דהוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל י"ל דס"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה עכ"ל. ולפ"ז הדבר ברור דקטן שקידש לו אביו אשה אין קידושיו קידושין כיון דאין שליחות לקטן וזכיה מטעם שליחות נגעו ביה ולא דמי לגר קטן דהתם תקנו ליה רבנן זכיה להכניסו תחת כנפי השכינה אבל בקטן כיון דלא תיקנו רבנן נשואין לקטן כדאמרי' ר"פ חרש וה"ט משום דקטן אתי לכלל נישואין לכשיגדיל לא תיקנו ליה רבנן נישואין מניין לומר דתיקנו ליה זכיה אפילו מדרבנן הלכך קטן שקידש לו אביו אשה אין כאן קידושין אפילו מדרבנן:
מיהו יש מן הראשונים פירשו דקטן דאע"פ שאין לו שליחות מן התורה בדבר שזכות היא לו זכין מה"ת דזכיה אלימא משליחות וה"נ מוכח בפרק ב' דקידושין דף מ"ב ע"א דקאמר אלא הא דקאמר רב גידל מנין ששליח של אדם כמותו שנאמר נשיא א' נשיא א' ופריך תיפוק ליה שליחות מהכא ואמרינן ותיסברא הא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד אלמא אע"פ שאין שליחות לקטן אית ליה זכיה מה"ת וכמ"ש הריטב"א התם מעתה י"ל דגר קטן שהטבילו אותו ע"ד ב"ד מ"ה הוי גר בין להקל בין להחמיר כ"ז שלא מיחה. וה"ה לקטן שקידש לו אביו אשה שקידושיו קידושין משום דזכין לאדם שלא בפניו והראב"ן בסוף ספרו בתשובותיו הביא הא דר' יצחק בר"י דקטן שקידש לו אביו אשה מקודשת משום דזכות הוא לו והקשה עליו הראב"ן הא זכי' מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן ולק"מ דכבר נתברר דזכיה עדיפא משליחות. ובתשובות ב"י סימן ז' הקשה על סברא זו הרי מצינו בכמה מקומות שזכין לאדם שלא בפניו דא"כ כל מי שמקדש אשה לחבירו תהא מקודשת ואפי' לא עשה שליח והא ודאי לא עלתה על דעת שום אדם ובפרק המקדש בו ובשלוחו שקיל וטרי תלמודא מנ"ל דבשלוחו ולדברי ר"י אדרבה לא הו"ל למימר שליח אפילו אינו שלוחו נמי אם קידש לו אשה מקודשת א"ו דבר זה מוקצה מהדעת שלא דבר נכונה ואני אומר שאין ממש בדיחוי הזה דאם אמרו בקידש לו אביו אשה דזכות הוא לו משום דניחא ליה במאי דעבד אביו ואמרו בקידש לו אחר שלא מדעתו דודאי לא ניחא ליה במאי דעביד אחר דהרי בגר קטן אפילו את"ל דע"ד ב"ד ל"מ ע"ד אביו מהני משום דניחא ליה במאי דעבד אביו אם לא שמוחה משהגדיל בפירוש כמ"ש:
עוד הקשה הב"י שם מדאמרינן בפ' האיש מקדש גבי הא דאמר מקדשת ברתך לברי דפריך דילמא ארצויי ארצי ודילמא שליח שוויה אפילו לא ארצי ולא שווי' שליח דהיא מקודשת דזכין לאדם שלא בפניו הלכך ליתא להאי תשובה כלל ודבריו תמוהים הם דודאי קטן שאין מעשיו כלום אם קידש לו אביו אשה זכות הוא מטעם שאין יכול לקדש ע"י עצמו אבל בגדול שיכול לקדש על ידי עצמו לא ובההוא עובדא ע"כ הבן גדול היה מדמפרש דילמא שליח שוויא ואי בקטן הא אין שליחות לקטן. מיהו לפי מה שפירשתי הא דקאמר במסקנא לפשוט בעי' דר"ל מהא דאמר ר"י אין יעוד אלא מדעת אין יעוד אלא בגדול ופריך תרתי ומשני מ"ט קאמר כמ"ש לעיל ופירש"י תרתי הא חד הוא כיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד אלא בגדול והתוס' פירשו בשם רש"י וביארו יותר פי' הקונטרוס הא בהא תליא כלומר חדא מילתא הוא דכיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד מועיל אלא בגדול שהרי קטן לא מצי לשוויא שליח לקדש ומאי קשיא ליה הא אע"ג דאין יעוד אלא מדעת י"ל דאין יעוד בקטן דהא אע"ג דאין שליחות לקטן זכיה מיהו אית ליה וזכין לאדם שלא בפניו וה"א דאית ליה יעוד דהוה כלדעת קמ"ל דאין יעוד אלא בגדול ועוד הארכתי שם באותו תשובה הרבה והבאתי ראיה שם עוד מפ"ט דב"ב דף קנ"ג ופלפלתי בההוא סוגיא דקאמר ר"נ בודקין לקידושין ולגירושין ופריך כיון דבודקין לקידושין ולגירושין למה ליה למיבדקיה ולדברי ר"י בר"י משכחת לה בקידש לו אביו אשה בקטנותו ומקודשת משום זכיה והשתא שפיר צריך למיבדקיה לגירושין ופלפלתי שם הרבה בדברי התוס' שם מיהו בנידון שלנו אין אנו צריכין לכל זה לפי המבואר שהוא בעצמו קידשה בקטנותו ולא היה הקידושין ע"י אביו הא ודאי לאו כלום הוא. והנה מ"ש מכ"ת בשם ס' נודע ביהודה הנה הספר לא נודע לנו ואין בעירינו ובכל סביבותינו זה הספר ואי אפשר לפלפל בדבריו מה לא שמיע לי אפשר אלו היה שמיע ליה לא הוי ס"ל. והנה רק ממה שכתבו מכ"ת מדבריו אדבר קצת כתבתם משמו דאפילו למאן דס"ל דקטן שקידש לו אביו אשה הוי קידושין משום דזכות הוא לו ובעל הספר כתב דחובה הוא לו מטעם כתובה יפה השגתם עליו כי דברי שגגה הם ומ"ש עוד לאחר חרם ר"ג מה חובה הוא לו אין דעת זה הגון בצד עצמו דמה בכך מ"מ זכות הוא לו הא כיון דא"א לו לישא שתי נשים מפני החרם מה לי זו שקידשה לו אביו או אחרת הא ודאי ניחא ליה במאי דעבד אבוה כדאמרינן גבי גר קטן וכמו שכתבתי בפני' ועוד אפי' לא יהא כדבריו הא ודאי דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו לאו דוקא שיהו הזכות בלא שום צד חוב כלל וכלל אלא כיון שהזכות רבה על החוב הרבה החוב בטל במיעוטו נגד הזכות נמי זכות הוא לו תדע דגבי גר קטן אמרינן דזכות הוא לו אטו מי לא מטו ליה חוב ג"כ ע"י גירות שמקבל עליו עול מצות ונאסר במאכל איסורים לישראל חמץ בפסח ובמלאכת שבת ויו"ט ומתחייב בעינוי יוה"כ ובהרבה מצות חמורות אע"כ כיון שזכות שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה רבה הרבה מאוד על החוב זכות קרינן ליה וה"נ דכוותיה וכ"ש בנ"ד שעשה נישואין לקטן במדינות פולין מפני יראת גזרת המלכות בודאי זכות הוא לו. מיהו בנ"ד כיון שלא קידש לו אביו אשה לאותו קטן אלא מעצמו הוא קדשה ודאי לית דין צריך בשש. דאין ממש בקידושין אלו. ותמהני על מכ"ת שכתבתם באחד מצד היתר של נדון שלנו דילמא בעל אדעתיה דקידושין הראשונים וטעי בדר"י בר"י דמה ענין דר"י בר"י לכאן אף הוא מודה לקטן שקידש לעצמו אפילו בידיעת אביו אין ממש בקידושין אלו דודאי אין בעשיית קטן כלום ואין קנינו קנין ולא קאמר אלא בקידש לו אביו עצמו האשה דקנינו קנין וכיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו ומה שכתבתם עוד להתיר בנדון שלנו מכמה דברים דילמא טעי בהא או בהא כבר כתבתי בפנים מה שיש בו די וגם הספק שכתבתם בשם המשנה למלך אין בו ממש אלא שלא רציתי להאריך עוד בזה:
גם מה שכתבו מכ"ת על מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם מה שיש בנוסחאות הגמרא שלנו בפרק המדיר וכן קטן שקידש שלא היה בנוסחאות שלהם הוא הנכון ושאר הפלפול הוא שלא לצורך שהרי מבואר מדברי התוס' והרשב"א שגרס וכן בקטן שקידש אין לנו לעשות פלוגתא חדשה לפיכך לא נפלפל בזה יותר והשתא נבא לחלוקה השניה דבנדון זה שהיה דר עמה אחר שהגיע לשנת גדלות יותר משנה וחצי קודם שנאבד ואע"פ שקידש את האשה בעצמו כשהיה קטן כיון שדר עמה זמן רב משהגדיל שאני וכמו שנתבאר בס"ד. תנן בסוף פ"ז דגיטין דף פ"א המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומרים א"צ הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני ומוקי לה בגמרא בדאיכא עידי יחוד וליכא עידי ביאה ב"ש סוברים ל"א הן הן ע"י הן הן עדי ביאה וב"ה סוברין אמרינן הן הן עידי ביאה פי' ואין אדם עושה בעילתו ב"ז ומסתמא קידשה ויש לי לעיין אי הא דאמרינן כיון דא"א עושה בעילתו ב"ז וע"י הן הן ע"ב מסתמא קידשה או בביאה זו או שקידשה קודם לכן בפני עדים אחרים באחד משלשה דרכים שהאשה נקנית בהם כדתנן בר"פ קמא דקידושין ונ"מ שאם ראיות עידי יחוד הללו אינו מספיק להיות אשה נקנית בהם כגון שהאיש והאשה לא ראו עדים ולא ידעו מהם אבל העדים ראו שנתייחד דבכה"ג אינה מקודשת כמו שאכתוב לקמן בשם הרשב"א אפ"ה כיון דע"י הן הן ע"ב ואין אדם עושה בעילתו ב"ז אמרינן מסתמא קידשה קודם לכן ע"י עדים אחרים ודמי להא דאמרי' בפר' ב' דקידושין דף נון דחוששין לסבלונות ופירשו הגאונים וכמה פוסקים דה"ט דחוששין דכיון דשלח לה סבלונות חיישי' דשמא קידשה כבר בפני עדים אחרים והלכו להם דה"נ נימא הכא. או דילמא להא דסבלונות כיון דרוב מקדשי והדר מסבלי לפי' רש"י אי נמי מיעוטא מקדשי והדר מסבלי לפי' הגאונים איכא למימר דהוא נמי מהם אבל הכא איכא למימר יצרו תקפו ומעולם לא קידשה דבשלמא אם יש כדאי בעידי יחוד הללו שיחול הקידושין ע"י ביאה זו וכיון דאפשר לו למבעל בהיתרא שיכוין לשם קידושין דכיון דאין אדם עושה בעילתו ב"ז אמרי' דסתמא לשם קידושין בעל דלא שביק היתרא ועביד איסורא כדאמרי' בפר' קמא דחולין דף ד' גבי מומר אוכל נבלות לתיאבון דלא שביק היתרא ואכל איסורא ומה"ט אמרי' התם חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין אבל היכא דאין כדאי בעדים הללו שתתקדש על ידם איכא למימר דיצרו תקפו ולא חיישי' שמא קידשה קודם לכן. ובתוספתא תניא מביאה הרי"ף פר' מי שאחזו ראו שנים שנתיחדה עמו צריכה הימנו גט שני א' א"צ הימנו גט שני א' בשחרית וא' בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין גם שאר פוסקים פסקו כתוספתא זו. ומשמע ודאי דה"ט דא' שחרית וא' בין הערבים דאין מצטרפין משום דקי"ל דהמקדש בע"א אפילו שניהם מודים אין מקודשת. אלמא עיקר הקידושין תלה רחמנא בראיות שני עדים הלכך אם לא ראו ביחד אלא א' בשחרית וא' בין הערבים אע"ג דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ולשם קידושין בעל אינו כלום דעל כל קידושין של שתי ביאות הללו אין כאן אלא ע"א וא"מ:
והשתא אס"ד בראות שני עידי יחוד אלא שאין ראייתם מספיקות שתהא מקודשת ע"י אפ"ה בעינן גט משום כיון דא"א עושה בעילתו ב"ז חיישי' שמא נתקדשה מכבר ע"י הקידושין מעלייא א"כ ה"נ בראה א' שחרית וא' בין הערבים נהי דאין מצטרפין לקידושין מ"מ כיון דע"י הן הן ע"ב וחזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז מסתמא כבר נתקדשה קודם ע"י אחרים וקי"ל בפ' זה בורר דאפילו הלוואה אחר הודאה מצטרפין בדיני ממונות וע"כ תוספתא זו איתא דלא כהלכתא אלא כת"ק דריב"ק דאמר התם אין עדותן מצטרפות עד שיראו שניהם כאחד ולמה פוסקין הפוסקים כתוספתא זו אלא ודאי ש"מ דהא דאמרי' הן הן ע"י הן הן ע"ב וצריכה גט היינו דוקא אם ע"י אילו מספיקין שיהיה קידושין ע"פ ראייתם זו אבל אם ע"י הללו מצא אין מספיקין שיהיו קידושין ע"י ראיה זו שמא קידשה כבר ע"י עדים אחרים לא חיישי'. מיהו הר"ן פירש שם על תוספתא זו זה היה מעשה ואמרו א"מ דאע"ג דגבי ממון קי"ל בפר' ז"ב דהלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לגבי אישות דשייך בד"נ בבת אחת בעו להו. לפי דבריו אין מכאן ראיה להא דאמר' דהכא ה"ט דא"מ דאין עדותן עדות ואין נאמנים על היחוד עצמו כיון דיחוד שראה זה לא ראה זה לאו כלום כיון דעל כל יחוד ליכא אלא ע"א ולא ראו עדותן כאחת. ואין להקשות על דברי הר"ן הא דאמרי' בשלהי מסכת יבמות דלר"ט בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דכדיני נפשות דמי ולר"ע אין בודקין משום דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי וקי"ל כר"ע. י"ל דש"ה דמן התורה בעינן שני עדים אלא דרבנן הקילו משום תקנות עגונות אפי' עד מפי עד מפי עבד מפי אשה מפי שפחה וטעמא כדמפרש בר"פ האשה רבה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכיון דמשום תקנות עגונות הקילו רבנן ועקרוהו מדין עדות של תורה אקילו נמי רבנן להא מילתא למיזל לקולא אחר צד דין ממון שבו כיון דאיכא כתובה למישקל. תדע שהרי עידי קידושין ועדות לאוסרה על בעלה לדעת רוב הפוסקים בעינן דרישה וחקירה אלא ודאי ה"ט כדפרישית ועוד יש לחלק בכמה גווני אלא שלא רציתי להאריך בזה. ולפום רהיטא דהירושלמי ריש פר' קמא דסוטה יש להביא ראיה לפי' הר"ן דגר סימן התם נסתרה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים יבא כההיא נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני באחד א"צ גט שני בא' בשחרית ובא' בין הערבים זה היה מעשה שאל ר"א בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה יחוד והשתא אי טעמא דאין זה יחוד כדברי הר"ן משום דעידי נשים לד"נ דמיא ניחא וה"פ דבעיא ליה נסתרה בע"א שחרית כו' אי מצטרפי להדדי כד"מ או אין מצטרפין כד"נ פשיט ליה מדאמרי אין זה יחוד לענין נתייחדה ואין מצטרפין ש"מ דעידי נשים לד"נ דמי ה"ה נמי לענין נסתרה דהוי נמי עידי נשים וא"מ:
אבל מי אמרת דהא דאמר גבי ע"י ה"ט משום דהמקדש בע"א אפילו שניהם מודין אינה מקודשת דאין עיקר חלות הקידושין אא"כ נעשה בפני שניהם ביחד השתא מאי פשיט ליה דא"מ לענין עידי יחוד א"מ נמי לענין עידי סתירה דמיירי בסתירה שלאחר קינוי ואליבא דר' יהושע דס"ל התם מקנא לה ע"פ שנים ומשקה ע"פ שנים פי' דנסתרה בע"א אחר הקינוי אינה אסורה לבעלה ודלא כר"א דאמר התם מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו והרי הא דבעי ר"י ב' עדים בסתירה שלאחר הקינוי לאסור על בעלה לאו משום דאין עיקר הסתירה מתקיימת לאוסרה על בעלה אלא א"כ ראו שני עדים ביחד כדאמרינן גבי קידושין דהא ל"ד שהרי טעם בסתירה אחר קינוי אוסרה על בעלה התם דשמא נטמאה בסתירה זו דמש"ה בעינן שיעור סתירה כדי טומאה כדאמרינן ריש פרק קמא דסוטה והרי טומאה אפילו בע"א דמהימן ליה כבי תרי נמי נאמן כדאמרינן פרק ג' דקידושין דף ס"ד גבי ההוא סמי' וכ"ש אם הבעל עצמו יודע שזינתה דנאסרה עליו כדמוכח להדיא בפרק קמא דכתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ אלמא הא דב' עדים לסתירה לאו משום דאינו עיקר הסתירה מתקיימת אלא בב' עדים אלא לגילוי מילתא בעלמא בעינן ב' עדים ואין ע"א נאמן לכל דבר וכדאמרינן התם בפרק ג' דקידושין לא איברי סהדי אלא לשיקרא וה"נ מוכח מהא דכתב הטור בא"ה סימן קע"ח בא ע"א והעיד לו שנסתרה עם אותו פ' שקינא זה עליו ושהתה כדי טומאה אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה והא ודאי הדברים נראין ק"ו אם הבעל ראה בעצמו הסתירה שהיתה אחר הקינוי שאסורה לו משא"כ ההיא דנתייחדה עמו דבברייתא דמתורת קידושין אתינן עלה דאין עיקר הקידושין מתקיים אלא על פי ב' עדים ולא בעד אחד ואפילו שניהם מודים ל"מ והאיך פשיט מהא דאין מצטרפין בראה א' שחרית וא' בין הערבים לענין תורת קידושין דה"נ א"מ לתורת סתירה דבתר קינוי ולאסרה הא לא דמי להדדי וכדפרישית:
מיהו יש לדחות דהא דמדמי הירושלמי נסתרה שלאחר הקינוי לנתייחדה דמיירי בתורת קידושין לאו לענין לאוסרה על בעלה מיירי אלא לענין להשקותה מיירי דשם נמי אינה שותה אא"כ היתה הסתירה שלאחר הקינוי בפני ב' עדים דילפינן דבר דבר מממון דאין עיקר הסתירה מייתי לה לידי השקאה אא"כ ראו ב' עדים ביחד כמו גבי קידושין והא דמהני אם ראה הסתירה בע"א דמהימן ליה כבי תרי או ע"פ הבעל היינו לאוסרה עליו מה"ט דפרישית ואדרבה נ"ל מן הירושלמי להביא ראיה להיפך כי בודאי גירסא זו משובשת דגר סימן שם עוד בסמוך קינא לה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים מאחר שהוא האיש והיא האשה קינויו קינוי או אין קינויו קינוי ויבא כהדא אין מקבלין את העדים אא"כ ראו שניהם כאחת ריב"ק אמר אפילו ראה זא"ז ר"י רשב"י בשם רב מודים חכמים לריב"ק בעידי בכורה ובעידי חזקה נמצא לפי גירסא זו עידי סתירה שאחר הקינוי בראו א' שחרית וא' בין הערבים דמדמי להא דנתייחדו א' שחרית וא' בין הערבים אין מצטרפין לכ"ע ובקינוי כה"ג לריב"ק מצטרפין ולמאי דמסיק בשם רב דמודים חכמים בעידי בכורה ובעידי חזקה לכ"ע מצטרפין בכה"ג. והשתא תיקשי סתירה זו במאי מיירי אי לענין לאוסרה על בעלה הדברים נראין כלפי לייא דהשתא בקינוי דעיקר הקינוי אין מתקיים אלא על פי ב' עדים כמו בקידושין כדמוכח בריש פרק קמא דסוטה אמר ר"ח מסורא לא לימא אינש לאנשי ביתו בזה"ז אל תסתרי עם איש פלוני דדילמא ק"ל כר"י בר"י דאמר קינוי על פי עצמו וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עליו משמע למאי כר"י דאמר התם קינוי על פי שנים אם אמר לאשתו בינו לבין עצמו אל תסתרי עם איש פ' ונסתרה עמו על פי עדים מותרת לו אף ע"פ שהוא יודע שקינא לה ואפ"ה אמרת דמצטרפין בכה"ג סתירה שלאחר הקינוי לענין לאוסרה על בעלה שהיא נאסרת על פי עצמו כמ"ש כ"ש דמצטרפין בכה"ג ואפילו תימא דההוא סתירה שלאחר הקינוי דקאמר דאין מצטרפין בכה"ג מיירי לענין להשקותה דדמי לקידושין אכתי תקשי מ"ש קינוי דמדמי לה לד"מ ומ"ש סתירה שלאחר הקינוי דמדמי לה לד"נ דמאי אולמא האי מהאי הלכך נ"ל שגירסת ירושלמי זו משובשת ומהופכת והסופרים טעו ושיבשו את הגירסא וכך ראוי לגרוס נסתרה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים ויבא כהדא אין מקבלין את העדים כו' קינא לה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים ויבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים כו' עד זה היה מעשה ואמרו אין יחוד. לפי זה הדברים פשוטים בסתירה לאחר קינוי מצטרפין ומיירי לענין לאוסרה על בעלה ולא להשקותה ובקינוי דדמי לקידושין אפ"ה בכה"ג אין מצטרפין ש"מ לעדות נשים כד"מ דמי ולא כדברי הר"ן ואל תתמה ע"ז דגמרא ירושלמי נשתבש' בי' הקדמונים כמ"ש התוס' והפוסקים בכמה מקומות ומכש"כ הגמרא ירושלמית שבידינו שרוב דברים מהופכין ומשובשים ע"י ט"ס:
ועוד קשה לי דע"כ עדי נשים לד"מ דמי מן התורה שהרי כל עיקר הא דבעי ב' עדים בדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון כדאמרינן בקידושין פרק ג' דף ס"ה ועוד דבפ"ד דגיטין דף ל"ג תני אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אין יכול לבטל אלא זה בפני זה ומוקי לה רב אשי לאו בעידי כתיבא מיירי אלא בעידי הולכה ה"נ מסתברא דקתני סיפא אמר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו יכול לבטל זה שלא בפני זה אי אמרת בשלמא בעידי הולכה שפיר אלא אי אמרת בעידי כתיבה מי מצטרפי והא אמר מר אין עדותן מצטרפין עד שיראו שניהם כאחת ודחי ודילמא כריב"ק ס"ל ואי עדות נשים לד"נ מדמינן לה אפילו ריב"ק מודה דבכה"ג אין מצטרפין מ"מ ק' בפ"ה מסנהדרין דף מ"א אמר ר' חנן עידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך הגמרא והא אתרו בה ומשני דלא התרו בה ואי לא התרו בה היכי מיקטלה באשה חברה ואליבא דר"י בר"י דאמר חבר א"צ התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכיון דאינהו לא מיקטלה איהו כי לא הוזמו נמי לא מיקטלי דהוי ליה עדות שאילה"ז והרי גם עדות נפשות אמרינן בפרק קמא דמכות דף ו' ע"ב אמר רב זוטרא בר טובי' אמר רב מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא ימות על פי עד אחד מאי אחד אלימא עד אחד ממש מרישא שמעינן לה על פי שני עדים יקום דבר אלא מאי אחד אחד אחד תנן הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שהיו רואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפות ולא עוד אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין ומוקי לה בבועל את הערוה אע"ג דכל חד וחד חזי לכולה מעשה אפ"ה אין מצטרפין:
ולפ"ז אם העידו עדים בדיני נפשות לחייב את הנדון בע"כ בדקו את העדים אם ראו בבת אחת ויאמר כל אחד ואחד הן כדתנן בסנהדרין דף מ' ושואלים אותו מכירים אתם אותו התריתם בו. ואע"ג דלא תנן דבודקין אותו אם ראו בבת אחת ע"כ לא סגי בלא"ה דתני ושייר כדשייר נמי מאי דתני בברייתא התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור וכיון שכן עדים שהוזמו אמאי אינם נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא בע"כ באו להורגה דאי לאוסרה על בעלה ל"ל למימר שראו בבת אחת לאוסרה בזה אחר זה נמי כמו שפריך והא לא אתרו בה ומוקי לה באשה חבירה משמע דכי אתרו בה א"י לומר לאוסרה על בעלה באנו דאם לא כן ל"ל דאתרו בה אף על פי שעל ידי שאלת הב"ד השיבו כן נמי נימא שלהורגה באו ולא לאוסרה לחוד אע"כ שמע מיניה דעדות נשים לעדות נפשות דמי ולאוסרה על בעלה נמי בעי שיהא שניהם כאחד מש"ה יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולא להורגה וי"ל דלא דמי דאע"ג שהעידו שראו בב"א מ"מ יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו אלא שהעידו כן לרווחא דמילתא ואלומי קא מאלמי לעדותי' אבל אי אתרו ביה למיתה אע"פ שעל ידי שאלת ב"ד העידו כן מ"מ הא בע"כ למיקטליה קאתי דאין ענין התראת מיתה מעלה ומוריד לענין לאוסרה על בעלה ומהא גופא מוכח דעדות נשים לאו כדיני נפשות דמי דהא בדיני נפשות עדות מיוחדת דהיינו אחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה ואינם רואים זה את זה פסולה ומעולם לא שמענו ולא מצינו דעידי גיטין וקדושין צריכין להיות רואין זה את זה אלא ע"כ ש"מ ע"נ לד"מ דמי. וכיון דהכי הוא ממילא ש"מ מהאי תוספתא וירושל' גבי נסתרה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים דקאמר נתיחדה עמו בא' בשחרית ובא' בין הערבים דאמרו אין זה יחוד לאו דאין עדותן מצטרפין בכה"ג ואין נאמנים עליו דהא ע"נ לד"מ דמי ונאמנים אלא משום דאין עיקר הקידושין חלין בכה"ג אף על פי שנאמנים על גוף היחוד וש"מ דלא אמרינן הן הן ע"י הן הן ע"ב וחזקה דא"א עושה בעילתו בעילת זנות מסתמא קידשה קודם לכן ולא חיישינן לה אא"כ דאיכא למימר דהאי ביאה גופא הוא הקידושין אבל למפרע לא חיישי' להו והא ליכא למימר דאפ"ת דאם ראה שני עדים ביחד היחוד שאין הקידושין ראוין להתקיים על ידי ראיה זו מ"מ דכיון דהן הן ע"י הן הן ע"ב חיישי' שהא כבר קידשה והא דלא חייש בנתקדשה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים שמא קידשה כבר שהרי אמרו חכמים אין זה יחוד שאני התם דאיכא למימר שמא טעי וסבר שעל ידי היחוד של ע"א שחרית לבד נתקדשה לו בביאה זו דהא איכא למ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין וכיון דיש לנו דבר שיכולין לתלות שטעו בו אמרי' אף על פי שלא קידשה קודם לכן מ"מ טעי וסברי שאין בעילתו זו ב"ז אלא הן הן בעולה של קידושין וכה"ג אמרי' בפרק ז' דכתובות דף ע"ב המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל א"צ הימנו גט משום דתלינן דטעי וסבר דבכה"ג מקודשת היא וה"ט איכא למימר דטעי וסבר המקדש בע"א קידושיו קידושין אבל היכא שאין לנו לתלות בטעות אם נתיחדה בפני שני עדים אלא שאין ראייתם מספיק שיהיו קדושין על ידם כיון דאין לנו לתלות במה טעי חיישי' שמא קידשה כבר הא לאו מילתא הוא דע"כ לא תלינן התם במקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל שמא טעי וסבר דהוי קידושין אלא משום דאיכא רגלים לדבר שהרי כבר טעי וקידשה כבר במלוה ואיכא למימר דעדיין עומד בטעותו אבל היכי דליכא רגלים לדבר שטעו אין לנו להקל ולומר שטעו וראיה לדבר שהרי הגאונים שהביא הרי"ף פרק ב' דיבמות דס"ל דמי שהוליד בן או בת משפחתו הוי בנו לכל דבר בין להקל בין להחמיר משום האי חזקה דא"א עושה ב"ז ומסתמא שחרר לשפחתו קודם שבא עליה ואמאי ניחוש אע"ג דשחררה דלמא טעי בדיני שחרור כי הא דאמר שמואל המפקיר את עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור ואנן קי"ל דלא כשמואל והרי היא כשפחה לכל דבר והולד הולך אחריה ועוד יש כמה דברים בדיני שחרור שאפשר לו לטעות בהם ש"מ כל היכי דליכא רגלים לדבר שטעו לא חיישינן לה. ומהשתא בע"כ ש"מ דאם אין בביאה זו כדאי שתתקדש ע"י לקידושין למפרע ל"ח וכן כתב הרשב"א בחידושיו בפרק מי שאחזו שם גבי ראו שנים שנתיחדה עמו צריכה הימנו גט שני ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל ראו אותו שנים מן החלון והם רואים ואינם נראין לו אינה צריכה הימנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אף על פי ששניהם מודים אינה מקודשת הלכך כשבעל זה לא לשם קידושין בעל אלא לזנות בעלמא הביא הר"ן שם וה"ה בפרק ז' מהלכות גירושין ומ"מ דשמא קידשה כבר ל"ח וכמ"ש:
והשתא בנדון שלנו שאין כאן לפנינו ע"י אפ"ת שבזמן גדול כזה שהיה דרים ביחד האיש והאשה לא סגי בלא"ה שכמה פעמים ראה ע"א שנתיחדו ביחד מ"מ כיון דלא סגי לן אלא עד שיראו שני עדים כאחד והם רואין אותם וצריך שיהיו העדים שם ביחד כדי שיעור ביאה דאיכא למימר שקידשה בביאה זו מנין שניחוש לכולי האי כיון דלא סגי בלא"ה ואי משום שמא קידשה כבר להא לא חיישינן כדפרישית והיינו טעמא דל"ח שמא קידשה למפרע כדכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין המגרש את אשתו ובעלה אח"כ בפני עדים קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מן הנישואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות ואפילו ראו אותו שנתן לה מעות שחזקה הוא שאין א"ע בעילתו באשתו ב"ז והרי בידו לעשות בעולת מצוה ולפיכך ה"ז בחזקת מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני ומדכתב שחזקה הוא שאין אדם עושה באשתו ב"ז והרי בידו לעשותו ב"מ משמע משום דבידו לעשות עכשיו בביאה זו בעילת מצוה חזקה הוא דלא שביק התירא ועבד איסורא ואע"ג דאיכא למימר יצרו תקפו מ"מ יכול לשכך יצרו בהיתר אבל כל היכא שאין בידו עכשיו בביאה זו לעשות דרך היתר אמרינן שמא יצרו תקפו ול"ח לקידושין למפרע אלא שקשה לי הרי לפי דברי הגאונים הללו במי שבא על שפחתו משום האי חזקה דא"א עושה ב"ז אמרינן דודאי שחררה מקודם והולד הולך אחריו ואמאי ניחוש שמא לא שחררה ויצרו תקפו דהא אם לא שחררה קודם לכן א"א לעשות ביאתו זו ביאה דהיתרא ואולי יש לחלק דביאת איסור של תורה כי האי דבא על שפחתו דעובר על לאו דלא יהיה קדש כיון דחמיר טפי אמרי' חזקה זו אפילו למפרע דאי לאו דלא שחררא הוי כייף ליצרו שלא לעבור על ד"ת. אבל חזקה זו דאא"ע בעילתו ב"ז דבא על הפנויה אינו אלא מדרבנן בעלמא איכא למימר דקילי ליה הלכך ל"ח שמא קידשה למפרע ובהיתר בא עליה. וחילוק כזה תמצא בת"ה סימן ת"ט אליבא דהרא"ש דס"ל דהבא על שפחתו הוולד הולך אחריו דודאי שחררה משום האי חזקה דא"א עושה בעילתו בעילת זנות ובבא על הפנויה לפני עדים ל"ח לקידושין משום האי חזקה משום דהא דאורייתא הא דרבנן:
ומהשתא אין כ"כ ראיה מדברי הגאונים אלו דלא תלינן שמא טעו בדבר שאין רגלים לדבר שטעו שאני התם כיון דאיסור תורה והוא מסתמא חקר ודרש אחריו שלא יבא לידי איסור תורה ושחררה כדין מ"מ הדבר ברור מצד עצמו ואין לנו לתלות שטע' בדבר שאין רגלים לדבר דא"כ אין לדבר סוף ואע"ג דהת"ה כתב שם אליבא דהרמב"ם קולא יותר בבא על שפחתו מבא על אשה פנויה דעלמא כמבואר בדברי הרמב"ם מ"מ י"ל דה"ט משום דבא על אשה פנויה אמרינן דקידשה בהאי ביאה דלא שביק התירא ועבד איסורא משא"כ בבא על שפחתו דע"כ צ"ל שכבר שחררה מקודם דאל"כ הו"ל האי ביאה ב"ז ולהאי ל"ח דאיכא למימר עכשיו יצרו תקפו וא"א לו למיעבד בהאי ביאה ביאת של היתר וכדפרישית ודע שדברי ת"ה סותר לדברינו שפירשנו דלקדשה למפרע ל"ח מ"מ ביארנו בראיות ברורות דעל האי ל"ח וגם דעת הרשב"א והר"ן וה"ה מסכימין למה שכתבתי וידוע בימי בעל ת"ה עדיין לא נתפשטו חידושי הרשב"א והר"ן וה"ה ומעולם לא ראה דבריהם:
עוד ראוי לבאר אי הא דאמרינן א"א עושה בעילתו ב"ז או חזקה גמורה הוא והו"ל קידושין גמורים ואפי' להקל ואם בא אחר וקדשה א"צ גט משני או דילמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן ואת"ל דחזקה גמורה היא אפילו לקולא מ"מ הא דס"ל לב"ה דהן הן ע"י הן הן ע"ב אי ס"ל הכי בין לקולא בין לחומרא א"ד לחומרא אמרינן לקולא ל"א. והנה בחלוקה ראשונה בנבעלת ודאי כבר כתבתי בשם הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין שמקודשת ודאי הוא ומשמע בין להקל בין להחמיר ואם בא אחר וקידשה א"צ גט מן השני וכ"כ הרא"ש בפרק המדיר בשם רש"י ותוס' וגבי קידשה ע"ת ובעל מיהו הרא"ש כתב שם בשם מקצת גדולים דאפילו בקידש ע"ת ובעל הוי ספק מקודשת ומסיים וראוי להחמיר ובחלוקה השנית בלא ראה שנבעל' אלא נתיחדה בפני עדים כתב הרמב"ם שם נתייחדה עמו בפני עדים הוא שיהא שני עדים כאחד אם היתה מגורשת מן הנישואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן ע"י הן הן ע"ב שכל המקדש בביאה א"צ לבעול בפ"ע אלא יתייחד לבעול כמו שביארנו לפיכך צריך גט מספק והרי היא ספק מקודשת וכו' הרי דס"ל דאינו אלא ס"ק וכ"כ הטור אה"ע סימן קמ"א בשם הרא"ש וכן דעת כמה פוסקי' דאינו אלא ס"ק. ומדברי מהר"ם שבתשובות מיימוני הלכות אישות סימן א' משמע מדבריו הא דאמרינן הן הן ע"י הן הן ע"ב חזקה גמורה היא ואפילו לקולא סמכינן עליה שהרי רוצה לומר שם במקדש את האשה בשוה כסף וזרק לה לתוך חיקה ועידים לא ידעו אי נפל לתוך חיק' או לא דאינה מקודשת כיון דעדים מספקא להו הוי ליה כמקדש בל"ע דאינה מקודשת ומסיים את"ל דב"ה דאמרי גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דצריך גט שני דהוי ודאי קידושין כיון דגייסי בהדי אהדדי ודאי בעל וכיון שראו שנתייחדו א"ל ע"ב גדול מזה ולא פירשו זה מזה בלא ביאה ודוקא בביאה אמרינן הן הן ע"י הן הן ע"ב משום דאיכא למימר אש בנעורת ואינו מהבהב' ועוד מפני שלבו גס בה ועוד דקטלינן משיראו כדרך המנאפים כו' ולהכי גבי קידושין נמי בע"י תלינן לחומר' דקרוב לודאי כיון דלבו גס בה דיצרו תקפו משמע מדבריו דמה"ט הן הן ע"י וכו' הוי קידושי ודאי אף לקולא אי משום דקרוב לודאי הוא אי משום דשאני קידושי ביאה מקידושי כסף ושטר דאי אפשר בענין אחר דגנאי הוא ומיהו כל זה שהכריחו לפרש דהא דאמרי' הן הן ע"י דקרוב לודאי הוא משום דס"ל דכל היכי דמספק' לעדים אי הוי קידושין או לאו אינה מקודשת כלל ולדבריו צ"ל בכל מקדש ע"ת כגון על מנת שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו בכל התנאים דתנינן בפרק האומר דאי מקיים התנאי ה"ז מקודשת מיירי בידוע ע"פ עדים שנתקיים התנאי וק"ל בפרק האומר דף ס' גבי ע"מ שיש לו בית כור עפר וגבי ע"מ שיש לי מאתים זוז דתנן ה"ז מקודשת ויש לו ופריך הגמ' וניחוש שמא יש לו ועוד תנא חיישינן שמא יש לו ומשני לא קשיא הא בקידושי ספק והשתא אמאי הוי קידושי ספק דחיישינן שמא יש לו הא כיון דלא ידעו עידי קידושין אם יש לו או לא הא לדברי מהר"ם הנ"ל הוי כמקדש בלא עדים ואינה מקודשת. מיהו בהא י"ל דחיישינן שמא יבואו ממה"י לאחר מכאן ויעידו שיש לו. אבל קשה מהא דאמרי' בפ"ב דקידושין דף מ"ט ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו ע"מ שאני רשע אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהור ע"ז בלבו הרי בשעת הקידושין אינו ידוע להעדים אם הוא צדיק או רשע ואדרבא הצדיק גמור היא בחזקת צדיק עדיין ורשע גמור הוא בחזקת רשע עדיין אצל העדים ודבר זה א"א להתברר מעולם מה היה בשעת הקידושין בלבו ואפ"ה מקודשת מספק והא אמרת כל היכא דמספקא ליה להעדים בשעת קידושין אי חלין הקידושין או לא אינה מקודשת. והא ליכא למימר דמיירי שקידשה בביאה דהא שאני קידושי ביאה מקידושי כסף ושטר לדעת מהר"ם הא בורכתא היא דעד כאן לא שאני למהר"ם בין קידושי ביאה לקידושי כסף ושטר דבהא בעינן שיעידו העדים שבודאי נתקדשה ובהא לא היינו בעיקר קידושי ביאה דא"א לידע בודאי דגנאי הוא אבל בשאר דיני קידושין או בקידשה על תנאי דאין כאן גנאי ודאי שווין הם דהא איתק' הוויות להדדי. ויותר מזה ק"ל דשם גבי ההוא גברא דזבין לנכסיו אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינו דברים ודייק הש"ס מנ"ל לרבא הא ורצה אביי להביא ראיה מהכא וכיון שאמר' בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת במאי דקאמרה בלבי היה והשתא מאי ראיה מייתי אביי מהכא דאפ"ת דברים שבלב הוי דברים גבי האי עובדא דזבין לנכסיה אדעתיה למיסק לא"י אפ"ה א"מ דהא אפילו היכא דמספקא להו להעדים אי חיילו הקידושין או לא א"מ הני מילי בדבר שהתורה תלתה עיקר הקידושין בדבר זה וא"א הקידושין לחול בשום ענין אלא כן מגזירת הכתוב וכיון דילפינן דבר דבר ממון גזירת הכתוב הוא דאין קידושין חלין אלא ע"י עדים ואפילו שניהם מודים אין הקידושין כלום והלכך כל כמה דמספקא להעדים אי חיילו הקידושין או לא א"מ דהו"ל כמו שקידשה בלא עדים כלל. אבל לענין קידושין ע"ת שביניהם דהא אפשר לחול הקידושין שלא ע"י תנאי אלא שהאיש או האשה תלו הקידושין מעצמם בתנאי זה ולא מגזירת הכתוב כל היכא דמספקא עדים בקיום התנאי חלין הקידושין מספק והו"ל ס' מקודשת:
מיהו אכתי יש לי קושית רבות על הא דמהר"מ דס"ל דבקידושי כסף ושטר אי מספקא להעדים אי הוי קידושין או לא א"מ מס' וגם ראייתו אינו מוכרח אבל לא ראיתי להאריך כאן בזה מ"מ מבואר שדעת הרבה פוסקים דמה"ט דאמרינן הן הן ע"י אינו אלא ספק מקודשת. וכ"ת אי איתא הא דאמרינן הן הן ע"י אינו אלא ס"ק תיקשי לך הא ממשמעות הש"ס והפוסקים משמע דאפי' אם האיש אומר שלא היתה הביאה זו לשם קידושין כהאי דפרק המדיר וכהאי דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי אימר שלא היה שם ביאה כלל ואפ"ה צריכה גט ואמאי נהימני' לאיש משום הואיל ובידו לגרשה דהא בסוף פ"ח דב"ב דף קל"ה אמרינן מפני מה אמרו זה בני נאמן לפוטרה מן היבום הואיל ובידו לגרשה ואע"ג דאמר התם רב יוסף השתא דאמרת אמרי' הואיל בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה ולית הלכתא כוותיה ה"ט כפירש רשב"ם דרגלי' לדבר שלא גירשה דאי גירשה קלא אית למילתא כדאמרי' בהאשה שנתארמלה. אבל האי הואיל ובידו לגרשה ודאי הלכתא הוא שהרי משנה שלימה שנינו שם האומר זה בני נאמן לפוטרה מן היבום מה"ט הואיל ובידו לגרשה והשתא אא"ב חזקות אלו דאאעב"ז וחזקה זו דהן הן ע"י דהוי ליה קרוב לודאי וכדברי מהר"מ מש"ה אינו נאמן משום הואיל ובידו לגרשה דמגו במקום חזקה כי האי לא אמרי' אע"ג דבפ"ק דב"ב דף ו' מיבעי' ליה הא דאמרי' חזקה א"א פורע תוך זמנו אי תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו מי אמרי' במקום חזקה מה לו לשקר או לא ולא איפשיטא הבעי' שם מ"מ איכא לומר דחזקות הללו דנ"ד אלימא יותר משום דיצרו תקפו והא דחוששין לסבלונות בפ"ב דקידושין דמשמע נמי אפי' שניהם מודים שלא כיוונו לקידושין לפירש"י אותה שנתקדשה קודם לכן לפירוש הגאונים חיישינן וכן הרשב"א והריטב"א שם ולא מהימנינן ליה מה"ט דהואיל ובידו לגרשה ואע"ג דהתם ליכא שום חזקה י"ל דשאני התם דמש"ה לא אמרי' האי מיגו הואיל ובידו לגרשה דאי הוי מגרש לה היה הוא אסור בקרובותיה ודילמא לא ניחא ליה לאסור בקרובותיה כדאמרי' בפרק האומר דף ס"ה על מתני' דהאומר לאשה קדשתיך וה"נ י"ל בההוא דהמדיר בקידשה ע"ת ובעל ואע"ג דגבי האומר זה בני נאמן לפוטרה מן היבום משום ה"ט הואיל ובידו לגרשה ופירש התו' שם אע"ג דהאי מגו לא חשיבי שאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה והשתא שאומר זה בני לא פוסל לה מ"מ חשוב מגו לפוטרה מן היבום אלמא אמרי' מגו בכה"ג ומהימנינן ליה י"ל דלא דמי דגבי האומר זה בני לענין לפוטרה מן היבום אמרינן שפיר הכי הואיל ובידו לגרשה דכיון דאין לו הפסד ע"י גירושין כלום דהא משעת הנישואין כבר נאסר בקרובותיה אע"ג שמפסידה לפוסלה מן הכהונה לדידיה לא איכפת ליה ואין אדם חוטא ולא לו. אבל בההוא דקידשה על תנאי ובהאי דסבלונות איכא למימר דאין זה מגו דאיכא פסידא לדידיה דאי הוי מגרשה הוה נאסר בקרובותיה ומש"ה קאמר דלא קידשה דהשתא מותר בקרובותיה. אבל בההוא דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי שהיתה אשתו מכבר קודם גירושין ומנישואין הראשונים נאסר כבר בקרובותיה אמאי קאמר ב"ה וצריך גט שני ניהמניה לדידיה דלא קידשה מה"ט הואיל ובידו לגרשה כיון דאינו מפסיד כלום ע"י גירושין זה. וי"ל דהא דמשמע מדברי הגמרא ופוסקים בפרק המדיר בראו שנבעלה ובהאי דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דחוששין משום קידושין אף שהאיש אמר שלא בעל לשם קידושין או שלא בעל כלל בההוא דהמגרש אשתו ואליבא דב"ה הני מילי באומר כן לאחר זמן:
אבל באומר מיד נאמן משום האי הואיל שבידו לגרשה ודמי להא דאמרינן שם בב"ב פ"ח כי אתא ר"י בר"י אמר ר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן כו' ל"ק כאן למפרע כאן להבא אמר למפרע מהו להמנוניה להבא מי פלגינן דיבורא או לא פליגי בה רב מרי ור"ז חד אמר פלגינן וח"א לא פלגינן ופי' הרשב"ם והלכך כל היכא דאמר בעל גרשתי אתמול לא מהימנינן ליה כלל דמגו דלא מהימן לגבי למפרע לא מהימן להבא דלא פלגינן דיבורא ולא משכחת לה דמהימן אלא היכא דאמר סתמא גרשתי את אשתי א"נ עכשיו גרשתי דמהימנינן אכולא דיבורא כיון דלא נפקא לן אמעשה דלשעבר כלל אלא אהנהו דלהבא מה לו לשקר הרי יכול לגרשה ומשמע מדבריו דלא משכחת לה כלל שיהא נאמן אלהבא בשום ענין אא"כ שאומר עכשיו גרשתי אז סתמא דהו"ל כאומר עכשיו אבל אי אמר בהדיא שגרשה אתמול דהו"ל למפרע בכל ענין א"נ אפילו להבא למ"ד דלא פלגינן דיבורא וה"נ בראינו שנבעלה ואמר שלא בעל לשם קידושין או במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דאיכא ע"י ואומר שלא בעל כלל אם אמר כן מיד אחר המעשה דאין נ"מ אלהבא היה נאמן משום הואיל ובידו לגרשה. אבל באומר כן לאחר זמן אינו נאמן בההוא מגו הואיל ובידו לגרשה למ"ד דלא פלגינן דיבורא דהואיל ואינו נאמן אלמפרע משעת הבעילה והיחוד דהא אין בידו לגרשה למפרע אלהבא נמי אינו נאמן. מיהו אכתי קשה לי דנראין דברי הרשב"ם כסותרין זה את זה שהרי אהא דמשני הגמרא כאן למפרע כאן להבא פי' למפרע אם עמד לפנינו בא' באייר ואמר גרשתי את אשתי מאחד בניסן א"נ להחזיקה כמו מגורשת למפרע שאם יבואו עדים אחרי כן שיאמרו אנו ראינו שזינתה בט"ו בניסן תידון בחנק כדין א"א דאין הבעל נאמן לעשותה מגורשת למפרע שהרי אין כאן מגו שהרי אינו יכול עכשיו באחד באייר לעשות לה גט שתתגרש בו למפרע מקודם זנות ומדפי' למפרע דלא מהימן כגון שאם יבואו עדים שזינתה בט"ו בניסן תידון בחנק כו' דמשמע דוקא בדאיכא שום נ"מ בין נאמנת דלהבא לנאמנת דלמפרע דהיינו בזינתה בינתיים דבהא דאינו נאמן למפרע משום דליכא למימר הואיל אלמפרע אבל אם לא אירע שום דבר בין למפרע ללהבא ואין שום נ"מ בהא דאמר גרשתי אלא אלהבא לחוד להתירה להנשא לשוק אפילו באומר גרשתי' כבר זה זמן רב היה נאמן דהא להבא בידו לגרשה. ומדפי' אחרי כן דלמ"ד לא פלגינן דיבורא לא משכחת לה דמהימן אלא היכא דאמר סתמא גרשתי את אשתי א"נ עכשיו גרשתי דמשמע אע"ג דליכא שום נ"מ בין למפרע ללהבא כגון שלא זינתה בינתיים נמי א"נ דאל"כ ל"ל למימר דלא משכחת לה אלא באומר מעכשיו או בסתמא דהא אפילו למפרע דומיא דעכשיו בסתמא נמי ניחא למ"ד לא פלגינן דיבורא אלא אם כן אירע דבר נ"מ בנתיים אבל בלא"ה בכל ענין מהימן מהשתא אכתי הדרא קושיא לדוכתיה דאמאי לא מהימן בקידש ע"ת ובא עליה ודאי שלא כיון לשם קידושין ואפילו לאחר זמן כיון שלא אירע שום דבר בנתיים שאין נ"מ בין למפרע ללהבא וכי מיירי דוקא בזינתה בינתיים ולפוטרה מן המיתה וכ"ש בהאי דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דכבר נתבאר דמטעם הן הן ע"י הן הן ע"ב אינו אלא ספק מקודשת אפי' זינתה בינתיים אין נ"מ בין למפרע ללהבא דמספק לא קטלינן לה דספק נפשות להקל ובדוחק גדול יש למצוא נ"מ בנתיים אם זינתה בינתיים לאוסרה על הבועל בודאי או מספק מ"מ אין נראה לאוקמי דברי הגמרא והפוסקים בהא אלא משמע למפרע בכל ענין א"נ ונראה לי דהעיקר דכל היכא דאין נ"מ בין למפרע ללהבא אין לחלק ואפילו אמר למפרע מ"מ נאמן מיהת אלהבא משום דבריש פ"י דיבמות רצה הגמרא לומר דהא דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה סברא היא מידי דהוי אטבל והקדש וקונמות דאע"ג דאיתחזק איסורא סמכינן עליה ודייק עלה האי טבל היכי דמי אי דידיה משום דבידו לתקנו ואלא דאחר מאי קסבר אי קסבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר כו' הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאיתשול עליה כו' קונמות נמי אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו ואי קסבר אין מעילה בקונמות ואיסור בעלמא הוא דרכיב ליה אכתפיה אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה כו' ומשמע ודאי מדנקט גבי טבל סתמא אי דידיה משום דבידו לתקנו משמע אפילו זמן רב אחר שנתמרח בכרי והוטבל אמר שתרם וכן גבי הקדש דנקט סתמא אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו וגבי קונמות נמי קאמר וקדושת דמים נחתה להו משום דבידו לפדותו משמע נמי אפילו לזמן רב אחר שהקדישה או אסרה בקונם אמר שפאדם אפ"ה נאמן ואמאי הא אין בידו לתקנו ולפדותו למפרע ולמ"ד דלא פלגינן דיבורא אמאי נאמן. ועוד דהתם בע"כ אפילו אמר לאחר זמן נאמן דאי ס"ד דא"נ אלא באומר מיד השתא איך קאמר בהקדש וקונמות אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאיתשולי משמע דברישא סגי לן בה"ט לחוד משום דבידו לפדותו בין דידיה ובין דחבריה וא"צ כלל לטעמא משום דבידו לאיתשולי עליה ואמאי הו"ל למימר נמי ברישא אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה ואי דחבריא משום דבידו לפדותו דהא איכא נ"מ טובא בין האי טעמא דבידו לפדותו ובידו לאיתשולי דאילו מה"ט דבידו לפדותו א"נ לאחר זמן דהא אין בידו לפדותו למפרע אבל לטעמא דבידו לאיתשולי אפילו לאחר זמן רב נאמן דהא קי"ל חכם עוקר נדר מעיקרא והו"ל למפרע ג"כ כאילו לא נאסר כלל וכיון דאיכא נ"מ בין הני תרי טעמא הו"ל להגמרא למימר נמי ה"ט ברישא אע"כ כיון דליכא שום נ"מ בין למפרע ללהבא דהא בין כך ובין כך יש לו להביאן לידי היתר מכאן ואילך נאמן והכא נמי גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אפילו אי אמר לאחר זמן שלא בא עליה יהא נאמן במגו דהואיל ובידו לגרשה כיון דליכא שום נפקא מינה בין אמרינן שהיתה מקודשת עד עכשיו או לא היתה מקודשת כיון שלא יארע שום דבר בין זמן היחוד להאי שעתא דהואיל ובידו לגרשה. עוד י"ל הא דלא אמרינן הואיל ובידו לגרשה גבי הא דמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דנהימנינן ליה שלא בעל לה בההיא מגו כדאמרינן גבי האומר זה אחי דנאמן מה"ט י"ל משום דגירושין גנאי הוא לו וכדאמרינן בפ"ב דקידושין דף נ' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלוני במקום פלוני והלך וקידשה במק"א א"מ. ואמרינן בגמרא ותנן נמי גבי גיטין האומר תנו גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנה לה במ"א פסול כו' ואי אשמעינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דלבזי' בהאי אתרא לא ניחא לי כו' אלמא סתם גירושין גנאי הוא לו כ"ש הכא דכבר גרשה מן השעה ראשונה אם הדר ומגרש לה פעם שנית דהו"ל גנות ובזיון יותר מש"ה לא אמרינן כאן הואיל ובידו לגרשה ואינו נאמן לומר שלא בא עליה והרי הדבר ידוע שמגו דחינן לה בטעמא כל דהו כ"ש ה"ט דאמי דטעם נכון הוא אבל האומר זה בני דנאמן מהאי טעמא דהואיל ובידו לגרשה אדרבא לא מבעיא דליכא גנות בההיא גירושין אלא אפילו שבח הוא לו ומצוה קעביד דכווין לפוטרה מן היבום:
ועכשיו נבא לנידון שלפנינו דהיתרא דהאי איתתא תא ע"ד שפירשנו למעלה הנה יש כאן לפנינו ס"ס להתירה ס' אם היה כאן ע"י דהיינו שני עדים כשרים שראו ביחד כשנתייחדה והם ראו להעדים והעדים ראו אותם ושהו שם העדים כשיעור ביאה את"ל שהיו להם פעם אחת ע"י כדין אכתי איכא ספק שמא לא נבעלה וכדברי הרמב"ם וש"פ דע"י לחוד אינו אלא ספק מקודשת ודלא כדברי מהר"ן ואפי' למאן ס"ל דלא שרינן מטעם ס"ס אלא במתהפכת ס"ס זו מתהפכת בין שהתחיל לומר ספק היה שם ע"י ספק לא ואת"ל שהיה שם שמא לא נבעלה ובין שהתחיל לומר ספק נבעלה ספק לא נבעלה ואת"ל נבעלה דילמא לא היה שם ע"י וה"ל כמקדש בל"ע ואין חוששין לקידושין אפי' שניהם מודים ואל תקשה עלי ממ"ש הרא"ש שם בפרק המדיר גבי קדשה על תנאי ובעל והא דקי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין משמע מתוך פירש"י ומתוך דברי התוס' דקידושין גמורים הם ואם קדשה אחר א"צ גט משני וכן מסתברא דהא בקטנה שאין בעילתו ב"ז ממש דהא אשתו היא מדרבנן ואפ"ה אמר רב דבועל לשם קידושין גמורים וא"צ גט משני כו' וראייתו מן הגדולים שדקדקו מדקאמרינן המקדש ע"ת ובעל צריכה גט משמע דצריך גט להוציאה מן הספק כו' וראוי להחמיר להצריכה גט משניהם ובקטנה אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום ומיד כשגדלה הוא בועל לשם קידושין גמורין אבל הכא הוי ספיקא שמא היה סבור שתנאי קיים ולא נזכר לבעול לשם קידושין והא דאמרינן דבועל לשם קידושין היינו בדאיכא עידי יחוד דאמרי' הן הן ע"י הן הן ע"ב הרי דבקדשה ע"ת אפילו ליכא עידי ביאה אלא ע"י בלבד ס"ל דלא אמרינן הן הן ע"י הן הן ע"ב לומר שבעל בודאי אלא הו"ל ספק כמ"ש למעלה את"ל דבעל אכתי י"ל שמא לא לשם קידושין בעל ואע"ג דספיקא זו אינה מתהפכת ה"ל ס"ס וכן עיקר כמו שהוכחתי במקום אחר. וי"ל דודאי לעיקר דינא ס"ל דמקודשת ודאי כדעת רש"י ותוס' וכדכ' וכן מסתבר והביא ראיה לזה אלא משום חומרא דא"א מסיים וראוי להחמיר כדברי אותן הגדולים לחומרא בעלמא אבל לעשות ספק קידושין להקל כדי שבעידי יחוד לחוד יצטרף זה הספק לספק השני לעשות מזה ס"ס להקל ולהתירו לית ליה דלעיקר דינא ס"ל דהו"ל קידושין ודאי במקדש ע"ת ובעל עוד י"ל דאפי' את"ל דהרא"ש בסוף דבריו הדר ביה ממ"ש וכן מסתבר וס"ל לגמרי כאותן הגדולים דמדינא אינו אלא ספק קידושין והו"ל ספק אמר אפ"ה לא שרינן ליה בע"י לחוד מטעם ס"ס דהא בפ"ב דקידושין גבי חוששין לסבלונות גרס כגירסת ר"ח והגאונים אפילו רובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן לסבלונות ומסיים שם ואין לתמוה אמאי חיישינן לסבלונות למיעוטא דמצינן נמי בכה"ג באיסור א"א זמנין חיישינן למיעוטא כגון גוסס מגוייד דאין מעידין עליו כו' ואע"ג דרוב גוססין למיתה וכן מים שאין להם סוף דאשתו אסורה והיא מדברי התוס' אלמא ס"ל דמשום חומרא דא"א לא אזלינן בתר רובא ה"נ איכא למימר דס"ל דלא סמכינן אס"ס להקל משום חומרא דא"א:
אבל הרשב"א והריטב"א פי' שם דה"ט דלא אזלינן בתר רובא דמסבלי והדר מקדשי משום דאינו חוב גמור וקבוע מצד עצמו אלא מפני המנהג והמנהג עשוי להשתנות ע"ש משמע דברוב גמור סמכינן ארובא אפי' באיסור א"א. ולא תקשה לדבריהם מההיא דגוסס ומים שאל"ס דאשתו אסורה דשאני התם דאיכא מיעוטא נגד הרוב וחזקה וסיוע להמיעוט דהעמד אשה על חזקתה והיא בחזקת א"א ועוד העמד אותם בחזקת שהוא קיים אבל בההיא דמיעוטא דמקדשי והדר מסבלי אדרבא החזקה מסייע להרוב והעמיד אותה בחזקת פנויה ואי לאו דרובא מקדשי והדר מסבלי לאו רוב גמור אלא מפני המנהג הוי אזלינן בתר רובא וכ"ש לגירסת רש"י אפילו התם ל"ח למיעוטא אפילו באיסור א"א הואיל וחזקה מסייע לרובא ולא דמי לגוסס ומשאל"ס דהתם החזקה מסייע למיעוטא. וה"ט בנ"ד בחזקה מסייע לס"ס:
עוד יש לצדד בנידון שלנו קצת להיתרא מצד הסברא דכל חזקה שאמרו בגמרא דא"א עושה בעילתו ב"ז הא ודאי לשם קידושין בעל אינו אלא בדורות הראשונים שהיו דרכם לקדש בביאה וא"א לקידוש ביאה אלא ע"י היה דין זה ברור לכל אבל בזמנינו ובמדינות הללו שאין דרכם לקדש בביאה אין דין זה ידוע אלא לחכמים הבקיאים בהלכות קידושין אבל לזה שהיה רך בשנים הדבר קרוב לומר שלא היה יודע ובקי בהלכות קידושין דנימא שבעל לשם קידושין ובעידי יחוד משום חזקה זו דא"א עושה בעילתו ב"ז והלואי שרוב המורין שבדורינו ידעו הלכות קידושין על מתכונתו:
ועוד יש לצדד בהיתר בנ"ד שמתוך השאלה נראה שזה הנאבד והאשה לא היה צהובים זה לזה ואין לבו גס בה ולא היתה לה נחת רוח ממנו אלא שאין רצוני להאריך עוד בזה כי די להתיר אשה זו במה שכתבנו:
עוד יש לי פתח גדול בהיתרא דהאי איתתא דכיון שנאבד בשעת השריפה שהיתה בעיר זה כמה וכמה שנים שנאבד זכרו ולא נשמע ממנו כלל על כה"ג כתב מהרא"י בעל תרומת הדשן בכתביו ופסקיו שלו סימן קל"ט וז"ל מ"מ דמ"ט איכא להתיר כיון דנפיק קלא דלא פסיק שר' יצחק הנ"ל מת ונהרג או טבעוהו ובעל שם היה ויש לו קרובים הרבה בכמה מדינות וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו ובעו"ה עכשיו בגלותינו אנו מפוזרים ומפורדים מעט בכל מקום ואילו היה חי ברחוק מאתים או ג' מאות פרסה היה נודע ונשמע לנו וכה"ג מקרי רובא דשכיח טובא אע"פ שאינו בא אלא מכח סתמא הוי כמו סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם דאינהו נמי מכח סתמא קאתי כו' ונראין הדברים בזמנינו אפילו אדם בינוני אם איתא דחי הוא עדיין הוה ליה קלא אכזה כמה שנים טפי וטפי מקלא דצורבא מרבנן בזמן חכמי התלמוד שהיו ישראל עם רב בכמה וכמה מקומות כו' ע"ש. וכ"ש בנ"ד שנאבד ונעלם בשעת השריפה דיותר אומדנא דמוכח הוא שנשרף בתוך השריפה גדולה שהיה בעיר כיון שנאבד זכרו מכמה שנים ואפי' באדם בינוני התיר מהרא"י מטעם זה מכ"ש זה שנראה מתוך השאלה שהיה בן גדולים ואביו עשיר ואדם חשוב אם היה חי אפילו כמה מאות פרסאות היה נשמע ממנו ואע"פ שאין לסמוך על היתר זה לחוד וללמוד ממנו למקום אחר מ"מ סניף גדול לכל הני טעמי דאמרן. העולה מזה שאיתתא זו מותרת לכל אדם מהני שלשה עמודים שרוב דיני תורה והוראותיהם מיוסדים וסמוכים עליהם רוב וחזקה וספק ספיקא הנראה לענ"ד כתבתי פה מיץ היום יום השני עשרים יום לחדש שבט תקמ"ד כ"ד אה"נ הק' אריה ליב חפ"ק הנ"ל ואגפיה:
ואלה דברי הרב הגאון הגדול המפורסם מוה"ר צבי הירש נ"י האב"ד דק"ק בערלין על ענין הנ"ל: