בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה מא
ע"ד השאלה אודות העגונה כאשר באו הדברים ברוב ענין מבוארים בג"ע שנגבה בב"ד ועיקר הדבר שהאיש הנאבד קטן היה ולא היה רק בן י"ב שנים ומחצה בשעת הנישואין וגם האשה אומרת שלא נבעלה כלל מעולם דלא שבקה נפשה לבעול. ועיני האשה ואביו תולים אל חכמי התורה המה יוציאו משפטה לאורה. אם יש להתירה מכבלי העיגון:
תשובה הנה לכאורה יראה דליכא כאן חזקת א"א מפני שעל תחלת אנו דנין אם יש בהם ממש ואפשר שאין כאן קידושין כלל מעקרא. אמנם יש מקום עיון בזה שהרי בכל, ספק קידושין אזלי' לחומרא ולא אמרי' כיון דאיכא ספיקא נוקי אחזקת פנויה. ומהרי"ט בריש קידושין בחידושיו על הרי"ף כתב דכיון דפשטה ידה וקיבלה קידושין הרי הורע חזקת פנויה ואף שהתוס' בכתובות לא כתבו אלא לענין להתירה לכתחלה היינו משום דהתם לא איתחזק איסורא בב' עדים אין להוציאה מבעלה אם נשאת ע"ש ועיין בפ"י בגיטין דף ק"ח אבל עכ"פ חזקת פנויה הורעה אף מדאורייתא. אבל הפר"ח ביו"ד סימן ק"י דעתו דאף מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת פנויה לכן נראה לכאורה ממ"ש התוס' דף ע"ט גבי קדשה אביו בדרך דאם קידשה אביו לבד מוקמינן לה בחזקת פנויה:
אמנם נלענ"ד דהא ליתא ואין משם ראיה דדוקא היכא דבדידיה תליא מילתא לקבל הקידושין והיא פשטה ידה וקיבלה אף ע"פ שיש בדבר ספק מ"מ איתרע לה חזקת פנויה משא"כ היכא דמספקא לן בהך מילתא גופא מי הוא שיש לו יד לקבל קידושין ואם נאמר שעדיין היא נערה לא איתרע כלל במה שהיא פשטה וקיבלה או להיפוך אם הוא בוגרת אין ריעותא במה שאביו קיבל אלא דמספקא לן בהך מלתא גופא א"כ מוקמינן לה אחזקה דפנויה ומעולם לא היה כאן ריעותא כלל ועפ"ז יש ליישב קושיית הפני יהושיע שם ומבואר הוא למעיין:
ונלפע"ד להביא ראיה לחזק סברא הנ"ל מש"ס דקידושין גבי הני בי תרי דשתו חמרא כו' א"ל רבנן לרבינא דילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק א"ל רב שימי בפירוש אמר מר דלא סבר לה להא דרב ושמואל וכתבו התוס' בד"ה בפירוש אמר כו' ופירש רב אלפס ובשאלתות דהלכתא כרבינא ואפילו מיאון אין צריכה ואפי' שידכו כו' דאפי' בשידכו אין צריכה מיאון שהרי כמו כן קאמר רבינא עכ"ל והקשה אא"ז מהרש"א ז"ל דלמאי דקאמר לעיל מאן דמתני הא כו' רב ושמואל לא מיירי בשידכו ואיכא למימר דהא דאמר דמר לא סבר לה להא דרב ושמואל היינו בלא שידכו אבל בשידכו יכול להיות כמ"ש ר"י דאין סברא לפטור בלא כלום:
ונראה לענ"ד לתרץ ויתורץ ג"כ קושית הב"י שהקשה דמאי פריך דלמא ארצויי ארצי קמיה ומאי קושיא דהא אמרי' לעיל דרב ושמואל לא אמרו אלא בדשדוך אבל בלא שדוך ל"ח דילמא ארצי קמיה והכא בלא שדיך מיירי כו' עכ"ל:
אמנם לפמש"ל א"ש דהנה הא דחיישינן שמא נתרצה האב היינו מטעם דספיקא הוא ואזלינן לחומרא כמ"ש הפ"י שם והנה לפי הסברא שהקדמנו יקשה דנוקי בחזקת פנויה וא"ל דאיתרע במה שפשטה ידה וקבלה ז"א דהרי לאו בדידה תליא מילתא לקבל הקידושין ואטו אם אינש דעלמא קבל קידושין בשביל אשה נימא דאיתרע לה חזקת פנויה וכיון שבכאן האב לא פשט ידו וקבל חזקת פנויה במקומה עומדת וצ"ל דלכך קאמר ר"נ והוא ששידכו דהיינו ששידכה אביו לקדשה לו כמ"ש הטור והש"ע סימן ל"ז וכיון ששידכה כדי לקדשה איתרע לה החזקה עם מה שקבלה היא ולכך חוששין וכן משמע קצת הפוסקים ולפ"ז בהך דיהיב ליה כסא דחמרא ואמר ליה מתקדשת ברתך לברי דאמרי' שיש לחוש שמא נתרצה הבן בההיא שפיר אית לן למיחוש דהא ספיקא דאורייתא היא וליכא למימר אוקמה אחזקת פנויה דהא התם באמת אבי הבת פשט ידו וקבל הקידושין איתרע לה חזקת פנויה רק דהספק הוא באיש אם עשה לאביו שליח א"כ הוי כשאר ספק קידושין ואזלינן לחומרא אף בלא שדיך ופריך הש"ס שפיר דילמא ארצי קמי' ר"ל נהי דלא שדיך שפיר אית לן למיחוש דהא ספק דאורייתא הוא וליכא חזקה דהא איתרע לה ולפ"ז שפיר כתבו התוס' אפילו בשידכו אין צריכה מיאון שהרי כמו כן קאמר רבינא הכא ר"ל אף דהכא מיירי בלא שידכו מ"מ הכא בלא שידכו והתם בשידכו שוים הם:
ומעתה נבא לנ"ד דלכאורה אשה זו גדולה היתה בעת הנישואין ופשטה ידה וקבלה איתרע לה שפיר חזקת פנויה דמדברי התוס' בסוגיא דקדשה אביו בדרך אין ראיה כמ"ש לחלק בסברה נכונה:
אמנם נלענ"ד לומר דהנה יש כאן ב' ריעותות באשה זו חדא במה שפשטה ידה וקיבלה ואידך במה שנתיחדה עמו משנעשה גדול והנה הריעותא הא' מחמת הקבלת הקידושין נראה דליתא כאן כלל דהרי באותו שעה שפשטה ידה וקבלה היה קטן בבירור ולא היה מקום לספק בקידושין כלל אין זה ריעותא וע"כ לא כתב מהרי"ט ופ"י לא התם שבשעת מעשה נפל ספק שמא יש כאן קידושין משא"כ הכא וכה"ג כתב מהרי"ט בתשובה ח"א סימן מ"א לתרץ דברי התוס' ביבמות שהקשו ונימא אוקי אחזקתיה כו' משום דאע"ג דודאי בא עליה מ"מ לא איתרע חזקתה בכך כיון שעדיין לא הוחזק זה בגדול אז כו' ואמנם הריעותא השני ודאי יש לחוש כיון דהספק נופל בשעת מעשה:
ולכאורה היה אפשר לומר דשאני נ"ד שעדיין יש להסתפק שמא לא הביא ב' שערות ומבואר בשו"ת הרא"ש הביא הד"מ סימן מ"ג דהיכא דלא ידעינן אם הביא ב' שערות הוי ספק קידושין יע"ש באורך וכיון דלאשה זו יש חזקת פנויה לומר שלא נבעלה ביחוד הלזה וגם מחמת היחוד אין כאן ריעותא שהרי לא איתחזק זה בגדול עדיין לא איתרע החזקה בזה וכה"ג כתב מהרי"ט בתשובה דברי התוס' הנ"ל כיון שהי' ספק אם היה הקטן בן ט' אע"ג דחזקת קטנות ליכא דעשויין להשתנות וריעותא לפנינו מ"מ כיון דלא הוחזק בגדול לא איתרע חזקת כשרות שלו ולא דמי לס' קרוב לה כו' משום דהתם בשעת זריקת הקידושין איתרע חזקת פנויה אמנם באמת הא ליתא דהן הן הן עדי יחוד ודאי מרעי לחזקת פנויה ואע"ג דאמירתה שלא נבעלה משוי קצת לספק עכ"פ איתרע חזקת פנויה ועוד דהרי דעת התוס' דחזקה דרבא דמשבא לכלל שני' הביא סימנין חזקה אלימתא הוא ובנ"ב האריך בזה וכן דעת מהרי"ט סימן הנ"ל ו סימן נ"א יעו"ש אמנם אחר העיון לפי מה שיבואר לפנינו משום הא לא איריא ועדיין יש מקום לומר אשה זו בחזקת היתר עומדת:
והנה יש להקשות בש"ס דקידושין דף ס"ה אמר רב המקדש בע"א אין חוששין לקידושין אפי' ב' מודים ומקשה עלה מהך דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי בש"א אין צריכה הימנו גט ובה"א צריכה גט שני ה"ד אי דאיכא עדים כו' אלא לאו בע"א ויש להקשות דמאי קושיא דהא איכא למימר טעמא דע"א אין חוששין לקידושין משום דקי"ל היכא דאיתחזק איסורא או היתרא אין ע"א נאמן להוציא מחזקה זו וא"כ י"ל דהך דלנה עמו בפונדקי מוקי דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה רק ע"א שראה שנבעלה ולכך סברי ב"ה התם דע"א נאמן משום דליכא חזקת פנויה כיון דיש עדי יחוד הרי זו יצאה מחזקתה עכ"פ ואע"ג דלא אמרינן הן הן ע"י כו' ועיין בפ"י בקונטרס אחרון סימן פ"ט וכיוצא:
אמנם נלענ"ד ליישב ע"פ מ"ש בשו"ת הרשב"א סימן תש"פ והובא בש"ע סימן מ"ב בב"ש שם דצריך שיראו העדים הנתינה ממש דאל"כ לא מהני ודוקא אי אמרי' הן הן עדי יחוד כו' הוי כאלו ראו הביאה ממש ע"ש באורך ובתשובת מיימוני ל"ס נשים סימן א' ואפי' אם נאמר דידיעה בלא ראיה מהני מ"מ אי לא אמרי' הן הן ע"י כו' אפילו ידיעה ברורה אין כאן וכיון דקי"ל דאין חוששין לע"א והיינו דילפינן דבר דבר בעי דבר ברור ואפילו הרשב"א ביבמות דף ל"א דס"ל דהיכא דהעדים מסופקים אפ"ה הוי קידושין היינו דוקא היכי שראו שזרק אלא שלא ידעו אם קרוב לה משא"כ כאן דהוי כאלו לא ראו כלל:
והנה מבואר בגיטין דף ע"ג לא תתיחד עמו אלא ע"פ עדים אפי' עבד כו' והשתא א"ש דל"ק כלל משום דלא מצינו לאוקמי שיש ע"י וע"א שנבעלה משום דממ"נ אם לא ידעו העדים שנתיחד עמהם ג"כ העד הזה א"כ אפי' חזקת פניה לא איתרע ע"פ עידי יחוד אלו כיון דבאמת ע"פ הגדתם אפילו אם ודאי מתברר שבעל שיבא אליהו ויאמר אין כאן התחלה מקידושין כלל ומכ"ש שאדרבה י"ל להיפוך שלא בעל כדי שלא תהיה בעילתו ב"ז שאין מקום שתוכל להיות ביאה זו לשם קידושין ואם נאמר דמיירי שידעו העדים שנתייחד עמהם העד הזה וא"כ לפי זה שפיר יש מקום לאסוקי אדעתייהו לקידושין ושמא בעל לשם קידושין ומהני מהך טעמא גופא אמנם באמת ז"א דאדרבא אם ידעו שנתייחדו עם העד ג"כ פשיטא דלא מסקו אדעתייהו שיבעול כלל וכמבואר מהמשנה דלא תתייחד וכמש"ל:
והנה מ"ש לעיל דאיתרע לה חזקת פנויה במה שנתייחדה עמו משהגדיל ולפ"ז לכאורה אדרבא איתחזק איסורא דא"א דכיון דנתייחד עמה משהגדיל אם כן אמרינן דהן הן עדי יחוד הן הן ע"ב וכיון דאדם יודע דאין קידושי קטן כלום ואין אדם עושה בעילתו ב"ז גמר ובעל לשם קידושין וכאשר ביאר דין זה בטור אהע"ז סימן מ"ג דלאחר שיגדיל חלין הקידושין אפי' אין עדים שבא עליה משהגדיל אלא שנתייחד עמה צריכה גט והוא מדברי הרא"ש בפסקיו ובתשוב' כמ"ש הב"י שם:
אמנם באמת דברי הרא"ש בתשו' תמוהים במה שמביא ראיה מכתובות דקאמר חצר דידיה לנשואין אלמא חזי כשמהלכין יחד בדרך ונכנסו יחד לחצר חשוב היחוד כביאה והרי הוא כאשתו כו' ובאמת אין זה ענין כלל דשם מייתי דהיחוד לבד הוי כנשואין אבל הכא ביאה ממש בעינן אלא דאמרי' הן הן עדי יחוד כו' כמ"ש בפסקיו וזה אין הכרח כלל מהך דהתם ונלענ"ד לפרש דברי הרא"ש על פי מ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות אישות הארוסה אסור לבעלה לבא עליה בבית אביו וכן הוא בש"ע סימן נ"ה ולזה הסכימו הפוסקים בפירוש דברייתא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה דפירושו בלא חופה וכ"כ הב"ש שם בשם תשובת הרא"ש שהביא הב"י ס"ס ל"ז ואף על פי שלענ"ד אין ראיה מתשובות הרא"ש זו דאף על פי שכתב שם דבעלה יורשה דהיחוד ברשותו הוא החופה וברכת חתנים אינו מעכבת אפשר דר"ל שאין מעכב לענין ירושה היינו משום דהרא"ש אזיל לטעמי' דס"ל דלא בעינן חופה דחזי לביאה כמבואר ב סימן ס"א כתב דלכתחלה בעינן לברך ולפי מ"ש י"ל דאפילו בדיעבד איסורא קא עביד וממ"ש הב"י ס"ס ס"א גם כן אינו מוכרח ע"ש וגם י"ל דלכך ברכת חתנים אין מעכבות להרא"ש משום שבידו לעשות הברכות עי' בב"ש סימן ס"א (וגם מ"ש הב"ש סימן כ"ה דרש"י ס"ל דכלה בלא ברכה פירושו ברכה ממש נראה דאין זה סותר למ"ש בתשובות מיימוני ובמרדכי דקידושין דבקידושין טעות אין צריך לברך שנית ע"ש בשם תשובות רש"י ע"ש משום די"ל הטעם הראשון שם משום שעשו אנשואין כל דהו עי' שם אבל מ"מ אין הכרח לפרש דברי הרא"ש להיפך והנה עיקר החופה היינו הבאה לביתו ויתייחד עמה:. ולפ"ז י"ל דבאמת הרא"ש לא ס"ל כסברת הר"ן שהביאו הפוסקים סימן נ"ה דאם בא על ארוסתו בבית חמיו לשם נשואין קונה והשתא א"ש דהוי קשיא ליה להרא"ש דמדוע נאמר בחצר דידיה סתמא לנשואין ובדידה סתמא ללין ולכך הוכיח משום דמחמת היחוד אמרינן דבעל דהכל יודעין למה נכנס לבית הסתר אם כן ע"כ כיון דארוסתו היא מכבר ואין אדם עושה כו' מסתמא לשם נשואין בעל משא"כ בחצר דידה דליכא למימר דבא עליה דהרי עבירה הוא בידו משום בועל ארוסתו בבית חמיו הלכך אמרינן דמסתמא ללין ולכך פסק בקטן שנתייחד משהגדיל דיש לנו לומר שבעל לשם קידושין:
והנה כדי לפרש דברי הרא"ש בתשובה באופן מרווח יותר נלענ"ד דלכאורה יקשה בהך דהרא"ש שקידש מתחלה קידושי קטנות ואחר כך נתייחד עמה לכאורה אין לנו לומר הן הן עדי יחוד כו' דהא אמרינן בגיטין דמן האירוסין אין לבו גס בה אף די"ל חילוק בין היכא דכבר נתגרשה מן האירוסין ובין הכא שלא נתגרשה וכן מבואר סברא זו בחידושי הרשב"א בגיטין דף ע"ט גדולה מזו שאפילו לענין גט ישן חוששין יעו"ש וכן מבואר סברא זו בתשו' הרשב"א הביאו הב"י ב סימן י"ז בסופו יעו"ש ואף על פי שהראי' מהירושלמי אינה מכרעת לפי מ"ש התוספות בכתובות דף ט' יעו"ש מ"מ הסברא נותנות ונכונה:
אבל באמת מדברי הריב"ש נראה שחולק בזה הביאו ב"י סימן מ"ה על ענין סבלונות שכתב וז"ל ומה שטענת מן היחוד שהיו לשם קידושין גם לזה אין חוששין דלא אמרו הן הן ע"י כו' אלא במגרש מן הנשואין אבל מן האירוסין שאין לבו גס בה אין היחוד ראיה שבעל כו' הרי מבואר דס"ל דאף בלא נתגרש אפ"ה לא אמרינן דהן הן עדי יחוד כו' ולא ס"ל הך סברא לחלק בין נתגרשה או לא:
אמנם נלענ"ד לומר בזה סברא אחרת על פי מה שדקדק בתשו' ר"ל בן חביב דהא דנקט המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי לאורוי' דאף על פי כן אמרינן הן הן ע"י (ולכאורה צ"ע ע"ז דאמאי לא פריך אר"י דאמר בראוהו שנבעל מחלוקת דאמאי קתני ולנה עמו בפונדקי וצ"ל דעדיפא מיניה פריך ולפי מ"ש לקמן יש ליישב בזה) והנה מבואר ברשב"א ובכל הפוסקים דהיכא דחזינן דגייסי אהדדי אף מן האירוסין צריכה גט ולפ"ז י"ל להיפוך דדוקא היכא דנתיחד' עמו בפונדקי דהוא ע"פ סיבה בעלמא אז אמרינן דמן האירוסין דאין לבו גס בה אין צריך גט אבל היכא דמתחלה בלי שום סיבה ואמתלא נכנס עמה לחדר ונתייחדה עמו הא קמן דגייסו אהדדי ובכה"ג אפילו מן האירוסין צריכה גט דזה היחוד בעצמו הוי כאלו הוא לשם נשואין ואז לבו גס בה ולכך א"ש הא דאמרינן בכל דוכתי אפי' בקידש ואחר כך נתייחד' עמו דהן הן ע"י מטעם כיון שנתייחדה עמו הרי לבו גס בה וחשובה כאשתו מכבר ואף אם נאמר דארוסה שגרשה אף על פי שנתייחדה עמו לא הוי כגייסו אהדדי מ"מ היינו משום שגירשה משא"כ היכא שלא גירשה ונתייחדה עמו במכללון הרי גייסו ודינו כמו מן הנשואין וכן משמע לשון הרשב"א בתשובה הנ"ל:
ועפי"ז י"ל דהן הן בדברי הרא"ש בתשובה דמייתי ראיה לזה דכיון שנתיחדה עמו דינו כמו מן הנשואין שהרי חזינן התם אע"ג דהלכו בדרך ונכנסו לחצר שלו חשיב היחוד כביאה והרי היא כאשתו דאמרינן לשם נשואין נכנסו מכ"ש הכא שנכנסו למקום סתר לשם היחוד דחשיב היחוד כביאה והרי היא כאשתו ר"ל דלבו גס בה דהא אמרינן דלשם נשואין נכנסו. ואמנם מדברי הריב"ש הנ"ל משמע שחולק על זה דמשמע התם נתיחדו במתכוין וגם לא גרשה ואפ"ה כתב שאין לחוש ותימא על הב"י שלא הזכיר שמחלוקת הפוסקים הוא. ואמנם גם הטעם באה"ע סימן קמ"ח חולק עם הרשב"א הנ"ל גבי גט ישן וסובר דגם התם יש חילוק דבארוסה אין לבו גס בה אין לחוש לגט ישן ודוחק לפרש דבריו שם דלא קאי רק אגט ש"מ ומשום דהתם גירשה לגמרי ושוב אין דעתו עליה בארוסה משא"כ בגט ישן שעדיין לא גירשה אפשר דמודה לסברת הרשב"א:
אמנם מלשון הטור לא נראה כן ולענ"ד בלא"ה היה מקום בגט ישן לחלק בין ארוסה לנשואה דבארוסה כיון שעדיין לא גרשה כלל א"כ אסור לו לבא עליה דהוי ארוסתו בבית חמיה והוי כלה בלא ברכה וי"ל שלא בעל וכמש"ל:, ועפי"ז יש לפרש מה שאמר רבא בגיטין דף כ"ח אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה לפי שיטת רש"י שם דשמא פייס ובא עליה והוי גט ישן ולשיטת הרשב"א י"ל דיש לחלק דהתם כיון שמסרו לשליח אע"ג דמדהרחיב הזמן חזינן קצת שדעתו עליה כמ"ש הרשב"א שם מ"מ כיון שכבר הוציאה מת"י גרע טפי ועוד דהרשב"א לשיטתו בפרק המביא דלא מפרש כפי' רש"י:
שוב ראיתי מדברי הריב"ש הנ"ל אין הכרח שחולק עם הרשב"א ויתר הפוסקים וכוונת הריב"ש שם הוא משום דבנידן דידן לא נתארסה רק בנימוסי הגוים ואינם כלום רק שאחר כך נתיחד ועמד עמה בחצר אחד ואפשר שלא היה במתכוין ועוד דהתם דמי לפנוי הבא על הפנוי' דעלמא שאין חוששין לקדושין כמ"ש הרמב"ם וכמו שביאר שם הריב"ש באורך ב סימן שאח"ז בנידן כזה עי' שם ולזה הביא ראיה דאפילו בנתגרשה מן האירוסין אף על פי שהיתה ארוסתו בקידושין אפ"ה לא אמרינן הן הן כו' מכ"ש בזה שלא היתה מעולם ארוסתו כלל רק בנימוסי הגוים וכן נראה ממ"ש ב סימן ה' וז"ל אבל בלא אמירה המתייחד עם האשה אין אומרים שבא עליה כו' עי' שם ואם כן באנו לעמק השוה שכל הפוסקים מודים בנתייחד עם ארוסתו שהיא מקודשת לו אמרינן הן הן כו' ולדעת הרא"ש אפי' אם לא היה מתחלה רק קידושי קטן שאינו כלום אפ"ה אם נתייחד משהגדיל אמרינן הן הן ע"ב ובזו אפשר שהריב"ש חולק וס"ל דבכה"ג לא אמרינן הן הן וכו' כיון דהקידושין הראשונים אין בהם ממש לא מהני היחוד עתה אם לא שראוהו שנבעלה אמנם אין נ"מ לנ"ד כיון שכנסה ודאי כ"ע מודים דבע"י לחוד סגי אמנם לקמן יבואר דמחמת זה לחוד עדיין יש פתח להתירה. והדבר הקשה שיש לעיין בזה הוא דאפילו נאמר דלא אמרינן הן הן ע"י כו' ונאמין לה שבודאי לא בא עליה אבל עכ"פ בודאי נתייחדו זה עם זה ואנן חיישינן לה לדר"ח דס"ל חופה קונה ומקודשת מספק וכמו שהביא דעה זו בש"ע סימן כ"ו ואע"ג דשם הביא דעה זו בשם י"א ומבואר בח"מ סימן א' דבכה"ג דעתו כדיעה ראשונה ואמנם המעיין בב"י יראה שהוא חושש לדר"ח ועי' מ"ש אא"ז הש"ך בי"ד בהנהגת הוראת או"ה וכן דעת הטור והרשב"א להחמיר וגם בשו"ת האחרונים אינם מקילין בזה ואם כן כיון דיחוד היינו חופה כמ"ש הרמב"ם פרק י' מהלכות אישות ובש"ע סימן נ"ה ולכאורה היה אפשר לומר דהא ליתא דדוקא אי אמרינן דבעל ואין אדם עושה ב"ז ולכך מסתמא בעל לשם קידושין משא"כ ביחוד שהוא החופה מ"מ אפילו לר"ה דסובר חופה קונה בעינן שיקדש אותה בחופה זו ויכוין לשם קידושין וכיון דלא שייך הך סברא דאין אדם כו' אין ניכר מעשה הקידושין ולא מהני ועי' בח"מ וב"ש סימן ל"ג:
אמנם אחר העיון הא ליתא דהא היחוד עם הפנוי' עכ"פ אסור מדרבנן וב"ד של דוד גזרו עליו ויבואר לקמן דלשיטת הנך פוסקים דס"ל דב"ז אין איסור מן התורה ע"כ צ"ל דאפי' באיסור דרבנן זהירי אינשי דלא כמ"ש ה"ה פרק א' מהלכות אישות וא"כ גם כן ביחוד זה מעשיו מוכיחין שרוצה לקדש אותה ואם כן לכאורה יש חשש משום חופה זו וכן מוכח ממ"ש הר"ן פרק האיש מקדש דע"כ הרמב"ם ס"ל דחופה אינו קונה דהרי גבי תנאי כ' כנס או בעל וגבי מקדש במלוה כ' בעל לחוד וא"ל דדמי לסבלונות כו' דגבי תנאי מהני כנס לחוד כו' ועי"ש ונראה מזה דהוא מדמה חופה לבעל דה"ט לא מחית נפשיה לספיקא ומסתמא כוונתו לשם קידושין לכך הכריח מזה דחופה אינו קונה. אמנם נלענ"ד דמחמת זה אין מקום לחוש וכדי לחוור הדברים כשמלה נקדים לבאר מה שהקשה פני יהושע בגיטין דף ע"ג לפי מה שתירץ הרשב"א דאע"ג דבגט ישן חוששין שמא בא עליו מ"מ לא תיקשי אהא דקאמר ר"י בלא ראהו שנבעלה ד"ה אין צריכה הימנו גט דדוקא התם דלא גירשה לגמרי ולא סני אהדדי כו' ועל זה הקשה הפ"י דהא בסוגיא זו דמיירי דגירשה עתה כדי שלא תפול קמי יבם נמי מסתמא לא סני אהדדי וא"כ אמאי קאמר דהך דר' יוחנן דלא כחד והרי שפיר כר"י בר"י. והנלענ"ד על פי מה שדקדק הרשב"א בסוגיא דגיטין בגט ישן דאמאי לא קתני חילוק בין מן האירוסין ובין מן הנשואין ועל זה תירץ גם כן דשם אין לחלק עי' שם ודקדוקו של הרשב"א עולה לכאן גם כן דאמאי לא מחלק ר"י בר"י בין מן האירוסין ומן הנשואין וכמו שמחלק באמת הטור סימן קמ"ח ע"כ נלענ"ד דהנה מבואר בפוסקים דאין חופה גומרת באלמנה וביאה ממש בעינן עי' שם ב סימן ס"א והשתא א"ש דלכאורה יקשה לר"ה דס"ל חופה קונה תיקשי הך דהמגרש ולנה עמו בפונדקי כו' דלר"ה נהי דב"ש לא ס"ל הן הן עידי יחוד אכתי תהא צריכה גט משום היחוד עצמו ואם נאמר דר"ה סבירא ליה כלישנא קמא הדבר יקשה יותר ואמנם זה היה אפשר ליישב על פי מ"ש התוס' בסוגיא דגט ישן בשם הירושלמי דאזדו ב"ש לטעמייהו דס"ל לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר הלכך מזוהמת היא בעיניו ועי' בחידושי' להרשב"א ולפי זה הוי א"ש דמחמת היחוד נמי לא קני דהוה חופה דלא חזי' לביאה. אלא דלפ"ז יקשה דאפילו בראוהו שנבעלה נמי נאמר דאין צריכה גט דל"ש למימר אין אדם עושה ב"ז כיון דאכתי יש כאן משום מחזיר סוטה כמבואר בתוס' ד"צ ובכה"ג א"א א"א עושה ב"ז כמבואר בתה"ד סימן ר"ט ובפוסקים ואמנם לפמ"ש הפ"י בסוגיא זו דף פ"א דהרי על כל פנים בדיעבד גם לב"ש מגורשת אף על פי שאין כאן ערוה וא"כ בראוהו שנבעלה י"ל דלכך מהני משום דאמרינן דמסתמא לא גירשה משום ערוה דהרי באמת בעל אותה ויש חשש קידושין משא"כ בלא ראוה לא אמרינן הן הן כו' משום דמסתמא מחמת ערוה גירש אותה ולכך מדייקי התוספות בדף ע"ט ע"ב וכה"ג פליגי לקמן במגרש כו' למאן דמוקי בלא ראוה שנבעלה:
אמנם לפמ"ש בפשיטות יש לתרץ דהא ההוא דר"ה דחופה קונה רק מק"ו דגומרת וכיון דבאלמנה אין חופה גומרת אין קונה ג"כ ועיין בפ"י קידושין דף ה' בד"ה אמר ר"ה במה שהקשה שם בשם מ"ז בתשובה ע"ש דמבואר דאם אין גומר באלמנה ג"כ אינו קונה וכיון דהכא במחזיר גרושתו מיירי והוא אלמנה אין החופה קונה בה והנה לכאורה יש להקשות על דעת הפוסקים דבאלמנה אין חופה קונה דא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בש"ס דיבמות דף ה' דפליגי רב ושמואל אי יש חופה לפסולות והתם קאי אמתני' דאלמנה לכה"ג כו' וכמו שפירש"י להדיא שם וא"כ לשיטת רש"י שם דתלי' אי חופה קונה מבואר דשייכה אף באלמנה ואף לשיטת התו' עכ"פ דגומרת אף באלמנה ואחר החיפוש מצאנו שהקשה כן בס' שער המלך על הרמב"ם ותי' די"ל דהתם מיירי באלמנה מן האירוסין דבההוא ודאי חופה קונה ובזה דחה ראיית המ"ב ומהרי"ט ע"ש וזה נראה נכון וכמ"ש הר"ן בסוגיא דנותנין לבתולה י"ב חדש דאלמנה מן האירוסין דין בתולה יש לה ע"ש ועוד יראה לענ"ד יותר מזה דאפילו בבתולה אלמנה מן הנשואין נמי חופה קונה וגומר וע"כ לא אמרו דבאלמנה לא מהני חופה אלא בבעולה אבל היכא שהוא אלמנה מן הנישואין שנכנסה לחופה ולא נבעלה שפיר יש בזה חיבת חופה וקונה ג"כ. ובהכי מתרצא מה שהקשה בפ"י על שיטת הפוסקים האלו דחופה לא מהני באלמנה הא קאמר בכתובות דר"י ור"י פליגי בתחלת חופה כו' והרי ר"י אומר רצה כותב כו' ולאלמנה מנה מבואר דחופה מהני באלמנה. ולפמ"ש ניחא די"ל דר' יהודה מיירי באלמנה בתולה מן הנשואין שגם הוא כתובתה מנה ואפ"ה יש לה חופה עמ"ש בפ"י דף נ"ז גם דלפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הרשב"א דהך דקאמר בתוספתא אלמנה לכ"ג אוכלת בתרומה ע"כ אתיא כשמואל דאין חופה לפסולות. ולפמ"ש י"ל דטעמא דהתוספתא הוא משום דמיירי באלמנה בעולה מן הנשואין דאין החופה קונה ולפמ"ש ניחא נמי קושית הב"ש סימן נ"ז ס"ק א' דאיך פסק שם בסוף ה סימן דאם לא הלכו שלוחי הבעל עמה אין יורש אותה תיפוק ליה דבלא"ה באלמנה לא מהני כיון דחופה לא מהני ולפמ"ש ניחא ויש עוד להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו. והדרינן לקמייתא דעכ"פ באלמנה מן האירוסין מהני חופה וגומרת וכיון שגומרת ילפינן מק"ו שתקנה ג"כ:
והשתא שפיר כתב ר"י בר"י דאף בלא ראוה שנבעלה חוששין משום קידושין ולא חילק בין אלמנה מן האירוסין לאלמנה מן הנשואין משום דממ"נ במן הנשואין אע"ג דליכא למימר חופה קונה מ"מ הרי לבו גס בה ואמרינן דבעל לשם קידושין במן האירוסין אמרי' דחופה קונה. ולפ"ז א"ש דלא קשיא מה שהקשה הפ"י על דברי הרשב"א דאמאי קאמר דלא כחד דהא י"ל דהכא רבה בב"ח מודה כיון דלאו מחמת שנאה מגרשה אמנם לפמ"ש י"ל דעיקר הקושיא הוא עליו דמדוע במן האירוסין נמי אין צריך גט שני הא יש לחוש ביחוד הזה משום קדושין:
אמנם אחר העיון ז"א דא"כ יקשה ללישנא בתרא וכן פסקו הפוסקים דמן האירוסין אין לבו גס בה אין חוששין לקידושין דלא אמרי' הן הן עידי ביאה ואכתי נאמר דיש ביחוד הזה משום דקידושין דחופה וביותר תיקשי איך מפרש למתניתין במן האירוסין ודוחק לומר דמפרש כתנא דברייתא דפליגי בראוהו ובמן האירוסין ס"ל דאפילו בלא ראוה חוששין זהו דוחק גדול ע"כ נלע"ד לתרץ עפ"י מה דמבואר שיטות הרמב"ם והר"ן המובא בש"ע סימן נ"ה דהחופה היא יחוד והבאה לביתו להרמב"ם והר"ן בהבאה לביתו לחוד סגי ולפ"ז א"ש דהכא קתני ולנה עמו בפונדקי ולא היה שום הבאה לביתו אין כאן חופה כלל. שוב מצאנו ראינו שבשער המלך ג"כ נתקשה בזה ותי' ג"כ כן ות"ל שכווננו לדעתו. אלא שהוסיף להקשות לדעת האיכא מ"ד שהביא הר"ן בריש כתובות דחופה היינו יחוד ומשמע דלא בעי הבאה לביתו קשה כו' ולענ"ד אין זה מוכרח בר"ן ואדרבא משמעות הדברים דס"ל דבעי הבאה לביתו שהרי סיים וכן דעת הרמב"ם ז"ל ומשמע דאין חילוק ביניהם אמנם י"ל דהך קאי אמ"ש הבעל העיטור ע"ש ובשער המלך תי' דהר"ן לא הכריח זה דע"כ אין חופה קונה מדלא מהני באינך כנס בתנאי מהני אלא לפי שהרמב"ם פסק כרב דגם כנס אמרי' דמחל לתנאי א"כ כניסה דמי' לסבלונות ע"ש אמנם א"א לומר כן לחד תירוצא דהתוס' בכתובות דף ע"ג דע"כ רב סובר חופה קונה וכ"כ התוס' ביבמות דף נ"ז לשיטת רש"י ע"ש. וצ"ל דלא ס"ל להך איכא מ"ד דהר"ן כדעתם. אמנם בלא"ה יש להקשות דלפ"ז מאי קאמר הש"ס כמאן אזלא הא דרבב"ח מחלוקת בשראוה כו' דלא כחד ואמאי הא שפיר אתיא כר"י וע"כ לא קאמר התם דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט שני אלא משום דהתם מיירי שלנה בפונדקי ולא היה שם הבאה לביתו אין כאן חשש משא"כ בההוא דש"מ שפיר קאמר ר"י בר"י דאף בלא ראוה שנבעלה חוששין כיון דיש כאן ע"י והבאה לביתו ג"כ. ובשלמא לשיטת הפוסקים הנ"ל דבאלמנה בעי ביאה ממש א"ש משא"כ לשיטת שאר הפוסקים דבאלמנה נמי סגי ביחוד הראוי לביאה כמ"ש הב"ש סימן ס"ד ע"ש שכתב דהרמב"ם לא סבירא ליה כהירושלמי לחלק בין בתולה לאלמנה וא"ל דאין כאן יחוד הראוי לביאה כיון שלא כתב כתובה. ולהרמב"ם צריך לכתוב כתובה מקודם ע"ש ז"א דהכא א"צ לכתוב כתובה מחדש כמבואר ברמב"ם פט"ז מהלכות אישות שהמגרש אשתו והחזירה סתם ע"מ כתובה ראשונה החזירה ומכ"ש שלא היו הגירושין רק ע"ת ועיין מ"ש הרב המגיד פ"י מהלכות גירושין:
אך י"ל דהך אוקמתא דאף בלא ראוה שנבעלה חוששין רבא הא דקאמר לה ושפיר קאמר הש"ס כמאן אזלא כו' דלא כחד דרבא איהו דקאמר בקידושין על ההוא דר"ה דקאמר חופה קונה מק"ו אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא וכו' יע"ש וא"כ מוכרח טעמא דר"י משום דאף בלא ראוה שנבעלה אמרי' הן הן עידי ביאה וניחא ג"כ לדעת הפ"י דס"ל דחופה היינו יחוד שייך נמי באלמנה אלא דחופת הינומא ל"ש בה וכן לדעת השער המלך דאף ע"פ שאין גומר באלמנה אעפ"כ קונה ע"ש. ולכאורה היה קשה ע"ד כנ"ל ולפמ"ש א"ש:
ומעתה נבא לנ"ד שכתבנו שיש כאן חשש משום חופה הנה להנך פוסקים דאין קונה חופה באלמנה וכבר כתבנו דאפילו באלמנה מן הנישואין רק שלא נבעלה מודי דקני רק בבעלה תליא מילתא ולפ"ז כיון דזו כבר נבעלה מקודם שנעשה גדול שוב לא מהני לה של עתה שנקנה לשם קידושין וכן מבואר בשו"ת שער אפרים סימן קט"ו שכתב להדיא דגבי קטן שקידש ביאת בן ט' הוי ביאה ואין לה עוד דין בתולה משהגדיל רק כאלמנה וכ"כ בהגהות אלפסי הובא בש"ע סימן מ"ג שאין לה רק מנה וא"כ אין החופה קונה ויש לעיין ביבמות כו' וע"ש עוד בשער אפרים שדבריו תמוהים אך נלענ"ד להקשות על סברא זו דאם בעל שוב אין חופה קונה ויש לעיין ביבמות דף נ"ח דקאמר אמר רב עמרם כו' ואנהורוני לעיינין ממתני' דיש חופה לפסולות ותנא תונא כו' אלא דקני לה כשהוא ארוסה ואסתתר ונכנסה לחופה ולא נבעלה וקא משני לה ושמא יש חופה לפסולות ולפי הנ"ל יקשה ממ"נ אי לא זינתה פשיטא שא"צ להשקותה בחנם אלא דבאמת זינתה א"כ כבר הוא בעולה וחופה לא קני ועדיין היא ארוסה וארוסה לאו בת משתי' הוא כמבואר וא"ל זה דהיכא דהוא לא ידע דבעולה הוא חופה קונה וע"כ לא אמרו דאין קונה אלא כשהוא יודע ואין כאן חיבת חופה כ"כ שיקנה זהו דחוק מאוד לחלק בהכי ועדיין לא הונח לנו בזה לפי מה דקאמר הש"ס משכחת לה כגון שבא עלי' ארוסה בבית אביה וכן בשומרת יבם ור"ל ואח"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה וא"כ אכתי תיקשי דהרי חופה זו אינו קונה וכן יש להקשות עוד בדוכתי טובא ועיין בכתובות דף מ"ה. ועוד דלפ"ז לכאורה במקדש בביאה שוב לא תיהני ליה החופה אח"כ להיות גומרת ולא קני אלא בביאה אחר ביאה והא ודאי ליתא כדמשמע בדוכתי טובא:
ואמנם לכאורה היה נראה לומר דעדיין יש מקום לקיים סברת בעל שער אפרים הנ"ל והוא מה שיש לתמוה לכאורה במ"ש התוס' ריש פרק אלו נערות בד"ה ועל הכותית כו' אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משנשאת ונבעלה שלא כדרכה כו' ועיין מ"ש אא"ז מהרש"א שם והקושיא מפורסמת דהא מבואר בקידושין דבעל עושה בעולה שלא כדרכה ודוחק לומר דקושית התוס' להך דאמרי רבנן קמיה דאביי. וכן הקשה במים עמוקים ותירוצו אינו מחוור. ואמנם בשער המלך פ"ג מהלכות א"ב הקשה ג"כ כנ"ל ותי' ע"פ סברת הריטב"א בקידושין שכתב כיון דאהני ביאתו לקנותה עושה אותה בעולה ג"כ וא"כ היכא דכבר קידשה בכסף ל"ש זה ודווקא בקידושין אמרי' דהוי ס"ד דעד דמקדש והדר בעל שפיר קאמר דלמא עושה בעולה אף שלא כדרכה כו' וע"ש. וכן מבואר סברא זו בש"ס כתובות דף מ"ח ע"ב ועדיין אין מספיק זה כ"כ שהרי התם מיירי שזה נושא גרושתו של זה וכבר כתבנו דבאלמנה לא מהני חופה רק ביאה וא"כ שוב שפיר אהני ביאתו לקנותה לענין ליורשה ולהפר נדריה ואף כי עדיין יש מקום לומר לפמ"ש לעיל דבאלמנה מן האירוסין החופה מהני מ"מ לענ"ד בפשיטות י"ל בדברי התו' דדוקא דהוא בא עליה לקנותה בביאה זו מהני אף שלא כדרכה משא"כ היכא דלא מכוין כלל להיות לה בעל על ידי בעילה זו רק לזנות בעלמא כגון בא על ארוסתו בבית חמיו הא ודאי דלא משויה לה בעילה בביאה שלא כדרכה. ואפ"ה שפיר קרינן בה אחרי אשר הוטמאה:
ועתה נבא אל הביאור דהנה לכאורה יש לתמוה דלאיזה ענין הוצרך הש"ס לדחוקי דהך שלא שטיתי ארוסה מיירי שבא עליה ארוס בבית אביה וקעביד איסורא דרבנן עכ"פ ויש לישא וליתן הרבה בזה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה וע"ש בכ"מ ומ"מ ומדוע לא מוקי בפשיטות כגון שקידשה בביאה ושפיר קדמה שכיבת בעל לבועל. אמנם לפמ"ש יש ליישב דהנה כבר הקשינו כיון דכבר היא בעולה מאי מהני החופה אח"כ אך י"ל דהא ולא מהני חופה בבעולה היינו דווקא שבא עליה כדרכה מה שא"כ בשלא כדרכה דקיי"ל דעדיין הוא בתולה לכל מילי כגון לענין קנס וכה"ג עיין במשנה למלך הל' איסורי ביאה ושפיר החופה קונה ומ"מ מקרי שפיר קדמה שכיבת בעל לבועל כדאמרי' בריש הבא על יבמתו משכבי אשה כתיב ע"ש וא"ל דבעל עושה בעולה אף שלא כדרכה ז"א דכבר הוכחנו מהתוס' דבא על ארוסתו בבית חמיו אין עושה בעולה אלא בכדרכה והשתא א"ש דלא הוי מצי לתרוצי כגון שקדשה בביאה ז"א דא"כ הדרא קושי' לדוכתיה מאי מהני החופה אח"כ וא"ל שבעל שלא כדרכה ז"א כיון דאהני לקנותה שוב בעל עושה בעולה אף שלא כדרכה כו':
ולפ"ז לכאורה אדרבא מוכח כסברת שער אפרים הנ"ל דאל"כ יקשה קושיא דלעיל דמי סני ליה לאוקמי שקידשה בביאה ולכאורה הוא פליאה נשגבה והמפורשים לא נתעוררו בזה. אך נלענ"ד שעדיין יש ליישב דלא בעי לאוקמי הכי דא"כ תיקשי ליה ובעלה ל"ל דנקנית בביאה ת"ל דע"כ ניקנית בביאה דא"כ אמן אמן למה לי וא"ל דהא לא קאי רק אשומרת יבם בלחוד עיין בפ"י קידושין דכ"ז ע"ב ד"ה האי ארוסא דע"כ א"א לומר כן יעו"ש ואף שיש להקשות לפי דבריו מ"מ בלא"ה צ"ל דתרווייהו נ"ל מחד אמן וא"כ ובעלה ל"ל:
ועפי"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה שכתב דאפילו בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקים והקשה הראב"ד מסוגיא דר"פ ארוסה וע"ש במ"ל ובפ"י בקידושין שתמהו על דבריו ובשער המלך כתב ליישב דברי הראב"ד דקשיא ליה דלמה נקט תנא דמתני' טעמא דארוסה משום תחת אישה דאיכא למיטעי כו' ת"ל דאין מנוקה מעון:
ואמנם לפמ"ש גם קושיא זו לק"מ דבאמת שפיר נקט טעמא דתחת אישה משום דשפיר משכחת לה כגון שקידשה בביאה רק דהש"ס נקט דאיכא גם גווני אחרינא שבא עליה בבית אביה וכיון דאיכא לאשכוחי בכה"ג שפיר איצטריך ובעלה דמתקדשת בביאה ושפיר מיירו במתני' כה"ג דמנוקה מעון ומ"ש דתי' זה א"ש במאי דאיתא ריש פרק ארוסה דהנך תנאי ולפי דארוסה לא שתי' מקראי ע"ש ועוד י"ל על קושיא זו דלא משני דקידשה בביאה כי היכא דלא ניפשט מכאן האיבעי' דביאה אירוסין עושה:
אמנם עדיין יקשה דא"כ האיך קאמר רבא ותיסברא הא מתרצתא הוא כו' והא רבא בקידושין דף י' ס"ל דביאה אירוסין עושה ע"ש באשר"י בקידושין אבל לתי' הראשון שכתבנו א"ש ומתורץ ג"כ מה שהקשה אא"ז במהדורא בתרא אהא דקאמר רבא ותיסברא הא מתרצא הו' כו' דתיקשי נמי אהך מדארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' דת"ל בנשואה כה"ג נמי אינה שותה דהא לא קדמה כו' ולפמ"ש יש לפרש בארוסה שקידש בביאה דבנשואה כה"ג שותות אך הכא מקשה שפיר אקרא דאמן אמן כנ"ל:
ויצא לנו מזה דאין הכרח עכ"פ לסברת שער אפרים ומפשטיה דש"ס לכאורה מוכח להיפך ונראה דבביאת עצמו ל"א דהוי כבעלה ולא קני חופה דשמא ע"כ ל"א דבאלמנה לא מהני אלא באלמנה ממש בקידושין משא"כ בבעולה לחוד אין זה מגרע לחופה שאח"כ וא"כ בנ"ד עדיין יש מקום לחוש לחופה. ועוד דאפילו אם נתפוס כסברת שער אפרים מ"מ בנ"ד ליתא לפי ההיתר שנכתוב לקמן לסמוך על דבריו שאומרת לא נבעלתי א"כ יקשה ממ"נ אם נסמוך על דבריו הרי היא אומרת שלא נבעלה מעולם ושוב שייך בה חופה ולפי מה שיבואר לקמן בשם הגאון מהר"י נ"י דפלגינין דיבוריה נדחה זה אמנם עדיין לא פלטינן מאיסורא לדעת הנך פוסקים דאף באלמנה מהני יחוד של ביאה אמנם לפי התי' הב' שכתבנו דלא תיקשי לר"ה מהך דלנה עמו בפונדקי משום דהבאה לביתו דוקא בעינן וא"כ לפ"ז בנ"ד שמעולם לא נתיחדו ולא היו בביתו שהי' חתן בבית חמי' אין כאן חשש משום חופה וכמבואר בהר"ן דילפינן לה מואם בית אישה נדרה. וזה אע"פ שנתחייב לו חמיו לתת לו דירה מ"מ לא עדיף משכירות דקי"ל בע"א דף ט"ו דלא קני' עיי"ש דקאמר ואי ס"ד שכירות קני' כי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל כו' ומכ"ש כאן דנראה דלא קרינן בזה ואם בית אישה:
והנה לכאורה צ"ע על הר"ן בקידושין שהבאנו דמדמי כנס לבעל הא לשיטת הר"ן חופה לאו היינו יחוד רק הבאה לביתו לעיני הרואין וא"כ שאני ביאה דשייך חזקה דא"א כו' משא"כ חופה. אמנם באמת ז"א דהר"ן כתב כן לשיטת הרמב"ם דס"ל חופה היינו יחוד וא"כ גם בזה יש איסור ועדיין צ"ע דלכאורה נלענ"ד דאין לדמות היחוד לבעל דבודאי היחוד הזה נלע"ד שאין בו איסור כיון שהוא קידשה ע"ת שפיר יכול להתיחד עמה ואף אם יתבטל הקידושין אח"כ מחמת התנאים מ"מ לא עבר למפרע על איסור יחוד דבכה"ג לא גזרו חכמים כלל דבהיתר נתיחד עמה דממ"נ אם יבא עליה באמת יתבטל התנאי ואם לאו למה יבטל ודמי לסבלונות ע"כ נראה דטעם הר"ן ז"ל בזה לאו משום איסורא הוא אלא משום כיון שנכנסה לביתו וקעבד מעשה מסתמא מבטל התנאי ודמי למ"ש חזקה אין אדם טורח כו' אבל משום היחוד לבד ל דמכווין לקידושין דקיל ליה האיסור ומכ"ש בתנאי שאין כאן איסור כמש"ל ואפ"ה מדייק שפיר מהרמב"ם מדלא קתני כנס גם במקדש במלוה ובפמש"פ ומה"ט גופא י"ל דכיון לקידושין דהא עדיפא מסבלונות אע"כ ס"ל חופה אינו קונה אבל מטעם היחוד לא קפדינן וניחא השתא נמי הך דהמגרש ולנה עמו בפונדקי ומכ"ש בנ"ד שנסתלק חשש החופה מכל וכל דודאי אין שום אדם שמחשב שיש כאן איסור משום יחוד והדברים ק"ו דא"ש לשיטת ה"ה דבאיסור דרבנן לאו כולהי אינשי זהירי בי' ולפ"ז י"ל דהיינו דקאמר אביי לא תימא טעמא משום שכנסה אחולי אחלי כו' ור"ל דס"ל דאפי' באיסור דרבנן זהירי דלא כסברת ה"ה ז"ל אלא כסברת אינך פוסקים החולקים על הרמב"ם ועיין במל"מ הנ"ל הלכות מלוה ולכך ע"כ מדכנסה מחל לתנאי ושמואל חולק וס"ל כסברת ה"ה אלא טעמא דרב משום דאין אדם כו' ובבעל דוקא דאיכא איסור דאורייתא לשיטת הרמב"ם:
והנה צ"ע לשיטת הפוסקים דס"ל דאפילו באיסור דרבנן זהירו אינשי האיך קאמר המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כו' אמרינן אין אדם עושה ב"ז והרי אמרו תבעוה לינשא ונתפייס' צריכה לישב ז' נקיים ואפי' במחזיר גרושתו הדין כן כמבואר ביורה דעה סימן קצ"ג יעו"ש וא"כ איך נאמר דבועל לשם קידושין והרי צריכה שבעה נקיים אחר שתבעה וא"ל דאמרינן מסתמא תבעה מכבר והיה לה ז' נקיים הא ליתא כמבואר בפוסקים ומשמע אפי' לא היו שהות בין גירושין ליחוד בזמן הזה וכן משמע בש"ס גבי ש"מ ובשלמא אי אמרינן דביאת זנות דאורייתא ואין חושש לאיסור דרבנן א"ש אבל לדעת הנך פוסקים קשה ואמנם במתני' היה אפשר לומר לפמ"ש הט"ז בי"ד סימן קצ"ג דהך דצריכה ז' נקיים הוא חומרת רבא. אבל באמת א"א לומר כן שהרי כל הפוסקים פסקו דין המשנה להלכה וביותר צ"ע על לשון הריב"ש סי"ו שכתב וז"ל ועוד שזהו כשתבעוהו להנשא ונתפייסה היתה צריכה לישב ז' נקיים והיתה בחזקת נדה ולא טבלה שהרי לא היה להם אז מקוה וא"כ הרי בא עליה ביאת זנות מספק נדה ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש על איסור קל שלפניו כו' והדר תימה מ"ש ואם לאיסור כרת כו' והא ליתא דהך ודאי אינו אלא חומר דרבנן כאשר ביאר ה"ה פ"י מה' אבל כיון דהוא בלי הרגשה וא"כ עכ"פ לא חמור מאיסור דב"ז דגזירת בית דינו של דוד הוא עכ"פ לדעת ש"פ ובדוחק יש ליישב לשונו דתרתי קאמר באותן הימים והרי לא היה להם טהרה ועוד יש ליישב בדוחק. ועכ"פ לפי סברתו תיקשו הך דהמגרש כו' ואם היינו אומר כדעת ראב"י שהביאו הפוסקים והוא מתשובות מיימוני' דס"ל דאם בדקה מיד ולא מצאה מותרת ניחא הך דהמגרש סימן אך מפשטת דברי הריב"ש הנ"ל לא משמע כן אלא כדברי ש"פ וגם היה אפשר לומר כמ"ש התוס' ביבמות גבי הא דיחודי הוי מיחדי לי' דאם תיכף כשתבעה בעל אותה אין כאן חימוד וכ"כ הט"ז ריש סימן קצ"ב. אמנם בשער אפרים סימן השיג ע"ז וגם לא משמע כן מדברי הריב"ש סימן שכ"ח ועיין בתה"ד סימן ח' ט' דכיון דיש לו אשה אחרת אין לומר שעובר על חרגמ"ה ולא החליט לומר כן ואין להאריך בזה ועיין תשובות משאת משה חלק אהע"ז ובמל"מ פ"ו מהלכות גירושין ובזה י"ל דה"ט דרבב"ח דס"ל בל"ק דבלא ראוהו שנבעלה א"צ גט משום דאמרי' דודאי לא בעלה דלא חשדינן ליה דעבר אאיסור דרבנן משא"כ בראוה א"ל שעובר על איסור פנויה ג"כ. ואמנם לפי האמת דחיישינן אף בלא ראוה שנבעלה צריך לדחוק ולומר דהא צריכה ז' נקיים לאו כל אדם יודע זה שיש איסור בדבר ולפ"ז בנ"ד נמי ודאי דבכה"ג א"ל דאדם יודע שאסור להתייחד עמה ונתיחד לשם קידושין אדרבה הדבר פשוט להיתרא ואין חשש מטעם זה:
והנה הרמב"ם פ"י מהל' אישות פסק דאם היתה נדה אע"פ שנכנס' לחופה לא גמרו הנשואין עדיין כו' ועיין בלח"מ דמקשי דברי הרמב"ם אהדרי דבפ"ג מהל' אלו לא הוזכר חופה משמע דאין קונה א"כ איך פסק בפ' י' מהל' תרומות דיש חופה לפסולות עכ"ל ונלענ"ד דהנה הפוסקים כתבו דר"ח כ' דהא דר"ה דאמר חופה קונה ספיקא היא דהא פירקו בש"ס כל מה דמקשו עלה ולכאורה קשה מה"ת נימא דספק הוא כיון דלא קשיא שוב עליה דר"ה מדוע לא ק"ל כוותיה ודוחק לומר דמספקא ליה אם קיבל רבא תשובת אביי בזה ע"כ היה נראה בדעתי ע"פ מה שכתב מהרי"ט להכריח דחופה בלא קידושין אינו קונה דחופה דלא חזיא לביאה הוא דהא אסור לבא עליה בחופה זו דאכתי כלה בלא ברכה היא וליכא חיבת ביאה בחופה זו כו' ע"ש ובאמת הך דחופה דלא חזיא לביאה מיבעיא בעי ליה לרב אשי בפ' אע"פ ולא איפשטא א"כ הא דר"ה אליבא דר"א בספיקא קאי ושפיר קאמר ר"ח דספיקא הוא וכן הרמב"ם השמיט הא דר"ה משום דרפי' בידיה כמ"ש הרמב"ן אבל בפ"ו מהלכות תרומות שפיר פסק דיש חופה לפסולות דהתם לא שייך לומר דליכא חיבת חופה והוי חופה דלא חזיא לביאה דהא חזינן דעבר עבירה שיש בה לאו ובא עליה שפיר אית ליה חיבת ביאה כמ"ש מהרי"ט ובלח"מ שם מקודם על קושית הר"ן ע"ש אף שעל תי' זה יש לפקפק מהא דאמר רב עמרם כו' וקני לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה כו' ואין כאן מקום להאריך:
והנה הא דכתב מהרי"ט דחופה דלא חזיא לביאה היא משום דכלה בלא ברכה היא ר"ל דכיון דזאת החופה אינה רק כמו אירוסין ונהי דעושה ברכת אירוסין מ"מ אסור לבא עליה עד. שיעשה ברכת נישואין כדאיתא בריש כתובות ועיין במהרי"ט קודם לזה ולכאורה יקשה למאי דס"ל לרבא בקידושין דף נ"א דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין ולפי סברת מהרי"ט הנ"ל כל קידושין לאו מסורין לביאה הן דהא לא ברכו ברכות נישואין ואסורה לבעלה כנדה ודוחק לומר שתיכף מברכין ברכת נישואין הא ודאי ליתא כדמשמע בדוכתי טובי ועוד דא"כ הא דקאמר כלה בלא ברכה אסורה כנדה לימא דלא תפסי קידושין כלל. אמנם י"ל דהנה התוס' מקשי לרבא אמאי חייבי לאוין תפסי קידושין הא אין מסורין לביאה ותרצו דדוקא היכא דאיסור בא מחמת קידושין והשתא ניחא לשיטת הרמב"ם דס"ל דביאת זנות אסור מדאורייתא א"כ אין האיסור בא מחמת הקידושין דבלא הקידושין ג"כ אסור לבא עליה ולא הוי קידושין שאין מסורין לביאה:
אבל להפוסקים דס"ל פילגש מותר אם כן האיסור מכח קידושין דבלא קידושין היה מותר לבא אף שהוא בלא ברכה כדברי הרמב"ם הביאו ב"ש סימן כ"ו דדוקא היכא שלקחה בקידושין שרוצה שתהיה אסורה לעלמא בלא ברכה אבל בלא"ה לא ע"ש:
אמנם מ"ש לדחות זה דהא ס"ל לרבא בקידושין שאין מסורין לביאה אינם קידושין היינו היכא שא"א לעולם לבא לידי ביאה אם ירצה ואין בידו כגון במקדש אחת משתי אחיות סתם משא"כ הכא הרי מסור בידו לברך ולבא עליה:
וע"פ זה נסתר גם סברת מהרי"ט דלעיל דהא דר"ה אין ענין לדרב אשי דהתם שפרסה נדה א"א עתה לבא לידי ביאה כלל משא"כ כאן וכבר מבואר לעיל סברא זו בשם הב"ש וכ"כ בשער המלך:
אמנם צ"ע על דעת הפוסקים הנ"ל דהיינו הראב"ד והרמב"ם וש"פ דפילגש מותר אף להדיוט כשמיחד אותה אליו והאיך יובן מ"ש בכל מקום חזקה א"א עושה ב"ז ושמא לפילגש בעו לה ומנ"ל דבועל לשם קידושין דהא אפילו איסורא דרבנן ליכא ומצאנו ראינו תשובת הרמב"ן כתובה באורך ביש"ש יבמות פ"ב סימן י"א שכתב וז"ל כך אמרו כל הפוחת כו' וכך אמרו במקדש ע"ת ובעל אין אדם עושה כו' והטעם לכולן מפני שהחופה והקידושין מ"ע וכל שבא לישא אשה שתהיה אסורה לכל אדם וקנוי לו ליורשה כו' אמרה תורה יקדש אותה ויכנס לחופה ויברך כו' הא אלו רצה שתהא לו פילגש הרשות בידו כו' יעו"ש וכן הוא בספר אבודרהם בסופו אלא ששם חסר תיבת וכן במקדש ע"ת ומשמעות הדברים ההם שהטעם משום שחיסר מצוה דלוקוחין:
אמנם לא הונח לנו הא דאמרינן גבי המגרש אשתו דהן הן ע"י ואין אדם כו' דאכתי מנ"ל לומר שבועל לשם קידושין דילמא מיחד אותה אליו לפילגש ומאן יימר שרוצה לעשות עתה מצוה דליקוחין כלל ובשלמא במקדש ע"ת שפיר קאמר הרמב"ן כיון דחזינן שרוצה ליקח אותה בחופה וקידושין שפיר אמרינן דבעל לשם קידושין דאדם רוצה שיגמרו הנשואין וכה"ג כתב התוס' בגיטין דף פ"א ד"ה ב"ש לחלק בין ההיא דאין ממאנין כו' אבל אין שייך לומר אליבא דהרמב"ן וש"פ דס"ל פילגש מותר אליבא דב"ה דס"ל לעולם א"א עושה ב"ז דז"א דכל כמה דלא גלי אדעתי' דלקידושין בעלה אם כן דילמא בעי למינסבא לפילגש ולכך מיחד עמה ואין כאן ב"ז וא"ל כיון דחזינן שהיתה פ"א אשתו מסתמא גם עתה רצונו שתהיה אשתו זה דוחק גדול דמידי אריא דדילמא מעיקרא רצה שתהיה אשתו ועכשיו אינו רוצה וכי כל הזמנים שוים לענין זה והרי אדרבא חזינן שגירש אותה וא"ל דלהנך פוסקים באמת צ"ל לעדים ראו שאני מיחד עמה וכה"ג דכיון שהזמין עדים אמרינן מסתמא דעתי' לקידושין:
אמנם באמת א"א לומר כן חדא דלא משמע הכי גבי ש"מ ועוד שהרי גבי פנוי הבא על הפנוי' שכתבו דאין לחוש לקידושין מטעם דאמרינן שבועל ב"ז ותיפוק לי' דלא אמר להעדים אף שיש לדחות זה אינו מחוור אלא נראה כדעתו דס"ל דמן הסתם מוקמינן לי' אחזקה שרוצה לקיים גם עתה מצוה דליקוחין אם לא כשמגלה דעתו שאין רצונו ליקח אותה רק לפילגש הא סתמא כוונתו לשם נשואין:
אמנם בדברי הרמב"ן אלו שכתב דהקידושין והחופה מ"ע קשה ע"ז מש"ס דמ"ק דקאמר התם דף י"ט לא מבעיא לארס דלא קעבד מצוה כו' ולשיטות הרמב"ם ניחא כמ"ש הר"א בנו של הרמב"ם שהקשו אליו מש"ס הנ"ל והשיב דהרמב"ם ס"ל דהאירוסין התחלת מצות נישואין הם ור"ל דלהרמב"ם פילגש אסור אם כן מצות נשואין לקיים פ"ו הוא ע"י קידושין אבל לעולם באירוסין גופא ליכא מצוה אבל להרמב"ם ע"כ צ"ל דהקידושין גופא הוא עיקר המצוה שהרי פרי' ורבי' יוכל לקיים בפילגש כמ"ש הרא"ש בריש כתובות דלכך אין מברכין יעו"ש ועוד דהאיך מבואר מצוה זו ולהרמב"ם י"ל דהוי לאו הבא מכלל עשה כמ"ש מהרי"ט ריש קידושין ולהרמב"ם צ"ל דיליף מכי יקח איש אשה:
וע"פ זה היה נראה לכאורה ליתן טעם לסברת האומרים דבאשה לא שייך הך חזקה דא"א כו' ע"ש במ"ש הרב המגיה במ"ל פ"ו מהלכות גירושין הל' י"א בשם הרב פני משה ובעל לקט הקמח לשיטות הרדב"ז ולכאורה אין טעם לדבר מדוע נאמר בזה לחלק בין איש לאשה. אמנם לפי הנ"ל י"ל דבמהרי"ט שם כתב ואי קשיא לך דר"א כו' ועוד דמאי לימא לן דמצוה זו רמיא עלה דלא מפקדת אלא הוא דכי יקח איש אשה כתיב עכ"ל ואם כן כיון דלדעת הרמב"ן כל עיקר הטעם משום שחיסר מצוה זו ובדידה לא שייך זה:
אמנם לפי זה ודאי דקשיא טובא לסברתם האיך אמרינן בכל דוכתי דגמר ובעל לשם קידושין דאין אדם כו' ומה בכך הא בקידושין בעינן דעתה ומנא ידעינן דכוונתה לשם קידושין ובאמת בשיטה מקובצת בשם הרשב"א כתב דא"א עושה ב"ז ומכוין לשם קידושין וגם האשה מתכוונת לכך יעו"ש וכן מבואר במל"מ שם דהיכא דלא שייך גבה חזקה דא"א עושה כו' אע"ג דאיכא גבי' אין הקידושין כלום. ע"כ נלענ"ד לבאר טעם החילוק בין איש לאשה אפילו לשיטת הרמב"ם ויבואר על פי מ"ש הרמב"ם פרק ב' מהלכות נערה בתולה הל' י"ז וז"ל אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תתן את בתך להזנותה כו' והמכין בתו לכך הרי הוא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה כו' ובכ"מ כתב דיש לדקדק דמשמע מדברי רבינו הכא דאינו לוקה משום קדשה אלא א"כ היא מוכנת לכך ובפרק א' מהלכות אישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה עכ"ל הכ"מ ונראה לענ"ד דיש לדקדק דמבואר מדבריו הכא דלוקה הבועל והנבעלת ובפ"א הזכיר רק שהוא לוקה משמע דהיא אינה במלקות. ונלענ"ד דבמהרי"ט ריש קידושין ביאר הטעם הא דלוקה הבועל אף על גב דלגבי דידיה אקראי בעלמא הוא מ"מ חזקתו של כל אחד גורם להווייתה שתהא קדשה. ועפ"ז י"ל דאיכא תרי גווני קדשה חדא כגון שבאו עליה הרבה ב"א לשם זנות ואידך כגון שהכינה עצמה לכך מתחלה והפקירה עצמה ועי' שם במהרי"ט ונ"מ דאם הכינה עצמה גם היא לוקה מיד בביאה ראשונה שמיד נעשית קדשה אבל אם באו עליה אנשים הרבה ולא הכינה עצמה אף על פי שהאיש הבא עליה לוקה מיד אבל היא אינה לוקה עד שתתפרסם לקדשה ולפי זה בפ"א מיירי לענין מלקות דידה כתב שפיר דאף על גב דלא הכינה עצמה אבל לענין שתלקה גם היא בעינן הכינה עצמה וההוא יליף מלא תחלל כו' דבכה"ג חל עליה איסור קדשה ולוקה גם היא מלא תחלל כו' דהא בעינן אזהרה גם לנשכב כמ"ש הרמב"ן במנין המצות שורש ה' ולהרמב"ם אין חילוק בין הכינה היא עצמה או אביה ושוב מצאנו ראינו כן בשם הר"א בנו של רבינו הרמב"ם הובא בכסף משנה פרק ט"ו מהלכות אבל שכתב להדיא הא דבעי הרמב"ם שמכין עצמה כו' היינו לחייב אותה יעו"ש ות"ל שעמדנו על האמת בכוונת הרמב"ם והנה כבר כתבנו דה"ה בהלכות אישות הביא ראיה להרמב"ם ממ"ש חזקה א"א כו' ואי מדרבנן בדרבנן לאו כולהו אינשי זהירי בי' ולפי זה לפי מ"ש דבאשה אם לא הכינה עצמה אין כאן מלקות ואינה בכלל קדשה א"כ א"ש מ"ש דבאשה לא שייך חזקה זו:
ולפ"ז י"ל דגם הפני משה לא קאמר אלא היכא דהיא התניתה עמו איזה תנאי לא אמרינן בכה"ג באשה דאינה עושה בעילתה בעילת זנות (ואין ספרו כאן לעי' באיזה ענין מיירי התם) וסברא וקבלה ואחלתה לתנאה לא אמרינן כן דאיהו אינה חוששת על זה משא"כ בשאר דוכתי גם הפני משה מודה דע"כ לומר שהוא מכוון לשם קידושין כדי שלא יעבור איסור דאורייתא גם דעתה כן הוא דאל"כ היא מכשילתו באיסור תורה ועברה אלפני עור כמבואר במהרי"ט ובעצמות יוסף בפתיחת המסכת בשם רבינו ירוחם דס"ל להיפך דהיא עוברת אלפני עור ע"ש אבל היכא דהיא התנית עמו איזה תנאי ואינה מוחלת ל"ש בזה דהיא מכשילתו דהרי הוא מכשיל את עצמו וזה פשוט דבכה"ג אינה עוברת אלפני עור ע"ש:
אמנם באמת צ"ע לדעת הפוסקים דס"ל דזנות עם הפנוי' אינו רק דרבנן וע"כ לומר דבכה"ג נמי זהירי אינשי בי' ושייך חזקה כו' אי סברא לומר דבדידה אפילו דרבנן נמי ליכא ועוד במגלת אסתר במנין המצות שורש ה' כתב דמלא תהיה קדשה ילפינן אזהרה גם להאשה ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו וצ"ל דבאמת כוונת הפוסקים הנ"ל משום דנשי לאו דינא גמירי ולא ידעה שיש איסור בדבר:
אמנם היכא דשייך בדידי' הך סברא דאין אדם כו' אמרינן דמסתמא אומר לה דלקידושין הוא בועל וגם הוא נתרצית לשם קידושין:
ועפי"ז יש מקום ליישב מה דקשה לכאורה בסוגיא דקידושין גבי הא דהמקדש בע"א אין חוששין ומקשה מהברייתא דהמגרש אשתו כו' מאי לאו בע"א ולכאורה קשה דהרי התוספות בדף ס"ו בד"ה אמר אביי כתב דאיכא למימר כיון שלא קידש בפני עדים המעות מתנה יעו"ש והנה אין לפרש דברי התוספות דאף אם הם באמת כוונו לקידושין מ"מ גזירת הכתוב הוא דאינו מועיל בלי עדים והמעות מתנה על זה יקשה מנ"ל לתוס' שמתנה דילמא כיון שאין מקום לקידושין לחול המעות חוזרין וא"ל כיון דאדם יודע כו' דאם כן למה להו להזכיר דבר זה כלל בפשיטת הו"ל למימר דגזה"כ הוא דלא מהני ועוד דמדוע באמת בקידושין הוי גזירת הכתוב ע"כ מדבר דבר אם כן גם באשתו דנתנה נמי נימא הכי דהרי בכולהו ילפינן דבר דבר ואדרב' עיקר קרא התם כתיב ועי' ברשב"א שכתב דאביי מוקי לה במכחישתו אם כן מדוע בקידושין אפילו מודו לו מהני אלא ודאי כפי' הר"ן דאביי יליף מאו הודע דע"א בהודעת בע"ד מהימן ולא מחלק בין ערוה לשאר איסורים ואם כן מ"ט דקידושין אלא ע"כ כוונת התוס' דבקידושין אמרינן אימר המעות מתנה ואין כוונתם כלל לשם קידושין ואפילו הודאתה לא מהני דאין מי שיודע אמיתת הדבר רק על פי עצמן לבד ואפילו ע"א אין כאן דאימור לשם מתנה ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן ט"ו שמוכח מדבריו שמפרש כן ולפ"ז מאי מקשי הש"ס מהך דהמגרש כו' דילמא הא דקאמר המקדש בע"א ושניהם מודים אין חוששין היינו דווקא במקדש במעות דאיכא למימר אימור יהיב לשם מתנה אבל בביאה דס"ל אין אדם עושה כו' אם כן מסתמא לשם קידושין מכווין אמנם י"ל דהנה המפורשים נתחבטו בפי' הש"ס בהא דקאמר מי דמי דהתם לא מחייב לאחריני כו' יעו"ש ברשב"א ובריטב"א ופ"י אמנם לפי דברי התוס' הנ"ל שהרי עיקר הטעם הוא כיון שלא ראו עדים המעות מתנה וכן להיפוך אף אם היא כוונה לקידושין י"ל דהוא לא כוון רק לשם מתנה ולפ"ז אף היכא דבאמת יודעת בנפשה דכיוונה לשם קידושין וגם הוא אומר שכיוון לקידושין מ"מ אין הוא מחוייבת להאמין לו בזה אלא אמרי' שכיוון למתנה ולגבי דידה לא מיקרי הודאתו הודאת בע"ד ולפיכך יכולה לישא אחר וא"צ להשגיח על דבריו ועיין ביו"ד סימן קך"ז בהא דמלמדין אותו לומר איני מאמינך וה"ה להיפך הוא מותר בקרובותי' וא"ל להאמין לה במה שאומרת שכיוונה לקידושין והנה לפמ"ש לעיל להפני משה הטעם גבי ביאה דצריכה גט אע"פ שהוא אינה חוששת לב"ז היינו משום דע"כ אומר לה דלקידושין הוא בועל ולפ"ז היכא דאף אם אומר לה בהדיא לקידושין מ"מ נוכל לומר דכוונתו לדבר אחר כגון הכא במקדש בע"א בכסף אע"ג דאמר לה להדיא לשם קידושין אפ"ה אמרינן כיון דלא ראתה עדים כיוונה למתנה א"כ ה"ה בביאה אע"ג דאמר לה לקידושין מ"מ כיון דלא איכפת לה בביאת זנות מה יועיל בכוונתו לקידושין והוא גם היא אף אם באמת כיוונה לקידושין י"ל שעדיין לשם זנות בעל כיון שאינו יודע מה בלבה והלכך פריך שפיר מהתם אף דמיירי משניהם מודים אכתי א"צ גט שני:
והנה הרא"ה בחידושיו לכתובות והביאו הריב"ש בתשובותיו שהקשה גבי קטנה שהגדילה דהא הוי כמקדש בלי עדים ותי' דמידי דכ"ע חזו סהדי וכ"כ בתשובת מיימוני גבי מקדש בפחות מש"פ והביא ראיה מהך דקטנה. ומדבריהם נלמד עכ"פ דאין מקום לחוש ולומר דכיון דאין עושה ב"ז והמקדש בביאה בלא עדים הוי זנות ומסתמא כשהגדיל ונתיחד עמה העמיד לעצמו ע"י כשרים שנתיחד עמה כי היכא דלא ליהוי בעילתו זנות שאם היינו אומרים כן לא היו צריכין לתרץ מטעם דכ"ע חזו והוי סהדי וכן מוכח מדברי ה"ה הל' נחלות וכדבריו מבואר ביש"ש ביבמות פ"ב סימן י' יע"ש ויותר מזה מבואר להדיא בתה"ד סימן ח' ט' דלא אמרי' כן משום דלאו כ"ע דינא גמירי וסברי דשניהם מודים עדיפא מעדים כו' יע"ש ואמנם לכאורה צ"ע ממ"ש בתה"ד סימן ר"ח בסופו דאין לחוש שמא בא בצנעה ובא עליה בפני עדים דכל דהוי עדים קלא אית ליה למילתא כו' ול"ל כולי האי תיפוק ליה מטעם הנ"ל דסברי דשניהם מודים עדיפא מעדים ודוחק לומר ד סימן ר"ח קאי לפי הטעם השני שכתב ב סימן ר"ט דאין לחוש שבעל בעדים משום דמיטמר מאינשי כו' משום דעכ"פ הו"ל להזכיר גם טעם זה. ע"כ היה נלענ"ד שיש לחלק דדוקא ב סימן ר"ט דמיירי באין ביניהם עסק קידושין כמו שהאריך בזה אלא דעכ"פ כתב שקשה לסמוך על דעת הרמב"ם כו' ויש לחוש שמא בעל בפני עדים. אבל ודאי דשמא נתיחד עמה בעדים ל"ח דלא עדיף מגרושתו מן האירוסין ולכך כתב שפיר דאין לחוש שמא בעל בעדים משום דסובר דשניהם מודים עדיף מעדים וס"ל דאפשר באמת נתיחד בעדים רק דסבר דהביאה א"צ עדים משא"כ ב סימן ר"ח דהיחוד לבד בעדים סגי אין לומר שמא בעל בלא עדים כלל אפילו על היחוד משום דכ"ע ידעו דהמקדש בלי עדים אינו כלום וחיישינן שמא העמיד ע"י לעצמו או שמא כבר קידשה בכסף בפני עדים ואינם לפנינו. ועפ"ז היה מקום אתנו לישב דברי הרמב"ם פ"א מהלכות אבל הל' ך"א איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקו בעיר ל' יום הורגין עליו משום א"א ועיין בתשובת נודע ביהודה שדקדק דמדוע בהלכה ך' סגי בהוחזקו בעיר לחוד ובכאן לא מהני עד שיאמרו זו אשתי כו' וגם דקדק על ה"ה שרשם מוצא דין זה מב"ב ולא דמי להתם אלא דברי הרמב"ם מועתקים מהירושלמי פרק עשרה יוחסין יעו"ש והאמת אתו בזה. וכדי לבאר הדברים באר היטב נלענ"ד דהנה מבואר בש"ס דף פ' אר"י מלקין ושורפין על החזקות מלקין כד"ר דאמר הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה משום נדה ושורפין כו' והנה הא ודאי דהיינו דווקא היכא דעביד מעשה הניכר מזה הוא דמלקין ושורפין כגון בנדה בעינן שראוה לובשת בגדים מיוחדים לנדתה והכי משמע מדברי ה"ה פ"ד מהלכות א"ב ועיין בדברי הרשב"א בי"ד סימן קפ"ה וכן בהך דבנה מורכב על כתפה בעינן כרוך אחרי' דוקא שהיא מעשה הניכר שהוא שאר בשר שהוא בלא יבא משא"כ כשאין שם מעשה הניכר ודאי דאין מלקין וסוקלין ע"ז. והנה אמרינן ביבמות דף ק"י גבי יבמה דמבזיז בזיז מינה מוקי אנפשיה עד שלשים יום וכבר כתבנו דעת ה"ה והרמב"ם דבאיסור דרבנן לאו כולהו אינשי זהירי ביה וא"כ לכאורה במה שמיחד עמה אין ראיה לומר ודאי אשתו היא דמה בכך אע"פ שיש כאן איסור יחוד עם הפנויה אינו רק דרבנן וגם א"ל דהן הן ע"ב דהא לא עדיף מיבמה דמבזיז בזיז מינה ולא בעל עד ל' יום משא"כ אם הוחזקה כאשתו ל' יום דאז ודאי לא מוקי אנפשיה וכיון שבעל אז היא מעשה הניכר דמסתמא אשתו היא מכבר ונתקדשה לו בעדים ע"י כסף או דמסתמא העמיד ע"י אך כ"ז כשאמר מתחלה זו אשתי כו' משא"כ בלא"ה אע"ג דנימא שודאי בעל מ"מ הרי אפילו בעל בהדיא לפני עדים דעת הרמב"ם פרק ו' מהלכות גירושין דאמרינן לשם זנות בעל משא"כ דאמר זו אשתי כו' אז ודאי תלינן מדבעל השתא דמסתמא לאו זנות הוא. אמנם מדעת אחרונים ב סימן י"ט לא נראה כן יעו"ש באורך בדבריהם:
מדברי שאר הפוסקים משמע דאין לחוש שמא העמיד ע"י וכה"ג וגם י"ל דבנ"ד גם בעל תה"ד מודה דהרי באמת דעת הר"א ותשובת מיימוני לומר דמידי דכ"ע חזו כ"ע סהדי וא"צ ע"י כלל וא"כ אף שכתבנו דלדעת תה"ד ליכא מאן דטעי ושפיר ידע ולא בעל בלא ע"י היינו דוקא בנ"ד דכ"ע מודים כאן שאם יש כאן עידי יחוד ודאי לא מהני משא"כ בנ"ד דיש לומר דהיה סובר שא"צ עדי יחוד דמידי דכ"ע חזו כו' כדעת הפוסקים הנ"ל ועפי"ז בפשיטות יש לחלק בין ההיא ד סימן ר"ח ל סימן ר"ט ע"ש:
ועתה נבא לחקור בדין מקדש בפחות מש"פ או במלוה ושאר גווני דאמרינן בהו כשבעל אח"כ אין עושה ב"ז ובועל לקידושין והיינו כשייחד עמה בפני עדים אמרינן הן הן עידי יחוד כו' והאיך הדין אם הני ע"י לא ידעי שזה קידש אותה בפמש"פ והיו סבורין שכבר קדשה בפרוטה וכה"ג קידושין גמורים וכן באינך גווני על הדרך הזה וא"כ ע"י אלו אע"פ שהם ע"ב מ"מ לא אסקי אדעתייהו שבועל אותה לשם קידושין שהרי היו סבורים שמקודשת הוא לו מכבר ולכאורה נלענ"ד דבכה"ג נמי הוי כמקדש בלי עדים דהרי מקשינן הוויית לאהדדי וקדושי כסף שטר וביאה שווים הם ואע"ג דכסף צריכין העדים לראות הנתינה ממש וביאה א"צ שיראו רק היחוד היינו משום דהוי ממש כאלו ראו הביאה וקרוב לודאי הוא וכמ"ש בתשובות מיימוני סימן א' יעו"ש. וכן מבואר בשאר דוכתי הא לכל מילי אין לחלק ביניהם וא"כ כמו דבקדושי כסף צריכין שיראו העדים שידעו שזה הנתינה הוא נותן לה עתה לשם קידושין כמו כן צריכין העדים לדעת כשנתייחדו שהיחוד שהוא ביאה הוא לקידושין והיינו משום שהעדים יודעין שאין אדם עושה כו' אבל בהנך גווני שהעדים היו סבורין שמקודשת היא מכבר ולא אסקי אדעתייהו שיבעול לשם קידושין כן הי' נראה לכאורה אלא דאיכא למישדי בה נרגא ממ"ש רמ"א סימן ק"ז בהגהה אם נתן לה בשתיקה ושניהם אמרו שכוונו לקידושין חוששין להם ועיין בח"מ דמיירי שנתרצו מתחלה לקידושין אלא שהעדים לא ידעו מזה יעו"ש והוא מתשובת מיימוני סי"ג ובמרדכי פ' ב' בשם מהר"מ אמנם לענ"ד הדבר צ"ע דהרי מבואר דעת מהר"מ בתשובת מיימוני סימן א' דס"ל דאפי' אם יש ספק להעדים אם קרוב לו או לה לא הוי קידושין דהוי כמקדש בל"ע יעו"ש באורך ומכ"ש בנדון זה ד סימן ג' דהעדים לא ידעו כלל אם נותן לקידושין אם לאו דלא מהני ואין לחלק משום דהתם לא ראו הנתינה כלל משא"כ כאן שראו הנתינה אלא שלא ידעו אם הוא לשם קידושין ז"א דכל שלא ידעו אם יש עסק קידושין בנתינה זו לא ראו הנתינה קרינן בהו ואמנם י"ל דשאני ב סימן ג' דהעדים ראו הנתינה ושניהם מודים שכיוונו בזה לקידושין הוי כמקדש בעדים משא"כ התם אך ז"א דלכאורה משמע לשיטת מהר"מ דאע"פ שבאמת נפל קרוב לה מ"מ כיון שס' להעדים הוי כמקדש בל"ע וכ"פ הגאון מהר"י מפראג נ"י בתשובתו אלינו אשתקד בענין קידושי גזל וכ"כ בספרו נ"ב והוכיח מלשון מהר"מ דהטעם משום דהעדים מוקמינן לה אחזקה דפנויה והוי כאלו אין כאן עדים כלל וא"כ מאי מהני הא דשניהם מודים דעכ"פ לא עדיף מאם נתברר עתה שקרוב לה ואפ"ה לא מהני וכן מבואר בב"ש סימן ל"א היכא דספק להעדים אם ש"פ במדי אע"פ שנתברר עכשיו אינו כלום וכן הסברא נותנת בנדון זה דכיון דהעדים עצמן אינם יכולין להעיד על קידושין רק מצד הודאתם אינו כלום דהא מחייב לאחריני וכן מבואר בר"ן בסוגיא דהן הן שלוחיו דאפילו ליכא כפירת ממון מ"מ כיון דאין הקידושין רק מצד הודאתם הוי כמקדש בל"ע ואע"ג דהרמב"ן והנמשכין אחריהם ס"ל דבמודה מהני הדבר מבואר שיש חילוק גדול ביניהם ועוד דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דאין שליח הקידושין צריך עדים ועיין ברא"ש שמתרץ דבריו משום דבגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם אז צריך עדים והתם אפשר דדמי לשליחות שאין בה עיקר דבר אלא כיון דאי הוי כפירת ממון לא הוי מהימנא וגילוי מילתא בעלמא הוא וכן בשליחות ואף בזה חולק הראב"ד משא"כ כאן שהעדים אין יכולין להעיד על קידושין כלל אם לא ע"פ אמירתם שכיוונו לקידושין פשיטא דאין נאמנים דמחויב לאחרינא וכן במהרי"ט ריש קידושין ובשו"ת הרשב"א סימן א' רל' ד היכא שאמר בלשון שאין ידים מוכיחות אע"פ שהיא אומרת שבלבה היו להתקדש לו לא מהני דכל שלא דיבר עמה מתחלה על עסק הקידושין בפני עדים ונתן לה בשתיקה לא מהני אע"פ שהיא אומרת שבלבה היה להתקדש לא מהני אע"פ שהיו דעת שניהם לקידושין וכן מבואר להדי' בהריטב"א בתשובה שהביא הב"י סימן מ"ה ועוד בתשובת מיימוני סימן א' מבואר בהדיא דאע"פ שנפל הטבעת בחיקה מ"מ לא מהני וכההיא דאמרי' המקדש בע"א כו' אפי' שניהם מודים יעו"ש. ועיין בפ"י דף י"ב ד"ה לאו ובדף י"ג ד"ה שלח ובב"ש סימן קל"ו ואף הרשב"א דסובר דאם העדים מסופקין אם קרוב לו או לה הוי ס' מ"מ מודה דהיכא דהעדים היו סבורים שקרוב לו אע"פ שבאמת היו קרוב לה לא מהני א"כ בנדון הנ"ל שהעדים היו סבורין שכבר נתקדשה לו א"כ לא מסקי אדעתייהו כלל דביאה זו לשם קידושין היא נלענ"ד דלא מהני:
ומעתה נעתיק עצמינו לנ"ד שאין כאן ע"י לפנינו ואפילו אם יבואו העדים ויעידו שראו שיתייחדו עכ"פ לא עלה בדעתם שיש ביחוד הזה עסק קידושין ביניהם ואפילו לדברי מהר"מ ז"ל הנ"ל ב סימן ג' מודה הכא בנ"ד דע"כ לא החמיר מהר"מ אלא התם שהעדים ראו הנתינה והם שניהם מודין שכיוונו לקידושין משא"כ בנ"ד שהאשה אומרת שלא נבעלה כלל עכ"פ ממנה נקח שאומרה שלא נתקדשה בביאה מעולם ואם כן הודאה אין כאן ועדים נמי אין כאן דאפילו אם יבואו עדים כשרים ויאמרו שראו שנתיחדה ושהיו העדים שם כדי ביאה וראו שלא יצאו מהחדר אעפ"כ לא עלה על לבם מעולם שיש ביחוד הזה עסק קידושין מכ"ש בנידון שלפנינו שאין כאן עדים כלל (ואם היו באים העדים ומעידין שנתייחדו ולא ידעו שקטן היה רק אחרים מעידים ע"ז יבואר אם הוי חצ' דבר) ועוד דמנין ידעו דבר זה שעתה בועל לשם קדושין שמא כבר בעל לשם קדושין בפעם אחרת ואם לא שיבואו עדים שראו שנתייחדה מיד שנעשה גדול וגם ידעו מדבר זה שקטן היה ועתה בועל לשם קדושין וכולי האי ודאי ליכא למיחוש ואמרי' עדים בצד אסתן כו' ועוד דודאי הדבר פשוט דאין סברא לומר אם רואין אדם שמתיחד עם אשתו דודאי בא עליה רק בהמגרש ולנה עמו בפונדקי' דאז כיון שאנו רואין ששניהם נכנסו יחד ונתייחדו מה שאין הדרך להתייחד עם אשתו גרושתו ואדרבה היחוד אסור ואש בנעורת כו' אמרינן דיבעול לשם קדושין. אבל בנ"ד דכנוסה היא לו בחופה וקידושין הדרך להתייחד עמה אף אם אין דעתו לבעול כלל וזימנין דטמאה היא ואפ"ה מתייחד עמה ל"ש בכה"ג הן הן ע"י דמנין ידעי שעתה יבעול לשם קדושין שמא כבר בעל לשם קדושין או שאין בדעתו לבעול כלל ואע"ג דהרמ"א סימן ל"א כ' ונתגדל אצלה ומשמע מלשון זה דכנוסה היא לו י"ל דמיירי שראו עדים תיכף משהגדיל נתייחד עמה ואם נאמר דגם זה לא מהני כיון דלא ידעו העדים אם בדעתו לבעול עתה מ"מ י"ל דבאמת רמ"א מיירי היכא דידעינן שבעל שהרי בש"ע שם לא הזכיר עידי יחוד וע"ז כתב הרמ"א וה"ה כו' ודין זה מהרא"ש פרק המדיר ולא כנרשם שם טור והרא"ש בתשובה וכן משמע בח"מ והר"ן לא מיירי מעידי יחוד כלל. והעולה מדברינו דבנ"ד הוי מקדש בל"ע לפי דעת הרא"ה ותשו' מיימוני סימן י"ט דס"ל דבר שבסתם כך הוא כאלו איכא עדים דמי אמנם כבר כתב הריב"ש שכל הגדולים חלקו על זה וס"ל דע"י ממש בעינן ונלענ"ד טעמם דאע"ג דבכל דוכתי אמרי' דבדבר הידוע לכל העולם א"צ עדים ואפילו אי איכא עדים שאומרים להיפך ל"א בהו תרי כמאה וכאשר כ' אא"ז הש"ך בח"מ סימן מ"ו ס"ק מ"ט מ"מ אין זה דומה לכאן דבקידושין בעינן עדים שיתכוונו ליחוד הלזה וידעו שלשם קדושין הוא בועל מחמת סברא דאין אדם כו' וא"כ מה בכך שגלוי לכל העולם שנתייחדו זע"ז ודרים כאיש ואשתו מ"מ אין איש שם על לב על עסקי הקדושין הנעשים ביחוד הזה והוי כנותן לה בשתיקה רק שהם נתכוונו לקדושין דלא מהני ואולי דעת הרא"ה ותשובות מיימוני כדעת מהר"ם בר ברוך הנ"ל דבקדושי כסף גם כן מהני בכה"ג ובקטנה שהגדילה מסתמא גם היא כיוונה לקדושין משא"כ בנ"ד שהאשה אומרת בהדיא שלא נבעלה ועכ"פ מעולם לא כיוונו לקדושין אפשר דגם הרא"ה ותשובות מיימוני מודים בזה. אך צ"ע דהרי הרא"ה כתב זה גבי קטנה שהגדילה ועמדה ונישאת וכיון שנישאת לאחר כאלו אמרה שלא נתקדשה לראשון ואפ"ה כתב הרא"ה דא"צ ע"י דמידי דכ"ע חזו כו' אמנם באמת כיוצא בו הקשה בש"מ בשם הריב"ש מהא דאמרינן א"א שפשטה ידה ותי' דהכא מיירי שלא בפני הבעל א"נ דאמרה בהדיא שלא גירשה רק שקידושין הראשונים אינם כלום א"נ כיון דאיכא למיתלי שטעתה בזה לא אמרינן הכי כו' יעו"ש וא"כ לתי' האחרון א"ש דבאמת היא טעתה וסברה דאע"ג שבעל לשם קדושין הרי אין כאן עדים. אמנם באמת לענ"ד צ"ע דאמאי קאמר רב דאין צריכה גט משני משום דדיינינן לה כודאי א"א מן הראשון ולפ"ז פשיטא דצריכה גט גם משני כמבואר להדיא פרק האשה בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה כו' תצא מזה ומזה ומפרש בש"ס הטעם שלא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא א"א יוצאת בלי גט ולדברי קצת הפוסקים הטעם משום דעבדה איסורא קנסוה רבנן כמסקנת הש"ס וס"ל שחולק על טעם הראשון ועי' בנ"י שכתב דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי צריכה גט משני וכן כתב הריב"ש בתשוב' וכן כתב בש"ע סוף סימן י"ז וא"כ אפי' אם נפרש דהך ועמדה ונישאת פירושו שנכנסה לחופה ולא נבעלה אכתי קשיא אמאי אין צריכה גט משני והמפרשים לא נתעוררו בזה והיה נלענ"ד לחלק מסברא דדוקא התם הוא דאיכא למימר שצריכה גט משום דבשעה שנשאה לא היה ידוע האיסור והיה שהות עד שנודע האיסור ובין כך עמדה בהיתר אצלו משא"כ כאן דמעיקרא באיסור נסבה וסעד לדברינו מצאנו ביש"ש במסכת יבמות פרק האשה רבה סימן ק"ט שכתב לשיטת הרמב"ם וז"ל והטעם שאותן יש בנמצא דנסבו ע"י שמועות טעות כו' אבל היכא שנשא אותה בעבירה ומיד שנודע לב"ד מוציאין אותה ממנו פשיטא דאין כאן בית מיחוש כלל כו' וקלא אית למלתא שלא היתה שעה אחת בהיתר כו' ולפי פי' התוס' הו"ל לפלוגי אפילו א"א שנשאת באיסור עכ"ל הרי מבואר ממש כדברינו. אמנם לפמ"ש דגם בהך דהכא איכא למטעי קצת ולומר שבהיתר נשאה כיון שלא היה כאן ע"י יקשה כו' אמנם יש לחלק עדיין ולומר דהתם עמדה אצלו בהיתר ממש משא"כ כאן מה בכך דאיכא למיתלי דהיא טעתה מ"מ אין הב"ד טועין ומיד שנושאה הב"ד מוציאין מידו. אמנם באמת התוס' ויתר הפוסקים חולקים גם בזה כמבואר ביש"ש שם ביבמה שנשאת ובדוחק צריך לפרש דמה שאמרו בש"ס ונשאת לאו דוקא אלא ר"ל שנתקדשה ועי' בטור וש"ע סימן קנ"ה ובש"ג שלא כתבו ונשאת רק אם נתקדשה לאחר אין צריכה גט ועי' שם אמנם צ"ע בדברי הטור סימן קמ"ט שהביא תשובות אביו הרא"ש ז"ל בא' שגירש ונתיחד ואחר כך קידשה אחר לשם פילגש ושהתה עמו וכתב שאף על פי שהיא א"א מן הראשון לא חשבינן לה כודאי לצאת מן השני בלא גט ומשמע דבלא"ה היתה יוצאת בלא גט משני ותיפוק ליה דבלא"ה צריכה גט מזה ומזה כדין שהלך כו' וא"ל דדוקא היכא דנשאת ממש. ז"א כמבואר בב"י סוף סימן י"ז בשם תשובת הרשב"א ועי' שם באורך ומדברי הרשב"א שם ג"כ מוכח דאע"ג דהיתה מקודשת לראשון קידושין גמורים ומיד שנתוודע לב"ד מוציאין מידו אפ"ה תצא מזה ומזה ואם היינו אומרים דס"ל להרא"ש כהרמב"ם ז"ל הנ"ל לק"מ דדוקא משום דלא חשבינן לה כא"א ודאי הוא דבעי גט משני הא לאו הכי לא היתה צריכה גט משני אלא דבדברי הרא"ש ביבמות דף צ"ד מבואר דס"ל כדעת התוס' ועדיין היה מקום ליישב למש"ל אמנם אינו מחוור לענ"ד לפרש כן בל' הרא"ש ז"ל וגם לפרש בל' הש"ס דניסת פי' נתקדשה הוא דוחק גדול:
ולכן היה נלענ"ד לפרש דברי הש"ע ע"פ מה דאיתא בקדושין דף פ"א אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד ולפ"ז י"ל דדוקא בההוא דהאשה שהלך בעלה למדינת הים הוא דכל הפוסקים לאסור אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה משום דההוא מקרי עבד איסורא שהרי מלקין על היחוד משא"כ בההוא דכתובות שפיר יש לפרש הא דקתני ונשאה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ומיירי כשבעלה בעיר ואז אין חוששין משום היחוד ולכך אין צריך גט משני:
אמנם בדברי הרא"ש א"א לפרש כן דהרי שם בתשובה ביאר להדיא דכיון ששהתה עמו לשם פילגש ודאי בא עליה כו' אבל מ"מ אין שם סתירה לדברינו הנ"ל משום דהרא"ש שם באמת מיירי שאין בעלה בעיר כמבואר שם בשאלה שהלכה לעיר אחרת ונתיחדה עם שמעון לשם פילגש כו' עי' שם ולכך שפיר י"ל דדוקא בא עליה אבל בדברי הש"ס שפיר יש לפרש כמ"ש ומכל האמור בזה אין כאן לא סתירה לשיטת הרא"ה ז"ל ולא הכרח:
אמנם בשו"ת דרכי נועם סימן מ"ו ובנו בס' גן המלך שניהם לדבר א' נתכוונו להביא ראיה לדברי הרא"ה ממ"ש רש"י בכתובות דף ט' מעשה שהיה מפני מה לא אסרוהו שהרי עדים הרבה ידעו בדבר ועי' בשיטה מקובצת שהאריך בפירושים שונים ומבואר למעיין שם שאין מזה ראיה כלל ובאמת נלענ"ד לומר בדברי הרא"ה והתשובות מיימוני שלא יחלקו כ"כ עם הפוסקים דנלע"ד דבקטנה שהגדילה כיון דרוב העולם יודעין דקטנה היתה והגדילה ומסתמא יש עדים הרבה בדבר שראו שנתיחדה עמו רק שאין לפנינו לב"ד להעיד ע"ז כתב דגלוי לכל העולם א"צ שיבואו להעיד לב"ד וכ"כ הרא"ה בהדיא בכתובות בחדושיו וז"ל ומידי דכ"ע חזו כ"ע סהדי ור"ל וא"צ שיבואו לפנינו להעיד דכ"ע ידעי דבועל לשם קידושין ועל הדרך שכתב רש"י ז"ל בכתובות דף ט' משא"כ היכא שהדבר אין מפורסם כ"כ שזה נתיחד עתה עם מי שלא היה לו בה קידושין עד עתה גם אינהו מודו ובההוא דתשובות מיימוני באמת נתפרסם הדבר שלא היה הטבעת ש"פ והלכך בעל לשם קידושין ויש לכוון גם לשונו שכתב דדבר שסתמו כך הוא כו' למה שכתבנו אבל היכא שאין העולם יודעים רק שרואים שדרים יחד כאיש ואשתו ולא ידעו ולא יבינו שיש בעסק הזה עסק קידושין ההוא לא מהני ולא מידי אבל בההוא דרש"י בכתובות שאני ששם באמיתת הדבר סגי כמ"ש התוס' בקדושין דף ס"ו:
אבל אין לומר דאינהו לא מיירי אלא בקטנה שהגדילה דס"ל דבבעל גמרו הקידושין הראשונים וכמ"ש הכ"מ פ"ד מהל' אישות בשם הרד"ך דחלו קידושי כסף והא ליתא חדא דהרי גם בפחות מש"פ דעת תשובות מיימוני לומר כן ועוד דהרא"ה שהביא הריב"ש הוא בחידושיו לכתובות שכתב וז"ל ואע"ג דקי"ל המקדש בל"ע כו' הכא כיון דכ"ע ידעי כ"ע סהדי עכ"ל הרי להדיא שהצריך לעידי קידושין וא"ל דאכתי עכ"פ עידי ביאה בעינן ואינם לפנינו ז"א דאם כן ל"ל דהך דהמקדש בלא עדים בלא"ה יקשה דאינו נאמן לומר שבעל ולאפוקי משני בלא גט אע"כ כוונתו נהי דעל הביאה אין צריך עדים כיון שדרים יחד מכל מקום לענין קידושין קי"ל המקדש בלא עדים כו' ועל זה השיב דלענין קידושין נמי מהני ועוד המעיין ברא"ה מבואר שם דקאי אליבא דרב דבעל לשם קידושין אבל לענין דינא כתב הריב"ש שכל הראשונים חלקו ע"ז. וס"ל דבעינן עידי יחוד ממש וגם בתשובות מיימוני לא ס"ל כן לודאי לענין דינא וכמ"ש הח"מ שמסתפק בזה גם הש"ע והרמ"א השמיטו את דבריו ומדבריהם משמע דבעינן ע"י ממש וכן בשו"ת ר"ב אשכנזי סימן ד' כתב בשם המאירי ביבמות וז"ל אלו שמשיאין בניהם כשהם קטנים כו' עד שגדלו ונתיחדו בעדים משמע דיחוד בפני עדים ממש בעינן ולא סגי במה שאמרו שידורו יחד שיגדיל וכן מבואר מדברי התוס' ולפ"ז כיון דבאמת אין כאן עידי יחוד לפנינו ואפי' אם יבואו מאן יימר שידע שיש ביחוד הזה משום קידושין והודאת האשה אין כאן על הקידושין אדרבא מכחישתן א"כ יש כאן פתח תקוה להתירה:
ועתה נשובה ונראה אם יש מקום להתיר מטעם נאמנת האשה שאומרת לא נבעלה ולכאורה משמע מדברי התוס' דאין נאמנת בזה כיון שנתיחדה שהרי מבואר בכתובות דף י"ג ד"ה ואין אוסרין על היחוד שהקשו דההוא דזעירי ע"כ באומרת נבעלתי דאם לא כן איכא ס"ס דמכשיר ר' יהושע ותי' דלעולם באומרת לא נבעלתי וחשיב ליה חדא ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות והדברים ק"ו דהא מאי דאמרינן כאן ע"י הן הן עידי ביאה הוי כודאי כמבואר בתשובות מיימוני סימן א' וא"כ הא ודאי דס"ל דאמירתה לא מהני מידי אפילו למיחשבה לספק דהא האי דאין אפוטרופוס לאו כרוב גמור חשבינן ליה כמ"ש הפ"י ואפ"ה לא חשבינן ליה לספק. והנה הפ"י הביא ראיה דההוא דהתם לאו רוב גמור הוא מסוטה שקינא לה ונסתרה דאם נטמאה למה שותה הא מדאוריי' אזלינן בתר רובא אע"פ שיכולין לדבר כו' ולכן הקשה שם על התוס' ע"ש. ולענ"ד יש לדחות ראיה זו דשאני התם דא"א היא ואם זינתה חייבת מיתת ב"ד אין ראיה מן היחוד הזה שהוא איסור קל לחשדה שתעבור על איסור חמור כזה וכמ"ש בפ"י קודם לזה כיוצא בו. ועיין בי"ד סימן קי"ט הלכך אין כאן רק ספק משא"כ בפנויה שנסתרה שפיר אמרינן אין אפוטרופוס כו' ומסתמא נבעלה אלא שעדיין יש ספק שמא לפסול כגון לחלל או ביאת נתין לדעת רש"י שאינו רק מדרבנן ושמא לכשר וחזקת כשרות איתרע מחמת היחוד שגזרו ב"ד של דוד ואפילו לדעת הרמב"ם דביאת פנויה לוקה מ"מ היינו דווקא כשהכינה עצמה ומופקרת לכל כמש"ל ועי' בפי"ח מהלכות א"ב ה"ב משא"כ בא"א אין כאן רוב רק ספק השקול ממש משום שיש סברא כיון דאיסתתר אין אפוטרופוס כו' ויש סברא להיפוך כמ"ש אמנם בלא"ה השתא קיימינן לפי דעת המקשן שהיה סובר דגם ההוא דאין אוסרין על היחוד נמי מיירי בפנויה כמבואר בשם הראב"ד ז"ל ושני ליה דמעלה עשו ביוחסין ר"ל דהתם מיירי בא"א כו' יעו"ש:
ולפי"ז תמוהים דברי הפ"י מה שהשיג על אא"ז רמ"א ז"ל בהגה"ה סימן ז' דדברה עמו דברי זנות ותפלות אסורה א"כ מאי פריך דלמא מתני' מיירי בהכי ע"ש ובאמת לק"מ דלא מבעיא לתי' הב' בתו' דידע המקשן דהתם בא"א מיירי ואפ"ה מתירין אפילו בחד ספיקא ופריך אהכי אפי' אם מיירי באומרת נבעלתי להדיא מ"מ יש ספק שמא לכשר ומה יתן ומה יוסיף מה שדברה עמו דברי זנות עדיין יש מקום לס' זה. ובשלמא ב סימן ז' דמיירי בנתייחדה עם העכו"ם או בא"א דבכה"ג אם נימא שנבעלה שוב אין לספק כלל ולתי' הא' של התו' ע"כ בדעת המקשן דס"ל מסברא פשוטה דכל שנסתרה כנבעלה חשבינן לה מחמת רוב דאין אפוטרופוס כו' דאל"כ יקשה דמנ"ל דילמא מיירי שאומרת שנבעלתי כקושית התוס' אמנם בש"ע כתב כן לדינא דאע"ג דלא קי"ל כזעירי וכר' יהושע לאסור ביחוד לחוד מ"מ בכה"ג שפיר אסור. אמנם העיקר בזה דס"ל כתי' הב' של התוס':
ועכ"פ כנים אנחנו בזה שמדעת התו' בתירוץ הא' נראה שאין לסמוך על דבריה במקום שהסברא נותנת להיפוך ומכ"ש הכא דהך הן הן כו' כודאי חשבינן לה אך יש מקום לצדד ולומר כיון דאשה זאת אומרת שלא נבעלה כלל א"כ יש כאן חזקה דגופא דהעמידה בחזקת בתולה וכיון דחזקה זו מסייע לה להאשה יש להאמינה משא"כ אף אם נאמר דמיירי בבתולה מ"מ לא אזלינן בתר חזקת הגוף דהא אליבא דר' יהושע קיימינן דלא אזיל בתר חזקה ועיין בתוס' דף ע"ה ע"ב ד"ה טמא ואע"ג דהתם כתבו מטעמא דמעלה עשו ובס"ד עדיין לא ידע מזה מ"מ צ"ל דגם שמקשן היה יודע דר' יהושע לא אזיל הכא בתר חזקה דגופא רק דס"ד דגם רב מיירי בפנויה ואהא משני מעלה כו' י"ל דהתם בא"א מיירי וכמש"ל בשם הראב"ד או מטעם אחר וא"כ אין ראיה מדברי התוס' לנ"ד וגם אין ראיה מההוא נסתרה לאלתר די"ל שאני התם כיון שלפי טענת הבעל שטען שלא מצא בתולים א"כ ע"כ לומר שכבר נבעלה פעם א' מקודם ואנן אמרי' דהוא בעל אותה ובכהאי גוונא לא שייך חזקה דגופה ועוד דשאני התם שהיא כחשה בפניו תענה ותאמר שבא עליו ומסייע לה חזקה דלא מוקי אינש אנפשיה וגם בלאו הכי ל"ש שם חזקה דגופה עיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ז סימן ב' במה שאפרש הך דנסתרה לאלתר אבל בנ"ד כיון שאמרה עדיין בתולה אני ואין מכחישה ומסייע לה חזקה דגופה אפשר נאמנת: