בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה מ
ע"ד העגונה מק"ק בענדער וכפי הגב"ע שהוגבה בב"ד הצדק ברוב ענין והרב המופלג החרי"ף מוה"ר יצחק נ"י האב"ד דק"ק באלטי כתב לצדד בכחא דהיתרא וביקש ממני לחוות דעי בזה. תשובה מתחלה נדון בדבר הכתונת שנמצא בצד ההרוג ובארבעל אחת של הכתונת היה בו קצת עצם מן היד והכתונת היה בו סימן בעשייתו ותפירתו כמבואר בשאלה והנה אף אם נתפוס זה לסימן מובהק בכתונת מ"מ כיון שלא נמצא הכתונת עליו ממש רק שהיה בתוכו קצת עצם מן היד אף שנראין הדברים שכתונת זה הופשט מן ההרוג שבצידו וע"כ נשאר בתוכו קצת עצם מן היד מ"מ צ"ע להקל משום זה בתחלת עדות ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאמרי' ביבמות דף קט"ו ההוא גברא דבטלה הלולא כו' ע"ש. והנה הב"י כתב שמהרי"ף והרא"ש נראה דהלכתא כרחב"א והנ"י כתב שכן פסקו רוב הראשונים וז"ל הרי"ף והרא"ש ורחבא אומר האי גברא חרוכא דילמא אינש מעלמא אתי לאצוליה ואכלונה נורא והאי פיסת' דחתנא הוא ומחמת כסופה ערק לעלמא וכו' הא קמן דמחמת פיסת' דידיה אין תולין לומר שנשרף כולו אלא נורא אתליא ביה כו' וה"נ ניחוש לכה"ג דאיש ההרוג אחרינא הוא והכתונת עם עצם היד שנראה שהוא מן הנאבד ג"כ רצו להורגו ושברו את ידו והפשיטו את כתנתו ואיהו מחמת כסופה ערק לעלמא. ואמנם רש"י שם כתב פסת' דידא מאיש אחר ורש"ל הוסיף בדברי רש"י הבא להצילו:
ולענ"ד אין הג"ה זו מדוייקת חדא דא"כ צ"ל דרש"י פליגי בהא עם הרי"ף, והרא"ש דמפורשים להדיא דתלינן דפסתא דידא דקתנא הוא ועוד דא"א לפרש כן בדברי רחב"א דהאי פיסתא מאחרינא אם לא שנאמר דרש"י מציין בזה על דברי רבא דאמר ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא ולכאורה מאי האי דסיים רבא ופסתא דידא דשדיא כי מה יתן ומה יוסיף תת בכחא דהיתרא אדרבא טעם כזה של היתר מצטרף לאיסור דהא עכ"פ אין היתר מצד האי פיסתא שאף אם היה ניכר שהוא פס ידא דחתנא אין היתר כיון שיכול לחיות בלעדו ואדרבא הא קמן עכ"פ אחריני הוה הכא ומאי חזית למתלי דהך גברא חרוכא שהוא חתנא דילמא אחרינא הוא ולכן מפרש רש"י דרבא סובר דודאי אית לן למיתלא דהך גברא חרוכא הוא חתנא שכאן נמצא בשעת הסכנה כאן הי' ונשרף ואף שיש לפנינו הך פסתא דע"כ אחרינא היה התם וכמ"ש הב"י בשם הרמ"ה מ"מ אמרי' דהחרוכא הוא חתנא ופסתא דידא היא מחתנא וזהו שכתב רש"י בדברי רבא פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו ועדיין צ"ע דמשמע דרבא בא ליתן בזה טעם להיתר במה שאמר ופסתא דידא דשדיא ולא מסתבר לומר דהוי ס"ס שמא החרוך הוא בעלה ואת"ל אחרינא הוא שמא זה שנמצא פסת ידו הוא בעלה שנשרף דעכ"פ מידי ספיקא לא יצא שמא נשרף לגמרי רק מחמת שנשתקע האש נשאר ממנו פסת יד ואפשר דרבא ס"ל דודאי הכי הוא דלא מסתברא דנורא אתליא לשרוף הפסת יד ואיהו ערק וע"כ שגם זה נשרף וא"כ יש כאן ס"ס:
אך באמת ז"א דלא שייך ס"ס בכה"ג דאטו בשביל שנמצא כאן הרוגים נעשה ס"ס שמא זה בעלה או שמא זה בעלה הא ודאי ליתא וספק אחד על כ"א אם הוא בעלה או לא ואפשר דרבא מייתי הך דפיסת' דידא להראות כי כח האש היה חזק מאד עד שגם הבא להציל לא היה יכול למלט על נפשו ולכן אין לתלות בזה דאמרה בדדמי ואיתרחיש נמי ניסא בדידיה וגם זה דחוק ויותר נראה דרבא לא מייתי הך דפסתא דידא לסיוע להיתרא אלא שהוצרך לתפוס בדבריו הענין כמות שהוא וס"ל דאין לסייע מזה לאיסור מצד דאחרינא הוה התם משום דע"כ תלינן טפי בחתנא שנשרף לגמרי אף שגם אחר נשרף מלומר ששנים אחרים באו לשם ונשרפו והוא נמלט כן י"ל לכאורה:
אך הנלע"ד בדברי רש"י שאין להוסיף על דבריו רק הנוסחא הישינה נכונה וקאי אדרחב"א דקאמר שפסתא דידא דשדיא נורא אתלי כו' ולכאורה מי הכריחו לזה דהא שפיר מצינן למימר דגם הפס יד הוא מגופא דאחריכא ונהי דמודה בהא לסברת רבא שאין לנו לומר ששנים אחרים באו לכאן ונשרפו והוא נמלט מ"מ עכ"פ נימא דחד אחרינא בא לכאן ופסתא דידא ג"כ מגוף החרוכא שראי בעת שהיה בוער באש:
אך באמת ז"א דאם מיירי בגווני דאיכא למימר שהפסתא הוא מן החרוכא שעתה ששקעה האש נשרף החרוכא לגמרי ובשעה שהציצו ראו הגבר חרוכא חסר פסת יד (וקצת משמע כן מלשון הגמרא דקאמר אתו חזו משמע שזה היה בעת שהיה האש הולך ולוהט ובדברי הרא"ש איתא אמרה להו דביתהו חזו גברא חרוכא) ומכ"ש אם גם עתה יש לפנינו החרוכא וחסר פסת יד דפשיטא דאמרי' דחד גופא הוא ובכה"ג אין לנו לתלות באחרינא כלל אלא אמרי' דלא אתי אחרינא למקום זה של סכנה אלא הוא חתנא שכאן נמצא כאן היה וכמ"ש הרמ"ה ומכ"ש דאיכא למימר הכי כיון דאמרה נמי חזו גברא וכמ"ש הב"ש ס"ק ק"ס ובז' אף רחב"א מודה אלא מיירי שהחרוכא היה שלם ומפסתא דידא מוכח דאחרינא הוה הכי ובכה"ג פליג רחב"א וי"ל דנהי דליכא למיתלא בתרי אחרינא מ"מ י"ל דפסתא דידא דחתנא וכוונת רש"י מ"ש פסתא דידא מאיש אחר י"ל שאין הפסיד מאיש זה הנמצא חרוך שזה שלם בגופו רק מאיש אחר הוא וא"כ לכשתמצא לומר שגם זה בא באש ונשרף היה לנו לומר שהאחד מהם הוא בעלה מלתלות בשנים אחרים לזה אמר נורא אתליא כו' ואתיליד מומא בבעלה ומחמת כסופא ערק כו' כנלפענ"ד בביאור דברי רש"י ז"ל:
וראיתי שהגהות מהרש"ל לקוחה מדברי המפרש הקצר על הרי"ף המכונה בשם רש"י דשם איתא ופסתא דידא מאותו איש אחר שבא להצילו מחמת כסופא דאיתיליד ביה מומא ערק ואזיל לעלמא עכ"ל והמובן מלשון זה הוא דקאי על מילתא דרחב"א וחולק על מ"ש בפני' בהרי"ף דפס ידא דתתנא הוא והדבר תמוה לפרש כן בדרחב"א וקצרתי. ולולי דמסתפינא הוא אמינא שצריך לציין זה על מה שאמר רבא נאמנת ע"ז כתב ופסתא דיד הוא מאיש אחר הבא להצילו וכמש"ל במילתא דרבא ושוב מתחיל לציין על מ"ש הרי"ף במילתא דרחב"א ומחמת כסופא וכו' ע"ש ואיך שיהיה עכ"פ נמצינו למדין שאין לנו ללמוד מעובדא זו שאין תולין פיסת היד בגברא חרוכא דשאני התם שהיה הגברא חרוכא שלם אבל אם היה נחסר מחתנו פס יד ונמצא סמוך לו פס יד פשיטא שתולין שממנו הוא ששם היתה האש מלהטת סביבותיה עד שנשרף בסוף הזרוע והפס יד איננו אוכל וא"כ ה"ה כאן פשיטא שתולין שהכתונת שאצל ההרוג עם העצם מפס יד הוא מן הרוג זה ולא חיישינן חששא רחוקה ששני אנשים היו כאן הא' נהרג והשני שברו ידו והפשיטו כתנתו עם שבר יד ואיהו ערק ואזל לעלמא דודאי חשש רחוק כזה לא חיישינן ומ"מ אין להביא ראיה משיטת הרמ"ה די"ל דאי ליכא הוכחה דאחריני הוה הכא לא תלינן באחרינא דשאני התם כי האיש הזה שם ביתו בית גננא ומה"ת לומר שאחר בא לשם והוא הלך משם משא"כ כאן כיון שע"כ ממקום אחר בא לכאן זה והכתונת על יד' הרוצחים א"כ י"ל שגם אחר הובא לכאן ע"י הרוצחים ובתשובה כתבתי בזה בענין רוב וקרוב בסוגיא דב"ב שם בהא דאמרי' ענבו מצנעו וקצרתי:
וראיתי להרשב"א בחידושיו ליבמות דף קכ"א בהא דמעשה בעסיא כתב שאם השליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא א' מאבריו אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר ורגל זה מאדם אחר היה והראיה ההוא דאתלי נורא בגננא ואשתכח גברא חרוכא ופסתא דידא דשדיא ואפ"ה חיישינן דילמא אינש אחרינא היא דאתא לאצולי' ההוא פסתא מיניה הוות ומשום כסופא ערק וע"כ לא פליג התם רבא אלא משום דאמרה איתתיה חזו גבראי עכ"ל ונ"ל שיש כאן חסרון וא"ו וצ"ל וההוא פסתא מיניה הוה ר"ל מבעלה של אשה זו דהא במקומו בסוגיא דריש האשה שלום לא חזינין דפליג אפירוש הרי"ף ורש"י ז"ל ולמד משם דכמו דהתם אע"ג דבעלה של זו היתה בודאי במקום זה וחיישינן דאזל לעלמא וזהו שנמצא אחר כמו כן בזה י"ל שאע"פ שזה נפל לפנינו לים והשליכו אחריו מצודה והעלו הרגל או גוף בלא ראש י"ל דאחר הוא שנמצא וזה הלך לו ואע"פ שיש לחלק ולומר דשאני הכא דאיכא פסתא דשדיא וע"כ שאחר היה כאן כבר כתב בשו"ת נ"ב סימן מ"ו דהרשב"א ס"ל כיון דבים ודאי שהרבה ספינות נטבעו מימות עולם כהוחזק כאן אחר דמי והב"ש ס"ק ק"ס הביא דברי הרמ"ה והקשה ע"ז מסעיף ל"ב שהוא דין הרשב"א וכתב דשאני הכא שהוא צעקה בעלי נשרף ע"ש ונלענ"ד ז"א שהרי מקור הדין הוא מהרשב"א ומבואר מדבריו דלא ס"ל הך חילוקא כלל דא"כ עכ"פ אין ראיה משם לנידון דידיה דלא מוכח שאחר היו שם דילמא לא חיישינן לאחר כלל והתם דמוכח דאחרינא הוה התם ואי משום דקאמרה חזו גבראי ס"ל לרחב"א דגם בכה"ג אמרי' בדדמי ומנ"ל להרשב"א לדמות היכא דליכא הוכחה שהיו אחר ולא אמרה חזו גבראי והיכא דאיכא הוכחה שהיו אחר ואמרה חזו גבראי ששני סדרות אלו אינם במשקל אחד כלל:
וכן מבואר ממ"ש הרשב"א וע"כ לא פליג רבא התם אלא משום דאמרה חזי גבראי אלמא דזולת הך סברא שני הנושאים הם שוים והרשב"א ס"ל דלרבא דשרי תרווייהו בעינן שאמרה חזו גבראי וכן היה דחזו גברא ובשביל דחזו גברא לחוד אין היתר ולא ס"ל לחלק מחמת מציאת פס יד דמוכח שאחר היו כאן די"ל דאין זה מעלה ומוריד כדמשמע בלישנא דרבא דנקט ליה בלישנא דהיתרא וגם הש"ס דקאמר ורחב"א גברא כו' אימר איניש אחרינא כו' ואם איתא ודאי איניש אחרינא הוה הכא וגם הא דקאמר ופסתא דידא כו' משמע שאין זה עיקר טעם האיסור רק שאומר דאיכא למיתלי בהכי ואם איתא דטעמא דאיסורא משום הוכחה דפסתא דידא הכי הו"ל למימר כיון דודאי איניש אחרינא הוי הכי דאתי לאצולי אימא דהיא ניהו גברא חרוכא כו' ולכך ס"ל להרשב"א דמיירי בגווני שאין הוכחה מהפס יד דאחרינא הוה הכא דאיכא למימר שהוא מהחרוכא וכמש"ל ואפ"ה שפיר איכא למיחש דילמא אחרינא אתי להכא ואיהו ערק אלא דרבא ס"ל דנאמנ' כיון דאיכא גברא חרוכא לפנינו אנו תולין שלא היה כאן אחר ופס יד הוא מהחרוך ובלא הוכחה אין לנו לחוש לאחר כיון דאמרה חזו גבראי ורחב"א ס"ל דאפילו חזו גבראי לא מהני ואף שאין כאן הוכחה מ"מ חיישינן אימא אינש אחרינא כו' ומה שהוצרך רחב"א לומר ופסתא דידא אימור נורא כו' ולא קאמר בפשיטות דפסת הוא מהחרוך שהוא איניש אחרינא והבעל ערק י"ל דס"ל דבלא טעם כלל למה ערק הבעל כיון דהשתא הוא עייל לבי גננא וחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אין לנו לומר ורחוק לומר כי זנח עלובה זו בקרב חופתה והלך בדרך למרחוק וכיון דקאמרה חזו גבראי הוי מסתבר דקושטא קאמרה ולא בדדמי ולכך הוצרך רחב"א לומר דפסתא דידה דאיתלו נורא בחתנא ומשום כסופא ערק וכיון דאיכא למימר הכי שפיר חיישינן דילמא איניש אחרינא כו' אע"ג דאמרה חזו גבראי ולכן בנפל לים והעלו אבר כיון דשם א"צ לתת טעם למה ערק הבעל דאימא גלי הים אשפלוהו ויצא במקום רחוק וגם לא אמרה חזו גבראי אפילו רבא מודה דחיישי' דילמא אחרינא הוא:
ולפ"ז אין אנו צריכין למ"ש הגאון נ"ב דבים הרבה ספינות נטבעו והוי כהוחזק אחר דמלשון הרשב"א נראה דלאו מה"ט אתי עלה אלא כיון דעכ"פ לא נתברר לנו שרגל זה הוא מבעל האשה זו חוששין לו שמא אחר היה וכמו כן בההוא פסתא דידא ס"ל להרשב"א אף בלא הוכחה שהיא אחר חיישינן ודלא כדעת הרמ"ה שהביא רי"ו:
וראיתי בשו"ת ב"ח סימן נ"ה ו סימן ע"ב שהאריך הרבה בזה ויש לי לישא וליתן בדבריו. אך הואיל ולא נ"מ כולי האי לנ"ד משכתי ידי כעת ומ"מ נראה דבגוונא דנ"ד גם הרשב"א מודה שאין חוששין שגוף הנהרג שבבור הוא איש אחר וחתיכות יד שבתוך הכתונת הוא של בעל אשה זו וערק לעלמא אע"פ שאם היינו מוצאין הכתונת לבד עם חתיכת היד לא היינו דנין מתוך זה שנהרג ומת כיון שיכול לחיות בלא אבר זה מ"מ השתא מיהא דאישתכח גוף ההרוג והכתונת היה בצידו אין לך קורבא דשכיח יותר מזה ואמרי' דודאי הכתונת הוא של הרוג זה ואע"ג דהב"ש ס"ק ס"ט כתב דאם נמצא ארנקי סמוך לא מהני כי י"ל הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו לאם נמצא פירות סמוך לכלי עכ"ל ובאמת שלענ"ד צ"ע בזה ובכמה תשובות אחרונים משמע דסימנים בכלים מהני אע"פ שאין לבוש בהם רק שהוא קרוב וסמוך לו וכמ"ש בשו"ת משאת בנימין סימן מ"ד כיון שמצאו עגלות שלהם והסחורות וההרוגים בצידם הוי סימני כלים כו' ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סימן מ"ו שהביא דברי המ"ב וכתב וז"ל ואין לפקפק עוד דילמא העגלות שלהם והמה לדרכם הלכו וההרוגים שוכבים כבר דתלינן בקרוב וכולי האי לא חיישינן עכ"ל. והב"ש סתם וכתב שאין לדמות דינים אלו לנמצא פירות בכלי וסתם הדברים. דהא לכאורה שפיר יש לדמות כדאשכחן בש"ס לענין סימנים דמדמי עדות אשה למציאה וכיון דבמציאה משום אומד הדעת נותנים לבעל הכלי ואע"ג דאיכא למימר שהכלי היה מונח מכבר והפירות מרובא דעלמא מכ"ש בזה אם נמצא הרוג וארנקי סמוך לו דתלינן ביה ומכ"ש אם הוא במקום שאין שיירות מצויות כיון דבעל הארנקי ודאי היה שם ואחר דלא ידעינן ליה נאמר שם בא לשם ואף לפי מ"ש לדברי הרשב"א דמיירי באפשר שפסת יד הוא מן החרוך ואפ"ה לא אמרי' כיון שאם באת להחמיר אתה אומר דהך פסת ידא דחתנא הוא וא"כ ניתלו ביה גם הגברא חרוכא ומה"ת לתלות דאינש אחרינא אתי להכא ז"א דהתם דרך הוא שיבואו אנשים להציל מפני הדליקה ולפעמים מכניסין עצמם במקום סכנה בעוד שלא גברה התבערה כסבורים להציל וניצודים פתאום משא"כ כאן:
ובתשובה אחת כתבתי טעמא דלא אזלינן בתר קורבא משום דאיכא חזקת אשת איש כנגדה. אך במיתה אמרי' חזקה אשה דייקא מרע לחזקת אשת איש ובעובדא דרחבא כיון דס"ל לדמות לעישנו עלינו הבית וחיישינן דאמרה בדדמי אזדא ליה חזקה שאשה דייקא וממילא לא אזלינן בתר קורבא משום חזקת אשת איש וחיישינן דאחרינא אתי להתם והיינו טעמא דקי"ל כרחבא וקצרתי כאן. ובנ"ד דליכא בדדמי שוב שפיר אית לן למיזל בתר קורבא:
ומצאתי בספר קצות החושן סימן רכ"ב כתב גם כן על הב"ש ולא ידענא מאי פשיטותא דנראה שהוא דומה להך דהכא וע"ש דמייתי מהא דאמרינן בע"ז גבי מרקולוס במקורבות כולי עלמא לא פליגי דאסור. ונראה דהב"ש ס"ל לחלק בין מידי דנייד ומידי דלא נייד דמן הכלי שפיר אנו לומדים לפירות ותלילן דמיניה נינהו כיון דלא ניידי וחד מעשה הוא שעל ידי נפילת הכלי נפלו הפירות ממנו משנתלה שהכלי בא לכאן בפני עצמו ונפל והפירות באו לכאן בפני עצמו ונפלו משא"כ בארנקי שנתלה בו שזה המונח בצידו הביאו לכאן ונהרג דשני מעשים הם ההבאה לכאן וההריגה ועל ידי פשיטת הבגדים נפל הארנקי אף אני אומר שמא אדם אחר עשה ההבאה של הארנקי ונפל ממנו כאן ממילא והמביא חלף הלך לו וההריגה שהוא מעשה אחר נעשה באחר ולא בבעל הארנקי:
ולפ"ז נראה דבנ"ד גם הב"ש מודה דדוקא אם נמצא הכתונת לבד בסימן מובהק סמוך לההריגה איכא למימר הכי משא"כ כאן שנמצא בתוך הבית יד עצם מעצמיו וע"כ שנעשה בו מעשה במי שהיה לבוש בכתונת זה ג"כ מה"ת לומר ששני מעשים היו ותלינן שהכתונת עם העצם הוא מן ההרוג שבצידו דקורבא דמוכח כי האי ודאי דאורייתא ואף על גב דקורבא ורובא רובא עדיף ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא בא"א לענין משאל"ס להנשא לכתחלה שאני משאל"ס דהוא מיעוט המצוי כמ"ש התוס'. ועוד כמ"ש בתשובות אחרות וקצרתי כאן שלענ"ד בלא"ה י"ל דהב"ש מודה כאן דדוקא בארנקי לחוד דמדמינן לפירות סמוך לכלי דאיתא בח"מ סימן רס"ב ואם מראים הדברים של אדם אחד חייב להכריז כו' בזה ס"ל להב"ש לחלק משא"כ כאן דדמי להא דאמרינן התם בנמצא מקצת פירות בכלי ומקצת בארץ דאמרינן התם בפשיטות דחייב להכריז והיינו דדיינינן להו בודאי נפלו מן הכלי ונותנים אותם לנותן סימן בכל' אין לחלק ביניהם כלל ולכן נלענ"ד דאם הכתונת הוא עשוי בענין שאינו מצוי כלל במדינה לעשות כתבנית והוא סימן מובהק יש מקום להקל להתיר וזה תלוי בראות עיני הב"ד דשם אם הכתונת הוא סימן מובהק או לא ומחמת חשש שאלה אף על גב דכתונת שכיח דמושלי אינשי מ"מ כפי המוזכר בדברי הרב המשיב שאחר החקירה לא היה אצלו כתונת אחר כ"א זה שהיה לבוש בו מחמת שהיה בדעתו לחזור לביתו על שבת זה יפה כתב הרב הנ"ל דבכה"ג ודאי לא שכיח דמושלי וכמ"ש בכנסת יחזקאל דף ע"א כ"ד הרב הנ"ל. ובשו"ת נ"ב מהדורא תנינא סימן ס' כתב וז"ל ועל דבר הכתונת אם הוא כמו כיס וארנקי דלא מושלי אמינא אם פרידתו של זה מביתו ומציאתו של ההרוג היו הכל תוך שבת אחד כגון שהלך מביתו בא' בשבת וההרוג נמצא מלובש בחלוק של זה באותו שבוע נראה דבמדינת פולין זהו עדיף מכיס וארנקי שאין דרך במדינות פולין ללבוש חלוק אחר תוך ימי השבוע אפילו לעשירי עם אבל אם עבר עליו יום השבת חיישי' אפילו לא לקח מביתו רק אותו חלוק שהיה לבוש בו אולי אירע לו לקנות חלוק וקנאו ולבשו לכבוד שבת וזה שהיה לבוש מביתו השאילו לאחר עכ"ל:
ולפ"ז בנ"ד שהיה כמה שבועות בין הליכתו מביתו עד שנמצא ההרוג איכא למיחש לחששת הגאון ז"ל ואף שלענ"ד אפשר לומר דאין לחוש לזה דדוקא לשאלה חיישי' אבל למכירה לא חיישי' לומר דנפיק מרשות מרא קמא לרשות זה ההרוג וה"ה לענין חשש קני' נמי י"ל שאין לחוש שקנה לעצמו כתונת אחר ונפיק מרשות המוכר לרשותו של בעל האשה. אך יש לדחות דזה דאמרי' שקנה כתונת מאחר אין דינינו עליו שנדון בו דין חזקה לומר מחמת חזקה זו דמסתמא לא השאיל את שלו מחמת שנעמוד על חזקה שלא קנה אחר וכיוצא בזו כתב הרמב"ן גבי האומר לשלוחו צא קדש כו' אסור בכל הנשים שאין חזקת פנויה של הקרובין מועיל לזו ועוד כיוצא בזה בכמה דוכתי וקצרתי. וגם כי נראה דלא שייך חזקה בענין זה פוק חזי כמה זביני ומזבני איכא בשוקא:
ואמנם לענ"ד בלא"ה אין מועיל מה שלא היו אתו רק חלוק אחד כיון דאם נאמר חשש שאלה הרי אומרים שזה חי עדין פשיטא שאין החשש שהולך בחלוק זה משעה שנפרד מאתנו עד עתה וע"כ כי פשט את כתנתו ולבש אחרת ששאל או קנה או ניתן לו במתנה וא"כ ממילא חשש שאלה במקומו עומדת ולא מהני מה שלא היה רק חלוק א':
אך מ"מ נראה לענ"ד לצדד בזה דאף על גב דכתונת שכיח דמושלי אינשי מ"מ היינו בשבתם בביתם אבל בלכתם בדרך אין דרך להשאיל לבעל הבית או לעובר אורח כמותו ובפרט כשאין לו רק חלוק א' אף אם נאמר שאירע שקנה חלוק מ"מ כיון שאין לו להחליף כרצונו אי דרכו להשאיל וזכר לדבר הא דאמרי' אכסנאי לא יישן בטליתו של בעל הבית שמא יראה כו' וגם בלא"ה אין דרך כלל ללבוש כתונת שאינו מכובס שהיה לבוש בו אחר מן סכנת הזיעה כמבואר ביו"ד סימן קט"ז אם לא שנאמר שאחר שפשטו נתכבס והשאילו לזה או שזה שאלו כשאינו מכובס וכבסו ולבשו בזה אפשר לומר שאין לחוש דהעמדנו על חזקתו שלא נתכבס עד עתה ואף שאין לסמוך בסברת כאלה באיסור אשת איש מ"מ הרי דעת הרבה גדולים דאיכא נמי סימנים בינונים מחסרון השנים והנקודות שבראשו וא"ה ה"ל שאלה דיחיד כמ"ש הח"צ בתשובה והערה בזה החכם המשיב דהא לרבא אין לחלק בין יחיד לרבים וכתב שקדמו בשו"ת ב"ח החדשות שכ"כ וכבר עמדו בזה רבים ובתשובה א' תקנתי דברי הגאון שיהיה קיימים וכל שכן בזה שיש מקום לומר שהוא מכלים דלא מושלי וכיון דאיכא תרתי ודאי לא חיישי' וגם במ"ש הב"י דאי סימנין דרבנן חיישי' אף בכלים דלא מושלי אינשי הארכתי בתשובה ושם הבאתי דברי השיטה מקובצת בבא מציעא בשם הרשב"א שכתב וז"ל מהא דאמרי כיס וארנקי לא מושלי אינשא שמעינן דמעידין עליהם אפילו למ"ד סימנין לאו דאורייתא דהא מהדרינן גיטא עלייהו כו' ולכן נלענ"ד שאין מקום להחמיר בזה מחמת חשש שאלה רק על הב"ד מוטל לדעת ש סימן זה של הכתונת היא סימן מובהק שאינו בנמצא כלל מבני המדינה שיעשו על דרך זה רק כתונת שלבש זה היה עשוי כן על צד הזרות כאשר הביאו האחרונים מדברי הש"מ בשם הראב"ד לחלק בין שומא לשאר סימנים שבגוף. הא חדא לשריותא דהך איתתא. וזאת שנית דבר הרוצח שכשאמרו לו שהיהודי הודה שאתם הרגתם את הר"ר זעליג הודה בפני כמה אנשים שהאמת כן היא שהרגו אותו היינו שהוא אחז את הר' זעליג כו' ואף שאין כאן מסל"ת מהני כמ"ש אא"ז מהר"ם לובלין בתשובה סימן ק"י הובאה בק"ע אות שט"ו שכתב שאפילו היה המעשה ששאל יהודי אם הרג את יוסף והוא הודה שהוא הרגו אפ"ה הוה דין מסל"ת כיון דלא שייך לומר דנתכוין להעיד וכ"כ בשו"ת מ"ב סימן ס"ח ושאר גדולים הביאם בשו"ת כנסת יחזקאל דף ע"ב ומה שלא הזכיר שם אביו יפה כיון החכם המשיב כיון שידוע על מי אנו מדברים כמבואר בכל תשובת אחרונים ואני בתשובה עשיתי סמך לזה מדברי אגדה במגיל' ועשה כן למרדכי א"ל מנו מרדכי היהודי א"ל טובא מרדכי וכו' והיינו שאחשורוש א"ל סתם למרדכי משום שהיו סבור דמסתמא ידע שכוונתו על מרדכי הידוע שהיו מדברים ממנו אלא שלפי שהמן לא היה בעת הסיפור ולרשעתו עשה עצמו כאילו אינו מרגיש ושאל מנו מרדכי כו' ועוד כמה ראיות ומכש"כ בכאן שאין שום ספק דעל האיש זעליג שנסע עמו נתכוין וא"ל דניחוש שמא מחמת שרצה להתנצל שלא הרגו הוא בידים רק הוא אחז אותו והרשע זלמן הרגו וחתך ראשו ואומר כן להקל מעליו היסורין דודאי פשיטא שיודע שבזה לא ינצל ממשפט מות ואין מקילין בדינו אלא דנין אותו כרוצח ממש ועוד שאפי' שי"ל שבזה שאומר הוא אחז אותו לבד אינו רק להתנצל שלא היה לו חלק בהריגה ועל כל פנים גוף הענין אמת הוא שזה נהרג על ידם ומכל שכן בזה דאיכא הוכחות ואומדנות טובא דמצרפינן להגדת העכו"ם הרוצח אף על פי שלא היה מסל"ת להתיר האשה על ידו ועי' בב"ש סעיף קטן מ"ט שכתב דבתשובת רש"ך מחמיר בדין המ"ב בהודה הרוצח בלא עינוי וחולק על מהרי"ק סימן קכ"א ונלענ"ד דלא פליג אלא אם אין שם שאר אומדנות והוכחות רק שנאמר שתועיל הודעת הרוצח לפי שאין מתכוין לשם עדות על זה פליג מהרש"ך אבל היכא דיש לו בלא"ה אומדנות והוכחות גמורות שזה נהרג:
אך בשביל כדי להחמיר בתחלת העדות אין סומכין על הוכחות אלו בזה גם מהרש"ך מודה דהודאת הרוצח מהני להתיר לכתחלה ומאי דאיתא בש"ע סט"ו באומדנות המוכיחות אם נישאת ל"ת התם לא מיירי בהודאות הרוצח רק בסתם כותי המגיד על ידי שאלה דאיכא למימר לעדות נתכווין משא"כ ברוצח שהודה דודאי אינו מתכווין לעדות וכיון דבלא"ה יש אומדנות המוכיחות אין ספק דקושטא קאמר ואתתא שריא:
ומצאתי בספר עזרת נשים והגאון מוהר"ם בן חביב ז"ל בעהמ"ח ס' ג"פ שהאריך בדברי מהרי"ק והביא הרבה אחרונים שהסכימו לדברי מהרי"ק רק מהרש"ך הביא מהריב"ל שחלק על מהרי"ק וכתב דמכח טענה שכתב מהרי"ק דודאי קושטא קאמר דל"ל לחייב ראשו למלכות מהך טענה גופא י"ל דאפי' תימא קושטא קאמר לא הו"ל להודות דהוא הרגו א"ו שנתפחד מן היסורין ונבחר לו מות מחיים וכיון דאיכא לספוקי כו' וכתב שמהרש"ך הביא דברי הריב"ל וחלק חלוקות כו' וכתב בע"נ שם וז"ל איברא כיון דהריב"ל אסר והראנ"ח ס"ל כוותיה מי לא יירא להתיר אך מעשה בא לידי והתרתי והענין היה דיהודי אחד שלחוהו הקהל לשיאשאן ע"י חמר אחד ובאו יהודים ואמרו שלא הלך לשם ומצאו הרוג באותו הדרך ומסרו לחמר ביד השלטון וכשהכו אותו הודה שהוא הרג ליהודי שהוליך עמו בדרך והתרתי את אשתו משום דיראה לי דע"כ לא חלק מהריב"ל על מהרי"ק אלא היכא דליכא הוכחה שאומר אמת אבל היכא דיש הוכחה גדולה דנמצא הרוג באותו הדרך נאמן והבאתי ראיה ממ"ש מהרח"ש דהיכא דיש הוכחה שאומר אמת מודה מהריב"ל וכאן יש הוכחה גדולה דנמצא הרוג בדרך עיין מבי"ט וכו' והסכימו עמו רבני עה"ק ירושלים תוב"ב והתרנוהו והגיעו הדברים לפני רבני מצרים וגם הם התירוהו עכ"ל ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים ז"ל דבגוונא שיש הוכחה גם מהריב"ל מודה ותשובה של הגאון מוהר"ם בן חביב ורבני מצרים הוא באריכות בשו"ת גנת וורדים והא קמן שהתירו אפילו בכה"ג שכשהכו אותו הודה שהוא הרג ומכ"ש בכאן שהודה שלא ע"י הכאה וגם נלענ"ד דכאן ודאי מודה מהריב"ל דאזדא ליה הך טענא דאפילו תימא קושטא קאמר לא היה להודות דז"א דאי קושטא קאמר היה מוכרח להודות כיון שהגידו לו שהיהודי הודה ההריגה ידע בנפשו שכפירתו אין בו תועלת שע"כ יהא מוכרח להודות ע"י עינוי ויסורין וטוב לו להודות מעצמו ובדרך הודאתו יתנצל ג"כ שידו לא שפכו הדם ממש רק שאחז אותו כו' ויקילו דין מיתתו עי"ז אבל אם שקר הדבר פשיטא שלא היה להודות בשביל אמירתם שיהודי הודה כיון שידע בנפשו ששקר הוא היה לו להעלות על לב כי היא נינהו מילי דכדיבי שמגידין לו כדי לדרוש ולחקור ממנו א"ו קושטא קאמר והא דלא כפרי' משום שידע בנפשו האמת והאמין לשמועתם שיהודי הודה וכה"ג כתב אא"ז מהר"ם מלובלין הובא בק"ע אות שי"ז דמצדד היכא שאינו מוכח שהודה מאימת העינוי אלא שנוכל לומר שהודה מפני שראה שלא היה באפשרי להכחיש הענין ולכפור ולומר לא הרגתיו מחמת רוב הוכחות שימצאו בידו הגזילה עכ"ל וא"כ מכ"ש בזה דהוכחה גמורה הוא לו שלא יוכל להכחיש הענין הודאת חבירו הרוצח משא"כ מהריב"ל דמיירי שהודה על שאלה ובזה ס"ל דע"כ מחמת אימת היסורין הודה וא"כ פשוט דמכל הלין טעמא שיש לסמוך ולהתיר אליבא דכ"ע ובפרט כי גם ההיתר הראשון שכתבנו הוא עמוד חזק לסמוך עליו:
ובקשתי לי חבר ומצאתי רב מובהק בשו"ת שאגת אריה וקול שחל שם תשובת הגאון מוהר"ר ליב האב"ד דק"ק קראקא נכדו של הב"ח ובנו חורגו של הט"ז ושם סימן ה' איתא ענין באיש אחד שנסתבך בשגעון והלך ליער ונמצא ביער כתונת ובתי שוקיים ועצמות אדם וראש אדם היה מונח תחת הכתונת והכירו בסימנים מובהקים שהכתונת כו' הם של איש הנ"ל כתב שם להתיר אשתו אף אם היו מונחים בסמוך מטעם דתלינן הבגדים בקרוב דהיינו בעצמות אילו והוה כאלו הבגדים מונחים ממש על העצמות וגם הביא הך דב"מ דמצא כלי ולפניו פירות כו' וע"ש שהביא ג"כ הך דגברא חרוכא ומפרש דברי רש"י על הדרך שכתבתי ושמחתי ומ"מ סגנון אחד עולה כו' ע"ש ובענין חיישינן לשאלה כתב שם הטעם לפי שהיו ט"ע בכל הבגדים שהיה לבוש אז ואף שאין זה בנ"ד בארביל של הכתונת והוה כפירות שמקצתן בכלי וכמש"ל וטעמא אחריני איכא שהיא שאלה דיחיד וגם הוה כפירות שמקצתן בכלי וכמש"ל וע"ש שהט"ז הסכים לדבריו וכתב על התשובה בכתב ידו יפה כיון להלכה בני חורגי:
סיומא דפסקא שלענ"ד איתתא שריא ובתנאי שיסכים לדברינו עוד חכם אחד מומחה ומפורסם בהוראה ואז יושיבו ב"ד ויתירוהו כדין נישאת ע"פ ע"א כיון שעיקר ההיתר אינו מחמת שני עדים רק מחמת הכרת סימנים ע"פ האשה ומחמת אמירת הרוצח וכל כה"ג צריך להושיב ב"ד של שלשה להתיר אותה דברי זעירא מן חברייא:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד תשובה זו כתבתי בימי חורפי אני וב"ד וריעי הרב כ"ש מוה' שמואל מרגליות נ"י וכעת אב"ד דק"ק סטרי והגליל יע"א: