בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה ל
תשובה אל מול מאחז כסא כבוד קדוש ה' מכובד האדם הגדול בענקים. דבריו כגחלי אש ירוצצו כברקים. מלאים זיו ונוגה מפיקים, כראי מוצקים. ה"ה כבוד אהו' ידיד ה' וידידי הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים. סיני ועוקר הרים משדד עמקים. כקש"ת מו' מרדכי נ"י לנצח עד נקוקים יקום. א"ס:
אחד"ש כל"ש אימ' לאיזי מאי האי דקמן דיהבינ' ליה ידא ומשדרנ' ליה דיסקי. אף על גב דגבה טורא ביננ' אורחי רחיק' ומר ניהו רבא פקיע שמי' כר"נ בדרי' וכקטינ' חרוך שקי'. ובנפשאי ידענ'. וקלא רמינא קטינ' קטינ' זעיר' מן חבריי' כגני לייא. אולם מאז נשמע קולו בבואו אל הקודש פנימה ויחן את פני העיר מקום משפט הצדק שמה. לשמע אזן שמעתיו ובשם ידעתיו. כי מרדכי גדול ליהודים. תהלתו בקהל חסידים ובענפוהי נייחין קרואי השרידים. חוסים בצל כנפיו. כי קדשו השם לרעות את עמו בתום לבבו ובתבוניו כפיו. אוותה נפשי אשכול מפריו פרי קודש הלולים. וללקט אורות מעצי עדן על פלגי מים שתולים וזה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזו דברו שלח ביעקב להסיר מכשול מלב העקוב. בדבר בתי התפילין אולם דבריו הקדושים לא הגיע עדי ואור פני לא יפילון. ולא זכיתי לשיחתו שיחה נאה לו ונאה לעולם. עד כי זה ימים הגיע הלום כאורח נטה ללין. ה"ה שארי ופארי נד"ז הרב הגדול החריף ובקי בחדרי תורה. משיב מלחמתו שערה כש"ת מו' יצחק פרענקיל שיח' מק"ק לבוב. אתא ואייתי בידיה האי פסקא דשדר ליה מר חורפ' ומתק'. אמרתי אחכמה והיא רחוקה. כי היה שעה דחוקה. בין לילה היה ובין לילה עבר. והענין עמוק נחל אשר לא אוכל עבור. לזאת לא מלא כפי וחצני מאומר הבא מן החדש. אולם דרך העברה ראיתי הליכותיו בקודש. ואמינא אנקוט בידאי כל דהו ושמץ מנהו. את זה חזיתי אשר הקשה אדם קשה כברזל שארי הרב מוהר"י נ"י על הרמב"ם פרק ו' מה"ג שכתב ואם נודע שמת הבעל כו' וקא קשי' לי' דל"ל נודע ת"ל כיון דהשתא מת מחזיקינן למפרע כמו במפקח הגל בפסחים דף נ"א ובפרט שהרמב"ם הזכיר נפלה עליו מפולת ומר רבא דאורייתא מייתי עלה מדברי הר"ן בגיטין דף ע"ו ודברי אא"ז הגאון המובהק בבכ"ש במ"ק ולא שוה לו וע"כ יצא לחלק בין אם נמצא מוכה ופצוע בענין שניכר שמת מן הגל כו' איך שיהיה עדיין לא נפתח מקור לדברי הרמב"ם אלו ואי סברא דנפשיה קאמר הול"ל יראה לי כדרכו בכל מקום ואומר אני כי תלמוד ערוך בפי הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בב"ב דף קנ"ג ההי' מתנת' כו' אמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו א"ל אביי השתא ומה ספינ' שרובן לאבד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרוב חולים לחיים לא כ"ש כו':
והנה התוספת שם פירשו בקושיות אביי דספינה המטורפת הוי כמו שסופו לאבד כו' וכ"כ הרמב"ם דספינה כיון שאבדה בים ואין אנו יודעים מה היה להם ורובם לאיבוד כמאן דמת דמי ואבודן מוכיח עליהם כו' ולענ"ד צ"ע שהרי הריב"ש סימן שע"ט כתב וז"ל והנהו תלת דר"א בן פרטא שנותנין עליהם חומרי חיים כו' נמי אם נשאת תצא אף על פי שרובן לאבד דכיון דאפשר בהם ההצלה אין הולכין בהם אחר הרוב אלא אחר החזקה ואף על גב דרוב עדיף הכא איכא תרי חזקה חזקת האיש שהוא קיים וחזקת האשה שהיא בחזקת אשת איש כו' וע"ש שכתב דאף על גב דחד מהני ספינה שאבדה אין זה טבע במשאל"ס דשם מעיד ששהה עליו כדי שתצא נפשו כו' ומביאו בשו"ת נ"ב סימן מ"ג ומשיג עליו וכתב להוכיח מכאן דרובא עדיף מתרי חזקה אלא ודאי בכה"ג דר"א ב"פ שאם נשאת תצא ליכא רובא כלל ולא ידעתי מנ"ל שהם רובם למיתה כו' עי' שם ובמחילה מכ"ת הרמה ז"ל דאשתמיט ליה ש"ס דב"ב הנ"ל שמבואר שם להדיא כדברי הריב"ש וכדבריו מבואר ג"כ בדברי הרמב"ם כמ"ש לקמן:
והנה לפי מה דמתרץ הריב"ש הא דאין הולכין אחר הרוב ואפילו אם נשאת תצא הטעם משום דאיכא תרי חזקות ולפ"ז תימא האיך מייתי ראיה מכאן להא דהרי מת וקברו מוכיח דהך דספינה שאני כיון דאיכא תרי חזקי לגבי רובא לא בטילי לגביה ולכך נותנין עליו חומרי חיים כו' ובדוחק י"ל דס"ל כיון דרוב חולים לחיים עדיף טפי מהך דהכא גבי ספינה עכ"פ יש רוב המנגד לב' חזקות אלו אפ"ה אמרינן שניצולו וא"כ כ"ש בהא דש"מ שרוב הם הניצולים מחולים וגם איכא חזקה דממונא לגבי היורשים לית לן למיזל בתר שעת מציאה דהשתא להוציא ממון כן צריך ליישב לפי מה שפירשו הסוגיא התוספות והרמב"ן והרמב"ם נראה דמפרש מלתא דאביי דאביי מפרש לה למתני' דלעולם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אע"פ שאנו מוצאים אותו עתה לפנינו שהם מתים אמרינן השתא הוא דמת ולכך אתי עלה בתורת ק"ו ברוב חולים דלחיים ואמרינן דהמיתה אינה הוראה על למפרע רק על שעת מציאתו לחוד ואתיא ראיית אביי כפשטא:
והנה בענין ההיא מתנתא פסקו הרי"ף והרמב"ם הלכתא כאביי כמבואר שם וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ואם נודע כו' כמבואר בדברי אביי להדיא דאפילו אם נמצא עתה מת מ"מ לא מחזקינן למפרע כלל:
אמנם אפילו אם נפרש כהתוספות והרמב"ן עכ"פ מבואר דלאביי כאבודין חשבינן להו וכמת דמי ואפ"ה לא מחזקינן למפרע כלל אך באמת פירושם דחוק מאוד וגם לפמ"ש הרא"ש דמה"ט לא חשש רבה לתשובת אביי דל"ד דהתם לא ראינו אותם מתים ולכך אית לן למימר שמא ניצולו אבל הכא ודאי מת ואית לן למימר שלא נתרפא אלא מת מאותו חולי כו' ע"ש א"ש לדעת הרמב"ם דהא עכ"פ חזינן דאביי לא ס"ל הכי ולאביי אף בכה"ג דודאי מת עתה אמרינן שמאותו חולי חזר ונתרפא והשתא הוא דמת וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דדוקא אם נודע כו' הא לא"ה נותנין עליו חומרי חיים כו':
וראיתי בב"ש ס"ק ק"ב שכתב דלאו דוקא משאל"ס אלא ה"ה בכ"מ שעל הרוב הוא מת ל"ת כו' ואותן ג' דברים של ר"א ב"פ תצא כו' ולענ"ד ליתיה דהא מבואר בש"ס דגם ספינה רובן לאבד ואפ"ה נותנין עליו חומרי חיים כו' ויותר תמוה שכתב זה בשם הריב"ש והרי בריב"ש מבואר להדיא שלא הלכו בזה אחר הרוב ודוקא בטבע במשאל"ס דמיעוטא הוא כו' ע"ש וכן מבואר מדברי הרמב"ם והעתיקו בש"ע ע"א אומר מת ראיתיו שמת במלחמה כו' וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה כו' וביאר דברי הרמב"ם נלענ"ד דכוונתו דודאי עדות על דברים שרובם למיתה ל"מ וכמ"ש שם בדין ט"ו אך כאן בא להשמיענו דין ע"א במלחמה וכיוצא בו והוא מיירי שאומר שראוהו מת ממש אלא שאומר סיבת מיתתו היה ע"י מלחמה או מפולת או טביעה בים הגדול דמים כמלחמה דמי ומ"מ מיירי שאומר שראוהו מת וכדמוקי בש"ס דאסקינהו קמן או כעובדא דדגלת דאסקוה אגישרא והלכך כיון דהנך רובם למיתה מבעיא ליה בש"ס דדלמא חוששין לבדדמי שסובר שמת כיון שע"פ הרוב כן הוא ודלמא באמת לא מת וניצול ע"י איזה סיבה כגון במלחמה דעביד סמתרי וכן במים ומפולת אפשר בהם ההצלה ולכך צריך שיאמר קברתיו מ"מ בדיעבד אם נשאת אין חוששין לבדדמי ול"ת וכשיטת הרי"ף שהביא בח"מ בשם מהריב"ל ע"ש:
ועיין בכ"מ ולח"מ מ"ש לפרש דברי ה"ה ולענ"ד נראה דה"ה גרס בדברי הרמב"ם או שטבע בים הגדול וכיוצא בו ולא היה בגרסתו תיבת ומת ולזה קאמר ה"ה שנלמד מדבריו דאע"ג דבלא קברתיו הטעם דל"ת משום דמשאל"ס נינהו וא"כ היה צריך לפרש דשהה כדי שת"נ לזה אמר דכיון שאומר שטבע כו' בודאי כוונתו כך הוא דל"ח לבדדמי כי האי וכעין זה כתב הלח"מ אלא דאיהו גרס בדברי ה"ה ומת ולענ"ד ה"ה לא גרס ליה ומ"מ מה שנראה מדבריהם דבלא קברתיו דל"ת הטעם משום דמשאל"ס נינהו ולפ"ז צ"ל דגם אינך דקא חשוב שרי מה"ט וז"א כמ"ש ועוד דהא הך דינא דמשאל"ס אם נשאת ל"ת קתני לה בבא שאח"ז ודוחק לומר דהכא קתני לה אגב גררא דאם אמר קברתיו נאמן שתנשא לכתחלה ואגב אמר שאם לא אמר קברתיו כו' ואפשר לומר בדברי ה"ה דס"ל דהיא גופא קמ"ל דלבדדמי כי הא ל"ח והלכך אפילו תימא דלא סמכינן על ההכרה מ"מ הא עכ"פ ראה דברים שרובם למיתה ואמרינן דודאי שהה כשת"נ אבל לענ"ד א"צ לזה אלא דכיון דמיירי שאומר שראוהו מת אז סמכינן בדיעבד על הכרתו אף בלא קברתיו ול"ח לבדדמי כלל ועתה נבא לבאר מה שהקשה ממפקח את הגל דפסחים א"ש לפמ"ש הריב"ש טעמא משום דאיכא תרי חזקי ולכך לא מחזקינן למפרע שאם נאמר דמשעת דאיתרע חזקתיה שם נפל שדוד ומת א"כ אנו סותרים שני חזקות יחד דהיינו חזקת חי וחזקת א"א משא"כ בההיא דפסחים דבשעת נפילת הגל נסתר חזקת חיותו של זה ולכך אזלינן בתר שעת מציאה להחזיק למפרע ובאותה שעה אכתי ל"ה אלא חזקה דטהור גברא ואע"פ שי"ל דכיון שאנו באים לומר מחמת דמת השתא מחזקינן למפרע וא"כ ע"י שאנו רוצים להחזיק למפרע אנו סותרין חזקת חי וחזקת טהרה דגברא:
אך לענ"ד אין כאן חזקת טהרה כלל כיון דזה המפקח את הגל בודאי האהיל על האיש הזה המוטל לפנינו אין לדון בזה חזקת טהרה וכמ"ש הריטב"א בקידושין דף ע"ט בהא דאמרינן העמד טמא על חזקתו ולא אזלינן בתר חזקה דטהרות דכיון דודאי נגע אין להם חזקה וכדאמרינן בשלי' כו' וכן בנדה לב"ה דמטמו למפרע מעל"ע כל הטהרות שנגעה דכיון דודאי נגעה נפקו הטהרות מחזקתם והוה כנדה גופה וכן אתה דן בכ"מ דאיכא ודאי מגע כו' עכ"ל ותמהני על אא"ז הגאון מהר"מ מלובלין בחי' ברי' מסכתת נדה שנדחק בזה ע"ש ואפשר שרוצה ליישב אף לשיטת רש"י דמשמע דס"ל דאף בכה"ג איכא חזקת טהרה כמבואר בההיא דרוב תינוקת מטפחין ע"ש בריטב"א דף פ' אך דעת המפורשים אינו כן וס"ל דבכה"ג ליכא חזקת טהרה וכמבואר ברשב"א חולין דף פ"ו ובמ"ה דף וע"ש במ"ה שגם בשם רש"י כתב סברא זו ולא נמצא ברש"י שלפנינו ועכ"פ לפום הך סברא החילוק מבואר בין ההיא דגיטין דאיכא תרי חזקי משא"כ במפקח הגל דמיירי בגל עגול דודאי האהיל אין כאן חזקת חי לבד ואהני חזקה דשעת מציאה כיון דחזקת חי לא אלימא כיון דנפל איתרע לה ואא"ז בבכ"ש במ"ק הוסיף לומר דהתם אוקי גברא בחזקת חיובא בקרבן פסח ולפום הך סברא א"ש אף לפירש"י אך לענ"ד א"צ לזה אליבא דרש"י כלל די"ל דהתם טעמא אחרינא הוא וכמ"ש לקמן:
וראיתי בנ"ב שתמה על הריב"ש דמאי אולמי תרי חזקי נגד רובא דהא גבי פרה איכא חזקה דגברא שמזין עליו וגם יש לחוש דבמקום נקב שחט ואיכא חזקה שאינה זבוח וע"כ דרובא עדיף מב' החזקות ע"ש ולענ"ד ז"א דע"כ ל"ש לדון בדין רובא וחזקה אלא היכא שהרוב בא בפ"ע והחזקה בפ"ע וכגון ההיא דפרה אדומה שרוב בהמות כשרות וע"י רוב זה אנו באין לסתור החזקה דגברא שהוא בחזקת טמא משא"כ היכא שהרוב והחזקה באים צמודים יחד שתיכף בשעה שבאה לעולם כך אנו אומרים שרוב בהמות הנולדים הם ניתרים באכילה ע"י זביחה ול"ש בזה כלל חזקה נגד רובא שהרי ענין הרוב כך הוא שרוב בהמות יסתלק האיסור מהם ע"י זביחה וא"כ גם בפרה אין חשש שמא במקום נקב קא שחט ואיכא חזקת שאינה זבוח חשש כלל אפי' אם היתה חזקה אחת עדיפא מרוב מ"מ בזה אין החזקה מתנגדת להרוב כלל ואין כאן רק חזקת טמא לבד משא"כ היכא דאיכא תרי חזקי י"ל דשקולים הם לרוב ולכך נותנים עליו חומרי חיים כו' אמנם לדידי צ"ע על הריב"ש מטעמא אחרינא דבשלמא אם היה הרוב כשאר רובא דעלמא כגון רוב בהמות כשרות וכיוצא בו שפיר היה אפשר לומר דתרי חזקה כרוב דמי דכמו שאין לנו לומר שיצא מכלל הרוב כמו כן אין לנו לומר שנשתנו עליו סדרי שני חזקות משא"כ היכא שהרוב מצד הסברא כגון הא דנותנין עליו חומרי חיים כו' שאנו אומרים מצד הסברא שרוב חיים אשר שם הם קרובים לאיבוד דאפילו בחזקה נגד חזקה כה"ג לא אמרי' אוקי חזקה נגד חזקה כמ"ש מהרי"ק שורש ע"ב לענין חזקה אין אשה מעיזה וחזקה אין אדם פורע כו' שאין חזקת ממון עומד כנגדו שבהיות החזקה ההוא אמיתית אין חזקת ממון כלום כו' ע"ש וא"כ כיון דהכא רובא הכי איתנייהו דאותן שבספינה או בכרקום המה אבודים והיו נשותיהן אלמנות פשיטא דבכה"ג רובא עדיף וצ"ע בזה על הריב"ש וגם מ"ש הגאון בנ"ב דל"ש תרי חזקות שחזקת חי וחזקת א"א קשורים זה בזה הוא נכון לענ"ד ולולי דברי הריב"ש הייתי אומר דה"ט דאמרינן נותנין עליו חומרי חיים אע"ג דרובן לאבוד מ"מ המיעוט שהם ניצולים הוא מיעוט דשכיח ולכן אמרינן סמוך מיעוט לחזקה ואיתרע לה רובא ומשאל"ס דאמרינן אם נשאת ל"ת ולא אמרינן סמוך משום דמיעוט דמיעוטי הוחש הריב"ש וכן מבואר בתוס' בבכורות דף כ' ועוד כמה דוכתי ע"ש משא"כ בהנך ג' דברים שפיר אמרינן סמוך והיינו דמייתי ראיה בב"ב מכח כ"ש דהא בספינה מחמת מיעוט המצטרף נותנין עליו חומרי חיים ולא מפקינן מלתא מחזקתיה וספיקא הוי א"כ כ"ש בהא דש"מ שרוב חולים לחיים שאין להוציא ממון מחזקתו כנלענ"ד. איברא שעדיין אנו צריכין למודעי לפמ"ש הרשב"א במ"ה לתרץ הא דלא אמרינן גבי רוב מצויין כו' סמוך מיעוטא משום דהרי יש כאן מתעסקים לסלק החזקה ורוב המתעסקים לסלק מסלקין אותה כו' וא"כ ה"נ דכוותה כיון שנתחדש לנו מעשה הטביעה או נפילת הגל כדי לסלק החזקה דהיינו חזקת חי וחזקת א"א ורוב עסק הזה הוא מסלק החזקה דהא רובן לאיבוד וא"כ אין לנו לומר סמוך כו' איברא די"ל דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא התם שודאי התעסקו בה בכוונה לסלק חזקה זו ואנו מסופקים על המתעסק אם היה מן הרוב או מן המיעוט ואם היה מן הרוב בודאי סילק החזקה כהוגן בכה"ג שפיר אמרינן דאזלינן בתר רובא ואין כאן חזקה כלל רק רוב ומיעוט משא"כ בנפל לים או שנפל עליו הגל שאין זה עסק בכיון שנאמר שבודאי סילק לחזקה אלא שרוב פעמים הוא מסלק החזקה ואם נתפוש המיעוט שלא נטבע או נהרג ע"י הגל הרי לא נעשה בו מעשה לסתור החזקה כלל ממילא דמחמת החזקה שלא לבדות הנולד וההשתנות אמרינן שזה מחזיק את המיעוט שהם נמלטים ולא נעשה מעשה לסתור החזקה כמו כל סמוך מעוטא דעלמא:
ואמנם כל זה היכא שנפל לנו ספק אם נטבע כאן או נהרג ע"י הגל כדרך הרוב או שמא בחמלת ה' עליו בשעה ההוא ניצל מתוך ההפכה ואע"ג שאנו יודעין בו שמת וקברו מוכיח עליו אין תולין לומר שמאותו הריעותא מת אלא אמרינן דשמא אז נמלט על נפשו ועכשיו מחמת סיבה אחרת מת לפי שכשאנו באים לדון אם מת אז בנפילה זו אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקה ואיתרע לה רובא ולא מהני שעת מציאה בכה"ג להחזיק למפרע דמה בכך שמת עכשיו אטו מי לא ידעינן דסוף האדם למות ומ"מ לא אמרינן דנפילה זו גרמה לו המיתה אלא מחמת סיבה אחרת וכדקאמר אביי בב"ב ובכה"ג מיירי הרמב"ם דקאמר דוקא אם נודע כו' דאל"כ אנו אומרים שמא נמלט אז והשתא הוא דמת מחמת סיבה אחרת:
ולפ"ז א"ש דלק"מ ממפקח את הגל דמה ענין פסחים אצל גיטין דהתם בפסחים מיירי שנפל הגל על האדם ודבר ברור הוא שלא נמלט מתחתיו ועד הגל הזה שמת תחתיו שנפילה זו שנפל הגל עליו הוא היתה סיבת מיתתו אלא שנפל לנו ספק אם מת מיד או חי תחתיו זמן מה כדאיתא ביומא מעשה שבדק כו' ובכה"ג שפיר כתבו התוספות דאזלינן בתר שעת מציאה ואמרינן כיון דאיתרע ליה חזקת חיות והא קמן שע"י סיבה זו נסתלקה החזקה לגמרי אמרינן דמעיקרא איסתלקה לה שכל הטומאות כשעת מציאתן וקרובים דברים אלו לדברים שאמר מר לחלק בין אם נמצא מוכה ופצוע דחזינן דהא גרמא ליה ובין אם לא ניכר שמת מחמתו ודבריו טובים ונכונים בזה אלא שאני אומרה בלשון אחר קצת והנה מה שאמרו בספינה רובן לאבד לאו דוקא בספינה אלא בכל הנהו ג' דברים הכי הוי וכן מבואר בהגמרא דקידושין שכתב ועוד ילמדנו רבינו עיר שכבשה כרקום לא פסלינן אלא כהנות ואע"ג דרובן לאיבוד דגר סימן בגיטין ג' דברים אמר ר"א כו' ומדכייל להו בהדדי משמע דכולהו בחד סגנון הוי ובב"ב גרסינן עלה ספינות שרובן לאבד כו' ע"ש:
ומצאתי בספר הקדוש ס' הקנה הקצר כת"י דאיתא שם ואם בא העד ואמר טבעה ספינתו כו' הוסיפו עליהם עוד ג' כו' א"ל ר' והא אמרינן רוב ספינות לאיבוד הא מיעוט אינן לאיבוד וניזל בתר רוב מי לא סמכינן בקטן וקטנה ארוב להנשא מי לא הימנו ע"א בגט משום עגונה והוי דבר שבערוה ה"נ נימא משום עגונה העמיד בעלה ברוב ספינות נאבדים א"ל בני ר"מ חייש למיעוט כ"ש במקום דאיכא חזקה דהא חזקה דא"א היא ורובם נטבעים ומיעוט עולים סמוך חזקה אמיעוט ואתרע רובא א"ל ר' מיעוט דלא שכיח ל"ח ר"מ מי נטבע בים הגדול ויצא א"ל בני והא בפ"ב דיבמות סריס ואיילנות קרי ליה מיעוטא דלא שכיחא ואפ"ה חייש ר"מ א"ל ר' והא כו' והנה הדברים שם סתומים כדרכי הס' הזה שעיקר פלפולו ע"ש סופו שמרמז בו ע"פ הסוד ועכ"פ מבואר מדבריו כמ"ש דאמרינן סמוך מיעוט כו' וכמ"ש ושמחתי שכוונתי לאמרי קדוש ז"ל:
והנה כדי ליישב דברי הרמב"ם לא היינו צריכין לזה שהרי מבואר מדבריו פ"ו מהלכות ק"פ שכתב מי שחופר בגל לבקש על מת כו' ומדבריו נראה שאין הספק כלל אם הוא חי או מת רק הס' אם ימצא שם או לא וכל שימצא שם בודאי מת הוא זה ימים כביר ואין ספק בדבר כלל רק דשמא אינו שם וא"כ פשיט דאין מכאן קושיא כלל וכבר הרגיש בזה בנ"ב לסתור ראיית הט"ז וכנלענ"ד מדברי הרמב"ם בפה"מ שם אך לפמ"ש שדברי הרמב"ם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד והם דברי אביי בב"ב וא"כ צריך לתרוצי סוגיא דפסחים אליבא דאביי ואע"ג דהתם בב"ב בעי לאוקמי כתנאי מ"מ לא משמע לאוקמי הך דפסחים אליבא דחד תנא אמנם לענ"ד צריך להבין בלא"ה למה יהא מפקח את הגל חייב בפסח שני דמה בכך דהאהיל על הטומאה מ"מ כיון דבשעתא דהאהיל אכתי לא הוי ידעינן אם הוא חי או מת והו"ל טומאת התהום דקי"ל לעיל דף פ' דהלכתא גמיר לה דא"צ לעשות פסח שני וא"ל דדוקא טומאת התהום כי התם שלא הכיר בה שום אדם אף להיות מסתפק בה ולא נפל לב אדם עליה משא"כ כאן כיון דעכ"פ בשעת שחיטה כבר היה ספק בדבר אם ימצא חי או מת ויהיה כאן טומאה וכיון שנתברר שהיה טומאה אין זה דומה לטומאת התהום וכטומאה ידוע דמיא דז"א שהרי התוספות הקשו דנימא חי היה בשעה שהתחיל לפקח ותירצו דכיון דמצאו מת אמרינן דמעיקרא מת היה אבל כל כמה שלא מצאו מת הוה מוקמינן ליה בחזקת חי וא"ל דכיון דחזקת חי איתרע לה בנפילת הגל דנותנין עליו חומרי חיים כו' וגם חזקת טהרה אין כאן כמש"ל דבודאי האהיל לא אזלינן בתר חזקת טהרה וא"כ היה ספק בשעת שחיטה וכהכיר בה דמי אך באמת ז"א דהא ע"כ מיירי הכא בר"ה דאי ברה"י הא קי"ל ספק טומאה ברה"י טמא בודאי וא"כ איך קאמר דבגל ארוך פטור מלעשות פסח שני וע"כ דבר"ה קמיירי וקי"ל דספקו טהור וכל כמה דלא מצאו מת ואיסתפקא לן מלתא בודאי טהור הוי משוינן ליה וא"כ מה בכך דהשתא מצאו מת ואיגלאי מלתא למפרע דמעיקרא נמי מת הוי כטומאת התהום דמיא דאפילו נתברר ליה שנטמא בשעת עשיית פסחו פטור מלעשות פסח שני לכך נלענ"ד דגם רש"י שכתב המפקח הגל מעל אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת לא מיירי שנפל על אדם לפניו והוא מפקחו ממנו דבכה"ג כטומאת התהום דמי רק דרש"י מיירי שראו דרך איזה נקיקים דמות אדם מונח שם ולא ידעו בו אם הוא חי או מת והוא מפקח הגל מעליו וא"כ אין כאן טומאת התהום דאפשר שכבר מונח שם מימים רבים ויש מכירין ויודעין כשנפל הגל על המת הזה ולכך שפיר כ' התוס' דאזלינן בתר שעת מציאתן כיון שאין ידוע לנו אם היה מונח כאן מימים רבים ולא ראוהו חי מבערב אזלינן בתר שעת מציאתן וא"צ למ"ש אא"ז בבכ"ש דבמת קטן מיירי יע"ש אלא התוספות פי' בלא ראוהו חי מבערב וכמ"ש וא"ש הכל:
איברא שעדיין קשה לפי מה דאיתא לעיל דף פ' מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות הרי זה טומאת התהום ופירש"י טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או צרורות נפל עליו כו' וכן משמע בירושלמי פ"ח דנזיר דאפילו מספק לא אמרינן שמא ידע בה אדם דאיתא התם איזה קבר התהום כל שאין אדם זוכרו וחש לומר שמא אחד בסוף העולם בחזקת החי בחיי הוא תפתר כשמצאו קמצוץ עכ"ל ומשמע ליה דהירושלמי קשיא ליה קושיית התוס' דאיך שייך בקבר טומאת התהום ועלה משני שנמצא קמצוץ והיינו משום דאמר התם במשנה ד' המוצא כו' אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו ע"ש ולכך שפיר משכחת לה אף בקבר שיהיה קבר התהום בכה"ג ועכ"פ נראה מזה דבנמצא תחת הגל לא מחזקינן טומאה לומר שמא הכיר בה אדם אלא אזלי' לקולא ואמרינן שמא לא ידע אדם ממנו וא"כ גם בהא דמפקח את הגל מה"ת ניחוש שמא איכא דידעי ביה וצ"ל דכיון דאיכא לברורי ע"י שיפקח הגל אע"ג דהשתא הוי ספיקא וטהור מ"מ אין זה טומאת התהום ועוד י"ל דמיירי שאחד אמר לו שיש כאן אדם תחת הגל וע"י זה בא לפקחו מעליו ולכך חוששין שמא זה האומר היה יודע שמת הוא וגם י"ל דכיון שיכולין להציץ בנקוקי הסלעים לראות ל"ה טומאת התהום כמ"ש רש"י שם ואע"פ שזה לא הכיר דרך הנקוקים אם חי או מת י"ל דאחר שפיר יהיה מכיר ועוד יש ליישב בכמה גווני ואין להאריך:
והנה במ"ש דהא דמפקח הגל בר"ה מיירי וספיקו טהור ולכאורה י"ל דהתם משום חזקת טהרה מטהרינן ספק טומאה בר"ה והכא ליכא חזקה זו כיון דודאי נגע כמש"ל וחזקת חי איתרע בנפילת הגל אמנם באמת ז"א דס"ט בר"ה דמטהרינן אפי' בודאי נגע הוא כמבואר בנגע בח' בלילה ובד"ט ועיין בתוס' ריש נדה ובהכי א"ש מה שמקשין לפי תי' התוס' דף פ"ט דמוטב שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה משיעשו רובם שלא כהוגן דאכתי במפקח את הגל מא"ל וכן הקשה בלח"מ ולפמ"ש א"ש דהכא לאו מה"ט אתינן עלה משום דלא אפשר אלא הטעם משום דס"ט בר"ה ספיקו טהור ושפיר יוצא בפסח זה לגמרי אלא דלפ"ז צ"ע על רש"י שכתב הטעם בגל ארוך משום דלא אפשר. ואפשר לומר לפי מה דאמרינן בע"ז דף ל"ז דאמר ר"י ס"ט בר"ה הלכה ואין מורין כן וכי אתו לקמיה דר' ינאי אמר ליה הא מיא בשקעתא דנהרא זילו טבילו וכ"כ הרמב"ם פט"ו מהלכות אה"ט וא"כ אם היה אפשר להקריב פסח שני ע"ת שפיר היה לו להקריב דהא לכתחלה אין מטהרין בשביל ס"ט בר"ה אלא אפשר מחמת סמיכה ושאר דברים וס' כרת אין כאן כיון דהלכתא גמירי לה דס"ט בר"ה טהור לכך פטור מפסח שני והוא נכון לענ"ד:
אמנם לענ"ד י"ל דשפיר מיירי בגל שהיא ברה"י ואפ"ה קאמר ר"י בגל ארוך דפטור מלעשות פ"ש אע"ג דתיכף שעמד על הגל נטמא משום ס"ט ברה"י מ"מ י"ל דר"י לטעמיה אזיל בירושלמי דס"ל בספק טומאה ברה"י אין מדחין אותו לפסח שני (ומה שנדחק בקרבן העדה לחלק בין ס"ט ברה"י ובין ספק רה"י אין נלענ"ד ועיין בריש נדה ושניהם לא למדוה כו') ואע"ג דהרמב"ם פסק בפ"ז מהלכות ק"פ דספק רה"י ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת נלענ"ד דהרמב"ם סובר דרבנן החמירו לעשות ספק רה"י כודאי כמבואר בדבריו בהלכות ט"מ ובאה"ט ועכ"פ מודה הוא דלענין טומאה ספק רה"י לחומרא מדאורייתא והלכך אם נטמא בס"ט ברה"י ובא לישאל אם יעשה פסח הרי מדאורייתא אין לו לעשות ונדחה לפסח שני משא"כ בהך דמפקח הגל דמיירי שכבר עשו עליו פסח אלא שאנו מסופקים אם יצא י"ח או צריך לעשות פסח שני בזה מורים לו שאין לו לעשות פ"ש כיון דספק דאורייתא הוא אלא דלפ"ז הדרא קו' הלח"מ לדוכתיה דהו"ל לאתויי על מותר הפסח וכמבואר שם ולפמ"ש דבר"ה מיירי א"ש הכל ובמ"א כתבתי על קו' הלח"מ באופן אחר בארוכה ואין כאן מקומו:
דברי זעירא הק' אפרים