בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה כח
שאלה איש אחד שמו מוהר"ר אייזיק מבארלאד היה נוסע מק"ק טיקאטש לק"ק בארלאד עם איש' אחר שהיה שותפו והיו נוסעים שניהם יחד על העגלה אחת א' היה אומן ממלאכתו טובאק והשני אומן במלאכת הקעם ושוב נאבדו שניהם ונתעלמו מן העין ואחר זמן נמצאו שני הרוגים על אותו הדרך עם העגלה והסחורה וכלי אומנות מעשיית הטובאק ומעשיית הקעמין והר"ר אייזיק ניכר להם במלבושיו וגם היה לו סימן בגופו רושם אחד הנקרא האניק פלעק וגם מצאו שם כר אחד שנשלח ע"י הר"ר אייזק ושותפו הנ"ל מק"ק טיקאטש לק"ק בארלאד וניכר הכר לעיני האנשים עכ"ל השאלה וכבוד ב"ד הרב הגדול החריף מוהר"ר משה נ"י פתח פתחה להיתרא וחלה פני לחוות דעי בזה:
תשובה מתחלה אען ואומר שבנ"ד אין לבנות יסוד על היתר דמנין הוי סימן שדבר ברור הוא דמנין לחוד ל"ה סימן מובהק כמבואר ביבמות דף קט"ו האי גברא דאפקיד שומשמי כו' אימר חושבנא בעלמא אתרמי אלמא דמנין ל"ה סימן אמנם התוס' שם כתבו דהא דקאמר בב"מ מנין הוי סימן התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע כו' ובאמת דברי התוספות תמוהים דהתם לענין אבידה סגי ב סימן אמצעי אבל מ"מ אינו נחשב סימן מובהק להתיר אשה או להוציא ממון על ידו כיון דאפשר דחושבנא איתרמי וגבי עובדא דשושמי סימן מובהק בעינן כמבואר בתוספות ובח"מ סימן רנ"ז והלכך לא חשיב מנין סימן וגם בלא"ה לכאורה יש לחלק בפשיטות דהתם בב"מ זה שאבד אומר שהוא שלו אלא דחיישינן לרמאי ומשקר וכיון שאומר המנין אמרינן דמסתמא כיון שמכוון המנין ודאי שלו הוא וקושטא קאמר משא"כ שזה תובע את שלו שהפקיד תחת ידו כשיעור הזה שפיר קאמר שומשמי מאי סימנא אית בהו דדלמא אתרמויי אתרמי שגם הוא הצניע לעצמו כשיעור הזה וצ' דקושיות התוספות דמ"מ ה"נ נימא גבי אבידה נהי דאין זה רמאי דמנין ידע המנין כמה אבד זה מ"מ דלמא אתרמויי אתרמי שגם אחר מרוב דעלמא אבד מנין כזה ועיין בב"מ דף כ"ג ע"ב ד"ה אי דליכא שכתבו וי"ל דהתם נמי לאו משום דחשוד לשקר אלא משום דאמרינן ליה כי היכי דאת אבדת חפץ זה ה"נ אימור אדם אחר אבד חפץ כזה ע"ש שר"ל דהתם כיון שמכוון החפץ מועיל שאינו רמאי ומ"מ חוששין שמא אחר אבד ג"כ חפץ כזה וה"נ דכוותיה וע"ז תירצו דהתם מיירי בענין שאין דרך לעשות במנין זה לכך ל"ח לרובא דעלמא שאין דרכם לצרף מנין כזה אך שעדיין צ"ע מה שהקשיתי דדלמא שאני הך דב"מ דלא בעינן סימן מובהק גמור ולכן נלענ"ד דהתוספות משמע להו דלפום הך טעמא דקאמר דאתרמויי אתרמי אפילו סימן להחזיר אבידה על ידו לא הוי דכהאי לישנא אמרינן בב"מ שם מ"ט אמור רבנן רקתא דנהרא ל"ה סימן כי היכא דלדידך אתרמי כו' א"ד מ"ט אמור רבנן מקום ל"ה סימן דאמרינן כי היכא דלדידך אתרמי כו' אלמא דבכה"ג ל"ה סימן אף לענין מציאה ואף דאנן קי"ל מקום הוי סימן היינו משום דהתם אין רגילות ששני בני אדם אבדו חפץ כזה ובמקום אחד ע"ש בתוספות אבל גבי מנין כיון דחזינן דאמרינן אתרמויי אתרמי אף דאיתמר לגבי הוצאות ממון מכל מקום מה"ט גופא אפילו לגבי מציאה לא מיקרי סימן (ועיין בתוס' ביבמות שם ד"ה ומי חיישינן שמא פינן שכתבו לפרש דברי הש"ס כיוצא בזה ע"ש) ולהכי שפיר קא קשיא להו מהך דב"מ ואהא תירצו דהתם אין דרך להצניע כו' אבל מ"מ אף בכה"ג נמי לאו סימן מובהק הוא אלא דלפ"ז קשיא למה הוצרך הש"ס ביבמות למימר טעמא דאתרמויי אתרמי דמשמע דוקא בכה"ג שדרך להצניע במדה זו תיפוק ליה דבלא"ה נמי מנין ל"ה סימן מובהק ואין מוציאין ממון על ידו ונראה דשפיר הוצרך לומר דהך מנין לאו ס' הוא כלל דאל"כ אע"ג דל"ה סימן מ"מ כיון דקאמר נמי סימנא דבחביתא רמיין אע"ג דקי"ל חיישינן שמא פינן מ"מ הוי סימן אמצעי ושני סימנים אמצעים כ סימן מובהק חשבינן ליה כמ"ש הפוסקים ולכן הוצרכו התוספות לומר ד סימן מנין דהכא אפילו ס' אמצעי ל"ה לפי שדרך להצניע במדה זו אבל באמת אפילו במקום דהוי מנין סימן מ"מ ל"ה סי"מ דאורייתא כלל רק לענין מציאה דסגי בס' אמצעי וכן מבואר בנ"י ביבמות שם שכתב דהא דאמרינן בב"מ דמנין הוי סימן היינו דוקא מציאה כו' וכ"נ מדברי הרא"ש ב"מ דף ע' שכתב וא"ת דהבא פריכא נמי דלמא יהיב סימנא במשקל דקי"ל בא"מ דמשקל הוי סימן וי"ל דוקא מציאה הקילו להחזיר ב סימן כל דהו אבל הכא בעינן סימן מובהק עכ"ל וא"כ כ"ש מדה ומנין שהרי מדה ומנין ממשקל אנו למדים אותם כדאמרינן מדמשקל הוי סימן כו' וא"ל דה"ק מדמשקל הוי סימן מדה ומנין פשיטא דהוי סימן דעדיפי טפי ואפילו סימן מובהק נמי הוי ז"א דפשיטא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ול"ה רק סימן כל דהו ומועיל לענין מציאה לבד איברא שלכאורה יש להביא ראיה ד סימן מדה עדיף מ סימן משקל מהא דאמרינן בב"ב דף קכ"ח היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא כו' ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ורחבו אבל נסכא לא ור"פ אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין מדת משקלותו הרי מבואר ד סימן מדה עדיף לר"ש מ סימן משקל וא"כ הא דקאמר בב"מ אליבא דר"ש מדמשקל הוי סימן כו' ע"כ דבדרך כ"ש קא מייתי לה וא"כ י"ל ד סימן מנין נמי עדיף מ סימן משקל אלא דלפ"ז קשה דהא מהתם מוכח דמוציאין ממון ע"י סימן מדה לר"ש או משקל לר"פ והרי הרא"ש כתב בפשיטות ד סימן משקל ל"ה רק סימן כל דהו וגם סימן מדת ארכו ורחבו נראה דל"ה סימן מובהק כמ"ש התוספות ב"מ דף כ"ז לא מובהק ממש קאמר אלא מובהקין מסימני חבירו כמו זה אומר מדת ארכו כו' וכן מבואר בשיטה מקובצת ב"מ שם בשם הרשב"א והריטב"א:
ולפ"ז קשה דבההיא דב"ב מבואר שמוציאין ממון על יד' סימנים אילו ואף על גב דאתותבו כולהו מברייתא ה"ד בסומא דהברייתא ס"ל סומא פסול לעדות דכתיב והוא עד או ראה כמבואר ברמב"ם הל"ע וברא"ש שם ובעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל בפקח כה"ג שפיר מעיד על ידי סימני אורך ורוחב ומשקל ואפשר לומר דהך דב"מ דיליף מדה ממשקל היינו מדת ארכו ורחבו דגלימא דההיא ל"ה סימן מובהק אליבא דשמואל בב"ב דס"ל גלימא לא משום שהרבה טליתות מדותן שוות והיינו דיליף לה ממשקל דהוי סימן בכלי כסף כו' דמהני כשמכוון מדת משקלותיו אף על פי שגם הם על הרוב הם במשקל אחד וכדמשמע גם כן בב"ב דעדיף טפי סימן אורך ורוחב דגבי גלימא מסימן משקל דגבי נסכא דהא ר"ש סבר נסכא לא רק דר"פ פליג עליה וקאמר דאפילו נסכא ולכך בב"מ דאליבא דר"ש מיירי התם ולדידיה גבי נסכא אין מוציאין ממון בעדות סומא אף דמצי מכווין מדת משקלותיו ומ"מ לענין אבידה תניא דהוי סימן כדתניא כלי כסף וגיסטרן דהיינו שברי חתיכות א"כ מכ"ש דמהני סימן מדה באבידה דמהני לר"ש בב"ב אף להוציא ממון וא"כ מאי דקאמר מדמשקל הוי סימן כו' בתורת קל וחומר אתי עלה והך דב"מ דמוכח מינה דמשקל ל"ה סימן להוציא ממון על ידו אתי כשמואל ור"ש בב"ב דאמרי נסכא לא והתוס' והפוסקים שכתבו דאורך ורוחב לא הוי סימן מובהק פוסקים כשמואל בב"ב דגלימא לא ואע"ג דר"ש ור"פ ס"ל דאפילו גלימא ונסכא ס"ל להתוס' כיון דבנסכא לא קי"ל כר"פ כדמוכח מהא דב"מ דף ע' שאין מוציאין ממון ב סימן משקל ה"ה במדה בגלימא לא קי"ל כר"ש כיון דמשמע בש"ס דלענין אבידה מדמינן מדה למשקל ולכך לענין אפוקי ממונא נמי אף שי"ל דלענין סימן באבידה אתינן עלה בתורת ק"ו אבל מ"מ לענין אפוקי ממונא עדיין י"ל דאף דל"מ משקל מ"מ מהני מדה ס"ל להתוספת שאין לחלק ביניהם אלא כדשמואל קי"ל דגלימא לא והוי סימן רק להחזיר אבידה אבל לא להוציא ממון. שוב ראיתי בנ"י פ"ב דב"מ שכתב וז"ל והרא"ה כתב כו' והכא הכי פשטינן מדמשקל הוי סימן בכלי כסף מודה בגלימא כ"ש דהוי סימן דטפי הוי סימן מובהק מדה בגלימא ממשקל בנסכא וראיה לדבר מדאמרינן בי"נ גבי היה יודע בעדות כו' מ"ש דמ"ד נסכא לא סבר דמדת משקלותיו בנסכא לא חשיב כמדת ארכו ורחבו בגלימא עכ"ל הרי מבואר כדברי ת"ל דבתורת ק"ו אתי עלה ועי' בנ"י פרק איזהו נשך שכתב דמשקל ל"ה סימן כ"א לגבי מציאה דלאו אפוקי ממונא הוא אבל היכא דהוה אפוקי ממונא כו' לא יהבינן אלא בסימן מובהק אבל משקל שהוא סימן כל דהו לא עכ"ל צ"ע שסותר דברי עצמו בב"ב פרק י"נ שכתב וז"ל ולכאורה מהכא נפקא לן מהא דפסלינן משום תחלתו וסופו בכשרות משמע דבהכ"ג שהוא כשר נאמן ומפקינן מיניה הגלימא או החתיכ' של כסף וה"נ מסקי' בא"מ ומתמהי רבוותא דהרי יש לחוש לרמאות לכן נראה דאיירי כגון שהנתבע טוען החזרתי לו אותו כלי שהעדים מעידין עליה הסימנים כו' ע"ש מבואר מדבריו דהכי קי"ל לדינא וא"כ מבואר ד סימן מובהק גמור הוי היכא דליכא למיחש מפני הרמאות ואפילו בסימן משקל כדר"פ וא"ל דהתם דמיירי בנפקד שטוען החזיר לא הוי אפוקי ממונא כולי האי ושפיר מפקינן בעדים שמעידים שיש כלי זה ת"י אף ב סימן כל דהוא שא"כ בהך דב"מ דז"א דלשון הנ"י משמע דדוקא משום חשש רמאות צ"ל דמיירי בכה"ג ועוד דגם הך דב"מ בעדי פקדון מיירי דאל"כ הוי טענינן לקוח ע"ש ולכן צריך לדחוק ולומר דהנ"י לא קאמר אלא דבכה"ג מועיל העדות על ידי סימן ומ"מ לענין סימן משקל בנסכא לא קי"ל כר"פ אלא כשמואל ור"ש דקאמרי נסכא לא וכדמוכח מההוא דא"נ וצ"ע:. והנה מ"ש לעיל דמדה ומשקל מיירי בגוונא שעל הרוב הם שוות ואפ"ה הוי סימן לגבי אבידה ז"א לפמ"ש התוספות דיבמות שהבאתי לעיל שכתבו דהך דב"מ מיירי שאין דרך בני אדם להצניע במדה זו לכך הוי סימן ועי' בחידושי הרמב"ן בבא בתרא דף קכ"ח מ"ש לחלק בין ההיא דהתם להך דב"מ ומוקי לה במדת פירות ולקצר אני צריך ועל כל פנים לדינא דברי התוספות צ"ע וגם כי מ"ש דבב"מ מיירי שאין דרך כו' והיינו שאין דרך לעשות הכל במדה א' דאל"כ ל"ה סימן אף לענין מציאה כדאמרינן התם לענין מחרוזות של דגים דבמנינא דשוים שנהגו הציידים לחרוז כמנין הזה בחרוז א' לא הוי סימן וא"כ כי מוקי ההיא דיבמות שדרך בני אדם להצניע במדה זו היינו שעל הרוב מכוונין מדה זו א"כ פשיטא דכה"ג לא הוי סימן כלל ומאי ס"ד דר"ח למימר דהיינו עובדא דשני ת"ח ורבא נמי ל"ל למימר אימר אתרמי דהך לישנא משמע שאין הרגילות כן אלא דאפשר דאתרמי הכי דבפשיטות הול"ל דלאו סימנא הוא דאורחייהו בהכי וכההיא דמחרוזות במנינא דשוים וכ"כ התוספות בדלוסקמא לא הוי סימן כיון שדרך להניח שטרות בדלוסקמא אלא ודאי דגם הך דיבמות מיירי בענין שדרך בני אדם לעשות זה בכה וזה בכה ואפ"ה קאמר דלאו סימנא הוא כיון דאפשר דמתרמי הכי ועי' בדברי הג"א בב"מ פרק א"נ שכתב וז"ל מיהו בסימן שאינו מובהק כגון שהפקיד ביד חבירו חביות מליאה פירות בפני עדים כו' אימור אתרמויי אתרמי כההיא דהאשה שלום וסיים בה פר"י מהרי"ח הרי שהר"י בעל התוספות כתב דמנין ל"ה סימן מובהק דאתרמויי אתרמי ולא מחלק בין אם דרך להצניע במדה זו או לא ובכתובות דף פ"ה ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירין בסדינא בי' רב מיאשא כו' ועוד הא קיהיב סימנא כתבו התוספות פי' בקו' דציירין בסדינא ושבע הוי ובהאשה שהלכה לא הוי סימן כה"ג עכ"ל ולא ביארו טעם הדבר ונראה שר"ל כמ"ש ביבמות ואפשר לומר דהתם הא דקאמר דציירי בסדינא נמי עכ"פ הוי סימן אמצעי ובצירוף ה סימן דהוו שבע מחשבי תרוויהו סימ' מובהק משא"כ ביבמות הא דקאמר בחביתא רמיין אינו סימ' כלל דהא הדרך להניח בחביות ועוד דאמרינן שפינן כמבואר בש"ש והיינו דודאי בשעת פקדון נתן לתוך חביות ואחר כך פינה בעל הפקדון משם ועירה שלו לתוכה וכיון שאין כאן רק סימ' מנין לחוד לא הוי סימ' לאפוקי ממונא:
שוב ראיתי ביש"ש דמייתי דברי התוספות ומפרש בענין שדרך בני אדם להצניע היינו ד"מ עשר וט"ו וך' וך"ה והוא אומר אחד מהם אמרינן הכי אתרמי ליה והתם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע היינו שאין דרך להיות שוין במספר לא אמרינן אתרמי וכתב ע"ז דהר"ן (ר"ל הנ"י) חילק דדוקא גבי מציאה הוא דהוי מנין סימן וכו' וכן לענין התרת אשה בעינן סימן מובהק דל"ש לומר ביה אתרמי אף דליכא מאן דמכחיש לי' משום חומר דעריות דהא תלמודא משוי להו להדדי והר"ן לשיטתי' כמו שחילק בב"מ לענין משקל אבל התוספות לא ס"ל הך סברא ודבריהם עיקר עכ"ל וכבר כתבתי דגם הרא"ש בב"מ כתב כדברי הנ"י בזה וכן נראה מדברי שאר מפורשים וכן מבואר מדברי ה"ה והכ"מ פרק י"ג מהלכות גזילה ואבידה דמדה ומשקל ומנין לא הוי סימנים מובהקים ממש רק סימנים חשובים קצת ואין להתיר על ידם אשה אלא שה"ה רוצה לומר דהרמב"ם ס"ל סימנים דאורייתא והכ"מ תמה עליו בזה ע"ש וכן מבואר מדעת האחרונים בח"מ סימן רצ"ז וכ"כ בסמ"ג עשין נון שכתב וז"ל ויראה לי דהלכה כרב אשי דמספקא ליה מה שמחזירים אבידה בסימנים שאינם מובהקים אם הוא מן התורה או מדרבנן הלכך בגט שאבד שיש שם איסור לא יחזירוהו כ"א בסימנים מובהקים כגון נקב בצד אות פ' ומשמע שם שמדה ומשקל וכיוצא בהם שמחזירים אבידה על ידיהם הם סימנים שאינם מובהקים עכ"ל וכן מבואר מדברי השי"מ בב"ב בשם רבינו יונה דמנין לא הוי סימן לענין היתר אשה ועיין מ"ש בתשובה שלפני זה שהארכתי בענין זה. ועוד נראה דגם התוספות מודים דבכה"ג שרגילות הרבה לנסוע שנים שנים יחד שלא ללכת בדרך יחידי וכל חד ליהוי צוותא לחברי' אף על גב דלפעמים הולכין ג' וד' ויותר ג"כ מ"מ בשביל שאנו מוצאין שנים אין זה סימן כיון שרגילות הוא ג"כ שיתחברו שנים יחד לצוות' בסימ' והוי כהא דשומשמי כיון דלפעמים מצניעין מספר כזה שוב לא אמרינן מנין סימן דאתרמויי אתרמי כמ"ש היש"ש וה"נ דכוותיה ומ"ש לפירוש הרמב"ם גבי שנים אנשים שהיו מהלכין בקולר כבר פירשו כל הפוסקים ותשו' דדוקא כשידוע מקום היציאה והליכה ועכ"פ מקום ההליכה בעינן שיהיו נודע לנו וכ"כ בשו"ת משאת בנימין סימן ס"ג דהא דסמכינן אמנין דוקא בהעידו העדים שמצאום גם על מקום ההליכה לאיזה דרך שהיו רוצים לילך דהכי משמע מעובדא דכרקום ביתר כו' וכ"כ נמי הר"ר אליהו מזרחי כו' וכ"כ נמי החכם בן לב כו' ע"ש אלא דמשמע לכאורה מדבריו דכל שידוע לנו שבעליה' של הנשים הללו שמו מגמת פניהם בדרך זה וכאן נמצאו הרוגים במנין זה תלינן דאילו הם וכן משמע מדבריו ב סימן מ"ד בסופו וא"כ גם בנ"ד הרי ידוע לנו שבעליה' של הנשים הללו יצאו מק"ק טקאטש ודרכם נכון לפניהם ללכת לבארלאד אבל לענ"ד זה אינו דהא עיקרא דהא מלתא נפקא לן מעובדא דכרקום ביתר והתם מיירי שהעכו"ם מסל"ת שאותן האנשים שהיו מהלכי' בדרך לביתר ומספרם ששים מתו וכן שאר עובדי דהתם ובהא שפיר אמרי' דכיון שידוע לנו שאותן האנשים בעליה' של נשים הללו היו מהלכים לשם ומספר חבורתם כך סמכינ' על זה להתירם אבל אם אין ידוע לנו האנשים ההולכים הנמצאים פה מאין באו לאן היו פניהם מועדים לילך מה בכך שאנו יודעים שבעליה' של הנשים היו נוסעים ממקום פלוני למקום פלוני ועתה נמצאו הרוגים על הדרך ההולך מזה לזה דהא עדיין י"ל שאינם אלו רק אחריני מרובא דעלמא ומי יודע אם היה יציאתם של אילו ההרוגים מטקאטש לבארלאד דלמא מעלמא אתו והיה דעתם ללכת למקומות אחרים ובעליה' של אלו אזלו לעלמא דאטו הדרך הזה שנמצאו ההרוגים הוא דרך כבושה דוקא מטקאעש לבארלאד מאין פנות אל מקומות אחרים או מבלתי אפשר לבא לשם רק היוצאים מעיר טקאטש דאז שפיר הוי סימנא מלתא שאילו הם אבל אם הוא דרך הרבים דמקלעי ליה מעלמא ג"כ בשביל שדרך הזה הוא סלולה גם להולכי מטקאטש לבארלאד אין זה הוראה גמורה שאילו הם דדלמא מרובא דעלמא פרשו ואתו לכאן ובאמת בעובדא דהמ"ב סימן מ"ה מבואר שם בעדות כ' אהרן שהישמעאלים אמרו שאותם היהודים שיצאו מעיר יאס כו' וכן מוכח מעדות כ' עוזר שאמרו שהיהודים לא רצו להמתין עליהם בעיר יאס כו' ואפשר שלזה כיוון בסופו מ"ש ונוסף על זה גם מקום היציאה מעיר יאס כמבואר בעדות מו' עוזר על ששה יהודים שיצאו מעיר יאס ללכת אל ארץ ישמעאל כו' אך צ"ע דבעדות מו' עוזר שהיה דרכם ללכת אל ארץ ישמעאל ע"ש וטפי הו"ל לאתויי מעדות כ' אהרן אלא שיש קצת פקפוק בעדות זה ע"ש ואין להאריך: