אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה כז

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה כז

שאלה כו

שאלה איש אחד מק"ק אוסטרהא מוכר ספרים פנה לסובב עם ספריו ומטלטליו כדרכם לחזור בעיירות הסמוכים ונתעלם מן העין והועד עליו בק"ק הארין גראד העיר הקרובה לק"ק הנ"ל בערך פרסאות. שנטבע סמוך לשם בנהר הארין כאשר באו הדברים ברוב ענין בג"ע שהוגבה בב"ד דק"ק הנ"ל. וה"ה כבוד מחותני החכם המופלג החריף ובקי מוהר"ר חיים כ"ץ נ"י מק"ק אוסטרהא פתח בהצלה תחלה וקא מהפך בהיתרא דהך אתתא והדר שדרה לקמאי וביקש ממני לחוות דעתי בזה. תשובה ראיתי דברי מחותני החכם הנ"ל והם טובים ונכוחים שיש כמה צדדים להתיר אשר הם כדאי לסמוך עליהם בפרט במקום עיגון ושעת הדחק והנה לפי מעט הפנאי לא נפניתי להאריך לעמוד על כל שיטה ושיטה רק אבאר בקצרה דבר הצריך לענינינו ומתחלה נדון בדבר סימן אורך ורוחב של הכיס של פשתן שאמרה האשה לכאורה יפה דן החכם הנ"ל דמדברי התוס' ב"מ והרא"ש שם מבואר דאינו סימן מובהק וכ"מ בש"ע אה"ע סימן קצ"ג והשיג על המ"ב סימן ס"ג שכתב דסימן אורך ורוחב הוי סימן מובהק והביא ראיה מהש"ס דב"מ ובאמת ז"א לפי מ"ש ברא"ש שם והאריך בזה:

והנה מדברי הרי"ף והרמב"ם נראה דהוי סימן מובהק וכמ"ש גם כן החכם הנ"ל ולענ"ד הוא מבואר בתלמוד ערוך בב"מ דף קכ"ח היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא כו' אבל גלימ' לא ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוון מדת ארכו ורחבו הרי מבואר דסומא יכול להעיד ע"י שאומר סימן מדת ארכו ורחבו ומוציאין הטלית ע"י עדות זה מיד מי שהוא מוחזק בה ואפי' שמואל דאמר התם אבל גלימא לא פירש הרשב"ם שם דאמידה לא סמכינן דהרבה טליתות מדותן שוות א"כ בגט שאינה בא במדה להיות מדה אחת לכל היריעות שפיר הוי סימן מובהק כיון דאי לאו שדרכם לבא במדה הוי סמכינן עליה להוציא ממון וזה דוקא בסימן מובהק כמ"ש האשר"י בב"מ דף ע' לענין סימן משקל דדוקא במציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו אבל להוציא ממון בעינן סימן מובהק ועי' בש"ך סימן רצ"ז והלכך שפיר ס"ל להרי"ף והרמב"ם דמהני סימן מדת אורך הגט אי לאו מטעם המבואר שם ובארכו שלחוט מהני דהוי סימן מובהק:

וא"ל דהא להנך אמוראי התם בב"ב איתותבו מברייתא דבר פשוט הוא דדוקא לענין הא דמכשרי עדות הסומ' איתותבו מברייתא דהברייתא ס"ל דסומ' פסול לעדות מקר' דוהוא עד או ראה כמבואר ברמב"ם ה"ל עדות ובהרא"ש ב"ב שם אבל בפקח כה"ג שפיר יכול להעיד על ידי סימני אורך ורוחב:

ומצאתי בנ"י ב"ב שם שכתב וז"ל ומיהו נפקא לן מהא דפסלינן משום תחלתו וסופו בכשרות משמע דבכה"ג שהוא כשר נאמן ומפקינן מיניה הגלימ' או החתיכ' של כסף וה"נ מסקינן באלו מציאות ומתמהו רבוותא דהרי יש לחוש לרמאות וכו' לכך נראה דמיירי כגון שהנתבע טוען החזרתי לו אותו כלי שהעדים מעידים אלו הסימנים כו' ע"ש ונראה מבואר דהכי קי"ל לדינא וא"כ מבואר דס"מ גמור הוי היכי דל"ש לחוש מפני הרמאות ואפילו בסימן משקל כדר"פ ומכ"ש בסימן מדה דגבי גלימ' ומכ"ש הסימן מדה בדבר שאין הדרך לעשות במדה אחת אך מ"מ מה דמשמע דגם משקל בנסכ' הוי סימן גמור להוציא על ידו לכאורה סותר דברי עצמו בב"מ פרק א"נ גבי הא דבדקינן גברא דאית לי' דהבא פריכ' כו' וז"ל וא"ת כיון דמשקל הוי סימן אמאי לא מפקדי י"ל דלא אמרי' הכי אלא גבי מציאה דלאו אפוקי ממונא הוא אבל היכא דהוי אפוקי ממונא כו' לא יהבינן אלא בסימן מובהק אבל משקל שהוא סימן כל דהו לא עכ"ל וכ"כ לעיל בשם הרא"ש ואף שכתב הנ"י דבב"ב מיירי לענין טענת החזרתי בפקדון מ"מ נראה מדבריו דאי לאו משום חשש רמאות הי' מועיל סימן משקל להוציא על ידו ועוד דגם ההיא דא"נ מיירי ע"י עדי פקדון דאל"כ אף בסימן מובהק אין מוציאין דאכתי הוי טענינן לקוח כמבואר שם ואפ"ה סימן משקל בנסכא לא מהני ונ"ל דהנ"י לא קאמר אלא דבכה"ג מועיל העדות על ידי הסימנים אבל מ"מ לענין סימן משקל בנסכא לא קי"ל כר"פ אלא כשמואל ור"ש דאמרי נסכא לא וכדמוכח מההיא דא"נ:

ועכ"פ לענין סימן מדת אורך ורוחב מבואר מהך דב"ב דהוי סימן מובהק אלא שיש לדקדק לפי זה מהא דאמרינן בב"מ דף ך"ג מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן משמע לכאורה דלא פשיט ליה כולי האי שיועיל סימן מדה אלא דילפינן לה ממשקל וכיון דמשקל גופה לא הוי סימן מובהק להוציא ממון כמש"ל מדברי הנ"י והרא"ש מדה נמי לא הוי סימן להוציא על ידו ולפי"ז צריך ישוב הא דב"ב דמשמע שמוציאין ע"י סימן מדה או משקל גם צריך ליישב דבב"מ משמע דסימן משקל פשיטא ליה טפי ממדה ובב"ב משמע להיפך דהא מ"ד אפילו גלימא ס"ל דנסכא לא ואפשר לומר דהך דב"מ דיליף מדה ממשקל היינו מדת ארכו ורחבו דגלימא דההיא לא הוי סימן מובהק אליבא דשמואל בב"ב דס"ל גלימא לא משום שהרבה טליתות מדתן שוה והיינו דיליף לה ממשקל דהוי סימן בכלי כסף כו' דמהני כשמכוון משקלותיו אע"פ שביקש יותר לכוון המשקל ואפשר שעל הרוב גם כן עושין חתיכות נמצא במשקל אחד ובב"מ איירי התם אליבא דר"ש כדקאמר התם בעו מיני' מרב ששת כו' ואיהו ס"ל בב"ב דגבי נסכא אין מוציאין בעדות הסומא וכיון דגבי אבידה תניא דהוי סימן כדאיתא התם כלי כסף וגסטרין דהיינו שברי חתיכות א"כ כ"ש דמהני סימן מדה באבידה דמהני לדידי' אפילו להוציא כדקאמר בב"ב אפילו גלימא ולפ"ז מתפרש מאי דקאמר ומדמשקל הוי סימן מדה נמי הוי סימן בתורת קו"ח אתי עלה והך דב"מ דמוכח מיניה דמשקל ל"ה סימן להוציא ע"י אתיא כשמואל ור"ש דס"ל בב"ב בנסכא לא:

שוב מצאתי בנ"י פרק אלו מציאות שכתב וז"ל והרא"ה כתב וכו' והכא הכי פשטינן מדמשקל בכלי כסף הוי סימן מדה בגלימא כ"ש דהוי סימן דטפי הוי סימן מובהק מדה בגלימא ממשקל בנסכא וראיה לדבר מדאמרינן בי"נ גבי היה יודע בעדות כו' משמע דמ"ד נסכא לא סבר דמדת משקלותיו בנסכא לא חשיב כמדת ארכו ורחבו בגלימא עכ"ל הרי מבואר כדברי דבתורת ק"ו אתי עלה ומ"מ דוקא גלימא איצטריכא ליה משום דבכה"ג י"ל שאינו ס"מ כ"כ וכדשמואל דסבר גלימא לא משום דס"ל שהרבה טליתות מדותן שוה ולמאי דס"ל לר"ש אפילו בגלימא הוי ס"מ גמור כיון שהוא מועיל להוציא על ידו בעדות הסומא וא"כ מכ"ש בגט שאין המדה שוה גם שמואל מודה דמהני ולפ"ז אזדא ליה ראיית החכם הנ"ל שהשיג על המ"ב מדברי התוס' בב"מ דף ך"ז שכתבו ד סימן אורך ורוחב לאו סימן מובהק הוי משום דקיימו אהא דזה אומר מדת ארכו כו' דמיירי בגלימא וכמו שהוכיחו התוס' מדאמרינן ינתן למדת משקלותיו והיינו משום שאין דרך לשקול טלית והלכך שפיר ס"ל בהא דלא מיקרי סימ' מובהקים גמורים וכדשמואל דאמר גלימא לא וס"ל להתוס' כיון דלא קי"ל כר"ע לענין סימן משקל להחזיקו בסי"מ כדמוכח מההיא דאם כן ה"נ לא קי"ל כר"ש לענין מדה בגלימא כיון דמשמע בש"ס לענין אבידה מדמי להו להדדי ואף שי"ל כדכתיבנא דהתם בתורת ק"ו אתי עלה ולענין להוציא ממון עדיף מדה ממשקל ס"ל להתוס' דאין לחלק ביניהם אלא כדשמואל קי"ל דגלימא לא והלכך לא הוי סימן אורך ורוחב סימן מובהק גמור רק להחזיר אבידה ולא להוציא ממון:

ולפ"ז גם התוס' אזלי ומודו היכא דלא שייך הך סברא דהרבה עושין מדות שוות שפיר הוי אורך ורוחב סימן מובהק ושפיר כתב הרב מ"ב בנידון דידי' באורך הצלקת דהוי סי"מ וממנו נקח לנ"ד שאין קצה לאורך הכיס ורחבו וכל שהוא מכוון הוי סימן מובהק גמור:

שוב בא לידי ספר שיטה מקובצת על ב"ב וראיתי שם בדף קכ"ח כתב בשם עליות רבינו יונה ז"ל וז"ל שלח לי' ר' אבא כו' מ"מ שמעינן מדרב ששת ור"פ לענין עדים כשרים שאם תבע לחבירו כו' מוציאין אותו מהתובע בעדות סימנים ואע"פ שאין מכירין בט"ע ולא אמרינן דלמא אחרני כו' כיון דסימן מובהק דאורייתא אין הנתבע נאמן בכך אע"ג דאיכא מיגו כו' ובפרק א"מ נמי מוכח דאי סימנים דאורייתא מעידין על סימנים שבגוף אדם להתיר את אשתו ולא אמרינן דאתרמויי אתרמי ומדמי לה התם בגמר' לשאר סימני כלים ודוקא סי"מ אבל ב סימן שאינו מובהק לא דקי"ל כרב אשי דמספקא לי' אי סימנים דאורייתא או דרבנן הלכך אי סימנים דרבנן לענין מציאה הוא דתיקון כדאמרי בב"מ מ"ט אמור רבנן מהדרינן אבידתא כו' אבל לאפוקי ממון מחבירו ודאי לא מפקינן אלא ב סימן מובהק ושמואל ור"ש ור"פ בהא פליגי דשמואל סבר מדת ארכו ורחבו לא הוי סימן מובהק ור"ש סבר סי"מ הוי דלא מתרמי שיהא גלימא של זה מכוון באורך ורוחב גלימא של זה ואע"ג דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק דהא אמרינן בא"מ מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן אלמא דלא עדיף מדה ממשקל ובמשקל ס"ל לר"ש דל"ה סימן מובהק מדקאמר אבל נסכא לא התם במדת תבואה ופירות דאיתרמויי איתרמי אבל ודאי לא מתרמי שתהא גלימא של ראובן באורך ורוחב כגלימא של שמעון ור"פ דאמר אפילו נסכא אפשר דס"ל סימן דאורייתא פירש אפילו סימן שאינו מובהק וכדמוכח' ההיא דרב אשי והא דקאמר ר"ש נסכא לא לאו משום דס"ל משקל ל"ה סימן דהא אמרינן בב"מ א"ל ר"ש תניתוה כו' אלא ס"ל לר"ש משקל ל"ה סימן מובהק וסימנים לאו דאורייתא כן נראין הדברים ויש ראיה למ"ש דמדה ומנין ל"ה סימן מובהק מהא דיבמות ההוא גברא דאפקי' שומשמי כו' והלכתא חיישי' אלמ' מדה זמנין לא הוי סימן מובהק וה"ה למשקל דהא מדמינן להו בב"מ כו' עכ"ל הנה העתקתי מקצת הלשון לפי שאין הספר מצוי ביד כל אדם והנך רואה כי בכלל דבריו דברי ומ"ש לבסוף דמדה זמנין ל"ה סי"מ מבואר שר"ל בכה"ג דמדת תבואה ופירות אבל לא במדת גלימא ומבואר בדבריו דבכה"ג הוי סימן מובהק להתיר אשה על ידי סימן כזה ועתה נבא לבאר במה שנראה מדברי הרא"ש דאורך ורוחב לאו סימן מובהק הוא ואפ"ה בגט מחזירין לאשה מטעם דהאשה שאמרה גרשתני נאמנת כו' ע"ש הנה מדברי הרא"ש מבואר שלא היה בגרסתו ככתוב בספרים שלפנינו אי לימא במדת ארכו ורחבו דלמא בהדי דנקיט לי' חזיתי' דלפום הך גרס' מבואר בש"ס להדיא דמדת אורך ורוחב לא מהני בגט ודלא כהרא"ש וצ"ע על הב"י סימן קנ"ג שהעתיק דברי הש"ס הגרס' שלפנינו ועל זה העתיק דברי הרא"ש והטור דהא ודאי הרא"ש והטור לא גרסי הכי ולפי גרסא שלפנינו מבואר דאי לאו הך חששא דבהדי דנקיט ליה חזיתי' שפיר הוי מהני הך סימנא דאורך ורוחב הגט כמו דמהני מדת אורך החוט וטעמא דמלתא דגבי מדת אורך החוט ל"ח דילמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה כמבואר בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ותלמידי הרי"ף דמחלקין בין סימן ארכו ורחבו של גט דשם מיד שתראה אותו ביד הבעל תוכל לשער מדתו כשהוא קורא בעודו פשוט בידו משא"כ גבי חוט שנכפף לא תוכל לשער מדתו ע"ש וא"ל דאף לפי גירסא זו הוי אורך ורוחב סימן שאינו מובהק ומ"מ אי לאו חששא דבהדי דנקיט כו' הוי מהני כיון שאומרת גרשתני וכדברי הרא"ש דז"א דא"כ מאי פריך דלמא בהדי דנקיט לה כו' דהא בשביל האי חששא אינו יוצא עכ"פ מידי סימן אמצעי כדמוכח ממדת רחבו של טלית דהוי סימן וכמ"ש ה"ה ז"ל אע"ג דאיכא למימר שעורי משער לה כד מכסי בה מרא וקאי ומסתברא דהנך חששות דמי להדדי דתרווייהו משום חשש רמאות נינהו וכמו במדת רחבו איכא למיחש דלמא שעורי משער כו' כמו כן בגט נמי חוששין דלמא שעורי משערא בהדי דנקיט ליה וכיון ד סימן רוחב הטלית לא נפיק מידי סימן אמצעי בשביל חששא זו ה"נ סימן אורך ורוחב הגט נמי עכ"פ הוי סימן אמצעי ומסייע למה שהאשה אומרת גרשתני אלא ע"כ לומר לפי גירס' זו דמה שהיא אומרת גרשתני לא מהני דמעיזה לפי שהגט מסייע לה ובשביל סימן אורך ורוחב אין להחזיר דעכ"פ ע"י חששא דבהדי דנקיט חזיתיה הוי סימן שאינו מובהק ולפ"ז כי אמרינן דאורך החוט מהני ע"כ כיון דל"ש בהדי דנקיט כו' הוי סימן מובהק ולכך ינתן לה ולא כהרא"ש דסובר דאינו סי"מ אלא שמועיל מטעם סיוע לאמירתה גרשתני דא"כ אכתי גם במדת אורך ורוחב הגט נמי נימא דבשביל חששא דבהדי דנקיט אינו יוצא מידי סיוע דאכתי סימן אמצעי הוה כמו מדת רוחב בגלימא כדכתיבנא דאי תימא כיון ד סימן אורך ורוחב אינו מובהק וגם איכא חשש דבהדי דנקיט אפילו סיוע ל"ה א"כ למה מחזירין באבידה על ידי סימן רוחב לבד דהא איכא תרתי לריעותא ש סימן רוחב אינו מובהק בפ"ע וגם איכא למיחש דשעורי משער לה ונימא דלא מהני אלא ע"כ דלא איכפת לן בהכי ומדברי הרא"ש נראה דכל דהוי סימן להחזיר אבידה אע"ג דל"ה מובהק שפיר מסייע לאמירתה גרשתני אלא ע"כ לומר לפום הך גירסא דמבואר דל"מ מדת אורך ורוחב היינו משום דע"י חששא זו דבהדי דנקי' יוצא מידי סימן מובהק ושוב אין מועיל להתיר ואף על פי שאומרת גרשתני מ"מ מעיזה ע"י סיוע הגט ואדרבה אמרינן כיון שנודע לה סימן אורך ורוחב ע"י דחזיה ליה בהדי דנקי' לכך העיזה פני' ותאמר לו גרשתני וכיון דאורך החוט מהני ע"כ דאורך הוי סימן מובהק לעצמו:

ונראה ברור שהרי"ף והרמב"ם הוי גרסי בש"ס כגרסא שלפנינו דאורך ורוחב לא מהני משום דלמא בהדי דנקיט כו' ולכך כתב דוקא כשאומרת נקב יש כו' והרא"ש לא היה זה בגרסתו ולכך הבין בדברי הרי"ף דהרי"ף טעמא דנפשי' קאמר דבעינן סימן דנקב יש דאל"כ בלא"ה אין מחזירין דלמא כתב גט זה לשם אשה אחרת ועל זה כתב דלזה מהני גם סימן שאינו מובהק כ"כ כיון שאומרת גרשתני ובאמת נראין הדברים כמ"ש שהיו גורסין כגרסת הש"ס שלפנינו ד סימן ארכו ורחבו ל"מ משום דלמא בהדי דנקיט חזיתיה לפ"ז דברי המ"ב נכונים לפי גירסא זו דדוקא התם שהבעל אומר שמידו נפל ושייך הך חששא דבהדי דנקיט חזיתיה משא"כ לענין להסתפק בגט אחר שפיר מועיל סימן אורך ורוחב ובהכי נמי אזדא לי' מה שתמה החכם הנ"ל על המ"ב שלא שם לבו לדברי התוס' בבבא מציעא שם שכתבו לא מובהקין ממש קאמר אלא מובהקין מסימני חבירו כמו זה אומר מדת ארכו כו' וכבר כתיבנא מזה לעיל אך לפום מה דכתיבנא א"ש בפשיטות דהתם גבי אבידה מיירי דשייך חשש רמאות דלמא שעורי משערא לה כדמכסי מרא וקאי ואפילו במדת ארכו דלא משתער ליה כ"כ מ"מ נפיק מכלל סימן מובהק גמור דזמנין גם מדת ארכו משתער לי' שפיר כשנותן עינו ולבו עלי' ומה"ט נמי עדיף טפי מדת משקלותיו ממדת ארכו ורחבו משום דמשקל הטלית א"א לשער בשום אופן משא"כ מדת ארכו מצי משער לי' גם כן אלא דעדיף ממדת רחבו וכ"כ בשיטה מקובצת בשם מוהר"ר יהונתן ז"ל ע"ש אלא דמ"מ בין מדת ארכו ובין מדת רחבו מהני באבידה דמחזירין על ידי סימן אמצעי ו סימן ארכו חשיב טפי אבל היכא דל"ש חשש רמאות כגון בגט לענין חשש דמאחר נפל או בעגונה שפיר הוה סימן אורך ורוחב סימן מובהק לעצמו וכן מבואר לענ"ד מדברי הרשב"א והריטב"א הביא דבריהם בשיטה מקובצת שכתבו ג"כ כדברי התוס' דהאי סימן לאו מובהק ממש אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו וכו'. ושוב כתב בשם הרשב"א דהאי דאמרי' הוא אמר סימני הגט כו' ואוקימנא נמי בדאמר נקב יש בצד כו' למ"ד סימן דרבנן קאמר דאי למ"ד דאורייתא אפילו בנקב דעלמא נמי סגי כו' וכ"כ שם בשם הריטב"א שכתב אהא דאמרי' כגון שאמרה נקב יש כו' וא"ת כיון דסימנים דאורייתא בסימני בינוני סגי לה וי"ל דאה"נ אלא דנקט לרווחא דמלתא כו' א"נ דמשום דקאמר את"ל סימנים דאורייתא וכיון דלא איפשטא שפיר נקיט נקב יש כו' דמהני אף אי סימנים דרבנן הרי מבואר דלא ס"ל כסברת הרא"ש דלדידיה אף אי סימנים דרבנן עכ"פ מועילין לסייע לאמירתה גרשתני ומדברי הרשב"א והריטב"א מבואר דאי סימן דרבנן סימן מובהק ממש בעינן ואפ"ה מהני ארכו של חוט וע"כ דמחשב סימן מובהק וא"כ מ"ש הרשב"א והריטב"א אזה אומר מדת ארכו דלאו מובהק ממש כו' היינו כמ"ש דהא איכא למימר שעורי משער כו' משא"כ באורך מדת החוט דל"ל הכי ואם כן גם התוס' כוונתם כמ"ש להרשב"א והריטב"א ז"ל ועי' בדברי הרשב"א בגיטין דף כ"ז שכתב וז"ל ועוד דאמרינן בב"מ הוא אומר בתפיסה כו' דמידע ידעי כו' משמע הא לא ידעה תפיסה הוי סימן ומגרשה ביה כו' אלא שראיתי בתוספות לקושיא זו כו' ע"ש דמבואר מזה דלא ס"ל כסברת הרא"ש דאם לא כן מכח דהיא מתגרשת בו לק"מ די"ל שהוא מטעם דאומרת גרשתני ואי הוה אמרי' דלא ידעה שפיר מסייע סימן דתפיסה לאמירתה ולא הו"ל לאקשויי רק מהא דמהדרינן ליה אף לגרש בו ולכאורה יש להביא ראיה גם מדברי התוס' בגיטין דף כ"ח שכתבו וז"ל ומה שאומר בדלוסקמ' לא הוי סימן כו' ואפילו הוי סימן מובהק להחזיר הגט לא הוה והא דאמר בא"מ הוא אומר בתפיסה כו' אפילו את"ל דינתן לו לגרש בו קאמר לאו משום דחשיב סימן דהתם מיירי בשלא הוחזק יב"ש אחר כו' ולכאורה קשה לפי מה שרצו לפרש בקושייתם דמיירי התם בהוחזק ויש לחוש לאחר א"כ גם במדת רוחב ואורך או מדת החוט נמי הוי לן למיחש דלמא מאחר נפל אלא ע"כ דלענין אחר שפיר הוי סימן מובהק רק באבידה דאיכא למימר שעורי משער וה"ה גבי גט היכא דשייך בהדי דנקיט אך יש לדחות די"ל התוס' אזלי בשי' הרא"ש דמדת אורך אע"ג דל"ה מובהק מסייע לאמירתה גרשתני ובחפיסה כיון דמידע ידעה כו' אין כאן סיוע כלל ואמטו להכי שפיר קשיא להו אם נפרש ינתן לו לגרש בו דהא איכא למיחש דלמא מאחר נפל ולהכי הוצרכו לומר שלא הוחזק כו' והרא"ש באמת סובר לפרש דינתן לו לגרש בו קאמר אלא לאפוקי שלא ינתן לה ע"ש ואפשר שלכך כתבו התוס' לדייק מהך דינתן לו לגרש ולא דייק מדאמרי' טעמא משום דמידע ידעה מכלל דאי לא ידעה ינתן לה כדדייקו הרא"ש והרשב"א משום דבהא איכא לדחויי כסברת הרא"ש ולכך כתבו לדייק מהא דינתן לו לגרש בו:

אך מדברי הרשב"א והריטב"א מבואר כמ"ש דלא ס"ל כסברת הרא"ש וכן מבואר בשיטה מקובצת שם בשם תלמידי הר"פ שכתב בשם מורו הר"פ דהך דנקב יש כו' בדוקא איתמר למ"ד סימנים דרבנן ומדת ארכו של חוט מהני שפיר אף למ"ד סימן דרבנן ומדת ארכו של גט לא מהני אי נימא סימנים דרבנן משום שהגט קשה ואפשר דבהדי דנקט הבעל חזיתיה האשה ושערה מדת ארכו אבל החוט אינו קשה ומצי כאיף ליה וא"א לשעורי כו' ע"ש ומבואר מדבריו דמה"ט אתי עלה דאי סימנים דרבנן חיישינן דלמא בהדי דנקיט כו' ומדברי הר"ן שהביא בשי"מ שם מבואר להדיא דסימן אורך הוי סימן מובהק שכתב וז"ל ולענין פסק הלכה בסימן דאורייתא או דרבנן דעת הרי"ף דמספקא מלתא ולחומרא כו' הלכך לא סמכינן באיסורא אלא בסימן מובהק ומ"מ נ"ל לפי דרך זה דמדת ארכו סימן מובהק הוא דהא אמרינן היא אומרת סימני החוט ינתן לה ואמרינן דאמרה מדת ארכו אלמא אע"ג דבעינן הכא סימן מובהק וכדאמרינן נקב יש בצד כו' מדת ארכו סימן הוי עכ"ל הרי ששפתיו ברור מללו כדברי המ"ב בזה וכן נראה ג"כ מדברי הנ"י בב"מ שכתב ומיהו דוקא בסימנים מובהקים כגון נקב יש כו' או מדת ארכו של חוט כדאיתא בהדיא בגמרא עכ"ל:

העולה מזה דכפי גרסת הש"ס שלפנינו ונראה שזה היה נוסחת הרי"ף והרמב"ם משמע דאורך הוי סימן מובהק וכ"ה דעת הרשב"א והריטב"א והר"פ ותלמידו ז"ל וכן מבואר להדיא דעת הר"ן וכ"ה דעת הנ"י וכדכתיבנא ומ"מ בגט ל"מ סימן אורך בגט גופיה דלמא בהדי דנקט כו' ותימא על הש"ע אה"ע סימן הנ"ל שכתב להדיא דמהני סימן אורך וכפי דעת הרא"ש וגרסתנו הוא להיפך מהגירסא שלפניו והעתיקה הב"י גופי שם אכן אין כן דעת הרי"ף ודעימיה והב"י שנמשך בזה אחר דברי הרא"ש נראה שהיה סובר דהרי"ף אינו מחולק בזה עם הרא"ש והרא"ש לפרוש דברי הרי"ף אתי דלאו דוקא נקב כו' דה"ה אפילו שאינו מובהק כ"כ כל שמחזירין אבידה ע"י מהני בזה ולכך הביא דעת הרא"ש בסתם ונפלאתי איך כ"כ בפשיטות נגד דש"ס שהביא הוא ז"ל בעצמו דמבואר דסימן אורך ורוחב לא מהני כלל:

וגם נראה שהב"י והאחרונים שנמשכו אחריו לא היה לפניהם דברי הפוסקים הנ"ל שהבאתי דאי הוי חזי להו לא היה סותם כדברי הרא"ש בפשיטות ועכ"פ לא הוה שתק מינייהו וכבר כתבתי ראיה ברורה מש"ס דב"ב דאדרבא סימן אורך הוה סימן מובהק אלא דמ"מ בגט גופיה לא מהני משום דלמא בהדי דנקיט כו' אבל בחוט הוי טעמא משום דהוי סימן מובהק דוקא אבל בסימנא בעלמא לא מהני אף שהאשה אומרת גרשתני ומה שהביא הרא"ש ראיה מהא דהיא אומרת בחפיסה דאי לאו משום דידעה כו' היתה מתגרשת אע"ג דלא הוי סימן מובהק שדרך להניח כו' אפילו סימן כל דהוא לא הוי כיון שדרך להניח חפיצים בכלים וא"כ אף בלא טעמא דמידע ידעה נמי לא מהני וא"ל דהרא"ש ס"ל דמ"מ סימן שאינו מובהק הוי וכדמשמע בתוספות דגיטין דף ך"ח שמתחלה כתבו בלשון מסופק ואפילו הוי סימן סימן מובהק ל"ה כו' והלכך שפיר מסייע לאמירתה דגרשתני אך באמת ז"א כמבואר בדברי הרא"ש גופיה ס"פ שנים אוחזין דמפרש דמצא בחפיסה כו' ונתן סימן בכלי כו' ולכך קשיא ליה דניחוש לשאלה וכקו' התוספות שם וכן בשו"ת הרא"ש כלל ק"ה מבואר ג"כ דמפרש שנותן סימן בחפיסה ע"ש ומזה מבואר דס"ל דמה שאומר שנמצא בחפיסה ל"ה סימן כלל אפילו לענין חזרת אבידה ובכה"ג נראה דאף סיועא לא מסייע בהדי אמירתה דגרשתני והוי כאומרת סימן דארוך וגוץ דל"מ כלל אף לצרף לאמירתה והאמת שצריך להבין לפי משמעות התוספות בגיטין וקצת מפרשים שם נראה מדבריהם דגם חפיסה ל"ה סימן משום דדרך להניח שטרות בחפיסה איך יתפרש הא דהיא אומרת בחפיסה דמשמע דאי לאו טעמא דמידע ידעה הוי נותנין לה דכיון דחפיסה לאו סימן הוא אפילו באבידה מכ"ש בגט ועוד דלפי דברי התוספות דינתן לו היינו שמחזירין לבעל קשה טפי דנהי דאם רוצה לחזור ולגרש בו שפיר דמי אבל אם אומר עכשיו שאינו רוצה לגרש למה נמסור לו הגט כיון דחפיסה ל"ה סימן כלל א"כ הוי כגט שאין בו סימן ואין הבעל מודה לא יחזור לא לזה ולא לזה וטעמא כמ"ש רש"י בגיטין דף כ"ז ע"ש:

והנה לפמ"ש בעה"ת הביאו ב"י בח"מ סימן ס"ה וז"ל ונראה כפירש"י שצריך שיתן סימן בכלי ולא די לו שיאמר בחפיסה או בדלוסקמא דהא קי"ל היא אומרת בחפיסה כו' מ"ט דמידע ידעה כו' דלוסקמא נמי דרך בני אדם כו' ע"ש. נראה מדבריו דאין חילוק בין אשה לאינש דעלמא ומאי דקאמר מידע הוא לאו דוקא ור"ל שחפיסה לאו סימן הוא שכן דרך להניח שם וגם האשה יודעת מזה וא"ש מ"ש דל"ל הך דמידע ידעה דז"א דמה"ט גופא הוא דאמרינן דחפיסה ל"ה סימן ולפ"ז פשיטא שאין הכרח לסברת הרא"ש דטעמא משום דמסייע לאמירתה גרשתני דאל"כ האיך נקט טעמא דמידע ידעה כו' דאי לאו האי סברא הוי אמרינן דחפיסה סימן מובהק הוא ושפיר ינתן לאשה ולכך אמרינן מידע ידעה כו' ור"ל שדרך להניח חפיצים בכלים ולכך לא הוי סימן כלל ומ"ש על דברי התוספות דגיטין דמבואר דס"ל דינתן לו היינו לו ממש מחזירין אע"ג דחפיסה לאו סימן הוא י"ל דהתוספות שם כתבו כן למאי דכתבו התם די"ל דהוי סימן אבל לא סימן מובהק להחזיר הגט ע"ש וכ"כ התוספות ב"מ דף ך' ד"ה מצא בחפיסה תימא בשלמא חפיסה הוי סימן כדאמר פ"ב הוא אומר בחפיסה כו' דמידע ידעה כו' משמע דלאינש דעלמא הוי סימן וזה מבואר דלא כדעת בעה"ת דלעיל ומדברי הרא"ש פרק א"מ שכתב אע"ג דלא הוי סימן מובהק שדרך להניח חפיצים בכלים אין ר"ל שדרכו בכך ורגיל טובא דבכה"ג ודאי לא הוי סימן כלל וכמ"ש וכ"כ בטור וש"ע סימן ס"ה אלא נראה דס"ל ג"כ כדברי התוס' ד סימן הוי אלא דל"ה סימן מובהק שעכ"פ יש רגילות להניח לפעמים אלא שמדבריו ס"פ שנים אוחזין ומדבריו בתשובה הנ"ל נראה דגם חפיסה ל"ה סימן כלל אף לגבי אינש דעלמא ודוקא כשנותן סימן בחפיסה וכדעת בעה"ת וא"כ דבריו סותרים זא"ז ופשיטא דלא מסתבר לומר דחפיסה אע"ג דל"ה סימן לגבי אבידה מ"מ שפיר מסייע לאמירתה גרשתני ועדיף מ סימן ארוך וגוץ דלא מהני כלל דמה"ת לחלק ביניהם וגם מסתברא דכל דל"ה סימן באבידה ל"מ לסייע אדרבא מגרע גרע דעי"ז מעיזה טפי כמש"ל וצ"ע ודרך אגב ראיתי שצ"ע על מ"ש בעה"ת בשם רש"י שצריך שיתן סימן בכלי כו' רש"י שלפנינו לא משמע כך וכ"כ הש"ך בפשיטות בשם רש"י וכוונת רש"י שכך וכך ר"ל כלי של חפיסה או דלוסקמא ובעה"ת נראה דמפרש כלי שסימנו כך וצ"ע:

והנה בהא דאמרינן בב"מ הוא אומר סימני החוט כו' אילימא בחיוורא וסומקא ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה כו' לכאורה צ"ע דל"ל כולי האי ת"ל דסומקא וחוורא לאו סימנא הוא כלל כדאמרינן לעיל כליו בחיוורי וסומקי דל"מ אף אי סימנים דאורייתא וגבי עגונה דל"ש הך מלתא דמדנקיט חזיתיה ולפי מה שכתבתי לעיל מחמת הך סברא דמדנקיט חזיתיה לא נפיק מכלל סימן עכ"פ דדמי ל סימן רחבו גבי טלית דאמרינן שעורי משער כו' ואפ"ה חשיב סימן גבי אבידה וא"כ טפי הול"ל דלא מחשב סימן כלל כמו שאר כלים ואפשר דר"ל דאפילו תימא דהכא כיון דלא הו"ל למידע שיש חוט קשור בו והא חזינן שיודעת שחוט קשור בה וגם יודעת הצבע והוי שפיר סימן ליתן לה הגט וכיוצא בזה כתב הב"ש סימן קל"ב לענין אם אומר סימן מובהק בכלי שנמצא בו הגט ועיין בב"ש שם ולכך קאמר דזה נמי לא הוי סימן דדלמא בהדי דנקיט כו' ואפשר דהכא מה"ט אפילו סימן שאינו מובהק ל"ה דדוקא גבי טלית דאע"ג דאיכא למימר מחזי חזי כד מכסי בה מרא מ"מ עכ"פ צריך לשער מדת הטלית מה הוא משא"כ לענין ראית החוט הקשור בגט מיד בראיה בעלמא העין קולטת חוט הקשור בו ומראיתו ולפי גרסת הרא"ש דגרס לעיל אי לימא דארוך וגוץ האמרת אין מעידין נראה דגרסי גם הכא אילימא בחיוורא וסומקא הא אמרת אין מעידין ועיין בשי"מ שנראה גם הריטב"א ותלמיד הר"פ בגירסתם אילימא דארוך וגוץ כו' ואפ"ה מבואר מדבריהם דגם מדת ארכו ל"מ ואפשר שהיה כתוב בגרסתם גם הא דאיתא בש"ס שלפנינו אי במדת ארכו כו' אחר הך אי לימא בארוך וגוץ או דמוכח להו הכי מדקאמר אלא דקאמרה נקב יש בו מכלל דמדת אורך ורוחב נמי לא מהני והיינו משום שמא שיערה בעצמה ע"י ראיה ואין להאריך:

ולפמ"ש י"ל דגם הרא"ש מודה דאורך ורוחב הוי סימן מובהק מצד עצמו רק שיצא מכלל סימן מובהק מחמת חשש דבהדי דנקיט ליה חזיתיה וגרס אילימא בחיוורא וסומקא הא אמרת אין מעידין אלא במדת ארכו וכמש"ל ומ"מ גם בארכו ל"ה סימן מובהק דלמא חזיתיה ושיערה בעצמה כמו ארכו של טלית דל"ה ס"מ באבידה מה"ט אלא דמ"מ כיון דעכ"פ סימן הוי מועיל בגט לסייע לאמירתה גרשתני ולא ס"ל להרא"ש כריטב"א ותלמיד הר"פ לחלק בין ארכו של גט לארכו של חוט אלא ס"ל דכי הדדי נינהו כמבואר בדבריו ואע"ג דהרא"ש לא היה בגרסתו הך סברא דבהדי דנקיט ליה חזיתיה מ"מ יליף לה מדאמרינן הכי לענין מדת אורך ורוחב הטלית דדלמא שעורי משער כו' ורפ"ז י"ל דגם לענין ליתן הגט לבעל לגרש בו לא מהני הך סימנא דאורך ורוחב דדלמא שעורי משער ליה כשראה הגט אצל יב"ש אחר ואף בבעל חשדינן ליה דמשקר משום שכר הסופר כמבואר באה"ע סימן קל"ב אלא דכאן האשה נאמנת משום דמסייע לאמירתה ובהכי א"ש מה שהוצרך הרא"ש לומר דליכא כאן חשש שמא נכתב לשם אחרת כיון שבא לידה קודם נפילה דנראה שר"ל כמו שפי' דבריו אח"כ משום דנאמנת באמירתה גרשתני בצירוף ה סימן ולכאורה ל"ל הא דאע"ג דבטעות הבעל שממנו נפל אנו צריכים לומר דנאמנת ע"י צירוף משום ד סימן לחוד לא סמכינן דדלמא בהדי דנקיט כו' מ"מ לגבי חשש שנכתב לשם אשה אחרת שפיר מועיל סימן אורך ורוחב שאומר הבעל ואשה לפמ"ש שהוא סימן מובהק מצד עצמו רק דלגבי טענת הבעל לא הוי מובהק דדלמא ראתה אותה בידו אך לפמ"ש דגם לענין חשש זה שנכתב לשם אשה אחרת אין סימן אלו מועילין להיות מובהקים א"ש שהוצרך הרא"ש לתת טעם מחמת שבא לידה קודם נפילה דמחמת הסימנים לחוד אין לסמוך דדלמא מיחזי חזי ביד חבירו ושיער האורך והרוחב אך כיון שאשה נאמנת בצירוף ה סימן שבא לידה קודם נפילה תו אין לחוש שמאחר נפל ועיין בב"ש סימן קל"ג ס"ק ה' מ"ש דדוקא בחשש שמא נפל מאחר צריך סי"מ כיון דאיכא איסור דאורייתא אבל כאן דליכא חשש שנפל מאחר אלא דא"י אם נפל ממנו כו' ולכאורה נראה כוונתו דכאן ליכא חשש נפל מאחר היינו כמ"ש בריש ס"ק א' ובס"ק ד' דמיירי במקום ובשעה שראוי לה להחזיר כמ"ש בש"ע גבי אם הבעל מודה ובאמת ז"א דהרא"ש לא מיירי בכה"ג כמש"ל מלשון הרא"ש שכתב הטעם שהרי בא לידה קודם נפילה ועוד שהרי כתב דודאי להחזירו לבעל לגרש בו הוא דבעינן סימן מובהק כו' אלמא דמיירי אף בגוונא שהיה מקום לחוש שנפל מאחר ועוד דא"כ למה כתב על הרי"ף ונראה דלא בעינן סי"מ דדלמא הרי"ף דמצריך סי"מ מיירי במקום שהשיירות מצויות ואיכא למיחש לאחר וגם שהרי כתב הרא"ש דמאי דקאמר היא אומרת בחפיסה ינתן לו לאו לו לגרש בו קאמר אלא שלא ינתן לה הרי מבואר דמיירי בגוונא דאיכא למיחש דמאחר נפל רק עיקר הטעם בכאן אפילו במקום שהשיירות מצויות אין חשש זה שמאחר נפל כיון שהאשה נאמנת שכבר היה הגט בידה קודם נפילה ונתגרשה בו אך מה שהשיג בס"ק א' על הב"ח הדין עמו כמבואר למעיין בש"ס וגם בטור וש"ע מבואר כדבריו:

ותבנא לדיננא דלפמ"ש א"ש דברי הרא"ש דגם הוא מודה היכא דליכא חשש רמאות שפיר הוי אורך ורוחב סימן מובהק רק גבי גט ל"מ משום דלמא מחזי חזא ולפ"ז א"ש דלא תיקשי על הרא"ש מסוגיא דב"ב שהבאתי לעיל דהתם לענין עדות מיירי שזה בא להעיד שהגלימא של פלוני ע"י סימנים של ארכו ורחבו ל"ש (חזי) הך מלתא דמחזי חזי ושפיר הוי סימן מובהק ולפ"ז בנ"ד שבא להעיד על אשה להשיאה שפיר י"ל דגם הרא"ש מודה דהוה סימן מובהק ושרי' ביה אלא שצ"ע בזה ממ"ש בסמ"ג עשין נון וז"ל ויראה לי דהלכה כרב אשי דמספקא ליה מה שמחזירין אבידה בסימנים שאינם מובהקים אם הוא מה"ת או מדרבנן הלכך בגט שאבד שיש שם איסור לא יחזירוהו כ"א בסימנים מובהקים כגון נקב שבצד אות פ' ומשמע שם דמדה ומשקל וכיוצא בהם שמחזירים אבידה על ידם הם סימנים שאינם מובהקים עכ"ל ונראה שכוונתו להך סוגיא דאמרינן הוא אומר ממני נפל כו' דדוקא ב סימן נקב אבל אורך ורוחב לא מהני ומשמע דס"ל דלא הוי סימן מובהק בפ"ע ולאו מחשש רמאות דוקא וכן בסמ"ק מצוה רנ"א כתב ו סימן מובהק כגון מדה ומשקל ומנין או מקום האבידה ודוקא בממון אבל בגט אין מחזירין אלא ב סימן מובהק יפה כגון נקב יש כו' עכ"ל ולפ"ז צריך ליישב הך דב"ב דמשמע ד סימן מדת אורך ורוחב הוי סימן מובהק מדאורייתא ומוציאין ממנו ע"פ סימנין אלו וגם צריך ליישב למה מהני סימן אורך החוט בגט וצ"ל דס"ל כגירסת הרא"ש דלא גרס בגמרא אי לימא באורכו ורוחבו כו' ואפ"ה ס"ל דהך סימנא לאו מלתא הוא מדמוקי כגון דאמר נקב יש כו' משמע דאורכו ורוחבו לאו מטעם דבהדי דנקיט כו' אלא משום דקי"ל כמ"ד בב"ב דס"ל גלימא לא משום דהרבה טליתות מדותן שוה ולאו סימן מובהק הוא וה"נ באורך ורוחב הגט הרבה הם שמדותיהם שוות שעל הרוב טופס אחד הוא וכיון דסתם גמרא קאמר הכי קי"ל ולא כשמואל בב"ב דאמר אפילו גלימא מה שא"כ במדת החוט שפיר הוה סימן מובהק ולפ"ז שפיר כתב המ"ב באורך הצלקת הוי סימן מובהק לכ"ע והלכך בנ"ד שאין מדת כיס ידוע וכ"א עושה כפי צרכו יש מאריך ויש מרחיב כרצון איש ואיש שפיר הוי סימן מובהק ולא אמרינן אתרמוי אתרמי:

אך נלענ"ד דאפילו תימא דהפוסקים פליגי בהא מלתא מ"מ הרי מבואר מדבריהם דטעמייהו דהנך דאזלי לחומרא משום דמספיקא להו דלמא סימנים דרבנן מ"מ דלמא הלכתא כהרבה פוסקים שהבאתי לעיל דעתם דאורך ורוחב הוי סימן מובהק ומועיל להתיר אף אי סימנים דרבנן ומכ"ש כאן שאמרה סימן אורך וגם רוחב הכיס דלא שכיח שמתרמי הכי וכבר כתב החכם מהר"ח ג"כ שיש מקום לומר דבכה"ג הוי כשני סימנים אמצעים שכתבו הפוסקים דמצטרף להיות סימן מובהק אלא דמקהי בה אקהייתא מהא דאמרינן זה אומר מדת ארכו ורחבו וז"א מדת משקלותיו כו' ינתן למדת משקלותיו ואם נימא דאורך ורוחב יחד הוי סימן מובהק אין הסברה נותנת שיהא סימן מובהק דמשקלותיו עדיף מ סימן מובהק זה וע"כ דסימן אמצעי הוא ודבריו נכונים לכאורה וכבר העיר בסברא זו ג"כ מחותני הגאון מהר"צ הלוי הורוויץ נ"י בחידושי מחנה לוי ע"ש אבל אחר העיון ז"א דבאמת איכא תרי גווני סימנים שאינם מובהקים חדא דאינם מובהקים מצד עצמם לפי שלפעמים מתרמי כיוצא בזה ובזו אמרו כל שיש שני סימנים כאלה מצטרפים לעשות אותו כסימן מובהק דכולי האי לא שכיח דמתרמי משא"כ מה דהוי סימנים שאינם מובהקים לפי שהדבר יכול לבא לידי רמאות דזה הנותן סימן שעורי משער לה כד מכסי בה מרה וקאי אז אפי' איכא טובא לא מצטרפי למהוי סימן מובהק דאכתי איכא חששא שמא האי מחזי חזא והאורך והרוחב שניהם נסקרים בסקירה אחת א"כ בנ"ד דעיקר הטעם דל"ה סימן מובהק באורך ורוחב משום דלמא מתרמי הכי וכיון שהאשה אומרת סימן של שניהם יחד האורך והרוחב מהני ומכ"ש אם לא הוגד להאשה שנמצא כיס באמתחתו רק שהאשה בעצמה הגידה שהיה לו כיס שארכו ורחבו כך וכך הוא די"ל דמהני להיות סימן מובהק וכמ"ש הב"ח סימן קל"ב לענין גט דהיכא דאיכא תרתי למעליותא שיודע שאבדה בכלי וגם יש לו סימן בכלי אע"פ שאינו מובהק חשוב כאלו היה בו סימן מובהק ועיין בב"ש שם שכתב שמדין שני סימנים אמצעים נגע בה וכבר כתבנו לעיל שי"ל כן גבי היא אומרת סימני החוט דלא הו"ל למידע אם יש שם חוט כלל וכיון שהטיבה לראות גם הסימן שבו שפיר אפשר דהוי מובהק אלא דאפשר לדחוק קצת דאפשר דבזמן הש"ס דרכם לקשור חוט בגט כדאמרינן בעלמא גט בידה ומשיחה בידו כו' ולפי שמלשון הגב"ע שהוגבה בק"ק הארין גראד משמע דהאשה לא הודיעה מעצמה שיש לו כיס באמתחתו שכתוב שם וז"ל וגם אמרה סימן על הכיס הנקרא בייטיל שנמצא בבגדיו בבוזים שלו שהיא של לאווינט כו' לשון זה מורה שאמירתה סימן על הכיס היה ע"י שאלה ששאלו אותה אם תדע סימנים בכיס ואמרה סימנים אלו א"כ אין זה ענין לנידון דהב"ח לכן קצרתי בזה:

ומ"ש מהר"ח הנ"ל מדברי התוס' ביבמות שכתבו שדרך בני אדם להצניע במדה זו ל"ה סימן וה"נ דרך ב"א לעשות בייטיל של לאוינט במדה זו לא הוי סימן כלל כו' לא ידעתי דמנין לנו לבדות מלבנו חומרא לומר שדרך בני אדם לעשות כן ואם הדבר ידוע שכן אופיא של מדינה זו לעשות במדה זאת פשיטא שאין זה סימן כלל ואפי' סימן בינוני להחזיר אבידה ל"ה ודברי התוס' הם צ"ע לענ"ד דבכה"ג דרך בני אדם להצניע במדה זו ודאי דאף רב חסדא מודה ומאי קא מדמי ליה לההיא עובדא דשני ת"ח אך נראה דאע"ג דהוי סימן לענין אבידה שאין אדם מוחזק בה מ"מ לא הוי סימן להוציא ממנו על ידו ואע"ג דמיירי בהפקיד אצלו בעדים כמ"ש התוס' לעיל מ"מ סימן מובהק בעינן וכמבואר בח"מ סימן רצ"ז בש"ך שם ועיין לעיל מ"ש בשם עליית רבינו יונה לחלק בין מדת תבואה ופירות אמרינן אתרמי משא"כ בגלימא אלא דאיהו מפרש ההיא דב"מ במדות תבואה ופירות ועיין בחי' הרמב"ן בב"ב דף קצ"ח שנראה מדבריו דמדת פירות עדיף טפי ואין להאריך אך שעדיין אנחנו צריכין למודעי אם כיס זה היה עשוי להניח בו מעותיו או אם אינו עשוי רק לשאר דברים דאם הכיס הוא עשוי למעות שפי' דלא מושלי משא"כ אם אינו למעות שפיר מושלי כיון דהטעם משום דמנחשי אינשי שהוא מוסר לו מזלו וזה שייך בכיס המיוחד למעות דוקא ואע"ג דהש"ך בח"מ סימן ס"ה כתב דאפשר דגם דלוסקמי לא מושלי אינשי לא כ"כ רק בדרך אפשר אבל פשיטא שאין לסמוך ע"ז למעשה ואמנם אף בכיס המיוחד למעות עדיין צריך בשש לפמ"ש הב"ש דאי סימנים דרבנן יש לחוש אף בכלים דלא מושלי והרבה האריכו בזה בתשו' האחרונים ואני באתי אחריהם ומלאתי ידי בעזה"י בתשו' סימן ואלו היינו צריכין להעמיד יסוד מוסד על היתר זה הייתי מברר ענין זה אך כיון שיש לפנינו עוד פתחי היתר פתוח לרווחה אני מסתפק עצמי במיעוט אשר כתבתי שעכ"פ יש בזה מקום להתיר מצד ה סימן ומצד חשש שאלה בכלים דלא מושלי יש לסמוך על הפוסקים שהחליטו להיתר וכן הדבר מבואר בשיטה מקובצת ב"מ בשם הרשב"א להדיא ע"ש ובפרט שדעת כמה גדולים הסוברים דל"ח לשאלה כלל:

ועתה נתחיל בשריותא דהך אתתא מצד העדים שהעידו שהכירוהו כשהועלה מן המים בפרצוף פנים ובזקנו ובבגדו בט"ע שהוא עצמו אותו האיש מ"ס שהי' בעירם ביום א' ולכאורה אין מקום ספק בעדות זה כלל דאי משום שנתפשט הקול מקודם שזה המ"ס נטבע וידע הטביעה הו"ל כראה הא בשני עדים אף בראה הטביעה לא אמרי דאמרי בדדמי ואי משום שלא נודע שם אביו מועיל חיפוש וכבר האריך בזה מהר"ח אבל עדיין צריך להתיישב בדבר שנראה דהא דאנו מתירין ע"י ט"ע לא נאמרו הדברים אלא במעיד על בן עירו הרגיל עמו הרבה או אפילו על בן עיר אחרת אם הוא רגיל עמו במו"מ וכיוצא עד שנקבע בלבו צורתו של זה ועתה הוא מכירו בט"ע אבל בגוונא דנ"ד כפי הנראה מתוך הג"ע שהאיש מ"ס הנ"ל הי' שם ביום א' כאורח נטה ללון ובין לילה הי' ובין לילה אבד ואפשר שאפי' לינה אחת לא לן שם לפי לשון הג"ע המעשה שאירע פ"ק ביום א' איך שבא לכאן כו' והלך האיש מעירנו כו' ואחר שעה או שתים יצא הקול כו' וביום ב' בבוקר שלחנו לחפש כו' ולא ביחנו דבריהם אימת בא לשם ומשמעות הדברים שביאתו לשם היה אותו היום ולא שהה שם רק שהי' מועטת והלך לדרכו ומתוך דברי העדים נראה שלא היה להם עמו הכרה מקודם כלל וזה להם פעם ראשונה שראוהו ובכה"ג נראה דלא מהני הכרה בט"ע כלל דהא אפילו לענין ממון קי"ל בב"מ כרשב"א בכלים חדשים שלא שבעתן העין אפילו לצורבא מדרבנן דדייק לא מהדרינן ומכש"כ לענין איסור ערוה שאין לסמוך על ט"ע בזה וכן מבואר ברשב"א בח' חולין דף צ"ו וז"ל ומיהו נראה שהבא להתיר איסורין בט"ע צריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה מפני שפעמים העין משקרת וכסבור שהוא מכיר ואינו מכיר ולפיכך אם לא ראוהו תחלה היטב ודקדק בראייתו שמא סבור שזהו ואינו אלא אחר וכדתנן בב"מ רשב"א אומר כל כלי אנפוריא כו' אלמא אפי' צורבא מדרבנן דדייק כי לא שבעתן העין לא סמכינן אט"ע ולא משום דמשקר אלא משום דסבור מכיר כו' בשאר בני אדם שאין מדקדקין כ"כ כו' עכ"ל וכ"כ הר"ן שם בשמו וא"כ בנ"ד נראה דכה"ג דלא שבעתן העין ל"מ ט"ע דידהו דהא פשיטא מה שראו אותו מידי עברו בראיה בעלמא לא תשבע עינם דלא רמיא עלייהו להשגיח ולדקדק בצורתו שיהיה נקבע בלבם וכה"ג אמרינן בברכות בירושלמי אחרים אמרו וראיתם אותו כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו מה אנן קיימין אם ברגיל אפי' רחוק כמה חכים ליה ואם בשאינו רגיל אפילו קרוב לי לא חכים ליה אלא כי אנן קיימין ברגיל ושאינו רגיל כההיא דאזיל לאכסניא ואתא לקוצין עכ"ל והביאו הפוסקים שם ובש"ע סימן ל' ואם בחייו כך במיתתו על אחת כמה וכמה שאינו מכירו אם לא היה רגיל עמו ועכ"פ רגיל קצת בעינן דאזיל ואתי לקיצין ואפשר דגם זה כאן בעגונה וכן נראה מדברי הפוסקים שהביאו מתשו' הרא"ש שכתב בשם ר"ת אם היה אדם ידוע וניכר למעידו מעידין אפילו כמה ימים כו':

ועיין בתשו' מיימוני סימן נ' ולקמן אבאר בזה ומשמע דוקא בידוע וניכר למעידו דהיינו שרגיל עמו מהני ואמנם לכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו אהא דקאמר התם אמר רבא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מט"ע כו' דמיירי בט"ע כל דהוא כו' ע"ש א"כ משמע דלא בעינן ט"ע גמור אבל נראה דגם התוס' מודים להרשב"א בהא דבעינן שעכ"פ מתחלה היה לו הכרה טובה בדבר ההוא ושבעתו העין אלא שעתה כשבא להכירו א"צ רק ט"ע כל דהו אבל כל שמעולם לא היה לו הכרה גמורה בדבר לא מהני ביה ט"ע וכ"מ ביש"ש חולין שהביא דברי הרשב"א וכתב אבל התוס' כתבו כו' וצריך לחלק בין ט"ע שאינו גמור לט"ע שלא שבעתן העין דלא הו"ל היכר גמור מעולם באותו ענין מש"ה ל"מ ט"ע אבל היכא שהיה לו מתחלה ט"ע אפילו אח"כ נשתנה הענין שאינו מכירו בט"ע גמור גבי ת"ח מהימן ואפילו לגבי אבידה מהימן כו' ע"ש ונראה כוונתו כמ"ש וכ"כ הגאון בשו"ת נ"ב סימן ל"ט ע"ש שביאר כן להדיא. וראיתי בכו"פ סימן ס"ג שכתב על דברי הפוסקים דדוק' חתיכות שראה מתחלה היטב דלא משמע כן בתוס' כו' וכ"כ הפוסקים והיש"ש דזהו קרוי ט"ע כל דהו דלא דקדק תחלה כו' ונפלאתי דאדרבה היש"ש כתב להיפך אך אף לדברי הפליתי שם מ"מ בגוונא דנ"ד שהוא חשש דאורייתא וגם החשש הוא דהאי גברא אזיל לעלמא והאי אחרינא הוא שקרוב לצורתו של זה ולאבידה דמי דלא מהדרינן אף לצורבא מדרבנן בט"ע היכא דלא שבעתן העין:

אך נלענ"ד לצדד להיתר בגוונא דנ"ד ששני עדים העידו שהכירוהו בט"ע ובתר סהדותא דבי תרי לא דייקינן ואמרינן דמסתמא דקדקו היטב בעדותן ול"ח דלמא באומדן דעתן קא מסהדי אלא אמרינן דמסתמא היה להם בו הכרה טובה ודעתייהו אצורת' דידיה והיינו האי דעל והיינו האי דנפיק ונטבע ואין לומר דכיון דלא שבעתן העין א"א כלל שיהא בו ט"ע גמור דז"א דאנו לא קאמרינן אלא דמסתמא דמלתא הכי הוא דכל שלא שבעתן העין מסתמא לית ליה בגווי' ט"ע אך שני עדים שנאמנים בכל מקום ודאי שעינם דומה להם יפה ואין חוששין להם כלל וכן מבואר לענ"ד ממ"ש הרמב"ם פרק ך"א מהא"ב ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבודקה כו' כדי שיראה אם הוא נאה בעיניו ישאנה כו' וכתב הראב"ד ע"ז חכמים אומרים האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לידבר ע"ה בהדי דלמא מחלפי לי' מיני' אלמא אין דרך ת"ח בכך עכ"ל. וכתב ה"ה ע"ז שאין זו השגה שצורבא מרבנן אפילו נסתכל בה ובדקה בפעם א' לא יכירה אם יחלפיהו לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת נשים אבל ע"ה יכירה בפ"א עכ"ל מבואר דשפיר מהני ט"ע אפילו על ידי ראי' פעם אחת ואף על פי שיש לחלק ולומר דהתם שאני שהע"ה הולך עמו להסתכל בה על כוונה זו דלא ליחלפו אותה ודאי שפיר יכול להכיר אפילו על ידי הסתכלות פ"א משא"כ כאן דמלתא דלא רמי' עלייהו הוה לידע ולדקדק בצלמו ותבניתו ומה שראו אותו דרך העברה בעלמא אין זה דומה לההיא דהתם שנותן עינו בה למען שיתו אותות אלה בקרבו כי היכי דלא ליתי לאחלופי אך נראה כיון דעכ"פ מוכח מהתם דאפשר להיות ט"ע ע"י ראיה של פעם א' ממילא דבשני עדים אמרינן דאי לאו שדקדקו היטב לא הוי מסהדי וכן מוכרח לענ"ד ממ"ש התוס' בב"מ דף כ"ד דמדקאמר לר"ש מכלל דלרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בב"ח דאמר אי ט"ע אית ליה בגווי' וגט לא שבעתו העין דלא משהה אינש גיטא בידי' עכ"ל והנה לכאורה נראה מפשיטות דברי התוס' שר"ל דהלכה כרבנן כדמצינו גבי רבה בב"ח וכן נראה מדברי מהר"ם מטיקטין שכתב על הנ"י שכתב דהלכה כרשב"א דק"ק שהתוס' דימו הא דרבה בב"ח כו' והיינו כרבנן עכ"ל וגם הלח"מ פי"ד מהל' אבידה הקשה על הרמב"ם שפסק כרשב"א וכתב וי"ל כיון דמפרשי אמוראי כו' וצ"ע שלא הזכיר מדברי הרא"ש שכתב מסתברא דהלכתא כרשב"א דמסתבר טעמי' ועוד דשקלו וטרו אליבי' וההיא דגט אפשר שהיה לו ט"ע גדול כו' ולפ"ז בלא"ה הוי א"ש מ"ש התוס' בחולין דמיירי בט"ע כ"ד אפילו אם נאמר דלא שבעתן היינו ט"ע כ"ד מ"מ הא להלכתא קי"ל כרבנן דמהני ט"ע אף בלא שבעתן:

אך באמת ז"א דא"כ איך קאמר רבא מריש ה"א סימנא עדיף מט"ע דהא מהדרינן ב סימן ולא בט"ע וע"ז כתבו התוס' דמיירי בט"ע כ"ד והיינו כרשב"א וא"כ הא שכתבו התוס' בב"מ דהלכה כרבנן היינו למסקנת רבא בחולין דט"ע עדיף ז"א דאטו לא ידע רבא דאיכא פלוגתא בהא מלתא בין רשב"א לרבנן והול"ל מריש ה"א דהלכתא כרשב"א כו' וגם דהא רבא קאמר תדע שהרי סומא מותר כו' וא"כ הך תדע תיקשי לרשב"א דס"ל ט"ע כה"ג לא מהני אלא ע"כ דגם למסקנא דרבא היינו דוקא לענין איסורין אבל לענין אבידה לא הדר ביה רבא וס"ל דלא מהדרינן בט"ע כ"ד וא"כ אם נימא דהלכתא כרבנן צ"ל דט"ע כ"ד גרע מט"ע בכלים שלא שבעתן העין ולהיפך מסברת יש"ש דלעיל דט"ע כ"ד עדיף מלא שבעתן אך באמת לענ"ד אין דעת התוס' לחלוק על הפוסקים דהלכה כרשב"א שהתוס' לא באו רק להביא ראי' על מה דמשמע דרבנן ס"ל דאף בלא שבעתן חייב להכריז והא מלתא טעמא בעי דהא מצד הסברא כל שלא שבעתן רחוק הוא שיהיה להאובד ט"ע ולזה הביאו ראיה מרבה בב"ח שאמר לגבי גט אי ט"ע אית ליה בגוי' אלמא דלפעמים יש לו ט"ע אף שלא שבעתן העין ומ"מ אין ראיה מרבב"ח שיהיה הלכה כרבנן שיהיה חייב להכריז די"ל דגם רשב"א מודה בהא דאף דלפעמים משכחת לה שהוא מכיר בט"ע אף שלא שהה כדי שביעה וכעובדא דרבב"ח מ"מ אינו חייב להכריז בשביל זה כיון שרוב פעמים כל שלא שבעתן העין אין לו בו ט"ע אבל אי אתרמי מלתא שבא ת"ח והכיר בט"ע שפיר מהני אף בלא שבעתן והיינו עובדא דרבה בב"ח וכיוצא בזה כתב הב"י סימן רס"ב דאף הפוסקים דס"ל במקום שאין ת"ח מצוים אינו חייב להכריז מ"מ י"ל דמודו שאם בא חכם ואמר שיש לו ט"ע חייב להחזיר ע"ש ואפי' תימא דאף בכה"ג אין חייב להחזיר משום דאף חכם מייאש כיון שיודע שאבד במקום שאין חכמים מצוים וא"צ להכריז יאושי מייאש מ"מ גבי גט ל"ש זה וכל שיש לו בו ט"ע שפיר מחזירין לו אף בלא שבעתן העין:

ואמנם מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דלמה לא פסק כרבנן וכן הקשה בהגמיי' שם וכתב דמסתברא דהלכה כרבנן אני תמה שהרי לפי מ"ש הרמב"ם המוציא כלי חדש וכיוצא בהם שצורת כולם שוה כו' שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זה שלו ואם היה כלים שטבעתן העין חייב להכריז כו' מבואר דהרמב"ם גרס שטבעתן העין וא"כ משמע דברישא מיירי בגוונא דל"ש ט"ע כלל כיון שצורת כולם שוה וגם הם חדשים וכמבואר מדבריו ולפ"ז פשיטא דשפיר פסק דאין חייב להכריז ול"ד כלל לההיא דגט והא דקאמר ומודה רשב"א דמשמע דרבנן פליגי צ"ל דרבנן ס"ל דבכל גוונא חייב להכריז אע"ג דלא שייך ביה ט"ע מ"מ י"ל דהאובד לא מייאש נפשיה לפי שיש ליה איזה סימנים מוצנע בכלי זה שאין המוציא מכיר בו ובהא פסק הרמב"ם כרשב"א כדמשמע בכמה דוכתי בפרק זה דכל שאין המוציא רואה איזה סימן באבידה א"צ לחוש ולהכריז ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דהא דתניא ומודה ר"ש מודה לגרמיה הוא כמו בריש המגרש וכ"כ שם בשם הרשב"א שי"ל כן א"כ א"ש בפשיטות אך מדברי הרמב"ם בפה"מ שכתב הלכה כרשב"א משמע מכלל דפליגי ומצאתי שד"ז הגאון בספר תורת חיים הקשה על הרמב"ם שגורס טבעתן א"כ אמאי פליגי רבנן על רשב"א ולענ"ד י"ל כמ"ש. ועכ"פ מבואר ממ"ש דהתוס' לא נחתו למפסק הלכה כרבנן ושפיר כתב מהרש"ל דצריך לחלק בין ט"ע כ"ד לט"ע שלא שבעתן. אך מ"ש מהרש"ל שם דלמסקנא אפילו גבי אבידה נאמן אפילו בט"ע כ"ד כיון דצורבא מרבנן לא משקר זה צ"ע דסוגי' לא משמע הכי דקאמר מעיקרא בפשיטות דהא מהדרינן אבידתא כו' ומשמע דמלתא דפשיטות הוא לדידיה דאל"כ איך מייתי ראיה דהא ערבך ערבא צריך אלא ודאי דגם למסקנא הדין כן ואע"ג דבאיסורין מהני באבידה לא מהני דמשום חימוד ממון חיישינן דלמא טועה והדמיון כוזב לו שיצרו משיאו לומר שהוא שלו כיון שאין לו בו רק ט"ע כ"ד וכ"כ אא"ז בבכ"ש בחולין שם ולפי"ז צ"ל בהא דרבה בב"ח דקאמר אי בט"ע כו' אע"ג דלא שבעתן והתם איכא נמי חשדא שלא יפסיד שכירתו דמה"ט מחלק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא צ"ל דלא שבעתן העין עדיף טפי כיון דמ"מ אומר שמכיר הטיב בט"ע גמור מהימנינן ליה משא"כ בט"ע כ"ד דחיישינן דלמא מטעי קא טעי ולהיפוך מסברת רש"ל ולפי"ז כיון דמוכח מדברי התוס' דמהני באבידה ט"ע דת"ח אף בלא שבעתן כדמוכח מההיא דרבה בב"ח א"כ פשיטא דמהני ט"ע דשני עדים אף בלא שבעתן אך צ"ע ממ"ש הרא"ש שם מדקאמר ומודה כו' דסברי רבנן אפשר שיכירוהו אף אם לא שבעתן העין ולא חשדינן ליה במשקר עכ"ל משמע מדבריו דלרבנן דוקא אמרינן הכי משא"כ לרשב"א לא אפשר שיכירוהו בט"ע ואם הוא אומר שמכירו באמת הוא משקר וכן משמע ממ"ש הרא"ש שם ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קים ליה לצורבא מרבנן בגויה וכן הוא לשון הרי"ף ג"כ ולשון זה משמע דאף אם אומר שמכיר בט"ע לא מהימנינן ליה ודוחק לומר דהתם משום יאוש נגעו בה מה שא"כ לענין גט דז"א כמבואר למעיין אלא משמע דס"ל שזה רחוק שיהיה מכיר בט"ע דבר שלא שבעתו העין וכבר כתבתי דאף באיסורין שכתבו התוס' דט"ע כ"ד מהני עכ"פ בתחלת הכרתו צריך שיתחזק הכרתו בו היטב ומכ"ש בעידי מיתה שצריך ט"ע גמור בעין יפה כמ"ש בתה"ד לענין דמסל"ת העכו"ם לא מהני ט"ע וגם נראה דמ"ש התוס' דמהני ט"ע כ"ד היינו דוקא בדבר שהוא משלו כגון באבידה דבדבר שהוא שלו בודאי נתן לב לדעת ועינים לראות ולכן גם עתה שמכיר בט"ע כ"ד סגי ליה משא"כ במי שבא להכיר מה שאינו שלו ע"י שראה הדבר פ"א או שתים פשיט שנוכל לומר כיון שלא ראה רק באקראי בעלמא ולאו מלתא דרמיא עלי מה"ת נאמר שהתבונן בו עד שהגיע לגדר ט"ע וענין ט"ע כשמו כן הוא שההרגל בו נעשה טבע ונצטייר בלבו צורת הדבר ההוא:

ובזה היה נלענ"ד לפרש מה דנקיט רמ"א סימן י"ז סעיף ל"ב וי"א דאפי' סימן מובהק בבגדים מהני הואיל וראהו נטבע בבגדים אלו עכ"ל ולכאורה צ"ע דלמה נקט סימן ולא נקט ט"ע שמכיר שהם בגדיו של הנטבע בט"ע וראיתי בנ"ב שעמד וכתב דהטעם משום דכיון דראוהו נטבע בבגדים אלו שייך בדדמי ובהג"ה שם וכן ב סימן מ"ג תבריא לגזיזיה ממ"ש מהר"מ מפאדווה שמא היה לו הכרה טובה ממלבושים עכ"ל ולפמ"ש י"ל דבאמת ט"ע לא מהני רק בט"ע דפרצוף שכן דרך הרגיל עם חבירו נותן לב ע"ז שיהא ניכר וידוע אליו בהכרת פנים משא"כ בט"ע דבגדים לא שכיח כלל שיהיה ט"ע גמור בבגדי חבירו אף ברגיל אצלו דמה לו להטביע עינו במה שאינו שלו עד שיהיה לו ט"ע גמור בהם ואי משום שיכיר את חבירו ז"א שהרי הם עשוים להחליף וללבוש אחרים תחתיהם כפעם בפעם ולכן נקיט מהר"מ מפאדווה הכרה טובה במלבושים לפעמים מחמת איזה טעם וסיבה אבל סתמא דמלתא אין ט"ע בבגדי חבירו ט"ע גמור וא"כ ה"ה בפרצוף חבירו כשאינו בן עירו רק דרך מקרה לבד שראוהו לא הוה ט"ע גמור:

אך עדיין יש לצדד ולומר דאע"ג דמשמע מדעת הרא"ש דבלא שבעתן העין אין ט"ע אפילו לת"ח היינו משום דעל הרוב אין בו ט"ע גמור אבל שני עדים עדיפי מצורבא מרבנן דלא מסהדי כ"א בדבר ברור ומהני ט"ע דידהו אף בכה"ג ונלענ"ד לעשות סמוכים לחילוק זה מיבמות דף קך"א ת"ש דההיא גברא דטבע בדגלת כו' ואנסבה רב דימי לדביתהו ותו דההיא גברא דאטבע בדגלת ואנסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה ויש לדקדק למה נקט שם סתם ואנסבה ר"ד לדביתהו ובעובדא דרבא נקט אפומא דשושביניה ולפמ"ש י"ל דהתם בעובדא דר"ד אפשר שהיו כמה עדים בדבר שהם הכירוהו ולכך נקט סתם משא"כ בעובדא דרבא שלא היה מכיר בעת העלותו מן המים רק עד אחד בלבד ולכך קאמר אפומא דשושביניה דהיינו שהוא היה מכירו ביותר ורגיל עמו וט"ע שלו בו הוא ט"ע גמור. אלא שעדיין צ"ע דלא מבעיא לשיטת הרי"ף שכתב לענין א"א במלחמה דאפילו אי איכא תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וחיישינן דלמא אמרי בדדמי פשיטא דגם כה"ג איכא למיחש כיון שלא היה להם בו ט"ע גמור וגם שידעו הטביעה אלא אפי' לשאר פוסקים דס"ל דבתר סהדותא דבי תרי לא דייקינן מ"מ הרי מבואר בפוסקים דהיכא דלא חזיוה לאלתר ויש לחוש לשינוי הצורה גם בתרי חיישינן וא"כ הכא נהי דהני תרי חזיוה בשעתא דאסקוה מ"מ יש לחוש שלא היה להם ט"ע גמור אמרי בדדמי וגם אפשר שעכ"פ המים משנים צורת הפנים קצת אלא דמיא מצמת צמתי לענין שיכולין להכירו היכא שהיה בו ט"ע גמור ולא בכה"ג שאף בחייו לא הכירוהו יפה ואע"ג דתרי סהדי נינהו וקצת יש ראיה דאין לחלק בין חד לתרי מדאמרינן בחולין דט"ע עדיף מסימנא תדע דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא כו' והתם לענין ט"ע כל דהו מיירי כמ"ש התוס' ולכאורה קשה מאי ראיה מאתו בי תרי דודאי שפיר י"ל דט"ע כל דהו ל"מ לפי שיש לחוש שהעין מטעה אותו ולפיכך לגבי חד לא מהני ט"ע בכה"ג משא"כ באיכא תרי סהדי אע"פ שמעידין ע"י ט"ע כ"ד מהני דודאי תרי דייקי ומסהדי ומהני בהו אף ט"ע כ"ד משא"כ ע"י סימנא אין מועיל אף סהדותא דבי תרי דס"ס מחמת הסימן הם מעידים אלא ע"כ דאם נימא דט"ע כ"ד אתי למטעי ביה אין חילוק בין חד לתרי דגם בתרי חיישינן לעינים משקרות ומזה מוכיח דאין בט"ע חשש אף בט"ע כ"ד:

ולפ"ז לפי מה שכתבנו דבלא שבעתן העין יש לחוש שהעין משקרת וכסבור שמכיר אע"פ שאינו מכיר גם כן אין לחלק בין ע"א לשנים ואף בתרי חיישינן לה למלתא דלמה מטעי טעו וקסברי שמכירין אע"פ שאין מכירין דזה דמי לבדדמי דשינוי הצורה אע"ג דודאי לא נשתנה הצורה עד שיהא דומה ממש לצורה זו מ"מ מחמת דראו הטביעה חיישינן דאמרי בדדמי ואע"ג דלא ראו הטביעה ממש מ"מ הא ידעו מהטביעה והו"ל כראו הטביעה ומ"ש בשם מהרח"ש דדוקא ידיעה אמיתית אבל מכח השמיעה וקול הברה לא צ"ע דס"ס דעתו קרובה דזהו הוא שיצא עליו הקול שנטבע ואמר בדדמי ועי' מ"ש בתשוב' סימן א' קצת ראיה לדבריו מהרמב"ן ע"ש אמנם בנ"ד נראה דע"פ הקול נקרא ידע הטביעה כיון שנמצא כליו וספריו של זה האיש נתחזק במחשבתו שזה האיש מ"ס שהיה שם מקרוב:

ועוד יש לצדד בזה ע"פ מ"ש הריב"ש סימן שע"ח בדעת הרי"ף הבאתי בתשוב' סימן ב' עי"ש וכאן אין להאריך ועי"ש עוד שכתבתי שיש סברא לומר היכא דהעד הולך בכוונה לראות המת בכדי להעיד ל"ש בדדמי ואף שכתבתי שם שקשה לסמוך ע"ז להקל בע"א מ"מ בנ"ד דאיכא שני עדים יש לצרף סברא זו ולומר אף שלא שבעתו העין של העדים מ"מ מהימני שהכירוהו יפה שזהו כיון שהוכחתי דשפיר איכא ט"ע אף שכה"ג תו לא אמרינן דאאומדן דעתא קא מסהדי ואפילו שראו הטביעה ואפילו לשיטת הרי"ף כיון דטרחו טובא לכתת רגליהם למחזיה בשעתיה בודאי מידק דייק ולא אמר בדדמי וגם כי לשיטת הרי"ף נראה דלא ס"ל סברת הרז"ה י"ל דבכל גווני לא אמרינן בדדמי בשני עדים אף בכה"ג שלא שבעתן העין דבכל גווני אמרינן מידק דייק ומ"ש הב"ש ומשמע מדבריו דהב"ח סובר דאף בב' עדים אמרינן בדדמי אף שראוהו לאלתר כיון שראו הטביעה לא מצאתי מזה בב"ח כלום אך מ"ש בשם מהרשד"ם דס"ל דלא אמרינן בדדמי כה"ג גם כן לא מצאתי דבר מזה וצ"ע:

ועכ"פ בנ"ד נראה דבתרי סהדי אין להחמיר בעגונה כה"ג בשביל שלא שבעתו העין כיון דבין ראייתם אותו בחיים ובין שעת מציאותו לא היה רק יום א' ובזמן קצר כי האי י"ל שדמות דיוקנו עומד לפניהם עדיין ומדכר דכירי אינשי ומהני סהדותא דידהו למשרי הך איתתא ואע"פ שע"י עדות הלז עדיין לא נודע לנו כי אם שמו ושם עירו כבר הסכימו הפוסקים בזה להתיר ע"י חיפוש וגם הרא"מ כתב שנוטה יותר דלא בעינן שם אביו ואע"פ שכתב מ"מ לא אוכל להתיר א"א לעלמא כו' איהו גופיה כתב דע"י חיפוש יש להתיר אע"ג דאשתהי טובא כמ"ש בק"ע סעיף ק"ד ואף ע"ג דהב"ש כתב דבמע' לא כ"כ וכ"כ בשו"ת מהריב"ל ח"ג הביאו בק"ע סעיף ע"ז שפסקי המזרחי סותרים זא"ז מ"מ הרי כתב שם שהנכון כהפסק השני וגם בתשובה סימן כתבתי שלענ"ד אין הפסקים סותרים ודוקא בלא הזכרת שמו כלל רק אמר יהודי שממקום פלוני מחמיר שמא נשכח זכרו מה שא"כ כשמזכיר שמו ל"ח להכי דא"א שהיה חסר מעיר זה איש אחד ששמו כך כיון שמחפשין בעיר על איש אחד ששמו כך ודאי דבני העיר רמו אנפשייהו ומדכרי ודמי להאי דיצא עמנו כו' דג"כ ל"ח לשכחה כיון דעכ"פ אינו זמן רב שהיה ראוי לחוש לשכחא ודאי שהיציאה עשתה רושם והיה נזכרים ממנו והיכא דהזכיר שמו נמי אין חוששין שמא איש אחר הוא שיצא זה זמן רב עד כי ברוב השנים נשכח זכרו ואבד שמו ז"א דודאי השם גורם שירגישו הכל ויעוררו כח הזכרון כאשר החוש מעיד ע"ז ומכ"ש לפי המבואר בג"ע שזה האיש אמר שיש לו אשה בק"ק אוסטרהא ויש לו בית קטן בק"ק הנ"ל דודאי מועיל חיפוש בזה ואין לחוש שמא יצא אחד זה זמן רב דהא הני נשי איתנייהו בזכירה ואם האשה היתה יושבת בהיותה גלמודא זה זמן רב אין ספק שהיתה מעוררת לויתן והיה נודע הדבר ואין לחוש שמא יצא כבר זה זמן רב ואחר זה יצאה אשתו ג"כ מהעיר רק הוא סובר שאשתו עדיין במקום שהניחה ולכך אמר שיש לו שם אשה ובית קטן פשיטא דכולי האי ליכא למיחש שיצא משם איש ששמו איציק ונשכח זכרו מעיר הזאת ואח"כ יצאה אשתו ג"כ והניחה ביתה ונשכח זכרה ג"כ ובפרט אם ידוע שהאשה הזאת יש לה משפחה בק"ק לאדמיר שאז צ"ל שגם האשה שיצאה זמן רב היה לה משפחה שם וגם צ"ל שהיה אומנתו למכור ספרים ותפילין או שאחר יציאתו משם תפס אומנות זו פשיטא שגם הרא"מ מודה דלשכחא כה"ג ל"ח ובודאי כל בני העיר כשהם שומעים את השם היה נזכרים הנמצא כזה איש בעיר שיצא מכאן אפילו אם יצא זה זמן רב וכיון שכבר הסכימו תשוב' אחרונים להתיר בשמו ושם עירו ע"י חיפוש ובתשובה סימן ביארתי עוד בזה פשיטא שיש לסמוך בזה להתיר ע"י חיפוש:

ועוד נלענ"ד לצדד לפי המבואר בג"ע שהעדים העידו שהכירו הבגדים ג"כ בט"ע ולענין הבגדים ל"ש ראה וידע הטביעה דמ"מ אין להם במה לטעות כיון דבמלבושים אין במה לתלות השינוי ואף ע"פ שכתבתי דרמ"א לא נקט ט"ע דבגדים משום דט"ע דבגדים מסתמא לא שבעתן העין מ"מ י"ל דרמ"א מיירי לענין ע"א אבל ב' עדים שפיר מהני דהא ודאי שהם נאמנים בעדותן זה אף להוציא ממון ול"ח דלמא טעו רק דבבגדים י"ל דל"מ משום דחיישינן לשאלה וזה הוי שאלה דיחיד דע"כ לומר שהשאיל לאיש שהיה דמות תבניתו דומה לו במראה ובקומה עד שהיה להם מקום לטעות מחמת שינוי כל דהוא שזהו האיש המ"ס שהיה אצלם ולשאלה דיחיד כה"ג ודאי דל"ח וכבר העיר בזה הגאון ח"צ ז"ל בתשובותיו סימן קל"ד דלשאלה דיחיד ל"ח ומה שהקשו ע"ז בתשוב' האחרונים דרב דמייתי ממתני' דשני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ע"כ לא ס"ל לחלק בהכי ואביי הוא דמתרץ לה הכי לחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים וגם החכם מהר"ח המשיב נ"י נכדו של הגאון ז"ל מקהי בה אקיותהא ומותיב ומפרק לה ועיין בשו"ת הב"ח החדשות סימן בתשובה שכתב הגאון מוהר"ר אברהם בעל מ"ב ז"ל:

אך לענ"ד י"ל בפשיטות דהח"צ שפיר קאמר דאפושי פלוגתא לא מפשינן ורבא ה"ק דאם נימא דחיישינן לנפילה אע"ג דנפילה לא שכיח דהא מזהר זהיר ביה מ"מ כיון שאינו מוחזק בגוף החוב א"י להוציא וחיישינן אף למלתא דל"ש א"כ מה בכך דהוי נפילה דיחיד דאף בכה"ג נמי יש לחוש מה"ט שזה אין מוחזק בגוף החוב וכמ"ש התוספות דמה"ט לא מחזקינן ליה בשלו אלא ע"כ דלמלתא דלא שכיח ל"ח כלל א"כ אף לנפילה דרבים אין לחוש דהא הנפילה לא שכיחה מצד עצמה דמזהר זהיר ואביי מתרץ דלחד מלתא דל"ש שפיר חיישינן משא"כ נפילה דיחיד דאיכא תרי לא שכיחא שהנפילה מצד עצמה ל"ש וגם הוא דיחיד אז ל"ח:

ולפ"ז לגבי שאלה אע"ג דנימא דרבא חייש לשאלה משום דשאלה שכיחא מצד עצמה מ"מ אין לנו לחוש רק לשאלה דרבים דהוי שכיח אבל לא לשאלה דיחיד דל"ש ולא עדיף שאלה דיחיד מנפילה דרבים אליבא דרבא. ואדרבה אליבא דאביי י"ל דחיישינן אף לשאלה דיחיד דדוקא תרי לא שכיח בעינן:

ובהכי א"ש מה דקשה לכאורה על הח"צ דהא להדיא אמרינן ביבמות ואביי למאי ניחוש לה לנפילה מזהר זהיר כו' ועיין בתוספות שכתבו דר"ל דבכה"ג דהוי נפילה דיחיד לא חייש ועכ"פ חזינן דאף בדיחיד אי לאו טעמא דמזהר זהיר הוי חיישינן וכבר ראיתי מי שעמד בזה ולפי מ"ש א"ש דלאביי אנו צריכין גם כן להך סברא דמזהר זהיר ובצירוף שהוא נפילה דיחיד משא"כ לרבא שפיר י"ל דאף בשאלה לא חיישינן לדיחיד אלא דקשיא לענ"ד על סברת הח"צ הא דאמרינן דפליגי מתני' וברייתא באותיות ניקנות במסירה ולמ"ד אין אותיות נ"ב חיישינן דלמא מסר ליה והיינו שמסר לו לצור ע"פ צלוחתו וכמ"ש התוספות שם ובב"ב דף ע"ו והרשב"א בר"פ כל הגט וזה הוי כמו שאלה דיחיד ואפ"ה ס"ל דחיישינן ואף מתני' דפליגי היינו משום דס"ל דאותיות ניקנות במסירה אבל אי אין ניקנת כ"ע מודו דאין מוציאין דחיישינן דלמא מסר לזה ששמו ג"כ יב"ש לצור ע"פ צלוחתו ועתה הוא תובע בו כשלו והנה לפי מ"ש הרמב"ן במלחמות בב"ב ובחידושיו ובשאר דוכתי מלתא דרב דס"ל דל"ח לתרי יצחק תלוי בהא דל"ח דלמ' מסר דכמו דל"ח שמא הלך לשם יצחק אחר ה"נ אמרינן שלו היתה מתחלתו וכאן נמצ' כאן היה ולפי זה תיקשי עליו ממתניתין דאין מוציאין שטר חוב על אחרים דלפי משמעות הש"ס בב"ב גם לרבא הכל תלוי בהך סברא דאותיות ניקנות במסירה ולפי דברי רבא ביבמות אין זה ענין לזה דאפילו תימא אין ניקנות ל"ח דלמא מסר כלל ואמרינן שלו היתה מתחלתו גם קשה בהא דהקשו התוספות על אביי דקאמר לנפיל' מזהר זהיר שהרי אביי סובר צריך להביא ראיה ולכאורה לאו קושיא היא דבשלמא התם דמיירי שזה גופיה אומר שלא היה שלו רק שבא לידו ע"י שמכר ומסר לו אז שפיר חיישינן לנפילה כיון דעכ"פ אף לפי דבריו בא לידו מרשות אחר משא"כ היכא שזה טוען שמעולם היה שלו גם אביי מודה דל"ח לנפילה ומחזקינן בחזקת שהוא שלו:

אך דלכאורה ממאי דקאמר הש"ס דברייתא דשני יב"ש אין מוציאין כאביי מוכח דלאביי אף בכה"ג שטוען שלו הוא מעולם נמי צריך להביא ראיה דהא הך דב' יב"ש מיירי בכה"ג (איברא די"ל כמ"ש התוספות שם דהברייתא ס"ל טפי מאביי דאפי' בנפילה דיחי' מוציאין ה"ה נמי לענין זה דמצי טעין לא היה שלך מעולם דהא אביי באמת חייש לנפילה אף היכא דמצי למטען לא היה שלך מעולם כדמוכח גבי מהא דקאמר גבי לויתי ממך כו'):

אך י"ל כיון דלאביי קיימינן ואביי חייש לתרי יצחק אם כן אין לחלק בין טוען שלי הוא מעולם ובין טוען זה מסר לי דהא זהו ראיית רבא מדלא חיישינן דלמא מסר מוכח דל"ח לתרי יצחק כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ולדבריהם צ"ל הא דמשני באותיות ניקנית כו' היינו אליבא דאביי דאלו לרבא אף דאין ניקנית מ"מ שפיר מוציאין כיון שזה טוען שהוא שלו מעולם ולרב איכא תרי גווני דל"ח לנפילה חדא דאמרינן שלו היתה מעולם (ודלא כאביי דחייש לתרי יצחק ולדידיה אין זה מעלה מה שהיה שלו מתחלה וגם אביי חייש לנפילה גבי לויתי ממך מנה) ואידך דל"ח מצד עצמות הנפילה דלא שכיחא ולפיכך ס"ל דאי אותיות ניקנות במסירה א"צ להביא ראיה משום דל"ח לנפילה ולכך הוי תפיסתו קנין אע"ג דודאי בא מיד חבירו וכמ"ש הר"ן פרק הכותב והרמב"ן בספר הזכות ע"ש אבל אי נימא דאין ניקנות ע"כ דאין תפיסתו קנין כיון שאין נקרא מוחזק בחוב כמ"ש התוס' ומתוך השטר הרי יש לנו לומר על יב"ש זה כמו על זה והשתא א"ש דאביי הוצרך ביבמות לומר דנפילה מזהר זהיר דאל"כ אף דהוי נפילה דיחיד ס"ל דיש לחוש דהא חייש לתרי יצחק ולכך קאמר כיון דמזהר זהיר אע"ג דאיהו חייש לנפילה מ"מ סברא קצת איכא דזהיר וגם הוי דיחיד ל"ח וא"ש הא דקאמר מאי אמרת דלמא מסר כו' דאי חיישינן לתרי יצחק שפיר חיישינן דלמא מסר ואף שהיא שאלה דיחיד משא"כ אי לא חיישינן לתרי יצחק ל"ח גם לשאלה דיחיד דתרי יצחק נמי כשאלה דיחיד הוא דל"ח שמא גם אחר ששמו יצחק הלך למקום זה ומתחלה היה במקום אחר וה"נ גבי שטר שמתחלה היה ברשות יב"ש זה ומסרו לרשות יב"ש אחר ורבא סובר דאף בלא סברא מזהר זהיר אין לחוש ליחיד ומה"ט ל"ח לתרי יצחק וגבי חבו בר נאנאי דלמא מסר וס"ל דאי הוה חיישינן לנפילה אין לצרף סברת זהיר ודיחי' בהדדי ובב"ב פריך רבא לשיטת אביי גופיה דס"ל דשפיר מחזקינן מרשות לרשות ויכול להיות שהיה מתחלה ביד אחר ועתה בא ליד יב"ש זה וכמו דחייש לתרי יצחק א"כ קשה ממתני' דב' יב"ש מוציאין דעכ"פ מוכח דל"ח לנפילה כלל וממילא דאף גבי לויתי ממך מנה שהוא נפילה דרבים ליכא למיחש ובהכי א"ש מה דהקשה הרשב"א ביבמות דל"ל לאתויי מחבו בר נאנאי הו"ל לאתוי ממתני' דב"ב ומתרץ דמעשה רב ולפי מ"ש י"ל דממתניתין אין הכרח דל"ח לתרי יצחק דאיכא לדחויי דאתי כרבי דס"ל אותיות ניקנית במסירה אבל מרבה דייק דלא משמע ליה דפוסק דלא כרבנן ומשני אביי דודאי רבה הכי ס"ל דנקנית ויצא לנו מזה דלמאי דקי"ל כרבא דל"ח לתרי יצחק ג"כ ל"ח לשאלה דיחיד ומה"ט ס"ל לרבא דל"ח דלמא מסר ליה לצור דהיינו שאלה דיחיד כיון דלתרי יצחק ל"ח להא נמי לא חיישינן:

ועוד י"ל ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין דכל ששיירות מצויות חשבינן ליה כנפילה דרבים דטובא יב"ש איכא בעלמא וכתב שם אליבא דרבא הא דבעינן הוחזקו והיינו כל דהוחזקו חוששין להשיירות כיון שיש לפנינו גם כן מי שהוחזק בשם זה ולפ"ז לפי מ"ש התוס' ביבמות דאביי ורבא פליגי היכא ששיירות מצויות ואי חיישינן לתרי יצחק והיינו דלמא יצחק אחר מעלמא אתא לכאן אם כן תיקשי ליה מחבו בר נאנאי דאיכא טובא והשיירות מצויות הו"ל כנפילה דרבים וגם יש לחוש דלמא מסר ליה איזהו חבו בר נאנאי ואין זה מסירה דיחיד ואביי סובר דלנפילה מזהר זהיר דאף על גב דשיירות מצויות וחשיב כדרבים מ"מ היינו דוקא גבי גט שיב"ש זה אבד גט וכמו כן יש לחוש שאבד אחר ג"כ משא"כ גבי חבו כיון שאין כאן נפילה לפנינו מה"ת נחזיק שנפל ממנו דהא זהיר ביה וכמו נפילה דיחיד חשיב כל שלא ידענו שא' אבד שטר וכמ"ש הרשב"א סברא זו אליבא דרבה דלכך בעינן הוחזקו דעכ"פ בעינן שיהא לפנינו עוד אחד בשם זה ואז חיישינן לאחרים ומכ"ש דאתי שפיר הך סברא לענין נפילה דבעינן שיתברר נפילה לפנינו:

והשתא אתי שפיר הא דמייתי רבא בב"ב ממתני' דשני יב"ש דס"ל דההיא חשיב כנפילה דרבים כיון דסתמא קתני משמע דאף ע"פ שהשיירות מצויות והרי שם הוחזקו שני יב"ש ואיכא למיחש להרבה יב"ש דעלמא וע"כ מוכח דאף לנפילה דרבים ל"ח ואביי ס"ל דההיא הוי נפילה דיחיד כיון שלא נתברר דנפל אמרינן דזהיר שלא יפול ואם נפל לא שכיח שיבא לידי מי ששמו יב"ש משא"כ בההיא דסמוך שפיר חיישינן לנפילה דרבים ולפ"ז נראה דבנ"ד כיון שנצטרך לומר שביום הליכתו מעיר פגע באדם אחד שהיה דמות דיוקנו דומה לו עד שטעו העדים לומר שזהו הוא שהיה בעיר והשאיל בגדיו לזה והיינו ההוא שנטבע דפשיטא דכולי האי ל"ח דאפילו תימא דאיכא אינשי שקרובים בדמות פניהם לההוא גברא מ"מ הרי אין שיירות מצויות שם שנחשוב זה לשאלה דרבים ופשיטא שאין לך שאלה דיחיד גדולה מזו והלכך אם העדים היה להם הכרה טובה במלבושיו שלו אין לחוש לשאלה בכה"ג ועיין בפוסקים ובתשובה לענין סימן אמצעים בגופו וסימנים מובהקים בכליו ובמ"א הארכתי:

והנה לפי מ"ש החכם מהר"ח שהאשה אמרה לפניו שהכירתו היטב בט"ע שהוא בעלה אלא דלא חזיתיה לאלתר רק בתר דאשתהי פשיטא שיש לצרף דעת ר"ת דאם ידוע וניכר בחייו למכיריו מעידין עליו אפי' אחר ק' ימים והרא"מ בתשובה נסתייע מזה להתיר מדברי הא"ז שהביא תשובה ר"ת ואע"פ שמהרי"ט תמה עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקים עליו:

נלענ"ד שהרא"מ הביא זה כיון שנסתייע מבה"ג שדבריו דברי קבלה ומהרי"ק כתב דגם הרב ר' עזריאל דהוא בתראה פסק כוותיה וגם מהר"מ בתשובת מיימוני הביא דבריו להתיר וכתב שכדאי הם לסמוך עליהם והארכתי בזה בתשובה סימן ב' והבאתי שם שגם ראש משפחתינו רבינו יוסף בכור שור בעל התוס' והוא היה תלמידי ר"ת כמבואר בשו"ת רש"ל סובר ג"כ כרבו ר"ת בזה כמבואר בספר דעת זקנים חיבור בעלי התוספות על רש"י על התורה ובספר פענח רז"א פרשת כי תצא בענין עגלה ערופה וכיון דבה"ג ור"ת והר"ר עזריאל ומהר"מ ור"י בכור שור קיימו בחד שיטת אע"פ שאין לסמוך על היתר זה לבד כמ"ש בח"מ מ"מ חזי לאיצטרופי להנך היתרים וגם להסוברים דראה ממש בעינן להרז"ה ודעימיה יש לצרף בזה דעת הטור ודעת הרא"ש לפי פירש הגאון מהר"ב אשכנזי וגם אני חזון הרביתי בתשובה סימן הנ"ל והעליתי בדעת הרא"ש להתיר בלא ראה הטביעה אף בלא לאלתר ולא רציתי להאריך בזה כיון שא"א להעמיד יסוד על היתר זה רק יש בו כדי לצרף לשאר היתרים זולת כמה אומדנות והוכחות שיש בנדון זה ולכן נלענ"ד לעשות חיפוש להכריז בבהכ"נ ובכל בתי מדרשות שבעיר וליתר שאת ילך שליח ב"ד מבית לבית לשאול אם יש מי שיודע ועולה על זכרונו שהלך משם איש אחד ששמו איצק או יצחק והניח אשה ובית קטן ושוב לא חזר לביתו ואם לא נמצא כזה איש רק בעל האשה הזאת לבד אז יש להושיב ב"ד ולהתירה לעלמא:

אמנם דברי אלה להלכה ולא למעשה משום חומר א"א עד כי יסכימו בהיתר זה עוד שני חכמים מפורסמים בהוראה מלבד כבוד הרב הגאון אב"ד דק"ק הנ"ל שאשה סרה למשמעתו יביע אומר ויחוה דעתו ובהדי דדרו דורא דלינא ואמינא מה דקאמינ' דברי זעירא מן חברייא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה