בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה כה
עוד שניות מדברי סופרים על הענין הנ"ל אל הרב דק"ק ראדוויל וכעת נתקבל לראב"ד ומורה צדק ומגיד משרים דק"ק לבוב:
שפעת גמלים ישאו שלום וברכה לאשר לו ככה ה"ה כבוד אהובי ידידי הרב הגדול החריף ובקי המפורסם חריפ' סכיניה. שעתיה תרמיניה כש"ת מוהר"ר נפתלי הירץ נ"י לנצח:
אחד"ש כן בא אלי האיש חתנו הרבני המופלג נ"י ומסר לי אגרת שנקראת ספר לאמתה של תורה ואפריון נמטי שעל ידו נתחדשו לי עוד כמה דברים ברורים בעזה"י רק לאפס הפנאי אני מוכרח לקצר ולעלות. וראשון תחלה אען ואומר האותיות שאלוני לברר מה שיש להסתפק לדעת הטור והרמ"א דבמנה שחור צריך לתבוע שניהם א"כ י"ל דכל שמוכחש מפי עצמו בבדיקות בטלה עדותו ואתא ואייתי דברי הט"ז שכתב לחלק בין מוכחש מפי הבע"ד שמורה על השני באצבע שזה טעה מה שא"כ בהכחשה בין העדים דלא ידעינן מי הוא הטועה כו' ע"ש והנה שותא דמרן הט"ז לא ידעינן דמה בכך שמורה באצבע שזה טעה בלובן או שחרות בשביל זה אין עדותו נפסל ואפי' בחקירות אי איכא למתלי בטעות שלא היה יודע בעיבורו של חודש וכדומה מקבלינן עדותו ואם נפשך לומר דכה"ג גרע מ"מ קשה להיפך בהכחשה בין העדים מה בכך דכל אחד יש לו חזקה דכשרות ואין בטעות זה שם פסול עליו מ"מ איך אפשר לצרף דברי שניהם כמעידין על שעה ידוע שהרי גם בזה הבע"ד אומר שהלוהו שניהם ומשוי לתרווייהו טועים שעכ"פ הם אומרים שלא הלוה רק מנה והוא אומר שהלוה מאתים וגם אף נניח טענת הבעל דין מ"מ הרי א"א לצרף שניהם אם לא שנאמר דחד טעי וכמ"ש הפוסקים בההיא דר"ה דעכ"פ לצרף אחד מכל כת לא דעכ"פ חד מוכחש ופסול וה"נ עכ"פ חד טעי ומה לי שהבע"ד מורה עליו מה לי שאנחנו מורים עליו ואטו משום דלא ידעינן מי הוא הטועה מהני דז"א דע"כ לא כתבו התוספות בסנהדרין סברא זו דאם אין הפסול ידוע אין לפסול אלא לענין גזירת הכתוב דנמצא אחד קא"פ ויש שנים מבלעדיו אבל לא לענין גוף העדים שעל פיהם יקום דבר גם מ"ש הט"ז אע"פ שאין כאן פסול לדינא מ"מ אין בהגדתו כדי לסמוך עליו כו' לא הבנתי דאם אין פסול לדינא מה"ת לא יהיה בהגדתו כדי לסמוך עליו דהא אדרבה בממון הקילו בעדות משום נעילת דלת סוף דבר דברים אלו מוקשים בעיני וכדי לברר סברא זו לחלק בין הכחשת בע"ד ובין הכחשת העדים אבאר מתחלה מה שצל"ע על הסמ"ע סימן למ"ד ס"ק י"א שהביא דעת הנ"י במנה שחור א"צ לתבוע שניהם וכתב ולפי דעתו נראה פשוט דה"ה במנה ומאתים דאין צריך כו' ובקצה"ח השיג עליו דודאי יש חילוק ביניהם והביא דברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין וידוע דרוב דברי הנ"י הוא בשיטת הר"ן ע"ש ואני תמה דודאי דברי הנ"י הם דלא כהר"ן ואדרבה אני תמה על הסמ"ע שכתב דלפי דעתו נראה פשוט דה"ה כו' ובאמת אין צריך ללמוד מזה ע"ז כי הדבר מבואר להדיא בנ"י שם דאפילו בכת אח' אמרו ב"ה דכשרים ואע"פ שאין המלוה תובע אלא מנה תלינן בטעותא ואין זו הכחשה בין התובע והעדים עכ"ל וזה מבואר בדעת הראב"ד שהביא בחידושי הר"ן שם ומה שהקשה בב"י על הנ"י דמ"ש בהלואה אחר הלואה צריך שיתבענו שני מנין לענ"ד לק"מ שהחילוק מבואר דבאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דתלינן בטעותא דחד מינייהו כמ"ש להדיא וכ"כ בביאור יותר בנ"י פרק חזקת בהא דחד אמר תרי אוצייתא כו' שהקשה דהא עדות מוכחשת הוא וכתב י"ל דהכא לאו שקרא הוא דעבידי אינשי דטעי בין תרתי לתלת וכן בין מנה למאתים והכי אמרינן אחד אומר גבוה שתי מרדעות כו' עכ"ל ולדידיה דמי הכחשה דמנה מאתים ממש להכחשה דשחור ולבן דאמרי' חד מינייהו טעי וא"כ פשיטא שאין מקום לחלק בין הכחשת בע"ד להכחשת עדים כלל כמ"ש הר"ן גופיה בחידוש' שם משא"כ בהא דהלואה אחר הלואה דהוא דינא דר"י ב"ק דמיירי בגוונא שא"א לתלות בטעותא כיון שמעידים כ"א על יום א' מימי השבועה וכיוצא בזה דאל"כ ליכא מאן דפליג עליה דריב"ק דמצרפין מטעם טעות ואפילו אין הלוה תובע רק כדברי הא' רק דמיירי אע"פ שכ"א מעיד על מנה אחר ואהא קשיא לי' דהא מוכחש אחד מהם מפי בע"ד ואיהו מפרק לה דמיירי שתובע שניהם ולכך מצטרפין דאין כאן הכחשה לא מהתובע ולא בין העדים מה שא"כ ביש הכחשה אלא שיש לתלות בטעות מה לי הכחשת בע"ד מה לי הכחשת עדים דתרווייהו תלינן בטעות' ואין כאן הכחשה כלל וז"ב בדעת הנ"י וזה מבואר בדברי הרמ"ה שהביא הרא"ש והטור בענין הלואה ע"ש וכן מבואר מדברי רבינו אפרים שהביא בעה"ת שער ס"ו דאין חילוק בין מנה שחור ולבן או דמי חמרא מגו דמי משחא דבתרווייהו אף על פי שהתובע אומר כדברי האחד מ"מ מפקינין מיניה והביאו הב"י:
ועתה נבא לדברי הר"ן דס"ל לחלק לענין הכחשת התובע בין אם ההכחשה בענין שחור ולבן ובין אם ההכחשה בענין מנה ומאתים דאם ההכחשה במנה ומאתים כיון שהוא הכחשה שבקיום הממון אלא שהכשירו בעדים מפני שיש בכלל מאתים מנה אבל בהכחשת התובע א"ל כן מפני שיכול לפסול העדות שיהיה לזכותו כו':
והנה ראייתו מהא דלוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו כו' נלענ"ד שאין מוכרחת כל כך דש"ה דבכה"ג אין לתלות בטעות כיון שהעדים אומרים שפרע כל השטר והשטר נשאר אצל המלוה כולו פרוע כה"ג ודאי מדכר דכירי אינשי ומידק דייקי בין נפגם השטר או נפטר לגמרי מה שאין כן אם היה הלוה אומר פרעתי מנה והעדים אומרים מאתים בכה"ג אפשר דבאמת היה מועיל אם הלוה חוזר ואומר נזכרתי שהוא כדברי העדים (כמבואר בנ"י ריש ב"מ דבכה"ג מיירי ההיא דר"פ יש נוחלין) דבין מנה ומאתים טעו אינשי ובאמת אפי' בכה"ג שהעדים אומרים פרע כולו נמי מיתלי תלינן בשכחת הבע"ד דאל"כ אף על המחצה לא היה נאמן בשבועה כיון דאיכא שטר' וזה מבואר בר"ן גופיה פרק שבועת הדיינים והנ"י ב"ב שם וכ"כ הבע"ת והביאם הב"י אלא דספיקא הוי כיון שהוכחשו מפיו ע"ש ואם כן י"ל דבכה"ג דאיכא למיתלי בטעות העדים תלינן וכן נראה מהנ"י דמייתי אהא דמנה ומאתים מאי אומר גבוה שתי מרדעת כו' ובגוונ' דזה אומר מחצה וזה אומר כולו דמי לאחד אומר ג' מרדעות ואחד אומר ה' מרדעות דעדותן בטלה דבכה"ג לא עבידי דטעו:
אמנם דעת הר"ן מבואר דס"ל שאין לדמות הכחשת מנה ומאתים להכחשת ב' וג' מרדעות כלל דפשיטא דבזה שיש הפרש ממון ביניהם לא שייך לומר דטעו דהא בכה"ג סהדי שקרא חשבינן להו אם פחתו מנה או הוסיפו מנה וכן מבואר מדברי הרמב"ן בב"ב והביאו הש"ך ס"ס פ"ג לענין פוחתת כתובתה ע"ש ואם כן איך נאמר דטעו בזה רק דבמנה לבן ושחור איכא למימר דטעו ומאי דמדמי הש"ס להדדי מבואר בר"ן שם שהוא על דרך זה דבאמת יש בשחור ולבן מה שאין במנה ומאתים דבשחור ולבן עבידי דטעו דהיינו בדיקות שהכשירו בד"מ ובמנה ומאתים לא עבידי דטעו אלא שיש סברא גם להיפוך דמנה ומאתים אע"ג דלא טעו מ"מ הא במנה חד אין הכחשה ביניהם ומי שאומר מאתים מוסיף הוא על דברי חבירו ומה שהם מוכחשים במנה השניה אין זה מזיק למנה אחת שעדות שניהם מכוונים בה (ואע"ג דחד מינייהו שקרן במנה שני זהו קושית רבני רעגינשפורג להראב"ן וכבר כתבתי בתשובה דאפ"ל כדעת חכמי בריסק או תירוץ אחר כמ"ש לקמן) ולא רבו עליה כלל מה שאין כן במנה שחור ולבן שהם מכחישים זה את זה בעסק מנה זו עצמה וזהו טעם רבא אליבא דר"י דס"ל דשחור ולבן אין מצטרפין אע"ג דמודה לדרשב"א משום דס"ל דלא הוציאו ד"מ בכלל בדיקות רק במה שהוא חוץ לעיקר העדות כגון ארנקי כו' אבל שחור ולבן שהוא הכחשה בעיקר העדות אף ע"ג דבדיקות הוא לא מצטרפי משא"כ מנה ומאתים שאין הכחשה בעיקר העדות של המנה כלל ונהרדעי ס"ל דאע"ג דהוה הכחשה בגוף העדות מ"מ כיון שהוא בדיקות אינה נוהגת בד"מ שאין דרך העדים לדקדק אלא בגוף הממון שלא יפחות ולא יותיר ולמדו זה מדברי הרשב"א דאע"ג דשם במנה א' אין הכחשה כלל מ"מ זה האומר מאתים אע"פ שכולל בדבריו מנה מ"מ אין המנה שלו במנה של האומר שלא היה רק מנה לבד שהרי אומר שנמנה עוד עמה מנה והרי זה כאילו יש הכחשה במנה א' גם כן דאע"ג דלענין אותה מנה אין נ"מ אם היה עמה עוד מנה או לא דומה לשחור ולבן דג"כ אין נ"מ ואפ"ה לענין אם נימא דהכחשה הוי בעיקר העדות שבדיקות אין מצטרפין ה"נ במנה ומאתים ס"ל לנהרדעא דהוי כמכחישין בעיקר העדות בבדיקות:
ואפ"ה לענין המנה שהם מעידין שניהם עליה אמרינן דמועיל עדותן דלענין אותה מנה אין צריך לדקדק אם היה שם עוד אם לא ודמי לבדיקות דשחור ולבן שאינו פוסל בד"מ ועל זה כתב הר"ן דאם התובע אינו אומר רק כדברי האחד הרי דברי הא' בטלים מחמת הכחשת בע"ד שהוא בעצמו אומר עליו שהוא עד שקר שהרי הבע"ד מודה שאין לו עליו יותר דחזקה שהוא תובע כל מה שיש לו עליו והוא יכול לבטל העדות שהוא לזכותו משא"כ בעד האחר שאין יכול לבטל העדות שהוא לזכותו של התובע כך הם דברי הר"ן ור"ל דבשלמא מפי התובע הרי הוא נפסל לעדות כיון שאומר שקר במנה וכיון שכן אין תובע זה יכול להוציא ממון על ידו משא"כ בהכחשת העדים שכ"א מעיד זכותו של התובע ולדבריו אין סותרים זה את זה כלל שהוא תובע שניהם ולכן מועיל על מה שיש בכלל מאתים מנה ואף על פי שהם עצמם סותרים זה את זה במנה השני מ"מ כיון דעל ידי זה אין שם פסול על שום א' מהן שאין מוכחש רק מאחד שפיר מצטרפין והו' כסברת חכמי בריסק:
ואמנם לכאורה צ"ע ע"ז דהא הש"ך סימן ל"א הוכיח מהר"ן גבי ע"א אומר נתגרש דלא כסברת החכמים הנ"ל ומכאן מוכח כסברא זו דאף על גב דמכחישין זה את זה במנה שניה מ"מ כשרים על עדות מנה אחת אלא שלענ"ד י"ל דהתם הוי כהכחשת בעל דין שהרי אם באנו לחייב את האשה אם זינתה או לאוסרה להנשא ע"כ לומר שהאומר נתגרשה משקר וא"כ איך נסמוך על עדותו שנתקדשה משא"כ היכא שהבע"ד תובע כשיעור שניהם ואין הכחשה רק בין העדים גופייהו שפיר י"ל כיון דכל חד מוכחש מחד לא איכפת לן אלא דמ"מ צ"ל דלא מיירי שהתובע טוען שהלוה לו שלשה מאות דא"כ הרי הוא מכחיש שניהם כיון דמיירי במכחשי אהדדי והיינו דמעידין על שעה ידועה אלא מיירי שהתובע אומר שהלוה לו מאתים ומ"מ לא אתכחיש מפיו זה האומר מנה דבכלל המאתים שאומר התובע יש מנה וא"כ י"ל דאפשר שזה העד לא דקדק במנה השניה כ"כ ואף על פי שהוא מכחיש את העד האומר מאתים מ"מ לאו כל כמיניה לפסול את העד המעיד זכות התובע משא"כ אם אין התובע תובע רק מנה דחזק' שהוא תובע כל מה שיש לו עליו ופוסל את העד האומר מאתים והוא בטל לגמרי אבל אם התובע אומר מאתים אין התובע מכחיש העדים כלל וזהו ענין יש בכלל מאתים מנה דהיינו שהאומר מאתים עכ"פ אין מכחיש להאומר מנה ועי' שם עוד בר"ן שכתב וכן נמי אם תבעו בעל דין שמתחיל' היה חייב לו מאתים אלא שנפרע ממנו מנה והביא עדים זה אומר מנה וזה אומר מאתים אמרי' כיון שנפרע ממנו מנה ע"פ הודאתו נסתלק עדות העד שאמר מנה וזה שאמר מאתים אין סומכין על עדותו שעדות יחיד הוא כו' עכ"ל נראה מדבריו דאם אין מודה שנפרע ממנו שפיר הוי כתובע כדברי שניהם כיון שהוא תובע הסך המרובה ודוקא אם אין תובע רק מנה שאז הוה כמודה שלא לוה לו יותר ונפסל העד של מאתים וכמ"ש:
וצ"ע שם על הר"ן במ"ש אח"כ והא דאמרי' בגמרא לא צריכא אלא לדמי כלומר דכה"ג לא הוי הכחשה ה"נ לגבי התובע לא הוי הכחשה וכדאמרי' בב"מ אם טוענין דמי עבד גדול והודה לו דמי עבד קטן אין זה טענו חטים כו' ודבריו צ"ע דהא איהו גופי' כתב לעיל מיני' דלענין יש בכלל מאתים מנה שפיר יש חילוק בין הכחשת התובע לעדים ואפשר שר"ל שהתביע' של ממון היה שוה דמיירי דשוו לאהדדי דמי חביתא דחמרא כמו דמי חבית דמשח' רק מעיקרא הוה ס"ד דמיירי באתר' דעשיק משחא טפי מחמרא וחייבוה' מגו חבית' דמשח' ופריך עלה וכדמשני לדמי ר"ל דבאמת תרווייהו שוין לדמי אלא דס"ד לפי שאין שוים בעיקר החיוב על ידי מה הי' אם על ידי יין או על ידי שמן לא איכפת לן בהכי דהוה כזה אומר אכלה חטים כו' או אפילו אם מיירי דשוה יותר מ"מ מיירי שהתובע הי' טוען דמי חבית' דמשח' רק הר"ן קאמר דהיכי דשוו להדדי אין זה הכחש' בין בעדים בין מפי התובע וכמו בההיא דב"מ דאין נ"מ מחמת מה בא החיוב ואין זה כמכחישו בקיום הדבר עצמו ומ"מ צ"ע בלשונו שם גם מ"ש שם והראב"ד ז"ל כתב כו' צ"ע קצת לפ"ז ויש לדחוק ולפרש על פי מ"ש ואין פנאי להאריך:
הנה הואלתי לדבר ולברר דברי הר"ן ז"ל אף הדברים שאינם כל כך לענינינו הואיל ואיכא למשמע מיני' כמה מילי מעליותא וכפי הנראה מכותלי כתבו דמכ"ת אין בידו חדושי הר"ן על סנהדרין לכן באתי בארוכה:
ועתה אשימה פני לדברי הטור שכתב גבי שחור ולבן שיהי' התובע תובע שניהם הנה אם נאמר דהטור ס"ל כדעת הר"ן והנ"י דס"ל דטעמא משום דטעו אינשי בהכי אם כן הדבר קשה למה יגרע הכחשת בע"ד מהכחשת העדים כמש"ל גם כבר ביארתי בתשוב' דמש"ס דסנהדרין דף פ"א מוכח להדיא דהכחשה בבדיקות לאו כלום הוא ולכך כונסין אותו לכיפה דאמרינן שהענין אמת ואם כן מה לי טעות בע"ד מה לי טעות עדים ואין לחלק בין בדיקות דעוקצי תאנה לשאר בדיקות וגם דהרמב"ם והרע"ב כתבו בדיקות בסתם:
אמנם הדבר ברור כמ"ש בתשוב' בשיטת הטור בזה דס"ל דמנה לבן שוה טפי ממנה שחור ודמי למנה ומאתים ומצאתי שכ"כ אא"ז מהרש"א להדיא בסנהדרין שם וז"ל ומיהו נהרדעי דאמרי' דס"ל כרשב"א ע"כ דמדמי להו מנה לבן ושחור למנה ומאתים דחד מינא נינהו ואחד שוה יותר משני והו"ל האחד בכלל חבירו השוה יותר מה שא"כ חמרא ומשחא דתרי מיני נינהו והו"ל הכחשה גמורה עכ"ל וכוונתו למ"ש בתשוב' בזה דחמרא ומשח' גופה לא שייך יש בכלל כו' ע"ש וכיון דמנה לבן למנה ומאתים דמי א"כ גם בזה יש חילוק בין הכחשת העדים זה לזה בין הכחשת התובע וצריך שיתבע שניהם דוקא משא"כ בבדיקות שאין להם עסק בגוף הממון דלא דייקו וכגון ההוא דזה אומר אכלה חטים כו' וכיוצא בזה לא איכפת לן בהכחש' דבדיקות כלל אפילו בהכחשת התובע או בהכחש' שני עדים כיון שאנו אומרים שלא נתן לבו לדקדק בהם ומ"מ גוף העדות הוא אמת:
ומעתה הדבר ברור בנידון דהר"ן ומכ"ש בנ"ד כ"ע מודים דהא הבדיקות אינה בגוף של העדות כלל ולא מבעיא לדעת הראב"ד והנ"י וסה"ת בשם רבינו אפרים דאפילו במנה ומאתים נמי א"צ לתבוע שניהם ואמרי' דטעו א"כ פשיטא דבכה"ג אין חוששין להכחש' אלא אפילו לדעת הר"ן בשם הרמב"ן דמנה ומאתים אין מצטרפין אם יש הכחשת בע"ד היינו משום דכיון דיש קפידא בעדות בדבר שבממון ודאי דדייקי טובא ואין לתלות שהעד טעה במה שאמר מאתים שבאמת לא לוה רק מנה כמו שאומר הבע"ד וכן לדעת הטור במנה שחור ולבן כיון שיש קפידא בדבר שזה שוה יותר מזה א"כ כשזה מוכחש מפי הבע"ד הרי הבע"ד פוסל העדות שהוא לזכותו משא"כ אם אין קפידא בדבר כלל אם שרה יהיה שמה או חיה היא שמה ואין זה ענין לגוף העדות כלל וזה דומה לדמי משחא וחמרה שזה אומר שמגיע לו ק' זהובים בעד יין שמכר לו וז"א שאמת שמגיע לו ק' זהובים בעד שמן שמכר לו דאמרי' דהא הוי בדיקות דכשרים בד"מ ומצטרפין ומ"ש הטור בזה ג"כ שצריך לתבוע שניהם היינו מטעם דמיירי שלפי העד שאומר שמן מגיע לו יותר ויש קפיד' בדבר ודבר פשוט בעיני שאם טוענו דמי עבד שמכר לו והביא שני עדים אלא שזה אומר בשמו כך וזה אומר שמו כך שאף על פי שהתובע אומר כדברי הא' מ"מ כיון שקריאת השם לא מעכב אמרי' דלאו אדעתי' למידק בזה וה"נ דכוותי' שאמרי' כיון שבגופה של עדות עלתה לו כהוגן שמו ושם אביו ושם עירו שוב כל היתר כנטול דמי ובין חיה לשרה נתחלף לו ולאו אדעתי':
. ומ"ש מכ"ת דלפי מ"ש הטעם דחקירות דייקי כיון דהזמה תלויי' בהם א"כ לפי מה שהעליתי דבבדיקות אף היכא דדייקי מקבלין עדותן במה שהושוו א"כ אף בחקירות מ"ט בטלה כל העדות כשהוכחשו והעלה דא"ש לפי טעם הש"ך והנה לענ"ד לק"מ דודאי א"ש דבבדיקות שיש הכחשה ביניהם בראש הממון כגון מנה ומאתים אף על גב דבמנה שניה ודאי דייקי מ"מ במנה האח' שהשוו בה מצטרפין מטעם דבסך שהושוו אין הכחשה ביניהם דאמרי' יש בכלל מאתים מנה משא"כ בחקירות שעל אותה המנה עצמה דלא הושוו בה כלל ואין ה"נ אם הושוו במנה א' שמקבלין עדותן במה שהשוו כגון אם ע"א אומר שבניסן לוה מנה ובתשרי לוה מנה והשני אומר בתשרי לוה מאתי' או מנה ובניסן לא לוה כלל דאפ"ה מקבלין עדותן במה שהושוו דהיינו במנה שמעידין שלוה בתשרי ובענין אחר לא מצאתי שיהי' שייך לומר בו יש בכלל מאתים מנה בחקירות כלל ובאמת אין הפרש בין בדיקות לחקירות רק במידי דמכחשי ביה דבבדיקות מצטרפי כיון דלא דייקי אמרי' דטעו בהא משא"כ בחקירות דדייקי בי' איך אפשר לצרף עדותן. שהרי מכחישי' הם זה את זה על אותה המנה עצמה דחד מינייהו משקר בודאי בגוף העדות של אותה המנה וזה ברור:
ומ"ש על דברי הפ"י בק"א בכתובות לענ"ד דברי הפ"י נכונים בזה דבהכחש' אצ"ל ביטול העדות מטעם עדות שא"א יכול להזימ' דכמו דאיכא למ"ד במנה שחור דבטל דס"ל דדייקי אינשי בהכי וכן בחביתא דחמרא ומשחא כיון דעבידי דדייקי אינהו מכחשי אהדדי אין מצטרפין וה"נ בענין חקירות כיון דדייקי לפי שהזמ' תלוי' בהם ואינהו מכחשי אהדדי בגוף אותה המנה עצמה לפיכך אין מצטרפין וכ"כ טעם זה בחידושי הר"ן ומה שנסתייע מכ"ת מדברי הלח"מ ומ"ל בפ"א מהל' עדות שכתבו דחקירות דאיזה יום ואיזה שעה גרע מחקירות דגוף המעש' דלא שייכי חקירות דזמן בגוף העדות לענ"ד לאו מלתא הוא דהתם קאי לענין אם אמר איני יודע בחקירות דבזה י"ל דחקירות דגוף המעשה עדיף כיון שאומר איני יודע במה הרגו כו' אין זה נכון שהרי א"י גוף המעשה על בוריו ומסתמא לא כיון לבו יפה ואפשר שהיה שם דברים בגו שיש בהם כדי להציל הנדון משא"כ בחקירות דזמן אף על גב דאם אמר על איזה זמן והוכחש עליו הוחזק כפרן דמידק דייק בי' שלא יבא לידי הזמה מ"מ אם אומר איני יודע מה"ת יופסל עדותו אי משום שלא כיון לבו אין לפסול דאין זה בגוף המעשה שראה ואפשר שלא נתן לב לידע היום שעומד בו ואין זה דומה לחקירות שבגוף המעשה ואי משום דהו"ל לדייק מ"מ בשביל זה לא נפסל דהא אינו אומר שקר רק שאומר אינו יודע ולמה לו לדייק לידע בבירור היום שעומד בו כיון שגם אם יאמר איני יודע לא יוכל לבא לידי הזמה ולכך הוצרך לשנוי דמה"ט גופיה פסול משום דהו"ל עדות שאי"ל משא"כ במעיד על איזה יום אמרינן שבודאי נתן לב ואם הוכח' עליו ע"כ דמשקר ופסול לטעם עדות שאאי"ל כלל. ומ"ש מכ"ת לתרץ קושית הט"ז דהתם הטעם משום מיגו להוציא בקרקע כמ"ש גבי שטרא זיופא אומר אני שמכ"ת כתב על פי דברי האחרונים שמשמע כן מפשיטות דבריהם אבל אומר אני ניתי מר וניכוין דעתן בסוגיא דהתם ויתלבנו הדברים שאין הנדון דומה ומלתא אגב אורח' אבאר ג"כ מה שהשיג באו"ת בכללי מיגו על הכנה"ג שכתב בשם הריב"ם דכה"ג הוי מיגו להוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת דז"א דריב"ם לא כ"כ אלא לפרש דברי רב יוסף אבל לדינא הא מסקינן הלכתא כוותי' דרבה בארעא כו' ע"ש ולפי דבריו בחנם הביא הרא"ש דברי הריב"ם וכתב שיש ליישב פירושו בלשון הש"ס כיון דלאו הלכתא הוא:
אך לענ"ד דברי הכנה"ג נכונים דהנה לכאורה צריך ביאור מ"ש הרא"ש לישב פי' הריב"ם דהא דקאמר אמאי סמכת כו' ה"ק אמאי קאי סמכת להיות יותר מוחזק בזה הקרקע להאמינך במיגו להעמיד הקרקע בידך אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ונמצא שאינך מוחזק וקרקע בחזקת בעלים עומדת ואתה בא להוציא מידו על ידי מיגו ולא אמרינן מיגו להוציא עכ"ל ולכאורה לפי זה מה יעשה בהא דקאמר אחר כך בהלואה ג"כ לשון זה אמאי סמכת כו' דבפשיטות הו"ל לאקשויי דהא מיגו להוציא הוא גם הא ממאי דס"ל לרבה גבי הלואה דאמרינן מיגו ע"כ מוכח דס"ל מיגו להוציא א"כ איך קאמר ליה לרב יוסף אמאי סמכת להיות מוחזק כו' דהא באמת רבה סובר דאף אם אינו מוחזק מהני לי' מיגו (אמנם לשון הרא"ש משמע דרב יוסף א"ל הכי לבעל השטר ולא לרבה ולפי זה א"ש ומ"מ דוחק קצת) ודוחק לומר דאכתי לא ידע מזה דרבה סובר דאמרינן מיגו להוציא:
אמנם נראה דודאי רבה לא פליג אהך דינא דמיגו להוציא לא אמרי' רק דרבה ס"ל כיון שכבר אמר זה שטרא מעליא הוא ועי"ז היה יוצא זכאי בדינו אילולי שחזר והודה דשטר זייפא הוא וכיון שיש כאן מיגו להחזיק זכות הראשון שהיה לו ע"י טענה שטרא מעליא הוא אין זה קרוי להוציא רק להחזיק וע"ז פריך ליה רב יוסף בתרווייהו אמאי קא סמכת כו' ר"ל שהזכות שזכה בראשונה ע"י השטר לא נעשה מוחזק על ידו כיון שהשטר חספא הוא ולזה אמר הלכתא כרבה בארעא היכא דקיימא ארעא תיקום ופי' הרא"ש דכיון דקאמר שטרא מעליא זכה בקרקע שבידו ואף ע"ג דאמר אח"כ שטרא זייפא אמרינן מיגו להחזיק הקרקע שבידו והלכתא כוותיה דר"י בזוזי כו' ואע"ג דזכה בתביעתו כי אמר שטרא מעליא הוא מ"מ אכתי מחוסר גוביינא הוי כו' עכ"ל מבואר מזה דלענין קרקע כיון שע"י הטענה דשטרא מעליא זכה בקרקע תו מהני לי' האי מיגו דלא מפקינן מיניה וכן נלענ"ד בפי' דברי התוס' ד"ה והלכתא שהקשו על פי' רשב"ם מהא דאמרינן אוקי ארעא בחזקת בר שטיא ולכן כתבו ונראה לר"י דה"ט דהלכתא כו' משום דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא ואית לן לאוקמי ארעא בחזקת מרא דקיימא השתא כו' עכ"ל ולכאורה קשיא דאכתי למה לא נילף מהא דאוקי בחזקת בר שטיא דבכה"ג הוי אפוקי ממונא מחזקת מרא קמא ולא נימא ביה מיגו ולפמ"ש א"ש דודאי לענין שנאמר דמחמת ספק מעמידין בחזקה קמייתא יש להעמיד בחזקת מרא קמא רק דר"י מפרש דלענין מיגו בזה אמרינן דאין מיגו זו באה להוציא רק להחזיק בזכות שזכה מקודם ע"י טענתו הא שטרא ואע"פ שטענת שקר היתה מועלת היא לענין זה שטענת אמת שאחרי' מחזקת הזכות הראשון שהיה להחזיק משא"כ במלוה שהזכות הראשון היה ג"כ להוציא דהא מחוסר גוביינא אז שפיר המגו שבאה להחזיק זה הו"ל מיגו להוציא וכמ"ש הרא"ש ז"ל:
איברא שבדברי התוס' יש לפרש דר"ל כיון דאיכא מיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ואי הוה אמר הכי היתה הקרקע נשארת בידו עי"ז כה"ג לא קרינן ליה מיגו להוציא שאם היה טוען טענת המגו היה מחזיק ולא מוצא משא"כ בהלואה שאף אם היה טוען טענת המגו אכתי מחוסר גביינא אך הרא"ש נראה דלא ס"ל הכי דמה בכך שאם היה טוען טענת המגו היה מחזיק מ"מ השתא מיהת שאומר אין שטרא זייפא כו' הוא בא להוציא במגו ולכך מפרש דהטעם שכבר זכה ע"י טענא דשטרא מעליא הוא ולכך מועיל המגו שאח"כ ולפ"ז נראה דדוקא בכה"ג אמרינן הלכתא כרבה בארעא משא"כ היכא שעדיין לא חידש בה דבר שיזכה על ידה רק בא להחזיק בקרקע שת"י ע"י מיגו והיא לו טענה ראשונה בקרקע זו שפיר אמרינן דלא אמרינן מיגו להוציא דקרקע בחזקת בעלים עומדת וזה עדיין לא זכה בו ומה מועילו שהקרקע ת"י וכן משמע ממ"ש הרא"ש לפי' ריב"ם אמאי קא סמכת להיות מוחזק בזה הקרקע כו' משמע דטעמא דרבה משום הכי הוא לפי שנעשה מוחזק ע"י השטר ועפי"ז פי' הרא"ש בסוף דבריו כן:
ומעתה יפה כתב הכנה"ג בשם הריב"ם ואדרבה נהפוך הוא מ"ש בשם התוס' ד"ה והלכתא בשם ר"י וכן הרא"ש פליגי עליה דריב"ם בהא ולענ"ד אינו מוכרח בשיטת התוספות כמש"ל ומכ"ש בדברי הרא"ש שביאר להדיא דמיירי כגון זו שזכה בתביעתו ע"י מה שאומר תחלה שטרא מעליא הוא הא לא"ה גם הוא סובר דאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין יכול לזכות בה במגו ומצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק ח"מ סימן ע"ה שכתב סברא כזו ליישב דברי הרשב"ם דלא תקשי עליה מהא דבר שטיא ע"ש ותמהני שלא הזכיר בזה מדברי הרא"ש אלו ולקצר אני צריך:
ויצא לנו מזה דהטור דבכל דוכתא אזיל בשיטת הרא"ש אביו א"א לפרש דבריו ב סימן ק"מ מטעם מגו שהיה אומר אינו יודע אם חטים או שעורים דלא היה מכחיש העדים והיה נאמן דז"א דבכה"ג שפיר הוה מיגו להוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת ול"ד להא דשטרא זייפא שהועמד בידו מתחלה ע"י טענה זו ועוד דהא לא אמרינן מיגו כה"ג דמיגו דא"י לאו מיגו הוא דאין אדם טוען ברצון א"י ומכ"ש בכה"ג שיאמר שהוא היה אוכל פירות השדה ולא ידע מאומה הלחם אשר הוא אוכל נראה פשוט דלא אמרינן מיגו דמצי למטען טענה כזו כלל:
שוב עיינתי בס' קצה"ח סימן פ"ב וראיתי שם דברים תמוהים מ"ש להקשות על הש"ך שכתב דשטר איכא חזקה שטרא בידי מאי בעי להכחיש העדים וע"ז הקשה מחידושי הר"ן פ' ז"ב שהבאתי לעיל דלפי הש"ך מאי מייתי להיכא דליכא שטרא ע"ש ודבריו תמוהים דהר"ן שפיר מייתי ראיה דלא תימא דגם במנה ומאתים אע"ג דבע"ד אומר מנה אמרי' דהעדים טעו ולא נפסלו בזה וע"ז מייתי מההיא דנשבע וגובה מחצה ואי ס"ד דתלינן בטעות העדים א"כ התם נמי נימא דהעדים טעו ובאמת שלא פרע רק מחצה כמו שאומר הבע"ד והוא בכלל דבריהם דבכלל מאתים מנה ובזה אין הבע"ד וחזקה דשטרך בידי מאי בעי סותר כלל להעדים דהא באמת פרע רק מחצה ועכ"פ יהיה פטור משבועה אלא ע"כ דבכה"ג לא תלינן כלל בטעות העדים וזה נלענ"ד בדעת בעה"ת שהביא הש"ך שם ס"ק ל"ט בתירוץ הא' דכאן שמודה המחצה מן השטר מן הדין לא היה לו להחזיר שטרו כו' והש"ך השיג עליו מכמה סוגיות דמוכח מינייהו דאף שאומר שפרע מקצת אמרינן דלא מהימן מחמת הך חזקה ע"ש ולענ"ד דודאי ברור הוא דטענת פרעתי מקצתו לאו כלום הוא דהו"ל למכתב תברא ואף אם יטען שפרע לפני עדים והלכו להם לא מהימן דהרוצה לשקר כו' וגם שלא היה לו להניח העדים שיעברו מכנגד פניו עד שיתנו לו בכתב שובר על השט"ח אבל מה יעשה זה שאומר שפרע המחצה לפני עדים ומביא העדים לפנינו פשיטא שאין כאן סתירה כלל דהו"ל למכתב תברא שהרי הוא מביא אותם לפנינו שיעידו לו אלא שטעו בדבר ומעידין שפרעו כולו והלכך בכה"ג עכ"פ טענת ריעא הוא ולכך משתבע הלוה כנלענ"ד ברור:
ועכ"פ מאי דקשיא ליה לקצה"ח על הר"ן לק"מ דהר"ן שפיר דייק דבשלמא אם נימא דבמנה ומאתים א"א לתלות בטעות העדים דבסך המעות ודאי דייקי א"ש הא דנשבע הלוה משום דהעדים נפסלו מפיו ולא תלינן בשכחת הבע"ד כדי לקיים דברי העדים משום דאם נקיים דבריהם שפרע כולו יהיה מתנגד לסברא דשטרא בידך מאי בעי דאע"פ שפרע לו לפני עדים לאיזה ענין הניח השטר בידו וצריך לשמור עדים או שובר ולכן לא מתרצינן דבורי דהבע"ד לומר ששכח משא"כ אם נימא דתלינן בטעותא א"כ עכ"פ צריכין אנו לתפוס דברי הפחות שבהם דהיינו הלוה שאומר שפרע מחצה ואמרינן שכן הוא האמת והעדים טעו שאמר שפרע כולו וממילא דאין כאן התנגדות כלל לחזקה דשטרא בידי מאי בעי או דה"ל למכתב תברא שהרי הן הן עידיו שיכתבו לו שובר על השטר אלא ע"כ דאין תולין בטעות העדים כלל רק כיון דמצד הסברא העדים קושטא מסהדי ואפשר שהבע"ד שכח ס"ל להש"ך לחלק בין אם המלוה בשטר שהוא מתנגד להעדים ושכחת הבע"ד לא מתרצינן להו הכי משא"כ בע"פ שפיר תולין בשכחת הבע"ד דהא איכא תרי סהדי דמסהדי הכי:
ואמנם לכאורה מלשון הר"ן נראה שרוצה להביא ראיה מהסוגיא דלא תלינן בטעות הבע"ד ומוכיח מזה דחזקה שהוא תובע כל מה שיש לו והוא כמודה שאין עליו יותר ולפי"ז לכאורה שפיר קא מותיב הקצה"ח דדלמא התם לא תלינן בהך טעותא משום דמתנגד לחזקה דשטרא כו' משא"כ בע"פ שפי' תלינן בטעות הבע"ד כמו דס"ל להש"ך התם אבל אחר העיון ז"א כלל דהר"ן מדייק שפיר דאם איתא דאין הבע"ד פוסל העד שאמר מאתים ואמרינן שטעה א"כ במקום עדים הו"ל דברי הבע"ד כמאן דליתא דהא לא מספקינן כלל במלתא שמא נפסל העד א"כ פשיטא דגבי פרעתו מחצה אפי' שבועה א"צ דדברי הבבע"ד כמאן דליתנייהו דמי והעדים נאמנים אף נגד חזקה דשטרא כו' וא"ל דלא תלינן בטעות הבע"ד בזה כדי שלא יהיה התנגדות לסברא דשטרך בידי כו' ז"א כיון שאין דברי הבע"ד עושים רושם להטיל ספק בעדות העדים לא איכפת לן בהתנגדות הך דשטרא כו' לגבי עדים כלל וע"כ דודאי מה שמכחיש העדים הוא מטיל ספק בעדות העדים וכל שאין לנו הכרח לומר שטעה לא אמרינן שטעה והלכך אע"ג דמחמת דמסתבר לומר דתרי לא חשידי לשקר בפרט במה שהבע"ד אומר בפחות והיה הדעת נותנת שהבע"ד טעה מ"מ כיון דאיכא נמי סברא דשטרא כו' ומספקינן לה אי טעה או לא הלכך נשבע הלוה משא"כ בע"פ מחמת דאיכא תרי סהדי אנו מוכרחים לומר שטעה והלכך אפי' שבועה א"צ משא"כ בא' אומר מנה ואחד אומר מאתים והמלוה אומר כדברי הא' כיון דליכא אלא חד סהדא שאומר מאתים ואין הכרח לומר שהאמת כדבריו מה"ת נתפס יותר דברי העד מדברי הבע"ד ואנו אומרים שהבע"ד שאומר מנה הרי הוא כאלו הודה שאין מגיע לו יותר ואינו יכול להסתייע מדברי העד זה שאמר מאתים שהרי אדרבה יש כאן עד לפנינו שמעיד כדברי הבע"ד ואיך נשוי לבע"ד טועה נגד העד שאמר מאתים בלא שום הכרח ורגלים לדבר כלל והלכך מ"ש בקצה"ח שם דראיית הר"ן מהתם דהוי ספק הכחשה וא"כ ממילא אין התובע יכול להוציא כשמוכחש עם העדים ומזה הוציא דין בא' שאמר שפרע מנה ואחד אומר מאתים כו':
ולענ"ד ליתא כמבואר למעיין בדברי הר"ן דבכה"ג ודאי העדות בטלה ודוקא במקום שני עדים חשבינן ליה בספק הכחשה ולא במקום א"א דאז ודאי הבע"ד שהודאתו כמאה עדים מבטל עדותו של זה לגמרי ולכן גם מה שתירץ על קושי' הט"ז ליתא דבע"א ודאי הכחשה מיקרי רק הדבר ברור בשיטת הטור כמ"ש בתשובתי דכיון דאמרינן דבין חטים לשעורים עבידי דטעו ממילא דאין כאן הכחשה כלל לא לגבי המחזיק ולא לגבי העדים משא"כ במנה שחור ולבן דלא טעו וכמ"ש שם באורך מדברי התו' והג"א שם:
ובהכי א"ש מה דקשה לכאורה לפי מ"ש הטור דתבעו שניהם בעינן דמשמע הא תבעו א' שחור או לבן פטור הלוה דהא המלוה מכחיש לחד מינייהו וקשה דהא עכ"פ שבועה צריך נגד העד שהתובע אומר כדבריו והרי א"א ליתן לו שבועה כיון דאיכא לפנינו תרי סהדי דמסהדי אמנה ואמרינן דהעדות אמת רק דמכחשי בבדיקות ומ"מ בשביל זה אין פוסלין העדות וכמ"ש בסנהדרין דף פ"א וא"כ א"א ליתן לזה שבועה ומחויב שבועה ואיל"מ ולפי מ"ש א"ש כיון דעדות שחור ולבן שני עדיות מחולקים הם וכיון שזה לא תבע רק מנה שחור ממילא דמחל לו על הלבן וא"צ רק לישבע נגד העד שאומר מנה שחור הוא וע"ז שפיר הוא יכול לישבע אלא דמ"מ קשה על מ"ש הרא"ש והטור בשם הרמ"ה לענין הלואה אחר הלואה דאי תבע רק חד מנה משתבע ומפטר ולכאורה קשה כיון דאנן לדידן מוציאין מתוך דברי שני העדים שעכ"פ חייב מנה והאיך מוסרין לו שבועה שאינו חייב לו כלום ואע"פ שזה אינו תובע רק מנה מ"מ עכ"פ מנה הוא אומר שחייב לו ולא מחל לו ואם ישבע זה שאין חייב כלום הוא נגד משמעות דברי העדים וכן קשה גבי הכחשה דמנה ומאתים שכתב הר"ן דאם התובע אומר מנה אין מצטרפין וקשה דהא עכ"פ מתחייב שבועה נגד העד שאמר מנה והאיך יכול לשבע נגדו כיון דאנן קי"ל דיש בכלל מאתים מנה וכן בנזיר שהיו מעידין אותו שנדר שתים כו' קי"ל דיש בכלל שלש שתים ומצטרפין סהדותייהו לחייב את זה בנזירות וא"כ בהכחשה דמנה ומאתים מה בכך שהוכחש מפי התובע מ"מ לנו הם כשרים ואיך נניח את זה לישבע נגד העדים ואפשר לומר דכיון דהתובע אומר מנה הוא מצטרף עם העד האומר מנה ופוסלין העד שאומר מאתים נעשה פסול לעדות ושפיר יכולין להשביע זה נגד העד שאומר מנה אך דעדיין צ"ע היכא שהתובע הוא אשה או אחד משאר פסולי עדות מאי איכא למימר. ומצאתי בקצה"ח סימן ע"א שדיבר מזה ואין פנאי לעיין כי אני כותב מה שעולה במרוצת עיוני ואי"ה לעת הפנאי אעיין בזה:
ונשוב לעיקר הדין שאף לדעת הטור דבעינן שיהיה תובע שניהם היינו במקום שיש קפידא בענין הממון הן חסר הן יתיר משא"כ בבדיקות שאין קפידא כלל ואמרינן בהו דעבידי דטעו אף אם התובע מכחיש עם העדים בבדיקות כאלו לית לן בה וכן אם העד מוכחש מפי עצמו או מפי אחרים בבדיקות כאלו דאמרינן מלתא דלא רמי עליה למידק ביה מימר אמר ולאו אדעתיה וכבר הארכתי בתשו' הראשונ' דמסתברא דטעה בהא דל"ש לגופה של עדות משא"כ בגופה של עדות מידק דייק ורמי אנפשיה ומדכר:
והנה הגיע לידי ש"ת פני משה וראיתי שם בח"א סימן פ"ד מ"ש שם בתוגרמית שהיתה מסל"ת על אחד שנהרג אלא שהיתה מוכחשת מפי עצמה במקום שמצאתהו הרוג שפ"א אמרה על שפת הדירי ופעם אמרה אצל המעאדין ואי תימא אע"ג דאיכא הכחשה בדברים לענין מציאת גוויתו היכן מצאתהו מ"מ בענין המיתה ליכא הכחשה והוי כאחד אומר מת כו' להא אמינא דאפשר לחלק כשהכחישה בין ב' עדים למפי עצמו דבב' עדים כיון דבחד סגי א"כ כשמכחישין באופן המיתה אמרינן דחד משקר וחד אומר אמת כו' אבל כשאין שם אלא ע"א ואותו עד מכחיש את עצמו כפעם בפעם אף שבכל הפעמים אין מכחיש א"ע בענין המיתה מ"מ כיון דחזינן ביה שהוא שקר ראוי לתלות כי כל דבריו מילי דכדיבי ושוא ודבר כזב ידבר וכיון שכן ראוי לחוש אעיקרא דדינא במה שמצאו מת שאפשר שקר ענה והשקרן צריך שיהיה זכרן ושקרן הלז שר השכחה מצוי בו וכיון שכן יש להסתפק דדלמא זה חי עדיין ספק זה ראוי להסתפק בנ"ד אמנם על כל אלה אומר אני שיש ליישב דבריה כו' עכ"ל ואחרי רואי את הספק שנסתפק בזה אומר אני דגם הפ"מ אזיל ומודה בנ"ד שאין מקום לספק זה כלל דהרבה חילוקים יש בין נידון דידיה לדידן חדא דאיהו מיירי שהוכחש מפ"ע במקום מציאות ההרוג וזהו ענין הכחשה בחקירות שנסתפק בה הב"ח ג"כ דהרי המקום הוא א' מן הז' חקירות משא"כ בנ"ד שאינו בחקירות ואין גוף העדות תלוי כלל שנית דהתם במסל"ת מיירי דקרינן בהו אשר פיהם דיבר שוא כו' רק מחמת שהוא מסל"ת לא חשדינן ליה דמשקר וכיון דהא קמן דמשקר לא מהימן אכולי מלתא משא"כ בעד כשר דאע"ג דבדבר שאינו בגוף העדות יכול להיות שאומר אע"פ שא"י על בוריו מ"מ בגוף העדות אי לאו דקושטא קאמר ויודע בבירור לא הוה מעייל נפשיה לאסהודי מספיקא ואע"ג דמדברי הפ"מ משמע דלא מחלק בהכי שהרי מחלק בין הא דע"א אומר מת כו' מ"מ הא קמן דאף במסל"ת דגרע מע"א לא החליט הפ"מ לאיסור רק כתב שיש להסתפק בזה וא"כ פשיטא דבע"א אין להחמיר בספק זה כ"כ ומבואר מדבריו שם ששני גדולי הדור שהתחילו בשריותא דהאי אתתא לא עלה בלבם לעשות מזה ספק כלל רק הוא ז"ל נתעורר בספק זה ואפשר שגם הוא לא היה מחמיר עבורו רק לרווחא דמלתא כתב שיש לישבו ע"ש:
שלישית נלענ"ד דחילוק גדול יש בין ההיא דהתם שפעם אמרה במקום זה ופעם אמרה במקום זה והיא מתהפכת במילי' אז שפיר אמרי' כיון דשכיח גבה שקרות חיישי' דלמא הכל שקר משא"כ בזה דודאי אין אדם מוציא דבר לבטלה לבא אל הסופר לרשום בפנקס דברים של תוהו ובודאי אמת הדבר שמת שם איש כזה ואף על פי שלא דקדק בשם האשה אין לתלות בשקר רק בטעות ולא הוציא שקר מפיו ועולה לא נמצא בו בשפתיו ועוד דודאי סברא גדולה היא לחלק בין אם העד אומר שראה ענין כך וכך ומתברר לנו שהוא שקר אין לתלות בטעות ששכח מה שראו עיניו דדבר רחוק הוא דמסתמא הדבר שראה בעיניו עושה רושם בזכרונו וחקוק על לבו ולכן אמרינן דמשקר וכמ"ש הפ"מ במליצתו שהשקרן צריך שיהיה זכרן כו' משא"כ היכא שאינו אומר דבר שראה בעצמו רק מה ששמעו אזניו שהרבה סיבות יש שלפעמים אין השומע מכוון לבו ומטעי קא טעי או שבמשך הזמן מה שוכח מה שאמר לו ועל ידי זה משתנה הענין קצת והחוש יעיד על זה שאין דומה שמיעה לראיה וכמה מקראות מורים על זה וכבר הבאתי בתשובה סימן הא דאמרינן גבי עדים זוממין נתרי בהו אימת אחר כ"ד אמרי אשתלי אשתליין ועל פי סברא זו יש ליישב כמה ענינים שכתבו האחרונים ב סימן ק"ח ו סימן צ"ב וקצרתי בזה:
וראיתי בשו"ת מאיר נתיבים סימן פ"ח בנידון הג"ע שכוונו שם האיש והאשה ואביהם ואמם רק שכתבו שיש להם שני בנים שם הא' אורי ושם השני ברוך וזה האיש והאשה לא היו להם בנים מעולם ומסיק לאיסור והביא שם שו"ת פ"מ הנ"ל וגם כתב לחלק בין ההיא דפלגי' דיבורי' משום דשאני התם דאף מדינ' הוא דלא מהימן לגבי נפשי' דאין אדם מע"ר אבל לעולם יוכל להיות שאף על פי כן הדבר כולו אמת שפלוני רבעו לרצונו אלא דאנן לא מהימנינן לי' לשוי' נפשי' רשיעא כפי' רש"י שהתורה פסלה עדות קרובים ואדם קרוב א"ע אבל לעולם יוכל להיות שכל דבר אמת כו' והוא כדברי מכ"ת בזה אך כבר כתבתי בתשו' דז"א דכשאנו באים להאמין העדות א"א לנו להאמין שהוא העושה דאם לא כן איך נוציא זה להריגה על פי דבריו של זה שהוא רשע ובע"כ שאנו אומרים שמחצית הדיבור אמת ומחצית שקר וזהו ענין פלגינן דבורי' וכ"נ מהפ"מ סימן ס"ט והביאו שם בשו"ת הנ"ל וכבר ביארתי לדינא בזה אך בשו"ת מא"נ הנ"ל המציא חשש חדש דשמא כל דבריו אמת ואינה בעלה של זו שהרי אין לה בנים אלא אתרמויי אתרמי שמא כשמא הן בשם העיר הן בשם האשה ואביהם ואמם אע"ג דחשש רחוק הוא מ"מ בזה שאמר שיש להם בנים מוכח הכי והביא ראי' משו"ת גאונים בתראי בענין שאמר שהוא מן הראדנא ואמו מוויסקא שעלה על דעתו מחמת שבעלה לא היה דר בהראדנא כ"א בכפר הסמוך חששו שמא הי' ממקום אחר ששמו כך וחיישינן לתרי הראדני וויסקא אלא שמצאו היתר דעבידי לקרות לפרוודהא ע"ש מתא משא"כ בזה שהוסיפו לומר בשמו שהגיד לפניהם שיש לו ב' בנים ופירש שמותם מה שלהד"מ עכ"ל. ונלענ"ד דע"כ לא חשש לדבר אלא משום דהך מלתא א"א בשום אופן למיתלי בטעותא וכמבואר שם שמשמעות העדים שבעמד שלהם הגיד החולה לפניהם שמו ושם אביו ואמו ושם אביה ואמה ושם עירו ושם שני בניו וע"כ לומר מדהא ליתא הא נמי ליתא או שנאמר בנים הרי הן כסימנים דאחריני נינהו אע"פ שהוא רחוק מאוד משא"כ בנ"ד דהוא דבר שאפשר שיפול על לשונו שם שרה על שם חיה וכמו שאמר האמתלא לזה וכבר הבאתי שם בשם הר"ן שאם נראה שהוא זה אף על פי שיש סימן א' המכחיש אם הוא עשוי' להשתנות תולין בו וה"נ מסתברא דאין לתלות במציאות רחוק שיש עוד ראחמנוב בעולם הסמוך לשומסק ושאר ענינים בפרט שהי' מצויין במלבושיו כמלבוש מדינת פולין והדבר ידוע שבכל המלכות אין שם עיר ששמה ראחמנוב וסמוכה לשומסק רק זו ונצטרך לומר שבא ממקום רחוק מאד שאין ידוע לנו ובמדינה זו שינה מלבושיו הדבר פשוט שאין חוששין לזה וגם דהו"ל לפרש דבריו שהמקום רחוק מאוד גם מדברי העד שאמר שהוצרך לתת לו ידו לקיים הבטחתו שיודיע לאשתו מוכרח שעל מקום קרוב הידוע הי' מדבר ופשיטא דטפי תולין בטעות מלמתלי בענינים רחוקים כאלו והיינו נמי טעמא דשו"ת גאונים בתראי שהמציאו היתר שקרא עצמו ע"ש ראש הקהלה והממציא היתר ההיא הי' אא"ז הגאון המפורסם מ' מאניש חיות ז"ל אב"ד דק"ק ווילנא והסכימו לדבריו כמה גדולים אף על פי שקצת רחוק לומר כן כאשר באמת קצת חלקו עליו בזה וכמבואר ג"כ בשו"ת ב"ח החדשות מ"מ המתירין ס"ל דעל כל פנים האי מקרי בי' טפי מלומר שכוונתו להראדני אחר ובתשו' סימן הארכתי בדבריהם וא"כ כ"ש בנ"ד שאין להמציא חומרות ולעייל פילא בקופא דמחטא ותולין במצוי להקל:
עוד מלתא בפומי האיר ה' עיני והמציא לי תשובה א' בשו"ת ת"מ הנ"ל סימן ע"א דאיתא שם עובדא קרובה לנ"ד שהיה מבואר בג"ע שמו ושם אביו ושם עירו ושם אבי' רק שהעד אמר שמתחלה הי' הוא והם תושבי ק"ק ליפווץ ובשעת הבריחה הי' בק"ק זאלקאווי האיש והאשה הנ"ל והיה דרים עמו חוץ לעיר בעלי' אחת והגיע העדות מק"ק דובנא לק"ק קאשטאנדינא ששם היתה האשה עומדת ונבהלה האשה מראות ואמרה כי מעולם לא עברה בק"ק זאלקאווא והוא מוכחש מפי האשה עצמה ולכן צידד שם מתחילה לחוש שמא הי' שם שני אנשים ששמם ושם אביהם כך וגם שם נשותיהם ושם אביהן שוה ואף על גב דדוחק לומר דאתרמי כל כי האי ובפרט שהאשה אומרת שידעה שבעלה הלך לזאלקאווי ולכולי האי ל"ח דאתרמי וכדאשכחן בפרק כל הגט כו' אמנם על כל אלה מחמת הריעותא דהכחשת האשה לכאורה לצדד לתרי שמואל ב"ר משה או כלך לדרך אחרת דמוכח הדבר דהעד הלז סהדא שיקרא הוא שהבע"ד בעצמו מכחישו אף על פי שאינו בגוף כמיתה אלא בפרט אחר שהעיד שהאשה שרה הלזו ברחה עם בעלה לעיר זאלקאווא וכיון שכן אפשר דדמי לע"א אומר מת כו' הא ליתא דהתם לכל הפחות איכא חד סהדא כו' אבל בנ"ד דליכא כ"א העד אברהם האשה מכחישתו אף על פי שאינו רק בפרט הליכת לזאלקאווא מ"מ הא מיהו לפי דבריה למד העד לשונו לדבר שקר ובהדי סהדי שיקרא ל"ל דכי היכא דמשקר בהליכתה לזאלקאווא ה"נ משקר בכל העדות כו':
אמנם עגמה נפשי לעלובה אשה עגונה הלזו מצורף לזה מה שכתב הרמב"ם והרא"ש בתשובה כ צריך אדם לחפש אחרי צדדי היתר וכל המחמיר הרבה כו' ע"כ צדדתי ואבחר למצוא לה מרפה כו' הצד הראשון שצדדנו לחוש לתרי שמואל בר' משה מכח הכחשת האשה לעד אמינא אף דהכחשת האשה לעד הי' מביא לחשש זה מ"מ רואה אני דכל הנביאים המה הרבנים מהרק"א בדף קכ"א ומהרשד"ם התירו מטעם צירוף הוכחות דמי אתרמי הכי והכי גם מר"ן זקיני כו' גם מהרש"ך כו' כולם מרועה א' מימרא דר' ירמיה בגיטין ומהרי"ק שורש קפ"ד הרחיב וכו' וכ"ש בנ"ד דמיירי במיתה דקיל מנדון דר"י דמיירי בגט דאפשר לשלוח גט אחר וכמ"ש מהרי"ק כו' וכיון שכן אף שיש ריעותא מחמת הכחשת האשה אכתי ל"ח דאתרמי כך וראי' ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"ג המביא גט כו' ומדברי הרמב"ם אילו הוכיח מהרי"ק דכל היכא דאיכא הוכחות אע"ג דאיכא דבר לגריעותא (לענ"ד אין גריעותא דהתם ראיה לגריעותא דנ"ד וצ"ע) ה"נ בנ"ד אף על גב דאיכא גריעתא דהכחשת האשה אכתי אין לחוש דלמא אתנייהו תרי כו' ומצד החומרא דמחמת הכחשת בע"ד נימא סהדא שיקרא הוא אמינא דגם בזה לא בחר ד' להכחיש מי שהוא מוחזק בכשרות מפני זה דמה דאתכחש לא הוה בגופא של עדות דלענין העדות הלז מה איכפת לן אם האשה הלכה עם בעלה לזאלקאווא או לא הלכה שם עיקר העדות הוא ששמואל מת:
אמנם הליכת אשתו לזאלקאווא לא מעלה ולא מוריד וכיון דלא איכפת לענין העדות כלל הו"ל מלתא דלא רמיא כו' וכעין זה כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ט דכיון דלא איתכחש בגוף העדות דלא רמי עליה דסהד' כו':
אמנם טעם הב' דהרא"ש ל"ש הכא כו' אם כן נחזי אנן אם הרא"ש חוזר בו מטעמא קמא כו' ואשכחן למהריב"ל ח"ג סימן ח' על עסק קידושין כו' הא קמן דמהריב"ל מצדד אצדויי כו' אמנם על האמת אף למה שמצדד מהריב"ל דוקא בנידון דהרא"ש דאפשר לומר דבכה"ג רמיא עליה מהא דאמרי' נקיי הדעת כו' אבל זולת זה הוה פשיטא ליה דלאו הכחשה הוא משום מלתא דלא רמיא בי' וא"כ בנ"ד דהכחשה במלתא דלא הוי מעיקר העדות הדרינן למ"ש הרא"ש דהוי מלתא דלא רמיא דכיון דעבר זמן בינתיים משעה שראה העד לשמואל הלז בזאלקאווא לזמן העדתו בב"ד על מיתתו אפשר ששכח וחשב במה שראה האשה שרה עם בעלה בליפאוויץ שפט ג"כ בדעתו שראה אותה עמו בזאלקאווא ומה גם שיש לשפוט עוד שפיטה אחרת דדלמא העד בהיותו עם שמואל הלז בשכונ' א' דלמא ראה שם אשה אחרת ואפשר שנכבדות מדובר בו בעד אברהם ואל אשת רעהו לא נשא עיניו וע"כ לא הביט היטב וסבר שהיא האשה הנזכרת וכדאמרי' האי צורבא מרבנן דאזיל כו' ואף שיאמר האומר שאין זה משפט ישר ולא שפיטה אמיתית מ"מ מסתייען ההיא דהרא"ש דהוי מלתא כו' כי יתד שלא תמוט הוא כו' נקטינן מכל המקובץ דלענ"ד יש להקל בזה דליכא למיחש לא לתרי שמואל כמ"ש וגם דלמא סהדא שקרא הוא דלענ"ד בחזקת כשרות הוא ומה שהאשה מכחישתו שלא עברה בזאלקאווא מעולם לאו הכחשה מיקרי אע"ג שהאמת אתה דכגון דא לא דייק העד כיון דלא מעיקר העדות וידעתי כי כך דעת עליון התייר הגדול הרב אלוף התורה מו' יוסף הכהן וגם דעתי הקלושה ככה נוטה בפרט כי העיון רב הוא כו' ושרי' להתנסב' לעלמא פי המדבר איש צעיר משה בנבשתי עכ"ל:
וכראותי זאת אמרתי שישו בני מעי אם ספיקות כו' כי בראותי דברי הפ"מ סימן פ"ד הייתי כמסתפקי קצת בדבריו והי' נ"ל שאם לא הי' מוצא פתח אחר ליישב דבר התוגרמית שלא תהי' מוכחשת גם כן הי' מצדד למצוא היתר שלא לאסרה עבור הכחשת שאינו בעיקר העדות אלא שלא הי' צריך לזה ועתה אנכי הרואה כי כדברי כן הוא וגם אפי' תימא שבנידן דהתם לא הי' מתיר אלולי שנמצא מקום ליישב דברי' מ"מ כבר כתבתי כמה חלוקים בדבר שיש בהם כדי לחלק בין ההיא ד סימן פ"ד לההיא ד סימן ע"א וההי' ד סימן ע"א כתב אחר ההי' ד סימן פ"ד שהתשוב' שב סימן פ"ד נכתבה שנת תך"ד וההיא ד סימן ע"א נכתבה תך"ז ועל האחרונה סמכינן טפי כמ"ש הפוסקים אפילו היכא דאיכא סתירה ומכ"ש שבאמת אין כאן סתירה וכמ"ש ונ"ד עדיף טפי אף מההיא דסימן ע"א דהתם איתכחש במה שאמר שראה בעיניו וגם האמתלאות הם רחוקים מאוד ולא מסתבר כלל לתלות בטעות אשה אחרת כמ"ש בעצמו ואפ"ה סמיך עליה דהרא"ש להתיר משום דלא רמי כו' וק"ו הדברים בנ"ד דאיכא צירוף הוכחות טובא וגם האמתלאות אינה רחוקה דשפיר אזלינן להקל ומכ"ש שיש עוד עדים המעידים על שמו ושם עירו ולעשות חיפוש כאשר ביארתי בתשובה נלענ"ד ההיתר ברור והדין דין אמת ויצאו דברים באמת דברי אוהבו זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד