אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה כד

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה כד

שאלה כג

שאלה בדבר אשה אחת עצובת רוח ושוממה יושבת ונפשה עגומה היתה כאלמנה חי' כי אף אחרי מציאת עדים וראיה. נפל בהם ספיקות וגמגומים. וירבו הימים אשר היא יושבת הומים בירכתי ביתה. ולבה הומה על טל ילדותה ותלך לדרוש את חכמי הזמן לעיין בדינה. הלהן תעגנה. ואולי ימצאו לה עזר ותרופה. ע"פ כח ב"ד יפה. וענין השאלה זה תורפה:

בעיר אחת ק"ק הרייראד"ק נפטר איש אחד עובר אורח ונרשום בפנקס החבורה קדושה דברי השמש דק"ק איך שנפטר אחד שמו יעקב בן אברהם מק"ק ראחמאניב. ושם אשתו שרה והיה סימן בגופו. ברען במקום החגורה לפניו ואחרי ששלחו להודיע לק"ק ראחמאנוב נודע שנאבד משם איש ששמו יעקב בן אברהם רק שאשתו שמה חיה וכאשר באה האשה למקום הנ"ל שאלו את פי השמש בת"ע להעיד לפני בית דין והעיד בת"ע שזוכר מה שהגיד לו האיש הנפטר שמו ושם אביו ושם עירו כנ"ל ואת שם אשתו אינו זוכר והגיד כי דרכו לטעות בשם הזה ומורגל בפיו על שם חיה לקרות חיה שרה ואפשר שטעה במה שנרשם שרה אפשר שמה חיה:

גם האשה חיה הגידה איך שמעה מאיש אחד עד מפי עד שעד האחד הגיד שנפטר בק"ק הנ"ל יעקב מק"ק ראחמאנוב ושמע מאותו הנפטר שיש לו בק"ק ראחמאנוב אשה ויש לה בן קטן ממנו והגיד גם כן סימן הנ"ל וגם הנפטר בקש ממנו שיודיע לאשתו את פטירתו ונתן לו ת"כ על זה:

שוב העיד עוד ע"א שהוא היה באותו העיר שנפטר בזה איש הזה וסיפר לו שהוא ר' יעקב מראחמנוב הסמוך לק"ק שומסק זהו תורף הענין בג"ע מב"ד הצדק ובק"ק ראחמנוב חיפשו הטיב הדק ולא נאבד משם איש ששמו יעקב רק זה לבד בעל האשה חיה אשר נפשה בשאלתה אם יש היתר לאיסורה ע"פ העדיות או לא:

וראיתי הענין עמוק ורחב ידים יגיע עד צוואר. נחל אשר לא אוכל לעבור. אמרתי אחריש אתאפק וזממי לא יפוק. ובהיותי משתאה מחריש לדעת מקול הקריאה. נפשי לאחורי נרתעת. וימלך עלי לבי והעירוני רעיוני קום לך. אל תמנע מהלוך. ולצבא צבא בהויות דאביי ורבא. ולחפש בחדרי הפוסקים אחת הנה ואחת הנה. ולשאת ולתת באמונה. ומזקינים אתבונן אשר שקדו על תקנות עגונות. ואקיץ כישן וכגבור מתרונן. ובנותי בספרים. ואשפוט משרים. ונתתי פני לחתור אחר האמת ולערות עד יסודה. להכין אותה ולסעדה. איברא חזינא תרי גברי רברבא נפקי תרווייהו מידק דייקי. וריוחא לא שבקי. ואמרתי אשיבה ואראה אעבור כבוצר על סלסלות. ואקטוף מלילות. את אשר השאירו עוללות. הלא טוב עוללות אפרים:

מתחלה נדון בעדות השמש שהוכח' בשם האשה ואחר כך נתקע עצמינו בדבר הלכה בשאר העדיות ועיקרא דהא מלתא נלענ"ד ללמוד מתורת של רבינו הר"ן. בתשובות שלו סימן מ"ז שנשאל בענין עדות על יבם שמת וכתב וז"ל ועכשיו אני דן אם יש לפסול אותו מפני שהעיד שהיה שמו בישראל אברהם והוכחש בזה משני עדים שהעידו שהיה שמו שמואל או אם יש לנו לחוש לשני אחים שהיה שם האחד שמואל ושם השני אברהם ומסתברא דלהא ליכא למיחש לפי שאני רואה כו' ונראה מדברי כולם הבקיאים בו ומכירין אותו שלא היה כ"א אח אחד וכ"ת אפ"ה ליכא למסמך אהך סהדא. דמ"מ הא אתכחי' שהעיד ששמו אברהם ואילו העידו שהיה שמו שמואל אפ"ה מסתברא ליה דלא מפסיל דקי"ל בעדות נשים לא בעינן דרישה וחקירה וכיון שכן מסתברא דעדים המכחישים בבדיקות בעדות נשים כשרים כשם שכשרים בד"מ ומסקינן התם אפי' אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן וה"נ כיון שכל העדים מסכימים שלא היה לבעל של אשה זו רק אחד אע"פ שזה אמר שהיה שמו אברהם ואלו אמרו שהיה שמו שמואל אין זו הוכחה הפוסלות עכ"ל:

וממוצא דבר זה יש ללמוד דכל כה"ג משרי שרי אף על פי שעירב קצת שקר בעדותו שהרי שם נתברר ששקר הוא דובר במה שאמר ששמו אברהם שהרי שאר העדים העידו ששם היבם היה שמו שמואל ואפ"ה לא משגיחינן בהא כלל ומשתריה ע"פ עדותו כמבואר שם שאותן העדים שהעידו ששמו שמואל לא ידעו ממיתתו כלל דס"ל להר"ן דכל כה"ג בדיקות מיקרי ולמדה מהא דחזינן לענין ד"מ דמצרפין בהכחשה דבדיקות אף ע"ג דע"כ חד מנייהו ודאי שקורי משקר ובד"מ תרי בעינן להוציא ממון על פיהם וע"כ דלא איכפת לן במה שמשקר בקצת דברים במה שאין עיקר תלוי בהם הלכך גם בזה אע"פ שנתברר לפנינו כי לא מן השם הזה לא איכפת לן בהכי ומקבלינן סהדותיה במה שהוא אומר מת ומזה מבואר שלא כדעת הפני משה סימן פ"ד שהביא הרב הגאון אב"ד דק"ק הראוונע בשמו דבהוכחש העד מפי עצמו בבדיקות יש לחוש לבטל העדות שהרי הר"ן שפתיו ברור מללו דבכה"ג העדות קיים:

וע"פ הדברים האלה יש לתמוה על קצת האחרונים שרצו ללמוד מדברי הר"ן הללו דבעדות אשה והוכחשו זה את זה בחקירות העדות בטל כמו דקי"ל בד"מ ודוקא בבדיקות מכשיר ולענ"ד אין מדברי הר"ן הכרח כלל דהר"ן מיירי בהכחשה דתרי לחוד והני תרי לא מסהדי אמיתה כלל דבכה"ג דודאי משקר בחקירות אפשר דבאמת העדות בטל אבל אם שני עדים מעידים על המיתה רק מכחישין זה את זה בחקירות מה"ת נאמר דבטל דנהי דנימא דבד"מ אם הוכחשו אין מצטרפין משום דחד ודאי משקר בחקירות מ"מ בעדות אשה סגי בחד ואף שהאחד משקר סמכינן אסהדותא דשני וכמ"ש הב"ש סברא זו ולקמן אבאר עוד בזה:

ועכ"פ למדנו לנ"ד דבכה"ג דהוכחש בשם האשה אע"פ שברור שאין זה אמת מ"מ כיון שלעיקר העדות אין נפקא מינה בכך הכחשה דבדיקות הוא ואמרינן דלא יהיב דעתיה למידק שפיר ואין זה פוסל גופא של עדות. וא"ל דדוקא לענין שם היבם ס"ל להר"ן דהוה כהכחשה דבדיקות משא"כ בשם האשה כיון שאותה אנו מבקשים להתיר כהכחשה דחקירות הוא דמי:

ולענ"ד הדבר פשוט דז"א דאע"ג שכוונת העדות להתיר האשה מ"מ לא אזלינן בה בתר שמא ולעיקר סהדותא לא איכפת לן אם כאשר יקרא העדים חיה הוא שמה או שרה שמה והרי זה דומה לאומר שהפקיד אצלו מנה שחור וזה אומר שהפקיד אצלו מנה לבן דהכחשה דבדיקות הוא ואדרבה נראה דעדיף טפי מנידון דהר"ן דהתם הוכחש בשם היבם שמיתתו הוא מתיר ואיכא למיחש שמא עוד אחר יש כאן ששמו אברהם ואע"ג דנתברר שלא היה רק אח אחד מ"מ העד עכ"פ היה לו לדוק בשמא שהרי אפשר שיבא נ"מ מזה ואפ"ה לא חיישינן ליה כיון דלקושטא דמלתא אין שם אח רק הוא בלבד לא דייק בשמא וא"כ כ"ש בזה שהרי נתברר לפנינו שאין שם יעקב בן אברהם אחר רק בעלה של זו וגם יהיב סימנא תו לא רמי אנפשיה למידק בשם האשה שאין נפקותא בזה מאי אמרת הו"ל למידק שמא יש בעיר עוד אח' ששמו יעקב בן אברהם ויאבד זכרו משם ויהיה לו סימן זה פשיטא דכל כי הא ודאי לא חייש העד דהא אנן נמי ל"ח לשני יב"ש כל שלא הוחזקו ומכ"ש שאין לו להעד לאסוקי אדעתיה כולי האי ואין כאן רק הכחשה דבדיקות והעדות כשרה ותנשא על פיו כמ"ש הר"ן וראייתו ברורה מהא דקי"ל עדים המכחישים זה את זה בבדיקות כשירה בד"מ:

וגדולה מזו מצינו בדברי הרמב"ם פי"ב מה"ג וז"ל אשה ושני אנשים שבאו ממדינה אחרת זה אומר זו אשתי כו' ואע"פ ששניהם הוחזקו בא"א הואיל וכל אחד מהם העיד לעצמו אין נאמנים עכ"ל מבואר מזה דדוקא בכל אחד מעיד לעצמו הא אם כל א' מעיד שנתקדשה לאחר כגון זה אומר שנתקדשה לראובן וזה אומר נתקדשה לשמעון הרי הוחזקה בא"א ואף ע"ג דחד מנייהו ודאי משקר בענין מי זה המקדש מ"מ מצטרף לגבי דידה שתהיה מקודשת:

אך לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים בזה דהא ודאי בכה"ג שהם גופים מחולקים עדות מוכחשת הוא ואפי' לר"ה דס"ל דזו באה בפ"ע ומעידה כו' אבל לצרף אחד מכל כת לא וכיוצא בזה הקשה הר"ן בכתובות דף ך"ב אהא דתרגמה אביי בע"א:

איברא דהרמב"ם סתם שם כפשטה דש"ס ולא כתב כתשובת הר"ן דמיירי בע"א קרוב לו אלמא דס"ל דבכל גווני אמרינן תרווייהו בא"א קמסהדי וכ"כ הב"ש סימן קנ"ג ונראה דס"ל כשאר מפרשים שהבי' בשיטה מקובצת דכי אמרינן שלא לצרף מן כל כת בעדות אחרת הנ"מ להבא אבל למפרע לא מפסלי והכא כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותן שהעמידוה בא"א עדות גמורה כו' דנישואין לאו בגירושין מתלי דתרתי מילי נינהו ולפי זה י"ל דגם בהא שמעידין שפלונית נתקדשה לפלוני הך מלתא דלמי נתקדשה עדות אחרת הוא דלענין להחזיקה בא"א לא איכפת לן למי נתקדשה וכבר נגמרה עדותן וזה שמכחישין עצמם אחר כך כמכחישין עצמם בעדות אחרת הוא אחר שנגמרה עדותן זה:

ולפי זה בנ"ד נמי דכל שגמר אומר שנפטר איש אחד והעיד שמו ושם אביו ושם עירו די בכך וזה שנתפס בשקרו במה שאמר אחר כך שינוי בשם האשה אין זה גורם קלקול בעדות שהעיד ראשונה ומועיל להתיר:

איברא דלפי זה קשה שהרי דין הרמב"ם נובע מסוגיא דקידושין ושם בעי לאוקמי הברייתא בע"א ולמיפש' מינה דחוששין לקידושין בע"א דלמא שאני התם כיון דאיכא ע"א להאי וע"א להאי אע"פ שזה אומר לזה נתקדשה וז"א לזה נתקדשה מ"מ שניהם החזיקה בא"א ומכ"ש שיש להקשות אהא דפריך ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן ומאי קושיא דהא אין הכחשה ביניהם רק למי נתקדשה והוה כמכחישין זא"ז בגירושין ועדיף מינה דהתם לדברי האחד היא עכשיו פנויה משא"כ בזה דתרווייהו בא"א קמסהדי והנה במ"א הארכתי בישוב דברי הרמב"ם בזה על דרך הפלפול:

אך לעיקר הדין בלא"ה קשה לענ"ד שהרי הרמב"ם בפ"ב מהלכות עדות סובר דבמה הרגו בסייף או בארירין דרישות מיקרי והטעם כיון שהו' בגופה של עדות ע"ש במפורשים ובשו"ת מהר"ב אשכנזי סימן ה' ואם כן נראה דבעדות למי נתקדשה כדרישות דסייף וארירין דמי ומ"מ ברור לדינא דאם שנים מעידין שנתקדשה אלא שהאחד אומר שהמקדש שמו ראובן והשני אומר דהמקדש היה שמו שמעון דאין זה הכחשה בגופה של עדות דדוקא במה הרגו בסייף או בארירין כיון דעכ"פ עיקר העדות הוא ההריגה וכן ע"א אומר נהרג וא"א מת דמדמי ליה הפוסקים לדרישות דהיינו גופה של עדות שעיקר העדות היא המיתה משא"כ שם המקדש אינו מעלה ומוריד כלל ואין זה גופה של עדות ועדיין צ"ע בסברא זו דאפשר דגם זה גופה של עדות על ידי מי נאסרה אשה זו אכ"ע ומ"מ לענין שם האשה נראה דבדיקות הוא ועוד נלענ"ד כיון דעכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דבכה"ג דאחר גמר עיקר העדות הוכחש בדבריו ממש לא נפסלה העדות שהעיד מתחלה אם כן גם בזה יש להתיר אע"פ שסוף דבריו הוכחש בשם האשה דאפי' תימא דשינוי השם הוה כהכחשה בגוף העדות כגון סייף וארירין להרמב"ם מ"מ הא הרבה פוסקים חולקים עליו בזה וכן בההי' דא' אומר מת כו' שעיקר כדעת הפוסקים להתירץ כמו שאבאר לקמן ואם כן גם בזה העדות מועיל וכמבואר גם כן מדברי המפורשים בשיטה מקובצת כתובות והבאתי לעיל ואין לומר דע"כ לא אמרי' הכי אלא לענין קידושין וגירושין דתרי מילי נינהו ז"א דהא ש"ס ערוך הוא בב"ב דף ל"א דאמר רב נחמן באכילתא דאתכחש אתכחש באבהתיה דלא איתכחש לא אתכחש לימא בפלוגתא דר"ה ור"ח קמיפלגי כו' ורבא אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ה אלא בעדות אחרת אבל באותו עדות לא ור"ל שהוחזקו משקרים באותו קרקע לא ואיפסקא התם הלכתא כר"נ כמבואר ברשב"ם שם והיינו אפי' לענין עדות אותה קרקע וכ"כ רי"ו הביאו ב"י דאם מכחישין זא"ז בקצת העדות ובקצת האחר אין מכחישין נתקיים אותה המקצת לרבינו שמואל ובכנה"ג תמה עליו דתלמוד ערוך הוא והאו"ת נדחק לישב והאמת יורה דרכו דודאי מקור דברי רי"ו הם מש"ס הנ"ל שהרי סיים בה מרבינו שמואל ר"ל הרשב"ם שפסק כר"נ ואפי' באותו העדות וכ"כ בהג"א דבר זה בשם הרשב"ם דאפי' באותו עדות כי הכא נמי נאמנים במלתא דלא מכחשו להו ע"ש וברי"ו שם ציין להדיא פ"ג דב"ב:

ואמנם לפי ענ"ד דבר גדול דיבר רי"ו בזה וכמו שאבאר דלכאורה יש לתמוה אהא דפסקינן בפשיטות כר"נ בהא ובב"ק דף ע"ג אמרינן לימא כתנאי כו' ומבואר שם דכל כה"ג אמרינן כיון דתכ"ד כ"ד עדות שבטלה מקצתה כו' ואפשר שמזה למד הר"ן מה שהקשה בכתובות בהא דעא"א נתגרשה כו' אע"ג שלא הכחישו עצמם על עדות הקידושין מ"מ עדות זה בטל הוא משום דתכ"ד כ"ד רק אם נרצה שיעידו שנים שהיא א"א ואליביה דר"ה דס"ל זו באה בפ"ע כו' הא לצרף א' מכל כת לא אמרינן ולפי זה צריך לישב סוגי' הש"ס דב"ב דקאמר מה דאתכחש כו' ומשמע דע"ז מהני עדותם אף להוציא ואמאי כיון דחוששין שמא משקרים באכילתה ממילא נפל הספק גם על עדות אבהתא דהא בהא תליא כיון שהיה בתכ"ד דא"כ מאי קאמר רבא כר"נ מאי בכך כיון שעדות אבהתא העיד מקודם וע"כ דבתכ"ד מיירי כמבואר שם בתוס' ובב"ק בתוס' שם וצ"ל דס"ל כיון דזו באה בפ"ע כו' נהי דאותו העדות שהעידו תכ"ד א"א לקיימו ולפסוק על ידם כיון שתכ"ד העידו עדות שקר אכתי מצי לאסהודי שנית על עדות אבהת' כיון שהעדים עצמם לא נפסלו ורבא ס"ל כר"ח דסהדי שיקרא נינהו ושוב אין כשרים להעיד והעדות שהעידו ראשונה נפסלו משום דהוה תכ"ד וא"ש הא דב"ק דמיירי לענין עדים שהוזמו שפסולים הם ואין מועיל עדותן שנית:

ובזה יש ליישב מ"ש רש"י שם דאגניבה פסולין משום פסולי עדות ותמה אא"ז מהרש"א על זה ע"ש ולפי מ"ש י"ל דאין ר"ל על אותו עדות שהעידו עם הטביחה ביחד דזה בלא"ה פסול משום תכ"ד אלא ר"ל שאין מועיל עדותן אף אם יחזרו ויעידו עתה על הגניבה משום פסולי עדות אלא דלכאורה פשיטות לשון רש"י שכתב לפרש כן בל' הש"ס משמע על העדות שהעידו כבר בא ע"ש וגם דהך מלתא אם יכולין לחזור ולהעיד תליא לכאורה במחלוקת הפוסקים דאיכא מאן דסבר דבכה"ג אין יכולין לחזור ולהעיד ולקמן אבאר בזה:

וכדי לתרץ סוגיות אהדדי צ"ל דיש חילוק בין הכחשה להזמה דבהכחש' אמרינן דבאכילת' דאתכח' כו' מה שאין כן בהזמה אמרינן כיון דאתזמי אטביחה אתזמי נמי אגניבה דתכ"ד כ"ד וכן מצאתי בשיטה מקובצת לב"ב בשם הרשב"א שכתב וז"ל וא"ת תיקשי הלכתא אהלכתא כו' וי"ל דשאני עדים זוממין דהם גופם נפסלים מכאן ולהבא מיהו לכ"ע ואפי' למפרע לאביי אבל עדי הכחשה כשרים הם אפי' מכאן ולהבא וזהו באה בפ"ע ומעידה הלכך אאכילה דאתכחש כו' עכ"ל ודבריו הקדושים צ"ע בזה שכתב דזוממים הם גופם נפסלים מכאן ולהבא לכ"ע כו' דמשום הא לא אריא כלל דהא חזינן למ"ד מכאן ולהבא נפסל לא איכפת לן בהא שהם גופם נפסלים להבא אפ"ה אמרינן אטביחה דאתזום אתזם:

והנה ראיתי בפ"י בב"ק שכתב גם כן לחלק בין הכחשה להזמה דבהכחשה ל"ש עדות שבטלה מקצתה דהא אפי' המקצת לא בטל לגמרי אלא דהו"ל תרי ותרי וכמו שכשרים לעדות אחרת כמו כן כשרים במה שהעידו תכ"ד כו' וזה צ"ע לענ"ד דמה בכך דהוה תרי ותרי מ"מ ספיקא הוה ואע"ג דלכל חדא מוקמינן אחזקת כשרות מה שא"כ בזה דחד עדות הוא כשם שא"א להאמינם על העדות שאכל שני חזקה ומספקינן דלמא משקר האי ספיקא גופא הוי על עדות אבהתא:

ומ"ש לתרץ דברי רש"י ממ"ש אא"ז מהרש"א וכתב הפ"י דלענין גוף העדות שהעידו תכ"ד ודאי בטל מעיקרא מחמת פסול העדות כיון שהוזמו לבסוף ואם הועיל הזמה למפרע לגבי עדות אחרת מכ"ש לאותו עדות עצמו שהעידו בפסול גמור בשקר תכ"ד עכ"ל נראה שרוצה להעמיד שם פסול על עדות גניבה עצמו ולענ"ד ליתא דודאי גם מהרש"א לא נעלם ממנו דהתם גבי והלכתא שהעידו בב"א כו' לענין תשלומין מיירי אלא דרוצה להוכיח מזה דאין לשון פסולי עדות נופל אעדות גניבה כיון דאפי' אי מתזמי אגניבה לא הוי שם פסול עליהם בעדות טביחה ומחוייבים לשלם כשהוזמו וע"כ הטעם כיון דהיה יכולין לחזור בתכ"ד כמ"ש התוס' ואם כן ק"ו הדברים אם הוזמו על הטביחה שבשעה שהעידו על הגניבה עדיין לא יצא שקר מפיהם כלל ואף ע"פ שתכ"ד העידו שקר מ"מ לא שייך על הגניבה הגדה שקודם לו שם פסלות וע"כ שעיקר הטעם הוא משום דחד דיבורא לא פלגינן ליה דעדות שבטלה מקצתה כו' ולכן נפסל אפי' הדיבור שקודם לו שאמר תכ"ד וכן כוונת המהרש"א גם כן ומ"ש מוכחשין על הגניבה אין ר"ל מוכחשין ממש אלא דס"ל דהוה כמו הכחשה לענין שנתבטל עדות מחמת תכ"ד ומבואר בלשון התוס' גם כן ע"ש וסרה ממנו תלונת הפ"י ע"ש:

ולענין עיקר הקושיא נלענ"ד דודאי יש חילוק בין הכחשה להזמה אלא שאני אומרה בלשון אחר קצת דהכל תלוין אם מאותו שעה שהעיד העדות נקר' עליהם שם פסול עדות ובטל ממנו תורת עדות מן הוא והלאה אז אמרינן שכל מה שאמר תכ"ד הוא בטל והיינו כשנתבטל עדותו ע"י הזמה למ"ד למפרע הוא נפסל דאזלי מיניה תורת עדות בתכ"ד של עדות הגניבה ולכך אמרינן דגם עדות הגניבה בטל הוא ולמ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל אמרינן דאטביחה אתזם ואגניבה לא אע"ג דמ"מ נתברר לנו עכשיו שאמר שקר בתכ"ד עדות הגניבה מ"מ כיון דעדיין לא הוחל לקרא בשם עד פסול בשעתא דאסהיד ואף אחרי גומרו וכל העדות שהעיד אחר כך כשירה היה רק משעה שהוזם בב"ד לא איכפת לן בעדות שקר שאמר תכ"ד כיון שאין שם ביטול ופסול עליו אז ושפיר אמרינן דאטביחא דאתזם כו' ואתי שפיר נמי סוגיא דב"ב דקאמר דר"נ סבר כר"ה כו' משום דאע"ג דעדות חזקה היתה תכ"ד מ"מ כיון דר"נ סובר דעדות שהוכחשו הם כשרים לשאר עדות ואין שם פסול עליהם אף שיש לחוש שמא אמרו שקר תכ"ד דבשביל שקר לבד אין נפסל עדות שהעיד באמת תכ"ד וכמ"ש ורבא סבר כר"ח דסבר בהדי סהדי שיקרא ל"ל והיינו דעדים נפסלו אפי' למפרע אף לרבא משום דהכחשה עדיף מהזמה לטעמא דחידוש כמ"ש בתוס' שם ע"ש ואם כן ממילא דגם לענין זה הכחשה עדיף מהזמה דבהכחשה אמרינן עדות שבטלה כו' כיון שבביטול יש עליו שם פסול עדות משא"כ בהזמה לא אמרינן עדות שבטלה כו' כיון שביטל שם המקצת אין שם פסול עדות עליו משעת מעשה דהא אין נפסל כ"א משעת הזמה ואילך ולכך שפיר אמרינן והאי דאתזום כו' שהיה בשעת טביחה שם פסול עליהם אז גם עדות גניבה שהועד תכ"ד הוי כהועד בפסול משא"כ אם מכאן ולהבא הוא נפסל שלא היה עליהם שם פסולי עדות בשעת העדות ולכך אמרינן מאי דאתזם כו' וזה מבואר מלשון רש"י דלענין שעת פסולים קאמר. ומ"מ צ"ע לפי מ"ש התוס' בב"ק דהחידוש הוא מה שנפסלים ודאי ומבואר מדבריהם דלענין פסול ספק הכחשה והזמה שוים הם דבזה אין חידוש ולפי זה הדק"ל דתיקשי דרבא אדרבא כמו דאמר רבא בב"ב עדות מוכחשת הוא לפי שמספק סהדי שיקרא נינהו כ"כ י"ל לענין הזמה דמאי אולמא הכחשה מהזמה לענין זה ולכאורה היה אפשר לומר דהך לימא כתנאי כו' קאי לפי המסקנא דגם רבא ס"ל כר"ה אלא דמחלק בין אותה עדות כו' ולפי זה שפיר קאמר דאגניבה לא איתזם דהא לענין הזמה ס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ואף ע"ג דמ"מ הוי כהכחשה מ"מ לגבי הכחשה כשרים הם בעדות אחרת ואין כאן שם פסול בשעת העדות לבטל כל העדות אלא דמדברי התוס' בב"ק נראה דאכתי לא נחתי להך מלתא לומר דקאי לפי המסקנא ואפ"ה כתבו דלטעמא דחידוש ניחא:

וראיתי בפ"י שהרגיש בזה והניח בצ"ע ואפשר לומר דאף למאי דס"ד התם דרבא כר"ח מ"מ קאמר הכא שפיר לימא כתנאי ויהיה מוכרחים באמת כר"ה בהא. ובהא דלמפרע הוא נפסל פליגי תנאי ויותר נראה דלפי מ"ש התוס' דלטעמא דחידוש ניחא לא ס"ל הך תירוצא שכתבו אח"כ דהחדוש הוא לפסול ודאי אלא ס"ל כמ"ש התוס' בסנהדרין שהחידוש הוא שהמזימין כשרים וכ"כ בב"ב בשם הריצב"א והר"ן המתיק יותר כיון דחידש התורה להכשיר המזימין ממילא דגם הניזמין אין לפסול אותם כ"כ ויש למעט בהם הפסול כל מה דאפשר ע"ש ולפי זה נראה דלרבא בהזמה גרע מהכחשה דלא נפסל למפרע כלל אף מספק וא"ש בפשיטות טפי הא דקאמר אגניבה דלא איתזם כו' ואע"ג שהתוס' לא הזכירו כאן תירוץ זה סמכו עצמם על מ"ש במ"א שהרי בב"ב שם לא כתבו תשובה זו שבב"ק גם כן רק כתבו דהתם אזיל בטעם דפסידה דלקוחות ואפ"ה כתבו דלטעמא דחידוש ניחא וצ"ל שסמכו עצמם על מ"ש במ"א ומ"מ תירץ זה שכתבו בב"ק דהחידוש הוא שנפסלו ודאי נמי א"ש לפום מה דמתרצו לעיל דלמסקנא דמחלק בין אותו העדות כו' ניחא ע"ש:

המורם מזה לדינא שאם היינו דנין נ"ד כהכחשה של מקצת עדות היה לנו לומר עדות שבטלה מקצתה כו' ואע"ג דקי"ל כר"נ דמאי דלא איתכחש לא איתכחש אפי' בעדות אותו דבר עצמו מ"מ אין זה ענין לכאן דהתם כיון דקי"ל כר"ה דאמר זו באה בפ"ע ומעידה כו' אין נופל בהם שם פסול לעדות ולכך לא פסלינן מה שהעיד תכ"ד וכן לענין הזמה אי הוה אמרינן מכאן ולהבא נפסל דהאי שעתא לאו שעת פסלות הוי משא"כ אם עכ"פ יש ספק בדבר שמא נפסל בשעת עדות כגון בהכחשה למאן דס"ל כר"ח או בהזמה להך לישנא דחידוש ולפי מה שפירשו התוספ' דלענין פסול ספק אין חידוש ושפיר דינו כהכחשה לרבא בכה"ג שפיר אמרינן עדות מוכחשת הוא וכל העדות של תכ"ד בטל וא"כ אם נתברר לנו ששקר העד א"כ מסתמא דאסהיד הו"ל רשע ושם פסול עליו וכל העדות שהעיד תכ"ד אפי' העדות שקודם לו מתבטל מטעם עדות שבטלה כו':

וראיתי להרב הגאון אב"ד דק"ק ראוונא העיר בזה מענין פלגינן דיבוריה והרב הגדול מהר"ן הירץ מ"צ מק"ק ראדוויל מפקפק בזה די"ל דהיינו דוקא במקום שאין אנו מוכרחין לומר דמשקר בודאי רק אינו נאמן בדבריו לענין אין אדם מע"ר וכדומה אז אמרינן במה דנאמן מקבלינן עדותו ופ"ד מה שא"כ בכאן שאנו מוכרחין לומר דמשקר בודאי עכ"ד ולפי ענ"ד דברי הרב הנ"ל נכונים דודאי בכל פלגינן דיבוריה אנו מוכרחין לומר דמשקר בודאי דאל"כ הרי נעשה רשע ופסול לעדות וכדאמר רב יוסף באמת לרצונו רשע הוא כו' ולרבא דאמר פלגינן דבוריה ג"כ א"א לתפוס החבל בשני ראשים ואם נאמין לו שאמר אמת שנעשה רשע ממילא שאין נאמן להעיד על חבירו ואם לא נאמין לו בזה שרבע אותו לרצונו הרי עירב שקר בתוך עדותו ושמא כולו שקר ומ"ש הרב הנ"ל דלשיטת הראב"ד א"ש לא נאמן הוא נכון:

אך מ"ש לשיטת התוספות שכתבו בשמם דלא ס"ל הך סברא דבטלה מקצתה כו' לפענ"ד ז"א דכבר הוכחתי מסוגית הש"ס דב"ק וב"ב דכל כה"ג שודאי אמר שקר בהא מודה לרבא דעדות מוכחשת הוא כיון דבשעת העדות שם פסול עליו ולפי זה כאן לענין פלגינן דבורא שע"כ בטל מקצת העדות למה באמת לא נימא דבטל כולא ולכן נלענ"ד דגם התוספות מודים בזה דהיכא שהביטול הוא מחמת שיקרא דפתיך ביה כגון הזמה או הכחשה וכיוצא בו אמרינן עדות שבטלה כו' ובהא דפ"ד מחמת אין מע"ר גם להתוס' הטעם דמשקר על עצמו איזו דבר לא מבטלינן בשביל הא סהדותא דאמר לאחר ונאמן דאין ע"ז גדר עדות וכן אם ביטל מקצת העדות הוא מחמת קורבה אף ע"פ שבזה שפיר הוא בגדר העדות מ"מ כיון דאין ענין הפסול מחמת שהוא שקר אלא משום שאנו אין יכולין לקבל עדות קרוב דרחמנא פסליה לקרוב מ"מ לגבי השני שאינו קרוב לא מבטלינן סהדותא דהא י"ל דכל הענין הוא אמת ובזה שפיר נופל החילוקים של הרב מהר"נ הנ"ל ומ"ש הרב הנ"ל לתרץ קושית התוספות בכתובות באנוסין היינו מחמת נפשות דהוי מיגו במ"ע וכתב דלהראב"ד ניחא דלענין אנוסין מ"נ אינם בגדר בע"ד דהא לא משוי נפשייהו רשיעי אלא הם בגדר העדות ואם לא נאמין להם שהם מ"נ גם על הקיום א"נ דעדות שבטלה מקצתה כו' אלא שכתב דהתוספות אזלו לשיטתייהו ולפי מ"ש גם להתוספות י"ל כן אלא דאפשר לומר דהתוספות מקשים שפיר אף לשיטת הראב"ד שהרי מבואר בר"ן בגיטין לענין גט שהביא קרוב וכתב בו שטר מתנה דלא אמרינן בכה"ג עדות שבטלה כו' ולפי זה די"ל דגם לענין קיום אין להקל כ"א בפסול דקורבה משא"כ היכא שהפסול מחמת שהוא משקר במקצת אף על הקיום א"נ לענ"ד דברי התוס' בלא"ה נכונים לשיטת הראב"ד דהא אם דאין כאן מיגו דהו"ל מיגו במ"ע אם כן א"נ לומר מחמת נפשות משום דאין חוזר ומגיד וא"כ י"ל דאין זה בגדר העדות כלל דהא לענין זה לאו בר הגדה הוא ודברים בעלמא נינהו ולא משגחינן בהו והו"ל כמו עדים בעד על עצמו דאין פוסל שאר עדות רק במגו הם נאמנים ולא מתורת עדות כלל וכיון דאין כאן מיגו גם עדות אין כאן ודל ההגדה של אנוסים מ"נ מהכא והרי זה כאילו לא אמרו רק כתב ידינו הוא זה לחוד ולפי הסברא שכתבתי דכל שהביטול מחמת משקר שפיר יש לבטל כולו עדיין יש מקום קצת לסברא זו ולפי דלא נ"מ לדינא ראיתי לקצר. אך מ"ש הגאון אב"ד דק"ק ראווני' דהך דנ"ד מיתלי תלי וקאי בפלוגתת הראב"ד ותוספות דלהראב"ד העדות בטל לפי ענ"ד נהפוך הוא דלהראב"ד נראה שהעדות קיים שהרי הראב"ד נתן טעם הא דפ"ד היינו משום דהוא בעל דבר ואינו בגדר העדות ואע"ג דע"כ לומר דמשקר בזה לא איכפת לן שהרי ענין זה שאומר על עצמו תורת עדות עליו ולא אמרינן בזה עדות שבטלה כו' ומינה יש ללמוד גם בנ"ד דאף ע"ג דמשקר בשם האשה מ"מ אין ע"ז תורת עדות כלל כיון דלא איכפת לן בהא כלל וכל שאינו בתורת גדר העדות לא אמרינן עדות שבטלה כו' ודוקא בהכחשה בחקירות הם בגדר העדות שהרי ההזמה תלוי בהם בזה הכחשה פוסל אבל לא בדבר שאינו שייך לגוף העדות כלל וזה ג"כ טעמא דאחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן דמצטרפים דהא אין העדות תלוי בזה כלל לא איכפת לן בשיקרא דידיה שכל שאין שם גדר העדות עליו לא אמרינן עדות שבטלה כו':

ומצאתי בשו"ת מ"ב סימן ך"ט שכתב וז"ל ואע"ג דחזיני' ביה תיהא שהעידו הגוים שהנהרגים שנים היה להם מו"מ עם הדוכס ושניהם נשבו ונפדו וזה שקר גמור כמבואר בכל העדים שבנ"ד שהבן לא היה לו עסק עם הדוכס ולא נשבה כלל אלא שאחר המעשים הללו הלך לפדות את אביו ובחזרתם נהרגו שניהם נראה דאין לתלות זה לעדות שקר אלא לטעות כו' ועוד י"ל דאפי' אי מחזקינן להו בשיקרא ולא בטעות לאו כלום הוא חדא דפ"ד ואמרינן האי ודאי אמת הוא ודמי לאחד אומר מת ואחד אומר נהרג דמתירין האשה ואף ע"פ שאחד מהן משקר ואפ"ה עדותן קיימת דמאי נפקא לן מינה אם מת או נהרג ס"ס אינו חי וה"נ מאי נ"מ אם היה הבן אצל כל המעשים או לא דס"ס נהרגו וקי"ל נמי כרבא דאמר פלוני רבעני כו' ואף ע"ג דא"נ על עצמו נאמן על חבירו ופ"ד ולא אמרינן מדהא ליתא הא נמי ליתא דהא בהא תליא דחד מעשה היה ק"ו בנ"ד דשני מעשים הם עכ"ל ונראה דשפיר מייתי מהא דפ"ד אף לשיטת הראב"ד דכיון דענין זה דהבן היה לו עסק כו' אין נ"מ בזה לדינא והוא שקר בעלמא אין עליו תורת עדות כלל כמו במעיד שקר על עצמו ולפ"ז גם בנ"ד נראה כיון דכבר הוגד שמו ושם אביו ושם עירו וא"צ יותר ושם האשה בזה הוא אך למותר אינו רק שקר בעלמא דמאי איכפת לן בשם האשה ולכן מה ששינה בזה אינו מעלה ומוריד כלל שוב מצאתי בשו"ת ח"צ סימן מ"ד שכתב דכיון במה שאומר בנו הוא שומעין לו ושוב אין אנו צריכין למאמרו שבא עליה קודם החופה והמאמר ההוא לאין יחשב וכאותו ששנינו מעשה שבאו שנים ואמרו ראינו שחרית במזרח וערבית במעריב כו' וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ה הטעם שהראיה שאמרו שראוהו בשחרית אין נזקקין לה שאין אחראין לה לראיית שחרית כו' ובפ"ק דסנהדרין פלוני בא על אשתי כו' דפ"ד משום שאין אצלה בתורת עד דנימא עדים שבטלה כו' שמעינן מינה דחשבינן ליה במשקר באמירת על אשתו ולהעיד נאמן באמירת פלוני בא וכאילו אמר בא על אשה אחרת ובהחולץ כו' אף אנו נאמר שנאמן הוא בעדותו שאומר בנו הוא דהתורה האמינתו ואי נמי במה שאמר שבא עליה קודם החופה דהאי לית בה משום לתא דעדות עכ"ל מבואר מזה כמ"ש וע"ש דמבואר דמה שאמר שבא עליה קודם החופה היא סתירה למה שאמר בנו הוא שלא היה בין החופה ללידה רק ששה חדשים ואפ"ה כתב דאף ע"ג דמשקר בהא נאמן בהא כיון שבענין שהוא משקר אין בו משום לתא דעדות ומדמי לה להא דהראב"ד וראיתי בתשב"ץ ח"א סימן ס"ו שכתב גם כן כזה וז"ל ומה שאמרו שדברי העד הראשון הם מוכחשין מאיליהן שהרי הוא העיד שהדלתות היו נעולות כו' אפ"ה אין עדותו נפסל מפני זה דהא קי"ל פ"ד כו' וה"נ פ"ד ונאמן במ"ש שהיין הוא אסור אע"פ שדבריו מוכחשין במה שאמר שהדלתות כו' דשמא מצד אחר נאסר היין או מפני שהניח האוצר פתוח וכיוצא בזה ומחמת כסיפא שלא יאמר שאתה הפסדת ייני נתן טענה זו וכ"ש בהכחשה בבדיקות ל"ה הכחשה כו' עכ"ל הרי מבואר דאף ע"פ שמוכחש במקצת דבריו לא איכפת לן כלל ועל השקר שאמר אמרינן איזה אמתלא שתהיה אע"ג שאם היה צריך לאמתלא זו לא היה נאמן עליו ומכ"ש דאנן לא טענינן ליה ואפ"ה אין זה פוסל העדות ומכ"ש כאן שאומר שטעה בשם דאפילו תימא שאין זו אמתלא המקובלת מ"מ אינו פוסלת את העדות. איברא שעדיין יש מקום לבע"ד לחלוק שלא נאמרו הדברים אלא היכא שנאמנותו מתורת עדות כגון ההיא דפ"ד וההיא דפ"ד דהח"צ דהאב נאמן על בנו דין תורת עדות עליו כדמייתי התם מיבמות ע"ש משא"כ בנ"ד בעדות אשה דנאמנותו של עד הוא משום מלתא דעל"ג לא משקרי בה אינשי ולפי זה י"ל דכל שאמר שקר והוא מלתא דעל"ג הא קמן דהאי גברא לא קפיד ומשקר ולכך א"נ כלל ונראה שזה הטעם מהפני משה דמחמיר בהוכחש בבדיקות אע"ג דקי"ל דהוכחשו בבדיקות אף בד"מ כשרים וע"כ ס"ל לחלק כמ"ש ולכאורה אפשר לומר דז"א דהא הך דאמרינן פלגינן דבורא אפי' בעדות אשה והוא ע"א לבד הדין כן דהא קי"ל הרגתיו תנשא אשתו משום דפ"ד אלא שי"ל דהתם אע"ג דע"כ לומר דכיון דאין אדם מע"ר אמרינן דלא הרגו רק אחר ואע"פ שלפ"ז הרי משקר במקצת העדות שהרי אם תאמין לו שוב הו"ל רשע זה אינו דהענין שאנו אומרין עליו שהוא משקר שלא הרגו בעצמו אלא אחר הרגו אין זה עבידא לגלויי ולכך שפיר לענין גוף העדות שאומר שנהרג דשפיר הוא עבידא לגלויי מהימן ולפי"ז אם אמר שקר במלתא דעל"ג גם אגוף העדות לא מהימן:

אך לענ"ד ז"א דלפי"ז אם היה מתברר לנו שזה העד שמעיד על אשה להתירה אמר פעם א' איזה שקר במלתא דעל"ג ונתגלה אח"כ לא יהא נאמן הא ודאי דז"א כיון שהענין שאמר בו השקר אינו ענין להעדות לא איכפת לן בהכי כלל אף אם הוא מלתא דעל"ג ודוקא אם אמר שקר באיזה ענין שיש עליו גדר עדות אבל מה שאינו בגדר העדות אין נ"מ בשקר שלו בין אם הוא בב"ד או חוץ לב"ד ולא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה כו' מטעם שכתבתי דכל דבר שאין צריך לעדות הוי כדין בע"ד שאינו בגדר העדות שאינו פוסל וכ"כ בחידושי הריטב"א למס' מכות דף ז' אחר שכתב סברת הראב"ד דכל שאומר אדם על עצמו אינו עדות אלא הודאה כו' כתב וז"ל ועי"ל בעיקר קושיא דל"ד כלל דהתם כל מה שהעידו בפסול על עצמם תוספת דברים הוא שאמרו ולא היו צריכים לו באותה עדות כי הוא הוסיף על עצמו פלוני רבעני לרצונו שלא היינו צריכים אלא שיעיד על הנרבע וכן מ"ש לדידי אוזיף כו' וכן בהרגתיו וכיון שכן אין מקבלין כל אותו תוספות כיון דתרי עניני נינהו דלא צריכין להדדי כלל אבל האי דירושלמי שכתב נכסיו לשני ב"א וכן הא דלוה וערב אין העדים מוסיפין בעצמם כי על שני דברים נזדמנו ונעשו עדים והו"ל עדות שבטלה כו' וגם זה נ"ל טעם נכון עכ"ל והן הן מה שכתבתי שכל שאין על הענין שאין אנו מאמינים לו תורת עדות שאין בו נ"מ לעדות זה לא אמרינן ביה עדות שבטלה כו' ואפילו אם הוא ענין של עדות והוא משקר עליו אם לא נפסל עבורו אין זה מזיק לשאר העדות כדכתיבנא לעיל דהכי מוכח מהש"ס דב"ק דאי מכאן ולהבא הוא נפסל אמרינן דאטביחה דאיתזם כו' וא"כ מכ"ש שהענין שהיה משקר עליו אין בו תורת עדות כלל דנימא שיהא נפסל מחמתו לשאר עדות וממילא דלא אמרינן ביה עדות שבטלה כו' ומאי ניחוש לה משום דחזינן דמשקר במלתא דעל"ג ז"א כיון דלא משקר בענין דשייך ביה עדות לית לן בה ושפיר מהימן בדבר שמעיד עליו והוא מלתא דעל"ג ומצאתי בשו"ת ח"צ סימן ל"א בענין גט והבעל הוחזק שקרן בשם אביו דאף דהוחזק שקרן בשם אביו לא להחליף שם עצמו בשקר ללוי ול"ד להחשוד כו' ואע"ג דסיים בה וגם תורת הלוים אינו בא אם שינוי שם אביו כו' מ"מ נראה דבכאן נמי הוי דכוותה ועדיף מינה ואין להאריך:

וראיתי בס' קצה"ח סימן נ"ב מ"ש להשיב על מה שהקשה מהרי"ט על מהרש"ך מסוגיא דב"ק והאריך לחלק בין רשע דחמס ועדי' זוממים דטעם הפסול משום דנחשד למשקר ובין רשע דעלמא שהוא מגזירת הכתוב ע"ש וז"א לפענ"ד שהרי למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל אמרינן דאטביחה דאתזום כו' אלמא משום דמשקר לא מבטלינן כולי סהדותה דהא להך מ"ד נמי עכ"פ משקר הוא אמרינן דבשביל שהוחזקו משקרים על הטביחה לא הוחזקו משקרים על הגניבה (וא"ל דכיון דלהך מ"ד כשר לשאר עדות שקודם הזמה כשר נמי למה שהעיד באותו עדות תכ"ד דא"כ הוי מצי למימר דכ"ע סברי מכאן ולהבא נפסל רק אותו דיבור עצמו גרע כיון ששיקר באותו עדות עצמו ובתכ"ד כ"ד קמפלגי ואפשר לומר דלהך מ"ד עד זומם חידוש הוא א"כ י"ל שאין הטעם משום דמשקר כלל ואין לחלק בין אותו עדות או עדיות אחרים אבל לענ"ד ז"א ועיין בתוספת שם ד"ה אין לך כו') אלא דעיקר הענין תלוי באם נתחדש עליו שם פסול ע"י אמירה זו דלמ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל אין שם פסול עליו באמירת השקר משא"כ למ"ד למפרע וכיון שהענין תלוי במה שנעשה פסול מה הפרש יש בין רשע דחמס ועד זומם לרשע דעלמא דכמו דברשע בעלמא אמרינן דהפסול בא אחר סיום העבירה ה"נ בעד זומם יש לנו לומר שהפסול לא בא אלא אחר סיום העדות שקר דהעיד ומה טעם יש לחלק ביניהם אדרבה בזה מסתברא טפי שלא נפסול כ"א אחר כ"ד דהא בכ"ד עדיין יש לו לחזור וכמ"ש אא"ז מהרש"א להקשות מדברי רש"י דלעיל דקאמר והלכתא כו' רק שנאמר דכיון דלא חזרו תכ"ד אגלאי מלתא למפרע שנפסלו באמירת העדות וא"כ לענין עדות אחרת שהעידו תכ"ד מה לי שהי' הפסול מחמת אמירת השקר או שהפסול מחמת ד"א דגם פסול מחמת שאמר שקר שהוא בא ע"י שנעשה חשוד לאותו דבר ג"כ אפשר שאינו אלא בגמר דבריו שעי"ז נעשה חשוד וגם מה שהאריך בענין רשע דחמס הוא ללא צורך גם מה שנראה מדבריו דבעדות אשה דוקא רשע דחמס פסול ז"א דכל פסול מחמת עבירה דאורייתא הוא פסול לעדות אשה דמדחשוד לעבור עבירה דאוריי' חשוד לשקר וכמבואר בש"ס ופוסקים ודברי הנ"י הם אמורים לענין שאר איסורים שאין עליהם תורת עדות דאמרינן החשוד לד"א אינו חשוד לכל התורה כולה גם מ"ש לישב קו' מהרי"ט בענין פלגינן דיבורא כו' תמוהים לענ"ד דגם בענין פלוני רבעני וכיוצא אם היה מתברר לנו בידיעה ברורה שרבע אלא שרבע לפני עדים פסולים נמי לא קטלינן ליה דאין ד"נ בידיעה בלא ראיה ועדים בעינן אלא אמרינן דבאמת הוא עד כשר דאין מאמינים לו מה שפסול את עצמו והוי כאומר שרבע לפני עדים כשרים וה"נ כיון דבמה שאומרים שהוזמנו לקידושין ופוסלים עצמם אין מאמינים להם ה"ז כאומרים נתקדשה לפני עדים כשרים דפ"ד ומאמינים להם שראו שנתקדשה אלא שלא הוזמנו על כך ולפי שאינו מענינינו לא רציתי להאריך:

ועוד נלענ"ד דל"ש כאן עדות שבטלה כו' לפי שנלענ"ד דע"כ לא אמרינן תכ"ד כ"ד אלא בענין הצריך עדות דוקא אז כיון שנפסל העדות של תכ"ד בטל כולו משא"כ היכא שהדבר מתקיים באותו ענין מה בכך שנפסל תכ"ד מ"מ לא הוחזק למשקר על מ"ש תחלה כדמוכח מהא דאמרינן למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל אטביחה דאתזום כו' רק שנאמר לבטל העדות משום שנעשה פסול תכ"ד וגזה"כ הוא דבטל כל העדות א"כ בזה דבאמת הענין סגי די בכך והגע עצמך מי שהעיד איזה עדות בב"ד ותכ"ד גזל או חמס או חילל שבת וכדומה אטו מבטלינן סהדות' משום הכי לא מצינו בשום פוסק שיאמר הכי והא ודאי דליתא ואמרינן השתא הוא דאיתרע אע"פ שהוא תכ"ד וא"כ גם בנפסל מחמת שקר תכ"ד נמי אין פסול על עדות שקודם לו משום דחשדינן ליה במשקר אלא משום גזה"כ דעדות שבטלה כו' ואפשר דילפי הכי מדכתיב יקום דבר דדוקא היכא שכל הדבר מתקיים ולפי"ז א"ש דהתם בב"ק דמיירי לענין כפל וד' וה' שאין מתקיים בלא עדים וכן בההיא דב"ב דקאמר בהדי סהדי שיקרי כו' כיון דגזה"כ הוא שיהי' נפסל כל אותו דיבור וא"כ כשהשני מכחי' ואומר של אבותי הוא אין אלו נאמנים נגדו ומכ"ש לפי המסקנא דרבא לא קאמר כ"א באותו העדים ולענ"ד דגם בס"ד אפשר דרבא מה"ט אתי עלה כיון דהוא אותו עדות אלא שאם היה סובר כר"ה דזו באה בפ"ע כו' היה סובר המקשן דגם באותו עדות אין לחוש כיון דלא איתרע חזקת כשרותן ועלה משני דאף אליבא דר"ה שפיר איכא לאפלוגי בהכי וכ"מ בתוספת דסנהדרין ויש להעמיס כן גם בתוספת דב"ק ע"ש וא"כ עיקר טעמא דרבא דלאותה עדות איתרע חזקתן ולכן חשדינן ליה במשקר אף בדיבור שקודם לו בתכ"ד משא"כ בעדות אשה דלא מתורת עדות אתינן עלה דהא כל הפסולים כשרים להעיד באשה רק דגזלן דאורייתא פסול משום חשדא דמשקר וכאן בעדות שהעיד מקודם תכ"ד אין הפסול דמשקר רק גזה"כ הוא שאין ע"ז תורת עדות וממילא דבעדות אשה אין לפסול מחמת זה וכמו אם העידו כמה אנשים להתיר אשה ונמצא א' ביניהם גזלן דאורייתא וכיוצא בו מי שאינו כשר לעדות אשה דלא מבטלינן כל העדות משום שנמצא א' מהם קרוב או פסול והוא פשוט לענ"ד ומצאתי בשו"ת נ"ב סימן מ"ה שכתב ג"כ שהוא פשוט מטעם דלגבי עדות אשה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' והביא ראיה מאשה שאמרה מת בעלי הוא נאמנת וצרתה אסורה כו' ע"ש וא"כ פשוט שגם לענין עדות של תכ"ד אין מבטלין העדות מחמת עדות שבטלה מקצתה כו' ולא נשאר לנו רק לחוש משום דתכ"ד משקר במלתא דעל"ג מ"מ לא איכפת לן במה שהעיד קודם לו ואע"ג שיש פוסקים דאפי' הכחשה בחקירות בטל ש"ה דהחקירות הם בגופו של עדות משא"כ בזה שאין צורך לעדות אלא שסמך ענין לו:

וגם בזה דעת הרא"ש דהכחשה בחקירות כשר מההיא דע"א אומר מת ועא"א נהרג וראיתי בדברי הגאב"ד דק"ק שכתב בשם הב"ח שכתב הטעם דפ"ד ולכאורה היא תימא לפענ"ד דא"כ בכל הכחשות נימא הכי ואנן קי"ל דדוקא במידי דעביד אינש למיטעי ויכולין להשוות העדים משוינן להו הא לא"ה העדות בטלה והב"ח גופא כתב דקולא שהקילו בעגונה דבעלמא הכחשה בחקירות פסול ובתשו' הב"ח שם האריך ולא הזכיר מזה שהטעם משום פ"ד רק בספרו כתב דלכך הביא הטור דין הכחשה אחר דין הרגתיו לומר שהוא מטעם דפ"ד ונראה כוונתו דמלתא בעלמא קאמר דל"ת כיון דמכחישין זא"ז עדות שניהם בטלה וכדאיתא בח"מ סימן למ"ד בסמ"ע שם דאפילו שבועה א"צ לזה קאמר דמשום עגונה הקילו וסמכינן על אחד מהם שאומר אמת והשני אינו מכחישו בעיקר העדות ובזה שהוא אומר נהרג שקורי קמשקר אבל עכ"פ אינו קיים וכיון דאיכא חד דודאי כשר אמרינן דאידך שאומר נהרג לאו דוקא קאמר או להיפך שמי שאומר נהרג היא אמת והשני לאו דוקא וזהו ענין פ"ד דקאמר הב"ח וכן מבואר משו"ת מ"ב שהבאתי לעיל שכתב ג"כ דפ"ד כו' ודמי לא' אומר מת כו' ע"ש שהכוונה בזה כמ"ש ולפי"ז אין ראיה מהא דהכחשה בחקירות דאיכא חד דקושטא קאמר משא"כ היכא דאותו א' הוכחש בחקירות ועיין בתשו' הב"ח סימן כ"ד שכתב גם היכא שמוכחשין מדברי עצמן בחקירות מסתברא שאין לחלק בין הכחישו זא"ז להכחישו מדברי עצמן דכל עצמו של דבר מפני שהקילו חכמים בעדות אשה כו' דחשבינן הכחשה זו לדברים בטלים וכאילו לא אמרו דבר אבל גוף העדות קיים עכ"פ ולמעשה צ"ע עכ"ל הרי מבואר דאף בהכחשה דחקירות מדברי עצמם מסתברא ליה להתיר אף שהניחו בצ"ע למעשה מ"מ בזה שהכחשה היה בבדיקות נראה דפשיטא ליה להב"ח דמישרי שרי וע"ש בב"ח קודם לזה שכתב דמ"ד דצריך דו"ח לאו משום דאם הוכחשו זא"ז עדותן בטילה דליתא אלא חוקרין אותו שמא יחזור בו ויאמר לא מת כו' ע"ש ולפום מה דמספקא ליה בהכחשה בחקירות מדברי עצמם דשמא בזה עדותן בטילה י"ל דמצריך חקירות לענין שלא יכחישו מדברי עצמן ולקמן אבאר עוד בזה:

והנה הרא"ש והטור והש"ע פסקו בעא"א מת וע"א אומר נהרג תנשא והש"ג סובר דלא תנשא וראיתי בנ"ב סימן ח' שקרא בחיל דכל הני רבוותא והאחרונים הנמשכים אחריהם נעלם מהם דברי הירושלמי שם ביבמות דאמר ר"א מודה ר"י ור"ש בעדים מה בין עדים לצרה לא עשו דברי צרה אצל חבירתה כלום (ועיין בשו"ת צ"צ סימן נ"ט שכתב ליישב מ"ש הב"י על הטור שהוא משנה שלימה שי"ל דוקא בצרה שאין דברים מועילין אצל חבירתה כו' והוא כדברי ר"א בירושלמי הנ"ל ומהר"מ מלובלין בתשובה סימן קל"ב כתב דסד"א הואיל וזכר ר"ש במשנה הלכה כר"מ לגביה קמ"ל וצ"ע לפענ"ד דאטו משום דנזכר ר"ש ג"כ עם ר"י יגרע כחו דר"י לגבי ר"מ ועוד בירושלמי דתרומות אמרו ר"מ ור"ש הלכה כר"ש) והנה כבר קדמו בזה מהרי"ט בשו"ת חאה"ע סימן ל"ח וכתב שכבר כתב בהרחבה ע"ז בשלהי יבמות ולא זכינו לשיטתו ואמנם לפענ"ד נראה דדברי הפוסקים נכונים וברורין ומתחלה אבאר שורש הדין העולה ע"פ סוגיות התלמוד שלנו הנה בסנהדרין דף למ"ד אמרינן עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ אמר רבא מסתברא מלתא דר"י באחד אומר בארנקי שחורה כו' אבל אחד אומר מנה שחור כו' אין מצטרפין ופריך מדר"ח דאמר א' אומר בסייף כו' אין זה נכון אחד אומר כליו שחורים ה"ז נכון אלמא דארנקי ושחור אף בדיני נפשות מצטרפין ומשני גברא אגברא קרמית נהרדעי אמרי אפילו אחד אומר מנה שחור מצטרפין:

והנה הפוסקים פסקו הלכתא כנהרדעי דאף בבדיקות דאחד אומר מנה שחור דהוא דומיא דסייף וארירין בד"נ מצטרפין:

והנה בדף פ"א אמרינן ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה כו' מנא ידעינן כו' ור"ח אמר אבימי כגון דאתכחש בבדיקות ולא אתכחש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש"י בדיקה יתירה הוא ונהי דבן זכאי פטור ליה בההיא הכחשה מקטלה מיהו עדות אמת הוא ועייל לכיפה עכ"ל ולכאורה קשה כיון דר"ח קאמר לה ל"ל לאתויי הא דבן זכאי דאמרינן בדף מ"א בן זכאי בדיקות כחקירות משוי ליה דאע"פ שאינם בגוף ה העדות הוי הכחשה ובכה"ג לא קטלינן ליה רק כונסין לכיפה ול"ל הא ר"ח ס"ל דסייף וארורין הוי הכחשה דבדיקות ואליבא דר"ח ע"כ מתפרשא מלתא דר"י באחד אומר מנה שחור כו' ונראה דרש"י ז"ל מיישב זה גברא אגברא קרמית ר"ח אדר"י ולכאורה מנ"ל הא דילמא באמת ר"ח לא פליג אדר"י רק אדרב דמפרש מלתא דר"י בארנקי שחור ולר"ח מתפרשא מלתיה במנה שחור וכנהרדעי וד"ל כיון דר"ח רבו של רבא ל"ש לומר גברא אגברא אך לפמ"ש א"ש בפשיטות דגם ר"ח ע"כ ס"ל כרבא דאחד אומר מנה שחור כו' אין מצטרפין בד"מ כמו בד"נ וממילא בסייף וארירין דדמי ליה אף לכיפה אין כונסין אותו דהא אין עדותן אמת ולכך הוצרך לאוקמי דדוקא בבדיקות דבן זכאי דלדידיה יש חילוק בין ד"מ לד"נ אבל לפי מה דס"ל לר"ח אין חילוק בבדיקות בין ד"מ לד"נ כלל דאחד אומר מנה שחור שהוא דוגמת סייף וארירין ס"ל לר"ח דבטל לגמרי וארנקי שחור שהוא דוגמת כליו שחורין או עוקצי תאנים ס"ל דאף בד"נ הרי זה נכון:

אך לפי מה דקי"ל כנהרדעי דאף מנה שחור ולבן מצטרפין שוב מתוקמא מתניתין דכונסין לכיפה כפשטא בכל בדיקות אפילו דסייף וארירין כיון שכנגדו בד"מ מצטרפין אלמא דעדות אמת ולכך כונסין לכיפה ובזה יש ליישב לשון הרמב"ם בפה"מ שם דף פ"א שכתב וז"ל והוא שלא תתקיים העדות ואע"פ שהוא אמת כגון קילקול התראה או ספיקות שאירעו בבדיקות ובחקירות וכיוצא בהן כו' ולכאורה תימא דהא בש"ס אמרינן להדיא דאתכחש בבדיקות ולא בחקירות ודוחק לומר דס"ל להרמב"ם דאם אמר איני יודע בחקירות שהדין דעדותן בטילה ג"כ כונסין לכיפה דא"כ הוה ליה להש"ס לאוקמי בכה"ג ולפמ"ש א"ש לפי מה שמבואר מהרמב"ם פ"ג מהלכות עדות דמכלל החקירות הוא במה הרגו כו' וכיון דלדינא קי"ל בכה"ג מצטרפין ממילא דשפיר קאמר דגם ספק שיארע בחקירות כונסין אותו לכיפה וכמ"ש אלא שצ"ע בדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח שכתב או שהוכחשו עדות בבדיקות ולא בחקירות כו' וקשה דהא בחקירות כה"ג כגון במה הרגו נמי כונסין כו' ונראה דהרמב"ם נקט לישנא דש"ס בזה דבאמת הך דבמה הרגו אע"ג דס"ל להרמב"ם לענין ד"נ הוי בכלל חקירות מ"מ לענין ד"מ בדיקות מיקרי ולכך סתם הדברים (ונראה דהרמב"ם שכלל הך במה הרגו כו' בכלל חקירות משמע ליה הכי מדאמרינן בדף ט' דאיתכחש בבדיקות ולא איתכחש בחקירות וקמפלגי בפלוגתא דבן זכאי כו' וכן קאמר בדף פ"א משמע דהך דר"ח דסייף וארירין חקירות מיקרי) ועכ"פ למדנו מזה דהך דסייף וארירין בד"נ ומנה שחור בד"מ חד מלתא הוי ולדידן חלוק מזה ד"נ מד"מ והנה אחד אומר מת ואחד אומר נהרג כהך דסייף וארורין ומנה שחור כו' דמי כמ"ש הב"ש וכן נראה מדברי הירושלמי דמדמי אליבא דרב הך דאחת אומרת מת להנך מילי דבדיקות דחשיב התם ובכה"ג אמרינן דהעדות אמת ולא דנין למיתה על פיו בד"נ רק כונסין לכיפה כמש"ל וא"כ מלתא דפשיטא הוא שבעדות אשה שאין אנו צריכין רק לעמוד על אמיתת הדבר דודאי האשה מותרת ואפילו ר"מ מודה בהא ולא פליג רק בהכחשה דצרות כיון דכל אחת רוצה לישא ע"פ עצמה ס"ל לר"מ דלא מהני בהכחשה בזה משא"כ בהכחשה של עדות אך כ"ז לדידן דקי"ל דמנה שחור כו' מצטרפין משא"כ לר"ח ולרבא אליבא דר"י דכה"ג בד"מ ג"כ אין מצטרפין כמש"ל שפיר י"ל דגם באחד אומר מת כו' אין מתירין האשה דיש לחוש שמא אין הענין אמת אלא שעדיין י"ל כיון דבעדות אשה בחד סגי ממילא לא איכפת לן בהכחשה דידהו דהא חד קושטא קאמר. אך י"ל כיון דחזינן דתרווייהו באין להתיר וחד מינייהו משקר יש לחוש שמא גם האידך משקר וכל הענין שקר לגמרי ואין להתיר רק בגוונא דמצטרפין לד"מ:

ואחרי הודיע כל זאת נבא לבאר דברי הירושלמי והעתיק לשונו בנ"ב הנ"ל והנה מדברי הירושלמי שם מבואר דאפילו כגון ארנקי שחור ולבן הכחשה בגוף העדות מיקרי כמו מנה שחור ולבן וסייף וארירין כיון שהכחשה היא בגוף הענין שהחיוב בא על ידו ודוקא דמכחישין בענין שהיה אחר גמר המעשים החיוב בזה לא איכפת לן בהכחשה דידהו והיינו כרבא ועדיף מינאה דאיהו ס"ל דארנקי שחור מצטרף בד"מ והירושלמי ס"ל דלא מצטרף ולכך קאמר שם בא' אמר מן הכיס מנה ואחד אמר מן הצרור כ"ע מודים דלא מצטרף דס"ל דאין הפרש בין ד"מ לד"נ כלל כמ"ש לעיל אליבא דר"ח רק דאם שני כיתות מכחישין בזה ס"ל לרב שלא בטלה העדות דאמרינן דאף דחד כת משקרת גם הכת השניה בטל עדותה וחיישינן דמשקרה ע"ז אמר חיליה דרב מהדא ר"י ור"ש אומרים כיון דזו וזו מודים שאינו קיים ינשאו והתם כב' כיתות דמי כיון דכל חד אינה צריכה לחבירתה ואית לן למימר דחד מינייהו קושטא קאמר ואע"ג דקי"ל דאשה שאמרה מת בעלי היא מותרת וצרתה אסורה (ומה"ט באמת ס"ל לר"מ דלא ינשאו כיון דעכ"פ חד מינייהו שקרנית ואידך אינה מעידה לחבירתה וכיון דלא ידעינן הי מינייהו תרווייהו אסורין) ס"ל לר"י ור"ש דמידי הוא טעמא אלא משום דאמרה תמות נפשה עם פלשתים ומכוונת לקלקל חבירתה וכאן דלאו אפומה דידה משתריה אלא כל אחת באה בפ"ע ומעידה לעצמה שניהם מותרת ולא מחזיקינן ולומר כיון דחדא משקרא אידך נמי דלמא משקרא ומזה למד רב בב' כיתי עדים בממון או בנפשות דעכ"פ חדא מנייהו מהימני וע"ז קאמר ולא שמיע ליה הא דאמר ר"א מודה ר"י ור"ש בעדות כו' ר"ל דעדים המכחישין זא"ז חוששין להם כיון דחד מנייהו משקר גם אידך משקר ודוקא בצרות נחלקו לפי שלא עשו דברי צרה אצל חבירתה כלום ולא איכפת לן באמתתה או בשקרה כלל זה תורף דברי הירושלמי בזה ועתה נחזי אנן בענין פלוגתת רב ור"י בירושלמי בב' כיתי עדים האיך סלקא שמעתא לדידן אליבא דהלכתא. הנה בד"נ קיי"ל דהכחשה בבדיקות בטל העדות וכדאיתא בירושלמי שם דאף רב מודה בד"נ דכתיב צדק צדק תרדוף וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סימן אבל בד"מ נראה מדברי הפוסקים דהלכתא כרב בהא דסומכין עכ"פ על דברי כת א' ולא מבעי' בהכחשה דמנה ומאתים או שחור ולבן דמהני חד כת לחייבו הפחות אפילו אם המלוה אינו אפס אינו תובע רק כדברי האחד וכמ"ש בהדיא בסמ"ע רס"י ל"א אלא אפילו בשני כיתי עדים שהכחישו זא"ז בחקירות ממש דלא עבידי למיטעי אפ"ה קי"ל דמהני סהדותא כדמוכח בש"ס ופוסקים בדוכתי טובא וכן מבואר להדיא בהרשב"א סימן תתקע"ג בשנים אומרים תנאי היה במכר ושנים אומרים לא היה תנאי שאין דמיון להא דאמרינן אין נאמנים ולא מגבינן דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד כו' ע"ש ומביאו ב"י וכ"כ להדיא המהרש"א בב"ב דף נ"ו בשנים אומרים אכל הוא א' ג"ה ובד"ו הניחה בורה כו' וב' אומרים לא כי כו' אע"ג דמכחשו אהדדי הוי חזקה דלעדות אחרת ב' הכיתות בטלות דלא ידעינן הי מנייהו דמשקרי אבל הכא אע"ג דכת א' ודאי משקרי מתקיימת החזקה בכת השנייה ע"ש והכי אמרינן בקידושין דף ס"ד אי דאיכא סהדי להאי ולהאי מי מצי אמרה אילו עבדי' וחבילה שלי והריטב"א שם כתב ואי קשיא לך הא עדות מוכחשת הוא וכמאן דליתנייהו דמי בעדות זו וכדאמרינן פ' חזקת האי אייתי סהדי כו' ואיכא למימר דהתם הוא דלא מודו להו אידך באכילתא אבל הכא כולהו מודו דלית לאשה בחבילה כלום וכיון דכן לא סגי דלית בהן כת א' צדקניות דמסהדי בקושטא ומהימני וכן כל כיוצא בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל עכ"ל ודברי הראב"ד הזכיר שם בחי' הרשב"א דס"ל דמיירי באין מכחישין זא"ז שאין מעידין על שעה ידועה דאל"כ לא היתה צריכה גט מהם שאין כאן עדות והרשב"א השיג ע"ז וכתב דודאי חדא מינייהו מהימני דלחד מהני ודאי נתקדשה ע"ש ואין להאריך דמפשטא דש"ס בדוכתי טובא מוכח דכרב אזלא דבב' כתות עדות אע"פ שמכחישין במקצת מ"מ על מה שהושוו שניהם בה עדותן קיימת ולפ"ז בעדות אשה כגון עא"א מת ואחד אומר נהרג שפיר מותרת לינשא מתרי טעמא חדא דהא עדות אשה כד"מ דמי דבמנה שחור ומנה לבן עדותן מצטרפות ולא קי"ל כירושלמי בהא דאיהו (ס"ל כר"ח ורבא ואנן קי"ל כנהרדעי ואפילו בהכחשה דחקירות מ"מ כב' כיתי עדים דמי דס"ל לרב דלא בטלה העדות ה"נ בעדות אשה כיון דחד עכ"פ לא משקר מותרת להנשא על פיו ומעתה מה שהקשה הגאון הנ"ל על הב"ש דהא הך מילתא תליא בפלוגתא דרב ור"י וקי"ל כר"י לגבי דרב כבר הוכחתי דז"א דודאי קי"ל כרב בהא וכמדומה שראיתי דהנך כללי לא אתאמרו רק אמחלוקת דבש"ס דידן ולא בירושלמי ואולם מה שהקשה הנ"ב על הב"ש דהא הסמ"ע כתב דבהכחשה בחקירות אפילו שבועה א"צ וע"ש מ"ש לתרץ:

הנה דברי הסמ"ע שם נראה שהם ע"פ דברי הרא"ש פ' ז"ב גבי הלוואה אחר הלוואה ומהרי"ט בתשו' חא"ע סימן ל"ח מדייק מדברי הרא"ש גם לענין אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דאם מכחישין זא"ז אף שבועה א"צ והכנה"ג כתב שיש לדון ע"ז דהא ע"כ אחד אומר אמת שאין להחזיק האחד במוכחש אם לא נחזיק הב' בכשר וכמ"ש הריב"ש סימן תע"ח גבי ב' כיתות אע"פ שמכחישות זה את זה למה שהושוו שניהם משלם וה"ה בב' עדים המכחישים זא"ז דמסתמא האחד אומר אמת עכ"ל והנה דברי הרא"ש הם מוקשים בעיני ולענ"ד הם מתבארים בדרך אחר ולא עת האסף פה:

עוד ראיתי לבאר שנלענ"ד דהרא"ש אזיל בזה בשיטת זקנו הראב"ן שכתב בסימן מ"ו בתשובתו שהביא לחכמי רעגינשפורג דגם בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג תנשא כיון דאין כאן הכחשה בכל העדות ומלתא אגב אורחא אבאר כוונתו שם והנה קשה עלי להעתיק כל לשונו רק אכתוב מה שנתבאר לי מתוך דבריו שהחכמים הנ"ל הקשו לו אהא דס"ל לר"ה אליבא דרשב"א באחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דהא חד מינייהו שקרן ואיך מצטרפין שניהם וע"ז השיב דלפי דבריהם גם בשני כתות יש להקשות כן דהא בחד מלוה וחד לוה גם ר"ה גם ר"ח מודו ור"ל דאי מיירי במכחישין זא"ז זה אומר מאתים הלוה לו ולא מנה וזה אומר מנה ולא מאתים יש לבטל עדות שני הכיתות שהרי מאי דאסהידו הנך מכחישי לי אינך ומה דמסהדי הני מכחישי ליה אידך ואמרינן תרווייהו שיקרא נינהו ולא סמכינן אהך סהדותא כלל ולכך מפרשי דהכא מיירי בדלא מכחשי אהדדי בלא כי רק שזה אומר בסתם מנה וז"א בסתם מאתים וכיון דקי"ל דלא בעינן דו"ח משום נעילת דלת לכן מצטרפין סהדותייהו במאי ששוו אהדדי ואמרי' דחדא מינייהו לא דקדק כ"כ אחר זהו לא חשיבי הכחשה ודוקא היכא שיש הכחשה בכל העדות שאלו אומרים לוה ביום פ' ואילו אומרים המלוה היה עמנו ביום פ' או שאלו אומרים ליטרא כסף לוה או חביות יין ולא זהב או שמן וזה אומר לא כי אלא ליטרא של זהב וחביות שהוא של שמן דבכה"ג ל"ש לומר דלא דקו במלתא ויש בכלל המרובה המועט כיון שהם מכחישים זא"ז בפי' ובכה"ג פליגי ר"ה ור"לן והך דא' אומרת מת וא' אומרת נהרג וכן בעד אומר מת וע"א נהרג ינשאו דלא הוי הכחשה בכל העדות ושם בחיבור ליבמות דף קכ"ד ביאר יותר דר"י ור"ש ס"ל כרשב"א דיש בכלל מאתים מנה וה"נ יש בכלל נהרג מת ותנשא כיון דשוו במקצת העדות אבל אחד אומר מת וא' אומר לא מת דמכחישי ליה בכל העדות לא תנשא ע"ש באורך ונראה דה"ה בעא"א מת ולא נהרג ואחד אומר בפירוש נהרג ולא מת על מטתו נמי דינא הכי ואפשר דס"ל דוקא בההוא דמנה ומאתים וכיוצא בו דכל שכ"א אומר בפירוש להיפך מדברי חבירו בטלה העדות כיון דאיכא נ"מ טובא בין זה לזה בעיק' הענין משא"כ במת ונהרג דאין נ"מ בעיקר הענין כלל ושוו להדדי במה שאומרים שאינו קיים לאו הכחשה מיקרי ומצטרפינן להו זהו תורף דברי הראב"ן לענ"ד ומ"ש באו"ת סימן ל"א לפרש דברי הראב"ן אין נלענ"ד ועיין בדף קט"ו שם שכתב שאם שני הכיתות באים להעיד עדות אחד ודאי כשרים לכ"ע אף לר"ח וזה מבואר דלא כהאו"ת:

ומעתה קמו דברי הרא"ש בשיטת הראב"ן דגם באחד אומר מת וא' אומר נהרג אמרינן דאין זה הכחשה וכ"ש בא' אומר בנו היה בשעת קברו ואחד אומר לא היה דהוה הכחשה דלאחר העדות דגם ר"י מודה אבל באמת קי"ל כרב בהא דרב ס"ל כרשב"א דקי"ל כוותיה ור"י ס"ל דאין הלכה כרשב"א והכי משמע קצת בב"ב דף מ"א דאמר והא מייתינא לך אגרתא ממערב' דאין הלכה כרשב"א ורב כהנא הוא דקאמר הכי לרב יהודא ואז היה ר' יוחנן ראש ישיבה כדאיתא בב"ק דף קי"ז אלא דר"י לא קיבל דבריו וכוותיה קי"ל כמ"ש רשב"ם וכל הפוסקים (ועיין במהרי"ק שורש א' דגרסתו היה רב ענן וגם כתב שם שהיה בטוח שיביא אגרת ממערבא דמסתמא גברא רבא כרב ענן בודאי לא היה משנה דיבורו ומ"ש דמסתמא הוה ציית ליה אם היה מביא מדא"ל לכי תיתי וצ"ע דא"כ הו"ל למפסק כוותיה וז"א כמ"ש כל הפוסקים) לכך כיון דלא ס"ל כרשב"א לכך מוקי למתני' בצרות דוקא ולא בעדות ומיושב יותר לפי הגירסא בירושלמי דטור דאיתא התם חיליה דרב מהדא א' אומר מת כו' לא שמיע ליה דר"א כו' אמר ר' יוחנן אי אמרה ר"א ממני שמעה ואמרה עכ"ל ונראה דר"ל דר"י קאמר דהא דאמר ר"א ממני שמע לומר כן אבל רב לא ס"ל הכי ועוד יש לפרש תחלת דברי הירושלמי דקאמר חיליה דר"י מהדא כו' ופי' בשו"ת ר"ב אשכנזי דקאי אהא דלעיל מי שנדר בנזיר כו' ולפי מ"ש יש לפרשו באופן נאות לענינינו אלא שאין פנאי להאריך ומעתה דברי הרא"ש בסנהדרין מתפרשין בדרך זה לפי מ"ש דבהכחשה גמורה שזה אומר יין וזה אומר להיפך וכיוצא בו עדות שניהם בטלה ורצה לדמות לזה במנה ומאתים והא' מוכחש מפי הבע"ד כיון דמפי הבע"ד הוי הכחשה וודאית ועל זה כתב דאין לפסול שניהם כי אם בהכחשה גמורה כגון זה אומר הרג וזה אומר לא הרג ור"ל שזה מיקרי הכחשה בעלמא וה"נ בגוונא דזה אומר יין ולא שמן וזה אומר איפכא שכל אחד מכחיש גמור על אמירתו לכך עדות שניהם בטלה אבל במעידין על שני דברים כו' כך היה נראה לכאורה ליישב לשון הרא"ש אך מסמ"ע סימן ל"א משמע קצת דמטעם אחד קרוב אתי עלה ויש לפקפק בזה ואין להאריך:

ועוד נראה לענ"ד דאפילו להסמ"ע מ"מ בעדות אשה י"ל דשפיר מהני אף הכחשה כה"ג דאומר לא כי על פי מ"ש בתשו' בענין קידושין בטעמא דעדות שבטלה מקצתה כו' כיון דקי"ל אם קרוב או פסול העיד תכ"ד עדותו בטלה אם כן כיון שמה שאמר תכ"ד הוזם עליו ונפסל הו"ל כנמצא קא"פ דלא עדיף הוא מאחר והארכתי שם בישוב הסוגיות על פי זה:

ומעתה י"ל דגם אם העדות מוכחשים בחקירות כיון דחקירות כגוף העדות דמי שהזמה תלוי בהם ג"כ בטל כל העדות אפילו לשבועה ומכ"ש בהכחשה דיין ושמן וההיא דמנה ומאתים אליבא דב"ה תירצו התוספתא דאתי כמ"ד תתקיים העדות בשאר ע"ש ולפי זה בעדות אשה דאף אם נמצא קרוב או פסול אין מבטל העדות כמ"ש לעיל שפיר מועיל אף ע"פ שמכחישין בחקירות והוא כעין דברי הגאון נ"ב אלא שלפי דבריו אין מובן קצת טעמא דא"צ שבועה דהא ס"ס יש א' דלא משקר ומה גזה"כ יש בזה ולפי מ"ש אתי שפיר דזה בכלל גזה"כ דנמצא אחד קרוב:

ועוד נראה לענ"ד לצדד על פי דעת הראב"ן שהביא הש"ך (בש"ך איתא רמב"ן והוא ט"ס וצ"ל ראב"ן) והסכימו עמו חכמי רעגינשפורג דהכחשה סתם בחקירות מצטרף וכ"ה דעת חכמי לוני"ל שהביא בסה"ת ועיין באו"ת שכתב דמיירי שמכחישין זה את זה ואפ"ה ס"ל דצריך שבועה ובתשובה הנ"ל כתבתי שז"א וגם הם מודים דאם הראשון מכחיש השני לגמרי אין מקום לשבועה רק מיירי אין הראשון מכחיש לומר שהיה עם המלוה ולא הלוהו בכה"ג מיירי בעה"ת בתחילת דבריו שם וביארתי שם הכל על נכון ולדבריהם דאף בד"מ מצטרפין דכיון דא"צ דו"ח חקירות כבדיקות דמיין שאין נותן לב לדקדק בהם אם כן פשיטא דהכחשה בחקירות אינו פוסל בעדות אשה וגם דלפי מ"ש הש"ך הטעם משום דהכחשה בחקירות עדותן בטלה דהו"ל עדות שא"י להזימן א"כ בעדות אשה ל"ש זה אלא דבמ"א שדיתי נרגא בזה שלא מצינו זה בש"ס כ"א לענין א"י בחקירות דבזה כיון שאומר איני יודע א"א להזימן בעמנו הייתם כיון שאינו מגביל זמן ומקום כלל מה שא"כ היכא שהעדים ביחנו דבריהם בזמן ומקום אלא שהם מכחישים זא"ז כגון שזה אומר בב' וז"א בג' הרי שפיר יכולין להזימם בב' וג' עמנו הייתם והבאתי שם מפסחים דף י"ב דיהבינן להו כולי טעותייהו והארכתי בזה:

אך בב"י סימן למ"ד לענין דיוטא משמע כהש"ך אך מ"מ ודאי דעיקר טעם דחקירות גרע מבדיקות הוא משום דדבר שהזמה תלוי בהן העדים מדקדקין ביותר ובעדות אשה לשמה ממילא דאין מדקדקין בה כ"כ אע"ג די"ל דהכחשה בענין גוף העדות גרע בענין זה מחקירות שיש לו לדקדק ז"א דגם בזה כיון שאין עיקר ההיתר תלוי בו אין מדקדקין כ"כ גם יש לצדד על פי מ"ש בשו"ת ר"ב אשכנזי בשם הרמ"ה בחידוש דטעמא דסייף וארירין אין זה נכון כיון דהאי מלתא דמתכחשיה בגווה מלתא דצריכה ביה לאסהודי ביה למידע אי מחיא במידי דחזי למיתה כו' לא מצטרפי ע"ש ולפי זה פשיטא דהנך בדיקות דמת או נהרג אף ע"פ שהם בגוף הענין ל"ד כלל להא דסייף וארירין דלענין זה שבא להעיד על היתר אשה זו אין בו דקדוק כלל וה"ה שאר מילי לענין עדות דלא נ"מ רק בעיקר המיתה לבד:

והנה הטור סובר במנה שחור ולבן צריך לתבוע שניהם ושאר פוסקים חולקים עליו ובט"ז הקשה דברי הטור אהדדי במ"ש סימן קמ"א לענין שני חזקה ולענ"ד נראה בדעת הטור דבאמת צריך להבין בטעמא דנהרדעי דאמרי אפי' מנה לבן ושחור מצטרפין ואם נאמר דאינהו מסתברא להו דאף כה"ג בדיקות מיקרי דעבידי דטעי כמ"ש התוס' בב"ב דף מ"א ובחידושי הר"ן א"כ קשה מאי קאמר כמאן כריב"ק מאי קא קשיא ליה בנהרדעי טפי מבדרבא עד שהוצרך לחפוש איזה תנא דסבר כוותיה וגם דוחק לומר בהא דא' אומר מאתים כו' הוי מלתא דלא דייקא בה כמ"ש התוספות והר"ן דהא ודאי דסהדי בכה"ג מידק דייקי אי מנה יהיב ליה או מאתים ולכך ס"ל להטור דודאי בין מנה ומאתים דעתה דאינשי עלה דמלתא וכן במנה שחור ולבן אף ע"ג דחד מינא הוא מ"מ החדשים טובים יותר מהישינים וכמבואר ממ"ש הטור ונותן הפחות שבשניהם ופירש הב"י דאמנה שחור קאי וגם נהרדעי מודו ליה לרבא בהא דכה"ג דייקו אינשי ואפ"ה ס"ל דמצטרפים ואמטי להכי קאמר כמאן כריב"ק ופריך אימר דאמר ריב"ק היכא דלא מכחשי כו' ולכך מוקמינן לה כרשב"א דס"ל דאף ע"ג דמכחשי אהדדי מ"מ כיון שיש בכלל מאתים מנה וממילא עכ"פ אנו מקיימין עדותן במה שיכול להתקיים דמה דאיתכחש איתכחש כו' ואין זה ענין לפלוגתא דר"נ ורבא דהתם אאבהתיה לא העידו כלל כולם רק השנים לבד מה שא"כ כאן דאמנה תרווייהו מסהדי וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א קידושין גבי מי מצי אמרה אלו עבדי גם א"ל דהא ע"כ חד משקר ונפסל במה שפוחת מנה או הוסיף מנה והוא באמת קושית רבני רעגינשפערג להראב"ן י"ל דהטור ס"ל כסברת חכמי בריסק שהביא הש"ך דבשביל הכחשה דחד לא נפסל עדותן ואפילו תימא דלענין מכאן ולהבא נפסל אף בהכחשה דעד נגד עד מ"מ באותה עדות עצמה לא פסלינן ליה ומקבלין מיניה מ"ש עם חבירו בשוה (ובסוגיא דב"ק תכ"ד כ"ד שהביא ממנה כבר הארכתי לעיל) וזה מבואר מלישנא דב"ה דקאמרי יש בכלל מאתים מנה משמע דלאו משום הכחשה ולאו הכחשה נגעו בה אלא דכל שיש בכלל זה גם מה שמעיד חבירו מצטרפינן להו וזה נלענ"ד גם כן במשמעות פירש"י שם דוק ותשכח ואח"כ קאמר דבחביות יין ושמן דתרי מיני נינהו ל"ש כלל יש בכלל מאתים מנה דבשלמא במנה שחור ולבן נקטינן מסהדותייהו מאן דהושוו בה דהיינו מנה עכ"פ וכן במנה ומאתים אבל כאן דתובע החפצים עצמם והם גופים מחולקים ל"ש יש בכלל כו' ולכך מוקי לה דלדמי קאמר דבכה"ג יש בכלל דמי שמן דמי יין וכן מבואר בתוס' דב"ב דף ט' וז"ל דבין חיטי ושערי לא דייקי אינשי אע"ג דדייקי בין מנה שחור ולבן כדאיתא בסנהדרין כו' התם צריכין למידק שחייב לשלם אותו מנה שלוה אבל הכא לא דייקי דבכל ענין שיאכלוהו הוי חזקה אלא דהיה אפשר לומר דהתוספות שם קיימי אליבא דר"י דקאמר רבא אליביה דמנה שחור ולבן לא מצטרפינן ולכך הוצרכו לאפלוגי בהכי מ"מ גם בהג"א שם שכתב גם כן כדברי התוס' ולפי מ"ש אתי שפיר דגם לנהרדעי שפיר אמרינן דמידק דייקי אלא דס"ל כרשב"א דיש בכלל מאתים מנה מ"מ לזה צריך שיהיה התובע תובע שניהם והתם גבי חזקה גם המחזיק אומר שלא אכלה יותר מג' שנים ואומר כדברי אחד אך דטעמא משום דבין חיטי ושערי לא דייקי אינשי ולכך ל"ה מוכחשין לא זה מזה ולא מפי הבע"ד כמ"ש בחידושי הר"ן ואם כן דברי הטור מבוארין דכאן לענין מנה שחור או מנה ומאתים דהוי הכחשה אלא דאמרינן יש בכלל מאתים מנה שפיר צ"ל שהתובע תובע שניהם ונותן לו הפחות (וכ"נ ממ"ש התוספות דהתם דייקי שחייב לשלם אותו מנה שלוה אלמא דיש חילוק ביניהם וא"כ דוחק לומר שיחלוקו נהרדעי ורבא במציאות אי בכה"ג דייקי או לא) משא"כ גבי דיוטות או גבי שני חזקה דאין הכחשה כיון דלא דייקו ממילא דגם לבע"ד לא מחשב הכחשה כלל וזה נלענ"ד נכון וברור בשיטת הטור בס"ד ועיין בשו"ת הרא"ש סוף כלל נ"ט שכתב ואפילו בהכחשה מצטרפין לעדותן כגון אחד אומר מנה שחור כו' כו' עיין שם דמייתי מינה לענין עד קני' ועד חזקה אע"ג דהתם ודאי ל"ש לא דייקי רק ראיתי דהעדות שהושוו בה מקבלינן מינייהו אפילו בהכחשה ומכ"ש בעד קניה וחזקה שלא בהכחשה ודיוטא אגב גררא נקיט אם כן אפשר דגם בדיוטא מפרש בתבעו שניהם ואף ע"ג דהכחשה בחקירות הוא מצטרפינן וכדברי הראב"ן זקינו אלא שמדברי הטור מבואר דלא ס"ל הכי:

ונקטינן מכל הני מילי מעלייתא דאמרן דיש לצדד הרבה גם בענין הכחשה בחקירות דאפשר דכשירים בעדות אשה נקיט מיהא דעכ"פ בבדיקות לית מאן דפליג וכבר ביררתי מדברי הר"ן דכה"ג בדיקות מיקרי וא"ל כיון שאנו דנין על האשה זו אם מותרת הוא א"כ הו"ל כדרישות בגופה של עדות לענ"ד פשוט שז"א דאין אנו דנין רק לידע בבירור שמת האיש ההוא מו' יעקב בר אברהם מראחמנוב ואיתתה ממילא מישתריה ובודאי דגם בלא האשה איכא נ"מ טובי כגון אם יש לו בן לענין לירד לנחלה ולענין אשת אחיו ועוד טובי נ"מ לדינא וא"כ מאי איכפת לן בשינוי שם האשה אדרבה בעובדה דהר"ן גרע טפי שהי' ספק הכחשה בשם המתיר דהיינו היבם ובזה תלוי הדבר וכמו שהי' באמת מקום לחוש שמא יש עוד אח אלא שכיון שנתברר שאין עוד מלבדו הכריע הר"ן דהכחשה דבדיקות הוא ולא משגחינן בה בעדות אשה דכד"מ דמי וק"ו בנ"ד דליכא נ"מ כלל ולולי דמסתפינא ה"א דהך מלתא אפילו בדיקות לא מיקרי ואפילו בד"נ כה"ג לא מחריב בה הגע עצמך שהכחישו עצמם שם באשת הנהרג או אשת ההורג האם נאמר שנפסל העדות לפענ"ד ז"א וגרע מהא דאמר בירושלמי הוכחש העדים לאחר העדות דהיינו נטה בצפון או בדרום ופירשו המפורשים שם שהוכחשו עצמם בענין ההורג או הנהרג אם פנה לצפון כו' והתם עכ"פ הכחשה בהורג או נהרג עצמו אלא לפי שאין לו שייכות לעדות היינו כיון שהכחשתם תלוי בענין שנעשה אחר גמר החיוב וא"כ גם בזה שאין הענין תלוי בו כלל לזכות או לחובה ואינו בגופה של עדות אינו בכלל בדיקת ומ"מ אפשר דלא גרע מעוקצי תאנים לבן זכאי אך כבר כתבתי דבכה"ג ודאי אמרינן דהעדות אמת כמבואר מדברי רש"י ורמב"ם וא"כ איך שיהי' בד"נ כאן בעדות אשה ודאי דהעדות קיים ועוד נלענ"ד דכ"ז אפילו כשאין העד המעי' לפנינו אבל אם עד המעיד לפנינו ואומר שטעה הא ודאי מהימן אפילו בלא שום אמתלה ואמרינן בגיטין דף ס"ג דההיא דהוי קרי לה נפאתה אזיל סהדי כתבו תפאתה כו' ופירש"י שטעה בשמה ואמרינן התם דכותבין ונותנין גט אחר והתם ודאי דקפידה טובא איכא במלתא כגון אם יש לזה עוד אשה ששמה תפאתה או אחר ששמו כשם הבעל יש לו אשה בשם תפאתה ונימא דנפסלו במה שחתמו על גט כזה ואפ"ת דכיון דמיירי שהם כתבו ונתנו לאשה זו ששמה נפאתה אין כאן מיחש מ"מ הא חתמו על שקר ועוד דאמאי מהימני שטעו דלמא באמת תפאתה אמר להו הבעל ורצה לשחק בהם וד"ל שהבעל לא פי' בשמה רק אמר סתם כתבו גט אלא נראה פשוט דכל שהם יודעים בנפשם שטעו שפיר יכולין לכתוב אחר וכ"מ בשו"ת הרא"ש כלל ס"ח אם הסופר כתב בחילוף שם המלוה או הלוה כו' כותבין שטר אחר כיון שהעדים שטעו וכ"כ שם בדין ל"ב בעדים שטעו וכתבו בשטר רחל במקום לאה ואמרו כי יודעים בודאי כי לאה אשת שמעון כו' תשובה מאחר שהעדים מכירים ויודעים שכתב רחל במקום לאה יכתבו שטר אחר דכל ט"ס בטעות בשטרות חוזר ואפילו לא היו כותבין שטר אחר והי' השטר בא לפני והי' מתברר שהי' בו ט"ס הייתי מכשירו כדאמרינן אחריות ט"ס וגובה מן הלקוחות דאמרי' מסתברא לא שדו אינשי כו' וצוה לכתוב בו אחריות וטעה הסופר ולא כתבו וכ"ש כאן שיודעים העדים שטעו שיכתבו שטר אחר עכ"ל וא"א שהעד א"נ לומר שטעה בשם א"כ לא להימני אחר שכבר נמצא השטר ויצא מתחת ידם והי' צריך לחשוש עכ"פ שמא היה לשמעון עוד אשה אחרת ששמה רחל ול"ח ותלינן בט"ס ואפ"ת דמיירי שנתברר שלא היה לשמעון רק אשה זו ששמה לאה מ"מ נימא כיון דעכ"פ כתבו שקר ששמעון זה שם אשתו רחל ממילא נפסל כל השטר ושם גרע טפי דהא היה להם לדקדק בזה דשמא יש לשמעון אשה ששמה רחל ג"כ או ישא אח"כ ומרוב עתים וימים לא יתוודע ואפ"ה נאמנים לומר שהוא ט"ס וא"כ מלתא דפשיטא הוא דהכא שאינו שטר גמור רק פנקס בעלמא דמהימן לומר שטעה או שהסופר שכתב אל הפנקס מפיו יקרא אליו והוא כותב הוא טעה. ומצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ג שכתב שאם לא נכתב ההרשאה כהוגן חוזרין וכותבין כההי' דנפאתה דאם חוששין לעדות ליחוש דילמא תפאתה אמר להו כדכתבו אינהו ורצה לשחק בהו אלא הם נאמנים כו' וכ"כ בתשובה שם סימן י"ב וז"ל אלו כיון שהם זוכרין שטעו כותבין להם שטר אחר כתקונו דכל שטעו אע"פ שמסרוהו למלוה לא עשו שליחתן דאין זה שטר שנעשו עליו שלוחים וכההי' דנפאתה דההוא נמי כבר מסרוהו לאשה הוא כו' ואפילו הלוה כאן ומכחיש כו' אבל עד שלא יצא השטר והוחזק בב"ד העדים שיודעים האמת ומכירין בטעותן ושלא עשו שליחתן חוזרין וכותבין ומתקנין טעותיהם ועושין עכשיו שליחתן עכ"ל והובא בב"י בקצרה סימן מ"ט:

ומצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ק"ך שכתב שם ומזה תוכל ללמוד כשאין באין לגרוע מעדותן אם אומרים כי בטעות כתבוהו ואומרים ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו כי בלא השגחה כתבוהו נאמנין ואפי' כ"י יוצא ממקום אחר ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון שבעיקר העדות אין חוזרין בהם עכ"ל ועיין בשו"ת עה"ג סימן ל"ח שכתב אם עושים הרשאה עצמם אמרו שטעו ונתחלף להם שמות בשמות צריך פנים אם נאמנים כו' אבל לענ"ד צ"ע כי קרוב הדבר לומר גבי שטר כזה לא אמרינן שנעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד כו' עכ"ל וא"כ הדבר פשוט דבנ"ד ודאי דנאמן לומר שטעה ונתחלפו לו השמות. ואין לחלק ולומר דש"ה שהעדים אומרים בבירור שטעו משא"כ כאן דז"א דהא לפי משמעות הלשון העד יודע בבירור שהאיש הנפטר הי' שמו יעקב מראחמנוב ושאר סימנים שנתבארו שם וכמ"ש שם בלשון הג"ע שהובא לפני וכתוב בו שהשמש העיד וז"ל איך ווייס גוויס אז ר' יעקב הנפטר איז מראחמנוב כו' ושם האשה איני זוכר אפשר שטעיתי כו' ואין לך בירור גדול מזה שהעד עצמו שטעה בשם האשה כיון שאחר החיפוש ידוע שלא נאבד משם איש ב סימן הללו שאמר ושם אשתו שרה ממילא שגם לו נתברר שטעה ואין לחלק בין ע"א לב' עדים דבעדות אשה ע"א נאמן כשנים וגם בלא"ה דל הפנקס מהכא לפי שנמצא בו שדבריו סותרים זא"ז וראוי לגונזו מ"מ הרי זה מעיד בע"פ ואין מי שמכחישו ועדיף מהא דהרשב"א דהתם כבר עשו שטר אלא שאומרים שטעו משא"כ כאן שלא נתקבל עדיין עדותו בב"ד רק נכתב מפיו בתוך הפנקס לזכרון דברים ובכה"ג אפי' לסתור דבריו הראשונים נאמן כמ"ש הר"ן בתשובה סימן מ"ז דעד שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו אפי' בעדות אשה הדין כן:

ועוד מבואר בשו"ת הר"ן סימן ל"ג שכתב דכיון שיש עדות מספיק בדבר שבעלה של זאת מת אלא שנולד ספק בשם זה אין לחוש שקריאת שמו בענין זה הוא כסימן העשוי להשתנות שכבר הועד בחניכם שאמר כשיצא מעירכם שירחיק נדוד ושינה שמו כו' אין מטילין מחמתו שום ספק בדבר אלא תולין אותו בשינוי שהוא עשויה להשתנות ויש לדבר זה ראיה מדאמרינן בב"ב איתיביה כו' ואם כך אמרו בממון שהוא חמור לדבר זה כ"ש בערוה שהוא קלה לדבר זה ע"ש וא"כ בנ"ד הרי העדות שהעיד על שמו ושם אביו ושם עירו הוא מספיק להתיר ומה שיש שינוי בשם האשה תולין שהוא עשוי להשתנות לפי שהעד טעה כן כאשר אמתלה לדבריו שמרגלים בפומי לומר חי' שרה ולכך שינה שם חי' על שם שרה וגם הי' שתוי יי"ש ואע"פ שהר"ן שם לא אמר אלא בשביל שנשמע ממנו שבדעתו לשנות שמו הא בטעות אין תולין התם שאני שהוא דבר שאין לטעות כלל שהי' שמו אנבוניט ושם הקודש שלו יוסף כמו שראו בכתובת אשתו והעד אמר שאמר לו ששמו חיים ובודאי אין לתלות כלל בטעות בלי אמתלה רק שתולין ששינה כמו שאמר שבדעתו ואע"ג דאפשר דגזים ולא עביד מ"מ כיון שידענו שנמצאו ב"א שעושין כן וכדאמרינן בגיטין דף ל"ד ב"א העולין כו' יוסף וקורין לו יוחנן כו' תלינן בזה שלא להכחיש עיקר העדות וא"כ ה"ה בזה דטובא אינשי איכא מעמא דארעא דלא דייקי בשמא ובפרט שמש הח"ק ששתייתם מרובה ופשיט דמצי למיטעי בכה"ג וכיון שאומר עתה שזוכר שמה שנכתב בפנקס הי' על ר' יעקב מראחמנוב ושאר סימנים בודאי תלינן שטעה בשם האשה וכ"מ בשו"ת מהר"מ גלאנטי סימן ט"ז שכתב בדבר צוואה נכתב שנתן לבת אחיו וטוענים אפוטרופסים שהי' ט"ס וצ"ל בת אחותו ושכנגדו טוען שאפי' העדים א"נ לחזור ולהגיד והוא ז"ל השיב דודאי נאמנין דכן משמעות סדר לשון הצוואה ע"ש שהביא ראיה מהא דחוששין גבי ספל שזבוב הסיר רגל הקוף וכ"ש לחוש לט"ס במקום שמצוי לטעות ע"ש ונראה ק"ו בנ"ד דודאי תלינן בטעות או שהשמש טעה באמירתו לפני הסופר או הסופר טעה בכתיבתו בפנקס ואין לחוש שמא הנפטר בכיון שינה שם עירו והוא מעיר אחרת דודאי אין אדם משטה בשעת מיתה אפי' בלא שעת מיתה הוא נאמן מה שהגיד ששמו כך כמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל נ"א והביא ראיה מהא דאמרינן בסוף יבמות אמר ליה כך קורין אותו בעירו יוחנן בן יונתן כו' אלמא אע"פ שלא הכירו אלא ע"י שהזכיר להם שמו ושם מקומו התירו את אשתו כו' וכן מבואר בכל הפוסקים ואם היינו יודעים בודאי שאמר שם אשתו שרה היה מקום לחוש כיון שע"כ לומר ששינה בשם עירו ולא שינה בשם אשה והוא מעיר אחרת וכיוצא בזה כתב בשו"ת ח"צ סימן ל"א לענין גט שהחזיק שקרן בשם אביו פ"א אמר שאביו גרשון ופ"א אמר שאביו משה כו' ואע"פ שבשם לוי לא הוחזק שקרן מדהוחזק שקרן בדבר א' תו לא מהימנינין ליה במידי אלא דמסיק התם דהוחזק כפרן לזה לא הוחזק כפרן לזה ע"ש אבל כאן דאנו מוכיחין מתוך דבריו שיש בו שקר א"כ הא לא ידעינין הי' מינייהו ודילמא מה שאמר בשם עירו הוא שקר אלא שנלענ"ד לא תלינן כלל בחשש רחוק כזה שישקר סמוך למיתתו וזה נלענ"ד בדעת הרא"ש הנ"ל דמייתי ראיה מהא דיוחנן בן יונתן ולא מייתי ראיה ממתני' דצלמון שאמר אני פב"פ נשכני נחש והריני מת כו' אך למ"ש י"ל דהתם בעובדא דהרא"ש העיד שבעודו בריא שמעו ממנו ששמו ר' אשר ושלמד לפני הרא"ש ז"ל ולכך אין ראיה ממתניתין דצלמון דכל שאמר כן בשעת מיתה שפיר נאמן על שמו ובפרט שהוא מתכוין להתיר את אשתו ע"י זה ל"ח לשקרא משא"כ אם בעודו בריא שמעו ממנו היה מקום לחוש שמא שינה שמו במתכוין לאיזה צורך וכמ"ש. הפוסקים בהא דיוסף וקורין לו יוחנן שיש שמשנין שמותיהן במתכוין מפני בע"ח וכיוצא בזה ולכך הוצרך מההיא דיוחנן בן יונתן שאמירת שמו הי' קודם שחלה ואפ"ה ל"ח לשינוי כלל א"כ ה"נ בנ"ד ל"ח כלל שהנפטר אמר איזה שינוי בענין מה שהיה אלא תלינן השינוי בשמש או בסופר ואם היינו מסופקים לומר דילמא הבעל טעה באמירתו שם האשה א"כ היה ג"כ מקום לחוש שמא היה הטעות בשם עירו אך לענ"ד נראה שאין לתלות הטעות בבעל כלל שיטעה בשם האשה ושם עירו דגייס בה טובא ומי הוא הרגיל בשם אשתו ועירו ממנו ואיך נאמר שכמו רגע יצא מלבו היינו עזובה היינו שכוחה ואתא לאחלופי בשם אשה דעלמא ותלינן הטעות במצוי שהוא השמש ששמע ממנו והוא כאצבעתא בבירא לשכחה ובפרט דמסתמא היה איזה זמן בין שמועתו מהבעל להכתיבה ואפי' לאחר כ"ד אמרינן דמצי למימר אישתלא כיוצא בזה מצינו בשו"ת הרא"ש כלל נ"ו שכתב ב סימן ו' שם דשני דיינים נאמנים יותר מן העדים שמכחישים אותם דרמו נפשייהו ומדכרי טפי העדות ששמעו מפיהם ואין זה כב' כיתי עדים המכחישים זא"ז דהתם שני הכיתות ראו הענין או שמעו אבל כאן שהדיינים שמעו דברי בע"ד ודקדקו בדבריהם לידע להיכן הדין נוטה יותר הם זכורים ויודעים אמתת הפס"ד מן העדים שהשמיעה אחת שמעו ותלינן בהו טעות עכ"ל והכי קי"ל בח"מ סימן ק"נ וה"נ דכוותה בודאי יש לנו לתלות הקלקלה בשמש שטעה ע"י שמיעה אחת ששמע ונשכח ממנו מלתלות הטעות בהאי הנפטר ששכח שם עירו ושער מקומו דדש בי' טובא ויבטא בשפתיו עיר אחרת אשר לא רגיל על לשונו:

ועוד נלענ"ד כיון שיש כאן עדים עכ"פ מלבד השמש שהעידו שנפטר בעיר ההוא מוה"ר יעקב מק"ק ראחמנוב אלא שלא הזכירו שם אביו א"כ אפי' להמחמירין בשמו ושם עירו לחוד מ"מ עכ"פ צ"ל שאחד אשר שמו כך מק"ק ראחמנוב הלך משם זה שנים הרבה עד שלא נודע עת הזכרו בק"ק ראחמנוב ובא לעיר הזאת ומת שם וזה הנפטר שהעיד עליו השמש הוא איש א' מעיר אחרת ששמו כך ואתרמוי איתרמי שטעה בהזכרת שם עירו ואמר ק"ק ראחמנוב כאלו נזרקה נבואה מפיו שמת כאן א' מק"ק הנ"ל ששמו כך וגם הוא טעה לקרא עירו על שם העיר הזאת פשיטא דכולי האי ל"ח וגרע משאלה דיחיד אע"פ שנעשה בכוונה זה לשאול וזה להשאיל כו' ומכ"ש כאן שאנו צריכין לומר שהטעות שנזדקר בפיו איתרמי מלתא שהיא על העיר הזאת שנעלם משם איש ששמו יעקב ובא לכאן ומת לכולי האי ודאי ל"ח ומה"ט גופא ליכא למיתלי בטעות השמש שטעה בשם העיר אלא שהיה אפשר לומר כיון דהשמש ידע מזה שבא לכאן ונפטר יכול להיות שהחליף בדיבורו את שם העיר וגם זה רחוק מאד ובלא"ה כתבתי דליכא למיחש לזה אמנם בטעות הנפטר ליכא למיתלי כלל שאף אם היה יודע שנפטר שם איש מק"ק ראחמנוב מ"מ בשביל זה לא היה ליחס עיר זה לעצמו ומעתה קם דינא ואתברר דינא שעדות השמש בזה הוא עדות מועלת להתיר אשה זו:

איברא חזינא בדברי הרב המשיב ידו ראשונה הגאון אב"ד דק"ק ראווני דחש לה למלתא דשמא באמת הנפטר הוא שאמר כך וחתר היבשה לתת טעם להא דנאמן מדאורייתא במה שאמר שכך שמו ושם אביו ושם עירו והרב החריף מהנר"ה שדי נרגא בדבריו והוי בה טובא בסוגיא דהאב שאמר קדשתי את בתי והנה אין פנאי לנסך בכור המבחן את כל דבריהם אך אבא בקצרה לדון בדבר החדש דהא דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא שלענ"ד לא נאמרו הדברים אלא היכא שהעד בא למעיד שנתקלקל ונשתנית מכמות שהיתה מבלי משים על לבו לעשות איזה מעשה לסלקא כגון בטבל דאמרי' למ"ד תורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים ואתא חד ואמר דמתוקן דאז אי אמרת דע"א א"נ באיתחזק איסורא לא מהימנינן ליה שנעשה מעשה כלל משא"כ אם זה תרם תרומה לפנינו אלא שנפל איזה ספק אם נתרמה תרומה כהוגן שאז אם לא היה כאן מי שמעיד שנתרמה כהוגן הוי מוקמי' ליה אחזקתיה מ"מ בזה שפיר ע"א נאמן שהדבר ידוע דהחזקה אינה קיימת לעולם ומעיקרא על דעת כן החזיקו אותה באיסור שאם יעשו בה מעשה תשוב להיות מותר וכיון שהמתיר עתיד לבא בודאי ע"י מעשה ונעשה זה המעשה שפיר העד יכול להעיד שנעשה כהוגן ואין בזה סתירת החזקה כלל וכיוצא בזה כתב הרשב"א במ"ה ליישב הא דרוב מצויין א"ש מומחין דלא אמרינן סמוך מיעוט כו' כיון שנתעסקו לסלק החזקה זו כו' ע"ש ובהכי ניחא מה שהקשה המרדכי בחולין דלמה יהיה ע"א נאמן על השחיטה כיון דאיתחזק איסורא וע"ש תירוצים הרבה וכן מבואר ברמב"ם ורשב"א יבמות דלהך שיטה דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא יש לאסור במצא תרנגול שחוטה באשפה או ברוב עכו"ם אע"פ דע"א מעיד שנשחט' כהוגן ובשאר שחיטה הטעם משום בידו ולפמ"ש י"ל דודאי היכא דאיכא לספוקי אם נעשה בה מעשה השחיטה כלל אפשר דאין ע"א נאמן משא"כ אם ידוע לנו שנתעסקו בה לשוחטה ורוב מא"ש מומחין הם לידע בנפשו אם שחט שפיר ממילא כל שיוציא מת"י נאמן לומר שנשחטה כהוגן דבכה"ג ע"א נאמן אף באיתחזק ואפשר שלזה כיון במרדכי שם בשם רבינו ברוך ע"ש:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה