אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה כב

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה כב

שאלה כא

שאלה על דברת האשה הנעצבת אשת מוהר"ר יואל העקיל מאכיר מפה ק"ק שבעלה הלך בדרך למרחקים עם סחורתו ולא נודע זכרו ושוב הועד עליו בב"ד דק"ק ראשקוב ודק"ק טשערנוויץ שנהרג והמעיד היה עגלון שלו והעיד שהוא היה בעצמו הרוצח שהרגו ע"י שנתקוטט עמו שמוה"ר יואל רצה להסיב הסוסים אל דרך אחר והוא לא הניחו והכה אותו וחזר מוה"ר יואל והכה אותו והכה אותו העגלון שנית על השלעף ויצא דם ונהרג למיתה כך העיד העגלון עצמו בק"ק ראשקוב ובק"ק טשערנאוויץ העד א' ששמע כזה מפי העגלון והדברים באו באורך בגב"ע וכבוד הגאון המפואר מופת הדור מחו' מוהר"ר מאיר נ"י האב"ד דפ"ק פתח בהצלה תחלה ולפי רוב הענוה סיים בתשובתו כי אשה עצורה עד כי יבא דבר שנים וענין זו שקדה על פתח ביתי ותבא עדי אפרים. ודמעתה על לחיה להוציא לאור דינה ומשפטה כצהרים. ולכן נתתי פני לעיין בדבר ואכתוב בקיצור מופלג אשר הורוני מן השמים:

תשובה הנה בעדות הראשון שהעיד העגלון בעצמו שם לא הזכיר רק יואל העקיל מאכיר ולא הזכיר שם אביו ושם עירו ואף שהזכיר שם אומנתו דבכה"ג כתב המבי"ט דהוי כשם אביו וכמ"ש הגאב"ד נ"י מ"מ הרי מהריב"ל בתשובה ח"ג סימן י"ח כתב וז"ל ועוד אני אומר דאפשר לומר דאפילו מאן דס"ל דסגי בשמו ושם אביו או בשמו וכינויו דוקא בשמו ושם אביו או בשמו וכינויו הוא דקאמר הכי אבל בפלוני הרצען או בפלוני הצורף ובפלוני הקונה שוורים לא אמרינן הכי וקל להבין עכ"ל הרי דס"ל דאפשר בשמו ושם אומנתו לא מהני כמו שמו ושם אביו אבל ראייתו בשם שו"ת פני משה שכתב דע"כ לא נסתפק מהריב"ל אלא בשמו ושם אומנתו לבד אבל היכא דהזכיר שמו ושם עירו ובצר ליה שם אביו כגון דא לא נסתפק מהריב"ל דשם אומנתו ממלא מקום אביו ע"ש ולפ"ז שפיר כתב המבי"ט דמה שהזכיר שמו ושם עירו ואומנתו הוי סימן ולא פליג אמהריב"ל דע"כ לא נסתפק מהריב"ל אלא בשמו ושם אומנתו לבד:

ולפ"ז י"ל בנ"ד נהי דבעדות שהעיד העגלון בעצמו לא הזכיר שמו ושם אומנתו מ"מ הרי בעדות השני שהעיד האחד ששמע ממנו שאמר אמת דער בראדר איז גיפארין מיט מיר כו' ומצרפינן שני העדיות לעדות אחד וכמ"ש הגאב"ד דק"ק בזה ובכה"ג אנו תופסין אומנתו כשם אביו אף לדעת מהריב"ל ועוד יש לצדד לפי ששמעתי מאשה הנעצבת ששמעה מהאיש שהביא הגב"ע מק"ק ראשקוב לק"ק טשערנוויץ שלא רצה לילך לב"ד להעד עד שדברו אל לבו הנה הרגת נפש ועתה יושבת אשה ושני בניה ובוכים עליך ולזה נכמרו רחמיו והלך להעיד א"כ נראה שלכך קיצר בלשונו לפי שבא להעיד על בעל האשה הידועה מק"ק בראד אשר ישבה שם בק"ק טשערנוויץ מקום מושבו של העגלון וכיון שעל בעל האשה הזאת מק"ק בראד היה מדבר א"כ פשיטא דהוי כהזכיר שמו ושם אביו ושם עירו וכבר כתב מהרי"ק דכל שיש אומדנות והוכחות מצרפינו להתיר ויש ראיות הרבה מתשובות האחרונים ואין פנאי להאריך:

אולם זאת אדרוש כי הג"ע מק"ק ראשקוב כתב הגאב"ד שאין ניכר חתימות הדיינים ולפ"ז לכאורה י"ל דאף שהח"מ כתב דבכתב הבא ממרחקים יש להקל משום עגונה ומשמע שהב"ש הסכים לזה אפשר דהיינו דוקא הכא שא"א בקיום כלל אבל היכא דאפשר בקיום צ"ע אם יש להקל והנה הגאב"ד כתב דאפשר דהא דמעשה ב"ד צריך קיום היינו דוקא אי אתי ומערער אמנם מדברי גדולי האחרונים שהכריעו שצריך קיום משמע מדבריהם דבכל גוונא איתמר אך לענ"ד נראה דבנ"ד לכ"ע א"צ קיום שהרי גוף הדין דמעשה ב"ד צריך קיום הוציאו מהרשב"א והרמב"ן ושאר הפוסקים מהא דעד ודיין מצטרפין ומפרשי לה דלענין קיום שטר שכתב בו הנפק איירי ומוכח דאף שנתקיים מ"מ צריך קיום אבל הרי"ף בפ' ג"פ מייתי הא מלתא דעד ודיין ומפרש לה דמיירי שהעד מעיד שזה לוה מזה מנה ודיין מעיד שבפניו ובצירוף דיינים אחרים הועד שזה לוה מזה מנה ובכה"ג מיירי הך סוגיא וא"כ אתיא התוספתא דמעשה ב"ד צריך קיום כפשטא וכן מצאתי ברמב"ם פ"ד מהלכות עדות שכתב אבל העד עם הדיין משהעידו שני העדים בפניו אין מצטרפין עכ"ל ובפ"ו שם בענין קיים שטרות השמיט הדין דעד ודיין אם מצטרפין או לא מבואר דס"ל דל"ש הך מלתא לענין קיום כלל וכ"כ בכ"מ שם בשם הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובה שכתב דלפי פירוש הרי"ף אם היה שטר מקוים א"צ קיום והרמב"ם כתבה ע"פ דרכו של הרי"ף א"כ הרי כאן גילה דעתו הרמב"ם שאין קיום ב"ד צריך קיום לפי שהוא בשיטת הרי"ף רבו אמרה מ"מ כתב דלענין מעשה כיון שהר"ח והרמב"ן והר"ש והרשב"א ז"ל סוברים שמעשה ב"ד צריך קיום הכי נקטינן לענין ממון להקל על הנתבע כו' עכ"ל הרי מבואר שדעת הרי"ף והרמב"ם דמעשה ב"ד א"צ קיום ומעתה בנ"ד שדעת הרמב"ם והרשב"א וכל גדולי האחרונים דעתם להקל במצאו כתוב בשטר מת פלוני אע"פ שלא נתקיים רק שהגאון מהר"מ אביו של הש"ך מוכיח בדבר לומר שהרי"ף והרמב"ם ס"ל דל"מ בלא קיום והח"מ הסכים עמו בזה שלא להקל היכא דאפשר וא"כ בנ"ד אתתא שריא ממ"נ דלדעת גדולי האחרונים א"צ קיום כלל רק שאנן ניקום וניחוש לדעת הרי"ף והרמב"ם דלדידהו אפשר דאפילו בעגונה צריך קיום מ"מ הא לדידהו מעשה ב"ד א"צ קיום והא נמי כמעשה ב"ד דמיא דמה לי מקבלי עדים על הקיום או מקבלי עדים שפלוני מת אין חתימתן צריך קיום וזה ברור לענ"ד:

שוב מצאתי בב"י אה"ע סימן קמ"א הביא תשובת הר"ש בן הרשב"ץ בגט שחתמו דיינים איך שהשליח לקבלה קיבל הגט וקרעו אלא שלא נתקיים לנו השטר בחותמיו וכתב דמחלוקת הראשונים הוא אי מעשה ב"ד צריך קיום והירושלמי אומר דלא צריך אף על פי שקצתם דחו הירושלמי מפני שהוא חולק על גמרתינו מהא דעד ודיין מצטרפין כיון שהרי"ף והרמב"ם מפרשין אותה באופן שלא תקשה על הירושלמי ועל פי דרכם למדנו שאין מעשה ב"ד צריך קיום ונוספו עליהם רבוותא אחרים שסוברים כמותם אע"פ שמגדולי הראשונים סוברים דצריך קיום בשעת הדחק כזו כדאי הם הרי"ף והרמב"ם ז"ל לסמוך עליהם כו' ולרווחא דמלתא טוב הוא להתקיים אם אפשר אבל היכא דלא אפשר אין מעגנין אשה בשביל זה ולפמ"ש א"א ז"ל אף בשטר שאין בו מעשה ב"ד ולענין מעשה הייתי מניח סברתי וסומך על סברתו שכבר הורה זקן עכ"ל הרי מבואר דאף בגט אשה כשיש מעשה ב"ד ס"ל להקל בשעת הדחק בלא קיום ולסמוך בזה על דעת הרי"ף והרמב"ם וכ"ז לענין גט אבל גבי עדים מיתה שאדרבה דעת גדולי הראשונים שא"צ קיום א"כ כשיש מעשה ב"ד א"צ קיום אליבא דכ"ע ואפילו שלא בשעת הדחק ועיין בש"ע סס"י קמ"ה כתב רמ"א בהג"ה להקל בשעת דחק ועיגון אע"פ שאין מכירין חתימת דייני הקיום ובב"ש כתב שם הטעם כיון דס"ל לכמה פוסקים דקיום ב"ד א"צ קיום הוא מקיל ובאמת ז"א כמבואר למעיין בב"י שהרשב"ץ ס"ל להקל בזה אף למאן דסובר צריך קיום כמו דמקילין בנשתתק אע"ג דמפי כתבם ל"מ מדאורייתא ואף בלא מעשה ב"ד דעתו להקל במקום עגונה וכמבואר מתשובת בנו הר"ש ז"ל וגוף תשובת התשב"ץ באורך בתשובותיו וח"ג סימן י"ו מע"ש הגה"ת בנו הר"ש ז"ל וע"ש בסימן כ"ב ועיין בשו"ת הרשב"ש סימן רס"ו שם התשובה שהביא הב"י באורך ומבואר מדבריו דודאי לענין עדות אשה שמת בעלה יש להקל טפי וא"כ כיון שהסכימה דעת הרמ"א להקל במקום עיגון אף בגט אשה ממילא דבעדים מיתה אף בלא עיגון יש להקל איברא שיש לי לדון על דברי הרשב"ש ז"ל שהכריח מדברי הרי"ף והרמב"ם שאין מעשה ב"ד צריך קיום כיון שפירשו הך דעד ודיין מצטרפין באופן אחר שלענ"ד אין מזה הכרע דאפשר דגם אינהו סברי דצריך קיום ואפ"ה לא ניחא להו לפרש הסוגיא בדרך זה משום דקשיא להו מה שהקשה הריטב"א הביאו הש"ך סימן מ"ו דמה ס"ד דמצטרפין הא ליכא קיום על העד השני כ"א הדיין לחוד וכן הקשו שאר הראשונים ז"ל כמ"ש בשיטה מקובצת בשמם ולא ס"ל הך סברא שכתב הריטב"א דל"ש שיזייף העדים וגם הדיינים ולכך סגי בקיום עד ודיין לחוד דהך סברא דחוקה הוא ולכך הוצרכו לפרש הסוגיא דלענין עדות הלוואה מיירי ובאמת הטור וש"ע כתבו ג"כ הך דינא ב סימן למ"ד וס"ל דאע"ג דהך סברא דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד דיינא לענין קיום אתמר מ"מ ילפינן מינה גם לענין אם מעידין על הלוואה וא"כ גם דברי הרי"ף בפרק ג"פ יכולין להתפרש בענין זה (אך הרשב"א הביאו בשיטה מקובצת כתב ג"כ שהרי"ף מפרש לה לענין עדות הלוואה וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא כתב הדין לענין קיום כלל ומ"מ קשה מה שהקשיתי דדלמא משום דקשיא להו קו' הריטב"א ושאר הראשונים ז"ל לכך מפרשי לה דמיירי לענין עדות הלוואה) וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"א סס"י קע"ג וז"ל והרי"ף ז"ל והרמב"ם פ"ד מה' עדות פי' עד ודיין מצטרפין פי' זר ורחוק בפ' ג"פ מ"מ דין אמת הוא דקיום ב"ד צריך קיום עכ"ל:

ועוד דאפילו תימא דס"ל דקיום ב"ד א"צ קיום י"ל דוקא בכה"ג כיון דחתימת עדים וגם דיינים לא שכיח דמזייף כולי האי כמ"ש הריטב"א והש"ך אבל בשטר קבלת עדים שקיבלו ג' דיינים ואין שם רק חתימת הדיינים לבד אפשר דגם אינהו מודים דצריך קיום אך כ"ז אם היה דבר ברור בידינו שלדעת הרי"ף והרמב"ם צריך קיום בעדו' אשה אבל באמת דעת רוב גדולים שא"צ קיום רק שהגאון מהר"מ והח"מ שדו ביה נרגא לדעת הרי"ף והרא"ש וסמ"ג ושלא להכריע בפלוגתא וגם בדעת הרמב"ם יש ספק וכמ"ש ה"ה א"כ לדעת שאר גדולים שריא בפשיטות ולדעת הרי"ף והרמב"ם איכא כאן ס"ס שמא לא צריך קיום מב"ד ואת"ל צריך שמא מודו בעידי מיתה דא"צ קיום ולא נשאר לנו ספק רק לדעת הסמ"ג דאיהו ס"ל דצריך קיום במעשה ב"ד ויש ספק אם צריך קיום בעד מיתה וכן יש להסתפק לדעת הרא"ש ומכ"ש לדעת הטור לכאורה להחמיר בתרווייהו מ"מ נראה דכה"ג דנ"ד אע"פ שע"י הוצאה וטורח רב אפשר לקיימו מ"מ כשעת הדחק דיינינן ליה וכדא' הם כל הגדולים לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק מכ"ש בזה דהוה כשעת הדחק כמבואר בפוסקים ועוד שהרי הב"ש ס"ק ך"ז כתב דהרא"ש שלא הכריע משום דס"ל דהירושלמי איירי בכותב לזכרון משא"כ בפ' מי שאחזו דמיירי בשטר גמור גם הרא"ש מודה ולכן הביא ההיא דמי שאחזו ולפ"ז י"ל דגם להרא"ש אין צריך קיום ומ"ש הר"ש בן הרשב"ץ דהירושלמי אומר דא"צ כ"כ ג"כ הרשב"א בתשובה שהביא בסס"י מ"ז ובאמת שזה תימא דהא אדרבה בירושלמי הביאו הר"ן ושאר גדולים בשיטה מקובצת דאישור ב"ד צריך קיום וכבר תמה בזה הגאב"ד על הרשב"א וכתב שכן תמה עליו הקרבן העדה ולענ"ד ברור דהרשב"א והר"ש כוונתם בזה לדברי התוספתא דשביעית ואפשר דהוו גרסי להך תוספתא בירושלמי דשביעית שם וזה מבואר מדברי התשב"ץ בתשובה ח"א סימן קע"ג אחר שהביא דברי הירושלמי דר"ה וסנהדרין כתב וכבר קשה להם לרבותינו בעלי התוספו' ז"ל על הירושלמי מירושלמי אחר דמסכת שביעית פ' בתרא תניא אין מעשה ב"ד צריך קיום ואני אומר אפי' יהיה פי' זה הירושלמי בפשיטות ויהיה חולק על הירושלמי האחר יש לנו לדחותו מהכרע דגמרא דידן כו' אבל הקושיא הזאת כבר תירצה הרמב"ן וכתב שהירושלמי הוא כך ר"י אומר פרוזבל המקושר כו' עכ"ל וכלשון הזה כתב ג"כ בח"ב סימן י"ו ו סימן ך"ב הרי להדיא כמ"ש ואף שבירושלמי שלפנינו במסכת שביעית ליתא שאפשר שהיה כן בגרסתם או שהם מכנים התוספתא בשם הירושלמי ואין להאריך ומ"ש הגאב"ד על דברי הש"ך סימן מ"ו ס"ק ט' שהביא מהרשב"א גיטין דף וכתב שהש"ך כיוון למ"ש הרשב"א בד"ה כי קתני כו' כי הכא דלא ליתי הבעל לערער ופסל לגיטא והקשה ע"ז ולענ"ד הדבר פשוט ומבואר בש"ך שכתב דבגט לכתחלה תנשא ולא משגחינן בערעורו דבעל ע"ז מייתי מדברי הרשב"א וכוונתו למ"ש הרשב"א בדף ו' ד"ה כהא דמבואר שם אם בא וערער ערעורו בטל ומותרת לינשא ע"ש ומ"ש הגאב"ד דהרשב"א ס"ל כר' אביגדור עיין בח"מ באה"ע סימן ס"ק י"א שכתב שמדברי הרשב"א בתשובה סס"י ריו"ד לא משמע כן ובעיקר החילוק שכתב הגאב"ד בין היכא דאיכא ערעור לכאורה יש ראיה מהגמ' בגיטין שכתב שאם שלחו ב"ד חתימתן שבאותו מקום שניתן שם הגט בפניהם נתגרשה מותרת לינשא אפילו אין מכירין החתימה כיון דליכא ערעור עכ"ל הרי היכא דליכא ערעור אפי' לא נתקיים חתימת הכ"י מהני אפי' בגט וכ"ש כאן ומצאתי בשו"ת מהריב"ל ח"ב סימן א' שכתב על דברי המרדכי אלו דאינהו אזלי בשיטת הרמב"ם דאשה שקיבלה גיטה א"צ קיום בלא ערעור כמבואר מדבריו שם ע"ש:

ובאמת כן הוא דעת הרמב"ם פ"ז מהלכות גירושין וכתב הטעם שהרי אינה מקלקלת על עצמה ועוד שעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהא שם מערער לפיכך נעמיד בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזויף כו' שאין דיני האסורין כדיני ממונות עכ"ל והראב"ד בפי"ב השיג עליו וכ"ד הרשב"א והריב"ש אבל הטור בשם הרמ"ה וכן הר"ן הסכימו להרמב"ם בזה ומעתה נראה דלא מבעיא לשיטת הרמב"ם דס"ל עדים החתומים כו' ותנשא כ"ז שאין ערעור אף בגט כ"ש בזה יש להקל ואפילו נאמר במצא כתוב בשטר בעי קיום היינו דוקא כשנמצא כתוב ולא נודע מי כתבו דבכה"ג ל"ש לומר עדים החתומים על השטר כיון שאין יוצא מתחת שום אדם משא"כ כאן שהגב"ע נשלח ליד הגאב"ד מיד הר"ב דק"ק טשערנוויץ למאי ניחו' לה דודאי חזקה על חבר כו' ולא מצאו באשפה וגם לא קיבלו מיד א' הפסולין להעיד ובודאי נמסר לידו מי שאינו מוחזק בפסול וא"כ שפיר אמרינן ביה עדים החתומים כו' אלא אפילו לשיטת הראב"ד ודעימיה היינו דוקא בגט היוצא מתחת ידי האשה אבל באם יוצא מת"י השליח אפילו במקום שא"צ לומר בפ"נ קי"ל דתנשא בו לכתחלה אע"פ שאין מקוים וכ"כ הב"ש סימן קמ"א ס"ק ס"א וז"ל וכאן משמע אם השליח מביא הגט מותרת לינשא אפי' אין מכירין החתימות אפי' מאן דמחמיר לקמן סימן קמ"ב כשהיא בעצמה מביאה גט שאינה מקוים מ"מ כשהשליח מביא מודה דמותרת להנשא עכ"ל הרי דאפילו בגט שרי בכה"ג וכ"ש כאן בעדות מיתה דמקילין בה טפי משום עגונה ואשה דייקא שאין מקום לפקפק בזה כלל וכן מצאתי בשו"ת ב"ח החדשות שכתב הב"ח דאם יהודי הביא כתב שנתן לו ראובן להגיע ליד שמעון משיאין את אשתו כו' אבל אם גוי הביא אגרת איכא למיחש שכתבו מומר או גוי כו' ע"ש סימן ס"א וא"כ כיון דבנ"ד הגיע הגב"ע ע"י ישראל מהרב דק"ק טשערנוויץ ליכא תו למיחוש למידי:

עוד כתב הגאב"ד לפקפק לפי דברי הרשב"א באם זניתי לא פלגינן דיבוריה דאף שלפי דבריו היה שוגג בהריגה מ"מ היה מזיד בהכאה ורשע דאורייתא מיקרי ושוב כתב דז"א דהרשב"א מתרץ מתניתין דהרגתיו דפלגינן דיבוריה ואמרינן לאונסו או שוגג אלא שגמגם קצת לדעת הנ"י דאפשר דמתניתין באומר תחלה מת בעלה ואח"כ מפרש באיזה אופן ואומר הרגתיו ולענ"ד א"א לפרש כן דבכה"ג לא הוי פליג ר"י לומר דלא פלגינן דבוריה ואף אם היה תכ"ד ונאמר תוך כ"ד ועדות שבטלה מקצתה כו' כדאיתא בב"ק דף ע"ג בפלוגתא דרבנן ור"י לענין עדי גניבה וטביחה שהוזמו מ"מ כאן ל"ש עדות שבטלה מקצתה דדוקא במקיימי דבר שייך לומר כן משא"כ כאן מה שאומר הרגתיו הוא עדות על עצמו מאין ע"ז תורת עדות לומר עדות שבטלה כו' וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד במכות ואע"ג דהתם קאי אי פלגינן דיבוריה מ"מ גם למ"ד לא פלגינן דבוריה היינו דוקא באותו דבור עצמו אמרינן דאע"פ שעל עצמו אין שייך בו תורת עדות מ"מ כיון שיש ביטול בדיבור זה בטל כולה אבל לומר עדות שבטלה מקצתה נראה דגם הך מ"ד מודה דל"ש בכה"ג כיון שמה שנתבטל בדבור שאחריו אע"פ שהוא תכ"ד מ"מ אינו בתורת עדות שאין אדם מעיד על עצמו ולא רציתי להאריך כי הדבר פשוט בלא"ה בכל הפוסקים באומר הרגתיו כפשוטו תנשא אשתו וכן מוכח בש"ס שם דקאמר מעשה בלסטים א' כו' אני הרגתי את בעלה בכניסתי ללוד ואמרה לה בכניסתה ללמוד כו' הרי דהברייתא דייקא לישנא אע"פ שאין נ"מ בזה לעיקר העדות וא"כ פשיטא דלא מסתבר כלל לומר שהברייתא קיצרה בעיקר לשון העדות ונקט לישנא דאני הרגתי לאקשוי עלי' דר"י כיון דבהך לישנא גם רבנן מודו אע"כ פשוט דאף בהאי לישנא פלגינן דיבוריה ואמרינן שהרגו באונס או בשוגג ועוד נראה פשוט דבנ"ד שאמר העד בלשון לע"ז אונ דר נאך האב איך אים איין קלאפ גיטאהן אין דער שלעף האט זיך גילאזט בלוט אונ איז נהרג גיווארין צום טוט פשיטא דאף הרשב"א מודה שייך דפלגינן דבוריה ולומר שנהרג ע"י אחר:

ובר מן דין נלענ"ד דבכה"ג דנ"ד אפילו ר"י דס"ל הרגתיו דלא תנשא אשתו מודה בזה דלפי דבריו לא משוי נפשיה רשיעא כלל שהרי מבואר מדבריו שלא רצה להורגו רק מחמת שמו' יואל רצה להטות אשורו מני הדרך לנסוע לדרך אחר עם הסוסים לכן הכה אותו וא"כ אף דאסור להכות חבירו ועובר בלאו דלא יוסיף כמבואר בח"מ סימן ת"א מ"מ בנ"ד לא נעשה רשע כמבואר בב"ק דף ך"ז האי גרגותא כו' אתא חד דלי ביומא דלאו דיליה א"ל יומא דידיה הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א"ל מאה פנדא בפנדא לימחייה אפי' מ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד אינ' דינא לנפשיה ופירש"י ק' הכאות היה לו להכותו שהרי גזלו מימיו וכן אמרינן שם בנרצע שחבל בו רבו ועשה בו חבורה שפטור ומוקי לה בעבדא גנבא למ"ד לא עביד כו' וא"כ בנ"ד שהעגלה והסוסים היו של העגלון גרשון ופשיטא שלא היה רשות ביד מו' יואל להוליך אותם בדרך שאינו רוצה לילך בעל כרחו של בעל הסוסים ואף אם לא היה בעל הסוסים בכאן לא היה רשות בידו ליסע עמהם בדרך אחר רק דלא מחשב פשיעה אם אין אויר הדרך משונה מבמקום אחר כדאי' ב סימן ש"ט ומכ"ש בזה שבעל הסוסים בכאן ומוחה בידו פשיטא דבכה"ג איכא פסידה מיקרי כיון שאפשר שהדרך שהעגלון רצה לילך הוא דרך מיושר יותר או דרך קצר או ההוצאה בזול יותר וכדומה ולאו כל כמיניה דמו' יואל להנחותו דרך עקלתון בע"כ וגם ל"ש למימר דליזל לבי דינא כיון שהיה בהיותם בשדה וגם בעיר כיון שהיה כעובר אורח לא מסתבר שיצטרך להשליך את שלו מנגדו והוא יחזור אחר בתי דינין ומכ"ש לדידן דקי"ל הלכתא כר"נ דאפי' במקום דליכא פסידא עביד אינש דינא לנפשיה ואע"ג דבש"ס שם אמרינן דדוקא אם לא יכול להציל בענין אחר והכי קי"ל בסימן ד' בטור וש"ע מ"מ מאן לימא לן שהיה יכול למונעו בלא הכאה והא דידן דמי ממש למחיה בפנדה דמרא ומה שמת חבירו ת"י הרי מתנצל ואומר שהיה בשוגג ולא היה כוונתו בהכאה זו כדי להמית רק לפי שחבירו חזר להכות אותו חזר הוא עליו ואף אם הכהו ביותר ולא כמכת מכהו הכהו אין עליו אשם כ"כ ואף ע"פ שהרא"ש בפרק המניח כתב המתחיל חייב והשני פטור כו' מיהו אם הוא יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוי איכול להציל בא' מאבריו כו' וכ"כ בש"ע סימן תך"א מ"מ הרי כתב ביש"ש פ' המניח סימן ך"ו שאין בו דין רשע דהוי קצת אונס דאין אדם נתפס על צערו ויצרו אגבריה כו' וגם לענין תשלומין כתב דמי יכול לשער להציל עצמו בקו המדה ולמשול ברוחו לצמצם בחוט השערה שלא יוסיף וגם היה מתיירא שלא יחזור עליו להכותו עוד ואין זה דומה ליכול להציל בא' מאבריו דבודאי לענין מיתה אמרינן כה"ג שלא להכותו כלל כו' עכ"ל וכיון דהכא לענין מכת מות הרי אמר ששוגג היה ובסתם הכאה לא נעשה רשע כמ"ש ממילא נראה דעדות גמורה הוא אליבא דכ"ע ולא כתבתי זה כ"א להתלמד במ"א אבל בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה שהוא משנה מפורשת הרגתיו תנשא אשתו וקי"ל כחכמים וא"כ ע"כ הרשב"א דחיק ומוקי דפלגינן דבוריה באיזה אופן שיהיה וא"כ כאן ג"כ אמרינן הכי ובאמת ראיית הרשב"א יש לדחות שכתב דא"כ לנקוט רבא אני באתי ולכאורה אין זה הוכחה לפמ"ש התוספת בד"ה לרצוני וז"ל והא דקאמר בפ"ב החשוד על העריות כשר לעדות אשה כו' והתם כשר משום שיצרו תקפו וחשיב כאונס אבל הרובע אין יצרו תקפו כ"כ וא"כ אי נקיט אני באתי כו' לא הוה מוכח דפלגינן דבוריה דאף אי לא פלגינן ומהימנינן ליה שהוא רשע מ"מ כשר לעדות דיצרו תקפו וחשוב כאונס ולכך נקיט רבא פלוני כו' לאשמועינן דפלגינן דבוריה ועיין בנ"ב ח"ב סימן ע"ב מ"ש לדחות הרשב"א ובמ"א הארכתי בזה גם מ"ש לתרץ קו' הח"צ על תשו' הרשב"א וכתב דלא פלגינן דבוריה נאמן גם על עצמו אלא שנעשה רשע ולענין קינוי וסתירה לא בעינן עדות רק שיהיה גוף המעשה אמת וא"כ אי אמרינן לא פלגינן דבוריה מ"מ הרי אמרינן דהמעשה אמת ולא איכפת לן במה שהוא רשע ע"ש ודבריו תמוהים דא"כ האיך אמרינן לר' יהודה הרגתיו לא תנשא אשתו הא בעדות אשה נמי לא בעינן עדות רק אם המעשה אמת וא"כ מה בכך דלא פלגינן דבוריה אע"כ דאי לא פלגינן דבוריה אמרינן אם תאמר שכל הדבר אמת א"כ הרי נעשה רשע וכיון שע"כ תאמר שהוא רשע שוב לא מהימן לעדות אשה ושוב אפשר שכל דבריו שקר ורב יוסף התם ס"ל דלא פלגינן דבוריה ואפ"ה שפיר ס"ל לחכמים דנאמן משום דאמרינן שנאמן הוא על עדות האשה ואע"פ שלפי"ז צריך להאמין לו גם על עצמו מ"מ בעדות אשה הקילו רבנן ואף רשע דאורייתא נאמן ור"י ס"ל כרב מנשה דלא מהימן ע"ש וכבר כתבנו זה להגאון נ"ב ז"ל בעצמו והשיב ליישב זה ונעשה סנגרון לדבריו ולפי שבנ"ד אין נ"מ בזה לא הארכתי גם יש לצדד ע"פ מה שמוזכר בדברי הגאב"ד שהגזלן מסר ליד הרב דק"ק ראשקוב ב' וועקסלין ושניהן בחתימת אביו של מו' יואל בעל האשה וידוע כי הוועקסלין היה שלו והגזלן אמר שלקח אותו מהאיש שהרג לפצעו מו' יואל העקיל מאכיר א"כ פשיטא שעדותו הוא על בעל האשה זו ולנפילה או למכירה לית לן למיחש אליבא דכ"ע דהו"ל נפילה דיחיד וכמ"ש הגאון ח"צ בתשובה ומכ"ש ע"י האדוסטאט שהחזיר הגזלן שלקח ממוהר"ר יואל ונתברר פה שהוא של מוהר"ר יואל בעל האשה ותו ליכא לאסתפקא מידי. סיומא דפסקא הנני מסכים הולך על דברת כבוד מחו' הגאב"ד נ"י להתיר אשה זו אשת מוהר"ר יואל העקיל מאכיר לעלמא באופן שיסכים הגאון המפורסם מופת הדור מוה' צבי הירש אב"ד דק"ק זאלקווא והקרייז יע"א זעירא דמן חבריי' הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה