בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה כא
תשובה לאחי הגאון האב"ד דק"ק ברעסטצקי וכעת אב"ד דק"ק דובנא וק"ק הנ"ל כא שאלה על דברת העגונה מרת פריבא מק"ק ברעסטצקי אשר יושבת בדודה ושוממה ימים רבים היתה כאלמנה ואחי הגאון נ"י שלח ידו בתשובתו הרמתה והערה את מקור הדין מדברי הש"ס והפוסקים ובעוצם ידו ורב חילו מצא פתח תקוה להתירה מכבלי העיגון והסכים על ידו בהיתרה כבוד מחו' מופת הדור הגאב"ד דפ"ק יצ"ו ושמו פניהם עלי להיות ידי עמהם ואף כי הקיפוני חבילי טרדין בטרדא דמצוה נזדרזתי להיות נטפל לאותה מצוה אפס כעת לא אעלה כי אם הנוגע לעיקר הדין ועסק פלפול אשר יש לי את אחי תשמיט עד יקילו ימי הטרדא ויבואו ימי חפץ וזה החלי בעזה"י:
תשובה מתחלה אדון בדבר ההיתר שיש להתיר ע"פ עדות ר' אברהם שהעיד מפי עד ששמו שלמה שעדות זו הוא כדאי להתיר מחמתו בלבד אלא שפסולו בגופו כפי המבואר בג"ע שזה האי' שלמה מוחזק לגנב בקלא דלא פסיק וגם בעצמו הודה בפניו שהוא גנב והנה כבר כתב בזה כבוד אחי הרב הנ"ל נ"י וגם האב"ד דפק"ק נ"י צידד להיתרא בזה ואענה אף אני חלקי:
הנה עיקרא דהא מלתא בסנהדרין דף כ"ו החשוד על העריות לא אמרן אלא לאפוקי ופירש"י לאפוקי לומר מת בעלה או גירשה דניחא ליה לשויא פנויה דשכיחא ליה כו' מבואר מזה דאף לעד מיתה פסול אבל באה"ע סימן מ"ב בהג"ה כתב החשוד על העריות אע"פ שאין עדים שבא על הערוה רק שחשוד בעלמא פסול לעדות אשה בין לענין קידושין בין לענין גירושין משמע מלשון זה דלעד מיתה נאמן וכבר העיר בזה הח"מ שם ס"ק ט"ו אך לענ"ד נראה דדברי הרמ"א אין סותרין לדברי רש"י דרש"י לטעמיה אזיל שמפרש דמיירי בבא על הערוה ממש וכשר לשאר עדות משום דבעינן רשע חמס ולעדות אשה לאפוקה כיון דניחא ליה למשוי פנויה הו"ל כרשע דחמס ופסול אף מדאורייתא והלכך אף להעיד שמת בעלה לא מהימן דהא קי"ל גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה ולשיטת רש"י היכא שהוא חשוד מחמת קול בעלמא י"ל דלא מיפסל כלל אף ברשע דחמס משא"כ הרמ"א דקאי בשיטת המפורשים דר"נ מיירי דחשוד ע"י קול בעלמא ובכה"ג עכ"פ אין מקום לפוסלו מדאורייתא הלכך אין לפוסלו רק לקידושין וגירושין אבל לעידי מיתה כשר דלא גרע מעבד ושפחה כמ"ש בח"מ שם איברא דמ"ש הח"מ דלא גרע מעבד ושפחה י"ל דאזיל לטעמיה בסימן י"ז ס"ק צ"ו שכתב דאפשר ישראל בעל עבירה ממש גרע מעבד אף שהוא ג"כ בחזקת בעל עבירה ולפ"ז י"ל דדוקא בבעל עבירה ממש משא"כ בזה דמחמת הקול לא מפסיל לפי שהוא מוחזק לפרוץ בעריות והרי גם עבד מוחזק בעבירות ואפ"ה כשר לעד מיתה משא"כ לפמ"ש הב"ש דהך דעבד מיירי בידוע שהוא כשר א"כ אין ראיה משם ואדרבה לכאורה יש ראיה דמוחזק בעל עבירה מדאורייתא פסול לעד מיתה מיהו איכא לדחוי דעבד שאני כדאמרינן בהמוכר פירות גבי נמצא גנב או קביוסטוס כולהו הכי איתנייהו והוי כמו חזקה גמורה משא"כ היכא דליכא אלא קול בעלמא אבל עכ"פ אין ראיה מעבד לכאן דהתם מיירי בידוע שהוא כשר:
אך נראה דמצד הסברא נמי אין לפסול חשוד בעלמא לפמ"ש הח"מ והב"ש שם דאינו פסול רק מדרבנן וא"כ הא קי"ל דפסול בעבירה דרבנן כשר לעד מיתה ואף שיש לחלק דדוקא היכא דגוף העבירה היא רק מדרבנן משא"כ בזה שאע"פ שמצד הקול לבד א"א לפוסלו מדאורייתא מ"מ אי חיישינן לקלא הרי הקול מבשר ואומר שזה עבר על עבירה דאורייתא ופסול אף לעד מיתה אך אין נראה לחלק בכך דהא סתמא אמרינן דפסולין דרבנן כשרים לעדות מיתה וגם חשוד זה אע"פ שהקול יוצא עליו שעבר עבירה דאורייתא מ"מ כיון שא"א לפוסלו כ"א מדרבנן שפיר כשר לעד מיתה לפ"ז דברי הח"מ צ"ע דמדברי רש"י אין ראיה כדכתיבנא דמפרק בא על הערוה ממש ואפשר שהח"מ שכתב להוכיח מדברי רש"י היינו לפמ"ש התוספות בסנהדרין דף ט' ד"ה לרצונו רשע הוא שבקונטרס פירש הך דחשיד על העריות לאו דאיכא סהדי שבא על הערוה אלא שהוא גס בערוה ומתיחד עמהם כו' ואף ע"פ שמדברי רש"י שלפנינו אין נראה כן וכמ"ש הרא"ש מ"מ ע"כ כך היה גירסת התוספות ברש"י ואפ"ה כתב רש"י לאפוקי היינו להעיד שמת בעלה אך לענ"ד לפ"ז באמת צריך לישב דהא מלתא טעמא בעי דמה"ת לפסול חשוד בעלמא כיון דאין פסולו מדרבנן ואפשר לומר לפמ"ש הב"י בח"מ סימן ל"ד הטעם דפסול לעדות אשה משום דהחשוד לאותו דבר לא דנו ולא מעידו וזה ג"כ דעת הח"מ והב"ש שכתבו דבחשוד בעלמא אין לפסול רק מדרבנן דליכא מפורש בתורה רק מי שהוא חשוד לאותו דבר א"כ י"ל דגם לענין עד מיתה נמי לא מהימן ודוקא פסול לעבירה אחרת מדרבנן כשר לעדות מיתה משא"כ בחשוד לאותו דבר גופיה דאינו מעיד מכ"ש דא"ש לפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קי"ט ס"ק י"ח דבאמת לא קי"ל כר"מ בהא דחשוד לאותו דבר אלא טעמא דפסול לעדות אשה משום שהוא נוגע בדבר דניחא ליה דתהוי פנויה כו' ע"ש והאי טעמא שייך אף לענין עדות מיתה העולה ממ"ש דאין מקום לפסול חשוד בעלמא להיות עד מיתה כ"א מטעמא דהוה חשוד לאותו דבר או משום דהוי נוגע בעדות וא"כ בנ"ד דאינו חשוד על העריות רק חשוד על הגניבה אע"ג שאם יש עדות שגנב היא פסול דאורייתא מ"מ השתא דליכא כ"א קלא בעלמא דאין כאן רק פסול דרבנן ואינו חשוד לאותו דבר וגם אין כאן נגיעה בעדות שפיר כשר לעד מיתה אליבא דכ"ע ואע"פ שכתב הרמ"ה בהג"ה סעיף וא"ו ריקים ופוחזים הממירים שחזרו בתשובה אך לא בתשובה גמורה אין לסמוך על עדותן אם לא במסל"ת או בידוע שהעידו בלא רמי' ועיקול כו' פשיטא דההיא דנ"ד ל"ד להתם שכבר יצאו מחזקת כשרותן ע"י המרה ומחמת זה הם מוחזקים חשודים על עריות ועל כל עבירות שבתורה עד שיתברר שעשו תשובה גמורה וגם בלא"ה התם מיירי מאותן שהם ריקים ופוחזין עד דחשדינן להו בהאי מלתא גופא להעיד שקר כמבואר מלשון מהרא"י שכתב כי איננו מכיר את העד אם הוא מן הריקים והפוחזים דלא חשידי במידי לאסהודי שקרא כו' ופשיטא דבכה"ג אין לסמוך על עדותן שהרי לפי ראות עיני ב"ד הם חשודים לאותו דבר משא"כ במוחזק בעבירה א' דרך חשד לבד שפיר מועיל עדותן וזה מבואר ג"כ ממ"ש מהרא"י שאם ידוע שהעידו בלא רמאות ועיקל מהני ובאמת בפסול מחמת עבירה דאורייתא הדבר ברור שאין לחלק בכך כדמוכח מההיא דהרגתיו כו' דאי לא פלגינן דיבורא לא תנשא אשתו אע"פ שנראין הדברים דקושטא קאמר וע"כ לחלק דדוקא בפסול מחמת שבודאי עשה עבירה משא"כ בהנך ריקים ופוחזים אע"פ שהם מוחזקים בעבירות כיון שהיה עדותן בלא רמיה ועיקול שאז אזדא ליה הך חששא שכתב דלא חיישי מידי כו' שפיר מהימני וא"כ ק"ו הדברים בחשוד על עבירה א' שאין להחזיקו בפסול דאורייתא וגם בכאן עכ"פ לא גרע מהך דריקים ופוחזים המעידים בלא רמיה ועיקול דכיון שזה האי' שלמה לא בא לב"ד להעיד רק דרך הילוכו עם זה העד ר' אברהם סיפר לו הענין ואע"פ שאין זה מסל"ת כיון שאמר שמתכוין להתיר מ"מ עכ"פ אין מקום לתלות שבא במרמה כי לא יחרוך רמיה צידו בענין זה וכבר כתב מהרא"י שהכל לפי ענין העד ולפי ראות עיני הדיין אך באמת בנ"ד א"צ להיות שופט למראה עינים כיון דאינו חשוד לאותו דבר כלל וכמ"ש בח"מ סימן ל"ד:
ולפמ"ש א"ש מ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א ואם יצא עליו קלא דלא פסק אין חוששין לו (ונראה שתיבת אין הוא ט"ס וצ"ל חוששין לו) ואין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו כו' ובד"מ שם כתב ע"ז שצ"ע מהך דחשוד על העריות ולא מפסיל משום קול וגם בסמ"ע כתב דהרא"ש ורי"ו כתב דלא כרשב"א ולענ"ד אין כאן מחלוקת דהתם מיירי הרשב"א שיצא עליו קלא דלא פסיק שעבר על השבועה וחשוד לשבע בשקר וכיון שהקול הוא אותו דבר עצמו שפיר מהני ביה לפוסלו לשבועה ועדות ממון כמו חשוד על העריות ע"י קלא דלא פסק שנפסל לעדות אשה וכשר לשאר עדיות שבתורה והיינו דכתב הרשב"א ואע"פ שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא בעלמא מ"מ מיחש חיישינן ליה ור"ל דאע"ג דאין מוציאין אותו מחזקת כשרותו לפוסלו מחמת הקול לכל עדיות דעלמא מ"מ חיישינן ליה לפוסלו לאותו דבר שיצא עליו הקול שחשוד והיינו שבועה והוצאת ממון ע"י עדותו:
ובהכי א"ש ג"כ מ"ש הרשב"א ואם חשוד על שבועת ממון אף לעדות פסול מדתניא בפרק ז"ב כו' ואוקימנה בשבועת ממון דהוי רשע דחמס והב"י תמה ע"ז דהא קי"ל דלא בעינן רשע דחמס ולענ"ד נראה דלשון הרשב"א בזה נדרש לאחריו וגם מ"ש ואם חשוד על שבועת ממון כו' ואין ר"ל בעינן שנעשה חשוד גמור ע"פ עדות אלא עיקר מילתיה בקלא דלא פסיק מיירי רק דהרשב"א בא לומר דשבועה ועדות חדא מלתא הוא וע"ז מייתי מפרק ז"ב מועל בשבועת ממון פסלוהו גם לעדות משום רשע דחמס דחיישינן שיעיד שקר בשביל הנאת ממון כמו שנשבע לשקר בשביל הנאת ממון ולכן אם יצא עליו קלא דלא פסיק שמעל בשבועת ממון הוא נפסל לעדות ג"כ אע"ג דלשאר עדות אין הקול פוסל מ"מ לעדות ממון הוא נפסל דמיקרי חשוד לאותו דבר ולפי"ז מ"ש דפליגי אהרשב"א ז"א דאדרבה סייעתא איכא מהתם דהא קי"ל חשוד בעלמא על העריות פסול לעדות אשה משום שחשוד לאותו דבר והא דלא מייתי הרשב"א מהך דחשוד לעריות משום דאיכא לדחויי כפי' הרי"ף ורש"י שבא על הערוה ממש ולכך מייתי מהא דמפקינן מנטען כו' וגם איכא לדחויי דהתם טעמא משום דכיון שחשוד על העריות הו"ל לענין עדות אשה נוגע בדבר וכמש"ל בשם הש"ך י"ד סימן קי"ט משא"כ בעדות שיוציא אחר ממון בעדותו אין זה בכלל נוגע בעדות ואע"פ שי"ל שמעיד בשביל שלקח שוחד נקי מ"מ ל"ש לקרותו בשביל זה נוגע בעדותו רק חשוד לאותו דבר משא"כ בחשוד על העריות שפיר הוי נוגע בעדות כו' ולכך מייתי הרשב"א מנטען דחיישינן לקלא וה"נ יש לחוש להא מלתא גופא שלא למסור לו שבועה כו':
וכאשר כתבתי מוכח מדברי המ"ב בתשו' סימן נ"א באחד שחתום על גיטין ויצא עליו קול גניבה והבי' מההיא דחשוד על העריות כשר לעדות והאריך בזה ולכאורה היא ראיה לסתור דהא מבואר שם דמודה ר"נ בעדות אשה שפסול וא"כ איך נוכל להכשיר גיטין אילו שחתם עליהם אך פשוט שז"א דדוקא בחשוד על העריות נאמרו הדברים כיון דחשיד לאותו דבר או מצד נגיעה משא"כ בחשוד על הגניבה לא נחשד להתיר א"א לעלמא רק שזה תלוי אם קול מהני ביה לפסולא בשאר עדיות משום דהו"ל רשע ועכ"פ פסול מדרבנן ולזה מייתי מהך דר"נ דכשר לכל עדות שבתורה והיינו דמשום חשד בעלמא לא מפסיל אפילו לעדות גירושין דבעינן עדות גמורה וא"כ ק"ו לעדות מיתה דאקילו משום עגונה אפי' פסול דרבנן ואפי' עבד ושפחה דפשיטא דאין לפוסלו משום חשד מחמת קול לבד שוב ראיתי בספר המקנה שכתב ג"כ דבחשוד בעלמא דלא מפסיל אלא מדרבנן כשר לעד מיתה אף לרב ששת ואין מקום לפוסלו רק משום חשוד לאותו דבר ע"ש שמוכיח מזה דרש"י מפרש בבא על הערוה ממש ומה שיש לפלפל בדבריו לא עת האסף פה:
ועוד נלענ"ד דאין כאן מקום לפוסלו משום חשד שהרי בתוספת דף ט' כתבו בשם הקונטרס דמיירי שהוא גס בעריות ומתיחד עמהם והאי דקאמר ארבעים בכתפיה היינו משום דמלקינן על היחוד של כל העריות חוץ מא"א משום לא טובה השמועה נגעו בה אלמא כל שיש עדים שנתיחד עמה מלקין אותו מכות מרדות מגזרת ב"ד של דוד ולפי דברי רש"י והתוספת דשבת דף י"ג משמע דאפי' מה"ת אסור וכ"מ מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' קידושין שכתב ואין מלקין א"א על היחוד כו' אמנם העיקר שהוא אצלינו במה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה אין הפרש בזה בין פנויה או א"א או זכור או שאר עריות עד שרבתה השמועה רעה על שניהם שזינו כו' הרי מבואר דשני מילי נינהו:
אך בדף כ"ו כתבו התוספת דמיירי בחשוד בעלמא בלא עדות דאין כאן רק שמועה כו' אך הרא"ש ארכביה אתרי ריכשי שכתב החשוד על העריות שהוא רגיל וגס בעריות ומתיחד עמהם וסני שומעניה וארבעים בכתפי' דמלקין על היחוד של כל העריות חוץ מא"א ומלקין על לא טובה השמועה דלא פסיק שהעם מעבירים עליו קול כו' עכ"ל וזה תימא דתרי גוונא מלקות ל"ל וראיתי בנימוקי יוסף שכתב וז"ל והאחרונים כתבו הנכון כמ"ש הרז"ה דהיינו מי שעסקיו עם הנשים תמיד מתיחד עמהם והא דא"ל ר"ש ארבעים בכתפיה וכשר לאו דאית ביה מלקות מדאורייתא דהא לית ביה לאו מפורש דמכי יסיתך אחיך בן אמך נפקא אלא משום דמלקין על לא טובה השמועה כו' ע"ש מבואר מזה דס"ל דהא דמלקין על היחוד היינו מחמת מלקות דלא טובה השמועה וכדמשמע מהתוספת דף וזה צ"ע. גם צ"ע כיון דיחוד אסור מדאורייתא לשיטת רש"י ותוספת בשבת וכן דעת הטור א"כ מאי טעמא דר"נ דמכשר ליה ולפי דעת הרמב"ם ודעימיה דיחוד דרבנן י"ל כמ"ש מהרי"ט חלק אה"ע סימן מ"ג דאיכא דעות דלפסול דרבנן בעינן חימוד ממון דוקא ורשע דחמס ועיין במ"ל הל' מלוה אבל למאן דס"ל דאסור מה"ת צ"ע:
וראיתי בס' המקנה שכתב דמיירי בענין שאין יחוד גמור ע"ש ואין זה במשמע מדברי התוספת והרא"ש שהביאו ע"ז הא דמלקין על היחוד כו' גם מ"ש דקמ"ל אע"ג דקינוי וסתירה בודאי כו' הוא תמוה דמה ענין קינוי וסתירה לכאן ועיקר הרבותא דאע"ג דארבעים בכתפי' כו' ובחידושי הר"ן כתב דר"נ מכשיר משום שאינו עושה עבירה גמורה אלא יחוד שאע"פ שהוא אסור מה"ת אינו סבור לעשות עבירה כענין גנב ניסן וגנב תשרי ורב ששת אהדרי' ארבעים בכתפיה וכשר שהרי עבירה גמורה היא ודמלקין על לא טובה השמועה ור"נ לא חש לפרכי' וקי"ל כר"נ עכ"ל מבואר ג"כ מדבריו דמלקות דלא טובה השמועה היא באה על היחוד ומ"מ זה א"ש לפמ"ש הר"ן שם דחשוד היינו שמתייחד עמהם אבל לפמ"ש הרא"ש דסני שומעניה ונפיק עליה קלא דלא פסיק ג"כ מלבד היחוד קשה דתרי ל"ל ופשיטא דלא מסתבר לומר דלא לקי על היחוד לבד אם אין שם קלא דלא פסיק דלא משמע הכי בש"ס ופוסקים ונראה דשפיר כתבו דנפיק עליה קלא דלא פסיק דאל"כ מאי האי דקאמר ומודה ר"נ דפסול לעדות אשה משום דניחא ליה בהכי ואם נימא דביחוד בלבד מיירי ומשום דאינו סבור לעשות עבירה א"כ גם לעדות אשה יש להכשירו דמאין הרגלים לומר שהוא חשוד לדבר ערוה לכך הוצרכו לפרש דמיירי שחושדין אותו והקול הולך וחזק וכדמשמע לישנא דהחשוד על העריות ומ"מ בשביל קול לחוד לא מצינן למפסלי' ולכך כתבו שרגיל בעריות ומתייחד עמהם ואע"פ שמחמת היחוד אין נפסל או מטעם שכתב הר"ן או כמ"ש בס' המקנה דאינו יחוד גמור מ"מ בצירוף הקול שפיר היה מקום לפוסלו דהוה כמו עידי כיעור וקלא דלא פסיק דמוציאין עי"ז ואפ"ה אמר ר"נ דלשאר עדיות כשר רק לעדות אשה פסול ורב ששת ס"ל דאף לשאר עדיות פסול בכה"ג משום דארבעים בכתפי' ור"נ לא חש ליה דהא היחוד אינו עבירה גמורה ומשום קול ליכא למפסליה כ"א לעדות אשה פסול משום דעכ"פ חשוד הוא לאותו דבר או דהוה כנוגע משום דניחא ליה כו'. ולפי"ז נראה פשוט דהא שכתבו המפרשים דמיירי שרגיל בעריות ומתייחד עמהם מיירי שיש ע"ז עדות גמור ודברי התוס' שבדף ט' ובדף ך"ו הם לאחדים בידינו דמ"ש בדף כ"ו דמיירי בחשוד בעלמא בלא עדים היינו שאין עדים שבא על הערוה אבל מ"מ הי' שם יחוד כמ"ש התוס' בדף ט' וגם שמועה לא טובה וכמבואר בהרא"ש וכן מבואר מלשון הטור החשוד על העריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא שפורץ בהם וכ"כ בפסקי הרא"ש מבואר מלשון זה שהיחוד הוא בירור גמור והקול נשמע על הפריצות ובכה"ג יש מקום לפוסלו לעדות אשה עכ"פ דהוה כמו עידי כיעור וקלא דלא פסק משא"כ היכא דליכא אלא קלא לבד אין לפוסלו ולהוציאו מחזקת כשרותו כלל:
ובזה א"ש מ"ש בד"מ על הרשב"א שצ"ע דבחשוד על העריות דלא נפסל משום קול וכתבתי לעיל דלכאורה לק"מ דהא הרשב"א מיירי שחשוד על השבועה גופה ובכה"ג שפיר מפסיל משום קול כמו דחשוד על העריות דחשוד לעדות אשה ולפום מה דכתיבנ' א"ש דהא דפסול לעדות אשה ג"כ לא נפסל בקול לבד רק בצירוף עדות שמתיחד עם עריות דזה דמי לדבר מכוער וקלא דלא פסק דמפקינן מנטען אבל מחמת קול לחוד אפי' לעדות אשה הוי מכשרינן ליה אף שהוא חשוד להא מלתא וא"כ ה"ה בחשוד על השבועה שלא נפסל משום הקול לבד והרשב"א בתשובה דמייתי ראיה דקלא דל"פ חוששין לו מדמפקינן אתתא מנטען בדבר מכוער וקלא דלא פסיק ולכאורה י"ל דשאני התם דאיכא נמי עידי כיעור וצ"ל דהרשב"א ס"ל כיון דהתם אפי' כנס יוציא א"כ מוכח דעכ"פ קלא דלא פסיק מלתא הוא לחוש עליה ואע"ג דלא מפקינן אתתא מבעלה בהא לחוד עכ"פ מועיל לענין שיש לחוש שלא למסור לו שבועה ומכ"ש שלא להוציא ממון על פיו שע"י הקול הורע חזקת כשרותו:
וראיתי בדברי אחי הרב הה"ג נ"י שהביא בשם אא"ז הגאון מהר"מ מלובלין דהרשב"א מיירי שיצא הקול ע"י העד כגוונה דנטען כו' והוא דוחק לפרש כן בלשון הרשב"א אך מה שתמה אחי הרב דהא הרשב"א סובר דבקלא דל"פ לחוד מוציאין מנטען כמ"ש הב"י באה"ע סימן י"א לק"מ לפי המבואר בתשו' הרשב"א סימן תקצ"ו דכיון שעמד וכנס חיזק את הקול ואין לך עידי דבר מכוער יותר מזה שעמד וכנס אחר ששמע הבריות מרננים אחריו וכן מבואר בתשו' הרשב"א שהביא הב"י ס סימן י"ז ומי שהביא ראיה לאוסרם עליו מהנטען כו' ראיה נכונה הוא שזה שכנסה וקידשה והיא יושבת בחדר יותר הוא מדבר מכוער וקלא דלא פסיק וקרוב הוא לעידי טומאה כו' ע"ש וגם כי הרשב"א בתשו' סימן תקצ"ו לא הכריע כן בהחלט רק כתב יש מהגדולים כו' וקרובים דבריהם להיות כן ע"ש ולכך כתב בתשובה זו שהביא ב"י בח"מ מלתא דפסיק' אליבא דכ"ע דמפקינן מנטען בדבר מכוער (מדומה כצ"ל ור"ל דבר שיש בו חשד ויותר נראה להגיה דבר מכוער) וקלא דל"פ מרע חזקת כשרות וכדכתיבנא אך כ"ז לאותו דבר עצמו כגון התם שהוא חשוד על השבועה אבל למלתא אחריתא ומכ"ש להיות עד מיתה שהקילו מפי עבד ושפחה וגזלן דבריהם ולא פסלינן רק גזלן דאוריית' ולפמ"ש רש"י בד"ה דף ך"ד הטעם לפי שהוא חציף לעבור עבירה בפרהסיה א"כ כאן אע"פ שהוא מפורסם בגנב מ"מ הרי לא נתברר בעדים שגנב רק שיש קול שהוא מוחזק בגנב וזה אפשר ע"י שנמצא בידו איזה גניבה ומי יודע אולי יכול להתנצל שקנה אותם מאחר שגנב אותם וכל כיוצא בזה ודרכן של בני אדם להחזיק מי שנמצא ת"י כלים של אחרים שהוא גנבם אבל מ"מ א"א לפוסלו מדינא וגם שמא נתחזק הקול ע"י אויבים דאפקוה לקלא וכן הגאב"ד נ"י ואחי הרב ה"ה נ"י כתבו עוד איזה צדדים ולא רציתי להאריך בזה:
ונראה עוד אפי' מאן דס"ל לפסוק בהך דחשוד על העריות כרב ששת דפסול לכל עדיות מ"מ מודה בנ"ד דכשר דהא ר"ש טעמיה משום ארבעים בכתפיה ונראה דוקא גבי עריות דמלקין על קלא דלא פסק משום לא טובה השמועה אבל בדבר עבירה אחרת נראה דלא לקי אף דאיכא קלא דל"פ כמש"ל מדברי הרמב"ם בפה"מ וגם בפכ"ד מהל' סנהדרין כתב יש לב"ד להלקות למי ששמועתו רעה והעם מרננין עליו שהוא עובר על עריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק ולא יהיה לו אויבים ידועים כו' וכן רש"י במגילה דף ך"ה גבי סני שומעני' היינו שחשוד על עריות וכן במ"ק דף דקאמר ההי' צורבא מרבנן דסני שומעני' כו' טרקיה אאמתי' ופי' התוס' מדה כנגד מדה ע"ש וכן מוכח מהכא גופיה לפי מה שפירשו שהחשוד על עריות היינו ע"י קלא דל"פ א"כ מ"ש חשוד על העריות דנקיט הו"ל למנקט חשוד על אחד מהעבירות שבתורה אע"כ דבזה ליכא רבותה דחשוד על עבירה אחרת ליכא מלקות ולהכי נקט על העריות אע"ג דארבעים בכתפי' משום לא טובה השמועה אפ"ה מכשיר ר"נ (וצ"ע בריטב"א ובלשון פסקי הרא"ש דמשמע קצת דגם בעבירה אחרת איכא מלקות אך מל' שאר פוסקים לא משמע כן) וכן נראה דההיא לא טובה השמועה גבי עלי אתמר דהתם בחשוד עריות מיירי כדכתיב אשר ישכבון את הנשים ואע"ג דדרשינן מתוך ששהו את קניהן מעלה הכתוב כאילו שכבום מ"מ השמועה אשר העבירו עם ד' הי' חשוד לעריות ואפשר שזה בא ע"י ששהו את קיניהם וכ"מ משו"ת הרי"ף סימן ש"ג מי שיצא עליו ש"ר שחלל שבת או עבר עבירה כו' ואם שמע מהחרם והודה חייב מלקות או מכות מרדות א"ד אין חייב כלום כו' תשובה אין מן הדין להשביע אדם אם עבר אם לאו ואלא כשיתברר בב"ד שעשאה משביעין אותו שלא ישנה כו' משמע דאין מלקין על השמועה לבד. ולפי"ז בחשוד על גניבה וכיוצא כיון דליכא ארבעים בכתפיה גם רב ששת מודה דכשר וגם בלא"ה קי"ל דבגגיבה אין חיוב מלקות דהוא לאו שניתן לתשלומין רק מ"מ פסול לעדות משום רשע דחמס וזה דוקא בגנב ע"פ עדים משא"כ בחשוד בלבד כיון דעכ"פ לומר ארבעים בכתפי' אין מקום לפוסלו ובפרט לפמ"ש הרז"ה בס' המאור לפרש הא דר"ש דקאמר ארבעים בכתפי' היינו כיון שאתה מחייבו מלקות יאמרו בא על הערוה כשר מבואר דבלא הך חששא גם ר"ש מודה דכשר אפי' מדרבנן ומכ"ש לעדות מיתה דאפי' אי פסלת ליה מדרבנן מ"מ כשר לעד מיתה ומעתה אע"פ שדעת גאון שהביא הרי"ף לפסוק כר"ש וכן דעת הרז"ה והב"י כתב דמשמע שכן דעת הרמב"ם מ"מ מודה בנ"ד כדכתיבנא וגם כי בלא"ה כתב הב"י בב"ה שם דמשמע שדעת הרמב"ם לפרש הך דחשוד על העריות כפי' הרי"ף דהיינו שבא על הערוה ממש:
אך באמת אני תמה על הב"ה בזה שנראה שהרמב"ם יש לו דרך אחר בפירושא דהך מלתא וזה מבואר ממ"ש הרמב"ם פי"ט מהל' סנהדרין הקרב אל העריות בדרך מרדכי הזנות אע"פ שלא גילה ערוה וזהו החשוד על העריות עכ"ל מבואר דמפרש דברי ר"נ דמיירי שעושה דרך קריבה וחייב מלקות ע"ז מלא תקרבו לגלות ערוה ולדידיה צ"ל בטעמא דר"נ דס"ל דכשר לפי שסובר בדעתו שאין זה איסור וכדרך שכתב הר"ן ז"ל לפי דרכו וס"ל לפסוק כר"ש שהרי כללא כייל בפ"י מהא עדות איזה רשע כל שעבר עבירה שיש בו מלקות כו' וכבר מצינו כל עבירה שחייבין עליה מלקות עכ"ל וא"כ גבי חשוד על עריות ע"י קריבה שמנה אותה במנין המלקות בכלל זה,:
שוב מצאתי מפורש בפ"ד מהל' אבל כתב הרמב"ם כל הבא על הערוה כו' או שחיבק ונשק כו' שנאמר לא תעשו מכל חוקות התועבות ונאמר לא תקרבו כו' העושה דבר מחוקים אלו הרי הוא חשוד על העריות כו' וכתב ה"ה שם רבינו סובר שמ"ש בסנהדרין חשוד על העריות ארבעים בכתפיה שהוא המחבק והמנשק ולכך אמרו החשוד כו' ויש בו פי' אחר עכ"ל ונפלאתי שלא הזכירו המפורשים פי' הרמב"ם והטור ב סימן ך' העתיק ל' הרמב"ם ולא הזכיר מזה בהלכות עדות. ואמנם גם לפירוש הרמב"ם מ"מ בקול בעלמא שאין כאן מלקות דאורייתא רק משום לא טובה השמועה משמע ודאי דלא מפסיל אפי' לשאר עדות מכ"ש לעד מיתה דלא מפסיל לכ"ע ואין להאריך:
ונלענ"ד ברור דודאי לא מהני קול לפסול לעדות ולהוציא אדם מחזקת כשרות שהרי בכתובות דף ך"ו גבי הא דאמרינן ונפיק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתינין פירש"י ואחתינין מן הכהונה ומעלה הוא בכהונה אלמא דבעלמא אין קול מועיל להוציא מחזקתו ופשוט דהתם מיירי אפי' בקלא דלא פסיק דאי בקלא דפסיק פשיטא דלא מחתינן ליה ואפי' משום מעלה לכהונה כיון שהקול נפסק א"ו דבקלא דל"פ הוא וכן מבואר יותר בדברי הרשב"ם בב"ב ע"ש וכן מבואר ממ"ש הרז"ה גבי ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על א' מהם כו' דההי' עובד' דינאי המלך קול יוצא על אמו קודם שנולד כו' משא"כ בערעו' דגזלנותא שהוא פסול הבא לו לאחר מכאן כו' והרמב"ן במלחמות שם כתב דזה אינו נכון דההי קלא לא מפקיה לי' מחזקתיה כדאמרינן עדים בצד אסתן תיאסר ועוד דבההיא דכתיבנא לעיל איכא עליו קלא דבן גרושה וב"ח הוא ואפ"ה מוקמינן ליה אחזקתיה דאבהתיה ה"נ אי איכא לאוקמי אחזקה דכשרות משום קלא לא מפקינן לה מההי' חזקה כו' הרי מבואר דקול לא מהני לאפוקי מחזקת כשרות רק לתרומה משום מעלה ואף ע"פ שהתוס' שם כתבו דקול עדיף מע"א דהא ע"א אינו פוסל והקול פוסל נראה שגם הם אין ר"ל שפוסל פסול גמור רק משום מעלה לבד שהרי הר"ן הביא גם כן דברי התוס' שכתבו דפחות משנים לאו דוקא שהרי הקול יכול לפסול ולאפוקי ע"א אתא ואפ"ה כתב דברי רש"י שמעלה הוא בתרומה להורידו עד שיבדקו הדבר ועיין בריטב"א שם שכתב יש מי שפירש דקול המוחזק בב"ד הוי מש"ה חשו לקול ההי' ואחתינן ורש"י פי' קול בעלמא וכן פירשו בתוס' והא דאחתינן לאו הורדה גמורה דכל קלא דלא אתחזק בב"ד לאו קלא הוא אלא לומר שחוששין לו כו' דלא אתחזק שעה א' בכהן כשר מן הרחם יצא הוא ושוברו עמו ולפיכך חששו לו כו' ע"ש הרי מבואר בשם התוס' דבכה"ג אין חוששין כלל ואף דהתם חוששין היינו לפי שפסולו ממעי אמו:
אך לכאורה צ"ע מדברי התוס' בד"ה ואסקינן שכתבו דאע"ג דבגיטין גבי גרושה לכהן אמרינן דלא מבטלינן קלא כו' ולכאורה מאי קושיא דדלמא שאני התם דהוי קלא דאתחזק בב"ד הלכך לא מבטלינן ליה ואפשר דס"ל דכיון דעכ"פ חששו לקול משום מעלה דתרומה יש לנו להחשיבו כקול דאתחזק גם לענין זה שלא לבטלו אך דאפילו נאמר דהתוס' שלפנינו סברו דהכא מיירי בקול גמור דאיתחזק בב"ד והורדה גמורה היא מ"מ אין זה ענין לקלא דלא פסיק שאינו רק קול הברה אלא דלא פסיק יומא ופלגא מה שא"כ קול דאיתחזק בב"ד שהוא כההיא דגיטין שנרות דולקות כו' או בשנים ששמעו משנים והוחזק בבית דין וכמבואר בגיטין אבל קול בעלמא דלא פסיק ודאי דהוא גרוע אף מע"א ואין חוששין לו כלל ועיין בר"ן דקידושין דף יו"ד גבי והא איכא סהדא באידית כו' דמבואר שם דדוקא דפשטה ידה וקיבלה קידושין אלא דהוי ספיקא אם יש ש"פ חיישינן אף לקלא דלא איתחזק משא"כ היכא שהיא בחזקת פנויה ויצאה שמה בעיר מקודשת אין מועיל קלא דלא איתחזק להוציא אותה מחזקת פנויה ע"ש ואף לפי מ"ש מהרי"ק סימן פ"ז דהיכא דאיכא חזקה טובה לא צריך לאתחזק בב"ד ע"ש ובסימן מ"ו נראה פשוט דהיינו דוקא כגוונא דהתם שעמד הקול זמן ארוך כל שנה ויותר והיינו דמייתי עלה מהא דמלקין על החזקות אבל קלא בעלמא בעינן שיתחזק בב"ד כמבואר שם (ובאמת צ"ע על מהרי"ק דבנידון דידיה, דודאי נתקדשה אלא שאומרים שנתקדשה בפני פסולי עדים אף דלא איתחזק בב"ד יש לחוש כמ"ש הר"ן והריטב"א גבי והא איכא עדים באידית ואפשר לחלק דש"ה דאיכא עדים עכ"פ על הקידושין משא"כ כאן שאין כאן עדים לפנינו כלל או אפשר דמהרי"ק חולק ע"ז) ובנ"ד נראה שאין לדמותו כלל להא דמלקין על החזקות דהא רק קול חשד הוי וצריך לאתחזק בב"ד ועיין בכתובות דף כ' גבי והא איכא סהדא במדי דפי' התוס' הא יצא הקול שיש עדים במדי כו' והריטב"א שם כתב דה"ק והא איכא קלא דלא פסיק כו' וא"ל דהשתא מיהת ליתנייהו כו' כלומר דאפי' הוי קלא דל"פ ל"ח ליה הכא גבי שבויה כו' עד וי"ל דאדרבה חזקה דמנוולי כו' כ"כ גדולה עד שראוי לומר דהאי קלא דשקרא הוא אע"ג דאיתחזק בב"ד עכ"ל הנה פתח בקלא דל"פ וסיים ואע"ג דאיתחזק בב"ד וגם הב"י סימן ז' הביא בשם הריטב"א דאע"ג דאיתחזק בב"ד והב"ש שם תמה ע"ז ואמנם לולי דמסתפי' להגי' ה"א שיש חסרון בספרי הריטב"א וצ"ל ואע"ג דלא פסיק כיון דלא אתחזק בב"ד שהרי כך מבואר בהריטב"א בקידושין דף י"ב שכתב וז"ל ואייתי ראיה מעובדא דבנתיה דמר שמואל כו' לא חששו לקול דאמרי הוי עדי טומאה כיון דלא איתחזק כו' איכא למימר דחזקה זו דמנוולא כו' גדולה כ"כ דאית לן לאורעי קלא כיון דלא איתחזק לקלא וקלא דשקרא כו' עיין שם הרי מבואר כמו שכתבתי ואמנם בשיטה מקובצת בכתובות העתיק דברי הריטב"א כלומר דאפילו קלא בב"ד ל"ח כו' וגם סיום דברי הריטב"א אע"ג דאיתחזק בב"ד כמו שהוא בריטב"א שלפנינו:
ולפ"ז יהיה הריטב"א סותר דברי עצמו בקידושין ולא מסתבר כלל דהא הוא מראה מקום למ"ש בקידושין הלכך נראה להגיה כמ"ש ולפי שאינו מענינינו קצרתי דבאמת בלא"ה ל"ד נ"ד דהתם דעכ"פ הקול הוא שיש עדים ע"ז משא"כ כאן שאין הקול רק שהוא מוחזק בכך ואין זה רק חשוד ע"פ קול דברים לבד נראה ברור שאין להוציא מחזקת כשרותו ואע"פ שי"ל דל"ש לדין חזקת כשרות אדם שאין ידוע לנו מי הוא מ"מ נראה דבעד מיתה דמהני עד מפי עד ואין חוששין שמא הראשון פסול היה ובשביל קול אין לנו לפוסלו דהוה כאילו עומד ומעיד בפנינו דל"ה פסלינן ליה משום קלא אף שלא ידענו אותו מקודם בחזקת כשרות דהא גם לפי הקול מסתמא לא נולד פסולי ממעי אמו רק שהוא מוחזק לגנב בפי הבריות וזהו ע"י החשדות איזה ענינים בכה"ג שפיר מחזיקינן ליה בכשרות ותלינן דקלא דשקרא הוא או ע"י איזה אמתלא וכדאמרינן בסוף גיטין יצא עליה קול שהיא בעולה אין חוששין לה לאוסרה על כה"ג דלמא פריצותא בעלמא הוא דחזו לה וגם כי מדברי הרמב"ן משמע דבכל גוונא מוקמינן ליה בחזקת כשרות כמ"ש בשיטה מקובצת בשמו בכתובות דף כ"ג וז"ל ולא תימא ה"מ במוחזק לן דבחזקת כשר אבל גברא דלא ידעינן ליה לא דכל ישראל בחזקת כשרות ולא בחזקת גזלנים עכ"ל א"כ מה לי שהוא לפנינו ולא אתחזיק בכשרות או שאינו לפנינו כיון דהוי חזקה מכח רובא דרוב ישראל כשרים הם ואין להוציאו מחזקת כשרותו ע"י קול בלבד דאף בחשוד להך מלתא גופא לא נפסל בקול בעלמא:
וקצת יש ראיה מהא דאמרינן בכתובות דף כ"ג אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ולפי דברי הרשב"א בתשובה דיש מקום לפוסלו ע"י קול בעלמא א"כ הוי מצי לאוקמי שהערעור ע"י קול ורוצים הנך להעד שהקול שקר ומשחתמו אין מעידין דנוגעין בעדותן נינהו ואע"פ שי"ל דבכה"ג גילוי מלתא בעלמא הוא לבדוק אחר הקול אם הוא אמת או לא מ"מ לא הול"ל אי ערעור דפגם משפחה גילוי מלתא בעלמא הוא דהל"ל הא מלתא בערעור דגזלנותא ע"י קול ויש ליישב בדוחק ואין להאריך כי לענ"ד עכ"פ אין מקום לפסול אף לדעת הרשב"א כ"א בגוונא דכתיבנא שהוא חשוד להך מלתא גופא אבל לדבר שאינו חשוד עליו ל"מ קול להוציא מחזקת כשרותו (ועיין באה"ע סימן ע"ז בקיצור פסקי דינים מהב"ח דמשמע שם דבעדותו של ע"א עדיף מקול בעלמא):
והנה כבוד אחי הרב העיר בדבר לפמ"ש בגב"ע שגם האיש שלמה הודה בפנינו שהוא גנב אף דקי"ל שאין אדם מע"ר מ"מ לפמ"ש בכנה"ג סימן ל"ד דאי איכא הוכחה לדבר אדם מע"ר והרי כאן איכא הוכחה כיון שזה העד ר' אברהם העיד ששמע שמוחזק לגנב בפי הבריות ומה שצידד אחי הרב דכיון שר' אברהם אינו רק ע"א א"נ לפסול העד שלמה ופלגינן דיבוריה אין זה מספיק דודאי אם בא העד שמעיד לפנינו ואמר ששמע מפי גזלן דאורייתא שפלוני מת שאין זה מועיל להתיר דנאמן במיגו שזה שאמר לו גזלן היה במיגו דאי בעי שתיק ולא אמר מידי וגם כיון שאין עדותו על מי שידוע לנו ל"ש לומר שא"נ לפוסלו כיון דטובא גנבי איכא בשוקא:
וכ"כ הש"ך בח"מ סימן מ"ו גבי מצאו כתוב בשטר דל"ש לא חשיד לזיופא ע"ש אע"ג דודאי ישראל כתבו מ"מ כיון דלא ידעינן מי הבע"ד ושכיחי ריקים ופוחזים טובא דחשידי על כל עבירות וה"נ דכוותיה ויותר נראה דאף אם הוא מעיד ששמע מאחד ואין אנו מכירין אותו וע"א מעיד שזה שהוא אומר שממנו שמע הוא פסול מהימן לפוסלו כיון דטובא פסולין איכא בעלמא רק שאם מעיד סתם א"כ אין לחוש שמא שמע מפסול כיון דרובא כשרים נינהו לעדות זו ואמרינן דהאי דשמע ממנו מרוב הכשרים הוא אבל כשיש ע"א שמעיד על האומר הראשון שהוא פסול וליתא קמן מהימן כמ"ש הפ"י בקידושין גבי בא א' ואמר אני קדשתיה דהיכא דע"א מברר המיעוט מתוך הרוב נאמן ומה"ט טבח נאמן במקולין שהרוב טרפה כו' ע"ש וה"נ כיון דאיכא רוב כשרים ומיעוט פסולין נאמן ע"א לברר ולומר שזה האומר היה מן מיעוט הפסולין ומכ"ש בזה דהוא גופיה אומר שפסול דמהימן דהפה שהתיר כו'. אך לענ"ד אין להחמיר בשבייה דאפשר דמהר"מ מלמד לא אמרה אלא לסניף בעלמא כפי מה שהיה מהצורך לענינו לצדד להחמיר או להקל אבל לא מעיקר הדין שהרי קי"ל אפילו היכא דאית ליה מיגו אין אדם מע"ר ואין לך הוכחה גדולה מזו והדבר מבואר בשו"ת אא"ז מהר"מ מלובלין סימן פ"א היכא דאיכא אומדנות המוכיחות אין נפסל ע"פ עצמו והביא ראיה מהא דפלוני רבעני לרצוני דיש ע"א עמו שמעיד ע"ז והוא בעצמו מודה ואין לך אומדנות גדולות מזה שנרבע לרצונו וגם דבר זר הוא לפלוג דיבורו אפ"ה אין נפסל ע"פ עצמו ונהרג הרובע ע"ש שכתב להכשיר העד אף לענין גיטין ומכ"ש בעד מיתה ובמקום עיגון וכדאי הוא אא"ז מהר"מ מלובלין לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק והוא מפורסם טפי מהפוסק שהביא הכנה"ג וגם שי"ל שאף הוא לא אמרה אלא לסניף כמש"ל והגם כי מ"ש אא"ז מהר"מ ראיה מפלוני רבעני וכתב דעד אחר מצטרף עמו אין זה הוכחה כ"כ דאפשר שהעד אינו יודע רק שפלוני רבע לזה אבל אינו מעיד שזה נרבע לרצונו וא"כ מה שאומר לרצונו אינו רק מפי עצמו לבד וכן הוא דעת הראב"ן שהביא במרדכי פ' חזקת הבתים ועיין בס' דברי אמת דף ל' מ"מ שאר הפוסקים חולקים על הראב"ן כמבואר מתשובת הרשב"א וגם דשפיר כתב שדבר זר הוא למפלג דבוריה כו':
ועוד נלענ"ד ראיה דבנ אין אדם מע"ר דהא ביבמות דף כ"ד אמרינן והתניא אמרו לו מעשה בלסטין א' שיצא ליהרג כו' אמרו לה לאשת שמעון אני הרגתי את בעלה כו' והשיאו את אשתו כו' ולכאורה קשיא דלרבנן מי ניחא דנהי דנימא פלגינן דבוריה והוה כאומר שאחר הרגו מ"מ הא בלא"ה פסול לעדות שהרי הוא לסטים ויוצא ליהרג ופסול דאורייתא הוא:
והנה הרשב"א ז"ל עמד בזה וכתב דמסתברא דלאו לר' יהודה בלחוד קא מקשה אלא בין רבנן ובין לר' יהודה קשיא ליה ותלמודא מקשה הכי אליבא דכ"ע דהא רשע דאורייתא פסול אפי' לרבנן לרב מנשה דקי"ל כוותיה אלא ודאי לכ"ע קשיא ליה ואליבא דכולהו משני דנתפס ע"י לסטיות ובב"ד של א"ה קאמר עכ"ל ולפ"ז קשה דאכתי לרבנן מי ניחא דהא אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה שנתפס על ידי לסטיות ויצא ליהרג ואע"ג דב"ד של א"ה לא דייקי מ"מ אומדנא גדולה הוי לצרף אותה להודאות פיו ואפ"ה השיאו את אשתו משום דפלגינן דבוריה דאין אדם מע"ר והדבר ברור בטעמו דכיון דטעמא דאין מע"ר הוא מטעם דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול אפילו כמה אומדנות לא יועילו להכשיר עדות קרוב ולכן נלענ"ד דגם הכנה"ג בשם מהר"מ מלמד לא קאמר שיהיה מועיל הודאתו בצירוף הוכחה להיות פסול דאוריי' אלא עכ"פ מדרבנן יש לפוסלו היכא שצריך עדות גמורה ואם כן כאן בעדות מיתה דפסול דרבנן מהימן שפיר מהני עדותו אף בכה"ג ולכן נלענ"ד שעדות זה הוא מספיק להתיר אשה זו:
עוד נראה שיש להתיר ע"פ העדות שהוגבה בק"ק זיטאמיר אע"פ שלא נזכר שם אביו הרי רוב הפוסקים מתירין בשמו ושם עירו לחוד וכמה תשו' אחרונים סמכו ע"ז במקום עיגון וגם הרא"מ כתב שנוטה יותר דלא בעינן שם אביו ואע"פ שכתב מ"מ לא אוכל להתיר כו' איהו גופיה כתב דע"י חיפוש יש להתיר אע"ג דאישתהי טובא כמ"ש בק"ע סעיף ק"ד ואע"ג שכתב דבסעיף ק' לא כתב כן וכ"כ מהריב"ל ח"ג הביאו בק"ע סעיף ע"ט מ"מ הרי כתב שם שנ"ל שהנכון כפסק השני וגם כי לענ"ד נראה שאין הפוסקים סותרים דדוקא בלא הזכיר שמו כלל רק אמר יהודי שממקום פלוני מחמיר שמא נשכח זכרו משא"כ כשמזכיר שמו לא חיישינן להכי דא"א שהיה חסר מעים זה איש אחד ששמו כך כיון שמחפשין בעיר על איש ששמו כך ודאי דבני העיר הוו רמו אנפשייהו ומדכרי ודמי להא דיצא עמנו כו' דג"כ לא חיישינן לשכחה כיון דעכ"פ אינו זמן רב שראוי לחוש לשכחה ומזה האיש היציאה עשתה רושם והיה נזכרים ממנו והיכא דמזכיר שמו להא דמיא ואין חוששין שמאיזה זמן רב שיצא עד כי ברוב השנים נשכח זכרו ואבד שמו דז"א דודאי השם גורם שירגישו הכלל ויעורר כח הזכרון כאשר החו' מעיד ע"ז ואצ"ל בנ"ד שמעיד שאמר שהוא חייט ויש לו אשה בק"ק ברעסטצקי בודאי מועיל חיפוש בזה ואין לחוש שמא יצא אחד זה זמן רב דהא הני נשי איתנייהו בזכירה ואם חייט אחר היה שם ונשארה האשה גלמודה אין ספק שהיתה מעוררת לויתן והיה נודע הדבר ובפרט בין בעלי אומנותו אם לא שניחוש שמא האשה ג"כ יצאה משם זה שנים רבות אלא שהבעל היה סובר שאשתו עדיין שם במקום שהניחה ולכך אמר שיש לו אשה שם פשיטא דכולי האי ליכא למיחש שיצא משם חייט ששמו יצחק ונשכח זכרו מעיר הזאת אח"כ יצאה האשה ג"כ ונשכח זכרה ג"כ נראה דגם הרא"מ מודה דלשכחה כה"ג לא חיישינן כלל וגם כיון שהזכירו תארו שסמוך לעיניו היה לו שטופלין ושערותיו שחורים רק בתוך הזקן סמוך לפה היה לו שערות געל וידוע שבעל אשה זו תארו כך א"כ י"ל דנהי שאין סימן זה מספיק להתיר מ"מ בצירוף שמו ושם עירו יש להתיר וגדולה מזו כתב בשו"ת מהר"מ אלשקר סימן י"ז בשם הרמב"ם בתשובה שאלה באחד שהעידו שמו ושם מקומו והיה בינוני הקומה וזקנו שחור וכתב שיכולה להנשא באלו העדיות לפי ששמו ושם מקומו עם אלו סימנין שאינם מובהקים יספיקו לענין היתר עגונה עכ"ל הרי שאף בצירוף סימנים אלו שהם גרועים ביותר כתב הרמב"ם להתיר מכ"ש ב סימן זה שיש צמצום מקום וגם שינוי שערות דודאי לא שכיח כולי האי וראיתי בספר בני יעקב בשו"ת שש סימן ט' שכתב ג"כ להתיר באיכא עדים על שמו ושם עירו ע"ש שכתב שכ"כ מהרש"ק ח"א סימן ח' ובספר משפט צדק שוב ראיתי בדברי אחי הרב נ"י שהביא מאיזה תשובות שהזכירו מדברי מהר"מ אלשקר בזה ומכ"ש לפי מה שמצאתי בשו"ת הגאון בעל המחבר פ"י ומג"ש ז"ל בכת"י שהביא בשם הרא"מ גופיה דבמקום הוכחות יש לסמוך להקל בשמו ושם עירו וכ"כ מהריב"ל בתשובה דאפי' אי בעינן חיפוש במקום הוכחות לא בעינן חיפוש כו' א"כ הדבר פשוט שיש לצרף עדות העד שלמה בצירוף להחיפוש לעדות זה שהעידו הכשרים על שמו ושם עירו עם סימנים גרועים אלו להתיר עלובה זו גם מבואר שם בשו"ת פ"י הנ"ל שדעתו דסגי בשמו ושם עירו לבד וכתב דכן משמע בהדיא מכל הפוסקים:
ועוד נלענ"ד דכיון שיצא הקול שזה יצחק בעלה של אשה זו נתפס בק"ק זיטאמר שאין לנו לתלות שגם אחר מק"ק ברעסטצקי שיצא משם מזה כמה עד שנשכח זכרו נתפס ג"כ שם וכבר הארכתי בתשובה בדבר זה וביארתי שם לשון הרא"ש בתשו' בההיא דמכלוף בן מלול והבאתי שם מדברי הגאון מג"ש הנ"ל בתשובה כמ"ש שהאריך ג"כ בדבר זה והעלה להתיר והביא שם משו"ת הב"י וכאן בנ"ד כמה מעלות טובות שאינם בנידון של הגאון ז"ל ולא רציתי להאריך אפס דבכאן אין להעמיד יסוד על היתר, זה כיון שאין כאן עדות ברורה רק קול בלבד וכבר הניף אחי הרב נ"י ופתח בהיתר זה ושדא ביה נרגא מחמת שאין כאן רק קול לבד ושוב חתר היבשה לפי שהקול לא יצא לסתור החזקה דחזקת חי דאע"פ שנתפס לא נסתלק חזקת חי והביא מדברי הרי"ף גבי אשתמודענא דאחוה דמיתנא כו' ובתשו' הנ"ל הארכתי בדברי הרי"ף דלאו מהאי טעמא דקודם מעשה אתי עלה. אבל אומר אני שיש לצדד היתר ע"פ מ"ש בתשו' ב"י הנ"ל שלכאורה יש מקום לומר דקול מהני בעגונה דהא קול מספיק להוציא מנטען אף בלא עידי כיעור ושוב כתב דמדברי הפוסקים גבי יצא הקול שמת פלוני ואחר ג' ימים מצאוהו כו' מבואר דקול לא מהני להתיר ושוב הביא תשובות הב"י דמשמע קול מהני ותה"ד מיירי בקול שמחמת אמתלא שמחמת שטבע במשאל"ס מתוך זה יצא הקול שטבע ושוב כתב דרש"י סוף גיטין כתב דלא ס"ד למשרי א"א לעלמא ביציאת קול כו' ואע"ג שיש לחלק בין גירושין למיתה כו' מ"מ לשון רש"י משמע דשום א"א לא שרינן וסיים דפשיט שקשה לקבוע הלכה לדורות לסמוך אקול עד שנמצא ראיה ברורה עכ"ד בקצרה ולפי"ז נראה דבנ"ד כיון שאם היה כאן עדות שבעלה של אשה זו נתפס בק"ק זיטאמר היה מועיל עדות עדים אלו שהעידו על מיתת יצחק מק"ק ברעסטצקי להתיר האשה א"כ אע"פ שכאן אין עדים ע"ז שנתפס רק קול לבד יש להתיר לפמ"ש לעיל שראיית הרשב"א שהביא הב"י בח"מ דמי שיצא עליו קלא דלא פסיק חוששין לו שלא להוציא ממון בעדותו הוא מדמוציאין הנטען ע"י קול וא"כ ממ"נ אם קלא מלתא הוא לפסול על ידו והעד שלמה פסול הוא מכ"ש שיש לנו לילך אחר הקול שבעלה של אשה זו נתפס בק"ק זיטאמר דודאי יש להקל לענין עגונה יותר מפסול עדות וא"כ יש להתירה ע"י העדים שהעידו שזה יצחק מברעסטצקי מת שם בבית הסוהר ופשיטא שאין לחו' שמא גם יצחק אחר מק"ק ברעסטצקי נאבד זכרו זה כמה הוא נתפס והוא מת כמו שהיינו מתירין אם היה עדים ע"ז שזה נתפס שם ולא הוי חיישינן להכי ואם נימא דקלא לאו מלתא הוא ואותו הקול שיצא שבעלה של אשה זו נתפס הוא שקר א"כ יש להתיר ע"פ העד שלמה שאין לנו להחזיקו בפסול מחמת שיצא לו שם גניבה בקול בעלמא אלא שאפשר לדחות קצת די"ל דשפיר אזלינן בתר הקול שזה שלמה הוא פסול ואעפ"כ אין מועיל הקול שבעל האשה נתפס די"ל דבאמת בעל אשה זו אזיל לעלמא רק מחמת שנתפס יצחק אחר שהלך מברעסטצקי זה כמה שנים יצא הקול שיצחק מק"ק ברעסטצקי נתפס וסברו שהוא בעל האשה זו והוי כההיא דתה"ד שהוא קול מחמת אמתלא שודאי אינו מועיל להתיר על ידו אך מלשון העד שהעיד איך שערך ט' שנים היה לו שותפות עם יצחק הנ"ל ואח"כ פירש יצחק הנ"ל והלך לדרכו ויצא עליו הקול שנתפס בק"ק זיטאמר כו' מבואר שהקול היה על יצחק הנ"ל דהיינו בעל האשה ששמה פריבא וא"כ אין לנו להמציא חומרא דשמא תפיסת יצחק אחר הטעה אותם להוציא קול על בעל האשה וגם דעכ"פ הקול מועיל לענין זה דהוי אומדנא והוכחה דהנך עדים שהעידו שמת יצחק מק"ק ברעסטצקי בק"ק זיטאמר אהך יצחק קמסהדי וכבר כתבתי דבהוכחות מודה הרא"מ דמועיל שמו ושם עירו להתיר. וכל זה לרווחא דמלתא כי בלא"ה לענ"ד יספיקו ההיתירים שכתבנו למעלה להתיר אשה זו וגם בדברי אחי הגאון נ"י ובדברי הגאב"ד ראיתי שהאריכו בכמה צדדי היתר בענין זה והדבר ברור שיש לצרפם אחת אל אחת למצוא מזור ותרופה לאשה זו להתירה מכבלי העיגון והנני מסכים הולך בשריותא דאתתא דא והנלענ"ד כתבתי וחתמתי זעירא מן חבריא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד