בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה יט
שאלה איש אחד מפה קהלתינו ושמו מוהר"ר יוסף במו' צבי הלך מפ"ק לפראגא אצל עיר ווארשא ואח"כ באה העיר במצור וכאשר נכבשה העיר נהרגו שם נפשות הרבה והקול נשמע פק"ק שגם מוהר"ר יוסף הנ"ל נהרג ולא נודע בבירור ואח"כ נשלח משם גב"ע שנמצא מוהר"ר יוסף הנ"ל שהכירוהו בפרצוף פנים עם החוטם ובראשו היה חתוך קצת מה שאכלו השרצים וגם הכיר הבגדים שעליו שהיה לבוש בהם בחייו וההריגה היה ביום ג' י"א חשוון וההכרה היה ביום א' ט"ז חשוון ויתר הדברים באו ברוב ענין בג"ע מב"ד שבעיר פראגא ונמנו עליה מגדולי הדור להתירה ודבריהם באו בארוכה בתשובותם וענוותם תרביני לחוות דיעי אף אני:
תשובה אם אמנם כבר קדמוני רבנן חכמי תעודה. עיני העדה. ונתנו עיניהם בכל פינות הש"ס והפוסקים ראשונים וגם האחרונים אשר לפניהם והבינו בענין מפורש ושום שכל עד כי יבא דבר שניהם שהאשה מותרת להנשא וביחנו דבריהם בדברים נכוחים כיד ד' הטובה עליהם ולא השאירו עוללות לפאר אחריהם. ואמרתי אל לבי הלא טוב עוללות אפרים ואצא ללקט אורות טלם אשר סביבות מחניהם. וגם באיזה מקומות מדברי הפוסקים אשר שמו בכליהם אף על זה אפקח עיני ואשא ואתן עליהם עד כי יצא כנוגה צדקת היתר אשה זו כאשר יצא מפיהם. ומפי כתבם בחותמיהם. דהנך אריוותא דאורייתא ד' צבאות יגן עליהם. מתחלה נדון אם יש כאן ספק איסור תורה או לא ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה בנ"ד שיש כאן ט"ע בגופו ובבגדים גרסינן בגיטין דף כ"א שלשה דברים אמר ר"א בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום כו' שהן בחזקת קיימים אבל עיר שכבשוה כרקום כו' נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה וכ"כ כל הפוסקים מבואר מזה שיש כאן ספק איסור תורה שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים אמנם הריב"ש סימן שע"ט כתב וז"ל והנך תלת דר"א בן פרטא שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים נמי אם נשאת תצא ואע"פ שרובן לאבוד דכיון דאפשר בהן ההצלה אין הולכין בהם אחר הרוב אלא אחר החזקה ואע"ג דרובא עדיף הכא איכא תרי חזקי חזקת האיש שהוא קיים וחזקת האשה שהוא בחזקת א"א כו' ע"ש ולפ"ז היכא שנמצא לפנינו א' מוטל מת וקלסתר פניו דומה שהוא בעלה של אשה זו א"כ פשיטא שאיתרע ליה חזקת חיות ויצא מכלל ודאי חי ונכנס לכלל ספק שמא אחר הוא ומחמת שנהרג קודם ג"י נשתנו פניו ונדמו לצורתו של בעל האשה או שמא הוא עצמו בעל האשה ולא נשאר כאן רק חזקת א"א וכיון דכבשוה כרקום רובם לאבד שוב אית לן למימר דרובא וחזקה רובא עדיף כמ"ש הריב"ש ז"ל ואע"ג דבב"ש בס"ק פ"ד כתב דאמרינן ראובן הוא חי והמוטל לפנינו מת קודם שלשה ימים ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו ול"ש לומר דאוקמי בחזקתו והוא חי עכ"ל וא"כ גם כאן נמי לא אזיל חזקת חיות ואיכא ב' חזקות אך לענ"ד שאין דברי הב"ש אמורים אלא בנמצא אצל הרוג מוטל במקום א' ואין ידוע אימתי בא למקום הזה ואימתי נהרג אז שייך לומר דכיון שהוא איש אחר שלא ידענו אותו ל"ש לומר אוקי אחזקתו דהא ידוע שלאלפים ולרבבות ב"א שנהרגו ומתו מימות עולם ולמה נעמיד אותו על חזקת חיות שמא הוא מאותן שנהרגו כבר זה ימים רבים משא"כ שנמצא הרוג בגן הסמוך לחצר שהעד דר בו ורחוק מאד לומר שהרוג זה מוטל כאן ימים רבים עד שיצדק לומר דשמא הוא מאותן שכבר מתו ומשמעות הדברים שבודאי נהרג ביום הרג רב שהיה בי"א חשוון וא"כ הרי גם בעל האשה היה בתוך ההפכה ומה"ת נתלה באחר שיצא מחזקת חיים ונהרג ובעלה של אשה זו יש לו חזקת חיים אלא על כל מי שהיה בשטת הריגה איכא לספוקי שמא אותו שמוטל מת לפנינו הוא האיש הזה ויצא מחזקת חיים ע"י המת אשר לפנינו וכיון דרובן לאבד רובא עדיף מחזקת א"א בלבד ועכ"פ מידי איסורי תורה יצתה:. והנה בתשובה סימן הארכתי שם בדברי הריב"ש וכתבתי על מה שתמה עליו בנ"ב סימן מ"ג דמנ"ל להריב"ש שהם רובן למיתה וכתבתי שם שדברי הריב"ש הם תלמוד ערוך בב"ב דקי"ג והארכתי בזה בדברי הריב"ש והנ"ב ע"ש ומ"מ אף לפמ"ש שם הדין דין אמת כדברי הריב"ש דבהנך ג' דברים אפילו נשאת תצא דהוי ס' א"א דאמרינן סמוך מיעוט דניצולין לחזקת א"א דהיינו מחמת שאשה זו יש לה חזקת א"א אנו אומרים שאין לסתור חזקתה ובעלה של אשה זו היה מן הנמלטים וניצולין על נפשם אע"ג דמיעוטא הוא מ"מ כיון דשכיח י"ל כן כדי שלא תסתור החזקה:
ומעתה נחזי אנן בדידן שהיה בעיר שכבשוה כרקום ונמצא מוטל מת לפנינו אלא שאנו חוששין שמא נשתנה צורתו הנה לדעת הריב"ש כבר כתב בנ"ב שם שאפילו בנפל למשאל"ס ולא שהה כדי שת"נ ואח"כ העלו א' על שפת הים אף שאין ניכר לא בסימנין ולא בבגדיו ל"ש חזקת חיים דמאי חזית למיהב חזקת חיים לבעלה של אשה זו מלאחר ולא נשאר רק חזקת א"א ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת ל"ת ע"ש אמנם לענ"ד אינו מוכרח כ"כ שהרי לדברי הריב"ש חזקת חיים וחזקת א"א שני חזקות הם וא"כ כל שאנו יכולין לומר שהרוב אינו סותר רק לחזקה א' אנו אומרים כדי שלא יהיו שני חזקות מתנגדים לרוב ולפ"ז כשאנו אומרים שבעלה של אשה זו הוא המת לפנינו אנו סותרים שני החזקות בסתירה א' ואע"פ שגם אם נאמר שאחר הוא נסתרה חזקת חיים של איש אחד מ"מ סוף סוף יש כאן סתירה לחזקת חיים וגם לחזקת א"א וטפי יש לנו לומר שאחר הוא זה המת שאין לו אשה כלל ולא נסתרה אצלו רק חזקה אחד דהיינו חזקת חיים בלבד אמנם לפמ"ש דודאי הרוב עדיף אף מתרי חזקות אילו רק כיון שהמיעוט שכיח אמרינן שבעלה של אשה זו מן המיעוט דשכיח שיהיה נצולים א"כ בלא"ה פשוט שאם נמצא מת שאינו ניכר כלל דל"מ ואם נשאת תצא אבל כגוונא דנ"ד שניכר בט"ע שהוא צורת בעל האשה אלא שחוששין שמא נשתנה צורתו של זה לצורת בעל האשה והדבר פשוט דודאי לא שכיח שיהיה כן דאפילו תימא דאחר ג' ימים משתנה בודאי מ"מ שישתנה עד שידמה לפרצוף פניו של זה ממש פשיטא דל"ש וכ"כ הנ"ב סימן נ"ב דאף שהמתים משתנים אחר ג' ימים מ"מ שתשתנה הצורה ותדמה ממש לצורת איש אחר זהו מצד השכל דבר רחוק ומלתא דל"ש אלא שחכמים חששו לזה מחמת חומר חזקת א"א כו' ע"ש ואם נתלה שבעלה של זו ניצל והיה ממיעוט הנמלטים ע"כ שנתלה במלתא דל"ש שנדמה פניו של זה לפני בעלה ובכה"ג פשיטא דאית לן למיזל בתר רובא שרובן לאבד ודינו כמשאל"ס דרק לכתחלה לא תנשא ובדיעבד ל"ת ולכאורה היה אפשר לומר דע"כ לא אמרו בב"ב דרובן לאבד רק בספינה שאבדה בים וכדנקט הש"ס לישנא ומה ספינה כו' אבל כבשה כרקום ויוצא ליהרג אינן בכלל זה וקצת משמע כן מדברי התוספות שם אבל מדברי הריב"ש משמע דכל הג' דברים הוי רובן לאבד וכן מוכח ממ"ש שם דבהא דיוצא ליהרג ע"כ אם נשאת תצא דהא מייתינן סייעתא כו' אלמא דמהני דר"א בן פרטא אם נשאת תצא ואע"ג דחד מינייהו ספינה שאבד אין זה טבע במשאל"ס דהתם שהה כשת"נ כו' עכ"ל וא"א דהא דרובן לאבד אינו רק בספינה א"כ אין ראיה מיוצא ליהרג די"ל דספינה כיון דרובן לאבד אם נשאת ל"ת כמו במשאל"ס אע"כ דכל הני ג' דראב"פ כולהו רובן לאבד דהא בחדא מחתא מחתינהו וד"ל דדוקא לענין דאם נשאת תצא שפיר יש ללמוד זה מזה כיון דכללינהו כחדא דנותנין עליו חומרי חיים כו' אבל מ"מ חלוקים הם בטעמן דהנך אין רובן לאבד וספינה אע"ג דרובא לאבד מ"מ יש כאן תרי חזקה או מטעם דסמוך מיעוטא כו' כמש"ל אבל המעיין בלשון הריב"ש יראה דס"ל דבכל הג' אמרי' דרובן לאבד אלא שלא הלכו בהם אחר הרוב ומעתה קם דינא בנ"ד שאשה זו יצאה מכלל ספק איסור תורה כיון דבעיר שכבשוה כרקום רובן לאבד ונמצא כאן מת לפנינו בצורת בעל האשה זו ואנו תולין לומר שבודאי הוא בעל אשה זו ואע"ג דלענין לכתחלה אזלינן בתר רובא מ"מ בזה שפיר סמכינן על דעת ר"ת דס"ל דבגופו שלם מעידין אף אחר ג"י וכ"ש כיון שהוכרו כל הבגדים שעליו שיש לסמוך על הפוסקים דל"ח לשאלה:
אך שעדיין צ"ע אחרי שלא נזכר בהג"ע בבירור שזה כי יוסף היה בעיר בעת שכבשוה ואע"פ שממה שאמר העד מוהר"ר זעליג שמצא בתוך הקעשני שלו שני שטילין כסף והכרתי אותם שהיה לו שני שטילין כמותם יום א' קודם הריגה כו' שנראה מזה שהיה שם יום א' קודם ההריגה מ"מ מאן לימא לן דנשאר שם שמא אח"כ מפני חמת המציק אשר כונן להשחית שם עצות בנפשו למצוא בית מנוס לו ונמלט ולא היה בעיר ביום חרון אף ד' כלל וע"כ לא אמרינן אלא שבבירור ידוע שהיה שם בעת שכבשוה משא"כ כאן אין זה רק כהקיפוה כרקום שהוא בחזקת חיים ואע"פ שאמר שנתאכסן בביתו בערך ה' חדשים מ"מ לא ביחן בדבריו לומר שראהו בשעה שנכבשה עיר אמנם בטור וש"ע אה"ע סימן קמ"א כתב לחלק בין כרקום של אותה מלכות למלכות אחרת דשל אותה מלכות אז בהקיפוה בחזקת קיימין אבל בכרקום של מלכות אחרת אף בהקיפוה נמי נותנין עליו חומרי חיים כו' ובנכבשה כבר אפילו בשל אותה מלכות הדין כן וכתב בפרישה הטעם דנכבשה אפילו בחיל של אותה מלכות אינם חסים על הדרים בתוכה שהרי באים עליהם למלחמה ע"ש ולפ"ז כאן אף אם נידון אותם רק כהקיפוה לבד מ"מ כיון שהוא של מלכות אחרת ג"כ נותנין עליו חומרי חיים כו' ובדברי הטור בזה הם מהירושלמי שהביאו הרא"ש והרשב"א בגיטין דדוקא כרקום של אותה מלכות אבל של מלכות אחרת כלסטים הם עיין בב"י שפירוש עפ"ז דברי הטור ותמה על הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו הירושלמי ולענ"ד אדרבה תימה על הרשב"א והרא"ש שנראה שהירושלמי בגיטין לא בא אלא לפרש מהו כרקום ומייתי עלה הא דאיתמר בכתובות כגון זוגין ושלשלאות וכלבים כו' המקיפין את העיר ואגב גררא מסיק עלה כל מה דאתמר התם וכדקאמר היה פירצה א' מצלת כו' דל"ה רק לגביה שבוי' ועלה קאי גם הך חילוק בין כרקום של אותה מלכות ומלכות אחרת וכדאיתא ג"כ בש"ס דידן ומצאתי בקרבן העדה שהרגיש בזה גם תמהני מה שהביא הב"י בשם הרשב"א שהביא הירושלמי לעזר לדברי הטור ולענ"ד הם כנגדן דהרי הרשב"א מציין על עיר שכבשה כרקום ומייתי עלה דברי הירושלמי דקאמר ובלבד כרקום של אותה מלכות כו' משמע דגם בכבשוה כרקום אם היא של מלכות אחרת אינם רק כלסטים שאימת מלכות שבכאן עליהם ואין הורגין הכל ולכך הם בחזקת קיימים וכמ"ש המפורשים בכתובות לענין שבויה וכ"נ עיקר לענ"ד דהא הירושלמי קאמר הך לישנא גופא בכתובות גבי שבויה ושם לא מיירי כלל מהקיפוה כרקום רק מן כבשוה כרקום וא"כ גם בגיטין אם נפרש דקאי אמתניתין דנותנין עליו חומרי חיים כו' קאי אכבשוה כרקום וגם כוונת הרא"ש לענ"ד היא כן דקאי אדסליק מיניה שכבשה כרקום וזה תימא גדול על הטור וב"י לענ"ד:
וא"כ בנ"ד אף אם נדון כדין עיר שכבשוה כרקום מ"מ לדעת הרשב"א בכרקום של מלכות אחרת הם בחזקת קיימים אמנם מצאתי ברבינו ירוחם נכ"ד ח"ג שכתב וז"ל ועוד בירושלמי דוקא חיל של אותה מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הם ואם כבשוה בחזקת מתים הם עכ"ל ואפשר דגם פי' דברי הרשב"א כן אבל קולא גדולה היא ולא מצאתי לדברי רי"ו חבר בפוסקים. ולפ"ז לדעת הטור והש"ע דבהקיפוה כרקום ממלכות אחרת כנכבשה דמי ונותנין עליו חומרי חיים כו' א"כ נראה דגם בזה רובן לאבד כמו בכבשוה ויש מקום להקל בנ"ד אף אם לא נודע שהיה בשעה שכבשוה העיר ולפי דעת הרי"ף והרמב"ם שסתמו הדברים מ"מ אם יתברר שהיה בעיר בעת ההוא ג"כ יש להקל ומכ"ש לדעת רי"ו דס"ל דבכבשוה כרקום של מלכות אחרת בחזקת מתים הם ועכ"פ רובן לאבד חשבינן להו ולדעת הב"ח סימן י"ז בהנך ג' דברים דר"א אם נשאת ל"ת להרמב"ן בתשובה וחולק על הריב"ש אמנם באמת דבריו תמוהים ואדרבא בתשו' המכונות להרמב"ן סימן קנ"ח מבואר להיפך דבספינה שנשברה נותנין עליו חומרי חיים כו' ואפילו נשאת תצא ע"ש וכבר השיג עליו הח"מ בזה:
אמנם בנ"ד שנמצא והוכר בפרצוף פנים אף שהוא אחר שלשה ימים לענ"ד כ"ע מודו בזה שיצא מכלל איסור תורה וחזי לאצטרופי דעת ר"ת דס"ל בגופו שלם מעידין עליו וט"ע דבגדיו ולסמוך על הפוסקים דל"ח לשאלה הא חדא מה שיש לצדד להיתרא דהך איתתא אמנם צריך לחקור אם היה ענין המצור שהיה מוקף מכל צד שלא היה יכול להמלט שזהו דין כרקום כמבואר בבבלי לפירש"י ובירושלמי וכ"כ הרמב"ם והש"ע סימן ז' עיר שבא במצור ונכבשה אם היה כותים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה א' עד שיראו אותה כו' ומשמע דלאו דוקא לענין שבויה אלא גם לענין הא דנותנין עליו חומרי חיים כ' שנית אמינא בה טעמא להתירה מצד שהעידו שהכירו אותו בט"ע בפרצוף פניו שהוא בודאי האיש הזה ואע"ג שהיה אחר ימים להריגה ותנן דאין מעידין אחר ג' ימים מ"מ ה' כשידוע אימתי שיצאה נשמתו וכאן אין ידוע רק שרגלים לדבר שנהרג בשעת הזעם שהיה ביום י"א חשוון וא"כ י"ל שלא מת מיד רק אחר כמה ימים כאשר החוש מעיד שאף אם סקל יסקל או ירה יירה יוכל לחיות אח"כ וכדאמרינן זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברו מת זימנין דעבדי ליה סמתרי והכי קי"ל דאין מעידין עליו מה"ט דדלמא עבדי ליה סמתרי וחיי ואם לא עבדינן ליה הוא מת אבל אינו מת כ"א יום או יומים יקום בחיים ולפעמים יותר וא"כ הו"ל ספק תוך ג' והרבה פוסקים מקילין בדבר וסברא זו כתבה הגאון בעל ח"מ ס"ק ק"ח בתשובה להתיר ע"פ הריסטור שנזכר שם בתוך תושבי לובלין נמנה עמהם ר' דוד בר' שעפטיל שהובא לקבורה וכתב דאע"ג שהקבורה היה זמן מרובה אחר ההריגה י"ל דלא מתו מיד רק היו מתמצי' משך כמה ימים שלא יצאה נשמתו כו' ע"ש שעפ"ז סמך להתיר האשה ואף שהיה שם הכחשה ברייסטור עד שהוצרך ליישב עדותן וא"כ ק"ו בנ"ד שיש להתיר עפ"ז ולומר דהוה כספק תוך ג' ימים. שוב פקחתי עיני וראיתי בדברי הגאב"ד דפק"ק בסוף תשובתו שכתב שיש לצדד להתיר מחמת זה דהוי כספק תוך ג' דשמא לא מת מיד ונפלאתי שלא הזכיר מדברי הח"מ שכ"כ בפי' וסמך להתיר מחמת זה וראיתי שהגאב"ד פקפק בדבר דדלמא הא דמקילינן בספק תוך ג' הוא מחמת חזקת חיים דאמרינן השתא הוא דמת כמ"ש הט"ז ביו"ד סימן שצ"ז וא"כ בעיר שכבשוה כרקום כנ"ד דליכא חזקת חי דהא נותנין עליו חומרי חיים כו' ואינו רק ספק חי א"כ י"ל דבספק תוך שלשה אזלינן לחומרא אמנם לפמ"ש יש כאן היתר ממ"נ דאם היה הענין המצור שהיה מוקף מכל צד עד שהוא בכלל כבשוה כרקום וכל הנמצא שם יצא מכלל חזקת חי א"כ בלא"ה שריא הך אתתא אם נודע שגם בעלה היה בשעה שכבשוה דכיון שרובן לאבד וגם נמצא מוטל מת לפנינו בצורת בעל האשה ולדעת הטור והש"ע אף אם לא נודע שהיה בשעה שכבשוה כיון שהקיפוה כרקום ממלכות אחרת וכמש"ל באורך ואם לא היתה מוקפת סביב ויצאה מכלל כבשוה כרקום א"כ שוב יש לתלות שהיה בחזקת חי משך כמה ימים וזה מקרוב שמת ועדיין לא עברו עליו ג' ימים ומהני ביה הכרה. אבל מה שיש לפקפק בזה הוא דנהי מצד כבשוה כרקום שפיר הוה מוקמינן ליה בחזקת חי עד עתה מחמת שיש מקום לנוס משם מ"מ כיון שעכ"פ נודע לנו כי הוכה מכת מות ביום הזעם כאשר כתב הגאב"ד שראה במכתב כתוב לאמור כי הביטו אל אשר דקרו אותו וגם יורוהו המורים וא"כ אע"פ שאין מעידין עליו מחמת זה שמת מ"מ עכ"פ איתרע ליה חזקת חיות וגרע מכבשוה כרקום וא"כ שאין הרגלים לומר דהשתא הוא דמת ואע"ג שלפעמים נמצא איש אשר רוח בו אף לאחר שהוכה מכת אויב אכזרי מ"מ חזקת חיות אין כאן ומאן לימא לן דהמקילין בספק תוך ג' יקילו בזה דלמא דוקא היכא שיש להעמידו בחזקת חי הוא שהקילו ולפ"ז צ"ע גם על הח"מ שהרי גם בעובדא דידיה הגידה האשה שהוכה מכת מות ואפילו הכי כתב שיש להתירה מחמת עדות הרייסטור מהנקברים דשמא לא מת תיכף והיה קבורתו תוך ג' למיתתו ע"ש אך דז"א דדברי הח"מ נכונים דהתם שהעידה האשה על בעלה שהוכה מכת מות שפיר כתב הח"מ להתיר מחמת עדות הקבורה שהרי אם תאמר מחמת שכבר איתרע חזקת חיותו לא תלינן שחי כמה ימים מה לנו בכך ס"ס הרי בעלה של אשה זו מת ואין לנו לתלות שזה הנקבר אחר הי' שנשתנה צורתו שהרי האחר לא יצא מחזקת חיות כלל משא"כ כאן שזה שנמצ' הרוג לפנינו נראה לעין ששלט בו יד האויב בדקירה ואבני בליסטראות ומאז הותרע חזקת חיותו ואף שבשעתו לא נודע לנו מ"מ הרי ניכר למפרע שיצא מחזקתו מאז והורע כחו וא"כ י"ל דלמא אחר הוא אשר הוכה ביום הרג רב ומת ונשתנה צורתו. אלא דלפ"ז לא היה הח"מ צ"ל דלא מתו מיד רק מתמצי' משך ימים כו' וע"כ לומר דהתם נמי כיון שעדות הרייסטור היה על קבורת ההרוגים שנהרגו והי' ידוע שבין קבורה להריגה היה זמן רב ולכך הוצרך לומר שהיה מתמצי' וא"כ גם בדברי הח"מ קשה כיון שזה הנקבר עם הרוגים נמנה א"כ משעת ההרג איתרע חזקת חיותו ומנ"ל לתלות שמת אח"כ תוך ג' ימים לקבורה וע"כ צ"ל דהח"מ ס"ל דאין הטעם משום חזקת חיות כלל רק כמ"ש הרשב"א בטעם המקילין דשמא נתפח חששה דרבנן הוא ולקולא וכ"כ הנ"ב סימן מ"ט דכ"מ מדברי מהר"מ בתשו' מיימוני דהתם הי' ידוע יום שנהרג אלא שהיו מסופקין באיזה יום ראה העד ואפ"ה כתב להקל שתולין שהעד ראה קודם והיינו מטעם דס"ל דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וס"ל דאפילו במקום דאתחזק אסורא להקל בדרבנן ודלא כש"ך סימן ק"ו עכ"ל ולפי"ז י"ל דאף הרשב"א דמחמיר היינו משום דס"ל דבמקום חזקת איסור ל"א סד"ר להקל וכ"כ בנ"ב ב סימן נ"ב שי"ל שזהו טעם הרשב"א ולפ"ז בנ"ד אם היה בשעה שכבשוה דקי"ל נותנין עליו חומרי חיים כו' ואיתרע לה חזקת א"א שוב שפיר אית לן למיזל לקולא בהך ספיק' תוך ג' דהא אפילו אם היה ידוע שהוא לאחר ג' אין כאן רק חשש דרבנן לבד ואמנם אפילו תימא דהמחמירין ס"ל דחשש' דנתפח לאחר ג' יש בו ספק תורה מ"מ הרי דעת האחרונים להקל בספק תוך ג' וע"ז סמך בח"מ בצירוף דעת קצת פוסקים שפסק להתיר בגופו שלם ולא נחבל בפנים וסיים דאותם שנשארו בספק תוך ג' נשותיהם מותרת כ"ז נראה להלכ' ולמעשה אם יסכימו עמי בעלי תריסין כו' והוא ממש כגוונ' דנ"ד שהי' ידוע שהקבורה היה זמן רב אחר ההריג' יעו"ש וכ"ש כאן שיש גם צירוף סימני בגדים וגם י"ל שיצאה מחזקת א"א ע"י שכבשוה כרקום שיש להתיר אשה זו (ונפלאתי על הגאון בעל נ"ב סימן ך"ט שהביא בפשיטות בשם הרב הח"מ להיפך דמחמיר מאוד בספק זה דתוך ג"י וז"א כמ"ש ועיין בתשו' סימן שהארכתי בזה) ואף אם נימא דל"ש כאן חזקת חיים כמש"ל מ"מ אין הטעם המקילין משום חזקת חיים כ"א משום דס"ל דחשש' דנתפח אינו רק דרבנן וספקו לקול' וכבר כתבתי דאפשר גם המחמירין יודו כאן דגם אינהו מודים דאין זה רק מיעוט' בלחוד ומ"מ אסור משום דאיכא חזקת א"א וסמוך מיעוט' כו' ובכאן דיש מקום לומר דאיתרע חזקת א"א ע"י שהי' בכרקום גם אינהו מודו להתיר ולענ"ד מוכח מדברי הר"ן בתשובה שאין טעם המקילין משום חזקת חיות שהרי הר"ן לענין ספק אשתהי שעה א' ביבשה כתב דאזלינן לחומרא אף להתוספות דמקילין בספק תוך ג' דכיון שאין שיעורו אלא שעה א' לא מסתבר לומר שראהו תוך שעה אחת כו' ע"ש והובא בב"י וא"א שטעם המקילין משום חזקת חי הוא אם כן בלא"ה אין זה ענין לספק אשתהי דמיירי שנטבע זה ימים רבים ובודאי יצא מחזקת חי ואנו דנין עכשיו אם אשתהי איזה זמן ביבשה או לא ולמה לא ניזל בספיקו לחומר' אע"כ שטעם המקילין אינו רק מטעם דחשש' דנתפח מדרבנן וכמ"ש ולכך הוצרך לומר דבאשתהי שאינו רק שעה אין תולין להקל ואין לדחות דודאי הטעם הוא משום חזקת חי וגם בספק אשתהי איכא לאוקמי אחזקה שזה מקרוב מת ואע"ג שכבר נטבע זה כמה וכמבואר בעובד' דהר"ן שהעכו"ם המעיד אמר שזה כמו ששה שבועות מזמן הטביעה מ"מ אם נאמר שזה מימון מאלקי שנטבע לפני ששה שבתות א"כ מה לחוש עוד וע"כ שאתה רוצה לומר שמא אחר הוא והרי יש לו חזקת חיים שהיה חי עד עתה אבל לענ"ד ז"א דאדרב' כיון שאתה ר"ל שזהו מימון מאלקי הרי הוא נטבע לפני כמה שבועות ויצא מחזקת חיים מכבר א"כ יש לחוש שמא הוא איש אחר שהיה בספינ' ויצא מכבר מחזקת חיים וזה כמה ימים שפלטוהו הים ונשתנה פניו ואם תרצה להתיר מחמת חזקת חיים ע"כ לומר שאחר שנטבע יצא אז וחי עד עתה שחזר ונטבע זה מקרוב פחות משעה קודם ראיית העד ופשיטא שדבר רחוק הוא לתלות בזה וטפי יש לתלות שאחד מן הנטבעים אז הוא שנפלט עתה וא"כ יש לחוש שמא אחר הוא. (ולקמן אבאר עוד במה שהקשה הנ"ב על הש"ס דקאמר ואסקו' בתר ה' יומי כו' דמנין לנו שהוא אחר ה' ימים ע"ש):
אמנם בנ"ד אפילו נניח שראיית העדים הללו היה אחר ג' ימים משעה שמת מ"מ יש להקל בשריותה דהך אתת' ע"פ הלשון שהעיד העד מו' זעליג וז"ל וביום א' ט"ז לחודש הזה אמרו לי ערילים בא ונראך את ר' יוסלה מבראד שוכב הרוג בגן הסמוך לחצר שאתה דר בו והלכתי לשם ומצאתי הרוג שוכב במקום ההוא והכרתיו בפרצוף שהוא בודאי האיש הזה כו' ור' יוסלה הנ"ל הוא הנקרא בק"ק בראד ר' יוסף קליש ואביו שמו רבי צבי כו':
וע"פ זה נראה ברור להתירה שאע"פ שהאמירת הערלים הנ' היה ה' ימים אחר ההריג' מ"מ יש לתלות שהם ראו אותו בתוך ג' ימים ודבר זה מתורתו של מהר"מ ובתשו' מיימוני סימן ט' למדנו שכתב שם בעכו"ם שאמר למה אינכם מביאים אותו יהודי שנהרג כי הוא שוכב באותו מקום כו' ושכתבתם הועיל ומעיד עליו לאחר ג' ימים משנהרג שמא אין להאמינו להאי נמי ליכא למיחש שהרי העיד בסתם על פ' שנהרג ונהי דהשתא אסהיד בתר ג' ימים מה בכך הא כיון דאמר סתמ' פ' נהרג נימא דברור לו שנהרג דחזיי' תוך ג' ימים או ראה שהרגוהו והיה עם ההורגים דאטו כל הני עובדא דבי חיואי כו' כולהו בתוך ג"י הוי מסהדי אלא אינהו חזו תוך ג"י וקמסהדי לאחר ג' ה"נ איכא למימר הכי עכ"ל וא"כ אילו אמרו לו העכו"ם בסתם שר' יוסלה מבראד שוכב הרוג בגן שסמוך לחצר כו' והוא לא הלך לראות את הדבר יצא מפי מהר"מ להיתר אף דיש שם פקפוקים אחרים וכ"ש בנ"ד דאין לפקפק כלל ופשיטא דבשביל ראייתו לא הורע כחו שהרי מצא כדברי הערלים כן הוא ובודאי שאין מקום לומר דא"א שהוא ר' יוסיל מבראד היה פניו משתנים כיון שהוא אחר ג' ימים כמבואר מדברי כל הפוסקים שלא אמרו אין מעידין אלא דשמא נשתנו פניו אבל אדרב' ברוב פעמים ניכר הטיב אף לאחר ג' ימים כאשר כתבו בתשו' שהחוש מעיד כן ובק"ע סימן ך"ט איתא בשם מהריב"ל דבעד מפי עד כ"ע מודי דתלינן להקל שזה שהגיד לו נתברר לו שהיה תוך ג"י והוה כעין ס"ס דלמא העד הראשון נתברר לו ואף אם לא נתברר שמא באמת היה תוך ג"י ע"ש בסעיף ג' שכ"כ גם גבי אשתהי וכן מבואר שם כ"פ ועיין בב"ש ס"ק פ"ב ואם כן בנ"ד ודאי שאין הכרח לומר שתיכף שמצאוהו הערלים בגן נבהלו ונחפזו להודיע למו' זעליג שזה ר' יוסל שוכב שם שהרי נראה מדברי העד שהיה שיחת הערלים לפי תומם ובמלתא דלא שייכי ביה כלל וקרוב לומר שאפשר שראו אותו מכבר רק מחמת שנזדמן לקראתם מו' זעליג והיה ידוע להם שהו' בעל אכסני' שלו הוטב בעיניהם להודיעו המקום אשר שם נפל שדוד מו' יוסף ואין לפקפק בדברי שהרי דעת התה"ד בשם הר"ש ור' נתן דבעכו"ם לא מהני ט"ע ז"א חדא שהרי כתבו האחרונים שפשטה הוראה בישראל כדעת מהר"מ דאף בעכו"ם מהני הכרת ט"ע וכ"פ מהר"מ מפדווה וכמבואר בב"ש ס"ק ע' ועוד דהא טעם המחמירין כי ט"ע צריך עיון וזה שמסל"ת ואין דעתו להעיד אינו נותן לב וכאן ל"ש זה שהרי העד המעיד הלך לראות ומצא שכדבריו כן הוא שהוא פרצוף פניו של ר' יוסל בעל האשה. ואין לפקפק גם כן דכיון שאין כאן רק ע"א על זה ששמע מפי הערילים ובע"א במלחמה דעת כמה פוסקים שצריך שיאמר קברתיו דז"א דהא באמת הטעם בע"א במלחמה אינו משום דחשדינן ליה במשקר אלא דשמא אומר בדדמי ושמא לא מת ונדמה לו שמת ואם כן ע"ז שאמרו לו העכו"ם שראו את ר' יוסיל מבראד מושכב הרוג אף ע"א נאמן ולענין הכרה שמת באמת ולא בכח הדמיון לבד ע"ז באמת יש ב' עדים לפנינו ובשני עדים א"צ קברתיו דלא אמרי בדדמי ומדברי הג"ע מבואר שב' עדים מעידין על האיש שמצאו שוכב במקום שאמרו הערילים וכמבואר בדברי העד השני שאמר איך בין גיגאנגין עם ר' זעליג זוכן ר' יוסף כו' וגם כי ר' זעליג מעיד שמצאו בתוך הקעשנע של הקאפטין שני שטילין של סכינים של כסף כו' ופשיטא דזה הוי כמזיזו ממקומו דהוי כמו קברתיו כמבואר בפוסקים וגם כיון דאינו מעיד שראה ההריג' אם כן י"ל הכרתיו הוי כמו קברתיו ועוד כמה דרכים להתיר בזה מבואר בפ"ו לא רציתי להאריך בזה:
ולפי זה אף לדעת הרשב"א דס"ל להחמיר בספק תוך ג' ימים מ"מ מבואר בכמה תשוב' דבעד השומע י"ל שגם הרשב"א מודה דתלינן שהראשון היה ברור לו שהוא תוך ג' וכ"נ לכאורה מדברי מהר"מ הנ"ל אמנם בנ"ב סימן מ"ט כתב דמהר"מ ס"ל כר"ת להתיר בספק תוך ג' וכמ"ש ג"כ מהריב"ל בשם מהר"מ והשיג על התה"ד ע"ש אמנם לענ"ד לשון מהר"מ שכתב שהרי העיד בסתמא על פ' שנהרג ונהי דהשתא אסהיד בתר ג"י מה בכך הא כיון דאמר סתמ' פ' נהרג נימא דברור לו דחזיה תוך ג' או ראה כו' דבפשיטות הו"ל דהא מ"מ הו"ל ספיקא דלמא חזיא תוך ג' ושריא אע"כ שבא לומר דהכא עדיף טפי טפי מספק תוך ג' שיש לתלות שהא"י סתם ברור לו שהי' תוך ג' או שהי' עם ההורגים אמנם באמת צ"ע דמה לי ספיקא דתוך ג' מה לי הספק שאנו מסופקים בדברי העד אימתי ראוהו שהרי אין בכח דבריו יותר על תוך ג' מן על לאחר ג' וכמ"ש הק"ע שהביא הב"ש בשם איזה תשובה החולקים על מהריב"ל וא"ל דא"כ לא הי' לומר בסתם פ' נהרג כיון שיש להסתפק שמא הוא לאחר ג' ונשתנו פניו אע"כ שברור לו שהוא תוך ג' הנה זה הי' אפשר לומר אם שמע כן מפי ישראל שכוון להעיד להתיר האשה (וגם בזה צ"ע דלאו כ"ע דיני גמירי דלאחר ג' אפשר להשתנות לצורה אחרת אבל בשומע מפי עכו"ם מסל"ת מה"ת לא נאמר שהעכו"ם אומר כן ע"פ ט"ע של הצורה שמצא מוטל לפניו ובאמת שאחר היה ונשתנו פניו והרי העכו"ם לא ביחן דבריו אימת היה:
ועוד דהגאון נ"ב שדא ביה נרגא דאפילו להמקילין בספק תוך ג' י"ל משום חזקת חי וכאן ל"ש זה כיון דמסופק באיזה יום ראה וכמש"ל בשמו שמזה הוכיח טעם המקילין דס"ל דספיקא דרבנן הוא אמנם ע"ז אומר דאדרבה איכא למימר איפכא שהרי הט"ז בי"ד כתב טעם המחמירין משום דאזלינן בתר שעת מציאתן ואמרינן דכמו דנמצא מת בשעת מציאה כך הי' מקודם דחזקת חי אינה ח' כיון שמעותד למות ע"ש ולפי"ז זה שייך דוקא בספק תוך ג' דאמרינן דמסתמא כבר הוא לאחר ג' שגם קודם ג' הי' מת כאשר הוא עתה אבל אם באנו לדון על שעת ראיית העד אימת הי' אם הי' תוך ג' או אח"כ מה חזקה דשעת מציאה שייך כאן שהרי עכ"פ הי' פעם א' תוך ג' מהריגתו ואיכ' לאסתפוקי שמא ראוהו אז ומכ"ש היכא שידוע לנו יום ההריגה אלא שאנו מסופקים על שעת הראי' דשפיר י"ל שראוהו תוך ג' וא"כ אדרבה איכא ח' דשעת מציאה שלא נשתנה מפרצוף זה כמות שהי' בשעת שמצא העד כן הי' קודם ולא נשתנה כמ"ש הנ"ב ואע"ג דכתב דכ"ז אינו מועיל כיון שיש כאן ח' א"א אומר אני דאע"פ שאין כאן חזקת חיים לומר שהעד ראוהו תוך ג' מ"מ כשאנו באים לדון על ראיית העד שאומר שמצא איש א' יש לנו לאחר יום מיתתו כל מה שנוכל ואנו אומרים שמסתמא מצאו העד מת זה מקרוב וא"ל דזיל בתר שעת מציאה ונאמר דמסתמא הי' מת כמו כן קודם ג' ז"א דזה שייך על שעת מציאה שלפנינו ואנו מסופקים בדבר אבל אם אנו מסופקים בדברי העד שאומר סתם ואינו מברר דבריו אימת ראה הרי י"ל שהעד ראה או ידע בבירור שהוא תוך ג' ואיך שייך ע"ז חזקה כיון שעכ"פ הי' פ"א תוך ג' ושמא אז ראהו העד ובשלמא אם הי' מקום ספקי גם לעד א"כ י"ל מה חזית דאזלת בתר ח' חיים ניזל בתר שעת מציאה משא"כ היכא שיכול להיות שהי' מבורר לעד בשעת מציאה וא"כ לק"מ על מהר"מ דהנ"ב הקשה כן לפמ"ש בשם מהר"מ דמיירי שהי' ידוע יום ההריגה אימת הי':
ולפי"ז שפיר כתב דל"ש ח' חיים אבל באמת לא נמצא כן בדברי מהר"מ רק דמיירי שהי' יותר מג"י משעה שנאבד עד שעה שהעיד וכמבואר שם שהקרובים הוציאו קול בעיירות שמסביב ואפשר שגם מתוך דבריו של העכו"ם הי' ניכר שיש יותר מג"י משנהרג עד עתה ולכך חששו כיון שמעיד אחר ג' ל"מ ולזה בא מהר"מ לומר דמה לנו לשעה שמעיד אנו דנין על שעת ראייתו שאומר שמצא מת ונמצא שכל מה שאנו יכולין לאחר מיתתו עד שעת ראייתו יש לאחר משום חזקת חיים וא"ל דניזל בתר שעת מציאה ז"א דעל הספק שלנו שאנו מסופקים אימת ראהו ל"ש שעת מציאה כלל ועל שעת ראיית העד גופא ל"ש חזקה דשעת מציאה שהרי י"ל דמה שאמר סתמא היינו שנתברר לו שהוא תוך ג' כו' כיון שעכ"פ היה פ"א תוך ג' משנהרג שמא באותו פעם ראהו ואם כן שפיר יש להתיר ולתלות שהוא תוך ג':
ומעתה בנ"ד אע"ג דלכאורה הו"ל כידוע יום ההריגה ואזדא ליה חזקת חיים מ"מ גם חזקה דשעת מציאה ליכא כמ"ש לעיל ואדרב' יש ח' דשעת מציאה להתיר דלא נשתנה מפרצוף זה וחזקת א"א איתרע לה כיון שהיה בעיר שכבשוה כרכום כמש"ל ומכ"ש אם נאמר דבאמת חששא דנתפח ספיקא דרבנן היא ואיתרע לה ח' א"א דאורייתא רק דמחמרינן בספק תוך ג' משום חזקה דשעת מציאתן שהוא חזקה גמורה כמ"ש הט"ז והח"צ וא"כ בזה דאין כאן ח' דשעת מציאה כמ"ש יש להתיר אתתא דא לאנסובי אף להמחמירין בספק תוך ג' שהרי מהר"מ כתב להתיר בזה ששמע מפי עכו"ם מסל"ת שפה שוכב הרוג ותולין שראה תוך ג' ימים ואיך שיהי' בטעמו דמהר"מ כדאי הוא לסמוך עליו להתיר בנ"ד שהוא ממש כגוונ' דמהר"מ ופשיטא שאין להתעקש ולומר דדוקא התם שבאמת לא הובא לפנינו ולא ראינוהו כלל עדיף טפי דאמרינן מסתמ' העכו"ם שהכירו בפרצוף פנים ראה אותו תוך ג' ימים משא"כ כאן שעינינו הרואות עתה שהוא ודאי אחר ג' ימים ואפ"ה הוא בפרצוף זה אם כן י"ל שגם הם לא ראו עד אחר ג' ימים ומצאוהו בפרצוף זה שהוא לפנינו אבל באמת דבר פשוט הוא שז"א גם בעובדא דמהר"מ מה בכך שלא ראינהו והעכו"ם הכירו בפרצוף פנים אדרב' נימא דלמא אחר הוא שמצאו העכו"ם אחר ג' ימים ונשתנה פרצופו לפרצוף של בעל האשה ואף אם היה בא לפנינו היה נשאר בפרצוף זה ובאמת אחר הוא א"ו דליכא למיחש להא כלל ומכ"ש שכבר כתבתי שאע"ג שההריגה היה קודם ג' ימים מ"מ י"ל דהמיתה לא היה רק תוך ג' וגם בשעת ראיית הישראלים עדיין תוך ג' ואדרבא עדיף טפי מה שהובא לפנינו דהא התם איכא למיחש שמא לא נתן העכו"ם לב לדקדק היטב בט"ע כיון שהוא מסל"ת כמ"ש התה"ד בשם הר"ש ור' נתן סמך מהר"מ להתיר וס"ל דכל מה דמהני בישראל המעיד מהני בעכו"ם מסל"ת ומכ"ש כאן שעינינו הרואות שהעכו"ם דקדקו היטב בט"ע שהוא פרצוף של ר"י מבראד והם המדברים על עסק ר' יוסף זה בעל האשה יש להתיר:
עוד יש מקום להתיר בזה ע"פ משמעות לשון העדים שאמרו שהכירו יפה בט"ע שהוא בודאי האיש הזה ואפשר הוי כאילו מעידין שבודאי לא נשתנה ובכה"ג מעידין עליו בספק תוך שלשה כמ"ש בתשובה מהרי"ט סימן דאם מעידין עליו שלא נשתנה בגוף אלא כמת שעבר עליו יום אחד או יומים דמתוך האי חזקה י"ל דודאי תוך ג' ראו דאי לאחר ג' היה ראוי להשתנות ובזה אף הרמב"ן והרשב"א מודים כו' וא"כ בנ"ד שי"ל שעדיין הוא תוך ג' ממיתתו כמש"ל שפיר יש להתיר אף להרמב"ן והרשב"א:
וראיתי בתשובה של הגאון אב"ד פה ק' בסופה שכתב וז"ל ועוד יש לצדד להקל ע"פ תשובת מהרי"ט הובא בק"ע וז"ל הא אין מעידין וא"כ בנ"ד שהעיד כו' מותרת אפילו ודאי אחר ג' ימים עכ"ל והסכים על ידו הגאון אבד"ק טארניפאל וכתב שלזה הוסכם בנ"ב סימן ל"ב ואני תמה על הני תרי גברא רברבי שתפשו קיצור לשון הב"ש כפשטיה דמשמע דאף לאחר ג' ימים מעידין בכה"ג וליתא שאין הדברים אמורים רק לענין ספק תוך ג' וכדמייתי הב"ש גופיה שם לענין ספק אשתהי ודברי הנ"ב בסימן ל"ב אמורים שם בנ"ד שהיה ספק תוך ג' כמבואר שם ומצאתי בנ"ב סימן מ' שחכם אחד ביקש ג"כ להביא ראיה מדברי הב"ש בק"ע הנ"ל והוא השיג עליו דליתא דלא נאמר זה אלא לענין ספק תוך ג' כמבואר במהרי"ט להדיא והוא ברור ועכ"פ בספק תוך ג' יש מקום לסברא זו דאם לא נתפח בבירו' שפיר מעידין עליו:
ומצאתי סעד ממ"ש בשו"ת רבינו אלפסי סימן קי"ט וז"ל שאלה ראובן שמעון ולוי כו' וכשחקרנו עליהם יצא לפנינו שטר בעדות על אחד מהן ששמעו עליו שנהרג ועמדו עליו וראו אותו מת וע"א אומר ששמע מעכו"ם אומרים כי ראובן נהרג בדרך כו' תשובה כל העדות אלו מתירין נשותיהן כיון ששמעו מעכו"ם שהרגוהו או שאמרו שראו דיין ואין אנו צריכין שיראו אותו בתוך ג' ימים שלא הצריכו רז"ל כך אלא במיתת המים שמשתנה צורתו במים וכן אין אנו צריכין שיאמר העכו"ם מת וקברתיו שאין אנו צריכין לכך אלא במת במלחמה דאמרי בדדמי כו' ולכאורה הוא תמוה דהא להדיא מבואר בש"ס להיפך דהא דאין מעידין אלא תוך ג' היינו ביבשה אבל מיא מצמית צמתי ולאחר שהועלה מן המים חזיוה בשעתיה בעינן דאל"כ מתפח תפח וכ"כ האלפסי גופיה בהלכותיו ומצאתי בפסקי הר"מ רקאנטי סימן רמ"ב שכתב וז"ל השיב רב אלפס דלא הצריכו חז"ל להעיד תוך ג' למיתתו הבעל אלא במיתת המים שמשתנה צורתו במים ובפסקיו כתב דברים שנראים היפך זה דכתב וז"ל וה"מ דבעינן ג' ימים ביבשה כו' ושמא תשובתו היה תוך ג' לאחר שעלה מן הים וע"ז צ"ע בגמרא עכ"ל והתנצלות זה עבור הרי"ף איני מבין כלל ומחמת חומר הנושא אומר אני שאפשר לפרש דבריו דהתם בעובדא דידיה אמרו העדים סתם שעמדו עליו וראו אותו מת אלא שלא נתברר מדבריהם אם היה תוך ג' או לאחר ג' ימים ולכאורה מדמייתי בש"ס ראיה מההיא גברא דטבע בדגלת כו' לכאורה מוכח דספק תוך ג' אסור דאל"כ מאי קושיא הא התם הוי כספק תוך ג' שהרי א"ת שזהו שנטבע לפני ה' ימים א"כ הרי מת לפנינו מה תאמר שמא אחר הוא א"כ עדיין אין כאן ה' ימים בבירור והו"ל כספק תוך ג' דשרי אע"כ דאף בספק תוך ג' אסור וכמ"ש קצת תשובת אחרונים ולזה אמר הרי"ף שא"צ שיראו תוך ג' ימים ר"ל שיתברר שהיא תוך ג' להריגתו שלא הצריכו חז"ל כך אלא במיתת המים שמשתנה צורתו במים ר"ל דלמאי דס"ד דמקשה דאכתי לא ידע דמיא מצמת צמתי אדרבא היה סברא להיפך דהמים משנים צורת הפנים וכמ"ש רש"י בההיא דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר שהמים משנים צורת הפנים ואינו ניכר ע"ש ולכך פריך שפיר דאי לחומרא פליג רבא דעביד כמאן דאע"ג שהוא ספק תוך ג' מ"מ ה"ד ביבשה שיש בו הכרה טובה אמרינן אם איתא שהוא אחר ג' ימים היה נתפח ולא היתה צורתו ניכרת משא"כ במים שדרכו להשתנות במים א"כ אף בספק תוך ג' אין להתיר ומשני דבאמת מיא צמתי ולכך אף ששהה ד' וה' ימים אינו נתפח וניכר היטב ומ"מ לשונו צ"ע:
ובזה יש ליישב מ"ש מהרי"ט בתשו' מלשון המשנה שבנוסחת ירושלמי וכ"ה במדרש רבה אין מעידין לאחר ג"י דמשמע דדוקא בברי לאחר ג' הא סתמא מעידין וא"כ קשה על הפוסקים המחמירים בספק ולפמ"ש י"ל דלכך נקט במתני' דרוצה להשמיענו דבכל גוונא אין מעידין אף בידוע בבירור שלא נתפח משא"כ בסתמא אז היכא דידוע בבירור שלא נתפח שפיר מעידין:
אלא שמ"מ צ"ע בנ"ד שהעיד העיד שהחוטם בראשו היה חתוך קצת מה שאכלו השרצים כו' והרי שנינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם וגם לסמוך על דעת ר"ת דס"ל דאם הגוף שלם מעידין ע"ז כתב הח"מ דהיא ספק א"א והבא עליה בא"ת קאי כיון שרבו החולקים וגם לצרף סברת ר"ת לספק נלענ"ד שאין לו מקום בכאן שדברי ר"ת אמורים היכא שמעיד שהכירו בט"ע של גופו וצורתו וכמבואר בלשון הרא"ש שכתב וז"ל והיכא שאינו נחבל בפנים נראה דבר פשוט שיוכל להכיר ע"י ט"ע של גופו וצורתו כו' וא"כ מכ"ש בנחבל בפנים אף לפמ"ש התוס' דאם כל הגוף שלם מהני היינו כשמעיד כן להדיא שהכירו מט"ע של גופו משא"כ בנ"ד שלא הזכיר כלל שהכירו ע"י גופו רק אמר שהכירו בפרצוף והרי הכרת הפרצוף בפדחת לחוד ל"מ שכיון שנפצע ראש חוטמו הו"ל כאין שם חוטם כלל:
וראיתי בדברי הגאב"ד שכתב וז"ל שוב מצאתי בק"ע סעיף קע"ב בשם תשובת הב"י הא דכתבו הב"י לאחר ג' מעידין כשגופו כו' אבל אם נפצע בא' מאבריו אפי' חסר קצת בשר נראה דמעידין עליו עכ"ל וא"כ בנ"ד שנפגע ראש החוטם במקצת מעידין עליו כיון שכל הגוף שלם לדעת ר"ת עכ"ל ולענ"ד צ"ע דהכא כיון שאמר החוטם בראשו היה חתוך קצת הו"ל כנחסר קצת מן האבר שאין מעידין עליו ועוד נלענ"ד אין דברים אלו אמורים אלא לענין הגוף דחסר מקצת אבר אין מעידין אבל נפצע שפיר מעידין דאין זה מגרע הט"ע כיון שכל האברים שלמים אבל ט"ע בפדחת וחוטם נראה דבעינן שלא יהיה בהם שום חבלה כלל כיון שעיקר ההכרה הוא על ידם ובשינוי מעט שוב א"א להכיר היטב ומכ"ש בזה שבראש החוטם היה חתוך קצת שאם פירושו שהיה נחתך קצת מראש החוטם א"כ א"א לידע כמה נחתך והרי עיקר הט"ע בפרצוף הוא ע"י תבנית החוטם ואורכו ואע"פ שלפ"ז היה לו לומר שנחתך קצת מראש החוטם מ"מ קרוב הדבר שהב"ד העתיקו לשון העד מלשון אשכנז ולא דקדקו וכתבו כן כיון שגם לשון זה יש לפרש כן ועיין בנ"ב סימן מ' שכתב וז"ל וא"כ כאן כו' ובהפנים היו שני פצעים אחד ע"פ פדחתו והשני על חוטמו ושני מקומות הללו הם עיקר הכרת הפנים ובהם היתה חבלה פשיטא דל"מ עכ"ל משמע דגם פצע בלא חסרון ל"מ וכבר כתבתי שאין מקום להתיר מצד הגוף אף לדעת התו' בשם ר"ת כיון שלא הועד שהכירו בט"ע שבגוף שזה מוהר"ר יוסף מבראד רק ע"פ ט"ע הפרצוף שוב ראיתי בדברו העד השני שאמר אונ איך האב אים דער קענט וראש החוטם היה חתוך משרצים כו' ולשון זה משמע שההכרה היתה בפנים ואמר שראש החוטם היה חתוך ואעפ"כ הכירו ומלשון זה משמע שהיה חתוך קצת מראש החוטם וא"כ אין כאן מקום להקל מחמת ההכרה כלל:
אך מה שנלענ"ד לצדד להיתר ע"פ מה דאמרי' בבכורות דף "ו דה"ט דבעינן פדחת עם פרצוף פנים דוקא משום דבעדות אשה אחמירו רבנן ופריך ומי אחמירו רבנן והתנן הוחזקו להיות משיאין כו' כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן ואיב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דכיון דבעינן הכרת פנים ל"מ פדחת לבד והשתא ללישנא קמא דהטעם משום דבעדות אשה החמירו רבנן מבואר דמדאורייתא בהכרת פדחת לחוד סגי ולאידך לישנא בעינן פרצוף פנים עם החוטם מדאורייתא והנה הפ"י בגיטין דף כ"ז כתב דמזה מוכח דאפילו בחששה דרבנן ל"מ סימנים דרבנן דהא קי"ל דאין מעידין על פ"פ אלא עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו כו' ושקיל וטרי לומר דהטעם משום סימנים דרבנן ומשמע דפ"פ ל"מ אע"ג דאיכא סימנין כו' ולענ"ד י"ל דבהנך תרי לישנא דבכורות תליא בלישנא ד סימן דאורייתא או דרבנן דבאמת אם סימנים דאוריי' ואף סימנים שאינם מובהקים מהני א"כ י"ל דגם ט"ע בפ"פ לחוד מהני דלא גרע מ סימן שאינו מובהק דרחיק שיזדמן שפ"פ של זה יהיה לו ג"כ ט"ע כזה משא"כ אי אמרינן סימנים דרבנן ומדאור' סימנים מובהקים בעינן א"כ גם בט"ע ל"מ כ"א בפ"פ עם החוטם דהו"ל ט"ע גמור אבל ט"ע דפ"פ לחוד ל"מ וא"כ במשנה דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים כו' ממ"נ להך לישנא דסימנים דאורייתא ובעינן הכרת חוטם מדרבנן הך אע"פ שיש סימנים כו' מיירי בארוך וגוץ כו' דאל"כ בלא"ה סגי מחמת הסימנים לחוד ואי סימנים דרבנן א"כ שוב בעינן הכרת חוטם מדאוריי' ולכך ל"מ אע"פ שיש שם סימנים שאינם מובהקים ולפ"ז אם נימא דבעינן פ"פ עם החוטם מדאורייתא א"כ סימנים דרבנן ואי סימנים דרבנן י"ל דל"ח לשאלה ויש לסמוך על ט"ע דבגדים ואם פ"פ לחוד סגי מדאורייתא א"כ אין כאן רק משום דבאיסור א"א אחמירו רבנן א"כ י"ל דבכה"ג כ"ע מודו דל"ח לשאלה דכיון דליכא חזקה א"א אמרינן חזקה מה שיש ביד אדם בחזקת שהוא שלו וכמ"ש בנ"ב סימן נ"א ועוד בכמה תשו' ואף היכא שנשארה בספק איסור ומכ"ש כאן דלהך לישנא יצאתה מאיסור תורה ע"י ט"ע בפ"פ לחוד:
אך עדיין צ"ע דבאמת משמע בש"ס דהך לישנא אי בעינן עם החוטם בפי' לשון הכרת פנים תליא מלתא והכרת פנים חדא נינהו אף אי סימנים דרבנן מ"מ זה מיקרי הכרה ואי אמרינן יכיר לחוד והכרת פנים דבעינן דוקא שיכיר הפנים ג"כ א"כ אף אי סימנים דאורייתא מ"מ זה גרוע מסימנים דאין זה הכרת פנים וגם דהא רוב האחרונים ס"ל דאי סימנים דרבנן פשיטא דחיישינן לשאלה וא"כ אין כאן מקום היתר לפ"ז ובפרט בזה שהוא אחר ג"י וא"כ אפילו תימא דספיקא הוה עכ"פ אין לסמוך על ההכרה בכה"ג שאין החוטם קיים:
אמנם נלענ"ד לצדד ע"פ מ"ש שיש מקום לסמוך על דברי העכו"ם שאמרו במסל"ת שראו את ר' יוסל מבראד שוכב הרוג וא"כ י"ל דבשעת ראיית העכו"ם הי' חוטמו שלם וכמבואר לעיל דלענין עד מפי עד תלינן להקל ואמרינן שלא הי' נחבל שאין זה מדברים שדרך העד לספר וכמבואר בק"ע סעיף מ' בשו"ת מהריב"ל ואף לדעת מהראנ"ח שנראה מדבריו שאין לחלק בכך כל שיש לספק בכוונת דבריו ספיקא הוי מ"מ נ"ל דבזה כיון שראוהו שני עדים כשרים והכירו בפ"פ וא"כ יצתה מאיסור תורה דהא אינו רק ספק תוך ג' כמש"ל ובספק תוך ג' יש להקל לדעת רוב הפוסקים א"כ בכה"ג שפיר יש לסמוך על הפוסקים דבעד מפי עד תולין להקל ועוד נלענ"ד דהא הטעם דמחמרינן בכל ספק עדות בעגונה אע"ג דבעלמא אמרינן דבעגונה הקילו היינו משום דאמרינן בבכורות דלא הקילו רק בסוף עדות אבל בתחלה עדות לא הקילו:
והנה לכאורה זה תלוי ג"כ בשני התירוצים דאי אמרינן דפ"פ עם החוטם מדאורייתא בעינן משום דהכרת פנים לחוד שוב א"צ לחלק בין תחלת עדות לסוף עדות דהא הך דאין מעידין כו' אתי כפשטא וא"כ מנ"ל לחלק בזה כלל א"כ בספק בלשון העדות יש להקל ובאמת דעת המ"ב להקל בפלוגת' ועיין בב"ש ס"ק מ"ז שכן דעת הט"ז ואם נאמר להחמיר בתחלת עדות א"כ להך תירוצה הא דבעינן עם החוטם אינו רק מחמת שהחמירו רבנן שוב י"ל שיש לסמוך על מה שהגידו העכו"ם שהכירוהו ושמא אז הי' גם החוטם קיים ואף שי"ל דדוקא היכא שלא ראהו אח"כ כלל אמרינן שהעד הראשון ראהו שלם והרי הוא בחזקתו שהי' שלם מתחלה משא"כ כאן שראינוהו שחסר ראש החוטם א"כ אדרב' אית לן למיזל בתר שעת מציאתו דגם בשעת ראיית העכו"ם הי' חסר מ"מ אפשר דיש לסמוך זה על ט"ע דבגדים:
וגם אפשר שהכוונה מה שאמרו העדים שראו החוטם הי' חתוך קצת אין פירושו שנחתך ממנו אלא שנחתך קצת ברחבו שאל"כ הול"ל שנחסר בראש החוטם קצת ונראה שהעד אמר בל"א איז ניווען צו שניטן שמשמעותו שהי' חתוך באמצע באופן שאין חסרון באורך רק ברחבו ניקרו קצת השרצים בפיהם ואף שתלוי בו עיקר ההכרה מ"מ אפשר דבכה"ג שפיר ניכר הוא בט"ע וע' בתשובת צ"צ סימן מ"ה שאע"פ שנקלף העור מן הפדחת והחוטם לא מיקרי חסרון ומשמע שם שאם הי' חסרון קצת ג"כ אין מעידין עליו:
ולכאורה הי' אפשר לומר דאפי' לאידך לישנ' דבכורות דוקא פדחת בלא פ"פ ל"מ אבל עם פ"פ אף בלא החוטם מהני מדאורייתא והא דקתני בבריית' עד שיהיו שניהם עם החוטם מדרבנן הוא דאחמירו בזה וזה מוכרח לכאורה דהא בגמ' נסיב לה קרא דהכרת פניהם ענתה בם והתוס' הקשו על רש"י שפי' בבכורות דמהך קרא מוכח דפ"פ נמי בעי והקשו ע"ז דהא ביבמות משמע דקרא קאי על פדחת דחוטם בכלל פ"פ הוא ולכך פירוש ביבמות הכרת פניהם היינו הפדחת של הפנים כו' והנה מ"ש דחוטם בכלל פ"פ הוא תמוה דהא מדקאמר אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אלמא דגם בלא החוטם מיקרי פ"פ וכן בבריית' איתא עד שיהיו שניהם עם החוטם אלמא דחוטם לאו בכלל פ"פ הוא וגם מלשון דקאמר פדחת ולא פ"פ כו' ולא קאמר פדחת ופ"פ ולא חוטם אין מעידין עד שיהיו שלשתן משמע דפדחת ופ"פ מדאורייתא בעינן ולכך נקט להו ברישא דאין מעידין עליהם מדאורייתא וסיים בה עד שיהיו שניהם עם החוטם ולא כללינהו עם פדחת ופ"פ דבאמת חוטם לא בעינן מדאורייתא רק מדרבנן לחוד:
אמנם הירושלמי קאמר דהכרת פניהם ענתה בם זה החוטם והביאוהו התוס' א"כ משמע דגם הכרת החוטם הוא מדאורייתא ואף בנחסר מקצתו אין להעיד עליו דל"ש בזה רובו ככולו ודוקא גבי בכור י"ל כן דכיון שנולד כבר אותו הדבר שראוי להיות ניכר על ידו קרינן בי' יכיר והו"ל כילוד משא"כ כאן דבעינן שיכיר ממש ופשיטא דהכרת רובו ל"מ אלא שעכ"פ יש כאן מקום קולא עפי"ז להקל בנחסר בראש החוטם באמצע הרוחב ומכ"ש כשאין ניכר שם רק כמו חתוך לבד בלא חסרון כיון שכל תמונתו הוא שלימה לפניו באורכה וברחבה שפיר הוא יכול לשער תמונת הפרצוף אף שיש שם חסרון קצת:
והנה בתשובת מיימוני סימן ט' כתב מהר"מ וז"ל ועוד שהרי כתב ר"ת בתשו' א' וז"ל וזכורני שכך דנתי לפני ר' שמואל והתרנו אשת אחיו של ר' שלמה כו' וע"כ האי אין מעידין אלא עד ג' ימים לאו אאדם ידוע וניכר למעידים דאפילו עד ק' ימים מהני כיון שיודעים שזהו אע"פ שאין ידוע אלא ע"י סימנים פרצוף ופדחתו וחוטמו כו' עד וכ"כ בה"ג כו' עכ"ל רז הוא האריך ואני קצרתי אלמא אם המעיד עליו היה מכירה מקיים ומעיד עליו לאחר מותו שהכירו בט"ע מעיד עליו אפי' לאחר מותו כמה ימים וה"ה בעדות עכו"ם המסל"ת המכירו ומעיד עליו אפילו לאחר כמה ימים מהימן ובשו"ת מהרי"ט סימן קל"ט כתב בשם הגאון מוהר"ר אליהו מזרחי סימן ל"ט שהביא דברי הא"ז בשם תשו' ר"ת דהא דקתני אין מעידין אלא עד ג"י לא קאי אאם ידוע וניכר בחייו למכיריו דההיא אפי' אחר ק' ימים מעידין עליו והביא ראיה מרב יהודאי גאון שכתב דבט"ע גמור שישנו ראשו ורובו שלם אפי' לזמן מרובה כו' ועיין במהרי"ט ח"ב סימן ל"א ול"ב:
והנה מכל זה מבואר דר"ת מפרש דמתני' מיירי כגון שזה המעיד לא היה מכירו מחיים כלל רק עתה ראה אותו ומעיד לפני ב"ד שמצא א' מוטל מת ומצייר תבנית פרצופו פדחתו וחוטמו ואנחנו יודעים שכך היה צורת בעל האשה הזאת בזה אין מעידין אלא עד ג' ימים משא"כ אם היה העד מכירו בחייו ומכיר אותו גם עכשיו בט"ע גמור אף לאחר כמה ימים מעידין:
וראיתי תשו' א' שכתב הגאון בעל קצות החושן נ"י על דברי דברי התוס' ביבמות מ"ש ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי אבל בט"ע ניכר הוא כו' הביא דברי מהרח"ש שרצה לפרש כן דברי התוס' בסימנים היינו שהעד אינו מכירו אלא שאומר סימני פרצופו אבל בט"ע ניכר הוא היטב (ומ"ש ע"י סימני הגוף כבר כתב הב"י בתשובה שהוא ט"ס ובנ"י ליתא) אלא שמהרח"ש דחה זה דהיינו ארוך וגוץ דלא מהני והוא נ"י חיזק פירוש זה ע"פ דברי תשובת מיימוני הנ"ל וכתב דממ"ש וכ"כ בה"ג מבואר דס"ל דבסימני פרצופו וחוטמו שפיר מהני סימנים כי הני ודוקא בסימני גופו ל"מ ארוך וגוץ וכ"ה בבה"ג לגבי א"א אחמירו רבנן עד דאמרי סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו כו' והאריך בזה ולענ"ד לא כיון ר"ת לדברי בה"ג אלו כמבואר בא"ז בשם תשובות ר"ת הנ"ל שכתב בשם רב יהודאי גאון שכל שישנו ראשו ורובו שלם מעידין עליו ומי יודע באיזה מקום כ"כ בה"ג ואפשר שכ"כ בתשובה וגם כי התוס' מביאים כ"פ מה שחסר בבה"ג שלפנינו:
וראיתי לדודי מ"ו הגאון מוהר"ר סענדר נ"י השיב לו ודחה פירוש זה ופירוש פירוש אחר ולא ראיתי רק דרך העברה בעלמא רק זכורני שהקשה דלפי זה מאי מייתי מהך דדגלת דהא אמרינן דאנסבא רבא אפומא דשושבינא דהא ליכא לשנוי כמו שתירצו הפוסקים שהיה ידוע דעובדא הוו שלא היה גופו שלם וה"נ ידוע שלא היה מכירו דז"א דהא שושביניה פירושו שהיה שושבין שלו ומכירו היטב:
ולענ"ד נראה דר"ת מפרש הך עובדא מיירי דאסקוה אגישרא וראו שם תמונת פרצופו וגופו ואז לא היה מי שמכיר אותו ואנסבא רבא לדביתהו אפומה דשושביני' שהוא העיד לפנינו שבעל אשה זו היה לו אותה התמונה עצמה ואם כן הוא בגוונה דמיירי ביה מתני' לפי' ר"ת (אמנם לפי מ"ש אף לר"ת ובה"ג ראשו ורובו שלם בעינן וכבר תירצו הפוסקים דידוע היה דעובדא הוה באין גופו שלם אם כן בלא"ה אתי שפיר):
ומצאתי בס' פענח רזא סוף פרשה שופטים בענין עגלה ערופה וז"ל אמר רבינו בכור שור שכל היגיעה הזאת שיהא פרסום גדול ויבואו מכירים רחוקים ויעידו ויגידו ולא תהא אשתו עגונה שכל עדים שיאמרו מכירים אנו שהוא זה ודאי מועיל אף אחר זמן רב ומה שאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם היינו כשאומרים מעידים אנו על פרצופו שהוא כך וכך והם אינם רואים ההרוג והרואים ידמו מכח עדותם שהו' זה כההי' גברא דטבע בדגלת כו' עכ"ל ונראה שמפרש עובדא דדגלת כמ"ש וזכורני שראיתי לשון זה בס' דעת זקנים שנדפס זה מקרוב והוא חיבור מרבותינו בעלי התוס' על רש"י על התורה ושם ראיתי הלשון הזה בשם רבינו יוסף בכור שור קצת באריכות יותר (ורבינו יוסף בכור שור הוא היה ראש משפחת א"א זקני הגאון בעל תבואות שור כמבואר בכ"י אא"ז הנ"ל בסדר שלשלת היחוס שלו שכך קבלה בידו שהוא מיוצאי יריכו של ר"י בכור שור בעל התוס') והוא היה תלמיד ר"ת כמבואר בתוס' ושו"ת רש"ל סימן וא"כ נראה שהם דברי רבינו תם רבו:
שוב בא לידי ס' דעת זקנים הודפס בליוורנו מרבותינו בעלי התוס' ושם איתא וז"ל ומדדו את הערים אמר הרב בכור שור דכל זה צוה הקב"ה לעשות כדי שיצא הקול לנרצח ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת ולא תשב אשתו עגונה ומאי דאמרו רבותינו אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם כגון שבא ואמר מעיד אני על חוטמו ופרצופו שהוא כך וכך ואין העדים מכירין אותו אלא מתוך דבריהם יבינו המכירים אותו שהוא זה אבל אם באים עדים ואומרים מכירים אנו בודאי שזהו ט"ע גמור כאילו ראיתיו חי ודאי תנשא אשתו בעדות זו אפילו לאחר כמה שבועות ולפירושו אפילו ממקום רחוק יכול לבוא ולהתבונן בו וההוא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא כו' ואנסבא רבא לדביתהו אפילו לאחר חמשה יומי עדות סתם היה ודמיון ולא אמר מוחזקני בו עכ"ל הרי דמפרש הך עובדא דדגלת כפשוטו אלא שלא אמר מוחזקני בו ואף ע"פ שהיה שושביניה ומסתמא היה מכירו בחייו יפה מ"מ כל שאינו אומר עתה שהוא בודאי זה בט"ע גמור ל"מ בתר ג' ימים ולכך הוצרך לשנוייא שאני מיא דמצמת צמתי ומ"ש בפענח רזא כההיא גברא דטבע כו' הוא ט"ס וצ"ל כמ"ש כאן:
ולפי זה נראה בנ"ד לא מיבעיא אם היה החוטם שלם רק שנחסר קצת ברוחב החוטם בראשו דודאי מהני לדעת ר"ת כיון שהעדים אילו היו מכירין אותו בחייו והכירו אותו בט"ע גמור אלא אפי' אם נחסר קצת מאורך החוטם אם כן נראה דל"מ עדות העד הראשון שאמר והכרתיו בפרצוף ובאמת בפרצוף אין שם הכרה גמורה שהרי נחסר מהחוטם מ"מ שפיר מועיל עדות העד השני שאמר סתם שהכירו כמו שהוא מכיר כל מיודעיו ולא הזכיר כלל הכרה בפרצוף ומשמעות לשון העדים שהיא הגוף שלם שאמר ומצאתיו הרוג שוכב כו' ובגדיו היו עליו כמו שידעתי שהיה מלובש באותן הבגדים בחייו כו' ומה שאמר ופ"פ היה שלם היינו לפי שרצה לומר שהחוטם בראשו היה חתוך קצת אבל באמת הגוף היה שלם ואם כן מהני ט"ע לדעת ר"ת ואף לאחר זמן מרובה ואע"פ שמהרי"ט תמה על הרא"מ שהביא דברי ר"ת לסמוך להתיר שהרי גדולי הפוסקים חולקים לענ"ד שהביאו משום שנסתייע מדברי בה"ג שדבריו דברי קבלה וכיון דבה"ג ור"ת ורבינו יוסף בכור שור ס"ל להתיר בזה ומהרי"ק כתב דגם הר"ר עזריאל דבתראה הוא פסק כדברי ר"ת וגם מהר"מ הביא דבריו להתיר וכתב שכדאי הם לסמוך עליהם וא"כ בנ"ד אפילו תימא שהוא לאחר ג' ימים שפיר יכולין להעיד עליהם כיון שהיו העדים מכירים האיש הזה בחייו וידעו אותו היטב ופשיטא דיש לצרף דעת ר"ת ובה"ג ור"י בכור שור ודעימייהו להקל:
והנה ראיתי בדברי הגאון אב"ד שלכאורה יש כאן מקום קולא לפי שהוא בחדש חשוון ולפי לשון הראב"ד שהובא בתשוב' מ"ב איתא דבימות הגשמים ומוטל במקום צינה מעידין עליו ומצינו לענין שוכר דמהחג הפסח מיקרי ימות הגשמים ואח"כ דחה זה דודאי יש לחלק בין דין שוכר דהוי ימות הגשמים מהחג ואילך כו' אך להיות סניף לשאר היתרים אפשר לצרף סברא זו כו' ולענ"ד בלא"ה צ"ע בזה אפילו אם היה ימות הקור ממש שי"ל דהיינו דוקא אם היה שוכב ערום בלא לבוש משא"כ בזה שהוא מלובש בבגדים אף אם היה פניו מגולים מ"מ הבגדים מחממין גופו והוא נתפח ואינו ניכר ומכ"ש בזה שאינה ימות הקור כ"כ וכ"כ בשו"ת פנמ"א ח"ב סימן צ"ה דהתם היה זמן הריגה סוף חדש חשוון ובעתים הללו ימי הגשמים ואין הקרירה כ"כ שיקרש ויגלד כו' ואם כן כל שכן כאן שהוא קודם חצי חשון ועדיין לא הגיע זמן רביעה שניה שאין להקל כלל מחמת זה ואף הגאון אב"ד לא אמרה אלא לסניף בעלמא כי בלא"ה בעיקרא דדינא שכתב ראב"ן נלענ"ד דלא משמע כן מדברי שאר פוסקים וקצרתי בכל זה:
עתה נבוא לדבר מצד ההיתר על ידי הגדת העד הראשון שהכיר הבגדים שעליו כמו שהיה לבוש בהם בחייו. והנה כבר העיר בזה מקום הגאון אב"ד פה ק"ק ע"פ מה שמבואר בכמה תשובות מהאחרונים דלשאלת כל הבגדים ל"ח כמו באוכף ושאר דברים דאמרינן דלא מושלי אינשי אלא שעדיין יש לפקפק על פי מ"ש הב"י בתשובה הביאו בב"ש דאי אמרינן סימנים דרבנן אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה אלא שהגאון אב"ד נ"י כתב שי"ל שאין הדברים אמורים אלא בסימנים אבל בט"ע בכלים כאילו ל"ח לשאלה והאריך בזה ולענ"ד א"א לומר כן דלפי זה צ"ל דהא דלא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי הוי כסימן מובהק ולכך מהני הט"ע אף למ"ד סימן דרבנן אלא שמצרפין שני מיעוטים מיעוט דשאלה ומיעוט דמתרמי סימן מובהק כזה א"כ אף אנו נאמר למ"ד סימנים דאורייתא ואף בסימן שאינו מובהק באוכף מחזירין החמור נימא דמצרף מיעוטא דשאלה ועושהו כסימן אמצעי ולא יועיל להחזיר את החמור בסימני אוכף א"ו שז"א אלא אין סברא לצרף כלל ואם היה הך סברא דלהוי כסימן מובהק ודאי דמהני אף ע"י סימן מובהק באוכף כיון דעל ידי סימן מובהק מתברר שהאוכף שלו וצריך הוא להחזירו לו ואז גם החמור צריך להחזיר שהרי זה דלא מושלי הו"ל סימן מובהק ותרי מיעוטא בכה"ג אין מצרפין רק הב"י ס"ל דהך סברא דלא מושלי אינו רק כסימן דאינו מובהק ולכך ל"מ רק למ"ד דאורייתא ולמ"ד דרבנן לא מהני בין ע"י סימן ובין ע"י ט"ע וכן מבואר בשו"ת ב"י גופיה שכתב בדיני מסל"ת סימן ו' וז"ל אבל הרי"ף והרא"ש כתבו מתני' סתמא כו' וכן שום א' מהפוסקים לא הזכיר דמעידין עליו אם מכירין טבעתו וכיסוי וארנקי שלו כו' וכ"ת א"כ מאי האי דכתב הרא"ש ואותו שנמצא ברגלו בתי שוקיים והכירו שהם שלו כו' סימן מלבושיו ל"ה סימן דפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים כו' עכ"ל ומשמע דטעמא משום דחיישינן לשאלה וא"כ בארנקי כו' דליכא למיחש לשאלה הוי סימן וצ"ל דלרבותא נקט דאפילו מ"ד סימן דאורייתא מודה אבל לדידן דמספקא לן אם דאורייתא או דרבנן אפילו בכלים דליכא למיחש לשאלה ל"ה סימן עכ"ל הרי מבואר דאף בט"ע ל"מ למ"ד דרבנן וכ"מ ממ"ש שם דהפוסקים ס"ל דכי משני רבא דכ"ע סימנין דרבנן מיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט"ע ונאמן במיגו והכי אוקי הרא"ש הא דתנן בפרק כל הגט מצאו בחפיס' ובדלוסקמא כו' דהיינו דוקא כשמצאו בעצמו וסמכינן אהכרתו ונאמן במיגו וא"כ גבי עדות אשה דליכא מיגו אין מעידין אפילו על כיס וארנקי וטבעת עכ"ל הרי מבואר שדעת הב"י דאף הכרה בט"ע לא מהני בעדות אשה דליכא מיגו:
ומדברי גוף התשובת ב"י מבואר דלק"מ מ"ש עליו הב"ש מסימן קל"ב דהב"י שם כתב דבס"ד כי בעי לאתויי מהך דמצאו קשור דסימנים דאורייתא היה ס"ד דמיירי שאחר מצאו ומחזיר לו על ידי סימן זה שקשור בכיס וכי אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן סבר דמיירי שמצאו בעצמו כו' ונאמן במיגו כו' ומ"מ דברי הב"ש נכונים בזה שכתב דהתם מיירי שהוא לפנינו ולא אמר שהשאיל ל"ח לשאלה כו' דסתמא דמלתא בכלים אלו אמרינן שלא השאיל ואף ששותק הוה כאומר שלא השאיל ונאמן במיגו משא"כ בשאר כלים צריך שיאמר דוקא שלא השאיל ואז נאמן במיגו ומ"ש הב"ש שהסוגיא אינו מיושב ור"ל דהו"ל לאוקמי הך דמצאו קשור באומר שלא השאיל י"ל דהתם קאי להך לישנא דאמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא וא"כ לא נייד מס"ד דמקשה דהוה מוקי לה במצאו אחר ונאמן על ידי סימנים ולכך פריך דניחוש לשאלה ולכך הוצרך לשנויי דלא מושלי אבל להך לישנא דסימנים דרבנן בלא"ה לק"מ דניחש לשאלה דלהך לישנא מיירי שמצאו בעצמו וא"כ נאמן במיגו שלא השאיל ומ"מ לדינא מצרפינן הך סברא דכיס וארנקי לא מושלי לענין זה דעדיף משאר כלים דבזה אצ"ל שלא השאיל דסתמו כפירושו הוא אלא שמ"מ צ"ע דלשון הטור וש"ע סימן קל"ב משמע דא"צ אמירה כלל אף בשאר כלים רק שיודע בעצמו שלא השאיל סגי כיון שמצאו בעצמו אית ליה מיגו ובכיס וארנקי אע"פ שא"י אם שאל או לא מ"מ כשר דמסתמא לא שאל וכ"כ להדיא בב"י שם וז"ל וחילוק בין כיס וארנקי לשאר כלים הוא דהני לא בעינן בהו שיודע שלא השאילן לאחר דהני כלים לא עביד אינש דמושלי כדאיתא פרק בתרא דיבמות ובב"מ עכ"ל הרי מבואר אם א"י אם השאילן או לא אמרינן דמסתמא לא השאילן ואף על גב דל"ש בזה מיגו כיון שהוא מסופק בעצמו ואפ"ה כשר והרי הב"י גופיה מודה דאי ליכא מיגו דמי מיתה לגט ובאמת שהראיה שהביא הב"י מדברי הרא"ש דאוקי ההיא דמצאו בחפיס' במצאו בעצמו כו' הוא תמוה דחפיסה ודלוסקמא שפיר מושלי אינשי ולכך הקשו התוספות והרא"ש בזה דניחוש לשאלה ותירצו שמצאו בעצמו ומכירו ונאמן במיגו אבל בכיס וארנקי בלא"ה ל"ח לשאלה ואפשר שכוונתו כמו דמוקי הרא"ש ההיא דחפיסה כ"כ יש לפרש הא דכיס וארנקי למ"ד סימן דרבנן וצ"ע אבל מה שהקשיתי מלשון הב"י סימן קל"ב הוא תימא ודבריו סותרים למ"ש בתשובה דדוקא במיגו נאמן ונראה שתשובה זו כתבה קודם שחיבר הב"י שהרי בכל התשובה הארוכה ההיא שפירש פרטי דיניה לא הזכיר מחיבור הב"י כדרכו בתשובות אחרים שכתב אחר החיבור ובב"י חזר בו ולכך השמיט סברא זו בב"י ולא כתב אלא בסתם דחיישינן לשאלה דלא כהפוסקים דס"ל ל"ח לשאלה ולא כתב דיש להחמיר אף בכלים דלא שכיח דמושלי משום דבזה חזר והודה שיש להקל כדמוכח מדבריו בסימן קל"ב:
ומ"ש הב"ש דהיינו שיטת הריטב"א שהביא הב"י לא ידעתי כוונתו כי בב"י לא כתב מזה דבר וגם בתשובה לא הזכיר הריטב"א כלל (וגם כי נראה שהב"ש לא היה לו תשובת הב"י ומ"ש בשם תשובת הב"י ע"פ מה שהועתק בס' ח"מ בק"ע סעיף קע"ט בקצרה) ואפשר דצ"ל העיטור שהביא הב"י ואע"פ שמדברי בעה"ע שהביא הב"י אין מבואר כן מ"מ מכללא שמעינן ליה כיון שהב"י כתב שהעיטור סובר דחוששין לשאלה אף למ"ד סימן דרבנן וע"כ שלמד כן מלשון העיטור שהביא שם שכתב וההיא שינויי דמשני גופו דארוך וגוץ סימנים דאורייתא דחייתא נינהו ולא סמכינן אלא בפ"פ עם החוטם עכ"ל משמע דשום סימן לא מהני אף בכלים והיינו דחיישינן לשאלה ולפ"ז שוב מוכח דבכל הכלים חיישי' דהא סתם וכתב דלא סמכינן אלא בפ"פ כו' אך באמת צ"ע על הב"י גם בזה דבעה"ע לא מיירי שם אלא לענין סימנים שבגופו ובזה ל"מ סימנים אם לא שהם מובהקים ממש כמ"ש הב"י אבל מכלים לא מיירי התם ואפשר דגם הוא מודה דל"ח לשאלה (אמנם הב"י כתב בשם הרי"ף והרמב"ן כן וכבר תפסו עליו כמה גדולים ואין להאריך) אך עיינתי בבעה"ע דף כ"א כתב וז"ל ואם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר וצרפתים אומרים דבעי תרתי דלוסקמא ומכירו דהוה סימן מובהק והלכך הא דתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו ואוקמיה בחיוורא וסומקי ליתא להאי אוקימתא אלא אליבא מאן דס"ל סימן דאורייתא אבל לדידן דס"ל סימן דרבנן אע"ג דאית בהו סימנא אחרינא דכליו לאו סימן מובהק הוא אלא בצורת פנים עם החוטם וכן הלכתא עכ"ל ומ"מ נלענ"ד שאין כוונתו לענין חשש שאלה אלא דס"ל דלא שכיח סימן מובהק בכלים אבל אם מכיר הכלים בט"ע או דמתרמי סימן מובהק אדרבה משמע מדבריו דל"ח לשאלה שהרי כתב דבעי תרתי דלוסקמא ומכירו דהיינו שמכיר הדלוסקמא בט"ע כמ"ש בגיטין כ"ח ומהני אע"פ שאין ברי לו שלא השאיל ואפשר דמ"ש תרתי בעי דלוסקמא ומכירו ר"ל שצריך שידע שאיבדו בדלוסקמא כמ"ש התוספות שם בתשובה ב' דאל"כ חיישינן לשאלה:
ועכ"פ בכלים דלא שכיח דמושלי נראה דהב"י תברא לגזיזיה מ"ש בתשובה וכ"נ ממ"ש בש"ע סתם אע"פ שיש סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום דחיישינן לשאלה כו' וחידש גדול כזה היה לו לבאר דאפילו בכלים דל"ש דמושלי חיישינן א"ו דהדר ביה וכן דעת הב"ש דבכלים אלו יש להקל ולקמן אבאר עוד בזה אמנם מה שיש לפקפק בזה שהרי בש"ס איבעי' לן בע"א במלחמה אי מהימן דדלמא אמר בדדמי ולדעת התוספות הספק דלמא האשה אומרת בדדמי והנה התוספות ס"ל דלא אפשיט בעיין כלל ולדעת הרי"ף באומר קברתיו אפשיטא מההיא דדגלת ולדעת הרז"ה יש לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה הטביעה דאם ראה הטביעה צריך ט"ע וסימנים וכמבואר כ"ז באורך למעיין בפוסקים והשתא בנ"ד שאם באנו להתיר ע"י ט"ע בבגדים הרי לא נזכר זה אלא בדברי העד הראשון בלבד והו"ל ע"א במלחמה דהו"ל כראה הטביעה ול"מ ט"ע לחוד בלא סימנים ומה יועיל הט"ע דבגדים דהא איכא למימר דאמר בדדמי לפי שידע שהיה לבוש בבגדים אלו ובשלמא לענין הכרת הפרצוף כיון דאיכא תרי דקמסהדי ל"ח דאמר בדדמי כמש"ל משא"כ בט"ע דבגדים:
ומצאתי בנ"ב סימן כ"ח שכתב ג"כ דבראה הטביעה ל"מ ט"ע דבגדים כי היכא דל"מ ט"ע בגוף לדעת הרא"ש והרז"ה ודקדק כן מלשון רמ"א שכתב והיה לו סימן מובהק בבגדים משמע מזה דט"ע דבגדים ל"מ ע"ש וא"כ הרי הדבר פשוט ומבואר באשרי שם ובכל הפוסקים דמים ומלחמה חד דינא אית להו דחיישינן לבדדמי וכ"מ מלשון הרמב"ם והש"ע סימן י"ז סל"ג ע"א שאמר ראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אילו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת ל"ת עכ"ל ומ"ש המ"מ והכ"מ והל"מ שם לפרש דהך ומת היינו ששהא עליו כו' אינו מחוור לענ"ד דהא הך דינא דמשאל"ס אם נשאת ל"ת קתני לה בבבא שאח"ז וד"ל דהכא קתני לה אגב גררא דאם אמר קברתיו נאמן שתנשא לכתחלה ואגב אמר דאם לא אמר קברתיו ל"ת אבל לענ"ד ברור בדעת הרמב"ם דבהכי לא מיירי כלל אלא דהכא קאי למיפסק דין המבואר בש"ס בע"א במלחמה דהיינו שאומר שראוהו ממש מת אלא שאומר סיבת מיתתו היה ע"י מלחמה או ע"י מפולת או ע"י טביעה בים הגדול דמים כמלחמה דמי ומ"מ מיירי שאומר שראוהו מת שנטבע ועלה תיכף וראה אותו מת וכדאמרינן בש"ס דאסקינהו קמן או בעובדא דדגלת דאסקוה אגישרה והלכך כיון שדברים אילו רובן למיתה (וכמש"ל מש"ס דב"ב דקאמר בהלך ג' דברים דר"א בן פרטא שרובן לאבד וא"כ ה"ה בשטפו נהר או נפלה מפולת שהוסיפו עליהם) יש לחוש שאומר בדדמי שמת ובאמת לא מת וניצל ע"י איזה סיבה במלחמה דעביד ליה סמתרי וכן בשאר דברים ולכך צריך שיאמר קברתיו ומ"ש שאם נשאת ל"ת אינו מטעם משום שרובן למיתה וכדמשמע בדברי הב"ש ס"ק ק"ב שכתב ל"ד במשאל"ס אלא ה"ה בכ"מ שע"פ הרוב הוא מת ל"ת. ובאמת ז"א דהא הרמב"ם וש"ע כתבו גם במלחמה ומפולת שרובם למיתה וכ"ה באמת כמש"ל מש"ס דב"ב ואפ"ה אם לא העיד העד שמת תצא שהרי הוסיפו על הג' דברים מפולת ושטפו נהר כמבואר לקמן סימן קמ"ה (ומ"ש הב"ש ס"ק י"ח בדין הגוסס צ"ע דגם בגוסס נותנין עליו חומרי חיים כמבואר ברמב"ם פ"ו מה"ג ועיין בגיטין שם ואין כאן מקומו) רק מצד עדות העד שהעיד שראהו מת דלכתחלה חיישינן לה דאמר בדדמי ובדיעבד אם נשאת ל"ת ואזיל בזה בשיטת הרי"ף רבו דס"ל דבלא קברתיו אם נשאת ל"ת וכמ"ש הח"מ בשם תשו' בן לב שמצא בספר העיטור תשו' להרי"ף בע"א במלחמה בלא קברתיו אי אינסבא לא מפקינן ליה (וע"ש בשו"ת מהר"י בן לב ח"ב סימן ט"ז וב סימן י"ד הביא דברי הרי"ף שהוא אמרה לענין טביעה במים וכ"ה תשו' זו בשו"ת הרי"ף שנדפס מקרוב סימן והרמב"ם ס"ל דגם במלחמה הדין כן וכדעת הריב"ש ודלא כתה"ד וב סימן הארכתי בזה) ע"ש בח"מ ס"ק ק"ב ובטעמא דמלתא כתב ה"ה דבעיא דלא איפשטא ובב"ש כתב בס"ק קמ"ג דקברתיו אפשיטא ובלא קברתיו אע"ג דיש לחוש לכתחלה לבדדמי מ"מ בדיעבד ל"ת ועיין בזה בשו"ת מהריב"ל הנ"ל ואין להאריך וע"ש בתשו' הנ"ל סימן י"ד דמפרש ג"כ דברי הרמב"ם בבא קמא דמיירי שמעיד שנטבע ופלטו הים וראה אותו מת אלא שאינו אומר קברתיו וכ"כ בתשו' מהר"מ אלשקר ב סימן וברור בדברי הרמב"ם כמ"ש:
ותבנא לדיננא דודאי מלחמה ומים חד דינא אית להו ואיכא למיחש היכא שאמר שראה אותו מת ע"י סיבת המלחמה דאמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו ואף דבנ"ד הוי כמו קברתיו מ"מ לדעת הרא"ש כל היכא דשייך בדדמי צריך שיהיה ט"ע עם הסימנים וא"כ ט"ע דבגדים לחוד ל"מ ומ"ש הב"ש בס"ק צ"ט אם אמר קברתיו כו' ואם נטבע במשאל"ס צריך לו' בו סימן מובהק פשוט שאין ר"ל במלחמה ל"ב סימנים כמו במשאל"ס ובקברתיו לחוד סגי וכן ראיתי שהבין בס' בית מאיר ותמה עליו דמים ומלחמה דין א' להם אמנם כוונת הב"ש פשוט דבמלחמה דמיירי שאומר שירו בו חיצים וכדומה ולא זז ידו מתוך ידו עד שמת פשיטא דבקברתיו לחוד סגי שהרי ראה אותו בעודנו חי והכירו שהוא זה וראה שהמיתו איש זה ולאחלופי ל"ח דשמא המיתו איש אחר וסבר שזהו הוא שהרי עיקר התחלת החשש דבדדמי מחמת שראו אותו שהוכה מכת מות דאל"כ למה ידמה כלל על זה שמת משא"כ במשאל"ס שהוא נטבע ושוהה שם עד שת"נ ועולה אחר כך מן הים מת הרי יש לחוש שמא אחר הוא שעלה ואומר בדדמי שזהו הוא ולכך צריך סימן מובהק שזהו הנטבע ואף שאינו מכירו עכשיו כלל בט"ע סגי כיון שיש לו ס"מ וה"ה במלחמה כה"ג כשראה שירו בו חיצים וכדומה ואחר כך הלך לדרכו ושוב אחר כך מצאו שמת גם כן ל"מ ט"ע דחיישינן לבדדמי (שוב ראיתי בס' הנ"ל בסעיף מ"ח כתב שם ובזה היה אפשר לדחוק דברי הב"ש ס"ק צ"ט כו' ור"ל כמש"ל ולענ"ד הכוונה הפשוטה כך הוא) ומ"ש הרמ"א בסעי' מ"ט וי"א אפי' בע"א כו' וראיתיו אח"כ והכרתיו בט"ע וראיתיו שמת נאמן כו' ע"ש ובח"מ היינו דאיהו ס"ל דל"ח לבדדמי דלמא אחר הוא דס"ל דהכרה בט"ע ודאי מהני אבל לדעת הרא"ש דס"ל דבידע הטביעה צריך סימנים בינונים בצירוף ט"ע ה"ה בידע ההריגה וכ"כ בס' הנ"ל וא"כ בנ"ד אף לפמ"ש הח"מ שם דאם לא ראה ההריגה רק שראה בשעת מלחמה הרוג א' והכירו שהוא פ' מאחר שאינו אומר שנהרג בפני כו' ל"ש בדדמי מ"מ בנ"ד שעכ"פ הי' בעיר שכבשוה כרקום שרובם למיתה שייך ג"כ הך חשש בדדמי כמו בראה ההריגה כמבואר מלשון הרמב"ם שהבאתי לעיל דכל שרובם למיתה חיישינן בע"א לבדדמי (ומ"ש בס' הנ"ל על הב"ש ס"ק נ"ט דמה דנקט משאל"ס אינו מדוקדק דגם במשיל"ס ולא עמד כשת"נ צריך הכרה עם סימנים בינונים מחשש חילוף ולקברתיו מחשש בדדמי לא מת ולענ"ד ז"א דמשיל"ס כיון דאין רובם למיתה ל"ח כלל שיאמר בדדמי וכמ"ש לקמן) וכ"נ ממ"ש הרמב"ן בחי' ליבמות והא מים כמלחמה דמי פי' מכיון שנשברה ספינתו בים איכא למימר בדדמי הלכך גבי ע"א לא מהימן אע"פ שאין האשה יודעת שנשבר ספינתו כו' וא"כ הרי ספינה שנשברה בים ועיר שכבשוה כרקום בני חד ביקתא אינן בהנך ג' דברים דר"א בן פרטא וא"כ פשוט דשייך חשש בדדמי אף בנמצא אח"כ הרוג כמו בספינה שנשבר ואח"כ הועלה דחיישינן לבדדמי ובעינן ט"ע עם סימנים בינונים עכ"פ לדעת הרא"ש והרז"ה ז"ל וגם לשיטת התוס' צ"ע בזה דהרי התוס' ס"ל דאיכא חשש בדדמי על האשה דלא דייקא וא"כ שוב ל"מ ט"ע דע"א כלל כיון דלדעתה לא איפשט האיבעי' כלל:
ואמנם בזה הי' אפשר לומ' ע"פ מ"ש בתשו' סימן שצריך להבין דברי התוס' שכתבו להתיר בגופו וצורת פניו שלמה דמה בכך כיון דלא איפשטה בעיין ויש לחוש דהאשה אמרה בדדמי והארכתי בזה. והעליתי ע"פ מ"ש הרמב"ן והרשב"א שכתבו מכאן שיתוודע לה שנטבע בעלה אמרה בלבה לא אדרוש עוד ותסמוך על העד שאמר מכירנו בו ע"ש (והוכחתי דהרמב"ן תברא לגזיזיה מ"ש מעיקרא מכיון שנשברה ספינתו כו' אלא עכ"פ היא חוקרת לידע אם שהה כשת"נ והנה הדין דין אמת ומוסכם בפוסקים דבמלתא דרבנן סמכינן אמלתא דעל"ג לא משקרי עיין בנ"ב סימן ך"ז ולפי"ז א"ש דברי התוס' דכל דליכא למיחש לבדדמי דעד שפיר דמי וא"ל דהא מ"מ האשה אומרת בדדמי ז"א כיון דעכ"פ היא דייקא עד שמתוודע לה שנפל למים א"כ פלטינן מאיסור דאורייתא דהא משאל"ס מותר מדאורייתא ואף דלא דייקא טפי מ"מ שוב שפיר סמכינן על העד במלתא דרבנן מטעם מלתא דעל"ג והארכתי ליישב לפי"ז קו' הש"ס דפריך והא מים כמלחמה דמי כו' וא"כ בנ"ד שהעליתי לעיל דאם הי' ידוע לנו שהעיר היתה מוקפת מכל צד שאין מקום להמלט דאז הוי דינה כעיר שכבשוה כרקום ועכ"פ כהקיפוה כרקום דמהני לדעת הטור והש"ע יצאנו בזה מחשש איסור דאורייתא ע"פ שני העדים שהכירוהו בפ"פ אף שי"ל שהוא אחר ג"י רק שיש מקום להסתפק דשמא לא היתה מוקפת כ"כ ולפמ"ש אתתא דא שרי' ממ"נ דאם היתה העיר מוקפת מכל צד א"כ פלטינן מאיסור דאורייתא וממילא מהני ט"ע דבגדים ול"ח שהאשה אומרת בדדמי דבדרבנן בהך טעמה דמלתא דעל"ג סגי ליה וכן לשיטת הרא"ש נראה כיון דאיבעיא דלא אפשיטא הוא אומר בדדמי א"כ בדרבנן יש להקל ואם לא היתה מוקפת מכל צד עד שאפשר שיברחו אנשיה בהחבא א"כ אין חשש בדדמי כיון שהעד לא ראה ההריגה ומחמת שהיתה העיר במצור לא יאמר בדדמי כיון שיש מקום להמלט ובכה"ג לא הוה רובן לאבד ואין כאן חשש בדדמי כלל ודמי למשיל"ס דל"ש בדדמי דאין אדם טועה לומר מכיון שטבע שוב אינו עולה אלא ממתינין עד שת"נ כו' וזה כוונת הרא"ש ג"כ שכתב והראב"ד כתב כו' ודייק לה מעובדה דחסא כו' ואין נ"ל ראי' דמשיל"ס ל"ד למלחמה דל"ש למימר בהו בדדמי דכיון שעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כשת"נ ודאי מת עכ"ל וי"ל דבכה"ג ודאי אינו אומר בדדמי מחמת הטביעה לבד אא"כ עומד ורואה כו' וא"כ ודאי מת והרשב"א בחי' כתב ג"כ על דברי הרמב"ם וז"ל ומדברי הרב ז"ל שכתב במשאל"ס או שטבע בים הגדול נראה דטעמא דע"א משום דאמר בדדמי אבל במשיל"ס שאפשר לו לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד אא"כ עמד שם כו' הלכך כל שמעיד סתם שמת במשיל"ס נאמן עכ"ל ואע"פ שכתב הטעם משום שאפשר לו לעמוד על בוריו של דבר וזה ל"ש כאן מ"מ מבואר מדבריו דכל שלא עמד על בוריו של דבר אינו מעיד וכ"נ מדברי הב"ש ס"ק צ"ט שהבאתי לעיל ונ"ד שאין רובן למיתה כמשיל"ס דמי ולא חיישינן לבדדמי:
ועוד נלענ"ד דאין כאן חששא דבדדמי על ט"ע דבגדים ע"פ מ"ש מהרי"ל בן חביב בתשו' סימן קל"ה דתרי גוונא בדדמי יש כגון במלחמה דאיכא חשש בדדמי דלא מת ובמים איכא חשש בדדמי דלמא אחרינא הוא כו' ומאי דכתב הרז"ה דעדיף כשלא ראה העד הטביעה היינו לאפוקי מספיקא דלמא לאו האי גברא הוא דודאי כשראה הטביעה ומיד ראה שהעלו איש א' מת מן המים אומר בודאי היינו האי דעל היינו האי דמפיק ולכן אמר בדדמי ואינו מקפיד לראות אם הוא הוא אבל במלחמה שהספק אם מת מה יועיל יותר מה שלא מעיד על המיתה כו' עכ"ל והובא בקצרה בק"ע סעיף קי"א ונראה מדבריו דס"ל דאף להרז"ה ל"ש בדדמי על הצורה ואע"ג שראה שהוכה והלך ממנו ושב אצלו שפיר שייך בדדמי גם על הצורה דג"כ אפשר שאומר שזהו המוכה מ"מ היכא שלא ראה ההריגה שוב ל"ש בדדמי על הצורה כלל דהא ל"ש לתלות היינו האי דנהרג וא"כ גם ט"ע דבגדים מהני אע"ג דידע שהיה בשעת ההריגה מ"מ מחמת זה אינו טועה לומר בט"ע שזהו הנהרג ואילו הבגדי' שלו ובשלמא התם עיקר סמיכתו על מה שראה שהכוהו מכת מות ומחמת זה שוב אינו משגיח לראות היטב ואומר שזהו הוא משא"כ כאן שלולי שמצאו מת זה מלובש בבגדים אילו לא הי' מעלה על דעתו לומר שנהרג בודאי ועיקר עדותו שזה נמצא בבגדים שיש לו ט"ע שהם של מו' יוסף בעל האשה בודאי לא היה אומר בדדמי אם לא שהי' ברי לו שהם בגדיו:
ועוד נלענ"ד דע"כ לא אמרינן בדדמי אלא לענין פרצוף פנים שאף תוך ג"י למיתה לפעמים משתנה קצת ואע"פ שמ"מ ניכר הוא בט"ע ה"ד כשאין לו במה לתלות ולומר בדדמי אז הוא מבחין הבחנה גמורה וסמכינן עלי' משא"כ היכא דאיכא מידי למתלי למימר בדדמי חיישינן דמחמת שינוי קצת נשתנה צורתו במקצת והוא קרוב לפרצוף של זה אומר בדדמי שהוא זה משא"כ לענין ט"ע דבגדים לא חיישינן כלל שיטעה ויאמר שמכיר שהם בגדיו של זה בט"ע כיון שעכ"פ אינם שוים לגמרי ואין לו במה לתלות שינוי הבגדים הלכך לא אמרינן בדדמי וכבר כתבתי בתשו' סימן דלכאורה יש להביא ראי' למ"ש מהרי"ט בתשו' דהיכא דהוה מלתא דרמיה עליה לידע ל"א בדדמי ומשמע דאף בדדמי דצורה לא אמרינן מהא דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בט"ע והתוס' כתבו דגם ע"ה אית ליה ט"ע אלא דחשדינן ליה במשקר אלמא דאי ל"ה לא חיישינן דלמא מחמת שיודע בעצמו שאבד חפץ כזה במקום זה אומר בדדמי ואינו מעלה על דעתו שמא גם אחר אבד כזה כמו במלחמה ומים וראה הטביעה דחיישינן דלמא אמר בדדמי ואין לחלק בין איסורא לממונא דהא גם גט מהדרינן בט"ע ואף בע"ה היכא דליכא למיחש למשקר כגון שמצאו בעצמו ול"ח דלמא אמר בדדמי אע"כ משום דעליה רמיה לידע אם הוא אבידתו או גיטו ל"א דאמר בדדמי ואע"ג דהתוס' בגיטין דף ך"ז כתבו גבי גט דחיישינן שמא הוא סבר שהוא שלו לפי שא"י שיש יב"ש או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך הוא אומר שמכיר אע"פ שאינו מכיר כו' התם חשדינן ליה במשקר כמבואר מלשון התוס' שהוא אומר שמכיר אף ע"פ שאינו מכיר משא"כ כאן שאין חשש שיוסיף לשקר מחמת בדדמי רק שידמה לו שכן הוא באמת:
ועפ"ז תמהתי על פ"י שם שהקשה על שנאמן במיגו דהוי מיגו בדדמי דזהו דוקא שאינו צריך להוציא שקר מפיו (ואפשר שזהו בכלל דבריו במ"ש שע"פ דברי התוס' לתרץ שבעה"ב טרוד בפועליו מתורץ קושיא זו) ושוב כתבתי לדחות דהתם גבי גט ואבידה שאין שם שינוי כלל ואין בכח המדמה להטעות עינו שיסבור שזהו שאבד זהו שנמצא שהרי החפצים לא ישוו ואין במה לתלות השינוי הלכך ל"ח לבדדמי כה"ג משא"כ בזה שיש לתלות השינוי מחמת המים שמשנים קצת וא"כ אף שלא ישתנה ממש לפרצופו של זה מ"מ מחמת בדדמי שפיר טעי ואמר היינו האי שנטבע ועוד הארכתי שם ועכ"פ ממנו נקח דראיה יש מהא דמהדרינן גט ואבידה ול"ח לבדדמי דעכ"פ ניכר קצת שינוי לעין וכשאין לו במה לתלות השינוי לא אמר בדדמי ואם כן פשיטא דמהני ט"ע דבגדים שוב מצאתי בשו"ת סימן מ"ג שכתב ג"כ שי"ל דמהני ט"ע דבגדים מטעם שכתבתי דפרצוף שאני דיש במה לתלות השינוי וגם כתב דמהר"מ מפדווה בתשובה לא הזכיר ט"ע רק הכרה טובה במלבושיו וכ"כ בנ"ב שם סימן ך"ט בהג"ה ורמז לתשובה זו:
והנה אם הוה נ"ד בכלים דלא מושלי אינשי לכאורה לפי הלשון שאמר ובגדיו היו עליו כו' מורה שהעיד על כל הבגדים ומה שאמר והמכנסים הכרתי ג"כ דמשמע לכאורה שלא הכיר כולם ולכך פרט המכנסים נראה שהוא פי' הדברים לפי שמכנסים הוא בגד מוצנע תחת הבגדים ולכך אמר המכנסים בפרט ופשיטא דבכלל בגדיו הוי ג"כ טלית קטן של ציצית שכתב מהרי"ט דמסתבר דלא מושלי אינשי דנטירותא דידיה ע"ש ומ"מ אפשר דאין לסמוך ע"ז דאפילו תימא שגם הטלית קטן היה בכלל הכרה שהכיר מ"מ יש לחוש שמא היה לו עוד א' דדוקא בנידון דמהרי"ט שהלך קרוב לביתו כתב דמסתמא לא היה לו רק ציצית א' משא"כ בזה שהלך בדרך למרחוק:
ולפ"ז צ"ע גם מ"ש הגאב"ד מצד הסברא דמכנסים נמי לא מושלי אינשי וכאן העיד שמכיר המכנסים ולפמ"ש צ"ע כיון שזה לא העיד שלא היה לו רק א' לבד מה"ת לא נאמר שפשט אותם והשאילם לאחר ולבש אחרים וגם על דברי השבות יעקב שהביא הגאב"ד שצידד לומר דמנעלים לא מושלי אינשי צ"ע אם לא דמיירי כשידוע שלא היה בידו יותר מאותו זוג דאמרי' מסתמא לא היה משאיל אותם כדאמרינן לעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקח מנעלים לרגלו אבל אם אין ידוע אין נלענ"ד לומר שהוא דומה לכיס וארנקי שהוא מקפיד עליהם שלא להשאילם שהם מקלקלים מדת רגלו דהא אשכחן בשבת דף קי"ב בסנדל ביה תרי כי הא דרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא הו"ל ההוא זוגא דסנדלא זימנין דנפיק ביה ינוקיה כו' ע"ש שוב עיינתי בשו"ת שב"י ח"ב סימן קי"ג וכתב שם הטעם דמנעלים על דרך לא מושלי אינשי שמתקלקלים מאד וכמ"ש בח"מ סימן ע"ב כלים שמקפידין עליהן להשאילם מפני חשיבותן או מפני שמתקלקלין כו' ונראה דגם הוא לה סמך ע"ז רק כתב דלא למיהדר עובדא שהורה זקן הגאון מהר"ל וכתב זה לסניף יע"ש: