בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה יד
שאלה אברך אחד מוהר"ר ליבוש חתן הנגיד מוהר"ר יעקב יוסף מפק"ק מאהלוב נעלם מבית חותנו מוהרי"י הנ"ל בפתע פתאום וחיפשו עבורו כראוי עד יום ג' ולא נודע מקומו איו. ולא עלתה הדעת שנטבע וביום ג' נודע שהביאו אותו נטבע ומת לק"ק אטיק מאהלוב מעבר לנהר נעסטיר אשר מצאו אותו תחילה בכפר ראדי' שהוא סמוך פרסה לק"ק אטיק מאהלוב הנ"ל ראו אותו אנשי ק"ק מאהלוב שהיו בק"ק אטיק הנ"ל באותו פעם והיה פניו מלא קרח וחול כי אז בשלשה ימים הנ"ל היה קור גדול ואעפ"כ הכירו אותו היטב מחיים חיותו וכשנודע בק"ק מאהלוב שמצא אותו הנטבע כנ"ל אמרו אנשי ק"ק מאהלוב שהכירו אותו מחיים חיותו היטב שיש בגופו סימנים היינו איין פליק בראשו בווינקל השמאלי שבין שיער הראש והפיאה השמאלית. ומצד הימין שלו אצל היד הימנית מן הלאפקי ולמטה מאחוריו היה צד הימנית גבוה יותר מצד השמאלית כמו הארב ואחר חצות הנ"ל שרחצו את הנטבע בק"ק אטיק הנ"ל במים פושרים ויפל מעליו הקרח והחול שנגלה על פניו ועל גופו היה ניכר לכל פרצוף בטע"ג לכל המכירים אותו מחיים שהוא מוהר"ר ליבוש חתן מוהרי"י הנ"ל ושום חבול ותפוח לא היה בפניו והנטבע הנ"ל סמוך לחזה לצד הימין היה לו נקב גדול פתוח עד שהיה קצת בני מעיו לחוץ והיה נראה לעין כל ע"פ אומדנא דמוכח שהנקב פתוח היה מאכילות כלבים או עופות גם מצאו אותו לבוש בכתונת ומכנסיים ואח"כ בדקו את הנטבע הנ"ל ומצאו סימנים הנ"ל בגופו היינו פליח והארב כנ"ל כמו שאמרו אנשי ק"ק מאהלוב מתחלה מצומצמים כנ"ל והוגבה עדותן מהבודקים הנ"ל בק"ק אטיק מאהלוב בב"ד כדת וכהלכה שוב פעם שנית הוגבה עדותן מהבודקים הנ"ל ומאנשי ק"ק מאהלוב שאמרו מתחלה קודם שבדקו אותו על הסימנים המצומצמים הנ"ל בב"ד בק"ק מאהלוב כדת וכהלכה גם על הסימנים בכליו היינו בכתונת ומכנסיים הנ"ל העיד החייט בתוע"ג לפני ב"ד הנ"ל ובק"ק מאהלוב הנ"ל שהוא מכיר המכנסיים שהם שלו להיות אשר הוא בעצמו תיקן המכנסיים בשבילו והכיר בתפירות שלו גם דימו לפני ב"ד הנ"ל בק"ק הנ"ל המכנסיים שהיו על הנטבע למכנסיים אחרים שלו שנשאר בביתו והוי שוים ממש בלי שום שינוי גם מהכתונת הנ"ל דימו האפטשעפקי והשטעפיל מארביל לפני ב"ד הנ"ל להפטשעפקי ושטעפיל מארביל הכתונת אשר היה למוה"ר ליבוש הנ"ל מאביו מנשואין שלו וניכר היה לכל הרואים שהוא שוה ממש בלי שום שינוי כלל. גם נמצא בקעשעני של המכנסיים שעל הנטבע הנ"ל אגרת אשר כתב למוהר"ר ליבוש הנ"ל איש אחד מק"ק מאהלוב הנ"ל ובאגרת היה כתוב אליו דבר סתר מאותו האיש הנ"ל ואותו איש הנ"ל הכיר ג"כ כתב ידו ממש באגרת הנ"ל ויען שראינו אנחנו הח"מ בעזר"ה צדדי דהתיר בשריותא דהאי אתתא רובם ככולם מפוזרים אנא ואנא ובש"ס ובפוסקים ראשונים ואחרונים ובתשובת קמאי ובתראי ראינו לקבץ א' אל אחד למקום אחד כל צדדי דהיתירא למען ירוץ הקורא והמור' המוסמך בדורינו להורות הלכה למעשה אשר על פיהם כל ריב וכל נגע ובאמירת פיהם תליי' להתיר הנגע עיגון מהאי אתתא תשובה כפי המבואר בענין לא חזיוה בשעתיה אלא לאחר כמה שעות שהעלה מן המים וא"כ לכאורה אין לסמוך על ההכרה בט"ע דהא אמרינן בש"ס ופוסקים וכך מוסכם מהם דאי לא חזיוה בשעתיה מתפח תפח ואם באנו לדין מצד הסימנים מלבד שצ"ע גדול אם יש לדון בסימנים אלו דין סימנים מובהקים כמה שאכתוב לקמן אך יש מקום לחוש לפמ"ש הגאון בעל מגיני שלמה בשו"ת פני יהושיע חלק אבן העזר סימן חי"ת וז"ל והר"ב ס"ל דכי שהה שעה אחת בעלותו מן המים ודאי תפח א"כ אין לסמוך שוב אפילו אם יש סימנים מובהקים כיון שודאי תפח וצורת סימן נשאר עליו ודאי אין זה סימן דכיון שתפח ודאי היתה צורת סימן משתנה אלא ודאי אחר הוא ונשתנת צורתו לצורת סימן כזה. וכיוצא בזה כתב הריב"ש זלה"ה סימן ש"ע וז"ל שם:
לפענ"ד פשוט דלמ"ד דאי אשתהי ודאי תפח אם ידעינן דודאי לא חזי בשעתיה דאין לסמוך אפילו על סימנים מובהקים דאנן סהדי שאינו אותו האיש דאע"ג דסימנים מובהקים הוי כעדים היינו משום דלא שכיח שיהיו בני אדם שוים בסימן זה ומ"מ לא אמרינן דאין שום אדם בעולם שיהיה לו סימן כזה דאפשר דאתרמי אדם אחר כו' ע"ש שהאריך בזה והוכיח מדברי הר"ן בתשובה ומדברי התוספות בריש פרק האשה שלום דקאמר כגון דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים ולפי דברי התוספות שם מיירי אפילו בסימנים מובהקים ואפ"ה צריך לאלתר דאל"כ לא סמכינן אסימנים דכיון דלא אשתני לאו איהו הוא וא"כ בנידון דידן אף אם היה סימנים מובהקים לא מהני כיון דוודאי לא חזיוה בשעתי' וכ"ש בסימנים אלו שאינם סימנים מובהקים בבירור. וכמו שאבאר וגם מה שהעידו שלא היה חבול בפניו ולא תפוח אין זה מציל להוציאו מידי תפיח' כיון דודאי תפח א"כ אנן סהדי דמטעי טעי סהדי בהא דאמרו שלא היה תפוח ומימר אמרו בדדמי ומדברי הפני יהושיע משמע דאדרבא זה אמתלא דלאו איהו הוא כיון דודאי תפח לא היה נשאר צורתו עליו אלא אחר הוא שהיתה צורתו בענין אחר וע"י שתפח נשתנה צורתו לזה ולכאורה קשה להקל בזה נגד מ"ש הגאון ז"ל שהוא מלתא דפשיטא לדידיה דלמ"ד אישתהי ודאי תפח אין לסמוך על סימנים מובהקים וסברת רבים וגדולים הוא דאי אשתהי ודאי תפח:
ובכדי לשקוד על תקנת עגונות פתחנא לה להאי פתחא מהדא שכתב בשו"ת משאת בנימין סימן ק"ד דאף ע"ג שדיבר הוא שהעד ראה ההרוג אחר שלשה ימים מ"מ כיון שנהרג בזמן הקור ובלי ספק שבשעתא חדא נגלד ונקרש ונתקשה כעץ וא"א לומר מתפח תפח ונשתנית צורתו רק הקור הגדול מונעם ואינו מניחו לתפוח ולא להשתנות צורתו כל זמן שהוא נקרש ונגלד ועדיין הא מלתא הא דמיא צמתי משמע דמפני צינת המים לא נתפח והכי איתא בהדיא בירושלמי שהביא ה"ה מעשה באחד שנפל לירדן ועלה אחר יום והכירו שצפדתו צינה והשיאו אשתו אלמא דאפילו מים מיצמת צמית ואינו מניחו לתפוח ק"ו השלג והקרח בקור החורף וכו' אך בתנאי שיהיה הקור תמיד מיום ההריגה עד יום המציאה כו' נראה שיש לחלק דבמים דוקא הוא דאמרי' דבעינן שחזיוה בשעתו משום שצינת המים צינה כו' דהוא הוא ומיד כשמוציאו מן המים מתחמם הגוף ומתפח תפח אבל דבר הנקרש והנגלד מהקור הגוף וכו' אחר כך מצאתי בספר ראב"ן כו' ומאחר שכוונתי לדעת הגדולים יש לסמוך על ההוראה זו עכ"ל המשאת בנימין ואף שהובא בקצרה בק"ע העתקתי מקצת הלשון שבתשובה שמשם יש ללמוד שאף שדברי המ"ב אמורים לענין הרוג אחר ג' ימים כדבריו כן הוא לענין אשתהי יותר משעה ביבשה אחר שהעלה מן המים אם כל אותה השעה היה מונח במקום ועוד לא סר מעל פניו הקרח הנורא ובעת שראוהו יודעים ומכירו שהסירו מסוה הקרח מעל פניו בודאי עודנו יבש היה כעץ וא"א שיתפח כלל וע"כ לא אמרינן אשתהי תפח אלא אם לא היה קרוש ביציאתו מן המים די"ל דע"י חום אויר היבשה הוא נתפח משא"כ אם היה קרוש בהאי שעתא ולא אשתהי שעה אחת אחר שנפשר הגוף מקרישתו מחמת הקרח אי אפשר לתפוח ולהשתנות צורתו כלל:
אמנם דברי המ"ב בזה שכ"כ בפשיטות צ"ע שהרי ריב"ב לא כל האדם והמקום והשעות שוין קאמר ואיבעיא לן ריב"ב לקולא פליג או לחומרא פליג ובעי למפשט מהא שהתירו במים לאחר ג' ימים ואי אמרת ריב"ב לחומרא פליג אינהו דעבדי כמאן ומשני שאני מיא דצמתי מבואר מזה דהפשטן היה סובר הטעם שהתירו במים לאחר ג' ימים הטעם משום צינה וכריב"ב דפליג לקולא ולפי מה דדחי ליה שאני מיא דצמתי לאו משום שהוא מקום צינה אתינן עלה רק מטעם שטבע המים להיות צומת ואין מניחים לתפוח אבל בהא דאיבעיא לן דלמא פליג לקולא לא איפשטא ואיכא למימר דלחומרא פליג דבמקום חם אפילו תוך ג' אין מעידין בכל גווני אבל אחר ג' אפילו במקום צינה אין מעידין לכ"ע ומים שאני דצמתי וא"כ זה מנין לנו שיהיה מועיל הצינה להתיר לאחר ג' ומה דמייתי המ"ב ראייה מדברי הרב המגיד לכאורה הוא ראייה לסתור שהרי ה"ה הביא זה על דברי הרמב"ם שכתב טבע בים כו' אם ישהה ביבשה כו' אין מעידין ע"פ ה"ה מפרש דבר הירושלמי דמיירי גם כן בחזיוה לאלתר דוקא אף דבירושלמי קאמר והכירו שצפדתו צינה היינו לומר דלכן לא הקפידו מה ששהה הרבה בתוך המים שטבע המים להצמיד ולצפוד בצינתו וגם מה דאמרינן בש"ס דילן שאני מיא דצמתי יש לפרש כן דצינת המים טבען להצמית אבל מ"מ אין ללמוד מצינת המים ליבשה דצינת היבשה אין צומת כלל:
ובכדי ליישב דברי המ"ב נראה דלכאורה יש לתמוה על ה"ה שנראה דמייתי ראיה מדברי הירושלמי דאפילו שהה הרבה במים לית לן בה ודלא כדמשמע מדברי הרי"ף דדוקא ד' וה' ימים וכן מבואר בנ"י ובאמת נ"ל דהירושלמי אזיל בשיטת הפשטן בש"ס דידן דריב"ב לקולא פליג ואינהו דעביד כריב"ב ולכך הקילו לפי שהצינה צפדתו וא"כ מסתברא שאין מקום לחלק בין ד' וה' יומי או אפילו טובא דכל שהוא יותר במים משום זה לא תפיג צינתו משא"כ למאי דדחי משום דמיא צפית ואין מניחין לתפוח א"כ י"ל כיון שבטבע הוא כל שהמת משתהה הוא מתופח ועולה ואין כח המים להצמית וא"כ אין לך בו אלא חידושו שאמרו חכמים דד' וה' ימים גברו המים בטבען להצמית נגד מה שבטבע המת ממה דלא אשכחן אין להקל בו וא"כ אין ראיה מהירושלמי כלל כיון דקי"ל כש"ס דידן וצ"ל דה"ה והנ"י ס"ל דודאי לפום מה דאתמר בש"ס דילן דמיא צמתי שפיר היה אפשר לחלק בכך דדוקא ד' וה' יומי יכולים להצמית ותו לא אבל כיון דאשכחן בירושלמי שנתן טעם לפי שהכירו שצפדתו צינה יש לנו להשוות תלמוד דידן עם הירושלמי כמבואר בפוסקים וגם תלמודא דידן מודה בהא דהיתר אחר ג' ימים במים מצד צינה הוא ומאי דקאמר שאני מיא דצמתי היינו שטבע צינת המים הוא להצמית ואם כן כיון שמצד צינת המים אתינן עלה שוב מסתבר דגם ש"ס דידן מודה דאף לאחר ימים הרבה מצמתין והולכין והכי נמי אמרינן בעלמא במים קרים לא משום דמטרשי ליה אלמא שע"י הקרירות של המים הוא מצמית ובהכי א"ש דברי המ"ב דודאי גם הוא אזיל ומודה דצינת היבשה לאו מלתא הוא חוץ מן הקרח הזה דודאי מצד הסברא והעדות החוש שעל ידי צפד עורו על עצמו ונעשה יבש כעץ וא"א לו לתפוח כלל:
וזכר לדבר דלענין הדחת הבשר במים קרים ביותר משום דמטרשי לא פשיטא להו כולי האי ובבשר שהוא נקרש וממולא קרח אוסרים בפשיטות אם נמלח קודם שנפשר לפי שהדם מתקשה ונקרש בתוכו הרבה וא"א לצאת אף שטבעו לצאת ע"י מליחה ומכ"ש שא"א לו לתפוח ולעלות כלל ומ"מ לולי דאשכחן דצינה מלתא הוא לענין שיכול להעיד עליו לאחר ג"י היה מקום לומר שאין לבדות מדעתינו להקל בזה ולומר כי אחרי כי עלה קרח על פניו לא נשתנה צורתו דיש מקום לומר כיון שבטבעו לתפוח אלא שהצינה גוברת עליו עד שיקרש מחמת זה גופא עוז פניו ישונה אבל אחרי דאשכחן במים כה"ג שנצמת ע"י צינת המים מעכב שלא לתפוח ואין צורתו משתנה דון מינה דכל מה שיש בים יש ביבשה במקום קרחה וכפור שהרי פשיטא שבטבע הקור הנ"ל המעלה קרח להצמית יותר ממה שבטבע צינת המים להצמית ואין חוששין שע"י צימות הזה ישתנה הצורה כמו שאין חוששין לשינוי הצורה ע"י צימות המים:
והמ"ב דייק בלישניה והכי איתא בהדיא בירושלמי שהביא ה"ה כו' משום דמהירושלמי גופה אין ראיה די"ל דלא קיי"ל כוותיה אלא כמו דדחי בתלמוד דידן דשאני מיא דצמתי אבל כיון שהביאו ה"ה ראיה לדברי הרמב"ם אלמא דס"ל דתלמוד דידן והירושלמי אמרו דבר אחד ומזה נלמד דגם הש"ס דידן דקאמר מיא צמתי היינו מחמת צינה שבהם. ולכן אע"ג דצינת היבשה לא מהני היינו משום דשליט ביה אוירא ואף שהוא אויר מצינן מ"מ אין בכחו לעמוד נגד טבע המת לעלות ולתפוח משא"כ קרישת הקור הנ"ל שעושה קרחה במלכותינו אין ספק שמצמית ביותר וכמו שהאריך המ"ב ז"ל:
והנה בשו"ת מהרי"ט חלק אבן העזר סימן ל"ג כתב וז"ל לפי מה שסח העד בתוך דבריו כי היה ביום הקרח הנורא והשלג היה כאמתים על פני כל הארץ הדבר מוכיח שמצאו מקום שגלי הים שוטפים שאל"כ היה לו לומר שמצאו בתוך השלג עכ"ל ומשמע מזה שאם לא היה במקום שגלי הים שוטפים אף שמצאו בתוך השלג והיה יום קרח הוה דיינינן ביה דין אשתהי ביבשה ודלא כמ"ב. ויש לדחות שאם היו מצאו ביבשה היה מקום לחוש שמא אחר הוא שפלטו היום בעודו היה חום על הארץ ונשתנה פרצופו לפרצוף של זה ומה בכך שעתה בשעת מציאה הוא עת הקור וגם י"ל דשמא אשתהי ביבשה שיעור שעה ולא שלט בו הקור כ"כ שיהיה נקרש ובפרט אם היה מלובש בבגדים ונשתנה אז ולכן אי לאו דמוכחא מלתא שגלי הים עוברים ושוטפים היה מקום להחמיר וגם לפי מה ששמעתי שאירע לפעמים ביום הקרח הנורא והשלג ההולך וסוער יש בני אדם שניצולין ע"י שמשכיבין עצמן לארץ ועלימו יתעלם שלג הרבה ומכסין עצמן בשלג וחם להם מחמת מכסה השלג שעליו ואם אמת הדבר א"כ פשיטא שאין להתיר בכה"ג אם נמצא בתוך השלג אשר היה כאמתים על פני כל הארץ אך אני חושש שאילו אינו רק פטפוטי דברים של ההמון ועיין ביומא דלא משמע הכי בעובדא דהלל שרחצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה ואמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת וקצת יש לדחות וקצרתי וגם י"ל דאף אם כשהוא חי מועיל חמימת החיות שבו שלא יתקרר מחמת השלג עליו מ"מ כשהוא מת איך יחם לו כיון שאין נשמת רוח חיים באפיו והוא קר בטבע השלג מקרר אותו ביותר וכה"ג אמרינן בפרק במה טומנין דחמימי חיים דקרירי קריר ונ"מ לדינא אי אירע כה"ג שאחר פליטת המים קלטוהו מחיצת השלג והכפור ונתכסה בתוכם דלא חיישינן שמתחמם מחמת השלג ואיך שיהיה בגוונא דידן כי נראה שהקרח שעליו היה בעת שמשוי מן המים ויגיד עליו ריעו החול שנמצא על פניו ואם כן אין לומר דתפח אחר שהועלה ליבשה וגם לחוש שמא בעת ההוצא' ממים לא היה נקרש כלל ולא עלה קרח ואחר ששהה שיעור שעה או יותר ביבשה דרך הלוכו מהכפר להעיר שלט בו אויר הקר ועי"ז נקרש ואם כן איכא למיחוש לשינוי צורה קודם שנקרש אבל ז"א דאית לן למיזל בתר שעת מציאתן וכמו שנמצא עכשיו בקרח וחול כן היה בשעה שיצא מן המים ואין זה דומה לנידון של מהרי"ט דהתם היתה הטביעה בים הגדול שאין דרכו להיות נגלד ונקרש והגלים שוטפים ועוברים א"כ י"ל שכך יצא משם ולא נקרש משא"כ נהרות שלנו שע"י צינת השלג נקרשים הם וכל הנמצאים בתוכם ואף אם במקום שבולת הנהר דרדיפי מיא אינו נקרש בתחלת הסתיו מ"מ כל צדדיו נקרשים כשגובר עליהם נגיבת הרוחות הקרים ומעלה קרח נורא על כל סביביו וגם כל הנמצאים על שפתו אפילו בתוך המים הוא נקרש הרבה ואם כן מה"ת לתלות שאחר ששהה שיעור שעה נקרש ולא קודם לכן ועוד נראה דאפילו תימא דספיקא הוי שמא לא נקרש עד אחר ששהה ביבשה מ"מ יש להקל ואע"ג דקיי"ל בכל ספק אשתהי אזלינן לחומרא זיל בתר טעמא שהר"ן כתב בתשובה לפי שאינו מצוי שיראנה תוך שעה שנפלט מן המים משא"כ בזה שאנו מסופקים אם היו נקרש אז אם לא אפילו הוי ספק השקול אזלינן לקולא כאשר הכריעו כל האחרונים וכן הלכה רווחת בישראל לדון בדין ספק תוך ג' ימים לקולא והה"ד בספק אשתהי ביבשה היכא דלא שייך סברת הר"ן ז"ל:
איברא שיש מקום לדון בזה דבהך דספק תוך ג' אזלינן לקולא איכא תרי טעמא חדא משום דחשש' דשמא נתפח אינו רק ספיק' דרבנן ואזלינן להקל כמ"ש הרשב"א דמטעם זה יש להקל עוד י"ל דיש לנו לאוקמא בחזקת חי והשתא הוא דמת וכמבואר בדברי האחרונים ונ"מ לדינא דלהך טעמא דנתפח ספיקא דרבנן יש להקל גם בספק זה אם היה קרוש בעת יציאתו מן המים אם לא משא"כ אם נאמר דהוי חששא דאורייתא רק דבספק תוך ג' מוקמינן אחזקת חי א"כ אף נתפוס להקל בספק תוך ג' מ"מ בספק זה שמא היה קרוש בשעת יציאתו מן המים ואין בו דין אשתהי ספק שקול הוא ואזלינן לחומרא ואדרבא איכא חזקה לאיסור' דמוקמינן אחזקת שלא היה קרוש עד עתה והשתא הוא דנקרש ובמקום חזקה דמעיקרא לא אזלינן בתר חזקה דהשתא ואף לפי מ"ש שדבר מצוי בנהרות שלנו שיהיה נקרשין בתוך המים כיון דלא ידעינן מני הוא ניחוש ליה שמא איש אחר נטבע ולא שהה במים כדי קרישה ולפי שנשתהה ביבשה נשתנה צורתו ונקרש אח"כ ואם אפשר שיתברר ממי שהי' שם בעת הוצאה מן המים שהיה קרוש אז והקרח על פניו כמו שהובא לעיר היה מקום לסמוך על ההיתר של המ"ב כמ"ש אבל אחרי שאין הגוף הגב"ע לפני רק מה ששלחו הדיינים תורף הענין שהוציאו מתוך הגב"ע חוששני לומר שהוא דבר שא"א להתברר כיון שנמצא בכפר קרוב הדבר שבא לידי עממין ואפשר שלא היה שם יהודי שראוהו בשעת הוצאה עד שהובא לעיר ואם יש לחוש למ"ש דכיון דלא שייך האי טעמא דמקילין בספק תוך ג' משום חזקת חי א"כ בספק אשתהי יש לילך כה"ג לחומרא ולפום הך טעמא דבספק תוך ג' משום חזקת חי הוא ניחא לי מה דהוי קשיא ליה על הריב"ש (ועיין בתשובת עגונה מחארסאן סימן ע"ד) ולפי שבנ"ד דין הספק שלנו אם היה קרוש בעת יציאה מן המים או לא אין כאן מקום קולא מחמת חזקת חי לכן לא הארכתי בזה:
ואולם יראה לענ"ד שיש מקום לומר להיפך דאף המחמירים בספק תוך ג' ימים יודו בנ"ד כו' (עיין בתשובה הנ"ל) ואמרינן שמת זה כמה ומ"מ אשתהי במים לא איכפת לן רק מה דאשתהי ביבשה ובזה אמרינן שהיה נקרש ואין לו דין אשתהי ואף אם ספיקא הוי הו"ל ספק חשש נתפח דרבנן וספיקא לקולא:
ועדיין לבי מהסס אם יש לדון בזה דין ספק השקול מאחר שיש כאן חזקה דמעיקרא שלא היה קרוש ויש לנו לומר השתא הוא דנקרש ואף לפי מ"ש לחלק בין הא דמהרי"ט דמיירי במים שאין דרכו לקרוש משא"כ בנהרות שלנו עדיין לא נתחוור לי חילוק זה כל הצורך וכי בשביל שאנו מדמין כו' ועוד דהא יש כאן מקום לחוש שמא אחר הוא וא"כ י"ל שעתה מקרוב נטבע ולא שהה במים אחר מיתתו כדי קרישה וכמש"ל ועוד דנהי דנימא דאזלינן בתר חזקה דהשתא ודיינינן ליה כשעת מציאתן הא בעינן נמי מקום מציאתן וכאן מה שראינו אותו קרוש ויבש כעץ לאו מקום מציאתן הוא וא"כ פשיטא שי"ל דאע"ג דהשתא קרוש הוא מ"מ במקום שהיה שם בראשונה בשעה שיצא מן המים עדיין לא שלטה בו הקור כ"כ שיהיה קרוש ובמקום זה נקרש והדבר מבואר בנדה דף ד' בנגע באחד בלילה אם מצאו בשחרית במקום אחר מת טהור ולא אמרינן כי היכא דהכא מת הוא ה"נ היה מת במקומו הראשון ואף למאי דאמרינן התם אליבא דר"י דממקום למקום מתלי תלינן לאו משום דחזקה ממקום למקום עושה אותו לספק שקול רק משום חומרא אמרינן הכי בקדשים וכמ"ש התוספות שם בהא דפריך ומי תלינן והא תנן מחט שנמצא מלאה חלודה ואמאי נימא האי מעיקרא מחט מעליות' הוא והשתא הוא דהעלה חלודה והקשו דאדרבה משום דאזלינן בתר שעת מציאתן לגמרי אפילו ממקום למקום לתלות לכך טהורה כאן וי"ל דסלקא דעתך כיון דמחמיר כ"כ בטומאה לתלות אף ממקום למקום ע"כ אינו אלא משום חומרא דקדשים אם כן במחט לא היה לטהר לגמרי משום שעת מציאת' כו' וע"ש ולפי זה גם מה דקאמר הש"ס בתר הכי וכ"ת בשעת מציאתן בין לקולא ובין לחומרא ושלא במקום מציאתן משרף לא שרפינן מתלי תלינן לאו משום דממקום למקום משוי ליה ספיקא אלא ג"כ משום חומרא דמה"ת נאמר דפליג על סברת המקשן והכי קי"ל בא"ח סימן תס"ז לענין איסור דאין מחזיקין ממקום למקום ולפי דברי התוספות א"ש הא דמייתי מעיקרא ממתני' דנגע באחד דלא מוכח רק מברייתא דקתני ובמקום מציאתן דממתניתין דמחט הו"ל לאתויי מעיקרא דמוכח מגופא דמתניתין וגם דהא הך מתניתין דמחט בפ"ג דטהרות ומתניתין דנגע בפ"א:
ולשיטת התוספות ניחא דממתניתין דמחט לא הוי מצי לאקשויי בפשיטות דמצינן למימר דר"י דינא קאמר להחזיק ממקום למקום ולא משום חומרא וא"כ אדרבא היא הנותנת דמשום דשעת מציאתן חזקה אלימתא הוא אפילו ממקום למקום לכך במחט טהור לגמרי אבל השתא דמייתי מתניתין דנגע וברייתא דדוקא מקום מציאתן מוכח דלא דינא היא אלא חומרא בלבד לתלות ואהא קשיא ליה ממחט שיש לו להחמיר גם שם:
אך מדברי רש"י שם נראה דפשיטא דמתניתין דמחט משמע ליה להוכיח מדלא אמרינן מעיקרא מחט מעלייתא כו' הה"ד ממקום למקום וא"כ מעיקרא הו"ל לאתויי הך מתניתין ונראה דשיטת רש"י א"ש לפי המבואר מדברי הש"ס דהך מלתא דכשעת מציאתן ובמקום מציאתן אהך מתניתין דנגע באחד מתניא ולא אהך דמחט ולכאורה חד דינא אית להו שאם היתה המחט בזויות זו ע"ג טהרות ולא ידענו אם חלודה או לא ואח"כ טלטלוה לזוית אחרת ושם מצאנוה חלודה לא מחזיקינן טהרה ממקום למקום וא"ל דבזה באמת אזלינן להקל אף שלא במקום מציאתן ז"א דא"כ תקשי לחזקיה וגם דלמאי דקיימינן השתא אף לר"י לא מחזיקינן בוודאי רק לתלות וא"כ איך אפשר להקל ובאמת הר"ש פ"ג דטהרות כתב דגם בזה דינא הכי דוקא במקום מציאתן כמו בההיא דנגע באחד ע"ש וצ"ע דלמאי דמשמע מהש"ס דהברייתא קתני לה אההיא דנגע באחד שהוא בפרק הא' וברישא הו"ל למתני הך דפ"ג ולכן נלענ"ד דהכא דקאמרה מתניתי' דטהורה שכל הטמאים כשעת מציאתן אשמועינן דאף שטלטלו הקופה ממקום אחר לכאן טהורה משום שעת מציאתן וא"ש בין לחזקיה בין לר"י דממ"נ אי לא מחזקינין ממקום למקום א"כ איכא למימר דשם לא היתה המחט כלל על הטהרות והשתא בזויות זו הוא דנפלה כמו גבי שרץ ובזויות זו אזלינן בתר שעת מציאתן להקל ואי מחזקינין ממקום למקום א"כ כמו שמחזיקין למפרע שהיתה המחט שמה חזקה ודאית כזו מחזקינן שהיתה שמה חלודה ג"כ כיון דבשעת מציאתן אזלינן בתרי' אף להקל משא"כ אם היינו יודעים בבירור שבשעה שהיתה הקופה שם בזויות האחרת היתה המחט שם ועתה טלטלוה לכאן והוא נמצאת מלאה חלודה יש חומר בדבר למ"ד לא מחזקינן מלמ"ד מחזקינין דלמ"ד לא מחזקינין ממקום למקום למיזל בתר שעת מציאה א"כ י"ל דבזויות האחרת מחט מעלייתא הוא והשתא העלתה חלודה משא"כ למאן דס"ל מחזקינן לודאי אף ממקום למקום כשעת מציאתן א"כ אמרינן דגם שם כך היתה חלודה וטהורה אבל אם נימא דכשעת מציאתן לענין ממקום למקום אינו רק לתלות ולא לשרוף והיינו דאינו רק שהוא מגרע חזקה קמייתא שהיה חי לא אמרינן דעד השתא חי הוה אלא זיל בתר איפכא כיון דהשתא מת הי' דילמא מת היה אף במקום אחר א"כ כשאין מוצאין כאן מחט יש מקום לספק שמא כמו שטהרות אינו המחט עליהם במקום הזה כך היתה במקום אחר ומ"מ לענין החלודה שעליו י"ל שבמקום אחר לא היתה חלודה כיון דחזקה דכשעת מציאתן כשהיא ממקום למקום לאו חזקה מעליותא היא ולא תוסיף תת כחה כ"א לגרע חזקה קמייתא לבד ועכ"פ ספיקא הוה שמא מעיקרא מחט מעליותא הוה בשעת נפילה על הטהרות והשתא הוא דנחלדה וא"ל דהוה ס"ס ספק היתה שם ספק לא היתה ואת"ל היתה דלמא היתה כמו שהיא עתה עם החלודה ז"א דספק טומאה ברה"י אף ס"ס טמא והשתא א"ש דמעיקרא לא הוי מצי למידק מהך מתניתין דמחט דהוי אמרינן דחזקה דמחזקינן ממקום למקום חזקה גמורה היא וא"כ שפיר קתני דבכל גווני טהורה כשעת מציאתה ואין לחוש דלמא מחט מעלייתא הוה משא"כ השתא דמוכח דלר"י ע"כ דאין כאן רק ספק לבד א"כ לית לן למיזל בשני הצדדים לחומרא דשמא היתה שם כיון שהיא כאן עתה ומ"מ לא היתה חלודה כיון דשעת מציאתן דממקום למקום לאו חזקה גמורה היא רק לתלות מחזקינן להוציא מחזקה קמייתא לומר שאע"פ שמעיקרא לא הי' המחט עליו כלל מחמת שעתה נמצאה תולין ממקום למקום לומר דכאן נמצא כאן היה מעיקרא אבל מ"מ אפשר שלא היתה חלודה עד בואה אל מקום זה שהיא מקום מציאתה:
וראיתי בספר מקור חיים על הלכות פסח שחיבר שארי הגאון אב"ד דק"ק ליסא שכתב בסימן תס"ז דכמו דאמרינן בחזקה דהשתא אין מחזיקין ממקום למקום כמו כן בחזקה דמעיקר' דאז בשעת לידת הספק הוא במקום אחר אין מחזיקין ממקום למקום ומייתי מנגע באחד חי בלילה דמחלקינין בין ראוהו חי מבערב אע"ג דגם בלא ראוהו ודאי פעם אחד חי היה מ"מ חזקה במקומו בעינן ולכן בעינן שראוהו חי במקום זה ולכך במחט לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דלאו מקום מציאתה היא ובזה כתב ליישב דברי הש"מ דקשי' לי' במחט דניזל בתר חזקה דמעיקרא לתלות עכ"פ ע"ש באורך:
והנה בהך דנגע באחד קדמו בשו"ת מ"ב בזה ולכאורה הוא נכון מצד הסברא הישרה דאם לא ראוהו חי מבערב במקום זה הוה כראוהו חי רק שלא במקום זה כ"א במקום אחר ובכה"ג אמרינן דבמקום זה מת וכיון שזה נגע בו במקום זה אזדא ליה חזקה קמייתא דהא במקום זה לא אתחזק ואזלינן בתר חזקה דהשתא שהוא במקום זה ומ"מ י"ל דאין ללמוד מזה לענין מחט שנמצאת חלודה לומר כיון דלא ראינוה שהיא מחט מעלייתא במקום זה לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא משום דאין מחזיקין ממקום למקום דז"א דהא טעמא דאין מחזיקין ממקום למקום לפי שיש לתלות שהמקום גורם וא"כ מהני חזקה דמעיקרא עד בואה אל מקום זה וא"כ כבר נטמאו הטהרות בשעת נפילת המחט כאן ולא דמי להך דנגע באחד דשם אין אנו רוצים לדון ולומר שחי דבתחילת ביאתו לכאן הי' מת רק מחמת שעת מציאתן ומקום מציאתן אמרי' שבתוך זמן שהיה כאן מת וכיון שבמשך הזמן ההוא נגע האיש הזה הוא טמא משא"כ גבי מחט שאנו צריכין לומר שבבואה למקום הזה היתה חלודה ואז עדיין לא נסתלק ממנה חזקה קמייתא שהיתה מחט מעלייתא ולכך הוצרכו התו' ליתן טעם משום דמוקמינן טהרות אחזקתיה. ומ"ש שם בספר מקור חיים ראיה מנגע אע"ג דהרי חסר לפניך ואיכ' חזקת טהרה לענ"ד אין הנידון דומה כלל דהתם אין לחשוב כלל מה שנמצא הנגע חסר לחזקה דהשתא לומר כמו שהוא חסר עתה כן הי' חסר בשעת' דנפיק ואתא קודם שהסגיר דז"א דהא כל עיקרו של ההסגר היא להיות סיבה ופעולה שתתחסר הנגע ויגרום טהרה לבית ואם אירע שההסגר לא פעל לחסרו עד שנעשה מוחלט סימן לדבר שרצון השם לנתוץ הבית וא"כ אין לעשות מהשינוי שעל ההסגר חזקה דהשת' ללמוד ממנו על קודם ההסגר ואע"פ שהוא מזמן לזמן הו"ל כממקום למקום וגרע מיני' כיון שההסגר הוא סיבה לזה שיצא בגרעון (ועי' בשו"ת ח"צ סימן ג' כתב ג"כ דודאי מסתבר לתלות שנחסר בשעת ימי ההסגר ואע"פ שהוא מזמן לזמן ראי' להסגר ואפשר דבמקוה כו' ולפענ"ד א"צ לבא מטעם שהוא זמן ארוך אלא מטעמ' דכתיבנ') אך גם במקום שנמדד שרגילות הוא שיהי' הלוך וחסור במשך הזמן הוי כמו התם ע"י פעולת ההסגר ולכן אין דנין בו דין חזקה דהשת' ולכן שפיר הוי קשי' להו להתוס' דכמו בנגע לא מוקמינן גברא בחזקת טהרה כיון שבודאי נכנס לבית שיש בו נגע ולא אמרינן הרי חסר לפניך לגרע חזקת הנגע משום דחזקה קמיית' מילת' הוא ומה שחסר לפניך אין לו דין חזקה דהשת' כיון שדרכו שנחסר ע"י ההסגר ולא קודם ה"נ גבי מקוה נימ' דלא אמרינן העמד טמא על חזקתו כיון דודאי טבל ומה שהמקוה חסר לפניך השת' הוא דחסר כיון שרגילות להתחסר במשך הזמן ואין בו דין חזקה דהשתא כלל ולא נגרע בזה חזקה קמייתא:
ובזה מובן היטב תירץ התוס' שכתבו לחלק בין נגע שרגילות להתחסר בב"א לפחות מכגריס בזה שפיר אמרינן השתא הוא דחסר מחמת הרגילות שיתחסר ע"י ההסגר משא"כ במקוה שאף שתאמר שרגילות להתחסר ע"י משך הזמן מ"מ הרי הרגילות הוא שיתחסר מעט מעט כו' (ומ"ש בספר הנ"ל בפי' דברי התוס' במ"ש וכשטימא הכהן את הבית דקשי' להו לישנ' דש"ס דקאמר אדנפיק ואת' כו' הוא תמוה דאין זה ענין כלל לתירוצם בזה ובתשובה א' כתבתי לבאר לשון כוונת התוס' בזה על נכון ואין כאן מקומו) וכל זה לענין שאין מקום לתלות בחזקה דהשת' כגון שרגילות הוא להשתנות עתה ולא גרע מזמן לזמן היכ' שיש לתלות השינוי בזמן מהא דלא מחזיקינן ממקום למקום לפי שיש לתלות במקום וזה מבטל שלא לילך בתר חזקה דהשתא ואין מועיל צירוף חזקת טהרה דאיתרע מחמת שבא לבית המנוגע וכן במקוה אי לאו דחסר ואתי מעט מעט לא היה מועיל צירוף חזקת טומאה כיון דודאי טבל משא"כ היכא שאין לתלות החזקה דהשתא מחמת הזמן או המקום בכה"ג חזקה דהשתא מלתא הוא מדרבנן להחמיר ומהני נמי מדאורייתא להקל בצירוף חזקת טהרה כיון שאין לתלות חזקה דהשתא שמה שהוא כן הוא מחמת הזמן או המקום בזה שפיר אזלינן בתרה בצירוף החזקת טהרה ובזה היה נראה לענ"ד ליישב בפשיטות הא דפריך ממחט לימא מחט מעלייתא הוא כו' י"ל דהכי קא קשיא ליה כיון שממקום למקום אמרת דתולין דבזה לא מהני חזקה דשעת מציאתן משום שהמקום גורם להשתנות א"כ חלודה נמי אע"פ שאין כאן שינוי מקום מ"מ הזמן גורם להשתנות שדרך הוא ברבות הזמן להעלות חלודה וכחזקה דממקום למקום דמי' ולחזקי' דס"ל דאין מחזיקין ממקום למקום י"ל דס"ל דחזקת טהרת חזקה אלימתא היא משא"כ אליבא דר"י דס"ל תולין ודבר זה צריך אריכות בסוגיות הש"ס וקצרתי:
וממוצא דבר אנו למדין דהך דלא אזלינן בתר שעת מציאתן כשהוא ממקום למקום לפי שאנו תולין במקום שהמקום גורם מה שיצא מחזקתו ונשתנה ודון מינה אם הוא חזקה העשויה להשתנות מחמת הזמן או שכך הוא בטבע או מחמת סיבות שנתחדשו לא אזלינן בתר שעת מציאתן והא דנגע באחד כו' לכאורה קשיא הא גם חיי האדם בזמן תלוי ואפ"ה אזלינן בתר שעת מציאתן לומר דכשמצאו מת אמרינן שקודם לכן היה מת. אך באמת החילוק מבואר דאע"ג דכל אדם מעותד למות מ"מ אע"פ שהרבה מתים כאשר שנותם למספר יאתיו. מ"מ נפישי גמלי סבי ואמרינן רב סליק לבי קברי לחיש ואמר צ"ט מתים בעין הרע כו' ולכן שפיר אזלינן בתר חזקה דהשתא משא"כ היכא שהדבר ידוע שהשתנות בא ע"י משך הזמן מה"ת להחזיק למפרע כמו דאין מחזיקין ממקום למקום אך כל זה לענין חזקה דהשתא משא"כ לענין חזקה דמעיקרא אי אזלינן בתרה אף להחזיק ממקום למקום נראה דתליא מלתא בפלוגתת הפוסקים אי אזלינן בתר חזקה העשויה להשתנות אם לא שהרי כבר בארתי דעיקר טעמא דאין מחזיקין ממקום למקום משום דתלינן במקום כשיש לתלות שנשתנה על ידו וא"כ למ"ד דחזקה קמיית' מהני אף בעשויה להשתנות א"כ גם ממקום למקום ודאי אזלינן בתרה דמה בכך שיש לתלות במקום שעשוי שישתנה מ"מ לא נפיק מחזקתיה מחמת זה ובגוף הענין דחזקה העשויה להשתנות הארכתי הרבה בתשובה ובדברי הר"ן בתשובה במקוה שמימיה נתמעטין והענין עמוק ורחב ידים וכעת אין בידי לבא בארוכה רק נקוט מיהא בידך דלענין חזקה דהשתא אע"ג דשעת מציאתן הוא מ"מ אין מחזיקין ממקום למקום כשיש לתלות במקום ולענין חזקה דמעיקרא דעת כמה פוסקים דאף בעשויה להשתנות אזלינן בתרה ואל תתמה למה יגרע חזקה דהשתא מחזקה דמעיקרא שהרי דעת התוס' דחזקת שעת מציאתן לאו דאורייתא רק לחומרא לענין קדשים ולדעת הח"צ בתשובה סימן ג' חזקת שעת מציאתן הוי דאורייתא להרמב"ם מ"מ במקום חזקה דמעיקרא ליתא והיינו דמחלקינן בין ראוהו חי מבערב ועיין בדברי אא"ז בבכור שור במ"ק דף י"ט בענין זה וממנו נקח לנ"ד שהביאו לעיר כשהוא נקרש בזה לא נתברר לנו שהי' קרוש בשעה שעלה מן המים דאי משום כשעת מציאתן אין להקל לשיטת התוס' שאין לילך בתר שעת מציאתן כ"א לחומרא או היכא דאיכא חזקת טהרה וכאן אדרבה איכא חזקת חי וחזקת אשת איש לומר דאחר הוא שנשתנה אחר דאשתהי ביציאתו מן המים והשתא הוא דנקרש וגם לשיטת הרמב"ם כבר כתבתי דכאן שהוא ממקום למקום ויש לו לתלות במקום דהיינו כשהוליכוהו מכפר לעיר נקרש הרבה ואדרבה מצד חזקה קמייתא י"ל שלא הי' נקרש בעת יציאתו מן המים ואע"ג דהיא עשויה להשנות מחמת הסיבה שנפל למים מ"מ י"ל דלא נפיק מחזקתי' שלא הי' נקרש ומכ"ש שיש מקום בזה לומר שזה הנמצא הי' חי עד עתה וזה מקרוב ממש שנפל למים ולא שהה שם כדי קרישה ולכן בתר דאשתהי נשתנה והשתא הוא דנקרש ואם הי' לפנינו מי שמעיד שמיד כי מן המים משיתיהו הי' קרוש ומלא קרח הי' מקום בפשיטות לסמוך ולהתיר מחמת ההכרה בט"ע ובצירוף שאר סימנים אבל כפי משמעות המעשה שכתבו הב"ד שם נראה שלא הי' שם איש מישראל בשעה שהועלה וגם לא נזכר אם הי' עכו"ם מסל"ת עכ"פ שאמר שהי' קרוש אז מועיל אומדן דעת אין לסמוך כיון שאין כאן אפי' חזקה דשעת מציאתן וכמש"ל:
ועתה נבא לבאר אם יש מקום בזה להתיר מצד שהכירוהו בט"ע של פניו וגופו שלפי דברי הטור יש להתיר בכה"ג כשצורתו וגופו שלם אם לא ראה הטביעה אע"פ שלא ראוהו לאלתר והב"ש ס"ק מ"א כתב דמדברי הרמ"א משמע שחושש לדברי בעל המאור דמצריך לאלתר ובדעת הרא"ש בזה נחלקו בתשובת מוהרי"ק ומהרב אשכנזי ושאר תשובות לפי שדבריו נראה כסותרים ועיין בח"מ שהביא דבריהם בקצרה:
והגאון בנ"ב בירר לו דרך א' בפירוש דברי הרא"ש (עיין בתשוב' עגונה מחארסאן באורך) והר"מ בתשובתו הראה פנים לכאן ולכאן ולא העלה דבר ברור להקל אף שהי' שם כמה מילי מעליותא כמבואר למעיין שם ואף שנראה שסיום התשובה חסר שם ואפשר שהעלה לבסוף להתיר מ"מ כיון שעכ"פ לא חזינן כי האי סימנא שסמך להקל בזה אנן יתמי דיתמי היכא נעביד עובדא להקל ומה שיש לצדד בזה מצד הסימנים שבגופו הנה דבר ברור שהקרחה שבראש מצד עצמו לא הוה סימן כלל כיון דשכיח טובא בהרבה בני אדם רק שמצד צמצום ג"כ יש לעיין בזה שאף לפי מה שמקילין קצת פוסקים מחמת צמצום מקום היינו היכא שהסימן מצד עצמו לא שכיח כולי האי אבל סימן כזה שהוא שכיח טובא ועיין בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא חלק אבן העזר סימן ס"א כתב וז"ל והסימנים שבגופו הקרחה שבראשו זה שכיח מאד בהרבה בני אדם והציפורן הנשחת כיון שכיונו האצבע שהוא סמוך לאגודל וגם ביד שמאל אולי מקרי סימן ועיין בב"ש סקע"ד ומ"מ נראה דאין זה צמצום מקום לגמרי ועיין בב"ש סקע"א ועכ"פ סימן אמצעי מקרי בפרט בצירוף הקרחה בראשו והשבר במתניו עכ"ל עכ"פ מבואר דקרחה שכיח טוב' ולכן י"ל דאפי' צמצום מקום לא מהני בכה"ג דמלת' דשכיח' לפעמים הוא במקום זה ופעמים במקום זה ובסימן מובהק בעינן שיהי' מופלג וזה הרבה שלא ימצא באלף אנשים וקצת יש להוכיח כן גם מדברי הנ"ב שהרי שם בלשון השאלה אית' אני זיינוויל מעיד בתו"ע שהקרח' שהיה בראשו של פייבוש הנטבע הוא מנעוריו ואני גדלתיו מנעוריו וראיתי בו קרח' והשגחתי בו גם עתה הטיב ומצאתיו כמו כן וכמו כן אמרו כו' שהיו יודעים מהקרח שקורין פלאס שהיה לפייבוש בחייו כמו עתה באיש הנמצא עכ"ל וא"כ כיון שהיודעים ומכירים אותו מעידין שהקרח' שראו בחייו הוא עתה כמו כן ודאי שהכירוהו בט"ע שהוא באותו מקום שהי' בחייו הקרחה באיש הלז וזה יש לחשבו לצמצום מקום כיון שע"פ ט"ע שלהם מקומו מצומצם במקום שהי' בבעל האשה וכ"כ בשו"ת ח"צ סימן קל"ד בהעיד שהיה לו פציעה במצחו אע"פ שלא צמצמו אם בראשו או בסוף או באמצע אפשר לצדד כיון שאותן האנשים שמצאוהו הרוג וראו בו הפציע' שהית' במצחו ואמר שעל ידי כן הכירוהו מסתמ' בהיותו בחיים היו יודעים באיזה מקום שהרי רגילין ותדירין היו עמו ומסתמא באותו [מקום] מן המצח מצאו עתה כו' ואם כן לא היה לו להגאון ז"ל לדחות הסימן קרח ואף שהח"צ כתב שלא יעשה מעשה על סמך זה לבד מ"מ לא היה לו לנ"ב לדחות לגמרי כלאחר יד וגם הנ"ב גופיה שם בתשובת סימן א' כתב מסברא דנפשי' כהח"צ אך באמת בכה"ג בסימן קרחה דשכיח טובא אף שמכירין בט"ע שהוא במקום מצומצם שהי' בבעל' של זו לא מהני ודוקא היכא שהסימן מצד עצמו גם אינו מצוי כ"כ אזי בצירוף צמצום המקום חשבינן ליה לסימן מובהק לדעת קצת פוסקים וכן נראה מהאחרונים וגם מצד העקמומית שבגבו כעין חטוטרו' פשיטא שעכ"פ אינו סימן מובהק ובאנו למחלוקת הפוסקים בצירוף סימנים אמצעים ולא רציתי לישא וליתן בזה שמלא בכל התשובות ואם באנו לכתוב אין אנו מספיקין ולא מפסיקין:
ובענין סימני הכתונת ראיתי בנ"ב מהדורא תנינא סימן סמ"ך כתב וז"ל ועל דבר הכתונת אם הוא כמו כיס וארנקי דלא מושלי אינשי אמינא אם פרידתו של זה מביתו ומציאתו של ההרוג היה הכל תחת שבת א' כו' אבל אם עבר עליו יום השבת חיישינן אפילו לא לקח מביתו רק חלוק שהיה לבוש בו אולי אירע לו לקנות חלוק וקנאו ולבשו לכבוד שבת וזה שהיה לבוש מביתו השאילו לאחר ומ"ש בעסק שאלה דיחיד בשם הח"צ עיין בח"ר נ"ב ושם הוכחתי דלרבא אין חילוק בין יחיד לרבים אפילו בשאלה כו' ובסוף סיים שם שאם האשה העגונה מכרת כתונתו ע"י סימן הטלאי לא אזדקק להתירה אבל אם מכירה בט"ע והיה מציאתו קודם שעבר עליו השבת הוא דומה לכיס וארנקי ומגבבים לזה גם שאר שערי ההיתר עכ"ל והנה בנ"ד אף שעבר עליו השבת נראה דלא חיישינן שמא אירע לקנות לו חלוק כו' דבענין זה אין לנו לבדות חששי' אלא הכל לפי הענין וכמ"ש הגאון ז"ל באם שלא עבר השבת שאין דרך במדינות פולין ללבוש חלוק אחר אפילו עשירים א"כ לא חיישינן ליה והיינו משום אומד הדעת כמו כן אף שעבר עליו השבת אם לפי הענין נראה דהאי גברא לאו בר הכי שיפשוט את כתונתו להשאילו ולעצמו יקנה כתונת אחר וחשש רחוק הוא ביותר ועדיף מכיס וארנקי:
וגם כי אין כאן חשש שאלה דיחיד ומ"ש בנ"ב דלרבא אין חילוק וכן הקילו עוד בכמה ספרים אנכי תקנתי עמודי הח"צ ובררתי בתשו' שדבריו נכונים אך מה שאני חוכך בזה ממה שנראה ממכתב הב"ד תוכן המעשה לא היה על הכתונת הכרה בט"ע רק שדימו האפטשעבקי כו' להכתונת שהיה לו משעת נשואין והיה שוה ממש בלי שינוי כלל וצ"ע אם זה מועיל כמו ט"ע וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה ומבואר ביורה דיעה סימן ל"ו שאין אנו בקיאין בהקפה להכשיר וביש"ש חולין כתב דלהקיף ולראות אם הנקבים דומים בקל יוכל לטעות שידמה במושג הפשוט שהדבר דומה ואינו כן כו' וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת ורמזתיו בקצרה בחיבורי בית אפרים סימן ל"ו ס"ק נ"א והבאתי שם דברי הח"צ שדעתו דבכה"ג מקיפין ומדמין לענין איסור וצ"ע אם היה מיקל בזה באיסור אשת איש ואפשר בעגונה יש להקל כמו שהקילו אפילו מפי שפחה וצ"ע וקצרתי והנה מצד מה שהחייט הכיר בט"ע את המכנסיים שתיקן אותם לו והכיר בתפירת שלו לכאורה י"ל דמכנסיים לא חיישינן לשאלה בפרט כשלא לקח עמו אחרים והארכתי מזה קצת בתשובה א' עם הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר ז"ל האב"ד דפה קהלתנו והוא ז"ל היה דעתו כן והביא ממ"ש בשו"ת שבות יעקב דמנעלים לא מושלי כו' והה"ד מכנסיים והסכמתי עמו לדינא ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק אבן העזר שהביא מש"ס דמעילה דלבושא עילאה ותתאי מפגמי לאלתר וכתב שם אות י' דלפי מ"ש שם רש"י טעמא דלבושא תתאי דע"י זיעה נפגם מיד וכ"ש פוזמקאים דאיכא זיעת הרגל וזוהמא וכו' יע"ש וא"כ נראה דהה"ד במכנסיים כאלו ואף שבזכרון יוסף שם כתב וכי בשביל שאנו מדמין כו' מ"מ כבר כתבתי שהכל לפי הענין וא"כ גם כאן נמצא בקעשני של המכנסיים אגרת מאיש אחד בדבר סתר והאיש אומר שהוא כתב ידו שכתב למוהר"ר לייבוש בעל אשה זו וא"כ נצטרך לומר ששאל לאחר המכנסיים ושכח בתוך הקעשני האגרת הנ"ל לזה לא חיישינן כיון דהאגרת דבר סתר הוא בודאי מדכר הוה דכר ליקח האגרת טרם ישאיל המכנסיים לאחר ואף שהב"ש הביא בשם הב"י דאי סימנים דרבנן חיישינן אף לכלים דלא מושלי כבר חלקו האחרונים בזה והסכימו להתיר וגם אני הארכתי בתשובה והבאתי דברי הש"מ בשם הרשב"א להתיר ומקרוב בא לידי חידושי הריטב"א על יבמות כתב ג"כ הלכתא דלשאלה לא חיישינן אמנם הריטב"א שם פסק סימנים דאורייתא ומ"ש בשמו דאי סימני דרבנן חיישינן לשאלה ואפילו בכלים דלא מושלי לא נזכר שם דבר מזה וגם ידוע מ"ש הפוסקים להתיר בסימנים אמצעים בגוף וסימן מובהק בכלים משום ממ"נ ולפי שהארכתי בכמה תשובות בתכלית האריכות בענין זה קצרתי כאן:
ואמנם במ"ש לצדד מצד האגרת הנמצא בקעשני של המכנסיים דמחמת זה יש לנו לומר שלא לחוש לשאלה כיון דדבר סתר הוא מזהר זהר בי' ועיין בב"ש ס"ק מ"ט שכתב וז"ל וכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר לבוש ארנקי כו' וכן גדולי האחרוני' בתשובותיהם הרבה פעמים תמכו יסוד ההיתר כו' ולא חיישינן לשכחה וצ"ע וא"כ כיון שיש כאן כמה פנים להתיר אף כשיש לפקפק קצת מ"מ בצירוף כל הני היתרים יש להעמיד יסוד ההיתר שהתחלנו בו לפי שנמצא קרוש לפנינו ולא מבעי' אם יתברר ע"י עד ישראל או עכו"ם מסל"ת שהיה קרוש הרבה בעת יציאתו מן המים שיש לסמוך ולהתיר אלא אפילו אם אינו ידוע אם היה קרוש בשעה שהוציאוהו דאז הו"ל כספק אשתהי מ"מ נראה ברור דבנ"ד אתתא שרי' כיון שמבואר בגב"ע שהעידו בבירור שלא היה נפוח ובכה"ג כתב מהרי"ט סימן ל"א וכל זה בסתם אבל במעיד בבירור שלא היה שום נפוח ושום השתנות כלל וגם יש ספק אי אשתהי קודם שנקרש נראה דכ"ע מודים דשפיר מעידין ומכ"ש שיש כאן קצת סימנים שעכ"פ יש לדון בסימנים אמצעים שאף שבש"ע סעיף רע"ז בשם תשובת מהר"א בן חיים החמיר קצת מ"מ הנך סימנים עדיפי וגם ספק אשתהי גרע מספק אם היה קרוש וגם שיש עדים שלא היה נפיחה והשתנות פשיטא דיש לצרף סימנים אלו ולומר דלא שכיח שיתרמה שנשתנה פניו בדומה ממש לדמות דיוקנו של בעל האשה מחמת דאשתהי קצת קודם שנקרש וגם היה לו קרחה בראשו במקום המצומצם וכמו חטוטרות בגבו והאגרת בא לידו דרך נפילה ומציאה אז ע"י שאלה פשיטא דלכולי האי לא חיישינן לכ"ע ואתתא שריא:
וגם יש מקום לצדד בזה שעכ"פ יצא מחשש אשת איש דאורייתא לפי שאין לחוש לרובא דעלמא בזמן שהקור גדול והרבה מקומות שבנהר הם נקרשים וכדאמרינן בבבא בתרא לענין חביות שצפה בנהר דאם איתא דמההיא דקרא אתאי עקולי ופשורי הוי טבע לה וא"כ כיון שבכל האקלים סביב לא נשמע שנטבע שום איש יהודי אית לן למיזל בתר קורבא שהרי ידוע שבכל הסביבות הקרובים לנהר לא נפקד מהם איש ופשיטא דאין לתלות דאיש אתי מעלמא למקומות אלו ונטבע שי"ל כאן נמצא כאן היה וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א בההיא דיצחק ר"ג וגם י"ל שזהו שאבד זהו שנמצא ובכל הענינים אלו הארכתי הרבה בתשובות ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ג סימן ב' כתב ג"כ להתיר כיוצא בזה והביא שם הך דבבא בתרא יע"ש וקצרתי כי אנחנו א"צ לבא לידי מדה שיש די בצדדי ההיתר שכתבנו ואצ"ל אם יתברר ע"י ישראל או כותי מסל"ת שהיה נקרש בעת שהוציאוהו מן המים דאתתא שרי' בלא פקפוק. והנה כבר הסכימו בהיתרא דהך אתתא הרבנים המופלגים ב"ד הצדק דק"ק מאהלוב יע"א ולפי שאני מיראי הוראה ובפרט משום חומר איסור א"א וכי היכא דנמטי שיבא מכשורא אזי אם יסכימו עוד שני חכמים מפורסמים דפקיעי שמייהו ודרו דורא דלינא ודינא קאמינא דאתתא שריא ויושיבו ב"ד ויתירו לה מאחר שע"י צירוף היתרא אנו באים ויש שאין שם אלא עד א' א"כ יש לדון בזה דין נשאת ע"פ עד אחד שצריכה רשות ב"ד:
דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים: